_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רבי דוב

שלום עליכם

לתוכן הענינים

 

[א]

רבי דוב היה בריה גסה, הדיוטית, כבדה, מהלכו קשה, מגודל שערות מכף רגלו ועד קודקודו – כולו כאדרת שיער ובמחילה מכבודו גם זולל וסובא מאין כמוהו; ועוד יותר מזולל וסובא היה לקקן; לא כל כך לקקן כמו שיכור גדול, רחמנא ליצלן; ובנידון זה לא היה רבי דוב מפונק כלל והיה שותה מן הבא בפיו: יי"ש – יהא יי"ש, שיכר יהא שיכר; אפילו מן התמד לא הזיר את עצמו; והיה אוהב את הדבש ולא שנא את הלחמניות, גם פת קיבר היתה בכלל אכילתו, ובעניין אכילת בשר לא היה מרבה כלל בשאלות והיה נהנה מהעופות – ודווקא מתוך הכלוב, ודווקא בלא רואים...  והיה מקיים מצוות חטוף ואכול, חטוף ושתה – פשוטו כמשמעו...

רבי דוב נתגדל ונתחנך בבית יהודי, בביתו של ישראל-משה החוכר, יהודי טוחן אמיד, לא עני ולא עשיר וחשׂוך-בנים, לא עליכם.  אל הבית הזה בא רבי דוב בהיותו עוד קטנטן ולא קטנטן ממש אלא, אדרבא, מגודל קצת, סגלגל, עב ושמן וכולו מלא שיער כמו הדוד עשיו, עליו השלום.  ישראל-משה זה קיבל אותו בתור מתנה מאת ה'פריץ', מאותו הפריץ שאצלו היה חוכר את בית-הריחיים; ומכיוון שהפריץ בכבודו ובעצמו חונן ונותן, אין יהודי מעיז מפניו והרי הוא מקבל אותה בקידה ובהשתחוויה, נושק את ידי הנותן ואומר: יישר כוחך, אדוני פריץ!

ושמא תשאלו: היאך בא רבי דוב אל הפריץ? במטותא מכם, אם יש לכם פנאי והרחבת הדעת לשמוע מעשה יפה עד גמירא איישב לכם, בעזרת השם יתברך, את כל הקושיות והספיקות.

פריץ זה, שישראל-משה החזיק אצלו את החכירה, היה מכונה 'פּאן וועפּש', והיה, כנהוג, עשיר גדול ובעל גוף, כלומר בעל בשר – כולו חתיכת שומן.  ובשביל זה ציוו עליו הרופאים להרבות בהליכה, בריצה, ברכיבה ולמעט כפי האשרות בישיבה מפני שהיא מרבה בשר וסכנה בדבר שיתפקע חלילה.  נו, להיכן יכול פריץ כזה לילך? להיכן הוא צריך לרוץ? בשביל פרנסה בוודאי לא.  על כן הסכימו שיצא לצוד ציד, לירות בחיות ובעופות, לצוד ארנבות ואווזי-פרא.  ואחרי שהיו לו הרבה נכסים, שדות ויערים עסק כל היום בציד.  כל עולמו עמד רק על שני דברים: על קני-הרובה ועל הכלבים.  והכלבים היו אצלו תמיד עדרים-עדרים, כלבים מכל המינים; כלבים ארוכים וגוצים, דקי-הרגליים ורזי-הבשר הרצים כמשוגעים לכל אשר ישאם הרוח, וכלבים נמוכים עקומי הרגליים ושפלי הקומה, שמנים וכבדי-הבשר, בעלי חוש ריח דק, שהיו מריחים עד מרחק של פרסה, ועוד כלבים מכלבים שונים, פיקחים גדולים ורשעים גמורים, הטורפים באפם כי עז, ועיניהם היו מפיקות זוועה, עד כי היתה ממש סכנת נפשות לבוא אל חצרו של 'פּאן וועפּש'.

את היער, ששם היתה טחנתו של ישראל-משה, היה פאן וועפּש מבקר פעמיים בשנה, בתחילת הקיץ ותחילת החורף, ולא לבדו כי אם בלוויית עוד פריצים, ציידים רוכבים ומשרתים.  ומכיוון שבאו היערה, אכלו ושתו לשׂבעה, עישנו מקטורות, חגרו את קני-הרובה, קראו אל הרוכבים המשרתים, שרקו אל 'מלאכי החבלה', הכלבים הארוכים והגוצים ונפוצו ביער.  לשום מה? שמא יזמין הקב"ה מציאה כשרה: ארנבת, עז או אווז-פרא.  ועל אחת כמה וכמה אם אירע נס ו'הרצים' שלו הריחו מרחוק בין עצי היער העב, במקום אשר לא דרכה רגל אנוש, משפחה של דובים – אז פשוט, ריננו כל עצי היער מרוב חדווה ועליצות.

ויהי היום ויבוא פּאן וועפּש היערה עם אחוזת מרעיו לצוד ציד והנה – ששון ושמחה! – שיחקה השעה לכלביו להניס דוב זקן ממאורתו.  כל החבורה רדפה במשך יום שלם במסירות-נפש ממש אחרי הדוב עד שראה הקב"ה בצערם ומסר את הדוב בידיהם.  הדוב נפל שדוד ואחריו החרו-החזיקו בני החבורה להתנפל גם על צאצאיו אשר נשארו שוכבים במנוחה במאורתם, ויוציאו משמה חמישה דובים קטנים, צעירים לימים, ויחלקו אותם בין כל החבריא וגם למען היהודי החוכר אצלו ברכה אחת: דוב קטן ודק.  מתחילה לא ידע ישראל-משה איך להתנהג במתנה זו: אם ליטול אותה בידיו הערומות או בכנף קפוטתו? ויתן עליו 'השררה' בקולו, כדרכו:

–למה אתה מתירא, כלב-נבזה? הוא לא יבלע אותך חיים.

השתדל החוכר לבאר לפריץ שלו, שאין זה משום מורא אלא סתם מצד רחמנות, משום צער בעלי חיים הוא שואל זאת, מפני שנכמרו רחמיו על הנפשות הנקיות הרכות אשר את אמן טרפו לעיניהן...  כך טען לו היהודי החוכר והעמיד בשעת מעשה פנים של רחמנות ושחק בלשון של בושה כחתן המתבייש בשעה שהוא מדבר עם כלתו.  אז סטר לו הפריץ באצבעו כלפי החוטם ממעלה למטה, כאמור: 'הרי אתה, מוֹשקה שלי, בטלן גדול!' ויצווה עליו שלא יהין חלילה למכור או לתת את המתנה שלו לשום אדם שלא בידיעתו, עד אשר זה הדוב הקטן גדול יהיה ואם ימצא חן בעיניו יקח אותו פּאן וועפּש לביתו.

– זכור, מוֹשקה, את מצוותי, אל תמכרוֹ ואל תתנהו במתנה לשום אדם!

– חס ושלום, ישמרני האל.  השיב ישראל-משה באותו הגיחוך הביישני, נטל את המתנה בין זרועותיו, כפף את קומתו עד שנתפקקו כל חוליותיו והסתכל בהדוב הקטן הזה כאילו זיכה אותו הקב"ה למצוא ילד רך אובד מאחורי לגדר, וילך הביתה בצעדים מהירים: פנה כה וכה לראות אם אין מלאכי חבלה, הכלבים ימח שמם, רודפים אחריו ולא יכול להאמין בשום אופן כי הנהו נושא בין זרועותיו דוב, חיה רעה...

 

[ב]

בעצם הדבר לא היה הדוב אצל ישראל-משה החוכר חידוש כל כך גדול, עד שיהיה צריך לירוא מפניו.  ראשית כל, הרי היה הוא בעצמו יהודי מחבל הפּוליסיה  כלומר מאותה פּוליסיה המכוסה כולה יערים.  אבל בימים ההם היתה פּוליסיה מכוסה כולה יערים, היתה סכנת נפשות ממש לעבור שמה לאיש בלתי-מזוין.  בחורף היו הזאבים מטיילים להם על-יד החצרות, ומקשקשים בזנביהם על-יד החלונות.  מחמתם היו הסוסים באורווה נוערים מפחד, וגם כל חיה ועוף אשר בכלוב חלה ורעדה מפניהם.  גם מלבד זה היה ישראל-משה דנן מקורב גדול לדובים משום מעשה שהיה, ומעשה שהיה כך היה:

את תשלומי החכירה, שהיה ר' ישראל-משה משלם להפריץ לשיעורין, היה רגיל להביא תמיד אל 'החצר'.  וכשהיה פּאן וועפּש רואה את היהודי החוכר שלו היה מקדם את פניו ב'ברוך הבא', מרעים עליו בקולו האיום:

– יאק סיא מאש, פּאן מוֹשקה?

פּאן וועפּש כשהוא לעצמו לא היה בכלל פריץ-רשע והיה נוהג לקבל בסבר פנים יפות אפילו את חוכרו היהודי.  אמת, שהיה אוהב להתל קצת ביהודונו, להתעלל בו, למשוך בחוטמו (אגב, האלוהים ברך את החוכר בחוטם חשוב, חתיכה הראויה להתכבד) או למרוט אחת מפיאותיו, וכדומה; אבל כל זה לא היה כלל מתוך רשעות חלילה.  דבר זה היה רק גורם לו לפּאן וועפּש קצת תענוג.  ודרך-אגב היה רוצה גם להראות להמטרוניתא שלו, עד כמה רגילים היהודים במותרות, לרבות גם החוטם שלהם.  וגם ישראל-משה היה גוחך בשעת מעשה ומראה להפריץ, ששתי שיניים חסרות בפיו – ותו לא.  הלא בשביל זה אין פורענויות באות לעולם.  ובני ישראל רגילים גם בפורענויות יותר קשות.

ויהי היום, ויבוא ישראל-משה אל 'השררה' שלו וצרור הכסף בידו, מנה את הפרוטות והניחן על גבי השולחן ורצה כבר להסתלק ולילך.  פתאום קורא לו הפריץ: שבה, יהודי! – כמובן אין ישראל-משה רוצה לישב מפני דרך ארץ.  שוב מרעים עליו הפריץ בקולו: שב! – ור' ישראל-משה כופף את קומתו ולבו נוקפו.  אז מתמלא הפריץ חימה וקורא בכעס: שב, כלב נבזה!

ולא יכול עוד ישראל-משה להעיז פניו בפני אדונו, וישב.  בשבתו נפל אל תוך כיסא רק כמו על גבי כרים וכסתות ונדמה לו שהוא יושב על גבי מיטת ההסיבה והוא משתאה ונבוך מבלי דעת מה יעשה לו – בין כה ובאוזניו עולה קול נחרה ונאקה –  והוא נושא את עיניו והנה – ברוך הבא: רבי דוב!...

לנגד עיניו עומד דוב גבה-הקומה נשען על שתי כרעיו ובידיו הוא אוחז טס עם כוס של חמין, מסבב בראשו והומה בפיו...  ממש איום ונורא! – נקל אפוא להבין את מבוכתו ופחדו של ישראל-משה דנן.

באותו רגע כמעט שלא פרחה נשמתו וניטל ממנו כוח הדיבור חס ושלום.  כשראה פּאן וועפּש את פניו המגוחכים של היהודי נתפקע כמעט כולו מרוב שחוק.  כרסו העב התחיל מתנועע ככף הקלע וכל בשרו אחזה פלצות.

– קח נא אפוא, אמר פּאן וועפּש אל חוכרו, קח-נא את כוס התה מידי הדוב כי לולא כן לא יזוז זה מכאן.

בידים רועדות נטל ישראל-משה את הכוס מידי הדוב, ואז חזר הדוב לאחוריו והתחיל ממולל ברגליו.

מכאן ואילך מתהווה בין ישראל-משה ובין מישקה (שמו של הדוב הזקן) יחס של ידידות, אחווה וריעות.  כלומר לאו-דווקא אחווה וריעות ממש; לא אחת ושתיים היה ישראל-משה רועד כעלה נידף בשעה שהיה נפגש עם הדוב בחצרו של הפריץ.  אבל יהודי למדן מלומד גם בעצות.  במקום שיש חשש סכנה יש לו ליהודי תרופה בדוקה ומנוסה: לתת מתן בסתר.  לישראל-משה נודע הדבר שמישקה אוהב דבש וטיפה מרה, ומכיוון שכך – שוב לא היה בא אליו בידיים ריקות, ומישקה היה פוגשו בזרועות פתוחות ופה פתוח לרווחה, כאומר: הראה, יהודי, מה שיש לך בכאן...  וכשנפטר ממנו מתוך כבוד היה מישקה מושיט שוב את ארכובותיו, כאומר: יהודי, לעולם תתן!...  ואז היה ישראל-משה זוחל בענווה, כורע ומשתחווה, כאומר: מה לעשות? בנאמנות, שאין יותר, רבי דוב! – והיה שמח על שניצל בעזרת השם מכף ידידו זה...

 

[ג]

כשהלך ישראל-משה לביתו והמתנה הטובה מתחת לבגדו חשב וחזר וחשב, מה זה יאמר, למשל, לשרה-רבקה זוגתו על דבר החפץ שהוא נושא עמו ומה תאמר היא, שרה-רבקה תחי', על מתנה יפה כזו? – ועוד בעמדו על מפתן הבית הכירה שרה-רבקה בפני בעלה שהוא נושא עמדו איזה דבר מיוחד שיהיה חביב על שניהם.  וכשהלכה לקראתו הקשיבה איזו בת-קול מנהמת מתחת לבגדו.  באותה שעה היתה שרה-רבקה נכונה להישבע שבוודאי זהו קולו של תינוק רך.  כי לא ברך אלוהים את הזוג בזרע קיימא, ועל כן נשאה שרה-רבקה תמיד את נפשה אל היום שבו יביא בעלה ילד קטן לביתה, יתום עני או יתומה קטנה.  דבר זה היה אצלם בהסכם זה מכבר.  ור' ישראל היה בדיחא דעתו באותה שעה ורוצה היה לשחק עם אשתו ועל כן הסתיר ממנה את הנפש הקטנה אשר עשה אצל הפריץ בשולי קפוטתו; והבעל ואשתו נכנסו בשיחה מעין זו שאשה רגילה לספר עם בעלה, ברמיזות וחצאי דיבורים.

ישראל-משה בישר לה כי הזמין להם הקב"ה יתום קטן; וכסבורה היתה שרה-רבקה שהוא נושא עמו תינוק.  הרים ישראל-משה את שולי קפוטתו והראה לה מה שהביא לה.  ראתה זאת האשה וירקה בפניו ונרתעה לאחוריה כמה פסיעות:

– ימח שמך, שלומיאל, תבלע אותך האדמה עם הכלבלב שלך!

– שוטהלה שלי, לא כלבלב הוא זה, כי אם דוב קטן.

– דוב?!

– דוב.

– מה שייך דוב?!

– דוב הוא דוב...

– רבונו של עולם, מה שחלמתי בלילה זה על עצמי ועל אחרים ומה שחלמו אחרים עלי – יבוא עליך ועל ראשך.

בסבר פנים יפות כזה קיבלה שרה-רבקה את המתנה היפה שהביא לה בעלה.  אבל דעתו של ישראל-משה עדיין היתה זחה עליו ויקח את הדוב הקטן ויזרוק אותו כלפי פניה ויקרא: בו!...  בו–או.  הדבר הזה חרה כל כך לשרה-רבקה עד שנטלה מתוך כעס את הדוב מידי בעלה והשליכה אותו ארצה באופן כזה, שאלמלי היה דוב היה משבר זרוע אף קודקוד.  אבל רבי דוב שלנו לא התפעל כלל מזה, כי אם התהפך פעמים אחדות על גבו השמן; ובעמדו, נשאר בקומה זקופה והתחיל מלחך את ארכובות ידיו ומסתכל באופן כל כך משונה בעיניו הקטנות עד שקשה היה לבלי להתפקע מצחוק.  אבל ישראל-משה לא צחק.  לו חרה מאוד הדבר הזה, ששרה-רבקה שלו קידמה ב'ברוך הבא' כזה את אורחו, מתנתו היקרה של הפריץ ובאותה שעה גם נכמרו רחמיו על היתומל  העלוב הזה, שבוודאי גם לא בא היום מאומה אל פיו.

– צער בעלי חיים – ברייתו של הקדוש ברוך הוא! התחיל ישראל-משה לבקש רחמים על הדוב הקטן.

– אתה בעצמך חתיכת צער בעלי חיים, 'בריה' יפה! – השיבה שרה-רבקה.

– בוודאי שהוא רעב מאוד ורוצה לאכול.

– תאכלך רימה ותולעה, עם הדוב שלך ביחד, רבונו של עולם!

– אבל שמא תתן לו בכל זאת מעט חלב? – מוסיף הוא לבקש רחמים על מתנתו.

– הלוואי שיינתנו לשניכם כל מדווי מצרים הרעים, אבי שבשמים!

– קום, ר' דוב, לך עמדי, פונה ישראל-משה אל דובו הקטן, אוחז אותו בעורפו השמן ומגביהו באוויר, כאדם שמגביה איזה חפץ קל-הערך.

ויפה היה לראות את ר' ישראל-משה, יהודי גבוה, שחור, בעל פנים שכולם זקן וידיים מכוסות שערות כמו אצל הדוב, בשבתו בפינה עם אהובו הדוב כשבת אחים יחדיו להלעיטו חלב.  מתחילה היה ר' דוב דנן בועט קצת באוהבו ולא היה רוצה לקבל מידו את החלב, אבל מעט-מעט התרגל עמדו והיה גומע בתיאבון גדול את החלב מן הכלי שבידו.  ולאו-דווקא חלב אלא כל מה שמושיטים לו היה מוכן ומזומן בכל שעה לשתות עד גמירא ובלבד שתהי המתנה מרובה.

– זה הקטן שלך זולל וסובא כזקן ממש – היתה שרה-רבקה אומרת.

– בלי עין הרע – מוסיף ישראל-משה ומקבל נחת מבכורו הנחמד.

– בוודאי שהוא חושש לעין הרע – מלגלגת עליו שרה-רבקה ומוסיפה מצידה לאהוב-נפש בעלה מעט דייסא עם חלב, עוד פרוסת לחם עם חתיכת בשר ואיזו תפוחי-אדמה, שהדוב הצעיר לא היה מסרב כלל להבליעם בנעימה ולא נודע כי באו אל קרבו.

וככה נתגדל ר' דוב שלנו בביתו של אותו הזוג, אכל ושתה וישן ולא חסר לו דבר.

 

[ד]

לא ארכו הימים ורבי דוב שלנו נתגדל בלי ען הרע ויהי לדוב גדול, חסון ובריא, דוב עליז וטוב-לב תמיד, מקפץ ומדלג על השולחנות ועל הקירות, מתנועע בהעוויות משונות, מוזרות, מצחיקות.  וישראל-משה היה מקבל הרבה נחת מחניכו אשר גדל ורומם, שמיום ליום הוא הולך וגדל, הולך ומתפקח ומבין כל דבר, להבדיל, כבן-אדם ממש.  כשקורים לו: ר' דוב, גשה הנה! הוא ניגש.  כשקורים לו: ר' דוב, הא לך! – הוא מושיט את כפו או פותח את פיו.  אמת שמוחו קצת גס ומטומטם, לא עלינו, ועד שמצליחים להבינהו איזה עניין צריך לעמול הרבה, ממש כמו לחטוב עצים; אבל מכיוון שכבר נכנס איזה דבר במוחו, הרי הוא אצלו כמונח בקופסה ולא ישכח עוד לעולמים.  בעמל מרובה עלה לישראל-משה ללמד את הדוב שלו בינה, שלא יהין ליטול מעצמו שום דבר מה שאין נותנים לו ברצון.  ר' דוב דנן, שהיה, כנזכר כבר לעיל, קצת בעל תאווה על-פי טבעו, היה אוהב דווקא לגשת אל כל דבר ולהתבונן בו מקרוב, להריחו מכל צדדיו בחוטמו – ולבלוע אותו מיד, ואת לך ותבע אותו לבית-דין של מעלה! בשום אופן לא היה יכול ר' דוב להשיג במוחו הדובי דבר פשוט כזה, למשל: הרי בשר מונח לפניך, וריחו ממש – מחיה נפשות, והרעב מציק ומציק – ולמה זה לא יטול אותו אל פיו? – ובוודאי כבר ניסה הוא מצדו לטעום מעט, אבל ראה זאת ישראל-משה – וסילק לו את שכרו ברחבה: תלש את אוזנו, סטר לו אחת ושתיים, חלק לו מתנת-יד הגונה והזהיר אותו במפגיע, במבטא השגור בין הדובים, שילך תיכף לישון.  ישראל-משה שלנו היה כבר נזקק ללשונו וסגנונו המיוחד של חניכו ומסביר לו הכול על אופנו, ור' דוב היה כבר מבין היטב את דבריו וממלא אחריהם בדיוק גמור.

 

 

[ה]

קשה לדעת, אם זה משום שישראל-משה ושרה-רבקה היו חשוכי-בנים, או מפני שכבר הסכינו עם ה'נפש החיה' שבביתם וגידלו אותה על ברכיהם – אבל היא היתה כה חביבה על הבעל ואשתו וכל כך התרגלו אל חניכם, עד שעידנו ופינקו אותו ולא חסרו את נפשו מטובה וכל אשר שאלו עיניו לא אַצלו מהם – ממתקים ומגדנות וכל מיני מעלייתא.  ופעמים היה ר' ישראל-משה מושיט לו גם טיפת יי"ש לשמח את לבו, כמובן בשתיקה גמורה ושלא מדעת שרה-רבקה זוגתו, שאלמלא נודע לה מזה היה כבר עולמו של ישראל-משה חושך בעדו.  שרה-רבקה, תחיה, עד כמה שהיתה נפשה קשורה בנפש הדוב שלהם, היתה בכל זאת טוענת עם בעלה שאף-על-פי-כן הם מפנקים ומעדנים את החיה הרעה הזאת יותר מדי והלוואי שייגמר הדבר יפה.

– סוף כל סוף – חיה רעה היא, דוב הוא דוב – היתה אומרת לו – ראה-נא אם לא ישיב לך את גמולך בעד כל הטוב הזה...

שרה-רבקה היתה רגילה להתרעם בפני בעלה על ר' דובל שלהם, להביא את דיבתו רעה שהוא גורם לה הרבה צער ומביא היזקות גדולים בבית, ה' ישמור ויציל ממנו! כן היה, למשל, מטבעו של ר' דוב לשבר להנאתו כלים, קדרות, כוסות, וכל כלי-זכוכית שאפשר לפוצצם בדרך הליכה.  וכל זה לא היה חלילה מתוך כעס, מתוך רציחה, אלא, אדרבא, מטוב לב: הרי אתה הולך לך ורואה לפניך כוס של זכוכית – כדאי אפוא לנסות להשליכה ולראות מה תהי אחריתה.  והנה: תעיף עיניך בה ואיננה!...  דבר זה היה גורם לר' דובל הרבה נחת-רוח ומוסיף לו ממש, כמו שאומרים, 'חתיכה של בריאות'.  ישראל-משה היה גם-כן מקבל מזה מעט נחת בפעם הראשונה והיה צוחק על זה בפה מלא; אבל בעיני שרה-רבקה לא היה המעשה הזה מוצא כלל חן והיתה מקללתו קללות נמרצות, לרבות גם את בעלה ביחד עם 'התכשיט' 'הקדיש' היקר הזה שרכש לו.  ור' ישראל-משה התחיל ללמד את חניכו היקר פרשת 'בלק' עם כל המפרשים והשתדל לעקור מלבו את ההרגל המכוער הזה, לשבר כלים להנאתו.

פעם אחת שמע ישראל-משה קול צעקה גדולה, כקול שחיטת אדם.  הצעקה הזאת היתה צעקתה של שרה-רבקה תחי'.

– לך ראה מה שעולל לך שם ה'קדיש' שלך.  יבוא האש בעצמותיך אתה והבן-יחיד שלך.  ריבונו של עולם!

ישראל-משה מיהר אל מקום המעשה ולנגד עיניו נגלה חיזיון נורא: שני העופות שלו, שהיו כפותים ומוכנים לשחיטה שכבו בלי רוח חיים בקרבם.  זה היה, כמובן, מעשה-ידיו של ר' דוב יחיה, שמכיוון שהכיר בם שסוף-סוף נדונים למיתה עמד וקרב בעצמו את מיתתם בדריסת רגליו העדינות.  התרנגול והתרנגולת שכבו על הארץ, עיניהם נהפכו בחוריהם, פיהם פעור, לשונותיהם מושטות וגרונם יזוב דם.  ור' דוב עשה את עצמו כאילו לא ידע כלל מכל המאורע.  בשלווה יושב הוא באחת הפינות ומלקק את כפות ידיו, כאילו לא ידיו שפכו את הדם הזה...  מובן הדבר, שישראל-משה הפליא את מכותיו בעין יפה ונתן לו כמתנת ידו הטובה; ומאז קיים וקיבל עליו ר' דוב דנן, שמהיום והלאה לא תהיה לו עוד שום מגע-ומשא עם העופות של בעל ביתו.  יעשה לו ר' ישראל-משה עם עופותיו כטוב לבו, יכפות אותם ברגליהם, ישחוט אותם, ישלח אותם לעזאזל – אך ידו הוא אל תהיה בהם עוד...

אבל אז אירע לו לר' דוב מקרה בלתי טהור אחר.  לשרה-רבקה היתה בהמה כשרה, שהיתה נותנת לה חלב בשפע ומזכה אותה בכל שנה ושנה בפרי בטנה.  ויהי היום ותלד בהמתה של שרה-רבקה עגל – עגל רך וטוב, נחמד למראה, בעל שערות רכות ולבנות וסנטר קטן עשוי למשעי – פשוט טוֹל ונשוק לו! ומפני שבחוץ היתה הצינה מרובה הכניסו את העגל אל הבית והשכיבו אותו ביחד עם הדוב בין התנור על התבן.

– אבל ראה-נא שה'תכשיט' שלך לא יתרועע יותר מדאי עם העגל ויברך עליו ברכת 'המוציא' – פונה שרה-רבקה לבעלה ומסיימת בברכה דמרגלה בפומיה.

– חס ושלום! עונה ר' ישראל-משה ופונה אל הדוב ללמדו פרק בפרשת עגל, מראה לו באצבע ומזהירו אלף פעמים 'גויית': 'ניע רוּש'!  כלומר אל תגע בו! ובכדי שלא תשתכח התורה הזאת מאתו בנקל הוא מסביר לו את העניין ליתר שאת בעזרת העבית מקל ורצועה על גבי כפות רגליים.  ור' דוב יושב לו בענוותנות ודרך-ארץ, נותן עיניו קטנות בהעגל ומעלה גרה.  ממשמע בדבר שהוא מבין את פירוש המלות...  ובין הדוב והעגל נתהווה מעט-מעט יחס של ריעות וידידות ואהבת נפש; ממש נחמד היה לראות כשבת הדוב והעגל כשבת אחים יחדיו; באשר ילך העגל ילד גם ר' דוב; כשיעמוד העגל יעמוד גם הוא; כשהעגל קורא: 'מעה'! עושה ר' דוב את אוזניו כאפרכסת.  כשמקשקש העגל בזנבו ומדלג לו, מדלג ר' דוב על גביו ומעמיד את עצמו ברגליו למעלה וראשו למטה, מעשה קונדס, מקבל אותו בכפות ידיו ומקרבו ומחבק אותו בין זרועותיו כאם שחובקת את בנה.  מתוך חיבוק של אהבה כזו יצא הדבר, שפעם אחת צעק העגל הרך: 'מעה'! בקול כך איום, עד שבא ר' ישראל-משה עם מטה בידו והציל את הבהמה הכשרה ממיתת נשיקה...

 

[ו]

מכאן ואילך, מ'מעשה העגל' והלאה, זכר ר' ישראל-משה את אשר הזהירה אותו שרה-רבקה זוגתו לא אחת ושתיים ואת אשר הזהירוהו גם אחרים – שדוב הוא, סוף-סוף, דוב, חיה רעה שאין לה תקנה או תרבות.  ישראל-משה התחיל להסתכל בר' דוב והכיר בו שמכיוון שבאים ימות הגשמים הרי הוא מתחיל להשתנות ואין זה כלל אותו ר' דוב כמו תמיד: אין זו אותה החיוּת, אותה ההתעוררות שהוא רגיל בה, וכל הימים הוא רץ ושב מפינה לפינה, מתכנס לאחת הפינות, יונק את כפות ידיו ומנמנם כל הימים והלילות עד שצריך להעיר אותו משנתו בכדי להלעיטהו את אכילתו.  וכמה פעמים היתה גם שרה-רבקה בעצמה חוששת שמא אין ר' דוב שלהם בקו הבריאות, חס ושלום, והיתה מסיחה את דאגתה בפני בעלה:

– כלום אתה יודע, מה זה היה לדוב שלנו?

– לא-כלום; זהו כבר מטבע שלו, שמכיוון שהחורף בא הוא מנמנם תמיד.

כך היה ר' ישראל-משה מרגיע את רוח אשתו ומעורר את ר' דוב שיטול מעט אוכלין לפיו.  ור' דוב היה אמנם אוכל קצת אבל לא באותו התיאבון כמו בימות הקיץ.  כנגד זה היה ר' דוב מתעורר משנתו העמוקה מכיוון שעבר החורף והיה מרגיש את עצמו כאילו החליף כוח והתמלא חיים חדשים ורעננים, עד שהיתה מתעוררת בקרבו התשוקה לקפוץ ולדלג כאיל, לזחול על גבי הכתלים, לעבוד עבודה, לאחוז בעצי הגן ולהניע אותם כנוע הקנה מפני הרוח.  וחבל שבאותה שעה היתה שרה-רבקה רואה זאת מרחוק והיתה פוגשת אותו בהמגרפה שבידה 'ומכבדת' אותו בבהונות רגליו עד שהוא רואה את ארובות השמים בהיפתחן.  אז היה ר' דוב מוריד את ראשו כנאשם ושב הביתה, הולך ושוכב לו במנוחה בקרן-זווית שבין התנור והכיריים ובאין ברירה הוא מתחיל משתעשע עם החתול.  חתול זה, מחותנת שחרחרת, בעלת כתמים לבנים ומחוצפת גדולה קופצת בעזות כנגד פניו, מאיימת עליו בציפורניה, ור' דוב מפנה את ראשו, מעמיד את פניו כאילו הוא נבהל מפניו עד אשר יבז בעיניו לשלוח בה יד, והוא מרים אותה פתאום על כפות רגליו וזורק אותה הלאה עד הדלת והמזוזה, החתול מתעודדת, מתלקקת ונפטרת ממנו ברוגז קצת...  ור' דוב מתהפך על צדו, עוצם את עיניו, מוציא אנחה, להבדיל, כבן-אדם – ומנמנם.

ר' דוב שלנו אינו ישן כי אם הוזה, חולם; והא חולם מעולם מלא שאינו יודע אותו היכן הוא, מיער נרחב, מחיים טובים ונעימים שעוד לא טעם את טעמם אבל הוא מרגיש בהם בחושו הדובי ומתגעגע אליהם כיתום שמתגעגע אל אמו שלא הכיר בה מימיו.  ר' דוב מרגיש כי המקום הזה, מאחורי התנור והכיריים צר לו, כל הבית הזה צר בשבילו; הוא מרגיש שיש דבר-מה המושך אותו מכאן, שיש מי שלוחש באוזניו לאמור: קומה, ר' דוב! מה לך נרדם! עורה משנתך, הישירה את עצמותיך, התנודדה – וברח, דודי, אל כל אשר ישאך הרוח! ברח לך הלאה, הלאה, אל היער הירוק והעב, שם, אך שם יכירך מקומך! – ור' דוב מקשיב אל הקול הקורא מחדרי לבבו ועוצם את עיניו.  כי ר' דוב לא ינום ולא יישן, כי אם כחולם הוא בהקיץ....  אבל הנה ר' ישראל-משה בא מן העיר ואמתחותיו מלאות כל טוב.  ור' דוב כבר מרגיש מרחוק מה שיש בכאן והוא מתרומם על בהונות רגליו, חובק אותו בידיו הגסות ומתגנב בין כך בסנטרו החד אל תוך צלחתו של בעליו.  ישראל-משה מנסה לגרשהו מפניו וקורא לו: 'צא, שיכור, לך מעלי, גרגרת טריפה!' אבל באותה שעה הוא חרד מאוד לנפשו ולעורו, כי יודע הוא היטב את תנועתו של חניכו היקר ואת חיבוקי זרועותיו, כי כל הקרוב אליו יהיה ל'קדוש'...  ועל כן הוא מוסר לו בתום-לב את כל מה שיש לו רק בכדי להיפטר מחיבוקו ונישוקו של ר' דוב.  כי מחיבוקיו של ילד שעשועיו זה היה ר' ישראל-משה מפחד אם כי התענג עליהם.  נחת-רוח היתה לו שכך גדל היתומל שלו וירא היה בכל זאת מפני תיגרת ידו.  ישראל-משה היה נכון לתת בתום-לב את המתנה הכשרה הזאת ואף-על-פי-כן היתה קשה מעליו פרידתו: ראשית מפני שכבר התרגל עמדו ושנית, הרי יש לו קצת תועלת ממנו במה שהוא מסייע על-ידו להוביל את השקים ממקום למקום וכדומה.  הרבה ממכיריו מקנאים בו על שיש לו פועל בטל כזה, אף כי שלא בפניו צוחקים עליו:

– ראו, יהודי משתדך עם דוב!...

אבל ר' ישראל-משה אינו שם כלל לבו לזה ובכל פעם שהוא בא אל ה'פריץ' הוא מביא לו פריסת שלום מאת הדוב שלו, ופּאן וועפּש מוסיף להזהירהו שאל יהין למכור אותו חלילה או לתתו במתנה עד אשר ישוב פּאן וועפּש בעצמו לקחתו מידו, ור' ישראל משיב באותו הנוסח: 'ברוֹן בוֹזשי!', כלומר 'ישמרנו האל'! ולבו נוקפו שמא יבוא הפריץ ויטלנו ממנו – אף-על-פי שלכאורה היה שבע רצון מזה, מפני שבלבו הוא מפחד בכל זאת מפני ר' דוב, מפני כפותיו הכבדות והשעירות וכוחו העצום...  והוא מתחיל מתייעץ עם שכניו ומדבר עמהם על דבר דובים וחיות רעות, שואל אתם אם אפשר שיארע הדבר שדוב בן תרבות כזה יטרוף לפעמים גם אדם? יודעי דבר אומנם מרגיעים אותו שאי-אפשר הדבר אלא באופן אם ירגיזו אותו חלילה; אז, אומרים לו, יכול הדוב לטרוף אדם באפו, אף-על-פי שאינו אלא דוב ובעל זיכרון קצר, אף-על-פי-כן הוא זוכר היטב כשמציקים לו והוא נוקם ונוטר כנחש.

 

[ז]

מכאן ואילך התחיל ר' ישראל-משה להיזהר יותר בחניכו, למלא את כל חפציו וכל אשר ישאלו עיניו.  ר' דוב מצדו אינו כפוי-טובה חלילה והוא מתקרב יותר ויותר אל קונו ומפרנסו ושומר את צעדיו, שומע בקולו כבן המתחטא לפני אביו וישן בלילה למרגלותיו.  אהבה רבה התפתחה בין האדם ובין החיה הרעה; האחד כבש את רעהו בכוחו וגבורתו והשני – בכוח שכלו.  ואם השכל ירא תמיד את הכוח אבל הפעם ניצח השכל את הכוח והכריעהו תחתיו.

לא אחת ושתיים היה ר' ישראל-משה שוכב על משכבו והדוב למרגלותיו ומסתכל בבן-זוגו ומהרהר בלבו: מה היה אלמלי היתה הבריה הזאת יודעת חלילה את הכוח העצום הצפון בקרבה! בכל פעם שהיה קם משנתו היה ישראל-משה מעיף את מבט הראשון על ר' דוב שלו וחושב: היכן היא שרה-רבקה זוגתו? ושרה-רבקה בעצמה לא הרגישה כלל בפחדה של בעלה.  מעולם גם לא עלה על דעתה שיש כלל מה לפחוד מפני הדוב שלה, והיא התרגלה אליו כל כך, עד שבמשך הזמן התחילה לשכוח לגמרי שר' דוב הוא חיה, חיה רעה.  'ר' דוב הוא ר' דוב', אחד מבני-ביתה ולא יותר.  והיא גידלתהו באמת כבן לה ותעבדו כעבד, ורבי דוב מצדו היה בא גם כן למענה באש ובמים; הוביל לה עצים, שאב בשבילה מים, בקיצור – מילא כל עבודת פרך; והיא היתה מדברת אליו כאל אחד האדם, להבדיל:

– קום, שלומיאל, הרימה פעמיך, מהר! מעט שינה, מעט תנומות, דוב עצל! כך היתה שרה-רבקה טוענת עם חניכה.

ור' דוב היה קם בעצלות ממשכבו, מתנער מעפר, וניגש אל בעלת ביתו ומתייצב על שתי רגליו, כאומר: הנני!

– נו, מה אתה אומר על ר' דוב שלנו, איך גדל, בלי עין הרע, במשך זמן קצר כזה – היתה שרה-רבקה קוראת לפעמים מתוך נחת-רוח.

– אה, עכשיו את אומרת כבר בלי עין הרע – היה ר' ישראל-משה מפסיקה – ומה אמרת קודם לכן? –

– מה אמרתי– לא-כלום!

– את אמרת שהדוב יישאר תמיד דוב, חיה רעה.

– אני אמרתי? חס ושלום!

– ומי אמר?

– אה, לך מעלי, מה אתה רוצה ממני? היתה שרה-רבקה מתייפחת על בעלה – מה אמרתי על הדוב שלך.  כלום דיברתי עליו מימי רעות חלילה.  אדרבא!...

 

[ח]

אותו יום היה קרוב לחג הפסח, ולר' דוב נמלאו אז חמש שנים.  ור' ישראל-משה נסע העירה לקנות צורכי החג: מצות, יין לארבע כוסות וכדומה.  דעתו של ר' ישראל-משה היתה זחה עליו באותה שעה והוא מיהר לבוא הביתה.  השמש זרחה על הארץ ומפניה נמס כל יתר הפליטה של השלג ויהי לרפש.  רגלי הסוסים טבעו בבוץ, אופני העגלה התיזו צרורות של רפש, והמצות אשר בעגלה התנועעו והתפוצצו אחת לאחת.

– הוי, מה רעה הדרך! הלוואי שיישארו לפחות מצות שלמות אחדות ל'קידוש' בליל-הסדר...  כך מהרהר לו ר' ישראל-משה בעמדו כבר קרוב לביתו.  והוא נושא את עיניו – ורואה והנה לפני ביתו נאסף המון אנשים מכל עברים ובאוזניו עולה קול רעש גדול, קול שריקות ומצהלות ויללות כאחד.

– רבי דוב!...

זה היה הרעיון הראשון אשר בא תיכף במוחו, ור' ישראל-משה קרב הביתה – ולנגד עיניו מראה נורא...

כותלי הבית הרוסים...  השקים מושלכים לכל עברים, התבואה מפוזרה בכל החצר ומעורבת באבק ובנוצות של כרים וכסתות אשר התגוללו על פני הרצפה יחד עם המון שברי כלים; הנוצות הלבנות התרוממו באוויר כשלג ויפלו אל תוך הרפש, איזו מעצי הגן נעקרו ממקומותיהם וישכבו פרקדן; חלוני הבית מנופצים לרסיסים, הדלת נטולה ממקומה ומושלכה ארצה ועליה התגלגלו שברי כסאות, כלים, נוצות – ממש חורבן נורא.

ועל גבי הגג מטייל לו ר' דוב ויגזור על ימין ועל שמאל, מולל ברגליו ומשליך ארצה מעל גבי הארובה לבנים, קרשים וכל הבא בידו בכוח כל כך עצום, בכעס, ברציחה כזו אשר כמוה לא הסכין ר' ישראל-משה לראות בדוב מעודו ועד היום הזה.

קשה היה להכיר את ר' דוב שלנו: פיו היה פעור, לשונו – מכוסה קצף, עיניו – מלאות דם; והוא מקפץ ומדלג מגג לגג וסכנה לעמוד בפניו.  סביבו עמדו בני החבורה הלבנה ויתהוללו, התגעשו ויצעקו:

– כך, ר' דוב, יפה, יפה עשית, הראה לאדוניך את כוחך; התחשב עמהם בעולם הזה בעד כל אשר גמלוך עד עתה.  הידד!

וכל מה שמוסיפים ה'קונדסים' לרעוש ולהתגעש, לשרוק ולצעוק, מוצא ר' דוב יותר און בנפשו, גוזר על ימין ועל שמאל ועושה מעשים אשר לא ייעשו.

– הבו קנה-רובה, קנה-רובה הביאו! – צועקים האנשים הנבונים המכירים את המצב הרציני כמו שהוא.

כל עצמותיו של ר' ישראל-משה רעדו בקרבו.  האומנם ימיתו את ר' דוב שלו?! – אבל טרם עוד הספיק לרדת מעל העגלה ולקרוא: ר' דוב! נשמע קול ירייה – אחת ושתיים, פיף-פף! ותימרת עשן עולה ובאפיו יעלה ריח אבק שריפה – ומן הגג נופל איזה גוף כבד, בכוח ארצה, מתגולל מעט ברפש ומשמיע קול נחרה איומה: היה רבי דוב ואיננו עוד!

ר' ישראל-משה רואה את הדם זב מראשו של ר' דוב ומלבו, והוא עוצם את עיניו לבל יראה את ידידו מתבוסס בדם...

*

ובבית – חורבן נורא.  שרה-רבקה שוכבת על הארץ, נלחצת אל הרצפה.  פיה פעור, פניה קדרו, ועיניה מפיצות זוועה! על גופה הפצוע ועל בגדיה הקרועים ניכרים סימני פרסות כבדות – – –

מתחילה הלכה לעולמה שרה-רבקה ואחריה – ר' דוב.                          

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה