_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שני מיני פסימיסטים

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

שני מיני פּסימיסטים בעולם, שמחליפים אותם תכופות אלה באלה, אבל באמת רחוקים הם אלה מאלה הן לפי טיבם והן לפי המטרות שהם רואים לפניהם. 

יש פסימיסטים שהיו רוצים בכל לבם, שהשמים טהורים יהיו בתכלתם, והשמש תזהיר באורה והאנושות תראה את עצמה בטובה, אלא שחסרים הם אמונה בלב בטובה לעתיד לבוא.  תכופות נחרבת והולכת אמונתם על ידי חשבונותיו היבשים של שכל נתחן, המקצץ כנפי כל דמיון.  תכופות נובעת הפסימיות מהלך-רוח פנימי, ולאו דוקא בחינת פרי שכלי.  יש בעלי מרה שחורה בטבעם, שאינם יכולים להשתחרר מעכירות עצמם.  אבל יהיה מה שיהיה: הללו פסימיסטים הם הסובלים בעצמם מן הפּסימיות שלהם.  קרע עולם בין רצייתם ובין אמונתם, לעולם נושאים הם בלבם כיסופים ללא תקוה למילואם, רוויים הם צער, הם חשים בכאב הגדול של עולם נאה, שאינו עשוי להבנות, ונכספים הם ונמשכים לגואל, שלא יבוא לעולם. 

אולם יש פסימיסטים ממין אחר לגמרי.  הם הפסימיסטים היבשים, הנוקשים.  הם השלימו שלום עולם עם הפסימיות שלהם, נסתגלו אליה, גזרו את חייהם לפי גזרת השיטה הפסימיסטית ונוח להם בכך.  כל דמיון שנוא עליהם מעיקרו, הם אינם רוצים אפילו לטרוח ולבדוק, שמא יש אחיזה כל שהיא של ממש לדמיון זה.  בחיים הם ממלאים כרגיל את התפקיד של פקחים, לבם נעול בפני הוכחות ופתויים, סגור בפני התלהבות, כל ימיהם מהלכים הם בעולם ומאזנים ומדות בידיהם ומוצאים, שלעולם אין החשבון מתיישב כהלכה.  אל תבקשו אצלם צער, יסורי נפש זרים להם, הם דנו אותם לשילוחין. 

הפסימיסטים של המין הראשון לעולם מהלכים עצבים, משא כבד רובץ עליהם, מבכים הם את גלות השכינה.  הפסימיסטים בני המין השני אינם מתאבלים ואינם מבכים, הם אינם שרויים בשמחה יתירה אבל אף עצובים אינם, הלך-רוחם קפוא תמיד, שוה כמעט כל שעה, ללא מעלות וללא מורדות, מתונים תמיד, נבונים תדיר. 

בעצם עוול אנו עושים אם מכנים את אלה ואלה בשם "פסימיסט", שכן רק הראשונים זכאים לשם זה.  האחרונים אינם פּסימיסטים, הם רואי שחורות.  הראשונים – מסך שחור חוצץ בין רצונם ובין אמונתם, האחרונים – נשמתם עצמה צבועה שחורות.  הראשונים עוד נוחלים עולם הבא, הם רואים את גן-העדן, אלא שאינם מאמינים, שהכרובים על החרב המתהפכת אשר בידם ישובו ויתירו את הכניסה לאדם, שגורש ממנו.  האחרונים בני עולם הזה הם.  לגבם אין עולם הבא בכלל, לא גן עדן ולא כרובים.  ולפיכך הם אינם יכולים להתאבל על גלות השכינה, משום שאינם מאמינים בעצם מציאותה של השכינה.  הם למדו ושנו את הפסוק "הבל הבלים" וסבורים שהם עצמם נעשו בעלי קהלת.

הפסימיות בכל כולה אין בה שום כוח יוצר.  אין השכינה שוֹרה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ולא מתוך גחוך ולא מתוך קלות ראש אלא מתוך דבר שמחה של מצוה – אמרו חכמינו.  אלמלי לא נבראה בשביל מעמד-הפועלים "המדינה שלעתיד לבוא", זה פּירושו של עולם הבא, אלמלי לא נשאו בלבם את האמונה שאפשר לו להתקיים סדר חדש של חברה נאה יותר, מתוקן יותר, לא היו יכולים לתקן ולהשיג מה שתיקנו והשיגו במשך יובל-שנים אחרון.  יכול אדם להקשות ולטעון: "המדינה לעתיד לבוא" לא "בשמים הוא ולא מעבר לים", ולפיכך קל היה יותר להאמין בכך – ברם אין זו אלא טעות בלבד.  אם שקוד אני על אידיאה, שאינה עשויה לבוא על תיקונה אלא כעבור דורות, הריני בן עולם הבא, ויהיה טיבה של "מדינה לעתיד לבוא" זו מה שיהיה.  צופה אני בעתיד, שוב מתנשקים אצלי שמים וארץ והנני יוצר לעצמי "שמים חדשים וארץ חדשה".  לא די בתפיסת השכל בלבד, שסדר עולם זה רע הוא ואותו סדר עולם טוב.  אין זה מתחייב מן השכל כלל שאהיה שונא לסדר הרע וחסיד נלהב לסדר הטוב.  הצדיקים חייבים היו לרצות וליצור עולם הבא שלהם.  מדברים אנו על העולמות ואומרים: "העולמות שברא אלהים כרצונו וכרצון יראיו".  סרה האמונה באפשרות של עולם מתוקן יותר, שוב ניתק הקשר שבין רצייתי ובין כוחי אני.  הרצון נחלש, והכוח אינו בא על שימושו והוא יוצא לבטלה.

ואף על פי כן אין אתה מבטל את הפסימיסטים של המין הראשון ביטול גמור.  אפשר ליצר בצערם.  תכופות מתארע להם זעזוע קשה ושוב נקנית להם האמונה והם נעשים עובדים חרוצים ושקדנים להתקדמות האנושית.  כנגד זה רע מצבם של הפסימיסטים בני הסוג השני.  הללו אין להם תקנה, כוח שלילי הם בחברה, משום שכמעט תמיד דעתם נוחה מפסימיותם של עצמם; ואמנם שונאים הם את האופטימיסטן תכלית שנאה.  תכופות חביבה עליהם מלאכה זו של זריית מלח על הפצעים.  שרויים הם בצער, שמא יש עוד מקצת נחמה, שמא נמצאת עוד קרן אחת של תקוה. 

סח אני למשל לפסימיסטן שכזה שעות מרובות על מראה החורבן שראיתי בארצנו העתיקה ומספר לו על הכותל המערבי ועל הקינות שקפאו והיו לאבנים – הרי הוא משיב לי ואומר: בכייה זו למה?  מיום שחרב בית המקדש עד היום הזה עלה מחיר המגרשים עלייה עצומה, והרי הוא שוה עכשיו כל מה שעלה בית-המקדש בשעתו.  שוב אני עומד וסח לו על ענין "תחית המתים", היאך נתעורר שוב אצל עם זקן הרצון לחיים חדשים, היאך היו חנוונים לשעבר ואנשי-אויר מאתמול לאכרים ונוטעים, היאך אנשים שעיניהם היו מושפלות תמיד כלפי מטה ולא נתנו את דעתם כלל וכלל על השמים הפרושים על ראשם ועל הטבע אשר מסביבם, עמדו ונתקרבו לאלהים ולטבע כאחד – מיד הוא משיב לי: הכל יאכל הטורקי!  רוצה הוא בערובות, רוצה הוא לעבוד בבטחון משולש ומעושר, אין לו אמונה בכוחותיו של עצמו. 

עומד אני, למשל, וממחה לו על ארבעים ושנים אלף שלש מאות וששים נפש עולי בבל, שרק בזכותם זכינו להגיע עד היום הזה – הרי הוא משיב לי: ומה היה איכפת לי אלמלי לא נתקיימנו עד כאן?  החיים עצמם שוב אינם קדושים עליו, הם אינם אלא אחד העסקים, אחד הענינים, שחייבים לעשותם. 

בא אני אליו בימי חנוכה וסח לו על החשמונאים, על גבורתם ועל מסירות נפשם – הרי הוא עומד ומשיב: ומה העלו בגבורתם?  כלום לא מוטה היה אלמלי התחילה הגלות בכמה מאות שנים קודם, אפשר והיינו מסתגלים אליה יותר ולא היינו רועדים ומפרפרים כל כך.  הוא האדם, שהזכרונות משביתים את מנוחתו, הוא אינו רוצה בהתעוררות. 

מי לא שמע את הבדיחה בדבר ה"חוחול" הרוסי?  מעשה והלך החוחול בדרך וראה אדם טובע.  מרגע לרגע הטובע מרים את ראשו מן המים, הוא נאבק עם האיתנים.  והחוחול קורא לו: אל תתמרד, אחר, רד למצולות! 

להסתגל אל הגלות, כאילו לא בכל יום זורחת השמש ומטיפה חירות, כאילו לא כל יום מתחדשים מעשי בראשית, ומתמרדת הנפש על העבדות, בועטת בכבלים הכובלים את מהלכה בעולם. 

רואי השחורות הם שונאיה הגדולים של ההתקדמות האנושית.  ומכולם קשה פגיעתם לנו לישראל.  היא הנחלה הקשה ביותר שהנחילה לנו הגלות.  וכשאנו מתחילים להגות בעתיד חדש, מואר, נאה יותר, אל לנו להסיח דעת מכן, שעלינו להתחיל במלחמה בגלות בתוך הגלות גופה.  קשה היא הדרך המשתרעת לפנינו, ואף על פי כן אל לנו להתיאש.  ואפילו ייחרב חס וחלילה הרבה ממה שנבנה בשנים האחרונות בקרבנות כל כך מרובים, ייהרס בסערת-עולם ענקית זו שאנו שרויים בתוכה, עלינו להיות מוכנים בכל לב לפתוח מחדש, לחזור ולבנות, להניח שוב אבן לאבן, נדבך לנדבך עד שיעמוד איתן על מקומו ושום רוח שבעולם לא יזיז אותו ממקומו. 

הרצון ליפה ולנשגב הביא לידי אמונה והאמונה לידי בטחון, והבטחון הגביר את הכוח והכוח חולל נפלאות.  כך דרכה של ההתפתחות האנושית. 

 

17 דצמבר 1914. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה