_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מיתת נשיקה

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

מקווה אני, שהאידישיסטים הקיצוניים שבתוכנו יסלחו לי אם אשתמש בביטוי העברי העתיק  "מיתת נשיקה".  הריני מכריז ומודיע, שבחרתי הפעם בביטוי זה לא כדי להכעיס את מישהו אלא משום שהוא, לפי דעתי, קצר, שנון ומדויק בתכלית הדיוק.  שתיי מלים בלבד – ואף על פי כן מכילות הן תורה שלימה, שיטה חתומה, כיצד להפטר מדברים שאינם חביבים ביותר על הבריות. 

"מיתת נשיקה" היא ניגודה של "מיתת חניקה" – כלי שמשתמשים בו תכופות צדדים מתנגדים זה לזה במלחמה מדינית.  הנה צף ועלה רעיון חדש, מבצבצת ועולה תכנית חדדשה.  צד אחד טוען לזכותם, הצד השני נלחם בהם, רוצה להחניק את הרעיון, את התכנית.  ברם לא כל שעה אפשר להחניק את החדש בכוח הגס.  החדש הספיק כבר לקנות הרבה תומכים, נתחבב ביותר על ההמונות המרובים, ויש לנהוג כבוד בהמונות, מקצת דרך ארץ, ואם אינם נוהגים כבוד הרי חובה ליתן את הדעת על מערכות-הרוח של ההמונות, שכן טיבם של ההמונות שהם מתמרדים על מנהיגיהם, כשהמנהיגים אומרים לנהוג אותם בתוהו לא דרך.  אותה שעה עומדים המתגוננים ומשנים מטכסיסם: מ"מיתת חניקה"  הם עוברים ל"מיתת נשיקה".  אף הצד שכנגד עומד ומכריז פתאום שהוא מסכים לתכנית החדשה, והרי הוא מוכן ומזומן לתמוך בידה, לסייע אותה, לכתף את עצמו בהוצאתה לפועל, תכופות מגיעים הדברים לידי הודית-אהבה בתכנית החדשה.  וכך נעשית התכנית ענין של שיתוף-לבבות.  ששני הצדדים מרימים אותה על נס, זה וזה רכובים עליה, זה וזה נעשים בעליה-תומכיה.  ברם צד אחד נתון בכל לבו לענין והרי הוא עושה אותו בכל רמ"ח אבריו, ואילו הצד השני מזימות אחרות בלבו.  כל שלא עלה בידו בדרך ההחנקה, ב"מיתת חניקה", הוא שקוד להשיגו בדרך הנשיקה, ב"מיתת נשיקה".  עדיין זכור כל אחד מאתנו את  "ויִשקהו" נקוד עליו.  והמעשה הוא פשוט בתכלית.  שני אחים, עשו ויעקב, נפגשו לאחר התנכרות של שנים מרובות.  ודרכם של אחים לנשק זה את זה בפגישתם, אלא שנשיקתו של עשו היתה זרועה נקודים נקודים... 

לא עלה בדעתי חס וחלילה לדמות מי שהוא ממתנגדינו הפנימיים לעשו.  ראשית, אין גבורתם גבורתו, וכצאצאים  קדושים, בני בניו של יעקב אבינו, אף פרנסתם לא על החרב כפרנסתו של עשו אלא על הקול  (והקול קול יעקב), ושנית, עדיין לא התנשקו אתנו מתנגדינו הפנימיים.  עד כדי כך לא הגיעו הדברים.  לפי שעה הדברים אמורים בעובדה של שותפות בלבד עם הוצאתה לפועל של תכנית אחת ויחידה.  אבל סבור אני, שהביטוי "מתת נשיקה" או וישקה (נקוד על וישקהו) בלי פירושים ופירושי פירושים, אין כמותו נאה לתכסיסים של הצד שכנגד בענין "תנועת הקונגרס". 

כמעט שתי שנים רצופות נתרתחו הלבבות והמוחות.  שני הצדדים נתווכחו רותחות, הגיעו הדברים לידי הטחת ביזויים אישיים, בהאשמות הדדיות ובכוונות של עשית רווחים מדיניים מחורבן בית ישראל.  השבח לבורא עולם, הצדדים ישבו אל שולחן אחד, נשתוו זה עם זה איך שהוא, הסכימו זה לזה בתכנית-פשרה והכריזו בפני כל באי עולם, שמהיום והלאה שוררים שלום ואחדות במחנה היהודי של אמריקה. 

ומה היה בסופו של דבר?  שלום ואחדות, הסכם שבלב, פשרה ישרה וכיוצא בכך אינם לא בזכור ולא בשמור כל עיקר.  אותן חברות, שהתנגדו לרעיון הקונגרס מתחילתו, עמדו בהתנגדותן המפורשת עד היום.  אלא ששינו מטכסיסם.  לא עלה בידם להחניק את עצם הרעיון של הקונגרס, שקדו להחניק את התנגדותם בלבם זמן רב, עמדו ושינו מן המתנגדות הגלויה והחליפוה בנסתרת, ובמקום לגדור בעדו מבחוץ הם עמלים להרסו מבפנים. 

שתי חבורות מתנגדות חזקות עמדו כנגד רעיון הקונגרס.  כאן אין אנו סחים אלא בחבורה אחת, ב"ועד הפועלים הלאומי". 

דבּרי "ועד הפועלים הלאומי" זריזים היו ביותר, ולא כל הזריז נשכר; הפעם אף נפסד.  עלינו להחזיק להם טובה על האמת כולה, שהביעו אותה בועידתם האחרונה.  מימינו היינו לצדה של חירות גמורה, שכן אין האמת נאמרת אלא מפי שרואה את עצמו חפשי, ודבּרי "ועד הפועלים הלאומי", נראה, הרגישו את עצמם באמת חפשים, לאחר שנפטרו משליחיהם של פועלי ציון ושאר באי כוח הלאומיים, וכשלבם היה טוב עליהם ודעתם זחוחה פתחו את פיהם וגילו סודות מן החדר. 

אין אני מתעניין בתיאבון האנושי הבריא, שגילו "דבּרי"  "ועד הפועלים הלאומי" אותה שעה שהעלו את הצעתם בשעת חדוה, שהועד יתגלגל בגוף מתמיד בחינת בא-כוחם החוקי של הפועלים בכל הענינים בעלי ערך לאומי יהודי.  ואף אין דעתי נתונה הפעם על המתנגדות הבריאה, שגילו מנהיגי הפועלים האמתיים ל"דבּרים".  גדולה מכן: איני תולה באופוזיציה תקוות של ישועות ונחמות לענין תנועת הקונגרס.  שני חסידים של שני צדיקים יעשו שלום ביניהם ביתר קלות מאשר רופא ורוקח שנתפרדו.  אין דעתי נתונה כאן אלא על יחסו של ועד הפועלים הלאומי אל בית ישראל כולה, אל התעודות ששעת הרת עולם זו מטילה עלינו, כפי שנתגלה מפי ה"דבּרים".  רעיון העזרה הקונסטרוקטיבית נדחה.  ולא עוד אלא שנמצאו ביניהם כאלה שלעגו לעג ציני לעצם הרעיון של עזרה קונסטרוקטיבית, עמדו והראו פני תם ושאלו: מה זו עזרה קונסטרוקטיבית?  על הרעיון בדבר הלואה לאומית הפטירו בבדיחות זולות אחדות: מכיון שאין לצפּות לכך, כי עשיר פלוני ואדיר אלמוני יפתח את כיסו ויתן לתכלית מעין זו מיליונים שוב אין טעם וענין בדבורים על תכניות כאלה.  אף לא עמד לו לרעיון המלוה הלאומי השאון הרב בעתונות הגדולה לאחר ששליח הועד האמריקאי היהודי חזר מנסיעתו המוצלחת לאירופה.  ושאלת ארץ ישראל?  והרי זו היתה רק כעצם בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, בחברה זו, וכדי להפטר ממנה היה אחד מן הדבּרים אנוס להודיע, שעל א"י מיותר עכשיו לדבר, משום שהיהודים חיים שם בטוב, בלי עין הרע. 

"שב ואל תעשה עדיף" – הוא אם דבור ואם רעיון של כל הוועידה כולה. 

ומאליה צפה ועולה השאלה הגדולה: הקונגרס למה?  למה הן תכניות חדשות, דרכים חדשות, ארגונים חדשים?  הרי בין כך ובין כך אין ברירה אחרת לעם ישראל אלא להטיל את גורלו בידי הגבאים והפרנסים הישנים, והללו כבר יאספו את הנדבות.  מעולם היו בני ישראל רחמנים בני רחמנים: מרחמים או מרוחמים, ואף עכשיו יעמדו להם הרחמים. 

ומאליה צפה ועולה השאלה: למה טרחו ונתגרו דבּרי  "ועד הפועלים הלאומי", שיתנו להם לשלוח ששה שליחים דוקא לקונגרס?  על מה יגנו שם?  כלום ידברו שם על אחדות ישראל  כדי להמית בידידות מעושה את מה שלא יכלו להשתיק בכוח מדיני? 

אולם מוצא אתה בפוליטיקה זו ובדרכים אלה לא רק חוסר כנות אלא גם משהו ילדותי-תמים.  מוציאים מן החשבון ערך-מצבים חשוב.  בעית ישראל בת שני פנים היא, ובישובה מעונינים לא יהודים בלבד, אף העולם הבינלאומי מעונין בכך.  שאלת ישראל תעלה על סדר היום של ועידת השלום אף בלי הסכמתה של חברה יהודית פלונית או אלמונית.  בועידה לא יתנו את הדעת על ה"דבּרים" אלא על העובדה הגדולה והחשובה של שאלת ישראל שלא נתיישבה.  והדבּרים האמתיים של העולם הבינלאומי, אלה שדעתם נשמעת הם יטו אוזן לניסוחים ולדרישות מובנים יותר, מושכלים יותר, שכן אנושיים-כלליים הם.  ואנושיי הוא כשאומה שואפת לחירות לאומית, דבר אנושיי מאוד מאוד הוא – אומה שואפת לארצה, לביתה. 

 

6 מרס 1917. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה