_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הבנין והסתירה

(מכתב גלוי ל"אחד העם")

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

הירצל בונה ואתה סותר.  הירצל כותב "רומן" בן שמ"ב עמודים ואתה כותב "ילקוט קטן" בן י"ב עמודים ומהרס את כל בנינו של הירצל ממסד ועד הטפחות מבלי השאיר אריח על גב אריח ולבנה על גב לבנה.  הדבר הזה כשהוא לעצמו איננו מעיד על יתרון כחו או כשרונו של הסותר על הבונה.  מכל מקצעות החיים היינו יכולים להביא דוגמאות רבות להראות על ידן עד כמה קשה לבנות מלסתור.  הבונה צריך למשש בכל אבן ואבן שהוא משתמש בה לבנינו וצריךְ הוא להניח את האבנים שורות שורות, לאט לאט מן היסוד ועד הגג.  לא כן הסותר, הוא בא לחפּש אחרי מומי הבנין, והיה במצאו מקום אחד רפה, שנקל לו להשמיט משם שורה שלמה של אבנים, הרי כבר מהרס הוא בבת אחת את כל חלק הבנין שממעל להשורה הזאת.  לו חפצנו, למשל, היום להרוס את מגדלו של איפל, המתנוסס ברום גבהו ומתגאה על כל סביביו, לא היינו דורשים למלאכתנו זאת יותר מעשירית שבעשירית העת שבלע בנינו של המגדל הזה, ובכל זאת צריכים אָנו להודות, שאיפל היה מהבנאים היותר מצוינים שבעולם.  נשער נא הלאה בנפשנו, כי בנאי אחד מומחה ובקי אבל שעסק כל ימיו בבנין בתי מדרש ואוניברסיטאות נגש אל מגדלו של איפל ומודד אותו בקנה המדה של הבנינים שהוא עסק בהם כל ימי חייו.  הבנאי הזה מוצא, כי המגדל כלו מראשו ועד סופו אינו אלא מגרעת אחת גדולה: מגדל, שגבהו עולה עד לשלש מאות מיטרים ואין בו מקום אף לקתדרא אחת! ומהיות שאי-אפשר להכשיר אף חלק ידוע ממנו לבית מדרש, אין לו תקנה אלא בהריסה גמורה, אָז ישאר לכל-הפּחות חבל האדמה שנבנה עליו המגדל ויהי מקום פּנוי לבנין אחר.  הבנאי הזה שכח דבר אחד לגמרי.  הוא שכח, כי בעולם הבנאות יש מקצעות שונים, וכי לכל אחד מהמקצעות יש קנה-מדה המיוחד לו, שאין מעבירין אותו ממקצוע למקצוע.

הירצל בונה ואתה סותר.  הירצל כותב "רומן" שכמו בכל הרומנים משמשות בו "אמת ובדותא" Warheit und Dichtung בערבוביא, ואתה בא בקנה המדה של החשבון היבש והצנום ומבקש מגרעות ומוצא אתה אותן על נקלה, על כל דף ודף, על כל עמוד ועמוד של שמ"ב העמודים.  בטוחים אנחנו, כי כל "קוראינו הנכבדים" קראו כבר את ה"ילקוט" האחרון שלך ב"השלח", ומפּני זה חושבים אנו למותר לשוב ולספּור ולמנות את כל המגרעות והחסרונות שמצאת בהרומן "אלטניילנד" של הירצל.  אתה דאגת הפּעם, כפי הנראה, גם להקוראים שאינם נזקקים להשפה העברית ותמציא את "ילקוטך" עם כל אבני הקלע אשר בתוכו למערכת ה"וואָסחאָד" בטרם שנדפס עוד ב"השלח", והרי מונחים לפנינו בבת-אחת הילקוט ותרגומו הרוסי.  עוד טעם אחד הפּוטר אותנו מלחזור על דברי הילקוט.  ובכן לא נדבר על הפּרטים, כי אם על הרוח הכללי, או יותר נכון, על האשמות הכלליות, שעליהן נוסדה הבקורת החריפה שלך.

ואלו הן האשמות הרובצות על ה"אלטניילנד" של הירצל, האשמות הכבדות, שאתה רוצה להוקע אותן נגד כל הקהל הגדול.  ראשית, מוצא אתה, שמנהיג הציונים מופיע עתה בעב ענן של הבטחות שלעולם לא תמלאנה, ובכן מוליך הוא שולל את דעת הקהל וביחוד את דעתם של קלי האמנה, אלה האדוקים שבהציונים החדשים, הרגילים להתיחס לכל הגה היוצא מפּי מנהיגם כאל תורה חדשה.  הבטחות כאלה עלולות להלהיב את הדמיון, ובהיות שהן מגלות את ה"קץ" בעגלה ובזמן קריב, עתידות הנה, כשיעבור הזמן המיועד וישועות בל נעשו בארץ, להביא מהפּכה לעולמנו.  המאמינים, בראותם כי נואלו מתקותם, יסוגו אחור.  הידים תרפּינה, והשאיפה לחירות תשוב עוד הפּעם עשר מעלות אחורנית.  שנית מבטיח מנהיג הציונים בה"רומן" שלו, שקבוץ הגליות העתידי לא יהיה קבוץ חלקי, כי אם קבוץ כללי, שעל-ידו תפתר "שאלת היהודים" בכל הארצות והמדינות, ואתה אינך יכול בשום אופן לתאר בדמיונךְ נס כזה: "ובכן אחת משתי אלה: אם שתתישב ארץ-ישראל על ידנו בדרך טבעית, בהדרגה, ואז ישארו עוד בהכרח רוב בני עמנו בארצות מושבותם, וההתחרות בשכניהם, ועמה "שאלת היהודים", לא תבטל; או שיעזבו רוב בני ישראל את ארצות גלותם ויתקבצו לארץ-ישראל במשך זמן קצר, על-ידי אמיגרציה גדולה בבת-אחת – ואז על הציונים לבאר לנו, איך יעשה הפּלא הזה, שכמוהו לא היה עוד וגדול הוא מכל הנסים שנעשו לאבותינו ממצאים ועד הנה".  הרי לפנינו אם כן שתי אשמות, והנה באה האשמה השלישית העולה עוד על שתיהן: אתה בקשת בכל שמ"ב העמודים של ה"רומן" "אלטניילנד" איזה זכר לקולטורה עברית והנה מה שבקשת לא מצאת ומה שמצאת – אינו מוצא חן בעיניך.  ובכן פּונה אתה אחרי שהעברת לפני הקורא את כל טובו של "אלטניילנד", אל הציונים בשאלה חמורה, כי יואילו נא לתת עליה תשובה ברורה, והיא: במה מצטיינת אם כן המדינה או החברה היהודית העתידה מכל המדינות והחברות האחרות.  "ובכן אנו יודעים סוף האידיאל של הציונות המדינית, כפי שהוא מצויר בדמיונו של המנהיג הראשי... לפי זה הרי נוכל לצייר ב"חוש" את הגשמת האידיאל הניגרי לאחר עשרים שנה – ואנו שואלים איפוא: במה היתה אָז "אלטניילנד הניגרית שונה מזו של הציוניות עתה?".

והדבר הזה ודאי הוא בעיניךְ, שמנהיג הציונים חפץ הפּעם לבאר בפרות, איך הוא מצייר לעצמו הגשמת האידיאל שלו עתה, אחרי הקונגרסים והפּרוגרמה הבזילית, "אחר שהמדינה הציונית "מחויבת" על פּי "הפּרוגרמה" להיות דוקא בציון".  המחברת "מדינת היהודים" היא אך מעין פּרוזדור שקשה לשפּוט ממנו על תכנית הבית בכללו, והרומן "אלטניילנד" הוא הטרקלין, הוא ה"לפני" ו"הלפנים" שבהיכל הציוניות החדשה, או יותר נכון: "מדינת היהודים" נכתבה לפני עלות השחר, בשעה שקשה להכיר בין תכלת לירוק, ומפּני זה הכל מכוסה בה כמו בערפל, לא כן "אלטניילנד".  הספר הזה נכתב כבר בשעה שהאיר המזרח, ובכן נועד להלכה למעשה, לא אך לשמח את הלבבות, כי אם להיות למורה דרך לכל הציונים די בכל אתר ואתר.

אמנם יודע אתה לגולל את האשמות לפני הקורא כרגיל ומנוסה בעריכת כתבי אשמה, אבל באחת טעית ומכיון שטעית אתה בונה את כל אשמותיך על יסוד רעוע.  מעולם לא עלה על דעתו – כךְ מבינים אָנו, הקוראים הפּשוטים, את הרומן "אלטניילנד" – של מנהיג הציונים להופיע בתור נביא או חוזה לגלות את הקץ, הוא לא בא כלל לבאר בפרטות ."איך הוא מצייר לעצמו הגשמת האידיאל שלו עתה".  כי אם איך הוא מצייר את הגשמת האידיאל שלו בדמיונו, בשעה שהוא עוזב את "עמק הבכא", "את הים של דמעות" ואת הספרות של ספקות ויאוש.  לא בשעה שהוא יושב בהבנק הלונדוני וסופר ומונה את כל האקציות והריוח שהכניסו – לא בשעה כזו הוא כותב את ספרו "אלטניילנד", כי אם בשעה שהוא יושב בחדרו "ומתנשא על כרוב דמיונו", בשעה שדמיונו מעביר לפניו תמונה שלמה ומרהיבה: כל בני הגולה באו כבר לדעה אחת, והרצון אחד והשאיפה אחת – ואין דבר העומד בפני הרצון.  אמנם הספר כבר נגמר, עוד מעט וימסר לדפוס ולא יהיה עוד קנינו הפּרטי של המחבר, כי יצא לאור... ויודע המחבר, כי הרבה אורבים לו בסתר ובגלוי, וכותב הוא על שער הספר: "אם רוצים אתם, אין זו בדותא".   אם כן מודה המחבר בעצמו, כי הגשמת מאויו תלויה ברצון אלה שאליהם הוא פונה בספרו.

"אם רוצים אתם אין זו בדותא".  כך כתוב על שער הספר.  אין לנו צורך להיות בקיאים בחכמת ההגיון, כדי להבין, שמכלל הן אתה שומע לאו.  כלומר, אם רוצים אתם, אין זו בדותא, אבל אם אינכם רוצים, הרי היא בדותא.  ומתפּלא אנכי עליך, מבקר מצוין, שכחך גדול בתורת ה"לאוי"ן, כי בחרת הפּעם רק את ה"הן".  הלא כה דבריך: "אם רוצים אתם בכךְ, אין זו בדותא" – כן כתוב על שער הספר, וגוף הספר הוא רק פּירוש רחב ומפורט לדברים אלה, בהראותו כל מהלך הענין באופן בולט, פּשוט וקל, כאלו אנו רואים הכל בעינינו.  וכדי להוכח "שאין זו בדותא", אין אָנו צריכים אלא לצייר לנו בדמיוננו, שאנו עומדים עתה בשנת 1923, כלומר, עשרים שנה אחרי קבלת הטשרטר.  אָמנם המבקר יכול לטעון ולאמר, כי מכיון שלא מצא המחבר לנחוץ להעמיד בראש הספר את מחציתו השניה של ה"מוטו" בפירוש: "אבל אם אינכם רוצים, הרי היא בדותא", הרי הוא מודה בשתיקתו, שנקודת הכבד של הרעיון נמצאה במחציתו המפורשת; אבל, כמדומה לנו, שכל מבקר צריך לעיין לא רק במה שכתוב על שער הספר ובהספר עצמו, כי אם גם במה שכתוב על העמוד שאחרי חתימת הספר, אם אך אינו חלק, ויש לו גם סימן של מספּר העמודים.

ובאמת הננו קוראים על העמוד שאחר חתימת הרומן "אלטנולנד", המסומן במספּר שמ"ג, אחרית-דבר מאת המחבר, וזה לשונו:

"... וכשאינכם רוצים, הרי אינה אלא בדותה, ובדותא תשאר – כל מה שספּרתי לפניכם".

"חשבתי לחבר בדותא שיש בה גם תורה.  הבדותא יתירה על התורה! יאמרו אחדים – התורה "יתרה על הבדותא! יאמרו אחרים.

"כי הנה כעת, אחרי שלשת שני עבודה, הגיעה שעת הפּרידה, ומעתה יחלו מכאוביך, ספרי היקר.  דרכךְ תהי רפודה משטמה ועיקומים, ואתה תלך כמו ביער חושך.

"אך כי תסור אל בית אנשים שלבם ידידות, פּקדם לשלום בשם האדון אביךְ.  הוא חושב: גם החלום ממלא את ריקניות הזמן שאנו מבלים פּה עלי אדמות.  החלום אינו נבדל כל כך מהמציאות, כמו שרבים מאמינים.  כל מעשי האדם היו בשכבר הימים אך חלום וברבות הימים לחלום ישובו".

הדברים האלה אינם צריכים ביאור, אבל אתה המבקר לא השגחת בהם או שהעלמת עיניך מהם, ונתת לפני הקורא רק מה שכתוב על שער הספר.

הירצל בונה ואתה סותר, הירצל מפרש את הפּסוק הראשון של "שיר המעלות": "בשוב ה' שיבת ציון היינו כחולמים", ואתה דולג על הפּסוק הראשון ומתחיל מהפּסוק השני: "אָז ימלא שחוק פּינו".

אָמנם הננו מחזיקים טובה לך "אחד העם" החביב לכלנו, ושכלנו חייבים בכבודךְ, כי החזרת את העטרה ליושנה בנוגע להשם "אלטניילנד".  לא "אלטניילנד" הוא השם האמתי, כי אם "על-תנאי-לנד", אבל מתנים אָנו תנאי אחר לגמרי, לא התנאי שמתנה אתה "אחד העם".  התנאי שלנו נכלל הוא במה שכתוב על שער הספר ונאמר בפירוש "באחרית דבר" שבסוף הספר.

טוב אחרית דבר מראשיתו – כלל גדול הוא לא רק בחיים אלא גם למבקרים מצוינים.

"אם רוצים אתם, אין זו בדותא" – ואנחנו רוצים, שנהיה רוצים...

__________

 

ובטרם חתמי את שמי הנני רואה לעצמי חובה למסור מודעה קטנה.  הרבה למדתי ממך.  הנני אחד ממעריציך היותר אדוקים ובידידותך הנני מתפּאר.  הנני מבין את צערך הגדול בבקשךְ את סימני הקולטורה העברית ב"המדינה" העתידה, ואולי משתתפים בצערך זה רבים מתלמידיך – עם כל זה הייתי רוצה, שאחד העם "שלנו" לא יהפךְ בטעות בעיני רבים לאחד העם "שלהם", ומפּני זה הייתי רוצה שתחדל מסתירה ותחל לבנות.  אתה אינך זקן כל-כך ואנחנו איננו צעירים כל-כך "שאם יאמרו לך זקנים סתור וילדים בנה, סתור ואַל תבנה".  וכי כלום יש צורך לךְ ללכת למדינות של אחרים, בוא נא שמש בהיכלך, רבים מוכנים לסייע לך בעבודה של בנין.

___________

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה