_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נשמות בשבי

שמריהו לוין

לתוכן הענינים

 

רק אלהים הוא היודע, כמה הייתי נותן אלמלי נזדמנה לי תרופה, שיש עמה לשחרר אותי, ולוא לשעה קצרה בלבד, מן הרעיונות העכורים, האפלים על המלחמה. הייתי רוצה לשוב, ולוא לשעה חטופה, אל העולם של לפני המלחמה, אל הארצות הפורחות, אל בני אדם השרויים בשלום, אל הילדים המכרכרים ומפזזים, ללא דאגות וללא צער, המובלים בידי אבות ואמהות, אל בני הנעורים העליזים, השקודים לחיות את חייהם בתלמוד תורה, במחול ובנגינה, אל הגדולים הישרים וכבדי החיים, ההולכים יום יום אחר עסקיהם ומסייעים את החברה האנושית בעבודתם הכשרה והישרה.  הייתי רוצה לשוב, ולוא לשעה קלה, אל הספרות שלפני המלחמה, אל היצירות המלוטשות לנוי של אנשי המדע והאמנים ולחמם את הנפש בזיום וחומם.  בקיצור, הייתי רוצה להנתק, ולוא לשעה קלה, מן ההוה המסוכסך, המביט עלינו ברבבות העינים של מלאך המות, ולשקוע בעולם שלפני המלחמה, שעוד לפני חדשים מועטים עמד איתן על אשיותיו ועמודיו וצפה מלא גאון ובטחון אל העתיד. 

ויותר מכן הייתי רוצה לשוב, ולוא לשעה חטופה, אל עולמי של עצמי מלפני המלחמה, במקום שאלפים רבים מאתנו בקשו נוחם ותקוה, אורה וחום, בזמן שחלוצינו "אחרונים לשעבוד וראשונים לגאולה" היו חורשים, זורעים, נוטעים, הכשירו את הקרקע לדור בא, לדור נגאל.  רוצה הייתי לחזור, ולכל הפחות במחשבה, אל כרמי רחובות וראשון, אל פרדסי פתח-תקוה, אל בתי-הספר החדשים של ירושלים, חיפה ותל אביב, אל השדות הירוקים אשר מסביב לים כנרת, אל פועלינו בשובם מן השדה ופניהם שזופים והם אומרים שירה חדשה, שירת התקוה והבטחון, גאון ועוז, או אל השומרים שלנו, שעה שהם יוצאים רכובים אל אופל הלילה לשמור ולהגן בנפשם על נכסי ישראל.  ורק משמאדימות פאתי המזרח וראשי ההרים אשר מעבר לירדן טובלים בקרנים ראשונות של אורה, שבים הרוכבים הביתה, ותכופות ישאל חבר את חברו: שומר מה מלילה?  והחבר משיב: אתא בוקר וגם לילה!  כך לומדים שם את הפסוקים העתיקים על סודותיהם המופלגים בימים הצרורים בהם. 

מה נכסף הייתי לחזור אל עולמנו אנו שלפני המלחמה!  לא ידעתי כלל עד כמה אהבתיו, עד מה שבה את לבי באביב עולם שלו, הרומז אלינו ממרחקים. 

חזיונות שוא!  הימים שלפני המלחמה רחוקים מאתנו, מאחורינו הם.  יגיעה מרובה אנו צריכים ליגע ולהעלות בזכרוננו, מה היו פני העולם לפני חדשים מספר. “היה היו ימים" – כך מוכרחים אנו להתחיל את ספורנו, היו ימים שבני אדם היו בני אדם והעמים היו עמים וכל הזמן ההוא היה נקרא זמן השלום.  כך היה מספר נוח לנכדיו ולניניו על הימים שקדמו למבול, זה שמחה את העולם הישן.  היו ימים שהגדולים היו עובדים כל אחד באומנותו והילדים שקדו על תלמודם.  עכשיו נשתנו פני הדברים.  רק הסבאים או האבות שכמעט נדמו לסבאים נשארו בבתיהם.  בתי-הספר סגורים, ספרי הלמוד מונחים בקרן זוית, העטים והעפרונות נשברו, הקטנים מהלכים בטל, האם משגחת עליהם, והמגודלים למחצה עסק חדש זומן להם, תלמוד תכסיסי מלחמה.  כי מי יודע אפשר ויתמעטו ויפחתו טורי הלוחמים ויצטרכו למלא את החסר בנערים למחצה...  והריהם שקודים על תלמודה של מלחמה על כל אותיותיה ותגיה.  אין מורים, אין תלמידים, יש חיילים פשוטים בעלי דרגה שונה, סגני קצינים, קצינים ושרים עליהם ועליונים על עליונים, משול לסולמו של יעקב על עליונים ותחתונים שלו.  וחכל הידים פרושות, וכל העינים שלהבות, ועיני הקטנים עם הגדולים נשואות אליהם אל החיילים, מתפללים להם, הם נעשו קדושים, הלא בידיהם גורל עם וגורל ארץ. 

הכל נאלם דום.  מדע, אמנות, ספרות – כולם שרויים באבל.  צועדים החיילים.  החייל הוא העומד בראש, וראש המדברים – התותח.  וכולנו – שבויי מלחמה.  אחד אם נתפסנו בידי האויב, אחד אם נלקחנו מן האניות השלוות והושבנו במאסר, אחד אם ניצלנו במקרה מידי השונא.  שבויי-מלחמה אנו, משום שהמלחמה תפסה את כל מחשבותינו.  היא חדרה עמוק עמוק לתוך לבותינו וכבלה אותנו, היא הפכה את קערת מחשבותינו והגיגנו על פיה, ושוב אין אנו מרגישים, שכולנו נעשינו בריות הפוכות. 

ואל ישיא אותם לבם של בעלי המזק החזק ושל העמים הנויטראליים לאמר, שלא נכנעו, שבהויתם עמדו, בהויתם ובמחשבתם של לפני המלחמה.  טעות היא בידם, טעות שבראיה.  הואיל ורחוקים הם מאנגליה ומגרמניה, מרוסיה ומטורקיה, סבורים הם שאדונים הם לנפשותם כמקדם.  כל העולם כולו הוא בחינת שבוי מלחמה.  לא אנגליה, לא גרמניה – המלחמה, רעיון המלחמה שבה את העולם וכבל אותו באלפי כבלים.  כלום אין מדברים כל העמים כולם ללא יוצא מן הכלל לשון חדשה?  תשעים למאה מכל המחשבות תפוסות במחנות חדשות, תותחים חדשים, בספינות מלחמה ואויר חדשות, כל התעשיה כולה נגזרת עכשיו בגזרה זו של ימי מלחמה.  לא יעברו ימים מועטים והאומות יתחילו להסביר להם לתינוקותיהם: מצוה לאכול, חובה להתפטם יפה יפה, שאם לא כן לא יהיה בידם לירות לימים. 

מיליונות עומדים במערכות המלחמה ומקריבים את חייהם, ומאות מיליונים שבויי מלחמה הם, וקשה לאמר: איזו פורענות קשה יותר?! 

והנה באים חכמי הדיפלומטיה, אנשי מדינה שהמדיניות אומנותם, המלומדים והעתונאים, ומבקשים את האשמים בדבר.  וברוך שחלק מחכמתו, נמצא האשם.  הוא המיליטריסמוס הגרמני, הוא שהדיח את העולם מן הדרך הישר, היונקר הפרוסי הכניס רוח שגעון בעולם כולו.  אכן, כבוד גדול מדי אנו חולקים ליונקר הפרוסי, ואם אמת הדבר, ראוי הוא העולם שיכרה קבר לעצמו במו ידיו. 

והנה בא סוף סוף אחד והביע את המלה הגואלת, המשחררת.  לא זנגוויל הוא שפרש את השם, לא הוא האנגלי של מאה ועשרים אחוזים.  לא, ברנרד שאו הוא שפרש את הדבור, הוא לא חשש לגלות את האמת הערומה.  הוא, כאנגלי, מזהיר את העולם שלא יראו בגרמניה בלבד את הזאב ובאנגליה את הכבשה התמימה, משום שביצר הכיבוש אינן ירודות זו מזו.  אין המיליטריסמוס עומד על כפתורי-הזהב ועל הכתפיות המרוקמות, המיליטריסמוס עומד על התאבון שאינו יודע שבעה, על התאוה לכבוש כל התשוש וכל הפרוץ לחטיפה.  אחד אם יוצקים תותחים לתכלית זו ומעמידים צבא ענקי, בונים קסרקטינים, אחד אם בונים צי ושולחים אניות מלחמה לכבוש את העולם. 

ידיד היה לי, בעל נפש יפה שלא אכל מן החי.  חס היה על התרנגולות, על הבהמות, המפרפרות לפני שחיטה ובשעת שחיטה.  אלא שלא היה פרוש מן הדגים.  דג – היה אומר – אינו צועק לכל הפחות.  מעשה שהיה באמת.  רואים אנו את המיליטריסמוס הצעקני, הרעשני, רואים אנו את היונקרים הפרוסים היוצאים בתילוי ראש ואת הצבא הצועד – ויודעים אנו פירושם של דברים.  אולם הצי – המיליטריסמוס השוחה בים – הוא אינו צועק, וכשהוא צועק, כשתותחי האניות פותחים את לועיהם – אף אז אין שאונם מגיע לאזנינו.  כולנו תמימים במידה מחוקה או גדושה ונפתים הננו.  ברנרד שאו הביע מקצת מן האמת המרה, ואף מנבא הוא, שהשלום לא יכון לימים רבים כל אימת שאנגליה, צרפת וגרמניה לא יכרתו ברית-שלום.  רמז נאה בכאן, ויותר משנאמר בשטין נאמר בריוח שביניהן. 

 

21 נובמבר 1914. 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה