_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תמונות וצללים מחיי היהודים במאזפבקה

שלום עליכם

לתוכן הענינים

 

2

האשכנזי[1]

[א]

יפתח בדורו כשמואל בדורו.  אם לפנים, בהיות תרומת מכס היי"ש למקנה ביד אחד מנטילי הכסף מאחינו והוא הפקיד פקידים והעמיד גובים ומוכסנים בכל מקום אשר דברו מגיע – אם בימים ההם נחשב ה'מוכסן' (אַקציזניק בלע"ז) כיוצר אור ההשכלה ובורא חיים חדשים במקום בואו, על אחת כמה וכמה, שהסוכן (קומיסיונר) פועל גבורות ועושה חדשות בימים האלה ובזמן הזה בין אחינו יושבי חושך וצלמוות, באחת העריך הנידחות בארצנו הרחבה והגדולה לאלוהים.  אם לא נאמנו דברי מאוד בכל ערי מצער אשר אחינו נחתים שם, הלא תאמינו לי את אשר ראו עיני ולא זר בעירי במאזפּבקה, הידועה לכם מסיפורי הקודם לזה; ואני לא ללמד על הכלל כולו יצאתי, אלא על הפרט מה שקרה לנו במאזפּבקה.  בעיר תהילה זו הגדיל אחד הסוכנים עלילה ויביא לרגליו חדשות רבות, בהן גם רעות גם טובות, וראוים הם אחדים מעלילות מצעדי גבר זה להיכתב זיכרון בספר.

הסוכן הראשון אשר נקרה אלינו למאזפּבקה נודע בפי בני העיר בשם התואר 'האשכנזי' ('דער דייטש'), והאשכנזי הזה בא במלאכות בית-מסחר תבואה גדול באשכנז של האחים השותפים... לא אזכור היטב אם 'שמעון ולוי' או 'לוי ושמעון', וכמעט בא לעירנו הפיח רוח חיים ותנועה נמרצה בסחר התבואה בעיר וישגיא וישגב את הענף הזה עד למעלה, ולרבים מבני מאזפּבקה היה 'האשכנזי' למקור ישע ותהי להם הרווחה לרגליו, כי על-ידו מצאו עבודה ומחיה, פרנסה ושכר טוב, וכולם אהבוהו ויכבדוהו וירוממוהו תחת לשונם. אולם אהבתנו אל האשכנזי הזה עלתה עד מרום קצה בראותנו אותו פתע פתאום ובלי משים – בבית-הכנסת!

אכן נודע הדבר: החינו הוא, איש יהודי מבני אברהם יצחק ויעקב, כמוני וכמוכם! ועד העת ההיא לא ידענו את האיש ואת שיחו, כי אשכנזית היה מדבר אלינו ולא יהודית, אשכנזית ולא זשארגוֹן, ב'פתח' ולא ב'קמץ', ולכן היינו נזקקין גם אנחנו להשתמש בשפתנו ב'פתח' בכל מקום שציווה מניח הלשון לדבר ב'קמץ', והיינו כולנו מדברים אשכנזית עם האשכנזי שלנו, עד שנגלה לנו הרז ביום הגדול והנורא, יום הכיפורים, ויהי אך נכנס האשכנזי לבית-הכנסת ויצא הסוד.

– אכן יש אלוהים בארץ! החלו ליצני מאזפּבקה להתלוצץ בו – כמעט נכספה נפשו למצוא מחילה וסליחה וכפרה על עוונותיו, ואגב אורחא גם 'להזכיר נשמות', והנה זה בא אלינו לבית-הכנסת!

– אבל אין חקר לנשמת היהודי! – ענו ואמרו אחרים – אף כי זקנו גדועה ופיאותיו כרותות, אף אם אשכנזי הוא במדברו בלבושיו ובכל הליכותיו, אולם השורש יישאר לעד.  הזיק היהודי לא יכבה, והאמת ניתנה להאמר: אדם טוב הוא, אף כי יהודי רע...

– רחוק רחוק הוא מאוד מן היהדות!

– בקהל חסידים לא יחד כבודו.

– מאוד אפונה, אם יושב הוא על התורה ועל העבודה, ימים ולילה.

– ואשר אני אחזה לי, לא יקום אשמורות בלילה לסדר 'תיקון חצות', לקונן על החורבן וגלות השכינה, וגם 'שמורה' בפסח לא יאכל.

– ובכל זאת איש טוב הוא, אף כי יהודי רע...

כה השתעו יחד הליצים במאזפּבקה בהתבוננם בעליצות גיל אל 'האשכנזי היהודי' או 'היהודי האשכנזי' ויחלו לבקש קירבתו ביתר שאת ויתר עוז.

הסוכן מצדו נתן אותותיו אותות, כי יבקש גם הוא קרבתנו, ואחרי מקרה בואו לבית-הכנסת ביום הכיפורים החל להתקרב אלינו, כי שכר לו ארוחת תמיד על שולחן היהודי ר' שבתי בעל האכסניה, תחת אשר עד כה התגאל במאכלי טריפה ויאכל מפתבגם, ומהרה אחרי כן עוד יתרה עשה, כי גם את משכנו העתיק לבית ר' שבתי בעל האכסניה.  ואם מצד אחד שבע הסוכן עמל ויגון בדירתו החדשה מהפשפשים הארורים, אשר לפעמים תעבור עליהם במאזפּבקה רוח רעה ויתמרמרו עד מאוד כזאבים משחרים לטרף, הנה מעבר השני נעמו החיים להאשכנזי בבית ר' שבתי וימיו עברו כנחל עדנים, כי ר' שבתי זה חונן בארבע בנות בתולות יפות מאד (עתה, הה, עובדות הן לבעלים וכבר ילדו בנים אין מספר, ויושבות הן מן הבוקר עד הערב בחנות, והוד יופיין כבר נהפך למשחית!).  מאוד יוכל היות, כי לב האשכנזי הלך אחרי בנות חן אלה ויתאו יופיין עוד בטרם העתיק את משכנו לבית ר' שבתי, ועוד גם זה יוכל היות (לא אשבע לכם כי קלעתי אל מטרת האמת ולא החטאתי), כי זאת היא הנסיבה, אשר לרגלה עזב האשכנזי חדר יפה ונקי ורחב-ידיים בבית-המלון הראשון במאזפּבקה, וילך לנוע על חדר צר כלול של תרנגולים מלא צחנה ומדמנה בבית ר' שבתי בעל האכסניה; והחדר הזה היה מרבץ לבצאות 'פרוססים'[2], פשפשים ויתושים ושפעת עכברים וכל השרץ השורץ למינהו, אשר יצאו בלילה מחוריהן וישיתו על האשכנזי מכל עבריו, ויתגרו בו מלחמה, ויטיילו ארוכות וקצרות על בשרו הרך הצח והלבן.  הנני שונה את דברי: לא אשבע לכם, כי נכון הדבר אשר אמרתי, ואולי הוא אך השערה בעלמא, דמיון כוזב; אבל זאת אדע נאמנה, שבנות ר' שבתי נשאו חן וחסד בעיני האשכנזי מאוד-מאוד, הרבה יותר מר' שבתי עצמו, שהאמין בתומתו, כי נקשרה נפש הסוכן בו, בר' שבתי, על חריצותו וחכמתו הרבה בהלכות מסחר ובטיב משא-ומתן – בעוד אשר שחוק קל אחד של הבת הצעירה מלכה יקר היה בעיני הסוכן משבעים ושבעה סוחרים חרוצים כר' שבתי גם יחד, כי מלכה לקחה את לבו שבי בפניה היפים והמלאים קסם חן, בעיניה השחורות הנוצצות כאבני ברקת, ברוחה העלז תמיד ובמדברה הנאווה... אך מה ארבה שיחה? לא מלכה לבדה, כי כל בנות ר' שבתי כולן יחד ישרו בעיני האדון הזה, כולן צדו את לבו; ובפה מלא נוכל להעיד, כי הסוכן נפל ברשת האהבה לכל ארבע בנות ר' שבתי בעל האכסניה, ארבע אהבות בלב אחד.

אבל האם רק ר' שבתי בעל האכסניה חונן[3]  בבנות יפות? האם רייזלה בת ר' שלום שמחה היתה רעת המראה? או בת ר' אפרים דוד האדמוני, האם לא היה לה המשפט להחשב ליפהפיה? ויתר בנות החן – המעט היה מספרן בימים ההם במאזפּבקה? ולכולן הגה לב האשכנזי אהבה גלויה; אולם ההוּשבה אהבה גם אל חיקו? שאלה היא אשר כבד למצוא לה פתרונים.  ואם לעדות פיו נאמין, הנה הצליח מאוד דרכו ויעש חיל בין בנות היופי במאזפּבקה.  הלא כה דבריו עם הספר אשר כתב פעם אחת אל אחד ממרעיו באשכנז:

'אל הלשכה הראשית של האחים "שמעון ולוי".

להאדון פלוני אלמוני.

אדוני גבר עמיתי!

כמילואים לדברי הספר שלי מיום 1/31 חודש זה, אשר בו נתכבדתי להודיע לבית-המסחר, כי תקווה טובה נשקפה במקום הזה לרב תבואות, השיבלים מלאות וטובות, הגשמים יורדים בעתם, שער התבואות יעמוד על עמדו בלי נוע, ופה כר נרחב לעסקים טובים וכו' – כמילואים לכל אלה הנני מודיעך בפעם הזאת גם דברים אחדים על אודותי: הנני חי וקיים פה במנוחה שאננה ואראה בטובה; היהודים יושבי העיר הזאת, אף כי החושך עוד יכס עליהם ויעריצו כל ישן נושן, אף כי אווילים המה כבהמות שדי, כפראים במדבר נדמו כולם... בכל זאת להם בנות – מה אומר לך, עמיתי – נופת צופים! תאווה לעיניים, ורודפות הן אהבה כיונה פותה, וכולן כאחת אוהבות אותי עד להשתגע, והנני צף בעיר הזאת כעוגת מרחשת בחמאה... עצתי אמונה גם לך, רעי היקר, אם חפץ חיים אתה, בוא-נא לעת מצוא לארץ חמדה זו, סורה-סורה לקרן בן שמן ותמצא מעדנים לנפשך... הוי, מדוע מהרתי?... אך לא אתאונן: הנני פה חופשי לנפשי, אין ריחיים ואין רכב על צווארי, גם לך, רעי היקר, אם חפץ חיים אתה, בו-נא לעת מצוא לארץ חמדה זו, וכנחל עדנים יעברו לי ימי בעיר הזאת! – – – והאבות והבנים גם הם ילכו אחרי כבהמה בבקעה, וכל מוצא שפתי קודש הוא להם, קודש קדשים!... וכו''.

 

[ב]

לא אחרוץ משפט; יוכל היות, כי נמצאה שפת יתר בדברי איגרת הזאת, והאשכנזי אפשר הפריז על המידה בהתהללו לפני רעהו; אולם אין ספק, כי קורטוב של אמת נמצא פה.  היהודים במאזפּבקרה, כיתר אחינו בכל ארצות תבל, נוחחים המה מטבעם להתרגש ולהתפעל, ולבם כחומר חותם לקבל כל פיתוח וכל צורה חדשה.  ה'אשכנזי הטוב' נטע בלי משים שׂורק ההשכלה במאזפּבקה; הלא לב כולנו רחש לו אהבה וכבוד ויקר, והדבר הזה היה די כי נשא נפשנו להפיק רצון מלפניו, למלא משאלות לבו ולחקות את מעשיו וללכת בדרכיו.  האשכנזי, בהתחברו אתנו, שחק לעג לנו, על מלבושינו ועל הליכותינו ועל אופן חינוכנו בכלל, ובזה דחף את הורינו, אבות ילדינו, מדחפה אחת קדימה להתבונן אל מצבם ולהבין את חסרון החינוך שלנו, ובסדר לבם נתנו צדק להאשכנזי אף כי במו פיהם לא חדלו כמלפנים להתלוצץ על מעלות רוחו וללעוג ל'נוסח אשכנז' זה.

– אם בקולו נשמע – חרצו המבקרים אוהבי לצון ורודפי מהתלות – אם אך בקולו נשמע, עלינו לתת ספר כריתות לדתנו ואמונתנו.

– האשכנזי הוא נאה דורש, הוא יחפוץ כי נהפוך את בנינו גם כן לאשכנזים.

– ויֶצא מהם דור צדיקים ותמימים אשר בהם ישראל יתפאר!

– למדנים, מופלגים, תנאים, יראים ושלמים.

וגומר. – ובכל זאת קמו בתוכנו לרגלי הסוכן הזה מורים חדשים, ולרגלי המורים האלה צמחו בתוכנו ספרים חדשים, ולרגלי הספרים האלה גדלו בקרבנו... אבל הנני נבהל מאוד ועטי ימהר קדימה, ואני אין חפצי לתאר את עירי מאזפּבקה בתמונתה עתה, כי בתמונתה לפנים, בימי נעורי, כחמש-עשרה או עשרים שנה לאחור.

ובכן מה נאמנו דברי הפתגם: 'אין רע בלא טוב'.  מאת האשכנזי הזה היתה נסיבה, כי רומם מעט מצבם של בני מאזפּבקה, ועל-ידו התעוררו מתרדמתם העזה ויחלו לפקוח עין ולראות כי ערומים הנה; ואולם גם לרעות רבות היו ממנו תוצאות.  המצב המוסרי של המאזפּבים ירד מעט באשמת האהבה אשר הגה לרב הסוכן תמיד, ובאשמת בנותיו של ר' שבתי בעל האכסניה ויתר הבתולות היפות וקלות-הדעת אשר במאזפּבקה.  הה! 'יסורים של אהבה' אלה הרבו בנו כושל, כי ממנו ראו וכן עשו בחורינו ובתולותינו וילכו אחרי אלוהים אחרים ששמו 'אַמוֹר'[4]  ויהבּלו ויאהבו – ולא אחת מבנות ציון היקרות אבדה תומת נפשה, כלי חמדתה; הוּעם טוהר בנות מאזפּבקה, ישנא הכתם הטוב, אשר בו ישראל יתפאר מדור דור! ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים, לולא קרה המקרה, אשר מהותו ידעו הקוראים בפרקים הבאים בסיפורנו זה.

 

[ג]

מי היה האשכנזי הזה ומאין מוצאו?

השאלה הנכבדה הזאת לא נגעה אל לב יושבי מאזפּבקה תאבי חדשות, אשר מאז מעולם הורגלו להעמיק חקר ולבוא עד תכלית כל דבר; בפעם הזאת התגברו על יצרם, בלי ספק, יען כי נשאו פני הסוכן אשר כסה מאזפּבקה הודו ויאמינו בו מאוד.  אולם דבר אחד נפלא מהם, שדד מנוחתם ולא הניח להם לישון: האשכנזי הוא איש בא בימים ועודנו בגפו! ממילא מובן, כי ליצני הדור, חכמי מאזפּבקה, המבקרים לכל דבר, לא יכלו להבליג על רוחם בדבר הזה וימטירו מטר מהתלות על ראש האשכנזי האומלל בשבתם יחד בבית-הכנסת, או בהתלהבם בסוד מרעים בשוק ומקלותיהם בידיהם.

– האשכנזי אומנם 'בחור' רך לימים עודנו; עדיין לא הגיע לפרקו.

– בחור כהלכה, גדודיו יאמרו לו, כי לו נאה כי לו יאה.

– לולא הגיע הכורת על פאת זקנו...

– הניחו לו, עודנו עלם צעיר, ילד שלא טעם טעם חטא.

– עולל ויונק שדיים!

– ביישן גדול מאין כמוהו!

וכו' וכו' עד גמירא.

אך לא כאלה היה חלק אנשי החיל העוסקים במלאכת הזיווג; לב השדכנים לא הלך אחרי שחוק ולצון; האנשים האלה באמת ובתמים ובשום לב החלו לדאוג לאחריתו ונכבדות דיברו בו מארבע כנפות הארץ, ויריצו מכתבים על אודותיו לשדכנים אחרים, וירוממוהו עד לב השמים ויתנו תוקף תהילות תפארתו במליצות יפות ונמרצות.  הנה לפניכם המכתב אשר כתב השדכן במאזפּבקה ר' קלמן אל השדכן בגוֹנטוֹיארסק ר' זלמן.

'שלום וברכה מאלוהי המערכה. ישפות לכבוד ידידי כנפשי הרבני הנגיד המופלג המפורסם וכו' וכו' כקש"ת מוהר"ר ר' זלמן נ"י ויזרח כשמש ממזרח אמן סלע!

ראשית באתי להודיעכם, שאני וזוגתי וכו' בקו הבריאה וכו'... והשנית מהנוגע להעניין שאתם כותבים לי שאני אכתוב לכם בכול מכול כול מן החתן הנכבד שהצעתי לפני הדרת כבוד הגביר דק"ק עירכם, הקצין ר' לֶמְל, הנני באתי להודיעכם ולמלא משאלת לבכם ברוב שמחה ודיצה, כי ברור אצלי כשמש בצוהרים, שבאם ישמע הגביר שלכם את הנכבדות האלה יחטוף את עצמו בשידוך הזה בשתי ידיים ויזכה במציאה ממש, כי חתן כזה הוא יקר המציאות ולאו בכל יום איתרחיש כהסוכן האשכנזי שאני מציע לפניכם.  ראשית כל הנה האשכנזי הלזה ענף עץ אבות, שלשלת היוחסין ממשפחה רמה ונשגבה מפורסמת בישראל, וחוץ לזה הוא גביר אדיר, והוא בלבדו ובעצמו משגיח על כל תהלוכות עסקי האחים השותפים המפורסמים "שמעון ולוי", ועושה מסחרים גדולים במחננו בתועפות כסף אשר כאֵפר יפזר בין סוחרי עירנו, והיה לפליאה גדולה אם לא היה לו לכל הפחות הון עשרת אלפים רו"כ, ובוודאי יש לו כהנה וכהנה! ולא אדבר אודות השכר שהוא מקבל מן הפירמה הנ"ל חלף עבודתו שם, כי איך יוכל להיות שהוא יקבל פחות משלושת אלפים רו"כ מדי שנה בשנה? וזאת מהנקל לראות ולהכיר מאופן חייו, איך הוא חי כאחד הפרתמים, הלא במה נחשב בעיניו שקל כסף או אפילו עשרה שקלים? אולם הוא איננו מאבד את ממונו ח"ו, כי מצניע לכת ומתנהג בנחת ובסבר פנים יפות עם כל אדם.  גם יפה-תואר ויפה-מראה הוא עד להלל, קומתו כארז בלבנון ישגא, לפני מלכים יתייצב, ועדיין לא מלאו לו עשרים וחמש שנים, ואיך יוכל היות לו יותר מעשרים וחמש והוא בחור כארזים? הלא גם האריסטוקראטן הגדולים בארץ אינם יושבים שרויים בלא אשה למעלה מעשרים וחמש שנים, והדברים עתיקים.  עוד הפעם, ידידי ר' זלמן, הנה לא מתמול שלשום ידעתם אותי, ת"ל זה ימים ושנים אנחנו עלי אדמות, ואני איני מן השדכנים ההם, אשר יגיעו כותל בכותל, הר גריזים להר עיבל, בסודם אל תבוא נפשי; ואם פי דובר אליכם תוכלו לסמוך עלי ועל דברי, והגביר שלכם לא ימצא לבתו חתן מובחר כזה ואפילו אם ישקול על ידו מאה אלף רו"כ, ובינינו יהיו הדברים אמורים, הלא בתו של הגביר שלכם ר' למל כבר הגיעה לפרקה, והיתה בת בוגרות עוד לפני עשר שנים או יותר, וגם מיופיה ומטובת מראיה לא שמענו כל כך, ואם נוסיף לזה את יחוסו של הגביר ר' למל, שהכול יודעים שאביו היה עם הארץ גדול וסוחר סוסים וחבר לכל העגלונים, וגם כעת, אחרי שההצלחה האירה פניה לו, הנהו "דבר אחר" מאין כמוהו – סוף דבר הכול נשמע, ואתם הלא תבינו כי השידוך הזה הוא מן השמים; הכלל, ידידי ר' זלמן, השתדלו אצל הגביר שלכם והחישו לגמור העניין בכי טוב, ואם מד' יצא הדבר יהיה בשעה טובה ומוצלחת, כי ימי החג הקדוש ממשמשין ובאים, ואנוכי לא הכינותי עדיין אפילו המַצוֹת, ומתי אעשה גם אני לביתי, והדוחק בעוה"ר גדול. ובנוגע לשם החתן, הנה זה שמו: היינריך פרייפייגל[5].  יותר אין לחדש רק חו"ש מאדון השלום כעתרת ידידו עוז דו"ש ושלום כב"ב ומצפה לתשובתו הרמתה

מנאי קלמן ב"ר לוי שדכן

דפה ק"ק מאזפּבקה'.

 

[ד]

אחרי שלחו את המגילה הזאת ואחרי השיגו עליה תשובה נכונה מר' זלמן יקירו, נכספה נפש ר' קלמן ב"ר לוי לקחת דברים עם האשכנזי ולשאלהו על אודות דבר אחד מאוד נכבד.  בעת ההיא והאשכנזי סעד את לבו בארוחת-הצוהרים במסיבת כל בני בית ר' שבתי בעל האכסניה, וכמלך בגדוד ישב הסוכן בין ארבע בנותיו, ומהן התנוססה מלכה היפה, אשר ליבבה את האורח בעיניה השחורות.

– ברוכים היושבים! – קרא ר' זלמן בבואו הביתה, וישב על קצה הספסל בפינת הבית.

– ברוך הבא! – השיבו כל המסובים פה אחד, מלבד האשכנזי שהביט בפני מלכה בעיניים מפיקות אהבה.

– אכלו בשלום! כילה ר' קלמן את הברכה, ואני דבר נחוץ לי אל כבוד האדון הסוכן, דבר סתר לי...

– ידענו את הסודות! פנה אליו ראש בית אב, ר' שבתי בכבודו ובעצמו בגודל לבב.

– ומי יאמר לכם כי לא תדעו? ענהו ר' קלמן וישלח את ידו להוציא מצלחתו את צרור המכתבים אשר לו; אם סודות אין כאן נכבדות יש כאן;

ואני לקרוא את האיגרת באתי הפעם, האיגרת שקיבלתי מאת ידידי ר' זלמן השדכן; האיגרת הזאת תעיד...

– הלא תתן מנוחה לאורחנו! שיסע ר' שבתי את דברי ר' קלמן בשאט-נפש; הנה זה פעמים אין מספר הגיד לך אורחנו, כי אין חפצו להיות לחתן, ולא להיות בעל לאשה, וגם לא לקחת דברים על העניין הזה, ואתה באחת!

– נפלאתי לשמוע דברים כאלה מפיך, ר' שבתי! השיב ר' קלמן במנוחה – נפלאתי מאוד.  הן יודעת נפשך, כי במאזפּבקה לא ימצא האדון הזה עזר כנגדו, ולתכלית זאת אנו שדכנים בארץ להמציא לכל אדם דבר לאשורו.  הגידה לי, ר' שבתי יקירי, מה עשו בני ישראל ובנות ישראל, לוּ לא היו שדכנים בקרבנו? ענני-נא, ר' שבתי, על השאלה הזאת שאני שואל מעמך.

– אבל אם הסוכן איננו חפץ בשידוכים כלל? ענהו ר' שבתי בשאלה גם הוא.

– לא לך, ר' שבתי, לדבר כזאת: הנה, הודות לאל, גם אתה אב לבנות, אשר לא לנצח תשבנה בביתך, ובהגיען לפרקן הלא תדאוג לתתן לאנשים; או אפשר תאמר למלוח אותן במלח והיו לך למשמרת עד עולם?

– למלוח או לא למלוח – השיבה עקרת הבית גם היא חלקה בקול תלונה – אך אל-נא יכאב ראשך, ר' קלמן, לעתידות בנותי, ברצות ד' נמצא לנו עצה גם בלעדיך!

ארבע הבנות הביטו אשה אל רעותה בלי אומר ודברים, ופני מלכה לבשו אודם חכלילי בפוגשה מבטי עיני הסוכן, אשר על פניו רחף שחוק קל.

הנה כי כן; אף כי האשכנז התנה אהבים עם בתולות מאזפּבקה וכל אשה יפה לקחה את לבו, אולם לראות חיים עם אחת מאלה אשר אהב, אל זה לא נשא נפשו, ומראשית כזאת הודיע אלף פעמים, כי רחוק ממנו החפץ לקחת לו אשה, לא ממאזפּבקה ולא מעיר אחרת, אף גם לא רצה כי יקחו עמו דברים על אודות הדבר הזה.  ובכל זאת לא רפו ידי ר' קלמן השדכן וגדודי עוזריו ולא חדלו לדאוג לעתידותיו, והליצים לצון חמדו להם, והמבקרים מחכמי מאזפּבקה א חדלו גם הם לבקר אחרי מידותיו של האשכנזי, לפשפש במעשיו ולהביאו במשפט.

– הלא כי דרך האשכנזים – החליטו המאפּבים – כי בטרם תמלאנה שנותיהם חמישים במספר לא יקחו להם אשה בעד כל הון!

– אומנם חכמים האשכנזים האלה, חכמים ונבוני דעת!

– פיקחים וחרוצים הם עד בלי די!

– המה החכמים ואנחנו הכסילים, להם הרווחה ולנו צרעת ממארת, הם חופשים מכל עול ומעמסה, ואנחנו נשא ונסבול חרפות וגידופים, קללות ובזיונות כל היום!...

עוד זמן רב התלוצצו ליצני מאזפּבקה על ה'סוכן האשכנזי'; עוד פעמים אין ספורות הריץ השדכן ר' קלמן מכתבים על אודותיו לר' זלמן וליתר בני אומנותו; אבל לכול גבול, וקץ לכל חפץ, וגם לדבר הזה בא הקץ – קץ מלא עצב ושחוק, תימהון ומבוכה גם יחד, קץ נפלא, אשר כרעם בגלגל ביום בהיר בשחקים הלם את ראש יושבי מאזפּבקה ויביא אנדרלמוסיה במוחם, עד כי ברגעים הראשונים השתוללו גם אבירי הליצים ולא מצאו לשונם ללוץ ולדרוש הדבר כמין חומר כדרכם מעולם.  ומעשה שהיה כך היה.

 

[ה]

הקיץ פרש ממשלתו על ארץ רבה.  היום פנה וינטו צללי ערב.  הפרות והעיזים במאזפּבקה שבו מן ה'עדר' טעוני חלב וירימו בלכתם עמודי אבק עד לב השמים, ומן החדר שבו נערים חשופי שת ויחפים, אצבעותיהם נגואלו בדיו מן הכתיבה אשר כתבו ותחת עיניהם כמראה התכלת מן המכות אשר הוכו בית מאהבם מלמדם להועיל... מגדות הנהר, נהר 'רפשון', עלתה צווחת הצפרדעים המקרקרים במקהלה, הציפורים זימרו משכיל, וכל חי, כל אשר נשמה באפו, התענג על זיו כבוד הטבע.  בערב הנעים והנעלה ההוא סרה אל בית מלון ר' שבתי בעל האכסניה עגלה גדולה רתומה לארבעה סוסים 'נמרים', הלא היא מרכבת כבוד של ר' לייזר העגלון מיודענו; יריעת-בד בלה ומטולאה פרושה עליה לסוכה מחום וממטר; מתחת הסוכה הזאת החלו לצאת אורחים מכל עם ולשון, זקן ונער, יונק שדיים ואיש שיבה, הרה ויולדת יחדיו.  כתום כל המחנה לצאת, החלה לפרכס מן העגלה עוד נפש חיה אחת, עטופה בהרבה מטפחות חמות וגלומי צמר, אף כי חום צח היה בחוץ.

ר' שבתי ורעייתו ובנותיו רצו הנה והלום, ידיהם מלאות עבודה, וישמחו כי שלח להם אלוהים את הברכה הפעם – שפעת אורחים נכבדים, המון אדם רב; בעל הבית הטה כנהר 'שלום' אל אורחיו.  בעלת הבית הרימה את קולה על המבשלת ותגזור עליה כי בזה הרגע יהי המיחם נכון, לשובב נפשות הבאים בכוס חמים, והבנות עזרו להוריד את הכבודה מעל העגלה.  רק הבת מלכה הצעירה ידעה עת לכל חפץ תחת השמש, ובראותה את המהומה והמרוצה איש לעבודתו מקצהו, עמדה לה במנוחה על מעלות הפתח ותרבה שיחה עם האדון האשכנזי מאהבה ותיטיב לבה בשחוק מהתלות שונות, ובשחקה נראו שני חרוזי שיניה הלבנות כספיר, והעמקים הקטנים על לחייה המלאות והיפות כשושני חמד.

– אהבתי כי אראה בשחקך – אמר אליה האשכנזי יהודית-אשכנזית – מאוד אהבתי כי תצחק כי בעת שחקך יהיו פניך כאשר אהבתי בכלל.

– ואיזה פנים תאהב בכלל? שאלה מלכה ותשחק בעורמה.

בכלל הנני אוהב את פניך – אמר האשכנזי ויגש אליה להעביר אצבעותיו על טוב לחייה; אך מלכה היכתה על כפו בשחוק הוללות ותאמר:

– העידותי בך זה מאה פעמים, אדוני: בעיניך כל תוכל, אך ידך אל תשלח...

ברגע ההוא הופיעה למולם האשה העטופה מטפחות חמות וגלומי צמר, היא הנפש אשר בכבדות ירדה מעגלת ר' לייזר העגלון; רגעים אחדים התבוננה בם בעת השתעשעו בנעימים, ופתאום לפתע התנפלה האשה על האשכנזי כפריץ חיות על טרפו, ותאחז בשתי ידיה בסבך שערותיו ותטביע בפניו את עיניה המפיצות ברקים, ומפיה יז קצף ולפידים יהלכו, גפרית ואש ותרות עשן, צווחות, זעקות וקללות בקול מר צורה! – בנשימה אחת קראה האומללה הזאת את כל פרשת ה'תוכחה' בלשון שמשתמשים בה בשער הדגים ובשוק הירק, ותילל האשה, ותייבב, ותזעק זעקה גדולה ומרה.

– ההנך פה, שְמֶרְל יקירי? קראה האשה במר נפשה – הבט, משומד, וראה, ההכרתני? ממזר, התשמח באשת חיקך? ישמך בן מלאך המוות! כתבת אלי, בן נעוות המרדות, כי בעיר חושך זו, תבוא עליך חושך ואפלה מנודה, חייך עוברים בעצב קודר, קודר תהלוך כל היום! לא חפצת כי אבוא אליך, תבוא אליך מגפה! טוב לך להשתעשע באהבים עם נערות בתולות זרות, תבוא עליהן מפלה, מלראות את ילדיך, אל תוסיף לראותם כל ימי חייך! את הכול ידעתי, את הכול שמעה אוזני בדרך נסיעתי, שדכנים יציעו לפניך שידוכים, ישתדך בך מלאך דוּמה! ידברו בך נכבדות – עם מלאכי שחת תדבר! מתקו לך חייך פה – ימתקו לך רגבי עפר! כבר שאלתי ודרשתי עליך, כלב, ידרשוך כל חולי וכל מדווי מצרים הרעים! ימיך כחגים ינקפו פה ואותי תפטור בעשרים וחמישה רו"כ לחודש, עשרים וחמש מכות רעות בקודקודך! בגדי חמודות שמת לך כאחד הפרתמים, ועשית שפמך ותכרות את פאת זקנך, יעבור עליך הכורת, על כן עלמות אהבוך, מומר להכעיס! אוי נא לי הבת ר' אפרים, אוי ואבוי! שם בוונדזֶגוֹלֶה אנוכי, אשתך ובניך, ופה תרדוף אחרי כל בתולה, ירדפוך וישיגוך בלהות! ואיה כל הכסף אשר אתה מרוויח לאלפים ולרבבות, הגד-נא לי, תדבק לשונך לחכך! או אולי תחשוב בלבך כי תשלחני בספר כריתות ותפטרני בגט פיטורין? יפטרני אלוהים ממך לבלי אוסיף ראות פניך עד העולם! מוטב כי אשאר אחריך אלמנה ובניך יתומים בזאת השנה, בזה היום, בזה הרגע, פה במקום הזה, רבונו דעלמא כולא...

לקול צעקת האשה נזעקו מהר כל בני החצר וכל תושבי הרחוב; כל בעלי רגליים חשו רצו לראות המחזה בלי כל תשלומין, והשמועה כי לה'אשכנזי הבחור' באה לפתע פתאום אשתו מעיר ונדזגוֹלה, השמועה המבהילה הזאת עפה מפה לפה כחץ מקשת ותקף את מאזפּבקה מקציה.

– השמעת אל האשכנזי באה אשה מרחוק!

– איזה אשכנזי? הלא יהודי הוא!

– ושמרקה שמו!

– מארץ אשכנז, מוונדזגולה.

– סמוך לברלין, מהלך שתי שעות!

– אומנם יפת-תואר היא רעייתו ובעלת פה ולשון!

– האומנם אשה אחת לו ולא יותר?

– ומי אשם בדבר, אם לא ר' קלמן השדכן? אך בשלו התחולל הסער על ראש האשכנזי.

– על ראש ר' שמריל מוונדזגולה!

 

עוד באותו הלילה, טרם היבקע השחר, כיבד העגלון ר' לייזר את סוסיו במעט מספוא ותבן וירתמם לדרכם והסוכן יצא את רעייתו יונתו תמתו ממאזפּבקה לבלי שוב אליה עוד; ובצאתו מעירנו פנה זיוה פנה הדרה, ואך זכרונו נשאר בפי חכמיה, שדכניה וליצניה עוד ימים רבים; והרושם אשר השאיר בנו היה רושם חזק מאוד, כי בחורינו ובתולותינו זנו אחרי אלוהים אחרים... אך סוף-סוף הוא היה הראשון אשר הניח אבן פינה להשכלתנו, ומי אשר לא ראה מאזפּבקה, כאשר היא כעת, בימים האלה בזמן הזה, לא ראה עיר אירופית לכלפרטיה ודקדוקיה מימיו.

יפתח בדורו כשמואל בדורו...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  הסיפר הופיע ב'המליץ', גליונות מס' 134, 137, מן הימים 2, 5 ביולי, 1889.  הוא לא נכלל בשום מהדורה של כתבי שלום-עליכם בעברית, לא ידועה מקבילה של הסיפור ביידיש.  תרגום של הסיפור הופיע ב'פאַרגעסענע בלעטלעך', עמ' 42–61, ללא ציוּן שמו של המתרגם.

[2]  'פרוססים' – מקקים.

[3]  במקור 'גונן'.

[4]  'אַמוֹר' (במקור 'אמוּר') – אל האהבה במיתולוגיה הרומית.

[5]  'פרייפייגל' – שם-משפחה משמעותי ופירושו – ציפור-דרור.