_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תמונות וצללים מחיי היהודים במאזפבקה[1]

שלום עליכם

לתוכן הענינים

 

במקום הקדמה

ירושלים הרים סביב לה ונהר רפשון סביב למאזפּבקה – עיר ואם בישראל, ומי הנהר הזה בהשקט ובמנוחה יעמדו, לא יהמו ולא יחמרו גליו, ושלום לו מעולם ועד עולם; גם יער צומח למאזפּבקה עם עצי ברושים, אך הרחק מעיר וחוצה לה, ולא כל אזרחיה יזכו לשבוע עונג בצל היער הנחמד אשר לה.  אחינו בני ישראל, המתגוררים פה מדור דור, יודעים היטב, כי מהם והלאה מעט יער שכולו מחמדים, אך מדשנו לא ישבעו, כי רב מהם הדרך מאוד, ולכן ישב איש 'תחת גפנו' ואיש 'תחת תאנתו' ויתענגו על רוב טוב מטיט ומרפש חוצותיה.  ומחיי אחינו בעיר הזה הנני נותן לפני הקורא 'תמונות וצללים' בסיפורים אחדים קצרים, אותיות פורחות; ואנוכי לא עשיתי מהם בניין גדול ורחב-ידיים כאשר אני עושה בשפתנו המדוברת, כי אמרתי: הלא לפני קוראים עברים אני דורש היום, קוראים שכולם מבקרים, ולכן אתן את מעשי-ידי עדר עדר לבדו, והיה אם יבוא הרוצח-המבקר אל המחנה האחת והכהו, והיה המחנה הנשאר לפליטה.

ואני תפילה לאל אלוהי הרוחות: 'אמנם קטנתי מכל החסידים ומכל האמת אשר עשית את עבדך – הצילני-נא מיד אחי מיד המבקר, כי ירא אנוכי אותו פן יבוא והכני אם על בנים!...

 

1

הפילוסוף[2]

 

[א]

ידעתי, הקורא, כי בשמעך את שם סיפורי זה מפורש יוצא מפי, תאמר בלבבך, כי מגמתי לספר לך דבר אשר קרה ויאת לפנים, בתקופת הימים הראשונים הטובים מאלה.  במחילת כבודך, אינך אלא טועה; המקרה, אשר הנני נכון לספר באוזניך היום, היה זה מקרוב, וכמעט עיני ראתהו ותעידהו.

בעיר מאזפּבקה, השוקטת כל הימים על שמריה, אשר 'זרם החיים' יעשה בה דרכו במנוחה ושלוות השקט, ומלבד 'מלחמת הקיום' ודאגות הפרנסה אך שקט ודממה בקרבה – בעיר הזאת אומנם יקרה לפעמים מקרה וקם שאון לפתע פתאום; יתחולל האגם ויהמו ויחמרו מימיו וירומו 'גליו' ויינשאו 'משבריו', כל פה מדבר וכל לשון תנוע – דבר נפל במאזפּבקה, חדשה נהיתה בעיר, ותהום הקריה.

דבר נפל במאזפּבקה – אבא מאיר הביא חתן לביתו; חדשה נהיתה בעיר – חתנו של אבא מאיר הוא פילוסוף, פילוסוף גמור.

אבא מאיר נמנה בין עשירי העיר, כי ביתו עומד על גפי מרומי קרת, אף נחלת שפרה עליו להחזיק בחכירה שני בתי-הריחיים במאזפּבקה, אך הכול יודעים כי איש לא למוד הוא, בור ועם-הארץ הוא מאין כמוהו, ואם טוב בעיניכם אגלה לכם דבר לאט עמי, כי אביו (אל תגידו בגת ובאשקלון!) היה חייט ותופר מכנסיים, ושמו בֶנדט לייב טלאי, ואבי-אביו היה גם הוא... הלא בנתם לרעי? – הרבני הנגיד מוהר"ר אבא מאיר זה חגג חג כלולות בתו שיינדלה ויביא למאזפּבקה מעיר חמלניצק או קוֹנטוֹיארסק (חי אני, לא אזכור היטב) חתן, אשר לפניו לא היה כמוהו ואחריו לא יוסף עד שנות דור ודור.

חתן דנן היה 'פילוסוף'.

פילוסוף היה חתן אבי מאיר לא מעדת הפילוסופים אשר שמענו ונדעם, לא מהפילוסופים ה'מלומדים' אשר חזיונם נפרץ בדור דעה זה; חלילה! אילו היה אחד מאלה לא הקים שאון במאזפּבקה ולא נישא על כל לשון, כי אף אם מבני מאזפּבקה לא יצאו עוד מאורות גדולים כאלה להאיר לארץ ולדרים עליה, אבל כבר זכו לראותם עין בעין בבית שפּסלברג הרופא וגרוסמאן הרוקח, וכדומה להם, חתן אבא מאיר היה פילוסוף עברי, אחד מהפילוסופים שלנו שעולים לגדולה מאליהם.

מתחילה היה בחור-ישיבה, עול-ימים אשר מבית-המדרש יצא לחופה; שם, בין כותלי בית-המדרש, בילה נעוריו בשקידה רבה על ספרי התלמוד ונושאי כליו, ויעש חיל ויצא לו שם בין בחורי הלומדים, ויחסר אך מעט מ'חריף'; אחרי כן, כאשר החל שמש ההשכלה לזרוח ולהפיץ אור בהיר בעירו, טעם גם הוא מעץ הדעת ויהי ל'משכיל' ול'מליץ' גם יחד, אף כי נשאר נאמן לד' ולתורתו ומצוותיו וחוקותיו שמר מאוד.

ואל ייפלא הדבר, איכה זכה ההדיוט אבא מאיר ל'תכשיט' כזה; כי הוא הוא היה אמיץ-כוח ורב-אונים להזיל זהב מכיסו ולהביא ברכה כזו אל ביתו, והרבה יגיעות יגע, עד כי מצא תאוות לבו ויקנה פרי הילולים כזה לבתו שיינדל לגאון ולתפארת.

ואחרי כל אלה היה חתן דנן פילוסוף.

כה גזרו אומר שני בני הרב דק"ק מאזפּבקה, פרץ וגדליה, וגם חתן השו"ב מוהר"ר איציק שתום-העין החרה-החזיק על-ידם ויתן לדבריהם צדק; ואם פרץ וגדליה וגם איציק אמרו – מי יהין להרהר אחריהם?

 

[ב]

הדבר היה ב'קלויז', אחרי תפילת הבוקר, באחד מימי החול.

בני מאזפּבקה אינם מן המסתופפים בחצרות ה', וכמעט יכלו בחופזה, או יבליעו בנעימה את התפילה, זה דרכם כּסל למו למהר לעזוב את בית תפילתם ולצאת לפעלם ולעבודתם – לבקש טרף לנפשם ולנפשות ביתם, כל אחד לבצעו פונה, ונותרו בבית-המדרש אך הבטלנים אשר לא יצלחו לכל מלאכה, ושניים-שלושה בחורים לומדי תורה או חתנים אברכים האוכלים על שולחן חותניהם.  גם רפאל 'המכהן פאר' בכהונת שמש בבית-המדרש, יעזוב את עבודתו וילך לו לבקש 'פרנסה מן הצד': להכין אבקת טאבאק להריח, לכרוך ספרים, לעשות 'בתים' לתפילין, לסחור בדונג לנרות, והנה עסקים המעשירים את בעליהם.  הכי יאמרו שונאינו מנדינו, כי היהודים ימוצו לשד הארץ, יגזרו על ימין יאכלו על שמאל ולא ישבעו?

ובכן, ויהי 'בקלויז' באחד הימים אחרי תפילת שחרית, והחתן החדש אשר הביא אבא מאיר נשאר לשבת על מקומו ועמו נותרו עוד צעירי ימים אחדים ובלעדי אגיד הלא תדעו כי ביניהם – היו גם שני בני הרב, פרץ וגדליה, ואיציק חתן השו"ב. – אדם חדש בא לפתע פתאום – הלא נחוץ לתהות על קנקנו, למשש את דופקו ולדעת מה טיבו של עובר זה.  מעט-מעט קרבו אליו ויבואו עמו בדברים; ואם ראשית שיחתם היתה מצער, מעט-מעט שולחה לשונם חופשי, פתחו בדברים של מה בכך וסיימו בפלפול עמוק 'ובחקירות גבוהות' על אודות עניינים מופשטים שונים המרחפים 'במרומי הדמיון וההשערות', ובאחרונה נהפכה שיחתם 'ללמד דעת מבינים' המתהלכים בחקר תהום רזי עולם ולכל תכלית יחקורו, וראש המדברים היה חתן אבא מאיר, אשר גילה עמוקות למו וישמיעם חדשות ונצורות, אשר לא שמעו ולא שיערו מעולם, ויפתחו פה ואוזן להקשיב רב קשב ולשמוע אמריו, אשר נשא ברגש ובהתלהבות עצומה, ויטעימם במשל ומליצה כיד הדיבר הטובה עליו.  פרץ וגדליה בני הרב ואיציק חתן השו"ב אמנם גם הם ענו חלקם זעיר-שם זעיר-שם, למען הראותו לדעת כי גם הם לא קטלי קני הם; אך יתר השומעים החרישו ויתמהו איש אל אחיו.

אף לא על לא דבר תמהו כל המסובין כאן.  האברך החדש נשא מדברותיו וישפוט רמים על כל 'שבע החכמות', הלך אל חכמת החשבון ונסב אל מחקרי הטבע ואל מה שלמעלה מן הטבע, וישא על לשונו פעם בפעם את השמות הנוראים: 'תשבורת, אלגברה, מדידה', כן הציע שאלות קשות וסבוכות מאוד ויפתרן חיש קל ברוח מבינתו, ובזה נסך רוח קסם על פני כל היושבים מסביב לו, ומה גם על איציק חתן השו"ב, שכבר שמע את השמות האלה, אם כי לא זכר מתי ואיה. –

– אכן פילוסוף הוא חתננו זה! קרא איציק באוזני חבריו, בהביטו בעינו האחת אחרי פעמי חתן אבא מאיר, שהלך לביתו.

– 'פילוסוף', החליטו פרץ וגדליה, ויפנו איש-איש לדרכו.

 

[ג]

לא ארכו הימים וחתן דנן עלה על שפת כל בני מאזפּבקה.  ואף כי לבם הגה לו כבוד ויקר, ובחביון נפשם נתנו גודל לתורתו ולחכמתו, אך בלשונם לא כיבדוהו, ויתלוצצו וירבו מהתלות וחידודין על אודותיו.  ומדוע תתפלאו על זה? צריכים אתם לדעת כי בני מאזפּבקה המה מטבעם אנשי לצון, אוהבי מהתלות, חץ שחוט לשונם, לעגם תער מלוטש וביקורתם נוקבת ויורדת עד התהום, וכמעט כל בני מאזפּבקה מבקרים המה, לא בעטם, 'כהמבקרים שלנו' כי אם בלשונם.  כך דרכם של החכמים האלה מעולם, לבקר את תהלוכות כל איש ואיש, לחשוב מספר צעדיו, ולמצוא בו מומים ומגרעות; כנער כזקן, כנקלה כנכבד – כולם יעברו תחת שבט ביקורתם, ולא ניכר שוע לפני דל.  כי אם גם יבוא אדון העיר, הוא הדוכס פררשששסקי, ועברה גם עליו כוס הביקורת, ואם יראה פני מאזפּבקה האדון המארשאל, שעדיין לא זכה אף יהודי אחד לקחת עמו דבר או חצי דבר, וישתה גם האדון המארשאל את קובעת כוס התרעלה – כך דרכם של החכמים האלה מאז מעולם; וגם אלה מהם, אשר למראה עין בהמה המה למו, כסילי אדם, בעת יחמדו לצון, הם חכמים מחוכּמים ולעדם המר מלא מזימה ועורמת ערומים, עקיצתם עקיצת עקרב ואוי לאיש אשר יהי למפגע למו!

הנה כי כן נפקדה גם על הפילוסוף פקודת כל 'פנים חדשות' במאזפּבקה ומשוט לשון לא נחבא גם הוא.  ויהי בדברו כפעם בפעם לפני קהל שומעיו ב'קלויז' בחידושי החכמה והדעת, ובהיות דרכו לחזק את דבריו במופת חותך, לקח לו פעם אחת כוס מים וישפוך את המים אל תוך קערה קטנה ויהפוך את הכוס על פיה, אחרי כן לקח גיליון קטן, ויבער בו אש, ויניחהו בתוך הכוס ההפוכה, וכמו רגע באו המים אשר בקערה מסביב אל תוך הכוס פנימה, והקערה יבשה.

– טוב הדבר – אמרו האחים בני הרב – טוב מאוד; אבל מה סיבת הדבר הזה? הן 'יודע נגן' אתה ואין דבר נעלם ממך, הגידה-נא לנו אפוא גם סיבת החזון הזה אשר הראיתנו.

– חפצכם לדעת פשר החזון וסיבתו? ענה הפילוסוף – הבה אבאר לכם.  הנה בעת אשר יחם האוויר...

– הס! קראו המסובין – שמעו שמוע! האוויר... ומה הוא זה אוויר? ילמדנו רבינו: האוויר מה הוא?

– האוויר? האם אין אתכם יודע? האוויר שאנחנו שואפים וחיים בו הוא גוף, הוא נמא כמו, למשל, מים, עץ, אבן, אדם, כמוני, כמוכם, אדוני...

האוויר הוא גוף ועצם! קראו בני הרב וימלאו שחוק פיהם. משוגע הוא האיש הזה.

– אני והאוויר, האוויר ואנוכי – חד הוא! התלוצץ איציק בצחוק מהתלות. הפעם אדע מי אנוכי.

 

[ד]

ולמן היום ההוא היה הפילוסוף לשיחה והשם 'אוויר' למלה בפי חכמי מאזפּבקה.  אם אחד האנשים נאחז בסבך בדברו ולא מצא די מלים לבאר את חפצו לפני שומעיו, אז די היה לאדם מן הצד להעלות על שפתיו את השם הזה, והנה קול צחוק אדיר מפי כל הניצבים, ותופע על פניהם נהרה כטוב לבם.

האם לא תדעו מדוע? הלא האוויר...

– אכן נודע הדבר! השתעו הליצנים חד את אחד – עתה אין נסתר ממנו, מדוע עלה מחיר נרות של חנוכה – האויר!...

– ומדוע כה רעמו פני חותנתי היום בבוקר? הלא האוויר...

– ומדוע רבצה המארה בחנות חותני אתמול בשוק ו'היריד' היה לו לירידה?

– ומדוע?

– האוויר... האוויר...

הנה כי כן היה גיבורנו, חתן אבא מאיר, למשל ולשנינה במאזפּבקה, לשחוק ולקלסה כל היום.  והרבני הנגיד מוהר"ר אבא מאיר, אשר ברוב כופר רכש לו חתן כזה וירבה במחיר תורתו וחכמתו, בשמעו מאחריו את הליצנות והמהתלות האלה אשר ירדו חדרי בטנו ופלחו כליותיו, נפלה נפלה עטרת ראשו, נבל צבי תפארתו, ולאיש לא הגיד, וגם אשת בריתו מרת דוֹבּריש שתחי' לא ידעה עד מה.  אך לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים; וזרח השמש ובא השמש, והאשה דוֹבּריש סיפרה באוזני בעלה בסוד מעשה ב'גרגרי החול', אשר שמעה אוזנה מפי בתה אשת הפילוסוף, ובדברה שפכה קיתון של רותחין על פני בעלה, כלימות ורוק, קללות נמרצות – 'כל התוכחה', ואבא מאיר כגבר אילם לא יפתח פיו עומד ומחריש ומשתאה – וידום, כי נטל עליו.

ולמן העת ההיא הגה לב אבא מאיר אימה, מדי ראותו את חתנו ויתבונן אליו בחרדה מסותרה, כי ירא היה אבא מאיר את אשתו דוֹבּריש, ואת לשונה – לשון אש, מרורת פתנים, נחש עקלתון... ומעשה 'בגרגרי החול' אם אומנם כי היה מקרה קל הערך, הבל נדף, אבל באשמת לשונותיהן של שתי הנשים הכבודות האלו דוֹבּריש ושיינדלה, המיט רעה רבה, יגון ואנחה על ראש רבים מנושאי סיפורנו זה, ובתוכם יחד גם כבוד 'הפילוסוף' שלנו.

ומעשה שהיה כך היה.

[ה]

ויהי בבוקר, בוקר לא עבות (כנהוג), ויקם הפילוסוף שלנו, ויקח לו אמת המידה (ארשין בלע"ז) ותיק התפילין של ראש, ויתכונן ללכת בכלי-זינו אלה אל חוף הנהר, נהר מאזפּבקה, הנהר הגדול רפשון.

– אנה פניך מועדות? – שאלתהו שיינדלה בעודנה שוכבת וסרוחה על מיטתה – אַן תאמר ללכת עם ה'בתים' וקנה-המידה שבידך?

– לשפת היאור.

– היאור? ומה יהיו מעשיך שמה?

– אנוכי... אנוכי אנסה שם ניסיון אחד גדול ומאוד נכבד... אם אמרתי, שיינדלה, אבאר לך שורש דבר הניסיון הזה, לא ידעתי אם תביני לרעי, נשגב הדבר מבינתך, שיינדלה.

– האומנם? אמרה שיינדלה בקול תלונה בקומה ותצנח מעל מיטתה – נפלאת היא בעיני, מדוע לא אבין לשכל מליך? הלא חנני ד' בלב מבין ככל האדם; אך אולי נקלותי בעיניך ולפתיה אין לב תחשבני ועל כן...

– אבל, יונתי תמתי! אל תאמרי כדבר הזה שאין לו שחר...

– נשגבו דבריך ממני? כן כן הדבר; אתה החכם, ואני... למה תבלע את חכמתך חינם לקחת דברים עם רעייתך, אשת חיקך, אשר קטנך עבה ממותניה? לא, אל-נא תגיד לי מאומה, כי בהמה אנוכי, בהמה גסה, עגלה אי-מלומדה, אוי ואבוי!

– אבל, יונתי תמתי!

– ומדוע תקראני 'יונתי-תמתי'? קרא-נא לי 'עגלתי-סוסתי', כי עגלתך סוסתך אני, כי בהמה גסה היא אשת בריתך!

– אבל הקץ לדברי רוח, שיינדלה יפתי? אני לשלום ואת פערת את פיך לבלי חוק...

– אנוכי פערתי את פי לבלי חוק? אוי ואבוי! ומה הגדת לי תמול לעת ערב בטרם נתתי תנומה לעפעפי? כן כן הדבר, לך הצדקה ולי בושת הפנים, כי אתה החכם ואני הבהמה! למי או למי אבוי!

– הרגעי-נא יקירתי; רצוני לבאר לך את הדברים.  הנה עינייך רואות את 'הכלים' האלה, ואני בעזרתן תמצא ידי להוציא במספר צבא גרגרי החול אשר על חוף הנהר רפשון, התביני?

– מה אתה שח? – קראה שיינדלה בתמהון, בהביטה בפניו – למנות ולספור את החול אשר על שפת היאור?

– כן הדבר.  את תיק התפילין הזה, אשר אורכו ורוחבו וגובהו ישאו יחד, אמלא חול; אחרי כן אחלק את החול אשר בתיק לחלקים קטנים ושווים; אחרי כן אמנה את מספר הגרגרים אשר לחלק האחד; אחרי כן אמוֹד באמה את כל אורך שפת הנהר ורוחבה; אחרי כן וכו'... וכו'... התביני?

ויפתן הפילוסוף כה וכה, ויקח את כליו, וילך לדרכו.

ברגע הראשון הוכתה האשה בשממון לשמע דבריו אלה, ותעמוד כנציב שיש; אך אחרי רגעים אחדים, בעבור תמהון לבה, נפלה מלוא קומתה על מיטתה וקול תרועת שחוק פרץ מפיה, ותשחק בלי הפוגות עד כי שמעה אמה, ותבוא דוֹבּריש החדרה ותתבונן אל בתה מבלי דעת פשר דבר.

– מה לך, בתי, כי צחקת?

– הוא הלך...  חא-חא-חא! – הלך לספור... ולמנות... ולחשוב... את מספר... גרגרי החול... אשר על שפת היאור!... נפשי תצא בדבּרי, אמי, חא-חא-חא!... חא-חא-חא! האַח! האַח!

– אבל שובי למנוחתך, בהמה! דברי דבר על אופניו; תני פוגת לך והגידי, מה זאת?

אומנם שיינדלה לא חדלה לשחוק עד אין כוח בה לשחוק, ובאחרונה ראתה האֵם, כי בלי רוגז וגערה לא יצלח בידה לדעת דבר ברור, ואך אז נדמה קול השחוק ויהפך לבכי תמרורים ואנקת לב, לנאצה ולקללה, למהומה ולמבוסה ולשאון כביר, ותהי קללת ה' בבית אבא מאיר.

– בול עץ זקן וכסיל! גבר לא יצלח! אוויל וחסר דעת! התדע כסיל-זקן מה הסגולה שקנתה ימינך? התדע מי הוא חתנך התכשיט? אוי נא לי אֵם אומללה! משוגע ומטורף הוא, כה אזכה לראותך, אבא מאיר, במהרה בימינו! תטרוף דעתך עליך כמוהו ורוח רעה תבעתך!

בדברי חן וחסד כמו אלה קיבלה דוֹבּריש אשת החיל את פני בעלה אבא מאיר בבואו הביתה, ותספר לו את 'כל המעשה' מהחל ועד כלה, ותרקח את סיפורה בנאצות וקללות רבות ממולחות במלח וגפרית, כיד לשונה הטובה עליה.

הזקן שמע דבריה בשיממון, ידיו רפו וכמעט אבדו עשתונותיו.  מה לעשות הפעם? אך זה שבט מוסר מיד אל זועם! שוד משדי! – – –

 

חיש מהר נודע הדבר, המעשה בגרגרי החול, בכל העיר, ויתגלגל מפה לפה ותהום העיר, ותרב במאזפּבקה שמחה ולצון, כאילו היה לבם טוב מאוד, ולא רעבו ללחם ולא חסרו כל דבר... ולא חדלו חכמי מאזפּבקה אוהבי מהתלות לירות זיקי מהתלות על ראש הרבני הנגיד מוהר"ר אבא מאיר ובני ביתו, עד כי נאלץ הפילוסוף לתת ספר כריתות ליונתו תמתו ולצאת ממאזפּבקה בלי שוב אליה עוד! –

היזכרו עוד בני מאזפּבקה את הפילוסוף שלהם לא אדע, אבל אנוכי זכור אזכרנו עוד.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]    הסידרה הופיעה בהמשכים ב'המליץ' בשנים 1890-1889 (פרטים מדויקים להלן בהערות המקדימות לסיפורים). הסיפורים  II-I,   VII-VI  הופיעו בעיתון כשהם ממוספרים.  'בשביל צנון אחד' ו'האסיפה' לא מוספרו עם הופעתם בעיתון.  וכמו-כן חסרה בהם הכותרת המשותפת של הסידרה כולה.  אולם המספור של שני הסיפורים האחרונים שבסידרה (השישי והשביעי) עם הכותרת הקודמת מוכיח שגם 'בשביל צנון אחד' וגם 'האספה' שייכים לאותה סידרה.  הוכחה נוספת לכך אנו מוצאים בתדפיסים המיוחדים שהוכנו מן הסדר של 'המליץ'.  טופס של התדפיסים עם תיקונים בכתב-ידו של שלום-עליכם נמצא בבית שלום-עליכם בתל-אביב.  בתדפיסים נמצאות חמש היחידות הראשונות לפי סדר הדפסתן ב'המליץ'.  לשני הסיפורים הראשונים שער משותף 'תמונות וצללים מחיי היהודים במאזפקה', מאת שלום-עליכם, עם ציוּן פטרסבורג, 1889, ברוסית.  מעבר לשער רשיון הצנזורה מיום 2 באוגוסט, 1889.  בתדפיס 37 עמודים ממוספרים.  התדפיס של 'האוצר' יחד עם 'בשביל צנון אחד' אין לו שער ובו 31 עמודים ממוספרים (למעשה, בגלל טעות, 33 עמודים).  טופס של תדפיס זה נמצא גם בבית-הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים.  התדפיס השלישי כולל את 'האסיפה' בלבד.  בשער שלו חוזר השם של הסידרה והתאריך שבו הוא 1890.  רשיון הצנזורה מעבר לשער מים 22 ביאנואר, 1890.  בתדפיס 22 עמודים ממוספרים (בלי השער).  על סמך כל הנ"ל והפרטים שבראש הביקורת של דובנוב (ראה להלן) הבאנו כאן את כל הסידרה ברציפותה והוספנו את המספוּר לשתי היחידות האמורות.  לא עלה בידינו למצוא תדפיסים משני הסיפורים הנותרים.

באיגרת אל שמעון דובנוב מיום 2 בפברואר 1890 כתב לו שלום-עליכם, שהוא שולח אליו את 'נסיונותיו הראשונים' בשפת 'אבותינו', בהזכירו את שם הסידרה ('טיפן או סילועטן' במקור, השווה: דובנוב, עמ' 85).  יש להניח ששלח את התדפיסים, ויש להבין שב'נסיונות ראשונים' התכוון הסופר לדבריו הראשונים שהופיע בדפוס.  הסיפורים 'גמר חתימה טובה' ו'שימלה' הופיעו תוך כדי הופעתה של הסידרה הנדונה ולאחריה.  שמעון דובנוב הדפיס דברי ביקורת על הסידרה, בחתימה C.M., בכתב-העת 36––34 BocxoД, 8 (1890), cТp,. 

[2]   הסיפור הופיע ב'המליץ', גליונות מס' 122, 123, מן הימים 18, 19 ביוני 1889.  הוא לא נכלל במהדורות של כתבי שלום-עליכם בעברית.  לא ידועה מקבילה כלשהי ביידיש.