_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

זכרונות יצחק שריון

יצחק שריון

לתוכן הענינים

 

א. עִיר מוֹלדְתִּי

  הורי

נולדתי ביום י"א ניסן שנת תרל"א, בעיר דיסנא פּלך וילנא, לאבי הר"ר יחזקאל ב"ר יעקב הלוי זאלקינד ז"ל ממשפחה מיוחסת בעיר שקלוב פּלך מוהליב ולאמי מרת שינה בת הר"ר אברהם רבינוביץ ז"ל ממשפחת רבנים וסוחרים נכבדים מעיר דיסנא הנ"ל. 

עיר מולדתי דיסנא

דיסנא היא עיר מחוזית השוכנת ליד שני נהרות.  הנהר האחד הוא "דיונא המערבית".  הנהר הגדול שאשדותיו בין הררי פלך סמולנסק, והוא שוטף על שטח ארוך של רוסיה המערבית, בעברו על פני ערים רבות וחשובות, בהן הכי חשובות וידועות: פּולוצק, ויטבסק, דוינסק (היא דינבורג לפנים), ריגא בירת לטויא, ונשפך אל הים הבלטי.  בנהר דוינא במקום שהוא עובר על פני העיר דיסנא, מתרומם אי די גדול ויפה ועליו אילני פרי חשובים והוא מגדל ירקות שונים וגם תבואות.  תנובת האי הזה היתה שייכת לכומר הראשי של כנסיה הפרובוסלבית שבעיר.  במקום האי הזה נשפך לתוך הדוינא הנהר דיסנקא, נהר חשוב העובר בצפונה של העיר, ובמקום זה הוא די רחב ועמוק.  על שמו נקראת העיר דיסנא. 

השטח העיקרי המיושב של העיר הוא מצדו הימני של הנהר דוינא (עפ"י ירידתו אל הים).  השטח הזה נחשב על פלך וילנא ושייך לפולניה.  השטח מצדו השמאלי של הדוינה הנקרא סלובודקא, מכיל רק מספר קטן בערך של אוכלסית העיר ונחשב על פלך ויטבסק ושייך לרוסיה הסוביטית.  הנהר דוינא הוא איפוא במקום הזה הגבול שבין פולניה ורוסיה הסוביטית.  מעבר לנהר דיסנקא יש רק ישוב עירוני קטן, ובמרחק של מילין אחדים מתחילה סביבה כפרית השייכת לפי מצבה הגיאוגרפי לפלך וילנא הפולנית. 

תושבי דיסנא ומשלוח ידם

העיר דיסנא היתה בזמן ממשלת רוסיה הצארית עיר מרכולת חשובה.  הרוב הגדול של תושבי העיר, שמנתה כעשרים אלף נֶפש, היו יהודים שעסקו במסחר בחכירת יערות מאת בעלי האחוזות והיערים שבסביבה ושולחים את עציהם ברפסודות על פני הנהר דוינא לריגא ומשם הלאה לגרמניה.  כן עסקו במדה הגונה במסחר הפשתן הגדל הרבה בסביבה, שהיו אוצרים אותו במחסניהם.  בהם היו מעמידים פועלים בעלי מקצוע, שהיו מנקים את הפשתן מהפסולת שלו, אורזים אותו בחבילות גדולות ושולחים לגרמניה.  עפ"י רוב לעיר קניגסברג בפרוסיה, ליד סוכניהם הקבועים שמה, שהיו מוכרים אותו בבורסה המקומית.  כן היו כמה סוחרים חשובים שעסקו באקספורט של מיני תבואה כגון שבולת שועל, שיפון, חטה ושעורה וכו'.  רוב האנשים היהודים עסקו במסחר של מכלת, אריגים וסידקית.  והיו גם סוחרים סיטוניים של יין שרף.  פרנסתם היתה מצויה להם.  הסביבה היתה פוריה, והאכרים של כפרי הסביבה היו מביאים את תוצרת אדמתם העירה, מוכרים אותה וקונים את צרכיהם שהיו די מרובים.  לא חסרו בעיר גם סרסורים, מלוי ברבית, מחזיקי בתי מרזח וכדומה, כנהוג בימים ההם. 

חסידי חב"ד

יהודי העיר היו כולם חסידי חב"ד והתפלגו לחסידי ליאדי, ליבאביץ, קופּוסט וסטארוסעליע.  והחסידים הותיקים של כל סוג נסעו ל"רבי" שלהם לימי החג, על הרוב לימים הנוראים, כדי לקבל מה"רבי" את השפעת הקדושה, כן היו באים "שדרי"ם" ו"חוזרים" מאת ה"רבי"ם", שהיו דורשים בתורת הקבלה וב"חזרת" התורה החסידית של רבותיהם לפני החסידים שלהם, שהיו מתאספים בבית הרב דמתא או זקן החסידים, בעיקר בליל שבת ובזמן הסעודה השלישית של שבת.  בכל בתי הכנסת שבעיר היו מתפללים רק בנוסח חב"ד עפ"י האר"י ז"ל, ולא היה אף מנין אחד של מתפללים בנוסח אשכנז.  וכשבא להשתקע בעיר יהודי שנקרא "מתנגד", כלומר שלא מהחסידים, ורצה להתפלל בצבור בביהכ"נ היה מוכרח להתפלל בנוסח חב"ד. 

היחס לא"י, שדרי"ם וקופת רמבעה"נ

השד"רים הנ"ל יחד עם הגבאים הקבועים בעיר למעות רמבעה"נ (רבי מאיר בעל הנס) שבא"י, היו מריקים מזמן לזמן את הקופסאות למעות אלו, שהיו נמצאות בכל בית אם עשיר ואם עני.  מפתחות הקופסאות היו תמיד בידי הגבאים.  את הכספים היו שולחים אל ה"רב"ים", והם היו מעבירים אותם לארץ ישראל.  לתוך הקופסאות האלו היו משלשלים כספים בכל מקרה של שמחה, בשעת תפלה לשלום חולה ולבטול גזרה רעה בעת צרה.  הנשים היו נותנות את פרוטותיהן בכל ערב שבת לפני הדלקת הנרות, ודקדקו בזה גם הנשים העניות.  גם אותן הנשים שהיו יושבות כל היום לרבות חלק גדול מן הלילה בשוק תחת כפת השמים, ומוכרות פירות וירקות, בחורף קופאות מהקור החזק ובקיץ נאכלות משרב השמש, ומרויחות את לחמן בצמצום ובקושי.  על השלכת פרוטה או פרוטות לקופת רמבעה"נ בערב שבת לפני הדלקת הנרות לא יכלו לותר.  הצדקה הזאת היתה חשובה בעיני כל באשר האמינו באמונה שלמה, כי זכותו של רבי מאיר בעל הנס, שלשמו נדבו את פרוטותיהם ליושבים לפני ה' באה"ק המתפללים לפני הכותל המערבי ואצל המקומות הקדושים וקברי הצדיקים, יגן עליהם מפני כל צרה ואסון. 

זכורני, פעם, בהיותי ילד בן שבע או בן שמונה, הייתי משחק עם חברי בביתם, בית משפחה חשובה מאד שירדה מנכסיה.  אבי המשפחה נסע לעיר המסחר הגדולה ריגא לחפש שם עסק או משרה, אך טרם מצא.  בבית נשארו האם וילדים אחדים, ומצבם החומרי היה רע מאד.  הילדים בקשו לחם ואין.  אז בהמר נפשה עליה הורידה האפ את קופסת רמבעה"נ מן הקיר וניסתה להוציא דרך הסדק שבמכסה הקופסה פרוטות אחדות כדי לקנות לחם לילדיה.  אך הפרוטות היו גדולות בערך והסדק צר, וצריך היה לקשקש ביותר עד כדי שהפרוטות תצאנה.  אך בינתיים אחז אותה רטט קודש והיא צעקה: "וי, וי, מה רציתי לעשות? מעות רמבעה"נ!..." וחזרה ותלתה את הקופסא על הקיר. 

כזה היה רגש הקדושה אצל ההמון הרחב להחזקת הישוב בארץ הקדושה. 

 

ב. אָבִי וּמִשְׁפַּחְתּוֹ

משפחת אבי

אבי הר' יחזקאל ב"ר יעקב הלוי זלקינד ז"ל היה בן למשפחה חשובה ומיוחסת בעיר שקלוב, פלך מוהליב, ברוסיה הלבנה השוכנת על יד הנהר דניעפר, שהיתה ידועה כעיר ואם בישראל לתורה ולתעודה. 

אבי-אבי ר' יעקב ואחי רבי לייב

זקני, אבי-אבי ר' יעקב ב"ר אליהו הלוי ז"ל זלקינד היה מראשי העיר שקלוב, פרנס ועסקן צבורי חשוב ומכובד.  כמוהו היה גם אחיו הר' ליב זלקינד ז"ל, והם עסקו בסחר האריגים בסיטונות.  זקני ר' יעקב ז"ל היה מביא כמויות גדולות מפרוסיה ומפיצם ע"י סוכניו בהרבה מערי רוסיה. 

דודי רבי ישראל אהרן מרדכי זלקינד

לזקני ז"ל היו ארבעה בנים וחמש בנות, כלם חשובים ונכבדים.  הבן הבכור הר' ישראל אהרן מרדכי זלקינד ז"ל סחר גם הוא בסחר המנופקטורא בסיטונות.  בתור סוחר מדרגה ראשונה היתה לו זכות ישיבה מחוץ לתחום המושב היהודי, ובזכות זו היה יושב במוסקבה שלשה חדשים בשנה, עמד בקשרי מסחר עם בתי החרושת הגדולים בעיר זו והיה שולח כמויות גדולות של סחורות ממוסקבה למקומות הירידים הגדולים במחוזות שונים של רוסיה המרכזית, כמו ליריד הגדול הידוע בעיר ניזשנינובגורוד ואחרים, וכן לירידים הידועים לשם בערי רוסיה הלבנה בעשענקוביץ, ליבאביץ ואחרים, ונהל את מסחרו במדה רחבה מאד.  הוא היה עשיר גדול וחלק מעות לצדקה. 

דודי ר' שמואל זלקינד ופעולותיו במוסקבה

הבן השני, ר' שמואל זלקינד ז"ל, קבע את מושבו בעיר מוסקבה, ועסק שמה בתור סוכן לסחורות מנופקטטורא, בתור נאמנם של סוחרים גדולים מערים שונות ברוסיה, שהיו באים למוסקבה לקנות סחורות מבתי החרשת שם, ועשו את קניותיהם על ידו, או שהיו שולחים לו את הזמנותיהם בכתב.  הוא גר במוסקבה במשך שלשים שנה בערך, והיה מכובד מאד על כל מכריו ומיודעיו שם.  היה הגבאי הראשי בביהכ"נ הגדול שם, ועסק הרבה בצרכי צבור באמונה.  הוא היה מכובד גם אצל גדולי הממשלה שם, ופעל הרבה לטובת יהודים מ"תחום המושב" מחוסרי זכות ישיבה במוסקבה, שהיו באים בכל זאת לעיר זו, כדי למצא בה מחיה, בהיותם מחוסרי פרנסה בערי מושבותיהם, מפני הדוחק וההתחרות הרבה ששררה בין היהודים בערי "תחום המושב".  כשהמשטרה המוסקבאית היתה אוסרת אותם אם ביחידות או ע"י חפושים מאורגנים, שהיו נערכים בלילות בבתים פרטיים ובמלונים, היו מודיעים זאת תיכף לר' שמואל, והוא היה חש, כשהוא משתמש ע"י קשריו הידידותיים עם ראשי המשטרה, ומשחררם בערבות באופן זמני, והצליח ברוב המקרים. 

גרוש היהודים ממוסקבה והגירתם לאמריקה

אך זה אפשר היה כל זמן שהמושל העליון של מוסקבה היה הנסיך דולגורוקוב, שהיה מחסידי אוה"ע, וכל פקידי המשטרה הגבוהים והנמוכים ידעו את נטיותיו לטובת היהודים הסובלים ואת גודל חסדיו עמהם.  אבל בשנת 1896 בערך פיטר הצר הרוסי אלכסנדר השלישי את הנסיך  דולגורוקוב ממשרתו ומנה במקומו את אחיו הנסיך הגדול סרגיי אלכסנדרוביטש, כשהיה צורר ישראל, לנציב מוסקבה.  וביום אחד הוציא פקודה לגרש את כל היהודים ממוסקבה, חוץ מהחילים של הצר ניקולאי הראשון ובניהם, אזרחים נכבדים לדורותיהם, ובעלי תעודות מיוחדות.  אז הגרו ממוסקבה כארבעים אלף יהודים.  רכושם נתן להם לקחת אתם.  כמעט כולם נסעו לאמריקה, שהכניסה לשם היתה אז חפשית. 

ר' שמואל בירושלים

דודי ר' שמואל זלקינד, בהיותו כבר כבן ששים וחמש וכסף היה לו די מחיתו, בא עם אשתו להשתקע בירושלים.  גיסו ר' משה ויטנברג ואחותו מרת חאשא קבלוהו בכבוד.  היא מסרה לו דירה בביתב, שהיה שייך לה, בשכונת ניסן בק, שבו גרתי גם אנכי, והוא הרגיש את עצמו מאושר.  הוא לא פנה כאן לשום עסק או מסחר, והקדיש את שארית שנותיו לעסקנות צבורית לטובת מוסדות התורה והחסד בירושלים.  הוא נתמנה ע"י מנהלי ישיבת "תורת חיים" ובראשם מיסד וראש הישיבה הרה"ג ר' יצחק וינוגראד[1] ז"ל לגבאי-כבוד של הישיבה.  במיטב יכלתו עבד לטובת הישיבה ולומדיה, היה ממליץ עבורה בפני מכיריו וידידיו הרבים ברוסיה וגולי מוסקבה שבאמריקה, שנתנו אימון רב להמלצתו, והיו שולחים כספים הגונים לישיבה.  גם הוא עצמו מסר לקרן הישיבה מאה נפוליונים זהב (80 לא"י), למען ישמרו על זכויותיו וזכויות אשתו לאחר פטירתם בלימוד ואמירצ קדיש כפי תקנות הישיבה.  כי שני בניו, שהיו לו, מתו עליו בחייו ברוסיה.  הוא היה איש טוב ומיטיב ומוכן תמיד לעזור בכל יכלתו לכל דכא וקשי יום.  הוא נפטר כבן שבעים ושלש, ומנוחתו כבוד על הר הזיתים בביה"ק של כוללות הפרושים בקבר שכרה לו בחייו. 

דודי ר' אליהו זלקינד

הבן השלישי של זקני היה אבי ר' יחזקאל ז"ל, והבן הרביעי ר' אליהו זלקינד ז"ל, שגר כל ימיו בעיר הפלך מוהליב ועסק בפרקמטיה.

דודתי ובעליהן

חמש בנותיו של זקני ז"ל היו: הבכורה פעיש בלומע שנשאה לת"ח ראש ישיבה בשקלוב.  לעת זקנתה נתאלמנה ונסעה יחד עם אחותה חאשא וגיסה ר' משה ויטנברג ז"ל לירושלים, חיתה פה שנים אחרדות ונפטרה ונקברה על הר הזיתים.  הבת השניה היתה חאשה אשת ר' משה ויטנברג, שהיה בעירו ויטבסק סוחר גדול ובנקאי, במלאת לו ששים שנה וזרע אין לו, העתיק את משכנו לירושלים עיה"ק ופעל בה הרבה, כאשר יבואר הלאה.  הבת השלישית טויבע נשאה למר אברהם יעקב אידלסאן, בנו של אחד מגדולי סוחרי עיר הפלך מוהליב וחשוביה, אזרח נכבד לדורותיו מזמנו של הקיסר ניקולאי הראשון.  לר' אברהם יעקב אידלסאן היה בית גדול באחד מרחובותיה הראשיים של מוהליב, והיה במשך כמה שנים חבר עירית מוהליב בפועל.  בנו ד"ר יצחק אידלסאן[2] ונכדו מר אברהם אידלסאן גרים בתל-אביב.  האחרון הוא חבר הנהלת חברת "מסחר ותעשיה" בת"א.  הבת הרביעית פעשע, נשאה לאחד ממשפחת ריבלין הנכבדה בשקלוב, והחמישית שיינע – לאיש נכבד ממשפחת הרבי מקופוסט ז"ל.

משפחת אחי-סבי הר' ליב זלקינד

לאחי סבי, הר' ליב זלקינד ז"ל היו כמו כן בנים ובנות, שתפסו עמדות חשובות בחיים, הן בשקלוב בעיר והן בערים שונות ברוסיה, שהחיים הביאום לשם. 

רבי קלמן זלקינד

על אחד מבניו של ר' ליב ז"ל – ר' קלמן, ספר לי דודי ר' שמואל זלקינד: ר' קלמן זה היה לו בית מסחר גדול למנופטורא.  מנהלת העסק היתה אשתו, והוא עצמו ישב כל הימים על התורה ועל העבודה.  היו לו שבעה בנים ת"ח וסוחרים חשובים, והיתה לו חזקה לעבור לפני התיבה בביהכ"נ הגדול בשקלוב בתפילת נעילה ביוה"כ.  הוא איש זקן ובעל הדרת פנים היה עומד אל העמוד עטוף בטליתו, שעטרת כסף גדולה לה על ראשו, וסביבו שבעת בניו, כלם ת"ח יראים ושלמים שטליתותיהם ועטרותיהם בראשיהם, עוזרים לו בנגונים המקובלים בתפלת נעילה בהתלהבות רבה.  והיתה תפלה זו מאלצת רגשי קודש ומעוררת תשובה נלבבה בלבות כל מתפללי בית הכנסת. 

נשואי אבי הראשונים. אחותי ביילע וגיסי גרשון

אבי ז"ל התחתן בצעירותו, ופתח לו בשקלוב בית מסחר למנופקטורא בסיטונות.  כשנתים אחרי חתונתו ילדה לו אשתו בת שנקראה בשם ביילע.  מסבת לידה קשה ומחלה, מתה אשתו בעזבה עליו את הילדה בת שבועות אחדים.  הילדה גדלה ותיף, ובהגיעה לפרקה השיאה אבא לאחד מבני משפחתו בשם גרשון זלקינד, בחור חשוב מאד, שבשנתו העשרים כבר הוסמך להוראה מגדולי הרבנים.  אבל הוא לא רצה לקבל עליו משרה של רבנות, ובבגרותו למד מסחר והנהלת ספרים, וכשהיה מוסמך לזה נסע לעיר הגדולה קיוב והתקבל שם למשרה בבנק חשוב של יהודי.  ברוב חריצותו וכשרונו עלה למשרת מנהל הבנק הזה, ואחרי שנים אחדות נעשה גם שותף.  הוא חי חיים נעימים, פזר הרבה לצדקה, התעסק בצרכי צבור ובעניני בית הכנסת, והיה לו שם כאחד הגדולים בקיוב. 

אשה שניה

אבא ז"ל נשא אשה שניה, אבל היא היתה עקרה.  הוא חי עמה עשר שנים, וכאשר נוכחו כי אי אפשר לה ללדת, נתגרשו ונתן לה סכום כסף הגון.

 

ג. אִמִּי

הורי אמי, נשואיה הראשונים ואלמנותה

אמי מרת שיינה ז"ל נולדה בעיר הלובוקי מחוז דיסנא פלך וילנא, להוריה ר' אברהם רבינוביץ ואשתו גיטל ז"ל ממשפחה חשובה.  זקנה היה רב בעיר מולדתה.  בצעירותה נשאה לאיש בעיר דיסנא, שהיה אדם חשוב מאד והכי עשיר בעירו.  היא ילדה לו בן ושלש בנות, וכשהילדים היו עוד קטנים, חלה בעלה ומת.  הוא השאיר לה בתים ומגרשים ובית מסחר גדול של מנופק טורה. 

אלמנה עשוקה 

אחרי מות בעלה התנכל הפקיד הראשי, שהיה מביא והמוציא של בית המסחר, וכתב לזכותו שטרות של סכום גדול בזייפו את חתימת בעלה המנוח.  הוא הגיש את השטרות האלה למשפט.  האלמנה ידעה מפי בעלה, כי הוא לא חב שום כסף, וכן ידעו זאת כל אנשי העיר, כי הוא היה עשיר גדול ולא נזקק להלואות.  אבל בהיות שהזיוף נעשה באופן מוצלח, והיא – אשה צעירה עם ארבעה ילדים קטנים שלא ידעה להתגונן כראוי, פסק בית המשפט לשלם סכום התביעה בצירוף ההוצאות למזיף, והוא מכר הרבה סחורה מבית המסחר במכירה פומבית, כמובן במחירים זולים, באופן שהנזק היה גדול מאד.  זמן לא רב אחרי זה נתפס המזיף הזה בעשיית שטרות כסף מזויפים של הממשלה, נאסר, נשפט ונשלח לסיביר. 

נשואיה לאבא

בית מסחר המנופקטורא נשאר בכל זאת על מקומו, אם כי לא במדתו הקודמת.  האלמנה המשיכה לנהלו בחריצות.  היא היתה נוסעת אל הירידים בערי בעשענקוביץ וליבאביץ וקנתה שם את סחורותיה.  אבא ז"ל שהיה סיטונאי בסחר המנופקטורא, והיה מביא את סחורותיו למכירה לסוחרים שבאו לירידים הנ"ל, הכיר אותה בתור אחת מלקוחותיו והתחתן עמה, אף כי היו לה ארבעה ילדים קטנים, כי הוא רצה דוקא בת בנים, ומכל הצדדים היתה ראויה לו.  היא התנתה, כי הוא צריך לעבור אליה לעיר דיסנא.  הוא קבל את התנאי, חסל את עסקיו בעיר שקלוב, בא אל דיסנא, ונכנס לנהל את מסחר המנופקטורא שלה וכן את בתיה.  בכספו הוא הרחיב את בית המסחר וגם בנה על אחד ממגרשיה, בית חומה גדול ויפה. 

שרפה

כשנה אחרי חתונתם קרה להם נזק גדול, שערער במדה גדולה את מצבם הכלכלי.  אבא ז"ל נסע למוסקבה לקנות שם סחורה עבור בית מסחר המנופק טורה שלהם, והתעכב שם כמה שבועות.  כאמור לעיל היו לאמא שורה שלמה של בתים, שעזה לב בעלה הראשון.  בהיותה טרודה מאד בהנהלת המסחר וגם בהנהלת הבתים ובהשגחה על הילדים, לא הרגישה כי עבר זמן הביטוח מאש של הבתים, וגם ממשרדו של סוכן הביטוח לא הודיעו לה על גמר הביטוח, כי הסוכן עצמו נעדר מהעיר במשך כמה זמן.  בינתיים פרצה שרפה גדולה בעיר, וכמעט כל בתיה עלו באש, והנזק היה גדול מאד.  נשאר רק בית החומה החדש שבנה אבא מכספו ובית המסחר שלא נפגע, המגרשים שעליהם עמדו הבתים שנשרפו ועוד מגרשים ריקים שערכם היה הגון. 

הולדתי והולדת אחי

אמי ילדה לאבי אותי ואת אחי שמחה הצעיר ממני בשש שנים. 

 

ד. פְּטִירַת אָבִי

חיינו חיי משפחה מאושרה עד שקרה אסון נורא ואני אז כבן עשר. 

מחלת אבא ופטירתו בשקלוב

באחת השבתות לפנות ערב הלך אבא, כמנהגו תמיד, לטיל על חוף הנהר.  פתאם אחזתו עוית ונתעקמו פניו.  הביאוהו ביתה כל עוד נפשו בו, והבהילו את הרופא הכי חשוב בעיר.  הרופא אמר כי נחוץ להובילו תיכף למקום מרפא ידוע.  אנא נסעה עמו, אך בדרך הורע לו ולא יכל לנסוע הלאה.  הוא בקש מאמא, כי תובילוהו לעיר מולדתו שקלוב, כי רוצה הוא למות שמה ולהקבר בקברות אבותיו.  בקושי גדול הביאוהו שם, כי גופו נשתתק.  פנו לו חדר בבית שהיה לו חלק בו בתור ירושה מאביו – בבית הזה גרה גם אחותו פעשע – והעמידו לו עוזר תמידי, כי לא יכל עוד לרדת מהמטה.  אמא ז"ל היתה מוכרחה לחזור הביתה לילדיה ולעסקיה, והיתה שולחת לו כסף לכלכלת מחלתו ובאה לעתים לבקרו. 

ביום ט"ו בשבט תרמ"ב נפטר לבית עולמו בשנת החמשים ואחת לחייו. 

ואני אז כבן אחת עשרה שנה בבית אמא ז"ל, יחד עם אחי שמחה וילדיה מבעלה הראשון.  אבא היה בהכרה עד רגעיו האחרונים, ומתאר אני לי תמיד את גדל צערו כאשר לא ראה לפני מותו את שני ילדיו הרכים, שהיו יקרים לו כל כך. 

שוב אלמנה

אמא ז"ל נשארה שוב אלמנה גלמודה עם ששה ילדים.  החיים נעשו לה קשים.  התרבו בתי מסחר המנופקטורא בעיר, וההתחרות ביניהם גדלה מאד, עד שהוכרחה לבטל את מסחרה והתפרנסה משכר הדירות, שהיתה משכירה בבתיה למשרדי הממשלה, לפקידים ולאחרים. 

שוב שרפה

כשנה אחרי מות אבא ז"ל קרב שוב אסון.  הבית הגדול והחדיש שבנה אבא ז"ל היה מושכר למשרדי העיריה המקומית.  ביום מר אחד הודיעו לי ב"חדר" ששם למדתי, כי בבית שלנו פרצה שרפה.  רצתי חיש הביתה, ומצאתי את הבית בוער באש, אמא עומדת אין אונים והילדים כולם בוכים מר.  מפי אמא נודע לי, כי בטוח הבית נגד אש נגמר לפני ימים אחדים.  אמא, שהיו לה טרדות רבות, לא הרגישה בדבר, והבית נשאר לא מובטח.  מכבי האש הצליחו לכבות את האש אחרי שנשרף הגג וחלק מהכתלים הפנימים, ולפי זה נשאר על עמדו החלק הגדול של הבית. 

האשמת שוא

סבת השרפה, כפי שהתברר אחר כך, היתה, כי אחדים מפקידי העיריה או רק אחד מהם, היה מעונין שהארכיון של העיריה על תעודותיו ישרף באש.  בחקירה אצל השופט החוקר נסה פקיד העיריה, שהיה החשוד העיקרי, להטיל את האשמה על בעלת הבית.  השופט החוקר הזמינה לחקירה, ואחרי שביררה לו כי הבית אינו מובטח כלל נגד אש, ביטל תיכף את האשמה נגדה.  

 

ה. בַּגְרוּתִי

חנוכי

אני חונכתי חנוך מסורתי ב"חדר".  בגיל של שלש עשרה שנה התחלתי ללמוד גם למודים כלליים.  בן חמש עשרה עמדתי במבחן של בית ספר עירוני ממשלתי, גמרתי בהצטינות וקבלתי פרס: ספר הסטוריה רוסית רב הכמות והאיכות, הנמצא אתי עד היום.  המשכתי את למודי בבית, ואחרי שנה של למוד בהתמדה, נסעתי לעיר הפלך מוהליב, ולמדתי שמה אצל מורים פרטיים במשך זמן יותר משנה.  לדעת מורים ובוחנים בעלי מקצוע הייתי מוכן להתקבל לכתה השביעית של הגימנסיה, אבל דוקא לפני התחלת אותה שנת הלמודים, יצא חוק מאת מיניסטריון החנוך ברוסיה, המגביל את קבלת תלמידים יהודים לבתי הספר התיכוניים למחשה למאה, ולכן לא יכולתי להשיג את מטרתי. 

ביחד עם הלמודים הכלליים בקרתי בשעורי גמרא ומפרשיה, שהיו נלמדים בבית הכנסת הגדול של צוקרמן במוהליב,[3] שתי שעות בכל יום בתחלת הערב.  ע"י מגיד השעור שהיה אחד הדינים שבעיר. 

המגיד מקמניץ

בערב אחד אחר תפלת ערבית, שהיינו מתפללים אחד הלמוד בביהכ"נ הגדול, עלה על הבימה יהודי כבן שלשים וחמש, בעל הדרת פנים ולבוש הדר, והציג את עצמו בשם המגיד מקמיניץ, שהתחיל להתפרסם בתור דרשן מצוין.  הוא הודיע, שברצונו לדרוש בערבי ימים אחדים בבית כנסת זה של צוקרמן, ואחר כך בבתי כנסת אחרים בעיר, וכי את ההכנסה של שתי דרשותיו הראשונות הוא מקדיש לטובת חברת "לחם לאביונים" שבעיר.  ראשית דברו היתה קריאה בעל פה של פרק משניות (את שם הפרק איני זוכר), ועל יסוד הפרק הזה נשא נאום יפה, שנעם מאד לשומעיו.  בערב הראשון הזה היה נוכח קהל לא גדול, אבל תוכן דרשתו היפה נתפרסם במהירות בעיר.  ובערב השני כבר נוכח קהל הרבה יותר גדול, שהלך והתרבה בערבים הבאים. 

דרשותיו ללאומיות ישראלית

מטרת דרשותיו היתה לעורר ולחזק בין הדור הצעיר, שברובו הגדול נטה לבו מאחרי היהדות והלאומיות הישראלית והתמסר ל"השכלה" ולהתבוללות, את השיבה לאידיאלים של עם ישראל העתיק, לאהבת התורה ולכל קניניה הקדושים של האומה.  בדברים חוצבים חתר להכניס ללבות שומעיו אהבה מיוחדת לארצנו הקדושה ולישובה.  הוא הכניס לתוך דרשותיו הרבה דברי חכמה ומדע, הביא את דעותיהם של פילוסופים ומלומדים שונים, והיתה לו סגולה מיוחדת להסביר דברים עמוקים באופן, שגם הקהל הרחב יוכל להבינם. 

השפעתו של המגיד מקמיניץ 

שלשים לילות רצוים דרש במוהליב דרשותיו: שבע בביהכ"נ של צוקרמן והשאר בבתי כנסת אחרים בעיר.  אנכי הלכתי בכל ערב לשמוע את דרשתו, גם כשדרש בבתי כנסת מרוחקים הרבה, ואפליו בלילות של גשם.  דרשותיו היו נמשכות עד שעה מאוחרת בלילה.  בהתפרסם טיב ונועם דרשותיו בעיר, באו לשמעו גם הרבה מהמשכילים והנוער המתלמד וגם סטודנטים, שחזרו באותו זמן – זמן הפגרא – לבתיהם מאוניברסיטאות רוסיות שונות.  בית הכנסת היה בעת דרשתו מלא מפה אל פה.  כלם עמדו צפופים במשך שעות כדי להנות מדברי נואם מצוין זה. 

ממוהליב נסע לערים אחרות ברוסיה ואחר כך ללונדון, ושם מינתהו חברה ידועה למטיף לאומי.  הוא עבר אז על פני ארצות וערים שונות, ועשה נפשות לרעיון אחדות ישראל ואהבת הארץ הקדושה.  דבריו נקלטו היטב במחי ובלבי, והוא עשני לציוני מסור. 

 

ו. לִבְטֵי עַלִיָה

מאסתי בחיי הגלות

הגזירות התכופות, שהיו נגזרות אז ברוסיה הצארית נגד היהודים חדשים לבקרים, הממשל העריץ והשפלת כבוד היהודי, המאיסו עלי את החיים בארץ הזאת, וגמרתי אומר לעזבה. 

הד מבילו – קשר ראשון עם א"י

באותו זמן קראתי ושמעתי על פעולות צעירי עמנו "בני ביל"ו" – שהיו עוד בראשיתם – ועסקני "חובבי ציון" הגדולים, שחתרו לעורר בבני העם העברי את האהבה לארצו ואת רגשי הכבוד העצמי.  בהשפעתם ובהשפעת נאומיו הנפלאים של המגיד מקמיניץ, שהגבירו בי את האהבה לארץ ישראל כנ"ל, גמרתי בלבי להשתדל ככל האפשר לבוא ארצה.  החלפתי מכתבים בנדון זה עם דודתי, אחות אבי ז"ל, מרת חאשא אשת הגביר ר' משה ויטנברג ז"ל, שעברו בשנת תרמ"ב מעיר מגורם ויטבסק ברוסיה לירושלים והשתקעו בה, והיא עודדה אותי ברצוני זה. 

תעודת-מסע ו"רב מטעם"

כדי לנסוע מרוסיה לחוץ לארץ, נחוץ היה לקבל דרכיה מאת שר הפלך, וכדי לקבלה דרוש היה להגיש תעודת לידה ודרכיה של פנים-הארץ.  כדי לקבל את שתי התעודות האחרונות חזרתי ממוהליב לעיר מולדתי דיסנא.  אמא ז"ל פנתה אל הרב מטעם הממשךה המקומי בדבר תעודת לידה, אבל הוא לא מצא את שמי רשום בספרי הנולדים שתחת ידו.  הסה לזה היתה, כפי שספרה לי אמא, כי הברית שלי היה ביום ג' דחוה"מ פסח.  "הרב מטעם" אז, שגר באחד הבתים שלנו, היה חפשי בדעות ואכל חמץ בפסח בפרהסיה.  אבא ז"ל בתור יהודי חרד, לא הזמין אותו אל הברית, ומפני זאת גם לא הודיע לו על הולדי, ולכן לא נרשמתי בספר הלידות, ולא יכלתי לקבל תעודת לידה.  יעצו לי לנסוע לשקלוב, מקום שהיה אבא רשום בו בספר האזרחים, ושם אוכל להרשם כבנו.  את איחור הרישום היה עלי לבאר בזה, שנולדתי בעיר אחרת.  לקחתי את ברכת הפרידה מאת אחי ואחיותי בתור נוסע לארץ רחוקה, ובלוית אמא ז"ל נסעתי לשקלוב.  שם הגשתי בקשה למקום הדרוש לרשום אותי בתור בנו של המנוח ר' יחזקאל זלקינד יליד עיר זו, והצהרתי כי ההני בן שבע-עשרה שנה.  בתשובה הודיעו לי, כי לפני ההרשמה צריך אני להתיצב בפני ועדה ממשלתית שתעריך את מספר שנותי.  הועדה הזאת העריכה אותי רק כבן ארבע-עשרה, למרות מה שגופי היה די מפותח לפי שנותי האמתיים, משום שכונת הממשלה בזה היתה, כי הגיע הזמן להתיצב למלוי חובת עבודת הצבא, יהיה המועמד חסון יותר.  נרשמתי וקבלתי תעודת לידה וגם דרכיה אזרחית לנסיעה בפנים הארץ.  נסעתי לעיר הפלך מוהליב, כדי לקבל שם מאת שר הפלך את הדרכיה לא"י.  אבל שמה הגידו לי יודעי דבר, שאפשר לסמוך עליהם, כי שר הפלך מחמיר מאד בנתינת דרכיה כזאת לצעירים, וכי לתשובתו על בקשתי אצטרך לחכות חדשים מספר, והתשובה תהיה על הרוב שלילית.  יעצו לי לנסוע לאודיסה, ששם לפי מיטב ידיעתם קל הרבה יותר להשיג דרכיה כזאת.  שמעתי לעצתם שנראתה לנכונה.  לקחתי את ברכת הפרידה מאמא ז"ל, שחזרה לביתה, ומאת דודי ודודותי וקרובי שבמוהליב, ונסעתי לאודיסה. 

בבית אחותי ביילע בקיעוו

בהגיעי לעיר קיעוו, סרתי לבית אחותי ביילע וגיסי גרשון זלקינד הנזכר לעיל.  הם ובניהם קבלוני באחוה לבבית, ועכבוני למעלה מחודש ימים.  גיסי נתן לי מכתב לאחד ממכיריו באודיסה, סוחר ידוע בשם נתן גרינברג, ובקשהו לסייע לי בעצה בענין השגת הדרכיה. 

ר' נתן גרינברג חסיד ברסלבי

בבואי לאודיסה בקרתי אצל מר גרינברג, ומסרתי לו את מכתב גיסי.  ר' נתן גרינברג זה היה חסיד ברסלבאי מסור.  לפי תורת רבו הרב נחמן מברסלב ז"ל, חיב כל יהודי ומאנשי שלומו בפרט, לגור בארץ-ישראל.  ואם אין לו אפשרות זאת, אז לבקר לפחות פעם אחת בחייו בא"י, ואם גם זאת אי אפשר לו, חייב הוא לעזור במיטב יכולתו לכל יהודי שירצה לנסוע לאה"ק.  ר' נתן שמח על ההזדמנות שנתנה לו על ידי, לקיים את מצות רבו, קבלני בשמחה גלויה, בקשני להעביר את חפצי מבית המלון אל ביתו, מסר לרשותי חדר מיוחד, ועזב ברגע את עסקיו הפרטיים והתמסר לעניני. 

שוב חבלי עליה הגיניראל זילוני

רבי נתן קרא אליו את אחד השתדלנים במשרדי הממשלה, שהכירו לאיש נאמן, ומסר לו את סדור עניני.  מושל העיר אודיסא היה בזמן ההוא הגיניראל זילוני, שהיה ידוע לשונא ישראל.  השתדלן פנה אל פקיד אחד ממכריו ממחלקת הפספורטים של המושל, והלה אמר לו, כי לנער בן ארבע-עשרה אין מרשים לצאת לחו"ל, אלא אם כן ילוהו בנסיעתו איש מבוגר, שיקבל עליו באופן פורמלי את ההשגחה על הנער.  השתדלן חפש ומצא יהודי זקן, נתין אוסטריה, שנסע דרך אודיסה לא"י, וזה קבל עליו להיות אפוטרופסי בדרך.  הגשתי בקשה למושל בדבר דרכיה והזקן הנז' נרשם בתור אפוטרופסי.  הנימוק לנסיעתי לא"י, שצריך היה לבאר בתוך הבקשה, נתן עפ"י עצת הפקיד: ברצוני לעלות לירושלים להתפלל לנשמת אבי ז"ל, כפי שהיה הדבר נהוג במקרים רבים אצל הרוסים האורטודוקסים.  נשארתי בחדר ההמתנה שבמשרדו של המושל חכות לתשובה לבקשתי, והיהודי הזקן אתי.  אחרי שעה קבל הכניסוני לחדר הקבלה של המושל, וכעבור רגעים מספר נכנס אל החדר הגיניראל זילוני, אדם זקן, גבוה וחסון באוני פורם שלו, בלוית שלישו.  הוא פנה קודם אל המבקשים האחרים שחכו לו, ואחר פנה אלי.  בקראו את בקשתי, שאל, איפה האפוטרופוס שלי?  תיכף הכניסוהו מהחדר הסמוך, ששם חכה.  כאשר ראה הגיניראל את היהודי הזקן, מתמלא חימה וצעק: "צא יהודי מזוהם!", ואז שאל אותי, למה אני רוצה לנסוע לא"י?  בארתי לו את מטרת נסיעתי, כפי שכתוב בבקשה, וכי בדעתי לחזור כעבור זמן קצר לרוסיא.  על זה אמר: "אני חושב שעיקר מטרתך היא להשתמט מעבודת הצבא".  הגשתי לו תעודות שהיו בידי, שלפיהן אהיה פטור מעבודת הצבא, אבל הוא לא שעה אליהן.  יצאתי בפחי נפש והלכתי לבית מר גרינברג.  שם מצאתי את השתדלן מחכה לי.  ספרתי לו את התוצאות.  הוא נחם אותי באמרו: "אל יפול רוחך.  חכה לי כמה ימים, ואני אביא לך את דרכיתך".  וכך היה.  אחרי ימים אחדים הביא לי האיש דרכיה רשמית על שמי, ובה מספר שנותי בדיוק ומבלי כל אפוטרופוס, חתומה בעצם ידו של מושל אודיסה, הגיניראל זילוני.  

אני מפליג לארץ-ישראל

ביום יוד כסלו תרנ"ט עליתי על אניה יפה של החברה הרוסית לספנות ומסחר (שמה נשמט מזכרוני).  ר' נתן גרינברג לוני אל האניה, ביא לי צידה לדרך מכל טוב – כמובן שלמתי לו את מחירה – ונשאר אתי באניה עד קרוב להפלגתה.  הודיתי לו למר גרינברג על האהבה האבהית שהראה לי ועל כל הטוב אשר גמלני, בהבטיחי לו לכתוב לו בהגיעי למחוז חפצי, מחיי ירושלים עיה"ק ומכל אשר יקרני.  את הבטחתי זאת קימתי, וכתבתי לו מירושלים לעתים קרובות.  לאנשים עניים מאנשי שלומו, שהיו נוסעים לירושלים, היה נותן מכתבי המלצה אלי, ואני השתדלתי תמיד לעזור לאלה במיטב יכלתי. 

 

ז. עַל הַיָם

על הים

אחר הצהרים של אותו יום (י' כסלו תרנ"ט) הפליגה האניה מאודיסה.  בערב קמה סערה בים.  היהודים כלם נסעו במחלקה השלישית, זאת אומרת על ספון האניה.  בהתגבר הסערה והקור נתנו לנו מקום לינה בלתי מתאים בתחתית האניה.  למחרת היום שככה הסערה, השמים התבהרו, וכל אשר נסענו קדימה היתה הטמפרטורה עולה, עד אשר בעברנו מים השחור אל ים התיכון נעשה האויר די חם, כי השמש שלחה לנו קרניה הנעימות. 

קושטא

אחרי נסיעה של 36 שעות הגענו לנמל קונסטנטינופול.  בנמל זה התעכבה אניתנו, פרקו והטעינו סחורות שונות, שנועדו לנמלים שונים בדרכנו.  בלילה הוארה קושטא לרגל יום גנוסיא של השולטן עבד אל חמיד בתאורה נפלאה.  כל החוף היה מוצף אורות הרבה, ונראו מרחוק לאורות האלה: הבוספורוס, קרן הזהב, ארמון "דולמה בגטשה" של השולטן ובנינים יפים אחרים.  המראות הנפלאים של הסביבה היפה השביעו את העין הרואה.  בבקרו של היום השני, הרימה אניתנו את עוגנה והפליגה לדרכה.  

עולים יהודים באניה

הנוסעים היהודים באניה זו היו: שני יהודים ירושלמיים ואחד מטבריה, שחזרו מרוסיה, שני זוגות זקנים שנסעו להשתקע בירושלים ועוד נשים אחדות, מהן חוזרות מהן עולות. 

ר' ישעיה אורנשטיין

בין השנים הירושלמיים, שחזרו מרוסיה, היה אחד בשם ר' ישעיה אורנשטיין ז"ל, תושב ירושלמי ותיק[4], שהוביל אתרוגים לרוסיה למכירה וחזר ירושלימה לביתו.  היה זה יהודי טפוסי, מחסידי חב"ד, תורני גדול, פקח ותמיד עליז ושמח.  הוא שרת במשרת מזכיר כולל חב"ד בירושלים וכן היה ממקורביו של הרה"ג ר' יהושע ליב דיסקין הרב מבריסק זצ"ל וממנהלי ישיבתו.  באניה קרבני אליו קירבה יתרה בראותו בי מין אבירות, כאשר נער כמוני עוזב את בית הוריו ומשפחתו ברוסיה ונוסע לבדו לארץ רחוקה בלתי ידועה, שרק זקנים נוסעים לשם כדי לבלות את שארית ימיהם בתורה ותפלה.  בחברתו בליתי את הזמן באפן נעים מאד.  הוא ידע לספר בדיחות יפות וגם ספורים רציניים ממעשי גדולי העולם, בהם גם מזמנו של נפוליון. 

באזמיר

אניתנו בקרה בנמלים שונים ובבקר אחד עגנה בנמל אזמיר.  בנמל זה עמדה האניה במשך 24 שעות, ולכן הורשה לנו לרדת העירה למשך כל היום.  ר' יעשיה בורנשטיין, שנסע כבר פעמים אחדות לרוסיה וחזרה הכיר את אזמיר, הציע לי ולעוד נוסעים אחדים לרדת העירה.  ראשית הובילנו למסעדה צמחונית של יהודי ספרדי חרד, ושם סדרו לנו סעודת צהרים ממאכלי חלב וירקות מבושלים, שערב מאד לחכנו, אחרי שבכל ימי נסיעתנו באניה לא טעמנו טעם של אוכל מבושל, ולקנוח סעודה הגישו לנו פירות ומגדנות.  אחרי שנחנו שעה קלה הובילנו ר' ישעי' למרתף יין של יהודי אדוק, שתינו מן היין הטוב של אזמיר, ולקחנו אתנו בקבוקים אחדים מן היין הזה.  אחרי טיול ברחובות אזמיר חזרנו לאניתנו ובערב המשיכה האניה את דרכה. 

הגענו ליפו

במשך הנסיעה היו עוד סערות בים, פחות או יותר חזקות.  אני לא סבלתי כלל ממחלת הים.  אך מהנוסעים האחרים היו שסבלו קשה.  בתור בחור צעיר ובריא, עזרתי כמובן לסובלים בהגשת תרופות להקלת סבלם, ובכל מה שאפשר היה לעזור להם.  ביום כ"ד כסלו תרמ"ט בבקר הגענו בשלום לנמל יפו. 

 

ח. בּוֹאִי לִירוּשָלַיִם

הכניסה לארץ. חיים בעקער

ביום כ"ד כסלו תרמ"ט בבקר הגענו בשלום לנמל יפו.  בארץ ישראל שרר אז חוק ממשלת תורקיה, שלפיהו מותרת הייתה הכניסה לארץ ליהודים מחו"ל רק למשך ששה חדשים בתור תירים, ולא נתן ליהודי לרדת מהאניה אל החוף כי אם בערבות נתין עותמני ידוע, שכעבור הזמן הזה חיב התיר לעזוב את הארץ.  העליה אל החוף הורשתה לי בערבותו של המוכתר היפואי, הידוע בתור עסקן בהורדת הנוסעים הבאים לחוף יפו, בשכר הגון כמובן, חיים גולדבערג, שנקרא גם חיים בעקער. 

המלון ביפו

ירדנו מהאניה בשעת הצהרים והלכנו למלון היהודי ביפו של הגב' מרים הורוביץ, שהיה בבית ערבי פרימיטיבי.  שם סעדנו ונחנו, ובערב של אותו יום, הוא הלילה הראשון של חנוכה, נסעתי לירושלים בעגלה, כי רכבת עוד טרם היתה בארץ.  אחרי נסיעה של כמה שעות הגענו ל"שער-העמק" (באב-אל-ואד).  שם עמד העגלון שעה או שתים, כדי שינוחו סוסיו ויחליפו כח לנסוע בהר בואכה ירושלימה.  נכנסנו לבית מלון כביכול, של יהודי, לנוח.  בעל המלון כבדנו בספל קפה-ערבי קטן, כלומר מים מושחרים, שלפי המנהג אז היינו מוכרחים לקבלו ולשלם בעדו שתי עשיריות טורקיות (בערך שלשה מיל). 

נרות חנוכה בבאב אלואד

באחת המערות בשער העמק הדלקתי, בחברת מר אפשטין, צעיר ירושלמי סוחר ספרים, שנסענו יחד בעגלה, את נר חנוכה וברכתי שהחיינו כפולה – על הארץ ועל הנר.

בתחנת המשטרה בירושלים

אחרי מנוחה קצרה בשער העמק עלינו לעגלה והמשכנו את דרכנו לירושלים.  מר חיים בעקער ערב בעדי רק עד ירושלים, ובהגיעי ירושלימה למחרת היום בבקר, עצרו אותי בתחנת המשטרה הראשונה ודרשו ממני ערב אחר, שיערוב בעדי כי אעזוב את הארץ בגמר שלשת החדשים.  מתחנת המשטרה הודעתי על דבר זה על-ידי שליח לדודי ר' משה ויטנברג.  ואף-על-פי שעמדתי עם אשתו, היא דודתי אחות אבי, בחליפת מכתבים לפני נסיעתי, והיא ידעה כי עומד אני לבוא לירושלים, בכל זאת היתה זאת הפתעה בשבילו, כי היא לא הגידה לו דבר על-דבר בואי.  בכל זאת הסכים לערוב בעדי.  בתור נתין רוסי נתן את ערבותו לא לתחנת המשטרה אלא על-ידי הקונסוליה הרוסית פה. 

בבית דודי ר' משה ויטנברג

שוחררתי ובאתי לבית דודי.  הבטחתי לו שלא אגרום לו שום אי נעימות בדבר ערבותו, ובהגמר הזמן שהורשיתי להשאר, אסע בחזרה לרוסיה או לאמריקה, שהכניסה לשם היתה אז חפשית. 

דודי ממנה אותי לסופרו

אבל ההשגחה רצתה שאשאר בארץ ישראל.  ר' משה השאיר בעירו ויטבסק ברוסיה בית גדול שהכיל חנויות משרדים ודירות, ואת הנהלת הבית והשכרתו מסר לחתן אחיו מר הלל רפפורט.  ביום השני או השלישי לשבתי בבית דודי, קבל טלגרמה ממנהל הבית הנ"ל, שאחד השוכרים שנשאר חייב שכר דירה בסכום הגון, מסרב לשלם ועומד גם לעזוב את העיר.  לפי ההרשאה שבידו אין לו הסמכות לעכב את נסיעת השוכר החייב, אולם עלה בידו להטיל עקול זמני על חפציו, עד שיקבל הרשאה מלאה מאת בעל הבית, מאושרה ע"י הקונסול הרוסי פה.  אני הצעתי לו לסדר את ההרשאה, בהיות ועוד בעיר מולדתי דיסנא היתה לי הזדמנות ללמוד כתיבת מכתבים ותעודות רשמיות, בהיותי בזמן החופש מלמודים עוזר אצל עורך דין.  אבל ר' משה לא האמין, כי יעלה בידי לסדר כהוגן מסמך חשוב כזה, ולכן קרא אליו יהודי אחד, שהתאמר להיות ספרא רבא בשפה הרוסית, והיה כותב עבורו לפעמים מכתבים ברוסית להבנק ברוסיה, שאתו עמד בקשרי מסחר.  הבנק כמובן לא היה שם לב לסגנונו וההכשרה הדקדוקית של המכתב.  היהודי הזה סדר את ההרשאה, וכשהגישה ר' משה אל הקונסול הרוסי לאשור, סרה הלה לאשרה בחתימתו, בהיותה כתובה בשפה רצוצה ומלאה שגיאות.  באין אז בירושלים כתבן רוסי הגון, הוכרח ר' משה למסור לי את כתיבת ההרשאה, שנתקבלה ברצון מאת הקונסול ואושרה על ידו.  ע"י פעולה זו עלה ערכי בעיני ר' משה, שראה בי עובד שלא יעלה לו ביוקר, והחליט לעשות את הצעדים, כדי שאוכל להשאר פה גם אחרי עבור הזמן שהורשה לי. 

חבלי ישוב א"י

הוא פנה בנדון זה אל המוכתר המקומי, שמהלכים לו במקומות הרשמיים התורקיים.  המוכתר פנה אל תחנת המשטרה, אבל שם אמרו לו כי אילו נתן את ערבותו עבורי ישר לתחנת המשטרה, כי אז קל היה להוציא משם את כתב הערבות על-ידי הסגולה הידועה, כמו שעשו רבים אחרים.  אבל מאחר שהערבות נתנה דרך הקונסוליה הרוסית, נתפחדו פקידי המשטרה וסרבו לעשות דבר.  אבל ר' משה לא התיאש וחפש דרך אחרת. 

האפשרות היחידה היתה להתאזרח בתור נתין עותומני.  אנכי ידעתי על המצב הפוליטי הגרוע, שבו היו נתונים הנתינים העותומנים, אבל בהיות רצוני חזק להשאר בארץ ישראל הסכמתי גם לזה. 

קדחת – הבראה בחברון

כשבועים לפני גמר הזמן שהורשיתי להשאר בארץ, חליתי בקדחת, והרופא צוה עלי לנסוע לחברון, כדי להחליף את אויר ירושלים באוירה של חברון, ולהשאר שמה חדש לפחות.  מחשש שמא לא אספיק להתעתמן עד הזמן הדרוש, החלטנו שארשם בחברון.  ראש קהלת חברון בעת ההיא, שהיה גם הממונה של כולל חב"ד שם, הר"ר לוי יצחק סלונים ז"ל[5], שהיה ידידו של דודי ר' משה ויטנברג, סדר את רשימתי בפנקס העותומנים בחברון. 

שנוי שם

בתור יהודי לאומי ההולך להתערות בארץ אבותיו, הרגשתי בי חובה מוסרית להחליף את שם משפחתי הלועזי בשם משפחה עברי.  ואם כי חבל מאד היה לי לעזוב את שם המשפחה שלי "זלקינד", שהיתה ידועה ברוסיה למשפחה חשובה מאד, גברה בי ההכרה לקרוא לי שם משפחה עברי מקורי.  בהחליטי על כך חפשתי לי שם משפחה מתאים מתוך התנ"ך. 

השם "שריון"

ביום לפני לכתי להרשם בתור אזרח עותומני למדתי בספר ישעיה את הפרק נט.  בפרק זה זועם הנביא על הרע שבעם ישראל באין צדק ומשפט וכו'.  אבל לבסוף, הבוחר בעם ישראל מחזירו למוטב על כרחו.  ובפסוק יז של פרק זה הוא מביע את רצונו זה של השם יתברך ואומר: "וילבש צדקה כשרין".  שריון – זהו מגן, והוא יגן על עמו לעולם, כמבואר בפסוקים הבאים אחרי פסוק זה.  השם "שריון" ערב ללבי בתור שם משפחה, ובשם זה נרשמתי בספר האזרחים.  ומיום זה נהייתי ארצישראלי גמור שמותר לו לחיות בארץ הזאת. 

ראוף פחה וכח הנתינות האירופית

באותו זמן היה מושל ירושלים (המוטצרף), ראוף פחה, תורכי קנאי, נקי כפים ושומר בקפדנות על חוקי ממשלתו. הוא גרם קשיים רבים למושבות הראשונות, שנתיסדו בימיו.  וביחוד סבלה קשה המושבה "פתח תקוה" במנעו את הרשיון לבנות את הבית הראשון בשביל המתישבים.  ואמנם אלה היו נתינים של ממשלות זרות, שלא היתה לו שליטה עליהם, אבל בעניני קרקעות לא היה קים חוק הקפטולציה.  רק המרץ הגדול של מיסדי המושבה, ר' משה סלומון ז"ל, שהיה נתין גרמני, והקונסול הגרמני אז בירושלים נתן לו את כל תמיכתו בעצה, ובהשפעת ר' יהושע שטמפר ז"ל, שהיה נתין אוסטרי, וקונסול ממשלה זו גם הוא עמד בכל יכלתו לימין נתיניו, וכן גם בכח המיסדים האחרים, שחסו גם הם בצל ממשלות זרות, עמד להם הדבר להחזיק מעמד ולבצר את עמדת המושבה צעד אחרי צעד. 

גזרות עליה

המושל הזה עמד בקפדנות גדולה על קיום חוק מניעת עולים יהודים זרים ארצה.  אולם היו אז בירושלים עסקנים יהודים חרוצים, שהשתדלו הרבה בדבר בטול גזרת העליה בקושטא ובירושלים. 

מר נסים בכר ור' ניסן בק

העסקן העיקרי בדבר זה היה מר נסים בכר ז"ל, בא-כח חברת "כל ישראל חברים", שהיתה לה השפעה גדולה בקושטא.  ושני לו, שהתמסר בפרט לביטול גזרה זו, היה העסקן הצבורי החרוץ ר' ניסן בק ז"ל, מנהל וואהלין בירושלים, אדם פקח בעל צורה והדרת פנים שהיה מכובד מאד אצל ראוף פחה, עד כי רצה להעלותו למשרת ראש הרבנים הרשמי (חכם בשי) לעדת האשכנזים בירושלים, אלא שלמשרה גבוהה זו אפשר היה למנות רק נתין עותומני, ור"נ בק לא רצה להחליף את נתינותו האוסטרית בעותומאנית. 

בטול גזרת העליה

ההשתדלות המאומצת הצליחה, ומקושטא נתקבלה פקודה להתיר כניסת יהודים מארצות חוץ בלי שום הגבלה.  ראוף פחה הזמין אליו את ה' נסים בכר ואת ר' ניסן בק, מסר להם את הבשורה המשמחת של היתר העליה, ובקשם לפרסמה ברבים.  זה היה בדיוק בגמר שלשת החדשים לבואי ירושלימה.  זכורני את בואו של ר' ניסן בק לביתו של דודי ר' משה ויטנברג ישר ממשרדו של הפחה, והוא בישר את הבשורה הגדולה בשמחה נפשית אמתית. 

הפתקה האדומה

כעבור שנים אחדות נתחדש שוב איסור כניסה ליהודים מחוץ לארץ, והותרה רק למספר קבוע של תירים שקבלו בעת עליתם לחוף "פתקה אדומה", הידועה בהיסטוריה של הישוב, ושלפיה מותר היה להם להשאר בארץ רק חדשים מספר.  גזרת איסור הכניסה היתה מתבטלת ושוב מתחדשת מזמן לזמן, לפי יחסו הפוליטי של השולטן עבד-אל-חמיד.

 

ט. בְּבֵית דוֹדִי ר' מֹשֶׁה וִיטֶנְבַּרְג

עסקי דודי

  נשארתי אצל דודי ר' משה ויטנברג, כי מצא בי חפץ. היה לו בירושלים בנק פרטי ועמד בקשרי מסחר עם בנקים גדולים בפטרסבורג בירת רוסיה, וכן עסק בקנית ומכירת נירות ערך ממשלתיים רוסיים ושל חברות רוסיות שונות בבורסה של פטרסבורג. אני הייתי מזכירו והקורוספונדנט שלו ברוסית ומנהל ספריו לשביעת רצונו.

מלריה והצעת הגירה לאמריקה

 מחשבתי היתה לעבור לאחת המושבות, שנוסדו אז בארץ ולהתמסר לעבודה חקלאית. אבל כעבור זמן לא רב אחרי הרפאי ממחלת הקדחת הראשונה, חליתי שוב במחלה יותר קשה, מחלת המלריה, שארכה למעלה משלשה חדשים והחלישה אותי מאד. דודתי אשת ר' משה ויטנברג , בראותה בזמן מחלתי את סבלי הרב, וכי אין אני יכול להסתגל לאקלים הארץ, הציעה לי הלואה על-מנת להחזיר כשיורחב לי, למען אסע לאמריקה, שהכניסה לתוכה היתה חפשית, והיו שם סכויים רבים להצלחה. אבל אני דחיתי בהחלט את הצעתה, באמרי לה, שאני באתי לארץ ישראל, ורצוני להשאר בה, ויהיה מה שיהיה. אחרי שהבראתי ממחלתי המתסרתי לעבודתי אצל דודי בעסקי הבנק שלו וכן בהנהלת בתיו הרבים בירושלים.

ר' ראובן ויטנברג אבי ר' משה

 ר' משה היה חסיד חב"די בר אורין ובר אבהן. אביו ר' ראובן ויטנברג ז"ל עוד הספיק בנערותו לבקר אצל הרבי הזקן ר' שניאור זלמן שניאורסון זצ"ל מלאדי בעל ה"תניא" וה"שולחן-ערוך", והיה אח"כ סוחר נכבד ועשיר בעירו ויטבסק. לעת זקנתו עזב ר' ראובן יחד עם אשתו את עיר מולדתו ונסע לירושלים. פה חי שנים אחדות, נפטר ונקבר על הר הזיתים.

סדר חייו של ר' משה בירושלם

ר' משה קבל כמובן חנוך מסורתי ב"חדר", והיה יהודי למדן וחרד. הוא התקין בית-כנסת עם עזרת-נשים בביתו שקנה בעיר העתיקה סמוך לשער שכם, ודירי ביתו וגם השכנים מסביב היו באים להתפלל בביהכ"נ שלו. הוא היה מגיד בכל יום בביהכ"נ, אחר תפילת שחרית, שעור בשלחן ערוך ובין תפלת מנחה למעריב שעור ב"עין יעקב".

קביעת עתים לתורה

בשעות קבועות בכל יום היה לומד יחד אתי משנה וגמרא, בימות החורף היה קם שעות אחדות לפני עלות השחר. הוא גר בקומה הראשונה, וחדרי היה בקומה השלישית. ולמרות זה שהיה האיש זקן, היה עולה בקומו לפני עלות השחר אף בעת גשם את המדרגות שהיו בלתי מכוסות אל חדרי, דופק על דלתי, ואינו זז משם עד שעניתי לו שאני יורד. כמובן שהייתי יורד אליו בלי שהיות. למדנו יחד פרק משניות עם פירוש "תפארת ישראל" שהיה חביב עליו, אח"כ התמסר הוא ללמוד ה"זהר" ואני לתנ"ך ועברית. אחר הצהרים למדנו יחד דף גמרא.

ר' משה למד דקדוק בבחרותו

הוא היה גם בעל-קריאה טוב, וקרא בכל שבת. קריאתו היתה לפי חוקי הדקדוק ובהברה יפה. ספר לי איך למד דקדוק: אביו ככל החסידים בזמן ההוא, היה נגד לימוד הדקדוק וגם נגד לימוד הרבה תנ"ך. אבל נפשו של ר' משה חשקה בלמוד דקדוק. מה עשה? בכל יום בצהרים היו לו שתי שעות חופש, ואמו היתה נותנת לו בכל יום חמשה קופיקות דמי כיס. הסתפק לסעודת הצהרים בשעה אחת, ובכסף שאמו נתנה לו שכר מורה לדקדוק, שבלימודו עסק בשעה השניה של חופשת הצהרים.    בהיות הקריאה בכל שבת קשה עליו, בקש ללמדני את הקריאה, ונהייתי אני הקורא התמידי בביהכ"נ שלו.

אני לומד ערבית

באותו זמן התחלתי גם בלימוד השפה הערבית אצל מורה פרטי. אבל מחוסר אמצעים הוכרחתי להפסיק לפני שהספקתי לרכוש ידיעה הגונה בשפה זו.

נשואי עם אשתי צפורה

כשנה וחצי אחרי בואי הנה, באה אל בית הר"מ ויטנברג ז"ל, עפ"י הזמנתו, נכדת אחיו העלמה צפורה בת ר' חיים רפאל ויטנברג מויטבסק, ואחרי כעבור חצי שנה באתי אתה בברית הנשואין.

על שלחנו של ר' משה

כסף לא היה לה כמו שלא היה גם לי. כחצי שנה נשארנו סמוכים לשולחן ר' משה, וזה היה מעין שכר עבור עבודתי הרבה והמסועפה אצלו. ה"ר משה ויטנברג היה כבר זקן, כבן שבעים, יהודי למדן, ירא שמים ובעל צדקה, אבל גם קפדן גדול וקצת קמצן, וכמוהו גם אשתו. אני ואשתי צעירים היינו, עם רצון לחיות לפחות לפי האפשרות של הזמן ההוא, ולא יכלנו להמשיך בחיי זקנים, שכבר פגה אצלם תשוקת החיים. אך לא היו לנו שום אמצעים הדרושים לאדם, באשר לא על הלחם  לבדו יחיה האדם. גם לא ראיתי לפני שום תכלית בהמשכת עבודתי אצלו. הרגשתי כי המרץ שלי הולך לריק, באין יזמה אישית, וכן סבל מאד רגש הכבוד שלי ושל אשתי ז"ל, להיות סמוכים לשלחנו.

אנו מיסדים ביתנו

החלטתי לעשות דבר מה עבור עתידנו, ופניתי אליו בדרישה: או שיקציב לי שכר מינימלי עבור עבודתי כדי לסדר לי חיים עצמאיים, או שימסור לי סכום מתאים בתור שכר בעד עבודתי אצלו במשך שנתיים, ואעזבהו. הוא דחה את שתי הדרישות יחד, ורצה רק כי אמשיך את עבודתי אצלו בתנאי הקודם. אני ואשתי לא הסכמנו לזה, ואחרי משא ומתן ממושך וקשה והשתדלות רבה מצד ידידים, עלה בידי לקבל ממנו בתורת פצויים בעד עבודתי סך אלף פראנקים זהב, (בערך ארבעים לירות שטרלינג) ואשתו ז"ל היא אחות אבי ז"ל, מסרה לנו דירה בחצרה, שהיה שייך לה, בשכונת ניסן בק, לגור בה, נפרדנו מאת דודנו ודודתנו באופן ידידותי.

רבי יוסף מנחם אשבל ואשתו רוחמה רם

באותו זמן בקירוב באה מרוסיה לירושלים הגב' רוחמה רם, נכדת אחותו של הר' משה ויטנברג. היא היתה עלמה משכילה מהאסכולה של שנות השמונים ברוסיה. בתחלה גרה אצל דודה ר' משה, ומלאה את מקומי אחרי צאתי ממנו, בתור קורוספונדנטית לרוסית ומנהלת ספריו. זמן קצר אחרי זה בא לירושלים אברך למדן, משכיל והגון מאד, בשם רבי יוסף מנחם אשבל[6] שהיה מוסמך להוראה. כעבור חדשים אחדים התחתן ר' יוסף מנחם אשבל עם העלמה רוחמה רם. הוא המשיך ללמוד בישיבה, אך לא ראה לפניו תקוה קרובה להשיג משרה של רבנות וכדומה. וכדי להתפרנס מעמל כפים פתחה אשתו חנות ברחוב יפו לכובעים מודרניים. אבל הביקוש לסחורה זאת היה אז קטן מאד ואחרי זמן קצר היתה מוכרחה לסגור את חנותה. ר' יוסף מנחם אשבל נתקבל אז למורה ללמודי התורה והדת במושבה גדרה והצטין מאד במשרתו זאת. אבל בהיותו יהודי חרד ומחזיק במסורת, סבל קצת מהסביבה החפשית במושבה ומהנהלת בית הספר. משכורתו הספיקה רק בקושי לחיי משפחתו. אחרי שנים אחדות עבד בתור מורה לבית הספר במושבה פתח תקוה. פה כבדו יותר את כשרונותיו, והיה כבר באפשרותו לחיות חיים יותר נאים. באמצעים מועטים התחיל לנטוע פרדס, שברבות השנים, בעזרת בניו ובפרט בנו החקלאי המומחה משה, גדל ורחב הפרדס עד שלעת זקנתו, כשהתפטר ממשרת מורה, נתן לו את האפשרות להתפרנס ממנו. לר' יוסף מנחם אשבל ורעיתו רוחמה נולדו בנים ובנות, שהצטינו כלם בחריצות בלימודיהם והם: הד"ר דוב אשבל, שגמר את בית המדרש למורים העברי בירושלים ולמד אח"כ באוניברסיטה בגרמניה, קבל תאר דוקטור, והוא היום המטראולוג של האוניברסיטה בירושלים. השני עמינדב הוא היום אחד ממנהלי חברת הכשרת הישוב בירושלים, והשלישי משה, חקלאי מלומד, הנהו מנהל של חברת יכין בפ"ת, ושתי בנות, שהאחת מהן רבקה, דוקטור לבקטרולוגיה והיא אסיסטנטית של הפרו' אדלר באוניברסיטה העברית. גם השניה צביה אשה משכילה. לעת זקנתו עזב את משרתו בתור מורה והתמסר כלו ללמוד גפ"ת. אח"כ התישב בתל אביב וגם פה ישב תמיד על התורה ועל העבודה, הגיד שעורים בביהכ"נ לפני קהל שומעים ועסק במצוות ובגמילות-חסדים. נפטר לבית עולמו בשם טוב ושיבה טובה בי"ט כסלו תרצ"ט בשנת פ"ב לחייו. תנצב"ה.

 

י. רֵיחַיִם עַל צָוָארִי

למסחר

בעזבי את בית דודי הר' משה ויטנברג, בשנת תרנ"א, בהיות כבר עול ריחים על צוארי וגם ילד נולד לנו, שמת אח"כ בגיל של שנה, לא יכלתי שוב להתמסר לעבודה אידיאלית. לא נשאר לפני אלא לשים פני אל המסחר, שהיה אז במצב שפל מאד, באין תנועה מסחרית ובאין הינטרלנד, במצב כזה הייתי מוכרח להתחיל במסחר באמצעים הקטנים שהיו בידי. עמדו לי ידיעתי בשפה הרוסית והגרמנית והרצון החזק לחיות מפרי עמלי, מבלי להזקק חלילה לעזר משום צד. המרץ של ימי העלומים והבטחון באלהי אבי שלא יעזבני, נתנו לי את העוז והאומץ להתגבר ולהתחזק.

ראשית מסחרי

שכרתי לי חנות אצל שער יפו, בפנים העיר, בשכר מצער. התחלתי באימפורט מאירופה של ניר וצרכי כתיבה במדה קטנה. בהיות לי מחסור בכסף, עזרו לי ידידי ומכרי הרבים, שהכירו אותי ואת אמוני בהיותי אצל רבי משה ויטנברג ז"ל, בהלואות גמילות-חסד. ואם כי מחזור הסחורות היה קטן, היו הרוחים די הגונים. חקרתי בעתוני פרסום גרמניים ואוסטריים ואחרים, פניתי גם אל לשכות המסחר בערים הגדולות של הארצות ההן, ומצאתי מקורות טובים של הסחורות והבאתי תמיד דברים חדשים שלא נמצאו בבתי מסחר אחרים פה, ועל-ידי זה רכשתי לי לקוחות טובים. הוצאות ספרים למען הפצת התרבות או גם לשם עסק לא היו אז בארץ. דבר זה התחיל רק אחרי שנים אחדות ע"י החכם ה"ר אברהם משה לונץ, שהתחיל בשנת תרנ"ה להוציא את "לוח ארץ-ישראל" ואת הספר השנתי "ירושלים"[7] שעסקו בחקירת הארץ, עתיקותיה וסגולותיה, ועל-ידי עוד חכמים וסופרים, שהדפיסו ספרי תורה ומדע.

מסחר הניר ושמושו

הקונים העקריים של הניר בירושלים היו מוסדות התורה והחסד של היהודים וגם של הנוצרים, שהיו מדפיסים את דברי הדפוס שלהם בבתי הדפוס האחרים שהיו אז בירושלים. סוחרי ניר היו רק שנים, שעסקו בזה במדה מצומצמת, בהתאם לדרישה הקטנה, שהיתה אז לסחורה זו. את סחורתם היו מביאים ע"י סוכן נוסע וינאי, שהיה מבקר בארץ פעם בשנה, ותמיד היתה זו מאותם המינים, שהיו רגילים בהם משנים קדמוניות. אני בפתחי את בית מסחר הניר שלי, ברובע החדש של העיר, מצאתי מקורות אחרים יותר חשובים להביא משם את הניירות השונים, וביכלתי היה להשביע יותר את רצון הקונים שבאו אלי.

לקוחותי הראשונים

פעם, זה היה בשנה השניה לפתיחת בית מסחר הניר שלי, הזמינו אותי גבאי בית מושב זקנים הכללי ר' ישראל דוב פרומקין ור' אברהם זאקס[8] למשרדם. המוסד הזה היה אז עדין בעיר העתיקה, בתחלת התפתחותו. הם היו מתכוננים להדפיס ספר זכרון שנתי חדש כמו שהדפיסו גם בשנים הקודמות, אבל עם תוכן יותר רחב, ומוכנים היו להזמין לזה כמות הגונה של ניר. הציעו לי להגיש להם מחיר התחרות. עניתי להם, כי אין ברצוני וגם ביכולתי להתחרות עם הסוחרים הקודמים, אבל יכול אני להציע להם הצעה מעשית, שעל ידה יוכלו לקמץ לטובת מוסדם סכום הגון מבלי שאתחרה בסוחרים האחרים, בתנאי שיבטיחו לי על דברתם, כי אם ימצאו את הצעתי למתאימה, יזמינו את הניר על-ידי. הם הבטיחו לי, ואני בארתי להם, כי אנו קונים את הניר מבתי החרשת  לא במספר כי אם במשקל, והניר שהם קנו בשביל ספרם עד עכשיו הוא יותר מדי עבה, ואני מציע להם להביא עבורם את הניר בצבע ובטיב יותר בהיר וטוב במשקל של 20% פחות מהמשקל הקודם, וע"י זה ירויחו את ההפרש במשקל וגם את ההפרש בדמי המשלוח בדאר, בהיות והספרים נשלחים לאירופה ולאמריקה, מה שיעלה יחד לסכום הגון, וגם צורת הספר תהיה יותר מתאימה. המצאתי להם גם דוגמא מהניר שאני מציע להם. הרי"ד פרומקין, שהיה בעל בית דפוס, מצא את הצעתי לנכונה, ואחרי נסיון של הדפסה על הניר שהמצאתי בתור דוגמא, הסכימו הגבאים להצעתי ומסרו לי את ההזמנה על הניר.

הידור ההדפסה על-ידי

ככה רכשתי לי לקוח טוב בדרך מסחרית ישרה, שהיתה גם לטובת המוסד. באופן כזה רכשתי לי במרוצת הזמן עוד לקוחות טובים. הרביתי להביא מיני ניר חדשים יפים וטובים בגדלים ומשקלים שונים. ובזה נתנה האפשרות לבתי הדפוס, שהרחיבו את פעולתם ולאלה שנוסדו פה מחדש, להוציא ספרים וחוברות בחיצוניות יפה ונהדרת.

מסחר בכלי בית

המרץ דחף אותי הלאה בדרך הרחבת המסחר, ובשנת תר"נ(?) פתחתי בית מסחר משוכלל לכלי בית ומטבח, מנורות וכו' ומחסן מיוחד לרהיטי ברזל ונחשת. הבאתי מאירופה את הסחורות הכי חדישות. בארץ עוד לא היתה אז כל תוצרת מקומית. בעלות הבית המתקדמות ביותר מיהודים ולא יהודים, שמחו על זה מאד, כי נתנה להם ההזדמנות לסדר להן חדרי אוכל ומטבח מכלים נאים וחפצים חשובים. ומובן שגם אני נהניתי בעין יפה בעד ההזדמנות הטובה הזאת שנתתי להן.

סניף בתל-אביב

בשנת תרפ"ו פתחתי בתל-אביב סניף למסחר הניר שלי, שהתקדם יפה ועומד בקשרי מסחר הגונים כמעט עם כל הוצאות הספרים ומוסדות ההדפסה בערים ובמושבות.

באותו הזמן, כשהעבודה במסחרי עדין היתה במדה לא גדולה, ולא הצריכה להתמסר לה כל היום, הזדמנה לי עבודה צדדית, שהיתה לתועלת לרבים ובמדה ידועה גם לי.

הסובוטניקים בירושלים

באחד הימים בא אלי זקן אחד ופנה אלי בבקשה: הוא מכת הסובוטניקים הידועה שהתגוררו ברוסיה המרכזית בפלכי סרטוב וסמרה. הם שמרו את השבת כהלכתה, וקבלה בידיהם שהם מצאצאי היהודים, אלא שנטמעו בין הגויים. הצר הרוסי ניקולאי הראשון גזר עליהם לעזוב את מנהגם לשמור את יום השבת. אבל היה כפר גדול, שהיה מיושב כלו סובוטניקים, והם לא קבלו עליהם את גזרת הצר. בתור עונש גזר עליהם להגלות ממקום מושבם ולנדוד למקומות רחוקים בערי קוקז. הגולים האלה התרכזו במקום מושבם החדש, ופה קבלו עליהם את הדת היהודית בשלימות. הם עסקו שם בעבודת האדמה, בגידול צאן ונטיעת כרמים ופרדסים, והיו ביניהם שרכשו להם הון גדול. האיש העשיר ונשוא הפנים שבהם יסד גם בית כנסת. הזקן הדובר אלי היה שמש בביהכ"נ שלו עשר שנים. לעת זקנתו עזב הזקן את מקומו ונסע לירושלים בלוית בתו היחידה. מעט הכסף שהביא עמו אזל, בתו נתקבלה לעוזרת בביתו של ה' אברהם סולומיאק8 פקיד הקונסוליה הרוסית בירושלים והוא עצמו סובל מחסור. הבת כבר הגיעה לפרקה, אבל אין לה אמצעים כדי להתחתן, ולכן ברצונו לפנות בבקשת עזרה אל העשיר ששמש אצלו. אבל אל האיש הזה אפשר לכתוב רק בלשון רוסית, כי אין הוא שומע לשון אחרת. והנהו מחפש את מי שיכתוב לו את המכתב ואינו מוצא, כי בזמן ההוא לא היה בין אנשי ירושלים איש שידע לכתוב כהוגן מכתב ברוסית. בשמעו כי אני אוכל למלא את מבוקשו, פנה אלי כדי לכתוב את המכתב. מלאתי את בקשתו. וכדי להיות בטוח שהמכתב כתוב כהוגן מסרו לבתו, שתראהו למר סולומיאק[9] שבביתו עבדה. אגב – העשיר בקבלו את המכתב שלח לזקן ארבע מאות רובלים לעזר נשואי בתו, ולזקן עצמו הבטיח קצבה שנתית בסך 25 רובלים לכל ימי חייו.

השפה הרוסית בירושלים למוסדות וליחידים

למחרת בא אלי ה' סולומיאק והביע בפני את קורת רוחו על המכתב שכתבתי בשביל הזקן, ואמר לי, שמעתה נפתרה לו פרובלימה שענינה אותו כל הזמן: יהודים שונים, נתיני רוסיה, באים אל הקונסוליה בנוגע לעסקיהם ועניניהם שברוסיה ומביאים מכתבי בקשה, תעודות ודוקומנטים שונים לאישורו של הקונסול, ואולם אלה כתובים בשפת עלגים בלי כל הגיון ומלאים שגיאות גסות והקונסול מתרגז מאד בקראו אותם, ובמקרים רבים הוא מסרב בשביל זה לאשרם בחתימתו. הוא, סולומיאק, בתור פקיד יהודי המתעסק על הרוב בעניני היהודים בקונסוליה, סובל מזה הרבה אי נעימות. אי לזאת הוא מציע לי לשלוח אלי את האנשים הפונים אל הקונסוליה, כדי שאסדר להם את כתביהם. לראשונה הוא מבקש אותי, למען מוסדות התורה והחסד הגדולים שבירושלים. המוסדות האלה, שעקר הכנסותיהם היו אז מנדיבי עמנו שברוסיה, היו פונים בבקשת תמיכה גם אל עשירי היהודים שברוסיה התיכונה, שנדבותיהם לטובת אחיהם באה"ק היו הגונות. ואלה לא היו נזקקים לשום שפה אחרת חוץ מרוסית. מנהלי המוסדות האלה פונים אליו לסדר את מכתביהם ודברי הדפוס אל הנדיבים האלה, אבל בהיותו עסוק מאד, הנהו מוכרח לסרב לרובם. אני הבטחתי למלא את בקשתו, ומאז התחילו פונים אלי מכל המוסדות הגדולים פה, לתרגם לרוסית את מכתביהם, כרוזיהם ותקנותיהם, שהיו מתחדשים ומשתנים לעתים קרובות, ומלאתי בחפץ לב את העבודה הזאת בלי שום קבלת פרס. גם לאנשים פרטיים בעלי אמצעים לא גדולים, שפנו אלי בעניניהם אל הקונסוליה, הייתי מסדר את מבוקשם חנם. אבל גרו בירושלים גם יהודים עשירים שבאו ממדינת בוכרה, שעמדה תחת חסות רוסיה, ומערי רוסיה שבאסיה התיכונה, כמו טשקנט, סמרקנד ועוד ומערי קוקז וגרוזיה, שהיו להם נחלאות ובתי מסחר גדולים בעריהם ובערי רוסיה האירופית, שהתנהלו ע"י קרוביהם או שותפיהם שם, והיה להם צורך בסדור דוקומנטים שונים כמו חוזים, הרשאות ועוד, וגם צואות באשור הקונסול הרוסי פה. הם היו פונים אלי בדבר סדור הענינים האלה, ומהם הייתי מקבל שכר עבודתי, שמחציתו לקחתי לעצמי והמחצית השניה הקדשתי לדבר חשוב שבצדקה. העבודה הזאת נמשכה עד כניסת תורקיה במלחמה העולמית לצדה של גרמניה, שאז נסגרה הקונסוליה הרוסית, והנתינים הרוסים היו מוכרחים לעזוב את הארץ.

בוא אחי מר שמחה לירושלים

ביום שני של ראש השנה לשנת תרנ"ה הגיע ליפו מרוסיה אחי הצעיר מר שמחה. אז שרר בתוקף החק של איסור הכניסה לארץ ליהודים מהגרים מחו"ל, אני נסעתי ליפו ימים אחדים לפני בוא האניה, ובהשתדלות רבה והוצאות מסוימות הצלחתי להורידו מהאניה והבאתיו לירושלים. הוא עבד זמן מסוים בבית מסחרי, ואח"כ פתח בית מסחר לעצמו. כעבור שנתים בערך לבואו הנה, התחתן. נולדו לו בן וארבע בנות. כלם התחתנו בארץ ועובדים פה כל אחד במקצועו.

 

יא. עִנְיָנֵי צִבּוּר

 בהתבסס במדה ידועה מצבי החמרי, התחלתי להתענין גם בענינים צבוריים.

חברת "אחוה" בירושלים

בשנת תרנ"ה התאגדו אחדים מטובי ירושלים הצעירים במטרה להתבונן ולהיטב את מצבם החברותי והכלכלי של בני הדור הצעיר בירושלים, שהם בעלי מוסריות הגונה אבל חלשים במובן הכלכלי. והצעירים האלה ייסדו אגודה בשם "אחוה" ומטרתה, לעזור לאותם הצעירים המשתוקקים לעזוב את חיי הבטלה ולהתמסר לחיים של כבוד, להתעסק בעבודה תורנית ומדעית או במסחר ועבודה. המיסדים הראשונים היו: ר' ישעי' רפאלוביץ[10], ר' גבריאל גבריאלוביץ[11], ר' משה אליהו ב"ר אברהם זקס ז"ל[12], ר' אליהו חיים כהנא[13], ר' יצחק נחום לעווי ז"ל[14], ר' חיים המבורגר[15] ואנכי. כעבור זמן קצר התחברו אלינו עוד צעירים חשובים מבני ירושלים כמו: ר'  זלמן סולוביציק[16] אליעזר פרלמן[17] , ר' יצחק דוד מן[18], ועוד רבים וטובים.

פעולתה וסניפיה בארץ ובחו"ל

האגודה המציאה לחבריה הזקוקים עזר וסעד בהשגת אשראי וכן משרות ועבודה, ובזה העמידה האגודה, בכוחות משותפים, צעירים לא מעטים, על בסיס כלכלי איתן. האגודה גדלה במספר חבריה והתרחבה במדת פעולותיה, התענינה במפעלים צבוריים ועזרה לא מעט בהתבססותם. בהתחזק האגודה בירושלים ראתה צורך בהפצת מטרתה גם בשאר ערי הארץ ופתחה סניפים ביפו, תל-אביב, צפת, טבריה, חברון, פתח תקוה וחיפה. טובי הצעירים בערים אלה התחברו ברצון אל האגודה, ופעלו הרבה למען מטרתה. נוסדו אח"כ סניפים גם בניו-יורק ובלונדון, שעשו הרבה למען ארץ-ישראל ומוסדות החסד שבה, בעיקר בזמן המלחמה העולמית.

"אחוה" בזמן הזה

גם בזמן הזה ממשיך המרכז הירושלמי של האגודה בעבודתו, והשפעתו ניכרת היטב על ענינים צבוריים. רבים מצעירי ירושלים, תורנים ומשכילים, נתנו את ידם לאגודה זאת, המתגדלת ומתרחבת. וכן פועלים יפה הסניפים של האגודה במקומותיהם השונים.

"שכונת אחוה" בירושלים

בשנת תרס"ט החליטה אגודת אחוה, עפ"י דרישת רבים מאחיה, לבנות להם שכונה מיוחדת בעיר החדשה בירושלים. האגודה קנתה בכספי האחים, שהביעו את רצונם להשתתף במפעל זה, שטח קרקע, למעלה מבתי ווארשא ברחוב מאה שערים המשתרע דרומה עד שכונת זכרון משה. הקרקע נתחלקה למגרשים שנמסרו לאחים המשתתפים על-פי גורל. כעבור שנה נגשו בעלי המגרשים לבנות את השכונה שקראוה בשם "אחוה", ובמהרה נבנו 23 הבתים הראשונים ובעליהם התישבו בהם. זמן מה אחר-כך נבנה על המגרש הצבורי, שהקציעה השכונה, בית כנסת, בהשתתפות יהודי אמריקאי בשם ר' יעקב שיינמן ז"ל שנדב סכום כסף לדבר זה. במשך שנים אחדות גדלה השכונה בעוד בתים רבים, שנבנו ע"י אנשים פרטיים. עכשיו מכילה שכונת אחוה מאות אחדות של בתים. גבאי בית הכנסת בעזרת בני השכונה, הגדילו בשנים האחרונות את בית הכנסת על-ידי בנין נוסף, וגם עזרת נשים בנו, פיארוהו, והוא עכשיו אחד מבתי הכנסיות הגדולים והיפים שבעיר.

שכונת אחוה ביפו ובטבריה

גם ביפו בנו להם בני אגדת אחוה שם שכונה יפה בשם "אחוה", שהתחברה אחרי המלחמה אל תל-אביב. כן בנו להם אחי הלשכה בטבריה שכונה יפה בשם "אחוה"  מחוץ לעיר העתיקה.

אגודת "בני-ישראל"

חבר פעיל הייתי גם באגודת "בני-ישראל", שנוסדה בירושלים בשנת תרנ"ח(?), ע"י העסקנים הצבוריים ר' אלתר ריבלין ז"ל[19], ה' אברהם סולומיאק[20], שבא ארצה עם חברת הביל"ויים ואחר כך היה פקיד גבוה בקונסוליה הרוסית בירושלים, ר' יצחק נחום לעווי ז"ל[21] ועוד עסקנים צבוריים ידועים בירושלים. מטרת האגודה הזאת היתה לאַחד את העדות היהודיות השונות בירושלים לעדה ישראלית אחת, ולשם זה הכניסו אל האגודה את העסקנים בעלי ההשפעה של העדות האלה. האגודה הזאת שמה לה למטרה שניה את המלחמה במיסיון, שפרש את רשתו על יהודי ירושלים, בעיקר בין השכבות העניות של עדות המזרח, בתתהּ להם עזרה רבה על-ידי רופא ורפואות חנם ובית חולים גדול ומשוכלל, שנתקבלו שמה בלי כל תשלום, וכן על-ידי בתי ספר לילדים ולילדות וארוחות ומלבושים לתלמידיהם חנם וגם עזרה כספית להורים.

מלחמת אגודת "בני-ישראל" במיסיון

אגודת "בני ישראל" קראה חרם על המיסיון ומוסדותיו. היא הזמינה על חשבונה רופא מיוחד שקבל חולים עניים מכל עדות ישראל בקליניקה שלו, וכן ביקר אותם בבתיהם חנם, וסמי מרפא ניתנו להם במחירים זולים מאד. האגודה הכריזה, בהסכמת הרבנים וראשי העדות, שכל יהודי ויהודיה, שימות בבית החולים של המיסיון, לא יובא  לקבורת ישראל. עד מהרה קרה מקרה, ואשה ספרדיה אחת מתה בבית החולים הזה, והחברה קדישא הסתלקה מלקברה בקבורת ישראל על הר הזיתים. מנהלי בית החולים של המיסיון פנו אל הקונסול האנגלי בירושלים שישפיע על ראשי עדת הספרדים, שיקברוה בבית הקברות שלה על הר הזיתים. אבל כל השתדלותו של הקונסול לא הועילה. אז רצו מנהלי המיסיון לפעל בכח. הם שכרו סבלים, שהובילו את המתה אל הר הזיתים. אבל תיכף, על פי קריאה של ראשי אגודת "בני ישראל", יצא המון גדול של יהודי ירושלים בדרך להר הזיתים, ובהתאמצות גדולה מנעו להכניס את הנפטרת אל בית הקברות, והסבלים קברוה בשדה ריק בקרבת הר הזיתים. אחר המעשה הזה נמנעו מנהלי בית החולים של המיסיון לקבל חולים יהודים מסוכנים, וגם את החולים שקבלו, כאשר ראו שמצב החולה נעשה מסוכן, השתדלו ועלה בידם להעבירו במצב המסוכן לבית חולים יהודי. אגודת "בני ישראל" התקיימה במשך שנים אחדות. אבל אחר-כך נחלשו פעולותיה מסבות שונות ולבסוף נתבטלה לגמרי.

"המכבים  הקדמונים" בירושלים

חבר הייתי באגודת "המכבים הקדמונים" בירושלים. בערב פסח תרנ"ו הגיעה מאנגליה לירושלים שיירת "המכבים הקדמונים" במספר עשרים ואחד איש, מטובי אחינו שבאנגליה, בראשות חובב ציון הידוע העו"ד בנטויץ[22] והסופר המפורסם ישראל זנגויל. הם בילו ימים אחדים בירושלים, בקרו בערי הארץ ובמושבות היהודים, שעשו עליהם רושם חזק, ועזרו למוסדותיה של עיה"ק. בביקורם פה הניחו גרעין ליסוד סניף של "אגודת המכבים הקדמונים" בירושלים.

האגודה הזאת התבססה אח"כ פה על-ידי חברים אחדים מאנגליה, שהתישבו בירושלים ובראשם הירושלמי הידוע ר' שמואל רפאלי[23] שחזר לירושלים, אחרי שגר שנים אחדות בלונדון, והיה שם חבר לאגודה הזאת. בהוסד האגודה פה נתחברו אליה כמה מצעירי ירושלים, וגם אני הייתי חבר לה.

ר' שמואל רפאלי ז"ל

מר שמואל רפאלי בא לירושלים בילדותו עם הוריו, קבל פה חנוך מסורתי והשכלתי, עסק כל ימיו במסחר ויחד עם זה עסק בספרות וחקירה. הוא היה בקי בספרות העברית הישנה והחדשה, והעתיק מאנגלית לעברית כמה ספרים בלטריסטיים וכן ספרי מחקר מדעיים. עבודתו המדעית העיקרית היתה חקירת המטבעות העבריות מזמן  הבית השני והכובשים היונים והרומאים. חבר ספר חשוב על המטבעות העתיקות וגם אסף אוסף הגון של המטבעות האלה שמסרם אח"כ בתור אוסף לאומי למוזיאון של ביה"ס בצלאל בירושלים. שם הוכנסו לתוך ארונות מיוחדים, והאוסף הזה נקרא על שמו של ר' שמואל רפאלי.

פעולת "המכבים הקדמונים" נפסקה למשך שתים-שלש שנים, אבל נתחדשה אח"כ ע"י צעירים בעלי מרץ בירושלים, ופתחה סניפים גם ביתר ערי הארץ ופעלה הרבה לטובת הישוב במשך כמה שנים, ועם הגיע המלחמה העולמית נתבטלה ולא נתחדשה שוב.

 

יב. בְּנִי

הולדת בני אהרן יחזקאל

בליל שבת כ"ה סיון תרנ"ו נולד לי בני אהרן יחזקאל שיחי'. הוא נקרא בשם אהרן על שם הסבא של אשתי, האמו"ר מסטארוסעליע שברוסיה ויחזקאל על של אבי ז"ל.

האדמו"ר רבי אהרן מסטארוסעליע

האדמור ר' אהרן ז"ל היה במשך שלשים שנה תלמיד ותיק של הרבי הזקן ר' שניאור שניאורסוהן מלאדי בעל ה"תניא" והשו"ע. הוא היה גדול בתורה וידוע בצדקתו ומדותיו, וחבר ספרים יקרי ערך על תורת החסידות. אחרי הסתלקותו של הרבי הזקן ז"ל, בחרו בו הרבה מחסידיו לאדמו"ר להם.

חצר שטרויס ו"בית המוסר"

אני גרתי אז בשכונת ניסן בק שמחוץ לשער שכם. קרוב לשכונה זו עמד בית גדול שקנהו בשנת תרנ"ח הגביר ר' שמואל שטרויס ז"ל מקרלסרוה בגרמניה, ויסד בה ישיבה בשם "אור חדש"[24] ללמוד בה עפ"י השיטה של בעלי המוסר מיסודו של הגאון ר' ישראל סלאנטער ז"ל. חלק מהבית מסר הנדיב שטרויס לדירות לתלמידי חכמים מלומדי הישיבה הזאת, את הדירה הכי יפה בבית הזה מסר להגאון המפורסם ר' שניאור זלמן ליאדיער, רבה הראשי של לובלין, שהיה ידוע לצדיק וגאון ומגדולי חסידי חב"ד, שהעתיק לעת זקנתו את משכנו לעיה"ק ירושלים, בשנת תרנ"ח, וגר בשנה הראשונה לבואו בעיר העתיקה. הרב מלובלין ז"ל נכנס לגור בביתו של ר' שמואל שטרויס, לא רחוק מבית דירתי, ימים אחדים לפני לידת בני הנ"ל.

קשרי ידידותו עם דודי ר' שמואל

דודי אחי אבי ר' שמואל זאלקינד ז"ל הכיר את הרב מלובלין ז"ל עוד מילדותו, כי אביו של הרב מלובלין היה שו"ב בעיר בעשענקוביץ פלך מוהליב, ובעיר זו היה יריד שנתי גדול, שהתקיים שם במשך חדשיים ויותר, וגדולי סוחרי המנופקטורא הסיטונאית היו מביאים לשם את סחורותיהם למכירה לסוחרים קמעוניים, שהיו באים ליריד זה מכל הסביבה הגדולה. גם הסבא שלי, ר' יעקב זאלקינד ז"ל משקלוב, שהיה סוחר סיטונאי גדול למנופקטורא היה בא שמה בכל שנה עם סחורתו, ובהיות שהיו לו ארבעה ילדים בגיל של ה"חדר", והחזיק מלמד עבורם בבית, ולא רצה לעזוב את ילדיו זמן כה רב בלי השגחתו, היה עובר לבעשענקוביץ למשך זמן היריד עם כל משפחתו ועם המלמד של ילדיו. הם היו מתפללים באותו ביהכ"נ שבו התפלל גם השו"ב ובנו, שהיה ידוע לעילוי עוד בנערותו, ואבי ז"ל ודודי ר' שמואל הנ"ל היו נפגשים אתו בכל יום והכירוהו היטב.

כח זכרונו של הרב מלובלין

כדוגמא לגאוניותו וכח זכרונו של הנער ר' זלמן, שהיה אח"כ להרב הגאון מלובלין, ספר לי דודי ר' שמואל, כי פעם הביא מוכר ספרים אחד לביהכ"נ ספרים של מחברים שונים למכירה. לאחר התפלה חלק מוכר הספרים בין מתפללי ביהכ"נ ספרים לעיין בהם על מנת שיקנו מה שירצו. גם הנער ר' זלמן לקח ספר לעיין בו. כעבור שעה קלה עבר מוכר הספרים על המעיינים בספריו, ושאל גם את הנער אם ברצונו לקנות את הספר, הנער החזיר לו את הספר באמרו, כי אין לו צורך לקנותו, כי הוא כבר יודע אותו, ובו במקום השיב בעל-פה על כמה פסקאות מהספר, לתמהונם הגדול של הנוכחים בביהכ"נ שהתאספו סביבו לשמעו.

הרב מלובלין סנדק בני

בהולד לי הבן הלך דודי ר' שמואל ז"ל, שהיה גם פה ממקורביו וידידיו של הרב מלובלין ז"ל לכבדהו בסנדקאות. הרב ז"ל השיבו שהוא מקבל את הכיבוד, אבל רוצה ממנו דבר אחד: היות והוא קבע מנין לתפלה בדירתו, ואין לו בעל קריאה, והוא שמע עלי שאני בעל קריאה טוב, הרי הוא מבקש, שאבטיח לבוא בכל שבת למנין שלו לקרוא בתורה. הבטחתי לו את הדבר הזה.

הברית של בני שיחי' היה בשבת. הרב מלובלין ז"ל היה הסנדק. לכבודו באו אל הברית הרבה מגדולי התורה, חסידים וגם פרושים, אף אלו שלא הזמנתים וכל הבית והחצר היו מלאים אורחים.

אני "בעל הקריאה" של הרב מלובלין

אני מלאתי את הבטחתי והייתי בא בכל שבת, אחרי קריאתי בביה"כ של השכונה ששם התפללתי, לביהכ"נ של הרב, וקראתי גם במנינו. הרב ז"ל נהג כמנהג הרביים החבדיים: היה אמנם מתפלל את כל התפלה יחד עם הציבור אבל עמד לבדו בחדר סמוך לחדר ביהכ"נ, ורק לקריאת התורה היה נכנס לפנים ביהכ"נ. בכל שבת היה עולה לתורה לעליה שלישית, ומקריאתו בלחש נוכחתי, שהוא יודע היטב גם את הקריאה לכל חוקי הדקדוק והטעמים.

בקיאותו וחריפותו

הוא נהג בכל ימות החול אחרי תפלת שחרית לטייל באויר צח בלוית משמשו והיה חוזר לפניו על-פה י"ח פרקי משניות. הוא היה חריף ובקי בכל חדרי התורה שבע"פ עם כל מפרשיה ובכל הספרות הרבנית, וממקומות שונים בחו"ל היו שולחים אליו שאלות בכתב שהשיב עליהן. גם פה היו באים אליו הרבה מגדולי התורה לשמוע את חדושיו בתורה. זכורני פעם באו אליו בחוהמ"פ אחדים מגדולי התורה הירושלמיים לשם ביקור, וחכו בביהכ"נ ע שיכנס מחדרו. גם אני הייתי באותו מעמד. בינתים הזכיר אחד מהמבקרים האלה מאמר מאחד הגדולים הקדמונים, שכולם ידעו את המאמר אבל אף אחד מהם וגם הדובר עצמו, לא ידעו איפה מובא המאמר הזה. כשנכנס הרב ז"ל שאלוהו למקומו של מאמר זה. הרב השיב שהמאמר הזה מקורו בספר עתיק שאינו נמצא תחת ידו, אבל הוא מובא בהקדמה של הספר "צאינה וראינה", שנועד לקריאה בשביל נשים. ותיכף נכנס לחדרה של הרבנית וחזר והביא את ה"צאינה וראינה" והראה להם את המאמר מודפס בהקדמת הספר, וכולם התפלאו מאד על בקיאותו הרחבה עד כדי כך.

מראו של הרב מלובלין

הוא היה טיפוס מצוין, ראשו היה הרבה גדול מהרגיל, מצחו גבוה, גבות עיניו ארוכות ועבותות ומראה פניו כפני אדם עליון. הוא גר בביתו של הנדיב שטרויס ז"ל שתי שנים, ובזמן הזה הייתי בעל הקריאה במנין שלו. ולא פסקתי אלא אחרי שהוא יצא לגור הרחק משכונתי, בבית שנבנה עבורו במיוחד ע"י אחד ממעריציו עשיר גדול מעיר ריגא[25].

בשנת תרס"א נבחר הרה"ג ר' זלמן ליאדיער הרב מלובלין להראב"ד לכל כוללות החסידים בירושלים.

הסתלקותו והלויתו

הוא נפטר ביום השבת ה' ניסן שנת תרס"ב, במוצאי שבת לווהו לבית עולמו קהל גדול מאד. הוא בקש שלא להספידו ולא להובילו, מטעם ידוע[26], בדרך הרגילה להר הזיתים, אלא דרך הכפר טור, שהיא הרבה יותר ארכה ומכבידה על נושאי המטה. כמובן שמלאו את בקשתו זאת. גם אני הייתי בין המלווים שלווהו עד קברו שכרו לו במעלה הר הזיתים בחלקת כולל חב"ד. זכרו שמור לברכה לכל אלה שהכירוהו, ותמונת פניו האצילים עומדת לנגד עיני עד היום.

צער גדול בנים

בני יחידי זה, אהרן יחזקאל שיחי' היה הרביעי ללידה, כי לפניו היו לי שני ילדים וילדה אחת, שמתו בהיותם קטנים, מסבת הקושי והצער הגדול שהיה בגידול בנים בכלל ולנו בפרט, בהיותנו פה אני ואשתי גלמודים בלי משפחה ובלי קרובים. בהיות אשתי חלשה מטבעה וספוגת יגון מהילדים הראשונים שמתו, לא יכלה בעצמה להניק, והייתי מוכרח להחזיק מינקת, שהיה קשה מאד וכמעט בלתי אפשרי להשיג פה בימים ההם. שני הילדים הראשונים מתו מחמת מחלות, השלישית – הילדה – מתה מחמת אסון. כאמור לא יכלה אשתי להניקה בעצמה, ובקושי רב השגתי מינקת עבורה, אשה יהודיה גורג'ית, שהסכימה להניק את התינוקת שלי רק בתנאי שאמסרנה לה לביתה, היא היתה גרה קרוב לביתנו, באחד הלילות כשהתינוקת היתה בת עשרים ושלשה ימים, קרה שהמינקת בעת שנתה העמוקה, שמה את ידה על פני התינוקת, והיא נחנקה. אבלנו היה גדול מאד על האסון הנורא הזה.

חנוך בני

בהיות בני מר אהרן יחזקאל שיחי' בן שש – גם גדולו היה קשה מאד – מסרתיו למלמד דרדקי, וכן למד הלאה תנ"ך משנה וגמרא עפ"י השיטה הישנה המסרתית והתקדם יפה בלימודיו. בהיותו בן שתים עשרה הכנסתיו לישיבה קטנה שעל יד ישיבת "אור חדש" שבחצר שטרויס, שם למד גמרא עם מפרשיה אצל אחד ממצויני הישיבה האברך שאולזוהן[27]  בהשגחת מחנך הישיבה הקטנה הרב הידוע ר' דוד מקובנא ז"ל[28], ועשה חיל בלימודו.

בר-מצוה

בהגיעו לבר-מצוה, ביום ד' כ"ח סיון תרס"ט, ערכתי סעודה גדולה שהזמנתי אליה ובאו רבים מגדולי ירושלים וחכמיה. חתן הבר מצוה הגיד דרוש יפה ובהבנה. הסעודה התחילה בעשר בבקר וארכה כל היום. היתה גם תזמורת יפה שנגנה אחרי הדרשה ובזמן הסעודה. בערב באו רבים מידידיו הצעירים, ושוב נערכה סעודה גדולה במהדורה שניה בדגים ובשר וכל מטעמים. הסעודה נמשכה עד אחר חצות הלילה מתוך שמחה רבה.

תורה והשכלה

בישיבה למד בני בכל יום עד הצהרים, ואחר הצהרים למד לימודים כלליים אצל מורים פרטיים. מהם מר הוֹלביץ ז"ל, שהיה מורה למטימטיקה בגימנסיה העברית בירושלים[29] ואצל עוד מורים מומחים. ובהיותו בן ארבע עשרה נתקבל אל הכתה השביעית של בית הספר לבנים למל. בן שש עשרה גמר את בית הספר הזה בתור התלמיד הראשון, כרשום בתעודת הגמר שלו, ונכנס לסמינר למורים מיסודה של חברת העזרה הגרמנית היהודית.

מלחמת השפה העברית

בהיותו בכתה השניה של הסמינר פרצה מלחמת השפות הידועה בבתי-הספר של העזרה, ורוב המורים והתלמידים שבתו מלמודיהם בדרשם את השפה העברית בתור שפת הלמודים הכללית. גם בני היה בתוך אותם התלמידים שעמדו בכל תקף על הדרישה הזאת, ומשכו אליהם את התלמידים שהיו פוסחים על שני הסעיפים. כל התחבולות וההתאמצויות של הנהלת הסמינר ובראשה המנהל הכללי של בתי הספר של העזרה מר אפרים כהן ביחד עם סגן ראש חברת העזרה בברלין הד"ר פאול נתן, שבא אז לירושלים בענין זה, לא הועילו.

פתויים

פעם הזמין הד"ר פ. נתן חבורת תלמידים מהמורדים, וגם את בני בתוכם, לביתו של ה' אפרים כהן, והתאמץ להשפיע עליהם שיחזרו ללמודיהם בסמינר בהבטחותיהם, שבגמרם את הסמינר, ישלחום להשתלם בגרמניה על חשבון חברת העזרה. אבל גם השדול הזה לא הועיל, התלמידים עמדו במרדם. פעם הזמין ה' א. כהן גם אותי לביתו, ובנוכחות הד"ר פ. נתן בקשני להשפיע על בני שיחזור לסמינר. אבל השבתי לו שהחנוך הלאומי של ילדינו עומד אצלי למעלה מהלמודים עצמם, ואנו עברים הננו, ולא נתן להכניע את שפתנו הלאומית לפני השפה הזרה. וככה עזב הרוב הגדול של התלמידים את הסמינר של העזרה, ונשארו בו רק מתי מספר של תלמידים שנקראו בפי חבריהם המתמרדים...[30]  בשם "בוגדים".

יסוד בית המדרש למורים העברי

כידוע עלה בידי חבר המורים הלאומיים, ובראשם המנהל ר' דוד ילין ז"ל, ליסד כעבור שבועות אחדים סמינר חדש על טהרת השפה העברית, ובני נכנס תיכף לסמינר הזה.

במחלקה למסחר

בגמרו את הכתה השלישית נכנס אל המחלקה ללמודי המסחר, שנוסדה על יד הסמינר העברי[31], וגמר אותה בשנת 1914 בציונים ברובם טובים מאד.

בימי המלחמה. "ותיקה"

כשפרצה המלחמה העולמית, היו מחבריו גומרי הסמינר שנתגייסו ונשלחו לקושטא ללמד שם בבית הספר הצבאי כדי להיות אח"כ לקצינים בצבא הטורקי. אבל בהיותו בן יחיד לי, שגדולו עלה לי בדמים תרתי משמע, והוא חלקי מכל עמלי, החלטתי להשתדל בכל האמצעים החוקיים, שבני יקיים את חובת עבודת הצבא שלו פה, על המקום. ובהוצאות מרובות השגתי עבורו "ותיקה" היינו תעודת השתתפות במאמץ המלחמתי אצל ה' שמעון רוקח ביפו, בתור עוזר להספקת עצים למסלת הברזל של הממשלה. אחר-כך כשנפסקה הספקת העצים ע"י הממשלה עבר לחיפה, ונכנס לעבודה בתור מנהל ספרים בבית החרושת לשמנים של המהנדס קלימקר, שהממשלה קבלה אותו לרשותה, והשאירה את ה' קלימקר בתור מנהל ביהח"ר. גם זה נחשב לפי החוק בתור עבודה בצבא בפועל. בני היה בא לירושלים לעתים קרובות בשליחות בית החרשת, וכשבא הנה פעם האחרונה בחדש חשון תרע"ז, והצבא האנגלי עמד כבר מאחורי הרי ירושלים, הרגשתי שגאולתנו קרובה, ולא נתתיו לחזור לחיפה, והוא נשאר פה והשגתי עבורו ותיקה חוקית בתור משגיח על עבודת חפירות ההגנה בסביבות ירושלים. וככה נשאר פה עד יום כ"ד כסלו תרע"ז, שבו נכנס הצבא האנגלי המנצח לירושלים ועירנו שוחררה מסבלותיה.

אחרי המלחמה נכנס בני לעבודה בבית מסחרי, שבו הוא ממשיך עד היום.

נשואי בני

ביום י"ג סיון שנת תרע"ט בא בברית הנשואין עם בחירת לבו העלמה חנה בתו של ר' יוסף ליפשיץ, מיוצאי קובנא שבליטא[32], שבא ארצה עם משפחתו כעשר שנים לפני המלחמה והשתקע ביפו.

ר' יוסף ליפשיץ

ר' יוסף ליפשיץ היה ממיסדי הבנק קופת עם בתל אביב, ובהוסד סניף הבנק הזה בירושלים, עבר לירושלים בתור מנהל הסניף ועמד במשרתו זאת שתים עשרה שנה. בחריצותו ומסירותו הביא את סניף הבנק הזה למדרגה גבוהה, והקהל הירושלמי, בהכירו את ישרו ואת נאמנותו של המנהל רחש אמון לבנק. עסקיו גדלו והתרחבו עד שנחשב לבנק היהודי השני בעיר אחרי אנגלו פלשתינא בנק. אחרי עבודה של שתים עשרה שנה, בהיותו איש זקן, עבר לפנסיה ועזב את משרתו.

נכדי

מנשואים אלו נולדו להם הבת הבכירה עדינה שגמרה את הגימנסיה העברית פה, והנה עכשיו סטודנטית באוניברסיטה בפקולטה לחימיה, הבן אמציה והבת הדסה, הלומדים בביה"ס התיכוני "מעלה" בירושלים.

 

יג. מִפְעֲלַי רַבִּי משֶׁה וִיטֵנְבֶּרְג

בשנת תרנ"ה עלה בידי להיות גורם עיקרי ליסוד דבר גדול וחשוב לירושלים בכלל ולמוסדותיה ותושביה היהודים בפרט.

עשרו של ר"מ ויטנברג

כפי שהזכרתי לעיל בא לירושלים, מעיר ויטבסק שברוסיה בשנת תרמ"ב, דודי הגביר הר"ר משה ויטנברג והשתקע בה. עשרו של האיש הזה הגיע לסכום של חצי מיליון רובלים רוסיים, שזה נחשב לסכום עצום בעת ההיא. בהיות והאלהים מנע ממנו פרי בטן, שם לו למטרה להציב לו יד ושם בירושלם עיה"ק ע"י הקמת בתים ושכונות בתוכה, שיהיו לתפארת.

נחלאותיו בשכונת ויטנברג "שערי משה"

בשנת תרמ"ד קנה שני בתים גדולים בתוככי ירושלים קרוב לשער שכם, שהכילו כעשרים דירות בנות 3-2 חדרים בערך, בשנת תרמ"ה בנה שכונה בת 39 דירות על מגרש גבוה ויפה, למעלה משכונת מאה שערים, מצד מזרחית דרומית וקראה בשם "שערי משה". הרחוב העובר על יד השכונה הזאת נקרא בזמן האחרון בשם "רחוב ויטנברג".

שכונת "כוללים" "כרם אברהם" ו"פליטי רוסיה" ו"רחובות"

הוא קנה עוד בתים בעיר העתיקה ומחוץ לשער שכם, וגם קנה את ה"כרם" הידוע בצפון ירושלים החדשה מאת ה' משה בריינסקר[33], שהיה נטוע עצי פרי שונים, ומכרו אחר-כך למטרת בנין. ואמנם נבנו על אדמת הכרם הזה בתי כולל הורודנא וכולל וילנא ובתי "פליטי רוסיה", ע"י הממונים והגבאים של המוסדות האלה. כן קנה מערבים שטח קרקע גדול למעלה משכונת "בית ישראל", שמכרה אח"כ לראשי עדת יהודי בוכרא להרחבת שכונתם הגדולה "רחובות" בירושלים.

בית עלמין חב"ד-וואלין

כן קנה מערבים שטח קרקע גדול במעלה הר הזיתים בשותפות עם הגביר ר' פנחס נימנסקי ז"ל[34] מעיר אומאן פלך קיוב שבאוקריינא הרוסית, שהשתקע בירושלים, לשם בית קברות עבור החברה קדישא של כולל חב"ד וכולל וואלין. כידוע נפרדו כוללות החסידים מהחברה קדישא של הפרושים ויסדו להם בתי קברות כל כולל לבד. אבל במרחק לא גדול משטח הקרקע הזה נמצא בית של ערבי מחשובי האפנדים, וזה האחרון, בכח השפעתו, מנע מלתת רשיון הממשלה לבית קברות על הקרקע הזאת. לא הועילו כל ההשתדלויות והרשיון הדרוש לא נתקבל עד היום הזה.

חטה "שמורה"

ר' משה היה זורע חטה בכל שנה על הקרקע הזאת ע"י אריס ערבי, כי יהודים לא נמצאו בכל הסביבה ההיא ובכלל לא עסקו אז יהודי ירושלים בעבודת האדמה. בחוזה שהיה עושה בכל שנה עם הערבי היה סעיף מיוחד, שאסור לו לערבי לחרוש בשור ובחמור יחדו וכן אסור לו לזרוע כלאים. החטה היתה נשמרת לשם מצה שמורה, ואחרי הקציר היה מפריש מהתבואה תרומות ומעשרות כדת, והיה מקיים בה את כל המצות התלויות בארץ. את החטה היו טוחנים בכל הזהירות הדרושה לשם מצה שמורה[35] וביום ערב פסח היו אופים מקמח זה את המצות. ר' משה היה בא אל אפית המצות, והיה מזמין לזה את הרה"ג ר' שמואל סלאנט זצ"ל, הרב הראשי של ירושלים בזמן ההוא, שהיה נוכח כל זמן האפיה, והיה משתתף בשמחה באמירת ההלל בעת האפיה, ור' משה היה מכבדו ב"מצות מצוה" ל"סדר".

הרב מבריסק ו"בית היתומים"

כשבא הרה"ג ר' יהושע ליב דיסקין זצ"ל, הרב דבריסק, והשתקע בירושלים, יסד פה בשנת תרמ"א בית מחסה ליתומים עניים. לשם זה קנה בתוככי ירושלים חצר גדולה מידי ערבים, שלם חלק מסכום הקניה במזומנים ונשאר חייב אלף נאפוליון שנתן על זה שטרות בחתימת ידו לזמנים קבועים. הוא קוה להשיג את הסכום הזה מנדיבים מחו"ל, אבל תקותו לא נתקיימה וכספים לא באו לו. והנה התקרבו זמני הפרעון של השטרות, והרב ז"ל היה בצער גדול. בהתישבו בירושלים, התאזרח בתור נתין עותמני, ולפי החוק העותומני אפשר להושיב בבית האסורים בעד אי תשלום שטר, והערבים התובעים בטח לא היו נרתעים מלעשות זאת.

ר"מ ויטנברג מציל את הרב מבריסק ממאסר

בהתקרב זמן הפרעון יותר ועזרה אין, פנו עסקנים ירושלמיים שנים מידידיו של הרב ז"ל והם ר' אליעזר דן בהרלב"ג ז"ל[36], ראש ישיבת עץ חיים והרב שאול חיים הורביץ ז"ל, רב דשכונת מאה שערים והסביבה וראש הישיבה שבה, אל ר' משה ויטנברג, שיציל את הרב מבריסק ז"ל מאימת בית האסורים. ר' משה נטה אזן להפצרתם, והסכים לשלם את הסך אלף נאפוליון זהב, בתנאי שהבית יועבר על שמו, והוא יקדישנו תיכף הקדש עולמי לטובת בית היתומים הזה ולטובת עוד מוסדות תורה וחסד בירושלים לפי ראות עיניו. וכך היה. ר' משה שלם את החוב של הרב מבריסק זצ"ל, החצר הועברה על שמו והוא הקדיש את החצר, באפן שהחדרים שבהם נמצאו היתומים וכל חדרי שמושיהם נשארו לשם בית היתומים ואת שאר החדרים שבחצר, ישכירו לדירות פרטיות ויחלקו את ההכנסה לארבעה חלקים, רבע לבית היתומים עצמו ושלשה רבעים לשלשה מוסדות תורה וחסד אחרים בירושלים הנקובים בשמותיהם בשטר ההקדש, רבע לכל מוסד. אחרי שבית היתומים גדל והתפתח במשך הזמן ועבר לבנינו הגדול שמחוץ לעיר, משכירים האפוטרופסים גם את החדרים שבהם גרו היתומים בבית הנזכר, ואת ההכנסה מוסרים מדי שנה בשנה להנהלת בית היתומים וליתר המוסדות כפי צואת המקדיש. ככה נוהגים עד היום הזה.

קניתו הראשונה של ר"מ ויטנברג

הקניה הראשונה שקנה ר' משה ויטנברג ז"ל בירושלם היתה קנית שני הבתים הגדולים הנזכרים, סמוך לשער שכם, מפנים לחומה. היה בקניה זו משום מעשה אבירות ממש. הבתים היו שייכים לערבי נוצרי. סרסורים הציעו לר' משה לקנות את הבתים, והיה משא ומתן בין ר' משה ובין הערבי בעל הבתים לשם קניתם. אבל בינתיים הקדים המנזר הלטיני הקתולי בירושלם, וקנה את הבתים מידי בעליהם. ר' משה הצטער מאד על שנשמטה הקניה הזאת מידו, כי היו הבתים האלה מהכי יפים שבעיר העתיקה, והוא החליט לעשות את כל הפעולות האפשריות והמאמצים הכספיים כדי לקנות את שני הבתים האלה מאת המנזר. ההחלטה הזאת היתה נועזה מאד, כי המנזר הלטיני בעל אמצעים כספיים מרובים. הבתים עומדים ברחוב היסורים (ויא דולורוזה) שיש לו קשר היסטורי עם הדת הנוצרית, והרעיון להוציא את הבתים מידי המנזר היה לגמרי בלתי ריאלי, אבל פה פעל הרצון העז, שאין לך דבר העומד בפניו. ר' משה מצא אנשים מקורבים אל מתורגמנו ויד ימינו של האפּטריארך הלטיני בירושלים, ועל ידם דרך להשגת מטרתו. המתורגמן היה ערבי-נוצרי שהחשיב מאד את הזהב, והוא נכנס בעובי הקורה בענין, והשתמש בכל כח השפעתו על האפּטריארך בהשכל ובמתינות פתח דרך של משא ומתן בין ר' משה ובין האפטריא[ר]ך, בדבר קנית הבתים מהמנזר. המשא והמתן הזה נמשך שנה שלמה עד שנסתיים בהצלחה, והבתים קמו למקנה לר' משה, עפ"י שטר מקנה של הממשלה, בשלמו את מחיר הבתים, בתוספת ריוח של חמש מאות נפוליונים זהב להמנזר, וסכום לא פחות מזה קבל גם המתורגמן.

אליעזר בן יהודה המליץ בין ר"מ ויטנברג והאפטריארך

באפן רשמי התנהל המשא והמתן על קנית הבתים האלה ע"י ר' משה ישר עם האפטריארך עצמו. ר' משה היה הולך בזמן המשא ומתן לעתים קרובות אל המנזר, אבל האפטריארך דבר רק צרפתית, ור' משה לא שמע את השפה הזאת וגם בין מכיריו לא נמצא איש שיכול לשמש כתורגמן. פנה ר' משה אל אליעזר בן יהודה, שידע היטב את השפה הצרפתית, לעזר לו בזה. בן יהודה הסכים. ר' משה היה גר בעיר העתיקה ובן-יהודה בריחוק מקום, בשכונת מחנה יהודה, ר' משה קנה חמור והיה שולחו על ידי שמשו לבן יהודה, והלה היה בא אליו רכוב על החמור, ויחדיו היו הולכים אל המנזר.

בן יהודה עוסק בגאולת-הארץ שלא על מנת לקבל פרס

ההליכות האלו היו כאמור תכופות. בהגמר הקניה והבתים הועברו על שמו של ר' משה במשרדי הממשלה, שאל ר' משה את בן-יהודה מה משכורתו בעד טרחתו הרבה בענין זה? ומה הופתע לשמוע ממנו כי כבר קבל את שכרו משלם. וכששאלו ר' משה במה? ענה: בזה שעלה בידי יהודי להוציא שני בתים גדולים בירושלם עיה"ק מידי המנזר הקטולי הגדול והעשיר, ולא רצה לקבל ממנו שום שכר.

ר"מ ויטנברג נעשה מנוי על "הצבי"

ר' משה התפעל מאד מהג'יסטה של בן יהודה, שהיה אז עני וחולה ומחוסר אמצעים לדברים הכי הכרחיים, ובאותו מעמד נמנה ר' משה על עתונו של בן יהודה "הצבי", אעפ"י שהיה נגד רוחו של ר' משה, כי היו נדפסים בו לעתים קרובות מאמרי מינות. בקבלו את העתון היה מחביאו ולא נתן לבני ביתו לקרא בו. הוא גם הציע לפני בן-יהודה לבוא וללוות ממנו גמילות-חסד בכל עת שירצה ויצטרך.

"רק עברית"

בן יהודה דבר אליו רק עברית, גם בעת שהיה בא ללוות ממנו גמילות-חסד, אף כי ר' משה היה כמו שאר בני דורו האדוקים נגד הדיבור בלשון הקדש בעניני חול. פעם אמר לו ר' משה, שילוה לו פי שנים ושלש ממבוקשו, רק שידבר אליו בזרגון, אך בן יהודה ענה,  שמוטב לו לא לקבל כלל את הגמילות-חסד הנחוץ לו מאד, ועל הדבור בעברית לא יותר.

ר' משה ושכניו

ר' משה קבע את דירתו בחדרים הכי טובים של אחד הבתים האלה, ואת שאר החדרים השכיר לדירות פרטיות. קבע שם בית כנסת, שהיו מתפללים בו שכניו בקביעות, וגם גרי הבתים שבסביבה הקרובה. והוא היה מגיד שעורים לפני המתפללים אחרי תפלת שחרית ובין מנחה למעריב.

גם הדירות שבשכונת "שערי משה" ויתר בתיו היה משכיר לדירים פרטיים, אך תמיד במחירים מוזלים.

ר' משה זקן בא בימים

עברו שנים ור' משה הזדקן, ולא עשה כלום למען הבטיח תועלת צבורית מההכנסה המרובה של בתיו, וילדים אין לו. כפי שהיה ידוע לי, דברו אתו אנשים שונים ממיודעיו על הענין הזה. אבל קשה היה להם להשפיע עליו, ולא פעלו כלום.

הרי"ד פרומקין דואג ל"עזבון" ר"מ ויטנברג

פעם, הדבר היה בשנת תרנ"ה, הזמין אותי העסקן הידוע ר' ישראל דוב פרומקין עורך "החבצלת" אליו, והעיר את תשומת לבי לזה, כי בהיות ר' משה איש זקן וחסוך בנים יש לדאוג לעתיד, כי נכסי דלא ניידי גם של נתיני חוץ, עומדים תחת החוק העותומני, ואין לקונסול של ממשלה זרה להתערב בזה. לפי החוק העותומני, איש שמת בלי ילדים והשאיר אחריו נכסי דלא ניידי, 25% מהם עוברים לרשות הממשלה הטורקית ועוד 20% לאשתו שנשא אחרי מות אשתו הראשונה, והוא אז כבן שבעים, והשאר לקרוביו. ובהיות ואני הנני קרובו היחידי הנמצא בירושלם החובה והמצוה עלי להשתדל, בכל האפשר, למנוע את הנזק הגדול מרכוש יהודי כל כך חשוב בעיה"ק, ולהציל את הרכוש הזה מנפול בידים זרות. הדבר היחידי שעל ידו אפשר היה לעשות זאת היה, שבעל הרכוש יקדיש את נכסיו הקדש עולמי לטובת מי שהוא רוצה בבית המשפט הדתי המושלמי בירושלם. הקדש כזה נקרא בערבית "ווקף", דהיינו "עומד", שאי אפשר לא למוכרו ולא למשכנו. על האפוטרופסים, שנמנו ע"י המקדיש על הרכוש המוקדש, לעשות הכל כפי רצונו של המקדיש המבואר בכתב ההקדש החתום בידי השופט הדתי. ואז אין הממשלה יכולה לקחת כלום מרכוש זה. וכן גם לא אשתו או קרובים אחרים שהמקדיש לא זיכה אותם בהנאה מהרכוש הזה.

דאגתי לסדור העזבון

בהיותי אז עוד צעיר לימים, לא מצאתי למועיל לגשת בעצמי לר' משה בענין זה, ואחרי שהרהרתי הרבה בדבר, בא רעיון במחשבתי:  לר' משה היה אח בעיר ויטבסק שברוסיה בשם ר' זאב ויטנברג,  קצת צעיר ממנו, גם הוא עשיר. כפי ששמעתי מר' משה בעצמו אחיו זה פקח ולמדן ות"ח גדול. החלטתי לפנות בענין דידן אל אחיו זה. במכתבי ששגרתי לר' זאב, בארתי לו באריכות את כל הענין, ואת כל הנזק הרב שיצא לרכוש אחיו בירושלם, אם לא ימהרו לסדר את הענין בעוד מועד. ולזה נחוץ שהוא עצמו יבוא לירושלם וישפיע על אחיו השפעה אישית למען הוציא את הדבר לפועל. ר' זאב שהיה בעל עסקים רבים בעירו ובעל משפחה גדולה, סירב לבא הנה, אבל אנכי הרביתי עליו דברים ע"י מכתבים רבים ששלחתי אליו והסברתי לו, כי אם לא ימהר לבוא הנה לסדר את הענין, יכל להיות אחר-כך מאוחר, ויהיה זה חסרון שלא יוכל להמנות, והקולר יהיה תלוי בצוארו, בהיות והון רב כל כך ובפרט נכסי דלא ניידי בירושלים עיה"ק יפלו לידי זרים, ויהיה זה חטא שאין לו כפרה.

ר' זאב ויטברג אחי ר' משה בירושלים

סוף סוף מצאו דברי אזן קשבת אצל ר' זאב, והוא הודיעני במכתב כי בזמן היותר קרוב יבוא לירושלם. וכן היה. בתמוז תרנ"ו בא ר' זאב לירושלם, באמתלא שהוא רוצה לבקר את אחיו ואת ירושלם עיה"ק. אחיו ר' משה קבלו בסבר פנים יפות, סדר לכבודו בשבת הראשונה לבואו קדושא רבא, שאליו הזמין רבים מחשובי ירושלים התורניים וגדוליה. האורח הרצה בפני הבאים הרצאה יפה בדברי תורה בבקיאות ובחריפות, ובזה קנה תיכף את לב אחיו לכבדהו יותר.

ר' זאב מסדר הענין

כעבור הימים הראשונים לבואו, התחיל ר' זאב להתקרב למטרתו. מתוך שיחות רבות הציע לפניו את הנחוץ לעשות כדי להנציח את שמו בשערי ירושלם במעשה צדקה גדולה כזו. בתוך דבריו שכנע את אחיו, כי לו לעצמו אין כל פניה בענין זה. כי הוא ובניו עשירים, ואינו דורש לעצמו ולא למשפחתו כלום, ורק טובת העניים ומוסדות הצדקה שבירושלם לנגד עיניו. מתוך כך נכנסו דבריו אל לבו של ר' משה והחליט לסדר את ה"ווקף" על כל נכסי דלא ניידי שלו בירושלם. לא עברו ימים מועטים וכל פרטי ההקדש סודרו בכתב, ונמסרו לבית המשפט הדתי המושלמי בירושלם, ואחרי ששלם סכום הגון בתור מס הממשלה, קבל את אישורו של בית המשפט הדתי המושלמי כחוק.

סדור העזבון

את נכסיו סדר בשלשה חלקים. חלק אחד הנקרא בשם ההקדש הראשון מכיל את השכונה "שערי משה" ואת שני הבתים שבעיר העתיקה מבפנים לשער שכם. חלק שני הנקרא ההקדש השני, מכיל חצר גדולה מחוץ לשער שכם, בשכונת מוצררה, ובה מספר דירות מסוים, וחלק שלישי הוא בית השייך לו בעיר העתיקה וחנות ברחוב הבטראק שבעיר העתיקה.

עזבון ר"מ ויטנברג

הוא מנה על ההקדשות הללו חמשה אפוטרופסים. בכל ימי חייו הכנסות כל הנכסים הנ"ל שייכות לו, והוא מנהל את הנכסים. אחר פטירתו על האפוטרופסים שמנה, להשכיר את כל הנכסים ואת ההכנסה הנקיה, אחרי תשלום מסי הממשלה והתיקונים הנחוצים לשלמות הנכסים, עליהם לחלק באחוזים באפן זה: מההקדש הראשון – 20% לעשרה תלמידי חכמים, שילמדו שעות קבועות בכל יום בבית מדרשו הפרטי, 5% לכל אחד ממוסדות התורה בירושלם והם ת"ת וישיבת עץ חיים, ת"ת וישיבת מאה שערים ותלמוד תורה בשכונת משכנות[37], 5% לבית החולים "משגב לדך", 5% עזר דירה לעניים מכולל חב"ד, 3% לעניים מכולל קרלין, 5% להכנסת כלה לכלות וחתנים עניים, 29% לבני ובנות אחיו ר' אבא ויטנברג ז"ל וליורשיהם אחריהם הנמצאים כיום ברוסיה הסוביטית, ו-10%  לקרוביו שימצאו בארץ-ישראל וליורשיהם אחריהם. מההקדש השני תחולק ההכנסה הנקיה ע"י האפוטרופסים באופן זה: 30% יורמו בכל שנה לשם יסוד קופה לגמילות חסדים, להלוות ליהודים נצרכים בירושלם, נגד משכון של זהב או תכשיטים, למשך שלשה חדשים, מבלי לקחת מהלוה שום תשלום, גם לא להוצאות, 10% לחלק בכל ששנה בתור עזר נשואין לכלות וחתנים עניים, 30% למיכאל ובייניש בני אחיו ר' אבא ויטנברג ז"ל (כיום ברוסיה הסוביטית) וליורשיהם אחריהם, 30% לקרוביו בארץ ישראל ששמותיהם רשומים בשטר ההקדש, וליורשיהם אחריהם.

פטירת ר"מ ויטנברג

ביום י"ח ניסן שנת תרנ"ט נפטר ר' משה ויטנברג ז"ל בשיבה טובה ובשם טוב, ונקבר בבית הקברות של כולל חב"ד בירושלם.

האפוטרופסים

הנהלת הנכסים של שני ההקדשות הנ"ל עברו לידי האפוטרופסים והם ר' יהושע ור' מרדכי שלנק[38], וי. יעקב בלומענטאהל[39], ר' לוי יצחק איידילסוהן ז"ל ואבדל לחיים אנכי, ששמרנו בקפדנות על קיום צואתו. במשך השנים נעדרו שלשה מהאפוטרופסים והם ר' מרדכי שלאנק, ר"י בלומנטאל, ור' לוי יצחק איידלסוהן ז"ל ונשארנו רק שנים, ר' יהושע שלאנק ואנכי. כעבור זמן ראיתי שלשנינו קשה לנהל לבדנו וההקדשות סובלים מזה במובן ידוע, ודרשתי מר' יהושע שלאנק לצרף אלינו עד אנשים אחדים, כי עפ"י כתב ההקדש החוקי, אם נעדר מי מהאפוטרופסים, הזכות לאפוטרופסים הקימים לבחור באפוטרופוס אחר במקום הנעדר, לפי ראות עיניהם. אחר שקול דעת בחרנו בעוד חמשה אנשים, הידועים לאנשים ישרים ועסקנים טובים ונהנים מיגיע כפיהם והם ר' אליהו כהן[40], הד"ר דוד קובנר[41], ר' נפתלי פרוש[42], ר' יעקב חיים מרגובסקי[43] ור' יוחנן ב"ר מרדכי שלנק וצרפנום אלינו בתור אפוטרופסים חוקיים. זמן קצר אחרי זה נפטר לעולמו הר' דוד קובנר ונשארנו ששה אפוטרופסים, האפוטרופסים החדשים הנ"ל נכנסו לתפקידם יחד אתנו השנים, בדקו את הספרים והחשבונות ומצאום כנים ומסודרים, האפוטרופסים כלם נושאים בעול העבודה במסירות ונאמנות בלי שום קבלת פרס, חוץ מאחד, ר' יוחנן שלנק, שהוא בזמן הזה המשגיח על הבתים, משכירם, גובה את השכירות, מתקן את התקונים הדרושים וכו' ומקבל בעד טרחתו אחוז ידוע מההכנסה. לפני צרוף האפוטרופסים החדשים, היה המשגיח על הבתים בפועל האפוטרופוס ר' יהושע שלאנק ז"ל בשכר כנ"ל.

ישיבת "תורת משה"

הכספים הנכנסים מהשכרת ההקדשות מתחלקים בכל שנה ושנה כפי שכתוב בצואת המקדיש ז"ל. תיכף אחרי פטירתו יסדנו את הישיבה, שלה הקדיש את העשרים למאה מההקדש הראשון, בשם ישיבת "תורת משה", כפי רצונו בחייו וקבענוה בבית מדרשו הפרטי, בחצרו שבעיר העתיקה, סמוך לשער שכם. הושבנו בו עשרה תלמידי חכמים, שילמדו יחד שעות קבועות ביום, ולהם חלקנו את הכסף המיועד למטרה זו. אחרי המאורעות הראשונים בירושלם בשנת תר"פ, העברנו את הישיבה לבית המדרש שלו שבשכונת "שערי משה", ושם היא נמצאת עד היום. בין חברי הישיבה ישנו רב ידוע המגיד את השעור בכל יום. לומדי הישיבה שומרים על יום פטירתו בכל שנה, שבו לומדים כל היום לעלוי נשמתו ומבקרים על קברו, ורק בשנים האחרונות, מסבת המאורעות, נתבטלו הבקורים על קברו, ומקוים אנו שבקרוב אפשר יהיה לחדשם.

הכנסת כלה

הכספים המוקדשים להכנסת כלה מתחלקים לכלות וחתנים עניים מכל חוגי הצבור היהודי האשכנזי בירושלם, ואפשר לומר כי אין כמעט כלה או חתן עני, שלא יקבל את התמיכה מעזבון הר' משה ויטנברג ז"ל. כמובן, שלפי רבות הדורשים מתמעט סכום התמיכה הניתן לכל אחד ואחד.

קרובים

כספי הקרובים, שכמעט כולם נמצאים ברוסיה במצב דחוק מאד (אחדים מהם באמריקה), נשלחים לכלם בכל שנה ושנה, למקומות מושבותיהם.

גמילות חסדים

בכספים שנועדו לגמילות חסד, לא יכלנו להתחיל בפעולה בשנים הראשונות, כי הסכום היה קטן בערך ואי אפשר היה לספק אלא דרישות חלק קטן מתושבי העיר. וזה היה מביא לקושיים ולתערומות של רוב בני העיר הזקוקים לגמ"ח, ולכן היינו מכניסים את כספי הגמ"ח המתקבל משכר הדירות בכל שנה ושנה לאחד הבנקים הגדולים פה, וכאשר נתקבץ הסכום של אלף לא"י החלטנו להתחיל בפעולה. כפי הצואה צריך להלוות גמילות-חסד לכל דורש עד עשר לא"י למשך שלשה חדשים, נגד משכון זהב, מבלי לחשוב על הלוה שום הוצאות. בהיות האפוטרופסים אנשים טרודים בעסקיהם, ואין ביכלתם להתמסר לענין זה, הדורש הרבה טיפול וזהירות, לכן החלטנו למסור את הכסף להגמ"ח הכללי "שערי חסד" בירושלם, שזהו מוסד מאושר מהממשלה המקומית ומנהליו בקיאים ומוסמכים בזה משנים רבות, וסדרנו עמהם חוזה רשמי מאושר ע"י בית המשפט המחוזי בירושלם, שתחת חסותו העמדנו אנו האפוטרופסים את ההקדשות של הר' משה ויטנברג ז"ל. תנאי החוזה שבינינו ובין מנהלי הגמ"ח "שערי חסד" סודר בשנת תרצ"ג והם: הכנסנו לקופתם את כספי הגמ"ח שלנו, והם אחראים לנו בעד כל הסכום שהכנסנו להם ועליהם להלוות לכל יהודי הדורש הלואה עד סכום 10 לא"י לזמן של 3 חדשים, נגד משכון זהב, בלי שום הוצאות, נגד פקודה בכתב מאחד האפוטרופסים של ההקדש. האחריות בעד התשלום המלא מצד הלוים היא כלה על מנהלי הגמ"ח  "שערי חסד", ואין ההקדש שלנו סובל שום הפסד של אי תשלום מצד הלוים או שום הפסד אחר. תנאי מפורש הותנה, כי עפ"י דרישת האפוטרופסים מחויבים מנהלי הגמ"ח "שערי  חסד" להחזיר להם את כל הכסף שמסרו להם בשלמות, ועל האפוטרופסים להודיע על דרישתם זאת למנהלי הגמ"ח ששה חדשים קודם, ברשותנו למסור להגמ"ח שערי חסד גם את ההכנסה העולה לחשבון הגמ"ח שלנו בשנים הבאות.

שכר דירה לעניים

הכספים שהוקצבו עפ"י הצואה לעזר שכר דירה לעניים מכולל חב"ד וקרלין, מתחלקים על ידינו לעניי שני הכוללים האלו, עפ"י רשימה הנשלחת לנו בכל שנה מאת ממוני הכוללים האלה שהם מסדרים אותה עפ"י הגורל. כן נמסרים הכספים למוסדות התורה ובתי החולים וכן לקרובים בא"י.

מכל האמור לעיל אפשר לראות עד כמה גדולה ומסונפה התועלת לדברים שבצדקה, כלליים ופרטיים, שמביא עזבונו הגדול והחשוב של הרה"ג הר"ר משה ויטנברג ז"ל בירושלם, שכמעט אין כמותו בעזבונות של אנשים פרטיים. חבל רק שהבתים שנבנו מלפני כששים שנה הם מטיפוס ישן ובלי הנוחיות הדרושות עכשיו, והם גם הולכים ומתקלקלים ועל ידי זה ההכנסה הולכת ומתמעטת.

זכרה לי אלוה לטובה, השתדלותי הרבה ביסוד הדבר הגדול הזה.

אשה, כתובה, וחליצה

ר' משה הניח אחריו כסף מזומן מסכום של 365 אלפים רובל, בשטרות ממשלתיים רוסיים, באחד הבנקים הגדולים בעיר פטרסבורג, וגם אלמנה צעירה, שנשאה כשלש שנים לפני פטירתו. בכתובתה שכתב לה הקציב לה חמשה אלפים רובל, מבלי שיהיה לה כל זכות בכספו, שישאר אחרי מותו. בהודע לה, שעפ"י החוק של הממשלה הרוסית, שר' משה היה נתינה, מגיע לאשתו רבע מכל הכסף שנשאר אחריו, מצאה לנכון לא להראות כלל את כתובתה, אלא לתבוע את חלקה בירושה, לפי החוק הרוסי. אז פנתה אל הרה"ג ר' שמואל סלאנט זצ"ל, שהיה אז הרב הראשי של עדת היהודים האשכנזים בירושלים, והוא היה מסדר הקדושין שלה עם ר' משה, שיתן לה תעודה שהיא אשתו החוקית של ר' משה, מבלי להגיד לו דבר על כונתה, אבל הרב ר' שמואל ז"ל הבין לערמתה, ואמר לה כי הוא מוכן לתת לה תעודה זו רק בתנאי, שתתחייב שלא תפנה בתעודתו זאת לערכאות, אלא תוכל להשתמש בה בתור איום נגד אחיו של ר' משה, שלא יכביד עליה בנתינת חליצה וגם נגד שאר היורשים החוקיים, שיסכימו להנותה במתנת כסף הגונה, חוץ מדמי כתובתה, מרצונם הטוב. אבל היא סרבה להתחייב בדרישת הרב ז"ל, והוא לא נתן לה את התעודה שבקשה, וגם התרה בה, שאם תפנה, באיזו דרך אחרת, לתבוע בערכאות חלק בירושה, שלא לפי חוק תורתנו הקדושה, לא תראה ברכה בכסף הזה וסופה להתחרט. היא לא שמעה לתוכחתו של הרב, פנתה לרב ספרדי ידוע וקבלה ממנו את התעודה, אשרה אותו אצל הקונסול הרוסי בירושלם, שכרה לה עסקן ירושלמי ידוע, שנסע אתה לעיר הבירה הרוסית פטרסבורג, הגישה את תעצומותיה לבית המשפט שם ע"י עורך דין גדול וזכתה בדין עפ"י החוק הרוסי וקבלה את חלקה בסכום של ערך תשעים אלף רובלים. היא שלמה לאחיו של ר' משה ר' זאב עשרת אלפים רובל בעד החליצה, עשרת אלפים להשתדלן שנסע עמה מפה, ועוד כסכום הזה עלה שכר העורך-דין בפטרסבורג והוצאות הנסיעה וכו', וחזרה לירושלם עם סכום של כששים אלף רובלים והתחתנה עם בנו של רב ידוע. היא רכשה נכסי דלא ניידי ונכנסה בעסקים כספיים שונים, אבל הסוף היה, כפי שניבא לה הרה"ג ר' שמואל סלאנט ז"ל, וכמעט שלא נשאר לה כלום מההון הרב שירשה עפ"י חוקי הערכאות, נגד חוק תורתנו.

 

יד. הַכּוֹלְלִים בִּירוּשָּׁלַיִם

הישוב האשכנזי בירושלים

כידוע, עפ"י סופרי ירושלם, התחדש הישוב היהודי האשכנזי בירושלם בשנת תקע"ב, עם חזרתם של תלמידי הגר"א מוילנא ז"ל מצפת וכן מעדות החסידים, שגרו בצפת והעתיקו את מושבם לירושלם, בברחם מפחד מגפת החולירע, ששררה באותה שנה בצפת והפילה שם חללים רבים[44].  הם התישבו ברובע היהודי בעיר העתיקה, בשכנות עם אחיהם היהודים הספרדים, שגרו בירושלם עוד מזמן הרמב"ן ז"ל.  המתישבים החדשים האלה עסקו כל ימיהם בלמוד התורה ובתפלה, והיו מתפרנסים בדוחק מהכספים שהיו נשלחים להם מקופת הצדקה, שנקבעה ע"י גדולי הדור בוילנא, שקלוב ומקומות אחרים, שנקראה "קופת רמבעה"נ" על שם רבי מאיר בעל הנס, בקבעם קופסאות לצדקה זו בכל בית יהודי.

כולל וילנא

גבאי קופת רמבעה"נ בזמן ההוא ישבו בוילנא, ומשם מינו ועד מזקני המתישבים בירושלם, שנהל את עניני העדה שנקראה בשם כולל וילנא"[45], ואנשי הועד נקראו בשם ממוני הכולל. הממונים שלחו שליחים לוילנא כדי לקבל את כספי רמבעה"נ, שנקבצו אצל הגבאים שם, כי לא היתה עדין אפשרות לשלח את הכסף ע"י דאר.  השליחים נסעו בספינת תורן, כי אניות עוד לא היו בזמן ההוא.  הנסיעה, הלוך ושוב, ארכה כמה חדשים, והיתה כרוכה בסכנת נפשות ממש, וכאשר הצליחו השליחים לחזור בשלום לירושלם מסרו את צרור הכסף לממוני הכולל, שחלקוהו, עפ"י רשימת הגבאים בוילנא, חלק "דמי נפש" בשוה, לפי מספר הנפשות, וחלק בתור "דמי קדימה", לפי ערכו של כל-אחד מבני הכולל, לפי הוראות הגבאים. 

סבלות הראשונים

על תולדותיהם ואורח חייהם של המתישבים האלה,על צרותיהם וסבלותיהם הרבים מאת היושבים הערבים, שהיו ממררים את חייהם, שדדום וחמסום, ובמדה ידועה גם מאת אחיהם הספרדים, להבדיל, שסבלו מהם בענינים כלכליים וחברותיים כמו השחיטה, הקבורה ועוד – כבר נכתב הרבה ע"י כותבי דברי הימים של אה"ק. 

רבי ישעיה בורדקי מ"מ הקונסול האוסטרי

המנהיג הראשי של עדת האשכנזים באותו זמן היה הרה"ג ר' ישעי' בורדקי ז"ל, שנתמנה מטעם ממשלת אוסטריה בתור ממלא מקום הקונסול האוסטרי בירושלם.  בהשתדלות ראש עדת היהודים בעיר וינה, הסכימה הממשלה האוסטרית, לקבל תחת חסותה את כל היהודים תושבי ירושלם, שבאו מרוסיה ושבידם פספורטים רוסיים, והרה"ג ר"י בורדקי היה מגן עליהם בשם ממשלת אוסטריה, נגד העריצות של הערבים, ונתן לכלם תעודות חסות אוסטריות.

הפרוד לכוללים

כעבור שנים אחדות החלו לבוא לירושלם להשתקע בה, יהודים פרושים וחסידים מארצות שונות כמו מפולין, גליציא, אוקריינא גרמניה וכו'.  בתחלה השתייכו גם הם ל"כולל וילנא", כי גם מארצות מוצאם נשלחו כספי רמבעה"נ לממוני כוללל וילנא. אך כעבור זמן מה נוכחו, כי ממוני כולל וילנא מקפחים אותם בחלקם בדמי החלוקה, וכי דמי הקדימה שנתנה להם אינם לפי ערך הכספים המתקבלים ממחוזות מוצאם, אז שלחו משולחים משלהם אל הרבנים והגבאים במחוזות מוצאם, ובהשתדלות רב עלה בידם להפרד מכולל וילנא.  אז נוסד בראשונה כולל פולין בירושלם, והכספים שנאספו ע"י הגבאים בארץ ההיא, נשלחו להנאמנים שלהם.  אחרי כן נפרדו מכולל וילנא ויסדו להם כוללים לעצמם גם אנשי הורודנא, וואהלין, גליציא ועוד, עד כי לעת בואי  הנה היו ביורשלם יותר מעשרים כוללים נפרדים, ועוד הוסיפו להתפרד.  אחדים מכוללי החסידים כמו וואהלין, גליציא, חב"ד ואחרים, נפרדו מכולל וילנא גם בענין הקבורה, וכל כולל יסד לו "חברה-קדישא" לחוד, וקנו להם כל אחד כברות אדמה על הר הזיתים לקבורת מתיהם. 

 

טו. כּוֹלֵל חַבַּ"ד

ישוב החסידים בא"י

עוד בשנת תקנ"ו התישבו בעיה"ק צפת מספר משפחות "חסידים" הידועים בשם חסידי חב"ד מתלמידיו של האדמו"ר הזקן ר' זלמן מליאדי ז"ל בעל ה"תניא" והשו"ע, ומבני משפחתו, בראשותו של הרה"צ ר' מנחם מנדיל מויטבסק ז"ל.

ישוב האשכנזים בחברון

בשנת תק"צ בערך, עברו כל חסידי חב"ד, שישבו בצפת, לגור בחברון עיה"ק, בפקודת רבם האדמו"ר ר' דובער בהרב ר' משולם ז"ל, הנקרא "הרבי האמצעי". 

חסידי חב"ד מתבצרים בחברון

כל חסידי חב"ד שעלו לארץ עד שנת תרי"ב, התישבו בחברון, ומתחלת הוסדו ועד המאורעות בשנת תר"פ היה הישוב האשכנזי בחברון כמעט כלו מאנשי כולל חב"ד.  האדמו"רים ברוסיה היו שולחים להם את מעות רמבעה"נ, שהיו מאספים מקהלות חב"ד.  בית הכנסת העתיק בחברון, הנקרא על שמו של אברהם אבינו ע"ה, נקנה בכספו הפרטי של האדמו"ר האמצעי, והוא שייך עד היום ליורשיו. 

"חצר היהודים"

מתישבי חב"ד בחברון היו רובם ככולם אנשים מצויינים בתורה ובמידות, וכל ימיהם עסקו בתורה ועבודת הבורא.  כלם התישבו ברובע מיוחד, שנקרא "חצר היהודים", מחולק בפנים ע"י סמטאות.  כל החצר מוקפה חומה, למען הבטחון, ורק דרך שער קטן היו נכנסים ויוצאים, והשער הזה היה נסגר בלילה לבטחון מפני שודדים וגנבים. 

"הרב השחור"

תושבי חברון היהודים חסו בצל השיך הגדול שבסביבה, השיך עבד אל רחמן הכושי, שהגן על נפשם ורכושם נגד כל מי שרצה להתנקם בהם, ובשכר זה היה נרשם ברשימת ה"חלוקה" של כולל חב"ד בשם "הרב השחור", והיה מקבל סכום הגון בכל פעם ששלמו את מעות ה"חלוקה" לבני כולל חב"ד.  כאשר התאחר כסף ה"חלוקה" לבוא, היו ה"ממונים" לוים ממנו כסף, ברבית קצוצה, לפרנסת בני הכולל.  גם עדת היהודים הספרדים בחברון שלמה לעבד אל רחמן זה מס ידוע, והוא שמר עליהם לבל יאונה להם כל רע.  אך סבל היהודים בחברון גדל מאד, בעת המרידה הגדולה של הערבים, כפי שמסופר בפרטיות, בספרי ההסטוריה של ארץ ישראל. 

ראשית כולל חב"ד בירושלים

בשנת תרי"ב נוסדה גם בירושלם עדה חב"דית. מאז היה זקן האדמו"רים, הרבי מליבאוויץ ז"ל וכן יתר ה"רבי"ם", שולחים את מעות רמבעה"נ להממונים בירושלם, והם היו מעבירים לממונים בחברון את כסף ה"חלוקה" בעד אנשי חברון וכן היו אנשי חב"ד שבשאר ערי הארץ ובמושבות מקבלים את חלקם בדמי ה"חלוקה" מהממונים בירושלם. 

שרותי לכולל חב"ד

לרגל עבודתי במשך שנתים וחצי, מיום בואי הנה בשנת תרמ"ט, אצל דודי הרה"ג ר' משה ויטנברג ז"ל, שהיה נשיא הכולל הזה, עזרתי על ידו גם בעניני הכולל, בהתנדבות כמובן, ונהירין לי שבילי הכולל הנהגתו מעת בואי וגם מלפני הזמן הזה, כפי ששמעתי מאנשים מהימנים מזקני הכולל, ואת זה הנני מוסר בשורות דלקמן. 

סדר איסוף הכספים בחו"ל

כספי רמבעה"נ מכל קהלות חסידי חב"ד, שהיו ברוב ערי רוסיה הלבנה, רוסיה הקטנה (אוקריינה) ובהרבה ערים ברוסיה המרכזית,היו נאספים על-ידי שדר"ים שנשלחו אליהם מאת האדמו"רים החב"דיים, כל אחד לקהל החסידים שלו.  השד"רים היו מוסרים את הכספים, שאספו בקהלותיהם, כל אחד לה"רבי" שלו, בצירוף רשימת הנדיבים והגבאים של כל קהלה.  בהאסף אצל ה"רבי"ים" סכומים הגונים, שלחו אותם לירושלם, להממונים של הכולל, שחלקום לבני הכולל עפ"י התקנות שתקנו מיסדי הכולל. 

ר' משה ויטנברג נשיא כולל חב"ד

בשנת תרמ"ח, הציעו ה"רבי"ים" וחשובי גבאי רמבעה"נ בחו"ל להגביר ר' משה ויטנברג, שעלה בשנת תרמ"ב לירושלם מעיר מולדתו ויטבסק שברוסיה הלבנה, ושהיה ידוע בתור איש ישר ונאמן ותלמיד חכם הגון ומחשובי חסידי חב"ד, לקבל עליו את נשיאות הכולל באה"ק.  ר' משה הסכים לקבל את ההתמנות הזאת בתנאי, שכל קהלה בחו"ל תשלח את כספי רמבעה"נ שלה ישר לירושלם ולא באמצעות השד"רים, מה שהיה גורם להוצאות מיותרות ולפעמים גם לבזבוזים.  גבאי הקהלות, שעסקו בדבר זה ברובם לשם מצוה, מצאו את דרישת ר' משה לצודקת, והסכימו לה.  ר' משה קבל עלו את נשיאות הכולל.  מאז התחילו הגבאים של רוב הקהלות לשלוח את הכספים ישר לירושלם על שמו של ר' משה, ואחריהם החרו החזיקו גם הגבאים של שאר הקהלות, גם אלה, שמסבות ידועות לא היה הדבר רצוי להם.  בהתקבץ סכום כדי חלוקה, עפ"י הרשימה של הכולל, היה ר' משה מוסר את הכסף לממוני הכולל, שחלקום לאנשים הרשומים בפנקסי הכולל וכן לעולים חדשים מחו"ל, שבידיהם תעודות מגבאי קהלותיהם, שהם שייכים לכולל זה. 

סדר ה"חלוקה"

החלק הגדול של הכסף שנתקבל, היה מתחלק לפי מספר הנפשות בשוה, וזו היתה נקראת "החלוקה הרגילה" (או כסף לפי הנפשות), שעליה, עפ"י תקנת קדמונים, היתה הזכות לכל בני הכולל היושבים באה"ק, אפילו לאלה, שלפי מצבם החמרי לא היו זקוקים לה שבמדה ידועה לא היו ראויים לקבל תמיכה זו, אבל לא רצו לותר עליה ואפילו לאח, ושאר הכסף היה מתחלק בתור תוספת חלוקה או, כמו שקרו לזה "דמי קדימה", לאותם מבני הכולל, שהיו ידועים בתור גדולי התורה בנגלה ובנסתר ושתורתם אומנותם, וכן לבני משפחות ה"רבי"ים" של חב"ד.  גם נשים ממשפחות גדולי ה"רבי"ים" של חב"ד, אף כי בעליהם לא השתייכו לכולל זה, היו מקבלות חלוקה מכולל חב"ד[46].  גודל סכום דמי הקדימה לכאו"א היה לפי הוראות מיוחדות, שקבלו הממונים מירושלם מאת הרבי"ים או הגבאים בחו"ל.

"חלוקה גדולה" ו"חלוקה קטנה"

ה"חלוקה" היתה מתחלקת בזמנים קבועים, בערך פעמים בשנה.  חוץ מזה היו מתקבלים לעתים קרובות, בהנהלת כולל חב"ד בירושלם, סכומים שונים מערים שונות, בהוראה לחלקם תיכף בין אנשי הכולל, מבלי לצרפם אל ה"חלוקה" הגדולה המתחלקת בזמן קבוע, וכן נהגו בסכומים שקבל הכולל מאת "ועד הכללי" בירושלם, בתור חלקו של כולל חב"ד, שחלקו גם כן תיכף בין בני הכולל.  זו היתה נקראת "חלוקה קטנה", שנתחלקה לפי מספר הנפשת, והגיעה לגרושים אחדים לכל נפש, אך בני הכולל לא נמנעו לבוא אל הממונה ולעמוד בתור לפעמים שעות שלמות, עד שיקבלו את הגרושים המועטים האלה.

פסיכולוגיה של "חלוקה"

כשראיתי פעם נפח אומן, עומד על יד בית הממונה ונדחק בין ההמון, כדי לקבל את חלקו בסכום של שמונה או עשרה גרושים שאלתיו: "איך זה כדאי לך להתבטל ממלאכתך לזמן כל-כך רב, שבו בטח היית מרויח מעבודתך יותר מאשר תקבל פה?" השיב לי: "ומה אעזוב את חלקי בשביל הממונה?" –  

"מעות-יחיד"

בהנהלת הכולל היו מתקבלים גם הכספים מנדיבים שונים כדי לחלקם לאנשים ידועים הנקובים בשמותיהם, לפי רצון המנדבים.  זה היה נקרא "מעות יחיד".  בשביל האנשים מכולל חב"ד, שהיו גרים בחברון, צפת וטבריה, היו הכספים מועברים מההנהלה שבירושלם אל ממוני הכולל שמה. 

ראשי ישוב האשכנזים בחברון בזמני

בחברון היה ישוב של כמאה משפחות יהודים אשכנזים שהיו רובם ככולם מאנשי חב"ד.  בעת בואי הנה, היה ראש הקהלה בחברון, ר' לוי יצחק סלונים ז"ל, נין האדמו"ר הזקן מליאדי, שנולד בחברון.  ר' לוי יצחק שהיה יהודי למדן ופקח, היה ג"כ אדם חשוב ומכובד, עסקו בסחר עם הערבים שבעיר ועם האכרים הערבים שבכפרי הסביבה ועשו חיל בעסקיהם.  היו עוד מתושבי חברון האשכנזים, שעסקו במסחר, כמו השותפים ר' אלטר ריבלין ור' אליעזר קלונסקי ז"ל, שעסקו שם בסחר האריגים במדה רחבה וגם בעסקי בנק ועוד סוחרים אחרים. 

ישוב הספרדים ומשפחת "מני"

מאחינו הספרדים גרו בחברון כמאתים משפחות בערך, וחיו כלם על המסחר עם הערבים ועל המלאכה.  היהודי הספרדי הנכבד ר' מלכיאל מני ז"ל, בנו של הרב המקובל  חכם ר' אליהו מני ז"ל הרב הראשי בחברון, היה שופט שלום ממשלתי בחברון במשך כמה שנים.  אחר-כך התפטר ממשרתו, והיה עורך-דין בחברון במשך שנים.  רבות.  כל עסקיו היו עם הערבים של חברון והסביבה, והם האמינו בו אמון שלם, כבדוהו והעריצוהו בעד ישרו ותבונתו.  כעבור שנים העתיק ה' מלכיאל מני את דירתו לירושלם ועסק פה בתור עורך-דין כמה שנים[47] אח"כ נתמנה לשופט בית המשפט המחוזי ביפו ושמש במשרה חשובה זו עד יום מותו.  אחיו חכם ר' סלימן מני, היה החכם בשי בחברון.

חרבן חברון

חיי היהודים בחברון היו שלוים ושקטים, הם חיו במשך הרבה שנים בשלום עם הערבים, ורק אחרי הפוגרום שנערך שם ע"י המסיתים הערבים בשנת תרפ"ט, שבו נרצחו 54 נפשות יהודים, הוכרחו היהודים לעזוב את חברון, והתישבו בירושלם. גם כאשר ניסו אחדים מהם, אחרי שנים אחדות לשוב לגור בחברון, הוכרחו במהרה לצאת משם, מחמת המסיתים הערבים (מכת המופתי) והישוב היהודי בחקברון, החשוב כל-כך, נחרב לגמרי.

ממוני חב"ד בירושלים

הממונים של כולל חב"ד בירושלם וביתר ערי א"י היו מתמנים ע"י ה"רבי"ים" והגבאים בחו"ל. היו מהממונים, שעסקו בעניני הכולל שלא ע"מ לקבל פרס אבל רובם עבדו בשכר, בהיותם זקוקים לפרנסה.  הרוב הגדול של בני הכולל היו אנשים הגונים ות"ח צנועים, אבל היו בין מקבלי החלוקה גם אנשים טרדנים, שהתנהגו כלפי הממונים בגסות והיו שחשבו את הממונים כפקידים שלהם האחראים בפניהם, מאחר שהכספים באים מעיר מולדתם ובמקצת אולי גם מקרוביהם והיו מציקום להם בכל עת מצוא. 

ההמונה "החרסונאי" ו"בני-כוללו"

בבואי ירושלימה בשנת תרמ"ט היו שני ממונים בכולל חב"ד פה.  הממונה הראשי היה יהודי מעיר חרסון שבנגב רוסיה והיה נקרא בפי בני הכולל בשם "החרסונאי"  (את שמו הפרטי איני זוכר).  הוא שמש בתור ממונה כבר מכמה שנים.  אמרו עליו, שבבואו מחו"ל, היה אדם נוח וטוב, אלא שהטרדנים והגסים מבני הכולל בהתנהגותם הטרדנית, הספיקו במשך הזמן להפכו לאכזר.  וספרו עליו, שהיו באים אליו הטרדנים הגדולים, ודרשו ממנו כספים על להבא, בעת שהיו כבר חיבים לקופת הכולל יותר מאשר יגיע להם מהחלוקה הבאה הראשונה ואפילו השניה.  ממילא מובן שלא היה יכול למלא את דרישתם, אך הם הציקו לו מאד, בטענה שנחוץ להם כסף למחית ב"ב, הוא גר בעיר העתיקה במקום גבוה קרוב להר הבית, שמשם נשקף הר הזיתים, - ובמקרים כאלה היה פותח את חלון חדרו ומראה להם באצבע את בית הקברות שעל הר-הזיתים[48],...  הממונה הזה נפטר ביום הפורים, ואנשי זעמו לווהו לבית עולמו בכלי זמר...

רבי מיכאל ברוך רייזעס

אחריו נתמנה לממונה ראשון ר' מיכאל ברוך רייזעס וממונה שני ר' מרדכי שלאנק.  ר' מיכאל ברוך בא לירושלם מעיר פולטאווא שבאוקריינה הרוסית.  היה לו בעירו בית משרפות גדול ליי"ש, הסתבך קשה בעסקיו עם הממשלה שם, נאסר והיה צפוי לענש חמור.  ידידיו הסוחרים הגדולים בעירו שחררוהו ע"י הוצאות מרובות מבית הסהר והעבירוהו לירושלם. הוא בא הנה עם  אשתו ושני ילידים בעירום ובחסר כל, אבל תיכף נתמנה ע"י הרבי מקופוסט, שהואוא היה חסיד ותיק שלו, לממונה בכולל חב"ד.  השכר שהוקצב לו בעד עבודתו בתור ממונה כולל היה עשרה פראנקים זהב שמונ השילינגים לשבוע, וסכום שוה לזה קבל בעד משרתו ב"ועד הכללי", בתור מורשה של כולל חב"ד, כי היהודים בערי פנים רוסיה אמריקה ואפריקה הדרומית, היו שולחים את רכספי רמבעה"נ שאספו מכל הקהלות יחד ולועד הכללי בירושלם, שנוסד בשנת תרכ"ו, ע"י הרה"ג ר"מ אויערבאך[49] ור"ש סלאנט ז"ל הרב   הראשי פה, בהסכם ממוני הכוללים השונים, שנתיסדו בירושלם, והועד הכללי היה מוסר לכל כולל ע"י הממונה או המורשה של הכולל את חלקו באחוזים המגיע לו על-פי ההסכם שביניהם.  כן הקציבו לו "חלוקה" ו"דמי קדימה" הגונים, אבל כל ההכנסות האלה יחד הספיקו לו בקושי למחית ביתו בצמצום רב ולשכר דירה קטנה, ששכר בחצרו של ר' משה ויטנברג, אבל הוא הסתפק והיה מרוצה ושרת את הכולל בנאמנות ובמסירות.

אנכי הכרתיו היטב[50], כי גרנו בשכנות בחצר אחת במשך זמן מסוים, והיינו מתועדים שנינו בלילות הקיץ החמים על גג החצר הסגורה מכל צדדיה, כדי לנשום רוח קרירה, ומדיינים יחד בעניני עולמנו הקטן. 

הד "העולם הגדול" בירושלים

היתה לי האפשרות לספר לו גם על עניני העולם הגדול.  כאמור, עבדתי אצל דודי ר' משה ויטנברג בתור קורספונדנט של הבנק הפרטי שלו, ולצרך עסקיו עם הבורסה בפטרבורג, היה מקבל בתמידות את העתון היומי הרוסי הגדול "ידיעות הבורסה", שיצא לאור בפטרבורג במספר של חצי מיליון אקזמפלרים בערך, מרובי עמודי, ויחד עם הידיעות הרחבות על עסקי הבורסה היה מטפל בכל הבעיות הפוליטיות והכלליות של רוסיה ושל העולם הגדול וטובי הסופרים היו משתתפים בו.  (בזמן יותר מאוחר היה סופרו המיוחד בלונדון מר זאב ז'בוטינסקי, שהיה חותם בשם "ולדימיר זש").  יחד עם העתון נתקבלה, שלש פעמים בשבוע, הוספה מיוחדת, מדעית-ספרותית ועל נושא הבריאות, ערוכה בידי סופרים חשובי בעלי מקצוע. 

פיליטונים של ב"הצבי"

מהעתון הזה הייתי מתרגם לפעמים פיליטונים בשביל עתונו של בן יהודה "הצבי".  ר' משה היה קורא את הידיעות הנוגעות לעסקי הבורסה ואני את הידיעות והמאמרים על הפוליטיקה העולמית ועל הנעשה בעולם הגדול ואת ההוספות הספרותיות והמדעיות.  ר' מיכאל ברוך, שהיה אדם בעל תרבות, היה תאב מאד לשמוע את תמצית ידיעות העתון הזה.  האיש הזה היה סמל הטוב.  הוא השתדל בכל אפשרותו לעזר לבני הכולל ההגונים, החיים בדחקות.  לפעמים היו מתקבלים בכולל כספים, לחלקם לבני הכולל העניים וההגונים ביותר, על דעת הנהלת הכולל.  הוא היה טורח הרבה להודיע מי הם הנצרכים באמת, ושמח מאד כשעלה בידו לכוון אל דעת הנותנים, כי היו מבני הכולל שהציגו את עצמם כעניים מאד ובאמת היו מקבלים תמיכות הגונות ישר מקרוביהם בחו"ל, שהספיקו להם די מחייתם ויותר.  לפעמים היה מבקש גם אותי לחקור מן המצד על מצבו של פלוני בן הכולל, ולעניים הצנועים היה שולח את התמיכה לבתיהם. 

סבלותיו של "ממונה"

אך גם לאיש הזה היו מציקים הטרדנים שבבני הכולל ומררו את חייו עד כי לפעמים היתה פוקעת סבלנותו והיה מרחיקם מביתו.  יום אחד ואני יושב בחדרי בקומה השלישית של הבית, שמעתי רעש וצעקות עולים מחדרו של ר' מיכאל ברוך. ירדתי תיכף, נכנסתי לחדרו וראיתי תמונה מבהילה: שני גברים חסונים, שמראם החיצוני אמנם של יהודים חרדים, שבאו לפני זמן לא רב מרוסיה, לפי דבריהם הם משתייכים לכולל חב"ד, אבל עדיין לא הגיע אשור מאת גבאי עירם, שהם נמנים על קהלת חב"ד בעיר זו, ושלהם הזכות לקבל חלוקה מכולל זה.  הם נכנסו לביתו בלי נטילת רשות, בעת ישבו עם משפחתו לסעודת הצהרים הלא דשנה, ודרשו ממנו במפגיע, שיתן להם תיכף כסף על חשבון חלוקתם.  כשהשיב להם, שאין לו רשות לתת להם כסף מקופת הכולל, עד שיביאו תעודה מתאימה מגבאי הכולל מעירם, דפק אחד מהם באגרופו על השלחן הרעוע, הצלחות נפלו ונשברו, אשתו שהיתה אשה חלשה כמעט שנתעלפה, הילדים רעדו מפחד.  ראיתי שהם מוכנים להכות את רבי  מיכאל ברוך ולהחריב את ביתו.

אני מצילו מיד תוקפיו

אז עלה רעיון במוחי להצילו.  ירדתי במהירות ממדרגות החצר אל הרחוב, ועל יד פתח החצר פגשתי בשוטר ערבי ממדרגה נמוכה (שנקרא בזמן ממשלת תורקיה "זבטיה"), ספרתי לו שבחצר נמצאים אנשים בלתי רצויים, והבטחתי לו שכר של שני "בישליקים" (מטבע טורקית בזמן ההוא, העולה בערך שילינג אחד), שיוציא את האנשים מן הבית, ויובילם אל הסמטא הקרובה ושם יעזבם לנפשם.  השוטר הסכים להצעתי, נכנס אל הבית, האנשים לא סרבו ללכת אחריו, ובסמטא השניה שלחם לחפשי, ואני שלמתי לו את שכרו.  ככה עלה בידי להציל את הממונה ומשפחתו. 

בני-הכולל הירושלמיים

גם מבני הכולל התושבים היו שהרבו להציק לו תמיד בדרישה בלתי צודקת לכספים.  האנשים הטרדנים האלה (כמוהם היו בכוללים אחרים), היו באמת קרבן החנוך, שגדלו ללא תורה וללא דרך ארץ, בלתי מוכשרים להועיל לעצמם ולהחברה היו מתחתנים בצעירותם מבלי להבטיח לעצמם אפשרות של חיי משפחה, סבלו גם צער גידול בנים וחיו חיים מרים.  ואולם רבים מבני הכולל היו שלמדו תורה בצעירותם, ובגדלם נתקבלו לישיבות המקומיות, ששלמו להם פרס חדשי, ומהכולל קבלו חלקוה ודמי קדימה הגונה ויכלו להתפרנס, לא בהרחבה כמובן.  מהם יצאו אנשים גדולי תורה ובעלי מדות שהשפיעו השפעה רוחנית מעולה על הדור הצעיר.  היו מאנשי הכולל, שקבלו תמיכה כספית מקרובים שברוסיה או אמריקה, ומצבם החמרי היה די טוב

"כולל עשיר" ו"כולל דל"

כספי החלוקה הרגילה של כולל חב"ד, ובדומה לזה בערך גם של הכוללים האחרים של מחוזות רוסיה ופולין, היו מספיקים לבני הכולל רק לשכר הדירה בערך, ובמקרים יוצאים מן הכלל גם לחלק מפרנסת ביתם.  חלק מהם התפרנסו ממלאכה ואומנות אבל במדה זעומה, בהיות אז המלאכה והעבודה בארץ במצב שפל.  היו כוללים מארצות אחרות, כמו כולל "הו"ד" (הולנד ודייטשלנד), הונגריה, זיבנברגין ועוד אחרים, שמשם היו נשלחים כספי רמבעה"נ בסכומים יותר גדולים, ובני הכולל בא"י היו במספר יותר מועט, לבני הכוללים האלה הספיקה החלוקה כדי מחיתן, ולפעמים גם יותר מכדי מחיתן.

אסור קופת רמבעה"נ בממשלת רוסיה

בזמן מלחמת רוסיה וטורקיה, בשנת 1878, מסרו לממשלת רוסיה, כי היהודים ברוסיה מאספים כספים ושולחים אותם לארץ ישראל ועל-ידי זה מחזקים את הממשלה התורקית.  אז אסרה ממשלת רוסיה את משלוח הכספים לא"י.  האיסור הזה לא נתבטל גם אחרי גמר המלחמה, אבל היה רק להלכה.  למעשה לא הקפידה הממשלה, ולא מנעה את משלוח הכספים לא"י.  ובכל זאת מצאו גבאי רמבעה"נ שם לנכון, כפי שידוע לי

"אתרוגים"

הגבאים שם הצהירו, שהכספים שהם שולחים לאה"ק הם תמורת אתרוגים, שיהודי א"י שולחים לבני קהלתם לרוסיה על-פי הזמנה לאנשים פרטיים או למכירה.  להוכחה הביאו את עצם  מסחר האתרוגים מא"י לרוסיה, שהיה קיים כבר אז במדה ידועה.  בכל חליפת המכתבים, שיהיה בין הגבאים ברוסיה ובין ממוני כולל חב"ד בירושלם, היה המדובר רק על אתרוגים ותמורתם.  הממונים היו שולחים להגבאים בכל חצי שנה רשימת שמות כל בני הכולל, ומפני שהחלוקה התחלקה לפי מספר נפשות, היה צריך לרשם ברשימה, לצד כל ראש משפחה, את מספר נפשות ביתו.  אבל מכיון שמצד הפורמלי היה זה ענין של אתרוגים, התחכמו הממונים ורשמו בצד כל ראש משפחה את מספר האתרוגים שהוא שלח ומזה ידעו את מספר נפשות ביתו, העתקות מרשימות אלו היו מתקבלות בחזרה מאושרות מטעם גבאי רמבעה"נ ברוסיה, ולפיהן חשבו את סכום הכסף שנתחלק בין בני הכולל. 

"שטרות"

עוד מזמן קדום, היתה נהוגה בכולל חב"ד, כמו ברוב הכוללים האחרים, הוצאת שטרות לבני הכולל על חשבון "חלוקתם" לזמנים הבאים, למשך לא יותר משנתים, וזה רק כאשר הוכיחו כי להם נחיצות מיוחדת בכסף, כגון כשצריך היה להשיא את בתו או בנו, או לנסיעה לחו"ל לשם רפוי תכוף וכדומה.  בשנים כתקונן, כאשר הכספים מחו"ל היו מתקבלים בסדר וה"חלוקה"  היתה מתחלקת מדי פעם בפעם בזמן הקבוע, היו השטרות משתלמים למלוים מכסף החלוקה של הלוים בזמני הפרעון בדיוק, ובהיות שהיו בירושלם גם יהודים בעלי הון, שלא היה להם במה להעסיק את כספם, היו רבים קופצים על השטרות האלה ומקבלים אותם בנכיון של 6 – 7 אחוזים לשנה. 

"שעבוד"

בהיות ששטרות אפשר היה לקבל כאמור על זמן של לא יותר משנתים, ורק על חלק ידוע מהסכום שיגיע לחשבון הלוה, היה בן הכולל, כאשר היתה לו נחיצות יתירה בכסף, כותב למלוה שטר "שעבוד" על כסף ה"חלוקה", שתגיע לו אחר תשלום שטרותיו שקבל, כלומר כעבור שנתים, ומתחיב שלא לדרוש מהממונים כסף או שטרות עד אחרי שישולם השעבוד הזה.  הממונים היו מאשרים את השעבוד ורושמים אותו בפנקס הכולל. בעד הלואה כזו היו משלמים 10 או 12 אחוזים לשנה (אז לא היה עדין חוק האחוזים של הממשלה). 

ירידת ערך השטרות והשעבודים

ברבות הימים, כאשר מפני סבות שונות פחתו כספי ה"חלוקה", ולעומת זה רבו בני הכולל, וה"חלוקה" היתה מתחלקת פעם בתשעה או בעשרה חדשים או יותר ובסכומים יותר קטנים, ואי אפשר היה לממונים לשלם את השטרות בזמניהם, ירד ערך השטרות הלוך וירוד עד כי אחוז הנכיון של שטרות חדשים הגיע ל- 25 – 30 אחוז, והשעבודים הפסידו כמעט לגמרי את ערכם. 

בטול "השטרות" והסכם עם "מלוי ברבית"

אז ראו הממונים ובראשם ר' משה ויטנברג וכן טובי בני הכולל, כי אם ימשך ענין השטרות הלאה יגיע הכולל לפשיטת הרגל והחליטו לעמוד בצר.  ראשית כנסו את בני הכולל החשובים והנאמנים לאספה, ובה הוחלט לא להוציא יותר שום שטרות על כספי ה"חלוקה" להבא, ומסרו יפוי כח לר"מ ויטנברג והממונים, לבוא לידי הסכם עם המלוים בדבר תשלומי השטרות שבידיהם, באפן שימצאו לטוב בשביל שני הצדדים, ועל יפוי כח זה חתמו רוב בני הכולל.  אז כנס ר' משה בביתו אספה של המלוים, שרוב השטרות בידיהם, בירר לפניהם את המצב, שלפיו עומדים הם לבסוף להפסיד את כל תמורת השטרות והציע לפניהם הצעה מעשית:  לותר על 25% מהסכום הכללי של השטרות שבידיהם ואת הסכום של 75% מתחיב הכולל לשלם, והוא נותן את ערבותו הפרטית על ההתחייבות הזאת, לשלם להם בתשלומים חלקיים, החל מזמן הפרעון הראשון של השטרות, במשך שנתים היינו רבע הסכום בכל חצי שנה, בתוספת של 6% לשנה, בהיות כי יותר מ-25% אי אפשר לנכות מ"חלוקתו" של בן הכולל, אחרי ששטרות חדשים אינם מוציאים עוד.  אחרי שקלא וטריא הסכימו רוב המלוים להצעה זו וחתמו על ההסכם, ואחריהם חתמו גם יתר המלוים. גם רוב בני הכולל קבלו ברצון את ההסכם הזה. התשלומים סולקו בדיוק, וענין השטרות בכולל חב"ד חוסל לגמרי.  זה היה בשנת תרנ"ג, ומאז נעשה שוב מצב הכולל איתן למדי. 

רבי לייב מנוחין[51]

גם אחרי מותו של ר"מ ויטנברג זל, שנפטר בשנת תרנ"ט, התנהל הכולל באותו הסדר על-ידי שני הממונים הנ"ל בצירוף עוד ממונה ר' לייב מנוחין, שבא מעיר הומל פלך מוהליב, איש ישר ונכבד.

מחלקות בין ליבאויטש ובוברויסק

בתחלת שנת תרע"ד נפלה מחלוקת בין הצד של הרבי מליבאויטש ובין הצד של הרבי מבוברויסק, והכולל התפלג לשנים, והגבאים בחו"ל של כל צד שלחו את כספי רמבעה"נ להנאמנים שלהם בירושלם.  המחלוקת הזאת היתה עלולה להחריב את הכולל.  אז התעוררו טובי הגבאים ברוסיה, משני הצדדים, שלחו משלחת לירושלם, מורכבה מהרב מודיבסקי מעיר חורול, הרב רפאלוביץ מקרימינצוג והגביר ר' נתן גוראריה מקרימנצוג, כדי להשלים בין הצדדים פה על המקום, ולאחד שוב את הכוללחטיבה אחת.  המשלחת הזאת שהתה בירושלם זמן מסוים, והשתדלה בכל המרץ אצל שני הצדדים כדי לאחדם, אבל כל מאמציהם היו לשוא.  המחלוקת במקומה נשארה והם הוכרחו לשוב לרוסיה כלעומת שבאו. 

"מלחמת העולם" וכוללי רוסיה

בחדש אב של השנה ההיא פרצה המלחמה העולמית ומשלוח הכספים מרוסיה לארץ ישראל הופסק ועם עלות הבולשביקים לשלטון, נאסר לגמרי משלוח כספים מרוסיה לארץ ישראל.  גם זרם העולים ממחוזות רוסיה פסק. 

דלדול הכוללים הרוסים אחרי מלחמת העולם

הכוללים נדלדלו ונשאר רק צל שלהם. הכנסתם היתה רק מעזבונות, שעזבו להם נדיבים לפני המלחמה בנכסי דלא ניידי בארץ ומכספים מועטים בערך, שהם מקבלים מנדיבים באמריקה ובאפריקה, יוצאי מחוזות רוסיה. הנהלת הכוללים האלה, מאחרי המלחמה, היא על הרוב בידי אנשים בלתי נבחרים על-ידי אנשיהכולל באופן ישר, שמנהלים את הענינים בלי בקורת צבורית.  העניים בני הכוללים האלה הנמצאים בארץ, זקנים, אלמנות ויתומים, מקבלים רק תמיכה מועטה מאד, ואלה שאין להם תומכים פרטיים סובלים דחקות נוראה.

כוללי שאר הארצות

הכוללים מארצות אירופה אחרות, כמו הונגריה פולניה, אוסטריה, גרמניה ואחרים, מתנהלים באותו הסדר, אם כי במדה מצומצמת, כמו לפני המלחמה, אבל מאז נאסר משלוח כספים מארצות אלו לארצות חוץ, נהיה מצב הכוללים האלה דחוק מאד, והעזרה שהם נותנים לעניים תלמידי-חכמים אלמנות ויתומים הומעטה בהרבה.  עם עלות היטלר לשלטון בגרמניה וכיבושן של אוסטריה, ציכוסלובקיה ופולניה, נהרסו לגמרי הכוללים של הארצות האלה, וסבלות ענייהם ומצוקתם גדלו מאד. 

נכסי דלא ניידי של "כוללים"

הכוללים שמנהליהם השכילו בשנים שלפני המלחמה העולמית וגם לאחרי המלחמה, לרכוש להם בתים וחצרות, שנבנו על ידם ברובם הגדול בכספי נדיבים פרטיים ובחלקם מכספי ה"חלוקה", הם:

כולל הורודנא

כולל הורודנא, לו שייכים מספר הגון שלבתים בשכונות שונות של ירושלם החדשה וגם בעיר-העתיקה. כל הבתים מושכרים והשכירות נכנסת לקופת הכולל ומתחלקת לעניי הכולל. 

בתי דירה של כוללים אחרים

הכוללים וילנא,  ורשא, זינבירגן והגדול שבהם כולל אונגרן, בנו שכונות שלמות של דירות, הנמסרות לעניי הכולל לגור בהן חליפות במשך שלש שנים עפ"י גורל.

אמריקה והכוללים

כספי רמבעה"נ מאמריקה היו נשלחים, עד המלחמה העולמית, ל"ועד הכללי כנסת ישראל" בירושלים, והיו מתחלקים, אחרי נכוי סכומים ידועים לצרכים דתיים וכלליים בירושלים, בין הכוללים השונים, לפי אחוזים, כפי ההסכם שבין הכוללים ו"הועד הכללי כנסת ישראל". 

כולל אמריקה

בשנת תרנ"ו יסדו אנשי אמריקה שהיו בירושלים במספר מצומצם, כולל מיוחד בשם "תפארת ירושלים"[52].  אחרי המלחמה העולמית החלו לבוא מאמריקה לירושלים, להשתקע בה, אנשים במספר הוגן מחשובי החרדים שם, רבנים, תלמידי חכמים, זקנים וגם צעירים וסתם עניים.  בהשתדלות האנשים האלה אצל הרבנים וגבאי קופת רמבעה"נ בערי אמריקה הגדולות, נתגדל הכולל הזה, ומאז שולחים גבאי רמבעה"נ משם את רוב הכספים הנאספים בערי אמריקה להנהלת הכולל בירושלים, ורק חלק ידוע מהסכום הכללי הם מוסרים להנהלת הועד הכללי בירושלים, להוצאות לענינים דתיים כלליים.  אנשי כולל אמריקה בוחרים בבחירה חשאית כללית ועד ממספר ידוע למשך תקופה ידועה בתור ועד כללי, והועד הזה בוחר מקרבו ועד פועל מצומצם או ממונים העוסקים בכל עניני הכולל וועדת בקרת המבקרת בכל שנה את חשבונות ההנהלה ומציעה אותם לאישור הועד הכללי של הכולל.  עולי אמריקה הנצרכים מקבלים מקופת הכולל תמיכה פחות או יותר הגונה למחיתם.  לכולל זה יש בית כנסת שלו בשכונת מאה שערים ובית בשכונת אחוה, שבו נמצא בית הועד, וגם דירות אחדות, הניתנות חנם לעניי הכולל עפ"י הגורל לגור בהן מספר שנים ידוע.  כן שייכים לכולל זה בתים בירושלים, שנדיבים פרטיים הקדישו לטובת הכולל, והדירות נמסרות לעניי הכולל לגור בהן חנם מספר שנים.

"אגודת אחים אנשי אמריקה"

בשנת תרצ"ו התאגדו אנשים חשובים מאנשי אמריקה, שעלו לירושלים בשנים האחרונות, לאגודה בשם "אגודת אחים אנשי אמריקה", לעשות למען בני ארצם.  הם מצאו את הסדרים ב"חברה קדישא" של כוללות אשכנזים פרושים בירושלים לבלתי הוגנים לפי דעתם, נפרדו ממנה ויסדו חברה קדישא מיוחדת, ובמאמצים מאוחדים קנו חלקת אדמה על הר הזיתים ואחר דין ודברים עם מנהלי ח"ק הכללית, השיגו רשיון לקבור את מתיהם בחלקה שלהם.  על פי תקנות האגודה הם מחויבים לעזור לחולים המשתייכים לאגודתם השוכבים על ערש דוי בטפול וברפוי ובהמצאת עזרה כספית, ופעולתם בשטח זה חשובה מאד.  מספר אנשים מהאגודה הזאת השתתפו יחד ובנו להם בשכונת אחוה בירושלים בית משותף גדול המכיל כמה דירות, שבהן גרים המשתתפים עצמם או מי שברצונם להושיבו לגור בהן.  הם ייחדו בבית הזה אולם גדול ויפה לבית הכנסת לתפלה ולימוד ומנו רב ידוע הלומד לפני באי הבית בכל יום שעור בגפ"ת. 

 

טז. רַבִּי שְׁמוּאֵל סַלַּאנְט – רַבָּהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם

חמשים שנות רבנותו

בבואי לירושלים ישב על כסא הרבנות הראשית לעדת האשכנזים בירושלים, הרה"ג ר' שמואל סלאנט זצ"ל.  השנה ההיא, שנת תרמ"ט, היתה שנת החמשים לכהונתו זאת פעיה"ק.  יחד עם גדולתו בתורה היה פקח גדול ובקי בהויות העולם.  הוא נתמנה לרב בירושלים בהיותו צעיר כבן עשרים ושלש, כשהישוב היהודי האשכנזי פה היה עדיין קטן ומקובץ כולו ברובע היהודי בעיר העתיקה.  הוא גדל יחד עם הישוב והכיר את רוב בני הישוב ואת דרכי חייהם.

הגרש"ס כדיין ושופט

את כל עניני הצבור היו מביאים לפניו ודעתו היתה המכרעת בכל.  גם הרבה ענינים של אנשים פרטיים וסכסוכים בין אדם לחברו היו מביאים לפניו, ואף כי היה לו בית דין קבוע, שישבו בכל יום בלשכה שבביהכ"נ בחורבת ר' יהודה החסיד ודנו בין איש לרעהו, הרי בענינים יותר חשובים ומסובכים, פנו אל הרב הגרש"ס ז"ל, כי היתה לו הבנה עמוקה וסגולה מיוחדת בחקירת הצדדים, ועפ"י רוב עלתה לו להוציא את הודאת בעלי הדין.  כפי ששמעתי ממקורביו, הצליח בחכמתו הרבה גם במשפטים פליליים להשיג ע"י חקירה מחוכמת את הודאת החייבים, להוציא מידי גנבים את הגנבות ולהשיבם לבעליהם וכדומה.  בנעם דבריו היתה לו השפעה רבה גם על חוג אנשים, שמוסריותם היתה לקויה ביותר.  המלשינים וה"מוסרים" היו מפחדים מפניו ונשמעים לדבריו להמנע מרשע.  רבים היו באים אליו לבקש ממנו עצה בעניניהם הפרטיים והוא היה מקבל את כלם בסבר פנים יפות ומשיב לכלם בנעימות.

כח בית-דינו של הגרש"ס

כל המשפטים של היהודים או היו נשפטים בבי"ד ופסק דינם היה מתקבל על המתדיינים.  ראשית כל, משום שכמעט כל בני הישוב קבלו "חלוקה", ומי שלא נשמע לפסק דינו של ביה"ד היה נקנס ב"חלוקתו".  ואולם גם אלה שלא היו תלויים ב"חלוקה", קבלו ברצון את פסקי הדינים, בפרט אנשים נתיני הממשלה התורקית, באשר קשה מאד היה אז לפנות אל בית המשפט התורקי הערבי, מפני עוות הדין וקבלת השוחד ששררו שם.  אפילו ערבים, בהיותם בטוחים, שפה יצא לצדק דינם. 

יחסו של הר"מ ויטנברג להגרש"ס

דודי הגביר ר' משה ויטנברג ז"ל, שהיה בר אורין, אדם נבון ואיש המעשה, כבד מאד את הרב ר' שמואל סלאנט והעריצו עבור חכמתו, אף כי בתור חסיד חב"די מהדור ההוא, לא חבב את ה"מתנגדים" ואת גדוליהם.  אבל הרש"ס עמד אצלו במעלה יותר עליונה, והיה נוהג לבקר אצלו בכל ראש חדש.  הרבה פעמים בקשני ללוותו בבקוריו אלה, מה שמלאתי כמובן ברצון רב.  ר' שמואל ז"ל היה מספר לר' משה על עניני דיומא המענינים, וגם מעשיות יפות מעולם החסידות, בפרט על גדולי ה"רבי"ים" החב"דיים. 

יחסו של הגרש"ס ל"חסידים" ולחב"ד

ספור אחד שלו עודנו זכור אתי כיום:  מקורביו של "הרבי הזקן" בעל ה"תניא" שאלו אותו:  למה הרבי"ים של פולניה, אוסטריה ועוד, מראים, לפי דברי חסידיהם מופתים, ואילו ממנו אין רואים כלום מכגון זה?.  השיב להם הרבי זצ"ל עפ"י הכתוב "אותות ומופתים באדמת בני חם"[53], ולחסידי חב"ד בהיות רובם ככולם בני תורה אין צורך בזה.

דירת הגרש"ס

הרה"ג ר' שמואל ז"ל חי חיים פשוטים מאד.  הוא גר בחצר חורבת ר' הודה החסיד בדירה של שני חדרים קטנים בקומה נמוכה שנראתה כמו מרתף.  רק בשנת תרנ"א בנו בשבילו באותה חצר עליה בת שני חדרים מעל לחדרי התלמוד תורה "עץ חיים".  ובחדר שלו היו רק שלחן וכסאות פשוטים וארונות ספרים.

הגרש"ס נתין אוסטרי.  יחס הקונסולים אליו

כמו כל היהודים יוצאי רוסיה;  שהיו תושבי ירושלים, בעזרת המנהיג הידוע ר' ישעי' בורדקי ז"ל, שהיה ממלא מקום הקונסול האוסטרי בירושלים, השיג גם הרש"ס ז"ל את הנתינות האוסטרית, והיה מכובד מאד אצל הקונסול שלו.  כן כבדוהו מאד גם קונסולי שאר הארצות ופקידים גבוהים של הממשלה המקומית, והיו מבקרים אצלו בחגים ובהזדמנויות שונות.  ביחוד היה מבקר אצלו לעתים קרובות הקונסול האנגלי, והיה דן עמו על ענינים שונים.

הגרש"ס בראש המוסדות

הוא פעל הרבה להתבססות הת"ת והישיבה "עץ-חיים", הראשונה לעדת האשכנזים בירושלים, שנוסדו על ידו ביחד עם הרה"ג ר"מ אויערבאך ז"ל הרב דקאליש, בשנת תרט"ו[54].  ביזמתו נוסד בירושלים "הועד הכללי כנסת ישראל" שמתפקידו היה לאחד את הכוללים בירושלים, שהיו מחולקים לפי ארצות ומחוזות שונים באירופה, שמהם יצאו המתישבים בירושלים, בענין הכנסת וסדור הכספים המתקבלים מארצות שונות כמו מערי פנים רוסיה, מאמריקה, מאפריקה וכו'.  הכספים האלו היו מתקבלים על שם ר' שמואל סלאנט זצ"ל והוא היה מוסרם לועד הכללי.  בכספים אלו משתמשים להחזקת הענינים הצבוריים והדתיים, כמו משכרת בית הדין, המו"צים של העיר העתיקה והשכונות ולענינים הנוגעים לממשלה וכו', ושאר הכסף התחלק בין הכוללים עפ"י אחוזים, לפי ההסכם בין ממוני הכוללים. 

רבי יוסף ריבלין

הועד הכללי היה אז המרכז לכל הענינים הצבוריים של ירושלים ואליו פנו בכל צרה שהתרחשה על צבור וגם על אנשים פרטיים.  אנכי הספקתי להכיר את המזכיר הראשי של הועד הכללי, הר"ר יוסף ריבלין ז"ל, שהיה בעל מדות תרומיות, אדם נבון, חרוץ ופעיל.  הוא היה הרוח החיה של  הועה"כ. – בפעל היה הוא המנהל העקרי של הועד והיה מסור מאד לכל עניני ירושלים.

אחרי פטירתו של הר"ר יוסף ריבלין ז"ל נתמנה מנהל אחר במוקומו בועה"כ[55], אבל הנהלת הענינים העומדים על הפרק היו בידי ממוני הכוללים, שהשתתפו בועד הכללי.   אז נפרדו כוללים אחדים מאת הועד הכללי ושלחו מעצמם שליחים לאמריקה, לאפריקה וכו' לקבץ את הכספים מאנשי שלומם יוצאי אותו המחוז באירופה, כדי לחלקם לאנשי כוללם, בעיקר גרם ירידה חומרית גדולה במצב הועד הכללי יסוד כולל אמריקה כמסופר לעיל, שנפרד לגמרי מועה"כ וקבל לרשותו את כספי רמבעה"נ מיהודי אמריקה, ורק חלק מכספי רמבעה"נ באמריקה נשלחים להנהלת הועד הכללי לטובת מוסדות הדת וכל העניים הכלליים בירושלים.  כתוצאה מהאמור נתמעטו הרבה הכנסות הועד הכללי וממילא נצטמצמו גם פעולותיו הציבוריות. 

פטירת הגרש"ס

הרה"ג ר' שמואל סלאנט זצ"ל נפטר ביום ער"ח אלול שנת תרס"ט, בגיל של תשעים ושלש שנים, אחרי ישבו על כסא הרבנות הראשית בירושלים שבעים שנה.  לויה גדולה עשו לו, שבה השתתפו כמעט כל בני העיר מכל העדות השונות. 

"אוצר החסד קרן שמואל"

מנהלי הועד הכללי הנציחו את שמו של מיסד המוסד הזה ביסדם בירושלים מפעל חשוב על שמו והוא קופת הגמילות חסד בשם "אוצר החסד קרן שמואל"[56].  המפעל הזה, בנשאו את שמו של הרה"ג ר' שמואל סלאנט זצ"ל, שהיה מפורסם בכל תפוצות הגולה, מצא לו תומכים רבים בעולם וסכומים הגונים נתקבלו לקופת הגמ"ח הזה.  מנהלי "אוצר החסד קרון שמואל" נותנים הלואות גמ"ח נגד בטחונות מתאימים לבני העיר הפונים אליו לזמנים  קבועים ובתנאים נוחים ומבלי כל הוצאות.  אוצר החסד קרן שמואל יסד את השכונה "קרית שמואל" דרומית מזרחית לשכונת רחביה, בתנאי הלואות נוחים לבנין בתים לחברי השכונה.  ברבות הימים גדלה ונתרחבה השכונה על ידי בנינים גדולים ויפים שבנו אנשים פרטיים על חשבונם. 

 

יז. עַסְקְנֵי הַדּוֹר

עסקני הדור

העסקנים החשובים ביותר בזמנו של הרה"ג ר' שמואל סלאנט ז"ל, שעסקו בענינים הצבוריים של העיר, היו: ר' יוסף ריבלין, ר' יואל משה סלומון, ר' זלמן בהר"ן לוי[57], ר' ניסן בק ועוד אחרים, וביזמתם ומרצם הרב נבנו רוב השכונות מחוץ לעיר העתיקה, החל משכונת "נחלת שבעה" עד שכונת "בית יעקב", וכל השכונות שבסביבתן מצד מזרח ושכונות "מאה שערים", "בית ישראל" וכו' מצד צפון של העיר.

כל העסקנים הנז' היו מעדת הפרושים, ורק ר' ניסן בק ז"ל היה מעדת החסידים.  הוא היה הממונה של כולל ואהלין ויחד עם זה עסק בחריצות בהרבה ענינים צבוריים כלליים. 

רבי יוסף ריבלין

העסקן הראשי והעקרי בבנין השכונות החדשות מחוץ לעיר העתיקה, החל משכונת "נחלת שבעה" וכו' היה מיסד ומנהל הועד הכללי העסקן הצבורי בה"א הידיעה הר"ר יוסף ריבלין ז"ל.  בנין ירושלים החדשה והרחבת הישוב היתה מטרת חייו, ועבד בזה במסירות נפש ממש.  אנשי ירושלים קראוהו בשם "ר' יוסי בונה השכונות", וזכויותיו גדולות מאד בבנין ירושלים החדשה.  אחרי כל עסקנותו הצבורית הגדולה ועבודתו המסורה לכל דבר טוב בירושלים, מת עני ולא עזב למשפחתו כל רכוש. 

רבי ניסן בק ושכונת "ניסן בק"

ר' ניסן בק ז"ל בנה את השכונה הראשונה מחוץ לשער שכם, שנקראה על שמו "שכונת ניסן בק" ואת בית הכנסת הגדול והמרכזי לעדת החסידים בעיר העתיקה בשם "תפארת ישראל".  הוא התחיל בבנין בית הכנסת המפואר הזה באמצעים דלים וכשגמר את בנין הכתלים עד הכפה, מוכרח היה להפסיק את העבודה מחוסר אמצעים. 

הקיסר פרנץ יוסף וביהכ"נ ניסן בק

באותו זמן – זה היה בשנת תר"ל, - בא לסייר את ירושלים, אחרי נוכחותו בחנוכת תעלת סואץ, הקיסר פרנץ יוסף הראשון, קיסר אוסטריה-אונגריה.  הקונסול האוסטרי בירושלים הציג את ר' ניסן בק לפני הקיסר בתור ראש עדת יהודי אוסטריה בירושלים.  בהשתדלותו ובחריצותו הרבה, בהדרת פניו ונועם דבריו, עלה הדבר בידי ר' ניסן בק, להשפיע שהקיסר בכבודו ובעצמו הלך לבקר במקום בנין בית הכנסת, התבונן לתכנית הבנין, שנערך בידי האדריכל המפורסם מר שיק, מצאה ליפה מאד ונדב מכיסו אלף גולדין (2000 קרונען) אוסטריים, וגם רשם בספר שהגיש לו ר"נ בק, כי בית הכנסת הזה היה לתפארת לעדת יהודי אוסטריה בירושלים.  עם התעודה היפה הזאת מאת הקיסר פרנץ יוסף (שהיה לו התאר "מלך ירושלים"), נסע ר' ניסן בק לאוסטריה במטרה להשיג כספים מאת יהודי אוסטריה לבנין ביהכ"נ.  הוא פנה לראשונה להאדמו"ר ר' אברהם יעקב מסדיגורה ז"ל, שלקח תחת חסותו את בנין הבית.  הנדבות מחסידי הרבי באוסטריה וברוסיה זרמו בשפע, וביהכ"נ הנושא עליו את השם "תפארת ישראל"[58] על שם האדמו"ר ר' ישראל מרוזין ז"ל אביו של הרבי ר' אברהם יעקב מסדיגורה ז"ל, הוקם בשנת תרל"ב בסגנון יפה הדומה לסגנונו של ביהכ"נ הגדול "בית יעקב" שבחורבת רבי יהודה החסיד, ומתנוסס לתפארת בתוככי עיה"ק ירושלים ת"ו, במקום גבוה, ומתוך חלונותיו שבצדו המזרחי יראה היטב הדר מקום המקדש, ונקרא בפי תושבי ירושלים בשם ביהכ"נ של ר' ניסן בק עד היום.

ר' ניסן בק, שעבד כל ימיו במסירות לטובת עדתו, מוכרח היה למכור את ביתו הפרטי, שהיה לו בשכונתו, שכונת ניסן בק, לרגל החוב שרבץ על הבית, ועבר לגור בדירה שכורה בעיר העתיקה.  בן שבעים ושבע הסתלק ר' ניסן בק אחרי מחלה קשה בכסלו תר"ן ונספד כהלכה ע"י הרה"ג ר' עקיבא יוסף שלעזינגער בעה"מ "לב העברי" ורבנים אחרים.  וכמו רבים אחרים מהעסקנים הירושלמיים החרוצים, שעמלו כל ימיהם לטובת הכלל, לא השאיר אחריו כל עזבון חומרי ובניו הוכרחו לנוד לחוץ לארץ לבקש להם מחיה. 

נסים בכר ובי"ס כי"ח

העסקן הצבורי הראשי בעניני היהודים הכלליים וגם הפרטיים בירושלים, בינם ובין הממשלה המקומית, מלפני ששים שנה בערך ובמשך הרבה שנים אחר כך, היה מר נסים בכר ז"ל.  הוא בא לירושלים בשנת תרמ"א בתור בא-כחה של חברת "כל ישראל חברים" בפריז, כדי ליסד פה את בית הספר לתורה ולמלאכה של החברה הזאת.  הדבר עלה  לו בקושי, כי נתגלתה התנגדות גדולה לפעולה זו מצד רבני עדת היהודים האשכנזים, שלפי דעתם יהיה בית הספר הזה פרץ ומכשול בחנוך היהודי החרדי בירושלים, כי בית ספר חילוני להשכלה נחשב לפי דעתם למקור הפצת הדעות החפשיות והאפיקורסות. למרות לבטים רבים עם הרבנים, שנגמרו בכשלון, פתח מר נסים בכר את בית הספר של חברת כי"ח בשנת תרמ"ב.  רבני וחכמי עדת האשכנזים יצאו תיכף בחרם ושמתא נגדו ונגד בית ספרו, הציקו לו הרבה באופן אישי וגזרו על אנשי הישוב, שלא למסור את בניהם לבית ספר זה, ומי שיעבור על זה יוחרם מקהל עדת ישראל ויקנס ב"חלוקתו".  את החרם הזה קבלו עליהם בחתימת ידיהם הרוב הגדול של תושבי ירושלים האשכנזים אז. גם אחדים מרבני עדת הספרדים היו נגד פתיחת בית הספר, אבל חרם לא הכריזו עליו, וכמעט כל תלמידי בית הספרהיו מבני עדת הספרדים.  בשנים הראשונות לקיומו של בית הספר שררה בו רוח של יהדות ולאומיות ישראלית, נמנו בו מורים מומחים למקצוע השפה העברית, הצרפתית והערבית וכן למדעים כלליים במדה רחבה, והתלמידים של המחזורים הראשונים היו מחונכים יפה ברוח יהודי לאומי וגדושים בידיעת השפות והמדעים.  המפורסמים שבהם, הם הפרופסור דוד ילין ז"ל, ר' יוסף בר"נ מיוחס ז"ל, ויבדל לחיים מר אברהם אלמאליח ועוד.  הרוב הגדול של התלמידים הראשונים, שהיו ידועים ג"כ בתור יהודים טובים ומשכילים נאמנים, כבר נעדרו מאתנו.

"בית המלאכה" לכי"ח

יחד עם יסוד בית הספר ללמודים מדעיים, יסדה חברת כי"ח פה גם בית ספר למלאכה, בהנהלת מר נסים בכר, שלמדו בו שבעה סוגי מלאכה שונים והם:  נגרות, נפחות, התכת נחשת וברזל, מכונאות, עשית כלי נחשת, אריגה וצביעה על-ידי מורים מומחים.  לבית ספר זה נתקבלו תלמידים גם מערים אחרות שבארצות המזרח, ובשבילם הוקמה בביה"ס פנימיה, שבה קבלו התלמידים האלה פנסיון מלא.  תוצאת ביה"ס הזה היתה ידועה לשם בתור מלאכת אמנות סולידית ויפה. 

ירידה ועליה בבתי ספר כי"ח

כעבור שנים עברה רוח אחרת על מנהלי חברת כי"ח בפריז, שהשפיעה הרבה על אופי בתי הספר של החברה, בהחלישה בהרבה את הרוח הדתית והלאומית בהם.  רק בשנים האחרונות התקדמה שוב הרוח הלאומית בהם, הורחב הרבה לימוד השפה והספרות העברית, ע"י מורים ומחנכים לאומיים והלמודים האלה נלמדים עפ"י התכנית של ועד החנוך הלאומי.  גם בית ספר לבנות יסדה חברת "כל ישראל חברים" בירושלים. 

מר נסים בכר, בתור בא כח החברת "כיח" הגדולה שהיתה לה השפעה רבה בחוגי הממשלה העותומאנית בקונסטנטינופול, ושהיתה כידוע מראשית הוסדה כמגינה העקרית על זכויות היהודים בארצות המזרח, בהיותו בעל מרץ כביר, איש חרוץ ונבון ומכובד מאד על בעלי המשרה הממשלתים, פעל בהצלחה לטובת עניניה הכלליים של עדת ישראל בירושלים. לפעמים קרובות היה מר נסים בכר בא לביתו של ר' משה ויטנגברג, להתיעץ עמו בענינים צבוריים שונים שעמדו על הפרק. 

אלברט ענתבי

ברבות הימים, העבירה חברת כי"ח המרכזית את מר נסים בכר מירושלים לאמריקה, לעסוק שם בעניניה, ולירושלים שלחה מנהל אחר לבית הספר ללימודים, ואת מר אלברט ענתבי, שהיה מנהל בית ספר של החברה בעיר אחרת שלחה לירושלים בתור מנהל בית הספר שלה למלאכה ובתור בא כחה לענינים האדמיניסטרטיביים והפוליטיים.  גם מר ענתבי היה אדם חרוץ ובעל מרץ רב, ואף כי נהל את הענינים בקצת עריצות, עשה הרבה לטובת יהודי ירושלים.  הוא היה בירושלים גם בא כחה של החברה הגדולה "יק"א", ועל ידו ובהנהלתו יסדה חברה זו בירושלים, בשנת תרנ"ט, בית אריגה לסחורות פשוטות, והעסיקה בזה בתחלת הוסדו כשבעים פועלים יהודים.  על ידו יסדה פה חברת יק"א גם קופת מלוה, בקרן של 150,000 פראנקים זהב, כדי להלוות ליהודי ירושלים, סוחרים אמנים ובעלי מלאכה, עפ"י שטרות בערבות אנשים בטוחים, בתשלומים לשיעורין וברבית מועטה. 

שכונת "נחלת צדוק"

באותה שנה יסדה "יק"א" חברה לבנין שכונות עבור יהודי תימן, שהגרו לירושלים, בתשלומים  קטנים.

כן בנתה את שכונת "צדוק הכהן" על שם הרב הראשי של צרפת ר' צדוק הכהן ז"ל, שבתיה נמכרו בתנאים נוחים ליהודים מהעדות השונות בירושלים[59].  בשנת תרס"ב בנתה ח' יק"א ע"י מר ענתבי בירושלים, 35 בתים עבור האומנים והפועלים, שעבדו במוסדות החברה, בתשלומים לזמנים ארוכים.

ענתבי בימי המלחמה העולמית

ביחוד פעל מר ענתבי הרבה למען יהודי ירושלים בזמן המלחמה העולמית, בהיותו איש אמיץ לב ועז רוח, לא נרתע אפילו מפני המפקד הכללי התורקי העריץ ג'מאל פחה, ועלה הדבר בידו לבטל הרבה מגזרותיו על היהודים.  בשנה האחרונה של המלחמה מת מר ענתבי והוא עודנו במיטב שנותיו. 

 

יח. אֱלִיעֶזֶר בֶּן יְהוּדָה וּתְקוּפָתוֹ

על בן יהודה האיש, פעולתו ההיסטורית בתור מחיה השפה העברית ועל מפעלו הגדול, מלון הלשון העברית הישנה והחדשה, כבר כתבו סופרים גדולים וטובים, אולם בהיות שהכרתי אותו הכרה אישית, מראשית בואי ירושלימה ועדי יומו האחרון, מחובתי להזכיר את האיש ואת דרך חייו הפוריים, עד כמה שזה ידוע לי.

משפחת יונס בדיסנא

בתור בעל בית דפוס, מו"ל עתון מחבר ומדפיס המלון שלו, היה מזדמן בבית מסחר הניר שלי לעתים קרובות, ומתוך משא-ומתן מסחרי הייינו מדברים גם על ענינים כלליים ופרטיים, שעמדו אז על הפרק.  הכרה יתירה היתה בינינו, בהיות אשתו הראשונה דברוה ז"ל ילידת עיר דיסנא כמוני, ואני עוד הכרתי את הסבא שלה, מר יונס שביתו היה מול ביתנו.  אמנם בהיותי ילד היה הוא כבר זקן מופלג, אבל זוכר אני אותו היטב, בהיותו איש טוב, אוהב הבריות וחובב ילדים ביחוד.  הוריה של דבורה ז"ל גרו אז במוסקוה, וכעבור שנים אחדות אחרי בואי הנה בא להשתקע בירושלים אביה, מר שנ"ה יונס ז"ל, איש נכבד וסופר ידוע.  בתור בן עירי וידידי, היה מבקר אצלי לעתים קרובות, והיינו מחליפים בינינו זכרונות על עיר מולדתנו. 

מצבו של בן-יהודה

א. בן יהודה היה איש חולני.  בצעירותו סבל ממחלת הריאה וגם גנח דם, ונוסף לזה היה גם במצב דחוק במובן החומר, כי מסבת מצב בריאותו הרופף היה מוכרח להתפטר ממשרת מורה לעברית בביה"ס של האליאנס וחי רק על פנסיה מצומצמת, שהקציבה לו חברת כי"ח.  בית הדפוס הקטן שהיה לו וגם עתונו השבועי "הצבי" הכניסו לו רק מעט מאד.

"רק עברית"

מטרת חייו היתה החיאת השפה העברית בפי יהודי ירושלים וארץ ישראל.  כידוע היה ביתו הבית העברי  הראשון בו דברו רק עברית, וילדיו ינקו את השפה העברית עם חלב אמם.  בפגישותיו עם יהודים שונים, לא הסכים לדבר בשפה לועזית, אם הרגיש שהדובר אליו שומע עברית ולו גם בקושי.  בהיות אז הרוב הגדול של היהודים האשכנזים תושבי ירושלים מהישוב הישן שהדבור בעברית בעניני חול היה זר לרוחם, שטמוהו ויציקו לו מאד.  – פעם תפשוהו, בשכונת בית ישראל, חבורת צעירים קנאים קיצוניים, הכניסוהו לבית מדרש, סגרו עליו את הדלת, ודרשו ממנו לדבר אתם בז'רגון.  אחרת – אימו עליו להכותו.  אך הוא גם במצבו זה לא נענה להם, ולא ויתר על הדבור בעברית, והם אמנם חלקו לו מכות נאמנות.  – הוא היה שנוא על ראשי הישוב הישן על כי בעתונו "הצבי" נלחם נגד ה"חלוקה" והבטלה ובעד השכלה ועבודה, והביע לפעמים דעות המתנגדות לדעותיהם, ובעד זה רדפוהו וגם החרימו אותו ואת עתונו. 

באי ביתו של בן-יהודה

ביתו היה בית ועד לחכמים להמשכילים הירושלמיים הראשונים, אבל גם בחורי ישיבות, שנפשם חשקה בהשכלה ובידיעת השפה והספרות העברית, היו באים בחשאי לביתו, והוא היה מקבלם בסבר פנים יפות ועזר להם בהשגת מבוקשם.  מטבעו היה ענותן וטוב לב ומתרועע בידידות עם כל מי שבא במגע עמו.  היהודים הספרדים, גם מהחרדים, של הדור הקודם ובפרט הצעירים, הסכימו לו, קרבוהו ועזרו לו בתפקידו, ולכן היה מקורב יותר אל העדה הספרדית. 

"בית-הספרים" ו"ועד-הלשון"

הוא היה היוזם הראשי בהתיסדות בית הספרים "מדרש אברבנאל", שנוסד בירושלים בשנת תרנ"ב, יסד את "ועד הלשון", שעמד בראשו, ושמטרתו היא חדוש המלים והמונחים שחסרו בלשוננו, ושמשום זה קשה היה להביע בלשון העברית לא רק את המחשבה והרעיונות בעבודה ספרותית, אלא גם את הדברים הנחוצים בחיי יום יום.  הוא הוא שחדש הרבה מאד מלים בהעתקתם מהלשון הערבית והארמית, שידע על בורין, ועיבד אותן על משקל הלשון העברית.  ואף כי היו לו מתנגדים בענין זה בין גדולי הסופרים והבלשנים , כמו אחד-העם ואחרים, הנה הצליח הוא, שכמעט כל  המלים שחדש, נתקבלו על הסופרים החדישים ועל הקהל הרחב המדבר עברית, ולאחרונה גם על מתנגדיו עצמם.

השפעתו על יסוד גן-הילדים

הוא היה בין היוזמים והעסקנים הראשונים ליסוד גני הילדים העברים, וזכה לראות בחייו דור צעיר ההוגה ומדבר רק עברית בבית וברחוב, ילדים בשעשועם ומבוגרים בחיי יום יום שלהם.  מכיון שהילדים לא שמעו שפה אחרת חוץ מעברית היו הוריהם והבאים אתם במגע, מוכרחים ללמוד גם הם את השפה העברית, ואנשים והרבה נשים באים בימים התחילו לבקר בשעורי ערב כדי ללמוד את השפה. 

במלחמת השפה

כשפרצה המרידה נגד שלטון השפה הגרמנית ובעד השפה העברית בתור לשון הלמודים, בתחלה בטכניון בחיפה, שעמד תחת חסותה של חברת "העזרה" של יהודי גרמניה, ואח"כ בבית המדרש למורים ובשאר בתי הספר של חברה זו בירושלים ובערי הארץ, היה הוא הלוחם והעוזר במלחמה זו בעתונו ובכל כח השפעתו עד הנצחון הגמור. 

בן-יהודה וחבולסון

פרט מענין למסירותו של בן יהודה לכל קניני העם היהודי כדאי להזכירו.  מלומד יהודי רוסי, בשם חבולסון, הסכים להמיר את דתו בדת הפרבוסלאבית, כדי לקבל משרת פרופיסור באוניברסיטה שבעיר הבירה פטרסבורג, אם כי בלבו נשאר נאמן לעמו, לקח חלק בכל עניני היהודים, ובהשפעתו הרבה אצל הממשלה המרכזית פעל הרבה לטובת עמו בעניני כלל ישראל וגם בעניני יהודים פרטיים שפנו לעזרתו, והיה פופולרי מאד בין היהדות הרוסית.  במלאת לפרופסור חבולסון שבעים שנה, התכוננו ראשי היהודים ברוסיה לחוג את חג יובלו ברוב פאר ובעתונים העברים, "המליץ" ו"הצפירה" ובפרט בעתוני היהודים הלועזיים, נעשתה תעמולה רחבה לחגיגת היובל הזה.  אז יצא בן-יהודה, בעתונו הירושלמי ובעתונים העברים ברוסיה, במחאה חריפה נגד חגיגת היובל הזה, בהוכיחו כי בבגדו בדת היהודית, בגד פרופסור חבולסון גם בעם היהודי.  דבריו של בן-יהודה מצאו הד חזק בלבותיהם של המנהיגים היהודים ברוסיה, וחגיגת יובלו של הפרופסור המומר, שכל כך התכוננו לה, נתבטלה.

אחרית ימיו

בפרוץ המלחמה העולמית, הוכרח בן-יהודה להגר עם משפחתו לאמריקה ושב אחרי כבוש הארץ ע"י האנגלים.  בעלות סיר הרברט סמואל למשרת הנציב הראשון ליהודה, שמח בן-יהודה שמחה גדולה, בחשבו את העליה הזאת לעלית שלטון ממלכי בית דוד בארצנו.  אך הוא מת בטרם הספיק להתאכזב מנציבנו זה.

 

יט. הַחַיִּים בִּירוּשָׁלַיִם

יהודי ירושלים

מספר היהודים שנמצאו בירושלים לפני חמשים שנה, היה בסך הכל כחמשה עשר אלף, מהם כשמונת אלפים אשכנזים והשאר ספרדים ומעדות המזרח השונות.  המספר הזה היה מתרבה מעט מעט על־ידי עולים חדשים, שהיו רובם זקנים, שסמכו על ה"חלוקה" או על תמיכה שקבלו מבניהם או קרוביהם בחו"ל.  אחדים מהם הביאו עמהם את בניהם או נכדיהם, למען יקימו להם דור באה"ק.  היו ממוני הכוללים פה, שלא היו שבעי רצון מהעולים האלה מטעמים מובנים[60], אבל במקרים רבים דרשו גבאי ה"חלוקה" בחו"ל במפגיע מאת הממונים לעזור לעולים החדשים מכספי ה"חלוקה".

היחס למלאכה, מסחר וחקלאות

הממונים אז ראו את המלאכה כדבר פחות ערך, וגם את המסחר לא עודדו, כי דברים אלה יכלו להפחית את משלוח ה"חלוקה" מחו"ל, באשר ירושלים תראה בעיניהם ככל הערים בעולם, שאנשיהם יכולים להתפרנס מעמל ידיהם וממסחרם.  מאותו טעם התנגדו חלק מהממונים והמנהיגים הירושלמיים אז ליסוד המושבות החדשות ביהודה ובגליל, שהתבססו על עבודת האדמה, בחששם פן יפנו נדיבי העם בחו"ל את תרומותיהם לעזרת עובדי המושבות, ויגרע על־ידי זה מכספי ה"חלוקה", שהם החזיקו זקנים תלמידי־חכמים, אלמנות ויתומים ואברכים לומדי הישיבות, ולכן פרסמו קריאות בחו"ל נגד המושבות, אופן חייהם והנהגתם של מתישביהם.

תנאי השכון

רוב תושבי ירושלים גרו בעיר העתיקה, בחצרות ששכרו מבעליהם הערבים, שהיו ידועות בשם "חצרות־חזקה", כלומר חצר שיהודי החזיק בה בשכירות מאת ערבי במשך שלש שנים, קבל עליה המחזיק שטר חזקה מבית הדין המקומי, ואסור היה לשום יהודי לשכרה ולהוציא ממנה את המחזיק.  רק מספר קטן של בתים בעיר העתיקה היו שייכים ליהודים, אבל היו כבר רבים, שעברו לגור בשכונות החדשות שנבנו מחוץ לחומה.  הדירות בשכונות אלו נבנו גם הן באופן פשוט, בשורות פחות או יותר ארוכות, עם כותל משותף בין דירה לדירה, וכל דירה הכילה על הרוב רק חדר פנימי אחד וחדר חיצוני ומרפסת, ומטבח עם כירה פרימיטיבית.  לעשירים היתה דירה כפולה ממין זה ונחשבה כבר לפלטין.

מאור

החיים בירושלים היו פשוטים בתכלית הפשטות.  נוחיות, כמו חדר אמבטיה, פרוזדורים וכו' – דברי "מותרות" כאלה לא היו, וגם לא דרשו כאלו.  מהארה חשמלית לא היה לגרי עירנו מושג, האירו את הבתים במנורות נפט קטנות ופשוטות, על הרוב עד מספר 4 (11 נרות), וכשהביאו הסוחרים בפעם הראשונה בשנת תר"ן בערך מנורות נפט "בליץ", מספר 30, שאורם עגול וגדול לפי ערכן של המנורות הקודמות, קנו אותן לראשונה רק בתי הכנסיות הגדולים, והמונים היו באים לראות את האור הנפלא הזה.  ההסקה היתה בימי הקור היותר חריפים בפחמי עץ ערוכים בתוך כלי נחשת פתוח, שנקרא "מנגל", והגחלים הלוחשות יחד עם החום היו מעלים עשן שהזיק לעינים ולראות.  גם התושבים האמידים, לפי מושג העת ההיא, הסתפקו בחיים כאלה.

חיי משפחה

היהודים כלם חיו חיי משפחה.  חיי רוקות לא היו אז כמעט לגמרי.  אם בא מישהו לירושלים, יחידי, אלמן או גרוש או אלמנה וגרושה, הסתדרו מהר אצל קרובים או מכרים או אצל משפחה סתם, כי פנסיונים לא היו אז, ובהזדמנות הקרובה התחתנו וסדרו להם בית לעצמם.

מצרכי החיים

מצרכי החיים היו זולים מאד.  משפחה בינונית יכלה לחיות לא רע בעשרה פרנקים זהב – 5 שילינגים, לשבוע.  מחיר הקמח המקומי היה 3 גרוש הרוטל, שהם 22 מא"י, בשר 12 גרוש הרוטל, 10 ביצים בגרוש, וכן לפי ערך זה כל שאר המצרכים.

לחם

לקנות לחם מן המוכן לא היה נהוג.  היתה רק מאפיה אחת של ברמן[61] שבא מאודיסה שברוסיה והיה אופה גלוסקאות מקמח לבן, שהיה מביא מרוסיה ומוכרם בחנות קטנה ששכר ברחוב היהודים.  קוניו היו מועטים והם איסטניסים או חולים.  אחדים מבתי החולים שבעיר ומוסדות עזרה לעניים או ליתומים, שלא היו להם מאפיות משלהם, היו קונים ממנו ככרות לחם.  כל משפחה בעיר היתה אופה לחם לעצמה.  בכל רחוב או שכונה, היה תנור צבורי, שהחזיקו אופה פרטי.  בעלת הבית היתה מכינה פעמים או שלש בשבוע[62] את הבצק מקמח מקומי רגיל או מעורב עם קמח סלת או קמח רוסי, שסוחרים אחדים הביאו מרוסיה, בחול עשו ממנו ככרות ולשבת בצורת חלות, ובעל התנור היה שולח את פועלו לקחת את ככרות הבצק מן הבית ומחזירם כשהן אפויות.  גם עוגות שונות היו אופים בתנורים אלו.  בערב שבת היו שולחים גם את קדרות החמין לתנור להטמינן בו, ומקבלים אותן בשבת בבקר.  לבעל התנור היו משלמים שכר חדשי, כל משפחה לפי מספר נפשות ביתה.  ביום הפורים היה בעל התנור בלוית עוזריו ופועליו, מסובבים על בתי לקוחותיהם, ומקבלים את מתנת הפורים המסורתית לפי ערכו וחשיבותו של הלקוח, והיו שכבדו אותם גם ביין ומגדנות ביום חג זה.

כביסה

בתי כביסה צבוריים לא היו אז בעיר.  כל בעלת בית היתה כובסת בעצמה מפעם לפעם בעזרת עוזרת מיוחדת בשכר, על־פי רוב מבנות עדות המזרח.  יום הכביסה היה יום טרדה ועבודה קשה לבעלת הבית.

חלב וחמאה

התושבים הערבים הספיקו ליהודי ירושלים חלב.  יהודים לא עסקו בגידול צאן ובקר.  ערבים בעלי כבשים ועזים היו מביאים את עדריהם אל חצרות היהודים ומוכרים להם את החלב החם מתחת עטיני הכבשים והעזים.  היו חלבנים יהודים, שהלכו אל כפרי הסביבה, קנו חלב מאת הפלחים מגדלי בהמה דקה ומובילים אל בתי היהודים.  חלב חמוץ וחמאה היו הפלחיות הכפריות מביאות העירה בתוך נאדות עור קטנים ובכלי חרס של עבודה פרימיטיבית.  החמאה נעשתה מחלב לא מסונן ולכן נתערבו בה משערות העזים, והיה נחוץ לרחץ היטב את החמאה כדי להוציא ממנה את השערות, עד כמה שזה היה אפשר, ואותה אכלו גם האמידים והעולים החדשים מחו"ל, שהיו רגילים במאכל נקי.  תוצרת חלב עברית לא היתה בירושלים, וגם מחו"ל לא הביאו אז חמאה או תוצרת חלב אחרת.  בחברון, צפת וטבריה עסקו יהודים בעשית גבינה, שהיתה טובת טעם והביאוה למכירה לירושלים[63] .  רק כעבור שנים החלו גם יהודים בירושלים בגידול צאן, הביאו גם פרות הולנדיות ומגזעים אחרים והספיקו לתושבים חלב ותוצרת חלב: חלב חמוץ, שמנת, גבינה וחמאה נקיה וטובה.

עופות וביצים

את תוצרת הלול: עופות וביצים, הספיקו לירושלים הכפרים הערבים, בעקר מסביבות חברון ועזה, עד שנתבססו המושבות העבריות ביהודה ובשרון, שהרחיבו את עסק הלול, והחלו להספיק גם לירושלים עופות וביצים.

תפוחי אדמה ותפוחי זהב

תפוחי אדמה לא גדלו בארץ והיו מביאים מרוסיה במחיר גבוה.  הפרי הזה נחשב אז לדבר שבמותרות והיו עושים ממנו לפתן לקנוח סעודה.  הפרי הטוב והזול ביותר היה תפוח הזהב הגדל בארץ.  האכספורט של תפוחי הזהב לאירופה היה אז במדה זעומה.  לא היו עדיין הסדורים הטכניים והכספיים הדרושים לאכספורט הפרי במדה גדולה, סוכנים של פירמות אירופיוֹת לא היו מרבים לבוא ארצה כדי לקנות את הפרי, וגם פה במקום לא היו אכספורטים בעלי מקצוע במדה הגונה.  גם תוצרתו השנתית של ענף פרי ההדר היתה קטנה בהרבה מזו של השנים האחרונות.  הפרדסנים היו מוכרחים למכור חלק גדול של תפוחי הזהב בארץ, וכמובן שמחירם היה זול ביותר.

מים ותחלואים

מסבת העניות של הרוב הגדול של התושבים, לרגל הדירות הגרועות והצפופות ושלוליות של מים עומדים סמוך למעונות, היה הנקיון לקוי מאד.  ובהיות שאספקת מים ממעינות הרחוקים מהעיר לא היתה אז, היו מוכרחים לשתות ממי הגשמים שהצטברו בבורות שבחצרות, שהמים היו נקוים בתוכם מהגגות וגם מהרצפות וקרקע החצר, שלא היו נקיות.  המים עמדו במשך כל השנה בבורות סגורים מבלי פקוח סניטרי, משום כך שררו בעיר מחלות שונות, ובפרט מחלת הקדחת והמלריה, שעשו שמות בעיקר בין החלשים – ואלה היו רבים, מכיון שגם הדור הצעיר, שברובו הגדול למד בבתי חינוך הישנים שההתעמלות והתפתחות הגוף היתה זרה להם לא התפתח ממילא גופם כראוי, – ובין הילדים הרכים, שבהם היתה התמותה גדולה.  עוד יותר היה גרוע מצב הבריאות בשנה של מיעוט גשמים, כשהבורות היו מתרוקנים עוד בתחלת הקיץ.  אז היו ערבים מביאים מים לשתיה ולבישול בנאדות עור ממקומות בלתי קבועים, שמצבם הסניטרי היה מסופק לגמרי, ובלי שום השגחה ומוכרים את המים לתושבים בכסף מלא.  לפעמים כאשר "שר המשקים" הזה התאחר ולא הביא את המים בזמן, או שקפצו עליו קונים ולא הספיק למלא את דרישת כל לקוחותיו, היו סובלים מצמאון, והיו רצים אחריו ומבקשים אותו שימהר להביא את המים הדלוחים האלה כדי לרוות את הצמאון[64] .

שנים של בצרת

בשנת חוסר או מיעוט גשמים היה היבול לקוי.  כתוצאה מזה היו המצרכים החיוניים כמו חטה, קמח, ירקות ופירות מתיקרים, ומזה סבלו ביחוד העניים שלא היה באפשרותם לאגור מהמצרכים האלה בעוד מועד.  כאשר אחרו הגשמים לרדת מאחרי י"ז חשון ואילך, היו הרבנים גוזרים על הקהל תעניות בה"ב עם אמירת סליחות והושענות ותקיעת שופר.

תחבורה

התחבורה משער יפו אל השכונות החדשות היתה רק ע"י עגלות רתומות לשני סוסים.  בעל העגלה הכניס לתוך עגלתו 5–6 נוסעים, שכל אחד מהם שלם שתי עשיריות תורקיות, בערך 3 מיל, שהובילתם משער יפו עד השער הראשי של שכונת מאה שערים או השכונה מחנה יהודה שברחוב יפו, ושם היו הנוסעים יורדים מהעגלה והולכים רגלי אל משכנותיהם.  האדוקים ביותר, או אלה שרצו להתראות כצנועים ביותר, לא הסכימו לשבת בעגלה על יד אשה והיו מחכים לעגלה, שתתמלא כלה נוסעים גברים, או שבחרו לשבת על הדוכן על יד העגלון[65].  היו מהאמידים ששכרו להם עגלה לעצמם שהובילתם עד בית דירתם בשכר של חצי פראנק בערך, וזה כמובן רק בדרכים פחות או יותר סלולים.

כבישים

כבישים ראוים כמעט לשם זה היו רק ברחוב יפו, שנמשך משער יפו בירושלים עד יפו העיר ומשער יפו עד שכונת מאה שערים, וכן ברחוב הנקרא כיום רחוב הנביאים, אבל גם הכבישים האלה היו עשויים רק מאבנים, חצץ וחול והיו בלתי מזופתים, באופן שבקיץ היו מעלים אבק חזק המסמא את העינים ומזיק הריאות, ובחרף היו מתקבצות ועומדות שלוליות של מים בהרבה מקומות של הכביש.  בכל שאר הרחובות היו מסלולים בלתי כבושים.  בתוך השכונות היהודיות לא היו גם כל מסלולים.  בחורף עמדו שם בהרבה מקומות בצות, המים היו מתעפשים וצפרדעים קרקרו בהם, ובקיץ כשהמים יבשו מחום השמש, היו מעלים צחנה וחידקים, שהיו נכנסים לתוך הריאות ומחוללים קדחת ומלריה.

"תחנות העגלות" ו"ארוחת צהרים"

העגלות המובילות את האנשים היו עומדות כאמור רק אצל שער יפו ולפעמים גם אצל שער שכונת מאה שערים, אבל לא בשום מקום אחר, באופן שבחזרה מן הבית אל המשרד והחנות שברחוב יפו, הוא הרחוב העקרי או כמעט היחידי של העסקים, או בעיר העתיקה, לא יכול הסוחר או העובד לנסוע, כי אם היה מוכרח ללכת רגלי בקיץ בחום השמש הלוהטת ובחורף בשעת גשמים ורוחות.  באופן זה היה על הסוחר לבחר אם ללכת בשרב הקיץ וברוחות וגשמים בחורף לסעוד בביתו, שהיה די רחוק מבית מסחרו, או לאכול בחנותו או משרדו את סעודת הצהרים, שסבלים מיוחדים קבלו עליהם בשכר להביא לכמה סוחרים מבתיהם, ואפשר לתאר את הטעם וההנאה שבסעודה שכזאת.  גם במרכז בתי המסחר לא היתה אז אף מסעדה אחת הראויה לשמה, שאפשר יהיה לסעוד בה אף במחיר טוב וגם לא בית קפה הגון.  היו רק בתי מרזח אחדים שנפש נקיה סלדה מהם.

"הדחק" ו"הקנאות"

בכלל היו החיים אז חיי סבל, ואף מי שהרויח די מחיתו ויותר לא היה באפשרותו, מפאת מחסור במצרכים הכי חיוניים, להנעים את חייו.  נוסף לזה היתה הקנאות וההתנגדות לכל דבר חדש מצד אנשי הישוב הישן, שהיה אז הרוב המכריע בעיר, שוררת בכל ומפריעה לכל התקדמות, אף אם זו לא נגעה כלל בעניני דת.

"קנאים"

בחוג של חרדים קיצוניים שררה אדיקות מופרזת, שדעת חרדים מתונים לא היתה נוחה הימנה.  כל מי שעבר על מנהג קל מקובל על החוג הנ"ל, היה נענש בקנס ולפעמים גם בקפוח דמי חלוקתו או בבידולו מהקהל.  חזק ביותר היה שלטון הממונים והמנהלים של הכוללים העשירים, כמו כולל אונגרן, זיבנברגין ואחרים, שבני כוללות אלו היו מקבלים חלוקה המספיקה להם כדי מחיתם.

שער באשה

נשי בני הכוללים האלה, כצעירות כזקנות, היו מחויבות לגלח למשעי את שערות ראשן.  נשים צדקניות היו מבקרות לפעמים קרובות אצל הנשים האלה, כדי להוכח אם התגלחת נעשתה בדיוק כפי פקודתם, ובמקרה שלילי היו המבקרות מודיעות להממונים, ואלה האחרונים לא הססו לקפח את חלוקתם של בעלי הנשים העבריניות ובני ביתם.  גם חבישת פאה נכרית, שהיתה מקובלת על הנשים הכי חרדיות בכל תפוצות הגולה, היתה אסורה בירושלים.  נשי ירושלים היו צונפות מטפחות על ראשן הנקראות "יזמה"[66], שכסו בהן את כל הראש וגם חלק מהמצח.

"שטריימיל"

כל הגברים וגם ילדים, מחויבים היו לחבוש "שטריימל" לראשיהם בשבתות וימים טובים, לרבות גם מוצאי שבת ויו"ט, וכל מי שלא לבש את השטריימל היה נראה כעברין.  אנכי שלא לקחתי "חלוקה" ולא עמדתי תחת פקודת הקנאים הנז' לא לבשתי שטריימל.  זכורני, פעם כשעברתי במוצאי שבת בסמטא ברובע היהודים בעיר העתיקה וכובע רגיל על ראשי, נפגשתי בקבוצת "קנאים" שקראו עלי: "מי הוא ה"שייגעץ" שמרשה לעצמו ללכת במו"ש בלי שטריימל".  ורצו להתנפל עלי, אלא שעלה בידי להתחמק.

"הקפטן" והג'בה

הגברים לבשו "קפטנים" של בד או של משי עם פסים צבעוניים, תפורים עפ"י האופנה המזרחית הערבית.  בשבת ויו"ט היו רבים מהחשובים ביותר לובשים קפטן לבן.  לבשו מכנסים לבנים דקים.  הקפטן היה בלתי פרוף ורק חגור בחגורה על המתנים.  מעל הקפטן לבשו מעיל ארוך צבעוני על־פי רוב שחור, עם שרולים רחבים, תפור גם הוא על־פי האופנה הערבית ונקרא "ג'בה".  הנשים לבשו שמלות פשוטות ארוכות תפורות עפ"י הגזרה המזרחית.

שדוכין

אנשי הישוב הישן היו משיאים את בניהם ובנותיהם כמנהג אבותיהם בגיל צעיר מאד.   השידוך נעשה על־ידי שדכנים או שדכניות בעלי מקצוע, שתווכו בין שני הצדדים וקבלו את שכרם מהם תיכף אחרי שעלה בידם לגמר את השדוך.  ההחלטה היתה בידי ההורים, ולצעירים המתחתנים לא היתה כל רשות לחוות דעה.  הגורמים לשידוך היו היחוס, סכום הנדוניא שכל צד התחיב, ידיעות החתן בתלמוד ובנושאי כליו וכו'.  על־פי רוב פסק אבי הכלה מזונות על שלחנו להזוג למספר שנים ידוע, וכנגד זה קבל לעצמו במשך שנות המזונות את כסף החלוקה של החתן ואת הפרס שהוא קבל בישיבה שבה למד.  החתן לא ראה את הכלה עד החופה ורק הורים "מתקדמים" הרשו לחתן ולכלה להתראות לרגעים אחדים בנוכחות בני משפחותיהם, במקום צדדי.  על־פי רוב נפגשו במגרש הארמנים הסמוך לשער ציון בפנים העיר העתיקה, אבל הם לא העיזו לפצות פה ולהגיד מלה איש לרעהו בעת הפגישה.

"תנאים"

אחרי שהצדדים השתוו ביניהם על כל הפרטים, הועידו הורי הכלה את החתן ואת הוריו וקרוביו לביתם.  הגברים ישבו לחוד והגברות לחוד ונכתבו התנאים[67] הרשמיים, שבהם רשמו סכום הנדוניא שכל צד ישליש או השליש כבר לשם החתן והכלה, זמן המזונות שאבי הכלה ולפעמים אבי החתן פסק לזוג[68], התכשיטים המתנות ההלבשה וכו', שכל צד התחיב לתת וקבעו בתנאים גם את זמן החתונה.  הכותב הקריא בפני הנאספים את כתב התנאים שנסתיים בשבירת צלחת חרסינה פגומה (לא שלמה, כדי שלא לעבור על "בל תשחית") ובברכת מז"ט להזוג המחותנים, על יד שלחן ערוך ביין ומגדנות לפי כבודם של המחותנים.  באותה שעה מסרו הורי הכלה לחתן במתנה שעון זהב או כסף עם שרשרת, והורי החתן קשטו את הכלה בטבעות וצמידי זהב על ידיה.  שאר התכשיטין, כפי שנרשמו בתנאים, נמסרו לה ביום החופה.

חתונה

ימים אחדים לפני החופה שלח אבי הכלה לחתן טלית ושטריימל, ואבי החתן שלח לכלה צעיפים מעשי רקמה, נעלים ועוד.  החופה נערכה עפ"י רוב בבית הכנסת הסמוך, ואחריה נערך משתה בביתו ועל הוצאותיו של אבי החתן, שאליו הוזמנו המחותנים, קרובי ומכרי שני הצדדים וכובדו בבשר ודגים וכל מיני מטעמים, שרו שירים עליזים ובדיחות וגם עשו מעשי קונדס, על־ידי מומחים שהוזמנו במיוחד לשמח את החתן והכלה.  רקדנים רקדו רקודים מזרחיים שונים ובעיקר ריקוד ה"הורה" המקובל שבו השתתפו יחד כל המסובים.  הגברות רקדו עם המחותנות והכלה בחדר לבד.  במשפחות חסידיות מחוגים ידועים (כמו אצל חוג ידוע של חסידי קרלין ואחרים) היו עורכים את ה"רקוד הכשר" לפי מסורתם הקדומה, והוא שהכלה שפניה היו מכוסים בצעיף עב, אחזה בקצה האחד של מטפחת משי וכל אחד מהנוכחים בקצה השני של המטפחת וככה סבבו סיבוב צנוע בחדר המשתה.

מתנות ה"דרשה"

כתום הרקודים חזרו כל אחד למקומו, ברכו ברכת המזון ואת שבע הברכות ואחר זה הכריזו, הסדרן או הבדחן שהוזמן לשם זה, על "מתנות הדרשה"[69]  לכבוד החתן וכלם או רובם של המסובים היו מוסרים את מתנותיהם להסדרן, שהיה מכריז על המתנה בשם נותנה בקול רם ולפעמים בעקיצות גסות על חשבון הנותן.  המתנות שנתנו היו ברובן כלי זהב וכסף קלים, בעיקר כפיות, כוסות ליין ויי"ש וגם כלי בית ומטבח שונים, והיו כאלה שנתנו גם כסף מזומן, שאבי החתן יקנה בו חפץ בשביל הזוג כפי רצונו.

"כלי־זמר"

כלי זמר לא הוזמנו כלל לחתונות שנערכו בעיר מן החומה ולפנים, משום אבל על חרבן בית מקדשנו.  בחתונות שבשכונות שמחוץ לחומה נהגו לפעמים שמנגנים נגנו בכלי זמר, אבל לא בעת ההליכה אל החופה אלא רק בשעת המשתה בערב שלאחר החופה.

"שבעת ימי המשתה"

בשבעת הימים שלאחר החופה, הנקראים שבעת ימי המשתה, היה אבי החתן עורך בכל יום סעודה הגונה לפי ערכו בשביל המחותנים ובני ביתם בצירוף פנים חדשות לכל סעודה, כפי הדין, לשם קריאת "שבע ברכות".  במשך השבוע הזה לא יצאו החתן והכלה מפתח ביתם החוצה משום שמירה מפני מזיקים ועין רעה.  מהמנהגים הנ"ל מתקיימים עוד גם עכשיו אצל חלק מאנשי הישוב הישן בירושלים.

ר' חיים ששי ולהקתו

תזמורת מודרנית, עם מנגנים עפ"י תוים ועליהם מנצח מומחה, לא היתה בזמן ההוא בירושלים.  היתה רק להקה של מנגנים חובבים, בראשות המנצח שלה ר' חיים חסיד המכונה "ר' חיים שישי" (סבת כנויו זה לא ידועה לי).  ר' חיים זה, שידע קצת פרק בנגינה היה יהודי אדוק, חסיד קרלינאי, עני מדוכא אבל תמיד שמח וטוב לב.  את הלהקה הזאת עם מנצחה היו מזמינים לפעמים בשמחת חתונה בשכונות שמחוץ לחומת העיר העתיקה לנגן בבית המשתה והרקודים.  ר' חיים שישי ולהקתו היו מנגנים רק לפני הגברים אבל לא לפני נשים.  למנגנים שלמו לא בעלי השמחה, כי אם אלה שיצאו לרקוד שלמו כל אחד בעד הניגון שהזמינו, על־פי הרוב היה זה נגון ה"הורה", ואולם היו גם נגונים אחרים.  כן היו מזמינים את ר' חיים שישי וחבר מנגניו אל שמחות של מצוה אחרות, כגון אל שמחות בית השואבה, שהיו מסדרים בחול המועד סוכות בבתי כנסת שונים ובעוד שמחות כאלה.  ביום הפורים, היו ר' חיים ולהקתו מסתובבים בשעת הסעודה על בתי העשירים בירושלים, היו משמחים אותם במיטב נגוניהם ומקבלים מהם מתנת פורים ביד רחבה.

תזמרת הצבא ותזמורת "בית חנוך עורים"

לחתונות של אנשים "מתקדמים" מהמשפחות היהודיות האריסטוקרטיות בירושלים, שהיו אז אמנם נדירות מאד, היו מזמינים את התזמורת היפה של הצבא התורקי שחנה בירושלים נגד תשלום ידוע, ברשיונו המיוחד של מפקח הצבא.  לאחר שנוסד בירושלים "בית חנוך עורים לבני ישראל", נקבעת בו מחלקה ללמוד נגינה לחניכים העורים.  מנהלי המוסד הזה הזמינו מורה מדופלם לנגינה, שהעמיד תזמורת יפה מאד מבין חניכי המוסד, ואז היו מזמינים את התזמורת הזאת אל חתונות מודרניות ואל נשפים חברותיים חשובים, נגד תשלום לקופת המוסד.

 

יט. מִסְחָר וְתַעֲשִׂיָּה לִפְנֵי חֲמִשִּׁים שָׁנָה

כבישים ומסילות

המסחר בירושלים בזמן ההוא היה דל ובלתי מפותח.   מסלת ברזל עדיין לא היתה בארץ, התחבורה בשביל נוסעים בין ירושלים ויפו היתה בעגלות רתומות לסוסים, שעברו בכביש שנסלל ע"י הממשלה התורקית בשנת תר"ל, לרגלי ביקורו של פראנץ יוסף קיסר אוסטריה בארץ.

נמל יפו

הנמל ביפו היה פרימיטיבי, היה בו רק בנין פשוט של בית המכס ומחסן בשביל החסנת הסחורות שפורקו מהאניות.  אניות סוחר אירופיות לא גדולות ביותר היו עוגנות בו לעתים לא קרובות ומהם גם לא בזמנים קבועים.  הן הביאו נוסעים וסחורות המיועדות ליפו ופנים ארצנו, בעיקר המיועדות לירושלים.  אולם בהיות שהמים קרוב לנמל אינם די עמוקים וגם זאת שבשטח מי החוף נמצאים סלעים גדולים צפופים זה לזה, עוגנות האניות בריחוק מקום מהחוף, והסחורות והנוסעים מועברים מהאניות אל החוף ע"י סירות שיט.

נמל חיפה

בחורף בעת רוחות וסערוֹת, אין האניות יכולות לגמרי לעגון בחוף יפו, הן עוברות עליו ועוגנות ופורקות בנמל חיפה שהוא יותר נוח לעיגון מצד טבעו.  אבל גם כשעגנו בנמל חיפה, היה בימים ההם אפשר לפרק שם רק את המטענים שנועדו לחיפה והסביבה, כי להעבירם מחיפה ליפו או לירושלים ושאר הערים והמושבות ביהודה אי אפשר היה, משום שחיפה לא היתה קשורה עמהן לא על־ידי מסלת ברזל ולא על־ידי כבישים מתוקנים, והיה הכרח להעביר את המטענים המיועדים ליפו לאניה אחרת, או להשאירם באותה האניה עד מסעה חזרה, ואם גם בחזרתה סער הים בסביבת יפו ולא יכלה לעגן, היתה עוברת הלאה לאלכסנדריה של מצרים או לפורט־סעיד וחוזרת חלילה, ורק כששקט הים היו האניות עוגנות ופורקות ביפו.  כך קרה שעברו ימים ושבועות, ולפעמים גם חדשים, והנוסעים לא יכלו להגיע ליפו וכן לא התקבלו מצרכים חיוניים, מה שגרם על הרוב נזק לסוחרים וקשיים לתושבים.  מסבה זו נתעכבה גם קבלת הדאר מאירופה ואמריקה לזמנים פחות או יותר ארוכים.

מסלת הברזל

בנין מסלת הברזל בין יפו וירושלים נשלם רק בשנת תרנ"ב.  הזכיון לבנינה קבל מאת הממשלה התורקית בן עירנו מר יוסף נבון ביי[70], שמכרה לחברה צרפתית דתית קטולית והיא שבנתה את המסלה.  עיקר מטרתה של חברה זו היה להקל על הציילנים הקטולים הרבים, שהיו באים לסייר את המקומות הקדושים בירושלים ובארץ.  ואולם למעשה שמשה המסלה בעיקר להעברת סתם נוסעים וסחורות.

נמלים

עד בנינה של מסלת הברזל הובילו את הסחורות מיפו לירושלים דרך הכביש שבין שתי הערים האלה, בעגלות משא רתומות לסוסים ולפרדות וברובן הגדול על־ידי גמלים, כי הוצאות ההובלה על־ידי אלה עלתה הרבה יותר בזול מאשר בעגלות.  אולם בחורף, בעת הגשמים, לא יכלו הגמלים ללכת, כי היו רגליהם מחליקות ברפש ונופלים ללא קום, ולכן היוּ הגמלים משאירים את גמליהם עם הסחורה בכפריהם עד שתתיבש האדמה, ומשום זה קרה שהבאת הסחורה מיפו לירושלים ארכה כמה ימים.

יבוא יהודי וערבי

האימפורט של סחורות אירופה, שהובאו ברובם על־ידי בתי מסחר לקומיסיון אחדים שהתקיימו בירושלים, היה עד המלחמה העלמית ברובו הגדול בידי היהודים, פרט לסחורות מכלת כבדות, כגון סוכר, קפה, אורז וכדומה, שאת אלו היו מביאים גם סוחרים ערביים אחדים ומכרום בסיטונות.  כן עסקו סוחרים ערביים בהבאת חטה, שתנובתה בארץ לא הספיקה לצרכי האוכלוסיה, מעבר הירדן מזרחה, שעורה מעזה וסביבותיה.  וכן היתה ידם על העליונה בסחר שאר מיני תבואה, שגדלו בארץ או בעבר הירדן ובסוריה.  כן היה סחר הירקות והפירות, העופות והביצים מרוכז בידי הערבים.

שוק הירקות ב"בזאר"

מרכז סחר הירקות והפירות בירושלים היה בעיר העתיקה, ברחוב הבזאר.  המסחר הזה התנהג בתקיפות.  יצרני כל מיני הירקות והפירות היו הפלחים מכפרי הסביבה של ירושלים עד חברון ועד סביבות יפו, עזה וכו'.

פלחים סוחרים ושומרי משמרת החוק

הפלחים של הכפרים האלה היו מביאים את תוצרתם בכל יום לירושלים.  סרסורים ערבים היו יוצאים בכל יום, עוד לפני עלות השחר אל מחוץ לעיר, ובפגשם את הפלחים עם חמוריהם העמוסים, היו גומרים עמהם שם את העסק, מכניסים אותם העירה אל גדולי סוחרי הירקות, מריקים את הסחורה אל אסמי הסוחרים ומשלמים להם לא את המחירים שהשתוו עמהם בעת הפגישה מחוץ לעיר, אלא את המחירים שהסוחרים רצו לשלם, שהיה פחות מן המדובר.  ולא הועילו לפלחים המסכנים כל טענות ותחנונים, כי לא היה להם למי לפנות לעזרה, כי אנשי המשטרה התורקית בעת ההיא, שומרי החוק ושופטי בית המשפט, שהיו כלם ערבים בני העיר, היו על־פי רוב קרוביהם של הסוחרים, והפלח ידע מראש כי אם יפנה אל אנשי הממשלה האלה ואפילו אם יצדק בכל דבריו, לא ימצא משפט צדק ויפסיד.  עוות הדין שרר בכל מקום ולא פעם הייתי עד ראיה, כי כאשר הפלחים, בהיותם נגזלים לעין השמש, ההינו לעמוד על זכותם ולדרוש יותר ממה שהסוחר רצה לשלם, בהיות זה הרבה פחות ממחיר השוה, קבלו הפלחים מכות אכזריות, והיו מוכרחים לקבל כמה שנתנו להם ולהסתלק, בהיות הסוחרים והסרסורים הערבים כלם מאוחדים והאחד לא נגע במקחו של חברו.  סוחרים יהודים לא עסקו במקצוע זה, כי לא ערבו נפשם לצאת להתחרות בסוחרים והסרסורים הערבים.  היהודים היו מוכרחים לקנות את צרכיהם בסחורה זו מאותם הסוחרים הערביים, ולכן היו הפלחים מוכרחים, על אף התנהגותם הבלתי צודקת והאכזרית של הסוחרים הערבים כלפיהם, להביא את תוצרתם אל הסוחרים האלה מאין אפשרות למכרה לאחרים.

ראשית פרי המושבות היהודיות

בשנים האחרונות שלפני המלחמה העולמית, התחילו מושבות אחדות לשלוח לירושלים ירקות ופירות מתוצרתם למכירה לסוחרים יהודים, ואלה האחרונים הרחיבו את המסחר בענין זה, עד כי כעבור שנים אחדות ובפרט בשנים הראשונות אחרי המלחמה העולמית, הספיקו המושבות לסוחרי הירקות היהודים בירושלים את כל מצרכם, מבלי להזדקק כמעט לגמרי לשוק הערבי.

בדי אריג

סוחרים ערבים היו עוסקים גם ביבוא של בד ושל אריגים בשביל הפלחים והבידואים ושאר מצרכיהם המיוחדים, וכן כל מיני בשמים ותבלין המובאים על ידם מסוריה ומצרים.  עד היום יש שוק מיוחד בעיר העתיקה הנקרא "שוק הבשמים".

חמרי בנין

את האימפורט של חמרי בנין, שהתקים פה מלפני שנים במדה מצומצמת, הרחיבו והגדילו שני גרמנים נוצרים, מאלה שהגרו מגרמניה לא"י בשנות השבעים למאה שעברה, רובם חברי חברת "בני ההיכל" (טמפלר) הידועה שבמחוז וירטנברג.

הגרמנים ושכונתם בירושלים

חלק מהם התישבו בירושלים, ורובם של אלה היו אומנים ובעלי מלאכה, שידעו את מקצועם על בוריו, ומהם גם בעלי מקצועות חפשיים: רופא, רוקח, אדריכל וכו'.  הם קנו להם יחד שטח קרקע גדול מחוץ לחומת ירושלים, מצד דרום בשפלה קרוב למקום שעליו הוקמה אחרי שנים תחנת הרכבת של מסלת־הברזל יפו–ירושלים, בעזרת הלואה שקבלו מחברתם בגרמניה, הקימו להם, כל משפחה, בית דירה על המגרש שהוקצע לו וקראו לשכונתם "השכונה הגרמנית".  עם השתרשותם במקום ואחרי שבאו עוד מתישבים חדשים, הגדילו והרחיבו את שכונתם על־ידי תוספת בנינים יפים בסגנון חדיש ובנינים צבוריים בשביל עדתם, גנים יפים וכו'.  השכונה הזאת היא אחת השכונות היפות בירושלים.  בין האומנים הגרמנים הנז' היה אחד נגר, בשם הוגו וילנד והשני חרש ברזל ומסגר בשם פאול אברלה.  שניהם כמו שאר האומנים הגרמנים היו מומחים במקצועם, וכל אחד מהם פתח לו בית מלאכה בעיר העתיקה בירושלים.

רוסים, יונים וארמנים

אחרי שנים מועטות החלו ראשי הכנסיות הנוצריות, הקטוליות האורטודוקסיות (הרוסית והיונית והארמנית) לבנות, בירושלים ובמקומות אחרים בארץ כנסיות חדשות, מנזרים גדולים ומפוארים ובתי איכסון בשביל הציילנים, שהחלו לבוא במספר רב לימי אידיהם, לסייר את המקומות הקדושים שלהם בארץ.  הארדיכלים והקבלנים שלהם,שהובאו מחו"ל במיוחד בשביל הבנינים האלה, מסרו את עבודת הנגרות, הברזל והמסגרות לשני הגרמנים הנזכרים לעיל.

מ"בעלי־מלאכה ל"סוחרים"

בהיות שבבתי המסחר לחמרי בנין הקיימים, לא נמצאו החמרים השונים הדרושים לבנינים גדולים ויפים, החלו האומנים הגרמנים הנז' להביא את המצרכים מגרמניה ואירופה, הנגר וילנד את עצי הבנין למיניהם וכל המצרכים והכלים הדרושים לנגרות מודרנית וחרשת הברזל, והמסגר אברלה את הברזל הגלמי וכל הסחורות הדרושות לעבודת הברזל והמסגרות בבנינים.  ועם רבות הבנינים של המוסדות הנוצריים ושל אנשים פרטיים עשירים וגם בנין השכונות היהודיות, שהיו גם הם מוכרחים לקנות את חמרי הבנין מהגרמנים הנוצרים הנז', בהיות שבבתי המסחר הקטנים של היהודים לא היה מלאי מספיק של הסחורות הדרושות, רחבו וגדלו עסקיהם של הגרמנים הנז' ועשו עושר רב, וכעבור שנים מועטות עזבו את המלאכה לאומנים אחרים והם השתרשו במסחרם והוסיפו להתעשר.

אל מחוץ לעיר

כאשר נבנתה, בשנת תרנ"ב בערך ברחוב יפו סמוך לשער יפו, על־ידי המנזר הארמני, שורה של מחסנים גדולים ומרווחים עם הנוחיות הדרושות, העבירו הם את מחסניהם הבלתי נוחים מהעיר העתיקה אל המחסנים החדשים הגדולים האלה.  אנכי הספקתי לראות את טופסי החשבונות של שני הסוחרים האלה, שעל האחד היה מודפס בגרמנית "טישלרמייסטר" (נגר) ועל השני "שלוסרמייסטר" (מסגר).

מסחר יהודי בחמרי בנין

באותו זמן פתחו גם יהודים בתי מסחר לעצי בנין, ברזל וכו', שגם הם גדלו והתפתחו, אבל לא באותה מדה כמו של הגרמנים הנוצרים ההם.

בית חרשת למרצפות

בשנת 1895 בערך, יסד סוחר העצים הגרמני הנגר מלפנים בית חרושת הראשון למרצפות של מלט, ומאז החלו לרצף את הבתים החדשים במרצפות של מלט במקום מרצפות של אבן שרצפו בהן קודם.  בית החרשת הצליח מאד.

פעולים[71]  יהודים וערבים

מהראוי לציין ששני הגרמנים הנז' העסיקו רק פועלים ופקידים ערבים ואף לא יהודי אחד.  לעומתם גרמני נוצרי אחר, בשם איילנדר, שפתח גם הוא, כעבור שנים אחדות, בית מסחר לחמרי בנין של ברזל ומסגרות, שהתחלתו היתה מצערה אבל גדל והתפתח במהירות, העסיק בבית מסחרו רק פקידים יהודים, שמצא אותם לנאמנים וישרים, והתנהג אתם באופן הגון מ