בימי מלחמת השפות בארץ ישראל
שמריהו לוין
|
רבים באים כעת, אחרי המחלוקת העזה שהתלקחה כעת
בארץ ישראל לרגל שאלת השפה השלטת בבתי הספר הקיימים והעומדים להיפתח בשאלה
חמורה: מה ראתה
ה"עזרה", שהתנהגה כשורה שנים רצופות הרבה, שהיתה הראשונה בין החברות,
שאינן לאומיות, להנהיג את השפה העברית בבתי ספר שלה בארץ ישראל בתור שפת ההוראה
גם בעד רוּבּי הלימודים המדעיים – מה ראתה על ככה דוקא החברה הזו להפוך בבת אחת את הקערה על
פיה, לחזור משיטתה ולחתור חתירה עמוקה תחת המוסד הלימודי העליון הראשון בטרם
שנפתח עוד? מה ראו על ככה האנשים
העומדים בראש ה"עזרה", שבעצמם סובבו מעיר לעיר ומקהילה לקהילה בארץ
מושבתם הם, וכמעט שלא ניחר גרונם מהכריז, שאך בידם עלתה למצוא את הפתרון היחידי
לשאלת קיומם והתפתחותם של בתי הספר בארץ ישראל, אחרי שיש לישב את נחיצות העברית
לאו דוקא ע"י איזו תביעות לאומיות, כי אם מפני נימוקים פדגוגיים טהורים –
מה ראו מנהיגי ה"עזרה" על ככה, לחרף, לגדף ולנבל היום מה שהם בעצמם
שבחו והללו ופארו אתמול? הכי לא
התפארו נגדה נא לכל עם ישראל בספרי החשבון של ה"עזרה" השנתיים בה"הכשר",
שהמציאו בעד העברית? הכי לא ניסו
בעצמם למתוח ביקורת קשה על החברות האחרות, המתחרות בארץ גם כן על שדה
החינוך? הכי לא הטעימו, שהחברות
הללו מכניסות רק ערבוביא להחיים החדשים המתרקמים שמה, כי מרכיבים הם שפה זרה
במוסדי החינוך שלהם, מבלי להתחשב עם דעת הקהל ועם צרכיו האמיתיים? הכי לא דנו אדוני ה"עזרה"
בעצמם לחובה בפומבי את הרוח הצרפתי "שיש לו רק פרחים ושאין לו שרשים",
שבעלי "כל ישראל חברים" מכניסים אותו בחזקה לארץ, וכופים הר כגיגית על
התלמידים מבני דלת העם, אלה בני העניים המרודים, שאין להם בחירה חופשית, שום
ברירה לחיות וללמוד לפי נטיית רוחם הם, האנוסים לעבור על נפשם בעד פתותי לחם
ופתותי השכלה ולקבל את מרותם של המיטיבים והמהנים? ויאמרו נא מה שיאמרו, והלא מנהיגי
ה"עזרה" לא הסתפקו בדיבורים בעלמא, לא יצאו ידי חובתם בנאומים והטפה
גרידא לעברית: הן הם המה יסדו רשת
של גני ילדים כמעט בכל ערי א"י על טהרת העברית, ותינוקות וילדים
רכים לאלפים נהנו מפירותיהם. הן
הם המה יסדו גם בתי ספר למתחילים, בינוניים ובית ספר למורים, שאמנם כמעט לכולם
היתה חסרה החמימות העממית האמיתית, הרוח המחיה המלפף את הנשמה הרכה, לש ועושה
אותה לחטיבה אחת מוצקת. אבל הן על
כל פנים היו בתי הספר האלה עבריים, העברית היתה בהם הגבירה, ושפות אחרות היו רק
הרקחות והטבחות. שעורי הנדסה
ואלגברא, תורת הצמחים ופיסיקה זכיתי לשמוע בפעם הראשונה בעברית בבית הספר למורים
של ה"עזרה" בירושלים, וזוכר אני את הרושם החזק שעשו השיעורים האלה עלי
ועל יתר האורחים התיירים, שבאו בפעם הראשונה לשאוב לתוכם מעט "רוח
הקודש" ממעיני התחיה. אם כן איך נהיתה המהפכה הגדולה בהשקפת מנהיגי
ה"עזרה", איך נהפך סניגור לקטיגור, איך החליפו את הגבירה בשפחתה, על
מה רוצים הם להרוס בידיהם ממש מה שבנו בדי עמל, יגיעה ושקידה? כסף תועפות לא היה לה"עזרה"
מעולם. היא התפרנסה תמיד מתרומות
חבריה, ולא היתה לה עד כה החוצפה לרמוס ברגל גאווה את דעת הקהל, כמו שמרשות להן
חברות אחדות אחרות, שיש להן קרן קיימת לעולם הבא ודי פירות לאכול אותם בעולם
הזה. אדרבא, "עזרה"
הרימה תמיד על נס, כי אפילו בארץ ישראל במקום שה"מפזרים" אינם
רגילים להשגיח בדעת הקהל, מכוונת היא תמיד את מעשיה כלפי הדור החדש
ותביעותיו. ויוצא לנו מזה, כי
מנהיגי ה"עזרה" החליפו הפעם את שיטתם לא רק בנוגע לשפת ההוראה, כי אם
גם בנוגע להתיחסותם להישוב בכללו.
עזבו את הישוב החדש הרענן והבריא, את בוניו ומשכלליו והלכו לנוע על
ה"חסידים" ועל ה"פרושים". וכשם שהשיטה מוחלפת נשתנו סדרי עולם: בעד העברית המציאו לפנים את ההכשר
מנהיגי ה"עזרה" בבירת גרמניא, וההכשר בעד הגרמנית נתנו מלחכי פינכא
בירושלים עיר הקודש. הסתירה הפנימית בולטת, הקושיא חמורה וכמעט
מגיעה היא לדרגת חידה סתומה, ורבים מתחבטים למצוא את פתרונה. אני איני דן כעת על המאורעות האחרונים
בירושלים, שאפשר לבאר אותם רק ע"י טשטוש ההכרה בשעת חירום, שגרמה למנהיגי
ה"עזרה" לעבור מיאוש שלא מדעת את גבול המותר. אותי מעסיקה כעת שיטת ה"עזרה"
וחלופיה. ומענינים אותי דוקא
הגורמים והמניעים ההכרחיים הפנימיים, שהביאו את ה"עזרה" לידי כך, לבגידה
בעצמה, לכפירה בעיקריה. ואם נמצאים כעת אחדים, המאשימים את
ה"עזרה" באונאת דעת או בגניבת דעת הבריות, כלומר אם אחדים חושבים, כי
מנהיגי ה"עזרה" כיסו על מגמתם האמתית בכל שנות עבודתם בארץ אך ורק עד
שיעלה בידם לבסס את מצב החברה ולבצרו, וכי באמת לא היתה להם מעולם שום נטיה
להעברית, והשתמשו בה ובחיבתם המזויפת לה כדי לרכוש השפעה על חוגי הקהל, – אם
נמצאים בינינו אחדים שחושבים ככה, אינם אלא טועים. טכסיסי מלחמה כאלה לא היו מעולם לשום חברה שבעולם, אי אפשר
לשאת מסווה של קדושה במשך עשרת שנים ולקוות, כי ע"י אמצעים כאלה נקל יהיה
לברוא את המעברה מן הקודש אל החול.
רק טפשים גמורים יכולים לבחור בדרכים כאלה, ובטפשות אין לנו הרשות לחשוד
את מנהיגי ה"עזרה". הן
ממה נפשך: אם מנהיגי
ה"עזרה" ידעו, כי רק ע"י הנחות להעברית יש להם להגדיל את
השפעתם על הקהל, אם כן ידעו גם כן, כי השפעתם תלויה ביחוסם להעברית, אם כן היא
השפעה התלויה בדבר, וכשבטל דבר בטלה גם ההשפעה. ואם חשבו אחרת, כי במשך הזמן יצלח להם למשוך אחריהם את דעת
הקהל ע"י המומנטים האחרים בעבודתם מבלי שיהיו זקוקים להעברית, למה היה להם
להשתדך מראש ולכתחילה עם העברית, אחרי שברור היה להם, שהזיווג לא יעלה יפה. נשארה רק הנחה שלישית: מנהיגי ה"עזרה" האמינו, שארץ
ישראל תגיע במשך הזמן להתפתחות כזו, עד שבעצמה תכיר, כי אין בהעברית אלא
פרפראות של תרבות, וכי אין בהתרבות העברית אלא כדי מזון בעד גני ילדים ובתי ספר
עירוניים, אבל אינה מספקת בעד כלכלת בתי ספר גבוהים ועליונים, ונקל יהיה
לה"עזרה", כשיבגור הישוב ויגיע פרקם של בתי ספר עליונים להמליך את
השפה הגרמנית בארץ, ובתי הספר הנמוכים יהיו אז נגררים מאליהם אחרי התרבות
התקיפה. אבל אם כן למה יצאו מדי
הזדמנות בהזדמנות לדון לכף חובה את השלטת הצרפתית בבתי הספר של "כל ישראל
חברים" ולהראות על הסכנה הנשקפת להישוב מצד שיטה מקולקלת כזו. והלא הם היו צריכים להבין, כי ע"י
הביקורת החריפה הזו הם חותכים בבשרם עצמם, מפני שהעמדת הגרמנית במקום הצרפתית
אינה אלא כמין חלוף "אנסיכה" ב"אהללה", וכשיבואו להשליט את
הגרמנית, יזכירו להם את טענותיהם נגד הצרפתית. אמנם אין פה לפנינו לא אונאת דעת הקהל, לא
"סוף מעשה במחשבה תחילה", לא ערמה ולא טכסיסי מלחמה, אבל יש כאן סיבות
יותר עמוקות ויותר הכרחיות שהביאו את ה"עזרה" לידי משבר בארץ
ישראל. המשבר הזה איננו מקרי ולא
בא בהיסח הדעת, כמו שרבים חושבים, כי אם בתור תולדה ישרה של התפתחות הישוב הכללי
בעשרת השנים האחרונות, וכשם שההתפתחות הזו לא באה בבת אחת, כך לא בא גם המשבר של
ה"עזרה" לפתע פתאום.
אין מעבר פתאומי בהתפתחות העמים, בין תקופה לתקופה צריך להיות גם גשר
המבריח אותן, ויש שבוני הגשר אינם יכולים להשלים עם הרעיון, כי מכיוון שאלה,
שבעד העברתם נבנה הגשר, עברו כבר אותו על מנת שלא לחזור לעולם והנם נמצאים כבר
בדרך הילוכם של התקופה החדשה, אין עוד צורך בהגשר עצמו, והרי הוא כאילו עבר ובטל
מן העולם. תקופות של התפתחות אינן
במקום, כי אם בזמן, והגשר שביניהן אינו נוצר בעד עוברים ושבים, כי אם רק
בעד העוברים, ומזה נובעת הטרגדיה העמוקה בעד בוני גשרים כאלה, אם בעצמם
עומדים הם על עמדתם ואינם משתתפים בהתפתחות הכללית. שני מומנטים מבדילים את ההסתדרות הציונית,
ע"פ מטרותיה, שהציבה לה מההסתדרויות היהודיות האחרות. ראשית היא עברית במקום יהודית
ושנית מדינית במקום פילנטרופית.
חברת "כל ישראל חברים" היא יהודית, כלומר יהודית-צרפתית
ונדבנית. ה"עזרה" נוצרה
בתור בריח, בתור גשר למעברה. היא
קלטה לתוכה מצד אחד את נכסי התקופה הישנה, ובמעט מן המועט מהצד השני הסתגלה, או
השתדלה להסתגל לתנאי תקופת התחיה החדשה.
טבע הענינים וטבע הההתפתחות בחיי ישראל גרם לזה שהחברה החדשה הזו תהיה
בעלת דו פרצופים. הגשר מבדיל בין
שתי סביבות, אבל גם מחבר אותם וצריך הוא להראות פנים שוחקות לכאן ולכאן. ואין זה דבר מקרי, כי החברה "עזרה"
באה ממערב להמזרח שלנו דווקא בימי המעברה. ירושלים היתה עוד שקועה במ"ט שערי הנדבניות, ופשיטת היד
עוד טרם משכה אחריה פשיטת הרגל.
אבל בה בשעה עלה שחר התחיה ודור חדש החל לבצבץ, השואף לעבודה ולשחרור, הניצנים
נראו בארץ, העובד, הכורם, היוגב והחלוץ העובר לפניהם: המורה העברי, המורה המחנך, שראה באומנותו מעין שותפות
במעשי בראשית, הרוצה להכניס זרם חדש להסביבה המאובנת ולהקים דור חדש של בני
חורין. וה"עזרה" באה להמזרח שלנו ומצאה
לפניה כר נרחב לעבודה. כל בתי הספר הקיימים נבנו על הנדבנות ולא היו ע"פ
תוכנם והרוח השורר בהם אלא סניף חינוכי של החלוקה הכללית. לא רק בירושלים וביפו, אפילו בהמושבות
חינכו את הדור הצעיר על יסוד רעוע של תרבות צרפתית-יהודית מזויפת ורק לפעמים באה
מחאה של דעת הקהל, רפויה וחלשה, נגד עבודת ההרס הזו. ארץ ישראל היתה תלויה בדעת אחרים ולא היה לה על מי להישען,
אלמנטים עומדים ברשות עצמם אך זה החלו להופיע, אבל מעטים היו, והשפעתם היתה דלה
וקלושה. וכל מי שיודע איך
וע"י מי נבראה ה"עזרה", את הזהירות היתירה, שהיתה נחוצה למנהיגיה
או יותר נכון למנהיגה הראשי, שאך הוא היה הרוח המחיה באופניה כמעט מראשית
היווסדה ועד היום ועד בכלל, ושהופיע בתור מחדש ומתקן בשיטתו החדשה העברית יותר
מלחצאין שהנהיג בבתי הספר של ה"עזרה" – כל מי שיודע זאת לא יחשוד
לעולם בהאנשים האלה, שבחרו להם דרך ערמה או שרצו לרמות את מי שיהיה. לא היתה פה שום רמאות ושום אחיזת
עיניים, כי אם שיטה חדשה לשמה, שיטת המעבר, ומפני זה ורק מפני זה, לא היתה יכולה
להיות עקבית עד הנקודה האחרונה.
מפני שגם יוצריה היו רק "מודים במקצת". ומובטחני, שלוא לא התקדמה ארץ ישראל בעשרת
השנים האחרונות באופן כזה שלא פיללו לו אפילו המאמינים, לולא נוסדו שמה בזמן
האחרון בתי ספר כאלה המתאימים הן בתכניתם והן ברוחם לתחיה שלמה וגמורה –
כי אז היתה ה"עזרה" עד היום מושלת בכיפתה ושמחה בחלקה, ולא היה עולה
על דעתה לקצץ הנטיעות שבעצמה שגשגה אותן.
בזמן הראשון עוד ניסתה ה"עזרה" להתייחס מגבוה להמוסדות החדשים
מצד נושאי דגל הציונות, אבל החיים הכריחו אותה להתחשב עמהם, אחרי שאי אפשר היה
לבטלם. ומלאכות כפולה היתה לבתי
הספר הציונים הראשונים, מפני שהריון הציוני בראם ואצל מרוחו עליהם. ראשית התבטאה בהם השאיפה לשחרור גמור,
לתרבות עברית מלאה ומקיפה את כל צדי החיים, ושנית התבטאה בהם גם המלחמה נגד שיטת
הנדבנות. בתי הספר האלה היו הראשונים
שחנכו לא רק את התלמידים, כי אם גם את האבות. ארץ ישראל החלה פשוט לשלם שכר לימוד. ואל יהי דבר כזה קל בעינינו. היוצאים מעבדות לחירות זוכרים תמיד את
הדגה אשר אכלו במצרים חינם.
המצב החדש הזה הביא את ה"עזרה" במבוכה. דעת הקהל הולכת וכובשת את עולמה
ואינה מסתפקת עוד בפרורים, ויש שהיא מרימה גם את קולה ותובעת שלמות, שלמות
בחיים ושלמות בבית הספר. נשארו
לפניה אם כן רק שתי דרכים: או
להתקדם ולעבור להתקופה החדשה, תקופת התחיה המלאה, או לשוב אחור. החברה "עזרה",
היהודית-גרמנית, הנדבנית המעברית לא יכלה בשום אופן להישבע שבועת אמונים לדגל
התחיה, שבאמת הוא הוא הדגל הציוני, והלא לא לחינם היא מטבעה חברה של פשרות, חברה
שהרימה על נס את העדר הדגל. אופי
הוא, שאפילו בהתכנית של בתי הספר שלה אין שום זכר לשפת ההוראה: אין דגל להחברה ואין שפת הוראה מוחלטת
בעד בתי הספר, הכל לפי צורך השעה ותנאי המקום. וה"עזרה" נסוגה אחור. אמת ויציב, כי היא סייעה הרבה לתחיית השפה בארץ, אבל טעתה
בחשבונה. היא חשבה, כי יש בכוחה
להציב גבול וקצב להעברית ולגזור עליה, עד פה תבוא ולא תוסיף. ולא ידעה, כי אין שליט ברוח, וכי
כשמתפרץ הוא החוצה מכלאו, אינו מרכיב עוד אלופים לראשו. והיא הנותנת, דוקא מפני שראו מנהיגי
ה"עזרה" ונוכחו לדעת, שהם בעצמם גרמו להתסיסה הגדולה על שדה החינוך
ע"י ההנחות מצידם להעברית, נבהלו מעבודת עצמם ונמלאו חרטה. ועוד פעם טעו בחשבונם. הם חשבו כי מכיוון שניגשים כעת לפתוח
בית ספר עליון, יעלה בידם לבוא בנימוקים פדגוגיים ותרבותיים בעד הגבלת העברית,
עד גרוש גמור מבית הספר העליון ועד הקצבת מקום בעדה בפרוזדור, כדי שלא תיכנס
לטרקלין. והאמינו, כי העובדה של
פתיחת בית ספר עליון לכשהיא לעצמה תשחד את דעת הקהל ותכסה על כל פשעים. אמנם ניסו והשתדלו להסביר למנהיגי
ה"עזרה" במשך שנים רצופות, כי לא תהיה תפארתם על הדרך הזה, ניסו גם
לעשות ויתורים עד כמה שאפשר, ובלבד להינצל מפולמוס, אבל ההסברות והאזהרות
החטיאו את המטרה. חשבו, כי ארץ
ישראל תיכנע... וארץ ישראל לא נכנעה. והיא לא נכנעה, מפני שמאמינה היא בכוח
התחיה ובכוח עמנו, מאמינה היא, שלא על נדבות יקום עם ועל שדה הנדבנות לא תפרח
התחיה. וארץ ישראל, הישוב החדש הרך והרענן, חלוצינו
הטובים קוראים לנו ואומרים: השתתפו
אתנו לכה"פ מרחוק בעבודת התחיה.
הננו מואסים בנדבות, הננו דורשים מכם מס לגולגולת, מס התחיה, תרומת
"השומרים על הכלים" בארצות הגלות... בל לנו לעסוק כעת בחשבונות של אנשים ומנהיגים,
בל לנו ליטול מהמלחמה הקדושה הזו את נשמתה, את זהרה ואת יפיה הפנימי. הרי לפנינו טרגדיה עמוקה מצד זה ומצד
אחר מחזה היסטורי, שזה אולי אלפים שנה לא היה לנו כדוגמתו לאצילות ולהתרוממות
הרוח. חברה בת תקופת המעבר, שגם
היא ידעה שעות של קורת רוח, הולכת ועוברת ומפסידה לאט לאט את זכות הקיום שלה,
ובהעטף עליה נפשה היא משתדלת להתגבר על המעצורים שצמחו על דרכה. ועלינו לזכור, כי גם חברה אינה נתפסת
על צערה, יבדו נא המתיאשים מלבם כנפשם שבעם, יספרו נא בדותות, יבחרו נא להם
למטרה לחציהם אנשים פרטיים, שבשבילם קם הסער לפי דעתם. המה אינם מסוגלים לחדור לתוך המעשים,
להבין את התרקמותם ולהתנשא מעל האינטריגות הפעוטות. לא לנו כעת לשלם להם מידה כנגד מידה. התקופה החדשה, או הפרק החדש בתקופת
התחיה, שבימינו יהיה: השלטת
העברית, מטילים עלינו חובה כפולה ומכופלת לבנות ולבנות מבלי הרף ומבלי ליאות. ובל יאמרו נא קטני האמונה שבנו, הפחדנים
והמלאים תמיד ספקות ויאוש, כי ע"י זה הננו בוראים לנו מצב של בדידות. יש לנו, לעמנו בן זקונים, בן שעשועים,
הישוב החדש. בננו לא ירד עמהם,
המה יעלו אלינו. ד"ר שמריה הלוי א ל ה ו ו ע ד ה פ ו ע ל ה מ צ ו מ צ ם ש ל ה ה ס ת ד ר ו ת
ה צ י ו נ י ת, ב ר ל י ן (*תורגם מגרמנית) חיפה,
4 ביולי 1913 חברים נכבדים! במכתבכם מיום 19 לחודש שעבר הינכם דורשים ממני
תשובה עד 30 ביוני; אולם מכתב זה
הגיע לידי רק ב-2 ביולי. אני
ברצון מוכן להרצות בוינה על הנושא:
"למי העתיד ביהדות".
ואני מוסר לידכם את קביעת ערב ההרצאה. שמחתי עד מאוד על הדינים והחשבונות על מסעו של
סוקולוב ומקווה אני, כי מעכשיו הנהלתנו תשים לב יותר על העולם החדש. הקרקע האמריקנית מתאימה מכל קרקע אחרת
לתעמולה ציונית מצליחה, אולם יש להמשיך ולעבדה באופן אינטנסיבי. אני משוכנע כי פרופ' ווארבורג
וד"ר רופין יוכלו לצפות להצלחה יפה, אם ילכו לאמריקא והצעות מעובדות יפה
בידם. אין לנו להרשות כי המרץ
הציוני באמריקא, הנסתר לעת עתה, יפוזר על-ידי אירגונים אחרים. נקווה, שיתחשבו בכך, בשעת קביעת תכנית
העבודה לשנה באה. תמה אני, כי לא עניתם לי על שאלתי בעניין
השתתפותו של מר דוד ילין בקונגרס הבא.
סבורני שהיא רצויה מאוד, ואבקשכם לקבל את הצעתי ולהודיעני על כך במברק. מרכז המורים נפגשתי לעתים קרובות עם מרכז המורים ואספתי
ידיעות מדוייקות על פעילותו. כרגע
אני משוכנע יותר מקודם, כי ההסתדרות הציונית מוצאת ותמצא במרכז המורים את משענתה
הטובה ביותר כאן בארץ. באמצעותו
יכולה היא להגיע להשפעתה המבוקשת בשטח הפעילות התרבותית. אולם כרגע קיבלתי מכתב מד"ר לוריא
בו הוא מודיעני, כי המכתב ששלחתם אליו, הביא את המרכז לידי מבוכה גדולה. כבר נחתמו חוזים עם מחברים מספר,
הוזמנו גלופות, כתב-היד של ספר לימוד למתימטיקה וזואולוגיה כמעט נגמר, אבל
ד"ר לוריא אינו יכול להסיק ממכתבכם, אם יוכל לקבל עד הקונגרס 10,000 מרק,
שנועדו למרכז. זאת היא בעיני
מגרעת לא תיסלח במפעל ההוראה הארץ-ישראלית, שעדיין אין לנו ספרי לימוד בשפה
העברית, וכל פעם שברצוננו להוכיח את אפשרות השימוש בשפה העברית כשפת הוראה,
זקוקים אנו לעדים לכך. גם
בטחניקום היינו פותרים את הבעיה בקלות יתירה, לו היו ברשותנו ספרי לימוד עבריים,
לכל הפחות בשביל בית הספר התיכון.
לכן חושבני שמחובתנו הקדושה היא לבוא לעזרת מרכז-המורים במהירות
האפשרית, כי הוא מיועד לתקן את העניין הזה. כבר בברלין עמדתי על כך, וכרגע מביע אני את משאלתי ביתר
הדגשה: ימסרו מיד לרשות מרכז
המורים את האמצעים הדרושים, כדי לא לעכב את עבודתו. אסור שיעלה הרעיון הבלתי נכון כאילו ההנהלה תסתפק בהבטחות
בלבד. ועד הלשון מוועד הלשון תקבלו תזכיר. המדובר הוא בעיקר במינוי מזכיר מתאים,
שיתמסר כליל לתפקידי הוועד. המצב
הנוכחי לא יוכל להימשך, זאת תהיה משימת חיים עלובה. אם אפשרי, תעשה ההנהלה מעשה רב, ותאשר לוועד עוד לפני הקונגרס
סכום של 3,000 מרק לשנה לתכלית הנזכרת. כל המאבק [ז'אן] פישר–הנהלה אינו עושה רושם
מיוחד עלי, כי לא אוכל למצוא בו את ידי ואת רגלי. היריבים של ההנהלה הנוכחית יגידו את האמת ויגלו את אשר
בלבם: המדובר בזה בעיקר על מלחמה
אישית ותו לא. הגוון העקרוני,
שניתן לריב הוא פחות מדי אמנותי unkuenstlerisch)) ולכן אפשר להכיר בו כי הוא מלאכותי (gekuenstell). אולם לפני הקונגרס צריכים לסיים את
הפרשה הזאת ולהתמסר לבעיות החשובות שלפנינו. ההחלטות הוינאיות מצאו מאוד חן בעיני: אין בהן פילוסופיה רבה, אבל הן ברורות
ובהירות. חושבני כי אשהה בארץ ישראל עד 4 באוגוסט
ושאוכל להיות נוכח בבחינות בגימנסיה.
בברלין אצטרך, כנראה, להישאר עד סוף אוגוסט. כי לסוף אוגוסט נקבעה ישיבת הקוראטריום, שבה אצטרך
להשתתף. אמנם שיגרתי תזכיר בכתב
אל הקוראטריום, שבו ניסחתי את תביעותי המינימליות, אבל יהיה לי קשה להעדר
מישיבה זאת. בהחלטות על שאלת שפת
ההוראה (עברית וגרמנית, או גרמנית בלבד בשביל המקצועות בעלי החובה) תלוי
שיתוף הפעולה שלי בטחניקום בעתיד.
לכן הייתי רוצה לדעת בזמן אם אפגוש אתכם בברלין באמצע חודש אוגוסט. אבקשכם להשיב על מכתבי זה לפי הכתובת של המשרד
הארץ-ישראלי ביפו, כי החל מ-20 ביולי אהיה ביפו. כמו כן יהיה לי רצוי מאוד לשמוע
מכם ולקבל עצות בענין הנקודות שעלי לגעת בהן בנאומי בקונגרס. בדרישות שלום מהכרמל, שלכם ש. לוין א ל א ח ד ה ע ם, ו ו י ל ד ב ד חיפה,
4 ביולי 1913 לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה! מכתבך האחרון מן 19 יוני הגיעני וחיכיתי בתשובתי
עד שאדע ברור לאיזה מקום לשלחה.
ע"י שמואל [פבזנר] נודע לי, כי בהפרוגרמא שלך לא באו שום שינויים
וכי תשהה מן 7 ח"ז ואילך בווילדבד, מוכח מזה, כי ישיבת
ה"געשעפטספיהרענדען אויסשוס" לא יצאה אל הפועל, ואני מצטער על זה, שלא
ראית את האדונים בשעת כעסם, מפני שבשעה כזו הם מגלים את כל האמת, אחרי שהכעס הוא
מהדברים, שהאדם ניכר בהם. וכועסים
הם שמה עד מאוד. הנני שולח לך
רצוף בזה העתק מכתבו של הד"ר נתן אלי, ותראה עד כמה העליתי את חמתו עלי
ע"י הרצאתי הקצרה על שם הקוראטריום, כאילו לא היתה לי רשות לפנות ישר
להקוראטריום בלי "המליץ" בינותינו. אבל מניח אני לע"ע – עד הסוף המכתב, – את עניני
הפוליטיקא של הקוראטריום ועובר לגוף הענין העיקרי בשבילנו, ומפני שמקווה
אני שיהיה לנו די פנאי לדבר על השאלות העיקריות קודם לישיבת הקוראטריום ולברר
אותן מכל צדדיהן אגע בהן הפעם רק בקיצור. אחדות מהנחותיך אינן נובעות מן המציאות, כלומר
מטבע המוסד, שאנו מקימים כעת, ומפני זה גם התוצאות מופרכות. א. הטחניקום אינו לע"ע בית ספר עליון, כי
אם בית ספר טכני בינוני לפי הטיפוס, שהוא נמצא לרוב בגרמניה, כמו קאטהען,
מיטוויידע, מגדבורג, ברלין (לא שרלטנבורג) והלאה. את כל הטחניקומים האלה ראיתי ועיינתי בשים לב
בהפרוגרמא שלהם. הקורס
למתימטיקא, פיסיקא וכימיא אינו יותר רחב מהקורס של הלימודים האלה בבית ספר
בינוני הגון, פינקלשטיין בעצמו אמר פה בפירוש, כי אפילו בשרלטנבורג
ובבתי הספר הטכניים העליונים הדומים לו חדלו מהורות את המתימטיקה
הגבוהה, לא כל שכן בהטחניקומים.
ווילבושביץ' ושמואל [פבזנר] שלך. שגם המה גמרו את בית הספר הזה, שאותו
גמר גם פינקלשטיין, אומרים בהחלט, כי הקורס של פיסיקא וכימיא בשרלטנבורג לא
עלה בזמנם על הקורס של בית ספר ריאלי ברוסיא למשל. והא ראיה, כי הדירקטור של הטחניקום, אדון פינקשלטיין אינו
יודע את הכימיא אפילו במידה כזו, פשוט אינו יודע אותה כלל. ב. כל המורים בהטחניקומים הנזכרים הם, באופן היותר טוב, מאלה שגמרו בית ספר טחני עליון ולא יותר. פרופיסורים לא היו מעולם ואינם עולים ברמת השכלתם על מורי המתימטיקא, הפיסיקא והכימיא אפילו בהגימנסיה היפואית, אין לך, יקירי, להתרעם על זה. עובדה היא. ג. הדירקטור של הטחניקום בעצמו, שמנינו אותו לעמוד בראש המוסד, גם הוא איננו פרופיסור או מלומד. על כל פנים לא שמענו אודות זה מאומה. הוא רק מומחה בהמקצוע שלו ולא יותר, ובשום אופן אי אפשר להשוות אותו לחיים [ויצמן] שלנו או לדעסוי, שהם מלומדים גם בעיון, ושיש להם גם שם בהספרות המדעית. פינקלשטיין לא חיבר עוד מעולם שום ספר מדעי, מלבד אולי מאמרים אחדים בעתונים טחניים. אם כן, מה הצעקה. אנשים בעלי השכלה גבוהה, כלומר, שגמרו בית ספר עליון, ושיודעים המה גם להשתמש בהשפה העברית, יש לנו לרוב, אם רק לא נבדיל בין "אשכנזים" "רוסים", אמריקנים וכדומה. בשום אופן איני יכול להסכים לדעתך, שהמרחק בין טובי המורים שלנו בארץ ובין אלה שמזמינים אנו, – או יותר נכון, הדירקטור פינקלשטיין, – בעד הטחניקום גדול הוא. כמדומני, שאיננו במציאות כלל. מורים כד"ר לוריא, טורוב, רוזנשטיין, ילין ועוד אחדים עולים במדרגת השכלתם ובמומחיותם, כל אחד במקצוע שלו, אפילו על הד"ר פינקלשטיין, מפני שלהם כבר יש נסיון ההוראה ולהאחרון חסר הוא עדיין. ד. אין סכנה בדבר, אם בטחניקום שלנו ישתמשו לע"ע בספרות זרה במה שנוגע לטחניקא, כך נהגו וכך נוהגים העמים הקטנים גם עתה, ואין בזה משום בושה וכלימה ועלבון כלל, ואין מוכח מזה, כי שפת ההוראה צריכה להיות דוקא זו השפה שיש לה ספרות עשירה, ובפרט שאנו דורשים את העברית לא בעד למודי הטכניקה עצמה, כי אם בעד ה"רקחות והטבחות", בעד המתימטיקא, הפיסיקא והכימיא. ה. דעת הקהל פה – וחושב אני שיש להתחשב עמה הן
מצד העיקרי והן מצד התועלת – לא תתפייס, אפילו אם ננצח בכל תביעותינו, ורואה אני
מראש, כי כל הקהל העברי בארצות הגולה יעבור גם הוא לצד הקהל פה בארץ,
וכולם יאמרו לנו: לא מעוקצך ולא
מדובשך. להשפיע טובה שלא ברצון
המושפע – זוהי מידה פילנטרופית,
ולא מהמדות המשובחות. הנך אומר, כי אני נמצא עתה תחת השפעת הסביבה
ומשוחד מעט. אבל, יקירי, לא
ולא. לו הייתי מרקד לפי הנגון פה
בארץ, הייתי תופס גם אני את המרובה, כעת הנני רק מפשר והייתי כבר למטרה
לחצים ולאבני בליסטראות של הקיצונים.
ומפשר אני לא משום "דרכי שלום", כי אם מפני שאיני
"טשרטריסט" ומאמין רק בהתפתחות הדרגית הן בנוגע לתחית העם והן
בנוגע לתחית השפה, אבל מודה אני, כי כבר נבראה האפשרות ללמוד מתימטיקא,
פיסיקא, כימיא, ועוד (לע"ע בקורס בינוני, כפי שנחוץ הוא בעד הטחניקום, אני
מדבר) בעברית. ואדרבא, לפי
התפתחות הטחניקום תתפתח גם העברית בתור שפת ההוראה. מתפלא אני שעובר אתה בשתיקה על הנקודה
הפוליטית שיש בדבר. הן מי כמוך
יודע, עד כמה העלינו עלינו את חשדה של הממשלה האנגלית ע"י הגרמניות
החיצונית שיש בהציונות, והנה על הראשונים אנו מצטערים ונבוא להוסיף מוסד גרמני
מכף רגל ועד ראש. היתכן, כי
גם אנו נסייע לדבר כזה? בין כה וכה והאבן נעתק ממקומו והוא מזדעזע
ומחאות תעופינה מכל צד. בברלין
ידרשו בודאי סמוכין ויאמרו, כי אני עוררתי למחאות. אבל אחת היא לי מה שיחשבו ומה שיאמרו שמה. זה כשנתיים שאני משתדל לפייס את דעת
הקהל פה בארץ וגם בחו"ל, באמרי, כי השאלה לא נפתרה עוד, וכי יש לחכות
במנוחה עד שתפתר ולמחות רק אחרי כן אם יהיה צורך במחאות. והנה בא הדירקטור של הטחניקום ועשה פה
פוליטיקא על חשבון עצמו. הודיע
להקונסול הגרמני, כי שפת ההוראה בהטחניקום תהיה רק הגרמנית. זה האחרון הודיע לכל בתרועות
נצחון, כי קמו גואלים חדשים להגרמניות במזרח, ואני לא יכולתי עוד להשפיע על
הרוחות הסוערות. זוהי האמת המרה
ואודותיה אני כותב גם לד"ר נתן ושואל אותו אם מילא הוא את ידי הדירקטור לתת
גלוי דעת כזה להקונסול הגרמני. שכחתי עוד דבר אחד. הלא במחשבתו של נתן וסימון עלה לברוא טחניקום כזה שצעירים
בני י"ז י"ח שנה יהיו גומרים אותו, אחרי וכוחים רבים נוטה כעת
ד"ר פינקלשטיין חהוסיף על תכניתו, שגיל הגומרים אותו יהיה כ' או כ"א
שנה. מובן מאליו שצעירים
בני כ' שנה יכולים לגמור רק בית ספר טחני בינוני. סלח לי, יקירי, אולי הנני מצער אותך באיזה
פראזה, אבל לוא ידעת, כמה יסורי נפש סובל אני משני הצדדים היית בודאי
סולח לי. הנני חושב לשהות בחיפה עוד כשבועים וללכת
ליפו. מתענין אני כעת עוד יותר בהבחינות
בהגימנסיה העברית וביחוד במקצועות המתימטיקא, הפיסיקא וכימיא. ביפו אשהה כשבועים ואשוב לביתי באמצע
אוגוסט. הנני מבקשך מאוד
ומאוד, כי ישיבת הקורטריום תהיה לכה"פ עד כ"ה אוגוסט לא יאוחר
מזה,כדי שאוכל גם אני להשתתף בה. בדבר שאלת המורים נדבר בפרוטרוט, כשנתראה
בקרוב. מצב בריאותי לא הוטב עוד כראוי. בזמן האחרון סובל אני הרבה מעצירת
השינה, אף על פי שיושב אני על הכרמל, במקום אויר זך ונעים. כשאשוב לאירופא אהיה מוכרח לשאול עוד
הפעם ברופאים ולנוח מעט מכל הענינים האוכלים את הגוף והאת הנפש. לך, יקירי, הנני רוחש מנוחת הגוף ושלות הנפש,
עד כמה ששתיהן אפשריות ליהודי מרגיש. שלך באהבה גמורה שמריה הלוי ע"ד העמדת הגימנסיה הירושלמית תחת חסותה
של צרפת כתבתי לך באמת דברים דמשתמעין לתרי אנפין, אבל היטב חרה לי הענין הזה
ורבות התוכחתי עם אלה העומדים בראש הגמנסיה. הם טוענים, שאין שום סכנה בדבר, אחרי שהממשלה הצרפתית נתנה
את הסכמתה באופן ברור, ששפת הלמודים תהיה העברית, ואם תתחיל בחומרות יצאו על
נקלה – כך הם אומרים – מרשותה, אחרי שהבית והמכשירין רשומים על שם איש פרטי. א ל ד" ר א' ה א נ ט ק ה, ו
י ל ד ב א ד (*תורגם מגרמנית) באד
ווילדונגן, מלון קיסיסאנה 6 באוגוסט 1913 אדוני הדוקטור החביב! קיבלתי מברלין את כל המכתבים ולכן נודע לי על
הכל, רק שאינני יודע מה הם התנאים אשר פריז מתנה לקניית הדשיפליק,
למוסדותינו. כמובן, זה יהיה מאורע
חשוב לתנועתנו, אבל לא פחות חשוב יהיה ביטול "הפיתקה האדומה" ראשית
לעצמו, ושנית תהיה זאת מהלומה לנואמים הגדולים, אשר מגלים בזמן האחרון סימני
התחלת ריכוך המוח. ועכשיו ברצוני
לדבר על המעשה הרב האחרון של נורדאו.
תמיד היה לי הרושם, כי אתה, אדוני הדוקטור החביב, וגם אחרים מבין
ידידינו, אינם מעריכים כראוי את התמרמרותם ואת תשוקת הקרב של הצד שכנגד. אחרי שנורדאו, שבהופעתו האחרונה שימש
כשופרו של מרמורק בלבד, גילה את כל המזימות, תבין גם אתה, שלשוא התנהגנו כלפי
האדונים "המדיניים" ביד רכה.
לאף רגע אינני מפקפק, כי "המדיניים" וּווֹלפסון בראשם,
מתכוננים למאבק עז; יהיה זה צעד
מחושב היטב לתת להנהלה מהלומות זמן קצר לפני הקונגרס. זאת שיטת תדהמה שטנית; אשר מחושבת לגבי אנשים מהססים, כדי לגרום בהלה בשורותיהם. תוצאות הבחירות (*לקונגרס הי"א שבוינה)
בברלין לא השביעו את רצוני; הן
נראות כעין "פשרה" אולם סבורני, כי העיקרון הארץ-ישראלי ינצח בקונגרס
ושהצירים ברובם המכריע יבינו את המצב אל נכון. דבר אחד ודאי הוא:
הקונגרס לא יעבור בשקט, בשקט גמור. גם פרידמן גילה פתאום את דיעותיו ונכנס שוב לשורות המדיניים,
כמו שיוצא ממכתבו אל המשרד. זהו
סימן, כלומר שהמאבק טרם הגיע לקיצו. אני חושב, כי יהיה כדאי, לו יכולנו להיפגש
בוינה כבר ביום 25, כי אין אנו מוגנים בפני הפתעות. אני מניח אפילו, כי נורדאו נכנס למבוי סתום ומתחרט כבר
שהכריז במפגיע, שלא יוכל לבוא לקונגרס.
הופעתו העזה היתה מחושבת מראש ואולי פרי ההתיעצויות "הפרטיות"
עם וולפסון וקואן. מווייצמן קיבלתי מכתב בעניין האוניברסיטה, הוא
שואל שאלות רבות, שלצערי לא אוכל לענותם בפרוטרוט במכתב. הוא יבוא לוינה רק ביום 30 לחודש. שלומי טוב ביותר. הכאבים שאני מרגיש עוד תמיד, אינם מופיעים באינטנסיביות כה
גדולה. אני שותה, מתרחץ ועושה הכל
כדי לאגור כוחות. ולבסוף בקשה לי אליך. אם לאל ידך, הואל-נא להעביר אלי 1,500 מרק, אשר אחזיר לך בברלין מיד
אחרי הקונגרס. יש לי כספים אצל
חברת "עזרה", או ביתר דיוק, אצל הקוראטוריום, אבל מסיבות שונות אינני
רוצה לכתוב לברלין כעת. צר לי מאוד שגם בווילדבאד עליך לעבוד כל כך
הרבה, אבל אינני חושב, כי מישהו יוכל להסיר מעליך את המעמסה הזאת. בדרישות שלום לבביות, שלך ש. לוין ברכותי הטובות ביותר לרעיתך ולבנך הנחמד. א ל ד " ר ב ר נ ה ר ד כ ה ן, ב ר ל
י ן (*תורגם מגרמנית) באד
ווילדונגן, מלון קיסיסאנה, 7 באוגוסט 1913 אדוני הדוקטור החביב! הפעם עליך לסלוח לי את אי-דיוקי, נמצאתי
בדיכאון נפשי ואי אפשר היה לי לכתוב מכתבים. גם כעת יהיה לי תפקיד קשה, להשיב בדיקדוק לכל נקודות תלונתך
הרבות; הייתי צריך לחבר כתב הגנה
שלם כדי לסתור צעד אחר צעד את הנחותיך המוטעות. אני מעדיף לעשות זאת בשיחה. רק נקודה אחת רוצה אני להבליט, כדי להראות לך, מה רעות
ידיעותיך על העניין. המאבק של מר
שיינקין וחבריו מכוּון בעיקר נגדי; אני אינני איש נוח לאדונים מסויימים בארץ ישראל, ולכן יש
להם השערות משונות מאוד: מושפע
הנני מהאדונים הנקראים לעיל. לא,
אדוני הדוקטור, אף איש אינו צריך להשפיע עלי, שאלחם בעד המקום היאה לשפה העברית
בטחניקום. ואם אני מביא בחשבון
אפשרות שאעזוב, זה רק מפני שאינני רוצה להתנגש בהכרתי הפנימית. אבל כאמור, תהיה לנו עוד ההזדמנות לשוחח על
זאת. אני מתכוון לשהות כאן עד 20
לחודש. לו יכולנו להיפגש
בפרנקפורט ביום 20 לחודש הייתי שבע רצון מאוד. גם מר גינצברג מוכן ברצון לבוא לפרנקפורט. אולם אבקשך להודיעני על זה בזמן. הרופא הרגיעני. הוא מבטיח לי, כי במשך הזמן יעלמו הכאבים שאני עוד
מרגישם. המלים המרגיעות של הרופא
השפיעו עלי לטובה. בדרישות שלום לבביות אליך ולמשפחתך החביבה, שלך ש. לוין א ל י ו ל י ו ס ב ר ג ר (*תורגם מגרמנית) באד
ווילדונגן, מלון קיסיסאנה, 8 באוגוסט 1913 יוליוס חביבי! מאורעות השבועות האחרונים חיזקו בי את דעתי,
כי האופוזיציה כלל וכלל לא הניחה את נשקה. להיפך, מן העמדה המתגרה של "הראשים" אפשר להסיק,
כי "המדיניים" מביאים בחשבון אפשרות של שינוי מהלך הרוחות בקונגרס. כאן בוויילדונגן שוהה כעת פרופ'
גוטהייל, שנמצא בחליפת מכתבים ערה עם מר קואן. הוא לא ילך לקונגרס, נימוקו: הוא מקווה לקבל משרה דיפלומטית חשובה בק[ושטא] (משרה זאת
נראית לפי המסורת כ"כשרה" בהחלט), ולכן יהיה זה משגה מצדו לגלות
בפרהסיה את דעותיו הציוניות. אבל
אני בדעה, כי עוד סיבה אחרת מונעת את השתתפותו. אם נורדאו לא יבוא, גם על "הגדולים" לשבות ורק
"לקטנים" מותר יהיה ללכת לוינה. כי מישהו צריך להיות נוכח שם, ראשית, כדי להרויח מהעדרם של
"הגדולים", ושנית כדי לראות, איזה רושם תעשה השביתה על הקונגרס. אני הנני משוכנע, כי מסתכלים אנו על המצב
בקלות ראש יתרה. זהו צעד גס מאוד,
אמנם מחוכם, להתקיף את ההנהלה בדיוק לפני הקונגרס בצורה כזאת, כמו שעשהו
נורדאו. למעשה ליגלג בנאומו המסית
גרידא לא רק על ההנהלה הנוכחית, אלא גם על ההסתדרות כולה ובמקצת גם על עצמו, אבל
בוטח הוא ב"קהל", שאין לו כוח שיפוט גדול. שרוי אני בצער, כשאני רואה, כיצד אנשים גדולים יורדים
לתכסיסים שפלים באש הקרב. מילים
ודעות תהיינה זהות אצל אנשים כאלה;
ישאירו את יריית זיקוקי דינור (Feuerwerktum) לתותחנים (Feuerwerker)
של חיל התותחים. העצוב ביותר בכל משחק
זה הוא, כי משפילים הם את כבודו של הרצל, על-ידי זה שמבן-אדם אציל מרימים
אותו לחצי-אל. כך יכולים הם,
תלמידיו, להופיע כשליחיו, כשליחי אלוהות.
ההיסטוריה לימדה אותנו, כי קל יותר בהרבה להסתדר עם אל מאשר עם
שליחיו. הראשון יוצר היסטוריה (Geschichte),
האחרונים – ענינים (Geschichten) מכיוון שכל אחד מהם רוצה להבליט את עצמו. יש לי כאן פנאי רב למחשבות; מחפש אני בסיס לזרם "המדיני", משתדל אני להבין את
יריבינו, לחדור לתוך סודי הרגשותיהם – ברי לי לגמרי, כי אינם הוגי דעות – אבל
לצערי מוצא אני אצלם דברים מטושטשים בלבד, לא קרקע יציבה, שהוא תנאי ראשון לכל
בסיס. תמוה, כי בארץ ישראל גופא,
שבה בוודאי אין מחסור בגוונים, הדרגות ודרגות בקרב ההשקפה הציונית, חסר כליל
"הזרם" של "המדיניים". יש לנו שם אוהדי תכנית אוגנדה, אבל אין לנו אוהדי
ה"צ'רטר". ההסבר הוא
פשוט: כשבאים במגע בקרקע, אי אפשר
להעריץ רעיון שאין לו קשר עם הקרקע. איפה נמצא אתה כעת עם אשתך וילדך? תהנה מהאויר הצח, כי בוינה יהיה האויר
מזוהם; אגור כוחות, כי בוינה
תצטרך לבזבז את כוחותיך. דרישת שלום לבבית לך ולמשפחתך החביבה שמריהו שלך א ל ד " ר א. ה א נ ט ק ה,
ו ו י ל ד ב א ד (*תורגם מגרמנית) באד
ווילדונגן, מלון קיסיסאנה, 8 באוגוסט 1913 אדוני הדוקטור החביב! פרופ' גוטהייל, אשתו וגיסתו שוהים כרגע
בווילדונגן ואנו נפגשים כמעט יום יום.
כנראה, נמצא הוא בחליפת מכתבים ערה עם אנשי האופוזיציה, ובמיוחד עם מר
קואן. מהערות אחדות,הנאמרות אגב
אורחא, יכול אני להסיק, כי האופוזיציה בכלל לא הניחה את נשקה. אמנם אין להם הבטחון שינצחו, אבל
מביאים הם בחשבון שינוי במהלך הרוח של הצירים, אשר אולי יעברו אל צידם. פרופ' גוטהייל לא ילך לקונגרס, כי
מקווה הוא להיבחר על ידי ווילסון למשרה דיפלומטית גבוהה (הכוונה היא למשרה
בק[ושטא] (אשר לפי המסורת נהיתה למשרה יהודית), ולכן הוא מעדיף – ואפשר להסכים
לכך – להישאר מן הצד. אולם קואן דורש
בכל תוקף את השתתפותו בקונגרס, כי כל קול יוכל להיות חשוב, ואולי אפילו
מכריע. צר לי כי קניית הדשיפליק נדחתה לחודש תמים,
אולם אפשר היה לצפות לכך. בביצוע
עניינים כאלה קמים תמיד קשיים גדולים, אשר יש להסירם מלכתחילה בכל מחיר. אני מזכיר לך את הקניה העבר הירדן, אשר
לא הביאה כל תועלת לעניננו, מכיוון שאי אפשר להעביר מקרקעותיה את האוכלוסיה
המקומית על-ידי אמצעי כוח עצמאיים ובלי מעשים מיוחדים מצד הממשלה. הקניה בארץ ישראל יכולה להיות בעניננו
בתנאים השוררים כעת צעד ראשון בלבד.
העיקר הוא הבנין בארץ. קיבלתי העתק ממכתב ההסתדרות האמריקאית בענין
הטחניקום. מיד השבתי עליו. המשונה הוא שבין השיטין – כרגע –
מאשימים אותי שלא הגנתי על העניין העברי במידה מספקת. כל מיני דברים צריכים לסבול. דרישות שלום לבביות, שלך ש. לוין א ל ה ה ס ת ד ר ו ת ל ש פ ה ו ל ת ר ב ו ת
ה ע ב ר י ת, ב ר ל י ן [בין
8 ל-13 באוגוסט 1913] חברי היקרים! מכתבכם הראשון בדבר הרצאה בועידה בווינה נתקבל
בחיפה אחרי שעזבתי אותה והגיע לידי רק אחרי גלגולים רבים. גם מכתבכם השני הדביקני רק לפני
יומיים, מפני שהלך לקלוסטרז. לקרוא הרצאה מפורטת ע"ד התפתחות שפתנו
לשפה מדוברת בא"י איני יכול מטעמים שונים וראשית כל, מפני שאין לי פה ספרים
לגמרי ואי אפשר למצוץ הרצאה מתוך האצבעות. והנני מציע מפני זה לפניכם לקבל ממני "נאום" במקום
הרצאה. הנושא יהיה: "המטרה והתנועה בתחיית
השפה". אין רצוני וגם אין
באפשרותי לגלות אמריקא חדשה, אבל אגע בשאלת הטכסיס, כלומר איך לנו להתייחס
להאורגניזציות האחרות העובדות בארץ על שדה התרבות, וממילא יתעוררו ויכוחים חמים
לרגל השאלה הזו. והלא זה הוא
העיקר. בכלל חושב אני, כי לכל
הועידה יש ערך חשוב רק מצד זה. מה שנוגע להנאום שאתם מבקשים בשביל האספה
הפומבית, קשה לי להחליט כעת דבר.
נתראה בברלין ובווינה ונתיעץ. בידידות ובברכת התחיה שמריה הלוי א ל א ח ד ה ע ם, ז ו ד ן 16
באוגוסט 1913 לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה! כפי שיודע אני את הד"ר נתן, לא עלה מעולם
על מחשבתו לחפש אחרי מורים מומחים בעד הטחניקום, היודעים גם עברית, כדי שיהיו
בעלי בחירה חפשית בנוגע לשפת ההוראה.
מינוי הדירקטור מעיד על זה.
ד"ר נתן והאחרים בברלין מתיחסים מגבוה לכל מורה, שאין הורתו ולידתו
בקדושה "גרמנית", והצעתו שבחירת השפה בעד המקצועות השונים תהיה תלויה
בדעת המורה אינה אלא כדי לאחז את העיניים. וכדי שתבין את כוונתו, הבולטת מתוך השיטין יותר מאשר מדבריו
גופא, הנני שולח לך את עצם מכתבו אלי, וקרא נא אותו בשים לב. היום קיבלתי העתק של התזכיר השני, שנשלח
להקוראטריום ממרכז המורים, ואחרי שבר מזלא אתה ובדרך נס אינך מקבל את המחאות
מא"י, הנני שולח לך את ההעתק שלי בצירוף מכתבו של ידידי יוסף לוריא. אשתדל לבוא
ברלינה ביום ב', 8 בספטמבר, אך מדאגה מדבר, פן לא יעלה בידי לעזוב את הקונגרס
יומיים לפני היסגרו (מלבד זאת הלא יודע אתה, כי סמוך לסגירת הקונגרס יש לנו
ישיבות חשובות) חושב אני לבלי לנסוע כעת ברלינה. אתעכב פה עד כ"א בחודש ואסע ישר לווינה דרך פראנקפורט,
ותהיה לי האפשרות אם כן לסור גם אליך ליום אחד, או לכה"פ לשעות אחדות, כדי
להתיעץ עוד הפעם אודות כל השאלות העומדות על הפרק טרם שתסע לברלין. מצטער אני מאוד שלא תבוא לווינה, והקונגרס
יהיה לפי דעתי מוקדש כולו למלחמת הדעות העיקריות. שהפרופ' שכטר לא יגן על העברית דוקא, ידעתי
מראש, וחושש אני אמנם, שע"י וויתוריו יזיק הרבה. חושש אני ג"כ שאי אפשר יהיה להשפיע עליו, והלא
"מאכל כשר" שקול בעיניו כנגד כל היהדות, ואולי גם מכריע אותה. מלבד זאת כועס הוא על מוסינזון ועל יתר
האפיקורסים והשפה העברית היא לו כשם נרדף של מוסינזון וכת דיליה. את התזכיר ואת המכתבים של ד"ר נתן, לוריא
ושל הפדרציה האמריקנית, ג"כ בשאלה זו, השאר נא אצלך עד שאדע ברור, אם נוסע
אני דרך פראנקפורט או לא. משום "בקרובי אקדש" לא רציתי לגלות
לך את ה"סוד". ואמנם
הקניה (*של אדמת העמק – דשיפליק) לא יצאה אל הפועל. יש עוד איזה עיכובים, שצריך להסירם, ואני אוהב לספר על עובדות. בכל אופן ניכר כי הנדיב (*הברון
רוטשילד) אינו מתחרט על הראשונים ובא להוסיף בשעת הכושר. המחזה הזה לכשהוא לעצמו משמח הוא בשעה
כזו שנורדוי ונושאי כליו מברכים "מחיה מתים" בקול רם ומוציאים את
הצ'רטר עוד הפעם מקברו, כדי להקניט.
הנני אומר, כדי להקניט, מפני שנורדוי, בכבודו ובעצמו, הלא היה הקברן
הראשי של הצ'רטר על הקונגרס הקודם. והנני שלך באהבה גמורה שמריה הלוי לאה [פבזנר] יקרה, תודה רבה בעד פריסת השלום. אני חש את עצמי עתה הרבה יותר טוב,
ומשאלתי המוחלטת היא להבריא לחלוטין.
הצרה היא בשאלות הארורות שאינן נותנות מנוח אפילו במקומות-מרפא. ייתכן, שאראה אותך בקרוב, בדרך
לוינה. הנוסעת את לקונגרס? הוא מבטיח להיות מעניין. שלך ש. לוין א ל א ח ד ה ע ם, ל ו נ ד ו ן ברלין,
17 בספטמבר 1913 לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה! הנני בא בזה להציג לפניך את האדון מנספילד
מלונדון, איש חשוב ואמיד מבני הדור הישן, שיש לו עוד געגועים על העבר
העברי. הוא אחי דודתי מרת
טומפאווסקי הגרה ג"כ בלונדון, ורוצה הוא להתיעץ דוקא אתך באיזה ענין
נכבד הנוגע להכלל. ואף כי יודע
אני, כי מקבל אתה את כל הפונים אליך בסבר פנים יפות, בכל זאת הנני מבקשך, כי
תתיחס אל מר מנספילד בתשומת לב מיוחדה.
איני יודע את הענין, שאודותיו הוא רוצה להימלך עמך, אבל מכיוון ששואף הוא
להכיר אותך מוכח שהענין הגון. היום היתה לנו ישיבה בבית ד"ר סימון. השתתפו בה ד"ר נתן, שלזינגר,
ברוואלד, פרופ' פיליפסון, פינקלשטיין ונטר. מחר אכתוב לך אודות כל באריכות. ושלום לך, יקירי מאת ידידך המסור לך באהבה ובחיבה שמריה הלוי א ל א ח ד ה ע ם, ל ו נ ד ו ן 18
בספטמבר 1913 לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה! ידידנו מר דוד וויסוצקי נסע מברלין לביתו עוד ביום ו'
העבר. ביליתי בחברתו פה יומיים,
והשעה הספיקה לנו לדבר על עניני הטחניקום ולהתיעץ בדבר השאלות העיקריות התלויות
בו. אחרי שהתפטרתי ממשרתי הוקלה
לי הסברת השקפתנו הלאומית, כי יכולתי לדבר כאדם חופשי, שאין עוד לחשוד אותו
בפניות צדדיות, כמו רכישת השפעה מיוחדת וכדומה. הרבה עזר לי גם ידידנו ניידיטש, שגם הוא השתתף פעמים
בשיחתנו. מר וויסוצקי התראה גם עם
ד"ר סימון והשתדל עד כמה שאפשר לברר לו את המצב מנקודת מבטנו אנו. עם ד"ר פינקלשטיין דיברנו ע"ד שפת
ההוראה פעמים אחדות, והוא אמר, כי מצדו אין כל מניעה לתת להעברית אפילו
בהטחניקום מקום הגון מראשית היפתחו, וכי ישתעבד להחלטת הקוראטריום בנידון
זה. אבל לצערי מצאתי בתכנית
הלימודים בעד הטחניקום, שעיבד ד"ר פינקלשטיין חזיון משונה: המתמטיקא, הפיסיקא והכימיא נבלעו ביתר הלימודים ואינם תופסים מקום בפני
עצמם. ד"ר פינקלשטיין טוען,
כי אך מפני טעמים פדגוגיים הבליע את המקצועות האלה. והשיבותי לו על זה, כי מוזר הדבר, שדווקא אלה המקצועות, שהיו
לסלע המחלוקת בנוגע לשאלת שפת ההוראה, נבלעו ע"י המקצועות האחרים, וחוויתי
את דעתי כי נחוץ יהיה לוותר הפעם על הנימוקים הפדגוגיים ולהוציא מהתכנית את
בלעה. את התכנית בטח כבר שלחו לך,
ואנא שים נא לבך לדבר הזה. אתמול התאספנו בבית ד"ר סימון: ד"ר סימון, נתן נטר, פיליפסון,
פרנץ, שלזינגר, ברוואלד, פינקלשטיין, כהן ואני עבדך. החליטו לפתוח את בית הספר התיכוני ואת המחלקות הראשונות של
הוורקשטאטטען באביב הבא. ד"ר
נתן רצה כי גם המחלקה הראשונה של הטחניקום תיפתח באותו זמן, אבל ד"ר סימון
ויתר החברים לא הסכימו לזה, והצדק היה אתם. השאלה היותר נכבדה, שהעסיקה אתמול את הקוראטריום היתה שאלת
מינוי מורים. הוצעו ארבעה מורים: העקער, ווילבושביץ' בעד הטחניקום,
ד"ר א' ביראם וד"ר לאווענהרץ בעד בית הספר התיכוני, הראשון בתור מנהל
והשני בתור מורה למתימטיקה.
ד"ר פינקלשטיין דרש, כי הקוראטריום יתן תיכף את הסכמתו למנות אותם,
מפני שהענין – אם רק רוצים לפתוח את בית הספר התתיכוני באביב הבא – אינו סובל
עוד דיחוי. ד"ר ביראם היה
לפנים מורה בבית המדרש העליון לחכמת היהדות בברלין. כעת הוא מורה בבית ספר תיכוני של הממשלה בברלין. התעודות שהגיש מעידות, כי הוא אחד
מהמורים המצויינים. אני יודע אותו
זה שנים אחדות, עבדתי עמו יחדיו בהסתדרות. הוא פדגוג מומחה ואחד מהציונים הטובים לפי רוחך. הוא יודע גם עברית במידה הגונה, ביחוד
את הספרות החדשה. הוא חושב, כי
יעלה בידו להכין את עצמו בחדשי החורף, כדי שיוכל להתחיל את הוראתו בעברית. עם ד"ר לאווענהרץ דיברתי ג"כ. הא בעל חשבון מצויין ואחד
מטובי הציונים הצעירים. הוא לומד
כעת עברית ועושה חיל, כי בעל כשרונות מצויינים הוא. בטוח אני, כי גם הוא יוכל להתחיל את ההוראה בעברית. לשם זה יסע תיכף ליפו וישהה שמה כל
ימות החורף. שני המורים האלה מסורים גם להתחי ה העברית
ומכירים הם את האחריות, שהם מקבלים על עצמם. אני חושב לאושר גדול בעד התפתחות מוסדנו, שגם פינקלשטיין
ויתר על ציוניותם וביכר אותם על הקנדידאטים האחרים. היה עוד קנדידאט מצויין בעד בית הספר התיכוני ד"ר [משה]
קאלווארי, אבל פינקלשטיין מצא את תעודותיו של ד"ר ביראם יותר מצויינות ונתן
לו את הבכורה. חושב אני, יקירי, כי מורים יותר מתאימים
לחפצנו לא היינו מוצאים, ואמרתי להד"ר כהן, כי לפי דעתי יפיקו המינויים
האלה גם את רצונך. גם מר העקער
היה אחד משלנו, ובכן נבראה לאט לאט הסביבה בחיפה, שאליה קווינו, ובאופן כזה,
חושב אני, יבוא נצחון העברית מאליו. בדבר הדפסת התכנית – אחרי שתבוא הסכמת חברי
הקוראטריום – הצעתי, כי יתרגמוה גם לעברית. התנגד לזה ד"ר נתן. ע"פ הצעת ד"ר סימון נדחתה השאלה הזו עד ישיבת
הקוראטריום, שתהיה ביום כ"ו אוקטובר. העובדה, שממנים לע"ע מורים ציונים משמחת
עד למאוד. פינקלשטיין חושב, כי גם
את יתר המורים ימצאו רק בין הציונים.
ד"ר פינקלשטיין נוסע היום בערב דרך טריעסט לחיפה. לפני תתי לו את ברכת הפרידה ביקשתי
אותו עוד פעם, כי ישים לבו להחיים החדשים העבריים בארץ וכי ישתדל לכוון את
עבודתו בהתאמה לחיים האלה. הוא
אמר לי, כי מתנגד גמור הוא להתבוללות, וכי לעולם לא יהיה מסייע לה, אם כי הוא
לע"ע בבחינת כופר בעבודה זרה.
נקווה כי אווירא דא"י ישפיע עליו ויהפך במהרה גם למודה בתורת התחיה. הקונגרס עבר בשלום. במידה ידועה אפשר לאמר, כי שני הצדדים שבעים רצון, והננו
מקווים, כי מעתה תתחיל עבודה מסודרת ביתר מרץ מאשר עד כה, כי המלחמה הפנימית לא
תאכל עוד את האנרגיה שלנו. ייסוּד
האוניברסיטה, כלומר, ההחלטה, עשתה רושם עז בכל חוגי היהדות. הפרופ' פיליפסון ביקש אותי לספר לו
בפרוטרוט על דבר הענין הזה, וכי נכון הוא לעזור לנו עד כמה שהשפעתו מגיעה. מחר אתראה עם ד"ר נתן. מצאתי פה אטמוספירה מחניקה
ומורעלה ע"י מלשינות, רכילות ומסירת דברים שלא כהוויתם. אשתדל להפיץ את העננים ולברר את הענין,
כדי שיבין, כי אין פה שום התחרות, כי אם מלחמת דעות. ביום ו' הבא הנני נוסע ללייפציג להתראות עם
גיסי וגיסתי ואשוב לביתי בראשית השבוע הבא או באמצעו. ושלום לך מאת אוהבך בלו"נ כולו שלך שמריה הלוי א ל א ח ד ה ע ם, ל ו נ ד ו ן [בערך
24 בספטמבר 1913] לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה! מכתבך מן כ"ג דנא הגיעני. תיכף הלכתי ללשכת הה"פ
(*הילפספרייהן) באמרי להשתדל, כי ידחו את אספת הקוראטריום לסוף אוקטובר או
לראשית נובמבר, אך לצערי לא עלה הדבר בידי, והאסיפה נועדת ליום כ"ו
בחודש. בדבר מינוי המורים איני
יודע איך להשיב על השאלה הזו.
המורים בעצמם חושבים שכבר נתמנו, אבל, כפי שנראה מההזמנה, שקיבלתי היום,
יש סעיף בדבר מינוי המורים, ומוכח מזה שהאישור הרשמי נדחה עד האספה. אגב אורחא, שמעתי היום מד"ר כהן,
כי נתמנו עוד שני מורים, האחד רוטשילד, גיסו של אפרים כהן, מי שהיה מורה לציור
ב"בצלאל", והשני – שניידר בעד המחלקות הנמוכות של בית הספר
התיכוני. את טיבו של השני איני
יודע כלל, את מר רוטשילד מהללים בתור מומחה לציור, ויודע הוא – כך אומרים – גם
עברית. ואחרי שהשיבותי בקצרה על שאלותיך הנני שב עוד
הפעם לשאלתנו העיקרית. ממחרת שלחי את מכתבי מן ז' דנא אליך ביקרתי את
הד"ר נתן בביתו. חשבתי, כי
אספר לו דברים כהוויתם ואסביר לו את המצב כמו שהוא ועל-ידי זאת אשפיע עליו,
ראשית, שיחדל להאמין להשקרים ולהדיבות שמספרים לו, ושנית, שיהיה נוח להתפשר
במקצת כדי שלא יבוא המוסד עד משבר מוסרי, חלילה. אמנם עד מהרה נוכחתי לדעת כי טעיתי בחשבוני וכי אך לחינם
ביקרתיו וניסיתי לפעול עליו. הוא
עומד במרדו ובקשיות ערפו אפילו במה שנוגע לבית הספר התיכוני, ומאשים אותי, כי
רוצה אני לגרשהו על-ידי הטקטיקה שלי מהקוראטריום. בראותי כי אבדה כל תקווה להשפיע עליו בדברים של טעם, הרגשתי
את עצמי מעט יותר חפשי ולא שמתי לב גם לזה שנמצאתי בבחינת "המזיק ברשות
הניזק", ואמרתי לו גם דברים כבושים אחדים. הזכרתיו בדבר תשובתו לסולצברגר בדבר שפת ההוראה, וכשהשיב על
זה להד"ם, אמרתי שיש עדים נאמנים, ועל זה השיב, כי עדותם מופרכת מעיקרה. ד"ר כהן סיפר לי, כי ד"ר נתן פנה
אליך במכתב ארוך אבל את תכנו אינו יודע.
עוד נודע לי, כי משתדל הוא כעת לפעול על שיף ועל אחדים מחברי הקוראטריום
שבאמריקא. עוד דבר אחד שכחתי. בשעת כעסו אמר מפורש, כי לנו לכולנו אין שום חלק בהמוסד, כי
הוא בעצמו היוצר, הבורא והמנהל, וכי אך הוא ברחמיו הגדולים הכניס גם אותי וגם את
טשלינוב להקוראטריום. כמובן לא
נשארתי לו חייב ועניתי מה שמצאתי לנכון לענות. מתוך השיחה הזו הוברר לי, כי בעד ד"ר נתן
אין פה רק שאלת השפה בעד תלמידים עברים.
הוא אמר מפורש, כי אחרי אשר המוסד עומד תחת חסותה של הממשלה הגרמנית, מחויבים
אנו לתת היכולת להנוצרים לגמור את הטחניקום, מבלי שיהיו זקוקים לשפה זרה, שאין
לה כל ערך. ניכר היה, כי כבר
נעשו מצדו הבטחות כאלה, מפני שהירבה לדבר על דבר החסות. גיסי כהנהיים נוסע בעוד ימים אחדים לביתו
לניו-יורק. מסרתי לו מעט חומר,
והוא הבטיח לי להשתדל ע"י אנ"ש שמה. אמנם חושב אני, שטוב תעשה אם תכתוב עוד פעם לפרופ' שכטר, ואין
אצלי שום ספק שהוא יעשה מה שתגזור עליו.
פרופ' שכטר צריך להתראות עם שיף ראשית כל, עם מרשל, סולצברגר וכרש
אדלר. חבר הקוראטריום שמואל
שטרויס הוא משלנו ויש לו מהלכים בהעתונות האמריקאית. דרשתי מד"ר כהן, כי ישלח לך תיכף את
התכנית. הוא הבטיח. היעמוד בהבטחתו – זוהי שאלה אחרת. בהתכנית קראו כבר להטחניקום בשם: "Technisches
institute Haifa",
המלה "Juedisches" נשמטה. בדרך היתול ברכתי את ד"ר כהן לרגל שינוי השם
ואמרתי לו, כי אצלנו נוהגים אמנם בשעת מחלה מסוכנת לשנות את השם, אבל מוסיפים
ואין גורעים. ד"ר כהן היה
כמתעתע והתנצל כדרכו תמיד, שזו היא רק השמטה, שנעשתה בלי שום כוונה. המאמין יאמין. אתמול הזמין אותי הפרופ' פיליפסון לשיחה בדבר
האוניברסיטה העברית. הרעיון כשהוא
לעצמו עשה עליו רושם חזק ואמר לי, שמוכן הוא לעזור לנו בענין הזה עד כמה
שאפשר. גם פה נסבה השיחה רק על
ציר שפת ההוראה. הוא מתנגד
לאוניברסיטה שכולה עברית.
סוף סוף עשה לי גם מחמאות והודה כי הציוניות מקיימת את האומה הישראלית,
וכי אין עוד מן היושר להתנגד להתנועה הזו רבת העלילה. כמובן נגעתי גם בשאלת הטחניקום. כל השאלה היתה בעיניו כחדשה, הוא לא ידע עד כה כלום בדבר
המחלוקת, ממש כבנות לוט בשעתן, לא הבין גם את ויכוחי עם נתן בדבר תרגום התכנית
לעברית בהישיבה שהיתה. פרופ'
פיליפסון אמר, כי נגד נתן אין כל תרופה (דבריו ממש) וכי הוא לא היה יכול
מעולם לעבוד עמו יחדיו. אם כן
מקווה אני, כי אפשר שגם פרופ' פיליפסון יעבור לצד הפשרה, והלא יותר מפשרה אין
אנו מבקשים. בהמרכז הציוני עמוס אני, כלומר כולנו, בעבודה
רבה. אגלה לך סוד: הפתקא האדומה נתבטלה, אבל יראים אנו
לפרסם את הדבר כל זמן שלא נתפרסם עוד הדבר באופן רשמי. במכתבי השני אכתוב לך ביתר אריכות על
מצב העבודה בההסתדרות הציונית ומה אנו חושבים לעשות. היה שלום, ידידי היקר, וקח נא את ברכתי העמוקה
לקראת השנה החדשה הבאה לקראתנו לטובה, אתה וביתך וכל אשר לך, וזכה נא לראות את
השקפותיך על היהדות ועתידה מתפשטות עוד יותר מאשר עד כה, שלך באהבה וחיבה גמורה שמריה הלוי בדבר מחשבתך להציע את ידידנו טשלינוב בתור חבר
ועד הפועל אכתוב בפעם השניה. א ל א ח ד ה ע ם, ל ו נ ד ו ן 5
באוקטובר 1913 לאחי וידידי הנעלה והקיר, שלום וברכה! קיבלתי מכתבך מן 30.9 והנני להשיב על כל
שאלותיך ולתת לך דין וחשבון אודות הצעדים, שעשיתי מצדי אני בענין הטחניקום. ד"ר טכוֹאֶר היה לפני שנתיים מורה
בהסמינר למורים בירושלים. אני
איני מכיר אותו היטב, אבל יודע אני, שנמנה בין הלאומיים, ויודע הוא, כמדומני, גם
את השפה העברית. אולי זוכר אתה,
כי בחיפה דקר ערבי אחד בשעת טיול בחשכת לילה מורה עברי. המקרה המעציב הזה היה לפני שנתיים
והמורה העברי היה ד"ר טכוֹאֶר.
הפצע היה מסוכן וזמן רב ריחף הנפצע בין חיים ומוות. מפני זה היה אנוס לעזוב את הארץ כדי
להתרפא. כעת הוא שב לעבודתו. ע"ד רוטשילד כתבתי לך במכתבי
הקודם. כמדומני, שלא היתה שום
נחיצות למנותו כעת, אבל הוא נמנה לא בישיבת הקוראטריום, כי אם אחריה. הששי הוא שניידר. את טיבו של עובר זה איני
יודע כלל, ואם איני שוגה נמנה גם שביעי, ג"כ אחרי הישיבה. בהעקזמפלר המדויק של התכנית נקרא כבר הטחניקום
בשמו האמיתי היהודי, בלי שום השמטה.
בכל התכנית אין זכר לשפת ההוראה.
יש רק הבטחה, כי התלמידים ידעו – צריך להוסיף "אי"ה" –
להשתמש בהשפה העברית ולקרוא את הספרות העברית במקורה. מסרתי את התכנית לבנו של דוד ילין, שגמר את לימודיו בתור
אינז'ינר לטכניקא, כדי לתרגמה לעברית, ואח"כ אשלח את התרגום למומחינו
בא"י. מובטחני שהתרגום יצא
יפה ומדויק. מתפלא אני, שכותב אתה: "האומנם יצאת מן הוועד בדרך רשמית
ואנכי לא ידעתי?" – הלא כך היתה החלטתנו המשותפת בווינא, ואני רק
הוצאתי את ההחלטה אל הפועל. אגב
אורחא, אומר לך, יקירי, כי כשספרתי ע"ד רצוני במעמד ידידנו וויסוצקי לצאת
מהוועד הפועל של הקוראטריום, ענה לי ד"ר כהן, כי המה חושבים שיצאתי עוד
לפני חצי שנה, אע"פ שלא הגשתי שום בקשה רשמית בכתב אודות יציאתי זו, וכי אך
משום זה בחרו במר נטר במקומי. מי
ומי היו הבוחרים ובאיזה אופן נבחר מר נטר, איני יודע. עד היום הזה אין מפרידים האדונים האלה בין חברת
ה"עזרה" ובין הקוראטריום של הטחניקום, ורגילים המה לעשות כאדם העושה
בתוך שלו. כתבתי היום כמתבים ארוכים לפרופ' שכטר,
לד"ר [כורש] אדלר, להשופט סולצברגר, לשמואל שטרויס ולד"ר מגנס. מלבד
מגנס המה כולם חברי הקוראטריום ומצאתי לנחוץ לבאר להם את המצב, עד כמה שאפשר
לבארו במכתב, ולהעיר אותם על הסכנה הנשקפת להמוסד בשביל ריב השפה. בטוח אני, כי אלה ארבעת החברים יעמדו
על צידנו. עלי מוטלת החובה לכתוב
להם, מפני שהמה יודעים רק אותי, ורק הודות להתעמולה שלי נכנסו להקוראטריום, מלבד
מר שיף, שבא בדברים ישר עם ד"ר נתן.
את מר סולצברגר ומגנס הנני מבקש לאשר את העובדה אודות תשובתו של ד"ר
נתן בדבר שפת ההוראה, כשהיתה לנו ישיבה משותפת בביתו של מר שיף. חושב אני, כי יאשרו אותה. הנני שולח לך העתק המכתבים הנזכרים. ד"ר טשלינוב יבוא לברלין בעוד שבועיים
ויוכל להשתתף הן באספותינו המוקדמות והן בישיבת הקוראטריום. אולי קראת בהצפירה, גליון 211, את מאמרו של
סוקולוב: "הגם לכבוש את
המלכה עמי בבית?". סוקולוב
הוא מטבעו נוח לפשרות, ואפילו בשאלת אוגנדא בשעתה היה היחידי,שלא אמר לא הן ולא
לאו, ובכל זאת מצא לנחוץ לצאת הפעם "כאיש מלחמה" בטוח בנצחון, מפני
שמתחשב הוא עם דעת הקהל. כתבתי גם להפדרציה הציונית באמריקא וביקשתי
אותה, שלא תצא בשום מחאות בודדות מצידה, אלא שתימלך עם הקוראטורים משלנו. אמנם מסופק אני, אם ישמעו בעצתי, מפני
שגם המה מלאים התמרמרות. בהגליון האחרון של "Allg. Zeitung des Judent." נדפס מאמר חשוב מאת פרופ' פיליפסון בדבר האוניברסיטא
העברית. הוא רק מתנגד להקיצוניות
העברית ובמועט גם לבחירת המקום, ובכל זאת הוא פונה להקהל העברי הגדול ודורש,
שאפילו מתנגדי הציונות מחויבים לתמוך במפעל חשוב כזה. קרא נא את המאמר, כי תמצא בו ענין וסימני הזמן לטובה. בדבר הפתקא האדומה קיבלנו ידיעה מקושטא, כי
כבר נשלחה פקודה בדבר ביטולה להפחה אשר בירושלים. בכל זאת מחכים אנו בפרסום הדבר, עד שנקבל ידיעה כזו
מא"י גופא. תיכף כשנקבל
אותה, אודיעך אודות ה"ישועה" הקטנה הזו. הקראת את ה"אינטרוויו" של נורדוי
ב"טאן". לפי התשובה
שקיבלנו מנורדוי נראה, שהסופר עיקם רק דברים צדדיים אחדים, אבל בעיקר הדבר,
בשאלת היחס של הערבים, מסר את הדברים כהוויתם. נורא הדבר.
האדם הזה הולך ומהרס מה שאנו בונים בעמל רב. מכינים אנו את החומר לישיבת הוועד הפועל הגדול, שתהיה בראשית
נובמבר, וכפי הנראה נהיה מוכרחים לצאת במלחמה גלויה נגד מעשי התעתועים של
ה"מנהיג" הזה. ושלום לך, יקירי, מאת המסור לך בלב ונפש שמריה הלוי אך זה היתה לי הזדמנות לשמוע איזה דברים בדבר
מהותו של ד"ר טכואֶר. המקצוע
שלו היא השפה הגרמנית וספרותה.
עברית מבין הוא רק מעט.
בישיבת הקוראטריום נבחרו רק אלה ארבעת המורים: ווילבושביץ', העקער, ד"ר ביראם וד"ר
לאווענהרץ. אם כן אני איני מקבל
עלי שום אחריות בעד האחרים. מה
שנוגע לד"ר לאווענהרץ, הוא לומד כעת עברית. המורה שלו, מר פינחס כהן, שעמד בראש בית הספר ביפו, ממש
מתפעל מכשרונותיו. בראשית דצמבר
הוא נוסע ליפו ויקדיש את כל זמנו ללימוד העברית. א ל ח י י ם ו י י צ מ ן (*תורגם מרוסית) 6.10.1913 חיים היקר! תודה רבה לך על מכתבך מברן. לא יכולתי לענות עליו מיד, כי הייתי
עמוס עבודה, חלקה בלשכתנו, אולם בעיקר בעניני הטחניקום. המלחמה תהיה חמה. האדונים מברלין אין בדעתם להתחשב בדעת
הקהל ואינם מוותרים בשום דבר. היה
עלי לעבד בכתב, עד כמה שזה אפשר, קוראטורים אחדים. אני מחכה בכליון עיניים ליום ה-26 באוקטובר, יום ישיבתו של
הקוראטריום. הקרב יהיה עז, אולם
אינני מסופק אף לרגע בנצחונן הסופי של השקפותינו. אם רוב הקוראטורים יהיה על צידם של ה"גרמנים", מה
שאינו עולה על דעתי, צריך יהיה להילחם במקום, בחיפה, ודבר זה אינו רצוי. אני מפנה את תשומת לבך על מאמרו של הפרופ'
פיליפסון ב-Allgemeine Zaeitung des Judentums בעניין האוניברסיטא. זה מאמר סימפטומטי. פיליפסון מתקומם רק נגד הלשון שתהיה
כולה עברית. כנגד זה הוא פונה
בקריאה אל יהדות גרמניה. מתרעם
בגלל זה רק הד"ר נתן, כלומר ה"הילפספעריין". החלטנו לעבד תכנית פעולה ולהציעה בישיבה של
הוועד הפועל הגדול, כי הקונגרס הן ייפה את כוחו למנות וועדה. הכל תלוי בתעמולה. אסור לשקוע בקטנות, העניין צריך לקבל
מראשיתו אופי גראנדיוזי. בימים הקרובים אכתוב לך בפרוטרוט. קבל, יקירי, דרישת שלום לבבית ביותר משמריה שלך א ל ד ו ד ו י ס ו צ ק י, מ ו ס ק ב ה (*תורגם מרוסית) (ברלין),
11.10.1913 תודה לך על מכתבך מיום ה-5 לחודש זה והרשה לי
לברכך קודם לרגל הולדת הנכד, שאני מאחל לו בכל נפשי, שביחס למסירותו לעמו ילך
בדרכי אביו-שלשו, שאת זרעו הוא נקרא להמשיך. אני מבקשך למסור את ברכתי הן לרעיתך הנכבדה והן להורי הילד. לא נפגשתי במשך כל הזמן לא עם הד"ר נתן
ולא עם הד"ר כהן. הענין דורש
מתווך. אני מצטער מאוד, שיצאתי
בדרישות מינימליות. צריך
היה להופיע עם מכסימום, אז אפשר היה להתפשר במינימום. העניין הוא, שאותנו, כלומר, אשר בן ישעיה [אחד-העם], יפים בן
ולאדימיר [טשלנוב] ואותי, יתקיפו בין כך ובין כך על אשר "מסרנו
בזול". והאמינה לי, שעלה לי
במאמצים לא מעטים עד החלטתי לבוא עם הצעות בדבר ויתורים מינימליים כאלה. קיבלתי מכתב מאשר בן ישעיה, שבו הוא נוזף בי
על אשר יצאתי מהוועד הפועל (Geschaeftsfuehrenden Ausschuss). אני הייתי בטוח, שבבעיית יציאתי נתקבלה
החלטה בווינה על ידינו כולנו. אתה
רואה שגם בין קרובים יכולה לקרות אי-הבנה. אגב, נשוחח על הכל ונתייעץ, בלי חיפזון, כשתבוא לברלין. נוכחותך נחוצה מאוד. אין כאן ויכוח מדעי, עד כמה מסוגלת
השפה העברית להוראה בכמה מקצועות, אלא כאן מדובר על העקרון העברי ואתה בר-סמכא
בבעייה זו כמו כל חבר אחר של הקוראטוריום. אין רשות לקוראטוריום לא להתחשב לא רק בדעתך אלא גם ברצונך. לא אמרתי לאף אחד, שאתה, דויד בן
ואסילי, מסכים לגמרי לנקודת הראות שלנו, ושאתה מוכן להגן עליה. אולם הצד השני רוצה, שתהיה נגדנו. כואב לי, שבעייה עקרונית טהורה מקבלת
אופי אישי, אבל אני אינני יכול להאשים את עצמי לגמרי. אני משוכנע בכל לבי, שהשקפות הד"ר נתן מזיקות לעניין
עצמו, ומילאתי את חובתי כלפי מצפוני, בבטאי ברור את השקפותי על מצב העניין. בסוף אני מרשה לעצמי לפנות אליך בבקשה
קטנה. ראשית, הואילה בטובך וקח
אתך את מכתבי בעניין "Scholarship", מפני שאת העתקי
המכתבים האלה השארתי בחיפה, והם דרושים לי לסידור החשבונות עם הקוראטוריום. אולם זה לא הכל, אני מבקשך, שנית, לקחת
אתך בשבילי מאה סיגריות, משלך, לפי הזמנה מיוחדת. הן טעמו לחכי, ואני שומר אותן לחגים. עבודה יש לי לרוב, אנו מחכים לבואו של יפים בן
ולאדימיר [טשלנוב], אז תהיה עבודה עוד יותר מרובה. הד"ר נתן אינו מרוצה ביותר מתכנית
האוניברסיטא, הוא רואה בה התחרות.
בעד האוניברסיטה יצא פרופ' פיליפסון ב-Allgemeine
Zeitung des Judentums . בעניין זה
פרסמתי מאמר ב- Welt.
אני שולח לך גליון של ה- Welt שבו נדפס בשלמותו המאמר של פיליפסון ותשובתי. כל טוב לך! שלך ש. לוין א ל א ח ד ה ע ם, ל ו נ ד ו ן ברלין,
10.10.1913 לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה! עוד הפעם עלי להתנצל ולהצטדק בעוד שאני מרגיש
את עצמי חפשי מפשע ומאבק פשע. חי
נפשי, כי כך הבינותי גם את דעתך אתה בווינא, שמשום טובת הענין צריך
אני לצאת גם מהוועד הפועל של הקוראטריום, וכה דיבר עמי בפירוש גם ידידנו מר
וויסוצקי. חלילה וחלילה לי לאחוז
בשיטת "אני את נפשי הצלתי" ולהסב לך ע"י זה צער כל
שהוא. במכתבך מן כ"ג חודש
עבר כתבת לי: "אחר שטשלינוב
עוקר דירתו לברלין, אחשוב להציע שיבחרוהו לחבר הוועד הפועל. הלא אני כמעט איני יכול להשפיע על מהלך
הענין מרחוק, ונחוץ שיהיה עמך עוד אחד בברלין". מפני שלא היה אצלי שום ספק, כי יציאתי מהוועד היתה גם לפי
רצונך וכוונתך, הבינותי את פירוש מליך שרוצה אתה בכניסת טשלינוב להוועד
במקום יציאתי ממנו. אמנם, אחי
וידידי, את שיחתך עם ד"ר כהן ומחאתך לא היו ידועות לי כלל ואני האמנתי
בתמימותי לד"ר כהן, כי אחר שבאמת העתקתי את שדה פעולתי בשנה העברה לחיפה,
יצאתי ממילא, בלי כל "אגרת פיטורים" מצדי, מאת הוועד הפועל. וכדי להרגיעך, הנני נכון גם כעת לעשות
כל מה שתגזור עלי. שום
אגרת פיטורים לא מסרתי להקוראטריום, וגם גלוי דעתי בע"פ אין לה כל ערך, אחרי
שד"ר כהן אמר בפירוש במעמד של ידידנו מר וויסוצקי, כי אין שום צורך בגילוי
דעת חדש מצדי. אם כן נשאר הכל
כדאשתקד, ומוכן ומזומן אני לעשות כל מה שתצווני, ובלבד שאתה תבאר למר
וויסוצקי את הטעות. סלח לי,
יקירי, אבל אבקשך עוד הפעם לבלי לחשוד אותי בשום פוליטיקא. די לי אם ד"ר נתן והברלינים חושדים
אותי במה שאין בי. מהם איני יכול
לדרוש אמון בלתי מוגבל. עלול אני לטעות
לפעמים, אבל חלילה וחלילה להסתיר ממך איזה דבר בכוונה או משום פנייה
עצמית. איני צריך לשנות את דברי, כי כבודך חביב עלי משלי, וצערך מסב לי צער
כצערי אני ולא רק בדבר השתתפותי בהוועד הפועל. הלא כידוע לך, שמעתי בעצתך ולקחתי רק חופשה לשנתיים
ימים. הברלינים חושבים כי ויתרתי
מכל וכל על משרתי לחלוטין. ואני
באמת איני יודע, מי יהיה המשגיח על העברית ועל הרוח העברי בהטחניקום. נתן ופינקלשטיין ירצו בוודאי
באיש היכול להשתעבד, ואני רואה בשעבוד כזה סכנה להמוסד. אמנם נדבר ע"ד זה באריכות,
כשנתראה בקרוב. בכלל הנני מוצא,
כי אם רק נתפשר בשאלת הלשון החמורה, נמצא מוצא מן המבוכה גם בהשאלות
האחרות. ואם לא, כך חושב אני,
נהיה מוכרחים לצאת אפילו מהקוראטריום. במקרה התוודעתי לאחד ממורי הטחניקום החדשים,
מר לדרמן. הזוכר אתה, כי ד"ר
כהן דיבר על ההתמנות הזאת בפרנקפורט כמו על דבר בלתי חשוב. לפי דבריו – כדי להרגיע אותנו – אין זה
מורה ככל המורים, כי אם "טכניק" פשוט, ומפני זה לא שאלו את חברי
הקוראטריום בדבר מינויו. שקר
הדבר, מר לדרמן נמנה על דעת נתן ופינקלשטיין בתור מורה בין יתר המורים. הוא עושה רושם של מתבולל גמור. הנחתי מאצלי למשמרת כרטיס שלו: Dipl. Ing. Lederman.
Technisches Institut Haifa (Syrien). השם Juedisches נשמט ובמקום Palaestina כמובן Syrien . את מאמרו של פיליפסון איני שולח לך, מפני
שברובו נדפס גם בהגליון האחרון של ה"וולט", וגם מאמר ממני, כעין תשובה
עליו. וה"וולט" הלא
מקבל אתה. הטן אינו ת"י. נורדוי מתחיל כבר לשוב בתשובה ומתחרט על האינטרוויו הזה, שבו
הראה על הסכנה הנשקפת להערבים מצד היהודים המגרשים אותם מעל אדמתם. עתונים אחדים בקושטא הביאו את
דבריו והשתמשו בהם לצאת נגד הציונות. שמח אני, יקירי, כי החלטת להקדים את בואך
לברלין, כדי שיהיה לך פנאי להתבונן אל המצב לפני ישיבת הקוראטריום. לפני יומיים היתה שיחה להד"ר
יעקבסון עם ד"ר נתן. האחרון
מתנפל ביחוד עלי ומשתדל לתת להמחלוקת שבינינו צורת מלחמה שבין הציונות
ומתנגדיה. ד"ר יעקבסון חושב
בכל זאת, כי עוד לא אבדה כל תקוה לבוא לידי פשרה. והיה שלום, יקירי, כחפץ ידידך כולו שלך שמריה הלוי א ל פ ר ו פ' מ. פ י ל י פ ס ו ן, ב ר ל י ן (*תורגם מגרמנית) ברלין
22.10.1913 אדוני הפרופיסור הנכבד! אני מודה לך מאוד עבור מכתבך האדיב מיום 18
דנא. אולם אל תחשוב לי לרעה, כשלא
אוכל להצטרף לטענותיך. אף איש
אינו יכול לחשוד בי, כי אני רוצה להרוס דבר שמקימים בארץ ישראל. להיפך. חברי ואני רוצים למנוע לידת נפל, כי אנו מכירים את ההתפתחות
בארץ ישראל החדשה ורוצים אנו ששם ייבנה הכל על בסיס בריא. אין בעולם בית ספר טכנולוגי, לא בגרמניה ולא
באף מקום אחר, שאין בו מתימטיקא, פיזיקא וכימיא מקצועות הוראה עצמאיים. לא אוכל להסביר לי, כיצד דווקא
שלושת המקצועות הללו, אשר עליהם מדובר בעיקר, נעלמו מטיוטת תכנית הלימודים של
הטחניקום. ואינני מאמין, כי תכנית
כזאת תתקבל על-ידי הקוראטריום כולו. אשר לבית הספר התיכון, אוכל להסתמך על תכנית
בתי-הספר של חברת "עזרה", כמו שניהלו אותם עד לפני זמן לא רב. אני מבטיח לך, אדוני הפרופיסור הנכבד, כי כל
הזמן אשתדל למצוא מוצא מניח את הדעת.
אבל לשאלות חשובות כאלו יש תחומים שאסור להשיגם, ואני עוד מקווה, כי
הישיבה הבאה של הקוראטוריום תעשה רבות לבירור המצב. בכבוד רב ובהכנעה, שלך ש. לוין א ל ב צ ל א ל י פ ה, י פ ו ברלין,
28.10.1913 חביבי בצלאל! לווינא לא נסעתי עדיין. היה עלי ללוות את אסתר שלי לטריעסט
ולשוב משם לווינא. הכל היה מוכן
לנסיעה, אבל לצערי הגדול תקפתני עוד הפעם מחלתי. היום ביקרני הרופא.
מי יתן ואתרפא במהרה, כי המלאכה מרובה והעובדים אך מעטים. בהטחניקום נצחה הסטרא אחרא נצחון גמור. הטחניקום הוא כולו גרמני בלי יוצא מן
הכלל, ובבית הספר התיכוני לא יהיה אף מקצוע אחד מדעי בעברית. אחד-העם, טשלינוב ואני יצאנו
מהקוראטריום, כעת מתעוררת השאלה בדבר המורים. יש אומרים כי גם להם אי אפשר להישאר בהטחניקום וכי מחויבים
הם לצאת מתוכו במחאה מצידם. אחרים
סוברים, כי מוטב היה בעד הענין כולו, לוא נשארו המורים הלאומיים על מקומם. אנחנו עשינו כל מה שגזר עלינו רעיון
התחיה. נראה כעת במה גדול כוחו של
הישוב הצעיר. במחאות ובתגר
בהעתונים לא תעשו כלום. ושלום לך, יקירי, לאניוטא ולמרים היקרות מאת שלך באהבה גמורה שמריה א ל ד" ר י. ל. מ ג נ
ס, נ י ו – י ו ר ק ברלין,
2ץ11ץ1913 לידידי היקר והחביב, שלום וברכה! את מכתבך מן כ' אוקטובר קיבלתי אחרי ישיבת
הקוראטריום ואח"כ נתקבלה גם הטלגרמא שלך. קשה היה לנו להשיבך בבירור איך עליכם להתנהג כעת, אחרי שנגזר
דינו של המוסד הטכני לשלילה. כבר
הראיתי לך במכתבי מחיפה, מן כ' סיון שנה עברה על הסכנה הצפויה להמוסד מצד
האדונים הברלינים, המתעתדים להכניסו לרשותם הם ולהרחיק ממנו כל השפעה
לאומית. לצערי הגדול לא קיבלתי
ממך שום תשובה על מכתבי הנזכר.
אמנם רבות נלחמתי, רבות השתדלתי להכריע את הכף. המלחמה היתה לי מבית ומחוץ, מבית
– עם הקיצונים שלנו שמאסו בכל
פשרה, ומחוץ – עם האדונים הברלינים.
הקיצונים שלנו בארץ ויתרו סוף סוף על הרבה מתביעותיהם ובלבד שלא יחתור
המוסד החדש חתירה עמוקה תחת עבודת התחיה שכל כך הרבה מסירות נפש השקיעו בה טובי
חלוצינו. כל הזמן הייתי טרוד בחיפה גופא בעבודת סידור
הבניה ומחיפה נסעתי כמעט ישר לווינא, ומעולם לא עלה על דעתי כי הד"ר נתן
ישתמש בשעת כושר כזו, – מפני שאך הוא בלבדו בא בחליפת מכתבים תמידית עם אחדים
מהקוראטרים באמריקא, – כדי לעשות את מעשיו המוזרים ולאיים על הקוראטרים
האמריקנים וביחוד על יעקב שיף, כמו לו קמו הציונים ורוצים לבלוע את המוסד הזה
ולהכניסו להסתדרותם הם. בכוונה
נתן להמחלוקת הזו בדבר שפת הלימודים צורת מלחמה שבין אנשי מעשה, הדואגים רק בעד
קיומו והתפתחותו של המוסד עצמו ובין הציונים, שאין להם בעולמם אלא מוסדות לשם
תעמולה ופרסום. בדרך מקרה נודע
לי, כי ביחוד השתדל במכתביו להבאיש את ריחי בעיני הקוראטרים האמריקנים ומהיות
שמר שיף, כידוע גם לך, מפחד הוא מהציונות ומשתמש בכל הזדמנות הבאה לידו להטעים
ולחזור ולהטעים, שלא יחשדוהו חלילה בציונות, לא החטיאו כפי הנראה מכתבי
הד"ר נתן את מטרתם. את פשר
הדבר הלא תבין אתה יותר מכל האדונים האמריקנים. הלא יודע אתה כמה נפתולים נפתל הד"ר נתן בשעה שהוציאו
את המוסד הטכני מרשות ה"הילפספעראיין" על פי רצונו של מר שיף. מן השעה ההיא ואילך הביטו עלינו בברלין
כעל אנשים שגזלו מה"הילפספעראיין" דבר מה. השנאה אלינו היתה צריכה מטעמים שונים להיות מוסתרת, עד
שהגיעה שעת הכושר ולקחו את נקמתם מהלאומיים זעומי נפשם. ובאמת לא טעה הד"ר נתן בחשבונו,
ודע לך, כי משעה שיצאנו מהוועד נכנס המוסד בפועל עוד הפעם לרשותו של
ה"הילפספעראיין", מפני שהחברים האמריקנים רחוקים ממקום המעשה
והתענינותם במוסד הזה בכלל היא אך קלה ורפויה, ואך אנחנו הלאומים בלבדנו היינו
המגינים היחידים על תקנותיו של המוסד. אפילו מר רוזנבלד, השופט יוליאן מק ומר אדולף
קרויז, שאני השפעתי עליהם והכנסתי אותם להוועד, אפילו המה נתנו יפוי-כוח בשאלת
שפת ההוראה לא לי, כי אם לטימאֶנדאָרפר, נשיא "בני ברית" בגרמניא,
והלא יודע אתה, עד כמה מתנגדים אדונים כאלה לכל יצירה לאומית. בין כה וכה – ויצא העגל, וחושש אני,
שמלחמה עזה וקשה תתפרץ ראשית כל בארץ ישראל גופא לרגל השערוריה הלאומית
החדשה. עובדי עבודת התחיה בארץ
ישראל לא יתפשרו לעולם עם מוסד כזה, שמשפיל את כבוד השפה העברית ונותן גם חרב
בידי צוררינו – והם רבים לצערנו, – להתנפל עלינו ולאמר, כי שלוחים אנו מאת ממשלה
נכריה לעבד בעדה את הקרקע, ותשובה לא תהיה לנו וכל הצטדקות שבעולם לא תועיל לנו. בהחלטות שנתקבלו יש גם אחיזת עיניים
גסה. מצד אחד רוקדים נגד השפה
העברית ואומרים "קדוש קדוש", ומצד השני נותנים לה את מקום הרקחות
והטבחות בתור שפחה חרופה להגרמנית הגבירה. אבל הן יודע אתה עד כמה רחוקים החברים באמריקא מהבנת כל הענין
לעומקו, ורק מחוסר ידיעה, מובטחני, נתנו גם הם את ידם לעוברי עבירה לאומית, שלא
היתה כמוה בזמן האחרון. חברת
"כל ישראל חברים" באה לייסד את בתי הספר שלה בארץ עוד טרם צמח רעיון
התחיה, לא כן ה"הילפספעראיין".
עד הזמן האחרון הסתגל לתביעות התחיה, כדי לקנות את הלבבות, ובבתי הספר של
ה"עזרה" הורו גם את המדעים הכלליים בעברית. עוד לפני שנתיים נסע הד"ר נתן מעיר לעיר, הכריז על תחית
השפה והתרבות העברית תודות לבתי הספר של ה"עזרה". אבל כעת, מכיוון שנתבצר מעמדה של
ה"עזרה" החלו בבתי הספר שלה בירושלים וביפו לקצץ בנטיעות, להרחיק לאט
לאט את העברית ולהמשיל תחתה את הגרמנית.
מרכז המורים רצה לצאת במחאה גלויה נגד העול הזה ורק נעתר לשאלתי, לדחות
את המחאה עד שנראה איך יפול דבר בדבר הטחניקום. הנני עושה עוד נסיון אחד ושולח לכל חברי
הקוראטריום באמריקא תזכיר מיוחד, כדי לבאר להם עד כמה שאפשר, את המצב האמיתי של
הענין. העתק של התזכיר הזה הנני
שולח גם לך צרוף למכתבי דנא.
כמובן יכולתי לנגוע בשאלות אחדות רק ברמז, אבל המבין יבין. בשום אופן אי אפשר להניח, שהחברים באמריקא
שנכנסו להוועד אחרי השתדלות גדולה מצדי, כידוע לך, יהיו מסייעים להעמיד פסל
בהיכל התחיה. איני יכול לבוא
בעצות מרחוק אבל מבקש אני אותך בכל מיני בקשות שבעולם, שאתה מצדך בל תנוח ובל
תשקוט, עד שתוציא כאור את משפט המוסד ועד שתסביר לידידינו באמריקא, עד כמה הוא
מן הנמנע להרוס ע"י מוסד חדש מה שנבנה ונוצר ע"י אחרים בכל כך הרבה
עמל, צער ויסורים. דבר נא דברים
כבושים גם עם ידידנו פרופ' שכטר.
אם כועס הוא ומתרגז בשביל ספרי הרומנים, שאינם מוצאים חן בעיניו, או
בשביל מורים אחדים בהגימנסיה ביפו, במה אשם המוסד החדש? ובטוח אני, כי לו היה מצרף את דעתו
לדעתנו והיה מגין עליה, וכן גם השופט סולצברגר, מרשל וד"ר אדלר, לא היה מגיע
המוסד לידי משבר מוסרי כזה עוד טרם נפתח. בנאומי על הקונגרס נגעתי בשאלת העבודה
התרבותית בא"י וכמובן אמרתי, כי ההסתדרות הציונית צריכה לשאוף לזה, שהיא
תהיה היוצרת את הערכים התרבותיים, מפני שעל החברות האחרות אי אפשר לסמוך
(אחרי הנסיון של ה"עזרה", שמתחילה היתה כשרה ואח"כ יצאה
להתבוללות). ד"ר נתן השתמש
במקרה הזה ושלח למר שיף רק קטעים מנאומי, כדרכו תמיד, כדי להראות, עד כמה
שואפים הציונים להכניס את הכל לרשותם. כתבתי לך אודות כל אלה הדברים, כדי שתדע איך
להתנהג עם האדונים באמריקא ולהשיב על שאלותיהם. עוד דבר אחד נודע לי.
ד"ר נתן שולח כעת את מזכירו ד"ר כהן (דומה מעט לרבי אפרים כהן
בטכסיסיו) לארצות המזרח, ואולי גם לא"י, כדי לעשות תעמולה בעד הפוליטיקא של
ההילפספעראיין. הוא ישתדל לאסוף
חתימות מהספרדים, כי גם הם מסכימים לשיטת ההילפספעראיין. כמובן ימצא ריקים כאלה ובפרט אחרי
שההילפספעראיין היה מחלק שמה את הנדבות בשנה העברה. לתשובתך הנני מחכה. שלך באהבה שמריה הלוי א ל ה ר מ ן כ ה נ ה י י ם, נ י ו – י ו ר ק ברלין
ו' 3.11.1913 הרמן חביבי! קיבלתי את מכתבך המפורט. אני מודה: צדקת בכל הנקודות, אתה דן על העניין בהגיון כתמיד. אבל, הרמן חביבי, העיקר אינו
השאלה: מי צודק. לצערי המדובר הוא ביחסים אל אנשים, אשר
איני רוצה לנצלם, וביחוד לא כרגע, לצרכי דברים קטנים. במקרה דנן אינם צריכים לפעול בצורה הגיונית אלא בצורה
פסיכולוגית. הייתי שוגה, לולא
הייתי פורע את חשבוני אתם. ועכשיו
נעבור לעצם העניין. מן ה"וועלט" כבר נודע לך על התוצאות
השליליות של ישיבת הקוראטוריום האחרונה.
אפילו אחד-העם, המתגאה תמיד בשכלו הקר, נאלץ הפעם להסכים, כי להישאר עוד
בקרב הקוראטוריום, לא יהיה מן הכבוד לנו.
לצערי מחוייבים אנו לא להגיד את הכל; אבל לך אומר בסודי סודות: הטחניקום אבוד, הם פעלו בעזרת התנאים הממשלתיים. אני גופי משוכנע, כי אף ממשלה בעולם לא
היתה מתנה תנאים רעים כאלה תמורת חסותה המפוקפקת, לולא היתה מפותה לכך על-ידי
מתווכים מתרפסים. אפילו הממשלה
הצרפתית תבעה מהגימנסיה העברית בירושלים רק 5 שעות בשבוע עבור הוראת השפה
הצרפתית. אפילו ויסוצקי וגיסו צייטלין התמרמרו, כי הם
מאוהדינו, אולם מאחר שהכניסו כבר אל העניין סכום של 200,000 רובל, אין להם
האפשרות לעזבו, מכיוון שהם המוציאים לפועל של הצוואה. בגלל ההתרגשות האיומה והצטננות מעטה, אשר תקפה
אותי מיד אחרי הישיבה נאלצתי לשכב ימים מספר. מר ויסוצקי ביקר אצלי פעמיים ביום, ולפני היפרדו הבטיח לי,
כי יסע לחיפה רק עמי. מסתבר, – וההוכחות בידינו – כי ד"ר נתן
במיוחד פעל במשך כל הזמן מאחרי גבינו ובצורה לא יפה ולא נכונה. השתדל במיוחד להשפיע על מר יעקב שיף
וניצל את התנגדותו לציונות. ממכתב
אחד הקוראטורים (פרופ' שכטר) הוקרא רק החצי, כי מחציתו
השנייה היתה לטובת הצעותינו וכו' וכו'. שוב חיברתי תזכיר ושיגרתיו היום בתרגום אנגלי
אל כל הקוראטורים באמריקא. אני
שולח לך במצורף טופס גרמני ממנו.
נוסף לכך כתבתי עוד אל ד"ר מגנס, שכטר ולוברסקי. בעיני זאת התראה מצידי, כי משוכנע
הנני, כי ארץ ישראל תגיב על החלטות הקוראטריום בצורה אחרת לגמרי; היא תכעס עד מאוד, ומחובתי להשמיע מלה
מזהירה; אולי עוד אפשר יהיה למנוע
את הרעה שנוצרה. צירפתי לתזכיר מכתב לוואי קצר. אחרי שאקבל תשובה, אכתוב עוד
לרוזנוואלד ביתר פירוט. אולי תהיה
לך הזדמנות לשוחח אתו על העניין, כלומר על ענייני שלי ועל עמדתו כלפיו. ויסוצקי אינו רוצה לוותר גם עכשיו על
השתתפותי בפרופסורה; הוא עוד
מקווה, שיקראו לי שוב. אינני מאמין
בכך כל זמן שד"ר נתן עומד בראש.
סבורני, כי על-ידי גישה נכונה ועל-ידי תיאור נכון אוכל, בקלות, להמשיך
ולהחזיק בפרופסורה כשאעביר את מקום מגורי לארץ ישראל: וזה יהיה בשבילי הדבר הטוב ביותר. אסתר כבר בדרכה לחיפה. היום היא באלכסנדריה דמצרים. אני מצפה הרבה משהותה שם. בסוף השבוע אסע לבוהמיה ואחזור ליום 23
בנובמבר לישיבת הוועד הפועל הגדול.
עבודתי מרובה יתר על המידה.
עוד בקשה לי אליך. באתי
לידי מסקנה, אני ועוד ידידים שלי מהוועד הפועל המצומצם, כי באמריקא מטפלים באופן
גרוע ביותר. הייתי רוצה עד מאוד,
לבקר באמריקא רק בתכונה של ציוני ללא תפקידים אחרים, אשר אין להם כל קשר
בהסתדרות הציונית גופא. כאן שוררת
הדעה, כי בעצם לטובת העניין עלי לנסוע לאמריקא. אבל זאת היא שאלה עדינה, ורק באופן עדין אפשר לפתרה. בוודאי לא אצטרך להסביר לך הרבה. בבית הכל די בסדר. הלנה מרגישה טוב ובוריס נהיה חרוץ קצת יותר. דרישות שלום לבביות לך ולמרטה. שלך, שמריהו נ.ב. שילמתי עוד את 3,000 מרק, למרות שלא היתה
באפשרותי לשלמם. בגלל זה נאלצתי
לקחת שוב הלוואה. מאליעזר מקבל
אני את החצי. סלח נא, הרמן חביבי,
אבל עליך להבין, כי החלטתי לתקן את הבעיה הכספית, היתה רצינית. נ.ב. שמואל שטראוס צריך לפרסם את ענייני הטחניקום ב"טיימס" ובעתונים כלליים אחרים. גם ריצ'רדס צריך לדאוג לכך, כי העתונים היהודיים יעמדו לצידנו. יוכיחו נא הציונים פעם אחת, כי הם, כמו שאומרים באמריקא, משתלטים על דעת הקהל היהודית. א ל א ב ר ה ם א ל י ה ו ל ו ב ר ס ק י,
נ י ו – י ו ר ק |