בַּתְיָה / צבי שץ
א. 🔗
– נוּ, ועכשיו…
שושנה זרקה מעל הרגלים את סנדליה הקלים ובתנועה רפה, כאומרת: “אחַלצה-נא את עצמותי”, פרשה את שתי ידיה כלפי חבל הרי הגולן הגוֹוע שם מעבר לים-הכנרת בבהרות-האורה, שַׂחֵק וגָוֹע, רמוז ודעוך.
ובתיה – זו התנפלה כולה אל תוך אחת הערמות הבשַׂמות, שולבת ידיה מאחוריה ומוסרת את עצמה כולה לריחות-החציר החריפים. היא נהנית בלי שחוק על השפתים… בקצב יעל וירד חזה; העינים עצומות; הנה הטתה אוזן כארנבת… מרחוק נשמע משק-גלגלים – זאת עגלת-בר האחרונה עולה שם על הכביש. עוד יגיעו קולות-שירה מקוטעים ו“אִיוֹ” של יחזקאל המחמר – וישֹׁכּוּ…
כפולטם כן גנזם הערב לפתע. ספק נשימה, ספק אנחה קלה יצאה מפי בתיה ובתנועת פנוק לֵאָה ומרושלת תשלח את ידיה הצדה.
– והנה כבר שבת, – מִלטה: – כמה שבתות הנני כבר…– ונשתתקה.
שושנה סרקה את קווצותיה הבהירות וחִיכה; היא עמדה עתה על ברכיה לפני בתיה. זו האחרונה הצטחקה פתאום:
– יחזקאל מתהלך במכנסים קרועים… זה כמה פעמים אמרתי לו: “תן, אתקן לך!” – איננו רוצה…מתבַיש, כנראה.
– אולי אני אגיד לו…– הציעה שושנה.
– אַתְּ? אולי… תנסי…
– נמאס, – אמרה שושנה – לא צריך היה להרגיל אותם לרשלנות שכזאת; הנה דָן כבר גמר והחליט, כנראה, שאני מוכרחה תמיד לתקן את חולצותיו ובעצמו – אף פעם!
בתיה הפליטה בשקט וכאילו בבקשת הסכמה:
– היום היה דן כל כך יפה… בעבודה… לא כן?
– שום דבר מיוחד לא ראיתי… – ענתה שושנה.
בתיה השפילה את עיניה. שושנה הסתכלה בה רגע ותוסף בהתרגשות פנימית:
– האומנם, בתיה, נכון הדבר?… ויחזקאל?
– יחזקאל? הוא נשאר יחזקאל האהוב שלי והטוב… אך דן, שושנה… את צריכה להכיר אותו…אמתיות שכזאת… הוא כל כך בלתי-אמצעי ותמים. אילו ידעת! עד לטפשות מגיע.
והיא צחקה כנזכרת בדבר-מה. צחקה גם שושנה:
– הוא טפש ואת פתיה – שניכם שוים.
התאדמה בתיה ותאמר בעצב:
– את מלגלגת לי… על מה, שושנה?
היא הביטה ובאישוני עיניה נולדו פתאום ניצוצות-משובה:
– ואולי… את, פשוט, מקנאה בי?
הן צחקו שוב.
– לא, ברצינות, למה אינך מסוגלה להבין אותי?
משהו של עצב נשמע בצחוקה של שושנה:
– אינני מקנאה בך, בתיה, אני רק דואגת לך, וזה הכל… את משחקת, יותר מדי את
משחקת בחיים… וקשה לראות… תהיי אומללה, אם תצֻוי פעם לאהוב באמת ולעולם… את מקטינה את ערך… ובכלל… אינני יכולה לדבר אתך על אודות זה…
היא גמרה במקצת עצבנות. בתיה הקטנה פקחה את עיניה לרוחה, כאילו בהתפלאות, ותלפות את צוארה של זו:
– שושנה, האם… האם אחטא, אם ארשה לו פעם לנשקני…. רק לעתים רחוקות, שושנה, לרגעים נפלאים ביותר?… אילו ידעת… ובכלל…
היא התחילה פורצת:
– מה את יודעת. את כה עשירה – והכלאי! בשביל מה את טומנת? בשביל מי?
– אינני כּילָאית, בתיה! – אמרה שושנה ומבטיה ודבריה היו מדוכאים ושקטים – אני רק שומרת… אני אולי חיה יותר ממך… ואם אתן פעם, אתן יותר ממך…
– יהא כך! אנכים פזרנית! – לחשה כבר בתיה בחום – אך נזירה לא אהיה! בכל רגע ודק, בכל ניב ונשימה אני רוצה לחוש את הדופק של החיים ואת האושר… שושנה… אני כה צמאה! תבזי לי…
היא היתה קרובה לבכי. שושנה משכה אותה אליה:
– איזו את, בתיה, אי-אפשר לדבר אתך ברצינות… האם אני יכולה לשפוט אותך? אבל את הלא באמת אינך כזאת כמו שרוצה להיות וכמו שאת מראה את עצמך בעיני אנשים… את טובה מהם! את, פשוט, אינך יודעת איך להתנהג, אינך מכירה את החיים.
– שושנה, מתי תביניני? כזאת אני! ואינני עושה את עצמי! ומה אעשה לנפשי, אם זו אוהבת… מתרפקת לַכּל… לים הכחול שלנו, להרים, לעצים… גם לאנשים… האם אסור לאהוב את האנשים? תגידי, האם אסור לאהוב? ומי אשם להם, אם הם סובלים?
עיני בתיה הבריקו:
– יסבלו? ואני לא אוכל להתקשר… כל רמז קל על התחַיבות יהרוג אותי… ולי אל תדאגי, שושנה, אל תדאגי! אני לא אכנע, לא אפול אף פעם!
קולה נחבא פתאום ובעיניה עלתה שוב אותה דמעה:
– ואם פעם… מי יודע… אתעיף… איגע ו… אכנע, – היא כבשה את פניה בברכּי שושנה – לא אֹמַר אז, כי זאת היא אהבה וגם את אל תגידי! כי הרי אז מתה בתיה!…
שושנה הביטה על כתפיה שרעדו כמעט ומבטה חלף מהן והלאה; הוא טבע, אבד בצללי-ערב וקפא בו אותו עצב כבוש עמה זה כבר, ידוע לה כל כך… לה ולא לאחר.
אילו יכולתי כמוה… כמו בתיה זו! ולמי באמת, לְמַה אני מחכה? הנני רוצה כבר באותה “הכנעה”!
היא חבקה אותה ותלחש לה על האוזן:
– בתיה, הגאה שלי, האמתית, החפשיה!… ואני… – ולא גמרה, כי תפשה אותה בתיה בשתי ידיה.
– מה את סחה? אני הגאה? ואת לא? אני הקרואה “בַת’קה”?
ושוב רטטו הדמעות בקולה:
– שושנה, הביטי עלי… כמה גדולה את! את – סמל-הגאות!
וצוחקת תתרפק אליה ותשיר בקולי החָזיי של אשה:
יד ענוגה היתה לה,
איש לא העז געת בה…
שתקו שתיהן והדומיה היתה ארוכה-ארוכה ומשותפת. אחר אמרה בתיה:
– קבלתי היום מכתב מאמא. דואגת לי, מבקשת לבוא לפסח הביתה, ל“י–ה”… טובה היא אמא שלי… כל כך מרגישה אותי, כבר יותר מדאי… אינני יכולה על כן להיות בבית. תמיד אני באה – ובורחת… והיא…
– ולי אין אמא – אמרה שושנה – ואבי ברוסיה… כמה מוזר, משונה משתרגים חיי…
– בואי! – קפצה בתיה ובפַתּוֹס שובב קראה – עת הערב הגיעה ושעת…לאכול!
הן הלכו חבוקות אל אוֹרוֹת-החוה היתומים, שקראו והאירו מתוך האפלה, ושושנה דברה בעצב:
– כנראה, בת-גלות הנני… ולא כמוך, לא כמוך… פעם, עוד ברוסיה, אמר לי אדם אחד, יקר… איש יחידי ומסור שאהב אותי באמת ובכל לבו: “אין בך דֶבֶק של אהבה, רוֹזָה, אין בך אותו מֶתֶק, אותו בושם מיוחד אשר לה… ואהבתך אינה אלא התקשרות”. כן, ככה אמר… התקשרות בלבד… ועוד אמר: “וראויים להנתק “קשרים” כאלה”… הוא צדק, בתיה… ובכל זאת…
ב. 🔗
כמעט פתחו את הדלת לחדר האוכל, וקטעי-שירה, צחוק, שיחה ודפיקת-מזלגות על גבי הכלים הֲמָמוּן, ותחלה לא ראו כלום מפני האור שהצליף על פניהן.
– הבחורות הואילו, סוף-סוף, לבוא! – קרא יחזקאל, בחור כארזים ובעל כתפים – שבת שלום, שושנה, וכבוד לך! שלום, בת’קה, והנה גם מקומך יחכה לך.
יחזקאל זז ודחף את כל היושבים הצדה.
– פַּמֶלַך! – רטן ביהודית שכנו לֵץ ויקרוץ קריצה ערמומית לזלמן הנפח, כאומר שים-נא לב לצמד-חמד זה!…
בתיה העיפה את מבטה הצוחק והנרגש על יחזקאל ותשב על המקום המפונה. לשושנה נמצא מקום בין דן ליעקב, עלם צעיר לימים עם עינים עצובות, שקַדניות ומוצלות ריסים ארוכים, עובד במשתלה. בקצה השולחן – זַמל הגליצאי, בחור שמח ולבוש גנדרנית, היה בעצם השירה: “מֵנְצֵ’ן קֵילֶן מֶנְצֶ’ן… זוֹג זֶ’ה מִיר חַנֶה’לֶה, טַיֶרֶה מַינֶה, וִי קֶן דוֹס גוֹט אַזֵי בֶּנְצֶ’ן”.
קולות אחדים עזרו על ידו, אך לשירה כללית לא הגיע הדבר. גם הפריעו: זלמן הנפח גם הוא רצה לשיר באותו רגע, ובודאי זמם להפיל ולהחריש ב“בעל-בית’טה זיסינקה” את “חנה’לה”. בין ה“זקנים” דברו בהתלהבות על נפילת “חמדה” המסכנה, שאכלה חטה תחת שעורה, ועל מי שאשם בדבר, ועל האדמיניסטרטור שאינו אלא מפריע ועל “אחריות” בכלל ועל עוד ענינים חשובים, פחות או יותר.
הפעם היתה נִכרת – נוסף על הרעש המטבחי הרגיל – גם איזו התאמצות ליפות את הערב הזה ולהבדילו משאר ערבי השבוע. ולפיכך כשיחזקאל הפותח בשירה, הפותח המושבע, השמיע “הֻם הֻם” והרים את ידו, נפנו אליו כל הראשים האלה, נכונים ומחכים. “וביום השבת” – החל בקול גברי, בטוח ומכיר את ערך עצמו… וגיל וכבוד-שבת הָשכנו כבניד-מטה-קסם, וכבר הכל שרו עמו: “שני כבשים בני שנה תמימים יהיו לכם…”
עמד לו ליחזקאל אותו סוד, וידע מאין כמוהו להפוך כל דבר, כל שירה או שיחה לכללית. כשגרשון התּוֹרָן, בחור צעיר ובַישני, החל לחלק את המנות, פסקה השירה. אחרי המנה השניה שב הרעש לקדמותו ומרוב ההבל החלה המנורה מהבהבת, זורקת צללים רגעיים אל הפנות. את ה“קומפוט” מצמוקים לא גמרה שושנה ותקם. אחריה קפצה גם בתיה.
– בת’קה, לגורן? – פנה יחזקאל בקול נמוך.
– נלך.
בתיה היתה מוכנה, אך יחזקאל דפק פתאום בשולחן ויהס את המהומה ב“אכר צעיר מבן-שמן…”
וענו לו משבע פנות בקולות-און עליזים: “קנה זוג מגפים!”
– הוֹרה, חֶבְרֶה! מי אתי? – קפץ יחזקאל.
– אני אתך! – קראה בתיה וסמכה את ידה על כתפו.
– השולחנות הצדה!
– חכו, עוד לא נקיתי! – צעק גרשון התורן, אך השולחנות כבר עמדו בפנה זה על גבי זה, כאילו רגליהם נשאום ולא ידי ה“חֶברה”… וההוֹרה החלה.
מי שלא היה בגליל ולא ראה בעיניו את יחזקאל ובתיה כשהם מחוללים, לא ראה “הורה” מימיו! כי על כן יעידו זקני פועלי שני הגלילים, העליון והתחתון, כי למן היום שהמטבחים קַימים וה“חברה” ירקדו בהם, לא היה, וכמובן, לא יהיה עוד כאותו זוג, והדבר כבר ידוע למדי, כי לא כל בחור יעז “ללכת הוֹרה” עם בתיה. קטנה היא, אך מוצקה ו“תסובב גבר”, כמה וכמה בחורים תעַיף ותחליף ורעננותה עמה עוד, בעוד שהם שטופי-זעה יחפזו אל המרפסת “לחטוף” אויר ולהסתיר את חורון-פניהם המעיד על מצבם כי טְרַגי… ויחזקאל? כן, בו מצאה בתיה את בן-זוגה האמתי, השוה לה והמוליך אותה…
עתה, מסביב ליחזקאל ובתיה הפותחים בדבר, עמדו בעגול, מחאו כף ובקצב, רקעו ברגלים ושרו:
הִנֵּה מַה טּוֹב וּ-מַה נָּ-עִים
שֶ-בֶת אַחִים גַּם יָחַד!
בחלפם על יד דן, קראה לו בתיה בנטית-ראש והוא נצמד מיד אליהם. דן רקד במתינות ובקצב וכאילו שמר על כחותיו, אך מוניטין עוד לא יצאו לו, אם כי תענינה הבנות ותאמרנה ביניהן, כי רקודו יפה מזה של יחזקאל. ואמנם היה דבר-מה בתנועותיו שמשך את העין: זו היתה גרַציה בַישנית ואותה אי-הפרזה, שבטעות אפשר היה לחשבה ולקבלה לפעמים כחולשה או כאי-בטחון.
– “טוב לחיות, טוב לחיות” שאג עתה יחזקאל בדרך-עוז:
– “ב-אר-צנו”…
– “ב-אר-צנו טוב לח-יות” – שרו הכל אתו.
– באמת טוב לחיות… – החליטה פנינה, הספרדיה השחרחורת, ותקפוץ ותאחז אף היא בכתפו של דן.
אז נטפל אליה יעקב עם עיניו העצובות… והנה נתלתה לשכמו גם שושנה ואחר כך גם גרשון התורן בעצמו עם בת-צחוקו הבַּישנית ומגבת רטובה על כתפו, אחריו – גם יהודה האוּמנץ, עם עינו האחת הצוחקת תמיד והיודע להפתיע ב“קוֹזַצ’וֹק” שלו. קפץ גם זַמל, הגנדרן הגליצאי, וינעל את העגול בעמדו בין יהודה ויחזקאל… אך בלא כל סבה נִכֶּרת נהפך פתאום לב בתיה ותעזוב ותצא מהעגול. ואדמו קצת פני יחזקאל, ופני דן חורו, ומכל ה“חבילה” כאילו נטלה הנשמה. אך כל עוד יחזקאל על מקומו, חולל יחולֵלו ואיש לא יפָּקד. עתה שרו כולם:
בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר,
בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר, בֹּקֶר בָּא!
בֹּקֶר בָּא, בֹּקֶר בָּא –
בֹּקֶר, בֹּקֶר בָּא!
וכשלבסוף נחר גרונם ונשתתקו, נשמעה רק דפיקת הנעלים על גבי הרצפה: " טְרַח-טַרַטַח-טַח, טְרַח-טַרַטַח-טַח…"
– די!
יחזקאל מחה את הזעה ממצחו הרחב ובין אצבעותיו העביר את בלוריתו השחורה למעלה והצדה. הוא יצא ויגש לבתיה העומדת לה עצובה על יד החלון. ונתפרדה החבילה. הצעירות עזבוה עוד קודם ולבחורים אין בזה מעתה שום פחיתות-כבוד. האקוֹנוֹם כבה את המנורה והכל נדחקו אל הדלת. יחזקאל עם בתיה הלכו בראש… אל הגורן!
ג. 🔗
כשהתישבו כלם, החל יעקב פורט על מיתרי הגיטָרָה שלו וצליליה השקטים והנוגים ענו עתה לצורך הפנימי הכללי במעט מנוחה ושקט אחרי עבודת-השבוע ורעש-המטבח. אמן גדול לא היה יעקב, רק כל מה שנגן נגן ברגש אמתי ובאינטימיות טובה.
– חבל שאינני יודע ללַוות: היינו עורכים פעם “קונצרט ביתי”, – אמר והניח את הגיטרה.
לא היה צורך בדבור ויהנו ככה מהמנוחה, מהערב ומההכרה, כי מחר הרי שבת והפעמון לא יצלצל עוד באשמורת-הבוקר.
בדרך למטה עברה לה לאטה שַיָרת-גמלים ולגורן הגיעו צלילי-מצִלותיהם עם הריח הדק והמתוק המיוחד לאורחות האלה.
– ריח של פלשתינה, – אמר גרשון.
– ואולי, – שח דן מתוך הרהור נפש – של ארץ-ישראל הקדמונה… האורחות האלה… ככה, בטוחני, היו עוברים ונדים גם אברהם ויעקב אבינו. הם היו בֶדוּאים כמו אלה, בדיוק כמו אלה… אלא ששפתם היתה, אולי, מצלצלת ועמוקה יותר… אילו יכולתי להקשיב לאותו צלצול…
וכבר נִשאו באויר קולות מתונים ונמוכים המסַפרים אגדת-עם עתיקה על שהקריב " אב-ר-הם א-בי-נו את יצ-חק ב-נו… על ג-בּי, על ג-בּי ה-מִּז-בֵּ-חַ".
ושוב נשתתקו.
אד נפשו של יחזקאל, נפש של חסיד, לא שקטה ותדרוש את בטויה המלא מיד, ויחל בהשתפכות נובעת מעומק, מבטיחה וכובשת: “מכורתי!… נוף-מולדתי!”…
ואחרי הקריאה הזאת – כצקון-לחש סודי, כליל-מולדת:
“חֹרְשַׁת קָ-נִים נָמָה… וְקוֹל חָ-לִיל בַּחֲצוֹת הַלֵּיל…”,
כאילו פרש חולם עבר שם בבקעה בדרך וישר לו את “יַלֵיל” שלו.
ופתאום כמו מן הצד, וקרוב מאד, בקצת פחד וחדוה:
“קוֹל-תַּנֵּים בַּבָּ-ר!”
ובהתגלות כל כחות-הקריאה:
" הֶ-אָח, מוֹ-לֶ-דֶת, מוֹלַדְתִּי!…."
ושוב בקול הפרש ההוזה, המתרחק כבר:
“שְאוֹן-גַּלִים בַּיָּם… וְצֵל-הָרִים … סָ-בִיב, סבִיב…”
כמעט נולדו-צלצלו ובאיזו נאמנות נתדפקו על הלב. נדמה היה, כי הכל נדלה כבר, וכי אין עוד מה לבטא, כי נשלם השיר, אך ממרחקים, מהררי-הרים עוד הגיעה הקריאה האחרונה:
"מִדְבַּר… הָרִים וָ-רוּ-חַ
והיה בה רוחב בלי קץ ויגון-מדבר ונצח, נצח-ישראל.
– אח, לעזאזל! – פרץ יחזקאל – טוב בארצנו! תגידו מה שתגידו: צרות, קדחת, אין עבודה, כמרירי קיץ, גשמים היורדים לעצמותיך, “חוּמס ועדס” 1בגדים קרועים, חוסר-נעלים… נכון, אך חדות כל אלה, חדות-ה“הוּרה”, למשל, אחרי יום-עבודה שכזה, חדות העבודה עצמה והמנוחה ב“חברה” שלנו – הם, התַּיָּרים, לא יֵדעו! לעולם לא!
יחזקאל התלהב וצָוַח בקול רם:
– ולא ידעו ולא יבינו, כי גם הארץ השוממה והחרבה הזאת – היא רק בשבילם כזאת! ובשבילנו, עובדיה-בניה הנאמנים, אשר בזעת-אפם ממש… היא אותה ה“אָ-רֶץ! ז-בת חלב וד-דבש!”
את המלים האחרונות גמר בנגון הערבי ובקול ממושך וכה רם, עד כי פנינה שנמנמה נזדעזעה ופקחה את עיניה. ובקול מלא חדוה שאג יחזקאל שנית:
– אֶ-רֶץ! זָ-בַת חלב וּ-דבש!
ומרחוק בהרים נמוג ויען קול-הד רפה: "רֶץ… “אַש”… ואותו רוח עברי קדמון היה שוב נסוך בַּכֹּל.
– איזה פרא-אדם אתה, יחזקאל! – אמרה בתיה ברוגזה מחבבת – העירות את כולנו.
– וכי ישנתם?
– אני מציע – אמר דן – לערוך טיול בשבת הבאה, אבל טיול הגון. נקח צידה לדרך.
– אם ללכת, נלך סביב ים-כנרת – החליט יחזקאל – לשום מקום אחר לא אלך!
כבר הייתי…
יעקב הסכים מיד:
– רעיון נפלא; הרי נראה את “בני-יהודה”, – אמר – המאירה לנו תמיד בעֲרָבים.
וגם את כל החבל ההוא נראה. והוא כה מושך…
בתיה מחאה כף; פנינה שהספיקה להתעורר לגמרי קפצה בהתלהבות וצעקה:
– גם אותי מושך!
– מה מושך אותך? – שאל גרשון בצחוק.
פנינה התישבה כשֻׂלטן, רגל-תחת-רגל, ושתקה כמבוישת.
– אני מושך אותה! – אמר יחזקאל ומשכה בצמתה. פנינה צעקה מרה:
– אל תגע בי!
אז אמר יחזקאל ברצינות:
– אני רואה, כי ההצעה נתקבלה פה אחד. לכן…
יעקב הפסיקו:
– אבל רק החבריא שלנו.
– יהי כן, אני מסכים גם לזאת – ענה יחזקאל, בהכנסו לתפקיד של מסדר – אף כי מצדי לא אתנגד גם לטיול כללי.
הוא אהב להדגיש את ההמוניות שלו. “אני – מההמון” יאמר לא אחת בגאוה, אך לאפשרות כזאת התנגדו הכל ודן ביותר:
– למה נכניס פתאום את לץ את זַמל או את יהודה, הטוב שבהם? די להפגש אתם במטבח ובעבודה… לשם מה? אינני מבין! למה ההתרפסות הזאת לפניהם? כמה חטאנו חטוא? שיש לנו סביבה אינטימית, פחות או יתר?! וצריך להרסה מפני שזה לא נעים להם?
דן היה נרגש מאד. הענין היה מכאיב למדי. יחזקאל חִיך. לו היתה באמת דעה מיוחדת על זה ונִכר היה, כי הדבר נוגע לו ברצינות ומפני זה דוקא לא ירצה להתוכח… למה לצאת משלות-הנפש הנעימה לו?
– ובאמת – העירה שושנה – הלא אנו עושים את זה רק להנאתנו. למה נכניס זרים?
– והם גם לא יסכימו – אמר גרשון ויצטחק.
– לכן גם לא הצעתי, כי ידעתי שלא תסכימו – ענה ויצטחק גם יחזקאל.
אחר כך לא היה חשק לדבר וכולם נשתתקו. פנינה העיֵפה שוב נרדמה על ברכי שושנה. ובתיה, השקועה באיזו מחשבה מטרידה, לא השגיחה כלל בהִשָּׂמֵט ראשה מכתפו של יחזקאל, אשר זז לקום, הוא חלץ את עצמותיו ואמר בפהוק:
– נו, ואני – לישון; עלי עוד לבקר את פרדותי הנכבדות…כשהלך, התנערה בתיה מהרהוריה ותחל לזמזם את שירה האהוב: “ואם גם תעזבני”… ולדברי דן נשתתקה. והוא, דן דבר כחולם וכממשיך ומגלה איזה דבר יקר ושָמוּר עמו זה כבר:
– בחברה טובה, רק בחברה טובה אפשר להתפתח בשקט… לצמוח… בשקט לעבוד את עבודתך הקשה… והעבודה לא תעיף ולא ירגיז הפעמון והמשגיח, כשאתה יודע, כי בשובך יפגשוך בת-צחוק טובה, חברים, הבנה בלי מלים יתירות… שתנוח, תנוח במלוא-המובן…
גרשון נכנס אל תוך דבריו:
– ואני חושב, כי לא החברה הטובה העיקר כאן… כי גם היא תלויה בעבודה, ועד שלא נדע לבנות את חיינו בעבודה… שהרי “עבודה היא חיינו”… ולמה אתה מדבר על אודות ה“מנוחה”? אינני מבין אותך. צריך ללחום נגד ה“פעמון”, נגד ה“משגיח”, נגד כל התנאים האלה, שאינם נותנים לנו לחיות בעבודה… ואתה… לא איכפת לך…
יעקב הפליט:
– שניכם צודקים: קבוצה ועבודה חפשית –זהו צורך כולנו… ורק צריך לדעת למזג…
– אצלנו רק חולמים… – אמרה שושנה ונאנחה – אין לנו אנשים מעשיים…
– לא נורא! – השיב דן בשקט ובבטחון פנימי – יהיו רק הרצון והמסירות וההתמדה מצדנו, והמעשה בוא יבוא!… ומובטחני, כי סוף-סוף יהיה לנו “המקום היבש”…
כך קראו משום מה לאותה חלקת-אדמה מקווה, אשר עליה חלמו להתבסס פעם.
ודן הוסיף עוד:
– זה כמה מדברים אנו… ומדוע באמת לא נתחיל לחשוב על זה בכובד-ראש? צריך להתחיל לעַין בדבר, ולהוציא, סוף-סוף לפועל…
– נוּ, על זה אין עוד לחלום…– אמר גרשון – אל תשכח, עלינו עוד ללמוד וללמוד…
התוכל לקחת על עצמך אחריות של משק?
דן שתק. הצדק אתו, אבל גם בחוה אי-אפשר להשאר עוד, אין לומדים פה כלום…
שושנה כאילו הבינה למחשבותיו:
– אילו יכולנו, לפחות – אמרה – ללכת למשך שנה לאחת המושבות. לעבוד אצל אכרים ולחיות ביחד… זה היה מחנך אותנו במובן ידוע… גם בעבודה היינו משתלמים…
והיא שקעה בהרהורים… שקע בהרהורים גם יעקב. הוא זכר פתאום את השמועות האחרונות שפשטו בארץ, שתורכיה תספח למלחמה העולמית, שיהיה רעב בארץ, שיקחו לצבא… ולבו נצבט ונִחש לו רעות. בתיה שתקה. היתה שעה מאוחרת. אחדים כבר נחרו עיפים, אחדים קמו וילכו בחשאי להסתדר איש בפנתו, מי בגורן, מי בחוץ על מטה, מי על המרפסת, כי “בחדר מחניק”. נשארו ערים רק דן ובתיה. שעה קלה עברה עליהם בשתיקה.
– נוּ, בתיה, ומה תגידי את?
– אַ? – כאילו התעוררה היא.
– התלכי אתי לקבוצה?
– אַח, זה… – כאילו נזכרה בתיה. ראשה היה מוטל על ברכיו ובתנועות-יד לפתה את צוארו. היא לא דברה. היא לא רצתה לדבר.
– בתיה, מדוע את שותקת?
– ומה, לצעוק?
– האם האנשים רק שותקים או צועקים?
– אל תציק…
דן שתק עוד רגעים מספר. לבסוף שאל:
– למה הוא קורא לך “בת’קה”? אינני סובל זאת.
– ומה עוד תגיד לי?
בקולה רעדות חליפות כעס וחן. ובראותה, כי הוא נכון להעלב, משכה קצת את ראשו אליה. העלבון נהפך לתשוקה פתאומית והכרחית לנשקה. אך היא הרחיקתהו בתנועת-יד…
– הלא אינני עוד בקבוצתך…
ואותו צחוק מתגרה פזז על שפתיה.
ד. 🔗
היתה שעת-צהרים, ומחוץ לצל-הלנג’יפוליה העדינה, אשר תחתיה עמדו, היה חום יוקד ומכניע. שמלת בתיה הלבנה היתה רטובה ושוליה היו מרופשים; רגליה וידיה היו מכוסות אדמה. דן הביט רגע וישאל:
– הִשְׁקֵית?
– עד ארוחת-הצהרים עדרתי ואחר-כך שלחו אותי עם יהודה… להשקות אספסת… וכי מה?
– ככה, לא כלום… את כל כך מלוכלכה היום…
שניהם צחקו. אחר כך שאל הוא לענין הקודם:
– לכן, מה תגידי?
– אינני יודעת…
– בתיה, מתי תדעי? מדברים זה מלפני הפסח על זה, הנה נגמרת השנה, ואנחנו לא נדע מי ומי הם חברינו…
בתיה הסתכלה בו כמפקפקת באמתיות-דבריו.
– מה אתה סח? – אמרה – כאילו אינכם יודעים עוד… ובי אתם כולכם רוצים?…
– למה תשאלי דברים טפלים? הלא ידוע לך?….
– טוב… ובכן מה אתה רוצה? האם בי כל גורל-הקבוצה? אל תקחוני בחשבון לעת-עתה…
– בתיה, זה אי-אפשר!
– מדוע?
את המלה “מדוע” משכה בתיה במיוחד. דן הרגיש, כי נתפס ב“אי-אפשר” שלו וידע משום זה את פרוש-ההדגשה. הוא הצליף בשוטו אחת ושתים ותקע את מבטו ארצה:
– את יודעת “מדוע”… למה תשאלי?
בתיה עמדה על רגלה הימנית, אחר – על השמאלית, אחר – על שתי הרגלים ביחד; את מעדרה תסיר משכמה ותשען עליו, לבסוף שמה את ידה על כתפו:
– שמע-נא, דן… אַל-תפצר! הלא אתה יודע, אני בעצמי אגיד לך! תראה, זה יהיה יותר טוב… כאשר בעצמי אגיד לך… ועוד יש זמן…
הוא לא ענה ושתק. אחר כך אמר בעצלתים:
– אשובה לפרדותי…
– אתה כועס מאד?
– אני – לא.
דן עכב בה את מבט-עיניו האפורות, הטובות.
– רק, באמת, לא טוב ככה, בתיה, וצריך כבר לדעת… להכיר את עצמך…
והוא פנה פתאום ושרך את דרכו למטה, לעמק, לפרדותיו הלועסות שם בשויון-נפש גמור את מנתם על יד המשדדה.
ובתיה – לחוה.
– להתקשר או להשאר חפשיה? להתקשר? או להשאר חפשיה? – שננה וחזרה בחצותה את החציר, וכשהפקירה את עצמה בלי דעת לקלוח-המים בחדר-הרחיצה, חזרה בלב רך על המלים האלה: “להכיר את עצמי – הוא אמר… עלי להכיר את עצמי… איך עושים זאת? משוּנה”.
בחדר-האוכל גלגלה בתיה כדורי-לחם, רק גלגלה, אך לא זרקה אותם, כרגיל. בשתיקה מרוכזת מהרה לאכול, אך ללאה המבשלת הסבירה פנים בכל זאת, התעכבה רגע במטבח ודברה על דברים שונים, ובעברה על יד משה הנגר ובהרגישה במבטו הבודק, נפנתה ותוצא לו לשון: “הִא לך!” אך כשזה נע ממקומו, כאומר לגשת, הניעה לו ביד: “הנח, הנח לי כעת”…
בחדרה – היא גרה עם שושנה ופנינה ואלה עוד לא באו – נפלה בתיה על משכבה תחת כובד אי-רגיל של מחשבות שונות ומשונות… "מוכרחים לתת תשובה – הרהרה בתיה – ומה אענה? קבוצה… היודע הוא מה פשר הדרישה הזאת? האוכל לחיות אתו… ושלא… האדע להמצא עמו תמיד במחיצה אחת ושלא יסבול?… הוא יחכה תמיד… יקוה… יעמיד פנים של מסכן… הלא אני אשנאהו אז!… לא! יותר טוב – מרחוק… מרחוק לאהוב אותו, שאף פעם לא יֵדע, מתי אגש, מתי אקרא לו… ובקבוצה… איך אוכל להיות חפשיה?… איך אוכל לגשת, אם אדע שהוא דורש זאת… אילו יכולתי להתנות אתו: “שמע-נא, דנִי, אני רוצה, כן רוצה לחיות אתך – זה ברור כמעט בשבילי… אך דע, גם דע לך, כי הלאה מן היֵש לא יֵלכו יחוסינו! לא יכולים, לא יכולים ללכת!” בתיה שמה פתאום את כף-ידה על מצחה, כאילו אמרה בזה לגרש איזו מחשבה לא-רצויה, המזמזמת ומטרידה. בתנועה של אי-סבלנות נתהפכה על בטנה ותכבוש את פניה בכרה. “ואולי, בתיה, – זמזמה אותה המחשבה – תגידי לעצמך גם את המחצית השניה של האמת… אולי גם את לא תוכלי… וסוף-סוף… או שיכמרו רחמיך, רחמי-אשה עליו… או שתפלי תחת השפעתו המתמדת, ואם כך או אחרת – תכנעי?”
רעד קל עבר את גופה ויהי לה האויר מחניק בחדר; היא פתחה את צוארונה ומבטה החליק על חלקת חזה צעיר… ומשחדלה המחשבה הזאת לזמזם, שוב לא באו מחשבות עוד. במקומן אפפוה הרהורים גלמיים, כעדת ערפלי-בוקר טהורים וכריחותיהם הסודיים והחריפים… והלב דפק במבוכה משונה, אך כל דפיקה ודפיקה היתה עכשיו כה מובנת וכה מביעה… מביעה…
שושנה ופנינה נכנסו לחדר וספרו לה, כנראה, איזה דבר מבדח, אך היא לא הבינה, וכששאלה אותן מה ששאלה, התפרצו הן בצחוק:
– אַת כל כך מצחיקה, כשאַתְּ רצינית… – אמרה שושנה, גחנה אליה ותשק לה בחלקת-הצואר…
– והנה כבר הצלצול השני! – התנערה בתיה, נטלה את מעדרה וכל אותו חצי שני של יום עבדה ביתר חריצות ובשתיקה. בערב אך התרחצה, ותכנס לחדרם של הבחורים.
יחזקאל הסתפג במגבת.
– איה דן?
– דן עוד לא בא.
אז תצא בתיה לקראתו. במדרון-ההר נפגשו.
– התרחצת בים?
– כן…
– בוא!
היא משכה אותו אחריה. למטה.
– אני עוד לא אכלתי… – הפליט דן.
– ובכן, לא תאכל היום!
בשביל הצר והנפתל, החרות בין הסלעים, אפשר היה להתקדם רק זה אחר זה. לא הרחק מן הברכה התעכבה ותאמר:
– ואם אתה רעב מאד, אתה יכול לשוב…
דן התלקח:
– אל תהיי…
בתיה צחקה ותמשכהו אליה:
– תן את שפתיך!
היא נשקה לו בחום.
– אל תכעס על הילדה הקטנה והטפשה, שרק תתגרה בך תמיד… נשב על האבן, אני אשכב ואשמע… ואתה – תספר לי, זה כבר לא שמעתי מעשיותיך… טוב?
ובראותה, כי הוא עוד אומר לנשקה, נחפזה ותוסף:
– אבל… אל תשק לי עתה! התזכור? ד' ישמרך! אַפְף פעם!… אתה מבטיח לי?
הוא צחק בדובבו:
– התרצי, כי אֶשָּבַע לך?
– לא. גם ככה אאמין!
הם הסתדרו על שפת הברֵכה השרויה בתנומה ונָדַמּוּ… ומיד, מבלי משים כבשו אותם קולות הסִמפוניה השקטה שנִשאו מן העמק, משפלת-גנוסר, וכזוגות-כסף דקים ירעדו פה וימלאו את כל חלל-האויר. ועל פני אותו צרצור, כְלִווּי מתמיד וחפשי, בצבצו קרקורי-הצבים מתוך הקנים העצובים אשר מסביב לברֵכה, מהבְּרֵכה עצמה ומלמטה, מערוּץ-הנחל… בשחור-הערב נשתנו פני כל הדברים, והשיחים והסלעים טשטשו, הורחקו והיו לזרים, לאחרים, לאחרים לגמרי… גדול, גדול ומרוגז הֶאֱדִים פתאום ירח בקצה-האופק, וכל הקולות כאילו אליו פנו ובתלונה וברִגון על היותם בחושך עד עתה… והרחש הזה, הרווי, וריחות הטחב החריפים, העולים מהברֵכה, והאור הקלוש הזה נסכו שכרון בלב, הרעילו את הדם, בלבלו את החושים…
פני בתיה המופנים עתה אל הסהר היו כמעט עצובים ברצינותם וחִורים בכבשם את חדוָתה הרוחשת. דן סִלְסֵל ושִׂחֵק בקווצתיה הפזורות והמפוזרות.
– נוּ, תספר? – פנתה היא בלאט.
– מה? – בתיה…– שאלה בלחש – האם לא בנו היא האגדה ולא סביבינו?… למה…
– דָּנ-ן!
הוא חרד לקולה זה, היוצא כמו מבלי דעת, ויצץ אל תוך עיניה הפקוחות עתה לרוָחה וכה מוזרות. ופתאום שב ויתחל מנשקה נשיקות חמות ותכופות. היא שתקה, לא סרבה, ורק עצמה את עיניה ופניה בערו. לבסוף השמיעה בקושי, בקול-לחש מלא צער ותוכחה, דרך שניה הרתוּקות:
– דן, ד-נן, לל-א צ-ר-ריך!
הוא עזב אותה מיד. היא ישבה ברחוק-מקום וטפלה בשערותיה, בחולצה, היה קושי. דן כבש את פניו ארצה וחכה. לבסוף אמרה:
– הנה… האמנתי לך…
ותוסף בקולה היומי, הרגיל:
– בוא, נשוב לחוה.
– בתיה! – קרא בהתרגשות – אינני יכול לגמור ככה! עכשיו ודוקא עכשיו אני רוצה לדבר אתך! נשב מעט.
– מה אתה רוצה ממני? – פרצה גם בתיה – כבר החלטתי וגמרתי: לקבוצה – לא אלך!
הם עמדו על יד אבן גדולה ואלמת, שומרת סוד; דן נשען עליה, ויהי גם הוא כמאובן. רגעים מספרו עברו ככה.
– דן, נלך, מה אתה עומד?
דן לא נע ולא זע.
– דן, מה לך?… נוּ, תתבַיש, ילד, ילד אתה!
היא נגשה קרוב; כל גופו רעד מבכי כבוש.
– נוּ, בוא, דן, אין דבר… אני שכחתי… אל תשפל את עצמך בעיניך… דן… היא לפתה שוב את צוארו.
– אני עוד אחשוב… דני, אני עוד לא החלטתי… נוּ?
סמני-חיים התחילו נראים בו.
– נו, בוא! מה אתה – נדבַּקְתָּ אל האבן?
הוא צחק כשהדמעות עוד עמדו בעיניו.
ה. 🔗
הוא היה עוד חלש וחִוֵּר כשקבל עליו שמירה בכרמי ר. אשר ביהודה. טיפוס ומלריה עשו שמות בגופו, אך פה בלי ספק יתחיל להבריא. ראשית – הענבים. ענבים יאכל לרוב! שנית והעיקר – המנוחה. את זאת יתנו לו לילות-השמירה השקטים והבדידות. בלילות-השמירה האלה תֵרָגע הנפש וכחותיה הפזורים ישובו יתרכזו כהתרכז קלוחי-המים בברכֵה. רבות עברו עליו… אך האם כדאי להזכר? ורק כשקמו לעיניו פליטי יפו והתימנים המָגְלים והגוועים שם בכנרת וטבריה ועל צדי הדרכים, היה מזדעזע ומתפלל בנפשו: “מתי כבר יעבור זעם!” פעם קבל דן פתקה קטנה: “באתי לא', עזבתי את הגליל, את אמי… אבוא לאכול ענבים, התכבד אותי? ראה, אם לא תאכיל אותי מוּסְקַט… סוכה יש לך, או במשותף?… בתיה”. ומלמטה בשר לו יעקב בשורה, כי חכרו כבר 10 דונם אדמה טובה לגדול-ירקות ושני דונם מהם הנם בהשקאה, וסִים: “אין להצטער שעזבנו את הגליל…”
בתיה… שוב בתיה… הוא ישב והביט על האותיות הידועות… מאז נפל למשכב לא ראה אותה וכשסר לאחר עֵת להוריה בי-ה בדרכו ליהודה, היתה זו זרה ומשונה ובפחי-נפש עזבָהּ אז. ממכתביה המועטים והקטנים אשר קבל במשך הזמן התקשה לרכוש איזה מושג שהוא… וכעת… מה היא? “עזבתי את הגליל, את אמי, אבוא לאכול ענבים”. האמנם למען “אכול ענבים” תעזוב את אמא, בזמן כזה, במוֹרַטוֹריוּם? ולבו של דן זע ממחשבה סתומה. אשר עוד טרם העז לפתרה… והוא תֵאֵר לו, אגב, את בתיה הפונה עורף לאמה, והזורקת לה: “אני נוסעת ליהודה…” ואת הדמעות המובלעות של אמא זו הטובה, שמרגישה את בתה והיודעת הכל… ושוב את בתיה הכובשת בשתיקה אכזרית את סערת-לבה… וידע כבר דן בעומק-הלב על מה תשַכּרהו ככה הפתקה הזאת, אשר אין בה גם מלה אחת של חבה… ובטחת-גיל תרנן בו, בִּטחה סתומה ועקשנית: "בְּשֶלִי ! הפעם היא תבוא אלי!
כשנכנס לסוכתו התפלא כמה אומללה היא לעומת סוכות-שכניו השומרים, בלי קומה שניה וסולם רומנטי, טרַדיציוני, בלי קירות-קרשים… ואיזה אי-נקיון פה! “הלא תבוז לי בתיה!” – הוא התחיל לנקות את הרצפה מקלפות-השקדים ואשכלות-הענבים הבלים פה זה כמה ימים. הוא חשב: “צריך לתקן גם את המשכב, ראשית שיעמוד יותר איתן, שנית…” והוא החליט לרפדהו בשיחי הַלִיוֹטְרוֹף – זה יהיה רך וטוב… ואת פרצי הקירות יסתום ב“דם-זכריה-הנביא”, ודן יצא החוצה. ירוק היה “דם-זכריה-הנביא” ולא האדים עוד ולרוב היה נפוץ בכרמים ופרחיו הזעירים הזהיבו כשמשות קטנות, שוחקות; גם שיחי ההליוטרוף פרצו השנה בשפע וזוגות פרחיהם, צחורים וטהורים, ירטטו פה ושם יטילו את בשמם הדק, החגיגי, בכרמים, בדרכים, בשדות. הוא שב עם שלל רב בידיו. עכשיו תֵיף סוכתו הקטנה ככלה ומי ישוה לה! כשטפל בקירות חשב: “בתיה תבוא, היא תתן לב לכל דבר קטן”… כשרפד את המשכב, קם בלבו גל של חדוה סתומה ומתוקה ולא ידע להבליג עליו, ויער בפניו בת-צחוק לא-ברורה כאותו רגש חדוה. וכשגמר, שכב וישבות מעבודתו. מבעד ירקרק-העלים וזה-הפרחים הזעירים השתרבבו קרני-השמש השוחקות, המשעשעות, קרני השמש הנוטה לערוב, וממצִלות-ההליוטרוף לִבנות-השלג שבכַונה תחלה תָלָן מעל משכבו, למראשותיו, נזלו הריחות.
באותו לילה, בעמדו על המשמר, היה שקט ומלא תודה לחיים, אך למחרת היום כבר התחיל להתרגש… התרגשותו גברה כעבור יום-הצפיה השני, והיא לא באה. אז כתב ושלח לה פתקה בהזדמנות הראשונה: “בואי, הרי אני מחכה לך!” – ולאחר ששלָחה התחרט: לא צריך היה… עברו עוד ימים מספר. איה הוא השקט הנפלא שבנפש? רק בלילות, בלי משים, בלי דעת היה דן נרגע… ומוזר הדבר: כאשר ילך-יפחת לילה, כן יקל על לבו, כן ישתחרר מנטל-דאגה כבד, ולפנות-בוקר, לפני לכתו לישון, בהתרחש היום הרחוק, יִמָּלֵא לבו תוגה על גדותיו… אז שכון תשכון בו הבטחה השקטה, כי היא, בתיה, תעירהו הפעם. עם הנץ השמש הטובה, ההולכת ובאה ממרחקים, וחדות-המציאות תפעם בו בלי קשר עם עתיד בלי כל זֵכר מִעָבר … וכה מלא יהיה האושר הרגעי והבטחון המעַור והמשַכר, שרק דאגה אחת קלה תעיב את שָׁמָיו: “מה יהיה, איך ימסור לה את כל זה”, איך יחלק אתה את “היש הגדול הזה”, הנעור ונגלה לבקרים, “רק לבקרים”… ואולם בעקבות השחר שוב יפסח יום-חול כבד!… והימים האלה כה מיַגעים! הצפיה גדֵלה וגדֵל הכאב; ואין כח עוד להוחיל… מה קרה לה שם? אולי חלתה פתאום? בכל אופן זה מוזר… וחששות שונות נעורות כבר בלב. ובינתים החל הבציר, הכרמים מלאו אדם; קול ערבים וערביות, ז’רגון-משגיחים, נחירת חמורים. אבד הקסם מהכרמים. הופרע השקט והלב יבכה במסתרים…
פעם בקש ממנו ילד ערבי “בקשיש”, דן גרש אותו בבוז, ומיד חש מועקת-לב צובטת, ויחשוב: “מה יהיה אתי? מתי אוכל לאהוב את החיים? מתי אוהב גם את העבודה? הלא עד היום אינני אוהב אותה? האוכל פעם לחיות בלי התאמצות אידיאלית? אני כל כך מת…”
ופתאום בבוקר באה שושנה. דן חרד לקראתה:
– ומה בתיה? חולה היא?
– גם לא חושבת לחלות, היא בריאה ושולחת לך…
שושנה התאדמה פתאום.
– פתקה בודאי… איה? – קרא דן באי-סבלנות.
– לא – הניעה שושנה בראשה.
– ובכן מה.
הוא הציץ לסלסלה אשר בידה, הוציא ספר בכריכה יפה.
– את זה? את שניאור?
– גם כן לא… לא היא בכל אופן…
שושנה גחכה, דן היה נבוך.
– ובכן, מה? דרישת שלום, פשוט? למה תחודי לי חידות, שושנה?
הוא דבר כמתחנן.
– איזו חידות? – צחקה שושנה – כמובן, דרישת-שלום שולחת לך בתיה, ומה רצית עוד?….
דן שתק.
– ואצלך נחמד פה.
שושנה נכנסה לסוכה.
– אמת? מקודם היה הרבה יותר נחמד… הנה את זאת מותר כבר לזרוק…
הוא הסיר וישלך החוצה את שיחי ההליוטרוף שֶקָמלו.
– תיכף אביא לך ענבים, תשבי פה.
– כמה טוב שבאה, – חשב ברוצו עם הסל בין הגפנים, את האולר שכח בסוכה ואשכול אחד שעלה לו לנַתק מבַּדו בקושי שִסַע בשִניו, ובהתאמצו, זכר פתאום את פני שושנה שהתאדמו, ויָבן לפֵרוש-דבריה, ומה שלחה לו בתיה – הרי את שושנה שלחה לו! ככה הן עושות לפעמים הבחורות שלנו… אבל את זה עליו לחקור! כששב מצא אותה מטפלת בזמורות יבשות.
– גפרורים יש לך? נעשה טה.
דן הפך את כל הסוכה ולא מצא. שושנה אמרה בהתול קל:
– נראה שאתה בעל-בית הגון… גפרורים אין לך, הכלים לא נקיים… וגם מים אין בסוכה…
דן התאדם:
– מים אני לוקח מאת השכן, והגפרורים… והכלים…
שושנה צחקה:
– איך תחיה בקבוצה?
– אה, בקבוצה אחנך את עצמי להיות אחר, לגמרי אחר…
– אינני מאמינה… לא תוכל, אם לא תתחיל מעכשיו… והאם “טוב” צריך להיות רק בקבוצה?… ומדוע אינך שואל, מה נשמע בעבודה, אצלנו?
– חכי, עוד לא הספקתי… נוּ, ובאמת מה נשמע?
– לך לך, תביא קודם את הגפרורים ואת המים, ואחר כך נדבר.
דן רץ עם הקומקום אל השכן. כששב היתה האש כבר מוכנה.
– איפה מצאת את הגפרורים?
– תחת כרך, דן, תחת כרך…
הם שמו קומקום מים וחצילים לצליה ושושנה ספרה על מצב-הענינים: לעת עתה עובדים אצל אחרים, ורק אחרי העבודה מעדרים, מזבלים ומכינים מקום למשתלה. גרשון כבר נסע בדבר הזריעות לפתח-תקוה – יש גם תקוה להשיג הלואה קטנה… מחכים לך… אנו שמחים שעזבנו את הגליל ומקוים לימים טובים יותר… כשנהיה, סוף-סוף, ב“מקום היבש”…
– נוּ-וּ… בתיה מה עושה?
– בתיה מבשלת… אנחנו, בבואה, החלטנו לאכול בפני עצמנו לחוד. בתיה מוסרת לך באמת דרישת-שלום. היא רצתה מאד לבוא וגם כתבה לך, כמדומני, אבל כשנכנסה לעבודה… וגם קבלה איזו פתקה ממך… מה אתה כותב לה שמה? בכל אופן אנו מתכוננים כולנו להיות עוד אצלך בטרם יכלה הבציר…
דן שתק.
– אבל היום, בשבת, היתה יכולה לבוא… – גמגם וכבש את פניו ארצה.
שושנה הביטה, נֵערה בקווצותיה הבהירות, ותאמר:
– בוא, נקרא את שניאור – הרי בשבילך הבאתיו… ועד שהטֵּה ירתח נקרא לנו.
הם ישבו בסוכה זה על יד זה וקראו “בהרים”. דן ידע לקרוא בלי פַתּוֹס ובלי הפרזה ושושנה שמעה אותו בעונג. כשרתחו המים וטוגנו החצילים פרשה שושנה את סנרה הנקי, פרסה לחם, מזגה טה והיתה “עקרת-הבית”.
– אתה יודע? – אמרה – בתיה חולמת, כשנבוא אליך כולנו בשבת הבאה, נטגן רִבה. עד אז יהיה עוד?
– כמובן, יהיה. הבציר רק זה מתחיל… והאכרים לא יתרוששו מהרִבה שלנו… אני חושב.
שושנה פהקה פתאום.
– ואני רוצה לישון. כל הלילה כמעט לא ישַׁנּו… היו אורחים… אתה מכיר את נחמני? גם בן-ציון היה. זה ששר יפה. בתיה שרה כל כך הרבה, היתה נחמדה…
שושנה נשתתקה ותוסף ביתר חבה:
– “בת’קה”.
לב דן התכַּוץ פתאום: “היתה שמחה, שרה – חשב – ולא תרגיש בסבלי פה… ובכן, היא אינה… לגמרי… אינה אוהבת אותי לגמרי…”
שושנה סמכה פתאום את שתי ידיה על כתפו:
– דן! – אמרה בתוכחה רכה – למה אינך נותן חופש לבתיה? תדע לאהוב אותה… הזהר מאוד מהַכְביד… היא צפור, תן לה חופש – והיא תתרפק עליך…
הוא כבש את פניו ארצה.
– שושנה – אמר בזהירות ובשקט – היא שלחה אותך? היא כועסת בגלל הפתקה?
– מדוע הנך סוער תמיד? מדוע אינך שקט? – דברה שושנה – אילו חכית בשקט, אילו חכית לשעתך… היית מקבל מהחיים הרבה יותר; כל כך חסר הנך קצב ומדה ביחסך לאנשים… וגם ביחס לדברים היותר פשוטים… ואתה מֵסב לך צרות מיותרות לגמרי…
דן שתק. הוא חש, כי אמנם שמץ-אמת יש בדבריה, אף כי… מוזר… “קצב ומדה” – הרי אלה הם הדברים העומדים בראש מאוייו השפונים, היקרים ביותר… האומנם דוקא הן תחסרנה לו?
אך הוא לא העמיק חקר הפעם, הוא היה כה אסיר-תודה לה, לשושנה; הוא חש בה לב אחות טובה ומרחמת; הוא הרים ראשו ועיניהם נפגשו.
– כמה טובה אַת היום, שושנה! איזה אור פנימי קוֹרֵן מכולך, מפניך…
שושנה התאדמה וצחקה. פתאום חדלה ותאמר ברצינות ובעצב:
– לא, אני לא טובה, בתיה טובה ממני…
– בתיה? – אמר – בתיה אחרת… בתיה…
– והנה גם בתיה!
הקול היה של בתיה, אשר נכנסה פתאום אל הסוכה ואחריה פנים חדשות. פני דן חורו מאד, היא תפסה שתי ידיו ותבט בו ארוכות במבטה הנוקב, המהיר, הלוהט. תחת מסוה של בת-צחוק קלילה שרעדה בפנות-שפתיה, היתה במבט זה רצינות וכמעט עצב.
– איך נפלו פניך, דן! אתה הזדקנת בעשר שנים!
דן חֵיך. הוא היה עוד חֵוֵּר.
– וְאַתְּ… כמו תמיד: צעירה…
– אה! אני לעולם אהיה צעירה! – קראה בצחוק של בטחה ותתן בשיר קולה החָזי: “צעירה עודני, בן-זוג לא יחסר לי!”
– אבל איך באת? – התפלאה שושנה – הלא החלטת לבוא בשבת הבאה?
– הנה הודות ליוסף – אמרה – לא רציתי שילך יחידי… אתה מכיר אותו, דן? מן הגלילי העליון: יוסף בשני, כמדומה…כמדומני.
דן הסתכל בפני האורח.
– לא… בהחלט לא אזכור…
– כן, כן – אמר יוסף בשני בתוכחה ובשתי ידיו לחץ את ידו האחת.
– ואני גם בחושך הייתי מכירך… קולך הייתי מכירך.. מה? אינך זוכר?
קולו היה גס ומקוטע וצחוקו צרוד וטוב-לב….
– תיכף אגיד לך מלה אחת, רק מלה אחת – וזכרת! נוּ… סג’רה… עוד לא? נשף… פוסטה מעופפת… עוד אינך זוכר? איזה… אתה?… נוּ, חכה…
דן נזכר.
– כן, כן, – צחק – זו שרצתה, כי אלך לטַיל אתה אחרי הנשף, ואתה כעסת עלי בעבור זה…
יוסף בשני צחק בל לב:
– חה-חה-חה! מובן, כי כעסתי, זה היה בעצם, כמו שאומרים המשוררים, בעצם אהבתנו… ומצדה היה זה לא מן הנמוס, כלל לא מן הנמוס…
– איה היא כעת? – שאל דן לשם שאלה בלבד.
יוסף בשני החל צוחק עד כדי דמעות.
– חה-חה-חה… הלא היא אשתי… גם את זה אינך יודע? התחתַּנו באותו נשף עצמו.
– הנה – אמרה בתיה – הבאתי לך אורח, שבו לכם פה… ואנחנו…
היא משכה את שושנה ותצאנה שתיהן, כשהן מתלחשות וממתיקות סוד. דן היה מפוזר-רוח ולא ידע לשם מה נצרך לו עכשיו האורח הזה; והאורח חטף ואכל מוּסקַט במרץ וירק את הקלפה לכל צד.
– אֵלֵי, אלי! מה הוא עושה לסוכתי! – חשב דן ושמע באי-הקשבה את שטף דבריו המקוטעים על חדשות-השעה, אשר ברגע אחר היו מרכזות את כל נימי לבו: משבר כזה בעבודה עוד לא היה, הפועלים רעבים ממש, בפתח-תקוה מתכוננים לאיזה מפעל שיזעזע, סוף-סוף, את כל הישוב האדישי, אספה כללית צריכה להועד מכל פועלי הארץ… אין שקט בכלל… צפויות רדיפות חדשות… יהודים אחדים נתפסו ברִגּוּל…
האורח הביט בפני דן ופתאום נשתתק וקם ללכת. עוד הרבה ענינים לו במושבה, צריך להכין איזה גלוי-דעת – הוא עוסק עכשיו בעבודה צבורית – ואחר כך… “נעשה את הצעד האחרון”.
דן לא הפציר בו להשאר ושניהם יצאו מן הסוכה. שושנה ובתיה הלכו לקראתם.
– טוב שנפגשנו. ואני כבר עוזב אתכם… אני ממהר…
– ובכן, השאלה נפתרה מאליה – אמרה בתיה בחיוך קל לשושנה – יוסף ילָוֵּך …
שושנה שמחה להזדמנות זו. הרי גם היא צריכה לשוב.
– שלום לכם! – אמרה, וקולה היה הפעם כה מוסיקלי, ותנועת ראשה ומבטה המאיר כאילו אמרו מה שלא בטאו השפתים.
– שלום, שלום! – אמר גם יוסף בשני ולחץ את ידי בתיה ודן.
הם עמדו ויביטו על המתרחקים. אחר כך פנו לעברם ונכנסו לסוכה פנימה. כשלהבת רוטטה נפלה בתיה על צוארו:
– דני שלי!
– סוף-סוף… – דובבו שפתיו.
– התגעגעת?
– בתיה… כל כך התגעגעתי…
– ואתה חושב, כי לא ידעתי.
– ולמה לא באת?
– למה? רציתי, כי תאהב אותי עוד יותר… אכן… לא טובה, אני, דני…
ושוב נפגשו בנשיקה.
– בתיה, כמדומני… ככה… עול לא נשקתִּני… אף פעם…
– מובן, לא – לחשה.
והוא:
– תשארי עד מחר?…. עד הבוקר?
קרוב-קרוב הביטו בו עיניה המעורפלות בלֵאוּת וחדוה. כשהיא שואלת בלחש:
– ואתה רוצה? רו-צה בזה?
הוא לחש:
– אני רוצה כמוך… איני חפץ לרצות פחות… בתיה…
– ובכן… אני נשארת…
וכבר חכה דן ללילה. הוא ירד שקט לרגליה וסמך ראשו על ברכיה. וחשב: "האומנם הוא חי? אכן יש חג! ומי הוא זה שאמר שבחיים יש רק חול. היה עכשיו יהיה לילה – כולו חג… ובסופו יהיה בוקר… איזה בוקר!…
ופתאום עלו מלים נשכחות במוחו, וקולו רעד, והיה בו עוד קורט של אי-אמונה, כשהוא לחשן: “בהמון הבקרים, אשר כפנינים, פנינים, יזָרקו על הארץ… יש בוקר אחד, שבחיי אדם רק פעם אחת יזרח ולא ישנה, ואם לא זרח – לא יזרח עוד!”
– בתיה!…
הוא נשא עיניו ויחרש למראהו! בעיני בתיה המשפלות קָרַן ברק של דמעה ושפתיה נעו בלי אומר, אך לבו קלט את רחשן: “אכן… אני נשארת”…
– איך עבר היום והשמש נטה לערוב?…
– דן, – אמרה בתיה – תן לי דבר-מה אל הפה, אני צמאה.
– אבי לך “רוֹזֶט” הוא מרַוה, גם משביע. תחכי לי.
– אני אלך אתך, דן. איה זה?
– אל תלכי, זה רחוק, אצל יחזקאל.
– יחזקאל? הגם הוא שומר פה?
– כן, אבל זה רחוק מאד, בתיה…
היא לא רצתה שמוע.
– לא, לא! את יחזקאל אני רוצה לראות! זה כמה לא ראיתיו. למה לא אמרת לי קודם? בוא, דָני, בוא, אני הולכת אתך.
בתיה קמה בעליצות. דן החריש. שניהם יצאו וכמה כרמים עברו בשתיקה. פתאום עמד דן תחתיו וירא בידו על ראש שקמה, המתנשאה מרחוק מעל הזיתים.
– שמה – אמר בלחש – סוכתו של יחזקאל…
בתיה השתוממה:
– ואתה… אתה לא תלך?
הוא הצטחק צחוק חולני:
– לא, הלא אני רואה אותו בכל יום.
בתיה עמדה רגע ואמרה בקול קל ויבש:
– אם כן, שלום לך!
והלכה.
– ואם גם תעזביני… לא אבך, לא יֵמר לי… נשמע קולה מרחוק.
– היא לא תשוב עוד! – נתק בלב דן – היא לא תשוב…
– בתיה ! – צעק בלי דעת – בתיה!
מרחוק נשמע קולה החביב: “אָאוּ”!
– חכי רגע, אני הולך אתך!
– אני מחכָּה!
והוא רץ, נתקל בזמורות-הגפן, בשיחי ארכובית ועולש; רגליו נגפו בחול ונשמתו קשתה. בתיה חכתה לו על גבעה נשאת מבין השקדים. היא לא אמרה לו כלום, גם לא הביטה אליו, שניהם המשיכו לעלות. בסוכת יחזקאל היו אורחים ואורחות.
יחזקאל עצמו לא היה. “הלך למושבה ותיכף ישוב”. אך בתיה לא רצתה לחכות, היא הלא כל כך ממהרת…
– מי הולך לא'? – שאלה בקול רם.
נתברר, כי בת אכר אחד ושני שומרים שבים עתה שמה…
– גם אני אתכם! – אמרה בתיה בשמחה.
ואז אמר גם דן לחבורה באותו קול שמח של בתיה, שמח ואדישי, כביכול:
– נוּ, שלום לכם!
וירד בסולם ארצה…
הוא לא אמר: “שלום, בתיה!”, כי גם לו יש גאוה… הוא אמר וידגש: “שלום לכם!” אפס, זאת היתה התאמצותו האחרונה. דמעה רותחת עלתה בעיניו המשפלות וכשהרימן לאחר עת, בכתה גם סוכתו לעומתו, בכתה והאדימה… היא האדימה ולא הוריקה מפני ששיחי “דם-זכריה-הנביא”, שהוכנו לקבלת פני בתיה, כבר קמלו והפכו אדומים.
הוא נכנס פנימה, עוד ריח שמלתה ושערותיה היה כה מוחש… אך פלא הדבר: גם מתוך זו המועקה והבדידות המציצה מסביב רננה בלב נימה אחת רפה ומעודדת: – אמנם היא הלכה ממני… אך אותו בוקר ישנו… ויאיר עוד…
ו. 🔗
עם כניסת האנגלים ליהודה החל החלום על דבר “המקום היבש” כאילו להתגשם; באותה התקופה רבת-התקוות יצאו לפועל גם תכניות “ישוביות” אחדות, כגון משלוח קבוצה זו או חברתה למקומות שונים, מופקרים מימי הרעש. ומהראשונות היתה “קבוצת גרשון”, כאשר קראו לה.
עם אור השחר יצאו דן וגרשון עם ה“סוקים” לחרוש בבקעה. בשלוה ובשקט יצעד גרשון אחרי המחרשה, המושכות מונחות להן על הקת, השוט תחוב בצדה, והוא גופו יעיק בשתי ידיו על ידות-המחרשה… קשה להכיר בו עכשיו אותו תורן בגלילי, במטבח-הפועלים, בַישני וזהיר-תנועות. במשך שנים גדל והתפתח בעבודה, כתפיו רחבו, כולו כאילו “שקע”, פניו נשזפו, צעדיו וקולו בטוחים ומתונים, מצחו טהור ויצוק עליו אותו שקט מיוחד, שבעיני זרים הוא נראה כטמטום ואשר באמת הוא רק אות-היתרון, שעבודת האדמה נותנת למי שנמסר לה בגוף ובנפש…
אחריו ילך דן. פניו לא יביעו נחת-רוח. ויש דברים בגו…
החל מפגישתו עם הסוס “טֶמְבֶּל” 2באורוה, בשעה שנגש להלבישו את הרתמה; הן קרבת פרסותיו לשִׁנים יכלה לִטול את מנוחת הנפש גם מאדם גבור מדן… ויש עוד ענינים מטרידים… היתה זו שגיאה אחת גדולה לצרף אנשים זרים רק בכדי לאפשר את הליכתם הנה… מוטב היה להשאר בא' ולשמור על רוח קבוצתם הקטנה, השקטה והמשפחתית… מאשר להתחיל בעבודה ה“מענינת” הזאת, ובמשק המורכב, הנוטל את שארית המנוחה מהנפש. גרשון אינו מבין זאת, העיקר לו העבודה… והחיים אַיָּם?…
דן הרגיש, כי המחרשה יוצאת שוב מהתלם, “טמבל” נטה שוב הצדה… הוי, ה“טמבל” הזה!
– הי-מן… אחו-ר-רה, לעזאזל!…
והוא הצליף בשוטו… אז עשה “טמבל” את מעשהו הרגיל: התחיל ממהר מאד ויבא את דן לידי ריצה מבוהלת אחרי המחרשה, כשסכינה כבר נחלץ מהאדמה.
– עמ-מוד, נבל, עמ-מוד!
בקושי רב עַצָרוֹ, קולו של דן נִחר מהצעקות. הוא נקה את סכין-המחרשה. צר היה לו על הבוקר הטוב, שאיננו מענג אותו עוד ועל אשר הוא כועס, ועל קולו שנחר ועל החלום הקם למציאות, והמציאות שוב אותו יום-חול ארוך…
– ומתי יהיה “חג”? – חשב דן – גרשון אומר, אסור לחכות לחג…ואני…
על מדרון ההר הקרוב עמדו אנשים וסקלו ובנו מדרגות. את הסלים המלאים ביותר היתה מרימה בתיה; פנינה לא אהבה למלאות יותר מדאי, היא עבדה בקלות ובלי התאמצות כל שהיא, וידעה, כנראה, את סוד המתינות וההתמדה. לא לחנם נבאו לה, כי תהיה פועלת מצוינת… לכשתגדל. והיא כאילו גמרה והחליטה שלא לגדול… שתיהן פטפטו בלי הרף.
– אולי נתחלף? – פנה בן-ציון ה“בונה” לבתיה.
היא סקרה אותו מלמעלה למטה:
– ומה אתה חושב לך, אתה חזק ממני?
– ומי, את החזקה? – התאושש בן-ציון.
– זה נראה תיכף, פנינה – את עֵדה! נוּ, הא לך, לְחַץ! רק לא את האצבעות, את כל כַּפִּי קַח, אל תפחד…נוּ?!
בן-ציון היה קטן-קומה ואצבעותיו היו קצרות ועבות; הוא לחץ ובתיה צחקה:
– אינני מרגישה שום כאב! איזה גבר אתה? עכשיו תן את שלך.
אך בן-ציון התאדם ולא רצה לתת.
– אם לא תתן, בחזקה אקח!
וכהרף-עין תפסה אותו מאחור תחת אצילי ידיו ושלבה את כפות ידיה על ערפו.
– עכשיו אתה ביָדי, הרכן ראשך, הרכן!
בקושי עלה לו התחמק, פנינה צחקה עד לדמעות. ובן-ציון הסביר פנים בכדי להסתיר את מבוכתו ואמר:
– באמת את חזקה כשדה, בתיה!… ובכל זאת נתחלף.
– אינני רוצה! אינני סובלת זאת, – אמרה אחר כך לפנינה – תמיד יבקש בשבילי עבודה קלה יותר, ומי יעשה את הקשה? ההוא יעשנה?
פנינה צחקה בקול ושרה: “בוקר התעורר!” והבוקר התעורר באמת: מראש ההר ומן החצר אשר למעלה, שטבלו זה כבר בשמש, נפלו אורות לבקעה ונשקו את עקבות-העובדים, את רגבי האדמה החרושה… מהחצר ירדה שושנה וסלים וקומקום עמה.
– ארוחת-הבוקר! – קראה פנינה – דן, בן-ציון, גרשון, לא-כול!
שושנה הביאה טֵה, סַלַט, לחם וביצים. הביצים היו כבר מהלול, שיד-שושנה החרוצה טפלה בו. נגשו גרשון ודן. בתיה הביטה על פני האחרון בדאגה ובעצב: "מה לו, כי כל כך קודר הוא היום?
– ואיה יעקב? – שאל גרשון.
– הוא אוכל בבית, – אמרה שושנה – מן הגן קרוב יותר שמה מאשר הנה.
שושנה היתה נחמדה וטרודה.
– נוּ, אני שבה; אל תמהרו לבוא בצהרים… שום דבר עוד לא מוכן… רק את הכלים אל תשאירו… בכל פעם הולך לאבוד איזה כלי…
כשקמה ותלך לֵוה אותה גרשון במבט של חבה והערצה. בכלל נכר היה, כי הכל מחבבים אותה פה, ושהעבודה כאן מרעננת אותה ונותנות לה לב חדש… ולא רק לה. בפני הכל בצבצה אותה הרגשה כבושה של גיל ורצינות גם יחד.
בערב אחרי האוכל, כשהתאספו החברים לסדר את יום-העבודה למחר, עלתה שוב על הפרק שאלת-הנחיצות לפנות בדבר תקציב לשתי פרות, ושש כַּוָּרות, שמקום מוכן להן הרי יש בגן-האֶפֶנדי העזוב… הָעמדה, באופן אולטימטיבי הפעם, גם שאלת יחזקאל בתור חבר לקבוצה… בשאלה זו לא רצה דן לחוות דעה. הוא לא רצה להביע דעתו נגד. ובעד? – די לו שבתיה הנה כל כך בעדו; ולא רק בתיה – הכל; רק שושנה הטילה ספק בחברתיותו.
– לי נדמה – אמרה בזהירות והשפילה את עיניה ואצבעותיה שחקו מהר-מהר בציציות-מטפחתה – שלמרות כל ה“המוניות” שלו, ואולי דוקא מפני זה – הוא אנכיי מאד…
אך גרשון, שדעתו היתה פה לרוב מכרעת, אמר בהחלט:
– יהא אנכיי! מה לעשות? לא יכולים כולם להיות כמוך… ואני חושב, שאסור לנו ואין רשות, פשוט, לחטט כל כך באישיות… קודם כל – העבודה; אם היא תלך בטוב – יהיה שפיר, ויחזקאל יודע את העבודה.
דן רצה לענות, אך לבו התחיל מהסס פתאום והוא החריש.
– למה להתוכח – חשב – ככה הוא מבין ולא יזוז…
וככה החלט, שיחזקאל יכנס לקבוצה.
כשתם סדור-העבודות נזכר גרשון, ששאלה אחת עוד לא נפתרה: מחר צריך להתחיל בהובלת זבל… מי ילך? הוא חשב רגע ובעצמו ענה:
– אני חושב, שילכו “טֶמְבֶּל” ו“ינוקא”.
– זאת אומרת, אני – הרהר דן – למה הוא מחליט ככה, מבלי להתיעץ? יותר מדאי הוא עושה על דעת עצמו.
בלבו של דן היתה טינא. הוא נשא את עיניו וראה כי מן הפנה מביטה אליו שושנה וחָמוּר וקשה מבטה. וכשנכנס אחר כך לחדר-הבשול לקחת מים מן ה“גָ’רָה” 3קראה לו שושנה וטפלה עוד שם בכלים:
– דן – אמרה בשקט – לא יפה ככה…
– מה לא יפה?
– אני ראיתי ואני יודעת! וגרשון צודק ותמיד יהיה צודק… מפני שהוא חי בעבודה, ואתה – לא. ותמיד יֵצא כך, שכאילו מצַוים עליך…
שושנה היתה נרגשה.
– אבל מה אמרתי לו?
– לא אמרת כלום, מספיק שהעמדת פנים חמוצים… שתיקה כזאת אינה יפה בחיינו…
היא מקימה חיץ של אי-אמונה בין האנשים היותר קרובים… מוטב שתצעק כמו גרשון… והלא אתה יודע את כל זה יותר טוב ממני, ואילו רצית לקַים מה שעם לבך, היה גם גרשון מבין אותך יותר וחי אתך בעבודה, כמו שהוא חי עם יעקב….
דן יצא מהמטבח ועל פניו נחה אותה הבעת הסבל, הנעלמת תמיד, ואשר הסתמנה בשנה זו ביותר… “אני אינני חי בעבודה – חשב במר-נפשו – נניח… וזה מחַיב להחליט, שאינני מסוגל לחיי-קבוצה? ומה גרשון, שאינני “חי” מחוץ לעבודה ול”מֶשֶק“… הוי, כמה שונא אני את המלה “משק”, המכחידה את האדם! ואיה המוצא? לאהוב את ה”חול"?…
ושושנה הדליקה נר וכתבה ביומונה, על שולחנה הקטן:
“ובכן, יחזקאל יבוא, קצת מפחדת אנכי… בתיה כל כך טפשה… ואולי בהתאמצות ידועה, אם ירצה יוכל גם הוא להוסיף נופך משלו… הלואי שלא יגרע… אח, ההתאמצות הזאת! לכולנו היא נחוצה פה… ומי יודע? אולי היא אנושית ונחוצה לנו בחיים, בחיים בכלל… פה בקבוצה, כל כך עֵרוֹת ומתוּחוֹת כל נימי הלב… וכל הסכסוכים הקטנים וכל הסבל הגדול הזה, המתרחש בחיינו – אני מוכנה לקראתם! מה מבינה אני עתה, כי הכרחיים, הכרחיים הם; על ידיהם קונים אנו, סוף-סוף, את הזכות לחיי-הקבוצה”….
יחזקאל בא בשבת והכל קבלוהו בשמחה, ביחוד בתיה. עם בואו גדלו בקבוצה הרעש והשמחה. הוא ישב ברכיבה על כסאו וספר מעשיות שונות ומקרים שונים ומשונים שקָרו אותו בימי ה“פֵרָרִיוּת” 4, וכשהתורכים נסוגו אחור פעמיים…וכו'. הוא ידע לעַנין ולמשוך באופן-הרצאתו החי, ידע גם להבליט את עצמו בדרך-אגב מן הצד היותר יפה. בתיה לא גרעה ממנו עין.
– ואת – פנה פתאום אליה – התזכרי עוד את ה“הוֹרה” שלנו?
– עוד איך! – קראה בתיה – ואתה – את “הסלע השחור”?
– עוד איך! – אמר גם הוא בצחוק.
בתיה קפצה ותגש אליו:
– נוּ, ואם כן נלך לטַיל הערב; אראה לך, גם פה יש סלע…
– נלך לטַיל, – חזר יחזקאל בקור-רוח.
בתיה עמדה, נשענת על כתפו ומבטה השותק החליק על פני הכל; כשראתה את פני דן, שנפלו משום מה, הוסיפה:
– נלך, כמובן, כלנו… לא כן, גרשון?
– או נלך או לא נלך, אחת היא לי, – ענה זה בצחוק.
– אני עסוק הערב בחשבונות, – אמר יעקב, בהרימו את ראשו מהספר שעִין בו.
– ככה… ואת שושנה?
– אולי…
– המ-ם, ואתה, דן?
בתיה הביטה ישר בעיני דן ובמבטה הצוחק היה ספק לגלוג, ספק תביעה רצינית.
– אני – לא.
– אני רואה שכולם – “לא”, ואתה, יחזקאל? תגיד שגם אתה “לא”?
יחזקאל הצטחק פתאום:
– ואני רוצה לראות את “הסלע השחור”.
ובבוא הערב בקשה בתיה שוב מעם דן:
– דן, בוא אתנו… אני מבקשת אותך… בוא אתנו….
והיא שמה את ידה על כתפו. דן הרים את מבטו הרטוב ויאמר בשקט:
– אינני יכול לסרב לך… כשאת ככה מבקשת…
בעיני בתיה נראתה תהיה קלה של אי-רצון:
– מה יש, דן? מה את סובל? מדוע כל-כך קשה לך להסכים? הוי, דן, אילו ידעת, כמה אתה מרחיק אותי בזה.
דן שתק. אז אמרה:
– ואם אתה חושב, באמת, כי תפריע לנו, למה אתה הולך? תשאר לך…
– מה את רוצה ממני? – קרא דן בסבל.
אך בתיה כבר יצאה.
ופעם בערב היו פני דן עגומים ביותר. בתיה קראה לו החוצה. נכנסו לגן, המאפיל, הדומם. ישבו תחת התאנה.
– עיף אתה? – שאלה בתיה.
– כן, בזמן האחרון מתעיף אני בעבודה… כנראה, הקדחת קרבה שוב…
נשתתקו. רק הרוח מִללה בעצים.
– דן!
– נוּ?
היא לא מהרה להשיב על “נוּ” זה; הוא לא המשיך לשאול.
– מה יהיה בנו, דן?
– מה שיהיה בכל בני-האדם, בתיה, – השיב באדישות כבדה ומדגשת, ואחר-כך הוסיף בטון אחר, חי יותר: – אני אתנדב…
באותו יום הגיעה לקבוצה הקריאה הראשונה של ההתנדבות. בתיה משכה אותו אליה.
– שכב, דן… אתה עיף, עיף, ולא יותר! האמן לי, שזוהי רק עיפות מעבודה… אתה עובד יותר מדאי… אינך יודע לשמור על כחותיך… נוּ, תן את ראשך… ככה… ילד גדול שלי…
היא סמכה את כפה על מצחו ועיניו ותאמץ את ראשו אל חזה, ומאד זהירה היתה תנועתה, כאלו פחדה בתיה להעיר בחזה את מה שלא חפצה להעיר… ואז נדמה היה לדן, שכאב-הראש הולך ופוחת, הולך ופג… וכבר מתברר שם דבר-מה שכולו טוב, נהדר ומנחם, ואך העיפות הארורה הזאת עומדת לו עוד לשטן… והיא גוברת, גוברת,… בקושי הוא קולט כבר את שיר-הערש החרישי שבתיה תשיר לו, את שיר-הערש האהוב לו:
בַּשַּׁחַק נוֹצְצִים כְּבָר כּוֹכְבֵי-אוֹר.
לֵיל נָעִים, יַלְדִי, עֵינֶיךָ סְגוֹר!
הָהּ, מָה עָיַפְתָּ מֵעֲמַל-הַיּוֹם!
כָּעֵת לִמְנוּחָה שְׁכַב וָ-דֹם…
מָ-חָר, עֵת יָצֵיץ שֶמֶש זוֹרֵח,
תָּ-קִיץ מִשְּׁנָתְךָ רַעֲנָן, שָׂמֶחַ
לֵיל נָעִים, יַלְדִּי, עֵי-נֶי-ך סְגוֹר!
בַּ-שַּׁחק נוֹצְ-צִים כְּבָר כּוֹ-כְבֵי- אוֹר.
את המלים האחרונות גמרה בתיה כמעט בלאט, כי נשמט ראש דן על ברכיה. הוא נרדם. וזמן רב הביטה עליו בתיה בהבעה משונה, וצר היה לה, על שהוא ישן עכשיו ואינו מרגיש בה… וטוב היה לה, על שהוא ישן עכשיו והיא יכולה להיות אתו, לנשקו בלי כל פחד…
ז. 🔗
וההתנדבות באה כסופה, וכבר נוכחו גם בקבוצה, כי לא “הֵד-הרים” היא, וכי גם הדבקים יתפלגו. גרשון ויעקב התנגדו בפרינציפ; הראשון כנה את התנועה בשם: “בגידה בדגל-העבודה”. השני: “כחש לאנושיות”. שניהם הודיעו, כי ישארו וגם ישפיעו על שאר החברים לבלי להרוס את הקבוצה. יחזקאל, אתו אי-אפשר היה גם לדבר. הוא צעק בקולי-קולות, שכל מי שאינו מתנדב “על קדוש-השם” ולשם שחרורה של המולדת הרי אינו לא אדם לא יהודי, אלא סמרטוט, פחדן, דימגוג, “בחור-ישיבה” וכו' וכו'… ואחרי התנגשויות אחדות קשות ביותר, קשתה עליו העבודה ומציאותו בקבוצה ויעזוב וידע ליפו. שם נשאר עד הסוף ודן נסע אתו אחוז תשוקה חולנית “לראות”.
אז, בגן, כשאמר לבתיה: “אני מתנדב”, לא אמר זאת בהכרה ברורה; אדרבא, הפקפוקים גברו אחר כך. “נעבוד בשקט, – חשב – לא לנו כל זה: פוליטיקה, רעש-מלחמה”, אד כשהיה עם יחזקאל ביפו וירא בעיניו את הצעירים הטובים, הנוהרים ונוהרים לקראת המות, נִתק בלבו דבר-מה וירגש פתאום בעליל, כי לא יוכל להשאר ומה גם לעבוד בשקט… “האשים סביבי סיָג של מלים יפות ואולי גם צודקות ואֵחָלֵץ מהסכנה?” – גער בו בעצמו.
וכדי לטהר את הצעד הזה, ההכרחי, אשר לא יוכל לבלי לעשותו, החל דן להזות והזיותיו לא יָדעו חֵקר: “הנה הם משחררים את הגליל… הנה כובשים את ירושלים ומכריזים אבטונומיה ארץ-ישראלית ושלטון-העובדים בארץ… הנה נוהרים לקול קריאתם בחורי-ישראל, מי באֵת ומי בשֶלח, מכל קצוי-העולם. הנה קריאת הדרור מירושלים נופלת על כל הגויים ותזעזעם ותמנעם משפוך עוד דם-אחים… ואולי אלה הם חבלי-המשיח… מי יודע, אולי אנחנו הם”…
ובאותה תקופה, מיד אחרי שובו מיפו, התקרב מאד ליעקב ומשתאה בנפשו, איך זה לא הכיר אותו קודם לכן… חי, חי, ורק עכשיו גלה בצמחוני הזה, השתקן, אשר עיניו השקדניות תבענה תמיד עצב ורוך, רֵעַ ומבין… אפס עם דעותיו, אשר לא ידעו פשרות, קשה היה לסכים. עליו לא היו משפיעות כל המטרות הנלות והנשגבות, שדן היה מצַיר לפניו… בעצבובעקשנות היה אומר לו: “לא בשביל זה אתה מתנדב… הלא אני מבין אותך”… והוא היה פותח את עיניו הנפלאות ומביט לתוך נפשו של דן: “דן, עשה כל דבר בחיים לשם הדבר עצמו, ולא לשם איזו מטרה נשגבה! למה ה”מטרות" ההאלה? אצלך, אצל רבים, זה חוטר זר, פרי חנוך אידיאליסטי, רוסי… ונפש יהודי לא כזאת היא. היא אינה שואפת לגדולות… היא מחממת מתוך תמיד מחממת ומאירה, ובשבילה – הכל קודש, ואין חול! וזה הוא אולי סוד האופטימיות שלנו הנצחית… לא, לא, אני אשאר. אני לא אחלל את המציאות; היא קדושה בעיני מכל קדשי קדשיך המפשטים".
שתקו רגע, ודן חשב: "כן… כן… הן אני יודע את כל זה… ובכל זאת… זאת יכולה להיות גם משיכה של “מֶשְצַ’נסטבוֹ” 5.
הם התחילו לעלות ההרה. יעקב שקט קצת ודבר בקלות חדשה:
– הבט, שנינו שבים מן העבודה; לכאורה, מה יש למהר? ואתה נחפז טרוד…
“בודאי – חשב דן – אני כבר רוצה לראות את בתיה, המתנכרת לי שוב פתאום… מה אִתה?… מה לה?… ולמה דוקא כעת?”…
– מדוע? – דבר יעקב – מפני שאינך הולך כמוני לשם הליכה עצמה, אשר אף בה יש בכדי לענג, אלא תמיד לשם מטרה: לבוא! ומובטחני, שכשתבוא, תשאף לאיזו “מטרה” אחרת… ולא תדע מנוח… או בעבודה: אני מרכיב, או, נגיד, אני חופר בור, אחת היא לי – אני נהנה, נהנה מהעבודה עצמה. ולא חשוב לי מה יצא מזה, אם “יער-הרצל” או “חורשת-סמולנסקין”; אני נוטע עץ ודי לי בזה! די והותר… ואתה… אתה שואף לגדולות… והנך הולך להרוג אנשים… ותמיד סובל… וגם עכשיו…
המלים האלה נגעו בנימה כואבת:
– אינך מבין אותי… אני הלא הולך למות… ולא להרוג… ואני מאושר מתוך…
– מה אתה דובר? וכשיתנפלו עליך, לא תגן על עצמך, לא תהרוג?
– בודאי אגן! זאת היא הלא מלחמת-הקיום שלי! – קרא דן, שמח במצאו מקום להתבסס עליו – האומנם אתה שולל גם את מלחמת-הקיום?
אז יתרגש יעקב ודבריו יהיו שוטפים ורותחים, וכל מלה ומלה כאילו תִּקָּרַע מבשר חי:
– כן, אני שולל את המושג עצמו! את הרומנטיקה הבזויה של “מלחמת-הקודש”, איזה זיוף נורא! כל מלחמה אינה אלא דורסת את הקודש האמתי שבנפש… מלחמת-הקיום… בשֶׁלָה כה שוממה נפשנו! מלחמת-הקודש… איזה צֵרוף-מלים שטני… אַל תַּזכר עוד את השם הזה שספג דם-עוללים… יחיה אדם כפרח! מה חסר לו? שמש? אויר? יפרח ויחיה ויתן לאחר לחיות!..
ונשתתק פתאום כנחנק.
וכששמע יעקב לאחר זמן, שדן “הולך באמת”, התכנס והתכנף בתוך עולמו, לבש קדרות והיה זר ורחוק לכל.
הצעירות, בלי יוצאת מן הכלל, היו בעד ההתנדבות. פנינה ושושנה היו מוכנות גם להיות אחיות רחמניות. אך בתיה אמרה בלבה:
ללחום – כן, אך אחות רחמניה – לאו, לא אוכל להיות!
ובלב דן בא לאט-לאט ויקנן אותו הבטחון המוצנע והחגיגי, כי הוא צריך למו. בלי הבטחון הזה לא היה יכול להתנדב. כן, הוא ימות. כך נגזר למעלה… הוא יפול בודאי בגליל על די אחת המושבות העבריות… יכול להיות על יד י-ה, ואמה של בתיה תפול על גופו ותיַלל: “בתיה, בתי, בתיה!” וטוב שבאה, הנה באה האפשרות הזאת לגמור את החיים ככה… רק חבל לעזוב את בתיה… ולמה היא זרה כעת? דוקא עתה… דוקא עתה?…
ולעתים… לעתים רחוקות מאד היה מתפלס מאיזה עולם אחר שביב-תקוה, שהיה נראה כבלתי-אפשרי כמעט והיה משעשע אותו בהרהור: “ואולי… אולי יקרה נס – ולא אמות… הוי, כמה יקרים יהיו אז החיים!” כמה נוהרות אור וחן תֵּרָאינה כל ה“קטנות” הרעות עתה בעיניו! אז לא יגיד לו יעקב עוד: “אתה שואף רק לגדולות”… הוא יאהב והיה גם החול לקודש…
והיה דן חש באותם הרגעים את האהבה הגדולה לחיים, כאילו קרה לו כבר נס ויצילו מן המות.
עמקו עיני דן, קולו שָקַט ויהי מרוכז ועצור… ופעם אמר לשושנה:
– ההתנדבות הזאת היא בשבילי או למות או לחיים… במלוא-מובן-המלה.
ולא הבינה אותו הפעם שושנה.
ובתיה, שלא קבלה אז בגן את דבריו ברצינות, התחילה אחר כך שומרת בלבה דאגה גדולה שמא יתחרט וישאר, ויחד עם זה מנעה את עצמה מהשפיע עליו אף כל שהוא. “יחליט, יחליט בעצמו” ועכשיו, כשראתה כבר בעליל, כי אמנם הולך דן לגדוד, חרדה ואיזה שנוי נמרץ חל בכל הויתה. איזה אי-חופש נראה בתנועותיה; היא חדלה לגמרי לצחוק ולקפוץ ותאהב להתרחק מחבריה. ובעיניה קפאה דאגה וצפיה סתומה… אל מה? זה היה סודה. כאילו העמדה לפניה שאלה קשת-פתרון והיא נאבקת אִתה, הֵאָבֵק וכרוע תחת כובד-משאה. וכל אותם שלשת החדשים וביחוד בימים האחרונים האלה, כשפנינה ושושנה לא חדלו מפַּנק אתו, את דן. היתה זו זרה ורחוקה, ובערבים, כשאיש לא ידע, היתה בתיה נותנת חופש לדמעותיה, ולא ידע דן, איך לגשת ואיך להקל.
ופעם, כבר מאוחר אחרי ארוחת-הערב, ישבה בתיה בחדרה על מטתה, על יד החלון. היא כבר כבתה את הנר, פשטה את בגדיה ועכשיו סרקה את קווצותיה, ושקט של החלטה ירד אל קרבה. “דן – כך היו הגיגי-לבה – מדוע לא תבין בעצמך… לבוא עכשיו”… ופתאום – דפיקה חרישית בדלת…
– מי שם? – שאלה ונשימתה נעצרה לרגע. מי שדפק דפק שוב, כי לא שמע, כנראה, את השאלה…
– אסור, אס… ואישוניה רחבו, את ידה לחצה לחזה, פן יברח, פן יתפלץ שם בקרבה, ואזניה הקשיבו ברטט: קול של פניה, והצעדים החלו מתרחקים.
והנה כבר היום הרביעי; בעוד יומים, ביום הששי בבוקר.
יעזוב דן את “המקום היבש”, שרק זה התחיל להתחבב עליו, את הבקעה השקטה שבין ההרים, את האנשים ואת ה“משק” ואת הגן העזוב של ה“אפנדי”, ויסע, יסע…
באותו ערב יום רביעי חפש דן את בתיה ומצא אותה בפנה מרוחקה שבגן תחת תאנה נמוכה וסוככת. היא כאילו חכתה לו. אך בגשתו פתאום עשתה תנועה של התחמקות.
– לא תברחי, בתיה…
הוא החזיק בידה וישתדל להסתכל בפניה. היא הביטה הצדה ותרעד כעלה… אך לא הדפה אותו הפעם, בפעם הראשונה מים אמרו לה: “אני מתנדב”.
– בתיה, בתיה שלי, מה לך? – לחש וימשכנה אליו ויחבקנה חרש – מה לך" מדוע אינך מגלה לי, מה לך? מה בלבך? בתיה שלי!…
והוא נשקה בעיניה, שהיו מוזרות ושותקות, וכולה שותקת, כאילו מקשיבה, מקשיבה בגופה, בכל הויתה…
“בתיה קַפריסית… בתיה פלאית”.. – הגה דן.
הוא הרימהּ חרש מעל האדמה, ישב תחת העץ ויאמצנה אל לבו בכל חום האהבה וצמאה… אנכה קלה פרצה מפיה ראשה נפל לאחור; בפניה שחָורו מאד היה סבל ענוג ומוזר; עיניה היו עצומות ושניה רתוקות… פעם, בגליל, על יד הברכה היתה כבר לפניה אותה הבעה… גם אז לא ידע לעמוד על סודה… ומה גם עכשיו…
– בתיה, בתיה, תגידי מה… תני לי אות… – התחנן דן ומלל כמו ילד, שכור מקרבתה, לאחר שנואש כבר מהרגישה פעם…
“השומעת היא את הגה שפתיו? מה לה?”…
ופתאום דרך שניה הרתוקות השמיעה בתיה את שמו בקושי: – ד-דן… ד-דן…
“כמו אז… כמו על יד הברכה… אך איה ה”לא-צריך" שהיה אז?"
“דן… דני… מי קורא ככה? מי יכול לקרוא ככה? ומה היא הקריאה… בתיה”.
לבו של דן נִתק פתאום ממקומו וידיו רחפו…
– בתיה… האומנם?
וכל העולם נראה לו כטובל בערפל חם ועבה. הוא גחן אליה ולבו ידע כבר, ידע את פשר הקריאה… ופתאום נפל עליו פחד גדול… “מה אתי?” – הזדעזע כמתעורר. “מה אתי? איך הרשיתי לך?” – ובזהירות וברטט שחררה ויושיבהּ על ידו… “ומי זה גונח? בתיה? מה זאת? בתיה בוכה?” הוא כרע לפניה ועתר נשיקות-רוך על כפות-ידיה, על שערות ראשה המוּרד, על לחייה ועיניה. הוא שתה את דמעותיה המלוחות, ולא ידע מה לעשות, איך להרגיעה.
– בתיה שלי… אני אשם, אשם מאד לפניך! אני… זה היה רק רגע… רגע של התרגשות טבעית… בתיה…
היא חדלה לבכות ושתקה. נדמה היה, שהיא מקשיבה לקול לבה ולא לו. והוא דבר ודבר.
– אילו ידעת מה סבלתי במשך שלשת החדשים האלה, כשהייתי מביט או נזכר בך… ועכשיו… זה כל כך לא מובן… אנו לא יכולים להפרד ככה… מבלי לגלות… הלא, בתיה… יכול להיות… שלא נתראה עד… לגמרי, אף פעם… בחיים האלה…
אך בתיה עשתה תנועה של אי-סבלנות; היא היתה כבר אחרת ורחוקה ממנו. אך איה היא? מדוע לא יוכל לתפסה, כשהיא הולכת לה ככה?…
בתיה… – שאל עוד פעם ביאוש ובקול נִתק – בתיה… אינך רוצה בגִלויים?
כמעט בגסות נתנה עליו בתיה בקולה:
– ומה לגלות לך? מה עוד לא גלוי לך?…
– ספרי לי הכל… הכל… מה עבר עליך במשך כל הזמן… שאת התנכרת לי… – הוא נסה שוב לנגוע בכתפה – את השתנית… מיום שהלך יחזקאל…
בתנועת-יד מהירה הדפה בתיה אותו, זקפה את ראשה הגא ועיניה הבריקו. רק עכשיו הרגיש דן בכל השנוי הנמרץ שחל בה. הוא לא ראה בלהב-פניה, כי היה כה נדהם והביט ארצה. מספר דקים של שתיקה התנהלו בעצלתים…
פתאום התרוממה בתיה, פהקה ואמרה באדישות עשויה:
– כן, אתה הבנת אותי יפה… מפני יחזקאל… מספיק?… גלוי?…
היא נִתקה, ותפן ותלך ממנו, בהבליעה את צעדיה הנחפזים. דרך הפשפש הפתוח הגיעה לחדרה. שושנה ופנינה ישנו למטה. ותפול על מטתה באין כח עוד בה. “דן, דן!” – היא נשכה את כרה, וכל גופה רעד מבכי עצור. הבכי גבר, גבר ויפרוץ לו, אך איש לא שמע, הכל ישנו עיפי-עבודה. היא חדלה לבכות לאט-לאט, ישבה והביטה סביבה כמתפלאה: " מה זאת? היא יחידה פה? ואיה דן?" היא חכתה לו, לדן; הוא צריך, סוף-סוף, להבין מאליו! הנה תיכף ידפוק בזהירות, כמו שהוא, רק הוא, יודע לדפוק. היא תפתח לו ועוד לא תברח ממנו; היא, בתיה, לא תהיה עוד גאה… היא תגלה לו, תגלה באמת לילד הגדול הזה את הגִלוי האחרון, אשר בינתו כה רחוקה ממנו… "דני… – ככה תגיד לו – אל תעזבני ככה… דן שלי, הנך הולך למות וזכר ממך אין לי… בן אני רוצה ממך!… בן שלך ושיהיה בשבילי… לי – במקומך…
לי – תחתיך! עיניך האפורות תהיינה לו… שערות-ראשך – תהיינה לו"…
בעיניים פקוחות לרוחה תשכב בתיה ותראה אותו תינוק…
והרי זה חדשים תחלום על אודותיו… פתאום זכרה, כי מחר הוא היום האחרון… האומנם יסע ככה? לא! היא לא תרשה לו את זה! היא ירדה מעל המטה, פתחה את הדלת… ונשארה נצבת על המפתן… ללכת? לפול ולחבק את רגליו? היא הקשיבה לקולות הלילה. בבקעה נסרו צרצרים. רחוק, רחוק עברה רכבת… ושוב היה שקט ודממה. היא שבה שבורת רצון, ובלי דעת התחילה מתפשטת. “הוא יבוא עוד”… היא שכבה עוד שעה ארוכה בעינים פקוחות ותחיל עד בוש… היא נרדמה עיפה ויגעה והדלת נשארה לא סגורה… וַתִּפָּתח הדלת בחלום ותסוב על צירה והוא נגש, נגש אליה.
היא חלמה, כי הִנָּהּ אֵם, ובת-צחוק מפויסה של אושר מלא היתה על פניה.
ושם תחת התאנה עוד שכב דן בלי נוע, כמאובן. תרדמה קשה כקוֹשמר רבצה על כל יצוריו, ורק רצון אחד היה לו: לחדול לחיות… ורק הרגשה אחת ברורה ומבוררה: מחר הוא יסע מפה, מחר ולא מחרתים!
למחרת, עם אור-היום, קִים החלטתו. הפרידה מעם בתיה היתה קצרה. בלי דפיקה נכנס אל חדרה ויעירה בנשיקה קלה על מצחה. בת-צחוק חִוֶּרֶת חלפה על שפתיה. כשהתעוררה התאמצה לזכור מה היה אתמול, מה קרה, ותספק רק לשאול:
– האם… אתה נוסע?
– כן, בתיה… שלום!
והדלת נסגרה.
-------
יפו הבוכיה, נשיקות חרֵדות של ה“שוללים” וה“מחיבים” ושל “שומרי הקַים”, צפצופי הרכבת, מרחב השדות החשופים… הצעירות המלַוות, כאתן פרחי-לובן משני צדי-הרכבת… עולות הן ונגררות… נגררות… קול-“התקוה” הבוקע – כחלום זר ורחוק ונתון באֵד דַק עברו כל התמונות האלה בנפשו של דן המאובנה, הקרה. הוא, הנוסע, היה כאילו מן הצד. היתה הכרה, כי הנה בא אותו הגל התשיעי וישטפהו, שבר ונתק את כל מה שרצה לחיות… לקוות… לשאוף שמש… והיה נדמה לו, משום מה, כי כל הדמעות האלה של יפו המלוָה מתלקטות זה כבר בסתר-לבות, ועתה נצטברו לגל אחד איום ונורא, אשר יזרקהו עכשיו, את הפרט הקטן, דן שמו, על מזבח-המולך, הקם עתה לנקום, את נקמתו האחרונה בעולם.
"ואולם זה הכרח, ככה צריך, צריך להיות – חזר וחשב וחזר דן – ככה זה צריך להיות…
ופתאום, אחרי לוד, כשהמושבה העברית הראשונה חלפה בסופה עם אנשיה, נשיה והטף הרצים שמחים וגאים אחרי הרכבת, עם כרמיה הירוקים, מקום שם שמר וסבל פעם, השתנה הכל… הוא חש פתאום את התנועה… חדות התנועה אחזה לבו ומלאה את כל הויתו כמו שלא מלאה אותו עוד בחייו.
– הרי אנו נִשאים, קדימה נשאים אנו – קרא מלא באותה חדוה פורצת –
לקראת המות – ובעד חיים!
ובלבו הוסיף: “בעד חג-החיים”…
יד-יחזקאל ירדה ונחה פתאום על כתפו:
שוֹמֵר לֹא יָנוּם,
שוֹמֵר לֹא יִישָׁן…. –
– הורה!
והורה התחילה.
הרכבת עפה ושירת מאות צעירים אִתה, מקצה הארץ ועד קצה… ושמעה הארץ השוממה, המשתרעת, שמעה, שמעה… והחרישה. והרי זו בפעם הראשונה ישמעו ההרים והגבעות הד-שירה מהדדת ומשתברת בבת-אחת כקול סנונית זו המעופפת.
רחוק-רחוק היתה עכשיו הפנה השקטה ההררית עם כלי-העבודה, עם הסוסים, עם העובדים הנאמנים הנעימים: גרשון, יעקב, שושנה, פנינה… ורחוק מכולם ועל כולם עיני בתיה היקרה, הרזית, האי-מובנת…
– שלום לך, “המקום היבש”!
-------
ובאותה פנה, על הגבול שבין אדמת הקבוצה והשֵׁיך, עמדו תחת אקליפטוס שושנה ובתיה. חבוקות עמדו ובכו… כי שתיהן אהבוהו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.