_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עניני חנוך והשכלה

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

 

I

איך עלינו לחנך את הדור הצעיר, למען לא יבוא בניגוד עם העתיד ההולך לקראתו? – בפתרון השאלה הזאת, שבו תלוי גורל כל עבודתנו, היו צריכים לעסוק בכובד ראש ביחוד אלה האפּיטרופסים הממונים על השכלת עמנו, הלא המה ראשי הועדים לחברת מפיצי השכלה בין יהודי רוסיה, אבל כפי הנראה, לא מן הראשים האלה יבוא הפּתרון הנכון. 

חברת מפיצי השכלה נוסדה בשעה שההצלחה החלה להאיר מעט פניה גם ליהודי רוסיה.  התקופה ההיא היתה הרת תמורות ושנויים רבים בחיי האזרחים הפּנימיים, התמורות האלה הובילו להשתחררות הרוח, ומן הנמנע היה שלא יהנו משנוי המצב הכללי, בשעה שניצוצות ההשתחררות נתזין לכל עבר, גם בני הדתות האחרות יושבי הארץ, וגם היהודים בכלל.  שאלת היהודים לא היתה מסובכה כל כך, ובעיני רבים היתה אך שאלה פשוטה, שאלת ההשכלה הכללית, כלומר, רבים האמינו באמונה שלמה, שמצבם השפל של יהודי רוסיה תלוי אך באי-השכלתם.  ומכיון שתוסר הסבה היחידה הזאת, ישונה בהכרח גם המצב לטוב.  היהודים יקבלו זכויות אזרחים, והאזרחים לא יביטו עוד עליהם מגבוה.  ההשקפה הזאת היתה שליטה אז כן בספרות העברית וכן גם בספרות הרוסית-העברית, שזה אך החלה להתפּתח.  רבות עזר לשלטון ההשקפה הזאת המצב של היהודים במדינות המערב, שהיה נחשב בעיני יהודי רוסיה, ביחוד בעיני המשכילים, לאידיאל שאין למעלה הימנו.  אמת,  כי בשנות השבעים למאה העברה החלה כבר השנאה לישראל בתמונתה החדשה לבצבץ ולעלות בארץ אשכנז, אבל על החזיון הזה הביטו כעל דבר מקרי, שאינו שוה לשים אליו לב ביותר.  המשכילים בעת ההיא ידעו והכירו אך רפואה אחת לכל המכות: ההשכלה, שהיתה בעיניהם כ"שמש צדקה ומרפּא בכנפיה".  נשמת העם, נטיות נפשו הדקות עם סגולותיה המיוחדות לה, טבעו ומזגו המיוחד ותקוותיו ההיסטוריות, שאי-אפשר לשרשן בחוזק-יד – כל אלה היו בעיני בעלי ההשקפה הנזכרת דברים של מה-בכך, שאין כדאי לטפּל בהם: המחלה ידועה וגלויה, והרפואה בדוקה ומנוסה, ומה להם עוד?  

בעת ההיא נוסדה בעיר הבירה החברה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה, ואלופי החברה היו אלה שעמדו על פּי מצבם הכלכלי בשדרות העליונות של העם, שהתיחסו אל השדרות התחתונות כיחס גואלים עשירים לקרוביהם העניים.  מובן מאליו, כי החברה הזאת לא יכלה להשפיע, ואפילו אך במדה מועטה, על מהלך החיים, על השאיפות והזרמים הפּנימיים שבתוך העם.  כל פּעולות החברה נשאו עליהן את חותם ה"רשמיות".  והיחס שבין המרכז ובין ערי התחום היה גם כן  "רשמי", או יותר נכון: לא היה יחס כזה, ורק ה"משכילים" שבכל עיר ועיר ידעו, כי יש השכלה בעיר הבירה.  כה היתה החברה, שנוסדה בעצם וראשונה להביא גאולה לעולמם של יהודי רוסיה, ללא תנועה וללא השפּעה עד שנות התשעים למאה העברה.  מזמן לזמן נראו אולי איזו סימני חיים, אבל היו כל כך כהים ורפים, שעברו מבלי השאיר אחריהם כל רושם היסטורי.    

בין כה וכה ומקרי שנות השמונים הכינו את המהפּכה הפּנימית בחיי יהודי רוסיה.  בלי ספק היתה באה המהפּכה הזאת גם מבלעדי אמצעים חריפים כאלה שהשתמשה בהם ההיסטוריה בתקופה הזאת, אבל גם בזה אין ספק, כי האמצעים החריפים קרבו את הקץ.  המהומות והבהלות החיצוניות הרעישו את השקפות  "בעלי ההשכלה" ותחתרנה מתחתיהן חתירה עמוקה, ויקם דור חדש, שלא חפץ עוד לילך בעינים עצומות אחרי מנהליו.  חלק גדול מעם ישראל נעור מתרדמתו ובא לידי הכרה, כי לא תהי תפארתו על הדרך שהלך בה עד כה.  המשכילים החדשים נוכחו לדעת, כי  "שאלת היהודים"  אינה פשוטה כל כך, כמו שתארוה עד כה, וכי, אם כן, גם הפתרונים אינם נכללים ב"הרפואה הבדוקה והמנוסה" הידועה.  אז החלה מלחמת הדעות וההשקפות, והמלחמה היתה כבדה וארוכה.  ה"שתדלנים" וה"עסקנים" הישנים לחמו על נפשם ועל קיומם, ולא חפצו להודות בשום אופן, כי כל עבודתם הקודמת היתה מכוונת למטרה בלתי רצויה לעם ובלתי מתאמת לתולדות הישרות של תרבותו העתיקה.  לשתדלנים האלה לא היה די אומץ להתודות ולהתחרט נגד עמם ולאמר, כי תעו עד הנה מני דרך.  תחת זאת מצאו השתדלנים והעסקנים האלה די אומץ בלבם להוסיף ללכת בדרכם גם במקום שהמעשים בכל יום היו באים ומטפּחים על פּניהם.  בכל מאמצי כחם עמלו גם אז להוכיח, כי אין מביאין ראיה ממהומות הבאות במקרה, כי סוף סוף  "העננים כליל יחלופו והשמים יטהרו", ומצאו אסמכתות להשקפתם במצב היהודים במדינות המערב, וכי נתקלקל המצב הזה באיזו מן המדינות – מחקו עד מהרה את המדינה הזאת מרשימת  "מדינות המופת"  ולא זכרו עוד את שמה.  שנים רבות היתה אשכנז למדינת המופת, וכאשר גברה שם השנאה לישראל ותקבל צורה בולטת, עד כי אי-אפשר היה לעבור על המחזה הזה בשתיקה, ירשה פרנציה את מקומה, וכן הלאה.  ה"שתדלנים"  האלה (קורא אני אותם בשם "שתדלנים", מפני שהשם הזה נאה להם יותר מהשם "מתבוללים" או שם אחר: האנשים האלה חשבו, כי הכל תלוי בשתדלנות, וכי היא האחת תוליך עם ישראל למטרה האחרונה, לקבלת הזכויות), בהיותם בעלי פּסיכולוגיה פשוטה, לא ירדו לסוף ערכה של השאיפה להשתחררות, שהיתה מתפּשטת אז בין חלקו הגדול של הדור הצעיר.  המה דרשו סמוכין ומצאו, כי השאיפה הזאת היא אך תולדתן של המהומות ומפני שהמהומות באות אך בסירוגין, אין זאת כי המחזה בכללו אך מקרי הוא. 

ובכל זאת לא יכלו להצפּין עוד גם ה"ראשים" בעיר הבירה את התנועה החדשה, שגברה מיום ליום בעולם היהודים, והחלו להיות מודים במקצת.  ההודאה במקצת היא תופעה תמידית בתולדות התנועות החדשות.  ההיסטוריה, כמו הטבע בעצמו, שונאה כל מעבר פתאומי, והאנשים המודים במקצת בוראים תמיד את המעבר ההדרגי בין תופעה לתופעה. 

במצב המעבר הזה נמצאו בראשית התשעים למאה העברה רבים מהצעירים בפּטרבורג, אלה הצעירים, שלא הודו בתנועה הלאומית מעבר מזה, ומעבר השני נתנו ספר כריתות לאידיאל הישן של ההתבוללות הגמורה.  הצעירים האלה יסדו להם אגודה לחקירת דברי ימי ישראל על יד חברת מפיצי השכלה, וחברי האגודה קראו לעצמם בשם "עממיים" – שם החביב כל כך בארץ רוסיה – להבדיל בינם ובין הלאומיים.  לאחדים מחברי האגודה עלתה להבחר לועד הפּטרבורגי של חברת מפיצי השכלה, וצריך להודות, כי השפעתם של הצעירים האלה על עבודת החברה היתה חיובית, כי המה הכניסו לתוכה איזה זרם של חיים.  החברה, שהיתה קרובה כמעט למיתה טבעית, שבה לתחיה. 

וכשצעדה הדעה הלאומית צעדי ענק לפנים ותקבל את צורת התנועה הציונית, משכה אחריה גם את הצעירים בני המעבר, על פי טבע הדברים המחייב שגם בני המעבר לא יעמדו על מקום אחד.  ה"חובבים" הישנים, אשר נקראו גם כן "לאומיים", היו עתה כמעט כולם לציונים, והעממיים – או לפחות החלק היותר גדול שבהם – היו ללאומיים.  זהו המס שמשלמים תמיד בני המעבר לתביעות הזמן המושלות עלינו מבלי שאול את פינו, אם רוצים אנו להכנע מפּניהן או לא.  אמנם החיים בעצמם אינם מסתפקים בשילום מס קטן כזה, ואלה החפצים להשתתף בהם לא רק בתור נדחפים ומושפּעים, כי אם בתור דוחפים ומשפּיעים, מוכרחים להכנע בלי כל פּשרות מפני תביעותיהם האחרונות של החיים. 

גם המלחמה שהתלקחה לרגל הבחירות לועדים של חברת מפיצי השכלה בפטרבורג ואודיסה – היא אינה מלחמה מקרית בין אנשים פּרטיים, כי אם מלחמה בין האנשים העומדים בצד התביעות האחרונות של החיים ובין בני המעבר.  הריב הזה התגלע כעת בכל תקפו על עמודי שני העתונים העברים-הרוסים, שאחד מהם  ("וואָסכאָד")  הוא כלי-מבטאם של אגודת הצעירים הפטרבורגים.  לא אשפּוט עתה על אופן הריב ועל סגנון הוכוחים משני הצדדים, אבל זאת אומר, כי לחנם משתדל ה"וואָסכאָד" לראות פה ריב אנשים, פּניות ונטיות וכדומה.  אין פּה לא חשבונות פּרטיים, לא פּניות ולא נטיות, אבל יש כאן מלחמת שתי השקפות, שהאחת מהן נסמכת על התנועה החדשה שהקיפה את האברים היותר מרגישים שבעמנו, והשנית – ראשה ורובה בתקופת המעבר.  אנסה להאיר את המלחמה הזאת מכל צדדיה ולהראות, מה יש לנו רשות לתבוע מאת מנהלי החברה, מה היתה החברה יכולה לתת, לוא שמעה לתביעותינו הצודקות, ומה היא נותנת לנו באמת.  ופה לפי שעה אזכיר רק זאת, כי המלחמה בחברת מפיצי השכלה אינה חזיון בודד בימים האחרונים.  מלחמה כזו מתלקחת לעינינו גם בחברת יק"א, בחברת  "כל ישראל חברים".  ולכל המלחמות האלה סבה אחת ורוח אחת. 

 

 

II

בשתי דרכים היה יכול העם העברי לקנות לו בארצות פּזוריו את ההשכלה הכללית, או כמו שקוראים לה – ההשכלה האירופּית: אם שיכניסו זרם חדש של השכלה אל המוסדות העממיים הפּנימיים, הקימים מכבר, או שימשכו את העם בחזקה החוצה – אל ההשכלה החדשה.  הנני אומר "בחזקה", מפּני שההכרה הפנימית של העם היא המניע הראשי והטבעי בחייו, וכל תוצאותיה הנן גם כן הכרחיות וטבעיות, ואילו בא העם עצמו לידי הכרה פנימית כזו, שההשכלה הכללית נחוצה לו, לא היה ממתין עד שיבואו האפּיטרופּסים, דודיו וגואליו הממונים על ההשכלה, להורות אותו הדרך שילך בה, כדי שישיג את מטרתו.  כשבא העם באמת לידי הכרה פנימית כזו, הוא בחר לו תמיד את הדרך הראשונה, הטבעית.  העם בכללו חס תמיד על קניניו הרוחנים שטפּח ורבה אותם במשך קיומו ההיסטורי, העם אינו מוציא לעולם בבת אחת ישן מפני חדש, כי אם חותר הוא בכל עוז להשלים בין הישן שהיה לחלק מעצמותו, ובין החדש, שמכיר הוא את גודל נחיצותו לפי תביעות הזמן והמקום.  הדרך השנית אולי יותר קרובה היא – לפי ההשקפה השטחית של קצרי הראות – להשגת המטרה הראשית, אבל היא בלתי טבעית, ומפני זה אינה דרך ישרה, כי בשעה שהעם נמשך על-ידי איזה כח מן החוץ אחרי החיים החדשים, מוכרח הוא לעזוב אחריו מבלי השגחה מעולה את מוסדותיו הישנים שחי בהם עד כה, מוכרח הוא לנתק את פּתיל חייו ההיסטוריים ולברוא לו עולם חדש וחיים חדשים.  ומצב כזה בא בנגוד גמור ל"חוש הקיום" של העם כולו ומושך אחריו תמיד סכסוכים פנימיים. 

על אלה העומדים בראש איזו תנועה עממית, הרוצים להביא עם שלם למצב חדש, יותר טוב ויותר מאושר מהמצב הקודם, על אלה האומרים לשנות את פּני העם ולתת להם צורה חדשה – עליהם מוטל החוב, ראשית כל, לתכן את רוח העם שבשבילו עם עמלים, לדעת את נטיות נפשו הדקות, להתחקות על העבר שלו, ללמוד את עתידותיו, כפי שהם מצוירים בדמיונו – גם דמיונו של עם צריך למוד – ואחר כן לגשת אל המלאכה.  אין רצוני לאמר בזה, כי האנשים האלה מחויבים דוקא להיות מלומדים גדולים ובקיאים בכל מקצועות היהדות, אבל מחויבים הם לכל-הפּחות להתבונן אל העם ולדעת לאן רוחו פונה.  אנשים כאלה, לוא גם יבדלו בחייהם הפּרטיים מחיי בני עמם הבינונים, לוא גם לא יהיו זהירים הרבה לא בקלות ולא בחמורות, אף-על-פי-כן מתקבלים הם בתוך עמם בסבר פנים יפות, מפּני שמכיר הוא העם בחושו בטבעי, שהם מוליכים אותו בדרך שהוא רוצה לילך מעצמו, ורק שמקילים הם ממנו לפי כחם את משא הדרך וטלטולו.  לא כן אלה הלוקחים גדולה לעצמם ומתנשאים מאליהם לעמוד בראש העם מבלי שאול את פּיו, הרוצים להוליכו אל אשר יהיה רוחם הם ללכת: העם בכללו – מלבד פּרטים יוצאים מן הכלל – מתנגד להם בכל כחותיו ובועט בטובתם. 

היאומן כי יסופּר, שעם כעמנו, אשר כל ההיסטוריה שלו היא מלחמה אחת ארוכה בעד קניני הרוח, עם שרק "ספריו" נשארו לו כיתר הפּליטה מכל מחמדיו מקדם והוא מוצא בהם די נחומים בשעת צרתו, שאינה פוסקת לעולם – היתכן כי עם כזה יהפך פּתאום ל"מורד אור" ויקדיש מלחמה על מנהליו ומנהיגיו הרוצים לקרבו אל ההשכלה?  ומלחמה כזו הלא נתפּשטה בין אחינו ברוסיה, והתקופה הזאת הלא ידועה היא בשם תקופת "מלחמת האור עם החושך", ואיה המפתח לחידה הסתומה הזאת? – אין זאת כי המנהיגים האלה בררו להם את הדרך השנית, כי לא עמלו לתכן את רוח העם, כי אם באו להשפיע עליו מן החוץ בחוזק יד. 

כדי לאַמת את הנחתי זאת במופתים, עלי לדון ב"חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה". 

החברה הזאת, שנוסדה להפיץ השכלה בין יהודי רוסיה, כמעט נגשה לעבודתה – וכבר הוציאה מגבול פעולתה את מוסדות ההשכלה הקימים בעם, שמהם יצא תורה לתשע הידות מכל ילדי ישראל.  ה"חדרים" הקיימים היו בעיני החברה לא כמוסדות השכלה ישנים הצריכים תקון, מירוק ונקוי, למען יהיו מסוגלים לקלוט לתוכם את הזרמים החדשים ולמען ישתכללו באופן שיהיו מתאימים ברבות הימים לרוח הזמן, כי אם מוסדות שבלו מזוקן ושכבר עבר זמנם, ואין כדאי עוד לשים אליהם לב.  נחוץ אך ליסד בערים הגדולות – כה חשבה החברה בתומתה – בתי ספר עברים חדשים, על יסודות חדשים לגמרי, ולהקדיש בהם גם איזו שעה קלה ללמודים העברים, או כאשר יאמרו ה"משכילים" – ללמודי דת-אל, והחרדים יפּלו מאליהם, כי ימותו מיתה טבעית.  ברק בתי-הספר האלה יגיע גם עד הערים הקטנות, ושאלת ההשכלה תפתר על הצד היותר טוב.  כמה מן התמימות יש בהשקפה כזו, כמה מחסרון ידיעה בחכמת הנפש ובתורת התפתחות ההיסטוריה הכללית!   כמה נפתולים נפתלו הממשלות האירופּיות, כמה כחות אבדו ופזרו, כמה כסף וזהב הזילו, כמה גזרות קשות הטילו על הצבור, עד שכפו את העם לקבל עליו לחובה חנוך הילדים בבתי הספר למתחילים, ועדיין לא כל הממשלות, אף מאלה שנחשבות לנאורות, הגיעו למדרגה גבוהה כזו, ועוד גם היום קוראים אנחנו מאמרים מאנשי שם, המשתדלים להוכיח, עד כמה מן הנחוץ שהממשלה תיסד על חשבונה די בתי-ספר למתחילים בכל כפר וכפר, בכל קרן-זוית שיש שמה ילדים.  ומה עשו "משכילינו" אנו?  הם הלא מצאו לפניהם מוכן ומזומן כל החומר הדרוש להשגת מטרה כזו, הם מצאו לפניהם עם שלם המקריב את דמו וחלבו, מבלי כל עזר וסיוע מצד איזו ממשלה, בעד השכלת בניו, עם המקבל על עצמו לחיות ברעב ובצמא, למכור כריו וכסתותיו, ובלבד שלא יגדלו בניו ללא תורה וללא דרך ארץ, עם שהשם "עם-הארץ", "בור" וכדומה היה לו לחגא ולמחיתה, בקיצור – עם שהמית את עצמו על התורה במלוא מובן המלה – ו"משכילינו"  לא התבוננו או לא חפצו להתבונן אל המחזה ההיסטורי הזה, הנפלא והיחידי במינו.  לוא חכמו, לוא השכילו "משכילינו" באמת, לוא נוסדה החברה להפצת השכלה בין יהודי רוסיה על יסוד עממי אמתי, לוא לא גמרה את חשבונותיה בבת אחת עם מוסדות ההשכלה הקימים, לוא שאפה אך לשכלולם ולהתפּתחותם ולא להריסתם, כי אז היה נראה פעלה והדרה על חיינו הפּנימיים; אז אולי לא היו נחנקים עוד כיום הזה שמונים למאה מכל ילדינו הרכים ב"חדר" הצר והמעופש; אז לא היתה צריכה החברה לחכות ל"נדבות" מקריות, ל"גמילות חסד" מיד חברת יק"א.  אחינו ברוסיה מוציאים על "חדריהם" מדי שנה בשנה יותר ממה שמוציאים הרבה מן העמים הקטנים על עניני השכלה, ולוא אך השכילה "חברת מפיצי השכלה" להכניס איזה אורגניזציה, סדר ומשטר למקצוע ה"חדרים", כי אז היתה יכולה באמת לעשות גדולות.  אמת, כי ראשי החברה יכולים להראות על החוק האוסר ללמד בחדרים את שפת המדינה ויתר הדברים השייכים להשכלה הכללית, אבל כמדומה לי, שהאיסור הזה בעצמו נולד אך לרגל השפּעת "משכילינו" על שרי הממשלה, כי תארו לפניהם את המצב מנקודת-מבטם הכוזבת, כי ראוי לבלתי עשות "הנחות"  לחדרים, למען יתרבה מספר בתי הספר הכלליים, שיבּנו מחורבנם של הראשונים.  וראיה לדבר, כי בפלכי פּולין שורר חוק אחר בנוגע לחדרים, המטיל דוקא חובה על המלמדים להורות את תלמידיהם שפת המדינה, חכמת החשבון בשיעור הקבוע למתחילים ועוד, והננו רואים, כי חדרים אחדים שנוסדו שמה על-ידי משכילים אמתיים אינם נופלים בערכם משאר בתי הספר הנמוכים ביחס ללמודים הכלליים, ויתרון להם על האחרונים כיתרון האור מן החושך במה שנוגע ללמודים העברים.     

אמנם  "המשכילים" הישנים, בעלי המהלך הישן, נסו לכל-הפּחות להתפּאר במה שאין בם.  ההתבוללות לפי נוסח אשכנז היתה אלילם, ולא בקשו חשבונות רבים בבואם להקריב על מזבחו של האליל הזה את קניניו ההיסטוריים של עמם.  "חדר"  ו"השכלה" היו בעיניהם לא כשמות נרדפים, שיש ביניהם אך הבדל המדרגה בלבד, כי אם כדבר והיפוכו.  התנ"ך וספר החשבון, הגמרא וספר הגיאוגרפיה, למשל, נחשבו להם כדברים העוינים זה את זה והמכחישים זה את זה, ושאלת מה נדחה מפני מה היתה להם כל כך פשוטה, עד שלא מצאו כל צורך להתבונן הרבה בפתרונה.  כה התנהלה חברת מפיצי השכלה בכבדות, עד שנכנסו אליה ה"צעירים", אלה הצעירים המתפארים עתה כי בכניסתם לחברה הביאו עמהם זרם של חיים חדשים, השקפות חדשות וכחות חדשים.  מן העת ההיא – כן אומרים הצעירים – נהפּכה חברת מפיצי השכלה למעין המתגבר, חברי הועד החדשים פּלסו נתיב לפעולות החברה, שתהיינה מתאימות ליסוד העממי של יהודי רוסיה, מפני שהצעירים האלה עמדו אז כבר על בסיס הלאומיות, וכה הרבו לפעול, לעבוד ולהשפּיע, עד...  עד שקפץ עליהם רוגזם של הציונים.  הציונים הם רודפים אחר הכבוד ורוצים להפוך את הקערה על פיה; הציונים חפצים בסכסוכים ומפני זה הם משתדלים להכניס קטטות ומריבות למוסדות כאלה, שעד כה שררו שמה אך שלום ושלוה מבית, אך השקט ובטחה מחוץ; הציונים מושבעים ועומדים על-פי גזרת מנהיגם לכבוש את הקהלות, לא מפני שמוצאים הם מגרעות בסדרים הקימים, אלא לשם נצחון בעלמא, מפני שהנצחון לכשהוא לעצמו נחוץ להם להרעיש עולמות – בצבעים כאלה תאר כלי-מבטאם של הצעירים את המלחמה שהתלקחה בחברת מפיצי השכלה בפטרבורג לפני הבחירות. 

אבל כמדומה לי, שהסניגור הזה של הצעירים מפריז על המדה בבואו למוד את פעולותיהם.  אמת, כי הצעירים האלה הביאו איזו שנויים לטובה בחיי חברת מפיצי השכלה, אבל מעולם לא הפכו אותה למעין המתגבר.  אמת, כי על-ידי השפעת הצעירים ירד בה"ועד" האידיאל של התבוללות גמורה עשר מעלות אחורנית, אבל עד כה לא עלתה עוד בידם לחולל בפעולות החברה תמורה עיקרית ולהעמידן באמת על יסוד עממי.  הצעירים צמצמו גם הם את חוג פעולתם בבתי הספר העברים ה"רשמיים", ובמשך עשר שנות עבודתם לא הכניסו אף קרן אור אחת אל המבואות האפלים, ששם צומחים, פורחים ונובלים חדרי ישראל, ללא אור וללא חום.  במשך כל הזמן הזה לא העשירו את ספרותנו הלאומית כמעט במאומה, ויסתפקו אך בזה, שהשתדלו לחבר פרוגרמה-למופת בעד הלמודים העברים בבתי הספר הנמצאים תחת חסותה של החברה או המקבלים איזו תמיכה מקופתה. 

ואמנם גם הסניגור עצמו בבואו להצדיק את הצעירים הפטרבורגים, למד עליהם קטיגוריא, מבלי להרגיש בזה.  הוא מאשים את הציונים הפּטרבורגים ושולל מהם את הזכות להכניס גם את אחד מהם אל הועד, מפני שהציונים האלה עמדו עד כה מרחוק ולא השתתפו בפעולות החברה, וכן אינם יודעים את חייה הפנימיים.  נניח נא, כי הציונים האלה לא דאגו באמת מעולם להשכלת עמם וכי כל עניני החברה היו מהם והלאה (מה שמכחישים הציונים האלה במכתבם הגלוי שנדפס ב"העתיד"[1]), נניח נא, כי גם בזה צדק ה"וואָסכאָד", כי אנשים כאלה, שאינם בקיאים בחייו הפנימיים של איזה מוסד, אינם רשאים להבחר לועד המפקח עליו; אבל אם כן, הלא הדברים קל וחומר: ומה חברת מפיצי השכלה, שהיא אך צעירה לימים ושסוף-סוף לא עליה בלבד יחיה עם ישראל, דורשת שיבחרו לועד שלה דוקא אנשים היודעים את חייה הפנימיים – עם ישראל, עם שיש לו היסטוריה עתיקה, לא כל שכן שיש לו הרשות לדרוש, כי בראש המוסדות שיש להם יחס להתפתחותו וקיומו יעמדו דוקא אנדים המבינים אותו לכל-הפחות, היודעים את שפתו, ספרותו וחייו הפנימיים.  יותר מזה הן לא תבעו אף הציונים הקיצוניים. 

ה"זקנים" נצחו את הלאומיים באודיסה, וה"צעירים" את הציונים בפטרבורג.  בודאי שמחים אלו ואלו על נצחונם, אכן שאלה היא עד כמה תארך שמחתם.  החיים אינם עומדים על עמדם, ההכרה הפנימית של העם הולכת הלוך והתפתח, וכמו שהעמים האחרים, הדורשים מאתנו "התבוללות" לא יסתפקו בהתבוללות למחצה, כך לא יסתפק עוד גם העם העברי בלאומיות למחצה. 

 

 

III

קראתי לתקופה שאנו חיים בה בשם תקופת המעבר, ובאמת הננו רואים בכל פנה שאנו פונים את סימני מצב המעבר: דרישות ותביעות חדשות מצד האחד ואי-חפץ כביר לותר על זכותו של הסדר הקים מצד השני; הדרישות והתביעות החדשות – לבעלי העתיד, ואי-החפץ לותר לבעלי העבר, וההוה נמשך לכאן ולכאן מבלי לקבל צורה קבועה ומסוימת.  אמנם בכל רגע ורגע פועלים עלינו תמיד כחות שונים, ומצב המעבר אינו תלוי כלל ברבוי הכחות אלא ביחסם איש לרעהו.  יש ששני חכות פועלים על איזו נקודה רק בדרכים שונים, אבל אינם מתנגדים איש לרעהו ניגוד גמור; למשל, הכח האחד מושך לצד קרן דרומית-מזרחית והשני לצד קרן צפונית-מזרחית, ואז מולידים הם, ע"פ חוקי המכניקא, תנועה ממוצעת על צד הפשרה, והנקודה שעליה פועלים שני הכחות בבת אחת אינה נמשכת לא לקרן דרומית-מזרחית ולא לקרן צפונית-מזרחית אלא כלפי מזרח סתם.  לא כן במשוך הכחות אחד למזרח ואחד למערב, בבואם ביניהם להתנגדות גמורה, אז אין כל מקום למשיכה ממוצעת, ותנועת הנקודה תלויה אך בערכם של הכחות.  אם הכחות שוים זה לזה אז מבטלים הם זה את זה, כלומר, כל אחד מבטל את פעולת רעהו, והנקודה אינה זזה ממקומה.  ואם הכח האחד עולה על חברו, הרי מכריע אותו ומושך את הנקודה רק לצדו הוא; הוא אינו מתפשר עם הכח שכנגדו, כי אם מבטל אותו לגמרי ומסתפק בהעודף שיש לו עליו.  האופן הראשון מביא את הנקודה לידי מצב המנוחה, או כמו שקוראים לו לידי מצב הקפאון, והאופן השני מוליד איזו תנועה, שיכולה להיות נרשמת או בנסיגה לאחור או בהליכה לפנים, הכל לפי המטרה שפנינו מועדות אליה. 

אין כל ספק שגם חיי החברה עם כל חזיונותיהם המסובכים משועבדים לחוקי המנוחה והתנועה השוררים בתורת המכניקא, אלא שהעוסקים בחקירת חיי החברה לא המציאו עוד כלי מדידה למוד על ידו את הכחות הפועלים בחיים, ומפני זה אי אפשר להתוות מראש את הדרך שנעבור בו אל המטרה שאנו שואפים אליה, מפני זה נוסדים כל החשבונות ע"ד העתיד לא על מספרים מדויקים, כי אם על השערות והנחות.  אבל אם אי אפשר לנו למוד את הכחות ולדעת באיזו מדה עולה האחד על חברו, יש ויש לנו היכולת להכיר את מהותם של הכחות הפועלים ולהחליט מראש אם יגררו אחריהם איזה תנועה ממוצעת, תנועה שכל אחד מהכחות משתתף בה באיזה חלק ידוע, או תנועה של הכרעת הכח האחד את הצד שכנגדו. 

הנני חפץ להעביר לפני הקורא דוגמא אחת מחיי העבר הקרוב שלנו. 

בראשית צמיחת רעיון התחיה של עמנו בשנות השמונים להמאה העברה, כלומר בראשית התגלמות הרעיון הזה באיזו שאיפה ממשית, נחלק עמנו – החלק החושב שבו, המכוון את מעשיו כלפי מטרה ידועה במחשבה תחלה – למימינים ומשמאילים, אלה פניהם למזרח ואלה פניהם למערב, אלה הטיפו להתעוררות ולתחיה ואלה להתבוללות ולטמיעה, אלה מצאו את אושר עמם בחידוש ימיו כקדם, ואלה, –  בהמתת העבר מפּני העתיד החדש.  האוחזים ברעיון התחיה לא התפּרדו עוד למפלגות שונות, מפּני שהרעיון העיקרי לכשהוא לעצמו משך רבים אחריו, אבל הדרכים המובילים להוצאת הרעיון הזה מן הכח לפעולה לא היו מבוררים עוד כל צרכם, ולא היה כל מקום לחלוקי דעות.  אכן במשך הזמן התפתח הרעיון בעצמו, והמחזיקים בו החלו לבור להם, כל אחד בפני עצמו, גם את הדרך שילך בה ואת המעשה אשר יעשה, כדי שיועיל ע"י מעשיו לקיומו של הרעיון ולהפרחתו.  פה התגלה המחזה המלוה כל רעיון חדש בדרך התפּתחותו.  בעוד שהרעיון חדש הוא, בבחינת רעיון-שעשועים, מכסה הוא על כל השנויים הדקים וחלוקי הדעות שבין רבים מהמחזיקים בו.  אנשים השונים בהשקפותיהם על החיים, בטבעם ובמזגם, מכיון שנתנו ידם לרעיון משותף אחד, משתדלים הם שלא במתכוין להסתיר את השינויים שבהשקפותיהם, כדי שלא יזיקו על ידי זה להרעיון "הרך והענוג", עושים  הם הנחות רבות איש לרעהו, מבטלים לפעמים רצונם מפני רצון אחרים, ובלבד שיתקיים הרעיון העיקרי, כי חלילה להם לנגוע בו בשעת גידולו הראשונה, בשעה שהוע צריך פינוק ושמירה מעולה.  אבל אחר שהרעיון העיקרי כבר הכה שורש, אחרי שכבר די כח לו לעמוד לכה"פ בפני רוח מצויה, הרי הם פטורים אז מותרנות יתרה ושבים איש איש להגן על השקפותיהם ודעותיהם השונות, ובתוך המחנה הגדול, ששררה בתוכו עד כה אחדות גמורה לשם הרעיון, נבראות כתות כתות או מפלגות מפלגות, שכל אחת מהן בוררת וכובשת לה את הדרך היותר מתאימה להשקפותיה.  כמובן אינם יכולים בני המפלגות האלה להשמיע את דבריהם תמיד בנחת, והשופט מן הצד יכול לבוא לידי טעות ולחשוב כי רואה הוא פה מלחמת כחות שונים ומתנגדים מן הקצה אל הקצה, בעוד שבאמת אין פה כל ניגוד עיקרי רק שינוי הדרכים לבד.  והראיה, כי יקרה שצוררי הרעיון באים להתגרות בו מלחמה, להשמידו או להשפיל את ערכו – נשכח עד מהרה ריב המפלגות, ואנשים שהלכו עד כה בדרכים שונים נותנים עוד הפעם את ידם איש לרעהו, כדי להגן על עצם הרעיון הקדוש לכולם.  היוצא לנו מזה, שהפירוד למפלגות שונות אינו מזיק להתפתחות הרעיון העיקרי שהונח ביסודן של המפלגות, שהפּירוד הזה הוא דבר הכרחי ובא תמיד אחרי שהרעיון נמצא כבר על בסיס נכון, ושהכחות השונים של המפלגות מולידים תנועה ממוצעת ומשותפת. 

כן נפרדים הם בדעותיהם ובהשקפותיהם ע"ד הדרכים המובילים לתחית עמנו: הלאומיים סתם, החובבים ע"ם השיטה הישנה, הציונים הרוחניים והמדיניים, אבל הצד השוה שבהם, שכולם מועילים במדה ידועה לעצם התפתחותו של הרעיון העיקרי, רעיון התחיה, וכולם מצטרפים, מנקודת המבט הכללית, לחשבון אחד, לסך-הכל של  "הצד שכנגד", לעומת אויבי הרעיון העיקרי ושוטניו.  אמנם את אויבי רעיון התחיה קשה יותר להכיר כעת מאשר בראשית התפּתחותו.  אז, כאמור לעיל, לא התוכחו עוד ע"ד הדרכים השונים המובילים להשגת המטרה הראשית, והשאלה "הלנו אתה אם לצרינו" היתה פשוטה, וכל אחד, אם אך היה ברצונו לתת תשובה על השאלה הזו, היה מוכרח לתת גם תשובה פשוטה מבלי כל התחכמות יתרה; אבל עתה, אחרי שרעיון התחיה שפך את ממשלתו על החלק היותר טוב שבעמנו, ואחרי שהמחזיקים ברעיון הזה נפרדו למפלגות שונות, שוב אין עוד צורך לאויבי הרעיון להראות את עצמם מתנגדים גמורים, אלא משתדלים הם להתראות גם המה כבני מפלגה אחת, השונה אך בדרכיה שהיא בוחרה לה מהמפלגות האחרות.  ע"ד התבוללות וטמיעה גמורה לא תשמעו עוד דבר וחצי דבר לא בספרותנו ולא באספותינו, אדרבא, בעת האחרונה הננו שומעים אך תהלות ותשבחות לרוח ישראל, לתורתו ולספרותו ולמדותיו, מפי אנשים כאלה, שמעולם לא פללנו לראות אותם בתור מגיני היהדות ומליציה, ואחרי התהלות והתשבחות שהם מפזרים ביד רחבה ו"כיד המליצה הטובה עליהם" ליהדות ולנושאיה, הם באים להוכיח, כי כדי לחבב את היהדות ולהוקירה אין כל צורך ללמוד ולדעת אותה, כי למוד השפה וספרותה בבתי הספר אשר לעם הוא אך דבר מיותר, ולא אך דבר מיותר, אלא שגם מזיק הוא במדה ידועה להשתלמותם האנושית של בני הנעורים, כי אין מן הנחוץ לעם ישראל ללמוד את כתבי הקודש במקורם הראשון, כי כתבי הקודש מכובדים הם אצל כל העמים הנאורים רק מפני תוכנם הנעלה, והתוך נמסר גם בהעתקה טובה, ובכן אין לאבד זמן וממון על למוד שפה מתה, שכבר עברה ובטלה מן העולם.  דברים כאלה וכאלה נשמעים מפי המתפארים להיות אוהבי העם ומגיני היהדות, וההמון הבינוני עומד כמתעתע ואינו יודע להבחין בין הלאומי או העממי באמת ובין המתבולל, אחרי ששניהם מדברים בשם אושר העם וקיומו, בשם תורתו ואידיאליה הנשגבים הצפונים בה. 

זהו הטיפוס היותר חדש של המתבוללים שלנו, שהחל להופיע בעולמנו בראשית המאה הנוכחית, ובטיפוס הזה מחויבים, לפי דעתי, להלחם כאיש אחד חברים כל אלה שרעיון התחיה יקר להם, למרות המפלגות השונות שהמה מתיחסים עליהן, מחויבים הם להוקיע את עיקריהם של המתבוללים האלה, המתכסים לפעמים בטלית של עממיות כדי לתפוש את לב ההמון לעיני השמש ולהראות לכל, כי "נאה דורשים" אלה אינם באמת בני אחת המפלגות אשר "לנו", כי אם חותרים הם חתירה עמוקה תחת רעיון התחיה, כי אם נשים את כל העממיים הלאומיים, החובבים והציונים שלנו בכף מאזנים אחת יהיו הם בכף האחרת, וכי עלינו להתעתד ביחסנו אליהם לא לקראת עבודה ממוצעת על צד הפשרה, כי אם לעבודה שתצא מהכרעת הכף האחת את השניה. 

 

 

IV

עוד הפעם אני שב לחברת מפיצי ההשכלה, אבל לא לחברה הפּטרבורגית, כי אם לסניפה האודיסאי, וביחוד ל"האספה-רבתי" האחרונה.  אמנם אין מגמתלי פה לתת חשבון מפורט על מהלך האספה, על מנוחת הנפש ששררה שמה בשעת הוכוחים, מצד אלה שישבו על כסאות הועד, על אופן פתיחתה וסגירתה.  חברי הועד אומרים, כי האספה נפתחה ברצון ונסגרה באונס, אבל באמת אין הדבר כך: היא נפתחה באונס ע:י מאה וחמשים חברים שפנו במגלת ספר לועד האודיסאי ע"ד החנוך הלאומי.  המגלה הזאת היתה מונחת כאבן שאין לה הופכים חדשים אחדים, ולבסוף, כאשר לא יכול עוד הועד להצפינה, הזמין את מקודשיו לאספה רבתי.  והאספה הזאת נסגרה ברצון, כי לולא רצו חברי הועד בסגירתה, היו יותר נזהרים בדבריהם, כיאות ל"מפיצי השכלה", לא היו פוגעים בכבוד אנשים פרטיים, וביחוד לא היו שופכים מי מדמנה על אידיאלים שהיו כבר למשאת נפשם של טובי בני עמנו, ולא גרמו ע"י זה הקמת שאון באולם האספה, והאספה היתה נמשכה עד סופה.  אמנם, כאמור, לא על זה אני בא לדין בהשקפתי זאת.  הדו"ח ע"ד האספה נדפס כבר בה"וואסחאד" ובה"יוד", ומי שרוצה יכול לקבל מושג נכון מתכונתה מתוך השורות בה"יוד" ומבינות לשורות בה"וואסחאד"  (ב"המליץ" וב"הצפירה" באה העתקת הדו"ח כפי שנדפס בה"וואָסחאָד").  רוצה אני רק להתמהמה כמעט קט על הנגוד העיקרי שהתגלה באספה האודיסאית בין הלאומיים ובין המתבוללים החדשים – אחדים מהם ישנים הם, אלא שהתבוללותם לבשה צורה חדשה – וכמדומה לי שבצורה בולטת וגסה כזו לא בא רעיון ההתבוללות לידי גילוי במשך כל עשר השנים האחרונות. 

במגלת-הספר שהושיטו הלאומיים על שם הועד האודיסאי לא בקשו גדולות ונפלאות, כי אם שאלה קטנה, והיא, שהועד ישתדל להרחיב בבתי הספר הנתמכים על ידו את הפּרוגרמה של הלמודים העברים הכוללים בתוכם את למוד השפה ודקדוקה, כתבי הקודש, דברי ימי ישראל וספרותו.  לכל הלמודים האלה, כך מוצאים בעלי המגלה, מן הנחוץ להקדיש מעשר עד שתים עשרה שעות לשבוע, היינו את החלק השלישי, בקירוב מכל שעות הלמוד, תחת אשר עד כה הקצו ללמודים העברים בבתי הספר העומדים תחת חסותה של החברה האודיסאית רק מחמש ועד שש שעות לשבוע, ובבתי הספר אשר לנערות רק משתים ועד שלוש שעות.  מספּר שעות מצער כזה אינו מספּיק בשום אופן לתת לתלמידים ידיעה מסוימת אם גם שטחית של הלמודים העברים, ידיעה שתשאיר אחריה רושם גם אחרי שיעזבו התלמידים את בית ספרם וילכו להם באשר ילכו.  עוד בקשו בעלי המגלה, שהועד ישגיח מצדו על הרוח השורר בבתי הספר המקבלים ממנו תמיכה, שיהי יותר מתאים לרוח עמנו בכללו, שהתלמידים המתחנכים בבתי הספר האלה ימצאו שמה חנוך מתוקן, שלא יעזבו את בית הספר ב"נפש רצוצה" ומקולקלת.  אמנם מי שלא התבונן אל הרוח השורר ברוב בתי הספר שלנו, וביחוד באלה מהם שללמודים העברים מקדישים בם אך שעה קלה ביום, אינו יודע עד כמה קובעים אנו את הנפשות הרכות והתמימות של ילדינו.  הילדים, בהיותם אך ילדים, אינם יודעים עוד את המסים והארנוניות שעמנו חייב לשלם לתביעות הזמן והמקום ונפשם הטהורה נוחה להתפּעל בכלל; והילדים האלה רואים את ערכם הפּחות של הלמודים העברים, כערך האופן החמישי בעגלה, רואים הם כי מורי הלמודים העברים בעצמם נכנעים הם במדה ידועה לפני המורים של הלמודים הכלליים, רואים הם כי בהגיע תור העברת התלמידים ממחלקה למחלקה מדקדקם בנוגע לכל הלמודים חוץ מהלמודים העברים שאינם לעכובא, ולאט לאט מתרגל תלמיד כזה להביט גם הוא על יהדותו בכללה כעל דבר טפל, שיש לה אך ערך משועבד, ולאט לאט הוא מוצא כי גם היא כהלמודים העברים אינה לעכובא...  בעלי המגלה בקשו אך, שגם התלמידים העברים ימצאו בבתי הספר העברים חנוך טבעי, כחנוך שמוצאים ילדי העמים האחרים בבתי ספריהם הם, שהנשמה העברית לא תחלק על דרך התפּתחותה למחצה, לשליש ולרביע, והחנוך הטבעי הזה הרי הוא נקנה ראשית כל בהוספת השעות המוקדשות ללמודים העברים ועוד בדברים אחדים שאינם מצטרפים לחשבון מדויק, אבל עלולים הם להשפיע גם כן בדרך טבעי על נפשות הילדים, כמו חגיגת המועדים העממיים בפאר והדר לפי רוח הילדים, ספּורים על דבר גבורי הרוח שבעמנו, וכדומה דברים המשאירים רושם נעים ומועיל בנפשות הרכות.  כמובן, לא בקשו מעולם בעלי המגלה, כי ילעיטו בבתי הספר העברים את התלמידים איזה רוח לאומי באופן מלאכותי, כי ילמדום תורת "אתה בחרתנו" בעל כרחם; ואין צריך לאמר, כי מעולם לא עלה על דעתם של בעלי המגלה לדרוש הרמת הרוח העברי על חשבון התפּתחותו של הרוח האנושי הכללי.  הם, בעלי המגלה, באו אך להמליץ בעד החנוך הטבעי, שהוא גם החנוך העממי או הלאומי במובנו היותר טהור, בעד חנוך כזה שבאו עליו כבר הסכמות כל גדולי תורת הפּדגוגיה. 

ומגלה כזו, שנחיצות מסירתה לכשהיא לעצמה לאנשים המושבעים ועומדים להפיץ השכלה בתוך עמם משונה היא ובלתי טבעית, ודבר זה בלבד דיו להעיד על שפלות המדרגה שבה נמצא חנוך דורנו הצעיר, –  מגלה פשוטה כזו הרעישה את לבות חברי הועד האודיסאי, בשבילה הרעישו החברים את עולמנו הקטן והדל, בשבילה עשו הכנות רבות במשך חדשים אחדים, בשבילה קראו לאספות של חשאי  (עי'  "וואָסחאָד", גליון 23, מאמרו של דובנוב) קודם לאספה הגדולה, ובשבילה קרה מה שקרה....

 

הועד האודיסאי מוצא שלא רק אין מן האפשרות אלא שגם אין מן הצורך להוסיף מחול על הקודש, כי רב להם לתלמידים בפּרוגרמה של הלמודים העברים הקיימת, כי החנוך הלאומי בכללו אינו מועיל כי אם מזיק הוא להתפּתחות האנושית.  מהשקפה הפּדגוגיה אינו יכול הועד בשום אופן להסכים לתת מקום בראש ללמוד שפה מתה.  בית הספר מחויב להכין את תלמידיו לקראת מלחמת החיים, ומפּני זה הוא צריך לתת להם את האמצעים הנחוצים למלחמה הזו, הלא הם: שפת המדינה, חכמת החשבון, ידיעת ההיסטוריה, הגיאוגרפיה וכדומה.  והראיה, שאפילו ב"חדרים" באודיסא מקדישים ללמודי שפת המדינה שעות אחדות כמספר השעות שמקדישים שם ללמודי חומשי התורה; אין זאת, כי דעת ההורים נוחה מזה.  עוד מוצא הועד, שאי אפשר ללמוד את השפה העברית על בוריה, גם אם יקדישו לה את מספּר השעות המבוקש, והלא רואים אנחנו, כי תלמידי בתי הגימנזיום לומדים את השפה הרומית במשך שמונה שנים רצופות, משש עד שמונה שעות מדי שבוע בשבוע, ובכל זאת מקבלים הם סוף סוף אך ידיעה שטחית בשפה זו.  זאת היא תשובתו הרשמית של הועד.  כמובן, אינה יכולה תשובה כזו להספּיק לא רק רצונם של הלאומיים הקיצוניים, כי אם גם את רצונם של העממיים המתונים.  לחשוב את השפה העברית לשפה מתה ולהוריד את ערכה בעד העם העברי עד ערך השפה הרומית בבתי הגימנזיום – מחשבה בלתי מיוסדת כזו יכולה אמנם לעלות אך בראשם של אפּוטרופּסי השכלתנו, שנתרחקו כבר מעמם ומספרותו, או שלא היו קרובים אליו מעולם.  אבל בכל אופן יש בתשובה הזאת מעין השאלה.  על דברים כאלה היו יכולים חברי האספה הכללית לדון בכובד ראש, ובודאי היו נמצאים מומחים לאותה שאלה שהיו יכולים ללמד את חברי הועד פּרק בדברי ימינו, או גם פּרק בתורת ערך השפה הכללי בעד כל עם ועם.  בודאי היו יכולים להוכיח על נקלה כי השפה קשורה היא בנפש העם, וכי בכל הזמנים נושאה היא עליה את חותם גורלו של העם, כי כמו שעמנו אינו חי כיום הזה חיים מלאים וטבעים, כך מורגש ההעדר של החיים המלאים גם בשפתנו, אבל מאידך גיסא, כשם שלא מת עם ישראל, כך לא מתה גם שפתו, וכי מיום שהתעורר עמנו לשאוף לתחיה הננו רואים כבר את סימני השאיפה הזאת גם בשפתנו, שהתפּתחה ונתרחבה במשך עשרות השנים האחרונות רב יותר מאשר במאות האחרונות עד שנות השמונים למאה העברה.  על שאלות כאלה, כאמור, היו יכולים לדון בכובד ראש מבלי שיז קצף מפּי אחדים של חברי הועד.  אבל מיד כשנפתחה האספה הכניסו המה בעצמם לתוך הוכוחים זרם של מלחמה, ובבואם לדבר על דברי המגלה שכחו כמעט את העיקר, את עצם השאלה, שבשבילה התאספו, ומצאו כאן מקום לגבות את חובם הפּרטי מהציונים זעומי נפשם, וידברו רתת על הציוניות ועל הציונים, על האידיאל הכוזב ועל נביאי השקר שהתרבו בזמן האחרון, ויזהירו את הקהל הגדול מתת אוזן קשבת לדברי המתעים, המושכים אחריהם את המון העם בתקות שוא ומדוחים.  כזאת וכזאת דבר הנואם הראשון מתוך חברי הועד, ואחרי אשר הוציא את כל כלי אשפּתו, אחרי שעמל להוכיח, כי באמת נוחה דעת הקהל מעבודת הועד עד כה, וכי רק יד הציונים היתה באמצע לבוא במגלת ספר ובהרצאות, חפץ, כנראה, הנואם, להשמיד את הציוניות במכה אחת, ויפנה בהתלהבות עצומה אל כל חברי האספה בשאלה נכבדה והיא: "הציונים רוצים להשיב את עם ישראל לאדמתו, ומה יעשו אם תהפך כל אדמת ישראל בן רגע כמהפּכת האי מרטיניקא?"  אמנם שאלה מחוכמה היא, וכדאית היא שתשאר לזכרון לדורות.  רק דבר אחד נראה לי כמוזר מעט, למה היה לנואם להרחיק את עדותו עד לאי מרטיניקא, הנמצא במרחק רב מארץ-ישראל, ומדוע לא השתמש במהפכת סדום ועמורה, שכנודע, עמדו הערים האלה בקרבת ים-המלח, וים המלח, כידוע מספרי הגיאוגרפיה, נמצא בארץ-ישראל גופא? 

אחרי הזקן שבחבורה החרה החזיק אחד מהצעירים, שנמנה גם כן על חברי הועד, והצעיר הזה שאל בתמימותו, בשלמי ובשלמה כל הסער הזה?  האם אי אפשר לדעת את היהדות מבלי ללמוד את השפה העברית, והאם אין מוקירים כל העמים הנאורים את כתבי הקודש, מבלי שקראו אותם במקורם הראשון?  אין זאת כי אך תואנה מבקשים להם הציונים ואך עלילות דברים בעלמא הם שמים לועד ולחבריו.  וכדי לאמת את דבריו לקח הנואם הצעיר למשל את דור המדבר, את שבירת הלוחות ואת עגל הזהב, ויזהר גם הוא מצדו לבלתי לכת אחרי התורה החדשה, אחרי אליל הלאומיות. 

ועל דא ודאי יש להצטער, שרוב צעירינו שואבים את ידיעותיהם המקוטעות על דבר היהדות מתוך הספרות הלועזית, מתוך מאמרים בודדים של הספרות התקופית, וברבות הימים המה באים לידי טעות לחשוב באמת, כי כבר רכשו להם ידיעה מספּיקה וכבר יש להם המשפּט לחוות את דעתם לפני קהל ועדה גם על כל הדברים העומדים ברומו של עולמנו הרוחני.  הצעירים ממין הזה אינם חושדים בנפשם, כי יותר ממה שיכירם מקומם בראש אספה גדולה בשעה שידובר שם על דבר הפּרוגרמה של הלמודים העברים, היה מן הנחוץ שיבקרו הם בכבודם ובעצמם, ודוקא לא בתור חברי הועד, כי אם בתור תלמידים פּשוטים, את בתי הספר העברים לכל הפּחות שנים אחדות רצופות, אחרי שירחיבו בהם את הפּרוגרמה העברית.  אמת כי גם אז לא יצאו מזוינים בידיעות רחבות על דבר היהדות, אבל יבואו לכל הפּחות לידי הכרה שלא להם להיות קופצים בראש, במקום שדרוש למוד וידיעה עמוקה. 

הצעירים האלה אמנם שוגגים הם מחסרון ידיעה, אבל יש גם מזידים.  הנני חפץ להראות איך מעקמים לפעמים במתכוין לא רק פסוק אחד, כי אם מאורע שלם, מאורע הכי-נכבד בחיינו ההיסטורים אחרי המאורע של יציאת מצרים.  סופר אחד הנודע לשם בספרות היהדות הרוסית יצא לפני שלש עשרה שנה להגן על המחברת Autoemancipation  של פּינסקר בפני הקמים עליה.  בדברים חמים ומלאים רגש מתאמץ הסופר הנכבד להוכיח, כי האידיאה של תחית ישראל על אדמתו יכולה לצאת מן הכח אל הפּועל, רק אם תתרחב בין בני הדור הצעיר, רק אם ימשיכו הצעירים אחרי החלוצים הראשונים, "רק אם יהיו מסורים לרעיון התחיה בכל נפשם, אם יציבו להם למעלה מכל בחיים לא הטבת מצבם הפרטי, כי אם את אושר-עמם".  "בהיסטוריה העברית נוכל למצוא אותות ומופתים, המוכיחים את אפשרות התגלמותן של השאיפות העממיות היותר רמות.  כאשר לא יכול עזרא להגן על הסדרים שנקבעו לפי רוחו בעזרת נחמיה, והסדרים החלו להתמוטט, הנה אך הופיע נחמיה שנית בארץ-ישראל ויחוק אותם עוד הפּעם.  והלא בהשאיפה האידיאית הזו של עזרא היתה כמוסה גבורת ישראל העתידה.  מי היה יכול להאמין בשעה שעלה עזרא מבבל עם הגולים הראשונים לארץ אבותיו, בשעה ששאיפותיו לא היו עוצרות בתוכן מאומה מלבד אידיאה רמה – מי יכול אז לחשוב, אומרים אנחנו, כי האספסוף הזה של אנשים גסים ומפחדים לרגעים יהפך תחת הנהגתו של עזרא במשך הזמן לעם גבור ואמיץ-כח, ותחת הנהגתו של בר כוכבא יתן את חתיתו על לגיונות הרומאים של תקופת הקסריות?"   שאלות חיי היהודים, קבוצת מאמרים מאת מנשה מרגלית, שנת 1889, ע' 538).  האידיאה של המחברת Autoemancipation התפשטה בין כה וכה בין חלק נכבד מעמנו ולבסוף מצאה לה גואלים חדשים גם בין אחינו המערביים.  בין כה וכה החליף גם הסופר הנזכר את השקפתו על עתידות ישראל מן הקצה אל הקצה, ויצא הפּעם לבקר את הציוניות ולהוכיח, כי אין לה בסיס נכון בחיי ישראל, וכי השאיפה לתחית ישראל על אדמתו מתנגדת היא להתקדמותו ההיסטורית, ועוד הפּעם מנסה הסופר לאמת את הנחותיו על ידי מאורעות לקוחים מדברי ימינו, ועוד הפּעם בא הוא לדבר על דבר תקופת הבית השני, וכה דבריו: "ההיסטוריה יודעת דוגמאות כאלה, שקרו ובאו בעת התחיה הלאומית-המדינית היותר מוצלחת.  בתקופת הקמת הבית השני, שנולדה לא כך ברצונם של שני מנהיגים, כי אם על פי רשיונו של שלטון המלכות, רק חלק קטן ודל של גולי בבל התנער להעתיק את מושבו לירושלים, והרוב הגדול נשאר בבבל וימאן להחליף את מצבו הבטוח במצב בלתי ידוע בארץ אבות.  אז היו גם המנהיגים אחרים, גם המלכות, שבה היו תלוי גורל החיים החדשים, הביטה בעין יפה על היהודים, וגם לא ארך הזמן מהחורבן הראשון ועד התחיה החדשה.  ובכל זאת גם אז, למרות המצב שהיה מסוגל לצמיחת רעיון התחיה, רק החלק הדל נתן את ידו לרעיון הזה ויחל את חייו מחדש; הרוב הגדול לא זז ממקומו.  הודות להכח והגבורה של המנהיגים עלתה בידם לסדר את החיים הפּנימיים וליסד ממשלה חדשה.  אבל שתי מאות שנה עברו בצרות ומועקות שונות, ולא הספּיקו עוד היהודים להנפש כמעט קט, והנה החלו הרדיפות, ובמשך כל התקופה הזו עד חורבן הבית השני לא פסקו המהפּכות הפּנימיות והסכסוכים מבחוץ, עד כי רק שתי נקודות מאירות נוצצות מתוך הערפל המכסה את כל האופק של תקופת החרות המדינית, הלא המה גבורת המכבים ותורתו הנשגבה של הלל".  (דאגות הזמן בקרב היהודים המערביים, מאת מנשה מרגלית.  "וואָסחאָד", 1898, חוב' א', ע' 121). 

רחוק אני מהאשים את הסופר הנכבד, כי נהפך מסניגור לקטיגור, זוהי זכותו של כל אדם חפשי.  אבל בהשתנות השקפת הסופר הן לא נשתנתה התקופה הארוכה של הבית השני ולא נשתנה ערכה אפילו כמשהו בעד חיינו ההיסטורים שאחרי כן?  ושתי התמונות של תקופה אחת שהעביר לפני הקורא הסופר הנכבד הלא מתנגדות הנה זו לזו ניגוד גמור, והסופר בעצמו משתמש בהן למטרות שונות: על ידי התמונה הראשונה הוא אומר לחזק את רעיון התחיה ועל ידי השניה הוא אומר להרסו, על ידי הראשונה הוא נוטע ועל ידי השניה הוא עוקר נטוע.  כן עושים אחדים מסופרינו בספרותנו העתיקה כאדם העושה בתוך שלו.  מבלי חפצם בעתיד כזה בעד עמם, שהוא מתאים אל העבר שלו, משנים הם את פּני המאורעות של העבר, ובמקום שאין ברירה מושכים הם אותם בחזקה, כדי שיהיו מתאימים את העתיד שלהם...  והצעירים שאי אפשר להם לשאוב את ידיעותיהם מן המקור הראשון  באים אחריהם ושותים את דבריהם בצמא... 

__________

הקריאה: "ציונים עליך ישראל!"  אינה מבהלת עוד את ההמון הגדול, כי כבר הסכין לשמעה מעברים שונים, מן הצדיקים והאדמורי"ם אשר על גדול הווייכסל, ועד האירופּאים הגמורים אשר על שפת הים השחור.  ההמון הגדול, העם כולו, אינו שם לבו כלל לא אל החלטות הועדים השונים, ולא אל החלטות שמתקבלות באספות רבתות, ואפילו אם מתקבלות הן על פּי הכרעת רוב דעות.  הועדים והאספות לחוד, ורוח החיים המנשב בעוז לחוד, –  ואשרי העם שהעומדים בראש מוסדותיו אינם אוטמים, כי אם מטים את אזניהם לקול החיים. 

 

V

נחוץ לעקור את הרע עם השורש.  הרופא צריך לחקור אחרי מקור המחלה, אחרי סבתה העיקרית, ואינו רשאי להסתפּק אך במלחמה, שהוא נלחם נגד תוצאות המחלה הבולטות.  בחיינו אנו – כבר באנו כולנו לידי השקפה אחת – יש שורש אחד פורה ראש ולענה, וכל עמלנו לטובת התפתחות ספרותנו יהיה לריק, אם לא נעקור את השורש הזה.  עתידו של כל עם תלוי בחנוכו של הדור הצעיר, מפתחות העתיד נמצאים בידי בני הנעורים, וכל זמן שלא יעלה בידנו לשנות את פּני החנוך המקולקל בבתי הספר של העם, כל זמן שנעסוק בגדולים ונסב עינינו מן "התינוקות של בית רבן שלא חטאו", מזה החומר הרך, שפּושט צורה ולובש צורה, הכל לפי המחנך והסביבה, –  עד העת ההיא אי אפשר לנו לקוות, שפּעולותינו בעד תחית עמנו תהיינה פּעולות של קימא.  הפּסיכולוג המצוין וויליאם ג'יימס אומר במקום אחד בספרו: "שיחות עם המורים על דבר הפּסיכולוגיה", שכל בני האדם, ואפילו היותר חפשים בדעות, סוף סוף מחזיקים הם בנושנות בכל הנוגע למושגים, שבראו להם בימי הילדות והבחרות.  "מי מאתנו – כה אמר וויליאם ג'יימס – לא נסה להתוכח עם אנשים באים בימים.  אנחנו הכרענו אותם באותותינו ובראיותינו, הכרחנו אותם להודות למשפּטינו ההגיוניים, וכעבור שבוע ימים מצאנו, כי עומדים הם על דעתם הישנה, כאילו מעולם לא נגענו בשאלה שהתוַכחנו עליה".  "אמנם קונסרבטיזמוס כזה נולד בכל אחד מאתנו בזמן הרבה יותר מוקדם מכפי שאנו חושבים.  כמעט שפּחד יאחזני להגיד זאת, אבל חושב אני, כי אצל רוב בני אדם נולד הקונסרבטיזמוס הזה בשנת העשרים וחמש לשנות חייהם".  דור המדבר היה זוכר תמיד את הבצלים ואת הקישואים, ואף בידי מנהיג כמשה לא עלה להכניסו אל הארץ... 

דור חדש נחוץ לנו, דור שלם בגופו ושלם בנשמתו.  בתי ספר חדשים נחוצים לנו.  בתי ספר שלמים ומתוקנים, מתאימים לרוח העם ולרוח החיים הסובבים אותו.  אמנם השאלה הזאת תפסה תמיד את המקום היותר נכבד בספרותנו, אבל נצחון כזה שנחלה באספתה של חברת  "מפיצי השכלה", שהיתה בסופה של שנה זו בפּטרבורג, לא נחלה עד כה מעולם. 

בסופו של דצמבר העבר קרא הועד של חברת "מפיצי השכלה" הפּטרבורגית לחברים מערים שונות לאספה כללית, כדי להתיעץ יחד עם חברי הועד על דבר פּעולות החברה בעתיד.  להשתתף באספה הזאת נקראו כחמשים חברים מערי המדינה וכעשרים איש מן החברים שבפּטרבורג, מלבד חברי הועד.  איזה קנה-מדה לקח לו הועד בבואו להזמין דוקא את החברים האלה ולבכר אותם על פּני יתר החברים – זהו בודאי מסודות הועד, ובלי ספק היה טעמו ונימוקו עמו בדבר הזה.  הנה כי כן השתוממו רבים מן הנאספים, בראותם, כי ברשימת ההזמנה נפקד מקומם של אחדים מסופרינו היותר מצוינים, שהרימו את קולם בעת האחרונה להראות לכל את נגעי החנוך של דורנו הצעיר ושאולי אך הם בהרמת קולם גרמו, שיזכו רבים מהחברים להקרא לחוות דעה, אבל לא על זה אנו דנים כעת.  דיינו, כי הועד הפּטרבורגי הולך מחיל אל חיל בדרך התפּתחותו ומתעורר באמת לחיים חדשים, כלומר מתחיל שלא להעלים עין מן החיים הישנים. 

על הפּרק עמדו שאלות רבות, שכל אחת מהן נכבדה בפני עצמה, ובכל זאת היתה ביניהן שאלה אחת, שאם כי לפי הפּרוגרמה לא עמדה בראש, אלא נדחקה בין שאר השאלות, נהפכה בדרך טבעית לנקודת הכובד של כל האספה.  שאלה זו היא שאלת ה"חדרים".  בישיבות היום הראשון לא ידעו עוד רבים מן החברים איש את רעהו.  דברו על דבר השכלה סתם, על דבר נחיצותה לעמנו ועוד על דברים כלליים כאלה, שבנוגע להם אין מקום להתנגשות הדעות.  בשעה שמתעוררות שאלות כלליות כאלה אי אפשר להכיר בין ציוני ובין עממי ובין מתבולל למחצה: הכל מודים בנחיצות ההשכלה הכללית וכמעט שבנידון זה אין מקום לוכוחים.  אבל מכיון שהגיעו לשאלת החדרים, מיד הרגישו כל חברי האספה, כי נגעו הפּעם בנקודה היותר מכאבת של חיינו.  שאלת החדרים היתה עד מהרה לאבן בוחן.  הנואמים נלחצו אל הקיר ולא יכלו עוד לצאת ידי חובתם בפרזות כלליות.  הם היו אנוסים לברר את השקפותיהם על דבר החנוך העברי, מבלי נטות הצדה.  טבעה של השאלה עצמה היה מחייב אותם לדבר דברים ברורים, וחברי האספה נפרדו למפלגותיהם, אף על פּי שהרבה מהם לא הכירו איש את רעהו קודם האספה כלל.  ולכבודם של חברי הועד הפּטרבורגי צריכים אנו להגיד, כי נאומים מעין אלה, שהצטיינה בהם בשנה העברה האספה של הסניף האודיסאי, לא נשמעו הפּעם כלל באספה זו.  לא היה אף אחד מן החברים, שפּגע בערכם הגדול של הלמודים העברים.  אדרבה, כל הנואמים השתדלו להראות גלוי לכל, עד כמה מגיע יחסם החיובים וחבתם לכל קדשי עמנו.  וראה זה הפלא ופלא: אפילו ראשי המדברים שבאספה האודיסאית, שלקחו חלק גם באספה זו, –  גם המה בעל כרחם ענו אמן, גם המה מצאו לנחוץ לצאת בתור מגינים על הלמודים העברים.  אין זאת אלא שגדות ה"ניוואַ" מועילות יותר להבנה ישרה משפת הים השחור.  בכל זאת, אף על פי שכל החברים באו לכלל דעה אחת, כי החנוך העברי נמצא כעת במצב בלתי טבעי, נפרדו בבחירת הדרכים להטבתו ולתקונו לשלש כתות, שהן באמת אך שתים.  הפּלוגתא על דבר הדרכים השונות היתה נובעת אצל בעלי הכתה הראשונה מהשקפתם העיקרית על החנוך העברי, שהיא שונה בעצם מהשקפתם של בעלי שתי הכתות האחרות, בעוד שבעלי הכתות האחרונות יצאו מנקודה משותפת אחת ושאפו למטרה אחת, והמחלוקת שביניהם היתה נוגעת באמת אך אל האמצעים.  פה הנני צריך להקדים דברים אחדים על דבר מאורע אחד בשעת הישיבה הראשונה, שהביא רבים לכלל טעות.  על הפּרק עמדה אז השאלה לאיזו מבתי הספר צריכה חברת "מפיצי השכלה" לתת משפט הבכורה בבואה לתת להם תמיכה: אם על החברה לקחת לה לקנה-מדה את המצב החמרי של בתי הספר ולבכר את אלה מהם, שאין להם היכולת להתקיים בלי עזר מן הצד כלל; או עליה למוד את בתי הספר רק מצד מצבם המוסרי, וביחוד מצד מספּר השעות שהקצו בהם ללמודים העברים, ולהעמיד בשורה הראשונה לעניני תמיכה את אלה מבתי הספר, שימצאו אותם יותר מוכשרים לתת לתלמידיהם חנוך עברי הגון.  חברי הועד קוו, שההצעה האחרונה תתקבל על דעת כל החברים, ואל נכון קוו לעשות בזה נחת רוח מיוחדת להחברים הציוניים והלאומיים, והנה יצא ההפך ממה שקוו – ההצעה הזאת נדחתה ברוב דעות גדול ונתקבלה במקומה הצעה אחרת: החברה רשאית לתת תמיכה גם לבתי ספר, שאין בם מקום ללמודים עברים כלל.  התקבלות הצעה מוזרה, לפי המבט הראשון, כזו, הביאה רבים מן החברים לידי תמהון גדול, וביחוד כאשר נודע הדבר, כי הציוניים והלאומיים דוקא הכריעו את הכף לצד ההצעה המשונה הזאת; ואפילו אחדים מן הציונים לא הבינו את פּשר החידה.  אחד מן הסופרים נחפּז לשלוח הרצאה קצרה על דבר ישיבות יום הראשון של האספה, והרצאה זו נדפסה באחד מעתונינו היומיים.  הסופר הודיע בדאבון-לב, כי הלאומיים, בהיותם המעט מכל החברים, לא יכלו להגן על השקפתם,  "והצד האחר" הכריע.  אבל באמת לא היה פה כל נצחון "מצד האחר".  אדרבה "הצד האחר" נלחם בכל עוז בעד התקבלות ההצעה הראשונה, כלומר בעד ההצעה לבכר את בתי הספר עם פּרוגרמה רחבה של למודים עברים על פּני בתי הספר האחרים, ומצד הציונים והלאומיים היתה דחית ההצעה הזאת אך אחד מטכסיסי המלחמה היותר דקים.  כבר בשלה די צרכה ההכרה הפּנימית של הדואגים להטבת החנוך, כי אי אפשר להסתפּק עוד בהנחות קלות, שאומר לעשות לנו "הצד האחר".  בבתי הספר העבריים הכלליים מתחנכים אך מחמשה עד עשרה אחוזים למאה מכל ילדי עמנו, ותשעים אחוזים מן האבות שולחים עוד היום את בניהם לה"חדרים".  ה"חדר" על כל מגרעותיו וצדדיו הצלליים סוף סוף הוא מוסד עממי במלוא מובן המלה – ובכן, אם רוצים אנו באמת להיטיב את דרכי החנוך, אם מבקשים אנחנו באמת בעדו רפואה שלמה, אסור לנו להעלים עין מן המוסד העממי היחידי שיצא מתוך עצם חיי העם ושגידולו והתפּתחותו אחוזים וסבוכים בחיי העם.  בבתי הספר הכלליים לא יעמדו הלמודים העברים בשורה אחת עם הלמודים הכלליים לעולם.  בנוגע לחשיבות תהיה תמיד מדרגת הלמודים העברים נמוכה ומשועבדת, תמיד יהיה איזה ניגוד בין הלמודים האלה, איזה קו מבדיל ומפריד, מה שאין כן אם יעמלו לשנות את פּני החדרים ולתת להם תמונה אירופּית, אם יעמלו להכניס לתוך קרן-החשכה הזו אור וסדר.  הלמודים העברים לא ירדו ממדרגתם, שעמדו עליה עד כה, וברבות הימים תוָלד ביניהם ובין הלמודים הכלליים התחברות אורגנית ויהא ביניהם קשר של קימא.  כל מי שיודע פרק בתורת התפּתחותם הטבעית של המוסדות העממיים יכיר על נקלה, מה רב ההבדל בין הכנסת הלמודים העבריים לבתי הספר הכלליים ובין הכנסת ה"כלליות" לבתי הספר העברים העממיים.  נקל לראות מראש, כי אם אך יעלה בידנו לפתוח את החדר בעד הלמודים הכלליים, יהיה שם גורל הלמודים האלה טוב הרבה יותר מגורל הלמודים העבריים בבתי הספר הכלליים, אפילו בהיותר משובחים.  עם ישראל הצטיין מעולם בקיום מצות הכנסת-אורחים, ובפרט היה זריז עד מאד בהכנסת אורחים קרואים... 

לוא נתקבלה ההצעה הראשונה, אז היו מרגישים חברי הועד, כי המה מצדם מלאו כבר את חובתם המוטלת עליהם באמונה, עשו את ההנחה היותר גדולה, ועל ידי זה היו יכולים להשפּיע, ששאלת החדרים לא תהי עוד לשאלה יוקדת ומרכזית.  אבל מכיון שנדחתה ההצעה הזאת, נשארה שאלת החנוך העברי בכל תקפה, וכשהגיעו לשאלת החדרים נפקחו עיני כל החברים והבינו עד מהרה, מה ראו הציונים והלאומיים על ככה ליהפך פּתאום לכבשים תמימים ולותר על זכותם של הלמודים העברים בבתי הספר הכלליים... 

ופה אנו מגיעים לשלש הכתות הנזכרות לעיל.

הכתה האחת, ואנשיה אך מעטים, מתי מספּר, דרשה לעזוב את ה"חדר" לנפשו ולבלי לטפל בו כלל.  החדר – לפי דברי אחד הנואמים האלה – נקדש כבר על ידי כל העם וחל בו איסור הנגיעה בידים גסות כבכל דבר שבקדושה.  ומצד השני, החדר הנה הוא מוסד עתיק-יומין, זקן ובא בימים, ואינו עלול עוד לקלוט לתוכו זרמים חדשים.  

נגד ההשקפה הזאת מחו בכל עוז הנואמים של שתי הכתות האחרות.  ידברו נא על דבר איסור הנגיעה אלה הרחוקים מעמם, שנגיעתם יכולה להיות באמת אך נגיעה גסה ומסבה מכאובים, אבל פּחד כזה פּחד שוא הוא לאלה, שבתוך עמם הם יושבים, שדפיקת לבם נישאת בד בבד עם דפיקת לבו של כל העם.  גם ההמון היותר גס מכיר סוף סוף את אוהביו האמתיים ומביע להם את אמון רוחו.  ובכלל מוזר הוא יחס כזה, יחס של בלתי-נגיעה במוסדות העם מפּני שהעלו כבר חלודה – והחלודה נהפכה בעיני העם לדבר שבקדושה.  ההשקפה המסוכנת הזאת ידועה היא מכבר, האינטליגנטים שלנו אינם מבקרים את בתי כנסיותינו מפּני יראת הרוממות, מפּני שאינם רוצים לרמוס ברגליהם חצרות של קדושה, אינם מכבדים אפילו במבט אחד את "חדרינו", מפּני שיראים הם ליטול במבטם של חול אחד מששים מקדושת החדר, ועוד ועוד...  מצד השני אסור לנגוע בהחדר לא רק מפּני הדרת השיבה החופפת עליו, אלא גם מפּני חולשת גופו.  גם זו היא טענה ידועה, ויש רבים הפּוסעים עוד פּסיעה אחת קדימה ואומרים, כי עם ישראל כולו עתיק-ימים הוא יותר אפילו מן ה"חדר", כי גם עליו כבר "אבד כלח", כי גם הוא אינו עלול עוד לקלוט לתוכו זרם של חיים חדשים, ובכן...  עוזבים הם אותו לנפשו... 

אין השקפה יותר מסוכנת לחיי העם כהשקפה הנזכרת, והנואם, שיצא להגן עליה, עורר לא רק התנגדות עצומה, אלא גם התמרמרות במדה ידועה מצד הרוב הגדול של חברי האספה.  בחדר, שבו מתחנכים ומתפתחים תשעה חלקים מבנינו הרכים, שבו מתגדל ומקבל השפּעה הדור שיבוא אחרינו, –  במוסד הזה צריכים להתרכז כל מעינינו ופעולותינו, המוסד הזה צריך להיות לנו למקור המחשבה ביום ולמקור הדאגה בלילות.  אסור לנו להסיח דעת ממנו אף רגע.  אם צולע המוסד הזה – את שלמות נפשנו אנו הוא קובע, אם שותת דם הוא – דמינו הם הנגרים, אם מלא הוא פצעים – פּצעינו הם האנושים. 

חברי הכתה השניה והשלישית, כאשר אמרתי, לא נפרדו זה מזה בהשקפותיהם העיקריות, אלא שבחרו להם דרכים שונות.  הכתה השניה הציעה, שישתדלו ליסד בכל ערי ישראל בתי ספר כלליים בלבד ובתי ספר מיוחדים בעד למודים העברים לבד, ושהתלמידים יהיו מחויבים לבקר, כל אחד מהם, את שני בתי הספר זה אחר זה בשעות קבועות בכל יום.  באופן כזה, חשבו אחדים, אפשר יהיה לבטל במשך הזמן את ההתחרות הבלתי רצויה שבין הלמודים הכלליים והעבריים, ללמודים הכלליים יהיה מדור בפני עצמו וללמודים העבריים מדור בפני עצמו.  אבל מלבד שאין לסבך עוד יותר את חיינו המסובכים גם מבלעדי זאת, לא נתקבלה ההצעה הזאת עוד מטעמים שונים, והעיקר – מפּני שבאופן כזה יוכל היות, כי בעצמנו נברא לנו ברבות הימים מעין הדינים של בשר וחלב ותערובות גם בעניני החנוך והלמודים, תחת אשר במאה העברה זכו אותנו בתורה חדשה: יה יהודי באהלך ואדם בצאתך", והנגוד היה אך בין האוהל ובין הרחוב, נזכה במהרה לשמוע מאת מדריכינו: היה יהודי בבית הספר העברי ואדם בבית הספר הכללי.  עם השואף לשלמות צריך להזהר מכל חלוקת הנפש לשתים.  הוא צריך לשאוף, שגם כל מוסדותיו יהיו שלמים, שלא יהיה שום נגוד בין היהודי ובין האדם.  תנו לנו בית ספר שלם, פּתחו שערי החדר, קרעו חלונותיו, הכניסו לתוכו את העולם עם כל גווניו הרבים, ואז תראו כי הנשמה שנפח אל בקרבנו שלמה היא, ואך בחוזק יד, באופן בלתי טבעי, נקרעה לגזרים... 

ברוב דעות גדול נתקבלה ההצעה, שמהיום והלאה מחויבת חברת "מפיצי השכלה" בכל פעולותיה העתידות לפקוח עינה על החדרים ולשכלל מצבם, שהחדרים צריכים לעמוד בנוגע לפעולות החברה בשורה אחת עם בתי הספר הכלליים.  והלאה: האספה מציעה, שהועד הפּטרבורגי ישתדל לפני הרשות לבטל את איסור כניסת הלימודים הכלליים להחדר העברי. 

שאלת-החדרים היתה לנקודת-המרכז של כל האספה ונפתרה באופן היותר טוב, כלומר: השאלה בעצמה עוד לא נפתרה, לעת-עתה נתקבלה אך הצעה טובה על דבר פתרונה, ואולם כל אספה אינה יכולה לתת יותר מהצעות והחלטות.  יתר השאלות שנגעו בהן, אם גם נופלות הן בחשיבותן משאלת החדרים, אבל נכבדות הן כשהן לעצמן, ואני אשוב לדבר עליהן בהשקפתי הבאה.  כדאית היא האספה הפּטרבורגית הראשונה – אני קורא לה ראשונה מפּני שזאת הפעם הראשונה, אשר יזמין הועד לאספתו חברים, שהם מפוזרים בערים הקרובות והרחוקות השונות במספּר הגון כזה – כדאית היא אספה זו שנדרש לה בפרטות. 

 

VI

שאלת החדרים תפסה את המקום היותר חשוב בין שאר השאלות, שעמדו על סדר היום באספה הפּטרבורגית של חברת "מפיצי השכלה".  ברוב דעות גדול הכריעו והחליטו, שהחדר הוא מוסד לאומי, שטפח ורבה אותו עם ישראל במשך דורות רבים, ולפיכך מחויבת החברה לשאוף בפעולותיה להיטיב את מצב החדר ולהביאו למדרגה כזו, שלא יהיה עוד כל ניגוד בין החדר ובין תביעות הזמן מכל בית ספר למתחילים משוכלל ומסודר כראוי.  אחרי שנתקבלה החלטה זו עוררו עוד הפעם את השאלה בדבר תמיכת בתי ספר, שאין בהם מקום ללמודים עברים כלל, וכשעמדו חברי האספה עוד הפּעם על המנין הוסיפו תנאי מפורש להחלטתם הקודמת בדבר בתי הספר ממין זה: החברה יכולה לתת תמיכה גם לבתי ספר, שאין בתוכם מקום ללמודים עברים, –  אבל בתנאי שתנתן היכולת לתלמידים לרכוש את הלמודים העברים בדרך אחרת, כלומר: במקום שאי אפשר יהיה לאחד את הלמודים הכלליים והעבריים בחדר אחד, מותר לחלקם בין בתי ספר מטפּוסים שונים, ובלבד שהלמודים העבריים יהיו חובה, ולא אך רשות, על התלמידים המבקרים את בית הספר הכללי, הנתמך מאת החברה הפּטרבורגית.  בזה תמו הויכוחים על דבר הטיפּוס הרצוי של בתי הספר למתחילים שלנו. 

השאלה השניה, שעוררה הרבה ויכוחים והתלהבות משני הצדדים, היתה שאלת המרכז.  כידוע, יש הרשות לחברת מפיצי השכלה, על פי תקנותיה המאושרות, ליסד סניפים במקום שמספר החברים עולה עד למספר ידוע.  הסניפים יכולים להתנהל על פי תקנות החברה הראשית הפטרבורגית או על פי תקנות מיוחדות מאושרות בעד כל סניף וסניף בפני עצמו, הכל לפי תנאי המקום.  עד כה קיימים שני סניפים כאלה, הלא הם הסניף האודיסאי והסניף שבריגא.  בשאר הערים הגדולות אין סניפים מיוחדים, אלא מורשים, שהם נחשבים כבאי כחה של החברה הפטרבורגית.  אמנם הנסיון הורה, כי יחסם של הסניפים הקיימים אל החברה הראשית הוא בלתי טבעי, עד שבאמת אי אפשר לדבר כלל על דבר חברה ראשית וסניפים.  בנוהג שבעולם, אם חברה אחת מסתעפת לכמה מחלקות או סניפים, צריך שיהיה שורר רוח אחד בחברה הראשית ובסניפיה: כולם מחויבים להשתעבד לשיטה אחת, להנהגה כללית ידועה, והשנויים הדקים שביניהם יכולים להיות רק בנוגע לתנאי המקום, שאינם יכולים להיות שוים זה לזה.  אבל מוזר הדבר, אם הועדים השונים, המתכנסים תחת דגלה של חברה אחת, ישתדלו להפיץ את השקפותיהם העיקריות השונות על השאלות, שהונחו ביסודה של החברה.  באופן כזה אין עוד לפנינו חברה ראשית וסניפים, אלא חברות שונות, שכל אחת מהן עומדת ברשות עצמה ואחראית בעד פעולות עצמה; באופן כזה אין להשלות את נפשנו ולרמות אחרים ולהתפאר, שיש לנו איזה אורגן מרכזי, שנועד להפיץ השכלה בין אחינו בכל מדינת רוסיה.  יש לנו חברות שונות, כל אחת מהן מציבה את גבולות ההשכלה לפי ראות עיניה היא: פּטרבורג לחוד, אודיסא לחוד וריגא לחוד, אלא שחסר לחברות האלה אותו הבריח התיכון, שיהא משלב את המוסדות הנפרדים, כלומר – העיקר חסר מן הספר.  קוראינו לא שכחו בודאי את האספות הידועות של הסניף האודיסאי ואת הרעש, שהטילו בשעתן בספרותנו.  החברה הראשית היתה מוכרחת אז להודיע בדרך פומבי, שאינה מקבלת על עצמה שום אחריות בעד פעולות היעד האודיסאי, וליהוי ידוע, שכל מה שהועד הזה עושה, עושה הוא על דעת עצמו ועל חבון עצמו.  הועד האודיסאי רחוק הוא מנטילת רשות, כשמתעוררת איזו שאלה נכבדה, מאת החברה הראשית, ולא לבד שאינו מוצא לו לחובה ליטול רשות, אלא שאפילו עצה פשוטה, כנהוג בין ידידים, אינו מטכס עמה.  נניח נא, אם כן, שנוסדו עוד סניפים הרבה בערים שונות, ואולם כל ועד וועד יבנה לו במה בפני עצמו, –  וכי יכולים אנו לקוות, כי תהיה תפארתנו על הדרך הזאת, כי נגיע במשך הזמן לשיטה שלמה ומשוכללת בעניני החנוך של דורנו הצעיר?   אמת, שגם אצל העמים האחרים, שיש להם שלטון ועוז לכפּות הר כגיגית לקבל מרותה של שיטה ידועה, יכולים אנו גם כן למצוא הרבה מפלגות, שהשקפותיהן שונות זו מזו על החינוך בכלל ועל הלמודים, שצריכים להכנס לבתי הספר בפרט; אבל במה דברים אמורים – בשעה שלכל המפלגות האלה יש "עיקרים", שכולן מודות בהן.  כן, למשל, אין שום מחלוקת בכל העולם בדבר נחיצות למוד שפת העם, דברי ימי העם וספרותו.  הכל מודים בנחיצות הלמודים האלה, שצריכים להיות בכל בית ספר עממי כיסוד מוסד לכל השכלה כללית.  לא כן אנחנו.  אנחנו לא הגענו עוד להכרת העיקרים הפשוטים האלה, ורבים מכניסים בתמימותם או בזדונם את השאלה על אודות הלשון העברית לחוג האלה הכללית של נחיצות הקלסיציסמוס.  האין זה שחוק מכאיב-לב?   עם ישראל לא חס על עמלו, על אבוד כחותיו וזמנו במשך אלפּים שנה, ומי ימנה ומי יספּור את כל הקרבנות שהקריב כדי שתשתמר לשונו הלאומית – והנה באחרית הימים, בשעה שהשפה התעוררה לחיים חדשים, דוקא באותה שעה צמחו אוהבים חדשים, הדואגים לעמם ומוצאים בטוב לבם, שכל עמלו עד הנה אך לשוא היה, כי צריך לשקול את אבוד הזמן, המוקדש ללמוד השפה העברית, כנגד התועלת המעטה, היוצאת לנו מן הלמודים האלה, וכבעלי חשבון מובהקים מוצאים הם, שההפסד עולה פי הרבה פעמים על השכר, ובכן אין שווה להניחה...  בעלי החשבון האלה שכחו, שגם עמנו בכללו יודע פּרק בחכמת החשבון, ובכל זאת לפעמים אינו מבכר את הרבים על המעטים, ואינו מקוה לבוא על שכרו בבתי הבנקים, היודעים אך זאת, שארבע יותר משנים פּי שנים... 

חברת מפיצי השכלה בין היהודים ברוסיה אינה, ואינה צריכה להיות בשום אופן, רק חברה פילנתרופּית בלבד.  בנדבותיה ובתמיכותיה לא עשתה עד כה גדולות, וספק גדול הוא אם תוכל לחולל נפלאות גם להבא.  לפי המספרים (כמובן אך בקירוב ולא בדיוק), שהיו תחת ידי אחדים מחברי האספה, מוציאים היהודים ברוסיה בכל שנה ושנה לצרכי ההשכלה למתחילים לא פחות מעשרה מיליונים רובל; ואם גם נניח, שהכנסותיה של חברת מפיצי השכלה תרבינה פי עשרה מאשר הן כעת, –  מה שאי אפשר לקוות במהרה, –  הן גם אז מה מך ערכה החמרי של החברה לעומת המיליונים הרבים, שיוצאים מכיסי העניים בחשאי ויורדים על פי רוב לטמיון בחשאי מבלי שיביאו את התועלת שהיו יכולים להביא, לוא אך היה לנו איזה מוסד כללי אמתי, שהיה דואג לא לקטנות, לתת תמיכה בת עשרות או בת מאות לבית ספר זה או לבית ספר אחר, אלא לגדולות: להכניס סדרים לתוך מבואותינו האפלים, לתת לנו אורגניזציה תחת התוהו והבוהו, השופכים את ממשלתם בעולם ההשכלה שלנו.  אמנם עם כל הכבוד, שאנו רוחשים לחברה הפּטרבורגית בעד נסיונותיה על דרך זו בזמן האחרון, מחויבים אנחנו להודות, שעד כה לא יצאה מכלל חברה של צדקה, אלא שהקדישה את הכנסותיה לא לצדקות חמריות שונות, אלא לעניני השכלה. 

גם בדבר הכנסות החברה אין לנו לרמות את עצמנו.  הכנסות החברה עולות לפי חשבון ממוצע עד לחמישים אלף רובל לשנה.  בסך הזה נכללים גם הכנסותיהם של שני הסניפים הנזכרים.  אבל גם בערים האחרות, שאין להן סניפים מיוחדים, מוציאים מדי שנה בשנה אלפים ורבבות לצרכי השכלה, וגם שם אפשר למצוא חברות של צדקה שונות, המקדישות אל כל הכנסותיהן לעניני ההשכלה למתחילים; ומפני מה זכו הסניפים שבאודיסא ובריגא, שיהא שם החברה הכללית נקרא עליהם בשעה שהחברות, שאינן נופלות מן הסניפים הנזכרים לא בסכום הכסף שהן מוציאות ולא בפעולותיהן הפוריות, לא עלו לגדולה ולא נתפרסמו שמותיהן מחוץ לגבול עריהן?   הסניפים הנזכרים נעשים שותפים לחברה הראשית אך בשעה שהחשבון יוצא לאור עולם, ועד לחשבון הם ככל החברות שבהרבה מערי התחום.  שותפות כזו אינה מעלה ואינה מורידה ואין אנו יודעים למה היא באה.  משל לשנים, שנכנסו לפּונדק אחד.  כל אחד מהם קונה לו בקבוק של יין ו"מכבד" את חברו, וכל אחד מוציא מכיסו את מחיר בקבוקו ומניח על השולחן ואחר כך הם משלמים לבעל הפּונדק בשותפות.  כמדומה לנו, שהשנים הללו לא היו מפסידים ולא כלום אילו היה כל אחד קונה יין לעצמו, שותה לעצמו ומשלם לעצמו, וגם בעל הפּונדק לא היה מפסיד ולא כלום ולא היה בא לכלל טעות לחשוב, שיש כאן שותפות באמת. 

כל אחד מאתנו, אפילו כשהוא משתתף "בנתינתו" באיזה מוסד של צדקה, רוצה הוא שתהא למוסד הזה שיטה קבועה בחלוקת הכסף.  ומכל שכן שאנו נעשים חברים למוסד, שחרות על דגלו "הפצת השכלה בין אחינו ברוסיה".  במה שנוגע לדברים שבצדקה אולי יכולים אנו לוותר לפעמים על שלמות השיטה, מפני שהצקה כולה היא בת סדרי החברה המקולקלים, ילידת אי-הסדרים השוררים בחיינו.  אבל במקום שהדבר נוגע להשכלת העם ולחנוכו אין אנו רשאים לצאת ידי חובתנו אך בהשתתפותנו החמרית.  וכשאנו נכנסים בתור חברים לחברת "מפיצי השכלה" רוצים אנו להשתתף לא רק בהגדלת החשבון היבש של הכנסות החברה והוצאותיה, אלא רצוננו להכניס לחברה גם חלק משאיפותינו.  ושותפות מוסרית כזו יכולה להיות רק בזמן שיש לנו חברה ראשית, מרכזית ואחראית בעד פעולות הועדים של סניפיה המיוחדים ובעד פעולות מורשיה באי כחה שבכל אתר ואתר.  מפני זה החליטה האספה ברוב דעות, אחרי ויכוחים ארוכים, שיסוד סניפים חדשים עם תקנות מאושרות מיוחדות נחשב לדבר מזיק לשלמות החברה וצריך להמנע ממנו.  ולעומת זה החליטו להרחיב את חוג פעולותיהם של המורשים למקומותיהם.  וכן הביעה האספה את רצונה, שהחברה הראשית תקרא לכל הפּחות פעם אחת בשנה לאספה כללית לכל מורשיה, כדי שתגיע על ידי זה לאיזו שיטה קבועה בשאלות החנוך והשכלה.  החוק נכתב, אמר אחד הנואמים, ועתה תלוי הדבר בהעומדים על משמרתם להגן עליו; ברצותם יתפוס מקום נכבד בחיינו וברצותם יתפוס מקום, כהרבה מן החוקים הטובים, רק על הנייר בלבד. 

שאלת המורים ושאלת למודי הדת בבתי הספר הבינונים לא עוררו כמעט שום ויכוחים.  כל הנואמים חזרו אך על פּרק אחד ממסכת-נגעים הישנה, שהיא ידועה – לאלה מן התלמוד העיוני ואלה מהנסיון שבכל יום.  תלמידים יש לנו וגם כסף רב מוציא עמנו לצרכי חנוכם, אבל מורים אין לנו, וביחוד מורים עברים.  אמנם יש לנו מורים עברים, אבל השם "עברים" נקרא עליהם אך כדי להבדיל בינם ובין המורים הנכרים.  ואפילו בערי התחום אך מעט הוא מספּר המורים, שנוכל למסור לידם את בתי הספר העממיים שלנו.  כל אלה, שנסו לפתוח "חדר מתוקן" מחדש, יודעים עד כמה קשה למצוא מורה הגון ומובהק, שיהיה בקי בתורת הפּדגוגיה ושיהיה מוכשר עם זה לשמש בתור מחנך של דורנו הצעיר.  יש שכל עמל הדואגים להטבת מצב החנוך עולה בתוהו לא מפני חסרון תלמידים, אף לא מחסרון האמצעים החמריים, אלא מחסרון מורים הגונים, ויש שהחזיקו שבעה "חדרים" במורה אחד לאמר: אסוף את חרפתנו.  ובאמת חרפה היא לנו, שעד היום הזה לא עלתה בידנו לכונן בעדנו בית-חנוך למורים עברים.  הבית האחד להכנת מורים עברים, שנבנה בחורבנו של בית הספר להכנת רבנים בווילנא, אינו יכול בשום אופן לספּק את צרכינו.  ועוד גם זאת: תלמידי בית ספר זה אינם מוציאים ממנו בנוגע לידיעות העבריות יותר ממה שהם מכניסים לתוכו, ואם בגפּם באו בגפּם הם יוצאים כלעומת שבאו, והם נוספים על המון המורים העברים, שעבריותם נכללת רק בשמם. 

למטה מכל בקורת הוא – מצבם של למודי הדת בבתי הספר הבינונים.  ראשית, אין הלמודים האלה על התלמידים והתלמידות העברים חובה, אלא רשות, ומפני זה אין כל זכר ללמודי הדת העברית ברוב בתי הספר הבינונים אפילו בערי התחום, תלמידי בני ישראל חפשים הם לא אך מן המצוות המעשיות, אלא גם מידיעה כל שהיא בדברי ימי עמם, ויש שצעירינו גומרים את חוק למודם באיזה בית ספר בינוני ומקבלים תעודת בגרות, וכל ידיעותיהם בהיסטוריה העתיקה שלנו שאובות מתוך ספר ההיסטוריה של אילובייסקי הידוע, את ההיסטוריה של ימי הביניים אינם יודעים כלל ועל ההוה של עם ישראל שופטים הם על פּי הידיעות המקוטעות, הבאות בעתונים הכלליים לפעמים, ביחוד מיום שנתפשטה הציוניות.  ובני-הנעורים האלה הלא הם החלוצים, שעליהם הננו משליכים את יהבנו, ואת תקותנו, כי המה יעברו לפנינו לסול לנו מסלות חדשות.  וכי נקח את בתי הספר, שבהשתדלות איזו מאבות התלמידים או ברחמיהם הגדולים של מנהלי בתי הספר פנו שם מקום גם ללמודי הדת בעד התלמידים העברים, –  הנה אוי לנו אם נאמר, שכמעט בלי יוצא מן הכלל נכשלים אנו במורים שאינם הגונים.  מורי הדת הם ברובם או אלה שגמרו את בית הספר לרבנים הישן או הרבנים "מטעם" החדשים, וקשה לנו להחליט, מי עולה על מי, מי מהם יותר אינו מוכשר לטעת את האהבת לכל קדשי עמנו בלבות בני הנעורים.  אנו אומרים "לטעת את האהבה", מפני שאך על נטיעת האהבה, על זריקת איזה זיק של חבה ללב התלמידים יכולים אנו לדבר בשעה שללמודים האלה מקדישים מן שעה אחת עד שתי שעות לשבוע.  וכה נהפך למוד כתבי הקודש ללמוד רשמי, והמורים יודעים איך ליטול מן הספרים האלה את קדושתם, להסיר מעליהם את השירה האלהית ולעשותם ללמוד יבש, אשר רוח אין בו.  וגם זאת רעה חולה היא, שאפילו המורים העברים המעולים שבנו רחוקים הם ברובם מהבנת השירה העמוקה המרחפת על כתבי קדשנו, והם משתמשים בם בעיקרם לצורך למוד הלשון ומגדלים את תלמידיהם ללא-שירה וללא-יראת-הרוממות מפני הדר-גאונם של הספרים האלה. 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]   הכונה לעתון  "---------------   (אותיות קיריליות שאין לי)