_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יוסל הגנן

שלום עליכם

לתוכן הענינים

 

מעשה שהיה, תחילתו הילולא וחנגא וסופו עגמת נפש

 

[א]

מנהג קדמונים הוא אצלנו, עם סגולה, לקשט את בתינו לכבוד ימי חג השבועות בכל מיני ירק ועשבים, מאותן העשבין הנקראין רחימיא (ליובי"סטיק בלע"ז) בוזיניא (בוזינ"א בלע"ז) ועוד מיני ירק הבא ממדינת קדר פּול ולוד ויון ושאר מדינותיהם.   ואם תמצא לומר: מאין לנו כל אלה?  הלא ירק הוא דבר המחובר לקרקע וכל המחובר לקרקע אסור לנו בהנאה, וזכר לדבר בסדר המוספין שנאמר: 'ומפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו', כלומר שבעל-כורחו הרחיקונו מעל אדמתנו, ואם כן איזה שייכות יש לנו עם הירקות? – אלא שהירקות האלה נמצאים אצל כל העמים בחצר או בשדה בגן או בפרדס, ואנחנו עם ישראל מכניסין אותם לבתינו בתלוש, ולאו בכל יום ויום, אלא בחג השבועות בלבד, בירח זיו ניצניא, ומרבים בירק ועושים ממנו עיגולים ומקלעות ופיטורי ציצים ותמונות שונות מעין 'מגן דוד', ותולין אותו מעל למראות והמנורות והחלונות והדלתות, ומפזרין אותו על הרצפה, והבית יימלא אוויר מבושם ומראה ירקרק, וריח הבית כריח השדה אשר ברכו ד'.  ובני ישראל מסתכלין בו, מריחים בתענוג גדול ונהנים הנאה משונה, וזוכרים את העבר העתיק בשעה שהיו ישראל שרויין על אדמתם נחלתם היתה שפרה עליהם, העמקים עטפו בר וירק דשא, שלחיהם פרדס רימונים עם פרי מגדים נרד וכרכום, קנה וקינמון עם כל עצי לבונה מור ואהלות עם כל ראשי בשמים...

מפני חטאינו הה!  גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו...

 

[ב]

אף-על-פי שהייתי קטן ורך ויחיד לאמי, בכל זאת ידעתי ש'רחימיא' 'בוזיניא' ושאר ירקות צומחים מעבר לנהר רחוק מעיר וחוצה לה, במקום שהשדות והעמקים מכוסים ירקרק חרוץ ומשתרעים ונמשכין ומתייחדים בייחודא שלימה, כמקום ששם צפרדעים מנתרות ומקרקרות בכל עוז ואומרות שירה ללילי הקיץ החמים והקצרים.   בקיצור, אני ידעתי שירק לחג השבועות נמצא רק במקום שאני לא הייתי שם מעולם, ומשום שלא הייתי שם מעולם היה יצרי מתגבר עלי מאוד ומסיתני דווקא להיות שם, ולפיכך אני מתחטא לפני אמי ובקשתי שטוחה לפניה שתרחם עלי, על בר בטנה, ותשלחני להכניס ירק ועשבין לחג השבועות בכבודי ובעצמי, ואחרי רוב פיוס ותחנונים ושבועות וחרמות שלא אהיה מרקד על ההרים מקפץ על הגבעות 'כאותו התיש השוטה', קיבלתי את הרשיון ואזרתי כגבר חלצי וחגרתי את חרבי חרב של עץ שנשארה לי מימא טבא דל"ג בעומר, ואשיש כגיבור לרוץ אורח בחשק נמרץ ובחדוותא דלבא, הלוך וטפוף, הלוך ורקוד, עד שלא הרגשתי ממש את רגלי, ואני כבר מעבר לשער העיר וחוצה, סמוך לבית-הקברות, בית מועד לכל חי.

וזאת לך לדעת, חביבי הקורא, שנסיעה הגונה ומעניינת היא רק נסיעת היחיד, כלומר בלא שיירת החברים ובלא רוב דעות; אז דומה לך כאילו כל העולם לא נברא אלא בשבילך, והנך ציפור דרור בכל חללו של עולם, הרי אתה עומד ברשות עצמך ואין לזר אתך, לא לעילא ולא לתתא ולא מכל סטרא.   ממעל לראשך מתרוממה הירמולקה היפה דמתקריא 'רקיע', ורק לך לבדך מראה פנים שוחקות מלכת היום דמתקרא 'חמה'.   ורק בשבילך נקבצו ובאו השדה כל בעלי כנף ובעלי השיר עם כל כת המצפצפים המקרקרים והמכרכרים, ורק בשביל כבודך פיתחה עליה השושנה היפהפיה המפיצה ריח ניחוח, התפשט והתרחב 'השמשון' הארוך והצהוב, התקשט והתיפה בכל מיני קישוטין השדה הארוך והרחב וכל הטבע עם הודו והדרו – יחיד אתה בגן-עדן הזה.   אין נגיד ואין מצווה, אין לוחץ ואין נוגש, אין מפריע ואין רואה מעשיך זולתי אלוהים, והרי אתה יכול לעשות כאן כל מה שלבך חפץ:  שמא אתה רוצה לנגן 'כבקרת' בניגון של החזנים הרשות בידך; או אפשר רוצה אתה לשרוק בשפתיך כחלילים הרי אתה שורק, או אולי רוצה אתה לקרוא בגרון כשופר ולתקוע תקיעה גדולה מי יאמר לך מה תעשה, ואפילו אם יש את נפשך ליפול מלא קומתך על האדמה ולהתגולל כסוס קטן ופר בן-בקר, אתה נופל ומתגולל ומתהולל כנפשך שׂבעך, כי הלא כל הארץ לפניך!

 

[ג]

היום ההוא היה יום בהיר וחם.   השמים היו זכים וטהורים כל כך והשדה ירקרק כל כך והדשאים רעננים כל כך, ולבי כל כך שמח ועלז ונפשי כל כך התרוממה, עד ששכחתי ממש מי אנוכי פה ומה לי פה וכי גר אנוכי ברשות שאינה שלי.   משל למה הדבר דומה?  לבן מלך, ליורש עצר, שנכנס לתוך נכסיו של אביו והוא יודע ומרגיש שהכול יהיה שייך לו והוא יהיה האדון על הכול והשליט על הכול יחיד בעליונים ומושל בתחתונים ואפס זולתו ואין בלתו.   כך הייתי אני מרגיש את עצמי באותה שעה, וכמושל חדש המושל על הכול בא חשק בלבי להיות כאדם העוסק בשלו ולעשות סדרים חדשים שינויים ותיקונים ונוספות כנהוג.   קודם-כל-דבר, לא מצא חן בעיני זה הענק (השמשון) בכובעו הצהוב.   מי שמראהו כמראה גלית הפלשתי, הערל הזה אשר חרף מערכות אלוהים חיים – ורוח אומץ וגבורה התחיל מפעם בקרבי כשמשון הגיבור בשעתו, ונשאתי ואמרתי:

– מה לך פה ומי לך פה, רשע עריץ?  ענה למה אתה שותק? אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי לבעבור הכעיסני אין אתה אומר כלום!...   אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון ואנוכי בא אליך בשם ה' צבאות אלוהי מערכות ישראל אשר חרפת!  עודך מסתולל בי?...   היום הזה יסגרך ה' בידי והכיתיך והסירותי את ראשך מעליך!  ולא רק אותך בלבד אעשה שפטים כי אם בכל מחנה פלשתים, הנטיעות הללו הנשענות על המקלות עם המצנפות הירקרקות שעל ראשיהן ויתר הזרעים השפלים הסמוכים לקרקע שנתיישבתם פה על אדמתי כאורחים בלתי-קרואים!  עוד מעט ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ וידעו כל הארץ כי יש אלוהים לישראל!...

ובדברי זאת קרבתי אל הענק הערל הזה, קיצצתי את רגליו והסירותי את ראשו מעליו.   והפלתיו למשואות נצח, אחר כך רצצתי את גולגולתו והלקיתיו ארבעים מלקות מאחוריו ונקמתי את נקמתי מהרשע העריץ הזה שהתמתח בכל אורחו על הארץ לרגלי בלי כל תנועה;  ולא נתקררה דעתי, משום שבשעת מלחמה, כיוון שניתנה רשות למשחית והדם רותח אינו מבחין בין צדיק לרשע ודם נפשות נקיים יישפך כמים, ומרגע לרגע בערה כאש קינאתי ומידת האכזריות גדלה בי מאוד, וחרבי בידי, והתנפלתי על הקייטנים ועל האבטיחים ועל הננסים בעלי הכרס ועל הקישואים הקטנים והרכים, רברביא עם זעיריא, קרעתים, כרתים, הכיתים מכת חרב והרג ואבדון, ויותר מכול סבלו ממני אלה הצעירים שלא חטאו.   אנוכי בקעתי את כריסיהם, גזרתים לחלקים קטנים, כיתיתים עד חורמה, ואדרכם באפי וארמסם בחמתי ושׂמתים מרמס לרגלי, כדומן על פני האדמה יהיה! – אראה בנחמה שאיני יודע מאין בא לי אכזריות כזו?...

 

[ד]

ובביזה לא שלחתי את ידי.

בולבוסין נקיים שישבו בעומק האדמה הוצאתים משם ומסרתי להם מודעה שאין נסתר מנגד עיני.   שומים צעירים ובצלים רכים עקרתי עם השורש ולא נהניתי מהם הנאה פורתא.   הס מלהזכיר!  הלא למדתי במגילת אסתר בפירוש: 'ובביזה לא שלחו את ידם'.   אל ליהודים לבוז בז.   זו אינה מן המידה שלהם.   ואף שאול המלך לא נענש אלא בשביל צאנו של עמלק.   ועכן בן כרמי בן זבדי שלקח מן החרם, חזו מה כתוב בו?  יהי סופם כך של כל אויבי עמך בית ישראל, רבש"ע!...   לפיכך כל שעה שהיה היצר מסית בי לאמור: 'מה נאה בצל זה!  מה יפה קישוא זה!  חטוף וטעם!  חטוף ואכול'!  מיד באו הכתובים ההם וטיפחו אותי על פני.

ובכל לא פסקה חרבי להרוג להשמיד ולאבד לקצץ ולהמית כנער כזקן, כנקלה כנכבד, כקטון כגדול, ואין רחמים בדין!  אדרבא, בשעת מעשה נדמה לי כאילו דמיהם של אלו צועקים אלי מן האדמה.   'חוסה עלינו ועל טפינו'!  ואני נהפכתי לאכזר, וקראתי מקרב לבי, וצווחתי בלי הרף:

– נקמה!  נקמה!  אנוכי אֶקום בכם נקמת דם אחי השפוך!  את נקמת ירושלים עיר הקודש, ואת נקמת מקדשנו ששרפתם באש!  ואת נקמת ביתר העיר!  ואת נקמת יהודי ספרד ופורטוגל, ואת נקמת 'יהודים שלנו' שנהרגו ושנשחטו ושנקברו על קידוש השם אוי!  אויה לי!  הצילו-נא!  מי הוא המחזיק באוזני?!...

שתי מהלומות מאחור ושתי סטירות כפולות שמונה מפּנים שיככו את חמתי כהרף עין ואשא את עיני וראיתי-והנה הערל אוֹחרים הגנן לנגדי, אוֹחרים בכבודו ובעצמו, שהוא מכירי משכבר הימים.

 

[ה]

אוֹחרים הגנן היה חוכר בימות החמה גן-ירק (פּאַקטשי בלע"ז) מחוץ לעיר.   כיצד?  הוא היה חוכר לו כיברת ארץ ועושה לו שם גן ומזריעו אבטיחים, פקועות וקישואים, בולבוסין, שומים ובצלים, לפת ורובין ושאר ירקות, והיה מוצא לו מזה פרנסתו בנחת ולא בצער, בריווח ולא בצמצום, ואנוכי ידעתי את האיש הזה ואת שיחו משום שהיה לו עסק אתנו, כלומר הוא היה לווה אצלנו מעות בערבי פסחים לכל ימי הקיץ, ולפני חג האסיף היה פורע את חובו קימעה-קימעה מפדיונו: החשבונות שהיו בינינו ובין אוֹחרים הלא הם כתובים על ספר 'קרבן מנחה' של אמי בלוח השמאלי.   שם נרשמו כל החובות שלנו, ובשביל הערל אוֹחרים היה מקום בפני עצמו באותיות גדולות: חשבון ערל אוֹחרים, ומתחתיו נרשם כזה:  'נתתי להערל אָחרים ארבעים וחמישה רו"כ.   נתתי עוד לערל אָחרים חמישה-עשר רו"כ.   קיבלתי מאָחרים י"ב רו"כ במזומנים וג' רו"כ ע"י קאַרטאָפלעס.   עוד קבלתי מאָחרים י"ג רו"כ במזומנים וב' רו"כ ע"י בוראקעס וחצי רו"כ ע"י אוגערקעס ועוד א' רו"כ ע"י אבטיחים, וחזרתי לאָחרים את אוגערקעס וגרשתיו...'  הכול היה כתוב שם לזיכרון.

כפי שאתם רואים לא היה הערל אוחרים מסלק לנו את חובו אלא בשווה-כסף בלבד, ומעולם לא היו בינינו שום דברי ריבות וקטטה ודין-ודברים בעלמא.   בשנת שובע היה ממלא את מרתפנו בולבוסין וקישואין ושאר ירקות לכל ימות הגשמים, ובשנת בצורת היה מבקש סליחה, לאמור:

– אל-נא תתרעמי עלי דביתהו דאברהם (כך היה קורא לאמי) כי הגדולין דהאי שתא לא עלו יפה.

אמי היתה נושאת לו בפעם זו, אלא שהיתה מזהרת עליו כי לעתיד, אם ירצה השם לשנה הבאה ישתדל להפיק רצון ממנה.   וכך היתה אומרת לו בניחותא:

– הזהר בך, אחרימא רחימיא, לבל תהיה 'דבר אחר'!...

וגם הוא משיב לה בידידות:

– יפה דיברת, דביתהו דאברהם!

– לך-לך אל האדמה!

– יפה דרשת, דביתהו דאברהם!

אף-על-פי שאמי היתה אשה אלמנה ענייה והיתה מוצאה פרנסתה בדוחק מהלוואת כסף בריבית, בכל זאת היו שכנינו מקנאים בנו מאוד.   לא אחת שמעתי באוזני מפיהם איך שמספרים לשון הרע באמי לאמור:

– ראו-נא את האלמנה הזאת! הלא רק מפני מראית העין היא עושה את עצמה לענייה סוערה; ומרתפה, ראו-נא גם ראו, מלא כל טוב, בלי עין הרע.  

מובן מאליו שהדברים האלה הגיעו תיכף ומיד על ידי לאוזני אמי, ואמי לא עברה בשתיקה גם היא:

– ריבונו של עולם, מי שעינו צרה בי יבוא לידי מצבי אם ירצה השם בעגלא ובזמן קריב!

מובן מאליו שאנוכי הרציתי את הדברים האלה לשכנינו, ומסרתי גם לאמי מה שאמרו הם:

– האסכרה תבוא בגרונה של האלמנה בעבור ברכתה הטובה!

ואמי גם היא הוסיפה עוד ברכה אחת על ברכתה:

– השחפת, והקדחת, וכל חולי, וכל מכה, וכל מדווי מצרים הרעים!...

ואנוכי מסרתי את הדברים להני תרי הצדדים מלה במלה, לא חסרתי דבר, עד שפעם אחת גערה בי אמי וסטרה על-פי וכיבדתני בדחיפה הגונה לבל אוסיף להיות עוד 'שליח ציבור' בינה ובין שכניה ושכנותיה.

הדחיפה ההיא הביאתני לידי בכיה ושעמום, והמלה 'שליח ציבור' ניקרה במוחי זמן רב, וקשה היה לי להבין את טעמא דמלתא: 'שליח ציבור' מנלן?...

 

[ו]

בכל פעם שהייתי רואה את הערל אוֹחרים הייתי שמח וטוב-לב.   נעים היה לי לראות את הערל הזה הולך וקרוב בנעליו הגדולות ובסביטתו הלבנה והעבה שהיה לובשה בכל ימות השנה: בימות החמה מפני החמה ובימי הגשמים מפני הגשמים.   בכל פעם שהוא בא אלינו הייתי רץ אל אמי לחדר הבישול לבשׂרה שהערל בא.   והערל נכנס אל חדר הבישול בלא קדימת שלום ומריק את אוצרו הטוב בקרן-זווית ומסתלק והולך לו, ומבטיח כי מחר או מחרתיים יביא כהנה וכהנה.

הטוב שבכל הימים היה לי אותו היום שנתבשלו בו האבטיחים.   אז יביא אוֹחרים אוהבי לי לעצמי אבטיח קטן, ואף-על-פי שהקטן הזה הוא פרי בוסר וטעמו כטעם סם המוות, בכל זאת אני מכיר טובה לו כל כך, עד שאני מוכן ומזומן לחבקו ולנשקו מנשיקות פי.   אודה ולא אבוש, שביני ובין הערל הזה היתה בימים ההם אהבה מסותרת וגעגועין גדולים היו לי עליו שאין לפרטם כאן, אף-על-פי שלא דיברנו מעולם איש את רעהו לשלום, משום שאנוכי לא הכרתי בלשונו הוא, וגם הוא לא הכיר בלשוני אני, ולפיכך היתה אמי למליצה בינינו.

– אמא!  שאלי-נא את פי הערל, מפני מה איננו מביא לי שזיפים?

– ומאין יקח לך הערל שזיפים?  אין שזיפים בגן הירק, בני.

– ומדוע אין שזיפים בגן הירק?

– משום שאין שם אילנות, מחמדי.

– ומדוע לא יהיו שם אילנות?

– ומדוע שלא נטעום בני-אדם, מחמל נפשי.

– ומדוע לא יטעו בני-אדם?

– משום שאתה ילד שוטה וקטן וקשי-עורף מאין כמוך, ולך לך לכל הרוחות שבעולם!

כך גוערת בי אמי בנזיפה ובנגיפה ובדחיפה גסה, ולפעמים גם במהלומה ובהכאה.   אז מתערב הגנן דנן להגן בעדי, לאמור:

– אל-נא תשלח את ידך אל הנער, דביתהו דאברהם!...

זהו הערל אוֹחרים וזה מעשהו.

 

[ז]

יש לשער שהמאורע עם הערל היה כך.   כשבא הגנן לתוך גנו וראה את החורבן הגדול והנורא שנעשה לו, חשכו עיניו והתחלחל ועמד נרעש ונדהם מאוד.   בתחילה לא ידע מה החלום הזה ומה שברו ובראותו אחר כך את הבריה הקטנה עומדת וחרב שלופה בידה ומקצצת בנטיעות עלו על ראשו מחשבות זרות:  שמא שד הוא משחת?  שטן המשחית?  קוטב מרירי?  משלחת מלאכי רעים?  ובוודאי הצטלב פעמים אחדות.   אחר-כך בקרבו אל מקום הפורענות וראה שמעשי נער עברי הוא מזוין דווקא בכלי-עץ פשוט, אז בערה חמתו בו ויתפוש באוזני הנער ויכהו מכה רבה מאוד, ורק כעבור רגעים אחדים, אחרי שקיבלתי אני החתום מטה את ההכאות והמהלומות מידי הערל בשלימות, עמדנו שנינו והסתכלנו איש בפני רעהו ומיד הכרנו איש את אחיו נשארנו עומדים נרעשים ונבוכים בלי כל אומר ודברים.

– כמדומה לי, שבר-בטנה של דביתהו דאברהם אתה?

כך אמר לי אוֹחרים אחרי התעודדו והתחיל מצטלב ומסתכל ומעיין ב'סדר הנזיקין' שערכתי לו ומתבונן כמעט בכל ערוגה וערוגה ובכל טפח וטפח של הקרקע הגמוחה, לאמור:

– למה?  ובשביל מה?  ומפני מה?

זאת אומרת:

– למה הריעות לי, בר-בטנה של דביתהו דאברהם?  למה החרבת את גני וקלקלת את מעשי-ידי והפסדת את הוני?

כאן נתעוררה גם בי השאלה הזאת: מדוע ולמה עשיתי זאת?  ולמי גרמתי את כל הרעה הגדולה הזאת?  להערל אוֹחרים נותן אבטיחינו ובצלינו, בולבוסינו וקישואינו!?...

ואחר דומיה ממושכה אמר לי הגנן:

– לכה ונלכה!

ובדברו אחז בידי הימנית, ואנוכי השחתי כעפר גווי, כי יראתי פן יעשה אתי כלה.   אבל אוֹחרים לא נגע בי לרעה, רק תפשני בידו החזקה וילחצה בין אצבעותיו הגדולות, והתחילו ניצוצות מנתזין מבין עיני, כי גדל הכאב מאוד!  וכה הובילני אוֹחרים כפר בן בקר לטבח יובל ישר לביתי וימסרני לידי אמי למכה ולחרפה.

*

חביבי הקורא! אל-נא תאלצני לספר לך את כל הקורות אותי משעה שנכנסתי לביתי ואוֹחרים עודנו מחזיק בידי הימנית, עומד ומספר ומתאר לפני אמי את כל פרטי המאורע.  איך שקיצצתי וכרתי ובקעתי ודרכתי ורמסתי ברגלי את מעשי-ידיו שבם התפאר, מן הארז אשר בלבנון ועד האזוב אשר בקיר, מן השמשונות הגדולות שראשיהם מגיעות השמימה ועד הרובין אשר בארץ...

– רובין רכים וצעירים לימים, אשר טיפחתי וריביתי, אהה, דביתהו דאברהם!  דביתהו דאברהם!

ויותר לא יכול אוֹחרים לדבר כי געה בבכי:

וגם אמי נתנה את קולה בבכי ותפרוש כפיה:

– הוי רוצה, הוי גזלן!  טוב שלא נבראת משנבראת!  חצי הוני הפסדתי על ידך!  ואני אשה אלמנה!  ענייה סוערה אני!  אויה לי כי נדמיתי!  ואנה אוליך את חרפתי!  כי מה יאמרו הבריות!  הוי רוצה!  הוי גזלן!  דבר-נא גם תדבר!  פתח את פיך ודבר דבר.

ואני לא יכולתי לדבר, כי נשפך לבי כמים, עיני זלגו דמעות, ואני בכיתי בכי רב.

צא ולמד מה עשה לי 'הרבי' רב מוֹנדריש שתום-העין כעבור ימי חג השבועות ומה עשו לי חברי:  שאמי והרבי ואוֹחרים להבדיל לא גזרו עלי נידוי אלא ימים אחדים בלבד, וחברי ביקשו להכעיסני ולהרעימני תמיד בכל יום ובכל שעה, ובשביל שלא אשכח ח"ו אותו החטא שחטאתי כיבדוני בשם לא ייכרת:  'הגנן' (באַקטשי בלע"ז), 'יוסל הגנן' או 'יוסל באַקטשי'.

טוב שם משן טוב, השם הטוב הזה נשאר לי לאורך ימים, כמעט עד יום חתונתי ויום שמחת לבי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה