_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בימי מלחמת השפות בארץ ישראל

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

רבים באים כעת, אחרי המחלוקת העזה שהתלקחה כעת בארץ ישראל לרגל שאלת השפה השלטת בבתי הספר הקיימים והעומדים להיפתח בשאלה חמורה:  מה ראתה ה"עזרה", שהתנהגה כשורה שנים רצופות הרבה, שהיתה הראשונה בין החברות, שאינן לאומיות, להנהיג את השפה העברית בבתי ספר שלה בארץ ישראל בתור שפת ההוראה גם בעד רוּבּי הלימודים המדעיים – מה ראתה על ככה דוקא  החברה הזו להפוך בבת אחת את הקערה על פיה, לחזור משיטתה ולחתור חתירה עמוקה תחת המוסד הלימודי העליון הראשון בטרם שנפתח עוד?  מה ראו על ככה האנשים העומדים בראש ה"עזרה", שבעצמם סובבו מעיר לעיר ומקהילה לקהילה בארץ מושבתם הם, וכמעט שלא ניחר גרונם מהכריז, שאך בידם עלתה למצוא את הפתרון היחידי לשאלת קיומם והתפתחותם של בתי הספר בארץ ישראל, אחרי שיש לישב את נחיצות העברית לאו דוקא ע"י איזו תביעות לאומיות, כי אם מפני נימוקים פדגוגיים טהורים – מה ראו מנהיגי ה"עזרה" על ככה, לחרף, לגדף ולנבל היום מה שהם בעצמם שבחו והללו ופארו אתמול?  הכי לא התפארו נגדה נא לכל עם ישראל בספרי החשבון של ה"עזרה" השנתיים בה"הכשר", שהמציאו בעד העברית?  הכי לא ניסו בעצמם למתוח ביקורת קשה על החברות האחרות, המתחרות בארץ גם כן על שדה החינוך?  הכי לא הטעימו, שהחברות הללו מכניסות רק ערבוביא להחיים החדשים המתרקמים שמה, כי מרכיבים הם שפה זרה במוסדי החינוך שלהם, מבלי להתחשב עם דעת הקהל ועם צרכיו האמיתיים?  הכי לא דנו אדוני ה"עזרה" בעצמם לחובה בפומבי את הרוח הצרפתי "שיש לו רק פרחים ושאין לו שרשים", שבעלי "כל ישראל חברים" מכניסים אותו בחזקה לארץ, וכופים הר כגיגית על התלמידים מבני דלת העם, אלה בני העניים המרודים, שאין להם בחירה חופשית, שום ברירה לחיות וללמוד לפי נטיית רוחם הם, האנוסים לעבור על נפשם בעד פתותי לחם ופתותי השכלה ולקבל את מרותם של המיטיבים והמהנים?

ויאמרו נא מה שיאמרו, והלא מנהיגי ה"עזרה" לא הסתפקו בדיבורים בעלמא, לא יצאו ידי חובתם בנאומים והטפה גרידא לעברית:  הן הם המה יסדו רשת של גני ילדים כמעט בכל ערי א"י על טהרת העברית, ותינוקות וילדים רכים לאלפים נהנו מפירותיהם.  הן הם המה יסדו גם בתי ספר למתחילים, בינוניים ובית ספר למורים, שאמנם כמעט לכולם היתה חסרה החמימות העממית האמיתית, הרוח המחיה המלפף את הנשמה הרכה, לש ועושה אותה לחטיבה אחת מוצקת.  אבל הן על כל פנים היו בתי הספר האלה עבריים, העברית היתה בהם הגבירה, ושפות אחרות היו רק הרקחות והטבחות.  שעורי הנדסה ואלגברא, תורת הצמחים ופיסיקה זכיתי לשמוע בפעם הראשונה בעברית בבית הספר למורים של ה"עזרה" בירושלים, וזוכר אני את הרושם החזק שעשו השיעורים האלה עלי ועל יתר האורחים התיירים, שבאו בפעם הראשונה לשאוב לתוכם מעט "רוח הקודש" ממעיני התחיה.

אם כן איך נהיתה המהפכה הגדולה בהשקפת מנהיגי ה"עזרה", איך נהפך סניגור לקטיגור, איך החליפו את הגבירה בשפחתה, על מה רוצים הם להרוס בידיהם ממש מה שבנו בדי עמל, יגיעה ושקידה?  כסף תועפות לא היה לה"עזרה" מעולם.  היא התפרנסה תמיד מתרומות חבריה, ולא היתה לה עד כה החוצפה לרמוס ברגל גאווה את דעת הקהל, כמו שמרשות להן חברות אחדות אחרות, שיש להן קרן קיימת לעולם הבא ודי פירות לאכול אותם בעולם הזה.  אדרבא, "עזרה" הרימה תמיד על נס, כי אפילו בארץ ישראל במקום שה"מפזרים" אינם רגילים להשגיח בדעת הקהל, מכוונת היא תמיד את מעשיה כלפי הדור החדש ותביעותיו.  ויוצא לנו מזה, כי מנהיגי ה"עזרה" החליפו הפעם את שיטתם לא רק בנוגע לשפת ההוראה, כי אם גם בנוגע להתיחסותם להישוב בכללו.  עזבו את הישוב החדש הרענן והבריא, את בוניו ומשכלליו והלכו לנוע על ה"חסידים" ועל ה"פרושים".  וכשם שהשיטה מוחלפת נשתנו סדרי עולם:  בעד העברית המציאו לפנים את ההכשר מנהיגי ה"עזרה" בבירת גרמניא, וההכשר בעד הגרמנית נתנו מלחכי פינכא בירושלים עיר הקודש.

הסתירה הפנימית בולטת, הקושיא חמורה וכמעט מגיעה היא לדרגת חידה סתומה, ורבים מתחבטים למצוא את פתרונה.  אני איני דן כעת על המאורעות האחרונים בירושלים, שאפשר לבאר אותם רק ע"י טשטוש ההכרה בשעת חירום, שגרמה למנהיגי ה"עזרה" לעבור מיאוש שלא מדעת את גבול המותר.  אותי מעסיקה כעת שיטת ה"עזרה" וחלופיה.  ומענינים אותי דוקא הגורמים והמניעים ההכרחיים הפנימיים, שהביאו את ה"עזרה" לידי כך, לבגידה בעצמה, לכפירה בעיקריה.

ואם נמצאים כעת אחדים, המאשימים את ה"עזרה" באונאת דעת או בגניבת דעת הבריות, כלומר אם אחדים חושבים, כי מנהיגי ה"עזרה" כיסו על מגמתם האמתית בכל שנות עבודתם בארץ אך ורק עד שיעלה בידם לבסס את מצב החברה ולבצרו, וכי באמת לא היתה להם מעולם שום נטיה להעברית, והשתמשו בה ובחיבתם המזויפת לה כדי לרכוש השפעה על חוגי הקהל, – אם נמצאים בינינו אחדים שחושבים ככה, אינם אלא טועים.  טכסיסי מלחמה כאלה לא היו מעולם לשום חברה שבעולם, אי אפשר לשאת מסווה של קדושה במשך עשרת שנים ולקוות, כי ע"י אמצעים כאלה נקל יהיה לברוא את המעברה מן הקודש אל החול.  רק טפשים גמורים יכולים לבחור בדרכים כאלה, ובטפשות אין לנו הרשות לחשוד את מנהיגי ה"עזרה".  הן ממה נפשך:  אם מנהיגי ה"עזרה" ידעו, כי רק ע"י הנחות להעברית יש להם להגדיל את השפעתם על הקהל, אם כן ידעו גם כן, כי השפעתם תלויה ביחוסם להעברית, אם כן היא השפעה התלויה בדבר, וכשבטל דבר בטלה גם ההשפעה.  ואם חשבו אחרת, כי במשך הזמן יצלח להם למשוך אחריהם את דעת הקהל ע"י המומנטים האחרים בעבודתם מבלי שיהיו זקוקים להעברית, למה היה להם להשתדך מראש ולכתחילה עם העברית, אחרי שברור היה להם, שהזיווג לא יעלה יפה.  נשארה רק הנחה שלישית:  מנהיגי ה"עזרה" האמינו, שארץ ישראל תגיע במשך הזמן להתפתחות כזו, עד שבעצמה תכיר, כי אין בהעברית אלא פרפראות של תרבות, וכי אין בהתרבות העברית אלא כדי מזון בעד גני ילדים ובתי ספר עירוניים, אבל אינה מספקת בעד כלכלת בתי ספר גבוהים ועליונים, ונקל יהיה לה"עזרה", כשיבגור הישוב ויגיע פרקם של בתי ספר עליונים להמליך את השפה הגרמנית בארץ, ובתי הספר הנמוכים יהיו אז נגררים מאליהם אחרי התרבות התקיפה.  אבל אם כן למה יצאו מדי הזדמנות בהזדמנות לדון לכף חובה את השלטת הצרפתית בבתי הספר של "כל ישראל חברים" ולהראות על הסכנה הנשקפת להישוב מצד שיטה מקולקלת כזו.  והלא הם היו צריכים להבין, כי ע"י הביקורת החריפה הזו הם חותכים בבשרם עצמם, מפני שהעמדת הגרמנית במקום הצרפתית אינה אלא כמין חלוף "אנסיכה" ב"אהללה", וכשיבואו להשליט את הגרמנית, יזכירו להם את טענותיהם נגד הצרפתית.

אמנם אין פה לפנינו לא אונאת דעת הקהל, לא "סוף מעשה במחשבה תחילה", לא ערמה ולא טכסיסי מלחמה, אבל יש כאן סיבות יותר עמוקות ויותר הכרחיות שהביאו את ה"עזרה" לידי משבר בארץ ישראל.  המשבר הזה איננו מקרי ולא בא בהיסח הדעת, כמו שרבים חושבים, כי אם בתור תולדה ישרה של התפתחות הישוב הכללי בעשרת השנים האחרונות, וכשם שההתפתחות הזו לא באה בבת אחת, כך לא בא גם המשבר של ה"עזרה" לפתע פתאום.  אין מעבר פתאומי בהתפתחות העמים, בין תקופה לתקופה צריך להיות גם גשר המבריח אותן, ויש שבוני הגשר אינם יכולים להשלים עם הרעיון, כי מכיוון שאלה, שבעד העברתם נבנה הגשר, עברו כבר אותו על מנת שלא לחזור לעולם והנם נמצאים כבר בדרך הילוכם של התקופה החדשה, אין עוד צורך בהגשר עצמו, והרי הוא כאילו עבר ובטל מן העולם.  תקופות של התפתחות אינן במקום, כי אם בזמן, והגשר שביניהן אינו נוצר בעד עוברים ושבים, כי אם רק בעד העוברים, ומזה נובעת הטרגדיה העמוקה בעד בוני גשרים כאלה, אם בעצמם עומדים הם על עמדתם ואינם משתתפים בהתפתחות הכללית.

שני מומנטים מבדילים את ההסתדרות הציונית, ע"פ מטרותיה, שהציבה לה מההסתדרויות היהודיות האחרות.  ראשית היא עברית במקום יהודית ושנית מדינית במקום פילנטרופית.  חברת "כל ישראל חברים" היא יהודית, כלומר יהודית-צרפתית ונדבנית.  ה"עזרה" נוצרה בתור בריח, בתור גשר למעברה.  היא קלטה לתוכה מצד אחד את נכסי התקופה הישנה, ובמעט מן המועט מהצד השני הסתגלה, או השתדלה להסתגל לתנאי תקופת התחיה החדשה.  טבע הענינים וטבע הההתפתחות בחיי ישראל גרם לזה שהחברה החדשה הזו תהיה בעלת דו פרצופים.  הגשר מבדיל בין שתי סביבות, אבל גם מחבר אותם וצריך הוא להראות פנים שוחקות לכאן ולכאן.  ואין זה דבר מקרי, כי החברה "עזרה" באה ממערב להמזרח שלנו דווקא בימי המעברה.  ירושלים היתה עוד שקועה במ"ט שערי הנדבניות, ופשיטת היד עוד טרם משכה אחריה פשיטת הרגל.  אבל בה בשעה עלה שחר התחיה ודור חדש החל לבצבץ, השואף לעבודה ולשחרור, הניצנים נראו בארץ, העובד, הכורם, היוגב והחלוץ העובר לפניהם:  המורה העברי, המורה המחנך, שראה באומנותו מעין שותפות במעשי בראשית, הרוצה להכניס זרם חדש להסביבה המאובנת ולהקים דור חדש של בני חורין.

וה"עזרה" באה להמזרח שלנו ומצאה לפניה כר נרחב לעבודה. כל בתי הספר הקיימים נבנו על הנדבנות ולא היו ע"פ תוכנם והרוח השורר בהם אלא סניף חינוכי של החלוקה הכללית.  לא רק בירושלים וביפו, אפילו בהמושבות חינכו את הדור הצעיר על יסוד רעוע של תרבות צרפתית-יהודית מזויפת ורק לפעמים באה מחאה של דעת הקהל, רפויה וחלשה, נגד עבודת ההרס הזו.  ארץ ישראל היתה תלויה בדעת אחרים ולא היה לה על מי להישען, אלמנטים עומדים ברשות עצמם אך זה החלו להופיע, אבל מעטים היו, והשפעתם היתה דלה וקלושה.  וכל מי שיודע איך וע"י מי נבראה ה"עזרה", את הזהירות היתירה, שהיתה נחוצה למנהיגיה או יותר נכון למנהיגה הראשי, שאך הוא היה הרוח המחיה באופניה כמעט מראשית היווסדה ועד היום ועד בכלל, ושהופיע בתור מחדש ומתקן בשיטתו החדשה העברית יותר מלחצאין שהנהיג בבתי הספר של ה"עזרה" – כל מי שיודע זאת לא יחשוד לעולם בהאנשים האלה, שבחרו להם דרך ערמה או שרצו לרמות את מי שיהיה.  לא היתה פה שום רמאות ושום אחיזת עיניים, כי אם שיטה חדשה לשמה, שיטת המעבר, ומפני זה ורק מפני זה, לא היתה יכולה להיות עקבית עד הנקודה האחרונה.  מפני שגם יוצריה היו רק "מודים במקצת".

ומובטחני, שלוא לא התקדמה ארץ ישראל בעשרת השנים האחרונות באופן כזה שלא פיללו לו אפילו המאמינים, לולא נוסדו שמה בזמן האחרון בתי ספר כאלה המתאימים הן בתכניתם והן ברוחם לתחיה שלמה וגמורה – כי אז היתה ה"עזרה" עד היום מושלת בכיפתה ושמחה בחלקה, ולא היה עולה על דעתה לקצץ הנטיעות שבעצמה שגשגה אותן.  בזמן הראשון עוד ניסתה ה"עזרה" להתייחס מגבוה להמוסדות החדשים מצד נושאי דגל הציונות, אבל החיים הכריחו אותה להתחשב עמהם, אחרי שאי אפשר היה לבטלם.  ומלאכות כפולה היתה לבתי הספר הציונים הראשונים, מפני שהריון הציוני בראם ואצל מרוחו עליהם.  ראשית התבטאה בהם השאיפה לשחרור גמור, לתרבות עברית מלאה ומקיפה את כל צדי החיים, ושנית התבטאה בהם גם המלחמה נגד שיטת הנדבנות.  בתי הספר האלה היו הראשונים שחנכו לא רק את התלמידים, כי אם גם את האבות.  ארץ ישראל החלה פשוט לשלם שכר לימוד.  ואל יהי דבר כזה קל בעינינו.  היוצאים מעבדות לחירות זוכרים תמיד את הדגה אשר אכלו במצרים חינם. 

המצב החדש הזה הביא את ה"עזרה" במבוכה.  דעת הקהל הולכת וכובשת את עולמה ואינה מסתפקת עוד בפרורים, ויש שהיא מרימה גם את קולה ותובעת שלמות, שלמות בחיים ושלמות בבית הספר.  נשארו לפניה אם כן רק שתי דרכים:  או להתקדם ולעבור להתקופה החדשה, תקופת התחיה המלאה, או לשוב אחור.  החברה "עזרה", היהודית-גרמנית, הנדבנית המעברית לא יכלה בשום אופן להישבע שבועת אמונים לדגל התחיה, שבאמת הוא הוא הדגל הציוני, והלא לא לחינם היא מטבעה חברה של פשרות, חברה שהרימה על נס את העדר הדגל.  אופי הוא, שאפילו בהתכנית של בתי הספר שלה אין שום זכר לשפת ההוראה:  אין דגל להחברה ואין שפת הוראה מוחלטת בעד בתי הספר, הכל לפי צורך השעה ותנאי המקום.  וה"עזרה" נסוגה אחור.  אמת ויציב, כי היא סייעה הרבה לתחיית השפה בארץ, אבל טעתה בחשבונה.  היא חשבה, כי יש בכוחה להציב גבול וקצב להעברית ולגזור עליה, עד פה תבוא ולא תוסיף.  ולא ידעה, כי אין שליט ברוח, וכי כשמתפרץ הוא החוצה מכלאו, אינו מרכיב עוד אלופים לראשו.  והיא הנותנת, דוקא מפני שראו מנהיגי ה"עזרה" ונוכחו לדעת, שהם בעצמם גרמו להתסיסה הגדולה על שדה החינוך ע"י ההנחות מצידם להעברית, נבהלו מעבודת עצמם ונמלאו חרטה.  ועוד פעם טעו בחשבונם.  הם חשבו כי מכיוון שניגשים כעת לפתוח בית ספר עליון, יעלה בידם לבוא בנימוקים פדגוגיים ותרבותיים בעד הגבלת העברית, עד גרוש גמור מבית הספר העליון ועד הקצבת מקום בעדה בפרוזדור, כדי שלא תיכנס לטרקלין.  והאמינו, כי העובדה של פתיחת בית ספר עליון לכשהיא לעצמה תשחד את דעת הקהל ותכסה על כל פשעים.  אמנם ניסו והשתדלו להסביר למנהיגי ה"עזרה" במשך שנים רצופות, כי לא תהיה תפארתם על הדרך הזה, ניסו גם לעשות ויתורים עד כמה שאפשר, ובלבד להינצל מפולמוס, אבל ההסברות והאזהרות החטיאו את המטרה.  חשבו, כי ארץ ישראל תיכנע...

וארץ ישראל לא נכנעה.  והיא לא נכנעה, מפני שמאמינה היא בכוח התחיה ובכוח עמנו, מאמינה היא, שלא על נדבות יקום עם ועל שדה הנדבנות לא תפרח התחיה.

וארץ ישראל, הישוב החדש הרך והרענן, חלוצינו הטובים קוראים לנו ואומרים:  השתתפו אתנו לכה"פ מרחוק בעבודת התחיה.  הננו מואסים בנדבות, הננו דורשים מכם מס לגולגולת, מס התחיה, תרומת "השומרים על הכלים" בארצות הגלות...

בל לנו לעסוק כעת בחשבונות של אנשים ומנהיגים, בל לנו ליטול מהמלחמה הקדושה הזו את נשמתה, את זהרה ואת יפיה הפנימי.  הרי לפנינו טרגדיה עמוקה מצד זה ומצד אחר מחזה היסטורי, שזה אולי אלפים שנה לא היה לנו כדוגמתו לאצילות ולהתרוממות הרוח.  חברה בת תקופת המעבר, שגם היא ידעה שעות של קורת רוח, הולכת ועוברת ומפסידה לאט לאט את זכות הקיום שלה, ובהעטף עליה נפשה היא משתדלת להתגבר על המעצורים שצמחו על דרכה.  ועלינו לזכור, כי גם חברה אינה נתפסת על צערה, יבדו נא המתיאשים מלבם כנפשם שבעם, יספרו נא בדותות, יבחרו נא להם למטרה לחציהם אנשים פרטיים, שבשבילם קם הסער לפי דעתם.  המה אינם מסוגלים לחדור לתוך המעשים, להבין את התרקמותם ולהתנשא מעל האינטריגות הפעוטות.  לא לנו כעת לשלם להם מידה כנגד מידה.  התקופה החדשה, או הפרק החדש בתקופת התחיה, שבימינו יהיה:  השלטת העברית, מטילים עלינו חובה כפולה ומכופלת לבנות ולבנות מבלי הרף ומבלי ליאות.

ובל יאמרו נא קטני האמונה שבנו, הפחדנים והמלאים תמיד ספקות ויאוש, כי ע"י זה הננו בוראים לנו מצב של בדידות.  יש לנו, לעמנו בן זקונים, בן שעשועים, הישוב החדש.  בננו לא ירד עמהם, המה יעלו אלינו.

ד"ר שמריה הלוי

 

א ל  ה ו ו ע ד  ה פ ו ע ל  ה מ צ ו מ צ ם  ש ל  ה ה ס ת ד ר ו ת  ה צ י ו נ י ת,  ב ר ל י ן

(*תורגם מגרמנית)

חיפה, 4 ביולי 1913

חברים נכבדים!

במכתבכם מיום 19 לחודש שעבר הינכם דורשים ממני תשובה עד 30 ביוני;  אולם מכתב זה הגיע לידי רק ב-2 ביולי.  אני ברצון מוכן להרצות בוינה על הנושא:  "למי העתיד ביהדות".  ואני מוסר לידכם את קביעת ערב ההרצאה.

שמחתי עד מאוד על הדינים והחשבונות על מסעו של סוקולוב ומקווה אני, כי מעכשיו הנהלתנו תשים לב יותר על העולם החדש.  הקרקע האמריקנית מתאימה מכל קרקע אחרת לתעמולה ציונית מצליחה, אולם יש להמשיך ולעבדה באופן אינטנסיבי.  אני משוכנע כי פרופ' ווארבורג וד"ר רופין יוכלו לצפות להצלחה יפה, אם ילכו לאמריקא והצעות מעובדות יפה בידם.  אין לנו להרשות כי המרץ הציוני באמריקא, הנסתר לעת עתה, יפוזר על-ידי אירגונים אחרים.  נקווה, שיתחשבו בכך, בשעת קביעת תכנית העבודה לשנה באה.

תמה אני, כי לא עניתם לי על שאלתי בעניין השתתפותו של מר דוד ילין בקונגרס הבא.  סבורני שהיא רצויה מאוד, ואבקשכם לקבל את הצעתי ולהודיעני על כך במברק.

 

מרכז המורים

    נפגשתי לעתים קרובות עם מרכז המורים ואספתי ידיעות מדוייקות על פעילותו.  כרגע אני משוכנע יותר מקודם, כי ההסתדרות הציונית מוצאת ותמצא במרכז המורים את משענתה הטובה ביותר כאן בארץ.  באמצעותו יכולה היא להגיע להשפעתה המבוקשת בשטח הפעילות התרבותית.  אולם כרגע קיבלתי מכתב מד"ר לוריא בו הוא מודיעני, כי המכתב ששלחתם אליו, הביא את המרכז לידי מבוכה גדולה.  כבר נחתמו חוזים עם מחברים מספר, הוזמנו גלופות, כתב-היד של ספר לימוד למתימטיקה וזואולוגיה כמעט נגמר, אבל ד"ר לוריא אינו יכול להסיק ממכתבכם, אם יוכל לקבל עד הקונגרס 10,000 מרק, שנועדו למרכז.  זאת היא בעיני מגרעת לא תיסלח במפעל ההוראה הארץ-ישראלית, שעדיין אין לנו ספרי לימוד בשפה העברית, וכל פעם שברצוננו להוכיח את אפשרות השימוש בשפה העברית כשפת הוראה, זקוקים אנו לעדים לכך.  גם בטחניקום היינו פותרים את הבעיה בקלות יתירה, לו היו ברשותנו ספרי לימוד עבריים, לכל הפחות בשביל בית הספר התיכון.  לכן חושבני שמחובתנו הקדושה היא לבוא לעזרת מרכז-המורים במהירות האפשרית, כי הוא מיועד לתקן את העניין הזה.  כבר בברלין עמדתי על כך, וכרגע מביע אני את משאלתי ביתר הדגשה:  ימסרו מיד לרשות מרכז המורים את האמצעים הדרושים, כדי לא לעכב את עבודתו.  אסור שיעלה הרעיון הבלתי נכון כאילו ההנהלה תסתפק בהבטחות בלבד.

 

ועד הלשון

מוועד הלשון תקבלו תזכיר.  המדובר הוא בעיקר במינוי מזכיר מתאים, שיתמסר כליל לתפקידי הוועד.  המצב הנוכחי לא יוכל להימשך, זאת תהיה משימת חיים עלובה.  אם אפשרי, תעשה ההנהלה מעשה רב, ותאשר לוועד עוד לפני הקונגרס סכום של 3,000 מרק לשנה לתכלית הנזכרת.

כל המאבק [ז'אן] פישר–הנהלה אינו עושה רושם מיוחד עלי, כי לא אוכל למצוא בו את ידי ואת רגלי.  היריבים של ההנהלה הנוכחית יגידו את האמת ויגלו את אשר בלבם:  המדובר בזה בעיקר על מלחמה אישית ותו לא.  הגוון העקרוני, שניתן לריב הוא פחות מדי אמנותי unkuenstlerisch)) ולכן אפשר להכיר בו כי הוא מלאכותי (gekuenstell).  אולם לפני הקונגרס צריכים לסיים את הפרשה הזאת ולהתמסר לבעיות החשובות שלפנינו.  ההחלטות הוינאיות מצאו מאוד חן בעיני:  אין בהן פילוסופיה רבה, אבל הן ברורות ובהירות.

חושבני כי אשהה בארץ ישראל עד 4 באוגוסט ושאוכל להיות נוכח בבחינות בגימנסיה.  בברלין אצטרך, כנראה, להישאר עד סוף אוגוסט.  כי לסוף אוגוסט נקבעה ישיבת הקוראטריום, שבה אצטרך להשתתף.  אמנם שיגרתי תזכיר בכתב אל הקוראטריום, שבו ניסחתי את תביעותי המינימליות, אבל יהיה לי קשה להעדר מישיבה זאת.  בהחלטות על שאלת שפת ההוראה (עברית וגרמנית, או גרמנית בלבד בשביל המקצועות בעלי החובה) תלוי שיתוף הפעולה שלי בטחניקום בעתיד.  לכן הייתי רוצה לדעת בזמן אם אפגוש אתכם בברלין באמצע חודש אוגוסט.

אבקשכם להשיב על מכתבי זה לפי הכתובת של המשרד הארץ-ישראלי ביפו, כי החל מ-20 ביולי אהיה ביפו. כמו כן יהיה לי רצוי מאוד לשמוע מכם ולקבל עצות בענין הנקודות שעלי לגעת בהן בנאומי בקונגרס.

בדרישות שלום מהכרמל,

שלכם

ש. לוין

 

א ל  א ח ד  ה ע ם,  ו ו י ל ד ב ד

חיפה, 4 ביולי 1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

מכתבך האחרון מן 19 יוני הגיעני וחיכיתי בתשובתי עד שאדע ברור לאיזה מקום לשלחה.  ע"י שמואל [פבזנר] נודע לי, כי בהפרוגרמא שלך לא באו שום שינויים וכי תשהה מן 7 ח"ז ואילך בווילדבד, מוכח מזה, כי ישיבת ה"געשעפטספיהרענדען אויסשוס" לא יצאה אל הפועל, ואני מצטער על זה, שלא ראית את האדונים בשעת כעסם, מפני שבשעה כזו הם מגלים את כל האמת, אחרי שהכעס הוא מהדברים, שהאדם ניכר בהם.  וכועסים הם שמה עד מאוד.  הנני שולח לך רצוף בזה העתק מכתבו של הד"ר נתן אלי, ותראה עד כמה העליתי את חמתו עלי ע"י הרצאתי הקצרה על שם הקוראטריום, כאילו לא היתה לי רשות לפנות ישר להקוראטריום בלי "המליץ" בינותינו.  אבל מניח אני לע"ע – עד הסוף המכתב, – את עניני הפוליטיקא של הקוראטריום ועובר לגוף הענין העיקרי בשבילנו, ומפני שמקווה אני שיהיה לנו די פנאי לדבר על השאלות העיקריות קודם לישיבת הקוראטריום ולברר אותן מכל צדדיהן אגע בהן הפעם רק בקיצור.

אחדות מהנחותיך אינן נובעות מן המציאות, כלומר מטבע המוסד, שאנו מקימים כעת, ומפני זה גם התוצאות מופרכות.

א. הטחניקום אינו לע"ע בית ספר עליון, כי אם בית ספר טכני בינוני לפי הטיפוס, שהוא נמצא לרוב בגרמניה, כמו קאטהען, מיטוויידע, מגדבורג, ברלין (לא שרלטנבורג) והלאה.  את כל הטחניקומים האלה ראיתי ועיינתי בשים לב בהפרוגרמא שלהם.  הקורס למתימטיקא, פיסיקא וכימיא אינו יותר רחב מהקורס של הלימודים האלה בבית ספר בינוני הגון, פינקלשטיין בעצמו אמר פה בפירוש, כי אפילו בשרלטנבורג ובבתי הספר הטכניים העליונים הדומים לו חדלו מהורות את המתימטיקה הגבוהה, לא כל שכן בהטחניקומים.  ווילבושביץ' ושמואל [פבזנר] שלך. שגם המה גמרו את בית הספר הזה, שאותו גמר גם פינקלשטיין, אומרים בהחלט, כי הקורס של פיסיקא וכימיא בשרלטנבורג לא עלה בזמנם על הקורס של בית ספר ריאלי ברוסיא למשל.  והא ראיה, כי הדירקטור של הטחניקום, אדון פינקשלטיין אינו יודע את הכימיא אפילו במידה כזו, פשוט אינו יודע אותה כלל.

ב. כל המורים בהטחניקומים הנזכרים הם, באופן היותר טוב, מאלה שגמרו בית ספר טחני עליון ולא יותר.  פרופיסורים לא היו מעולם ואינם עולים ברמת השכלתם על מורי המתימטיקא, הפיסיקא והכימיא אפילו בהגימנסיה היפואית, אין לך, יקירי, להתרעם על זה.  עובדה היא.

ג. הדירקטור של הטחניקום בעצמו, שמנינו אותו לעמוד בראש המוסד, גם הוא איננו פרופיסור או מלומד.  על כל פנים לא שמענו אודות זה מאומה.  הוא רק מומחה בהמקצוע שלו ולא יותר, ובשום אופן אי אפשר להשוות אותו לחיים [ויצמן] שלנו או לדעסוי, שהם מלומדים גם בעיון, ושיש להם גם שם בהספרות המדעית.  פינקלשטיין לא חיבר עוד מעולם שום ספר מדעי, מלבד אולי מאמרים אחדים בעתונים טחניים.  אם כן, מה הצעקה.  אנשים בעלי השכלה גבוהה, כלומר, שגמרו בית ספר עליון, ושיודעים המה גם להשתמש בהשפה העברית, יש לנו לרוב, אם רק לא נבדיל בין "אשכנזים" "רוסים", אמריקנים וכדומה.  בשום אופן איני יכול להסכים לדעתך, שהמרחק בין טובי המורים שלנו בארץ ובין אלה שמזמינים אנו, – או יותר נכון, הדירקטור פינקלשטיין, – בעד הטחניקום גדול הוא.  כמדומני, שאיננו במציאות כלל.  מורים כד"ר לוריא, טורוב, רוזנשטיין, ילין ועוד אחדים עולים במדרגת השכלתם ובמומחיותם, כל אחד במקצוע שלו, אפילו על הד"ר פינקלשטיין, מפני שלהם כבר יש נסיון ההוראה ולהאחרון חסר הוא עדיין.

ד. אין סכנה בדבר, אם בטחניקום שלנו ישתמשו לע"ע בספרות זרה במה שנוגע לטחניקא, כך נהגו וכך נוהגים העמים הקטנים גם עתה, ואין בזה משום בושה וכלימה ועלבון כלל, ואין מוכח מזה, כי שפת ההוראה צריכה להיות דוקא זו השפה שיש לה ספרות עשירה, ובפרט שאנו דורשים את העברית לא בעד למודי הטכניקה עצמה, כי אם בעד ה"רקחות והטבחות", בעד המתימטיקא, הפיסיקא והכימיא.

ה. דעת הקהל פה – וחושב אני שיש להתחשב עמה הן מצד העיקרי והן מצד התועלת – לא תתפייס, אפילו אם ננצח בכל תביעותינו, ורואה אני מראש, כי כל הקהל העברי בארצות הגולה יעבור גם הוא לצד הקהל פה בארץ, וכולם יאמרו לנו:  לא מעוקצך ולא מדובשך.  להשפיע טובה שלא ברצון המושפע –  זוהי מידה פילנטרופית, ולא מהמדות המשובחות.

הנך אומר, כי אני נמצא עתה תחת השפעת הסביבה ומשוחד מעט.  אבל, יקירי, לא ולא.  לו הייתי מרקד לפי הנגון פה בארץ, הייתי תופס גם אני את המרובה, כעת הנני רק מפשר והייתי כבר למטרה לחצים ולאבני בליסטראות של הקיצונים.  ומפשר אני לא משום "דרכי שלום", כי אם מפני שאיני "טשרטריסט" ומאמין רק בהתפתחות הדרגית הן בנוגע לתחית העם והן בנוגע לתחית השפה, אבל מודה אני, כי כבר נבראה האפשרות ללמוד מתימטיקא, פיסיקא, כימיא, ועוד (לע"ע בקורס בינוני, כפי שנחוץ הוא בעד הטחניקום, אני מדבר) בעברית.  ואדרבא, לפי התפתחות הטחניקום תתפתח גם העברית בתור שפת ההוראה.

מתפלא אני שעובר אתה בשתיקה על הנקודה הפוליטית שיש בדבר.  הן מי כמוך יודע, עד כמה העלינו עלינו את חשדה של הממשלה האנגלית ע"י הגרמניות החיצונית שיש בהציונות, והנה על הראשונים אנו מצטערים ונבוא להוסיף מוסד גרמני מכף רגל ועד ראש.  היתכן, כי גם אנו נסייע לדבר כזה?

בין כה וכה והאבן נעתק ממקומו והוא מזדעזע ומחאות תעופינה מכל צד.  בברלין ידרשו בודאי סמוכין ויאמרו, כי אני עוררתי למחאות.  אבל אחת היא לי מה שיחשבו ומה שיאמרו שמה.  זה כשנתיים שאני משתדל לפייס את דעת הקהל פה בארץ וגם בחו"ל, באמרי, כי השאלה לא נפתרה עוד, וכי יש לחכות במנוחה עד שתפתר ולמחות רק אחרי כן אם יהיה צורך במחאות.  והנה בא הדירקטור של הטחניקום ועשה פה פוליטיקא על חשבון עצמו.  הודיע להקונסול הגרמני, כי שפת ההוראה בהטחניקום תהיה רק הגרמנית.  זה האחרון הודיע לכל בתרועות נצחון, כי קמו גואלים חדשים להגרמניות במזרח, ואני לא יכולתי עוד להשפיע על הרוחות הסוערות.  זוהי האמת המרה ואודותיה אני כותב גם לד"ר נתן ושואל אותו אם מילא הוא את ידי הדירקטור לתת גלוי דעת כזה להקונסול הגרמני.

שכחתי עוד דבר אחד.  הלא במחשבתו של נתן וסימון עלה לברוא טחניקום כזה שצעירים בני י"ז י"ח שנה יהיו גומרים אותו, אחרי וכוחים רבים נוטה כעת ד"ר פינקלשטיין חהוסיף על תכניתו, שגיל הגומרים אותו יהיה כ' או כ"א שנה.  מובן מאליו שצעירים בני כ' שנה יכולים לגמור רק בית ספר טחני בינוני.

סלח לי, יקירי, אולי הנני מצער אותך באיזה פראזה, אבל לוא ידעת, כמה יסורי נפש סובל אני משני הצדדים היית בודאי סולח לי.

הנני חושב לשהות בחיפה עוד כשבועים וללכת ליפו.  מתענין אני כעת עוד יותר בהבחינות בהגימנסיה העברית וביחוד במקצועות המתימטיקא, הפיסיקא וכימיא.  ביפו אשהה כשבועים ואשוב לביתי באמצע אוגוסט.  הנני מבקשך מאוד ומאוד, כי ישיבת הקורטריום תהיה לכה"פ עד כ"ה אוגוסט לא יאוחר מזה,כדי שאוכל גם אני להשתתף בה.

בדבר שאלת המורים נדבר בפרוטרוט, כשנתראה בקרוב.

מצב בריאותי לא הוטב עוד כראוי.  בזמן האחרון סובל אני הרבה מעצירת השינה, אף על פי שיושב אני על הכרמל, במקום אויר זך ונעים.  כשאשוב לאירופא אהיה מוכרח לשאול עוד הפעם ברופאים ולנוח מעט מכל הענינים האוכלים את הגוף והאת הנפש.

לך, יקירי, הנני רוחש מנוחת הגוף ושלות הנפש, עד כמה ששתיהן אפשריות ליהודי מרגיש.

שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי

ע"ד העמדת הגימנסיה הירושלמית תחת חסותה של צרפת כתבתי לך באמת דברים דמשתמעין לתרי אנפין, אבל היטב חרה לי הענין הזה ורבות התוכחתי עם אלה העומדים בראש הגמנסיה.  הם טוענים, שאין שום סכנה בדבר, אחרי שהממשלה הצרפתית נתנה את הסכמתה באופן ברור, ששפת הלמודים תהיה העברית, ואם תתחיל בחומרות יצאו על נקלה – כך הם אומרים – מרשותה, אחרי שהבית והמכשירין רשומים על שם איש פרטי.

 

א ל  ד" ר  א'  ה א נ ט ק ה,  ו י ל ד ב א ד

(*תורגם מגרמנית)

באד ווילדונגן, מלון קיסיסאנה 6 באוגוסט 1913

אדוני הדוקטור החביב!

קיבלתי מברלין את כל המכתבים ולכן נודע לי על הכל, רק שאינני יודע מה הם התנאים אשר פריז מתנה לקניית הדשיפליק, למוסדותינו.  כמובן, זה יהיה מאורע חשוב לתנועתנו, אבל לא פחות חשוב יהיה ביטול "הפיתקה האדומה" ראשית לעצמו, ושנית תהיה זאת מהלומה לנואמים הגדולים, אשר מגלים בזמן האחרון סימני התחלת ריכוך המוח.  ועכשיו ברצוני לדבר על המעשה הרב האחרון של נורדאו.  תמיד היה לי הרושם, כי אתה, אדוני הדוקטור החביב, וגם אחרים מבין ידידינו, אינם מעריכים כראוי את התמרמרותם ואת תשוקת הקרב של הצד שכנגד.  אחרי שנורדאו, שבהופעתו האחרונה שימש כשופרו של מרמורק בלבד, גילה את כל המזימות, תבין גם אתה, שלשוא התנהגנו כלפי האדונים "המדיניים" ביד רכה.  לאף רגע אינני מפקפק, כי "המדיניים" וּווֹלפסון בראשם, מתכוננים למאבק עז;  יהיה זה צעד מחושב היטב לתת להנהלה מהלומות זמן קצר לפני הקונגרס.  זאת שיטת תדהמה שטנית;  אשר מחושבת לגבי אנשים מהססים, כדי לגרום בהלה בשורותיהם.

תוצאות הבחירות (*לקונגרס הי"א שבוינה) בברלין לא השביעו את רצוני;  הן נראות כעין "פשרה" אולם סבורני, כי העיקרון הארץ-ישראלי ינצח בקונגרס ושהצירים ברובם המכריע יבינו את המצב אל נכון.  דבר אחד ודאי הוא:  הקונגרס לא יעבור בשקט, בשקט גמור.  גם פרידמן גילה פתאום את דיעותיו ונכנס שוב לשורות המדיניים, כמו שיוצא ממכתבו אל המשרד.  זהו סימן, כלומר שהמאבק טרם הגיע לקיצו.

אני חושב, כי יהיה כדאי, לו יכולנו להיפגש בוינה כבר ביום 25, כי אין אנו מוגנים בפני הפתעות.  אני מניח אפילו, כי נורדאו נכנס למבוי סתום ומתחרט כבר שהכריז במפגיע, שלא יוכל לבוא לקונגרס.  הופעתו העזה היתה מחושבת מראש ואולי פרי ההתיעצויות "הפרטיות" עם וולפסון וקואן.

מווייצמן קיבלתי מכתב בעניין האוניברסיטה, הוא שואל שאלות רבות, שלצערי לא אוכל לענותם בפרוטרוט במכתב.  הוא יבוא לוינה רק ביום 30 לחודש.

שלומי טוב ביותר.  הכאבים שאני מרגיש עוד תמיד, אינם מופיעים באינטנסיביות כה גדולה.  אני שותה, מתרחץ ועושה הכל כדי לאגור כוחות.

ולבסוף בקשה לי אליך.  אם לאל ידך, הואל-נא להעביר אלי  1,500 מרק, אשר אחזיר לך בברלין מיד אחרי הקונגרס.  יש לי כספים אצל חברת "עזרה", או ביתר דיוק, אצל הקוראטוריום, אבל מסיבות שונות אינני רוצה לכתוב לברלין כעת.

צר לי מאוד שגם בווילדבאד עליך לעבוד כל כך הרבה, אבל אינני חושב, כי מישהו יוכל להסיר מעליך את המעמסה הזאת.

בדרישות שלום לבביות, שלך

ש. לוין

    ברכותי הטובות ביותר לרעיתך ולבנך הנחמד.

 

א ל  ד " ר  ב ר נ ה ר ד  כ ה ן,  ב ר ל י ן

(*תורגם מגרמנית)

באד ווילדונגן, מלון קיסיסאנה, 7 באוגוסט 1913

אדוני הדוקטור החביב!

הפעם עליך לסלוח לי את אי-דיוקי, נמצאתי בדיכאון נפשי ואי אפשר היה לי לכתוב מכתבים.  גם כעת יהיה לי תפקיד קשה, להשיב בדיקדוק לכל נקודות תלונתך הרבות;  הייתי צריך לחבר כתב הגנה שלם כדי לסתור צעד אחר צעד את הנחותיך המוטעות.  אני מעדיף לעשות זאת בשיחה.  רק נקודה אחת רוצה אני להבליט, כדי להראות לך, מה רעות ידיעותיך על העניין.  המאבק של מר שיינקין וחבריו מכוּון בעיקר נגדי;  אני אינני איש נוח לאדונים מסויימים בארץ ישראל, ולכן יש להם השערות משונות מאוד:  מושפע הנני מהאדונים הנקראים לעיל.  לא, אדוני הדוקטור, אף איש אינו צריך להשפיע עלי, שאלחם בעד המקום היאה לשפה העברית בטחניקום.  ואם אני מביא בחשבון אפשרות שאעזוב, זה רק מפני שאינני רוצה להתנגש בהכרתי הפנימית.

אבל כאמור, תהיה לנו עוד ההזדמנות לשוחח על זאת.  אני מתכוון לשהות כאן עד 20 לחודש.  לו יכולנו להיפגש בפרנקפורט ביום 20 לחודש הייתי שבע רצון מאוד.  גם מר גינצברג מוכן ברצון לבוא לפרנקפורט.  אולם אבקשך להודיעני על זה בזמן.

הרופא הרגיעני.  הוא מבטיח לי, כי במשך הזמן יעלמו הכאבים שאני עוד מרגישם.  המלים המרגיעות של הרופא השפיעו עלי לטובה.

בדרישות שלום לבביות אליך ולמשפחתך החביבה, שלך

ש. לוין

 

א ל  י ו ל י ו ס  ב ר ג ר

(*תורגם מגרמנית)

באד ווילדונגן, מלון קיסיסאנה, 8 באוגוסט 1913

יוליוס חביבי!

מאורעות השבועות האחרונים חיזקו בי את דעתי, כי האופוזיציה כלל וכלל לא הניחה את נשקה.  להיפך, מן העמדה המתגרה של "הראשים" אפשר להסיק, כי "המדיניים" מביאים בחשבון אפשרות של שינוי מהלך הרוחות בקונגרס.  כאן בוויילדונגן שוהה כעת פרופ' גוטהייל, שנמצא בחליפת מכתבים ערה עם מר קואן.  הוא לא ילך לקונגרס, נימוקו:  הוא מקווה לקבל משרה דיפלומטית חשובה בק[ושטא] (משרה זאת נראית לפי המסורת כ"כשרה" בהחלט), ולכן יהיה זה משגה מצדו לגלות בפרהסיה את דעותיו הציוניות.  אבל אני בדעה, כי עוד סיבה אחרת מונעת את השתתפותו.  אם נורדאו לא יבוא, גם על "הגדולים" לשבות ורק "לקטנים" מותר יהיה ללכת לוינה.  כי מישהו צריך להיות נוכח שם, ראשית, כדי להרויח מהעדרם של "הגדולים", ושנית כדי לראות, איזה רושם תעשה השביתה על הקונגרס.

אני הנני משוכנע, כי מסתכלים אנו על המצב בקלות ראש יתרה.  זהו צעד גס מאוד, אמנם מחוכם, להתקיף את ההנהלה בדיוק לפני הקונגרס בצורה כזאת, כמו שעשהו נורדאו.  למעשה ליגלג בנאומו המסית גרידא לא רק על ההנהלה הנוכחית, אלא גם על ההסתדרות כולה ובמקצת גם על עצמו, אבל בוטח הוא ב"קהל", שאין לו כוח שיפוט גדול.  שרוי אני בצער, כשאני רואה, כיצד אנשים גדולים יורדים לתכסיסים שפלים באש הקרב.  מילים ודעות תהיינה זהות אצל אנשים כאלה;  ישאירו את יריית זיקוקי דינור (Feuerwerktum) לתותחנים (Feuerwerker) של חיל התותחים.  העצוב ביותר בכל משחק זה הוא, כי משפילים הם את כבודו של הרצל, על-ידי זה שמבן-אדם אציל מרימים אותו לחצי-אל.  כך יכולים הם, תלמידיו, להופיע כשליחיו, כשליחי אלוהות.  ההיסטוריה לימדה אותנו, כי קל יותר בהרבה להסתדר עם אל מאשר עם שליחיו.  הראשון יוצר היסטוריה (Geschichte), האחרונים – ענינים (Geschichten) מכיוון שכל אחד מהם רוצה להבליט את עצמו.

 יש לי כאן פנאי רב למחשבות;  מחפש אני בסיס לזרם "המדיני", משתדל אני להבין את יריבינו, לחדור לתוך סודי הרגשותיהם – ברי לי לגמרי, כי אינם הוגי דעות – אבל לצערי מוצא אני אצלם דברים מטושטשים בלבד, לא קרקע יציבה, שהוא תנאי ראשון לכל בסיס.  תמוה, כי בארץ ישראל גופא, שבה בוודאי אין מחסור בגוונים, הדרגות ודרגות בקרב ההשקפה הציונית, חסר כליל "הזרם" של "המדיניים".  יש לנו שם אוהדי תכנית אוגנדה, אבל אין לנו אוהדי ה"צ'רטר".  ההסבר הוא פשוט:  כשבאים במגע בקרקע, אי אפשר להעריץ רעיון שאין לו קשר עם הקרקע.

איפה נמצא אתה כעת עם אשתך וילדך?  תהנה מהאויר הצח, כי בוינה יהיה האויר מזוהם;  אגור כוחות, כי בוינה תצטרך לבזבז את כוחותיך.

דרישת שלום לבבית לך ולמשפחתך החביבה

שמריהו שלך

 

א ל  ד " ר  א.  ה א נ ט ק ה,  ו ו י ל ד ב א ד

(*תורגם מגרמנית)

באד ווילדונגן, מלון קיסיסאנה, 8 באוגוסט 1913

אדוני הדוקטור החביב!

פרופ' גוטהייל, אשתו וגיסתו שוהים כרגע בווילדונגן ואנו נפגשים כמעט יום יום.  כנראה, נמצא הוא בחליפת מכתבים ערה עם אנשי האופוזיציה, ובמיוחד עם מר קואן.  מהערות אחדות,הנאמרות אגב אורחא, יכול אני להסיק, כי האופוזיציה בכלל לא הניחה את נשקה.  אמנם אין להם הבטחון שינצחו, אבל מביאים הם בחשבון שינוי במהלך הרוח של הצירים, אשר אולי יעברו אל צידם.  פרופ' גוטהייל לא ילך לקונגרס, כי מקווה הוא להיבחר על ידי ווילסון למשרה דיפלומטית גבוהה (הכוונה היא למשרה בק[ושטא] (אשר לפי המסורת נהיתה למשרה יהודית), ולכן הוא מעדיף – ואפשר להסכים לכך – להישאר מן הצד.  אולם קואן דורש בכל תוקף את השתתפותו בקונגרס, כי כל קול יוכל להיות חשוב, ואולי אפילו מכריע.

צר לי כי קניית הדשיפליק נדחתה לחודש תמים, אולם אפשר היה לצפות לכך.  בביצוע עניינים כאלה קמים תמיד קשיים גדולים, אשר יש להסירם מלכתחילה בכל מחיר.  אני מזכיר לך את הקניה העבר הירדן, אשר לא הביאה כל תועלת לעניננו, מכיוון שאי אפשר להעביר מקרקעותיה את האוכלוסיה המקומית על-ידי אמצעי כוח עצמאיים ובלי מעשים מיוחדים מצד הממשלה.  הקניה בארץ ישראל יכולה להיות בעניננו בתנאים השוררים כעת צעד ראשון בלבד.  העיקר הוא הבנין בארץ.

קיבלתי העתק ממכתב ההסתדרות האמריקאית בענין הטחניקום.  מיד השבתי עליו.  המשונה הוא שבין השיטין – כרגע – מאשימים אותי שלא הגנתי על העניין העברי במידה מספקת.  כל מיני דברים צריכים לסבול.

דרישות שלום לבביות, שלך

ש. לוין

 

א ל  ה ה ס ת ד ר ו ת  ל ש פ ה  ו ל ת ר ב ו ת  ה ע ב ר י ת,  ב ר ל י ן

[בין 8 ל-13 באוגוסט 1913]

חברי היקרים!

מכתבכם הראשון בדבר הרצאה בועידה בווינה נתקבל בחיפה אחרי שעזבתי אותה והגיע לידי רק אחרי גלגולים רבים.  גם מכתבכם השני הדביקני רק לפני יומיים, מפני שהלך לקלוסטרז.

לקרוא הרצאה מפורטת ע"ד התפתחות שפתנו לשפה מדוברת בא"י איני יכול מטעמים שונים וראשית כל, מפני שאין לי פה ספרים לגמרי ואי אפשר למצוץ הרצאה מתוך האצבעות.  והנני מציע מפני זה לפניכם לקבל ממני "נאום" במקום הרצאה.  הנושא יהיה:  "המטרה והתנועה בתחיית השפה".  אין רצוני וגם אין באפשרותי לגלות אמריקא חדשה, אבל אגע בשאלת הטכסיס, כלומר איך לנו להתייחס להאורגניזציות האחרות העובדות בארץ על שדה התרבות, וממילא יתעוררו ויכוחים חמים לרגל השאלה הזו.  והלא זה הוא העיקר.  בכלל חושב אני, כי לכל הועידה יש ערך חשוב רק מצד זה.

מה שנוגע להנאום שאתם מבקשים בשביל האספה הפומבית, קשה לי להחליט כעת דבר.  נתראה בברלין ובווינה ונתיעץ.

בידידות ובברכת התחיה

שמריה הלוי

 

א ל   א ח ד  ה ע ם,  ז ו ד ן

16 באוגוסט 1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

כפי שיודע אני את הד"ר נתן, לא עלה מעולם על מחשבתו לחפש אחרי מורים מומחים בעד הטחניקום, היודעים גם עברית, כדי שיהיו בעלי בחירה חפשית בנוגע לשפת ההוראה.  מינוי הדירקטור מעיד על זה.  ד"ר נתן והאחרים בברלין מתיחסים מגבוה לכל מורה, שאין הורתו ולידתו בקדושה "גרמנית", והצעתו שבחירת השפה בעד המקצועות השונים תהיה תלויה בדעת המורה אינה אלא כדי לאחז את העיניים.  וכדי שתבין את כוונתו, הבולטת מתוך השיטין יותר מאשר מדבריו גופא, הנני שולח לך את עצם מכתבו אלי, וקרא נא אותו בשים לב.

היום קיבלתי העתק של התזכיר השני, שנשלח להקוראטריום ממרכז המורים, ואחרי שבר מזלא אתה ובדרך נס אינך מקבל את המחאות מא"י, הנני שולח לך את ההעתק שלי בצירוף מכתבו של ידידי יוסף לוריא.

אשתדל לבוא ברלינה ביום ב', 8 בספטמבר, אך מדאגה מדבר, פן לא יעלה בידי לעזוב את הקונגרס יומיים לפני היסגרו (מלבד זאת הלא יודע אתה, כי סמוך לסגירת הקונגרס יש לנו ישיבות חשובות) חושב אני לבלי לנסוע כעת ברלינה.  אתעכב פה עד כ"א בחודש ואסע ישר לווינה דרך פראנקפורט, ותהיה לי האפשרות אם כן לסור גם אליך ליום אחד, או לכה"פ לשעות אחדות, כדי להתיעץ עוד הפעם אודות כל השאלות העומדות על הפרק טרם שתסע לברלין.

מצטער אני מאוד שלא תבוא לווינה, והקונגרס יהיה לפי דעתי מוקדש כולו למלחמת הדעות העיקריות.

שהפרופ' שכטר לא יגן על העברית דוקא, ידעתי מראש, וחושש אני אמנם, שע"י וויתוריו יזיק הרבה.  חושש אני ג"כ שאי אפשר יהיה להשפיע עליו, והלא "מאכל כשר" שקול בעיניו כנגד כל היהדות, ואולי גם מכריע אותה.  מלבד זאת כועס הוא על מוסינזון ועל יתר האפיקורסים והשפה העברית היא לו כשם נרדף של מוסינזון וכת דיליה.

את התזכיר ואת המכתבים של ד"ר נתן, לוריא ושל הפדרציה האמריקנית, ג"כ בשאלה זו, השאר נא אצלך עד שאדע ברור, אם נוסע אני דרך פראנקפורט או לא.

משום "בקרובי אקדש" לא רציתי לגלות לך את ה"סוד".  ואמנם הקניה (*של אדמת העמק – דשיפליק) לא יצאה אל הפועל.  יש עוד איזה עיכובים, שצריך להסירם, ואני אוהב לספר על עובדות.  בכל אופן ניכר כי הנדיב (*הברון רוטשילד) אינו מתחרט על הראשונים ובא להוסיף בשעת הכושר.  המחזה הזה לכשהוא לעצמו משמח הוא בשעה כזו שנורדוי ונושאי כליו מברכים "מחיה מתים" בקול רם ומוציאים את הצ'רטר עוד הפעם מקברו, כדי להקניט.  הנני אומר, כדי להקניט, מפני שנורדוי, בכבודו ובעצמו, הלא היה הקברן הראשי של הצ'רטר על הקונגרס הקודם.

והנני שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי

 

לאה [פבזנר] יקרה,

תודה רבה בעד פריסת השלום.  אני חש את עצמי עתה הרבה יותר טוב, ומשאלתי המוחלטת היא להבריא לחלוטין.  הצרה היא בשאלות הארורות שאינן נותנות מנוח אפילו במקומות-מרפא.  ייתכן, שאראה אותך בקרוב, בדרך לוינה.  הנוסעת את לקונגרס?  הוא מבטיח להיות מעניין.

שלך

ש. לוין

 

א ל  א ח ד  ה ע ם,  ל ו נ ד ו ן

ברלין, 17 בספטמבר 1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

הנני בא בזה להציג לפניך את האדון מנספילד מלונדון, איש חשוב ואמיד מבני הדור הישן, שיש לו עוד געגועים על העבר העברי.  הוא אחי דודתי מרת טומפאווסקי הגרה ג"כ בלונדון, ורוצה הוא להתיעץ דוקא אתך באיזה ענין נכבד הנוגע להכלל.  ואף כי יודע אני, כי מקבל אתה את כל הפונים אליך בסבר פנים יפות, בכל זאת הנני מבקשך, כי תתיחס אל מר מנספילד בתשומת לב מיוחדה.  איני יודע את הענין, שאודותיו הוא רוצה להימלך עמך, אבל מכיוון ששואף הוא להכיר אותך מוכח שהענין הגון.

 היום היתה לנו ישיבה בבית ד"ר סימון.  השתתפו בה ד"ר נתן, שלזינגר, ברוואלד, פרופ' פיליפסון, פינקלשטיין ונטר.  מחר אכתוב לך אודות כל באריכות.

ושלום לך, יקירי מאת ידידך המסור לך

באהבה ובחיבה

שמריה הלוי

 

א ל  א ח ד  ה ע ם,  ל ו נ ד ו ן

18 בספטמבר 1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

 ידידנו מר דוד וויסוצקי נסע מברלין לביתו עוד ביום ו' העבר.  ביליתי בחברתו פה יומיים, והשעה הספיקה לנו לדבר על עניני הטחניקום ולהתיעץ בדבר השאלות העיקריות התלויות בו.  אחרי שהתפטרתי ממשרתי הוקלה לי הסברת השקפתנו הלאומית, כי יכולתי לדבר כאדם חופשי, שאין עוד לחשוד אותו בפניות צדדיות, כמו רכישת השפעה מיוחדת וכדומה.  הרבה עזר לי גם ידידנו ניידיטש, שגם הוא השתתף פעמים בשיחתנו.  מר וויסוצקי התראה גם עם ד"ר סימון והשתדל עד כמה שאפשר לברר לו את המצב מנקודת מבטנו אנו.

עם ד"ר פינקלשטיין דיברנו ע"ד שפת ההוראה פעמים אחדות, והוא אמר, כי מצדו אין כל מניעה לתת להעברית אפילו בהטחניקום מקום הגון מראשית היפתחו, וכי ישתעבד להחלטת הקוראטריום בנידון זה.  אבל לצערי מצאתי בתכנית הלימודים בעד הטחניקום, שעיבד ד"ר פינקלשטיין חזיון משונה:  המתמטיקא, הפיסיקא והכימיא נבלעו  ביתר הלימודים ואינם תופסים מקום בפני עצמם.  ד"ר פינקלשטיין טוען, כי אך מפני טעמים פדגוגיים הבליע את המקצועות האלה.  והשיבותי לו על זה, כי מוזר הדבר, שדווקא אלה המקצועות, שהיו לסלע המחלוקת בנוגע לשאלת שפת ההוראה, נבלעו ע"י המקצועות האחרים, וחוויתי את דעתי כי נחוץ יהיה לוותר הפעם על הנימוקים הפדגוגיים ולהוציא מהתכנית את בלעה.  את התכנית בטח כבר שלחו לך, ואנא שים נא לבך לדבר הזה.

אתמול התאספנו בבית ד"ר סימון:  ד"ר סימון, נתן נטר, פיליפסון, פרנץ, שלזינגר, ברוואלד, פינקלשטיין, כהן ואני עבדך.  החליטו לפתוח את בית הספר התיכוני ואת המחלקות הראשונות של הוורקשטאטטען באביב הבא.  ד"ר נתן רצה כי גם המחלקה הראשונה של הטחניקום תיפתח באותו זמן, אבל ד"ר סימון ויתר החברים לא הסכימו לזה, והצדק היה אתם.  השאלה היותר נכבדה, שהעסיקה אתמול את הקוראטריום היתה שאלת מינוי מורים.  הוצעו ארבעה מורים:  העקער, ווילבושביץ' בעד הטחניקום, ד"ר א' ביראם וד"ר לאווענהרץ בעד בית הספר התיכוני, הראשון בתור מנהל והשני בתור מורה למתימטיקה.  ד"ר פינקלשטיין דרש, כי הקוראטריום יתן תיכף את הסכמתו למנות אותם, מפני שהענין – אם רק רוצים לפתוח את בית הספר התתיכוני באביב הבא – אינו סובל עוד דיחוי.  ד"ר ביראם היה לפנים מורה בבית המדרש העליון לחכמת היהדות בברלין.  כעת הוא מורה בבית ספר תיכוני של הממשלה בברלין.  התעודות שהגיש מעידות, כי הוא אחד מהמורים המצויינים.  אני יודע אותו זה שנים אחדות, עבדתי עמו יחדיו בהסתדרות.  הוא פדגוג מומחה ואחד מהציונים הטובים לפי רוחך.  הוא יודע גם עברית במידה הגונה, ביחוד את הספרות החדשה.  הוא חושב, כי יעלה בידו להכין את עצמו בחדשי החורף, כדי שיוכל להתחיל את הוראתו בעברית.

עם ד"ר לאווענהרץ דיברתי ג"כ.   הא בעל חשבון מצויין ואחד מטובי הציונים הצעירים.  הוא לומד כעת עברית ועושה חיל, כי בעל כשרונות מצויינים הוא.  בטוח אני, כי גם הוא יוכל להתחיל את ההוראה בעברית.  לשם זה יסע תיכף ליפו וישהה שמה כל ימות החורף.

שני המורים האלה מסורים גם להתחי ה העברית ומכירים הם את האחריות, שהם מקבלים על עצמם.  אני חושב לאושר גדול בעד התפתחות מוסדנו, שגם פינקלשטיין ויתר על ציוניותם וביכר אותם על הקנדידאטים האחרים.  היה עוד קנדידאט מצויין בעד בית הספר התיכוני ד"ר [משה] קאלווארי, אבל פינקלשטיין מצא את תעודותיו של ד"ר ביראם יותר מצויינות ונתן לו את הבכורה.

חושב אני, יקירי, כי מורים יותר מתאימים לחפצנו לא היינו מוצאים, ואמרתי להד"ר כהן, כי לפי דעתי יפיקו המינויים האלה גם את רצונך.  גם מר העקער היה אחד משלנו, ובכן נבראה לאט לאט הסביבה בחיפה, שאליה קווינו, ובאופן כזה, חושב אני, יבוא נצחון העברית מאליו.

בדבר הדפסת התכנית – אחרי שתבוא הסכמת חברי הקוראטריום – הצעתי, כי יתרגמוה גם לעברית.  התנגד לזה ד"ר נתן.  ע"פ הצעת ד"ר סימון נדחתה השאלה הזו עד ישיבת הקוראטריום, שתהיה ביום כ"ו אוקטובר.

העובדה, שממנים לע"ע מורים ציונים משמחת עד למאוד.  פינקלשטיין חושב, כי גם את יתר המורים ימצאו רק בין הציונים.  ד"ר פינקלשטיין נוסע היום בערב דרך טריעסט לחיפה.  לפני תתי לו את ברכת הפרידה ביקשתי אותו עוד פעם, כי ישים לבו להחיים החדשים העבריים בארץ וכי ישתדל לכוון את עבודתו בהתאמה לחיים האלה.  הוא אמר לי, כי מתנגד גמור הוא להתבוללות, וכי לעולם לא יהיה מסייע לה, אם כי הוא לע"ע בבחינת כופר בעבודה זרה.  נקווה כי אווירא דא"י ישפיע עליו ויהפך במהרה גם למודה בתורת התחיה.

הקונגרס עבר בשלום.  במידה ידועה אפשר לאמר, כי שני הצדדים שבעים רצון, והננו מקווים, כי מעתה תתחיל עבודה מסודרת ביתר מרץ מאשר עד כה, כי המלחמה הפנימית לא תאכל עוד את האנרגיה שלנו.  ייסוּד האוניברסיטה, כלומר, ההחלטה, עשתה רושם עז בכל חוגי היהדות.  הפרופ' פיליפסון ביקש אותי לספר לו בפרוטרוט על דבר הענין הזה, וכי נכון הוא לעזור לנו עד כמה שהשפעתו מגיעה. 

מחר אתראה עם ד"ר נתן.   מצאתי פה אטמוספירה מחניקה ומורעלה ע"י מלשינות, רכילות ומסירת דברים שלא כהוויתם.  אשתדל להפיץ את העננים ולברר את הענין, כדי שיבין, כי אין פה שום התחרות, כי אם מלחמת דעות.

ביום ו' הבא הנני נוסע ללייפציג להתראות עם גיסי וגיסתי ואשוב לביתי בראשית השבוע הבא או באמצעו.

ושלום לך מאת אוהבך בלו"נ

כולו שלך

שמריה הלוי

 

א ל  א ח ד  ה ע ם,  ל ו נ ד ו ן

[בערך 24 בספטמבר 1913]

לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!

מכתבך מן כ"ג דנא הגיעני.  תיכף הלכתי ללשכת הה"פ (*הילפספרייהן) באמרי להשתדל, כי ידחו את אספת הקוראטריום לסוף אוקטובר או לראשית נובמבר, אך לצערי לא עלה הדבר בידי, והאסיפה נועדת ליום כ"ו בחודש.  בדבר מינוי המורים איני יודע איך להשיב על השאלה הזו.  המורים בעצמם חושבים שכבר נתמנו, אבל, כפי שנראה מההזמנה, שקיבלתי היום, יש סעיף בדבר מינוי המורים, ומוכח מזה שהאישור הרשמי נדחה עד האספה.  אגב אורחא, שמעתי היום מד"ר כהן, כי נתמנו עוד שני מורים, האחד רוטשילד, גיסו של אפרים כהן, מי שהיה מורה לציור ב"בצלאל", והשני – שניידר בעד המחלקות הנמוכות של בית הספר התיכוני.  את טיבו של השני איני יודע כלל, את מר רוטשילד מהללים בתור מומחה לציור, ויודע הוא – כך אומרים – גם עברית.

ואחרי שהשיבותי בקצרה על שאלותיך הנני שב עוד הפעם לשאלתנו העיקרית.

ממחרת שלחי את מכתבי מן ז' דנא אליך ביקרתי את הד"ר נתן בביתו.  חשבתי, כי אספר לו דברים כהוויתם ואסביר לו את המצב כמו שהוא ועל-ידי זאת אשפיע עליו, ראשית, שיחדל להאמין להשקרים ולהדיבות שמספרים לו, ושנית, שיהיה נוח להתפשר במקצת כדי שלא יבוא המוסד עד משבר מוסרי, חלילה.  אמנם עד מהרה נוכחתי לדעת כי טעיתי בחשבוני וכי אך לחינם ביקרתיו וניסיתי לפעול עליו.  הוא עומד במרדו ובקשיות ערפו אפילו במה שנוגע לבית הספר התיכוני, ומאשים אותי, כי רוצה אני לגרשהו על-ידי הטקטיקה שלי מהקוראטריום.  בראותי כי אבדה כל תקווה להשפיע עליו בדברים של טעם, הרגשתי את עצמי מעט יותר חפשי ולא שמתי לב גם לזה שנמצאתי בבחינת "המזיק ברשות הניזק", ואמרתי לו גם דברים כבושים אחדים.  הזכרתיו בדבר תשובתו לסולצברגר בדבר שפת ההוראה, וכשהשיב על זה להד"ם, אמרתי שיש עדים נאמנים, ועל זה השיב, כי עדותם מופרכת מעיקרה.

ד"ר כהן סיפר לי, כי ד"ר נתן פנה אליך במכתב ארוך אבל את תכנו אינו יודע.  עוד נודע לי, כי משתדל הוא כעת לפעול על שיף ועל אחדים מחברי הקוראטריום שבאמריקא.

עוד דבר אחד שכחתי.  בשעת כעסו אמר מפורש, כי לנו לכולנו אין שום חלק בהמוסד, כי הוא בעצמו היוצר, הבורא והמנהל, וכי אך הוא ברחמיו הגדולים הכניס גם אותי וגם את טשלינוב להקוראטריום.  כמובן לא נשארתי לו חייב ועניתי מה שמצאתי לנכון לענות.

מתוך השיחה הזו הוברר לי, כי בעד ד"ר נתן אין פה רק שאלת השפה בעד תלמידים עברים.  הוא אמר מפורש, כי אחרי אשר המוסד עומד תחת חסותה של הממשלה הגרמנית, מחויבים אנו לתת היכולת להנוצרים לגמור את הטחניקום, מבלי שיהיו זקוקים לשפה זרה, שאין לה כל ערך.  ניכר היה, כי כבר נעשו מצדו הבטחות כאלה, מפני שהירבה לדבר על דבר החסות.

גיסי כהנהיים נוסע בעוד ימים אחדים לביתו לניו-יורק.  מסרתי לו מעט חומר, והוא הבטיח לי להשתדל ע"י אנ"ש שמה.  אמנם חושב אני, שטוב תעשה אם תכתוב עוד פעם לפרופ' שכטר, ואין אצלי שום ספק שהוא יעשה מה שתגזור עליו.  פרופ' שכטר צריך להתראות עם שיף ראשית כל, עם מרשל, סולצברגר וכרש אדלר.  חבר הקוראטריום שמואל שטרויס הוא משלנו ויש לו מהלכים בהעתונות האמריקאית.

דרשתי מד"ר כהן, כי ישלח לך תיכף את התכנית.  הוא הבטיח.  היעמוד בהבטחתו – זוהי שאלה אחרת.  בהתכנית קראו כבר להטחניקום בשם:  "Technisches institute Haifa", המלה "Juedisches" נשמטה.  בדרך היתול ברכתי את ד"ר כהן לרגל שינוי השם ואמרתי לו, כי אצלנו נוהגים אמנם בשעת מחלה מסוכנת לשנות את השם, אבל מוסיפים ואין גורעים.  ד"ר כהן היה כמתעתע והתנצל כדרכו תמיד, שזו היא רק השמטה, שנעשתה בלי שום כוונה.  המאמין יאמין.

אתמול הזמין אותי הפרופ' פיליפסון לשיחה בדבר האוניברסיטה העברית.  הרעיון כשהוא לעצמו עשה עליו רושם חזק ואמר לי, שמוכן הוא לעזור לנו בענין הזה עד כמה שאפשר.  גם פה נסבה השיחה רק על ציר שפת ההוראה.  הוא מתנגד לאוניברסיטה שכולה עברית.  סוף סוף עשה לי גם מחמאות והודה כי הציוניות מקיימת את האומה הישראלית, וכי אין עוד מן היושר להתנגד להתנועה הזו רבת העלילה.  כמובן נגעתי גם בשאלת הטחניקום.  כל השאלה היתה בעיניו כחדשה, הוא לא ידע עד כה כלום בדבר המחלוקת, ממש כבנות לוט בשעתן, לא הבין גם את ויכוחי עם נתן בדבר תרגום התכנית לעברית בהישיבה שהיתה.  פרופ' פיליפסון אמר, כי נגד נתן אין כל תרופה (דבריו ממש) וכי הוא לא היה יכול מעולם לעבוד עמו יחדיו.  אם כן מקווה אני, כי אפשר שגם פרופ' פיליפסון יעבור לצד הפשרה, והלא יותר מפשרה אין אנו מבקשים.

בהמרכז הציוני עמוס אני, כלומר כולנו, בעבודה רבה.  אגלה לך סוד:  הפתקא האדומה נתבטלה, אבל יראים אנו לפרסם את הדבר כל זמן שלא נתפרסם עוד הדבר באופן רשמי.  במכתבי השני אכתוב לך ביתר אריכות על מצב העבודה בההסתדרות הציונית ומה אנו חושבים לעשות.

היה שלום, ידידי היקר, וקח נא את ברכתי העמוקה לקראת השנה החדשה הבאה לקראתנו לטובה, אתה וביתך וכל אשר לך, וזכה נא לראות את השקפותיך על היהדות ועתידה מתפשטות עוד יותר מאשר עד כה,

שלך באהבה וחיבה גמורה

שמריה הלוי

בדבר מחשבתך להציע את ידידנו טשלינוב בתור חבר ועד הפועל אכתוב בפעם השניה.

 

א ל  א ח ד  ה ע ם,  ל ו נ ד ו ן

5 באוקטובר 1913

לאחי וידידי הנעלה והקיר, שלום וברכה!

קיבלתי מכתבך מן 30.9 והנני להשיב על כל שאלותיך ולתת לך דין וחשבון אודות הצעדים, שעשיתי מצדי אני בענין הטחניקום.

ד"ר טכוֹאֶר היה לפני שנתיים מורה בהסמינר למורים בירושלים.  אני איני מכיר אותו היטב, אבל יודע אני, שנמנה בין הלאומיים, ויודע הוא, כמדומני, גם את השפה העברית.  אולי זוכר אתה, כי בחיפה דקר ערבי אחד בשעת טיול בחשכת לילה מורה עברי.  המקרה המעציב הזה היה לפני שנתיים והמורה העברי היה ד"ר טכוֹאֶר.  הפצע היה מסוכן וזמן רב ריחף הנפצע בין חיים ומוות.  מפני זה היה אנוס לעזוב את הארץ כדי להתרפא.  כעת הוא שב לעבודתו.  ע"ד רוטשילד כתבתי לך במכתבי הקודם.  כמדומני, שלא היתה שום נחיצות למנותו כעת, אבל הוא נמנה לא בישיבת הקוראטריום, כי אם אחריה.  הששי הוא שניידר.  את טיבו של עובר זה איני יודע כלל, ואם איני שוגה נמנה גם שביעי, ג"כ אחרי הישיבה.

בהעקזמפלר המדויק של התכנית נקרא כבר הטחניקום בשמו האמיתי היהודי, בלי שום השמטה.  בכל התכנית אין זכר לשפת ההוראה.  יש רק הבטחה, כי התלמידים ידעו – צריך להוסיף "אי"ה" – להשתמש בהשפה העברית ולקרוא את הספרות העברית במקורה.  מסרתי את התכנית לבנו של דוד ילין, שגמר את לימודיו בתור אינז'ינר לטכניקא, כדי לתרגמה לעברית, ואח"כ אשלח את התרגום למומחינו בא"י.  מובטחני שהתרגום יצא יפה ומדויק.

מתפלא אני, שכותב אתה:  "האומנם יצאת מן הוועד בדרך רשמית ואנכי לא ידעתי?" – הלא כך היתה החלטתנו המשותפת בווינא, ואני רק הוצאתי את ההחלטה אל הפועל.  אגב אורחא, אומר לך, יקירי, כי כשספרתי ע"ד רצוני במעמד ידידנו וויסוצקי לצאת מהוועד הפועל של הקוראטריום, ענה לי ד"ר כהן, כי המה חושבים שיצאתי עוד לפני חצי שנה, אע"פ שלא הגשתי שום בקשה רשמית בכתב אודות יציאתי זו, וכי אך משום זה בחרו במר נטר במקומי.  מי ומי היו הבוחרים ובאיזה אופן נבחר מר נטר, איני יודע.  עד היום הזה אין מפרידים האדונים האלה בין חברת ה"עזרה" ובין הקוראטריום של הטחניקום, ורגילים המה לעשות כאדם העושה בתוך שלו.

כתבתי היום כמתבים ארוכים לפרופ' שכטר, לד"ר [כורש] אדלר, להשופט סולצברגר, לשמואל שטרויס ולד"ר מגנס. מלבד מגנס המה כולם חברי הקוראטריום ומצאתי לנחוץ לבאר להם את המצב, עד כמה שאפשר לבארו במכתב, ולהעיר אותם על הסכנה הנשקפת להמוסד בשביל ריב השפה.  בטוח אני, כי אלה ארבעת החברים יעמדו על צידנו.  עלי מוטלת החובה לכתוב להם, מפני שהמה יודעים רק אותי, ורק הודות להתעמולה שלי נכנסו להקוראטריום, מלבד מר שיף, שבא בדברים ישר עם ד"ר נתן.  את מר סולצברגר ומגנס הנני מבקש לאשר את העובדה אודות תשובתו של ד"ר נתן בדבר שפת ההוראה, כשהיתה לנו ישיבה משותפת בביתו של מר שיף.  חושב אני, כי יאשרו אותה.  הנני שולח לך העתק המכתבים הנזכרים.

ד"ר טשלינוב יבוא לברלין בעוד שבועיים ויוכל להשתתף הן באספותינו המוקדמות והן בישיבת הקוראטריום.

אולי קראת בהצפירה, גליון 211, את מאמרו של סוקולוב:  "הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?".  סוקולוב הוא מטבעו נוח לפשרות, ואפילו בשאלת אוגנדא בשעתה היה היחידי,שלא אמר לא הן ולא לאו, ובכל זאת מצא לנחוץ לצאת הפעם "כאיש מלחמה" בטוח בנצחון, מפני שמתחשב הוא עם דעת הקהל.

כתבתי גם להפדרציה הציונית באמריקא וביקשתי אותה, שלא תצא בשום מחאות בודדות מצידה, אלא שתימלך עם הקוראטורים משלנו.  אמנם מסופק אני, אם ישמעו בעצתי, מפני שגם המה מלאים התמרמרות.

בהגליון האחרון של "Allg. Zeitung des Judent." נדפס מאמר חשוב מאת פרופ' פיליפסון בדבר האוניברסיטא העברית.  הוא רק מתנגד להקיצוניות העברית ובמועט גם לבחירת המקום, ובכל זאת הוא פונה להקהל העברי הגדול ודורש, שאפילו מתנגדי הציונות מחויבים לתמוך במפעל חשוב כזה.  קרא נא את המאמר, כי תמצא בו ענין וסימני הזמן לטובה.

בדבר הפתקא האדומה קיבלנו ידיעה מקושטא, כי כבר נשלחה פקודה בדבר ביטולה להפחה אשר בירושלים.  בכל זאת מחכים אנו בפרסום הדבר, עד שנקבל ידיעה כזו מא"י גופא.  תיכף כשנקבל אותה, אודיעך אודות ה"ישועה" הקטנה הזו.

הקראת את ה"אינטרוויו" של נורדוי ב"טאן".  לפי התשובה שקיבלנו מנורדוי נראה, שהסופר עיקם רק דברים צדדיים אחדים, אבל בעיקר הדבר, בשאלת היחס של הערבים, מסר את הדברים כהוויתם.  נורא הדבר.  האדם הזה הולך ומהרס מה שאנו בונים בעמל רב.  מכינים אנו את החומר לישיבת הוועד הפועל הגדול, שתהיה בראשית נובמבר, וכפי הנראה נהיה מוכרחים לצאת במלחמה גלויה נגד מעשי התעתועים של ה"מנהיג" הזה.

ושלום לך, יקירי, מאת המסור לך בלב ונפש

שמריה הלוי

אך זה היתה לי הזדמנות לשמוע איזה דברים בדבר מהותו של ד"ר טכואֶר.  המקצוע שלו היא השפה הגרמנית וספרותה.  עברית מבין הוא רק מעט.  בישיבת הקוראטריום נבחרו רק אלה ארבעת המורים:  ווילבושביץ', העקער, ד"ר ביראם וד"ר לאווענהרץ.  אם כן אני איני מקבל עלי שום אחריות בעד האחרים.  מה שנוגע לד"ר לאווענהרץ, הוא לומד כעת עברית.  המורה שלו, מר פינחס כהן, שעמד בראש בית הספר ביפו, ממש מתפעל מכשרונותיו.  בראשית דצמבר הוא נוסע ליפו ויקדיש את כל זמנו ללימוד העברית.

 

א ל  ח י י ם  ו י י צ מ ן

(*תורגם מרוסית)

6.10.1913

חיים היקר!

תודה רבה לך על מכתבך מברן.  לא יכולתי לענות עליו מיד, כי הייתי עמוס עבודה, חלקה בלשכתנו, אולם בעיקר בעניני הטחניקום.  המלחמה תהיה חמה.  האדונים מברלין אין בדעתם להתחשב בדעת הקהל ואינם מוותרים בשום דבר.  היה עלי לעבד בכתב, עד כמה שזה אפשר, קוראטורים אחדים.  אני מחכה בכליון עיניים ליום ה-26 באוקטובר, יום ישיבתו של הקוראטריום.  הקרב יהיה עז, אולם אינני מסופק אף לרגע בנצחונן הסופי של השקפותינו.  אם רוב הקוראטורים יהיה על צידם של ה"גרמנים", מה שאינו עולה על דעתי, צריך יהיה להילחם במקום, בחיפה, ודבר זה אינו רצוי.

אני מפנה את תשומת לבך על מאמרו של הפרופ' פיליפסון ב-Allgemeine Zaeitung des Judentums בעניין האוניברסיטא.  זה מאמר סימפטומטי.  פיליפסון מתקומם רק נגד הלשון שתהיה כולה עברית.  כנגד זה הוא פונה בקריאה אל יהדות גרמניה.  מתרעם בגלל זה רק הד"ר נתן, כלומר ה"הילפספעריין".

החלטנו לעבד תכנית פעולה ולהציעה בישיבה של הוועד הפועל הגדול, כי הקונגרס הן ייפה את כוחו למנות וועדה.  הכל תלוי בתעמולה.  אסור לשקוע בקטנות, העניין צריך לקבל מראשיתו אופי גראנדיוזי.

בימים הקרובים אכתוב לך בפרוטרוט.

קבל, יקירי, דרישת שלום לבבית ביותר

משמריה שלך

 

א ל  ד ו ד  ו י ס ו צ ק י,  מ ו ס ק ב ה

(*תורגם מרוסית)

(ברלין), 11.10.1913

תודה לך על מכתבך מיום ה-5 לחודש זה והרשה לי לברכך קודם לרגל הולדת הנכד, שאני מאחל לו בכל נפשי, שביחס למסירותו לעמו ילך בדרכי אביו-שלשו, שאת זרעו הוא נקרא להמשיך.  אני מבקשך למסור את ברכתי הן לרעיתך הנכבדה והן להורי הילד.

לא נפגשתי במשך כל הזמן לא עם הד"ר נתן ולא עם הד"ר כהן.  הענין דורש מתווך.  אני מצטער מאוד, שיצאתי בדרישות מינימליות.  צריך היה להופיע עם מכסימום, אז אפשר היה להתפשר במינימום.  העניין הוא, שאותנו, כלומר, אשר בן ישעיה [אחד-העם], יפים בן ולאדימיר [טשלנוב] ואותי, יתקיפו בין כך ובין כך על אשר "מסרנו בזול".  והאמינה לי, שעלה לי במאמצים לא מעטים עד החלטתי לבוא עם הצעות בדבר ויתורים מינימליים כאלה.

קיבלתי מכתב מאשר בן ישעיה, שבו הוא נוזף בי על אשר יצאתי מהוועד הפועל (Geschaeftsfuehrenden Ausschuss).  אני הייתי בטוח, שבבעיית יציאתי נתקבלה החלטה בווינה על ידינו כולנו.  אתה רואה שגם בין קרובים יכולה לקרות אי-הבנה.  אגב, נשוחח על הכל ונתייעץ, בלי חיפזון, כשתבוא לברלין.  נוכחותך נחוצה מאוד.  אין כאן ויכוח מדעי, עד כמה מסוגלת השפה העברית להוראה בכמה מקצועות, אלא כאן מדובר על העקרון העברי ואתה בר-סמכא בבעייה זו כמו כל חבר אחר של הקוראטוריום.  אין רשות לקוראטוריום לא להתחשב לא רק בדעתך אלא גם ברצונך.

לא אמרתי לאף אחד, שאתה, דויד בן ואסילי, מסכים לגמרי לנקודת הראות שלנו, ושאתה מוכן להגן עליה.  אולם הצד השני רוצה, שתהיה נגדנו.  כואב לי, שבעייה עקרונית טהורה מקבלת אופי אישי, אבל אני אינני יכול להאשים את עצמי לגמרי.  אני משוכנע בכל לבי, שהשקפות הד"ר נתן מזיקות לעניין עצמו, ומילאתי את חובתי כלפי מצפוני, בבטאי ברור את השקפותי על מצב העניין.

בסוף אני מרשה לעצמי לפנות אליך בבקשה קטנה.  ראשית, הואילה בטובך וקח אתך את מכתבי בעניין "Scholarship", מפני שאת העתקי המכתבים האלה השארתי בחיפה, והם דרושים לי לסידור החשבונות עם הקוראטוריום.  אולם זה לא הכל, אני מבקשך, שנית, לקחת אתך בשבילי מאה סיגריות, משלך, לפי הזמנה מיוחדת.  הן טעמו לחכי, ואני שומר אותן לחגים.

עבודה יש לי לרוב, אנו מחכים לבואו של יפים בן ולאדימיר [טשלנוב], אז תהיה עבודה עוד יותר מרובה.

הד"ר נתן אינו מרוצה ביותר מתכנית האוניברסיטא, הוא רואה בה התחרות.  בעד האוניברסיטה יצא פרופ' פיליפסון ב-Allgemeine Zeitung des Judentums .  בעניין זה פרסמתי מאמר ב- Welt.  אני שולח לך גליון של ה- Welt שבו נדפס בשלמותו המאמר של פיליפסון ותשובתי.

כל טוב לך!

שלך

ש. לוין

 

א ל  א ח ד  ה ע ם,  ל ו נ ד ו ן

ברלין, 10.10.1913

לאחי וידידי הנעלה והיקר, שלום וברכה!

עוד הפעם עלי להתנצל ולהצטדק בעוד שאני מרגיש את עצמי חפשי מפשע ומאבק פשע.  חי נפשי, כי כך הבינותי גם את דעתך אתה בווינא, שמשום טובת הענין צריך אני לצאת גם מהוועד הפועל של הקוראטריום, וכה דיבר עמי בפירוש גם ידידנו מר וויסוצקי.  חלילה וחלילה לי לאחוז בשיטת "אני את נפשי הצלתי" ולהסב לך ע"י זה צער כל שהוא.  במכתבך מן כ"ג חודש עבר כתבת לי:  "אחר שטשלינוב עוקר דירתו לברלין, אחשוב להציע שיבחרוהו לחבר הוועד הפועל.  הלא אני כמעט איני יכול להשפיע על מהלך הענין מרחוק, ונחוץ שיהיה עמך עוד אחד בברלין".  מפני שלא היה אצלי שום ספק, כי יציאתי מהוועד היתה גם לפי רצונך וכוונתך, הבינותי את פירוש מליך שרוצה אתה בכניסת טשלינוב להוועד במקום יציאתי ממנו.  אמנם, אחי וידידי, את שיחתך עם ד"ר כהן ומחאתך לא היו ידועות לי כלל ואני האמנתי בתמימותי לד"ר כהן, כי אחר שבאמת העתקתי את שדה פעולתי בשנה העברה לחיפה, יצאתי ממילא, בלי כל "אגרת פיטורים" מצדי, מאת הוועד הפועל.  וכדי להרגיעך, הנני נכון גם כעת לעשות כל מה שתגזור עלי.  שום אגרת פיטורים לא מסרתי להקוראטריום, וגם גלוי דעתי בע"פ אין לה כל ערך, אחרי שד"ר כהן אמר בפירוש במעמד של ידידנו מר וויסוצקי, כי אין שום צורך בגילוי דעת חדש מצדי.  אם כן נשאר הכל כדאשתקד, ומוכן ומזומן אני לעשות כל מה שתצווני, ובלבד שאתה תבאר למר וויסוצקי את הטעות.  סלח לי, יקירי, אבל אבקשך עוד הפעם לבלי לחשוד אותי בשום פוליטיקא.  די לי אם ד"ר נתן והברלינים חושדים אותי במה שאין בי.  מהם איני יכול לדרוש אמון בלתי מוגבל.  עלול אני לטעות לפעמים, אבל חלילה וחלילה להסתיר ממך איזה דבר בכוונה או משום פנייה עצמית. איני צריך לשנות את דברי, כי כבודך חביב עלי משלי, וצערך מסב לי צער כצערי אני ולא רק בדבר השתתפותי בהוועד הפועל.  הלא כידוע לך, שמעתי בעצתך ולקחתי רק חופשה לשנתיים ימים.  הברלינים חושבים כי ויתרתי מכל וכל על משרתי לחלוטין.  ואני באמת איני יודע, מי יהיה המשגיח על העברית ועל הרוח העברי בהטחניקום.  נתן ופינקלשטיין ירצו בוודאי באיש היכול להשתעבד, ואני רואה בשעבוד כזה סכנה להמוסד.  אמנם נדבר ע"ד זה באריכות, כשנתראה בקרוב.  בכלל הנני מוצא, כי אם רק נתפשר בשאלת הלשון החמורה, נמצא מוצא מן המבוכה גם בהשאלות האחרות.  ואם לא, כך חושב אני, נהיה מוכרחים לצאת אפילו מהקוראטריום.

במקרה התוודעתי לאחד ממורי הטחניקום החדשים, מר לדרמן.  הזוכר אתה, כי ד"ר כהן דיבר על ההתמנות הזאת בפרנקפורט כמו על דבר בלתי חשוב.  לפי דבריו – כדי להרגיע אותנו – אין זה מורה ככל המורים, כי אם "טכניק" פשוט, ומפני זה לא שאלו את חברי הקוראטריום בדבר מינויו.  שקר הדבר, מר לדרמן נמנה על דעת נתן ופינקלשטיין בתור מורה בין יתר המורים.  הוא עושה רושם של מתבולל גמור.  הנחתי מאצלי למשמרת כרטיס שלו:  Dipl. Ing. Lederman. Technisches Institut Haifa (Syrien).  השם Juedisches  נשמט ובמקום Palaestina כמובן Syrien .

את מאמרו של פיליפסון איני שולח לך, מפני שברובו נדפס גם בהגליון האחרון של ה"וולט", וגם מאמר ממני, כעין תשובה עליו.  וה"וולט" הלא מקבל אתה.

הטן אינו ת"י.  נורדוי מתחיל כבר לשוב בתשובה ומתחרט על האינטרוויו הזה, שבו הראה על הסכנה הנשקפת להערבים מצד היהודים המגרשים אותם מעל אדמתם.  עתונים אחדים בקושטא הביאו את דבריו והשתמשו בהם לצאת נגד הציונות.

שמח אני, יקירי, כי החלטת להקדים את בואך לברלין, כדי שיהיה לך פנאי להתבונן אל המצב לפני ישיבת הקוראטריום.  לפני יומיים היתה שיחה להד"ר יעקבסון עם ד"ר נתן.  האחרון מתנפל ביחוד עלי ומשתדל לתת להמחלוקת שבינינו צורת מלחמה שבין הציונות ומתנגדיה.  ד"ר יעקבסון חושב בכל זאת, כי עוד לא אבדה כל תקוה לבוא לידי פשרה.

והיה שלום, יקירי, כחפץ ידידך

כולו שלך

שמריה הלוי

 

א ל  פ ר ו פ'  מ. פ י ל י פ ס ו ן,  ב ר ל י ן

(*תורגם מגרמנית)

ברלין 22.10.1913

אדוני הפרופיסור הנכבד!

אני מודה לך מאוד עבור מכתבך האדיב מיום 18 דנא.  אולם אל תחשוב לי לרעה, כשלא אוכל להצטרף לטענותיך.  אף איש אינו יכול לחשוד בי, כי אני רוצה להרוס דבר שמקימים בארץ ישראל.  להיפך.  חברי ואני רוצים למנוע לידת נפל, כי אנו מכירים את ההתפתחות בארץ ישראל החדשה ורוצים אנו ששם ייבנה הכל על בסיס בריא.

אין בעולם בית ספר טכנולוגי, לא בגרמניה ולא באף מקום אחר, שאין בו מתימטיקא, פיזיקא וכימיא מקצועות הוראה עצמאיים.  לא אוכל להסביר לי, כיצד דווקא שלושת המקצועות הללו, אשר עליהם מדובר בעיקר, נעלמו מטיוטת תכנית הלימודים של הטחניקום.  ואינני מאמין, כי תכנית כזאת תתקבל על-ידי הקוראטריום כולו.

אשר לבית הספר התיכון, אוכל להסתמך על תכנית בתי-הספר של חברת "עזרה", כמו שניהלו אותם עד לפני זמן לא רב.

אני מבטיח לך, אדוני הפרופיסור הנכבד, כי כל הזמן אשתדל למצוא מוצא מניח את הדעת.  אבל לשאלות חשובות כאלו יש תחומים שאסור להשיגם, ואני עוד מקווה, כי הישיבה הבאה של הקוראטוריום תעשה רבות לבירור המצב.

בכבוד רב ובהכנעה, שלך

ש. לוין

 

א ל  ב צ ל א ל  י פ ה,  י פ ו

ברלין, 28.10.1913

חביבי בצלאל!

לווינא לא נסעתי עדיין.  היה עלי ללוות את אסתר שלי לטריעסט ולשוב משם לווינא.  הכל היה מוכן לנסיעה, אבל לצערי הגדול תקפתני עוד הפעם מחלתי.  היום ביקרני הרופא.  מי יתן ואתרפא במהרה, כי המלאכה מרובה והעובדים אך מעטים.

בהטחניקום נצחה הסטרא אחרא נצחון גמור.  הטחניקום הוא כולו גרמני בלי יוצא מן הכלל, ובבית הספר התיכוני לא יהיה אף מקצוע אחד מדעי בעברית.  אחד-העם, טשלינוב ואני יצאנו מהקוראטריום, כעת מתעוררת השאלה בדבר המורים.  יש אומרים כי גם להם אי אפשר להישאר בהטחניקום וכי מחויבים הם לצאת מתוכו במחאה מצידם.  אחרים סוברים, כי מוטב היה בעד הענין כולו, לוא נשארו המורים הלאומיים על מקומם.

אנחנו עשינו כל מה שגזר עלינו רעיון התחיה.  נראה כעת במה גדול כוחו של הישוב הצעיר.  במחאות ובתגר בהעתונים לא תעשו כלום.

ושלום לך, יקירי, לאניוטא ולמרים היקרות

מאת שלך באהבה גמורה

שמריה

 

א ל  ד" ר  י.  ל.  מ ג נ ס,  נ י ו – י ו ר ק

ברלין, 2ץ11ץ1913

לידידי היקר והחביב, שלום וברכה!

את מכתבך מן כ' אוקטובר קיבלתי אחרי ישיבת הקוראטריום ואח"כ נתקבלה גם הטלגרמא שלך.  קשה היה לנו להשיבך בבירור איך עליכם להתנהג כעת, אחרי שנגזר דינו של המוסד הטכני לשלילה.  כבר הראיתי לך במכתבי מחיפה, מן כ' סיון שנה עברה על הסכנה הצפויה להמוסד מצד האדונים הברלינים, המתעתדים להכניסו לרשותם הם ולהרחיק ממנו כל השפעה לאומית.  לצערי הגדול לא קיבלתי ממך שום תשובה על מכתבי הנזכר.  אמנם רבות נלחמתי, רבות השתדלתי להכריע את הכף.  המלחמה היתה לי מבית ומחוץ, מבית –  עם הקיצונים שלנו שמאסו בכל פשרה, ומחוץ – עם האדונים הברלינים.  הקיצונים שלנו בארץ ויתרו סוף סוף על הרבה מתביעותיהם ובלבד שלא יחתור המוסד החדש חתירה עמוקה תחת עבודת התחיה שכל כך הרבה מסירות נפש השקיעו בה טובי חלוצינו.

כל הזמן הייתי טרוד בחיפה גופא בעבודת סידור הבניה ומחיפה נסעתי כמעט ישר לווינא, ומעולם לא עלה על דעתי כי הד"ר נתן ישתמש בשעת כושר כזו, – מפני שאך הוא בלבדו בא בחליפת מכתבים תמידית עם אחדים מהקוראטרים באמריקא, – כדי לעשות את מעשיו המוזרים ולאיים על הקוראטרים האמריקנים וביחוד על יעקב שיף, כמו לו קמו הציונים ורוצים לבלוע את המוסד הזה ולהכניסו להסתדרותם הם.  בכוונה נתן להמחלוקת הזו בדבר שפת הלימודים צורת מלחמה שבין אנשי מעשה, הדואגים רק בעד קיומו והתפתחותו של המוסד עצמו ובין הציונים, שאין להם בעולמם אלא מוסדות לשם תעמולה ופרסום.  בדרך מקרה נודע לי, כי ביחוד השתדל במכתביו להבאיש את ריחי בעיני הקוראטרים האמריקנים ומהיות שמר שיף, כידוע גם לך, מפחד הוא מהציונות ומשתמש בכל הזדמנות הבאה לידו להטעים ולחזור ולהטעים, שלא יחשדוהו חלילה בציונות, לא החטיאו כפי הנראה מכתבי הד"ר נתן את מטרתם.  את פשר הדבר הלא תבין אתה יותר מכל האדונים האמריקנים.  הלא יודע אתה כמה נפתולים נפתל הד"ר נתן בשעה שהוציאו את המוסד הטכני מרשות ה"הילפספעראיין" על פי רצונו של מר שיף.  מן השעה ההיא ואילך הביטו עלינו בברלין כעל אנשים שגזלו מה"הילפספעראיין" דבר מה.  השנאה אלינו היתה צריכה מטעמים שונים להיות מוסתרת, עד שהגיעה שעת הכושר ולקחו את נקמתם מהלאומיים זעומי נפשם.  ובאמת לא טעה הד"ר נתן בחשבונו, ודע לך, כי משעה שיצאנו מהוועד נכנס המוסד בפועל עוד הפעם לרשותו של ה"הילפספעראיין", מפני שהחברים האמריקנים רחוקים ממקום המעשה והתענינותם במוסד הזה בכלל היא אך קלה ורפויה, ואך אנחנו הלאומים בלבדנו היינו המגינים היחידים על תקנותיו של המוסד.

אפילו מר רוזנבלד, השופט יוליאן מק ומר אדולף קרויז, שאני השפעתי עליהם והכנסתי אותם להוועד, אפילו המה נתנו יפוי-כוח בשאלת שפת ההוראה לא לי, כי אם לטימאֶנדאָרפר, נשיא "בני ברית" בגרמניא, והלא יודע אתה, עד כמה מתנגדים אדונים כאלה לכל יצירה לאומית.

בין כה וכה – ויצא העגל, וחושש אני, שמלחמה עזה וקשה תתפרץ ראשית כל בארץ ישראל גופא לרגל השערוריה הלאומית החדשה.  עובדי עבודת התחיה בארץ ישראל לא יתפשרו לעולם עם מוסד כזה, שמשפיל את כבוד השפה העברית ונותן גם חרב בידי צוררינו – והם רבים לצערנו, – להתנפל עלינו ולאמר, כי שלוחים אנו מאת ממשלה נכריה לעבד בעדה את הקרקע, ותשובה לא תהיה לנו וכל הצטדקות שבעולם לא תועיל לנו.  בהחלטות שנתקבלו יש גם אחיזת עיניים גסה.  מצד אחד רוקדים נגד השפה העברית ואומרים "קדוש קדוש", ומצד השני נותנים לה את מקום הרקחות והטבחות בתור שפחה חרופה להגרמנית הגבירה.  אבל הן יודע אתה עד כמה רחוקים החברים באמריקא מהבנת כל הענין לעומקו, ורק מחוסר ידיעה, מובטחני, נתנו גם הם את ידם לעוברי עבירה לאומית, שלא היתה כמוה בזמן האחרון.  חברת "כל ישראל חברים" באה לייסד את בתי הספר שלה בארץ עוד טרם צמח רעיון התחיה, לא כן ה"הילפספעראיין".  עד הזמן האחרון הסתגל לתביעות התחיה, כדי לקנות את הלבבות, ובבתי הספר של ה"עזרה" הורו גם את המדעים הכלליים בעברית.  עוד לפני שנתיים נסע הד"ר נתן מעיר לעיר, הכריז על תחית השפה והתרבות העברית תודות לבתי הספר של ה"עזרה".  אבל כעת, מכיוון שנתבצר מעמדה של ה"עזרה" החלו בבתי הספר שלה בירושלים וביפו לקצץ בנטיעות, להרחיק לאט לאט את העברית ולהמשיל תחתה את הגרמנית.  מרכז המורים רצה לצאת במחאה גלויה נגד העול הזה ורק נעתר לשאלתי, לדחות את המחאה עד שנראה איך יפול דבר בדבר הטחניקום.

הנני עושה עוד נסיון אחד ושולח לכל חברי הקוראטריום באמריקא תזכיר מיוחד, כדי לבאר להם עד כמה שאפשר, את המצב האמיתי של הענין.  העתק של התזכיר הזה הנני שולח גם לך צרוף למכתבי דנא.  כמובן יכולתי לנגוע בשאלות אחדות רק ברמז, אבל המבין יבין.

בשום אופן אי אפשר להניח, שהחברים באמריקא שנכנסו להוועד אחרי השתדלות גדולה מצדי, כידוע לך, יהיו מסייעים להעמיד פסל בהיכל התחיה.  איני יכול לבוא בעצות מרחוק אבל מבקש אני אותך בכל מיני בקשות שבעולם, שאתה מצדך בל תנוח ובל תשקוט, עד שתוציא כאור את משפט המוסד ועד שתסביר לידידינו באמריקא, עד כמה הוא מן הנמנע להרוס ע"י מוסד חדש מה שנבנה ונוצר ע"י אחרים בכל כך הרבה עמל, צער ויסורים.  דבר נא דברים כבושים גם עם ידידנו פרופ' שכטר.  אם כועס הוא ומתרגז בשביל ספרי הרומנים, שאינם מוצאים חן בעיניו, או בשביל מורים אחדים בהגימנסיה ביפו, במה אשם המוסד החדש?  ובטוח אני, כי לו היה מצרף את דעתו לדעתנו והיה מגין עליה, וכן גם השופט סולצברגר, מרשל וד"ר אדלר, לא היה מגיע המוסד לידי משבר מוסרי כזה עוד טרם נפתח.

בנאומי על הקונגרס נגעתי בשאלת העבודה התרבותית בא"י וכמובן אמרתי, כי ההסתדרות הציונית צריכה לשאוף לזה, שהיא תהיה היוצרת את הערכים התרבותיים, מפני שעל החברות האחרות אי אפשר לסמוך (אחרי הנסיון של ה"עזרה", שמתחילה היתה כשרה ואח"כ יצאה להתבוללות).  ד"ר נתן השתמש במקרה הזה ושלח למר שיף רק קטעים מנאומי, כדרכו תמיד, כדי להראות, עד כמה שואפים הציונים להכניס את הכל לרשותם.

כתבתי לך אודות כל אלה הדברים, כדי שתדע איך להתנהג עם האדונים באמריקא ולהשיב על שאלותיהם.  עוד דבר אחד נודע לי.  ד"ר נתן שולח כעת את מזכירו ד"ר כהן (דומה מעט לרבי אפרים כהן בטכסיסיו) לארצות המזרח, ואולי גם לא"י, כדי לעשות תעמולה בעד הפוליטיקא של ההילפספעראיין.  הוא ישתדל לאסוף חתימות מהספרדים, כי גם הם מסכימים לשיטת ההילפספעראיין.  כמובן ימצא ריקים כאלה ובפרט אחרי שההילפספעראיין היה מחלק שמה את הנדבות בשנה העברה.

לתשובתך הנני מחכה.

שלך באהבה

שמריה הלוי

 

א ל  ה ר מ ן  כ ה נ ה י י ם,  נ י ו – י ו ר ק

ברלין ו'  3.11.1913

הרמן חביבי!

קיבלתי את מכתבך המפורט.  אני מודה:  צדקת בכל הנקודות, אתה דן על העניין בהגיון כתמיד.  אבל, הרמן חביבי, העיקר אינו השאלה:  מי צודק.  לצערי המדובר הוא ביחסים אל אנשים, אשר איני רוצה לנצלם, וביחוד לא כרגע, לצרכי דברים קטנים.  במקרה דנן אינם צריכים לפעול בצורה הגיונית אלא בצורה פסיכולוגית.  הייתי שוגה, לולא הייתי פורע את חשבוני אתם.  ועכשיו נעבור לעצם העניין.

מן ה"וועלט" כבר נודע לך על התוצאות השליליות של ישיבת הקוראטוריום האחרונה.  אפילו אחד-העם, המתגאה תמיד בשכלו הקר, נאלץ הפעם להסכים, כי להישאר עוד בקרב הקוראטוריום, לא יהיה מן הכבוד לנו.  לצערי מחוייבים אנו לא להגיד את הכל;  אבל לך אומר בסודי סודות:  הטחניקום אבוד, הם פעלו בעזרת התנאים הממשלתיים.  אני גופי משוכנע, כי אף ממשלה בעולם לא היתה מתנה תנאים רעים כאלה תמורת חסותה המפוקפקת, לולא היתה מפותה לכך על-ידי מתווכים מתרפסים.  אפילו הממשלה הצרפתית תבעה מהגימנסיה העברית בירושלים רק 5 שעות בשבוע עבור הוראת השפה הצרפתית.

אפילו ויסוצקי וגיסו צייטלין התמרמרו, כי הם מאוהדינו, אולם מאחר שהכניסו כבר אל העניין סכום של 200,000 רובל, אין להם האפשרות לעזבו, מכיוון שהם המוציאים לפועל של הצוואה.

בגלל ההתרגשות האיומה והצטננות מעטה, אשר תקפה אותי מיד אחרי הישיבה נאלצתי לשכב ימים מספר.  מר ויסוצקי ביקר אצלי פעמיים ביום, ולפני היפרדו הבטיח לי, כי יסע לחיפה רק עמי.

מסתבר, – וההוכחות בידינו – כי ד"ר נתן במיוחד פעל במשך כל הזמן מאחרי גבינו ובצורה לא יפה ולא נכונה.  השתדל במיוחד להשפיע על מר יעקב שיף וניצל את התנגדותו לציונות.  ממכתב אחד הקוראטורים  (פרופ' שכטר) הוקרא רק החצי, כי מחציתו השנייה היתה לטובת הצעותינו וכו' וכו'.

שוב חיברתי תזכיר ושיגרתיו היום בתרגום אנגלי אל כל הקוראטורים באמריקא.  אני שולח לך במצורף טופס גרמני ממנו.  נוסף לכך כתבתי עוד אל ד"ר מגנס, שכטר ולוברסקי.  בעיני זאת התראה מצידי, כי משוכנע הנני, כי ארץ ישראל תגיב על החלטות הקוראטריום בצורה אחרת לגמרי;  היא תכעס עד מאוד, ומחובתי להשמיע מלה מזהירה;  אולי עוד אפשר יהיה למנוע את הרעה שנוצרה.

צירפתי לתזכיר מכתב לוואי קצר.  אחרי שאקבל תשובה, אכתוב עוד לרוזנוואלד ביתר פירוט.  אולי תהיה לך הזדמנות לשוחח אתו על העניין, כלומר על ענייני שלי ועל עמדתו כלפיו.  ויסוצקי אינו רוצה לוותר גם עכשיו על השתתפותי בפרופסורה;  הוא עוד מקווה, שיקראו לי שוב.  אינני מאמין בכך כל זמן שד"ר נתן עומד בראש.  סבורני, כי על-ידי גישה נכונה ועל-ידי תיאור נכון אוכל, בקלות, להמשיך ולהחזיק בפרופסורה כשאעביר את מקום מגורי לארץ ישראל:  וזה יהיה בשבילי הדבר הטוב ביותר.

אסתר כבר בדרכה לחיפה.  היום היא באלכסנדריה דמצרים.  אני מצפה הרבה משהותה שם.

בסוף השבוע אסע לבוהמיה ואחזור ליום 23 בנובמבר לישיבת הוועד הפועל הגדול.  עבודתי מרובה יתר על המידה.  עוד בקשה לי אליך.  באתי לידי מסקנה, אני ועוד ידידים שלי מהוועד הפועל המצומצם, כי באמריקא מטפלים באופן גרוע ביותר.  הייתי רוצה עד מאוד, לבקר באמריקא רק בתכונה של ציוני ללא תפקידים אחרים, אשר אין להם כל קשר בהסתדרות הציונית גופא.  כאן שוררת הדעה, כי בעצם לטובת העניין עלי לנסוע לאמריקא.  אבל זאת היא שאלה עדינה, ורק באופן עדין אפשר לפתרה.  בוודאי לא אצטרך להסביר לך הרבה.

בבית הכל די בסדר.  הלנה מרגישה טוב ובוריס נהיה חרוץ קצת יותר.  דרישות שלום לבביות לך ולמרטה.

שלך,

שמריהו

נ.ב. שילמתי עוד את 3,000 מרק, למרות שלא היתה באפשרותי לשלמם.  בגלל זה נאלצתי לקחת שוב הלוואה.  מאליעזר מקבל אני את החצי.  סלח נא, הרמן חביבי, אבל עליך להבין, כי החלטתי לתקן את הבעיה הכספית, היתה רצינית.

נ.ב.  שמואל שטראוס צריך לפרסם את ענייני הטחניקום ב"טיימס" ובעתונים כלליים אחרים.  גם ריצ'רדס צריך לדאוג לכך, כי העתונים היהודיים יעמדו לצידנו.  יוכיחו נא הציונים פעם אחת, כי הם, כמו שאומרים באמריקא, משתלטים על דעת הקהל היהודית.

 

 

א ל  א ב ר ה ם  א ל י ה ו  ל ו ב ר ס ק י,  נ י ו – י ו ר ק

ברלין, 4.11.1913

לידידי החביב, שלום וברכה!

רבי אשר שלנו [אחד-העם] הראה לי את מכתבך, והנני רואה ממנו, כי גם אותי אתה מאשים, שלא התענינתי בהקהל האמריקני ולא מצאתי לנחוץ להודיעכם ע"ד מצב הענין מזמן לזמן.  קיבלתי בינתיים מכתב מידידנו רבי מגנס, שבו הוא מאשר את קבלת מכתבי מן כ' סיון שנה עברה מחיפה.  במכתב ההוא לא כיסיתי ממנו דבר והראיתי לא ברמזים, כי אם בדברים פשוטים וגלויים על הסכנה הצפויה להמוסד הטכני מצד הרוח המערבית,  שהברלינים מתכוננים להכניס לתוכו.  בדבר זה, שבחרתי דוקא בכצמן להיות שליחי, עשיתי כזאת, מפני שהזמן היה כבר קצר ורציתי שהמכתבים יתקבלו תיכף עם בוא הספינה.  ושנית הלא כצמן התיעץ גם עם הלשכה הציונית ובטח מילא את מלאכותו באמונה.  ושלישית, ידידי, מי משגיח בדברים קטני ערך כאלה, במקום שהשלהבת אחזה במוסד חשוב כזה, שאמרנו כי בצלו יחיה הדור הצעיר בארץ.

איך שיהיה, וגם האמריקנים עזרו להמתבוללים ע"פ נוסח ברלין וצרפו סוף סוף את דעתם לדעת הברלינים.  ההחלטות של ד"ר נתן נתקבלו.  ואנחנו יצאנו מהוועד.  נצחו ערלים את מצוקים וארון התחיה נשבה.  אני לא איבדתי עוד את תקוותי, כי חלוצינו בארץ לא יתנו לבלוע את הקודש.  חיברתי תזכיר מיוחד ושלחתי אותו לחברי הקוראטריום באמריקא והעתק אחד גם לידידנו מגנס, וגם מכתבים מלווים כתב צרפתי להתזכיר.  אנא התראה נא עם ד"ר מגנס ועם פרופ' שכטר והשתדל לפעול ביחוד על האחרון, כי יעזוב לזמן מה את חשבונותיו עם הספרות העברית החדשה, שאין לה שום שייכות להטחניקום בחיפה, ויעשה כל מה שיש ביכולתו להשפיע על חברי הקוראטריום שיחזרו בתשובה.  אין אני חוזר על פרטי הענין, מפני שתמצא את החומר הדרוש אצל ידידנו מגנס.

מה שנוגע לי הנני חושב את עצמי במדרגה יותר גבוהה כביכול מיעקב אבינו, מפני שהוא עבד בעד רחל וקיבל את לאה, ואני אחרי חמש שנות עבודה, אפילו לאה אין לי והנני חושב עוד הפעם מחשבות שונות איך לברוא בעדי אפשרות שאוכל להשתקע בארץ.

גם זאת עליך לדעת.  רבי דוד [ויסוצקי] ורבי יוסף [צייטלין] אע"פ שלא יצאו כנגד החלטות רוב הקוראטריום, אבל לבם מהסס בקרבם ומבינים הם את העול הלאומי שנעשה להמוסד, איך רימו אותם ואיך עסקו כל הזמן באונאת דעת הבריות.  זה כשנה וחצי שהחברה "עזרה", שכל כך האמנתי בה ובמנהיגיה, החלה להנהיג את השיטה הגרמנית בבתי הספר שלה בארץ ע"י הוספה מחול על הקודש.

בהסתדרות הציונית יש לי עבודה רבה וטרוד אני כמעט כל הימים, ולו הייתי בבחינת צדיק, הייתי משכים ומברך:  ברוך שעשני ציוני ולא עשני כי"ח ולא עשני הילפספעראיין וכו'.

איני רוצה להימנע מתקווה, כי הצדק והישר עוד ינצחו וכי הטחניקום בחיפה יתנוסס עוד לתפארת לעמנו, אבל בנו תלויה הגאולה, וכל אחד מאתנו מחוייב להציל מיד עושקו.

שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

שלום וברכה לאסתר היקרה שלך ולבניך.  מה נשמע אצלך?

 

א ל  ח י י ם  ו י י צ מ ן

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 5 בנובמבר 1913

חיים היקר!

קראתי את מכתבך אל טשלנוב ואני רואה, שמצב רוחך עצוב לרגל השתלשלות הענינים בקוראטוריום של הטחניקום.  לדעתי אין לנו מה להצטער:  המשבר צריך היה לבוא מוקדם או מאוחר, ואנחנו צריכים היינו לשלם "רבי געלד", כדי להיווכח סופית, שאסור לנו להקדיש את כוחותינו לארגונים אחרים, ואפילו בשביל התחלות ארצישראליות, אם אנחנו רוצים, שארץ ישראל תתפתח ברוחנו.  נסיון זה עם ה"הילפספעראיין" ישמש לנו לקח גם בארגון העבודה בבעיית האוניברסיטא.  ר' אשר [אחד-העם] מסר לך בוודאי פרטים מהישיבה ומההתיעצויות המוקדמות.  אגיד לך דבר אחד.  לכל כך הרבה ערמה, שקרנות ושפלות לא ציפיתי מאדונים אלה, למרות שבשנה האחרונה למדתי די.

ואחרי כל זה אני מביט בבטחון על עתיד הטחניקום.  המלחמה לא נתסיימה עם יציאתנו, אלא רק מתחילה עכשיו.  צורתו של המוסד צריכה להשתנות באופן יסודי תחת לחץ "ארץ-ישראל שלנו".  לטחניקום הגרמני בחיפה לא יהיו מורים הגונים ולא תלמידים.  טחניקום נשאר טחניקום, כמו במיטוויידה וכד'.  אנשים שאינם בררנים יעדיפו תמיד את אירופא על א"י, מפני שהכניסה לטחניקומים אינה יכולה אף פעם להיות מוגבלת, והנוער הלאומי יחרים טחניקום גרמני בחיפה.  אפילו בבתי הספר התיכוניים לא יהיו די תלמידים.  ארץ-ישראל הצעירה לא תשלח שמה את בניה, ומרוסיא שולחים את הילדים לא"י רק לבתי ספר עבריים.

אני שולח לך העתק של התזכיר, ששלחתיו אל חברי הקוראטריום האמריקאיים.  אני בטוח, שגם שם ימחו.  השפיעו עליהם באמצעים בלתי טהורים, ע"י הפחדה וכו', אשר בן ישעיהו יספר לך קצת.

אפילו ויסוצקי וצייטלין נשאר בלתי מרוצים מאוד מהמצב שנוצר.  גם הם הצביעו תוך רגש של פחד.

אל תצטער, יקירי, יתכן ש"גם זו לטובה".  לקח טוב, אם כי יקר, בשביל עבודתנו להבא.

אחרי הישיבה חליתי ונפלתי למשכב.  נבהלתי שמא חוזרת ההסטוריה של השנה שבעברה, גם  הרופא נבהל.  אולם, ברוך השם, חזרתי מהר לאיתני.  שכבתי ששה ימים.  ביום ו' בבוקר אני נוסע לפראג, אבקר גם במקומות אחרים בבוהמיה.  היה טוב מאוד לוא באת לברלין לשבת ה-22, כלומר יום לפני הישיבה.  היינו מספיקים לשוחח.

דרישת שלום לבבית לוויירה וללינה.

כולי שלך

שמריה

 

א ל  ב צ ל א ל  י פ ה,  י פ ו

ברלין, 5.11.1913

בצלאל יקירי!

קיבלתי את מכתבך מברינדיזי.  השקפתי כהשקפתך בדבר שאלת המורים הלאומיים, כלומר בדבר השאלה, אם מותר להם לקבל עליהם את המשרה בחיפה או לא.  אבל הדעות פה נחלקו.  יש מתירין ויש אוסרין.  הד"ר בירם השתדל כי יתנו לו בכתב, שיש לו הרשות להורות לכה"פ את מקצועות דברי הימים והגיאוגרפיה בעברית.  עד כה לא נתנו לו אישור כזה בכתב ויוכל היות, כי גם לא יתנו לו.  ודע לך, כי האדון אפרים כהן קיבל פקודה "להכין את הלבבות" בארץ ישראל ובוודאי ישתדל לחבר "תזכירים" ממין אחר לגמרי.  והלא יודע אתה, שנקל לאסוף חתומים בא"י על כל צרה שלא תבוא.

אנחנו עשינו, כל מה שגזר עלינו רעיון התחיה.  הגיעה השעה שתוכיחו לכל העולם העברי את אי האפשרות של מוסד הקורא להתבוללות כזו בא"י.  את אשר יגורתי בא לנו.  אני זה לפני שנה העירותי את תשומת לבם של חברינו, כי נמכרנו בחשאי, וטענו תמיד נגדי, כי מפריז אני על המידה.  כעת נוכחו לדעת, שהצדק היה אתי.  ועוד שנית עליך לדעת, אנחנו מצידנו, בהיות שאנו עומדים בראש התנועה הציונית, לא נעמוד בקשרי המלחמה, ואפילו בהצעות לא נבוא, ומה שאני כותב לך כעת, הנני כותב רק לך ולעצמך.  לפי דעתי נחוץ, שמרכז המורים יבוא לפנינו בהצעה:  לפתוח בית ספר בינוני בחיפה ודוקא תו"מי.  בית ספר כזה יעלה במשך השנה הראשונה מן י"ב עד ט"ו אלף פרנק.  חושב אני, כי הועד האודיסאי ישתתף בזה, וגם אנו מצידנו בוודאי נשתדל לעזור להוצאת הדבר הזה אל הפועל עד כמה שידנו מגעת.  באופן כזה אולי ננצח מן השעה הראשונה.  כמובן, איני מתווה לפניך את הדרך שתלכו בו, והנני מסתפק לע"ע רק ברמזים של עצות.  עוד עליכם לדעת, כי חלילה וחלילה לכם להטעים, כי נלחמים אתם נגד הגרמנית לשמה, מפני שאזי תקנו לכם שונאה גלויה וידה תהיה על העליונה.  צריכים אתם לבאר, שאינכם נלחמים נגד השפה הגרמנית בתור שפת קולטורא, כי אם נגד אלה המגדישים את הסאה, והמזיקים אפילו להתפשטות השפה הגרמנית ע"י שכופים הם הר כגיגית ואונסים ממש לקבלה.

מאחורי הפרגוד שמעתי כי הד"ר כהן, המזכיר של הה"פ מתכונן לבקר את הארץ, ואולי גם הד"ר נתן.  דעו לכם, כי מחויבים אתם להראות להאדונים האלה, עד כמה טמטמו במזיד את הכרתם, אבל להראות את זאת באופן בולט.

מחלתי עברה ת"ל והנני עובד ועובד בלי הרף.  מחר בבוקר הנני נוסע לפראג ואבקר בבהמן עוד ערים אחדות.  שלום לאניוטא היקרה, למרים הנחמדה ולאסתר'קע שלי.  מפראג אכתוב לה אודות כל.  ברוך שלנו נעשה לילד כל כך נחמד.  מורו כעת הוא מר פינחס כהן ואני כל כך שבע רצון ממנו.

אמור ליוסף [לוריא] כי יבוא תומ"י בהצעה ע"ד בית הספר התיכוני כדי שנקבל את הצעתנו עוד לפני כ"ג דנא.

כולו שלך, באהבה

שמריה

 

ל פ ר ו פ '  ש.  ש כ ט ר,  נ י ו – י ו ר ק

ברלין, ב' חשון תרע"ד

ידידי ואדוני הנעלה!

לא זכיתי לקבל ממך תשובה על מכתבי האחרון.  שמעתי, כי מתרגז אתה גם עלי, ואני איני יודע פשר דבר.  נניח, כי הצדק אתך ביחוסך לספרות העברית החדשה, אבל מה אני, כי תלין עלי.  אני לא רק שלא כתבתי רומנים, כי אם לא עסקתי בהם אפילו הלכה למעשה, ואם כועס אתה על מוסינזון, לפי דעתי אך לחינם – מדוע אתה נפרע ממני, והכי יש לי עמדו עסק של שותפות?

כתבתי ע"ד מצב הענין בפרוטרוט לידידנו מגנס.  הוא בוודאי יתיעץ גם עם כבודך.  לא אאריך בדברים ואומר לך בקיצור, כי איך שלא נתיחס אל עבודתנו התרבותית בא"י, לא מפי האדונים הברלינים נהיה חיים, ולא מהם תצמח ישועת ישראל, וכל מי שעוזר להם כעת עתיד ליתן את הדין לפני כס המשפט של ההסטוריה שלנו.  יודע אני מה עשו בברלין גם עם מכתבך, אדוני, אבל אין לי רשות לפרסם את הדבר.  חקור בעצמך ותמצא פתרון החידה:  בברלין עשה מכתבך רושם כזה, כמו גם אתה מסכים לשיטתו של הד"ר נתן, שאין בה בניה אלא סתירה.

הנני עושה עוד נסיון אחד ושולח תזכיר מיוחד להקוראטורים באמריקא, אולי יבינו את האמת ויחזרו בתשובה, אם כי קשה יהיה לתקן מה שפגמו כבר.  הנני מבקש אותך בכל לשון של בקשה, שתעזוב לזמן מה את חשבונותיך עם הזרמים החדשים בספרות העברית, מפני שלא מוסד ספרותי נבנה כעת, כי אם מוסד גבוה בעד לימודים ומדעים, ושצריך היה להיות עברי ויצא גרמני מכף רגלו ועד ראשו.

אחד-העם, ד"ר טשלינוב ואני עבדך עשינו מה שגזר עלינו רעיון התחיה, שתחת דגלו התאספנו כולנו.  בכוחכם, יחידי הסגולה שנשארו בהוועד, לעמוד עוד גם כעת בפרץ ולבטל את ההחלטות, שנתקבלו ע"י אחיזת עיניים.

יודע אני את השפעתך הגדולה על סביביך, ומובטחני שבידך עוד למנוע בעד המחלוקת הקשה, העלולה להתפרץ ביחוד בארץ ישראל לרגל הענין הזה.

סלח לי, אדוני וידידי, אם נמלטו מעטי איזו דברים חדים כלפי מי שיהיה.  אבל יודע אני היטב את המצב, חקרתי ודרשתי אותו ומתירא אני מפני התוצאות הכרוכות בעקב החלטות כאלו שנתקבלו בברלין.

בברכה כפולה ומכופלת ובברכת ציון

שלך בידידות נאמנה

שמריה הלוי

 

א ל  מ ש ה  כ ר פ ס

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 26 בנובמבר 1913

משה בן יהודה היקר!

כשנתקבל המברק ממך, לא הייתי בברלין.  רק בימים אלה חזרתי ממסע של שבועיים על פני בוהמיה.  גם אחרי חזרי לא יכולתי לענות לך מיד, מפני שחכיתי להחלטת הוועד הפועל הגדול בענין יחסנו להבא לטחניקום.  הוועד הפועל הגדול אישר פה אחד את דרכי פעולתנו והוא ינקוט מצדו בכל האמצעים, שהשפה שלנו תישאר השלטת בבתי הספר שלנו בא"י ושלא לתת להכניס "פוליטיקא" לבית-הספר הקיים.  המאורעות בא"י הקדימו אותנו.  כמעט כל בתי הספר של ה"הילפספעריין" סגורים.  שובתים התלמידים ורובם של המורים.  אגודת המורים פותחת בית-ספר ריאלי עברי בחיפה וחושבת גם על בית מדרש למורים בירושלים.  דעת הקהל בא"י נרגזת מאוד.  הד"ר נתן והד"ר כהן מה"הילפספעריין" נסעו בחיפזון לא"י.  אינני סובר שהם יצליחו להרגיע את דעת הקהל.  בא"י מתייחסים אל החלטת הקוראטוריום כאל פשע לאומי.  מתברר, משה בן יהודה, שההצבעה בענין השפה בטחניקום התנהלה לא לפי כל כללי היושר.  מתברר אחר-כך, שהאמריקאים לא קיבלו ידיעות מדוייקות.  פניתי אל האמריקאים בתזכיר ואני מחכה לתשובה.  בכל אופן אני בטוח, שהחלטות הקוראטריום לא תתגשמנה אף פעם באופן מעשי.  חבל רק, שהכניסו פירוד לעניין, שיכול היה לאחד את היהודים.

בנוגע למחאה שלך, משה בן יהודה, הייתי סובר, שכדאי להציע לך לחכות עד שישובי הד"ר נתן מארץ-ישראל.  אולי יחזור בו, אם כי האמונה בחדירת אור לקוראטוריום חלשה מאוד.  אם הקוראטוריום לא יעשה הנחות, צריך יהיה לקבל בחזרה את 10,000 המארקים שלך, דבר שאפשר יהיה בוודאי לעשותו.

תודה לך, משה בן יהודה היקר, על דאגותיך למעני באופן אישי.  בוודאי קשה היה לי להיפרד מהשאיפה, שטיפחתי אותה במשך שנים רבות, אבל אין מה לעשות.  אקווה שתיווצר בשבילי הזדמנות שניה לעבור לא"י.  הנה אנו ניגשים עכשיו לארגון עניין האוניברסיטה העברית.  נבחרתי למזכיר כללי של הוועד המכין.  אנחנו כולנו בטוחים, שהעניין יתקדם.  לי נעים יהיה לעבוד במקום, שהעקרונות העבריים לא יתערערו.

תודה לך גם על הסיוע, שסייעת לד"ר יעקובסון.

ממר [בצלאל] יפה מיפו קיבלתי מכתב, שבו הוא מציע לי לקנות ממנו את מגרשו בתל-אביב.  זה הוא המקום היפה ביותר, בתל-אביב, שטחו קרוב ל-3,500 אמה.  המחיר הסופי 7 פראנק האמה, כך שכל המגרש יעלה 2,500 פר'.   עם עזיבתי את הקוראטוריום נתבטלה תכניתי בדבר השתקעותי בחיפה.  יש לי שם מגרש, ששילמתי בעדו 8,000 פר'.  מציעים לי עכשיו בעדו 12,000 פר' במזומנים, זה אחד מידידי בפטרסבורג.  6,000 פר' יש לי, עודף מהסכום, שהקציבו לי להקמת בית.  הייתי רוצה מאוד לרכוש לי את המגרש ביפו.  אני מקווה להיפגש אתך בא"י ואם המגרש הזה ימצא חן בעיניך, אמסור אותו לך ברצון רב, בהשאירי בשבילי 1,200 אמות מרובעות.  היה נשאר עוד 2,300 לבניית קייטנה הגונה.

אני עובד בהסתדרות הציונית במרץ רב ואני מקבל משכורת 10,800 מארק בשנה.  כמובן, סכום זה מכסה רק 60% מהוצאותי, מפני שהחיים בברלין התייקרו מאוד.  את הגרעון אני צריך להרוויח מכתיבה.  קצת קשה, בכל זאת אני מאושר, שאני משרת כולי עניין, שאני אוהב אותו כל כך ושנותן לי סיפוק רוחני גדול כל כך.  פעם ראשונה בחיי היה עלי להסכים לקבל משכורת בעד עבודתי הציונית.  ברם אנחנו כולנו בדעה, שעקרון זה של מתן משכורת הוא בריא, ובקונגרס הבא נציע הצעה בדבר מתן משכורת לכל חברי הוועד הפועל הציוני המצומצם.  אי-אפשר לעסוק בציונות רק דרך-אגב, יש להקדיש לעבודה זו את  כל הזמן.  תפקידינו גדלים, וגם ההסתדרות גדלה, ועבודה יש מספיק בשביל כולנו.  אני מרוצה מאוד, שהצלחתי האישית גדלה גם היא.  אין ביכולתי להענות אפילו למחצית ההזמנות, שאני מקבל מכל הצדדים, הן מגרמניא והן מארצות שונות אחרות.  התחלתי להשתדל שיוציאו אותי מנתינות רוסית.  אם הדבר יעלה בידי, אסע גם לרוסיא.

מאַניה שלנו אנחנו מקבלים מכתבים משמחים מאוד.  היא מאושרת, שהיא חיה בתל-אביב והיא עוסקת הרבה בלימוד השפה העברית והאנגלית.  הלנה בת בוריס, מרגישה את עצמה טוב, ובננו מתפתח יפה מאוד.  אנו כולנו שולחים לך, לפולינה בת גריגורי היקרה ולכל בני ביתכם דרישת שלום לבבית ביותר.

כל טוב מאחל לכם,

המסור לכם, שלכם

ש. לוין

שמחתי מאוד על הידיעה בדבר בחירתו של ברונשטיין (*רב מטעם ביקטרינוסלב).  אני מביע לכם את תודתי הרבה על האמון, שאתם רוחשים ליורשי.

 

א ל  ב צ ל א ל  י פ ה,  י פ ו

ברלין, 26.11.1913

חביבי בצלאל,

לצערי, חביבי, הנני טרוד כל כך, עד כי אין לי באמת אפילו שעה קלה פנויה.  ישיבת הוועד הפועל היתה ע"פ תכנה היותר עשירה ומלאה מן היום שנכנסתי לההנהגה.  יש לנו עבודה, ההסתדרות שלנו מתרחבת מיום ליום.  נהניתי מאד מנסיעתי בבהמן.  הרושם היה חזק, והמונים המונים מסתפחים על הסתדרותנו.

הידיעות מהארץ ע"ד המחאות וההתלהבות עשו גם עלינו רושם אדיר.  חזקו אחינו ואמצו ויהיה אלוהי העברים עמכם, חלוצינו החביבים.  בישיבת הוועד הפועל הגדול ניסו אחדים לבקר את צעדינו, אבל חזרו מהשקפתם והביעו לנו את הסכמתם פה אחד.  לע"ע החליטו לתמוך בבית הספר העברי בחיפה בסכום של 10,000-8,000 פר' לשנה.  בדבר החלטותיכם האחרות הננו מחכים להרצאתכם המפורטת.

כתבתי לך וגם טלגרמנו כי ד"ר נתן וד"ר כהן מה"עזרה" נסעו לא"י.  בוודאי ישתדלו לרמות את דעת הקהל בא"י גופא ע"י גילוי דעת מצד בעלי החלוקה.  ראו נא והשתדלו למרר את חייהם שמה, כדי שיבינו, איך הם מחריבים את הישוב.  מלחמה צריכה להיות לנו, מלחמה בלי חמלה עם מהרסינו היוצאים ממנו.  צריך להראות להם באופן גלוי ובולט עד כמה שנואים הם, שיטתם ומעשיהם על הישוב החדש.

בדבר המגרש כתבתי עוד הפעם היום למר כרפס.  חכה נא, ידידי, עד שאקבל את תשובתו ואודיעך ע"י טלגרמא.

פה הננו מלאים תקוה, כי יעלה בידנו לנחול נצחון, וכי כל הרוחות שבעולם לא יזיזו את העברית שלנו ממקומה.  אמור נא לאהרונוביץ כי מודה אני לו בעד מכתבו, וכי מבקש אני אותו להמציא לידנו הרצאות מזמן לזמן.  לכשאפנה מעט אשיב לו.  הנני כל כך עמוס בעבודה.

מאושר אני, כי לכה"פ בתי היקרה היא כעת בארץ ומגיש לכם, חביבי, תודה עמוקה.  שלום ליוסף [לוריא], שלום להלוחמים ולכל ידידינו המשותפים.

שלך

באהבה גמורה

שמריה

הקר נוסע לחיפה.  ישהה ביפו, אין לו שום אפשרות להתפטר כעת ממשרתו.  אנא התיחסו אליו בחיבה, כי הוא אחד מהמצוינים שלנו.  לע"ע הן הטחניקום אינו נפתח עדיין והוא יעסוק לע"ע רק במלאכת ההכנה, שאותה אי אפשר להחרים בשום אופן, וכשתגיע השעה יעמוד בוודאי על צדנו.

 

א ל  א ח ד  ה ע ם,  ל ו נ ד ו ן

אֶלברפלד, 9.12.1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

בל תכעס עלי, יקירי, בל תדינני לכף חובה.  עמוס הייתי לא רק בעבודה, אלא גם בשעת-הרת-עולם.  מיד כשקמתי ממחלתי, שתקפה אותי תיכף אחרי ישיבת הקוראטריום, לא ידעתי מנוח.  איזה כוח נעלם דחף אותי והחילותי את עבודתי.  הרגשתי שארץ ישראל החדשה תצוה עלינו בקול נגיד לצאת לישע ה' בגיבורים.  המרכז הציוני החליט עד כה לתת בעד יסוד בית ספר עברי בחיפה 10,000 פר', בעד יסוד בית ספר למורים בירושלים כ' אלף פר' ובעד תמיכת בית ספר עברי עירוני ביפו 50,000 פר'.  כמובן, זוהי רק התחלה.  הוועד האודיסאי הקציב גם הוא למטרה זו כ"ה אלף פר'.  אנחנו עומדים בתמידות בקשר עם מרכז המורים.  מצידנו איננו באים בהצעות חדשות, כי אם תומכים בהצעות שמתקבלות ע"י מרכז המורים בהסכמת הוועד המיוחד שנוסד למטרה זו ביפו.  ה"עזרה" מחוייבת להיכנע, ואם לא נפול תפול, מפני שאנחנו מזרע היהודים.  הקנאה לשפתנו ולקנינינו הרוחניים הגיעה להתרוממות הרוח מאין כמוה.  היום קיבלתי העתק מטלגרמא של מרכז המורים, שלא ניתנה עוד להתפרסם:  כל המורים בבתי הספר של "עזרה" בירושלים עוזבים את ה"עזרה", אם לא ימלא את דרישותיהם להורות רק בעברית בלי יוצא מן הכלל.  להגרמנית הם מפנים רק מקום שפה זרה.  לד"ר נתן נתנו ארכה של ד' ימים.  ד"ר נתן מאיים, כי יסגור את כל בתי הספר.  אפילו דוד ילין כותב לי, כי צריך לברך על המשבר הזה, "מפני שעל ידו נצא משעבוד לגאולה ומעז יצא מתוק".  יקירי ורבי!  החלמת, כי עוד בימינו יקום דור חי כזה היודע להגן באופן כזה על קנינינו, על שפתנו ותרבותנו?  מתקנא אני בך, שזכית לכך, מתקנא אני בך, שזכית לראות את עולמך בחייך.

אצלי אין שום ספק, כי ננחל נצחון גדול, כי מעתה יבינו הכל את ערכה של העבודה התרבותית בארץ, ולא יתנו עוד לאחרים להתעלל בתרבותנו.

ביקרתי את מדינת בּאֶהמן.  בכל מקום יש לנו כעת לוחמים נלהבים.  ביקרתי רק ארבע ערים, ונאסף שמה בעד העבודה התרבותית עשרת אלפים כתרים.  כעת הנני מבקר ערים אחדות במערבה של גרמניא ומקווה אני לראות ברכה גם פה.  ביום א' הסמוך הנני שב ברלינה ואמציא לך העתק של מכתבים אחדים מענינים, מאמריקא, גם שמה המלחמה אך זה מתחילה להתלקח ובמהרה יווכחו גם אדונים כשיף, שיש מגינים על השפה ושומרים לתרבותנו.  מהרה ישמע את הקריאה:  "הכזונה יעשה את אחותנו?".

בעדנו אין כל מקום ליאוש.  אדרבא.  ירא אני לבוא בהשוואות, אבל לדידי חזי לי כמו תקופת החשמונאים נשנית עוד הפעם.

בה"וולט" נדפס בגליון האחרון מאמרי בדבר מכתב החוזר של ה"עזרה", מעין פתיחתא להידיעות בדבר הטחניקום.  שלחתי מאמר גם ל"הרסוועט", אבל גם שמה לא חתמתי את שמי.

אחת הובררה לי:  כי לא היתה לנו שום רשות מוסרית להישאר בהקורטריום אפילו רגע אחד.

מברלין אכתוב לך מיד כשאשוב.

שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי

 

ל ד " ר  י.  צ' ל נ ו ב,  מ ו ס ק ב ה

ברלין, 26.12.1913

לידידי החביב, שלום וברכה!

כששקלנו את ההצעה בדבר אפשרות נסיעתי לאמריקא, החלטנו להימלך גם עם אנ"ש בניו-יורק, ושאלנו את חוות דעתם של מגנס ושל הפדרציה.  והנה היום נתקבלה תשובה טלגרפית:

"Reise Levin nicht ratsam.  Sitzung Kuratorium 17 Januar.  Schiff telegraphiert Hilfsverein, dass Nathan ebenfalls nicht kommen soll nach America".            

[נסיעת לוין אינה רצויה.  ישיבת הקוראטוריום ב- 17 בינואר.  שיף טלגרף להילפספראיין, כי כמו כן אל יבוא נתן לאמריקא].

מזה מוכח, כי גם במחשבתו של ד"ר נתן עלתה לנסוע כעת לאמריקא, כדי להשפיע על הקוראטריום.  אם כי ראיתי מראש, כי כל "שאלה" היא בחזקת "טרפה", בכל זאת לא מצאתי לנכון לנסוע מבלי שאול לראשונה את פי האמריקנים.  אמנם גם כעת איני בטוח עוד, כי ד"ר נתן לא יסע, ואם יסע הוא, אזי נחוץ עד למאוד, שגם מקומי לא ייפקד שמה בשעת ישיבת הקוראטריום.  למגנס לא כתבנו, כי משפחת וו[יסוצקי] הציעה לקבל על עצמה את הוצאות הנסיעה.

ד"ר נתן עזב את הארץ.  היתה טלגרמא בה"פרנקפורטר צייטונג", כי הציונים והטרוריסטים (כלומר:  ילין, בן-יהודה, זוטא וכו') מתחילים לנוח מזעפם, וכי כל מוסדות ה"עזרה"פתוחים.  כמובן אין בזה אלא עוד הפעם אחיזת עיניים גסה וחוצפא יתרה.  הרוחות בארץ לא נחו כלל, ובבתי הספר של "עזרה" נשארו לא יותר מחמישית התלמידים.  הנשארים מקבלים תמיכה מאת ה"עזרה", ובלבד שלא יהיו מוכרחים מנהלי ה"עזרה" לסגור את בתי הספר לגמרי.

ע"פ נוסח הטלגרמא וע"פ טכסיסי המלחמה של אדוני ה"עזרה" חושב אני, כי המלחמה פה תתפרץ עוד יותר בחזקה אחרי שובו של ד"ר נתן.  אדוני ה"עזרה" אינם יודעים עוד כל גבול ומוכנים המה לעסוק במלשינות אפילו, ובלבד להבאיש את הציונות.  ה"עזרה" הפיצה בשלושים אלף אקסמפלארים את המאמר של ה"האמבורגר פאמיליען בלאטט", מלא חרפות וגידופים על היהודים הרוסים.  בהמאמר הזה נאמר בפירוש, כי אין זו רק מלחמה בעד העברית, כי אם שנאת הרוסים להגרמנים.

היחידי, שהיה יכול כעת, ושעליו מוטלת גם החובה המוסרית לעשות כזאת, להתרות באדוני ה"עזרה", שישובו מדרכם המסוכנת הזו, הוא ידידנו ר' דוד וו[יסוצקי].

עוד נאמר בהמאמר הנזכר, כי ממקור נאמן ידוע להמערכת, שבקרוב תעלה השאלה בדבר מלחמת השפות בארץ ישראל גם על שולחן הרייכסטאג, ושבהשאלה הזו יגעו הפעם לא-יהודים.

היו לנו ישיבות תכופות עם ד"ר רופין ועם ד"ר אויערבך מחיפה בדבר שאלת סידור העבודה בארץ.  הידיעות, שאנו מקבלים מכל הארצות, משמחות.  אין שום ספק, שיעלה בידנו לאסוף את הסכומים ולבסס את בתי הספר בארץ על יסוד בריא עברי.  ד"ר נורדוי הוא כולו על צדנו, במלחמה הזו.  יוצא מן הכלל הוא ר' דוד וולפסון.

שמעתי, כי ד"ר נתן נוסע לראשונה כעת לקושטא ויעשה שמה ימים אחדים.  בוודאי ישתדל להשפיע על הממשלה המרכזית, ובטח ישוב גם מקושטא בבושת פנים.  באנגליא ובצרפת עומדת היהדות, כפי שניכר מהעתונים על צדנו.

בראשית ינואר הנני נוסע לקנינגסברג ואשוב לברלין בחמישי לחודש, ומי"א ינואר ואילך אבקר ערים שונות בגרמניא ובאוסטריא.  נחוץ לי לדעת, מתי חושב ר' דוד וו[יסוצקי] להיות בברלין.  הנני שונה עוד הפעם, נחוץ עד למאוד שיבוא הנה בהקדם האפשרי.

ושלום לך, יקירי, מאת אוהבך

שמריה הלוי

 

א ל  א ח ד  ה ע ם,  ל ו נ ד ו ן

ברלין, 26.12.1913

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

בט' לחודש שלחתי לך מכתב מ"עלבערפעלד" והבטחתי לכתוב לך מברלין מיד כשאשוב.  והנה זה יותר משבוע, ששבתי מנסיעתי בנפות הרהיין, ועדיין לא הספיקה לי השעה לכתוב לך שנית.

ע"ד עצם המלחמה בארץ אין לי צורך לכתוב.  כל הידיעות הבאות בה"וולט" מנופות על יסוד ההרצאות שאנו מקבלים בתמידות מאת מרכז המורים ומהמשרד הארצי ישראלי.  דברים רבים מכסים אנו לע"ע מאת קוראינו, כמו ההשתדלות להשפיע על הרשות המקומית ביפו נגד הגימנסיה העברית ונגד "תל-אביב".  מחכים אנו לצעדים כאלה מצד הברלינים גם פה, ובכל זאת אין אנו מפחדים כלל, מפני שהאמת על צדנו, ומפני שהגיעה כבר השעה לפזר את ההשקפה, שגרמניא מחבבת אותנו.

לפני ימים אחדים קיבלנו טלגרמא מד"ר טשלינוב, שהוא שוהה כעת במוסקבה, כי משפחת וויסוצקי רוצה לדרוש בכל תוקף לבטל את החלטות הקוראטריום, וכי מבקשים הם אותי, שאצא לאמריקא, כדי להשפיע על חברי הקוראטריום שמה.  עניתי, כי איני יכול לעשות דבר כזה בחפזון, והצעתי, כי לראשונה מחויבים להימלך בשאלה הזו בא-כוחה של משפחת וויסוצקי ושלושת החברים שיצאו מהקוראטריום.  בינתיים טלגרמנו גם למגנס ושאלנו את חוות דעתו הוא.  נתקבלה תשובה שלילית nicht rasam.  מעניין הדבר, כי בטלגרמא הזו מודיע אותנו מגנס, שמר שי, טלגרף גם לההילפספראיין שגם נתן לא יבוא כעת לאמריקא.  מוכח מזה, כי במחשבתו היתה ללכת.  אמנם יוכל היות, שד"ר נתן או אחר מהה"פ ילך בכל זאת לאמריקא להשתתף בישיבת החברים שתהיה שמה ב-17 לחודש ינואר.  אנחנו נעמוד על המשמר, ואם אך הה"פ ישלח בא-כוח לאספה הזו, אלך גם אני.  די לנו במלשינות מסותרת בארץ ישראל, ונחוץ לקום נגד שיטה כזה בהקוראטריום עצמו.

שאלת הכסף אינה מפחידה אותנו.  הציונים מרימים תרומות לפי ערכו של המצב, וגם רבים שאינם ציונים עוברים אל צדנו.  בטוחים אנו, כי הנצחון יהיה על צד הישוב החדש.

ד"ר נתן התחיל לכתוב מאמרים בעברית, הלא הם נדפסים בה"מוריה".  דוד ילין, בן יהודה, לוריא וכדומה, המה הטרוריסטים, מחריבי הישוב.  בוני הישוב והדואגים בעד הרוח העברי המה מנהיגי ה"עזרה".

והנני שלך באהבה גמורה

שמריה הלוי

 

א ל  ד ו ד  ו י ס ו צ ק י,  מ ו ס ק ב ה

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 30.12.1913

דויד בן ואסילי הנכבד מאוד!

התנאים מאלצים אותי לכתוב לך שוב לרגל מצב העניין בארץ-ישראל.  אם רק ישנה האפשרות הקטנה ביותר, היית אתה יכול על-ידי התערבותך האישית לשים קץ לאותה פולטיקה מזיקה, שמנהל אותה עכשיו הד"ר נ[תן] במרץ כה רב, בארץ-ישראל, בקושטא וכאן.  אין היא נרתעת מפני שום אמצעים והיא משתדלת להרוס בלי רחם את כל מה שהושג בארץ-ישראל בעמל ומרץ של טובי אנשינו.  השתדלו להשפיע גם על הקונסולים הרוסי והצרפתי בירושלים, אבל הדבר לא הצליח.  לא אכתוב לך פרטים, השערות מסמרות כשקוראים דו"חות עליהם.  ה"הילפספעראיין" הרשה לעצמו להפיץ כרוז ב-30,000 טפסים, שבו הוא מגדף את יהדות רוסיא ברוח הפורישקביצ'ים (*מנהיג "המאה השחורה") וכד'.  האם גם זה יעבור בלי עונש?  אני רואה עכשיו את מעשי הד"ר נ[תן] כמעשי בן-אדם שאינו שפוי בדעתו, שאיבד את שוויון המשקל המוסרי.  אם לשפוט לפי האיומים עלינו, הרי אלה הם רק פרחים (ראשונים), ועלינו להתכונן למעשים חדשים, חמורים יותר מצד נתן.  אם תוכל לבוא לברלין, יהא רק לימים אחדים, אעמיד לרשותך את כל החומר.

אני שולח לך לוטה בזה העתק של מכתב, שאני שולח היום אל מר שיף.  מנסיעתי לאמריקא לא יצא כנראה כלום, מפני שספק אם תתגשם.

כל טוב לך.

שלך המסור לך

ש. לוין

דרישת שלום לבבית לסרגיי בן אוסיפ.

 

א ל  ד " ר  י.  ל.  מגנס,  נ י ו – י ו ר ק

31.12.1913

לידידי היקר, שלום וברכה!

מחר נשלח לך את ההרצאה הרשמית בדבר מצב הענינים בארץ ישראל לרגל הסכסוך בדבר השלטת השפה העברית.  אמנם יש דברים הרבה שבע"פ, שאי אפשר למסרם בכתב.  דע לך, יקירי, כי אפילו בה"חירות" (*כתב-עת בירושלים) גילו טפח וכיסו טפחיים על כל הנבלות והשערוריות שהרשו למו לעשות ד"ר נתן, מזכירו ד"ר ברנהרד כהן ומר אפרים כהן.  ד"ר נתן ישתדל בוודאי להשפיע על מר יעקב שיף ויסתיר ממנו דברים הרבה, אבל דע לך, ואני מקבל עלי את כל האחריות בעד אמיתות הדברים, – כי ד"ר נתן התנהג כסנבלט בשעתו והשתדל בכל האמצעים לגרות בהישוב החדש לא רק את הקונסול הגרמני, כי אם גם את יתר הקונסולים וגם את הממשלה הטורקית, ולו היה לו כוח, כי אז היה מחריב בבת אחת את כל הישוב.  גם סגן הקונסול האמריקני, מר אדלמן נפתה והתחבר לאפרים כהן והתערב בריב לא לו, כמו שתראה ממכתבו לד"ר [יצחק] לוי בירושלים (המכתב של אדלמן, כלומר העתק ממנו, רצוף בזה).

מצטער אני מאוד, שדחיתם את הצעתנו, שהיא היתה גם הצעת משפחת וויסוצקי, בדבר נסיעתי לאמריקא לימים אחדים, כדי לבאר לפניכם ולפני אחרים מהקוראטריום את המצב כמו שהוא.  ד"ר נתן ושותפיו בעבודת הסתירה מרבים בנסיעות וחושב אני, כי ישלחו את בא-כוחם גם לאמריקא, ואולי גם ממך יסתירו את הדבר, ואנחנו מתנהגים כאיסטניסים ואין אנו מקדמים את פני הרעה.

רצוף בזה גם מכתב פרטי, שכתב לי ידידי יוסף לוריא וכן העתק ממכתבי, שאני שולח היום למר יעקב שיף.  ודע לך, יקירי, כי עליך לעמוד על המשמר ולבלי לתת להחריב את המוסד לגמרי בטרם שנפתח עוד.  ההצעה היותר טובה היתה, לו עלתה בידנו להוציא את הגזלה מידי הגרמנים כי אם אך ישאר המוסד תחת חסותה של גרמניא, יהפך במשך הזמן למוסד כולו גרמני, והעברית תשאר בו אך כדי "זכר לחורבן".  מצד משפחת וו[יסוצקי] היינו מוצאים סיוע בשאיפתנו זו, אבל נחוץ להסתיר את הדבר עד שתגיע שעת הכושר.

הננו שולחים לכל חברי הקוראטריום הרצאה מפורטת ע"ד מצב הענינים.  העתק מההרצאה הזו תקבל גם אתה.

את תוצאות המלחמה אי אפשר לדעת מראש.  כלומר, שארץ ישראל תנצח אין אצלי שום ספק, אבל חושש אני, שהברלינים ישתדלו בכל כוחותיהם להזיק לנו פה.  מוצא אני, כי דוקא אמריקא מחויבת להזהיר את האדונים האלה, ולהשפיע עליהם, שישובו מדרכם המסוכנת.  האמנם יתנו האמריקנים את ידם, ושתיקה כהודאה דמי, – למחריבי הישוב?

ושלום לך, יקירי, לך ולביתך

מאת ידידך הנאמן

שמריה הלוי

 

א ל  מ ש ה  כ ר פ ס

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 14.1.1914

משה בן יהודה היקר!

סלח לי בטוב לבך על שלא כתבתי לך זה זמן רב.  האמינה, הייתי כל כך עסוק, כל כך הרבה צריך הייתי ואני צריך עוד לנסוע ולהופיע, שלא נשאר אף רגע פנאי.  אני מחכה באי-סבלנות לבואך ואספר לך בפרוטרוט על הכל.  המניות שלנו ערכן נחשב טוב מאוד, אפילו בגרמניא.  אנחנו בטוחים, שהקונפליקט הזה יביא לארץ-ישראל תועלת רבה מאוד ויוציא את בתי הספר שלנו לדרך הישרה.  יש אצלנו עכשיו הרבה מהמשמח.  ה"הילפספעראיין" רואה שהפסיד.  אני ערב, הוא יסכים להנחות שונות.  אולם על כל זה כשנתראה פנים אל פנים.  אני צריך עכשיו לנסוע לערים שונות להרצאות.  ביום ה-19 אני מרצה בווינה, במקום שאשאר כמה ימים.  אהיה שם בבית המלון Grand Hotel.   ביום ה-16 אני מקווה להיות בחזרה בברלין, כדי להיפגש אתך.  אהיה אסיר תודה, אם תודיע לי בדיוק את יום בואך עוד פעם לפי הכתובת Wien, Grand Hotel.

בנוגע לדרישת הוועד של תל-אביב, הרי הן צודקות לגמרי.  אין דורשים ממך אף פרוטה יותר מאשר מאחרים.  מחיר הקרקע יהיה אמנם 2 פראנק האמה המרובעת, אבל זה היה בלי רחובות, בלי צנורות מים, שאותם מסדרים על חשבון כל המשתתפים.  נוסף לזה בחרו בשבילך מגרש טוב, כי המחיר הוא בין 2.5 עד 5.5 פראנק, זה תלוי במקומו של המגרש.  כשהייתי ביפו, רציתי אפילו, שישאירו בשבילך את המגרש הטוב ביותר, אולם לדאבוני הדבר לא עלה בידי, מפני שהחלוקה נעשית לפי גורל.  אני מבטיחך, משה בן יהודה, שהנהלת תל-אביב היא ישרה מאוד ולא תדרוש אף פעם מה שמיותר.  אני יכול להבטיחך עוד, שמחירי המגרשים לבניין בתל-אביב יעלו.  יחד עם זה לא יהיה אסון, אם תוותר על המגרשים שלך, לא תגרום על-ידי זה עוול לאף אחד, וכשיתן ה' ותהיה בעצמך בא"י, תחשוב על זה ותרכוש לך מה שימצא חן בעיניך.

אני עובד כל כך הרבה, שאינני יכול אפילו להגיד איך אני מרגיש את עצמי.  אין פנאי לחשוב על בעיות כאלה.

דרישת שלום לבבית לפולינה בת גריגורי היקרה ולכל בני ביתך.  הלנה בת בוריס ובננו מרגישים את עצמם טוב תודה לאל, ומאניה שלנו אנחנו מקבלים ידיעות משמחות מאוד.

שלך המסור לך

ש. לוין

 

א ל  ה ו ו ע ד  ה פ ו ע ל  ה מ צ ו מ צ ם,  ב ר ל י ן

(*תורגם מגרמנית)

וינה, 12.2.1914

ידידים נכבדים!

הפעולה בוינה מתפתחת כנראה די טוב, וכשנדע לנצל את מהלך הרוחות, נוכל לרשום לטובתנו הצלחה חמרית טובה.  אולם בכל מקום נשמעת אותה התלונה:  יש מחסור באנשים.  בפרובינציה מתקדם העניין כנראה טוב יותר.  אני מניח כי קיבלתם כבר דינים וחשבונות ממורביה.  בוינה נשאתי שני נאומים.  בעיקר שם אני את הדגש על הרצאתי אצל בני ברית.  יש שטוענים שדיברתי באופן משכנע מאוד.  היום אנו מקיימים אסיפת המורשים.  אני מקווה כי וינה תתן מינימום של 25,000 כתר.

מכתבו של לוין-אפשטיין אופייני.  מצד אחד הוא איש שלומו של וולפסון, ואין לו אהדה מיוחדת כלפינו.  אולם מכיר הוא את ארץ ישראל ואת יהדות אמריקה.  מכתבו פשוט כולל אזהרה:  לא נסתנוור על-ידי החלטות שניסוחן אינו ברור די צרכו, והצדק אתו.

רוסיא מאכזבת.  זהו המצב לאמיתו.  בשעת ישיבת הוועד הפועל הבאה יש להבהיר את העניין.  הציונים הם טובים, אבל מנהיגיהם אינם שווים.  גם את זאת יש להביע.

גם שטרוק משגר את חוברותיו של ד"ר נתן בטפסים רבים לאוסטריה ומנסה להסית את יעקב שיף נגדנו.  האם אפשר לסבול דבר כזה?

אתם שלחתם לי העתק ממברק של מגנס, שבו כתוב:  "תוכן מבחינה אישית מרוגז".  אינני יודע למה הכוונה.

בדעתי לחזור לברלין רק ביום רביעי.  טוב יהיה, אם ידידנו טשילנוב ישוחח קודם עם אחד-העם, וויסוצקי וגאברונסקי ויקבע את המהימנות של שני האחרונים.  לפי דעתי לא תיתכן לגמרי כל פשרה עם חברת "עזרה".  אנשי חברת "עזרה" ביאושם הרחיקו לכת יתר על המידה ומשתדלים לחפות על גסות רוחם באמצעות גסות רוח נוספת.

אני שמח על ידידינו מארץ ישראל.  יהיה טוב לוועד הפועל לשמוע פעם את האמת באופן ישיר מפיהם של הלוחמים.

תכתבו לבודפסט.  אינני יודע באיזה מלון אגור שם.  תשלחו את המכתבים אל המרכז הציוני.

אני מרגיש קצת חלש.  מחר וביום שבת אנוח.

עוד פעם נוספת מדגיש אני:  הדאגות להשגת האמצעים לא תמנענה ממנו את החלטותינו.

בברכת ציון לבבית,

שלכם

ש. לוין

 

א ל  א ח ד  ה ע ם,  ל ו נ ד ו ן

ברלין, 26.1.1914

לאחי וידידי היקר והנעלה, שלום וברכה!

הנני מתחיל בבקשת סליחה ממך.  זה זמן רב לא כתבתי לך והנני מרגיש כמעט מוסר כליות.  אבל לוא ידעת, יקירי, עד כמה עמוס אני בעבודה בזמן האחרון ועד כמה אין שעתי פנויה.  מעולם לא הרביתי כל כך בנסיעות ומעולם לא הייתי מסור לעבודתי זו ע"י הכרה פנימית בנחיצותה, כמו בחדשים האחרונים, ומעולם לא האמנתי, כי הקהל הגדול העברי, אפילו בארצות המערב, ירד כך לעומקה של מלחמת השפה וכל כך יתענין בה.

תוצאות נסיעותי עד כה היו פוריות עד למאוד.  שאלת הכסף אינה מפחידה אותנו יותר ובטוחים אנו, כי יעלה בידנו לבסס את בתי הספר העבריים החדשים למשך שנים רבות.  כמובן העמסנו עלינו עבודה חדשה וקשה, אבל אין אנו בני חורין להיבטל ממנה.  אדרבא, ע"י העבודה הזו אולי נכפר על מה שחטאנו ופגמנו בשנים הקודמות.  אחרי שחובת עבודה תרבותית היתה מוטלת מאז ומקדם ואנו יצאנו ידי חובתנו ע"י זה שחשבנו, כי מלאכתנו זו יכולה להעשות ע"י אחרים.

החוברת של נתן, שהנני שולחה כעת לך, מלאה רמאות, אחיזת עיניים ושקרים גסים.  נתן בתור איש ירד עשר מעלות אחורנית בהכרתו המוסרית ואינו מבדיל עוד בין האסור ובין המותר.  אותי בחר למטרה ראשית, אך חציו אינם שנונים והמה ממני והלאה.  ע"י חוברות כאלה הוא מקבר את ה"עזרה" ואת עצמו.

בדבר החלטת הקוראטריום באמריקא יכתוב לך בפרוטרוט ידידנו טשלינוב.  ההחלטה הזו מכניסה עוד הפעם ערבוביא לתוך השאלה.  עוד הפעם עברית "על תנאי", ועד הפעם לא נאמר כלום בדבר המומחים, כלומר אין אנו יודעים, מי ומי יהיו השופטים בדבר מידת הכשרת העברית בעד המקצועות המדעיים.

הנני נשאר פה עד ראשית פברואר ואהיה נוסע עוד הפעם לבהמן ולמהרן ואולי גם אונגריא.  מזמינים אותי כמעט מכל תפוצות ישראל במערב, אבל דא עקא, כי חסרים לנו כעת אנשים והננו מוכרחים להשיב הזמנות לעשרות ריקם.

סלח לי יקירי ובל תכעס עלי.  הנני מאושר, כי יש לי עוד כוח לעבוד.  בחודש מרץ חושב אני לבקר גם את אנגליא ואשמח מאוד לבלות בחברתך ימים אחדים.

שלך באהבה גמורה

 שמריה הלוי

 

א ל   ב צ ל א ל   י פ ה,   י פ ו

ברלין, 27.1.1914

בצלאל חביבי!

אך זה שבתי מנסיעותי הרבות.  ביקרתי ערים רבות בגרמניא – המזיק ברשות הניזק – ולאחרונה שהיתי בווינה כשבוע ימים.  דעת הקהל הגדול היא על צדנו, אך עלינו מוטלת החובה להשכים ולהעריב ולהסביר ולהפיץ אורה על מעשי התעתועים של ה"עזרה" והעומדים בראשה.  לכם אין אפילו מושג מכל "אחיזת העיניים" של הד"ר נתן, שעל-ידה הוא אומר להחריב לא רק את בתי הספר שלנו, כי אם את כל הישוב.  המלחמה נגדו קשה עד למאוד, מפני שהוא נמצא תמיד ממש כגנב במחתרת וחותר את חתירותיו בחושך.  ורק כעבור איזה זמן ניגלים מעשיו לעין השמש.  בגרמניא יש לה"עזרה" ולנתן חסידים ומעריצים לאלפים, שלא על נקלה ניתן להשפיע עליהם.  ובכל זאת הננו מרגישים, כי סוף סוף תכריע האמת את השקר, הצדק את הצביעות ואת החנופה.  אבל אם אומרים אתם, כי לעמוד פה בקשרי המלחמה נקל מאשר בארץ, אינכם אלא טועים.  אתם יושבים בסביבתכם שלכם ואנו נתונים בסביבה זרה, במחשכי הגלות.

אני אשהה כעת בביתי רק ימים אחדים ואשוב לעבודתי, לעבור מעיר לעיר ולהשתתף בעבודת התחיה.  קורת רוח יש לי ת"ל בעבודתי זו.  להשפעה כזו לא זכו עוד נאומי מעולם, ולא לחינם בחר בי ד"ר נתן במחברתו למטרה לחציו, ושבועה נשבעתי להילחם בהשקר האירופי הזה, בהמרמה בלבוש תרבותי, כל עוד נשמתי בי.  מעולם לא הייתי כל כך עמוס בעבודה כמו בחדשים האחרונים ומעולם לא נהניתי כל כך מעבודתי.  מתחילים אנו כעת לתת להציונות זה התוך שהיה חסר לה.  ועוד זאת עליכם לדעת, כי בין חברי הוועד הפועל הגדול אפילו יש אחדים הנלחמים בנו ומשתדלים לרפות את ידינו.  ביחוד מצטיינים רבי דוד [וולפסון] שלנו ואדון קאן מהאג.  נגררים אחריהם מר פישר ומרמורק ג"כ בחברתם.

ע"ד תוצאות נסיעותי ועבודתי הלא קורא אתה מזמן לזמן בהעתונות שלנו.

היום היה פה מר כרפס והוא התרצה לקנות את המגרש השייך לך ולידידנו גלוסקין.  טלגרמתי לך תיכף, כי מכרתי את המגרש הזה כפי המדובר, היינו במחיר שבע פרנק בעד אמה מרובעת, ומחכה אני לתשובתך.  והיה אם תקום הקניה הזו יכול אתה למכור את מגרשי שלי בתל-אביב וכן גם לקבל מקופת החברה החדשה סך ששת אלפים פרנק, ששילם מר כרפס בעד המגרש שלו, והמותר אשלח לך בלי איחור כמה שיעלה עד הפרוטה האחרונה.  המגרש של גלוסקין ושלך נחלק לשלושה חלקים.  חלק אחד, כלומר שלישית, יהיה שייך לי ושני חלקים למר כרפס.  את המגרש שלי בחיפה לא אמכור לע"ע, וחושב אני, כי יעלה בידי להתחיל באביב הבא בבנין בית בעדי על המגרש שלך בתל-אביב, ואולי גם כרפס יבנה את ביתו.  חושב אני, כי יהיה די מקום בעד שני בתים לא גדולים אבל יפים.

לא הספיקה לי עוד השעה לשלם בעדך במערכת ה"וולט" ועוד כפי בקשתך, בעוד שבוע ימים אשלח לך איזו מאות פרנק בעד אסתר החביבה.  מאושר אני, כי כל כך מרוצה היא מהחיים בארץ בכלל ובתל-אביב בפרט.

ושלום לך, חביבי, לאניוטא היקרה, למרים החביבה, ולכל אנשי שלומנו, שבכל נימי נפשי הנני קשור אליהם.שלך באהבה גמורה

שמריה

אסתר חביבתי!

בל תכעסי עלי, לוא ידעת עד כמה טרוד אני ועד כמה הנני חושב אודותיך, איני מסיח דעת ממך אפילו רגע ומכתביך הנעימים מביאים לי רוב עונג ונחת רוח.

הנני נושק אותך באהבה רבה.

אביך אוהבך

שמריה

 

א ל  ח י י ם  ו י י צ מ ן

(*תורגם מרוסית)

וינה, 10.2.1914

חיים היקר!

את מכתבך העבירו אלי היום ורק היום קיבלתיו.  בעניין האוניברסיטה אין עושים לעת-עתה בברלין כלום, אולם לשוא [אתה סובר] שבאשמת ה-Schulkampf.  גם לולא היתה כל ה-Schulkampf  לא היתה ברלין יכולה בין כך ובין כך להתחיל בפעולה לעת-עתה, כל זמן שלא נתקבלו החלטות סופיות בדבר אופיו של איסוף הכספים וצורתו.  עד לבירור שאלה ראשית זו אפשר לעסוק בהכנת דעת הקהל, אולם זה נעשה דוקא עכשיו יותר מאשר אי-פעם, לא למרות, אלא דוקא הודות ל-Schulkampf.  אני מודיע:  נלחמים בנו עכשיו ה"הילפספעראיין" בברית עם אויבינו בתוך ההסתדרות הציונית.  ידידינו תומכים בנו רק באופן חלש.  אני מודיע עוד:  אם ינצח הזרם של וולפסון, קאן, שטרוק וכו' ולא יהיו לנו לא בתי-ספר, לא אוניברסיטה, לא ציונות.  החלק של היהדות, שהוא בעל הכרה, הוא על צדנו, אבל יש לנו פחות מדי כוחות פעילים, כדי לנצל את הלך-הרוח השולט.  מרגיזים אותי לא ד"ר נתן וחסידיו, אלא הציונים שלנו, ביחוד "נושאי –התרבות" האנגלים.

אם לא תבוא לישיבת הוועד הפועל, תגרום על-ידי זה למכה לענין הקדוש שלנו, האם אינך מבין, שגם הגשמת תכנית האוניברסיטה תלוי לגמרי בתוצאות המאבק העובר עלינו עכשיו?  לברלין כתבתי פשוט, שהעדרך עלול להיות verhaengnisvoll:  אוסישקין לא יבוא ב-15 במארס עוד פעם ותתחיל סדרה חדשה:  מנדל [=אוסישקין]–חיים [=וייצמן].  לנו מספיקה הסדרה:  מנדל–יחיאל [=טשלנוב].

אל תכעס עלי, חיים.  אני בא עכשיו יותר מכולכם במגע עם העם וכואב לי הלב, שלרגע גדול היו לנו כל כך מעט כוחות.  כסף יהיה, ואני מאושר, שמאויבינו הפנימיים לא קיבלנו אף פרוטה.  תצא לפועל לפחות עבודה יפה.

מכל מכתביך שולחים לי העתקים ואני בתוך העניינים.  אני נשאר עוד ימים אחדים בווינה, וימים אחדים אני מקדיש לבודאפשט, ל-Wespennest  (*קן צרעות) של הציונות הוולפסונית.  בנוגע להצלחה אין לי מה להתאונן.  אף פעם לא היה לנו נושא כל כך נעלה למלחמה, אף פעם אי אפשר היה למלא את הציונות בתוכן כזה כמו עכשיו. 

אני עובד עכשיו במרץ ואני מרגיש את עצמי יחד עם זה, תודה לאל, טוב באופן יחסי.  ב-18 אני מקווה להיות כבר בברלין.

היה בריא, יקירי, ואל תתעצב.  הגיע זמן, שבו אפשר להילחם למען הציונות, ולעצב לא צריך להיות מקום, לפחות בסביבתנו.

דרישת שלום לבבית לוויירה היקרה ולבן.

אוהבך

שמריה

 

א ל  ה ו ו ע ד  ה פ ו ע ל  ה מ צ ו מ צ ם  ש ל  ה ה ס ת ד ר ו ת  ה צ י ו נ י ת

(*תורגם מגרמנית)

וינה, 10.2.1914

ידידים נכבדים!

הפעם באמת לא היה לי פנאי, כדי למסור לכם דין וחשבון.  כמעט חייתי בצורה אמריקנית:  בכל יום ויום הרצאה, התיעצות סודית, ושעות אחדות של נסיעות.  אתמול אחרי הצהרים הגעתי לוינה, וכבר היתה לי ההזדמנות לשוחח עם האנשים העומדים כאן בראש הענינים.  מצב הרוח הכללי אינו נופל, אולם דומני, כי חסרים בוינה במיוחד כוחות מתאימים, ושאין מנצלים 2/3 של האהדה שנתעוררה.  לעומת זאת, מקווה אני, נהיה שבעי רצון יותר עם התוצאות בפרובינציה.  במקום שבו ישנם ציוניים מספר, שהם בעלי מרץ, מובטחת לנו ההצלחה.  במיוחד טוב הצלחנו בפרוסניץ ובמייריש-אוסטראו.  אני משער, כי במורביה יתרמו בין 12 ל-15 אלף כתר.

אערוך כאן עוד אסיפות מספר, בעלות היקף בינוני, ואסע לבודפסט.  אינני מצפה הרבה מבודפסט, אבל עלינו לעשות את המוטל עלינו.

אני ממשיך לטעון, כי אין עלינו לדאוג באופן מיוחד לבעיית הכספים.  פתרון בעיה זו תלוי אך ורק במרצנו.  קיים דבר המסוכן יותר להסתדרותנו, וזהו ממשלה צדדית, אשר מנסה לעורר את דעת הקהל נגדנו ונגד יסודות הציונות.  מצורף כאן מכתב ממגנס, שממנו תלמדו באיזה אמצעים משתמש האמן[הרמן] שטרוק.  הוא מעיז לדבר בשם כל הציוניים ההולנדים, הבלגים והצרפתים.  חשבון מחוכם, כי בעיני הלא-ציוניים כל אלה הם "מדינות".  באנגליא – כך כותב לי וייצמן –  עושים לנו קשיים אפילו אנשים כמו סיימון וסאקר.  גם קואן עושה את שלו, כנראה יש "אַזבים" רבים בקרבנו.  אולם, שטרוק כנראה, מרחיק לכת עוד יותר:  הוא ממש כרת ברית עם חברת ה"עזרה".  הוא משגר את החוברת של נתן אל ציונים ומתנגדים, אפילו אנשינו אנו קיבלוה מידי שטרוק.

וייצמן כותב לי עוד, כי לא יוכל לבוא לישיבת הוועד הפועל.  לפי דעתי זהו משגה גורלי.  עצוב הוא בעיני, כי עלינו להיאבק במאבק פנימי.  אולם אנו צריכים לעשות כך.  גם אם ארץ ישראל תנצח, בכל זאת עלינו לדאוג להסתדרות, אשר הופקדה בידינו, ולכן לא נוכל להרשות, כי אנשים כמו שטרוק, קואן ואחרים יעשו את הישר בעיניהם.

בידכם נמצא העתק ממכתבו של לוין-אפשטיין.  תשיבו-נא לעת עתה על מכתב זה.  רק אחרי ישיבת הוועד הפועל אפשר יהיה להבהיר את תכנית עבודתנו העתידה.  אולם צודק לוין-אפשטיין, אי-אפשר לסמוך על האמריקנים במידה יתירה, הם רחוקים מדי משדה הקרב ושופטים על הענינים באופן תיאורטי מדי.

ברצוני לשהות בבודפסט 3-4 ימים בלבד, ואחר כך לנסוע חזרה.  עד יום ראשון בבוקר אשאר כנראה בוינה.

דרישת שלום, שלכם

ש. לוין

 

א ל  ה א ג ו ד ה  ה ע מ מ י ת  " צ י ו ן ",  מ ה ר י ש – א ו ס ט ר א ו

(*תורגם מגרמנית)

וינה, 12.2. 1914

חברים לדעה נכבדים !

אני אינני צריך להגיד לכם, איזה שמחה גרמו לי שורותיכם מיום 10 דנא.  נתעשרתי, כי רכשתי במורביה התלהבות בשבילי יותר מאשר יכולתי לתת לאחרים.  אני מאושר עד מאוד כשראיתי, איזה מידה של מרץ וכוח חיים ישנם בנו, כשעלינו להגן על נכסי עמנו.  הציונות מתקדשת כעת, זו היא הציונות האמיתית,

אל תדאגו, ידידי, אני נמצא בתוך האלמנט שלי.  דבר זה נותן לי תמיד מחדש כוח.  אני מרגיש טוב יותר מאי פעם.  בוינה כבר נאמתי פעמיים.  אומרים, כי במיוחד בתא "בני הברית" היה נאומי יפה מאוד.  מיד אחרי הרצאתי קיבלתי הזמנה מכובדת להרצאה שניה.  אמנם הנני מוכן למלא אחרי משאלות אלו, אבל לצערי זהו בלתי אפשרי כעת, כי עלי לשוב לברלין בזמן הקרוב, וגם לא יהיה לי זמן מספיק עבור בודפסט.

דרישות שלום לבביות לכם, למר קריגר ולפינצי החביב מאוד.  כמובן גם לרעיות החביבות ולגברות הנחמדות האחרות מאוסטראו וטרופאו.

מאושר אני שאני יכול לעבוד ולעזור לישוב שלנו לפי גודל כוחותי שינצח.

שלכם,

ש. לוין

 

א ל   ב צ ל א ל   י פ ה,   י פ ו

ברלין, ג' אדר תרע"ד

חביבי בצלאל !

בעוד שעתיים נוסע יוסף [לוריא] דרך טריעסט לביתו.  מקנא אני בו.  איני כותב לך מאומה, מפני שיוסף ימסור לך הרבה יותר ממה שהייתי יכול להודיעך במכתב.  אני שבע רצון מתוצאות התקופה הראשונה של המלחמה.  מאמין אני בהציונות ובכוחה ובהכוחות הרעננים של ארצנו.

מיוסף תקבל שלוש מאות מרק ומידידנו דיזנגוף מאתיים, בסך הכל חמש מאות מרק ותזקוף על חשבוני בעד הוצאות אסתר יקירתי.

ביום ב' הבא יבוא הנה מר כרפס ובעוד שבוע או לכל היותר בעוד שבועיים אשלח לך מפה בערכך ט"ז אלף פרנק.  6,000 תקבל מחברה חדשה 5,500 בערכך בעד מגרש, וט"ו במזומנים.  תשלח לי חשבון מדוייק.  את המגרש שלך ושל גלוסקין צריך לרשום על שם מר משה כרפס מיקטרינוסלב ושמי אני, למר כרפס שני חלקים ולי חלק אחד.  את החלוקה נעשה בינינו אחרי שנקבל את תכנית המגרש.

הנני שולח לך כו"ה (*כוח הרשאה), שיש לך הרשות לעשות במגרשי כאדם העושה בתוך שלו.

עבודה רבה עמוסה עלי ומאושר אני להקדיש את כל כוחותי.  שלום לאניוטא היקרה ולמרים החביבה ולכל אנ"ש.

שלך בחיבה

שמריה

 

א ל   ד " ר   ח י י ם   ו י י צ מ ן,   מ נ צ' ס ט ר

(*תורגם מגרמנית)

ברלין, 2 במרץ 1914

ידידי החביב !

כפי שידוע לך, עשיתי עכשיו מסע הרצאות גדול דרך גרמניה, אוסטריה והונגריה.  היתה לי הזדמנות לבוא במגע עם פרנסי הקהילות הגדולות ביותר ולשוחח אתם על תכנית האוניברסיטה העברית בירושלים.

תכלית נסיעתי לא היתה הפעם, כידוע לך, מיועדת לתעמולה לטובת האוניברסיטה, אלא למטרות אחרות, ולכן לא הגשתי לקהילות ולאישים יהודים בעלי יכולת כספית הצעות מעשיות.  אולם קיבלתי בוודאות את הרושם הכללי, כי דווקא תכנית האוניברסיטה יכולה לצפות לתמיכה כללית בכל החוגים. כשיגיע הרגע המתאים, כלומר, כשיווצר בסיס ממשי להמשך העבודה, אתמסר בכל לבבי לשירות העניין הזה.  משוכנע אני, כי אני בעצמי אצליח, להשיג על נקלה סכום של חצי מיליון פרנק לטובת האוניברסיטה.  דומני שאיני צריך לבאר לך את זאת בפרוטרוט.  אתה יודע, כי הצלחנו, כרגע ובזמן הקצר ביותר, בשעת מאבק קשה, לגבות 200,000 פרנק לטובת בתי הספר העבריים, ונגד התנגדותם של אישים בעלי השפעה אדירה.  הצלחתי על-ידי עבודתי לטובת הטחניקום, תכנית שבזמנה עוד היתה תלויה באויר, להשיג במזומנים סכום של חצי מיליון פרנק ומספר גדול של מילגות, למשך שנים מספר.  ולכן מוצדקת בעיני תקוותי, כי תכנית הקמת האוניברסיטה תתקבל בעין יפה, לכל מה שנוגע להשגת הכספים הדרושים.

לכן אבקשך להמשיך בצעדיך המכינים ולפעול לשם יצירת הבסיסים ולא לדאוג לביטוח הכספי.

דרישת שלום.

שלך

שמריה לוין

 

א ל   מ ש ה   כ ר פ ס

(*תורגם מרוסית)

ברלין, 6.4.1914

משה בן יהודה היקר !

רק אתמול חזרתי מנסיעתי.  הספקתי במשך זמן זה לבקר ב-15 מקומות.  עשיתי מסע כמעט מסביב לכל העולם, הייתי באוסטריה, גרמניה, בלגיה, הולאנד ופאריס ובכל מקום הופעתי.  העניין שלנו מתקדם, יעלה בידינו להבטיח את קיומם של בתי-הספר החדשים שלנו.  בכל מקום אנו פוגשים אהדה וסיוע.  אני מרגיש את עצמי, ברוך השם, טוב ורענן, בכל זאת בדעתי לנסוע אחרי חג הפסח לאיזה מקום שהוא, כדי להינפש קצת.

אני שולח לך את תכנית המגרש שלנו בתל-אביב, וכן גם את החשבון, ששלח לי מר יפה.  לדאבוני קשה להסיק מהתכנית על המגרש, כשלא ראית אותו.  זה הוא המגרש היפה ביותר בתל-אביב, ולדעתי נרכש בתנאים טובים.  לפי החשבון עלינו לשלם למר יפה ולמר גלוסקין 27,542 פר'.  בחלקך יוצא בעד 2/3 של המגרש סך 18,363 פר', 6,000 פר' נתקבל על חשבונך ממכירת מגרשך הקודם, באופן כזה עליך לשלם 12,383 פר'.  בחלקי יוצא לשלם בעד 1/3 9,181 פר'.  סכום זה נמצא בידי במזומנים, וכשרק אקבל ממך המחאה, אשלח את כל הסכום למר יפה.  ברם אז לא יהיה לי כסף בשביל השתדלויותי בפטרסבורג, ואינני יודע לאיזה תוצאות הביא המשא-ומתן עם ביאסלאבסקי.

לבנות אין בדעתי לעת-עתה, כי עלי לברר את הבעייה בדבר עלייתי לארץ-ישראל.  בפאריס נפגשתי עם מר רוזנוואלד מצ'יקאגו.  הוא מצדו מוכן לעזור ולהשתתף ביצירת אפשרות בשבילי לעבור גם בלי כל קשר לטחניקום.  צריך יהיה לשוחח גם עם ויסוצקי.  אני מניח, שהוא יהיה בקרוב בברלין, והבעייה תתברר.  הייתי מאושר, לוא יכולתי לעבור באופן מוחלט.  הבת כותבת מכתבים כל כך נלהבים, שאפילו הלנה בת בוריס חדלה להתנגד לרעיון העליה.

על מגרשך תקבל שטר-קניין, על כולו או על 2/3.  במקרה הראשון תתן לי שטר קניין על 1/3.  אכתוב למר יפה ואשאל איך נוח יותר.  את סימון הגבול בין מגרשך ובין מגרשי הייתי רוצה להשאיר, כל זמן שהדבר אינו דוחק, עד נסיעתנו המשותפת לא"י, שאני עדיין מקווה להגשימה.

הלנה בת בוריס, בננו ואני שולחים לך, לפולינה בת גריגוריי היקרה ולכל משפחתך את מיטב ברכותינו לקראת החגים הבאים.

שלך המסור לך

ש. לוין

 

א ל  " ק ו ה ל ת "  ח ב ר ת  מ נ י ו ת,  ל י ד י  מ ר  מ'  ד י ז נ ג ו ף,  י פ ו – ת ל – א ב י ב

ברלין, י"ב ניסן תרע"ד, 8.4.1914

אדונים מאוד נכבדים !

את שני מכתביכם אל נכון קיבלתי.  מתפלאים אתם על אשר לא המצאתי לכם עדיין את כסף שתי המניות שמכרתי – למר פודלישבסקי ולהד"ר יעקבסון – ומביעים אתם את תמהונכם על שאין אני ממלא את הבטחתי, שנתתי לכם בימי הקונגרס בווינא למכור מניות "קוהלת" במספר הגון.

הרשוני נא, אדונים מאוד נכבדים, להביע לכם את תמהוני אני.  חיים אתם, כנראה, מחוץ לכל המאורעות והמעשים שהתהוו בא"י במשך הירחים האחרונים.  באופן אחר קשה לי לבאר לעצמי את התמימות ואי-ידיעת החיים, שמראים אתם במכתבכם.  בשעה שאנו נלחמים פה מלחמה כבדה בעד קיום המחשבה העברית ונצחונה, מלחמה שאין דוגמתה בהיסטוריה שלנו החדשה ושדרשה מאתנו המון כוחות וקרבנות, באותה שעה מוצאים אתם לנחוץ לבוא אלי בטרוניות ובתרעומת על שאין אני מדקדק כחוט השערה במכירת מניות בנות 20 פרנק.  תמה אני, חברים מאוד נכבדים, על השגתכם המוזרה הזאת.  כלום יש טעם לתרעומתכם בשעה שידוע לכם עד כמה גזלה מזמני וכוחי העבודה העמוסה עלי לטובת בתי-הספר העבריים.  לא אדבר בזה עד כמה מן הקטנוניות והמעטת דמותו של הרעיון הגדול יש בזה, שבני אדם תובעים פרוטות בשעה שנחוץ לנו סכום של מאות אלפים לטובת גאולת החינוך וחיזוקו.  הלא זאת היא דעתי מאז בהתאמצי לתת למרכז המורים צורה של הנהלה מרכזית וראשית, שתקיף את כל צרכיו ודרישותיו של מקצוע החינוך, כדי שלא יתנוונו מוסדותינו השונים בדרישת תמיכות ונדבות קטנות ופעוטות.  אם יש אפשרות להשיג סכום של רבע מיליון להוצאות חינוכיות, אז תהיה לאל ידינו להמציא עוד עשרת אלפים או שנים עשר אלף פרנק בעד הוצאת ספרי-לימוד.  עליכם, סוף סוף, להבין, אדונים מאוד נכבדים, כי לא בהשגות קטנות נבנה את בנין עתידנו.  העם העברי מראה בכל יום, שנכון הוא להביא את הקרבנות היותר גדולים אם רק מושכים את לבו בענינים גדולים, ורבי-ערך בשדה התחיה.

אחרי שקשה לי בכל זאת להאמין שלא ידעתם מאומה מכל המלחמה האחרונה ותוצאותיה בארץ ישראל, מוכרח אני לחשוב, שלפי דעתכם היה מן היושר וההגיון שאעזוב את מערכות המלחמה, לדחות את כל העבודה בעד שלטון בית-הספר העברי ולהקדיש את זמני ועבודתי למכירת מניות בשביל "קוהלת".  אני חושב אחרת.  חושב אני, כי העוסק במצוה פטור מן המצוה, ובפרט אם המצוה שאנו נפטרים ממנה קטנה היא כלפי המצוה שאנו מקיימים אותה.

ביחוד מתפלא אני על מר דיזנגוף, שמצא לאפשר לחתום על מכתב תביעה זה, שאמהר לשלם את הסכום של 200 פרנק בעד המניות שמכרתי.  הלא יכול היה, סוף סוף, להכניס בעדי לקופת החברה הסך המצער הזה ולזקוף את התשלום על חשבוני.  הנני כותב היום לחברנו בצלאל יפה, כי יכניס בעדי את המאתיים פרנק. 

אולם עלי להעיר, שבזה שאתם דורשים ממני את כ"ג המניות בחזרה, רואה אני אות, שבעצמכם אתם מבינים שא"א להלאות אותי בענינים קטנים כאלה, וכנראה שגם אתם מסכימים שאקדיש את זמני לתעודות יותר חשובות וגדולות ונכון אני למלא את חפצכם בתודה רבה.

בתוך ווערטבריף אני משיב לכם את כ"ג המניות ותואילו נא לאשר את הקבלה.  הנומרים של המניות הן:  6, 7, 11, 12, 25, 27, 28, 29, 30, 31, 32, 33, 34, 35, 36, 37, 38, 39, 40, 41, 42, 43, 45.

ברגשי כבוד ובברכת התחיה

שמריה לוין

 

א ל  ק ל ר ה  ט ה י י ן

(*תורגם מגרמנית)

ברלין, 6 באפריל 1914

שלום וברכה !

  כעת אני שוב בברלין הזרה והקרה וממלא את משרתי.  מוזר, כשאני רק חוזר מנסיעותי, מרגיש אני מיד געגועים לתל-אביב, חיפה ומושבות מספר.  בחלקו אפשר להסביר את זה:  לנסוע, לדבר על עתידנו – זהו עוד אפשרי, אבל כיצד יוכל להיות לך בית בנכר.  זו היא התנגדות פנימית, הרוח השלילית של הגלות, אשר ניגשת אלי בברלין תמיד כמו שליח בית משפט קפדני.

לא קיבלתי עוד את דרישת השלום ממך בדיסלדורף:  שלחת אותה מאוחר מדי, ושלחוה אחרי.  הדואר, כמו החיים, אינו אוהב איחורים.  קיבלתי את דרישת השלום הודות לקפדנותי:  מסרתי בדיסלדורף את כתובתי בברלין.  אולם אני מודה לך עד מאוד על דבריך הידידותיים, ואשתדל לענות על שאלותיך בקצרה.  תשובה מפורטת יכולה להיות רק תשובה מספרת בנוכחות האישיות המעונינת בה.  ואני מבטיח לך לעשות את זאת בהזדמנות.

אין לי ידידים רבים.  לקרובים ביותר:  שייכים ד"ר יוסף לוריא בתל-אביב, ליאו מוצקין כאן.  איתם קשור אני בפעילות בת 25 שנה כמעט.  שלושתנו היינו הראשונים אשר ניסינו לעשות כיבושים בברלין עוד בשנת 1889.  אחריהם אחד-העם (20 שנה, כלומר הידידות.  ולא אחד-העם), אחריו וייצמן, פייבל ויוליוס סימון.  אחד מידידי הטובים ביותר בתל-אביב:  בצלאל יפה, ואחי הצעיר ביותר ברוסיא, שמו אליעזר.  כמובן יש לכל אחד מהם מקום מיוחד בנשמתי.  כולם הם תופשים את השורה הראשונה.  הם לא רק יקרים לי, אלא גם אהובים עלי.  אחריהם השורה השניה (אבקש את סליחתך:  לראשונים שייך גם יעקבסון ובאופן חלקי גם טשלינוב), זאת היא גדולה, את כולם מעריץ אני וגם אוהבם, אבל באופן אחר במקצת.  בשורה השלישית יושבים אנשים בגלל היותם חברים לדעה.  אל תחשדי בי.  היכל הידידות שלי נראה כמו בית כנסת לגברים.  בוודאי היתה בהיכל גם עזרת נשים, אבל אני הטיפש עברתי בלי להפנות את תשומת לבי ל"עזרה".  זה לא רק משגה הציונים אלא משגה הציונות בכלל, ולו הייתי צעיר בימים, והייתי צריך להתחיל את דרכי מחדש, הייתי מטיף את הציונות באופן אחר.  היינו מתקדמים במאה שנה, לו היינו מתנהגים אחרת כלפי המחצית השניה של האנושות.  ואני מדבר ברצינות גמורה.  אמנם נניח לענינים הכלליים, יהיה לנו מותר להיות אנוכיים במקצת.  היכל הידידות שלי נראה כמו כל היכל אחר:  השורות האחרונות הזולות תפושות עד אפס מקום.  אולם בשורה הראשונה יש עוד מקומות, ומאושר אני, כשאני מרגיש שנתפש מקום שהיה פנוי עד עתה.  לידידי הקרובים ביותר אני טוב מאוד:  בעיקר מאמין אני בהם ללא סייג, אולם גם אני דורש מהם אותו הדבר.

כשנסעתי לפריז סבור הייתי להיכנס אל תוך גוב האריות.  וגם התפללתי את תפילת דניאל.  אמנם זה היה מיותר, כי האריות שואגים, אבל אינם נובחים.  הכל עבר בשלום.  באסיפה היו 700–800 מקשיבים, והכרחנו אותם להקשיב.  יפות ביותר היו האסיפות בנירנברג, שטרסבורג, אמסטרדם ודיסלדורף.  בדיסלדורף היתה עוד טובה ביותר – אני בטוח כך – לולא הייתי חוזר מבית הדואר שלוש פעמים בידיים ריקות.  בכל אופן מרגיש אני, כי אני ברומו של עולם, וכשאני נמצא ברומו אף איש לא ישאר מתחתי.  מכונת הטיסה שלי מוכשרה לפעילות, ויכולה לקחת אתה נוסעים אין ספור.  לא יהיה מחסור בבנזין.

לעת עתה אשאר בבית, זאת אומרת בברלין.  בין הימים 13–16 דנא אהיה בנסיעות.  הדברים אמורים בקיום הבטחות שנתתי בקלות דעת, להרצות עוד פעמיים האביב בפוזנא ובדנציג.  אחרי פסח יחזרו חברי הוועד הפועל המצומצם מנסיעותיהם ואני ארשה לעצמי לקחת לי חופשה למשך שבועות אחדים.  אולי ישלחו אותי לטפליץ.  הייתי מעדיף מקום מבודד, ששם יערות גדולים, ושם אפשר להיפגש מדי פעם בפעם בנפש ידידותית.

את ובעלך החביב הבטיחו לי לבוא פעם לברלין.  תבואו ליום 16 לחודש, לימים האחרונים של פסח ואני מבטיחכם להישאר פנוי, שאוכל להקדיש לכם את זמני.  יהיה נחמד אם תוכלו להביא את בתכם הגדולה.  התאהבתי בה ממש, הילדה הנחמדה הזאת.

תמסרי את דרישות השלום הלבביות שלי למר טהיין ולאחותך החביבה,

בידידות נאמנה ובברכת ציון

שמריה הלוי

 

א ל  ח י י ם  ו י י צ מ ן

(תורגם מרוסית)

24.4.1914

חיים היקר !

אתה כועס ולגמרי לשוא.  יש לדעת קודם כל על מי לכעוס.  אני בנסיעות.  טשלנוב במוסקבה, יעקובסון נסע, סוקולוב בארץ-ישראל, וארבורג נעדר גם הוא לעתים קרובות, והאנטקה חזר רק לא מזמן.  אמרתי לך מזמן, שבלי מזכיר הגון אי אפשר יהיה להסתדר.  אנחנו מחפשים אותו, אבל איננו מוצאים אותו.  דרוש כוח ממדרגה ראשונה, אולם איפה לקחת אותו, זו השאלה!  לא רק בשביל אוניברסיטה, אלא בשביל כל העניינים שלנו אין אצלנו די עסקנים טובים, הסתדרותנו זרועה בהם בדלילות.  בעיקר אין די אנשים לתעמולה והדבר משפיע על כל מהלך עבודותינו.  הן בזמן המשטר הישן נמנעו ממש מכל תעמולה, כי כל כוחם של אלה שהיו בשלטון היה באינטריגות, ואינטריגה אינה דרה בכפיפה אחת עם תעמולה גלויה.  ברם נעזוב את הבעיות הכלליות ונעבור לפרטים.

כמכתב הרשמי מאתמול הודעתי לך כבר, שאמריקה מתנגדת כנראה לבואי.  ממכתבו של ליפסקי נראה, שגם בשביל אמריקא נבחרתי על-ידי נתן ושות' כמטרה לחיציהם המורעלים.  "חברינו לדעה" באמריקא חלשים מדי, כדי לפעול נגד התקפות של דיבה וכד', ובאופן כזה נוצר מצב לא כל כך נוח.  אתה מבין, שאני לא אתחיל להצטדק בפני אמריקא.  זה לא ענייני.  איני רוגז לא על נתן ועוזריו, אלא על ידידינו המרשים לעצמם לבקש ידיעות עלי כמעט אצל שימלפפניג (*לשכת מודיעין ידועה בגרמניה.  קרויה על שם מייסדה וו. שימלפפניג ב-1864).

בנוגע לנסיעה לווינה ולבודאפשט, אני מתפלא על תמימותך.  על האוניברסיטה דובר כל כך מעט, על בעייה זו הופיעו בפומבי כל כך מעט, שמוקדם עדין לגשת כבר לקציר.

חבל לי מאוד, שאינך יכול לעזוב את מנצ'סטר עד ה-1 ביוני.  לכן החלטתי לנסוע ב-10 במאי אליך.  היה חשוב, שנסיעתי לאנגליה תוכתר לפחות בהצלחה חלקית.  יתכן שזה היה משפיע גם על מצב הרוחות באמריקא, כי, אל נעלים מאתנו אמריקא ואנגליא haben bis jetzt vollkommen versagt [אכזבו עד כה לגמרי].  מצב ענינים כזה, שבו ארצות שלמות הן  Widerspenstig"" אין לסבול .

 אי אפשר ואף לא יצליח להוציא את בעיית האוניברסיטה ולעסוק בה לחוד, בלי קשר עם העבודה הציונית בכללה.  בזה אני יותר מבטוח.

אני מרגיש את עצמי רע מאוד.  אני זקוק לנופש, אולם לעת-עתה אינני רואה אפשרות לנוח.  כתוב לי איך התייחסה הפדרציה לנסיעתי לאנגליא.

כולי שלך

שמריה

 

א ל  ד ו ד  ו י ס ו צ ק י

(*תורגם מרוסית)

4.5.1914

דויד בן ואסילי הנכבד מאוד !

קיבלתי את מברקך ואני מביע לך את תודתי העמוקה על דייקנותך המצויינת.  האמינה לי, יחסך אלי נוגע עד לבי ואני יודע להעריכו.

אתמול התקיימה ישיבה של הקוראטוריום, אולם אנחנו איננו ידועים כלום מה שהם החליטו.  יש לי הרושם, שהברלינאים לא השלימו לגמרי עם המצב שנוצר והם ישתדלו בכל הדרכים להפוך את כל החלטות הקוראטוריום לטובת האופי העברי של הטחניקום לאפס.  הכל תלוי באנשים, שבידיהם יימצא הטחניקום.  טחניקום עברי בידי הברלינאים זה כמו עדר כבשים בהנהלת זאב.

כתבתי היום לרוזנוואלד.  אני מקווה, שהוא יצטרף אליך, ואני אהיה מאושר, אם תנתן לי באמת אפשרות לעבור לארץ-ישראל.  אספתי די חומר ואני אעבד אותו בשקט.  מפעם לפעם אבקר אתכם ב"גולה", אבל אחיה ואצור בארץ-ישראל.

יפים בן ולאדימיר [טשלנוב] מצטער, שלא פגש אותך בברלין והוא שולח לך דרישת שלום לבבית.  כעבור כמה ימים אסע לאנגליה.  אשהה שם כשלושה שבועות ואחזור לברלין.  בחודש יוני אני מקווה להפגש אתך.

קבל נא דרישת שלום לבבית מהמסור לך

שלך

ש. לוין

 

א ל  ה ו ו ע ד  ה פ ו ע ל  ה מ צ ו מ צ ם  ש ל  ה ה ס ת ד ר ו ת   ה צ י ו נ י ת,  ב ר ל י ן

(*תורגם מגרמנית)

לונדון 11 במאי 1914

ידידים נכבדים !

לעת עתה אין לי הרבה להודיעכם.  התקיימו שתי אספות, אחת במערב והשניייה במזרחה של לונדון.  בעיני הציונים מהוות האסיפות הצלחות גדולות.  בעיני מצאה חן ביותר האסיפה במערבה של לונדון.  מהלך הרוח היה טוב ואני הרגשתי טוב לפני קהל הנכון לקבל את הדברים.  מר קואן, שחזר הנה, השתתף באספה במערב.  המחמאות לועד הפועל המצומצם ולי, שכל הנואמים השמיעון, נגעו עד ליבו ועיניו זלגו דמעות – מסיבת כעסו כמובן.  בשתי האסיפות נתקבלו פה אחד החלטות, שמבטיחות לנו תמיכה מלאה וללא סייג לעבודתנו העתידה.  [הרי] סַקר, [לואי אריה] סיימון והאחרים מבינים כנראה לאט לאט אותנו ואת מדיניותנו ומסכימים אתה.  מעניינת היתה הופעתו של דר' [שמואל משה] מלמד באסיפה הראשונה וזאת של מר [יהודה קופל] גולדבלום באסיפה השניה.  אף פעם לא הושמעו שירי תהילה כאלה עבור הוועד הפועל המצומצם.  בפתיחה התוודו והודו בגלוי על חטאיהם הקודמים כלפי ההנהלה.  היה נוגע עד הלב.  אני שיחקתי את תפקידי בתור מקבל הוידוי הסלחן, ושתיתי בשקט את התה בלימון שלי.

היום מתחילות הוועידות הפרטיות.  הרושם הכללי אינו רע.  חושב אני, כי כאן אפשר לפעול.  אני רוצה להטיל מס על אנגליה:  20,000 מרק לשנה לטובת הקרן המרכזית (כולל מס בתי הספר).  האם זה לא פחות מדי?  שיטתי היא, להטיל על האנשים את המס בהדרגה.  מוייצמן מקבל אני מכתבים, המביעים ייאוש.  הוא מתייאש בבדידותו במנצ'סטר.  ביום שישי הבא אסע שמה.  אשתדל להקל מעל כאביו, מאידך גיסא אגן על עמדת ההנהלה.

האירגון הפנימי כאן אינו עושה רושם עלי בכלל, הוא נראה לי מוזר.  הציונות כאן ווגטרית, יש לה טעם של ירקות.  היום אבקר אצל הבנק "שלנו", אצל המכשיר המדיני שלנו.  חוששני, כי יגבירו את השמירה על הבנק, כשיוודע להם, שחבר הוועד הפועל המצומצם ירצה לבקרם.  ולכן, בכדי לא לגרום לשומרינו הנאמנים הוצאות יתר, לא הודעתי מקודם על ביקורי – עד עתה לא קיבלתי כל דבר מהמשרד. אני מקוה, שישלחו אלי כל דבר מעניין.

דרישת שלום, שלכם

ש. לוין

 

א ל  ח י י ם  ו י י צ מ ן

(*תורגם מרוסית)

לונדון, 11.5.1914

חיים יקירי,

אתמול העליתי כמה מלים אליך, אולם אחר-כך קיבלתי את מכתבך המיועד לר' אשר [אחד העם] ואלי גם יחד.  רואה אני, כי מתרגש אתה יתר על המידה, וזה מצערני עד מאוד.  ראשית, איני רוצה, שחיים יתרגש.  שנית, ההתרגשות – מדריך גרוע הוא בעבודה יוצרת.  לא ארחיב את הדיבור, הן בקרוב נתראה ונשוחח בפרוטרוט על הכול.

הסתמכות יוליוס[סימון] עלי לא עוררה רושם משונה.  מכיר אני את הפסיכולוגיה של אלה אשר שהו זו הפעם הראשונה זמן-מה בארץ-ישראל, אני גם יודע על ידי מי ואיך הם מעובדים שם.  כל התמונה ברורה לפני בהחלט:  עשרים שנה (מילתא זוטרא!) להסתפק בגימנזיה היפואית, ואחר-כך – נראה.  בזול ומרגיז.  על טשלנוב רוגז אתה לשוא.  אין הוא מביע השקפות פרטיות.  סגנונו יבש במקצת, אולם אין בעצם הבדל איכותי בין השקפות הוועד הפועל המצומצם לבין השקפותיך על הביצוע ההדרגתי של תכנית האוניברסיטה.  אך אל-נא תשכח באיזה קשיים נתקלים אנו, ההנהלה, בעבודתנו.  על כל צעד ושעל עלינו להתגבר על אויבים מבחוץ ומבפנים.  מפריעים אותנו בגלוי, כל התחלה שלנו נתקלת במכשולים בלתי-משוערים.  עליך, איפוא, להבין לזהירותנו.  הבן ונקוט בכלל של קח ובקש עוד.

מדרשות אני מסתלק בהחלט, יקירי.  נתרחקתי מהן יתר על המידה, ומה שמוצא חן בעיני בהן, אני מכניס בהצלחה לתוך נאומי.  אסע ואבוא אליך ביום שישי.  אני רוצה לבלות עמך בלבד ימים אחדים.  אודיעך בעוד מועד, באיזה מסע אבוא.  האסיפות כאן עברו בהצלחה, לפי דברי הציונים, ביחוד הראשונה ב-West London.  נכחו כ-500 איש, וההצלחה האירה לי פנים.  מתחילות התייעצויות פרטיות.  נראה מה ייצא מזה.

 מר יוסף קואן כבר חזר מארץ ישראל.  נוכח באסיפה הראשונה.  נראה היה, שהמחמאות, שחילקו כל הנואמים לי ולוועד הפועל המצומצם, ושמצב-הרוח המרומם ששרר באסיפה והצלחתי, הביאוהו להתרגשות עד להוזלת דמעות – מרוב רוגז.

טרם באתי עמו בדברים.  מעניין במה חזר.  ד"ר ניסן קצנלסון היה בברלין.  היו לו פגישות עם ג'ימס סימון, נתן וד"ר כהן, צבר חומר ונוסע לאמריקה ללמוד את הבעייה של פתיחת בנק שם – בנק שיציל את ישראל – ואגב אורחא, לחתור תחת ההנהלה.

אל תצטער, יקירי, צרות עוד תהיינה.  יש להיאבק כל זמן שהנשמה בקירבנו.

כולי שלך

שמריהו

 

א ל  ה ו ע ד  ה פ ו ע ל  ה מ צ ו מ צ ם,  ב ר ל י ן

(*תורגם מגרמנית)

לונדון, 12, במאי 1914

ידידים נכבדים,

אתמול ביקרתי אצל הבנק "שלנו", וסופר לי על הביקרת שהתקיימה.  בהזדמנות אוכל לספר לכם על זאת דברים מעניינים.  בכלל לא הייתה בקורת, אלא שיחה עם הפקידים.  בעיקר באשר נוגע לד"ר בוד[נהיימר].

ד"ר [ניסן] קצנלסון והמנהל הירש הפליגו בשבת, 9 בחודש, לאמריקא.  היו להם שיחות מכינות, אשר בהן לקחו חלק קאון ויעקבוס קאן.  הם באמת מקוים, שיוכלו להגשים את תכניתם, אולם זו היא נקודה שבהזדמנות נשוחח עליה.  בסוף מאי תתקיים כאן בלונדון, אחרי שובם של "המרגלים", ישיבה, אשר לה מצפים גם לבואו של מר וולפסון.

ההסתדרות האמריקנית גילתה עד עתה חולשה וחוסר אונים, ולכן ישתדל ד"ר ק[צנלסון].  בודאי – וכל הסימנים רומזים על כך – להסית את אמריקא נגד ההנהלה ונגד התפקידים החדשים.  אני בדעה, כי מחוייבים אנו לכתוב לאמריקא גלויות, כי ק[צנלסון] שייך לאותה קבוצה, שרוצה להכשילנו.  לכל הפחות לא יחשבו אותנו שם לאנשים תמימים מדי.  זה צריך להיעשות מהר עד כמה שאפשר.  מר קואן אמנם מדבר הרבה על ארץ ישראל, ומעמיד פנים כאילו הוא נמצא תחת הרושם, שארץ ישראל עשתה עליו, אבל אנשי סודו טוענים כי לא תמיד אפשר לסמוך עליו, כלפי חוץ, תמים דעה במהלך הרוח השליט, אבל נשאר כמו שהיה.  רוב האנשים כאן שוכנעו:  ההתנגדות אינה מכוונת נגד העקרונות, אלא נגד האנשים העומדים בראש.  הנאמנים לציונות פונים עורף ל"מנהיגיהם" המקומיים.

אמש ביליתי עם "הצעירים":  סקר, סיימון והאחרים.  ביארתי להם המצב ודרשתי מהם פעילות נמרצת.  גם אחד העם היה נוכח.  הושמעו לפני תלונות רבות, הנטיה לאי שביעת רצון מסמנת את כל טענותיהם, אולם אני בדעה, כי שיחות פרטיות כאלו אינן מחטיאות את מטרתן.  באנגליה צריך משהו להיעשות, אולם טרם הוברר לי, באיזה חוגים ברצוננו לחפש את המשענות המתאימות לעבודתנו.

ווייצמן ממטיר עלי מכתבים מלאי טענות.  ברלין נגדו, אנו נגדו אישית וכו' וכו'.  עצוב הוא, תמיד להיתקל באי הבנות גם אצל הידידים.  לכל אחד מהם יש שטח מיוחד החביב עליו, ורוצה הוא כי נקודת הכובד של כל ההסתדרות תועבר לשטחו שלו.  ממנצ'סטר קיבלתי מברק ובו הזמנה להקדיש ימים מספר למנצ'סטר ולשאת שם נאומים אחדים.  אשוחח על עניין זה עם מר מאיר (*כנראה מוריס מאיר עורך העתון "צייט" בלונדון), ואמסור לכם ידיעות מדי פעם בפעם.

דרישת שלום,

שלכם

ש. לוין

 

א ל  ה ו ו ע ד  ה פ ו ע ל  ה מ צ ו מ צ ם,  ב ר ל י ן

(תורגם מגרמנית)

מנצ'סטר 18 במאי 1914

ידידים נכבדים!

 אני מודה לכם מאוד עבור המשלוח המדויק של ההעתקים השונים, אשר מענינים אותי.  אמנם קשה לפעמים ללמוד מהם דבר מה ברור, אולם, כביכול, נמסרו לי ידיעות.  כך למשל נרמז מה שהוא על אודות עניין פספורט בקשר עם מורגנטו, אולם אינני יודע, במה הדברים אמורים.  מאידך ברורה לי לגמרי התשובה אל ידידנו יעקבוס קאן.  נעשה לו את הטובה, וננסח אחד ממכתבינו אליו באופן, שתהיה לו מצידו עילה לקובלנא, לא יענו את האיש ההגון הזה בנימוסין.

גם תשובתו של ידידנו אוסישקין מעניינת, ובמיוחד הפסוק האחרון.  הוא כותב כמעט כמו מזכיר מדינה אל הפקודים שלו.  אני קובע כי לועד הפועל המצומצם אין השפעה חינוכית:  יותר אדיבים הדינים והחשבונות – יותר מחוצפות התשובות.

לוטה בזה הנני שולח לכם שלושה מכתבים מהאדונים ד"ר היימן, [ז'אן] פישר ורוזוב.  הם הביעו את נכונותם לערוב לטובת "השומר".  המכתבים הגיעו אל כתבתי הפרטית, ונשלחו אלי מברלין באיחור.  אין לאל ידי לסדר את העניין מכאן.  אבקשכם, כי תעשוהו אתם ותאספו את הערבויות.  תודיעו להם, כי אני מודה להם עד מאוד, אבל שאני בנסיעות כעת.  יש לכתוב גם ל[ישראל] שוחט, שלא יאבד את סבלנותו.  אני מצידי אשתדל לעשות לטובת "השומר" עד כמה שידי מגעת.

העבודה מתקדמת לאט.  תמיד משתכנע אני מחדש, כי אנו מצידנו עושים שירות ההסברה.  שאלת בתי הספר היא רק נקודה אחת, יודעים אך מעט על כל הבעיות הציוניות.  רק יריבינו עושים את שירות זה, במחתרת, ולפי החוק הישן.  גם לציוניםטעים ביותר הדבר הרז, במובן מסויים הנגנב.  האסיפה במנצ'סטר היתה רבת רושם.  כולם שהם בעלי עמדה היו נוכחים הפעם, אולם יש לארגן גם פה את הגביות מיד, כל עוד הברזל חם.  גם כאן חסרים, כמו בכל מקום אחר, האנשים, שיוכלו להתחיל מיד בעבודה השחורה.  ידידנו וייצמן מקוה לקבל במהרה את 3,000 מרק עבור הקרן המרכזית וקרן בית-הספר – ואני מנסה להטיל מס על הקבוצות השונות.

הערב אשא פה נאום בעברית.  גם בלונדון הרציתי בעברית, וכמו שטוענים, היה שוה.  מחר אדבר בליברפול, ביום ראשון בגלאסגאו וביום שני בליידס.  בדרך חזרה אשהה במנצ'סטר, וכך אפשר לשלוח אלי למנצ'סטר את הדברים.  ביום 27 ו-28 אהיה בלונדון.

כונתם היתה לערוך אסיפה גדולה ליום 27.  אולם אני מניח, כי ידידנו קואן ינסה להכשילם.  אינני מאמין בטוב לבם של האדונים האלה, להיפך, אני מוצא, כי הם קמים נגדנו בחוצפה יתרה מלפני "כריתת ברית השלום" בקונגרס האחרון.  אי אפשר לפעול באדיבות כלפי האדונים האלה במשך שנים בלי להענש.

מעניין מאוד הוא הדין וחשבון "בראסויט" על הרצאותיו של הרמן כהן בפטרבורג.  כל ה"מבצע" הוא אנטיציוני ורק עיורים אינם רואים את זאת.  בחרו בזקן זה בתורת כליא-ברק נגד ההכרה הלאומית הגוברת, והאיש שהזדקן במדע הפילוסופיה נאלץ להתאמץ, לצאת לנסיעה ארוכה, להסתייע בתותחים הקנטיאנים הכבדים, כדי לבאר ליהודי רוסיה, כי הצלתם היא באהבתם את רוסיה ובהכרתם הפאטריוטית.  פשוט נפלא.  מסע פילוסופי נגד השקפת עולם ציונית.  במלה אחת:  מחפשים בלעמים יהודיים.  בלק המסכן!  הוא איננו פיקח, הוא איננו מנוסה.  פרופיסור יהודי היה ממלא את תפקיד בלעם יותר מהנביא הלא יהודי, הוא לא היה מברך במקום לקלל.  אנא תחקרו ומתערב אני, כי יימצא, כי הוצאות הנסיעה של הפרופסור שולמו ע"י הוועד האנטי ציוני או על ידי אירגון דומה.

ביקשתי אתכם להזמין עבורי כרטיס לאניה ליום 17 ל"אימפרטור".  אולם אל תשלמו את הסכום המלא, כי בינתיים ביקרו אצלנו :ידידים" מספר מאמריקא ועל כן יש לצפות להפתעות.

התלונות המרובות ביותר על רשלנות בלתי תיסלח, שמעתי בלונדון מפיהם של סימון וסקר.  הדברים אמורים בעניין מניות אחת החברות הארץ ישראליות, ששולמו.  הכסף שולם לפני שנה, אולם המניות לא נשלחו למרות אזהרות רבות.  ביקשתי ממר סקר לפנות אל ידידנו הנטקה, שהעניין ייחקר.  בדרך כלל קיבלתי את הרושם, כי האנשים אינם רוצים שיזניחו אותם, רוצים הם לבוא במגע הדוק יותר עם ההנהלה.  גם אינני מאמין, כי על ידי ביקור חטוף אפשר לטאטא את כל הרעה.  רק על ידי עבודה שיטתית אפשר להקים מפלגה אחידה.

דרישות שלום

שלכם

ש. לוין

 

א ל  ה ו ו ע ד  ה פ ו ע ל  ה מ צ ו מ צ ם,  ב ר ל י ן

(*תורגם מגרמנית)

ליברפול, 21 במאי 1914

אל הוועד הפועל המצומצם – ברלין,

אתמול התקיימה האסיפה בליברפול, ואחרי האסיפה היתה לי שיחה מפורטת עם הציונים הפעילים.  האסיפות במחוזות יפות יותר ובעלות רושם יותר מאלה שבלונדון, ובין הציונים במחוזות שוררת התלהבות יתרה.  אולם הזניחו את המחוזות, ומעט מדי הוסברה שם הציונות.  אני אינני רוצה להסתמך על ההסתדרות האנגלית, אני משתדל להסביר את הענינים לכל אגודה מקומית לחוד.  האגודה המקומית במנצ'סטר אורגנה כעת, האנשים שם התחייבו לתרום 3,000 מרק לשנה לטובת הקרן המרכזית ולבתי הספר.  האסיפה בליברפול היתה היפה ביותר עד עכשיו.  נוכחו יותר מ-1,200 איש.  גם הסדר החיצוני של האסיפה היה יפה מאוד.  אני מתוודה בחטאי:  הסדר החיצוני משפיע עלי בשעת הרצאתי עד מאוד.  ליברפול התחייבה לתרום 1,000 מרק לשנה לאותן המטרות.  משוכנע אני, כי בזמן הקרוב ביותר יקיימו את ההבטחה הזאת.  אני מיחס ערך מיוחד לכך, כי דוקא המחוזות יהיו בעלי יכולת כספית, למען לקחת מן המרכז כל תירוץ שהוא.

מחר אסע לאֶדינבורג ואערוך שם ועידה עם הסטודנטים.  ביום ראשון אהיה בגלאסגאו וביום שני בליידס.  ביום 27 תתקיים אסיפה גדולה בלונדון, אבל בלונדון אין לי בטחון מיוחד.

בדרך כלל אני שבע רצון.  אני חושב שהסירותי משפטים קדומים רבים.  מכל מקום יש עלינו עוד לעבוד הרבה ובאופן אינטנסיבי באנגליה, עד שיעריכו גם כאן אל נכון את חשיבות השעה.

קיבלתי מכתב ממַגנס.  התלונה הישנה:  אינם מודיעים לאמריקנים על המתרחש.  אגב אורחא הוא מייעץ לי להתנצל אצל "האציל מבית שטרוק" (*הצייר הרמן שטרוק), מכיוון שמסרתי את הודעותיו לשיף בלי ליטול רשות מיוחדת ממנו.  העצות מאמריקא הן לפעמים נהדרות, באותו זמן גם גסות במקצת.  השבתי למגנס במובן זה, ואני ייעצתי לו, שיתעניין קצת יותר בעתונות הציונית, ויקבל ידיעות טובות יותר.

אהיה בלונדון בימים רביעי וחמישי, 28 ו-29 דנא.  שלחו-נא לי את המכתבים אל מלון גרייט סנטראל, לונדון נ.ו'.

דרישות שלום

שלכם

ש. לוין

 

א ל  ח י י ם  ו י י צ מ ן

(*תורגם מרוסית)

באנייה "קיסר וילהלם השני:, 17.6.1914

חיים וורה יקירי !

הרגשה מוזרה:  נוסע ועובר אני את התעלה, אך תושיט יד והנך במנצ'סטר, ואני, כאילו לא קרה דבר, ממשיך בנסיעה.  זהו הגורל, וכולנו נתונים לידו.

ז'אבוטינסקי נשאר עוד לשבוע בברלין.  הוא נרגע.  נדמה לי, שהוא בעצמו מכיר בצדקתנו.  בימים אלה הרצה על האוניברסיטה בפני קהל סטודנטים בן מאות אחדות.  היה זה מיבצע.  הוא הרצה ברוסית ובאומנות במלוא-מובנה של מילה זו, הן לפי התוכן והן לפי הצורה.  ז'אבוטינסקי – הוא כוח גדול וטוב שרכשנוהו לענין האוניברסיטה.

אני נוסע, כפי שידוע לכם, הפעם לא ברצון-יתר לאמריקא, אולם לא אערוב לכך, שמצב-הרוח לא ישתנה לטובה.

כתבי לי גם את, ורה, לניו יורק לפי הכתובת 701/2 Pinest' Herman Conheim. 

וכיצד מוצא חן בעיניכם השידוך החדש?  משדכים שוב את זאנגביל עם ההסתדרות הציונית.  בעיני אין מוצאים חן הן החתן והן השדכנים.

מסרו לבני, כי נתחזקתי הן בגוף והן בנפש, וכי עתה לא היה מצליח להתגבר עלי בהיאבקות, ולאחות מסרו פריסת-שלום לבבית.  מחווה לה קידה באופן מיוחד מלון קטן, שהלך לאיבוד, בשבילה, כמובן.

עתרת נשיקות לכם

משמריהו

בטעות נטלתי טופס-מכתב שני, במקום לכתוב על הדף השני.

 

א ל  ה ו ו ע ד  ה פ ו ע ל  ה מ צ ו מ צ ם

באניה קיסר וילהלם II 17.6.1914

חברי היקרים !

שלוחי מצוה אינן ניזוקין, והנני שמח לבשרכם, כי ת"ל נצלתי בתוך יתר הנוסעים מהסכנה הגדולה שרחפה עלינו לרגל התנגשות אנייתנו עם אניה אחרת.  בעמל רב עלה לסתום את הנקב ולחזק את הבדק לפי שעה.  שבנו עוד הפעם לסויטהמפטון ורק מחר בבוקר נדע אל נכון באיזו אניה נפליג לניו יורק.  אין ביכולתי לתאר לכם את המבוכה ואת הבהלה שקמה על אניתנו בשעה הראשונה אחרי ההתנגשות.  הכל היה מוכן לעמוד על נפשו ולהנצל, ולוא גם על חשבון האחרים, ביחוד השתגעה ממש המחלקה הרביעית.  פחד הסכנה מסך על הנוסעים רוח עועים ונהפכו לחיות טורפות, דחקו, דחפו ורמסו איש את רעהו, וכל דאלים גבר.  רוב הנוסעים של המחלקה הרביעית באניתנו הוא מארצות הסלבים, מאחינו בני ישראל רק מתי מספר.

18 בבקר.  האניה תקיים מצות קבלת אורחים, והננו מפליגים היום בצהרים עם האניה הזו לניו יורק, ונבוא לניו יורק אי"ה ביום ד' כ"ד לחודש.  טוב תעשו אם תודיעו ע"ד השינוי הזה את הפדרציה בניו יורק.

ושלום לכם וברכת ציון, לכם ולידידנו העובדים בלשכתנו.

שלכם

שמריה הלוי לוין

 

א ל  א ח ד  ה ע ם

16.6.1914, בספינה בדרכי לאמריקא

לאחי וידידי היקר והנעלה שלום רב !

גם הפעם לא עמדתי בהבטחתי ולא כתבתי לך מברלין.  אמנם לא מחוסר חומר, כי אם מרבויו.  בינתים הלא מסר לך בודאי הרבה דברים ר' חיים [ויצמן] שלנו ואל נכון קבלת גם העתק מהפרוטוקול של ישיבת הקוראטוריום האחרונה.  הפרוטוקול הזה מענין הוא מכמה צדדים.  ראשית:  הפרופ' שלזינגר בתור מומחה ופוסק אחרון בשאלת ההוראה העברית, ושנית:  ניכר, כי נשתה גבורתם של התקיפים בברלין ומשתדלים המה לחתור אל היבשה לוא גם על חשבון המוסד עצמו.  אצלי אין שום ספק, כי סוף סוף יהיו אנוסים על פי התפתחות הישוב או לוותר ולעשות פשרות במידה יותר מרובה מאשר תבעו מהם, או לוותר על הענין ולצאת מההנהלה.

לפי המכתבים האחרונים שאנו מקבלים מד"ר רופין, שונה באמת המהלך בארץ.  מצד הממשלה אין כמעט שום מניעה בעד קניות חדשות.  השעה היא באמת שעת הכושר, וחבל כי עלינו להפסיד כל כך הרבה כחות, כדי לנצח את האויב הפנימי.

נאומי בלונדון, כפי הנראה, השאירו שמה רושם גדול.  והא ראיה, מנהיגי הציונות הלונדונים מופיעים כעת בתור מתווכים בין ההסתדרות הציונית ובין...  זנגוויל.  קראתי את החשבון בדבר המשתה, שעשו לך, ואיני יודע אם הטפשות מרובה על החוצפה או להפך.  תחת לאמר לגבור אוגנדא את הפסוק:  "קחי כנור, סבי עיר זונה נשכחה" – "מדברים בו נכבדות", וכדי בזיון וקצף.  החזיון הזה סימן מובהק הוא להמדרגה השפלה שנמצאת עליה הציוניות בלונדון.

בארצות הברית אני חושב לשהות שבועות אחדים.  אסתכל עוד הפעם לעולם המלא ערבוביא והפכים ואראה אם אפשר להכניס סדרים להסתדרות הציונית באמריקא.  גם שמה רבו ה"מדינאים", כלומר אלה התופרים עלי תאנה כדי לכסות את מערומיהם.

ז'בוטינסקי עשה בברלין ימים אחדים אחרי ישיבת הועד הפועל:  הוא שקט מרוגזו ונכון הוא לעבוד לטובת האוניברסיטא, אעפ"י שהצעותיו הוא לא נתקבלו ברובן.  אני מכיר את כחו ומוקיר עד מאד את כשרונותיו.  בברלין נאם לפני אספה רבתי של סטודנטים.  הנאום היה מצוין עד להפליא.  עובדים כאלה נחוצים לנו.

בברמן שהיתי יומים, כי נזדמנתי שמה עם גיסי וגיסתי כנהיים.  הוא מסר לי שלום בשמך ושמחתי לשמוע מפיו, כי מצא אותך במצב רוח טוב.  מאמריקא אכתוב לך בפרוטרוט.

שלך באהבה רבה

שמריה הלוי

הים זועף מעט ובין משבר למשבר נשברות האותיות ואך בקושי גדול עלה לי להשלים את מכתב, שכתיבתו עלתה לי בשעה שלמה.

 

א ל  ה ו ו ע ד  ה פ ו ע ל  ה מ צ ו מ צ ם,  ב ר ל י ן

(*תורגם מגרמנית)

טולידו, אוהייאו, 4 ביולי 1914

חברים נכבדים !

הנני מנצל את השעה הפנויה הראשונה, כדי להודיעכם דבר מה.  מסיבות שונות אין באפשרותי למסור לכם דין וחשבון על הציונות באמריקא כבר עכשיו.  מצאתי כאן מהלך רוח מוזר.  אהדה לציונות בקרב השכבות הלא-ציוניות הרחבות של האוכלוסיה היהודית, מורת רוח בלתי מוצדקת בקרב הציונים ומהלך רוח אנטי-ציוני בין אילי הכסף.  אחדים מ"ידידינו" מאירופא, שביקרו באמריקא בזמן האחרון, גרמו כנראה למהלך רוח ומורת רוח במידה ניכרת.

אסיפת הצירים עברה די בשקט, מספר המשתתפים היה די גדול, המאורעות היו די נעימים, אולם דבר אחד ברור לי:  אם לא נתערב גם עכשיו באופן רדיקלי, ישאר הכל כמו שהיה, והציונות תחיה חיים של דוחק.  אמנם ההנהלה הקודמת נבחרה מחדש, אולם יש לצפות, כי מעכשיו יעבדו ביתר מרץ.  יושב ראש ההסתדרות מקבל עכשיו שכר, שמאפשר לו להקדיש את כל זמנו לציונות.  אני ערב לסכום מסויים בשם הוועד הפועל המצומצם, האדונים לוין-אפשטיין, מגנס והאחרים הצליחו בקושי רב להעביר את הצעתי זו.  שני האדונים הנזכרים לעיל גם הבטיחו לפעול בחורף הבא באופן נמרץ ביותר.  מר לוין-אפשטיין יכתוב לכם בפרוטרוט על תכניותיו.  גם אני אכתוב לכם מניו-יורק בפירוט.  אחרי ששוחחתי על כל הענינים עם האדונים המתאימים בפרוטרוט.

מרוצ'סטר הלכתי לשיקאגו, ושם היתה לי שיחה עם האדונים קראוס, רוזנוואלד ומאק בעניני הטחניקום.  השופט מאק הוא האיש המהימן והנבון ביותר ביניהם.  הוא גם קרוב לנו ביותר.  במקרה שמשפחת ויסוצקי נוטה להמשיך את העניין ביחד אתנו, אפשר להביא בחשבון גם את אמריקא, ואם גם מר שיף ואחדים מהקוראטוריום האחרים נגדנו הם.  נתן השיג דבר אחד:  כועסים כאן במידה שוה על הציונים ועל חברת עזרה.  פרופ' שכטר גרם לסאון רב.  הוא התנהג כבוגד, הוא הסית נגדנו את מר שיף, מרשל, וזולצברגר בצורה חסרת כבוד.  כרגע הפליג לאירופא, יבקר בברלין גם אצל ידידיו ד"ר נתן ושטרוק.  ד"ר מגנס והשופט  מאק סיפרו לי על התנהגותו בעניין שאלת השפה, עובדות המסמרות את השערות.

ביום שלישי אהיה בניו-יורק ואפגש עם מר שיף.  אסע גם לפילאדלפיה ולבוסטון.  אשתדל להכין את הקרקע לקראת החורף, כי משוכנע אני שאמריקא תוכל לתת עוד הרבה עבור הסתדרותנו.

אל תסתכלו על זה כדין וחשבון.  בדרך כלל נראית לי נסיעתי דעכשיו כנחוצה.  הגיע הזמן שנבהיר לעצמנו את המצב באמריקא.

ביקרתי מקומות שונים ונפגש עם אישים שונים.  אני לומד הרבה מזה.

דרישת שלום, שלכם

ש. לוין

 

א ל  ה ו ו ע ד  ה פ ו ע ל  ה מ צ ו מ צ ם,  ב ר ל י ן

(*תורגם מגרמנית)

8 ביולי 1914

חברים נכבדים !

ביום 4 דנא שלחתי לכם מכתב מטולדו באוהייו, שם ביליתי ימים מספר בחברת השופט יוליאן מאק.  רק אתמול חזרתי לניו-יורק ומצאתי את שני מברקיכם.  היום טילגרפתי לכם: "קוראטורים אמריקניים מנצלים הזדמנות דרישות כספיות לצאת חברת "עזרה".  מרוגזים על שני הצדדים.  לפי גישת שיף מפקפק בשיתוף פעולת אמריקנים.  אפשר לרכוש כוחות אחרים.  דורש זמן ועבודה".

אשתדל לצייר לכם תמונה ברורה מהמצב שפגשתיו כאן.  חברת "עזרה" איימה גם כלפי האמריקניים בביטול המוסד, במקרה שאמריקא לא תשלם לאלתר 100,000 מרק לצרכי הקמת הבניין ולא תבטיח 80,000 מרק כל שנה למשך חמש השנים הבאות, שליש של התקציב הדרוש.  דרישה זו הרגיזה אותם, לפי טענת ד"ר מגנס, במידה כזאת שהחליטו לצאת מן הקוראטוריום.  אולם לא פרשו את סיבות עזבם את הקוראטוריום, והעתונות ניסתה לייחס את עזבם לקטטות חדשות עם הציונים.  מר שיף אפילו מצא לנחוץ, כעת, כשאני רק הגעתי לאמריקא, להדפיס מכתב גלוי ב"אמריקן היברו", שבו חוזר הוא, כמו איש מעלה גירה, על כל האשמותיו של נתן, ונותן לי מהלומה מיוחדת.  ראיתי את המכתב הזה רק אחרי שובי מצ'יקאגו.  מיד כינסתי ישיבת ההנהלה דכאן ביחד עם אנשים ידידותיים אחדים וביניהם גם נציגי העתונות היהודית.  כולנו תמימי דעים, כי יהיה זה מתחת לכבוד הציוניים לשוחח עם שיף אחרי מכתב זה.  הוא בחר בדרך הפומביות, ועלינו ללכת באותה הדרך.  חיברתי מיד תשובה אדיבה לפי צורתה, אולם חריפה מאוד, לפי תכנה, והיא תודפס קודם בכל העתונים היהודיים ואחר כך גם בעתונים אנגליים אחדים.  כולם – גם לוין-אפשטיין, לוברסקי ועורך ה"טאגבלאט" – בדעה, כי אמריקא נרדמה.  מאחר שמתחשבים במידה יתירה בשיף וחבריו, ויכוח בעתונות יוכל רק להועיל לענייננו.  אולם יש לצפות לדבר אחד.  נוכל לרשום הצלחה לטובתנו רק במקום, שבו הוסברו הענינים לקהל היהודי על-ידי תעמולה מספיקה.  אמריקא אינה יוצא דופן בנקודה זו.  שדה גדול ועצום מונח עזוב;  העובדים המתנדבים לא יכלו לעבדו.  ליהדות אמריקא וגם לחלקה הציוני אין ידיעות כל שהן על אודות ארץ ישראל ועל אודות עבודתנו ותפקידינו.  ארץ ישראל רחוקה מהם במובן הגיאוגרפי, אינם קוראים עברית, גרמנית ורוסית.  חוזרינו והדינים והחשבונות שלנו אינם מעובדים לחומר תעמולתי.  בשעת "הוועידה" הופתעתי מהשאלות התמימות שנשאלתי, היו אלה שאלות של אנשים הרחוקים מן הענין.

דבר אחד ברור לי:  תהיה לנו באמריקא רק ציונות חלשה, כל זמן שלא נוכל להקדיש לה אותם הכוחות כמו לגרמניא, לאוסטריה וכו'.  אולם כשנחליט לעבוד באמריקא, נכריח את השיפים וחבריהם לחדול מהתנגדותם.  במובן זה מצבנו באמריקא טוב יותר מבכל מקום אחר, כי פה יש לנו עתונות יהודית נפוצה, אשר פשוט מפחידה את שיף ואנשים אחרים.  העיקר הוא, שהעתונות תעמוד לצידנו, ואני תקוה שאוכל להשיג את זאת.  לכן אינני יכול להחליט לעזוב פה מיד.  כעת יש צורך לפתוח בעבודה – עד כמה שאפשר – אחרת נאבד זמן רב בחורף.  כשדיברתי עם מהיגים ציוניים על חברת הכשרת הישוב [PLDC] והאוניברסיטא והפניתי את תשומת לבם לצורך מפעל נמרץ בהתחלת החורף, יצאו עיניהם מחוריהם והם התפלאו על תיאבוננו הבריא.  לדעתם, איסוף הכספים לטובת בתי הספר דורש את כל כוחותיהם.

וייצמן יצטרך ללכת לאמריקא בזמן הקרוב ביותר.  אשתדל להכין את הקרקע.  הדבר לא יהיה קל יותר מבשעת יסוד הטחניקום, אולם על-ידי ארגון טוב של התעמולה נוכל להביא בחשבון את המעמד הבינוני ואנשים אחדים עשירים.

שכחתי להודיע עוד דבר מה בעניין הטחניקום.  הסברתי עשתה כנראה רושם על השופט מאק.  הוא טילגרף מיזמתו הוא אל מר מרשל, אשר נמצא כעת במקום נופש קיץ במרחק 12 שעות מניו-יורק, שיזמין אותי ליום אחד לשם שיחה.  קיבלתי את התשובה, היא אדיבה אבל שלילית.  מן התשובה ניכרים רוגז ומורת רוח.  האדונים רוצים להכריז כעת "הכרזת מוֹנרוֹ" פילאנטרופית יהודית אמריקנית.  במכתבו של  שיף כלולה אזהרה ליהודי אמריקא, שלא יתעניינו בתפקידים בארץ ישראל.  דיברתי בצ'יקאגו עם אדולף קראוס.  הוא יעשה את מה ששיף תובע.  הוא שבע רצון מאוד, כי על-ידי עזבו את הקוראטריום ישוחררו כפי שחושבים כנראה אנשי בני ברית מכל התחייבויותיהם.  יש עוד השופט זולצברגר בפילאדלפיה.  אנסה לשוחח אתו.  אינני מצפה לדבר רב משיחה זו, כי משתייך הוא לאותו החוג.  נתן שטראוס מתרגז מאוד ממר שיף, הוא יעזור לנו, אבל לצערי השפעתו כנראה אינה ניכרת.  ברנדייס וסטפן וייז לא השתתפו בועידה, לא תהיה לי כל אפשרות לבוא במגע אתם כעת בקיץ.  אני מבין גם לרוח האדונים, אשר מתרחקים מהכרך בחדשי הקיץ.  בניו-יורק מרגיש אני ממש כמו בגיהינום.  אני מעדיף את החדשים הגרועים ביותר בחיפה לשבוע אחד של יולי בניו-יורק.

ביום 14 לחודש אנאם כאן בשתי אסיפות, אבל רק על הרצל ועל התפתחות הציונות.  לעומת זה תתקיים אסיפה גדולה ביום 16, שתוקדש אך ורק לעניין מלחמת השפות.  לאנשים כאן אין כל  מושג על דרישותינו הענוות.  הצהרתי בעתונים בעניין זה היתה כתגלית חדשה.  קיבלתי הזמנות ממקומות שונים וערבות לסכומים מסויימים לטובת מפעל בתי הספר שלנו, אולם אינני סבור, כי מן התועלת לעשות כרגע מסע באמריקא.  נאות במדבר אמריקא לא תבאנה לנו תועלת, עלינו לכבוש את הארץ.

די לפעם זו.  במקרה שיתגלו מומנטים חדשים, אמסור דין וחשבון מיד.

דרישת שלום לבבית,

שלכם

ש. לוין

דברים מענינים רבים שמעתי כאן על שליחינו, אשר ביקרו באמריקא בזמן האחרון, אולם על אודותיהם אחרי שובי.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה