_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מכתבים ורשימות

צבי שץ

לתוכן הענינים

 

הערה: במקור המודפס הובאו מכתבים נוספים מאת שץ, שנכתבו רוסית ותורגמו לעברית בידי מנחם פוזננסקי.  היות שזכויות היוצרים על כתבי פוזננסקי תפוגנה רק בשנת 2027, נאלצנו להשמיט את המכתבים המתורגמים, כמו גם את הערותיו המחכימות של פוזננסקי, ואנו מגישים את הטקסט במגבלות המותר.  עם פקוע הזכויות, נגיש גם את ההערות ואת המכתבים שתרגם פוזננסקי – הערת פרויקט בן-יהודה

 

חורף תרע"ו (בימי המלחמה, לר–ה).

חפצתי לכתוב הפעם רוסית, אבל אני בחדרו של גורדון ולא נעים לי.  יש חדשה טובה מאד: שלשום הציע לי ב. להכנס לביתניה בתור פועל קבוע, ואולם יש לו פרינציפ לשלם יומית ולא חדשית.  לי הוא נותן 1/4 2 פרנק, דירה, שני דונמים אדמה וירקות, והעיקר – יש חלב לך, לר. ואפילו לי – – –

 

כ' בשבט תרע"ה, באר-יעקב (כנ"ל).

היום נרשמתי. אני רואה צחוק על שפתיך.  אני יודע, אַת נגד "גדולות" ו"נצורות" ו"גבורות" בחיים; את בעד התעמקות יום-יומית, בעד פריחת הלב השקטה, התבוננות והקשבה לנפש-רֵעַ.  גם אני בעד כל זה, אבל יש תקופות של יצירה לאומית-ריבולוציונית, אשר בהן יוצאים הם חיי-הפרט מגדר-הרגיל.  ומומנט כזה אנחנו חיים.  אני נמלטתי מלכת לצבא הרוסי, נמלטתי מלהכנס לצבא התורכי, וכעת, כשקוראים לי ללכת "שכם אחד לעזרת העם" – האומנם אשאר בבית?  שומרון והגליל תחת יד תורכיה, טובי צעירינו בשבי, גם אַת בשבי – ואני אעדר אפונה, אזרע קשואים ואחכה עד שאוסטרלים ישחררו אותם, ילכו באש כדי שאוכל לראות אותך?  – – –

זה כל כך כבש אותי.  כולי הָחרדתי.  בעוד שלשה ימים אני הולך מבאר-יעקב ליפו להשתתף במועצה בענין ארגון-הגדוד.

– – –

רָקום בשקט את החיים שלי...  יָצור מתוך הרגשת הנצח...  אָהוב מתוך רטט-רגע – כל זה, אשר כה הזהיר ולקח לב אתמול, איננו כבר היום, חלף.  אין רשות להיות מסתכל מן הצד בדרַמה הגדולה, בשעת הגיעה לפתרון-סופה.  כל העולם עומד בחרדת-דממה למראה החזיון אשר עוד לא היה, למראה שיבת הגוֹלֶה הפלאי – שנות-אלפים הוא בגולה – לגל-אפרו העתיק; ואעזוב את כנורי למען תפוס במקומו... תוף.  אני – חַיָּל.  אני אחד מאלה, אשר שם להם – לגיון.  האינדיבידואליות שלי – שוב איננה כבר; זו הפעם השניה אני מתפשט ממנה, והפעם – או לעולם, או לזמן קצר.  הסוף, הפתרון – קרוב; פתרון חיי אני עם פתרון חיי עמי.  עכשיו, אם לא אֵהרג, הלא אקום גם אתנער לחיים חדשים וליצירה.  – – –  מיפו אולי שוב אכתוב לך ולא אוסיף עד אשר נתראה בחֶדֶרה.  רק במקרה אחד כתוב אכתוב לך פעם אחת: אם הרגש ארגיש, כי נגזר עלינו שלא להתראות עוד.  – – – שלום!

 

קיץ תרע"ה (לב. כצנלסון).

אני רוצה לדבר אתך ועם שכמותך.  אתה נרשמת, אבל אתה באת לא באותה הדרך הקלה, שבאו אחרים, באת בדרך של פקפוקים ויסורי נפש.  כן, לנו, לפועלים ולעובדי האדמה, הגדוד העברי מבשר יותר מאשר הוא יכול לבשר לאלה שחיים רק במחשבה מפשטת בלבד.  בדרך יותר ארוכה באנו.  לא כל כך קל לנו לעזוב את עמדותינו.  ואם הרגע הריבולוציוני הזה קרא אותנו לכך – עלינו להטביע את חותמנו על היצירה הזאת.  המיליציה תהיה, איני מפחד פן לא תוצר.  עוד יבואו גדודים, מאמריקה, ממצרים, הכח יברא – אבל אם זה יהיה כח שלנו – לזה אני דואג ומפני זה חבל לי מאד על שאתה ושכמותך עומדים מן הצד, ולא השתתפתם ביצירת צורת הגדוד, גדודנו.  הגדוד הא"י לא צריך להיות ולא יהיה כמו אלה שיבואו מחו"ל.  פרינציפי העבודה הכי קדושים צריכים להיות חרותים על דגלנו, דגל מחנה-יהודה, והם צריכים להיות הכח הרוחני, המשפיע ומחנך את כל אותם הצעירים, בחירי-העם, שיבואו אלינו בגדודים מחו"ל.  עדיין לא היינו מוכנים לקבל את פני האורחים.  ואולם פה, במועצה, הרגשתי, כי ההשגחה נותנת לנו את האושר הזה.  מובן שלא תהיה לנו שום רשות לזה, אם אנו נשאר לעבוד, והם ילכו במסירות-נפש לשדה-הקרב למות בעדנו.  בזה אנו צריכים להשתוות אתם ורק כשבמסירות-נפש נעבור אתם את כל הארץ ונראה להם, הנה פה עבדנו, הנה שם שדות, הנה מחרשות מושלכות שעזבנו והן מחכות לנו – רק אז נקנה לנו ידיד-נפש, רק אז אולי יתגלה אותו היחס הנפשי הפנימי, שהוא כל כך דרוש לנו בחיינו החברתיים המחודשים.  לא מיליציה היא העיקר ולא אותה אנו צריכים להעמיד בראש מגמת הגדוד, כי אם אותם הפרינציפים הקדושים, אשר אינם צריכים להתבטל בתוך רעש-המיליציה, לשמור עליהם, אם לא להשמיע לעת-עתה בתור מטרת-הגדוד – זהו חוב ראשון שלנו ברגע הנוכחי, והם: עבודה, הלאמת הקרקע, שפה, תרבות עברית.

סעיפים שונים של הצעתי נכנסו בתקנות-הגדוד, אולם ההצעה בשלמותה לא עברה.  אבל איני מרבה להצטער על זה.  בחיים, בחיינו הפנימיים, נשתדל להכניס אותם.  ואם זה יעלה בידינו, אזי – האש כבר הודלקה, היחסים שבינינו, שהם כמעט זרים, נעשו כ"כ אניטימיים.  ואנחנו צריכים לשמור עליה לבל תכבה לנצח.  רק ריבולוציה שלא בגרה נגמרת בריאקציה; ריבולוציה אמתית נגמרת ביצירה.  היא נותנת ליצירה את החום, את האטמוספירה הדרושה להתפתחותה ולהפרחתה.

  

(באר-יעקב (למ. קושניר).

– – – אין הבדל בין יחסך ויחסי לחיים ולעובדות-החיים, אבל יש יחס אחר ל"גורל", לזה המצַוה לאנשים ללכת למות, לאותה "בת-קול", שיצאה אין יודע מאין וגזרה:  עליך למות במלחמה הזאת, אין אתה רשאי לעמוד מן הצד ולא לקחת חלק ממשי באַקט האחרון של הטרגדיה הנמשכת דורות.  לי לא היו פקפוקים אלה: אם נכון אני או לא-נכון למות.  צר היה לי קודם.  כל כך הרבה עוד רציתי לעושת בחיים, אני מרגיש בי כחות, אבל ככל אשר היה צר לי על עצמי בה במדה גברה גם החלטתי בי, שאני מוכרח להשתתף.  ומן הרגע שהחלטתי הוקל לי והייתי לאיש אחר.  מה רב האושר להיות מוכן למות!  מדוע?  מפני שאותה שעה מתקרבים ליופי הנשגב ביותר, ליופי שבטרגדיה של בן-חלוף.  כל העולם וכל חייך מקבלים צביון אחר לגמרי.  אתה מסתכל בעצמך ומוצא ערכים שלא ידעתם מתמול-שלשום.  אתה מסתכל בחברך, בעולם, בעצים, והנה הכל טוב ויפה, טרגי-יפה.  בעתיד – אני חושב – יתקרב המות לאנשים וילמדם לאהוב את החיים ולא לפחד מפניו.

מסרתי לך בזה רק מומנט אחד, את יחסי למות.  אמנם, אל תחשוב, כי אני שלם לגמרי.  אינני יודע, אם זה אפשר בכלל, אבל רגעים, כן רגעים כאלה אינם זרים לי, ואני רק רוצה, שהרגע לפני המות, יהיה רגע כזה. – – –

יחד עם זה אינני מכחיש, כי יש צדדים שליליים בתנועת-ההתנדבות, אבל אינני מסכים בשום אופן, שזוהי חתירה נגד היסוד.  היסוד – מונח בנו, ואם אנחנו הולכים כעת למלחמה, אנחנו לוקחים אתנו גם את היסוד שבנו.  אנחנו איננו קורעים את קשרינו עם האדמה, איננו בוגדים בדגל-העבודה, איננו עוזבים אותו, כי אם לוקחים אותו אתנו.  לשמו אנו הולכים, לשמו אנו מוכנים למות, ואם נשוב – אתו נשוב!  – – –

אינני יודע עוד במה יגמר בכלל ענין-ההתנדבות.  אם יטילו עלינו חובה להלחם גם מחוץ לגבולות ארץ-ישראל – אינני הולך.  את יחסי לזה בררתי עוד במועצתנו ביפו.

 

(לא. גולומב)

אני עומד בין שתי חובות: חובה עליזה – התנדבות, וחובה עצובה – להשאר.  אין להכריע ביניהן.  שתיהן שוות וראשי כבר סחרחר ועיף, קללה רובצת עלי.  אנסה להשאר – אולי אוכל, ואם לאו – אני עוד אוכל לבוא אליכם.

 

(למ. קושניר)

בשבילי אין זו תחית ה"אני". אמנם, זוהי תחית-עם, ולבי לבי למתנדבים בעם, אבל את עצמי יש לי רשות לתת רק לאותה התנועה, אשר בה גאולת-העם וגאולת-האני תהיינה יחד.  זה הוא הקול הנסתר שלא נתן לי ברגע האחרון ללכת לגדוד.  לא "שמירת הקַים", כי אם "שמירת האני" שבי, שעל ידי הגדוד יכזב.  במר נפשי עלי אני חוצב מלבי את הדברים הברורים האלה: לא אתן את האינדיבידואליות, שלי על מזבח העם!  חושב אני, כי הגאון הלאומי, האגואיזם הלאומי האמתי לא ידרוש את זה ממני. – – –

התחיל הגיוס.  – – –

 

(לברל כצנלסון)

בדבר הפוסטה המרכזית.  החיים מלאים תוכן.  החיים צועקים, דורישם בטוי, במתנו לא תהיה עניה, היא תהיה חיה, היא ישנה כבר בלבבות עשרות צעירים.  אל נקרא לזה עתון.  אבל ההתחלה צריכה להיות.  דבר שיהיה נדפס, שיצא מדי שבוע בשבוע במספר אכסמפלרים, שכל פועל ופועל יוכל לקרוא ולהשתתף.

הולכים ובאים ימים ולא ידוע עוד מה יביאו לנו ואנו צריכים להיות מוכנים ומזומנים בכל כלי נשק.  משא ומתן עם הקומיסיה, הלא פה פגישה היסטורית.

האם אלה הבאים אלינו אין להם מה להגיד לנו?  מה לדבר פה!  אנו יצאנו מבורות, מרדיפות ועוד לא אמרנו אחד לשני שלום.  עוד לא ספרנו אחד לשני מה היה לנו ולמה נקוה, עוד לא לחצנו יד, עוד לא צחקנו.  מפח אחד אנו נכנסים לבולמוס אחר ואיננו מספיקים אפילו לתת לעצמנו דו"ח מה אנו עושים ולאן פנינו.  בֵּרור, ברור-הענינים.  המלה המרַכזת, המלה שר כולנו עורגים לשמוע אותה.  הלאמת הקרקע לא בתור רעיון, כי אם בתור תנועה.

בא הזמן שהלאמת הקרקע תריכה לצאת מתקופת הפוטנציה אל הפועל.  תנועת פועל עברי בעד הלאמת הקרקע, זהו הדבר שצריך להשיב אותנו לחיים אקטיביים מהתרדמה התורכית.  איני יכול להרצות, אבל בדבר הלאמת הקרקע יש לי מה להגיד ואני דורש מהועד המרכזי שיתן לי להביע מה שלבי צועק.

  

(ל-?)

המלחמה כבר נגשה לשורותינו.  לפני התקפה מתבצרים.  עלינו לבצר את ההסתדרות, אף מוסד ואף התחלה לא צריכים לחדול.  כל עבודה שהתחילו בה מוכרחה להמשך.  לשם זה מוכרחים לקרוא לועידה.  שם נדע מי הולך ומי נשאר, שם נדאג איך למלא את החורים בכל מקום.  הועידה תכריח, היא תמצא לנחוץ, את האנשים המוכרחים להשאר – להשאר.  על אלה שישארו – תפול עבודת הכנה חשובה ופוריה.  והמוסדות צריכים להשאר.  הולכים חברים, אך במקומם יבואו צעירים וצעירות, מאמריקה, מירושלים.  ארגון-העבודה, סדור-קבוצות, יעשה ע"י מוסדותינו.  וחברינו הנשארים – המרכז צריך להמשיך את עבודתו כולו, בשלמותו, אם כי יהיה פרץ זמן ידוע במחננו.  הועידה צריכה להיות.  זהו רצון וצורך כללי.  אנו צריכים להזדין יחד, לפני פרידתנו ההיסטורית.  אל תתמהמהו!

  

י"ב תמוז תרע"ח, יפו (מתוך פנקס)

מחר היום האחרון של הגיוס.  היום אני צריך לגמור את חשבונותי ולברר לי, סוף-סוף, מה אני רוצה ומה אני צריך לרצות.  מדוע אני סובל כל כך?  הלא כבר החלטתי: לא אלך!  אני צריך לגשם, סוף-סוף את מטרת חיי; אני צריך להשתמש בהזדמנות ללמוד עברית.  אחר כם – מי יודע, אם אוכל.  בשלשת החדישם האלה, הנִתנים לי להשתלמות בשפה, אני צריך להשקיע את כל כחותי למען עמוד על הקרקע בעת שתתחיל תקופת העליה האמתית בעבור הזעם.  אני מרגיש בי כחות ליצור, ויצירה בשפה זו היא שתגן מפני הגל הז'רגוני ההולך מחוץ-לארץ.  התנדבותי זו או אי-התנדבותי (עוד איני יודע) מזכירה לי את נסיעתי האחרונה לא"י.  גם אז עמדה לפני במלוא-קומתה שאלת ה"אני" ועכבה בעד הנסיעה.  ואולם אז דחיתי לשמן לא-ידוע את התפתחותי אני לשם ארץ-ישראל והקומונה.  והנה זרחה השמש, העם הולך לארצו.  הראשונים עוד לא הגיעו, אך כולנו חרדנו לקראתם, לקראת הרבבה הראשונה.  כולנו... הלא אמרתי, כי לא אלך!  איך אלך, אם "כבד-פה" אני?  איך אשיר, איך אשמח, אם אין עוד מלים בפי ושפתי משובשת ומגוחכת?  איך אהיה שלם בשמחתי, אם לא אמצא בטוי לה?  לכן, לכן, חברי, ידידי, לכו וקבלו את פני עמי שם, על סף הארץ, במצרים, ואני אביט מרחוק ולא אהיה בכבוש-הארץ.  כי לא אוכל לדחות יותר את דרישת ה"אני", אשר זה עשר שנים דחיתי.  כן, רק באופן כזה, באופן "התנדבותי", אוכל לפתור את שאלת שפתי.  אחרי המלחמה שוב לא יהיו לי חיים משלי, כי בדרך-הטבע ישתפכו לזרם-העם.  כעת, בטרם בא העם, עלי לגמור את הכנת עצמי.  מובן הדבר, אך צר לי וקשה.  – – –  "למה נשארתי?" – אשאל את עצמי מחר.

  

י"ג תמוז, יפו (שם)

הלכתי ופּעמים שבתי מהדרך.  בפעם השניה הייתי כבר מאחרי מקוה-ישראל – ושבתי.  הרגשתי, כי לא אוכל לחיות ולהתפתח בעת שחברי ישכבו בחפירות-ההגנה.  בדרך קמו לפני תמונות שלום ואידיליה, חיי-כפרים, וברור הרגשתי, כי לא יהיה לי שלום ולא תהיה לי אידיליה.  בצורה הבעל-ביתית ביותר נראה לי פתאום "אֵל הדממה הדקה" שלי... פחדנות ושקר בכל אשר אינו מחרף נפשו למות.

– – –  נרשמתי.  אני איש צבא No 430.  מחר אקבל את הנומר ואבדק ע"י הרופאים.  מה אעשה בעיני?  הלא קצר-רואי אני?  עיף אני מאד.  עניתי.  אין רצון לחשוב, אם כנכון או שלא-כנכון עשיתי.  הייתי צריך לעשות זאת מיד כדי להרגיע את נפשי.  אחרת – הייתי משתגע, כי כבר חשתי שמוחי זז בראשי.  אין בורחים מן הגיוס, השוכרז על ידי העם.  הר כאילו נגול מהלב.  איזה יום-תמורות!

  

ו.

27 ביולי 1918 (ל- ש.ה.)

נסיעתנו מלוּד.  עליצות והתרוממות-רוח אמתית ופשוטה כזאת לא ידענו ואולי לאנדע עוד בחיינו.  ברגע שהרכבת זזה הרגשנו פשוט באופן פיסי, שמתקדמים אנחנו, שעפים אנחנו כחץ למטרתנו, שאנו עושים את תולדותינו ותולדות-עמנו, שעל ראש-הגל – גל ראשון של תנועת-העם – נמצאים אנחנו, שחיינו כבר לא בידינו, אנו השלכנום על כף-המאזנים, ומאוֹשר-הרגע הזה שרנו ורקדנו את ה"הוֹרה" שלנו ולא חשנו את הדרך.  כחץ עברנו את באר-יעקב, וברגעים שעמדה הרכבת הספקתי ללחוץ יד אבר., אסתר, פרידה.  באר-יעקב יצאה לקראתנו, רחובות יצאה לקראתנו, קסטינה יצאה לקראתנו, ופתאום, באשדוד העתיקה, כשכבר לא פללנו ראות פני חברינו החביבים, ראינו קסטינים... והרכבת עפה ועפה הלאה.  עיפתי וארדם.  התעוררתי במדבר.

  

(למ. קושניר)

אנו תופסים 4 מגרשים, בכל מגרש 24 אהלים, בכל אוהל – 8 אנשים.  מעל לכל מתנוסס דגלנו.  סדר ונקיון נפלא.  החבריא התחילה ליפות, ובמשך יום אחד עשו מחול ומאבנים קטנות ציורים להפליא.  בכל בוקר מוציאים את השמיכות החוצה, מקפלים אותן ומסדרים בשורה ישרה, אנשים עומדים לפניהן עד שיעבור האופיצר לשם בקורת.  – – –  אני בחצר השניה.  לכל רחוב שבין האהלים ולכל אוהל נתַנו שמות.  אני גר ברחוב-ה"תקוה", באוהל-ה"שלום".

  

כ"ט תמוז, קנטרה.  אוהל-ה"שלום", רחוב-ה"תקוה", (לנ"ל).

– – – הלַגֵר למופת.  האופיצרים שבעים רצון.  אתמול היה נשף, היום יהיה נשף ויהיה גנרל.  חבריא מצטינת.  אני בריא וההרגשה העצמית מצוינת. – – –

 

 תשעה באב תרע"ח. הֶלמיה.  על יד הֶליוֹפוֹליס.  (לר–ה, לא נשלח).

– – – ההרגשה, כי אתה בראש הגל הראשון של תנועת-עם, נמחית פתאום ע"י המשמעת הצבאית, ע"י מלוּי לא רק של פקודות-הסדר, כי אם גם כל מיני-קַפריסות של כל אדם חסר-רגש, אשר תחת פקודתו אתה עומד.  – – –

כל יפו – כשזזנו מן המקום – נהפכה למעין-דמעות.  נשקו אותי אנשים זרים.  עמדתי בקרון-הרכבת ומבטי שוטט על כל הראשים האלה... שלשום היה יום היסטורי: פגישתנו עם המאות הראשונות שמאמריקה.  אחרי קבלת-פנים צבאית, רשמית, נהדרה בחיצוניותה, היתה פגישה אמתית ופשוטה.  "עם ישראל חי!" ורקודים ארץ-ישראליים לא חדלו עד עשר, עד הצפירה האחרונה... אחרי ארבע שנות-מלחמה ראיתי פגישת-אחים; ראיתי בני-ציון השבים לארץ בעליצות ובכח ובמסירות-נפש.  ואנו, הקומץ הקטן הארץ-ישראלי, היינו קיר הבנין החדש, אשר עליו התרפקו הבאים; קיר, אשר צמח פתאום, למרות הכל, בין משברי הים הנגרש.  – – –

  

י"א באב (כנ"ל).

הדבר הטוב ביותר בחַיָּלוּת הם הפַּרַדים.  אוהב אני שורות ישרות כמיתרים.  רגלי אלפי אנשים מתרוממות ויורדות כרגל אחת.  – – – רובים ושלחים, כלי הריגה, עוד לא קבלנו.  בימים אלה נזדין גם בנשק באמת ונתחיל ללמוד איך להרוג בני-אדם בקורת-רוח ובזריזות... מולדת!  למה תדרשי קרבנות כאלה?  יש דברים בצבאיות, אשר נפשי מזדעזעת למראם ולמשמעם.  בימים אלה פרצתי את גדר ההכנעות הכללית ולמרות דרישת הסֶרְזַ'נט אמרתי שלש פעמים "בית" במקום "טוּ".  הוציאוני מן השורה, הובילוני ל"אוֹפיסר" וזה אמר לי: "התחשוב, כי חכם אתה מכל חבריך?  הם היתה אפשרות, כי בצבא תהיה פקודה עברית, הרי דע לך, שקלקלת.  כעת תהיה רק פקודה אנגלית.  תבוא אלי מחר בשבע ותקבל את ענשך".  למחר לא היה כלום, רק אזהרה, אבל העובדה שמשה אות-קריאה לאחרים וכעת אין לך יום בלי מחאה נגד הפקודה האנגלית.  – – –

 

 ג' אלול (כנ"ל).

ית הקריאה והכתיבה של הגדוד העברי" – זהו אולם גרַנדיוזי מואר באור אלקטרי.  פה שקט גמור; אנשים יושבים על יד שולחנות קוראים וכותבים.  ביחוד מושכת את לבי מפה גדולה של ארץ-ישראל, מתנת קהירו לגדוד.  כשאני עומד, ראשי – בקו אחד עם ים-כנרת, ושמה, שמאלה ונמוך קצת יותר – חֶדֶרה... – – –

 

ו' אלול. חלמיה.  מחנה-יהודה (לש–ה).

– – –  לפעמים אתה מרוגז מהתנהגות של סרז'נט, לפעמים מעונש, לפעמים פשוט עיף, לפעמים פשוט רעב, לפעמים יש רצון לשכב בלי נוע ולנמנם בלי רגש ובלי מחשבה.  כבר חלקו אותנו לפי תפקידינו.  אותי הכניסו אל בין משליכי רמוני-היד, התפקיד המסוכן ביותר במלחמה.  משליכי רמוני-היד נהרגים ב-80 – 85 אחוזים, כי צריכים הם לצאת בראש ובהתקרבם במרחק 30 יַרד להשליך את פצצות-היד לתוך חפירות-האויב.  דוד רשם עצמו למכונות-היריה.  גם כן מסוכן מאד, אף כי פחות מאשר משליכי רמוני-היד.  – – – פרודוקטים, ביחוד בשר, יש די והותר, אבל החלוקה גרועה מאד.  יום אני שבע ויום רעב; יום יש לחם, יום אין.  בבוקר השכם קמים על פי צפירה מיוחדת; אין מספיקים להתלבש וכבר מביאים טה; רצים עם הספלים, עומדים בשורה, ולאחרונים אין מספיק תמיד.  לטֵה (שאינו מתוק כמעט) אין נותנים כלום.  שותים, מסדרים בצורה מיוחדת את השמיכות ואת כל החפצים ומוציאים אותם החוצה; מסדרים אותם בשורה דוקא (על זה יש בקורת מיוחדת, ואם דבר-מה אינו נכון, נענשים).  אינך מספיק לסדר ולהתרחץ – אהה!  – וקוראים כבר לשורה: "להסתדררר...!", ואתה תופס את ה"רתמה" שלך, רובה ועוד מה שנחוץ, והולך.  אחרי שעתים למודים אתה רץ ומתחיל להתגלח.  פעם לא התגלחתי ונענשתי ב"אֶכסטרה-דריל" (שעור נוסף בתור עונש, 1/2 2 שעות בערב).  לעתים קרובות אינך מספיק להתגלח וכבר צורח הסרז'נט: "להסתדר לאכילה", ועם סבון על הפנים אתה רץ לתפוס מקומך בשורה כדי ללכת לאכול את ארוחת הבוקר.  נכנסים לאולם גדול, מתישבים על יד שולחנות גדולים והתורנים מגישים לך אל תוך הכלים שלך: כוס-טה, כף-רִבה, דַיסה ופרוסה לא-גדולה ביותר של לחם.  אתה אוכל, מזיע ואינך יכול לצאת מהאולם בטרם שיעבור אופיצר וישאל על יד כל שולחן ושולחן: אוַל-רַיט( (הטוב?) עונים לו על פי רוב all right ואתה הולך לרחוץ את הכלים שלך, עמוד בתור אצל המים ואחר כך רץ מבוהל ומחופז לגמור להתגלח ולנקות את הרובה; יש לך עד השעור השני חצי-שעה, לפעמים פחות, ואתה מוכרח להספיק, כי הלא יש גם בקורת מיוחדת על הרובה שלך "פוֹר אינספֶקשֶן"!  הרובה צריך להבריק ולהתנוצץ מבחוץ ומבפנים ולזה נותנים לך מכשירים מיוחדים, אשר עליהם עליך לשמור במקום מיוחד ובאופן מיוחד.  שוב שעתים למוד, ומנוחה עד הצהרים – שעה אחת.  לארוחת הצהרים נותנים: בשר ודַיסה, כמעט תמיד בלי מלח ובלי לחם.  כמובן, שגועל-נפש לאכול בשר בלי לחם ומלח (וביחוד בשבילי).  איזו פעמים היה הבשר לא-טרי והסריח מאד וכולנו השלכנו את הבשר על השולחן וכשבא האופיצר ורצה לשאול – стереотипное all right? צעקנו לו  not right!  עשינו סקנדל ממש ומאז קצת הוטב: יש לפעמים מלח ולעתים רחוקות גם פרוסה קטנקנה של לחם.  – – – ד. עבר לבשרנים, כי סבל רעב ממש בהיותו צמחוני פה.  אחרי הצהרים עד חצי ארבע – מנוחה גמורה, גמורה... אם אין בקורת של רופא או קבלת כסף, או נתינת בגדים חדשים.  בשלוש אתה יכול להתקלח, אבל מהר, כי צריך להספיק להסתדר ללכת לאכול את ארוחת הערב.  ארוחת-הערב שהיא בארבע – זה צחוק ולא אוכל: כוס טה עם פרוסה קטנה של לחם ומעט בצל עם סלק בלי מלח, בלי שום תבלין; נותנים דברים מזינים ואין חושבים על הטעם.  עם שקיעת השמש שוב לומדים – ונגמר.  לפעמים בערב מאוחר מביאים איזה מרק שמקורו אינו ידוע, והוא מספיק רק לאותם המאושרים שהצליחו לראותו ראשונים ואשר מהרו לבוא עם ספלים מוכנים ביד.  על פי רוב מארבע עד שמונה בבוקר אינך אוכל כלום.  אני כשלעצמי, הלמלי היה רק מלח – הייתי שבון. מהסדור הזה, כי אין לי עוד בטן אשר שנאה נפשי, וגופי נהיה יפה יותר וגמיש.  הבראתי מאד ועוד לא קדחתי גם פעם אחת. – – –

שושנה בוגן, ילדת ההסתדרות... איך זה היה?  מאוהל לאוהל עברה הבשורה אתמול בערב.  על אחדים עשה הדבר רושם ואלה שתקו; על אחרים לא עשה שום רושם; באחדים עוררה מלים ציניות ותו לא... בכתה, צחקה – ואיננה.  לי אמר זה הרבה, לי הזכיר זה שוב אותו ערב נורא כש... – – –, ואותו מצ-רוח נורא של סוף-המוֹרַטוֹריון, ששרר אש בכל תקפו.  האמנם מצב-רוח כזה עתה ביניכן, צעירות?  יש לי איזו הרגשה מיוחדת של רוך וכבוד, כשאני מתאר לי את ה-мордочки (סנטרים) של הילדות, ביחוד של המתנדבות, כפי שראיתי אותו בועידתכן, כפי שאזכרן בהפרדנו מיפו ומלוד... הילדות שלנו הנן הרבה יותר טובות מאשר הבחורים.  ומפחד אני, שבשובנו – רבות מכן לא תוכלנה להבין, מה קרה פה לבחורים, איזה שינוי בא  בהם.  דואג אני הרבה, והרבה צער גורמת לי אי-המוסריות שלנו – דבר ששום איש אינו שם אליו לב.  שטות שכזו... אמנם, מבין אני, כי יש בודאי גם עליות וכי דוקא את העליות אין רואים, כי סמויות הן מן העין, ובכל זאת לא יקל לי מזה.  הכל לעת-עתה לעזאזל, וכנראה, נחוצה שנה או שנתים של עבודה מתמדת ועקשנית ושל תנאים נוחים יוצאים מן הכלל כדי שנוכל לכונן גוד עברי.  הבָּרוֹן, ברדפו אחרי הברק החיצוני, מפריע עם כל צעד ושעל, הורס כל מה ששואף לרוח חפשית, עושה – למרות רצונו – תעמולה באלכסנדריה וקהירו; אומרים שהוא משתדל שם, כי יפטרו פועלים על מנת שילכו לגדוד.  – – –  הכל לעת-עתה לעזאזל: את המועצה שלנו בטלו בשל ה"מרידה" שעשינו (יצאנו מהשורות) בתור מחאה נגד המכות ב"אַבַּסיה" (מין בטליון דיסציפלינרי) שקבלו רבים מהארץ-ישראלים שלנו; פקודה עברית אין ומפחדים לאמור מלה ולהגן.  רק נצחון קטן הוא, שמפקדים עברית בשעת ההליכה לאכול.  כבר כתבתי לכן שהייתי הראשון, אשר סרב להשמע לפקודה אנגלית בלכתנו לאכול.  אז, כשסחבוני למשרד-האופיצר, אמרתי לו באופן ישר, שאם מוכרחה להיות פקודה אנגלית בחזית, הרי בלכתנו לאכול אין שום צורך בה.  קבלתי נזיפה ואזהרה של עונש קשה מאד, אבל מאז פסקה הפקודה האנגלית בהסתדרנו ובלכתנו לאכול.  אני בטוח, כי לוּ היתה התנגדות נמרצה גם לפקודה האנגלית בחזית, היינו מנצחים גם בזה.  במקום זה שלחו לנו אינסטרוקטורים אנגלים והכל הולך לעזאזל.  טוב, לפחות, שיצרנו פנה שלנו: אולם גרַנדיוזי זה עם 16 שולחנות גדולים – – –

 

ט' באלול (לנ"ל)

"שתי חזיתות לנו: באחת נלחם בעוד חדשַים בעד ארצנו, והחזית השניה שלנו היא – בעד שפתנו.  לחזית הזאת צריך לצאת היום!  בוז לנו שני חדשים עברו עלינו מבלי מלחמה ובאפס מעשה!" (דברי יבנאלי).  סבלנותנו פקעה.  החלטנו להיות מוכנים לענשים הקשים ביותר, אפילו ליפול חללים, אבל להתנגד בכל תוקף לפקודה האנגלית ולכל החפץ לאַנגל אותנו.  וגם הפעם אנו הפועלים – ראשונים; ... וְ .... וכל התל-אביביים, להם לא איכפת, שמהמתנדבים לגדוד עשו רֶקרוּטרים אנגלים.  – – – ההרגשה הכללית היא, שרִמו אותנו – – – תשישות-הכחות, היאוש והדכוי, חוסר כל חיים פנימיים – הוא שהביא אותנו להחלטה זו.  – – –

 

שׁם (לנ"ל).

– – – הרופא הצבאי שלנו מתפלא, מדוע זה הארץ-ישראליים ממעטים כל כך להשתמש בזונות; מפני זה הם בריאים פחות מאשר האמריקאים, והאופיצאים הודיעו, כי אם נחלה באיזו מחלה מינית, אין בזה חטא כלפי שום חוק; צריך רק להודיע על אודות זה לרופא וירפאנו!  זהו החנוך הרשמי, שאנחנו מקבלים.  כעת תביני ולא תכעסי על אותם הבחורים הטובים, שמתנגדים לבואכן אלינו.  חרדים הם לכבודכן, לרוך ולרעננות שלכן, לתמימותכן ולאידיאליות שלכן.  מה יהיה – אומרים הם – בקודש-הקדשים שלכן, לכשתבואנה ותראינה ותשמענה הלצה גסה של ההמון החַיָּלי.  אבל אני חושב אחרת.  אני חושב, שאתן הנכן חזקות יותר, לא רק מכפי שאנחנו חושבים, כי אם גם מאתנו.  חזקות ונקיות מאתנו.  עם בואכן הנה יתבַישו רבים ורבים מאתנו מפני דברים, שכבר התחילו לחדור אלינו מבחוץ.  אני חושב, שאתן תכנסנה את החסר לנו, שתצלנה אותנו מן הסכנה המרחפת על ראשינו.  באחת: שתמלאנה את תפקיד-האשה הנכבד ביותר.  דענה ודברנה על זה שם מלכתחלה.  דענה מה לפניכן ובואנה באמת אלינו, וככל שתקדמנה תיטבנה לעשות.  עם שום איש לא דברתי בשאלה זו בידידות; התוַכחתי פעמים ואין מבינים אותי, אבל אני בטוח באמת שבדברי.  ההבדל שביני וביניהם פשוט מאד: אני מאמין באיש ובטוב שבו והם לא.

 

י"ד אלול.

לפני שעה באו "תורכים", כלומר: יהודים שבויים מן הארמיה התורכית, אשר התנגדו לגדודינו... פגישה אופיציאלית לא היתה וההפתעה היתה כה נעימה, כל כך הלהיבה את כולנו!  בלי כובעים (את התרבושים השליכו בדרך), בתלבושת ישנה של תורכים הם באו בתרועה וגיל כאלה שחרדנו מכל האהלים ומכל הפנות לקראתם... סבבנו אותם... פרצה ה"תקוה"... דברתי אחר כך עם אחדים.  שאלתי רק מאיזו ערים. כ-5 אנשים שאלתי ו-4 תשובות שונות: מאדריאנופול, מסמירנה, מבירות, מבגדד.  מדברים ערבית, תורכית, אספניולית, אבל כולם נלהבים... האומנם קשר אותי דבר-מה אתם, עם כל האנשים האלה?  שאלתי את עצמי וברור כשמש נוכחתי, מה זה הגדוד.  זהו אותו הצרור הגס, שאך ורק בו יתקשרו תחלה יהודי כל העולם: יהודי רוֹמְני ולונדון, ושינגטון ואוסטרליה ובגדד וגרמניה וצרפת... פורמה גסה זו (הגדוד) היא היא הראשונה שתחבר את האלמנטים השונים של העם במטרה אחת (אולי לא כל כך אחת) ובמעשה אחד; אחרי המלחמה יתפזר הצרור, אבל הלכּוּד נעשה ועלינו האחריות לחזקו עד כמה שאפשר, לקרבם אלינו, ללמדם שפתנו... חלומות, חלומות!  למה שוכח אני את המציאות המנוולת!  דבר חיצוני כשפת הפקודה.  רק פה הבנתי ושוב נוכחתי עד כמה הוא חשוב!  פקודה בעברית.  הלא זה יכול להיות גִּלּוּי לאלה ה"תורכם" שבאו אלינו; זו המלה הראשונה הפותחת להם דרך להתקדמות הנכונה.  אחרי הפקודות התורכיות והאנגליות (בשבי) מה מתוק להשמע לפקודה עברית!... ומפקודה עברית אין דרך אחרת אלא – לעברית סתם, לעולם עברי, לחיים לספר ולמשפחה עבריים.  ומה מחכה להם!  הם שמחים כעת, אבל לבי מתכוץ בזכרי, שמחר בבוקר הם ירגישו כמונו שלא בגדוד עברי הם... שבארמיה אנגלית, ב"רוֹיאֶל פיוּזילירס" המה.

 

יום רביעי (לר – ה, לא נשלח).

בכל פעם, שהגעגועים תוקפים אותי ואני זוכר אותך, קשה לי לשאת את עול-הצבא וקשה שהזמן מתנהל לאטו כל כך.  בצפית הקדחת אחכה לכל חדשה, לכל שמועה בדויה.  אבד שויי-המשקל הנפשי.  אינני מוצא לי מקום ונודד כמטורף מאהלי לספריה, משם ל-Y.M.C.A. משם שוב לאהלי.  ועתה אני באוהל בין החברַיא שלנו, שאמנם הורגלנו כבר איש לרעהו, אך בכל זאת איש איש עם עולמו הוא, איש איש בפני עצמו, איש איש כורע תחת המשא שלו, כורע באהבה ואיננו רוצה בשתוף ובעזרת-זולתו.  יקרים לכל איש יסוריו מפני שאלה קשורים בדבר עמוק יותר, בחלומות האיש ובמאוייו, בזעזועי לבו הצנועים.  ככה מתבודדים אנחנו, אם כי נגור באוהל אחד ורגלינו נוגעות אשה בחברתה על פני העמוד המרכזיף יתד-האוהל.  לפעמים, כשקשה כבר לשאת, מתחילה שיחה מענינת. – – –

 

ערב יום הכפורים, תרע"ט (לש – ה).

בלילה זה "שומר" אני.  את כל אלה שאמרו ישר, כי לא יצומו, העמידו ל"גַרד" ול"פִיקֵט".  עוד לא בא תורי, לשכב לישון אינני רוצה וכל כך תקפוני געגועים פתאום.  רוצה אני לראותכם.  שכבתי ושרתי: "הכניסיני תחת כנפך"... ו"זריתי לרוח"... השתפכתי באהלי עד שהצעקה "פיקט!" השיבתנו ל"מציאות".  קפצתי, לבשתי את ה"טוּניקה" שלי, המצוחצחת והמגוהצת להפליא, וחבשתי את ה"כֵּפּ" שלי והלכתי "פוֹר לין".  – – –

בנוגע ל"הולכי קהירו" – האמת אגיד לך, אינני יודע עד כמה מגיע מספרם; בכל אופן ביחס של אחוזים – הרבה פחות מאשר בין האמריקאים.  אין בזה נחמה, כמובן, אבל אל-נא תתרגשי ככה.  התגלה מה שצריך היה להתגלות והאמת כבודה במקומה נשאר.  החזקים נשארו חזקים, הנוטים – נפלו, והחלשים, אם כי הלכו, הלכו בסתר ומתבַישים (ככה אני מתאר לי) ובזה ססן שעוד לא נפלו.  ככה אני רואה זאת.  המעשה איננו עוד חטא.  החטא הוא עמוק יותר, החטא הוא ביחס הציני והקל.  ולמה אַת כותבת באופן ילדותי כל כך: "הצעירות צריכות לשמור אתכם"?!  כן, הצעירות.  בדבר זה אין איש יכול לעזור לרעהו.  רק אשה.  את זה צריך להבין ולהתחשב עמו כעם עובדה שבחיים. זהו הכרח ואם תרצי, יש בזה גם יופי.  פה המפתח להבנת כח האשה, כח שצריך לדעת איך להשתמש בו.  – – –

 

ערב סוכות תרע"ט.  תל-כביר (לר – ה, לא נשלח)

אתמול בלילה באנו הנה.  כשם שהכל העיק עלי בהֶלמיה, כך הכל מוצא חן בעיני פה.  ראשית, הרחק מערים, בחיק-הטבע, על תל רחב ומושל על כל הסביבה; ממזרח הנילוס ומדרום תמרים, תמים ותמרים ורוח לחה מביאה ריח של כפר ערבי, אשר מזכיר לי גם הוא את ארצנו. – – –

 

שם.  ט"ו תרשי (כנ"ל).  

ידיעה אחרי ידיעה: כבשו את מרחביה.  כל כך מהר אחרי תל-כרם; קשה להאמין.  הידיעה באה ברגע שהודיעו לנו, כי שוללים מאתנו – בתור עונש – את הפקודה העברית בשבתות.  מדוכאים מרוגזים אנו פונים לאהלים ופתאום – צעקות-"הידד" מרעישות את האויר.  מהשם?  למה ישמחו?  כבשו את עפולה!  רשיון לנסוע לחגים הביתה לא קבלנו.  – – – ארץ-ישראל משתחררת ואנחנו עוד בגלות.  – – –

 

י"ח תשרי.  שם (כנ"ל).

אמש בכה א. א. ובכי זה השרה מצב-רוח כללי על כל המחנה.  הגליל נשתחרר, האנגלים שחררו אותו, ואנחנו... מצחצחים כפתורים ועושים "fingers stretch".  המשמעת נעשתה חמורה מאד ואנחנו מתעיפים עד מות.  לאכול נותנים פחות אפילו מאשר קודם.  נפוצו שמועות רעות, כי עומדים לפזר אותנו בין 38 ו-39, כי נהיה שומרי-שבויים ועוד כאלה.  את הספריה אין נותנים לפתוח במקומנו החדש באמתלא, כי נלך מפה בקרוב.  יש שיר טוב – – –

 

כ' תשרי (כנ"ל).

עברנו למדבר רחוק מישוב.  – – –  אתמול לפנות ערב הקיף אותנו המדבר בגדודי חול.  הורדנו את שולי אהלינו והסתתרנו בתוכם, אבל החול חדר לתוך הגרון, האזנים, הנחירים, העינים – היה קשה לנשום.  מרחוק, ממקום בו עננים שחורים, פרצו להם דרך לארץ החמה הזאת – נשמעו רעמים ונדמה היה לי, שקול ארץ-ישראל אני שומע: הלא פה יורד גשם רק פעם בעשרים שנה.  הגשם נמשך כשעתים והיה חזק מאד, ביחוד בהתחלה.  אהלינו נתמלאו מים.  עמדנו בחוץ ועשינו תעלות.  שכבנו עיפים ורעבים.  השגנו כסף וקנינו לחם וסרדינים, אכלנו, שרנו, השתובבנו והתרגזנו עד שנרדמנו בלב מלא געגועים בלתי-מובעים על הניר.  מתוך שינה קפץ ב. וצעק כמשוגע איזו פקודה אנגלית והעירנו.  ככה עבר יום-אתמול והנה עובר גם היום.  – – –

 

כ"ו תשרי, ערב (כנ"ל).

הלחץ הצבאי על סף החופש העולמי, הלמודים האלה, איך להכניס את הכידון לבטן-אדם ביתר זריזות וביתר כשרון ואיך להוציא אותו ובאיזו מקומות-הגוף תהיה פעולה עזה יותר – כל זה משפיל כעת את כבודי, כבוד-האיש שבי.  עלבון אישי נורא יש בזה כעת, כשאני יודע, שלא אשתמש בכל הידיעות האלה, שלא אלך לחזית.  קודם, כשחשבתי שאלך – בשעורים אלה היו שערותי סומרות על ראשי, אבל הלאה מזה לא היתה הולכת התרגשותי.  ההרגשה, שאני בעצמי אהיה תחת אימת איזה כידון, לא נתנה להתפלסף הרבה.  אבל עתה, עתה זהו רק עלבון, דבר שאין לו שחר, עלבון אישי ועלבון-עם-ישראל.  כמה אני סובל מזה!  – – –

 

ו' חשון.  תל-כביר (כנ"ל).

שבנו מהמדבר הנורא למקום הנחמד הזה... לשמור על השבויים החדשים.  20000 איש תורכים וגרמנים.  נפגשנו, סוף-סוף, עם מחנה-הצבא, שהיה צריך לתת לנו כבוד ומות.  לא חשבנו, כינפגש ככה... נהיה פה עשרה ימים ונשוב למדבר.

 

י"ב חשון (כנ"ל).

– – – אני מתהלך עם הרובה על יד הגדר, שמאחוריה עשרות אלפים שבויים, ומצד זה – מדבר, שממון.  שעול נורא נשמע מאחרי הגדר, מצד השבויים, ושקט, דממת-מות!  ואני שומר אותם!  אותם, אשר נפשם כנפשי עורגת לארצם, משתוקקת לשלוה ושלום!  – – –

 

ז.

ט"ו אדר תרע"ט.  תל-כרם (לג. חנוך).

– – – העצבים נמתחו וערים הם יותר מדי ואני מתעיף מזה מאד.  אלמלא הייתי בצבא, הייתי מוצא לי בטוי כל שהוא, ופה אני מחוסר-אמצעים וקשור-ידים.  היום, למשל, התהלכתי כמשוגע על המשמר ושעות עפו, בתארי לי מה הייתי אורמ עכשיו לפני קהל צעירים כמונו שם, ברוסיה, אילו הייתי ברוסיה.  נדמה היה לי, שסער הייתי מחולל בקרבם, שמזיז הייתי אותם לפעולה ענקית שלא היתה עוד כמוה.  התצחק?  ואני כמעט שהחלטתי, שמיד ביצרי... ביצרנו "פנת-שקט לחלום", לא אשקוט ולא אנוח ואסע לרוסיה הרועשת ואקרא בקול רם: "בואו!" ואוסיף בקול רפה: "יש לי גן, ובגן..."  "בואו להשקט בחיק-הטבע, בעבודה חפשית ומשחררת!  עזבו את התיאוריות ואת הפלפוליסטיקה, צאו מסבך-המפלגות!  אמת אחת ברורה לפנינו: דרך שחרור-הפרט בעבודה – שחרור כל האומה, כי גם העם זקוק ל"פנה" – וימצאנה, אם... הפרט ימצא.  ומצליחה רק אותה ריבולוציה, אשר יש התאמה בינה ובין הצורך העמוק והישר של כל פרט". – – –

 

כ"ה אדר א'' תרע"ט (מתוך פנקס).

בפנקס לא שלי, במקום זר, בין תל-כרם וחדרה, רוצה אני לרשום את אשר הולך ונרקם אצלי בעמדי פה ובחכותי לרכבת, אשר תובילני גנה-שמואל.  ובכן החלטתי... ושוב מקרה אשר איננו מקרה, או יותר נכון: מקרה חוקי, ככל המקרים, לפי דעתי... החלטתי לצאת לצאת מהצבא.  ודומה היא החלטתי לזו שבתל-אביב כשהתנדבתי.  כמו אז אין אני מתחשב עם דבר-מה גדול וחשוב שבלב.  כמו אז מתברר לי, כי פעולתי ואף אי-פעולתי תלויות תמיד באיזו דחיפה אחרונה וקטנה מבחוץ, באיזה מקרה, אשר איננו מקרה.  מדוע תוקפני פחד כזה בפני הצעד של היציאה מהצבא?  אני כאילו קופץ אל תוך תהום ואיני נכנס לחיי הארץ המשתחררת.  מה טיבו של הפחד הזה?  רצוני הכביר הוא לחיות, והאם אני מפחד לא אוכל לחיות ואסחב כמו עד עתה?  האם אני מפחד משום שדרישותי עולות עדיין על המציאות?  יורד גשם, עצוב מסביב כמו בנשמתי.  הרכבת עדיין לא באה, כבר ארבע וחצי.  האם ללכת בחזרה?  בחזרה?  אל הקֶמפּ? בלי תעודה? מפני שיורד גשם והרכבת לא באה?  להשתמש שוב במקרה?  או ללכת הלאה ברגל, כמו שבאתי הנה?  כמה יתום אני פה, בשדה!  אמא!  לטיפת-אמא!  מתי אנוח, מתי אצמח בשקט?  צמיחה מאוחרת אצמח.  האם אצמח עוד?  אני הולך!  באה, סוף-סוף, הרכבת!  קפצתי.  פתאום מגרש אותי איזה אנגלי.  לא שמעתי בקולו ואוציא את פנקסי ואמשיך לכתוב.  הוא מתרגז מאד ואומר, כי פה אין לי רשות לשבת, כי זוהי רכבת של צרכי-אוכל.  הבנתי ובטון רך יותר עניתי לו, כי ארד בתחנה השניה, בחדרה.  ויפן ממני, תודה לאל.  אני עוד אדע, ואפילו בלי שפה, להשפיע על הפסיכולוגיה של אנשים זרים לי לגמרי.  אמנם, הכל כאילו מתקומם נגד נסיעתי זו.  – – – במשך שלש שעות צריכה להעשות תעודתי.  עכשיו אני רוצה שיעלה בידי מה שהתחלתי.  נוסעים!

 

תחנת תל-כרם (שם).

שלום, הגדוד העברי!  בעוד שעה אני נוסע.  עוד אספיק להיות בסוף הועידה.  יום יפה היום, עבר הגשם, חלף הקור ונצנים נראו בארץ.  אני נוסע לחיות, לרעוב, לסבול, ליצור!  – – – שלום לך, גדוד עברי!  אתה היית לי גשר על פני התהום, אשר רבוץ רבצה לרגלי.  תלונות אין לי עליך, כי דבר לא בקשתי ממך.  הדבר היחידי, המות, אשר ברגע של מסתורין חזיתיו ברעד, החריש את צעדיו הנוראים ברִחוק-מקום.  אחרים נפלו ובזרם דמם הרטיבו את הארץ המשתחררת... עבר הסער, נדמו הרעמים. – – –

 

 

ח.

על משמר של שלל-מלחמה.  ט"ז איר, רָפָה. (תרע"ט (למ. פוֹזנַנסקי).

לא חשבתי ולא פללתי, שמכתבי הראשון יהיה מחולות-רפה.  זה כשבוע שאנו נמצאים פה... מהרי הכרמל גלגל התגלגלנו המדברה.  אמנם האמת נתנה להאמר, כי המדבר איננו מדבר, אלא ערבות ערבות מכוסות-יבלית.  החול איננו עמוק והשכבה הקרובה מחזיקה מים.  אפשר לנטוע ולזרוע, אפשר לעבד.  השמים פה יותר עמוקים ועינם רך ושקוף.  הלילות, ביחוד לילות-הירח, נפלאים; רוחב כחול מקסים ומרהיב נפש, הכוכבים כאילו מתיזים ניצוצות, הירח כאילו רק כאן בממשלתו האמתית, בארץ מולדתו היחידה; פה הוא חוגג את חגו כבן-מלך ביום שמחת-לבו.  שם, ביהודה, וגם בגליל אין אותו רוחב, אשר אליו כמהה נפשך במסתרים.  סע הנגבה ופה, בערבות-עמלק הנרחבות, את תאותך תספק.  אבל אל תמהמה פה זמן רב, ואם רק ביכלתך הוא – שוב לקרוביך, שוב, אם ביכלתך... טוב להיות פה, אבל עוד יותר טוב להיות חפשי – ואזי הלא גם הגיהנום איננו נורא כל עיקר.  וזה חסר לנו – כי אסורים אנו ומי יודע מתי נשוב לארץ.  אומרים, נהיה פה חצי שנה.  אם אמת הדבר, רע, רע מאד.  שקט בכל אופן לא יהיה.  אותו העלבון הלאומי, אותה ההכנעה שבארץ, הורדת הדגלים, שליחת גדודנו אל מחוץ לישוב וכו' וכו' – כל זה לא ישאר בלי תשובה, בלי מחאה נמרצת, והכח היחידי הממשי, שעליו להשמיע את קולו – הוא גדודנו.  אמנם, עוד חזון למועד. 

שאלות רבות יש לי אליו ביחוד ממקצוע הנגינה, כי מלבד רוח-השפה – הנגינה הִנָּהּ  דבר שאיננו נותן לי מרגוע.  ביחוד אני מתרעם על אות ה"ידענים", כביכול, שעל שאלות ממין זה אינם רוצים לענות.  "זה לא חשוב – אומרים הם – איזה הבדל, אם צריך להגיד "גזְֵלה" או "גזלְָה", "ברקְאי" או "ברקאְי".  ההברה האשכנזית מקבלת צורה של איזה ז'רגון חדש.  המשוררים היותר גדולים כתבו בהברה זו ושפת-החיים היא בהברה הספרדית.  היוצא מזה, שכל הדור החדש איננו מקבל שום מושג מן המוסיקה שבשיר.  אני אומר שאסור לקרוא את ביאליק, את טשרניחובסקי, את שניאור בהברה הספרדית.  צריך לקרוא אותם כפי שהם כתבו ושרו.  אני מזדעזע בשמעי קריאה, בהברה הספרדית, למשל: "שחקי, שחקי על החלומות".  האם יוצא מה שטש–קי חשב?  יוצא מכל אלה, שצריך לחדול מה"ספרותיות" בשירה.  היא צריכה להיות כבר יותר חיה ,  יותר קרובה לחיים, והחיים הם חיינו, חיי ארץ-ישראל המתפתחת וקמה לתחיה.  השירה החדשה שלנו צריכה להיות קלה, פשוטה ומובנה, מובנה במובן אינטלקטואלי, והעיקר במובן מוסיקלי.  והיא לא תהיה מובנה לעולם, אם תהיה כתובה בהברה האשכנזית.  מפני זה אני מתרעם על כל אלה המביטים בקלות-ראש והמצטחקים לאמור: זהו עסק של משוררים וספציאליסטים.  את הנגינה צריך לדעת על בוריה, ובשפה העברית דבר זה הרבה יותר קל מלמשל ברוסית, שבמובן הזה היא לגמרי אנרכית ואיננה קובעת חוקים.  לא כל שכן השפה העברית, שיש לרוב מליה חוקים ברורים בנוגע לנגינה.  כל ה"נצוח" הזה לשאלותי גופא אולי למותר יהיה, אבל היתה את נפשי להחליף דעות עם מישהו בשאלה זו.  אני חדש בספרותנו, אבל חניך הנני לספרות היפה הרוסית, ויופי – את תאמר "לא!" – בכל מקו ם ובכל הזמנים הוא יופי.  ב"תורת הלשון", אשר השגתי לי פה, יש פרק אחד "דיני מלעיל ומלרע" – יותר מדי מופשט ומצומצם, אינני מבין את כולו ואת בקשתי לא מצאתי. – – –

גופי כבר כ-10 שנים בארץ-ישראל, אך נשמתי עדיין תועה בגלות.  עמק-שפה עדיין הנני וכבד-פה, ולשיר כי אחפוץ – גמגום אשמיע.  עדיין לא באתי לארץ-ישראל, עדיין בדרך אני!  אולי את הסבל הזה יבין הוא יותר מאיש אחר, כי גם הוא לא ידע את השפה.  – – –

 

ח' אב תרע"ט. שם (לנ"ל).

צריך, סוף-סוף, להבין, כי יש גבול להשפעת התנ"ך והמשנה על שפתנו החיה בפינו, כי מגוחך הוא להתאים את כל מושגי-זמננו למושגים של היהודים מלפני אלפים שנה.  צריך לקחת את החריפות העממית ואת הצמצום הנפלא ואת כל החיוב, אבל רק את החיוב.  שפתנו עוד לא קמה לתחיה בדבור.  צדק מי שאמר, כי אצלנו אן גמגום, או מליצה – – –

 

כ' אלול תרע"ט.  שם (לנ"ל)

– – – זמן קצר למדתי עם המורה בהתמדה והספקתי הרבה.  התגברתי בלי כל קושי על כל הגזרות והבנינים, ועכשיו, בקראי בתנ"ך, אני מהפך בלי משים כל מלה ומלה על שרשה, ונתחַורו לי והיו נהירין לי הרבה דברים.  עוד מעט ואוכל לקרוא בתנ"ך בעינים פקוחות ואדע את משמעם של כל אות וסמן, החל ב"פשטא" וגמור ב"זקף קטן".  אכן גם "שוא נח" נח במוחי לבטח, וחברו "שוא נע" מתנועע כחוק וכדת.  היתה לי הזדמנות להציץ בדקדוק של שד"ל ומצאתי שם תשובות ברורות ומבוררות על כמה וכמה משאלותי.  ומצאתי גם חוק ברור של "נסוג אחור" והרי הוא: – – – קצת בושה להשתקע בשאלות כאלה בזמן כזה, כש"משתנים סדרי בראשית" ו"פורצים גדר וגודרים פרץ".  מאי משמע?  – ישאלנו רבי ומורי.  קורא אני את שלום-עליכם.  ואם ימצא לומר, במה נבחר שלום-עליכם משאר הסופרים?  ויש לומר – בעממיות שלו.  שפה זו היא השפה העממית, אם כי העם לא דבר בה.  ברור לי, שאלמלא נשכחה שפת-עבר מקרב עמנו, כי אז היה מדבר רק כך, ולא אחרת.  ובאשר נשכחה, הרי עלולה היא וצריכה להיות, לדעתי, לשפת-העם מחר.  – – – מדוע, יגיד לי מדוע, נקלטו הבטויים הללו באזני מקריאה ראשונה, כאילו היה להם מקום מוכן מימים ימימה?  מדוע מתנאה אני ומאושר כאילו מצאתי אוצר או קרקע חדשה?  איזו צהלת יהודי באשר הוא יהודי תתקפני... מורה עברי אחד אמר לי פעם בעירי, ברוסיה: "גר!" ופצע אותי פצע אנוש ולא ידע גס-הרוח.  נשכתי אז שפתי ואדום!  ופה, בעת ההתעתמנות, אמר לי דוב אחר וברֶנֶר שמו על תרגום שיר רוסי שתרגמתי והראיתי לו: "כך יכול לכתוב רק גוי".  זה היה באולם-ההתעתמנות.  ישבתי ובכיתי.  כאילו קבלתי מכת-לחי, שהיא גם מכת-לב.  לא יכולתי להתאפק ולא יכולתי להסתיר מחברי, אשר זקף זאת על חשבון ההתעתמנות שלי... תמיד שנאתי כל שובע שהוא, אבל מעולם לא חשבתי, כי יש גם שובע של "יהודי באשר הוא יהודי".  מובן, שאין בי שום כעס על ברנר.  טבעי מאד שענה לי כך.  ומה, איזו צרמוניה?... ואף על פי כן... לא כלום.  אלא מאי?  אלא שאת כל החלק הזה של מכתבי, שאין הוא נוגע לרבי ומורי מר פוזננסקי, הייתי צריך לכתוב על פי כתובת אחרת, אך מכיון שלא עצרתי במרוצת הרהורי וכתבתי מה כתבתי, לא אתנגד ולא אתפלא, אם יתגלגל הניר הזה לידי ברנר בעצמו וידע, כי פעם – בהלצה ולאחר-יד – גרם צער... לא במלה, לא במשפט, אלא בטוֹן.  – – –  ראשי כבד עלי ו..."למה אאריך למעלתו".  לא טוב לי כעת, וכשלא טוב לי, אני מתלוצץ.  אנשים קרובים יודעים זאת וסולחים לי...

 

 "ח אלול תרע"ט. שם (לר–ה)

– – – כל כך מובן לי עתה, מדוע משתגעים בצבא.  החיים הם לא-נורמליים בכל המובנים.  רק פה רואים, עד כמה אסור, שיחיו רק גברים לחוד.  אותו כעור יש בודאי לראות גם בבתי-הספר הסגורים של צעירות... האויר כל כך ספוג אמוֹציוֹת מיניות, עד למחנק.  מאסתי, מאסתי כבר בחיים האלה!  חברי היחיד הוא הספר; אני לומד בשקידה; קורא ביחוד בתנ"ך.  אלמלא זה בטוחני-בטוחני, כי כבר הייתי "на дне".  אני מחכה בצפית-קדחת לסוף הטרגדיה העולמית יותר משיחכה איש לפתרון שאלת חייו הוא.  – – –

 

לוּד, תר"ף (מתוך פנקס)

שמחת תורה... עמה עצוב לבי.  גדול הכאב עד לאין שעור.  ואין על מה להשען.  עוד מעט – ואני בן 30... ומה הספקתי בחיים?  שבעתי רוגז בבקשי את האושר המרמה.  הנוער ­– מאחרי.  רציני, רציני עלי להיות, לא לבכות ולא לשמוח... ולא גם להעז עוד – לא להעז... לכבוש כל אשר עלול עוד להתעות – אותי.  את האוצר לא אמצא עוד ואת הפלא לא אראה.  קמוץ, קמוץ-הכחות – כי לא יפכו עוד ואין לבזבזם חנם.  טוב, אכנע, אקח-נא את המינימום, אשר נתון נִתן לכל אדם.  כה כבד העול והכרח-החיים!  הנני בצהרי-חיי.  למה גלמוד אני כל כך?  ולא רק אני – כולנו אבלים, ערירים ואובדי דרך.  "כלה קציר, החורף בא – והגאולה טרם הופיעה". עוד עלינו למות במדבר.  מי יתנני בכרך והייתי כאחד החוטאים ובזבזתי בפעם אחת את שארית לחמי, אשר עוד טרם פג מנפשי, ואכלתני אש תאותי העצורה... כי גדולה בי תאות-החיים וגדול ממנה היגון שבעתים.  ואין מוצא. –

 

צרפנד, ו' כסלו תר"ף (למ. פוזננסקי).

ובנוגע לאותו יהודי, שאמר לי "גוי", לא חשבתי שהוא "שבע וערל-לב", אלא שבאותו רגע היה כזה.  שאני мнителен ידעתי והדבר לא נעים לי מאד.  אבל מה זה "גרוּי-רגש"?  יסביר-נא לי את הבטוי הזה במלים אחרות, אינני מבין אותו כל צרכו ודוקא הוא ענין אותי מאד.  ומה שנוגע ל"פשטות"-הסגנון יש לי להשיב לו.  לא להתרעם, אך להסביר יש ברצוני.  האמנם הוא עוד לא הרגיש, כי דרישתו זו איננה כלפי סגנוני אלא כלפי ה"אני" וה"יש" אשר לי?  ואולי מפני זה פחד שאתרעם?  לא אוכל להיות פשוט יותר ואם אשתדל, אהיה אי-טבעי.  אני בתכונתי זקוק במקצת (לא הרבה) לפַתּוֹס, הוא – חלק אורגני בי ובתור כזה איננו שלילה כלל וכלל... לא כן?  כמו שיש גנדרנות טבעית לנשים, שהיא יפה להן.  לא אוכל להיות פשוט באותה מדה שהוא הנהו.  והלא החיים אינם פשוטים כל כך, על כן למה לנו להתמם ול"התפשט" יותר מהם?  ויחד עם זה אני משתדל להיות (גם בחיים) פשוט ככל האפשר, אך תמיד אין מאמינים לי.  "אצלם" יוצא לגמרי לא פשוט מה שאצלי פשוט בתכלית הפשטות.  לי מושג אחר, אשר, לדעתי, הוא גבוה מן המושג "פשוט", והוא: "גלוּי"; לזה אני שואף בכל לבבי, ואת זה אדרוש גם מאחר.  מי שגלוי באמת – לא אכפת לי, אם איננו פשוט בבטויו, כמוני.  אופן גלויו כבר יאמר לי הכל ויהיה פשוט בעיני.  "אי-אמתיות-הבטוי" – נגד זה אלחם, אבל אם הוא אמתי ומבטא דבר מסובך – פשוט הוא בעיני וגם נכון מן הצד האמנותי.  הסברתי?

ובדבר סגנוני, אשר הוטב בעבריותו והורע בעצמיותו, ברור לי גם ברור שלא צריך להכנע לשום סגנון זר, אך ב"התעבר" סגנוני אי-אפשר שלא יעברוהו כל מיני סגנונים עד שיצורף ויהיה סגנוני אני.  – – –

 

שבט תר"ף, צרפנד (לנ"ל).

– – –  ואני מצדי הלא יכול אני עוד לחכות... בכלל לחכות.  מצחיק, כמה אני מחכה בחיים, וסוף-סוף באה הרגשה לא-קרואה ולא-מוזמנה ולוחשת לך על האוזן: "טפש, טפש!" אז בא הצורך הצורב לחיות בהוה ולמחוץ את תמצית דבר-החיים מהרגע העובר, האפור והפשוט, אך מה אעשה והרגע אפור יותר מדי ופשוט יותר מדי?  וביחוד פה, בצבא.  מעולם לא חשבתי כל כך הרבה על המות כמו פה, בצבא.  אינני חדל להרגיש את המות ההולך אלי ומתקרב, והרגשה זו מקפיאה ומשתקת כל יכולת וכל רצון לחיות, הורגת, הורגת אותי!  לקרוא אין כח, לכתוב אין אפשרות.  זהו הכל – אמת נקיה ולא גוזמה.  – – – אנו מתעתדים ליפו לירות.

 

שבט תר"ף. לוד (לש –  ה).

– – – שָקט או לא-שָקט אני?  אמר ברנר, כי חשבני לשקט יותר מכפי שאני ברשימתי "על הקבוצה".  אילו ידע, כי באמת אני סוער עוד יותר!  למה יחשבוני לשקט, ואני שורף את עצמי?  רק תשוקתי לשקט... תשוקתי הסוערת – – –

 

קנטרה, בית-החולים.

שלום מר ברנר!

קבלתי מאת פוזננסקי מכתב וממנו נודע לי, כי את הנובילה יכולים להדפיס אם ארצה, ב"אדמה".  אני, מובן, מרוצה מאד.  אינני יודע כמה זמן עוד אהיה כאן, על כן אמסור בכתב: גם מקודם חשבתי להחליף את השם, ואלה שמות אשר היו לי: "לאשר ניב לו אין" (המלים האחרונות), או, אם גם השם הזה קולני באזניו: "בערבים" או "בנשפים בגליל" או בדמי הנשפים" או "אוּרי" – אלה המודגשים הם הטובים בעיני, אבל לא אתלה את עצמי, אם יבחר דוקא שם אחר מאלה הכתובים פה.  את שמות הפרקים אל ישמיט.  בכלל אל ישמיט כלום מלבד תקוני הסגנון הנחוצים מטעם השפה.  כאלה, כותב לי פוזננסקי, דוקא מעטים הם מאד.  אם לא אוכל לבוא לראות לפני ההדפסה – ידפיס בלעדי.  מדוע הוא לא כתב לי?  הייתי יודע מה לענות.  לפי דברי פוזננסקי דרוש רק שנוי-השם והסכמתי.  את זה מלאתי!

שמחתי מאד שהנובילה מצאה חן והייתי רוצה לשמוע את דעתו הוא.  "מצא חן" אינו אומר עדיין כלום.  את השם מתחת ("נובילה") ואת הקטע מביאליק אין הוא רוצה להשמיט?  הלא הוא כל כך שונא כל שלט... אבל בעיני השלט הזה רק ילוה חן ובעד שלטים כאלה אני הנני...

תהיה לו בודאי עבודה רבה בשגיאותי הגרַמטיות.  אך מה אעשה?!  מצרה זו קשה לי לצאת כמו מן הגלות.  גם ברוסית, כבר בהיותי במחלקה האחרונה, הייתי נכשל ב-e וב-ћ, אלה אבני הנגף של בני המחלקות הראשונות... בעד החבורים הייתי מקבל תמיד 5, אך בסוף כל רצנזיה, האומרת בשבח, תמיד: "חבל רק שהכותב אינו משגיח ביותר בשגיאותיו הגרמטיות".  וזה היה מצחיק מאד, המעבר הזה משמים לגרמטיקה.  וזו היא צרתי, כנראה, אשר ידידי אינם פוסקים מלהזכיר לי... שאני יותר מדי בשמים... ואינני רוצה לראות את הגרמטיקה שבחיים.

פה, בבית-החולים, נגשתי ליחזקאל, אשר עדין היה כמפלצת בעיני.  והנה מה טוב!  איזו הכרה עצמית ורוממות!  אולי הלאה ישעמם, אבל ההתחלה... "ואלך מר בחמת רוחי ויד-ה' עלי חָזָקָה... ואבוא אל הגולה תל-אביב, היושבים אל-נהר-כבר, ואשב המה יושבים שם; ואשב שם שבעת ימים מַשמים בתוכם"... "נביא היה בתוכם".  הכרה נבואית כזאת, נדמה לי, לא היתה לא לישעיהו, גם לא לירמיהו.

אני גומר. פטפטתי כבר יותר מדי, והלא הוא יאהב צמצום, תוך, תמצי, אבל אני אוהב לשתות טֵה עם סוכר ומים (אם יש חלב – מה טוב!) ותמצית לשתות... לא אובה.  לאוכל צריכה לנו אותה צורה, כנראה.  נוּ, ועכשיו יסלח לי באמת על שהארכתי, ולו אין בודאי גם זמן לקרוא מכתבים ארוכים כאלה.  ואשר לנובילה אבקשו עוד פעם, אל ישמיט, כמו שהשמיט ברשימתי העלובה באמרו להשאיר תמצית... כי אצלי אולי אין כלל תמצית... מי יודע.  שלום לו!  לפוזננסקי שלום ותודה לו על מכתבו.

 

שם (למ. פוזננסקי).

– – – למה אסתיר?  שמחתי מאד, מפני שלא פללתי כלל, כי הנובילה שלי תוכל לגרום הנאה ולעשות רושם איזה שהוא מלבד אשר על האנשים הקרובים לי, היודעים אותה אולי בטרם כתבתיה.  אתמול שלחתי לברנר מכתב עם שֵם חדש ועם... הסכמה שידפיס.  שמות אחדים שלחתי לו ויבחר מהם כאשר יישר בעיניו.  – – – אל יהא משונה בעיניו, שאני מטפל כל כך בשֵם, אבל אם ברנר מוצא, כי שם "קולני" אינו טוב, לא כל שכן שאני רשאי לדאוג, כי השם יבטא ביתר דיוק את התוכן.  לא כן?  – – –

 

שם (לי. ח. ברנר).

– – – אינני בטוח, כי קבל את מכתבי.  – – – אבל כאן עולים במוחי המון שמות: "בערבים בגליל", "בנשפים", "בדמי-הנשפים", "בלא-ניב" וכו' וכו' – – –

 

(שם (לר–ה).

על אודות הנובילה כתבתי לך אתמול.  קשה לי, שאַת אינך מבינה, איזה ערך יש בשבילי בהדפסתה.  הלא זה נותן קרקע תחת רגלי, פותח דרך, משכין בטחון נחוץ להמשכה.  שם, ברוסיה, נבאו לי גדולות, ולא רציתי; בארצי וב"אדמתי" רציתי להכות שורש, כי ידעתי שאין ערך לכתיבה סתם, אם גם יפה היא.  רק יצירה שבמקום ידוע, בזמן ידוע ומחומר ידוע – רק היא יכולה להיות חוליה בשלשלת אשר לא תִכָּזֵב, רק היא יכולה להיות התחלה של דבר, אשר אחרים ימשיכוהו בהצלחה מרובה יותר ואותי יזכרו בתודה.  – טוב, אני לא אדפיס.  מה יהיה?  שוב אשר בצֵל.  לא אוכל להתפתח, אתחיל להצטמצם.  – – –

 

רחובות.

שלום, מר ברנר!

אני כבר בבית.  אמש באתי.  בימים הקרובים אהיה ביפו.  נודע לי, כי פה התנהל משא ומתן על דבר... עִלּוּם-שמי.  אינני מוצא את זאת לא לנחוץ ולא למועיל.  אני מביט על הסבר פשוט מאד.  אינני מבין, מה חרדו מרעי אחדים.  כמו שלא חשבתי קודם לתת לדפוס, כך עתה אינני חושב להעלים את שמי.  הריני צבי שץ בחיים וכזה גם על "אדמתי" אדרוך.  על הדאגה שלו בנוגע לכסף תודה לו, אבל כשם שאינני רואה נחיצות בעלום-שמי, כך מוזר בעיני ולא רצוי לקבל "שכר" בעד הנובילה.  אגב, זה "נובילה" ולא ספור.  נדמה לי, שהוא אומר לשהמיט את מלה: "נובילה"... האם הוא מתנגד למלה הזאת, האי-עברית?  אבל מכיון שהיא מביעה דבר שונה ממה שתביע המלה "ספור"... בכלל אם עוד לא מאוחר – נדבר.  – – –

 

איר תר"ף.  לוד.  Ordinance-guard  (לר–ה).

בגליל התחתון כבר התחולל הסער.  הצבא איננו פוסק מלכת שמה.  המושבות שלנו – סכנת כליון נשקפת להן; כל שעה יכולה להביא ידיעה מחרידה.  את דגניה ב' כבר עזבו, ההתנפלויות על כנרת, צמח... מה יהיה?  הדיביזיה שלנו כולה יוצאת למלחמה כנגד המתנפלים, ורק אנו נשארנו (לעת עתה?) לשמור על רכוש-הממשלה, לשמור על "הקַים".  – – –  הגַרד שלי בתוך זיתי-לוּד, ולילות וימים כה נפלאים פה!  הקיץ עוד לא יִבּש את העשב ואת הפרחים המרובים כל כך השנה.  גם הזיתים בעצם-הפריחה.  – – – הדפסת הנובילה שלי "בלא-ניב" – נצחון הוא לי.  רק אני הנני יכול להשיג, מה רב הוא הנצחון שלי... אכן לא אמות "בלא-ניב"!  – – – כל הלילה חשבתי על אודות החברים בגליל, על אודות הצעירות והצעירים שלנו, אשר המות וענויים כבר אורבים להם.  אני חושב, כי הפעם ישלחו גם אותנו.  סוף-סוף, נזכה להשתתף במלחמה.

 

(לנ"ל)

ב"הצפירה" הדפיסו את "בלא-ניב" שלי והנה כשבאתי ליפו, מקדמים את פני ומספרים: "הדפיסו, הדפיסו". פוזננסקי, מרדכי, כולם.  מרדכי אפילו אסף את כל הנומרים של "הצפירה" עם הנובילה בכדי לשלוח אותם לי (ככה אמר לו ברנר שיעשה) – – – גם מכתבי שרה צ'יז'יק העתיקו – – –

 

מתחילה העליה.  היום יבואו עוד 300 צעירים וצעירות.  לבי מתחיל לרעוד.  אולי בעוד שבוע, בעוד שבועים, ויפול הקיר המבדיל ביני ובין העבר... איך אקבל את העבר שעבור עבר?  נדמה, גם להביט לא ארצה בפניו, כי זה יפריע לי לצעוד קדימה, זה יעכב אותי.

 

יום ששי, צרפנד (לי. ח. ב.)

שלום, אדון ברנר!  כל הזמן חשבתי לבוא בעצמי אליו עם השירים האלה וסוף-סוף הנני שולח לו אותם בפוסטה.  יבחר לו מ-5 השירים הללו את הטוב מכולם וידפיס ב"אדמה".  אם ימצא, כי גם אחד איננו ראוי להדפסה, ישלח לי אותם בחזרה בצרוף איזו מלים של בקורת.  אני כותב בהברה הספרדית, המדוברת, בהתחשב עם החוק של "נסוג-אחור", אשר בלעדיו אין השירה יכולה להיות גמישה כל צרכה.  במקומות כאלה אני שם קו מאונך "|" ואני רוצה, אם יודפס איזה שיר שהוא, כי גם בדפוס יבוא קו זה.  הקהל אינו רגיל עוד לחוק הנפלא הזה, אינו רגיל בכלל לקרוא שיר מוסיקלי בהברה הספרדית.  הכרתי העמוקה היא, כי רק השירה הנובעת מן הקרקע, המביעה את אשר דובבות השפתים, ובאותם הצלילים הרגילים, הפשוטים ביותר בחיינו אנו, רק שירה זו תוכל להיות התחלה של השירה המקורית העממית הארץ-ישראלית.  רק היא תוכל גם לפעול, גם לרומם, גם לשפר לפעמים את חיינו, חיי העובד החשכים...  ואולם זאת היא תימה לחוד, הדורשת אולי באור מספיק יותר (כתבתי ויש לי מאמר של על "גלות שירתנו הלאומית").  יענה לי הפעם במכתב.  מאד מאד אבקשהו.  אני סובל ומתחבט בענין הזה ועדיין לא העזתי לגשת לא אליו ולא אל פיכמן לשוחח על זאת.  אבל לא לכתוב לא יכולתי.  לא הייתי מעז גם עכשיו לשלוח לו את שירי אלמלא "בלא-ניב", אשר למרות כל אי-ידיעתי בשפה יכול היה למצוא חן בעיניו.  השיר "רגע" ו"בסוכת חלומך" – תרגומים הם משירי הרוסיים ושאר שלשת השירים – מקוריים.  אני חושב את "בטרם" לטוב שבהם ואולי גם "רגע".  בשיר "על קבר אחים", שנכתב מיד אחרי המאורעות בגליל, אם ירצה להדפיסו ואם ימצא שהבית השלישי בַנַלי – ישמיט אותו לגמרי.  השיר, נדמה לי, לא יפסיד מזה, ולהפך, ירויח.  את השיר: "אני יודע" אפשר לקרוא בשם: "פרח היער" ואפשר לא לקרוא אותו בשם כלל, אלא: * * *[1]

אבקש עוד פעם מאד, כיון שאין לי כל אפשרות לבוא, לכתוב לי את דעתו על כל זה.  גם ישלח לי את כתב-היד של הנובילה.

 

צרפנד (למ. פוזננסקי)

...בגדודנו עתה מצב-רוח שקט, רציני, טוב; מתכוננים לצאת להתחיל בעבודה.  מסתדרות קבוצות.  גם "מושב-עובדים" גדול.  מדברים על משק, על כורות, על עניני העבודה ומרירות-הצבא מעל כל – איננה קימת.  כבר נכנסה מבלי משים למחננו רוח העבודה החרישית.  אני עזבתי את ה"שורה" ונכנסתי ללמוד לירות במכונת יריה – כך התשינתי ביחס למכונה הנוראה הזאת הנועדה להשמיד אנשים.  עד עתה לא יכולתי, מבלי להזדעזע, לתאר לי את עצמי עומד על יד מכונה כזאת, והנה עכשו אני שמח להתלמד.  מי ידוע, אולי יבוא יום ואיש אחד ומכונה אחת כזאת יוכלו להציל מושבה עברית שלמה מכליון חרוץ.  כן, התשניתי מאד במובן הערכת חיי איש אחד, ואולי גם חיי אני.

 

ט.

יום ששי, ערב. צרפנד (לר–ה)

– – –  אנחנו הולכים ליריחו.  דבר גדול הוא.  אם אהיה ברחובות, אקח שם תנ"ך.  נורא להשאר שם בלי תנ"ך, שם ביריחו.  עכשיו כבר ידוע, כי נתחלק לשתי קבוצות; האחת תשב ביריחו גופה, השניה תרד ותחנה על גשר-הירדן, תשמור את המעבר.  – – – אני מתפלל לה' שלא אקדח שם ואהיה בריא וטוב.  – – –

אליעזר! – – – גם עכשיו יש רצון לכתוב, יש רצון להגיד לך, כמה מר בי לבי על הפֵּרוּד ועל הכֵּעוּר אשר סביבינו, סביב מחנה-העובדים.  אני מתפלל רק: תפקחנה-נא עיני הישרים שבעובדים ואַל ישמעו עוד ואַל יקשיבו עוד לקול המנהיגים ויושיטו-נא יד-רעים איש לרעהו וישימו-נא קץ לכל החרפה הזאת.  אתה, הישר בין הפועלים, עליך כואב הלב ביותר.

 

תמוז תר"ף (לנ"ל)

הנני על שפת הירדן.  – – – מה נפלאה ומוזרה ההיסטוריה שלנו... תמיד נסים, תמיד נפלאות... כאילו אין בנפש-היהודי שורש בריא באדמה, ורק בדרך-נס הוא קַים בעולם הזה.  בנס הוא תולה את הכל, בנס הוא חי... – – – הנה, כשאשאל פתאום את עצמי: מה אני פה?  מי ומה הביאני הלום ויעמידני כאן על הגבול, על ראש פסגת ההר?  מי הפך את שפתי הרוסית לשפת התנ"ך וידי לִימד לקרב ולעבודה?  האפשרי כל זה בעת קצרה של חיי אדם אחד?  רק מהפכת איתנים נסתרת מני דורות, עמוקה מני תהום, תפעל כך.  זוהי התנועה המשיחית.

זה יום שלישי הנני במקום זה.  נח אני פה, מתרחץ הרבה, כבסתי את הכל ועכשיו יספיק לי לזמן רב.  מדברים בטלפון עם הגשר ועם המחנה.  היום הודיעונו בטלפון, כי הגיוס הובטח ויצא לפועל בעוד ימים מספר, כי יום שחרורנו מתרחק וכי ישלחונו מפה ל...גליל העליון!  האמנם נכנס לתל-חי?  היפול בגורלנו לגמור את תקופת הגדוד הראשון בכבוש תל-חי?  – – –

___________

 

(לנ"ל)

על מעברות הירדן.

עכשו, כשהכל רצו בפעם הראשונה להתרחץ בירדן (אני כבר התרחצתי – 40 רגע מפה), עכשו לא יפריעו לי.  אתחיל מירושלים.  יצאנו בחמש בבוקר, לותנו המוסיקה של הגרניזון הירושלמי צריכים היינו להקיף את העיר ומשום זה, כפי שנודע לנו אחר כך, היה עלינו לעבור עד וַדי-קֶלת לא 25, אלא 30 קילומטר.  שעתים ראשונות לא הרגשתי שום עיפות.  לפני רדתנו לעמק-יהושפט פשטנו את מעילי הקיץ והמשכנו הלאה.  בכל שעה נחנו 5 או 10 רגעים.  המנוחה הרביעית ארכה חצי-שעה, אחריה התחלנו להרגיש עיפות, אבל עוד אפשר היה לסבול.  כל הזמן היה מורד.  הטבע – שממות ומות; ההרים לוחצים אותך משני הצדדים ואין סימן ירק או מים.  אכן "עמק עכור" הוא!  והנה התחיל הלהט היוקד מנשב עלינו ממעמקים, משם, מים-המלח; הוא הכה פתאום על ראשינו ודכא את כולנו; לא שרנו, הרגשנו צמאון נורא.  והנה פתאום – עליה.  חגרנו את כל כחותינו ועלינו.  חשבנו, כי מעתה רק נרד, קוינו, כי תשוב עלינו מלמעלה רוח קלה ותשיב נפשנו.  עלינו: לפנינו מורד תלול, ועליה, ושוב עליה!  במקום רוח קרה צרב את לבנו רוח יוקד.  לא האמנו, כי נוכל לעלות.  את רגלי, שכוסו פצעים, כבר לא הרגשתי.  תחת זאת הרגשתי, כי אינני יכול לשאוף רוח, הראש התחיל להסתובב, לא יכולתי לרכז את מבטי לשום נקודה: אם אביט על רגלי חברי – אפול, אם אביט על ערפיהם – אפול.  הכל גורם לנפילה.  מה לעשות?  – – – אני מביט הצדה (וזה עולה לי בקושי, כי גוזל ממני את שארית הכח), ואני רואה, איך שאחד אחרי אחד יוצא מהשורות וכורע בצדי הדרכים.  העגלות ההולכות מאחרינו מאספות את הנופלים.  אני מביט למעלה והנה קרובים אנו לראש ההר.  הקולונל, ההולך לפנינו, אמר, כי קרובה המנוחה.  אחגורה את שארית-כחותי... והנה – הצפירה: מנוחה לעשרה רגעים.  מורידים את ה"פֶּקים" ונופלים כהרוגים, עוד הרבה דקים איננו יכולים לנשום, איננו יכולים לזוז, להוציא את בקבוק-המים כדי להרטיב את שפתינו היבשות.  נגש דוד עם רבע-ספל מים.  שתיתי.  כבר שתים-עשרה.  עלינו ללכת עוד שעה אחת בעצם יום חום עד ודי-קלת, מקום-מנוחתנו עד מחר.  צפירה, אני קם, מתנענע, מעמיס עלי את ה"פק" ושומע פתאום צעקה: "צבי שץ, איה צבי שץ?".  זה היה שמעון.  הוא נוסע בטרנספורט, בא ומבקש, כי אתן לו מעט לעזור לי.  נתתי לו את הפק שלי.  ככה הלכתי עד המקום בלי הפק, רק עם הרובה.  שמעון לא רצה לתת לי בשום אופן, ואני חושב, כי צדק, כי בודאי הייתי נופל.  לא היו לי עוד כחות, ולצאת מן השורה, לעלות על עגלה – בשום אופן לא הייתי עושה זאת.  בודי-קלת, הדבר בראשון אשר היה עלינו לעשות – להעמיד אהלים, אך מכיון שהיינו הרוגים והאדמה שם קשה ומים אין במקום – עלה לנו זה בקושי ובהתאמצות נוראה.  ודוד – נעלם: הוא בא רק אחר כך וספר, כי ישב לנוח בצל ולא יכול לקום.  לכולנו היו רגלים פצועות, לא יכולנו לתאר לנו, איך נמשיך מחר את הדרך.  וזה הלא רק אמצע הדרך...

שתינו טה, אכלנו מעט בולי, והתחלנו לחשוב על המעין.  צריך לרדת.  רגלי היו פצועות, לקחתי את נעלי ביד ואלך, אני – ושכני.  והנה רק עלינו על הגבעה הקרובה, רק סרנו מעט מהדרך, מהעמק העכור – נגלתה לפנינו פנורמה, שלא ראיתי כמוה מימי.  אמפיתיאטרון של הרים על גבי הרים מתרומם עד לשמים ונופל לתהום ועל שפת התהום – דרכי, הדרך למעין.  היא מתפתלת כנחש ונגגמרת בירק, בכתם ירוק בתחתית התהום.  שמה עלינו לרדת.  בכל סבוב בדרך – תמונות מפתיעות.  אין בכחי למסור לך את כל ההדר וההוד של הטבע פה.  רק הרגשתי, כי הפעם אני פנים אל פנים עם הגולם בעצמו, עם האליל, עם הטבע בעצמו ובכבודו.  והנה – קול פכּוּי המעין; נכון יותר: המעינות.  אנחנו יורדים בשביל תלול מאד.  רועדים מעיפות, אנו נכנסים למים.  אחדים כבר הקדימוני והיו פה, אך כל הגדוד רובץ עוד שם למעלה, עיף ושבור!  במעין אחד ביחוד נקשרה נפשי.  הוא פורץ בכח נורא מתוך קבוצת עצים: בננות, תמרים, תאנה, קנים, ומִנתה, הרבה מנתה.  ומשכר הוא ריח-המנתה, ויש אבן בצל ההר, מקום בו השתטחתי, רציתי להרדם ולא יכולתי.  המעין הצוהל הזה, הצוהל והמפרה, עורר בי חשק, אותו חשק להיות צוהל, פראי, ולהפרות נשים, הרבה נשים!  ככה, כאלה היו ה"פראים", בני טבע חזקים כטבע ואת כחם אנו נחלנו... בלי צדק.  כמה חִורים היו עכשיו בעיני מושגי המוסר וה"יופי" של צניעות!  פה, בקרבת השממון של עמק עכור, פורץ הזרם המפרה וצוהלים החיים.  כל היום עד הערב הייתי אצל המעין.  התרחצתי ויצאתי ושוב התרחצתי.  לפנות ערב באו כל החבריא, גם דוד בא.  הוא חור.  האומנם גם אני כך?  בעת ששכבתי ונחתי על האבן צלמונו.  כשעליתי בדרך, הדביק אותי לוי, כל הדרך עד למחנה דברנו – כל כך טוב, קל, ידידות...

ישַנו כהרוגים.  למחרת דבר לפנינו הקולונל.  "ראשית – אמר – אני טופח לכם על שכמכם על הליכתכם הטובה, רק בשעתים האחרונות התחילו מפגרים.  אני שבע רצון מכם.  רק... בסרז'נטים ובקורפורלים אינני שבע-רצון.  ראיתי, שכמה מהם שמו את הפקים על העגלות והם הלא צריכים להיות "מופת לחיל" (Example for the men).  הם צריכים למות בדרך ולא להקל לעצמם".  אחר כך הוציא מפה והראה לנו את מקומות עבודתנו על הירדן ואת תפקידינו.  "בסביבה רבו מקרי שוד וגזל.  זה לא מזמן שדדו הבדואים, הבאים מעבר הירדן, מדרוםים-המלח, כפר שלם ו-300 ראש צאן ובקר.  אנחנו נפסיק את השוד!  קו-חזיתנו יהיה מים-המלח ולמעלה 25 מיל, על מעברות-הירדן.  בעת הצורך נרדוף אחריהם גם מעבר לירדן.  עכשו תלכו להתרחץ (למעין) ובשתי-עשרה וחצי נזוז הלאה.  יש לנו עוד 14 מיל עד המעברות, ז.א. 25 קילומטר".

והנה התחילה ההליכה שניה.  עוד לא נחנו מהראשונה ומהתחלת הדרך הרגשנו, כי קשה... בעוד שעתים התחיל חום גדול, שאי-אפשר היה לנשום בו.  כשישבתי לנוח על אבן, קפצתי, כי נכויתי.  בראש דפק מה ובעינים היה חושך, ושוב קשה היה לנשום.  ופתאום נגלה לפנינו עמק-הירדן ויריחו שם למטה.  צעקת שמחה פרצה מלבנו, חשבנו, כי כבר נצלנו והמשכנו ללכת.  אבל הדרך נכנסה אל בין ההרים והחום התחיל להפיל מאתנו חללים אחד, אחד.  בכל רגע ראיתי: הנה יצא זה, הנה יצא זה... ואני מתפלא עלי: מדוע אני עוד ממשיך?  הלא הם בריאים יותר, הרבה יותר?  והנה שתי תחנות לפני יריחו וגם ד. לא יכול לקום.  סבבו אותו, לקחו ממנו את הפק, ואני קפצתי והמשכתי ללכת.  עד יריחו אני מוכרח לבוא, והלאה – נראה... אבל פה קרה לי אסון: שכחתי את משקפי, שהסירותי לרגע ואניח על ידי.  שבתי לחפש אותם, פגשתי בד. שהלך כבר בלי פק; שאל אותי, אם גם אני רץ אל העגלה?  לא, אני מחפש את משקפי, עניתי... חפשתי, חפשתי ולא מצאתי.  עכשו אני אבוד!  מה אעשה שם בחזית, כשאני עור?  אהיה האחרון במגִנים והראשון בחללים... ולא יותר.  זה הרגיז אותי ודכא.  בלי חמדה המשכתי את דרכי, המחנה התרחק מאד.  עלי להשיגו... חום, הפק כבד, השפתים נצרבו מצמאון.  פעמים פגשתי במעינות ושתיתי כמטורף.  בהֶלְמֶט שאבתי את המים ושפכתי על ראשי, וזה היה מתיבש ומתנדף בן-רגע.  החלקים המתכתיים של הרובה היו כה בוערים, שאסור היה לנגוע בהם.  השגתי את המחנה לפני יריחו.  הוא נח שם חצי-שעה, אבל אני לא הספקתי לנוח, רק באתי – והמחנה קם.  הפעם אפול... זה היה ברור לי.  אמנם, הרצון היה יכול עוד לפעול, אבל הלב התקומם: לשם מה?  עשרות אנשים עלו על העגלות, בחורים בריאים, שתמיד מתפארים הם בבריאותם, הסרז'נים והקורפורלים כולם השליכו את הפקים שלהם, כולם מסכנם ושבורים, האופיצרים מתנועעים על סוסיהם, ורק הקולונל הולך ברגל בראש המחנה: Example for the men!  ואני הלא אינני מצטין בכח רב, הנה גם ד. נפל, למה אהרוג את עצמי, את בריאותי, לעולם?  לשם מה?  לשם כבוד "החיל העברי"?  – לא!!  אינני רוצה עוד להתאמץ!  אך הנה יצאתי מירושלים, מבלי להרגיש כל עיפות.  חצי-שעה לאחר זה יצאתי מן השורה ונפלתי כמעט בלי נשימה, שמעתי, כי באותו רגע ניתן סיגנל למנוחה.  ובכל לא נפלתי.  נגש אלי אופיצר ובקול רך אמר לי, כי אלך לצל ולא אשכב בשמש.  כשרבצתי בצל, אמר השכן לעגלון, כי יקח את הפק ממני לעגלה.  "עד המעברות עוד שעתים", אבל אני גם בלי פק לא יכולתי לקום.  "עלה על העגלה, עלה מהר!" צעקו לי.  הלכתי, פגשני לוי, עזר לי לעלות.  כך גמרתי את דרכי בנסיעה...

המחנה עומד 40 רגע מן המעברות; הוא מבוצר בחפירות-הגנה; פה מחכים להתנפלות; מן הצד השני עומד צבא-השריף.  היום שלחתי לך מכתב קטנטן, ראשון מפה.  החום פה כה רב, שהכל מתהלכים כמו צללים, אבל אני, אחרי כנרת ומגדל, אינני הרוג.  טוב שנסעתי, באמת הצלתי את בריאותי.  הלילה היתה "החרדה" וכולנו רצנו עם רובים ו-120 כדורים אל מקומותינו בחפירות-ההגנה.  לכל איש מקום קבוע.  אמשיך אחר כך.

אתמול, ז.א. ביום שבאנו, היתה התנפלות על פטרול הודי; חמשה נפצעו, שנים נהרגו – אכן מלחמה ולא תיאטרון פה, על מעברות הירדן.  עכשו באה ידיעה, כי אלף בדואים עברו את הירדן ונמצאים אצל עין-גדי, אצל ים-המלח; בודאי ישלחו פטרול משלנו להפסיק להם את הדרך.  קמים פה אנחנו בארבע, שותים טה בלי סוכר, לוקחים אתים והולכים לתקן ולחפור חפירות-הגנה חדשות.  מדי פעם בפעם שולחים מאתנו פטרולים של 25-30 איש דרומה, צפונה, או מערבה, לשוטט בסביבה.  צידה נותנים רק לארבעים ושמונה שעות, אבל הקולונל עוד בנאומו בודי-קלת אמר לנו, כי עלינו להשתדל "ליהנות" מן הכפרים... לע"ע מן הקומפני שלי עוד לא שלחו פטרול.  דוד עם עוד 9 בחורים נמצא על חומת-מלח בצורה, תלולה, עם שתי מכונות-יריה.  הייתי אצלו פעמים, משם מראה נהדר.  מנגד, בעבר הירדן, מרחוק – הרי "יבש-גלעד", העולים ורמים, רמים ועוברים להרי "רמות-גלעד" – הרים גבוהים מאד.  דרומה – "קיר-מואב", הרי מואב, שם הלאה ים-המלח!  עוד לא הייתי שם, מפה שתי שעות וחצי ברגל.  שפת הירדן מענינת.  כשאתה יורד מה"קֶמף" (40 רגע), אתה עובר כחצי-שעה רק בין גבעות מלח וסיד בלי כל סימן של צמיחה; צורתם משונה מאד, דומה קצת לדיוּנות של חול, רק יותר причудливо  הבנתי את מקור האגדה על אשת לוט.  ראיתיה פה לא אחת ולא שתים.  עומדות הן על ראש גבעות-סיד, עטופות סודר ומסתכלות בדממה אל מה שקרה לסדום ועמורה.  העמודים האלה, עמודי מלח או סיד, מזכירים באמת אדם מרחוק, ובהיות מעט דמיון, הרי לפניך נשים או גברים או מי שאתה רוצה.  ברדתך הלאה מתחיל הירק, הרבה מאד עצי-אשל, אקליפטוס ושיחים, שיחים, שיחים, כל מיני שיחים. פה עובי כזה, שאי-אפשר להגיע עד המים בלתי אם בשבילים ידועים.  ומי הירדן דלוחים ועמוקים פה, זועמים הם על החום הלוהט ועל ההכרח להכנס בעוד מועד לים-המות, המחכה להם שם, שם.  את הרי ירושלים ואפילו את "טור מלכא" רואים מפה (אני בלי משקפים אינני רואה) וחושבים אנו: מה שם?  ברגע גדול עזבנו את החבל ההוא.  – – –

פה חם, ישנים אנחנו בחוץ, ערומים ולא מכוסים; משני רובים (במקום מקלות) ומוסקיטר מקימים אוהל קטן וכה נעים לשכב בתוכו ולהביט אל הכוכבים, לנשום רוח-ערב קרירה, לשמוע זמזום-יתושים שאינם יכולים לחדור אליך מבעד הארג הדק הזה.  ובכלל מרגיש אתה את עצמך מובדל וביתי.  – – – הזעה כה רבה, שמוכרחים להתרחץ תכופות ובסבון.  ומים לרחיצה אין לנו (צריך להסחב לירדן) וסבון אין לנו.  ענין הכביסה והרחיצה והשתיה – הוא הענין הקשה ביותר פה.  מי-שתיה מביאים לנו מאחרי יריחו, מן המעין, ונותנים רק שני בקבוקים למעת-לעת, רק לשתיה, וזה אינו מספיק!  פה אסור להתרשל ולהכנע לחום – תרקב באי-נקיון ובקדחת במשך יום-יומיםץ  צריך להתגבר על חום, לא לשכב ולהיות ער מאד.  אני שמח לכל עבודה, שנותנים לי, כי בעבודה אין מרגישים את החום.  היום שולחים ששים איש, שני פטרולים: אחד לים-המלח, השני צפונה.  עוד לא ידוע, מי ומי, אך אני בודאי אלך.  עשיתי לי כלל: לא לבקש ולא להשתמט משום עבודה; מה שיתנו ולכל מקום שישלחו – אלך, אך להזיע ולהראות גבורה – לא, אני – בשבילי אשמור את בריאותי, ולא יותר; לפקודות אשמע ואהיה חַיָּל טוב; אחרת – תיכף אקדח ויביאוני ב"צלב אדום" לבית-החולים הצבאי, חלילה.  ככה.  גם האידיאליזם אינו צריך להיות עִור, טפשי.  מענינת פה הרגשת הסכנה.  אין שום פחד מפני המות.  להפך: אתה כאילו רוצה להתגרות, ללכת לקראת הסכנה, הכדור.  כל כך נעים ללכת, כשאתה מזוין, במקום מסוכן, להביט לצדדים, לצפות לאורב, להתנגשות, להראות את כחך.  רק חוסר-משקפים מדכא אותי.  איזה חיל אני בלי עינים?  לא אראה את אויבי עד הגיעו אלי, מקרוב, ורק אז, אז אוכל להתאבק... נחשים ועקרבים לא ראינו פה, האדמה כאן איננה נסדקת למרות החום הנורא.  הכוכבים פה נפלאים.  פה צריך להיות ישוב, צריך רק לנטוע, רק לנטוע; יהי עץ – יהיה צל, יהיה צל – יהיו רוח ומים ואפשר יהיה גם פה ליהנות מן החיים וליצור...  מענין, כי מושגים ובטויים עבריים אחדים, שהיו זרים לי מקודם, כשלמדתי את השפה – עכשו התבררו לי כל צרכם.  למשל, המלים: "מפגרים" – הוי, כמה זה חי!  או: "רוח משיבה נפש" – היה מוזר לי מקודם הבטוי, אבל כשהייתי "בלי נפש" וברה הרוח והשיבה לי אותה, אמרתי: הנני רוצה, כי תשוב עוד ועוד רוח וכי "תשיב לי נפש"... או הבטוי: "ארץ-תלאובות" – כל כך נכון הוא.  או המלה: "רובץ", שאיננה ברוסית ושאת מושגה רק עכשיו הבנתי... הכל לפי תנאי החיים, המקום... ומה זה: "צמא למים", ומה זה עץ וצל; אני שר פה:

                 ביום קיץ, יום חום, עת השמש ממרום

                 תלהט כתנור... (שכחתי)

                 עת יבקש הלב פנת-שקט לחלום –

                 בוא אלי, בוא אלי, רע עיף!

"פנת שקט לחלום" – הוא המעין הרן, הצלול, התאנה הארומטית והצל המשקיט.  מחוץ – העולם בוער ונשמד בחרון-אף-אדוני, וזה יוצר יותר את האינטימיות של ה"פנה", ממש אותה הרגשה כשאתה בחדר, ובחוץ – ליל-סגריר עם חזיזים וקולות ופלגי מים נוזלים על החלונות מבחוץ. 

 

על שפת נחל.

מתעצל אני לכתוב במקום יפה כל כך.  מוטב היה לשכב פה בצל הקנים, לעצום את העינים ורק לשמוע ולשמוע את קול פכּוּי המים ואת הצרצרים.  מחר – בשובנו לקֶמף – אכתוב.  פה אגיד רק, כי אנו, פטרול של 25 איש עם עגלה ובה שתי מכונות-יריה ושמיכותינו והצידה שלנו, באנו אמש אל הנחל הנפלא הזה ופה חונים הננו.  בתשע בערב באנו; בדרך תעינו, נכנסנו מבין ההרים לישוב גדול של בדואים, רק בדואים עם אהליהם השחורים... ובדואי אחד כזה, שחור, הביאנו עד כאן.  כשעלינו על ההר, נגלה פתאום לפנינו עמק בין ההרים, עמק שקט, כולו ירק וחן, ברושים גבוהים ומיני עצים אחרים, קבוצות-קבוצות, פזורים פה ושם.  מורגש כי יש כאן מים.  והנה הגענו עד למעין, נחנו חצי-שעה, אכלנו, שתינו ונלך הלאה.  פה נתקלנו בעוד מעין, אבל מימיו היו כה קרים ומתוקים, ששתיתי 3 הֶלְמֶטים וכמו צרי לנפש היו לי.  והנה בערב באנו למקום מוזר: לפנינו קיר של קנים, תחתיהם, בתוכם, המית המים... עיפים היינו, שכבנו.  "פה נלון" – אמר האופיצר.  למה באנו הנה?  פה – חושבים – צריכים לעבור כנופיות בדואים שודדים מעבר לירדן.  העמדנו מכונות-יריה, 3 שומרים על מעברות-הנחל, ושאר החברים הסתדרו לישון ולמראשותיו של כל איש – רובה ממולא ו-120 כדורים.  אני ירדתי למים.  חושך.  בעבר השני מצַיר הדמיון את צורות הבדואים הבאים לשוד ולגזול את הכפרים... ישבתי, ישבתי יחידי על האבן, והחלטתי להתרחץ.  בדואים לחוד – ורחיצה לחוד.  והרי מוכרחים להתרחץ אחרי הליכה של חמש שעות; הוי, כמה התענגתי, ר–ה!  שוב אותה הרגשה שעעל יד המעין בודי-קלת, רק ביתר עוז, תקפה אותי... הכוכבים הזהירו, המים לטפוני, ואני מרגיש, כי מאושר אני ב"חיק הטבע בהתאחדי עמו!" נעים, נעים מאד לחיות בסכנה תמידית.  וכמה משעמם כשנודע לך בבוקר, כי אין שום סכנה ולא כלום!  כעת, היום, כבר הכל מתרחצים ו-безпечны, אבל אתמול בערב פחדו לרדת למים, או אולי פשוט עיפים מאד היו?  או אולי, נכון יותר, אין להם אותה תשוקה רותחת (אשר רק עתה גליתי בי) לטבע?  אנחנו כמעט שאיננו יוצאים מן המים.  מחוצה להם ולצל הקנים – חום נורא, ושם במים לא מורגש אפילו, כי יש חום ושמש בעולם.  הערבים הבדואים חושבים, כי זה באו היהודים לקחת בחזקת-יד את ה"ג'יפטליק" וכאשר שואלים אותם על מצבם, אומרים הם ביאוש: "אדמה פה לא-טובה, חום נורא, ואנחנו עוזבים את המקום ועוברים ירושלימה".  ככה אומרים הם, אבל אנחנו רואים, כי חטה נפלאה צומחת פה, וכמה מים וכמה פירות!  אנו – המרגלים הרונים של הארץ.  חשבתי אתמול וכתבתי, שנלך לים-המלח, אך לשם הלכה קבוצה אחרת, ואנו עשינו דרכנו צפונה לנחל יבוק.  מראה הפָּרות פה גם הוא טוב, לבדואים יש הרבה לֶבֶּן ןחלב, וכבר כבדו אותנו.

 

המחנה – מעברות הירדן (לנ"ל)

שלחתי לך היום כל מה שהספקתי לרשום; מובן, שאין זה גם החצי ממה שהתרשמתי.  הערב, נכון יותר הלילה, בעשר, יוצאים אנו שוב לאכספדיציה, הפעם ל-48 שעות, לסביבות ים-המלח.  אני בקבוצה של מכונת-יריה, אתי גם דוד.  נצא במספר 80 איש.  זו היא כבר האכספדיציה השניה במשך השבוע הראשון להיותנו פה.  לא חשבתי, כי אוכל להרגיש את עצמי כל כך בטוב.  רק אתמול בלילה שבתי מן האכספדיציה לצפון-מערב, והנה הערב שוב; הפעם הדבר רציני יותר – דומה!  הפעם יתגשם חלומי וראה אראה את ים-המלח, ים-המות.  הרי הוא הקסים אותי עוד בהיותי נער, הוא העמוק, המעולף חום, סמל המות ומנוחת-נצח, אשר כל מים חיים ומעינות-חמד גומרים בו את הויתם והמיתם העליזה.  אני כל כך מוכן למות.  כל כך שלו אני.  לא הפרזה היא – טוב למות ככה, באמת טוב.  אני מהרהר לי: "פרַיוֶט שץ נהרג".  "פריוט שץ" – – – רִנָּה.  "פריוט שץ" בעצמו לא הספיק לרנן... אם כי חיה חיתה בו הרנה... אם כן לא יפסיד העולם כלום משום מותו של פריוט זה על שפת ים-חלומו... ככה אני מהרהר ובעצמי צוחק לי: טפש, טפש, עד מתי ועד היכן תהיה רומנטי ותרקום חלומות!  לא תמות גם הפעם וכל רע לא יאונה לך!  בשלום תשוב ועוד – – – ועוד שממון ועצב רב ויאוש תדע למדי... ככה אני צוחק לי וחושב.  בכל זאת מנין התשוקה הזאת ללכת דוקא בפטרוּלים?  אני במובן זה אעלה על הכל.  נדמה לי... פשוט יש חשק לראות את הארץ ועוד דבר, דבר שהבנתי שם בנחל (אינני יודע את שמו העברי) והוא: פה, רק פה בארץ-ישראל, אני בפעם הראשונה מתאחד עם הטבע.  וזאת היא עובדה, שאין לערער אחריה.  ככה זה, ואני גם מבין מדוע זה כך, מדוע ברוסיה לא יכולתי, ופה הנני בן-טבע נאמן. יען כי נחוצים, כנראה, דורות על דורות של היסטוריה בעבר ובעתיד והשפעתם על כל אדם בן-מולדתו.  פה יש לי הרגשה נוספת, כי אבות-אבותי חיו פה וספגו מפה, והיא , ההרגשה, מצטרפת לאותה התשוקה היסודית, אשר לכל בן-אדם, התשוקה אל הטבע, אשר בי היא גדולה שבעתים, מאחר שמן הגלות יצאתי... אז, בעמדי על שפת הנחל עם הרובה ביד ובשמרי על המחנה הקטן שלנו, חשבתי עלינו ככה: הנה שוב, כלפני 3000 שנה, מתפרצים אנו, היהודים, אל הארץ הזאת.  ממדבר שמם שבעתים, מדבר-הגלות, יוצאים אנו, ופראים אנו שבעתים מאבותינו שיצאו ממצרים, כי בנו, באינטליגנטים, בוערת איש איומה, תשוקה צורבת לאדמה, לטבע.  אש כזאת לא בערה בלב יוצאי מצרים.  – – – התעורר בנו האדם הקדמון, הטבע בעצמו, ודורש את חלקו, את זכותו לחיים.  אין לנו מה לאבד.  – – – אח, איזה חג הוא בשבילי, שאני הולך לים-המלח ושאני ככה הולך.  – – – אמשיך לכתוב בדרך.  הלילה נלך ומחר בבוקר על שפת-ים-המלח אמשיך לדבר אתך, אתכם.  אני כבר מוכן, רובי נקי, הכדורים מוכנים, נקיים, חבילתי מוכנה.  טוב שאתי גם דוד, גם שמעון (בתור עגלון) – זה חשוב מאד.

אתמול שבנו מן האכספדיציה השניה.  אספר על המומנטים העיקריים.  עד הרגע האחרון לא אמרו לנו, לאן נלך.  רק בתשע בערב, שעה לפני ההליכה, אמרו לנו האופיצרים, כי הפעם תהיה תגרה בלי כל ספק.  על פי הידיעות מן השפיונז' ומאוירון נודע, כי 1600-1000 בדואים נמצאים בהרים בחצי-הדרך בין ירושלים ויריחו.  על פי התכנית שעבד הקולונל עלינו, על 80 איש צבא רגלי, לתפוס את ארבעת הפתחים בהרים.  על הקַוַלריה ההודית הוטל תפקיד להבהיל אותם ביריות, וכשיצאו, נתנפל אנחנו עליהם וצריך להשתדל לקחת בשבי מספר אנשים גדול, ככל האפשר.  בעשר הסתדרנו, קראנו את השמות וסדרו את הקבוצות.  לאונגרד בחרו ששה אנשים מן הזריזים ביותר וקלי-הרגל.  עליהם ללכת קדימה ולרגל.  אחריהם הולך המחנה הראשון.  למחנה זה הכניסו אותי... את ד. השאירו מאחרי הכל לשמור על העגלה של טרנספורט.  שתי פרדות הובילו ארבע מכונות-יריה, אני הייתי הפעם בין ה-rifle-men (עם רובה).  חלקי גם פצצות-יד אחדות.  יצאנו בשתיקה גמורה; בלילה אסור להוציא מלה, גם הפקודות ניתנות בתנועות-יד ידועות.  קשה ומוזרה היתה ההליכה הזאת בשתיקה.  לפני יריחו נחנו; שקעה הלבנה.  הרהרתי: "אכן לא אראה את ים-המלח גם הפעם – סימן שגם לא אמות.  היה שעמום.  אחרי שעברנו את יריחו, נכנסנו אל בין ההרים.  גם פה לא היה מענין.  הדרך – אותה הדך שבאנו בה.  רק בלילה הכל נראה סודי יותר.  כשנחנו על יד המעין, אחרי עליה קשה, התחיל האופיצר שלנו להקיא.  הוא עמד מן הצד וכולו התכופף.  קשה היה להביט עליו.  החילים דברו ביניהם: כמובן, הוא שכור כמו חזיר, עשה משתה לכבוד הליכתו למות.  "עם אופיצרים כאלה – חשבנו – מסוכן ללכת כנגד הבדואים".  הרגשת אכר לאינטליגנט ובוז של אכר לאינטליגנט היו בנו.  המשכנו ללכת.  עם "ודי-קלת", חצי-דרך לירושלים, הייתי כולי רטוב מזעה (וזה בלילה!) וכשניתן אות לנוח, רעדתי כמו בקדחת.  על ידי נאנח קשה ה. הכל שכבו כמתים ואילו היו מתנפלים עלינו עכשיו הבדואים, היו הורגים את כולנו בלי התנגדות כל שהיא מצדנו.  כל כך אפסי-כחות היינו.  פה השגנו את האונגרד שלנו עם הבדואי, שהוביל אותם.  אחרי המנוחה סרנו מן הדרך לשביל בין ההרים.  ראשון הלך הבדואי, אחריו איש אחרי איש, במרחק של עשרה צעדים, הלכו ששת הבחורים של האונגרד, האיש השביעי הייתי אני, השמיני היה ש., התשיעי, העשירי וכו' וכו' – לא ראיתי באפלת הלילה.  פתאום לא הרגשתי שום עיפות.  האיש הראשון זִיֵּן את הרובה, דפיקת מפתח-הרובה היתה לפקודה, והנה גם השני, השלישי – אני והכל – הריחו ויזַינו את הרובים.  התקדמנו חרש-חרש, על ראשי-האצבעות, את הרובים החזקנו ביד.  השביל, אשר קודם ירד, התחיל לעלות.  העליה לא עיפה אותנו.  בינתים החל להאיר; השביל נעלם כמעט ולא אחת החליקה רגל.  תחתינו רבצו תהומות כה איומים ונפלאים... במרחק, למטה, נגלה ים-המלח, עין-כסף היתה לו ומראה של מת עטוף בתכריכים, ואסור היה להביט הרבה עליו, פן תחליק הרגל ותפול לאותן התהומות.  במקום הזה, אילו פגע באחד מאתנו כדור מאיזו פנה נסתרה, מיד היה מתגלגל לשם, אבל לא פחד היה בלב, כי אם הדר-הטבע.  הנה נפגשתי עמכם, הרי יהודה!  ויפה נפגשתי.  אולם לאן אנו יורדים?  התחלנו לרדת.  אולי מרמה אותנו הבדואי?  מי יכול לערוב בעדו?  הנה מאיר יותר ויותר ואנו יורדים.  אולי לים-המלח?  אולי להפסיק את דרך השודדים!  ואיה הקולריה של ההודים?  אולי כל זה רק "בלוֹף" ואין כלום ולא היה כלום?  האיר לגמרי, ואנו ירדנו לבקעה צרה בין ההרים על יד מערה גדולה.  פה הם השודדים!  נגשנו אל המערה.  לא מצאנו כלום מלבד נוצות יפות ארוכות, אשר תחבנו לנו בכובעינו.  ישבנו, צחקנו.  הבדואי אמר, שזאת היא הדרך של השודדים, שהוא יודע... אנחנו החרשנו.  אין אמונה בבדואי.  פתאום, מלמעלה, בהרים, נשמעו יריות.  נטינו אוזן קשבת, עברו איזו רגעים – אין כלום.  לאט-לאט השיגו אותנו כל המחנה, אתם בא רעש, היום פרץ, והסודיות של הלילה ושל הסכנה חלוף חלפה לה.  היה ברור ששוב לא יהיה כלום.  ירדנו עוד מעט ושבנו ליריחו, בדרך אחרת.  עיפנו מן ההליכה הזאת במשך כל הלילה עד מות.  ביריחו נחנו עד חמש לפנות ערב.  בשבע שבנו למחנה.  היום נתגלה, שהבדואי רמה אותנו באמת והשודדים עברו להם דרך אחרת.  עוד לא ידוע הדבר בודאות, אבל כל זה מרגיז.  לא כך תופסים בדואים.  – – –

 

יום ששי, גַרד (לנ"ל)

לים המלח יצאתי אתמול באופן אי-ליגלי, כרגיל – "פרֶנץ'-ליב".  אני וק. נ. הדרך מענינת עד מאד.  האדמה לבנה, אבל פוריה, כולה מכוסה שיחים, עצים ועשב.  כעבור שעה הגענו למקום נחמד ומים – מעין!  נכנסנו לגן-ענבים השַיך למנזר יוני (בית חָגלה – שמו העברי).  עצי הענבים גבוהים מאד ולמעלה יוצרים הם סוכה באופן שממעל לראש תלויים האשכולות ועליך רק להושיט יד ולקטוף.  שיטה של נטיעת-ענבים כזאת עוד לא ראיתי – מתחת צל, פכּוּי-מים, אתה מטַיל לך בין השדרות, וממעל לראשך ענבים.  נזיר יוני קבל אותנו יפה, הביא שולחן.  ישבנו על הספסל, קנינו בשלשה ארבעה-גרושים ענבים, הרבה ענבים, ונהנינו.  פתאום שומעים – עגלה!  רצנו – והנה לוי נוסע עם עוד בחורים מים-המלח למחנה.  "מתי תשוב?" – "בערב".  "אולי לחכות לך פה?" – "לא, תלכו לכם ברגל, מפה כבר לא רחוק", והוא הראה לנו את הדרך הקצרה לים-המלח.  "לא חשבנו אז שככה ישוב... הנזיר היוני עשה עלי רושם נפלא (הוא הראשון והיחידי).  הפליאה אותי ביותר הבעת פניו אשר כה דמתה להבעתו של נ–סקי, ביחוד אופן פתיחת העינים הטובות ופתיחת הפה בשעת דבור, והשקט שלו, והזקן ושערות ראשו.  חשבתי: רקנ–סקי מסוגל, כמו הנזיר הזה, להתבודד מכל העולם עם העצים שלו.  יש בגנו גם הרבה תמרים ותאנים.  נחנו כחצי-שעה והמשכנו את דרכנו.  האדמה מלוחה יותר ויותר, אך הצמחים אינם פוסקים – והנה במרחק הבתים, בהם חונים הבחורים שלנו.  לי כל הזמן הרגשה כאילו אנו מתקרבים לאיזו מושבה עברית או קבוצה.  איזו הרגשה נפלאה.  – – – והנה – הים, והנה שורת הבתים, בדיוק כמו בבית-וגן!  "איה בית-הפועלים?" – צועק אני.  הבחורים מציצים מן החלונות ועושים לי תנועות ביד שאשתוק ואמהר להכנס דרל החלון פנימה: "זה עתה תפשו פה אחדים ורשמו את שמותיהם על שבאו מן המחנה בלי רשיון".  נכנסנו.  – – – ירדנו לים.  פה – נמל.  הגרמנים בנו פה את הבתים האלה ויצרו ישוב שלם ערבי.  הם עשו פה בית-חרושת של גפרית ועוד משהו.  בים עומדות ספינות גדולות וקטנות.  לא מרץ עברי, לא יד העובד העברי, לא כסף עברי – עצוב וקנאה בלב.  והים הגרנדיוזי משתרע לאין קץ ואובד במרחק.  הכוכבים מזהירים פה יותר מבכל מקום אחר.  אני נזכר: "הלא פה תחתית הארץ, המקום הנמוך ביותר בעולם!".  משני צדי הים – הררי-פרא, ביחוד פראים הם הרי-מואב מהצד השמאלי.  אני פושט את בגדי ונכנס למים.  צריך להזהר מהתיז מים פן תפול טפה בעין.  המים כה כבדים, שדוחפים הם את רגליך למעלה ואתה נופל.  אני מפחד ואלה שיודעים כבר – צוחקים.  "אל תפחד!  פה לא תטבע אפילו אם תרצה" – צועק לי א.  אחר כך נוכחתי שאפשר פה לא רק לשכב על פני המים כמו במטה, אלא גם ללכת במים כשהרגלים אינן מגיעות לקרקע.  – – – אחר כך הולכים לחנות, אוכלים בתאבון.  פה יש ערביה צעירה המדברת גרמנית (זכרון מן הגרמנים) ושהבחורים שלנו מסתובבים ונוהים אחריה.  – – – כל הפנה הזאת עשתה עלי רושם של Кабачок באודיסה.  הערבים רבו והכו איש את רעהו, האשה הצעירה הנ"ל היתה משמיעה מדי רגע את קולה, אך ממחבואה לא יצאה, ולבסוף עשו ה"פוליסים" הערבים חפוש, בקשו "יין-שרף", אשר מוכרים פה ואשר אסור למכרו.  זו היא חתיכת "מצרים". – – –

 

 

י.

כ"ז תמוז תר"ף. במשמר על ההר (לא. ברון)

ברור לי, כי את שירת העבודה לא אשיר, אם בעצמי לא אעבוד, כי את האדמה ואת הטבע לא אבטא, אם לא אהיה בנה האמתי.

– – –

מה אני חושב לעשות עכשיו?  לבי מושך אותי לעבודה, אך שכלי אומר לי, כי שנה אחת עלי להקבר בין הספרים; שנה אחת עלי ללמוד, להמנע מהחיים, להיות בעיר השנואה עלי אני רוצה, אני מוכרח למלאות את החסר לי, את המקום הריק.  אני מוכרח למצוא את הנימה החסרה לי כדי להשלים, לתקן את המעוות מדורות.  אז אוכל לעבוד בשקט.  – – –

ומפה תבין את השגיאות שאני מסוגל לעשות בחיי הקבוצה, בעבודה, ומכאן תוכל גם לשפוט ולפעמים גם לסלוח אולי.  יש עוד דבר, שאינו מרשה לי להכנס מיד לעבודה באיזו קבוצה: חוסר ידיעת העבודה על בוריה.  אני חושב, כי נחוץ לי ללמוד איזה מקצוע אחד ולהשתלם בו מחוץ לקבוצה, ואזי רק אוכל להרגיש עצמי בקבוצה שמח יותר.  זה חשוב... אני יודע הרבה עבודות, ושום מקצוע אינני יודע על בוריו, כלומר לא הייתי יכול לקבל עלי  לא פלחה, לא מחלבה, לא נטיעות, ואפילו לא ירקות.  יחסי המרפרף לחיים היה בעוכרי, יחסי השלילי לכל ה"ממש", באשר כולי הייתי נתון לבקשת גדולות ונצורות, ואת הקטן בעיני בזיתי, לא אביתי לתת לו לבי.  מעצמו – חשבתי – יבוא הכל אלי.  אך עתה נוכחתי, כי שום דבר לא יבוא מעצמו.  צריך אתה לשלם אם לא במיטב-הדם, הרי במיטב שנותיך הצעירות.  והנה שלמתי.  עכשיו אני מוכן להרכין ראש ו"בטיסה קלה" להכנס לחיים.

 

(לש–ה)

אמש היה לנו ערב טרגי, טרגי לרבים: ז'בוטינסקי נאם ודרש, כי נשמור על מוסד הגדוד עד בוא הגיוס המקֻוה.  לזה דרושים מאה אנשים, לפחות.  כשעתים הכה על נימי-הנפש של הבחורים הטובים שלנו.  והתחילו להרשם, לחתום, כי ישארו עוד לזמן בלתי-קבוע.  חתמו לעת-עתה יותר מששים איש.  לאחרדים היו אלה – כך הודו – הרגעים הקשים ביותר בחייהם.  פ. בכה ולא חתם.  אני, כמובן, לא חתמתי, וגם לבוגד לא חשבתי את עצמי.  ומובן הדבר: אם אני מוכן ללכת מ... – – –  הכל כדי לסול את דרכי, שעלי לסול, על אחת כמה וכמה נקל לי לעזוב את ענין הגדוד ולקרוע את גורלי מגורלו.  בררתי לי אתזה בעמדי הלילה על המשמר.  כל פקודה רשמית ביחס לשחרורנו, אמנם, לא נתקבלה עדיין.  – – – ואני, ש–ה, כל כך מתגעגע עכשיו לעבודה, לשקט, לחיים בתוך אותו השקט... אך עלי ללמוד.  – – –

 

(לי. ח. ברנר)

– – – אתמול מסרתי את ספורי לפוזננסקי.  מדוע לא ישר לך?  בעצמי אינני יודע.  אולי מפני שבאותה דרך עבר גם "בלא-ניב" והצליח... – – – שלום!

אם מן הצד החמרי אוכל להתקַים זמן-מה ביפו, אשמח מאד, כמובן, לשעה, שאתה נותן לי ואשתדל לנצא את ההזדמנות.

 

(לר–ה)

ברור לי, שאני מוכרח להיות בן-בית בחדרי-ספרותנו.  אני עוד לא מצאתי את עצמי ואת דרכי.  אני ארגיש את עצמי במצב שפל עד אשר לא אהיה בן-בית בספרותנו, בשפתנו...  גופי בארץ-ישראל, אך נפשי עוד כולה מפרפרת מעבר לזה.  אני סתמתי את מקור חיי הקודמים ברוסיה, ומקור אחר עוד לא נפתח לפני ואני נחנק זה כמה שנים.  אני יורד ונובל – תביניני!  את רוב הדרך כבר עברתי, אני לפני המטרה.  האומנם אציץ – ואפול בלי כחות?  – – – אינני בוגד בעבודה, כמו שלא בגדתי בה בלכתי למלחמה.  אך עוד לא זכיתי למרגוע אשר בעבודה.  עוד עלי להלחם ולכבוש.

 

יא.

(לב. כצנלסון).

– – – באו זמנים רעים.  מצבי מסוכן באמת.  האמן לי, יש דברים שאינם נִתנים להגלות, אך האמן לי, כי מצבי מסוכן.  אצלנו רגילים להעריך בן-אדם או לשים אליו לב רק אחרי עברו מבלי שוב.  אני הולך עכשיו לפתח-תקוה לחפש עבודה אצל אכרים, כי בקבוצת-הבונים אין לי עדיין עבודה שם.  – – – אחת אגיד לך: אנשים, שאינם מסוגלים להבין, כי בעולם יש לא רק חומר לבנין בלבד אלא גם נפשות חיות (או רק רוצות לחיות) ומשפחות וקשרים נפשיים וקשרי-דם – אנשים כאלה אינם צריכים לעמוד בראש התנועה, תנועת ה"תחיה".  כתבתי לו ל – – –: "מה שעשית בנו, אם רשלנות היא – זה נורא, ואם בכונה – הרי אני מזדעזע, שבידך נמצא גורל כל כך הרבה אנשים ומשפחות". – – – הייתי רוצה לשבת במקום אחד ולעבוד בשקט.  אינני מחפש פרנסה או משרה; אני מחפש להציל את נפשי ואת הקולות האחרונים שעוד לא נאלמו.  גם בחקלאות עוד לא בגדתי בלבי.  שלום!

 

פתח-תקוה (למ. פוזננסקי)

היום אינני עובד.  רציתי לטַיל ולא עלה בידי.  שבתי הביתה ועל השולחן מכתבך.  – – – ואני חולם פה על ה"שקט", כי בו בחרתי ואותו אחמוד.  ידעתי, כי הוא חלון לאושר.  ואם לא אדענו, אראנו מרחוק, מן ה"חלון".  אני עובד איזו ימים בשבוע, כי תמיד יש עודף של אנשים ומחלקים את העבודה, שאינה מסודרת עדיין.  אך טוב לי סדר זה: יש זמן לחיות.  הנה גם היום: החדר מלא אור-שמש, השולחן מסודר יפה, שקט – ומה לי עוד?  אל תצחק!  לא צמצמתי את דרישותי מן החיים, אני רק – במקום לתבוע – נגשתי אליהם вплотную (תשלח לי מלה עברית) והנני מתרפק עליהם כילד על אמו בפחדו כי תעזבהו.  – – –

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הכוכביות במקור [הערת פרויקט בן-יהודה]