_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פסח שנשבת

שלום עליכם

לתוכן הענינים

 

סיפור לילדי ישורון

א

– רב ישראל! רב ישראל? במחילה מכבודך! האם תוכל לקבל עליך לגמור את מלבושי-הילד ליום-טוב?

כך צועקת אמי לישראל החייט בכל מאמצי כוחותיה, מפני שישראל החייט הוא חרש בשתי אוזניו. 

ישראל, יהודי גבוה בעל פנים ארוכים ועיניים מלאות מוּך מצטחק למחצה ועושה בידו תנועה כאומר: "מאוד לא אוכל לגמור?..."

– מדוד אפוא, במחילה מכבודך, את מידתו, אבל בתנאי שיהיו הבגדים נכונים לימי הפסח. 

ישראל החרש מביט על אמי כאומר: "יהודיה מוזרה! כמדומני שדי הוא לאמר פעם אחת?..." והוא מוציא מכיס חיקו מידה של נייר ארוכה ומספריים אנגליות גדולות ומעמיד אותי ומתחיל למדוד אותי לאורכי ולרוחבי, ואמי עומדת בצד ומשמיעה את פקודותיה:

– יותר ארוך, עוד יותר ארוך!...  יותר רחב, עוד יותר רחב!...  למען-השם לבלי לקצר את המכנסיים!...  וה"קפּוטקלה" צריכה להיות עם "כּפל"!...  ברוחב אצבעות אחדות!...  עוד עוד מעט!...  הנה כך!...  וה"סטוֹן" לא יהיה חס ושלום קצר יותר מדי!...  כדרך בעלי-בתים...  עוד – עוד...  אל תחוס על הארג, כי ילד הולך הלוך וגדול!... 

ישראל החייט יודע בעצמו היטב כי "ילד הולך הלוך וגדול", ומפני זה אינו עונה גם מלה אחת ומוסיף לעשות את שלו.  אחרי מדדו אותי לכל אברי הוא דוחפני מפניו כאומר: "עתה תוכל ללכת, חופשי הינך!"...  אני מתאווה מאוד שיהיה להקפוטה שלי בקיע מאחוריה עם כיס על-פי ה"מוֹדה החדשה", אבל איני יודע למי אפנה בבקשתי זו.  ישראל החרש גולל את המידה על שתי אצבעותיו ומדבר בשעת מעשה את אמי בחצאי דברים:

– ערב-פסח קשה מאוד!...  הביצות גדולות!...  הדגים ביוקר!...  תפוחי האדמה – לא תערוך מחירם בזהב!...  ביצים – אין גם לרפואה!...  העבודה במצב הירידה!...  בגדים חדשים – לא!...  טלאים וטלאים וטלאים!...  בשעה שרב יהושע-הרש כבר יכול לצוות לתפור מחדש מעיל ישן!...  רב יהושע-הרש בעצמו!...  שנים!...  מה?...  קץ העולם!...  סוף כל הדורות!... 

אמי אינה מתפעלת הרבה מכל הדברים האלה.  היא הפסיקה אותו באמצע:

– כמה, בדרך משל, תצווה לתת לך בעד כל העבודה כולם, רב ישראל?... 

ישראל החרש מוציא מתוך כיס אפודתו קופסה של עצם, כופף האגודל של ידו השמאלית באופן שתתהווה בה גומא, שופך אל תוך הגומא גל קטן של טבק, נושא אותו לאט-לאט אל חוטמו וגורר אל תוכו את גל הטבק באמנות כה מצוינה, עד אשר לא יפול גם גרגר-טבק אחד על השפם.  אחר כן הוא עושה תנועה בידו ואומר:

– עט, מה שייך, אנחנו לא נבוא בריב...  את מבינה עסק? רב יהושע-הרש!...  לתפור מעיל ישן!...  צריך לצעוק גוואַלד!...

– זכור אפוא, רק ישראל, את אשר אני מבקשת ממך: לא קצר, ולא צר, ו"כפל" לסרח העודף...

– ובקיע?...  – אני רוצה להתערב בדבריהם. 

– דוֹם, תנה-נא לי להוציא מלה מפי! – אומרת אמי ומכבדת אותי בכף ידה בצדי – זכור אפוא עוד פעם אחת לא קצר, ולא צר, והסטוֹן, ו"כפל" לסרח העודף...  למען השם "כפל"!...

– וכיס?...  – מנסה אני להתערב פעם שנית. 

– האם לא תאלם דום? – אומרת אמי אלי – הראית מימיך ילד שטבעו להתערב בשעה שגדולים מדברים!... 

ישראל החרש לוקח את צרור הארג תחת זרועו.  מעביר שתי אצבעות על פני המזוזה ואומר מעם הדלת:

– ובכן אפוא אַת רוצה שייגמר דווקא לימי הפסח?...  חג טוב לכם. 

 

ב

– אוֹ, הנה רב גדליה! אלמלי זכרו את משיח!...  הרי ברגע זה חשבתי לשלוח בפעם השני לקרוא אותך!

גדליה הוא יהודי סנדלר; איש שגמר עבודתו, חסר-שיניו הקדומות, בעל זקן קטן ועגול, אשר אפשר להכיר על-פיהו, כי לפנים, זה מכבר-מכבר, היה גלוח באמצעיתו. 

– רב גדליה! – אומרת אליו אמי – אמור-נא, התוכל לקבל עליך לתפור בעד הילד זוג נעליים לחג הפסח?

גדליה הרצען הוא יהודי סנדלר, אשר בשעה שהוא מדבר הוא אוהב לעשות ריקודים. 

– אַת חפצה דווקא לחג הפסח? – הוא אומר אל אמי – הרי לך חוכמה יפה! כל אחד רוצה לחג הפסח; לחיהלה רב מוֹטלס הבטחתי להכין לחג הפסח שני זוגים סנדלים, בשבילה ובשביל בתה, וצריך לעשותם...  יוסלה רב שמעיהס הזמין אצלי ארבעה זוגות נעליים לחג הפסח – צריך לעשותם...  חוץ מזה, הרי הבטחתי זה כבר לפייגלה רב אברהמס לתפור לה זוג סנדלים; גם אם ימטירו השמים אבנים הרי אני מוכרח לקיים את דברי! ומשה החייט ביקשני להכין לו זוג "ראשים", ואי-אפשר להשיב ריקם גם את פניו הוא! וזימה הנגר – צריך להכין לו זוג "סוֹבקיס" בלי-ישונה! וחוץ מזה, אסנה, בתולת האלמנה, הטילה עלי כי אגמור בעדה למען השם... 

– בקיצור – מפסיקה אמי את דבריו – אשמע-נא מה בפיך: אם כן אפוא לא תוכל לקבל עליך לגמור לחג הפסח? הבה אשלח לקרוא סנדלר אחר... 

– מדוע לא אוכל? – אומר גדליה בעשותו ריקוד קטן – בשבילך הרי אני מניח הצידה את כל העבודות האחרות והנעליים שלך צריכות להיות נגמרות אם ירצה השם לחג הפסח; האוכל לעשות אחרת?

וגדליה הסנדלר מחפש בכיסיו ומוצא חתיכת נייר כחול, כופף ברך אחת ומודד את רגלי. 

– הוסף עוד מעט על המידה – אומרת אמי – עוד, עוד...  למה תחוס על רצועת עור?...  הנה כך...  כדי שלא תדחק חלילה את הנעל את אצבעותיו!... 

– תדחק את אצבעותיו – חוזר גדליה אחרי דבריה. 

– ועוד תתן, ר' גדליה, מן המין המובחר, התשמע, לא נרקב!

– נרקב– חוזר גדליה אחרי דבריה. 

– והעור של כפות הרגל יהיה טוב, לבל יתטשטש. 

– יתטשטש – חוזר גדליה. 

– והסוליים, חלילה, בל יתפקעו. 

– יתפקעו – חוזר גדליה. 

– עתה אתה יכול ללכת החדרה – אומרת אלי אמי – התראה למצער כמה מתאמצים ודואגים בשבילך? אלמלי חשקת לפחות בתורה, כי אז תהיה לאיש, כי אם לא מה יהיה סופך? אפס ואפס, פושט נבלות!... 

אני עוד טרם אדע בעצמי מה יהיה סופי; אם איש אפס ואפס, או פושט-נבלות? אני יודע רק זאת, כי ברגע הזה אני מתאווה מאוד-מאוד כי נעלי תשמיענה קול שריקה בשעת ההליכה, הוי, מה חפצתי בנעליים שורקות!... 

– למה עמדת על מקומך כגולם של טיט? – קראה אמי אלי – מדוע אינך הולך החדרה? לך, יותר לא יזמינו עוד דבר בשבילך!

גדליה הסנדלר שם פניו ללכת ושב שנית. 

– אם כן אַת חפצה לחג הפסח? אומר גדליה – חג טוב לכם!... 

 

ג

כשובי מן החדר הביתה אני נכנס בדרך הילוכי ראשית כל אל החייט להודיע מכוח ה"בקיע" ומכוח ה"כיס". 

על-יד שולחן גדול עומד ישראל החרש בלי קפוטה, לבוש טלית-קטן רחבה, שקוע בעבודתו; מסביב לצווארו מפולשים חוטים אחדים.  באפודתו תקועות מחטים אחדות, הוא רושם בחתיכת נתר, גוזר במספריים, מתגרד למטה באצבע הבינונית והכפופה ומדבר אל עצמו בחצאי-מלים, כדרכו:

– "כפלים" עשה להם...  רחבות תהיה להם...  "אוויריות"...  ממה, מ"אתה יצרת"?...  האצבעות נפצעות בשעת הגזירה...  כמעט-כמעט שהארג מספיק...  כמו בשר-לביבות... 

מסביב לשולחן יושבים שוליי-דחיטא אחדים ותופרים, מגיעים במחטיהם מהר-מהר, ומזמרים כולם ביחד שירה.  בחור אחד צהוב, בעל נקודות-סובין על פניו, וחוטם נופל קצת, מזמר בקול-פעמון ומושך בחוט על-פי הטאקט:

 

אוי את נוסעת מפה,

ואוי את נוסעת מפה

ואותי את מפה מ– – – שארת!...

ושאר הבחורים עוזרים לו בקול שריקה:

עתה אתלה את עצמי!

עתה אדקור את עצמי!

עתה אטביע את עצמי

אאבּד את עצמי לד– – – עת!...

 

– מה חפצך, נער? – אומר אלי ישראל. 

– בקיע – אני אומר. 

– מה? – אומר ישראל ומרכין את עצמו אלי ונוטה את אוזנו לפי. 

– בקיע! – אני צועק בקול רם למען ישמע. 

– בקיע?

– בקיע!

– איפה בקיע?

– מאחור!

– מה מאחור?

– בקיע! עם כיס!

– איזה בקיעים? איזה כיסים? – מתערבת בדברינו בתיה החייטת, אשה קטנה היושבת ועושה שלוש עבודות בפעם אחת: ברגלה היא מניעה ערש של ילד, בידיה היא סורגת פוזמק ובפיה היא מדברת ורוגזת: – הא לך חדשות: בקיעים! כיסים! מאין יש לך ארג לכיס? הוא רוצה בכיסים? תתן לו אמו ארג בשביל כיסים, ואז יהיו לו כיסים! אם הוא רוצה כיסים!

אני כבר מתחרט על כל המעשה.  הלוואי שלא יגיע הדבר לאזני אמי. 

– ובכן אפוא אתה רוצה דווקא שיהיה בקיע? – אומר אלי ישראל החייט ומוציא את קופסת הטבק – לך, נער.  – וכיס יהיה? – אני אומר אליו ומראה לו פנים מעוררים רחמים. 

– לך, נער, הביתה – אומר אלי ישראל – אני כבר אתאמץ שיהיה הכול... 

אני 'לוקח את רגלי בידי' ורץ משם בשמחה אל גדליה הרצען בדבר שריקות הנעליים.  

את גדליה הרצען איני מוצא בבית, על-יד שולחן העבודה יושב השוליה שלו 'קרפה' מעל לרצועת-עוד חלקה. 

קרפה הוא ערל צעיר ובריא.  רחב-העצמים, בעל פנים מנוקדים ומסגרת של עור על שערותיו השחורות והקשות. 

– מה נער רוצה אתה? – אומר הוא אלי יהודית – מודה אני, פריידי-מאַני, אבא-אמא, תן לו חמאה, אמור מה רוצה אתה?

– חַזַ'יֶן – אני עונה לו רוסית – יַא אֶטְשֶם חָטִיל אִימֶט דָוַש חַזַ'יֶן גְדַלְיָה!

– בעל-הבית הלך על הברית, לעשות קידוש, לשתות יי"ש – אומר אלי קרפה עוד פעם יהודית, ובכדי שאבין היטב את כוונתו בזה הוא סוטר לעצמו באצבעו על צווארו. 

אני יושב לי למולו על כיסא-עור ונכנס עם קרפה בשיחה ארוכה אודות עור, 'סחורה', אודות, נעליים, סוליים, מסמרים, ומדבר ומדבר עד אשר אני מגיע לעניין השריקות.  הוא מדבר יהודית, ואני רוסית.  כשהוא אינו מבין את אשר אני מדבר אני עושה לו תנועות בידי:

יַזֶ'ה טָבִי, ראש גוי, לדבר פּוֹוַשֶמוּ: קַזִ'י מִינִי שֵֹכֶל שָ טְשָׁבֶטְקֶלִי עושים טְרְרְרְ! טְרְרְרְ!

– אתה יהודית היטב דבר! אומר אלי קרפה, מלחך את העור בלשונו ועושה רושם בצד העור בציפורן השחורה של אגודלו. 

– מה הוא השכל – אני אומר אליו יהודית – מה הוא השכל והטעם של הנעליים השורקות? איזה מן דבר אתם שמים בתוך הנעליים כדי שישמיעו קול שריקה?

– מה? נעליים-שורקות? – אומר קרפה.  נעל לשרוק צריך הסוכר. 

– פשוט – אני אומר – סוכר? מה הוא השכל?

– הסוכר? – אומר קרפה ומסביר לי את השכל – הסוכר הַך הַך, שְרִיק שְרִיק... 

– אהא? – אני אומר אליו – את הסוכר כותתים בוודאי והוא משמיע קול בהתפוצצו.  ומלבד זה לא ישימו עוד דבר בתוך הנעליים?

– היי"ש – אומר קרפה – המעט היי"ש. 

– יי"ש – אני אומר – זאת אומרת ווֹדקי? זַטְשֶם ווֹדְקִי? מילא סכר שְרִיק-שְרִיק; אבל ווֹדְקִי? נַשְטְשוֹ טָבִּי ווֹדְקִי?

קרפה מתאמץ בכל כוחותיו להסביר לי, ודווקא ביהודית, את השכל מדוע נחוץ היי"ש.  קודם שמניחים, הוא אומר, את הסוכר בנעליים דרוש לרטב את העור ביי"ש, ואם לא – לא תדבק הסוכר היטב. 

– אהא אני אומר – יַא אוּזֶ'ה דָבְּרָה לָעַסְתִי.  יַק נֶה בּוּדֶה ווֹדקי טַק נֶה בּוּדֶה סַכֶר; יַק נֶה בּוּדֶה שָרוֹק אם אין קמח אין תורה – אני מסביר לו את העניין בעזרת 'פסוק' ואני פותח את ארנקי ומוסר לקרפה את כל רכושי: את כל דמי-החנוכה עם דמי המשלוח-מנות, ונפרד ממנו בידידות רבה, וקרפה תוקע לידי יד גדולה ושחורה מלוכלכת בזפת ואומר אלי בנשימה אחת: 'מודה אני, פריידי-מאני אבא-אמא, תן לו חמאה...  אני רץ הביתה לאכול את ארוחתי ולשוב אחר כן שנית אל החדר ולהתפאר שם באוזני כל הנערים, איזה מין מלבושים תופרים לי לחג הפסח, קפוטה עם בקיע מאחוריה ועם כיס! ונעליים עם שריקות! עם שריקות! עם שריקות!... 

 

ד

– אמי, אני חופשי! – אני בא במרוצה הביתה ימים אחדים לפני הפסח ומבשר לה בשורה כי הוציאונו מן החדר לדרור. 

– אם כן אני יוצאת תיכף במחול מרוב שמחה! הלוואי שתזכה לבשר בשורות יותר טובות! – עונה אמי העסוקה בהכנות לפסח.  היא קשרה לשתי השפחות בצדן שתי מטפחות לבנות גדולות, ותתן בידיהן מברשות, מטאטאים ונוצות, וגם לעצמה קשרה בצדה מטפחת לבנה, ושלושתן ביחד מנקות וממרחות, רוחצות ומגרדות, מגעילות ומבשרות לימי הפסח.  אני איני יכול למצוא לי מקום.  בכל מקום שאעמוד ובכל מקום שאשב ובכל מקום שאלך – רע לי. 

– הלאה עם מלבושי-החמץ שלך מן ארון-הפסח! – מרימה אמי קול צעקה עלי בפחד כה גדול כאילו התהלכתי עם אש מסביב לאבק-שריפה. 

– היזהר, הנה אתה פוסע על שק של פסח!

– אל המקום ההוא אל תעיז גם להביט, שם עומד החמיץ של פסח!... 

אני סובב ממקום למקום, מסתבך ונתקל בין הרגליים ומקבל כפעם בפעם אגב-אורחא דחיפה, דחיקה, סטירה וצביטה. 

– מיתה משונה תבוא על הרבי שלך! חולה היה להחזיק אתכם בחדר עוד יום אחד! ולא שתצטרך לסובב אנה ואנה כשד, כי הלא בוודאי יש מעט עבודה בוודאי! אצל אחרים יושבים ילדים על מקום אחד יושבים...  האם חולה הוא בחור שכמותך, שכמעט מלאו לו תשע שנים, לקחת לו איזו עבודה, לחזור עוד פעם על ארבע הקושיות. 

– אמי – אני אומר – אני כבר יודע אותן על פה!

– אם כן אני מאושרת כבר? – אומרת אמי – האם במעט כסף עולה לו לימודך במעט כסף?... 

אחרי רוב עמל ונדודים זכיתי לאחרונה שיגיע אותו הערב, אשר בו סובב אבי, האוחז בידו נר וכף של עץ ונוצת-ביעור, מפנה ובודק את החמץ, ואני עוזר לו לבקש את הפירורים, אשר הוא בעצמו הניח אותם מראש על כל החלונות...  'בסך-הכל נשאר רק מעת-לעת אחד – חושב אני בלבי – עוד לילה אחד ויום אחד ואני אלבוש בגדי יום-טוב, כבן-מלך, קפוטה חדשה עם בקיע ועם כיס מאחוריה, ונעלי תשמענה שריקות!...  אמי תשאלני בוודאי: "איזו שריקות נשמעות פה"? אז אעשה את עצמי כאילו אין אני יודע כלום...  וחוץ מזה הסדר, ארבעת הקושיות, ארבע כוסות, ומאכלי-הפסח: לביבות ואטריות ופשטידות וחרמזל'...  אני נזכר במאכלים האלה ולבי מתחיל להתכווץ, כל היום לא אכלתי מאום. 

– אמור קריאת-שמע, – אומרת אלי אמי – ולך שכב.  היום לא נאכל את ארוחת הערב; היום ערב פסח... 

אני שוכב על מיטתי וחולם כי כבר הגיעו ימי הפסח...  אני הולך עם אבי לבית-המדרש להתפלל...  בגדי החדשים מבריקים...  נעלי משמיעות קול שריקות: שריק – שריק! שריק!...  'מי הוא זה ההולך?' – שואלים אנשים זרים...  'זה הוא הנער מוטל-משה-חיים-אברהם-הירש-ראובנס'...  פתאום נראה כלב שחור ושעיר, מבלי דעת מאין בא, ומתנפל עלי בנביחה נוראה וחוטף את קצה הקפוטה שלי...  עומד אבי ומפחד ללכת ומניע בידיו וצועק: 'הלאה! הלאה!'...  אינו שומע הכלב וקורע את קפוטתי מאחורי, על-יד הבקיע עצמו, על-יד הכיס, וקורע ממני חצי קפוטתי ורוצה לברוח...  רושף אני אחריו בכל מאמצי כוחותי ואובד בדרך נעל אחת ונשאר עומד בתוך הביצה ברגל אחת נעולה בנעל וברגל אחת יחפה...  מתחיל אני לבכות ולצעוק: גוואַלד! גוואַלד! גוואַלד!...  ואני מקיץ משנתי ורואה את בילה שפחתנו עומדת לעומתי, גוררת מעל בשרי את השמיכה וסוחבת את אחת מרגלי:

– ראו נא איך שאי-אפשר להקיצו! העת לך לקום כבר, אמך ציוותה להעיר אותך, צריך לשאת מן הבית את החמץ האחרון!... 

 

ה

אבי משליך את כף-העץ ואת נוצת-הביעור אל תוך התנור ושורף את החמץ...  הבית מתחיל לקבל מראה של פסח...  בכל פינותיו שורר ניקיון, בכל פינותיו כשר...  השולחן ערוך...  ארבע הכוסות מצטחקות לעומתי מרחוק...  הנה, הנה שעה אחת, עוד שעה אחת וכבר יהיה פסח...  הנה, הנה עוד שעה אחת, עוד שעה אחת, ואני אלבוש בגדי יום-טוב...  אבל עד שהחייט והסנדלר יביאו לי את בגדי של יום-טוב מכשרת אותי אמי לפסח: היא רוחצת את ראשי במים רותחים ועם חלבונה של ביצה.  היא סורקת ומורטת את שערותי; כשאני מתכווץ היא נותנת לי מדי פעם בפעם בתור מתנה דחיה בזרוע-ידה או מכת-לחי:

– אם לא תחדל להתנועע ולסובב כנחש...  ילד שכמותך לא יוכל לעמוד על מקום אחד! עושים לו טובה, והוא אינו מרוצה עדיין!... 

כשנפטרתי, תודה לאלוהים, גם מן הרחיצה אני יושב לי בכותונתי לעורי ומחכה לבגדי החדשים ומתבונן אל אבי, אשר רק זה עתה בא מבית-המרחץ כשפיאותיו רטובות עוד...  הוא יושב על פני ספר עב ולומד חרש בניגון של גמרא ומתנועע:

"לצורך מרור נוהגין – בשביל המרור נוהגים – לקחת תמכא – ליקח חזרת, וכיוון שהוא חריף – ויען כי החזרת קשה מעט, יכולין לפוררו בריבאייזן, אפשר לגרדו מעט על פּמפּיה..."

ככה לומד אבי ומפרש לו בשפת יהודית את הלכות הסדר. 

אני מביט על אבי ומתאר לעצמי כי איש ירא-אלוהים כאבי אין בכל העולם, כי פסח כשר כמו אצלנו אין בכל העולם, כי בגדים כאלה שיהיו לי לא יהיו לשום איש! אבל מדוע עוד טרם יביאו אותם? מה היא הסיבה? אולי אינם חלילה נכונים לימי הפסח – דבר כזה איני רוצה גם להעלות על דעתי! איכה אלך לבית-הכנסת? מה יאמרו חברי? איך אשב אל הסדר? שעה כזו בל תבוא כלל, קשה היא לי מנשוא!... 

וביושבי כה תפוש במחשבותי העצובות, נפתחת הדלת ונכנס הביתה ישראל החייט עם העבודה.  מרוב שמחה אני קם ממקום מושבי, קופץ קפיצה גדולה ונופל ביחד עם הכסא, עד אשר כמעט לא ניפצתי את גולגולתי.  באה אמי במרוצה מן המטבח ובידה כף-שומן של פסח. 

– מה זה דפק פה בחוזקה כל כך מה? מי זה נפל מי? אתה הוא, שרוף תישרף לא באש? רוח, שד אתה, לא ילד! האם לא עשית לך חלילה פצע באיזה מקום חלילה? טוב כי עלה לך כך! אל תרוץ, אל תקפוץ, לך כאשר ילכו בני-האדם... 

ואל ישראל היא אומרת:

– אתה עומד בדיבורך, רב ישראל! ואני כבר חפצתי לשלוח לקרוא אותך! – ישראל מצטחק למחצה ועושה תנועה בידו כאומר: "מעשה יפה, חי נפשי! אם גם אני לא אעמוד עוד בדיבורי?..."

אמי מניחה מידה את כף-השומן ועוזרת לי לזחול אל תוך המכנסיים החדשים, שמה עלי הארבע-כנפות, אשר תפרה לי היא בעצמה לימי הפסח, וממעלה היא מלבישה אותי את הקפוטה החדשה, והיא מרוצה, כי היא רחבה מאוד ו"אווירית"... 

אני ממשש מאחורי – אסון ושבר! – אין גם סימן של בקיע ושל כיס!

תפורה כולה, חלקה ושלמה סביב-סביב!... 

– ומה היא הצרה הזאת? – קוראת פתאום אמי אל ישראל החרש ומסבבת אותי אל כל העברים. 

ישראל החרש מוציא את קופסת-הטבק שלו, כופף את אצבעו, שופך בה גל-טבק וגורר אל תוך חוטמו. 

– מה היא הצרה הזאת? – אומרת אמי ומסבבת אותי עוד פעם. 

איה יש פה צרה? – אומר ישראל ומסבב אותי לעבר אחר – הלא זה הוא ה"כפל".  הלא ביקשת שיהיה "כפל".  האם כבר שכחת?

– כפל יפה! – אומרת אמי ומסבבת אותי.  – להביט על זה אי-אפשר: פֶה, בזיון וחרפה, חי נפשי, בזיון!

רוח ישראל לא יפול חלילה עליו.  הוא מתנובן אלי מלמעלה עד למטה, כמו פרופיסור, והוא אומר כי הבגד נאה לי באופן מצוין, כי טוב מזה אני לא צריך כלל! עבודה כזו לא יעשו אפילו בפאריז! הקפוטה מזמרת, כמו שאני יהודי, היא מזמרת!... 

איך ימצא חן בעיניך הזמר שהיא מזמרת? – אומרת אמי ומובילה אותי אל אבי.  – מה אתה אומר על הזמירות הללו?

אבי מסבב אותי לכל העברים, מתבונן אל הקפוטה ומוצא כי המכנסיים אומנם ארוכים מעט יותר-מדי... 

ישראל מוציא את קופסת-הטבק שלו ומכבד את אבי להריח ממנה. 

– המכנסיים ארוכים מעט יותר מדי, רבי ישראל!

– איך?...  מה?...  ארוכים מעט יותר מדי? האם לא תדע מה שעושים? מפלשים אותם למעלה. 

– אם כן אולי אתך הצדק, אומר אבי – אבל מה אפשר לעשות בשעה שהם רחבים מעט יותר-מדי, ומראיהם כשני שקים?

– נמצא חסרון בכלה כי יפה היא יותר מדי! – אומר ישראל וגורר גל טבק אל תוך חוטמו – רחבים אתה אומר? כשהם קצרים עוד יותר רע, אלף פעמים יותר רע!... 

אנוכי לא אחדל למשש מאחורי ולבקש את הבקיע ואת הכיס. 

– מה אתה מבקש שם? – אומרת אלי אמי – את יום האתמול?

– "שקרן זקן! – אני חושב בלבי ומביט על ישראל בעיני גזלן – גולם חרש, ייכנס הרוח באי...!" 

– תזכה ללובשה בשלום! – אומר אלי ישראל החרש ועושה חשבון מה שמגיע לו בעד עבודתו, ואבי שב אל השולחן-ערוך ומוסיף ללמוד באותו הניגון ולפרש את המלים בשפה יהודית:

"מי ששכח לאכול אפיקומן"...

– תלבשנה בשלום! – אומרת אלי אמי כשישראל יוצא; והיא לא תחדל להתענג על מראה הקפוטה החדשה שלי – למען השם שלא תתגרה עם הקונדיסים ולא תבוא בריב עם השקצים, אז תזכה ללבוש אותה ימים ושנים.  בלי ספק!... 

 

ו

– והנה גם רבי גדליה! – אומרת אמי – אלמלי הזכירו את משיח!...  מוכנות הן נעלי הילד?

– ועוד כיצד מוכנות! – אומר גדליה הסנדלר בעשותו את ריקודו והוא נושא את הנעליים המגוהצות על אצבע אחת, כאשר ישאו על קנה דגים חיים ומתפרפרים, שרק זה עתה נצודו מן הנהר.  – "אקציה" היא לעסוק עמהם!...  כל העולם חפץ שיהיה הכול מוכן לפסח! – אני עבדתי בכל מאמצי כוחותי, גם לא ישנתי לילה אחד!...  אני כשאני מבטיח דבר, אז לוּ גם ירעם הרעם ויברק הברק!... 

אמי שמה את הנעליים על רגלי לראות אם לפי מידתי הן, ממששת אותי ודוחקת אותי ושואלת אותי אם אינני מרגיש חס וחלילה איזו דחיקה באיזו מקום?

– דחיקה? – אומר גדליה – כמדומני כי אל תוך הנעליים האלה יוכל להיכנס עוד זוג רגליים כרגלי בנך. 

– ועתה נסה-נא לעמוד על הארץ – אומרת אמי. 

– אני עומד על הארץ ודוחק את הסוליים, רוצה אני לשמוע איך הן שורקות – לא דובים ולא יער! גם הגה קל לא ישמעו!... 

– למה אתה דוחק ככה? – אומרת אלי אמי – עוד תספיק, השנה עודנה גדולה למדי! אני ערבה בעדך, כי תקרע אותן אם ירצה השם עד הפסח שלשנה הבאה!...  ועתה לך עם אביך אל יחיאל עושה-הכובעים, ויבחרו לך שם קַשקט ליום-טוב; אבל בזהירות עם הנעליים! אל תדפוק ככה בסוליים, לא מברזל נעשו!... 

יחיאל עושה-הכובעים גר בבית השני שאחרי ביתנו.  אנחנו עוברים אל חנותו דרך החצר. 

יחיאל הוא יהודי דווקא לבן מלידה, בעל שערות לבנות; אבל בהיות שיש לו עסק תמיד בכובעים צבועים, לכן מראהו היה מלוכלך בפיח-הכבשן; חוטמו משני צדדיו הוא תמיד מראה תכלת, ומראה אצבעותיו כאילו היו טבולות בדיו. 

– ברוך הבא, שכן, "סקוֹציל" בא! – אומר אלינו יחיאל עושה-הכובעים בידידות רבה – בעד מי אתה חפץ – קשקט לכבוד יום-טוב? בעדך בעצמך, או בעד העלם הזה?

– בעד בני – אומר אבי בגדלות – אבל עליך להראות לי איזו סחורה הגונה...  איזו סחורה שהיא...  אתה מבין?... 

– דהיינו? – שואל יחיאל ומביט אל שורות הכובעים. 

– דהיינו – אומר אבי ומראה לו על ידיו – שתהיה גם יפה, גם נהדרה, גם טובה, גם זולה, גם כך.  וגם כך...  אתה מבין? 

– אם כן יש לי בעדך דווקא אותה הסחורה שאתה רוצה! – אומר יחיאל ומוריד מעל צלע-הקיר כובעים אחדים בבת-אחת; וכל כובע וכובע, בשעה שהואל וקח אותו בידו, הוא עושה אצלו סיבוב מאליו, כמו על-ידי כישוף!...  בכל רגע ורגע הוא שם על ראשי כובע אחר, צועד לאחוריו במרחק חצי אמה, שולח מבט אל תוך פני בבת-צחוק נעימה ואומר אל אבי:

– הלוואי שתהיה לנו שנה טובה כמו שהכובע הזה נאה לו! מה? איך ימצא מן כובע כזה חן בעיניך? זה הוא כובע שבכובעים!

– לא, רבי יחיאל, לא לכזה אני מכוון – אומר אבי ומראה לו על אצבעותיו – הייתי רוצה במן קשקט כזה שיהיה, מבין אתה, מין קשקט יהודי באמת, אבל עם המודה, בלי צעצועים, כדרך בעלי-הבתים, שיהיה כך וגם כך...  אתה מבין?

– ככה היה עליך לדבר מראש! – אומר יחיאל וחוטף מעל הצלע העליון בעזרת מקל ארוך קשקט עגול למחצה, בעל-צבעים ומשובץ במשבצות, עם בית-אחיזה רך, ומגיש אותו אלינו על אצבע אחת והוא עושה אצלו סיבובים חיש-חיש כמו טחנה...  בזהירות הוא שם אותו על חוד ראשי, כמעט שלא יגע בו, כאילו היה ראשי עשוי מזכוכית דקה והוא מפחד פן ישבור אותה, והוא מברך את עצמו בשנה טוב, במזל טוב כמו שהקשקטל נאה לי! אין אצלו, הוא אומר, יותר מזה האחד, הלוואי שיהיה כה נקי מרע!...  אבי מתווכח עמו על אודות המחיר זמן רב-רב; יחיאל נשבע, כי רק בשבילנו הוא נותנו במחיר זול כזה, כמעט פחות מן הקרן, הלוואי שיהיה לו ככה פסח כשר וכל טוב... 

אני רואה כי הקשקטל מצא חן בעיני אבי, מפני שהוא ניגש כפעם בפעם, מביט עליו כמו בראי, מחליק את פיאותי... 

– הלוואי שיוכל לשאת אותו למצער במשך הקיץ הבא, במשך השנה הבאה – אומר אבי. 

– שתי שנים! – אומר יחיאל ועושה קפיצה עד לאבי – שלוש שנים! שנה טובה עלי כמו שהקשקטל הזה טוב! שֹאֵהו בשלום!... 

עד שאני בא הביתה כבר מונח הקשקטל על אוזני.  אני מרגיש, כי מעט גדול הוא יותר-מדי בשבילי. 

– אין זה אסון, אם רק איננו צר לפי מידתו! – אומרת אמי ומורידה אותו כמעט על לחוטמי – ורק שלא תלבשהו ותפשטהו בכל רגע ורגע! שלא תמשמש בו בידך!...  שֹאהו בשלום!... 

 

ז

כשבאתי לפנות ערב עם אבי אל בית-הכנסת, כבר מצאתי שם את כל חברי: את איציק ואת ברל ואת ליבל ואת אייזיק ואת צדוק ואת ולול ואת שמעיה ואת קופל ואת מאירל ואת חיים-שלום ואת שכנא ואת שפסל, ועוד ועוד.  כולם לבושים בגדי יום-טוב.  וכולם קפוטות חדשות, וכולם נעליים חדשות, קשקטלים חדשים.  אבל גם לאחד מהם אין קפוטה ארוכה עם "כפל" כמו שלי; גם על רגלי אחד מהם אין "סנדלים" גדולים כמו על רגלי, וגם על ראש אחד מהם איני רואה מין קשקט זר ומשונה כמו שלי...  על אודות בקיעים, כיסים ושריקות איני מדבר עוד; רמה רימוני לגמרי, הלבישו אותי בספּודֶק!... 

ה"חברה" פגשה אותי בצחוק. 

– האלה הם בגדיך החדשים, אשר ככה התפארת עליהם? איה הבקיע שלך מאחוריך? איה הכיס שאמרת? מדוע זה לא יישמע קול שריקות נעליך?

לא די שגם בלעדיהם יכאב לי לבי, כי עוד יוסיפו הם מלח על פצעי! כל אחד מהם עוקצני בעוקץ מיוחד. 

איציק אומר: איזו מין קפוטה משונה יש לך?

ברל: חלט!

ליבל: חלומידה!

אייזיק: חלמנדריק!

צדוק: ז'וּפיצה!

ולול: שמלה!

שמעיה: קרנולינה!

קוֹפּל: ראה-נא זוג "תחתונים" עם שני "שקים"!

מאירל: וקשטאוט!

חיים-שלום: קטרוכה!

שכנא: סיר-של-איטריות!

שפסל: סיר-של-שופכין!

אני נרגש כל כך עד שאיני שומע גם את קול הרש-בר החזן כמה יפה הוא מתפלל...  רוחי שבה אלי רק אז בשעה שכל המתפללים מתחילים לברך איש את רעהו: "יום-טוב! יום-טוב! יום-טוב!"...  ברוח מרה ובלב מתכווץ אני שב עם אבי הביתה, כמעט שאכיל כוח לגרור את רגלי אחרי, אש נוראה בוערת בלבי! את דעתי לא יניחו גם ארבע הכוסות, אשר נשתה עוד מעט; "ארבע הקושיות", אשר אשאל את אבי; ההגדה אשר נאמר; הדגים הטובים והמפולפלים אשר נאכל עם מצה מטובלת ורטובה; הלביבות הרותחות, החרמזלך והאיטריות וכל שאר הדברים הטובים– הכל, הכל נבזה ונמאס בעיני, הכל נשבת ונחרב!...  פסח שנשבת, נשבת נשבת נשבת!... 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה