_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מלחמתנו

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

א.  הצדדים הנלחמים

הדבור "אחדות" ניטל זה כבר אצלנו תכנו העשיר והעמוק.  בעוונותינו הרבים נזדלזל ונתקלש.  שוב אין אנו רואים באחדות את הדבקות הפנימית לחטיבה עליונה, שבה מתרכבים ומתמזגים חלקים שונים, מעמדות, חבורות ומפלגות לכלל שלימות אורגאנית.  לכל היותר התחלנו רואים ב"אחדות" עמידה משותפת על הנפש בשעה שאנו מותקפים והולכים בידי יריב מן החוץ.  למשל: הפרעות, משפט בייליס ויוצא באלה עוררו כמעט עמדה מאוחדת של כל עולם ישראל, היא עמדה של עמידה על הנפש, עמדה של התגוננות.  היא אחדות סבילה.  אולם כל מקוםפ שדרושה פעלתנות, כל מקום שמצווים להביע את הרצון הכולל של העם בשאלה חשובה הנוגעת לכלל כולו, שם חסר הכוח המלכד, חסרה הרוח המאחדת, והרי אנו מתפרדים והולכים חלקים חלקים, חבורות חבורות, מעמדות ומפלגות.  ושוב אין לנו אחדות פעלתנית.    

יבוא משל זה ויוכיח:  אפילו בשאלה מקיפה וחשובה זו של האמנסיפציה היהודית אן בידנו להעלות דרישות מאוחדות, תכנית מלוכדת.  לא נחלקו בשטחה של האמנסיפציה, ברם משמגיעים הדברים לשאלת התוכן, מיד צפים ועולים חילוקי הדעות.  אפשר ויראה הדבר כדבר הלצה, אבל עובדה היא, שיש בינינו חבורות יהודיות שלמות ומפלגות, המתנגדות בגלוי לזכויות לאומיות אפילו במקומות, שהיהודים מרוכזים שם המונות-המונות.  חזיון כזה לא נמצא בשום אומה ולשון.

כל המעכב את האחדות הפעלתנית, הגוזל את הכלל, המוציא נכסי הלאום מרשות הרבים ומכניס אותם לרשות היחיד, מלעיג לדעת הצבור היהודי כולו – אינו נחשב אצלנו כעובר עבירה.  זכויותיו של הפרט מוגנות אצלנו למחצה, לשליש ולרביע, ואילו זכויותיו של הכלל בחינת הפקר ואם ידו של יחיד תקיפה הרי הוא משתלט על הכלל כולו.  מכאן כל הנגעים שבחיי עמנו. 

הגיעה השעה, שייגלה אחד הנגעים הקשים האלה.  יראה הקהל וישפוט. 

הטכניון בחיפה, בארץ ישראל.  בירכתי הר הכרמל ההיסטורי, בלע מרץ יהודי ותשומת-לב יהודית למכביר.  בטכניון זה תלויות היו תקוות ישראליות מרובות.  עוד לא נפתחו שעריו של זה בפני צעירי ישראל ופרצה "מלחמת-הלשונות".  אלה שאינם בקיאים בדבר, העומדים מרחוק לא תפסו את טיבו של הסכסוך הזה כל עיקר, או, מוטב שנאמר, לא עמדו על ערכו העקרוני ולא ראו בסכסוך זה אלא משום מרידה, משום חיכוך מן החיכוכים שבין שתי הסתדרויות יהודיות, בין ההסתדרות הציונית מכאן ובין "חברת העזרה ליהודי גרמניה" מכאן.  וחברה זו אף שקודה היתה לטשטש את הצד העקרוני שב"מלחמת הלשונות", שבו ראתה את עצמה חלשה ואשמה וכוונה את כלי זינה כנגד פרטים ויחידים. 

כך דרכם וכך טכסיסם של כל חסרי-עיקר.  הם אינם מאמינים בכוונה טהורה וזכה, הם אינם מאמינים במחלוקת לשם שמים, שכן עיקר גדול שלהם – אישיותם של עצמם, תאות-הכבוד שלהם.  אין בידם להפריד בין האיש לבין הרעיון, בין נושא האידיאל ובין האידיאל, ולפיכך טבועים כל החילוקים עם אנשים מסוג זה בחותם אישי.  ומשנעשית המחלוקת מחלוקת אישית מיד מתלקחים היצרים וקמעא קמעא נדחה סלע המחלוקת לקרן זוית, ולמעלה צפה ועולה מחלוקת של יריבים אישיים צרים זה לזה.  העומדים מרחוק עתים מצטרפים לצד זה ועתים לצד זה.  ושוב נעשית הפנייה האישית עיקר, ואילו עצם הדבר, הענין, נשכח והולך כמעט לגמרי.  קשה, קשה מאוד להכניס בלב הרחוקים, שאינם מעורבים בגופו של ענין, את הדעת, שיש אנשים, נלהבי רעיון מסוים, המשמשים את הרעיון שלא מתוך יצר-הכבוד האישי, שאינם רודפים אחרי הנצחון לשם הנצחון בלבד.  קשה מאוד להכניס בלב הקהל העומד מן הצד, שיש אנשים שבשבילם נצחון הרעיון הוא עיקר שכרם ואפילו יתקפחו ויפסידו הענינים של עצמם. 

לאמיתו של דבר אי אתה דן בשום פנים את מלחמת-הלשונות המוזכרת למעלה דין מלחמה בין הציונים ובין חברה בלתי-ציונית או צרה לציונות.  כל האומר כך נמצא ממעט בכוונת מכוון את דמותה של מלחמה זו.  במחלוקת זו בא על ביטויו בבהירות ובחריפות יתירה מבכל מקום כל הניגוד שבין שני אבות-הזרמים בחיי ישראל, בין השקפת-העולם היהודית-הלאומית מכאן ובין הזרם של ההתבוללות מכאן, בין העומדים בכל כולם על הקרקע ההיסטורית ורואים את עתידו של ישראל בחינת תהליך של התפתחות הרמונית לכוחות-עם וסגולות-עם מורשה, ובין אלה שנתנו זה כבר בעבוט את העבר הישראלי והחליפו אותו באמנסיפציה בורגנית-זעירה זולה והרי הם מתימרים בגאוותם ההמונית, שנועדו ללכת לפני העם, לכפות אותו, שיקבל על עצמו מהלך של התערטלות, שיהיה מנער מעל שכמו את "הירושה הקשה" ונבלע והולך בסביבתו. 

שלשה שותפים היו לו לטכניון בחיפה, או מוטב שנאמר:  מיוצגות היו בו שלש חבורות יהודיות:  חבורה רוסית, חבורה גרמנית וחבורה אמריקנית.  החבורה הרוסית עמדה על שבעת חברים, הגרמנית על תשעה, והאמריקנית על תשעה.  ציונים מאורגנים לא היו אלא שנים בחבורה הרוסית ושנים בחבורה האמריקנית.  הוה אומר:  ארבעה ציונים מעשרים וחמשה חברים.  אחד מן החבורה הרוסית הוא מהוגי הדעות האצילים והעמוקים ביותר של ישראל ומטובי גדוליה של השקפת-העולם היהודית-הלאומית, ואף של הציונות, בחינת תוצאה הגיונית של השקפת-העולם הלאומית, אלא שהוא אינו רואה את עצמו ראות ציוני מפלגתי. 

מן המיותר הוא לומר כאן, שבשאלת הלשונות לא היה שום חילוק בינו, בין דרישותיו ובין דרישותיהם של הציונים.  ואי אפשר היה שיהיו מחולקים בענין זה, שכן עוד לפני בוא ההסתדרות הציונית לעולם וחובבי ציון ותיקים עוד התיחסו ביראת הרוממות לחברת כי"ח – עוד בימים ההם יצא הוא ונלחם ללא חת, כמעט יחידי, מלחמת-לשונות ראשונה בישראל ובא"י, כשנלחם בחברה מיוחסת וגאותנית יהודית זו. 

הוא האיש אחד-העם. 

כנגד זה נמצא בין שני החברים הציונים האמריקנים אחד, שהתנכר בעיצומה של המחלוקת למפלגתו, לעקרונותיו של עצמו ולא הסתפק ב"שב ואל תעשה" בלבד, בפרישה, אלא עמד ועבר אל הצד השני והתיר מדיניות של התבוללות בארץ ישראל.  הוא סייע בכל כובד סמכותו בידי הנלחמים בדרישות הלאומיות.  תופעה מופלא היא, כיצד מתעטפת ההתבוללות תכופות בטלית ומתעטרת בתפילין.  ברם בתהפוכות החיים שלנו, חיי הגלות, אף חזיון כזה יתכן ויתכן, וראיה לכך קיומו של זה.  עמדו לנו בגלותנו הרבה בעלי מוח ושכל טוב, הרבה מלומדים, הרבה חוקרים שנונים, ברם עולה עליהם מספרם של מעלי מוח עקום, בעלי רעיונות עקולים, בעלי סברה הפוכה, בעלי הגיון מסורס.  לכאורה דבר פשוט בתכלית:  עומדים ובונים בית-מדרש יהודי עליון בארץ ישראל, במקום שנתקנו זה כבר בתי ספר עברים, שתי גמנסיאות שלימות ושני בתי-מדרש למורים;  בית המדרש העליון נוסד ומתפרנס לא על ידי הסתדרות אחת אלא על ידי איחודן של שלש חבורות יהודיות שונות – כסבור אדם, שהשכל מחייב והיושר מלחש ומצוה, שעל בית-המדרש החדש לשמש שלב חדש, דרגה חדשה בהתפתחות היהודית-הלאומית הארצישראלית, ושוב אין הדבר נתון בשאלה, מה לשון צריכה לעמוד בראש.  שמא תאמרו:  אין הלשון העברית מתוקנת עדיין כל צרכה בנוגע למונחים מדעיים-טכניים? – הרי אף הלאומיים דרשו ששאלה זו תעלה לפני מומחים לדבר, שיבחנו ויבדקו יפה יפה ויוציאו את גזר דינם.  לא מיחו הלאומיים אלא כנגד זה, שבּורים בעלי-גאוה נועזו לפסוק הלכה בענין חשוב כזה. 

אם למתבוללים אין הדבר מפתיע אותנו, אבל לא עלה כלל על הדעת ועל השכל הישר שימצאו ציונים המסייעים ידי המתבוללים במלחמה.  ברם, כאמור מרובים בעמנו עקומי-מוחין, ואנו נפגעים מהם תכופות, תכופות מאד.  הם גורמים לנו יסורים.  אחד מידידי רגיל בפיו לאמר במקרים כאלה:  אם מוחך כפוף כשופר זה ומחשבתו ישרה כאמה זו, כיצד לדחוק את האמה לתוך השופר?!  

 

ב.  התבוללות מביאה לידי מלשינות לאומית

ארבעת החברים האחרים של חבורת הרוסים בועד-המפקחים אף הם נצטרפו לדרישותיהם של הלאומיים, ואף החברים האמריקנים הציעו הצעת-פשרה, שהסכימו לה הכל.  לכאורה הכל עלה יפה ואפשר היה לבוא לידי שלום בן-קיים.  ברם כאן גנוז המפתח, הפותח לפנינו את השאלה העקרונית של מלחמת-הלשונות.  יהיה יחסנו אל הלאומיות הישראלית מה שיהיה, אבל הרעיון עצמו בדבר ייסודו של טכניון יהודי בחיפה על הר הכרמל הוא רעיון לאומי לפי כל כולו.  כשבאות חבורות יהודיות שונות ממדינות שונות ומתאחדות לצורך בנינו של בית-מדרש גבוה ראשון בארץ ישראל – יש בכך משום מעשה רצון יהודי-לאומי.  היסוד לדבר כזה, הכוח המניע שבו על כרחו שיהיה לאומי ואפילו אין הרצון נובע מתוך הכרה אלא מתוך תת-הכרה.  כלום יודעים כל גנזי הנשמה, כלום מכירים אנו את כל ניעיה וזיעיה, כלום עמדנו על כל רזיה וביחוד בשעה שהיא פוסקת מלהיות נשמת פרט, במקום שהיא יונקת את יניקתה מן המקור, מן השרשים, שבה מעורה בעם, בעברו, בירושה המרובה של דורות, במסורת, בדבור, בהיכל ובקודש הקדשים?  

נשוב נא אל החברים השונים, אל החבורות ואל הועד-המפקח של הטכניון.  החברים הרוסים כולם, ללא יוצא מן הכלל, קבלו על עצמם את הדעה הלאומית בענין שאלת-הלשונות.  ואף טבעי היה הדבר.  אבן-הפנה של כל המפעל הזה הונחה בידי יורשיו של איש חובב ציון מופלג, קלונימוס זאב וויסוצקי, יהודי נאה לפי כל משמעותו של דבור זה, יהודי למדן, משכיל, יוצא בית המדרש הישן, אדם בעל שאיפות לאומיות, בעל תכניות גדולות לעתיד לבוא ובעל אהבה יוקדת לארץ ישראל.  הוא קלונימוס שעלה על דעתו לראשונה לפני שלשים שנה, הרעיון להקדיש סכום מסוים בשביל אוניברסיטה יהודית בירושלים.  לצערנו, לא היתה עדיין אותם ימים יהדות מאורגנת כהלכה, ו"חברת כל ישראל חברים" היתה חברה יחידה "בינלאומית ישראלית" כביכול, שאפשר היה להפקיד בידיה פקדון לדורות.  עמד אותו יהודי גדול ומרחיק ראות וחובב ציון מופלג ומסר את הכסף בשביל אוניברסיטה יהודית ראשונה בארץ-ישראל בידי "חברת כל ישראל חברים". 

יורשיו של ק. ז. וויסוצקי נהגו ועשו ברוחו ולפי צוואתו של "השקן", לפי רוחה ולא לפי כתבה.  מבחינה פורמלית לא חייבה אותם הצוואה לייסד משהו בארץ ישראל דווקא.  אבל הם קבלו בשמחה ובחשק רב את דבר-התכנית לטכניון בחיפה, משום שראו בקיומה של תכנית כזו משום זיווּג נאה ורצוי של השקפות הבנים שנזדווגו לרוח הישן של האב, של בעל הצוואה.  ומסתבר מאליו, שחבורה זו היתה מתכחשת לעצמה לולא עמדה והטעימה הטעמה יתירה את היסוד העברי בבית-המדרש העליון החדש. 

החברים האמריקנים, ואפילו אלה שאין רוחם רוח לאומית, אף הם תפסו עמדה נכונה בשאלת-הלשון, משום שגם הם חפשים היו מכל מגמות אישיות ומכוונות צדדיות.  הם לא נתנו את דעתם אלא על הבחינה המעשית שבדבר, ולפיכך עמדו והציעו, שלפי שעה יתקנו את הלשון העברית בחינת לשון הלמודים ככל שניתן הדבר להעשות בשעת התפּתחות זו  ללשון העברית, ואילו לעתיד לבוא הביעו את רצונם במפורש, שהלשון העברית תהיה הלשון השלטת בטכניון.    

החבורה היחידה שדעתה לא היתה נוחה בפשרה זו היתה החבורה הגרמנית.  היא ראתה את עצמה אנוסה לוותר, משום שלא היה בידה בשום פנים להוציא לפועל את תכניתה, היא תכנית ההתבוללות.  היא הצניעה את רוגזה ואת מרירותה בחדרי חדרים של הלב והגתה יומם ולילה מחשבת "נקם".  ובמי אפשר להתנקם אם לא בציונים?  הרי מעמדם של הציונים בעולמו של ישראל הוא כמועמדו של ישראל בקרב אומות העולם.  בחוגים מסוימים נוהגים בציונים בתכסיסים אלה גופם המקובלים על האנטישמיים בנהגם כלפי ישראל.  בעיקר בא דבר זה על ביטויו בערבות הכללית שבני ישראל ערבים כלפי העולם כולו ובערבותם הכללית של הציונים כלפי עולם ישראל.  כל דבור שלא כהלכה, כל מעשה שלא כתיקונו של ציוני תולים לא בו בלבד אלא בציונות כולה.  והדבר מתבאר בתכלית הפשטות.  האנטישמים מפליגים כל כך בשנאתם אל השמיות, שאפילו היהודי המתבולל עדיין מוחזק בעיניהם מלא שמיוּת וראוי לשנאה על כך.  היהודי המתבולל מפליג כל כך מן השמיות, הוא שקוד כל כך לנער מעל עצמו כל סימן של שמיות, שכל מקום שהוא נפגש בציוני הרי הוא חרד כולו.  האינסטינקט מלחש לו, שהציוני הוא מתנגדו הרע ביותר, המסוכן ביותר, משום שהציוניות היא השמיות המגובשת המרוכזת. 

עמדה "חברת העזרה ליהודי גרמניה" ופתחה את המלחמה בציונות במרירות ובשנאה, ברתיחה ובתאות-נקם, שלא היו כמותן בכל המריבות והסכסוכים, שרבו ונלחמו עד כאן בהסתדרות הציונית.  רק פעם אחת זכורני משהו בדומה לזו, הדבר היה לאחר הפיזו שפיזרו את ה"דוּמה" הראשונה.  כל זמן ש"דוּמה" זו קיימת היתה ועדיין לחשו בלב גחלי התקוה לישועת רוסיה כולה ולישועה הפרטית של ישראל, ראתה את עצמה החבורה היהודית ב"דומה" ראות חטיבה מלוכדת.  תכופות נתלקחו ויכוחים סוערים מאוד בקרב בני החבורה, שכן אף בחבורה זו מכונסים היו אנשים בעלי דעות והשקפות מנוגדות אלה לאלה בתכלית הנגוד, ברם נקודה משותפת, נקודת מוקד משותפת היתה לכולם בתכניתם המדינית:  שויונו של ישראל, או כפי שהיו נוהגים לקרוא אותו באותם הימים, שויונם המלא של בני ישראל.  כל שאמר אותם ימים "שויון" ולא הוסיף "מלא" היה בבחינת ממעט דמותן של הזכויות.  בנקודת-מוקד זו היו כולם בדעה אחת.  ולא היו נחלקים אלא עם פתיחת הסוגריים, עם קריאת הטעמים, שבהם היו סוגרים ובהם היו מטעימים את הדבור "שויון מלא".  כאן נשנה עלינו ענין "ויתרוצצו" שבתורה לפי פירוש רש"י ז"ל, והיצרים היו מתלקחים, והמאבק – מאבק של רעיונות – מלחמת דעות – היה עובר ופורץ תכופות את תחומי הפרלמנטריות ודיניה ונימוסיה, שהכל שקודים היו על שמירתם. 

אולם הדוּמה פוזרה בגסות, בחוצפה, וכולנו, ללא יוצא מן הכלל, הן רוסים והן פולנים, והן יהודים הרגשנו את עצמנו לא רק מאוכזבים אלא גם מרומים ממש, מושמים ללעג, תינוקות שסרחו ולקו, משל למשחק זה שמשחקים עם ילד-סנדל ואינם מרגישים, שנשמתו הכשרה והטהורה של זה פרחה זה כבר ממנו...  וכאן בא אף קצה של האחדות היהודית המלאכותית.  וביחוד המתבוללים, שכל הזמן כבשו את יצרם, גנזו את פניותיהם להתבוללות והתעטרו לפעמים אפילו בעיטורי דבורים לאומיים מצלצלים – ביחוד הם נתחרטו כנראה על כל הענין כולו.  למה בא כל הענוי הרב הזה, למה גזרו תענית ארוכה כזו על מגמת ההתבוללות שלהם?  קפץ יצר הרע ממחבואו ואמר לבוא על שכר יסוריו, על זכר תעניתו הארוכה, במלוא לוגמיו.  אותה שעה קמה חבורה של אינטליגנטים יהודים בפטרבורג – קרואים היו "המשיגים" – ממש כמעשה שעשתה לימים כעבור תשע שנים "חברת העזרה" ובשיעורים מרובים מאלה, היינו שעמדה ופרסמה בעתונה, ובלשון הרוסית דוקא, גילוי דעת על הציונות והציונים. 

פרסום זה נקרא "גילוי דעת", ברם לאמתו של דבר אין זה גלוי-דעת סתם אלא עלילה לאומית, ואלמלי לא גנזו בתוכו יסודות מובהקים של בורות וקוצר-ראייה, אפשר היה לכנותו מלשינות פשוטה.  עומדים יהודים ומכריזים, שהרעיון הציוני מוציא אהבת-המולדת, חבה למדינה, שבה הם שרויים ולפיכך...  ולפיכך אין הציונים רשאים לתבוע לעצמם שווי זכויות.  באים יהודים ומפלגים אותנו לשני מחנות, האחד כשר וזכאי לשווי זכויות, לשווי עם בעלי הבתים, והמחנה השני פסול, המחנה האחד זכאי לאימון בחלונות הגבוהים, המחנה השני ראוי שתבלע אותו האדמה כקורח ועדתו בשעתם.  המחנה האחד נאמן הוא משום שוויתר על עתידו של עצמו, ועל המחנה השני אי אפשר לסמוך, משום שהוא כינס בלבו זכרונות מימים עברו ותקוות חדשות, תקוות שלו. 

כמה שפלות, כמה עבדות וכמה חוסר-בגרות מדיני צרורים בהלשנה כזו!   ומיותר הוא להסביר שפלות זו ועבדות זו, הן דוקרות ממש את העינים.  כנגד זה כדאי הדבר לעמוד במקצת על הדלות המדינית ועל חוסר-הבגרות הגנוזים בהתקפות כאלה על הציונות, משום שחזיון זה חזיון יהודי כללי הוא ואפשר לראותו כחזיון המדאיב ומצער ביותר של חיי הגלות, משום שמצוי הוא בכל מקום, ברוסיה כבגרמניה, באוסטריה כבאמריקה ובימים האחרונים שבאחרונים אפילו בארץ ישראל, במקום שם עולה ומזהירה תקותנו היחידה, שעתיד עמנו להתחדש ולהנצל מפורענותה של גלות גופנית ורוחנית, במקום שאנו מאמינים, כי עוד נזכה למראה הגדול של תחית המתים. 

 

ג.  עריתה של ההתבוללות

לא עמד אדם על עומקה ועל צדי צדדיה של הפסיכולוגיה של גלות כמותם של שני המשוררים הגאונים במאה הי"ט, של היינה ושאַמיסוֹ.  האחד, בנו של עם גולה עתיק, שר את יסוריה של גלות, את יסוריה הקדושים של נשמה רבת כיסופים וגעגועים והשאיר אחריו ירושה עשירה:    "הנעימות העבריות" ואת "הווידוים" שלו.  השני, שרק טעם במקצת טעמה של גלות – צרפתי לפי מוצאו שנעשה בדרך מקרה פייטן גרמני – זיכה אותנו בתיאור שנון, דק מן הדק, חריף של גלות, בספורו "פטר שלומיאל".  זה וזה עמדו בדקות מן הדקות על טיבה של גלות, על מעמקי מעמקיה, זה וזה הציבו לה מצבת עולם, שאין כמותה לעומק ולעילוי. 

פטר שלומיאל שראה בנפשו כמה יסורים נדונו לו על כל צעד ושעל על שום שחסר צל הוא, הגה בלבו מחשבה נפלאה.  נמלך בדעתו והלך אל האמן הגדול באמנים ואמר לתת לו כסף רב ובלבד שייצור בשבילו בבואה מלאכותית במקום בבואתו של עצמו שנעלמה.  ראה פטר, שאין אדם בלי בבואה, שאם לא כן הרי הוא מנודה מן הבריות, מן החברה האנושית, וכל בזוי אדם ופושע רואה את עצמו בן חורין להתעלל בו במחוסר הצל.  אולם את צלו של עצמו איבד בידים, מכרו, מסרו, ומפני מה לא יהיה בידו לרכוש צל מלאכותי?   הרי אפשר לתקן יד מלאכותית או רגל.  אמנם לא ראי רגלים מלאכותיות כראי רגלים מן השמים, אי אתה מהלך בהן, אתה חייב להניע אותן.  הרי אפשר לתקן אפילו עינים מלאכותיות.  אמנם אין רואים בהן, אבל אחרים רואים אותן וסבורים בטעות שעינים של איז הן.  מפני מה אי אפשר יהיה לתקן צל מלאכותי, מצויר, שאפשר יהיה לאדם לגרור אותו אחריו?  אמנם צל זה לא יהיה מכוון כנגד אורה של חמה או זיוה של לבנה, אי אפשר יהיה להאריכו או לקצרו, להעכירו או להבהירו, שכן אינו אלא גולם מצויר.  אולם מוטב צל כזה מהעדר צל.  קשה חוסר צל לאדם מהליכת עירום ברחובות, שכן אין העירום אלא חשוף כלפי חוץ ואילו מבפנים שוה הוא לכל אדם.  ואילו אדם שאין לו צל נדמה על הבריות כאילו עירום היה זה מבפנים. 

נבהל והשתומם האמן.  בימי חייו ניסה להעלות על הבד דברים שונים ומשונים, מזהבה של חמה עד ירק האילנות ועד הצבע המכסיף של גלי ים גועשים – אבל לתאר צל, בדבר כזה לא נתנסה עד כאן.  וכיצד קיפחת את צלך, שלומיאל? – חושש היה שלומיאל לגלות לו לאמן את כל לבו ולאמר לו את האמת לאמתה.  עמד וספר לו מעשה ארוך, כיצד יצא למסעיו לרוסיה והכפור צורב היה, והוא עצמו בהול היה לדרכו ולא השגיח יפה בדבר ונתקפח צלו.  קפא צלו בקור וניתק ממנו.  דומה, אדם אומלל הוא שלומיאל.  אולם האמן אינו מגלה לו אפילו ניצוץ אחד של רחמים.  אדרבה, הוא רוגז עליו רוגזה קשה:  עלוב שכמותך, היאך אמסור בידיך מלאכת מחשבת ואתה אבדת בידיך ממש את צלך של עצמך, שחננך אלהים בו, שהטבע העניק לך.  עוון ופשע הוא למסור בידיך מעשה אמנות!  מלבד זה אתה מערבב מושגים.  סבור אתה, שהאמנות ירדה אלינו מן השמים, אלינו אל יושבי העמק, שיהיה בידינו לעשות ולתקן בה את שקלקלו והחריבו בני אדם, לכפר במלאכת מחשבת על העבירות שבני אדם עוברים על חוקי הטבע.  אכן טועה אתה, בעל-עבירות שכמותך!   אין האמנות אומנות ואפילו משורש אחד יצאו.  אין אמנות במקום טבע, אין אמנות אלא פירוש לטבע.  להחליף, להשלים אפשר רק בדרך מלאכותית, מעשה מלאכה, מעשה מוכני – מכאן האלילים ומכאן עבודת האלילים!  

מתבוללים עלובים!  שאמיסו השיב לכם תשובה נצחת.  אתם באים ומלשינים על אחיכם ומדמים בנפשכם, שבעבירה כזו תצילו את נפשכם, ואין אתם מבינים שטופלים אתם עלילות על עצמכם וממשיכים סכנות על עצמכם.  אתם באים וטוענים, בני אדם הגונים אתם, שאין לחשוש מפניכם משום שזה כבר אין אתם נושאים מאחוריכם את צלכם של עצמכם, שזה כבר גז הצל הזה, קפא ונצמד לאדמה זרה מחמת קור קשה, או שנמס והיה כלא היה מחמת שרב קשה.  "גורו לכם מפני הציונים – כך אתם מוסיפים וטוענים – משום שאחריהם כרוך ונגרר עבר ארוך ולפניהם מרחף עתיד של עצמם.  ואילו אנו אנשים הגונים אנו, ערומים מאחרינו, חשופים מלפנינו, ונטולי תוכן מבפנים.  והרי אנו מצטרפים אליכם ודבקים בכם ובפינו רק בקשה אחת:  תהיה הרשות נתונה לנו ללבוש את בגדיכם המשומשים, אנו נברך עליהם ברכת "שהחיינו" כאילו חדשים היו בתכלית החידוש, תנו לנו למלא את ה"אני" שלנו ב"שיירים" של תכנכם אתם.  הרי יש לכם רב וחיים ברחבות, מן התוכן שלכם נופלים מזמן לזמן פירורים קטנים, בשבילנו די והותר.  ואם התוכן שלנו קלוש יהיה ולא סמיך, שקיף ולא אטום, אין בכך כלום:  גאוותנו תהיה עליו, משום שהוא תוכן מתכנכם.  אין אתם יודעים, כמה אנו נכספים ונמשכים אליכם בכל נשמתנו העירומה והריקה".  רק דבר אחד תעלו בהלשנתכם:  יתחילו הבריות לחשוש יותר מפני הציונים, יגזרו עליהם גזרות חדשות, יהיו הבריות שקודים לדחוק את רגליהם, לרדוף אותם, אבל אתכם יבזו יותר, בזויים תהיו בעיניהם, הולכי בטל, טפילים, ישליכו לכם בגדים מטולאים טלאי על גבי טלאי ותהיו מלקטים פירורים מתחת לשלחנותיהם...  יבואו האמנים האמתיים, שבלבם בוער ניצוץ אלהי, ויאמרו לכם:  אם את צלכם של עצמכם, שאלהים מסר בידכם והטבע הצמיד אליכם, לא יכלתם לשמור – כיצד נפקיד בידכם מלאכת-מחשבת, קנין לא שלכם, שאין לו ולכם ולא כלום!  

זאת האחת.  ברם מוצא אתה עוד נקודה בהלשנה של המתבוללים, והיא שפלה יותר, מסוכנת יותר.  נניח, שאין בעולם אמנים רבים בעלי תפיסה דקה באמנות ובצל כמותו של שאמיסו.  נסכים לרגע, שרובן של מלכויות הן מדינות-משטרה ועם שליט בהן, והעמים השליטים תמימים הם והריהם רוצים ודורשים, ששאר העמים יבּלעו ויתבוללו בתוכם.  אמנם יש בכך משום תפיסה פשטנית וגסה של הבעיה הסוציאלית, אבל אפשר והחברה האנושית גסה היא באמת, והמתבוללים שלנו עמדו יותר על טיבה ועל טבעה של זו.  והריהם באים ואומרים לשים קץ לצרת ישראל.  והריהם מחשבים את חשבונם:  הציונים הם מיעוט בלתי נכר לגבי "כלל ישראל".  הבה ונקריב אותם לטובתו של ישראל כולו.  נתון נתן להם לאנטישמיים הגלויים ונסתרים מתת יד, שוחד, הרי צריכים הם לשפוך את כעסם, את מרירותם האנטישמית על מישהו – יאכלו את הציונים בכל פה וכלל ישראל יוושע תשועת עולמים. 

פסיכולוגיה עלובה!   סבורים אתם להלשין על מיעוט בלתי נכר והרי אתם מקריבים את הכלל כולו בגין קומץ קטן של מתבוללים.  האנטישמיים יסכימו להנחה שלכם, הם יודו בגזירה שגזרתם, שמי שאינו יכול להבלע עוד לבתי הכירו – יצא.  כל מי שאינו יכול להבלע – יצא – כך עולה מתוך השקפותיהם של חשוכים ותיקים, בני "המאה השחורה".  ברם הללו לא יסתפקו בקרבן הדל הזה, שאתם רוצים להקריב להם.  הם יוכיחו לכם, שאין דעתו של כלל ישראל כדעתכם אלא כדעת הציונים דווקא, ויביאו לכם אלף ראיות לכך, וראיות אמתיות.  הם יוכיחו לכם, שאתם בורים, עמי-ארצות, שאין אתם יודעים את עמכם, את מסרתכם, אין אתם יודעים לא את עברו ולא את הוֹוֹ.  הם ימשכו אתכם אל בית המדרש ויתרגמו לכם את תפלותיהם של ישראל, יקראו עמכם את ה"קינות", הם יראו לכם על התפלה לכבוד המלך, המסתיימת בבקשת-תחנה:  "בימיו ובימינו תושע יהודה וישראל ישכון לבטח בארצו".  הם יראו לכם על כל ספרות ישראל, מיום שטיטוס החריב את בית מקדשנו עד פייטן עברי אחרון בימינו, כמה רצופה היא יראת-הכבוד לעבר ומלאה תקוות לעתיד לבוא.  הם יראו לכם גם על משיח צדקנו, היינו על הכיסופים לגאולה של ישראל.  ועוד כהנה וכהנה יראו לכם, הם מצא ימצאו את המומחים לדבר, שלמדו יותר מכם בתורת ישראל וידיעתם בישראל ובתוכן היהדות מרובה מידיעתכם.  ויפטירו את דבריהם במלים אלה:  צדקתם על הציונים, ברם את החשבון בענין מסרו לידינו.  הם יודו לכם על הגזירה שגזרתם, שכן גזירה חמורה מזו לא יכול היה לגזור אפילו הקשה והגרוע שבאנטישמיים, אלא זהם יקיימו את פסק הדין והם ישתמשו בו בנוגע לכלל ישראל ואפשר שידונו בו גם אתכם, בכבודכם ובעצמכם.  הם ידונו אתכם דין זייפנים, דין פוליטיקים המסתירים עמוק עמוק את מחשבותיהם. 

טבע אחד להם למתבוללים בכל העולם כולו:  הם מבליטים בכל מקום יתר-פטריוטיות.  וכשהם עוזבים את היכלותיהם הגבוהים ויורדים אל משכנות ישראל, הרי הם עושים את זה כמי שמבקר חולה.  העינים מלאות רחמים והפה שופע עצבות, והם כולם נעשים מטיפים ושונים להם ל"אחים העניים" פרק בהלכות פטריוטיות.  ואשר מסביבם, השכנים, קוראים למחרת היום את הדבורים המחוכמים והמוסריים העמוקים של "באי-כוח היהודים" והם חושבים בלבם:  כמ ה עלובה הפטריוטיות היהודית, כשמצווים להזכירה ולחזור ולהזכירה. 

אותה שיטה גופה ואותם אמצעים עצמם היו בידי "חברת העזרה ליהודי גרמניה" במלחמתם בציונים, הן בגרמניה והן בארץ ישראל גופה.  והגיעו הדברים לידי כך, שחברי "הועד הגרמני-היהודי האנטיציוני" הוציאו יחד עם הנהלת חברת-העזרה סכום כסף רב ופרסמו בכל העתונים הגדולים והבינונים גילוי-דעת בנוסח אחד ובדברים אחדים של מלשינות.  הם הכריזו בפני כל באי עולם, בפני העולם הנוצרי, שרק הם בלבד אנשים הגונים הם, פטריוטים נלהבים, לבם לב אחד עם השכנים, ממש גוף אחד ונשמה אחת, רק בענין הדת הם משאירים לעצמם מחיצה דקה מן הדקה.  ושוב עמדו וטפלו עליהם על הציונים, "על בריונים אלה ללא מולדת" המתחצפים ועורכים מלחמה על הלשון העברית וחולמים על עתיד יהודי-לאומי.  והריהם מכריזים ומודיעים, שמהיום והלאה הם מטילים נידוי חברתי על הציונים, שלא יעבדו עמהם בשותפות אפילו בדברים נויטרליים, כגון בעסקי צדקה.  ועל החתום באו:  כל יועצי המוסד ועל יועצי הסתרים, אישי מדינה ועסקני צבור סתם.  תאות ההתבוללות והפחד מפני הציונות הגדלה והולכת איחדה וליכדה את כולם. 

 

ד.  אהבת עם נסתרת

אהבה רדומה של נשמת-עם זקוקה לדחיפה מן החוץ שתתנער ותעלה מן הפנה הדחויה שנדחקה מאליה לשם או שדיחקוה אחרים.  ולפיכך היתה המלחמה ללשון הלמודים בטכניון של חיפה לא ענין של מקרה בודד, של סכסוך שכיח, אלא משכה את לבה ודעתה של כמעט כל החברה היהודית באירופה.  אפשר שייראו הדברים מגוחכים במקצת, אבל עובדה היא ש"חברת העזרה ליהודי גרמניה" עוררה בהתקפתה המטומטמת על הלשון העברית יותר חבה ללשון בקרב הישוב החדש בכלל מאשר ההסתדרות הציונית בתעמולתה, תעמולה לשם התגוננות.  חזיונות כאלה נפרצים הם בחיי הצבור. 

מנהיגה של "חברת העזרה" יצא בכבודו ובעצמו למסעו לארץ ישראל מיד לאחר שפרץ הסכסוך בועד-המפקחים של הטכניון, ב-26 באוקטובר 1913.  סבור היה:  אך יגָלה כבודו שם וארץ ישראל כולה תכרע ברך לפניו ותבקש ממנו סליחה ומחילה על שלא סמכה בענין של שאלת הלשון עליו ועל חברת-העזרה.  ברם, טעות היתה בידו.  ארץ ישראל זקפה מאד את קומתה ויישרה את גבה במשך עשר השנים האחרונות ושוב אינה רוצה להרכין את ראשה בפני המתבוללים היהודים.  מנהיגה של חברת-העזרה הכיר מיד, שענין לו כאן עם רצון חברתי חזק, עמד וכבש לעצמו דרך אחרת.  משטרה, משטרה תורכית, נכנסה בכוח את בתי הספר וגרשה משם את המורים והמורות.  פחה ירושלים פקד את פקודתו ובה אזהרה ואתראה לציונים.  עמדו ואספו חתימות מעידות על כשרותה של חברת-העזרה מידי רבנים זקנים ואנשי-חלוקה סתם, ובעיקר עמדו ונשתמשו באמצעים הישנים, ומנהיגי חברת-העזרה היו פתאום מגיניה של דת-ישראל בארץ ישראל.  המנהיג עטר לעצמו עטרת מצילה של ארץ ישראל מידי הכפירה הציונית.  תאמרו:  שחוק.  אכן שחוק מכאיב לב.  אבותיהם של ילדים מוטבלים לנצרות, סבים המוליכים במו ידיהם את נכסיהם הילודים אל בתי היראה שלהם ומשמשים שושבינים ועדים לטבילה, חותמים על כרוז אנטי-ציוני, בו הם מכריזים ואומרים, שרק בעניני דת ואמונה הם נבדלים משכניהם, ואדם שאין לו אפילו מושג מכ"ב אותיות שבתורה נעשה אפוטרופוס לעסקי אמונה של ישראל ובארץ ישראל דוקא!   ונמצאו צבועים ונשמות מדולדלות סתם שלא עמדו על האירוניה המרה שבמעשה זה וסייעו אותו, את מנהיגה של חברת-העזרה, בתפקידו המגוחך והמעציב כאחד. 

כששב מארץ ישראל ממסעו המפורסם עמד והוציא חבור בתורת כתב-יד ושלח אותו אלפים אלפים טפסים לכל ארבע רוחות העולם.  בחוברת זו הציב יד עולם למלשינות האנטי-ציונית, הכתובה בחריפות לא פחותה מזו שנכתבה בה מלשינותם של השומרונים בימי עזרא ונחמיה.  ובחוברת מכוונים את תשומת הלב לסכנה הציונית:   תשומת הלב של הממשלה התורכית, של האוכלוסיה הערבית ושל "שלומי אמוני ישראל".  נניח להם ל"שלומי אמוני ישראל", אבל הממשלה התורכית והאוכלוסיה הערבית אפשר יבלעו מקצת מן הארס.  חידקי המלשינות שוים בבחינה זו לשאר החידקים המזיקים, המפיצים מחלות ומגיפות.  לא נסמכה בזמנה פעולתם להפצתם, עתידה היא לבוא לאחר זמן.  תכופות רדומים הם חדשים מרובים ואפילו שנים רבות עד שבאה גם להם שעת כושר והרי הם פותחים בפעולתם ארס-הרס.  ורק לאחר שעברה המגפה באים חוקרים החוקרים ודורשים בדרכים, שהחידקים עברו בהם.  לפי שעה נמשכה המלחמה הן בארצות הגולה והן בארץ ישראל.  וכאן התרחש משהו פלאי.  כל הנוער היהודי בגרמניה, כמעט כל האינטליגנציה כולה עברו אל הצד הציוני, הלאומי.  היה בכך משום מאבק-נסיון בין הרעיון הלאומי ובין ההתבוללות, והרעיון הלאומי ניצח.  בפעם הראשונה ראה העולם הגדול ונוכח, שאוחזים את עיניו.  היו מספרים לו על עבר שמת, על לשון שיצאה מן העולם, על אומה שנתפוררה וכלתה.  ופתאום שמע על מלחמת-לשון בישראל, על מהפכה בארץ ישראל.  עתונים כמו ה"ברלינר טאגבלאט" ו"פרנקפורטר צייטונג" החוששים ונזהרים מלנגוע בענין יהודי, שלא יבואו ויאמרו להם שבעלי העתונים וסופריהם 90% יהודים הם, מוכרחים היו פתאום להביא ידיעות על "המלחמה היהודית".  וטלגרמות התחילו עפות ומאמרים ראשיים נכתבו, ואין בכך כלום, שכל הידיעות האלה וכל המאמרים גילו נטיה חזקה לצד "חברת העזרה".  ודאי שאי אפשר היה לצפות אחרת, לעמדה לאומית ישראלית בענין זה, מצד עתונות כזו.  ברם, העובדה חשובה היתה לעצמה.  אמנם לידי מהפכה לא באו הדברים בא"י, כנגד זה עוררה מלחמת הלשונות מהפכה של ממש במוחות ולבבות של רבבות מישראל, שעד מלחמת-לשונות זו לא הרהרו מימיהם בלאומיות היהודית ובציונות. 

חזיון זה נכר היה אף באוסטריה, בגליציה, בבוהימיה, ברוסיה ואפילו במדינות הקטנות, ולאחרונה נתעורר במקצת אפילו עולם ישראל שבארצות האנגלוסכסיות.  שוב אי אפשר היה לדון בשתיקה את ארץ ישראל ועניניה ובגינה של מלחמת הלשונות התחילו לדבר גם על הישוב החדש בדרך כלל, על המושבות, על תל-אביב וחיפה, על החיים הכלכליים והחברתיים של הישוב, על בתי הספר ועל תנועת התחיה בישראל.  מלחמת-הלשונות היתה בחינת גילוי מדיני ראשון של הישוב החדש, ברם לא מבחינה מהפכנית אלא מבחינה אבולוציונית.  על ידי מלחמת-הלשונות נקנה לישוב החדש הפרסום הראוי לו, ולא היה בידם שום אמצעי שנקטה ההתבוללות המרוגזת להאפיל עליו ועל ערכו. 

ימים מופלאים היו הימים ההם.  מעולם לא ניהלו תעמולה רבה כזו לרעיון הציוני כמו מלחמת הלשונות.  מעולם לא נענה עולם ישראל בעוז כזה ובחמימות-נפש כזו לקולה של הציונות כמו בימים ההם.  אשרי מי שהיה באספות הציוניות בכרכים ובעיירות של אירופה כולה וראה בתגובתו של הקהל.  פנים נוהרים ומסירות נפש היתה קורנת בכל עין.  כל מי שיבוא ויאמר:  אין מלחמה זו אלא המלחמה שבין חברת העזרה ובין הציונים, אינו אלא טועה ומטעה בכולו.  לא כן הדבר.  אלפים ורבבות שאינם ציונים גילו כל כך חבה ללשון העברית, אלפים ורבבות של עומדים מרחוק נתקרבו כל כך לרעיון הלאומי היהודי, שיש לנו רשות לאמר:  במאבק זה נתגלה רוח ישראל, שהיה שרוי בתרדמה.  ורוח זה חולל באמת נפלאות.  הציונים נשתמשו רק במקצתה של חבה זו עצומה שנתעוררה בלבבות.  לא היתה ההסתדרות חזקה כל צרכה כדי להשתמש בחבה זו על כל כולה.  ואף על פי כן נפתחו בבת אחת בא"י עשרה בתי-ספר חדשים ושיעורים חדשים, והכספים הדרושים לכך נאספו בקלות.  בגרמניה סייעו סיוע רב בערך לעילויה של קרן בתי הספר בניהם ונכסיהם של אותם יועצי המסחר ויועצי הסתרים שחתומים היו על המניפסט האנטי-ציוני אשר בחלק המודעות של העתונים הגרמנים הגדולים.  ההסתדרות הציונית עמדה יפה יפה במבחן קשה זה. 

מן הזוטות האופיניות.  אותם ימים נתפרסמו מאמרים אחדים על הציונות ועל מלחמת-הלשונות ב"סוציאליסטישע מונאטסהעפטען"   וב"נויע דויטשע רונדשוי".  הריביזיוניסט אדוארד ברנשטיין טען בזכותה של "חברת העזרה".  האמן המפורסם והדק פאקֵי וציר בית הנבחרים ד"ר קְוֶסל, מי שהיה פועל ויודע יפה את יהודי המזרח, טענו בחום רב לטובת הציונות והציונים.  מן המותר להעיר כאן, שהאחרונים לא מבני ישראל הם. 

מלחמת-הלשונות נתרחשה בעיקר בארץ ישראל ובגרמניה.  ארץ ישראל היא ארץ, שהרוחות המנשבות בה ערכן ליושבי הארץ כמעט כערך הגשם, ואפשר והראשון עולה על האחרון, שכן אף הגשם תלוי ברוחות.  לא לחנם קדם "משיב הרוח"  ל"מוריד הגשם".  לא לחנם יודע כל תינות בארץ ישראל את טבען של הרוחות ונוהג בהן יראת-הכבוד כמעט.  "עושה מלאכיו רוחות", הם שלוחיו של הקב"ה, בהם הוא מודיע לעולם את רצונו.  ברם לא מבחינה מיטיאורולוגית בלבד תלויה ארץ ישראל ברוחות המנשבות.  אף מבחינה מדינית מצוּוים היו יושבי הארץ להאזין לרוחות המהלכות והשליטות בעולם, לדעת מהיכן באה הרוח.  וטבען של הרוחות בא"י, שהן משנות תכופות את מהלכן, היום היא מנשבת מלונדון, מחר מפריז, מחרתים מברלין, ופתאום היא באה מפטרבורג.  הדבר היה לפני שבטלו ה"קפיטולציות" בתורכיה, כלומר, לפני שתורכיה נשתמשה בשעת מלחמה וראתה אותה כשרה לנער מעל עצמה את השעבוד הכפול שמונה של האפיטרופסות האירופאית.  התחילו הרוחות מנשבות מכל העברים, חוץ מקושטא עצמה, שכן אין לקושטא אוצר-רוחות משלה, המעצמות הגדולות גדרו בעדן.  בימי מלחמת-הלשונות נשבה רוח מערבית דוקא מצד ברלין. 

ולפיכך הרגישה את עצמה "חברת העזרה" יפה יפה ונגשה מתוך בטחון גמור לעבודות-ההרס שלה.  "חברת העזרה" שרויה היתה בעמדה בצורה, נתמכת ומחוסנת מכל העברים.  הרי כאן נאמרו הדברים גם בהתחרות בין הגרמנית ובין העברית, והחשבון היה ברור וגלוי:  הרי הממשלה הגרמנית חייבת להגן על העקרונים הגרמניים וידה של הגרמנית על העליונה.  רבים מן הציונים ואפילו המזורזים ביותר להטעים את המדיניות בציונותם אף נתפחדו והתחילו ממטירים עלינו מטר עצות, כיצד לשפות שלום, כלומר, להכנע.  ומופלא הדבר:  אותם ציונים עצמם פיהם לא היה פוסק מהתריע על ההסתדרות הציונית שנתפסה לגרמניות יתירה, על שהעתון המרכזי יוצא בגרמנית, על שהלשון הגרמנית היא אב-לשון בקונגרסים וכו'.  לא לחנם התקיף ה"טיימס" פעמים אחדות את הציונות על שום חותמה הגרמני שלה, עוד לפני שהכריזה אנגליה מלחמה על גרמניה.  ומכיון שחוששים מפני האשמות כאלה (האשמות פוגעות בטפלות ובחיצוניות בלבד.  עצם העובדה, שהבנקים של ההסתדרות הציונית והקרן הקיימת לישראל הם חברות אנגליות, מבטלת לחלוטין את כל ההאשמות האלה.  אי אתה מונה לחובתה של ההסתדרות הציונית, שדוקא בגרמניה פרחה הציונות בחזקה מרובה במשך עשרים השנים האחרונות והעניקה להסתדרות כוחות חרוצים ומעולים), הרי בדין שתנוח מאוד דעתם של אלה כשניתנה הזדמנות מזהירה להסתדרות הציונית להפגין בפני באי כל העולם כולו, שהציונות אינה משמשת אלא עניני ישראל בלבד ואינה פוזלת עין למדינות זרות. 

אולם, כנראה, הגיון הוא סחורה יקרת המציאות. 

 

ה.  על-פטריוטים

הדבר היה בימי הסכסוך הגדול האחרון בחצי האי הבלקני.  תחילה עשו יד אחת נגד תורכיה, ואחר כך עמדו ורבו ביניהם.  מי שהיו אתמול "בעלי-ברית" התחילו להתכתש זה בזה ומתוך המבוכה והתסבוכת הרבה קפצה ועלתה מדינונת חדשה בתכלית החידוש – אלבניה.  מלוכה לכל דבר, ולא היה חסר אלא מלך שישים את הכתב בראשו וימלוך על העם.  כל מקום שישב בו נצר מגזע מלכים, ואפילו לא יוצלח הוא, דברו בו נכבדות:  מלוכה חדשה זו.  ואלבניה חפשה יחשׂ רב.  סוף סוף רחמו עליה על אלבניה מן השמים ושגרו לה בן-זוג נאה, לויטננט פרוסי ממשפחת-אצילים עתיקה.  המלך החדש היה פתאום פטריוט אלבני נלהב, הוא לא יכול פשוט לתפוס בשכלו, כיצד יכול היה לחיות עד כאן בלי בת זוגו.  במשך חדשים מרובים ניתנו להם לעתונים ההתוליים באירופה מזונותיהם בשפע. 

לא שבע המלך החדש נחת רבה באלבניה, הזווג לא עלה יפה, ברם כנגד זה נשארו לנו מן הימים ההם תיאורים מופלאים אחדים של אלבניה.  אף הפיליטוניסטון המפורסם רודה-רודה נתן למלוכונת קטנה זו מתנת-דרשה נאה בדמות פיליטון מזהיר. 

כידוע אין פוסקות באלבניה המריבות בין החבורות השונות של האוכלוסים.  הקתוליים טוענים:  לנו השררה, משום שיותר ממחצית התושבים בני הכנסיה הקתולית הם;  המושלמים טוענים אותה טענה גופה לעצמם, ובני שאר הדתות אף הם טוענים לחלק רב בשלטון, משום שיותר משליש תושביה של אלבניה הם.  ודאי שאין החשבון עולה יפה בכולו, ודאי שנפלה כאן טעות גסה באמצע.  בא רודה-רודה ועשה פשרה ביניהם.  עמד ופסק, שאמנם יש להם לקתולים 55%, למושלמים 55%, וכ-30% בני שאר הדתות.  לפי דעתו של רודה-רודה – מדינונת זו יש לה 140% אוכלוסים. 

ולפיכך חייב היה המלך החדש בפטריוטיות של 150%, שיהיה בידו לחלק לכל נתיניו חלק כחלק ולא יתרוקן כולו. 

הדברים נשמעים כדברי בדיחה, ברם מקצת אמת כאן.  הקב"ה זיכה אותנו את בני ישראל במיוחד בעל-פטריוטים, בפטריוטים ב- 150%.  הם כמעט כל שתדלנינו, וביחוד השתדלנים מן הטפוס  החדש, מן הקרובים למלכות.  השתדלנים מוכרחים להפריז, להגדיש את הסאה, הרי מוכרחים הם להביא נֵדה מיוחדת, להביא איזה חידוש.  נעשה השתדלן קתולי שוב הוא קתולי יותר מן האפיפיור, נעשה פטריוט שוב הוא פטריות עם יתוּר.  הקתולי מלידה משיג את המדרגה הגדולה ביותר ב- 100%, הפטריוט מטבע אף הוא אי אפשר יהיה מוחזק ביותר מ- 100% פטריוטיות, אבל המומר, הנלוה, הנספח בדין שיהיה "כולו ותוספת עמו", גזירה שמא יפחת.  אם לבעלי 100% בלבד הרי מרובים הם משלנו!  

עומדים השתדלנים ומחשבים את החשבון של 150%, והרי הם מדמים בנפשם, שמאמינים לבם כמו שמאמינים לרודה-רודה שאלבניה נתברכה ב- 140% אוכלוסים.  אלמלי היה עיסוקם של השתדלנים האלה הם עצמם בלבד והיה הדבר מגוחך.  להוותנו ולשברנו הם עוסקים בצרכי צבור, נעשים שליחים לכלל, מדברים בשמו, מבטיחים בשמו הבטחות שונות ללא קורטוב של רגש אחריות, ללא קורט בן קורט של אחריות מוסרית.  וביחוד שביחוד כשהם באים מסביבה זרה, ומימיהם לא חיו חיי הכלל שהם נעשים עכשיו שלוחיו, ומימיהם לא ידעו את נשמתו, לא היו מעורבים בתקוותיו ומבושמים בשאיפותיו.  הם מביטים על עמם ממעלה למטה ואל האדונים – הפריצים – ממטה למעלה.  ושוב עומד אדם בנקל על המרחק הרב המשתרע בעיניהם בין האדון ובין הכלל, שהם מליצי יושרו. 

במלחמת-הלשונות של הטכניון בחיפה נתגלתה שתדלנות מסוימת על כל עלבונה.  אפשר לאמר בבטחה, שאלמלי היו נושאים ונותנים במישרים עם הממשלות, ללא סרסורם של שתדלנים ומתווכים, לא היתה השאלה כולה מביאה לידי סכסוכים כל שהם.  וראיה לדבר:  

יש לנו בארץ ישראל שתי גימנסיות עבריות, ביפו ובירושלים.  הגימנסיה ביפו שרויה בחסות התורכית, זו של ירושלים בחסות צרפת.  הממשלה התורכית לא הקשתה על הגימנסיה בשום דבר.  הגימנסיה עברית היא, והלשון התורכית נלמדת בה כלשון המדינה.  הממשלה הצרפתית לא דרשה אלא שתהיה הלשון הצרפתית  הלשון הזרה העיקרית בגימנסיה של ירושלים, ואילו כל השאר יכול שילמדו אותו בעברית.  אין ספק בדבר שאף הממשלה הגרמנית לא היתה דורשת יותר לא מבית-הספר התיכון ולא מן הטכניון.  וודאי שדעתה היתה נוחה כולה אלמלי תיקנו את הלשון הגרמנית בחינת הלשון הזרה הראשית בבית הספר.  באמת צריכה היתה להיות הממשלה הגרמנית מרוצה מאוד מאוד בדרישותיהם של הלאומיים, שהודו כי בשנים הראשונות יתקנו את הלשון הגרמנית בטכניון גופה כלשון הלמודים ובתנאי שמקצת הלמודים יהיו נלמדים בלשון העברית.  הם דרשו בשביל השנים הראשונות רק תשע ואפילו שש שעות בלבד לעברית בשבוע של 45 שעות למוד.  זה היה הגבול האחרון לפשרה. 

ברם להוותנו נתערבו בדבר השתדלנים.  חברת-העזרה לא סברה ולא קבלה את הפשרה הקיצונית.  חמתה של חברת-העזרה יותר משנתכוונה כנגד מספר השעות לתלמודה של הלשון העברית שדרשו הלאומיים נתכוונה כנגד עזות ציונית זו שהעזו לדרוש, שדוקא פיסיקה, חימיה ומתימטיקה יהיו נלמדים בלשון העברית.  פירושו של דבר:  שיוקצה לה ללשון העברית מקום המזרח בתכנית הלמודים – דבר כזה לא יכלו לשאת ולסבול.  עמדו הם והציעו, שיוקצו ללשון העברית הלמודים האלה:  דת, רישום והתעמלות, ואף אלה בבית-הספר התיכון בלבד.  הם, בבורותם ובריחוקם מכל ההתפתחות היהודית של הזמן החדש, לא בינו, כמה מן העלבון הגס לנשמה הישראלית בהצעתם זו.  הלאומיים דרשו את שלשת הלמודים המוזכרים למעלה משום ששיעורם של אלה בטכניון לא עלה על שיעורם ותלמודם בגימנסיה של יפו.  הרי שיש כבר בשביל הלמודים האלה מערכת-מונחים מתוקנת ואף מספר ספרי-למוד הוגנים לכך. 

ואף על פי כן נהגה כאן הממשלה הגרמנית בהגינות הראויה.  היא לא הכניסה את עצמה בדבר ודנה אותו דין שאלה יהודית פנימית.  אלמלי היתה הממשלה הגרמנית שקודה להכנס לפני ולפנים של השאלה ולהתעמק בה ודאי שהיתה סולחת להם לקומץ יהודים את יתר-הפטריוטיות שלהם, שכן לא היה מי שיקפּח את כבודה של גרמניה בארץ ישראל כמותם של על-פטריוטיפ מתנדבים אלה של חברת-העזרה. 

הממשלה התורכית אף היא לא הכניסה את ראשה בריב הלשונות.  אבל חברת-העזרה ריגזה וחזרה וריגזה אותה על הציונים.  ממשלה חייבת להגיב גם על מלשינות, מנהגו של עולם בכך, וודאי שתורכיה אינה יוצאת מן הכלל בבחינה זו.  ולוא שהשלטון המקומי נתיחס תכופות באהדה לציונים, הרי לא יכול לגלות את זה ברבים, משום שנציגי חברת-העזרה שקדו להוכיח לו, שריב כאן בין ציונות ובין גרמניות – והרוח מנשבת היתה אותם ימים מצד ברלין.  הממשלה המרכזית לא נתערבה כלל וכלל בסכסוך.  בשעה זו אפשר והסכסוך לא נעם עליה ביותר, אולם ממשלה מרכזית אין דרכה לכוף את ראשה בפני שכר הרגע או הפסדו, ממשלה מרכזית חייבת ליתן את דעתה תמיד על סופו של דבר, על תכליתו.  ואם בכך הדברים אמורים שוב לא היה עשוי להיות יחסה של הממשלה התורכית אל הציונים בריב הלשונות אלא יחס חיובי בלבד, יחס של ידידות.  הממשלה התורכית – כמה הזדמנויות ניתנו לה לגדור בפני התפתחותו וגידולו של הישוב החדש, והיא לא עשתה את זה לא מחמת חבה שהיא מחבבת את השאיפה הציונית, לא בגין עיניהם היפות של הציונים אלא משום שחשבונה ונמוקה עמה.  ואין חשבונה זה אלא בהכרה ובראייה, שהיא רואה ביישוב החדש צבור עצמאי, השקוד על מטרותיו של עצמו ומעולם לא שימש כלי שרת לפוליטיקה של מעצמה זרה.  לא היה מופת מעולה וחותך מזה, שהישוב החדש משמש לעצמו ואינו כפוף למרותו של שום זר, מעמדתה של הציונות במלחמת-הלשונות, והציונות, בחינת תנועה תרבותית ומדינית כאחת, עלולה היתה לצאת ממלחמה זו מחוזקת ומחוסנת.  ואם רבים מן הציונים לא תפסו את הדבר – הרי קוצר-ראותם המדיני בדבר.  בארץ ישראל עמדו על כך הכל, ויותר משהבינו את זה הרגישו את זה. 

רבים שאלו:  כיצד קרה הדבר שאותה חברת-העזרה עצמה שבמשך שנים מרובות היתה נוהגת בהגינות מתוך האספקלריה היהודית-הלאומית בבתי הספר שלה בארץ ישראל, שאותה חברת-העזרה שהיתה מכריזה בדו"חים השנתיים שלה, כי הלשון היחידה שיש בידה לאחד את בני ישראל בא"י היא הלשון העברית והיתה מגנה נמרצות וחותכות את חברת כי"ח ובתי-ספרה על המדיניות הצרפתית של זו הנהוגה בבתי הספר ההם – כיצד קרה הדבר, שקפצה עליה פתאום ההתנכרות לעקרונותיה של עצמה, לתכסיסיה, לשיטתה של עצמה?  כמה תשובות לדבר.  ראשית, חבתה של חברת-העזרה ללשון העברית נובעת מתוך התנגדותה לכי"ח.  שנית, לא היה תפקידה של חברת-העזרה בשנים הראשונות רב ועדיין לא נתיהרה ולא התחילה לשאוף לגדולות אלא עם תחילת בנינו של הטכניון.  שלישית, תכופות יקרה שמעוררים לחיים רוחות כאלה, שבני אדם נרתעים מהם.  כך אירע גם לחברת-העזרה.  תחילה סבורה היתה, שאין העברית אלא קצת דת, כלומר עיקרה של הלשון בערכה הדתי.  כל המתבוללים סבורים כך.  הם יודעים, שהעברית גורשה מכל מקום ולא השאירו אותה אלא בבית הכנסת – שמע מיניה, שאף היא מ"כלי הקודש" של ישראל כמותם של הארון, המנורה, נר התמיד, הרב, החזן, בעל-התקיעות וכיוצא באלה.  ומכיון שכל המתבוללים, ואפילו אלה שמוליכים במו ידיהם את ילדיהם ל"טבילה", מודים שלגבי "יהודי המזרח" הדת היא עדיין סחורה טובה, סבורה היתה "חברת-העזרה" שסוף סוף יעלה בידה לקיים את תכניתה:  לשון קודש לאלהים ולשון אשכנז לבריות.  בשנים הראשונות היה מענינה לעשות כווני חן אפילו לציונים, ולפיכך עצמה כביכול עין אחת וויתרה כמה ויתורים.  אולם משהרגישה שמעמדה נתחזק התחילה דוחקת באמת את הלשון העברית ממעמד של לשון למודים בבתי-ספרה ומתקנת את הלשון הגרמנית במקומה.  ולפיכך גדל וחזק באמת הלך-רוח של מרי נגד חברת-העזרה עוד לפני שפרצה מלחמת-הלשונות מסביב לטכניון.  ביגיעה מרובה ובהתאמצות רבה עלה לכבוש את מורת-הרוח בארץ ישראל ולחכות עד שתתוקן ותעובד התכנית לטכניון.  אלה ששקדו על הרגעתה והשקטתה של דעת-הקהל עדיין בטוחים היו, שסופם של השכל הישר ושל היושר הפשוט לנצח. 

 

ו.  עם, ארץ ולשון

עם, ארץ ולשון  – הוא השילוש הלאומי, ומשום שצליל לא-יהודי עולה ונשמע מדבור זה, מוטב שנאמר:  "החוט המשולש", הוא היוצר את ההרמוניה בחיים.  ואין משמעותה של הרמוניה כאן קורת-הרוח הזולה של הפרט, ולא בטחונו של הפרט, שאין עליו עוררים.  שומע אתה כאן בהרמוניה את אחדותו ושלימותו של הכלל, מדרגה נעלה של הקיום, בה מרגיש את עצמו הפרט לא רק יונק את יניקתו מכפו שלו, אלא יתר על כן:  הוא רואה את עצמו חלק של כלל גדול, מעורה בכלל, דבר בו, מושרש בו, נשמר על ידו ומוגן על ידו, הרואה בכלל, בהתפתחותו העשירה והמסועפת, באשרו ובטובתו של זה את משאל לבו האישי, הפרטי.  היא המדרגה הגבוהה של "עבודה מאהבה", שאדם משמש את עמו לא מחמת שמוראו של זה עליו אלא מחמת אהבה, מחמת רגש של החזקת טובה לכוחות-היצירה שבו, לכוח ההפראה השופע הימנו, שרק על ידו עלול אף הפרט לטפס ולעלות אל המדרגה העליונה. 

עם וארץ לא שנים כפשוטם הם, אלא זוג, בורא עולם שיצר את שניהם זיווגם זה לזו.   וראשית אונו של זיווג זה היא הלשון.  בלשון משתקפים כבמראה זה וזו, העם והארץ.  אין הלשון כלי בלבד, שבו אנו מריקים את מחשבתנו, או אספקלריה של מחשבתנו.  יתר בה על אלה:  היא אינה העתק אלא מבע של כל ה"אני" שלנו.  נחן אדם בתפיסה דקה, נתברך בשמיעה נאה, הרי הוא שומע בה את רטט היצירה של עם, את מנגיתה של נשמת-עם על כל זיעיה וניעיה הצנועים והנסתרים.  הוא שומע בה בלשון גם את קול הסביבה בה נוצרה, ראתה אור עולם, בה עמדה עריסתה, בה גוּדלה וחונכה.  הוא רואה בה בלשון גם את גוני השמים שהזהירו עליה, את צבעי היערות והשדות, מקום שיחקה והשתעשעה תחילה כבת יחידה, בת יקירה, ולימים כבן הבכור, כבן יקירם של עם וארץ. 

ולפיכך נקל להבין, מה רגש הרגישו החלוצים שלנו בארץ גופה שעה שפרצה מלחמת-הלשון.  הציונים שבכל העולם חשו, שהדברים אמורים כאן בענין כבד משקל, בדבר שהלב הציוני תלוי בו.  בשביל החלוצים בארץ ישראל היה עוד יתר על כן, בשבילם היה הדבר בחינת "להיות או לחדול".  לא היתה בשבילם שאלה זו אחת השאלות של החיים, ולוא שאלה חשובה מאוד, היא היתה להם שאלת החיים.  היתה להם הלשון העברית לסמל, בה ראו את גולת הכותרת של כלמפעלם, ההתגלמות הנעלה של כל יצירתם ועמלם במשך שני דורות, שבוני הישוב החדש ידם האחת הניחה לבנה אחרי לבנה, אבן אחרי אבן, וידם השניה אוחזת באַמת ההגנה בפני מפריעים מבית ומחוץ.  ולפיכך רעדה אחזתם כשעמדו זרים ואמרו להכנס בזרוע אל תוך רשותם ולכפות אותם שיסורו מן הדרך, שהם סללו אותה במסירות גדולה של כל נפשם. 

מה משך אותם, את החלוצים, לכאן, מה כוח סתרים קרא אותם לבוא אל חרבותיה של הארץ?   מפני מה בחרו בדרך משל עצמם דוקא ולא נישאו בזרם הכללי הכביר אל מעבר לים אוקינוס, אל המערב הרחוק, יחד עם מאות האלפים, עם המיליונים של אחים?  כלום לא ידעו, שבמערב ימצאו לפניהם ערים מוכנות ובתי-חרושת מזומנים על ארובותיהם-צואריהם השלוחות למעלה, הבולעים למטה כוח-שרירים ופולטים למעלה עשן וקיטור?   או דרכים מתוקנות שאפשר לסחור בהן ככל העולה על הלב;  ואם תקיף יצרו של אדם לחיי כפר – חווֹת מוכנות עומדות לפניו, עם גאז, חשמל וכל שאר דברי נוחות?   כלום לא ידעו, ששם, בעולם החדש, המערב הרחוק, החיים מתוקנים, מסודרים, והממשל הוא טוב, והאוכלוסים בני תרבות הם?   מה הכריח אותם ללכת אל המזרח דוקא, מקום היו אנוסים לחרוש חרישה ראשונה, לסקל את האדמה מאבניה ולנכש את הקוצים והחרולים שעלו עליה במשך מאות שנים ואפשר למעלה מכן, שלחו את שרשיהם לארבע הרוחות וינקו וסבאו את לשדה?   מה כפה עליהם ללכת לארץ, ששם מצווים היו להתחיל בחרישה ובנטיעה ולעשות מלחמה עם שבטי בידואים פראים למחצה ועם מחלות ופגעים שונים?  

כלום לא רעיון גדול הביא אותם לכאן, כלום לא ריחפה לנגד עיניהם תקוה היסטורית, שבוא יבוא היום ויהיה בידם לחיות חיים משלהם, ליצור סביבה משלהם, להיות אומה בעלת לשון משלה, ליצור תרבות עצמית, לחנך דור שיהיה כולו שלהם, לבנות בתי ספר לעצמם ולהעמיד היכלי מדע שלהם?  היה זה חלום רב דורות, שעתיד היה להתקיים בעבודתם ובעמלם.  וכשבאים גבאי-צדקה ואומרים לזכות אותם בחטיבה של גלות בארץ תקוותיהם הרי עולה שאלה קשה ונוראה בלב:  למה זה אנכי, מה תקנה לי כאן?  הלא לשונות זרות שמעתי ושׂבעתי בחיי, רבות עבדתי לתרבויות זרות, הלא בקשתי מפלט מעבדות, הלא ברחתי מן הנכר כדי להרגיש את עצמי כבתוך שלי, כבתוך ביתי!   מי הוא האומר להכניס אותי בעול חדש, מי הוא האומר לגרור לכאן את הגלות?  לא השליט התורכי, לא השכן הערבי, –  הם דוקא הרשו לי לבנות בתי-ספר משלי.  אחי ובשרי הוא, "אח-לאמונה" מן הנכר, הוא הוא האומר לכפות אותי שאהיה נוטר כרמי זרים.  זכורני, שמעתי משהו בדומה לזה, ואף שם מדובר בשרון ובכרמל, בבנות ירושלים ובכרמי עין גדי, וגם שם מסופר על "בני אמי נחרו בי, שמוני נוטרה את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי!"       

ולפיכך הרחיקה ארץ ישראל, הרחיק כל הישוב החדש, בדרישותיהם.  הישוב נבהל אפילו מפני דרכי הצעות-הפשרה שהציעו הלאומיים.  הישוב החדש ראה עלבון בדבר, שמומחים-בורים מן הצד שכנגד עמדו ואמרו שאי אפשר להכשיר את הלשון העברית לקליטתם של כל ערכי המדע המודרני.  הללו שבארץ ישראל עמדו על הדבר יותר מאחרים, שכבר נתגברו על אבות-הקשיים, וחטא לא יכופר הוא לעכב בידי הלשון העברית שתלך ותתפתח כסדרה וכטבעה. 

שכן אין זו אלא סברה גלותית שטחית האומרת, כי כל שתגדל מעלת הלמוד של רשות מן הרשויות כן יקשה תלמודה בלשון העברית.  אין סובר כך אלא מי שלא לן בעומקה של ההתפתחות העברית בימי הבינייים ובמאות השנים האחרונות.  הספרות העברית יש לה חבורים לרוב בכל רשויותיה של הדעת העליונה, ביחוד במתימטיקה הכללית, בתכונה ובפילוסופיה הכללית.  אינם חסרים אלא הביטויים הטכניים.  ברם את אלה קל מאוד ליצור, שכן הללו נוצרים והולכים גם אצל האומות האחרות בידי המומחים.  הלשון הרוסית, למשל, חסרה היתה לפני שמונים שנה כל ספרות מדעית, ועוד לפני ארבעים שנה חסרה היתה לשון הטכניקה מערכת-מונחים מדעית.  ואף על פי כן נתפתחו וגדלו זו וזו במהירות רבה ושוב אינן זקוקות להלוואות מן החוץ.  אין הלשון העברית חסרה ספרות מדעית, אלא מערכת-המונחים בלבד.  יצירתה של זו – מעשה מלאכה ולא מלאכת-מחשבת במובן הנעלה של דבור זה.  חסרה היתה הלשון העברית עד כאן החיוניות בממש, במישרין.  ו"חיות" זו אינה יכולה להווצר בידי מלומדים.  אין היא באה לעולם אלא תוך השפעת-גומלין בין הלשון והחיים, צריך שהלשון תזדווג אל הבית, אל השדה ואל הגן, שתטבול באותו טל שבו טובלים הצמחים, תשתה אותם מי גשמים שהשדות שותים, תספוג אותן קרני שמש, שמהן מתפרנסת כל הסביבה כולה.  צריך שהלשון תבלע דם רענן, ועל הדם לשטוף כתיקונו בכל עורקיה של הלשון, על הלשון לקבל יניקה, צורה, צבע וצליל. 

לא קשה יהיה לייסד אוניברסיטה עברית – קשה היה ליצור את בית-הספר העממי העברי הראשון, קשה היה להביא לאדם את החיות ואת הצפּרים, את הרמשים ואת הזחלנים, את העצים ואת הפרחים שיקרא אותם בשם קבוע ועומד לעולמי עולמים, כפי שקרה הדבר לאדם הראשון.  ליצור שמות מתאימים, או למצוא את השמות הישנים – תקראו לכך "שעת יצירה" או "תחית המתים" – זה וזה קשה, זה וזה כרוך בחבלי יצירה.  והישוב החדש עבר עליו תהליך זה.  הכל התאמצו להקל "חבלי-הלידה".  עובד האדמה החדש עורר את האדמה השקועה בתרדמתה, בעל המלאכה חישל ופרזל את הרעיון שפרץ מכלאו, המורה יישר את קמטי-העבדות של המוח וכו' וכו', עד שבא לעולם הילד החדש, הילד העברי והשמיע את צעקתו העברית הראשונה לחלל העולם:  אבא, אמא!  ינקה האם את חיותה מן האדמה המחודשת, וינק הינוקא את הלך-הרוח החדש עם חלב אמו והקנה ללשון העתיקה-החדשה, ללשון העברית, חן והתקשרות הנפש, צליל וטבעיות. 

 

ז.  דת בערבון מוגבל

חבר לדת – הוא הדבור החביב שבא לעולם בגרמניה ושגור בפי המתבוללים, בו הם מציינים את קריבותו של יהודי אחד למשנהו.  כמה ממידת ההכנעה לזר גנוזה בו וכמה מאחיזת-עינים כמוס בו, בדבור הזה.  שמא תאמר:  חבר לעם? – אין עם ישראל בנמצא.  תאמר:  בן המדינה – אין מדינה יהודית.  רק האנטישמיים ואויבים בדו את זה מלבם.  מפי התולדה אנו שומעים, שאמנם קיים היה משהו מזה, מעם, ממדינה, ברם כל זה דבר שהיה ואינו עוד.  בימינו קיים רק סימן אחד, חוט דק מן הדק, המקשר את היהודים זה לזה – והסימן הזה, החוט הזה – הדת.  ופירושם של דברים:  היהודים אשר במדינות השונות ובחלקי-תבל שונים קרובים זה לזה, קשורים זה לזה לא פחות ואף לא יותר, כשם שקרובים הקתולים, הפרוטסטנטים או המושלמים, למשל, בני מדינות שונות, כגון קורבה זו של הפולנים לצרפתים, הטטרים אל ההודים, הגרמנים אל הבורים וכו' וכו'.  קורבתם של ישראל אלה לאלה כרוכה בדבר אחד, ביסוד הדתי – קורבה אחרת אינה, דבקות אחרת פסקה.  אמנם, רק מיעוט בן מיעוט של בני ישראל נתבולל עד כאן, תשעים למאה מישראל עדיין נראים כבני ישראל אף מבחינות אחרות, ולא מבחינת הדת בלבד, עדיין הם חיים חיים מיוחדים להם, עדיין מנהגים משלהם מידיהם, ולא עוד אלא שגם מעין לשון משלהם בפיהם, ספרות משלהם ובתי-ספר משל עצמם.  ברם כל זה נובע מתוך העובדה, שעדיין לא בכל מקום נשתוו יהודים בזכויותיהם, אולם סופו של הבדל זה בין ישראל לעמים לצאת מן העולם ושוב לא יהיה לנו שיור אלא "אחים לדת". 

מסיחים אנו את דעתנו מן העבדות הפנימית הגנוזה בפילוסופיה מעין זו, ברם פילוסופיה מוטעית היא מעיקרה.  העובדות ההיסטוריות באות ומטפּחות על פניה ורק עוורים, או פקחים העוצמים את עיניהם מראות עלולים לקבל אותה, את הפילוסופיה הזאת.

תבוא דוגמא אחת ותעמידנו על כך, והדוגמא לקוחה מן המדינה הקלאסית לשוויון בני ישראל, מצרפת, מן הימים שהיהודים נשתוו בזכויותיהם לבני צרפת, כלומר מימי המהפכה הגדולה.  היו בה במדינה זו באותם ימים כארבעים אלף בערך.  היהודים הצרפתים אזרו כל כוחותיהם להתבולל.  מצבם לא היה שוב עיכוב להתבוללות.  עכשיו, מאה ושלשים וחמש שנים לאחר המהפכה הצרפתית הגדולה, יושבים בצרפת מארבעים עד חמשים אלף יהודים ילידי הארץ (המהגרים היהודים – ומספרם נאמד מ- 80 עד 100 אלף נפש, אינם באים בחשבון, הם נחשבים כיסוד זר לגמרי) והם צועקים בכל לשון של צעקה, שהם נתבוללו כבר, ו- 38 המיליונים של צרפתים טוענים וחוזרים וטוענים את ההפך, שלא נתבוללו עדיין היהודים.  אין אנו נדרשים כאן לדברי שונאי ישראל מובהקים – העם הצרפתי עדיין רואה אותם את היהודים בתורת יהודים, בני גזע מסוים, בני אומה מסוימת.  דרכם של בני אדם לחבב את השלימות,  וכל זמן שהיהודי המתבולל יצעק, כלומר ירגיש, שמתבולל הוא, יראו אותו בחברה כראות יהודי, ויהיו נוהגים בו כדרך שנוהגים בנכרי, כאחר, טוב או רע, אבל לעולם יהיו נוהגים בו כבאחר.  ובקיצור:  מת המרגיש במיתתו עדיין לא מת ובין החיים ימנה.  מתבולל שעדיין מרגיש בהתבוללותו, עדיין הוא בעיני האחרים, בעיני האנשים מן הצד, בן אותה החבורה, שממנה הוא אומר להנתק.  ומכיוון שענין ההתבוללות מעשה זיווג הוא, הרי מצוה ליתן את הדעת תמיד על הדבור:  "רק אם ירצו המחותנים מצד השני", החוזר במכתבי השדכנים בשעה שקבלו את הסכמתו של צד אחד בלבד. 

כמה מן הכיעור בדבר זה, שלוקחים אומה תרבותית עתיקה, היסטורית, שעברה דרך ארוכה ונדונה באש ובמים ומגלגלים אותה ב"חברה לדת", לשון אחר, ב"חברה בערבון מוגבל".  יש חברות כאלה, ביחוד בגרמניה.  כל חבר של חברה כזו – חוץ מן המנהל – אינו ערב אלא בסכום שהכניס לתוך קופת החברה, ולפיכך אפשר להאמין לו כפי הסכום שהוא הכניס והאמין לחברה.  נותן אדם את דעתו על כך, כמה הון-אמונה מכניסים היהודים-הגרמנים המתבוללים לחברת-האמונה היהודית, יעלה, כמה שאפשר להאמין להם. 

פילוסופיה כזו לא זו בלבד שהיא לא-נאה ומוטעית, אלא גם מסוכנת ועלולה היא להתגלגל בסכנה של ממש כש"אחים-לאמונה אלה נעשים אפיטרופסים לגורלנו, כשהם נעשים "מולכים מעצמם" על כל תאוותיהם הגדולות, כשהם יוצאים מתוך העוגה הצרה של עסקי הקהל שלהם ומתחילים להתעסק במדיניות של עם, שכופרים במציאותו.  הסתירה הפנימית בולטת ביותר, ושוב אין צורך להכנס בפרטי פרטים של הענין ולפרש אותו כמה פירושים.   

ו"אחים לאמונה" אלה קפצו והיו "משגיחים על כשרותו" של החנוך הדתי בארץ ישראל.  ולא משום שהם מודים בחשיבותו של זה כשהוא לעצמו אלא משום שמרגישים הם "יעוד" מיוחד להגן על יהודי המזרח ולשמור עליהם מפני הכליה, רחמנא ליצלן.  משום "שבלעדי נתינת-דעת מקיפה על החנוך הדתי אין לה ליהדות המזרח אחיזה מוסרית" (פלשתינה והציונות הפלשתינאית, מאת פ. נתן, עמ' 10, ברלין, 1914, גרמנית).  תפיסה עדינה מאוד של הערך הפנימי והמוחלט של דת ישראל!  

טכסיס ישן נושן.  אחזו בו בירושלים כברומי, ברומי כבאתונא:  אוחזים בקרנות המזבח, והוא כמכפר על כל העוונות.  עכשיו נוהגים אחרת במקצת.  אנשים שלבם אינו נתון כל עיקר לדברים שבאמונה טובלים בקדושה ושרץ בידיהם.  כשם שרצח-ההמונים מותר הוא בצורת מלחמה ואינו בכלל הורג נפש, כך אין המלשינות הצבורית מקובלת בחברה של הזמן החדש כעבירה גמורה.  יבוא אדם ויאמר:  פלוני, פרט מישראל, סכנה בו למדינה – ומלשינות תקרא, ואילו כשבאים ומשמיצים מפלגה שלימה או חבורה שלימה בבחינה זו – אפילו להתבייש אינם צריכים, כך הוא המנהג עכשיו בעולם. 

באותה חוברת המוזכרת למעלה, שבדרך כלל היא מעשה-מלאכה גרוע שבגרועים, מוצאים אנו כמה מקומות הראויים להשאר זכרון לדורות.  יראה קהל עדת ישראל, עד היכן מגעת ההתנגדות לרעיון הלאומי היהודי, יראה ויזדעזע.  במקום אחד נאמר:  "חוג זה (הכוונה לחוג, הנלחם על הלשון העברית) הוא שהכריז את הסיסמא לגרש לחלוטין את הפועלים הערבים מן הכפרים והמושבות היהודיים.  והתוצאות:  חיכוכים, ומכאן השנאה, ומכאן לידתה של הסתדרות מיוחדת של שומרים עברים, שכבר נסתבכה בכמה קרבות עם הערבים, וכמעט כל שבוע נורים ערבים ונרצחים יהודים, וגאולת-הדם שוב יוצקת שמן על המדורה"  (עמ' נ"ח). 

כך מדברים על "השומר", על ארגון, שהטיל על עצמו לשמור על שדות ישראל, פרדסיו וכרמיו, לשחרר את המושבות שלא תהיינה תלויות בעיסוק חברתי חשוב כזה בזרים. 

אין השמירה עסק קל כל עיקר בארץ ישראל, במקום שאין זכר ורמז כמעט למשטרה כפרית.  וחייבים לשמור בין ביום ובין בלילה, בשרב של קיץ ובקרתם של ימות הגשמים, בסערת רוח ובמטרות עוז.  מי שיודע את תולדות התפתחותו של הישוב החדש, יודע כמה מן ההתקדמות החברתית בלידתו ובהתהוותו של הארגון "השומר".    

היו ימים והמתישבים סברו, שעבודה גסה זו כמותה של חרישה, זריעה וקצירה אי אפשר שתיעשה בידי יהודים.  לשם כך נוצרו הערבים.  ולפיכך היו מושבות אחדות שעשו רושם, כאילו היהודים יושבים ישיבת עראי בקבע של ערבים.  אין אנו מלמדים חובה על המתישבים, משום שאין זה מעשה קל ליהפך בן-לילה מחנוונים, סוחרים, או אנשי האויר סתם למתישבים חרוצים.  גלגול כזה אינו נעשה במעשה-כשפים אלא בעבודה רבת-שנים.  ואמנם במשך הימים נשתנו פני הדברים.  האכרים-המתישבים התחילו לעבוד, ובעבודתם קנו אחיזה בקרקע. 

ועדיין היתה נתונה עבודת השמירה בידים ערביות.  עד כדי כך לא יכול היה הישוב להשתחרר מן הדעות הקדומות של הגלות.  אפשר להשלים עם החרישה, עם הנטיעה – אבל לרכוב על סוס בלילות החורף האפלים והסוערים בימות הגשמים ולהפגש תכופות בגנבים-לסטים מזוינים – לא, אין זה מעשה יהודי.  כך נברא העולם מששת ימי בראשית.  והנה קמו כוחות צעירים, רעננים, נועזים ויסדו את "השומר".  כמעט כל חבריו הם "פרולטרים" בעלי "נשמה פרוליטרית".  לא על עסקי הפרט נתנו את דעתם, על עסקי אכר פלוני ועל עסקי כורם אלמוני אלא על עסקי כלל הישוב וכבודו של זה.  אף הם ידעו יפה, שבזמן הראשון עליהם לסכן גם את גופם ונפשם, ואף על פי כן נכנסו לעבודתם בעוז הנפש ובגאון ובדעת צלולה, שעבודתם עבודה לאומית היא.  עברו שנים מספר.  תכופות פגע כדורו של השומר בלסטים, תכופות נפל השומר בכדור החמסן, אבל מעשים אלה פחתו והלכו.  הלסטים נתמלאו יראה וכבוד מפני עוזו של "השומר" שאינו יודע פחד ורתיעה, והמתישבים התחילו רוחשים רחשי כבוד ואימון להם.  תמה פרשת ההפקרות. 

בימים האחרונים פנו כפרים אחדים בבקשה אל "השומר" שיעמיד להם שומרים מבין חבריו, והמושבה הגרמנית "שרונה" פרסמה בעתונים הערבים מודעה, שהיא מבקשת לעצמה שומר יהודי. – בארץ ישראל קיימות מושבות גרמניות אחדות, שנוסדו בידי "ברית ההיכל" – חובבי-ציון נוצרים – ואין איש מטיף להם דברי מוסר, שרבו אצלם בערך התנגשויות עם ערבים ובדוים. 

אין להבין פשוט, כיצד רגש ההתנגדות יכול היה לסמא עין האנשים האלה, שיהיו מסלפים ממש אחד החזיונות הנאים ביותר בהתפתחות תולדותיו של הישוב החדש ומגלגלים אותו בחזיון שלילי, כמעט בפשע. 

ועוד מקום:  "כנגד הסכנה שבמושבות המתעוררות על ידי "פועלי-ציון", על ידי אותם יסודות, שניהלו – דרך אגב – תעמולת שביתה בין המורים שלנו ביפו ובין בעלי הגימנסיה עוד בשנת 1913 – הם הם חסידי ההשקפות  הקיצוניות ביותר בחיי הכלכלה"  עמ' 58).  מנהיג "חברת העזרה" יודע יפה את פירוש המלות "השקפות כלכליות קיצוניות" ואף זה הוא יודע, שלפי שעה תורכיה עדיין אינה החפשית שבמדינות.  ואף על פי כן ראה חובה לעצמו לפרסם את זה במחברתו.  דרך אגב:  כאן שכח את הדבר שעליו הוא חוזר כמה פעמים, שעד ריב-הטכניון שררו השקט והשלוה והכל התיחסו בחבה אל חברת-העזרה.  וכיצד התנהל המשא-והמתן על השביתה לפני פרוץ ריב הטכניון – קושיה היא ותהא לקושיה. 

ח.  פרד"ס

פרד"ס – נוטריקון, ראשי תבות של פשט, רמז, דרש וסוד.  הם האופנים והדרכים שהתורה נלמדת בהם.  פשוטי אדם על השגותיהם הפשוטות אינם רואים אלא פשוטם של דברים, המצויים על פני השטח העליון.  אנשים בעלי מדרגה גבוהה יותר מבינים גם את הרמז שבפסוק, ואינם זקוקים לכך שיפרשו להם את הדברים כשׂמלה.  גבוהים מהם מגיעים עד למדרגת הדרש, כלומר שאינם רואים בפסוק פרט בודד אלא ענין שןם, רעיון כללי.  הם שעמדו כבר על כוונתו של הפסוק והרי הם נותנים אותו שימוש לכמה ענינים כיוצא בו, שלא נאמרו בו במפורש אלא מכללו.  גדולים מכולם הם הצנועים, יודעי ח"ן, שראיתם אחרת ושמיעתם אחרת והרגשתם אחרת, שעמדו לא רק על רוחו של הפסוק אלא גם על נשמתו.  הרוח הוא הכוח, ברם אין הוא עדיין הנשמה עצמה, אינו אלא בבואה של הנשמה.  הנשמה היא רבת רזים.  היא עצמה כולה סוד, רז שברז, ולפיכך אין קרבים אליה אלא יחידי סגולה בלבד.  הם יחידי הסגולה, הראויים לתלמוד תורה על פי הסוד. 

וכן בידוע הוא, שכל מה שאתה מוצא בקדושה אתה מוצא כנגדה בטומאה להבדיל, או כפי שקרואה היא בלשון בעלי הסוד:  סטרא אחרא.  ואף לטומאה מדרגות מדרגות, ברם עליונים נעשים כאן תחתונים.  אין אדם מגיע לידי קדושה אלא תוך מעשה-התעלות, ולידי טומאה תוך מעשה-השתפלות.  בקדושה אדם עולה מעלה מעלה, ואילו בטומאה יורדים מטה מטה, שוקעים עמוק עמוק.  קדושה וטומאה מתיחסות זו לזו כהתיחס הונו של אדם לחובותיו.  אין ההבדל שביניהם הבדל פשוט אלא הבדל אין סוף, הבדל שאינו בדמיון. 

אף אכילת קורצא כמה דרכים לפניה.  יש מטילים פסול באדם על פי פשט, עומדים ונוטלים מעשה שהיה, עובדה שנתרחשה, עובדה פשוטה ברורה ומחוורת כל צרכה.  תכופות מלשינים על  פי רמז, מוצאים רמז בן רמז לדבר, מגלים כוונה במעשה מן המעשים.  לא עלה למצוא רמז הוגן עומדים ודורשים על פי הדרש:  אמנם אותו איש לא עבר עבירה, אבל כוונתו חשודה.  אולם הקשה שבכולם מלשינות על פי סוד, כשמטילים פסול וחשד בנשמה. 

מנהיגה של "חברת העזרה" ראה היתר לעצמו, באותה חוברת המוזכרת למעלה, להטיל אשמה בציונים בכיסוי.  אין הוא מנסח ברורות ופשוטות את אשמתו, הוא מביע אותה ברמזים ורזים, והקורא עלול לחשוב באמת, שמאחורי חצאי-הדברים מסתתר משהו איום, והראיה:  המחבר בעצמו הרי חושש הוא לאמר את כל האמת כולה. 

"ההצעה הציונית שהועלתה לפני חבר-המפקחים של הטכניון, נתנה טעם לתכנית-הלימודים המוצעת, שכל לאומוני, הינו כל אנטישמי, היה יכול להתגאות בו.  מובן מאליו(?), שהשקפה מדינית זו המגעת למעמקים לא היתה עשויה להשאר בגדר סוד בחיפה (מדוע?) והרשות לראות בחינת תוצאה של השקפות אלה – חשדם ומורת רוחם הגלויים של החוגים המושלמים" (עמ' 59). 

רזין דרזין!  השקפות מדיניות, שכל שונא ישראל היה יכול להתגאות בהן.  אנו נגלה את הרז הזה.  הערבים הרי יודעים אותו בין כך ובין כך – מחבר החוברת ודאי יודע מה שהוא אומר – מפני מה ננהג ביהודים פחות אמון מאשר בערבים? 

בביסוסה של תכנית הלמודים הציונית ניתן טעם, מפני מה ראויים למודים אחדים, ולמודים כלליים דוקא, שיהיו נלמדים בעברית.  הטכניון נוסד על ידי יהודים בשביל יהודים.  אם יהיה בידי התלמידים לסיים את הטכניון בלי ידיעת הלשון העברית יש חשש, שבמשך הימים – ועם יסוּדו של מוסד כזה חייבים לראות את הנולד – יקפח המוסד הזה את צביונו הלאומי, שכן מנהלים מישראל – אנו מקווים – לא ירשו לעצמם לעולם לתקן הגבלות כניסה לשאינם מבני ישראל.  ואילו אם יתקנו תקנת חובה של דעת הלשון העברית עם כניסה לטכניון שוב אין חשש, שמא ינטל צביונו היהודי של בית-הספר הזה. 

וזהו כל הרז כולו של הצעת הציונים וזהו טעמה של תכנית-הלמודים שלהם.  ברם, יש בידי הציונים לגלות עוד משהו.  הם הסכימו במפורש, שיתקנו בשביל התלמידים שלא מבני ישראל שיעורים מקבילים בתלמודה של הלשון הגרמנית בשביל הלמודים הנלמדים בעברית, משום שהציונים עוד נמוק עמהם להצעתם, ואפשר ועולה הטעם השני על הטעם הראשון.  הם לא רצו, שיפּתח להם לתלמידים מישראל פתח כניסה לטעניון בלי דעת הלשון העברית.  הם "התחצפו" לדרוש, שהטכניון יכשיר לא רק טכנאים משובחים, אלא גם יהודים טובים, יהודים דעתנים וסבורים הם הציונים, שלתכלית זו דרושה השכלה עברית נאה.  הם היו זכאים לדרוש דרישה כזאת, שכן תקנותיו של הטכניון הכילו סעיף מפורש בדבר יעודו הכפול של הטכניון, היעוד הטכני והיעוד הישראלי.  לא רצו הציונים בהצעתם אלא לחזק את הסעיף הזה של ספר התקנות, משום שנסיונות השנים האחרונות העמידו אותנו על כך, שתורה שבעל פה של "חברת העזרה" אינה מכוונת כנגד תורה שבכתב.  לא חששו הציונים מפני הגרמניות של "חברת העזרה" אלא מפני פירושיה ופירושי פירושיה.   

רק ההיסטוריון העתיד לבוא ישתמש בכל התעודות, שיש להן נגיעה כלשהי אל מלחמת-הלשונות, שאין לפרסמן לפי שעה, והצבור הישראלי יוציא את משפטו על שמשיה של ההתבוללות, שאמרו לטעת את שיטתם באדמת ארץ ישראל.  כאן חזר ונשנה מעשה ישן נושן.  בימים מופלגים כשהתחילו בבנין הבית השני באו כמו כן "חברים לאמונה" שאמרו לתת את ידם לבנין והם שאמרו לבונים:  "נבנה עמכם, כי ככם נדרוש לאלהיכם ולו אנחנו זובחים מימי אסר-חדן מלך אשור המעלה אותנו פה".  זרובבל וישוע ושאר ראשי האבות לישראל לא קבלו את דבריהם של "אחים לאמונה" אלה ובנו את הבית לבדם.  הם ידעו, כי אנשים שאינם קשורים גם בעם ישראל רק יפריעו מבנות את ההיכל. 

בינתיים קפצה עלינו הפורענות העולמית, מלחמת העמים הגדולה, העצומה.  עדיין אנו מצויים בעיצומה של הפורענות הזאת ואין אנו רואים עוד את סופה.  לפי שעה החריבה מחציתו של עולם וחלק גדול מעולמו של ישראל.  נהרסו ממעמדם מיליונות מאחינו במזרחה של אירופה.  ואף בן-יקיר שלנו, הישוב החדש בארץ ישראל, עברו עליו יסורים מרובים. 

השררה המקומית בירושלים, יפו וחיפה התחילה רודפת כסדרה וכשיטתה את היסודות החדשים של הישוב היהודי.  וכאן נתרחש משהו מופלא.  מעולם לא נצטיינה השררה המקומית בארץ ישראל בסדרים חמורים, לא באהבתה ולא בשנאתה.  ואילו הפעם ארע הדבר כבמראה, כבשיטה מסודרת.  רשימה מוכנה היתה בידי השלטונות ושפכו את חמתם על  "השומר", על  "פועלי ציון" ועל אלה שמילאו תפקיד פעלתני במלחמת-הלשונות.  ועוד דבר מופלא כאן.  הממשלה התורכית המרכזית נוכחה מיד, שרדיפות אלה הן תולדה של עלילות דברים, ומיד העבירה את הפקיד, החייב העיקרי את בעהא עדין, מעל משראתו.  הדיקטטור הצבאי של ארץ ישראל, ג'מל פחה, מבקר עכשיו, לאחר הרדיפות, את המושבות העבריות ואת בתי הספר העברים ומבקש סליחה מאת בני ישראל על היסורים שנגרמו להם, ובאותה שעה גופה מפרסם העתון  "האמבורגר איזראליטישעס פאַמינלינבלט", שופר הרשמי של "חברת-העזרה", דין-וחשבון מארץ ישראל ברוחה של החוברת המוזכרת למעלה.  והכתב היהודי מצדיק את הדין וטוען בגלוי בזכותם של בעהא עדין ושאר הרודפים. 

ההיסטוריון העתיד לבוא יהיה חייב לעמוד גם על הדברים האלה האומרים  "דרשני" ולהסביר את סמיכות הפרשיות בדברים אלה. 

בינתים נשתמשה "חברת-העזרה" במבוכה של שעת מלחמה, שעה שדעתו של הצבור מישראל היתה נתונה להרס ישראל במדינות השונות, והוציאה את הטכניון למכירה פומבית.  ובשעת המכירה לא יכלו להשתתף אלא המפקחים מטעם "חברת- העזרה" משום שכל שאר החברים היו אזרחים של "ארצות האויב". 

עמדה "חברת-העזרה" וקנתה במשיכה את הטכניון בחצי חנם, העבירה אותו מרשות חבר המפקחים לרשותה של "חברת העזרה. 

לא נדרשתי כאן לפרטי הפרטים של מלחמת הלשונות, הרוויה שנאה וקנאה אל האדם היהודי החדש, שבמשך שנים מועטות יצר סביבה חדשה, הכניס לתוך החברה הצעירה מערכות-רוח חדשות, נטע תקוות חדשות, הפריח רוח אמונה חדשה בכוחות היצירה של עם קם לתחיה.  לא עמדתי כאן אלא על עיקרי הדברים שבהם נשתקפה מגמתה של "חברת-העזרה" על כל בהירותה. 

היתה כאן התנגשות קשה בין הרוח הלאומי הישראלי ובין ההתבוללות המתכחשת לכל עתיד יהודי עממי עצמאי, מתנכר אליו וכופר בו.  וכשם שהישוב החדש על כללוּתו מביע לא רק את רצונה של סיעה מן הסיעות בישראל אלא רצון עמוק וכבד משקל של עם, ערגה עמוקה של עם נע ונד בעולם לביתו ולנחלתו – כך מצוה לראות עכשיו ב"חברת-העזרה" נושאה ומגשימה של שאיפה מנוגדת לזו, שבאה לעולם לדכא כל ניע לאומי, לגדע כל מעוף לאומי בחיי ישראל.  בצדה של קדושת-עם בנתה לה קן גם הטומאה בארץ ישראל.  ימים רבים היתה מתכסה בכסות שלא משלה, בטלית ישראלית, שיהיה בידה לצפּות ולחכות באין מפריע לשעת הכושר, ובינתיים אגרה טפה לטפה של רעל. 

ושעת כושר זו באה.  עוד לפני שפרצה המלחמה נשתמשה "חברת-העזרה" במלחמתה בישוב החדש באמצעים המעטים קלון על עושיהם.  אולם משפרצה המלחמה, עמדה "חברת-העזרה" ושיננה יותר את כלי זינה.  היא נשתמשה בכך, כשנתעוררו בחלקה הגדול של האנושיות בת התרבות יצרי הפרא ונתלקחו התאוות, כשהמלחמה העולמית קרעה את המסווה מעל פני האומות, והללו נגלו באורן האמתי – בשעה זו, –  וירשם הדבר על לוחותיה של ההיסטוריה – עמדה "חברת-העזרה" ובחרה כדי להרוס ולהחריב את כל מה שלא היה בידה לכבוש אותו קודם. 

נבהלה ההתבוללות מפני הישוב החדש, מפני התרכזותה של רוח ישראל המתחדשת.  ברם עלובה היא מדי, חסרת תוכן, חלשה מדי, כדי להלחם בדעת ובאמונה ופנים אל פנים עם הרוח.  עמדה ובחרה בשעת דמדומים, בשעת בין-השמשות, וכבשה לעצמה דרכים אפילות, בהן אפשר להתקיף את האויב מתוך המארב. 

שיחקה לה השעה להתבוללות, כל שבאה על גילויה במעשים גלויים ונסתרים של "חברת-העזרה".  ברם לא היתה זו אלא שעה קלה בלבד.  אף בגרמניה גדל דור יהודי חדש, שפנה עורף למחנכיו וכוון את עצמו כלפי העם וכלפי שאיפות-עם, ושום כוח חשוך שבעולם לא יוכל לעכב בידי המהלך ההיסטורי הטבעי של תחיה ושחרור, המצווה עלינו מטעם התולדה העולמית והתפתחותה. 

כל מי שאינו מאמין בעתידו של עצמו אין עתיד מזומן לו.  משולים הם לזבובים בני יומם, עבודתם לשעה ויציאתם מן העולם עם יציאת שעתם. 

הר הכרמל הר היסטורי הוא.  שם נלחם אליהו את מלחמתו בנביאי הבעל, שאכלו על שולחנה של איזבל ותמכו בידה לטעת את פולחן צידון בישראל.  מסביב לאותו הר הכרמל ארע אותו מאורע.  אחאב, בעל איזבל, לקח בחזקה את כרם נבות.  בא אליו אליהו ואמר:  "הרצחת וגם ירשת?!".  למטה, לרגלי ההר ההיסטורי הזה, הכרמל, עומדים הבנינים הנפלאים ביפים של הטכניון, שהיו עתידים לפתוח את דלתותיהם בפני צעירי ישראל. 

והנה עברו הבנינים של הטכניון מרשות הרבים לרשות היחיד.  מי יודע, מה רוח הרס ישים בהם את משכנו, מה דגל יתנוסס עליהם. 

אולם יודעים אנו, מה רוח שליט בלבות בני הנעורים שלנו, יודעים אנו, לאיזה דגל נשבעו שבועת אימונים, ואין אנו מסופקים אף רגע קל, שהנצחון יהיה לנו.  מאמינים אנו בכוחו של רעיוננו, מאמינים אנו אף בהתקדמותה של האנושיות, ומשוכנעים אנו בלבותינו, שהעולם הגדול יבין ללבנו ולבו יהיה עמנו ועם מפעלנו. 

סיוון תרע"ה, ניו-יורק.      

ט.  תשובה למכתביו של מר יעקב שיף[1]

רק לאחר בואי לניו-יורק נודע לי על התפטרותם של החברים האמריקאים מן הקורטוריון של הטכניון בחיפה.  העתונות היהודית-האמריקאית מסיקה מכאן – כפי שעולה מתוך הדינים-והחשבונות שלה בדבר מאורעות אלה – שהתפטרות זו נגרמה על ידי דרישותיהן הבלתי-צודקות של הציונים.  איני תופס, כיצד יכלו לבוא לידי מסקנה כזו.  שכן לאחר שהסכמנו להצעת-הפשרה שהוצעה על ידי החברים האמריקאיים עצמם, לא נעשה דבר וחצי דבר מצד הציונים, שהיה בו כדי להקניט במשהו את הנוגעים בדבר. 

מר יעקב שיף אף ראה צורך לגנות במכתבו הגלוי ל"American Hebrew" את הציונים, ששמו אבני נגף בדרך בנינו של הטכניון והעמידו בסכנה בטכסיסיהם את עצם קיומו של המוסד הזה.  תשעת הקבין של גינוי מזומנים לי, ומר שיף מנסה להוכיח – דרך אגב – שלא אני אלא הד"ר פאול נתן בברלין הוא שעורר בלבו את הענין אל הטכניון. 

קודם כל:  מימי לא אמרתי לאיש, מי הוא שהשפיע על מר שיף בענין הטכניון.  עמד אדם והפריש מממונו לצרכי מוסד מן המוסדות – נוהגים לייחס את דבר מתנתו לבעליה.  לא נאה לנהוג במקרים כאלה בפנקסנות כפולה, ואני מצטער מכל לב, שמר שיף הטה אזנו לדברים בטלים קטנונים כאלה.  מחשיב אני ביותר את בעלי הצדקה הגדולים שלנו ואיני מאמין שהם מושפעים מאנשים ולא מרעיונות ומחשבות.  שכן אין קנין בעלים לאידיאות ולאידיאלים – פתוחים הם לכל אדם. 

אולם ביחוד פגע בי הדבר, שמר שיף רוצה לאמר, כאילו אני הוא שהשפעתי על חברי, על אחד-העם ועל הד"ר טשלנוב, שנתפטרו יחד אתי ממשימותינו.  איני ראוי לכבוד זה, והריני רואה חובה לעצמי לסרב לו.  אחד-העם והד"ר טשלנוב ראוי לכבוד זה, והריני רואה חובה לעצמי לסרב לו.  אחד-העם והד"ר טשלנוב ידועים יפה יפה לעולם ישראל ואינם זקוקים לא לשבחי ולא להמלצתי.  כל אחד מהם הוא מנהיג לפי דרכו, והיה נחשב ליהירות מצדי אפילו להבטיח, שלא אני השפעתי במעשה זה. – האמת היא, שאחד-העם והד"ר טשלנוב נדחקו בכוונה לקרן זוית, כדי שכל ההתקפות לא יהיו פוגעות אלא בי.  תמיהני, שאדם כמר שיף, ראה כל כך הרבה בחייו, לא ראה ללבם של תכסיסים אלה. 

ולעצם הענין:   

למרגלותיו של הר הכרמל נבנה טכניון לצעירי ישראל.  יהודים רוסים, אמריקאים וגרמנים הושיטו בפעם הראשונה את ידיהם אלה לאלה, כדי לכונן מוסד כללי לכלל ישראל.  כל פטריוט יהודי – ומקווני, שביטוי זה לא יקניט שום איש – מצוה שישמח על כך.  אלפים צעירים וצעירות מישראל, הצמאים להשכלה, מגורשים והולכים כקבצנים מארץ לארץ ובכל מקום הם מוצאים דלתות נעולות בפניהם.  אנו פוגשים אותם באיטליה, פוגשים אותם אפילו בספרד ופורטוגליה.  וטכניון זה אמור היה להבנות בשביל מקצת מן הנדחים האלה. 

התכנית נתפתחה בשקט עד היום שהתחילו לעשות את ההכנות הראשונות לפתיחת המוסד.  צפה ועלתה השאלה, באיזו לשון ילמדו את התלמידים.  בני ארץ ישראל סבורים היו:  כבר עברו עלינו ימי המשבר הקשים של ילדותנו ופיתחנו את לשוננו עד כדי כך, שבוגרי בתי-הספר הארצישראליים מתקבלים בלי קושי לתוך האוניברסיטאות הגדולות של אירופה ואמריקה.  סבורים היו הללו, אנשי ארץ ישראל, אפשר לקיים גם טכניון עברי.  ואף מודים הם, שבמשך השנים הראשונות המועטות יהיה עליהם להתגבר על כמה וכמה קשיים.  הרי אף יצירתה של גימנסיה עברית ביפו לא היתה מלאכה קלה כל עיקר!  

מצבם של חברי הקורטוריון מקרב הציונים נעשה טראגי.  כל חבתנו נתונה היתה לדור החדש, היוצר בארץ ישראל;  אבל הנסיבות כפו אותנו להציע הצעה של פשרה.  ובמה נתחיל פשרה זו?  מה היתה דרישתנו לזמן הראשון?  אנו הציונים דרשנו שמארבעים וחמש שעות-הלימודים בטכניון, ינתנו תשע שעות ולפחות שש שעות בלשון העברית.  שלשים ושש שעות או שלשים ותשע שעות לשבוע ישארו לתלמודם שלמדעים בלשון הגרמנית.  ואלה הן התביעות המוגזמות של התעמולה הציונית המסוכנת!  

לא רק שסרבו לתת לנו שש שעות אלה מתוך ארבעים וחמש, אלא אפילו בכתות המכינות, שאי אפשר לדבר בהן על קוצר-ידה של הלשון העברית, סבורים היו לעשות לנו ויתור מיוחד, לגמול לנו חסד על ידי ההסכמה ללמד בה בלשון העברית את שעורי הציור, המוסיקה והכתיבה התמה!  

וכאן פרצה המלחמה.  תחילה בארץ ישראל ולימים בכל העולם כולו, בכל מקום יש בו התענינות כל שהיא לארצנו וללשוננו.  אין מכוונתי להדרש כאן לפרטי המאבק הזה.  מקוה אני שבקרוב יכתבו תולדותיו של מאבק זה על יסוד אמתי ונאמן ולא בעזרתם של תעודות ומסמכים שנבחרו מתוך שרירות הלב, ולעולם היהודי יוודע, שמאבק זה הוא אחד הרגעים הנאים בתולדותינו. 

מצער הדבר, שבשעה זו דוקא, כשהתחילו הוגי דעות ואנשי מדינה שלא מבני ברית להעריך את חיי ישראל בארץ ישראל כערכם, בשעה שהמעולים בעתונים ומבעלי ההשפעה שבהם באירופה מביעים דברי התפעלות על תחיתה של ארץ ישראל, שדוקא בשעה זו התחילו נשמעים והולכים קולות מתנגדים מצד בני ברית דוקא.  אולם מקוים אנו, שמתנגדינו כיום הזה יחזרו מדעתם, שכן אין אנו מטילים ספק בכוונתם הטובה:  קרבנות הם של ידיעות מוטעות וכוזבות בענין זה.   

מר שיף ראה את עצמו חייב לפרסם את מכתבו בשעה זו דוקא שאני הייתי בניו-יורק.  על ידי כך כופה הוא אותי, לחזור ולהדרש למאבק-הלשונות, אף על פי שלא היה בכוונתי לעשות את זאת בבקורי כעת.  מרובה חשיבותו של הדבר, שהביא אותי עכשיו לאמריקה, מחשיבותו של ענין הטכניון.  אין הטכניון אלא שלב אחד של התנועה.  ומר שיף חייב היה להיות זכור מאמר חז"ל בפרקי אבות:  חכמים הזהרו בדבריכם!   כביר הוא ערכה של התנועה הציונית לעם ישראל, ואין לדון בה בדרך כזו.  כוחה בכך, שהיא עוררה את עם ישראל לחיים חדשים, ואסור לו לאדם לבוא אליו עכשיו וסמי-שינה בידו.  מכיר הוא העם העברי ויודע את כוחם של סמי-שינה אלה, ואני מקוה, שלא ימשיך על עצמו את השפעתם. 

מנהיגי הצבור בישראל ובעניניו אינם רשאים להחזיק איפה ואיפה, אבן ואבן.  אל להם להיות מכאן  "רכים כקנה"  ומכאן  "קשים כארז", "שכן בית שאין שני צדדיו מושתתים יפה סופו ליפול".

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] "  "The American Hebrew  פרסם בגליונו מן השבעה עשר בחודש זה  (17 ביולי 1914)  את תשובתי הבאה למכתב הידוע של מר יעקב שיף.