_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יְרִיחוֹ / מתתיהו שׁוֹהַם

דרמה מימי המקרא

 

 

          הַנְּפָשׁוֹת

            בְּמַחֲנֵה יְרִיחוֹ:

מֶלֶ יְרִיחוֹ                   רָחָב, הקדֵשה הגדולה לאשֵרה

כֹּהֵן הָאֲשֵׁרָה               שַׂר הָעִיר, אציל צעיר

כֹּהֵן מִצְרִי                    צִיר גִבְעוֹן

כֹּהֵן מִדְיָנִי                   צִיר עַי

כֹּהֵן מוֹאָבִי                  מְכַשֵּׁפָה.

שרי כנען, חַיָלים, צירים ובני-העם.

 

            בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:

יְהוֹשֻׁעַ, שר צבא ישראל

פִּנְחָס, הכהן

עָכָן, נשיא צעיר לשבט יהודה                                |

                                                                                } מרגלים

עָתְנִיאֵל, איש-צבא למוּד-קרב כבן-חמשים         |

אֶלְדָּד   |

                } ממשרתי משה

מֵידָד   |

שׂרים, כהנים, צירים, כנענים, אנשי-צבא ובני-העם.

 

 

          עלילה ראשׁוֹנה

החצר החיצונה במקדש האשֵרה. שלש מֶחֲזות משֻׂדרות עמודי-גזית,

חקוקי תמונות קרב וציד וכתוּבי-קעקע, נשקפות מול שער החצר הפנימית.

בין המחזות מתנשאות פה ושם במות עם פסלי הבֵּל והאשרה. במבוא

השדרה השניה נצב פסל שעיר חצוב אבן. קרניו ופרסותיו מצופות זהב.

מימין החצר – שובך-יונים עם אַרְזָה מְצֻיָרָה וגג נחשת-קלל. משמאל –

דרך לרחוב העיר.

בקצה השדרה התיכונה שבע מעלות מובילות אל אולמי השער הפנימי.

דלתותיו וחלונותיו קלועים תִּמוֹרוֹת וכרובי-זהב. ממעל לשער מזרחה

נשקפים, כתלולים זה על-גב זה, גג המקדש, חומת-יריחו והררי-מואב.

בטרם יורם המסך נשמע שיר תפלת הקדֵשות, ההולך ונדם עם התרומם

המסך. מאולם השער יוצא המלך, אחריו הכהן הגדול ושרי יריחו.

 

 

            המלך נצב במבוא השער ומביט סביבו

הַסֹּכֵ נִצָּב הָכֵן, הֹעֲלוּ

חִשְּׁבוֹנוֹת כִּבְדֵי-רִגְמָה עַל כָּל-מִגְדָּל;

הַחוֹמָה בְצוּרַת-מָצוֹר, צְבָא-הַמָּגֵן

בַּשַּׁעַר חוֹנֶה חָלוּץ... מֵעֲדָרַי

לְקָרְבָּן שְׂעִירִים שִׁבְעִים הֲרִימוֹתִי...

הַכֹּהֵן!...

 

            הכהן

                        מַלְכִּי...

 

            המלך

                        עִם צִבְאוֹתָם אֶלְחַם –

אַ עִם אֱלֹהָם אַתָּה קְרָב אֱסֹר...

 

            הכהן

עַל בָּמַת הָאֲשֵׁרָה צוֹבְאוֹת עַתָּה

קְדֵשׁוֹת גְּזוּזוֹת-שֵׂעָר, כְּחֻלּוֹת-גַּבּוֹת;

חֲשׂוּפוֹת-שַׁד, תָּחֵמְנָה תַאֲוַת-אוֹנָן

לְנֹכַח צַלְמֵי גְבָרִים גִּדְלֵי-בָשָׂר,

מְשׁוּחֵי-שָׁשַׁר עַל-פְּנֵי כָתְלֵי-מִקְדָּשׁ,

לִכְבוֹד אֱלִילַת כָּל הַחַי וּפוֹרֶה...

וּלְבוּשֵׁי-בַד, מַקְרִיבִים כֹּהֲנֶיהָ

עַל מִזְבַּח-זְהָבָהּ תּוֹרִים וּבְנֵי-יוֹנָה

וּמַזִּים דָּמָם חַם וּמַעֲלֶה אֵד,

בְּדַם דְּגֵי-יַרְדֵּן מָהוּל, קַר וְקוֹרֵשׁ,

עַל קַרְנוֹת מִזְבְּחָהּ לְזֶבַח-כִּפּוּר –

הֲיוּכַל אֱלֹהִים, מִקָּרוֹב בָּא,

מְצָאוֹ עַם אֵין-אֶרֶץ עַל נְדוּדָיו

בְּמִדְבַּר-סִינַי וְעַל פְּנֵי צְחִיחֵי-פָארָן,

וַחֲתוּל-עֲרָפֶל בְּאֹהֶל-עוֹרוֹת יִשְׁכֹּן,

וּמִקְדָּשׁ לוֹ יְבַקֵּשׁ, בַּיִת נָכוֹן –

הֲיוּכַל הוּא לָשׂר אֶל אֵשֶׁת בֵּל,

הַנַּעֲרָץ בֵּין הָאֵלִים?...

משתחוה ונכנס לחצר הפנימית. השער נסגר.

 

            שר-צבא עולה במעלות אל המלך

                        צִירִים בָּאוּ

מִגִּבְעוֹן וּמֵעָי.

 

            המלך

                        יָבֹאוּ הֵנָּה.

            הצירים נכנסים.

 

            ציר גבעון זקנו ארוך ושחור, מסֻלסל בפוך ובשמנים;

                לבוש הוא גלומי-רוכלים יקרים, במחגורת-פסיו נתונה

                חנית קטנה ונצָבָהּ זהב.

לְמֶלֶ יְרִיחוֹ שָׁלוֹם... כֹּה שְׁלָחוּנוּ

אֵלֶי זִקְנֵי גִבְעוֹן, וַיָּשִׂימוּ

בְּפִינוּ דְבָרִים אֶל הַמֶּלֶ לֵאמֹר:

מֵעַרְבוֹת סִין עַד אַרְנוֹן וְעַד כִּנֶּרֶת,

כָּל גְּלִילוֹת מִזְרַח-יַרְדֵּן וְכָל הַבָּשָׁן,

מֵאַשְׁדּוֹת נְבוֹ הָהָר עַד הַר-חֶרְמוֹנִים,

בִּידֵי הָעִבְרִים נָפְלוּ, וּכְבָר עָלוּ

מֵאֶרֶץ-מוֹאָב לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן,

לָרֶשֶׁת אֶת כְּנָעַן... בְּרִית נִכְרֹתָה:

מִירִיחוֹ עַד גְּבוּל-פְּלֶשֶׁת וְעַד הַלְּבָנוֹן,

כָּל מַלְכֵי-מַעֲרָב, אֲשֶׁר לֹא נִכָּנַע

וְנִלָּחֵם בָּם שְׁכֶם-אֶחָד עַד הִגָּרְשָׁם. –

וַיִּהְיוּ כְבָר דְּבָרֵינוּ עִם הַמְּלָכִים

בִּירוּשָׁלֵם, בְּחָצוֹר וּבִצְפוֹן הָהָר,

וְעִם מֶלֶ חֶבְרוֹן, קִרְיַת-הָעֲנָקִים,

וְכֹה יָעָצְנוּ: חוֹמַת יְרִיחוֹ תִהְיֶה

רִאשׁוֹנָה לִגְדֹּר דַּרְכָּם הֵנָּה, עַד

נֵחָלֵץ כָּל הָעַמִּים מַחֲנֶה עָצוּם,

וּבְנֶשֶׁק רַב וּבְרִכְבֵי-בַרְזֶל נֵצֵא

לִקְרָאתָם עַד הִשָּׁמְדָם. – אֵלֶּה דִבְרֵי

הַמְּלָכִים.

 

            המלך

            טוֹב יָעָצוּ... אל צירי עַי וְאַתֶּם, מַה

בְּפיכֶם?

 

            ציר עי חַיָל זקן ואמיץ עולה במעלות; זקנו הלבן יורד על

                מדות-הצבא, כלי-זינו עליו וכֻלו אומר גבורת-שֵיבה

            מֵאָחִי מֶלֶ עַי

רַב שָׁלוֹם לָ, וְכֹה אֵלֶי שָׁלַח:

שָׁמַעְנוּ, שֻׁנְּסוּ כָל מָתְנַיִם וְלֻטְּשָׁה

כָל חֶרֶב כְּבָר בִּירִיחוֹ. יָאֲתָה

לְמֶלֶ-גִּבּוֹר תְּהִלָּה... אַ תַּחְבּוּלָה

לוּ תֹאבֶה וְאִיעָצְ: טֶרֶם נֵדַע

הַגְּבוּל, הָעָם לוֹ הִצִּיב, וְהָאָרֶץ,

אֵלֶיהָ יִכֹּן דַּרְכּוֹ; אוּלַי עָבֹר

אַ יַעֲבֹר הוּא בִכְנַעַן וְשֵׂרַ דַּרְכּוֹ

צָפוֹנָה, אוֹ תֵימָנָה יָשׁוּב אֶל

הַמִּדְבָּר, אוֹ אֶת נַפְשׁוֹ יִשָּׂא שֵׁנִית

לְשַׁלְוַת הָעֲבָדִים עַל סִיר-בָּשָׂר

וְאֶל גְּדוֹת-הַשִּׁיחוֹר יָשׁוּב וְאֶת צַוָּארוֹ,

מְלֻמַּד עֹל-הַדּוֹרוֹת, יֵט לַאֲדוֹנָיו...

הַאִם מֵחָכְמָה נַעֲשֶׂה, אִם נַעַל

בְּפֶרֶץ, וְהֵם לֹא לָנוּ דִמּוּ, וְגָדֵר

כִּי נִגְדֹּר עַל כָּל סוּף וְאַגְמוֹן שַׁח,

בִּסְעֹר הַסְּעָרָה צַמְּרוֹת יַעֲרֵי-בָשָׁן:

עֲצוּמִים מֵאִתָּנוּ הָיוּ שְׁנֵי

הַמְּלָכִים, עוֹג וְסִיחוֹן, וְשַׁעֲרֵי-בַרְזֶל

לְחֶשְׁבּוֹן וּלְאֶדְרֶעִי, וְהַאִם

לֹא נִכְבְּשׁוּ לָעִבְרִים, כִּי הִתְגָּרוּ

מִלְחָמָה בָם וְלֹא נְתָנוּם לַעֲבֹר

בְּשָׁלוֹם אַרְצָם?...

            רואה את פני המלך מביעים אי-רצון

            מַלְכִּי! רַב הָרְכוּשׁ פֹּה

בַּשָּׂדוֹת וּבַכְּרָמִים. בְּכָל מַרְכֹּלֶת,

בֶּעָרִים בְּצוּרוֹת-חוֹמָה וּבְהֵיכָלִים,

יְגִיעַ-דּוֹרוֹת וְחֶמְדַּת נַחֲלַת-אָבוֹת –

כִּלְחֹ הָאַרְבֶּה תְנוּבָה רְוַת-זֵעָה,

כֹּה תִכְרֹת שֶׁן-גַּרְזִנָּם כָּל-עֵץ פּוֹרֶה,

וּלְשׁוֹן שַׁלְהַבְתָּם תַּשִּׁים שְׁלוֹם כָּל-נָוֶה

וְהָיָה כָל הַחַיִל בַּז לִפְרָאִים

אֲמוּנֵי-מִדְבָּר, קְסוּמֵי הוֹן-מֶרְחַקִּים,

וְלֵאלֹהִים הַמּוֹלִי אוֹתָם הֵנָּה

בְּתִימְרוֹת-עָשָׁן...

 

            המלך קצַר-רוח, מְהַסו

            שׁוּב אֱמֹר לַמֶּלֶ:

אִם יֶרֶף יָדוֹ עַתָּה וְאִם לֹא יַעַל

לְעֶזְרַת צִבְאוֹתֵינוּ, אוֹ כִי יַשְׁלִים

אֶל עַם-הָעִבְרִים, וְנִקְבַּצְנוּ יַחַד,

כָּל מַלְכֵי הָאֱמוֹרִי עַל הָעִיר,

וּמִשְׁפַּט-בּוֹגְדִים נִשְׁפֹּט אוֹתוֹ...

            המלך ושריו עוזבים את חצר-המקדש.

 

                ציר גבעוֹן אל ציר עי ברדתם מן המעלות בגאון-

נצחון

                                אֶחָד

הַחֹק בַּקְּרָב לַמֶּלֶ וְלָעֶבֶד:

אִם לָנוּ הוּא – בַּבְּרִית עִמָּנוּ יַעֲמֹד,

וְאִם שָׁלוֹם יֹאמַר – יָד לָאוֹיֵב נָתָן.

 

            ציר עי

כִּי כְנַעֲנִים אַתֶּם, הַגִּבְעוֹנִים, יָקְרָה

מִכָּל רְכוּשׁ וָאֵל לָכֶם הָרְכֻלָּה...

וּמַה-כִּי תֶחֱרַב עִיר, אִם יֻכַּת מִקְדָּשׁ? –

בַּלְּבָנוֹן עֵצִים תִּכְרְתוּ לְדוֹבְרוֹת

וְאַבְנֵי-גָזִית תַּחְצְבוּ בַעֲרָב,

וְתִמְכְּרוּ וּסְחַרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ

וּבְנִיתֶם אוֹתָהּ עַל-פְּנֵי חָרְבוֹתֶיהָ;

אַ לָנוּ טוֹב הִתְבַּצֵּר חָדְשֵׁי-מִסְפָּר,

לִשְׁמֹר עַל רְכוּשׁ, צָבַרְנוּ דוֹרוֹת רַבִּים,

וְעַל קָדְשֵׁי אֵל וָעָם, עַד יַעֲבֹר זָעַם.

העם מתאסף מתחת, ורבים מביעים את הסכמתם לדבריו.

 

            ציר גבעון בפנותו אל הנאספים

אַל תִּשְׁמְעוּ לָזֶה... הַאִם לֹא אָנוּ

חָפַצְנוּ לִשְׁמֹר אֶת הָרְכוּשׁ מֵאוֹיֵב;

וְאִם אֵשׁ-הַקְּרָב עִם מַחֲנוֹ יַחַד יֹאכַל

כִּמְעַט גַּם בָּנוּ – טוֹב; אֵל-הַמִּלְחָמָה

קָרְבָּנוֹ יִרְצֶה וְיָחֹן אֶת הַשְּׁאָר...

בפנותו אל הנאספים

אַ מוּגֵי-לֵב הֱיִיתֶם...

 

            ציר עי בשקט גא

            לֹא מִפַּחַד

הַחֶרֶב וְהַמָּוֶת...

            פונה אל העם, וידו נטויה אל שער המקדש

            מִקְדָּשׁ כִּי

יֵהָרֵס – עַל מַסָּדוֹ אִם שׁוּב יוּקַם

פִּי-שְׁנַיִם הָדוּר – אֵלוֹ חֻלַּל כְּבָר.

לֹא אֶת הַמָּוֶת, כִּי יְעַלַּע דַּם

בַּחוּרִים וּשְׁנוֹת-חַיִּים שְׁלשִׁים יִשְׁכֹּל,

פָּחַדְנוּ – כִּי אֶת בַּלְּעוֹ אוֹנֵי-עָם,

בָּם דּוֹרוֹת רֻתְּקוּ בְשַׁלְשֶׁלֶת-אֵל...

אֲנַחְנוּ מוּגֵי לֵב?... בְּבוֹא הָאוֹיֵב,

וּתְדַבֵּר עַי בַּשַּׁעַר עִמּוֹ אָז

כַּלְּבִיאָה הָרוֹבֶצֶת, דְּרוּכַת-שְׁרִירִים,

בִּמְבוֹא מְאוּרַת גּוּרֵי-עֲלוּמֶיהָ;

אֲבָל לְחָרֵף אוֹן עֲמַל בָּנֶיהָ

לִידֵי כָל אוֹיֵב פֶּרֶא, עוֹבֵר דַּרְכּוֹ,

לֹא תַחְפֹּץ... עַתָּה אָשׁוּב וְאָעִידָה

בְּמַלְכִּי וּבַזְּקֵנִים לֵאמֹר: כֹּה

לִי עָנוּ פֹה: אִם תַּחְפְּצוּ אוֹ לֹא,

מִלְחָמָה תְהִי לָכֶם בָּאוֹיֵב אוֹ

בְשָׁכֵן-אָח...

 

            ציר גבעוֹן

            מִפָּנִים אוֹ בָעֹרֶף.

            הולכים ומתפרדים. מהשער יוצאים הכהן המדיָני והכהן

                המואבי. יורדים במעלות ושותקים רגעי מספר.

 

            הכּהן המדיָני

הַתָּמִיד הָקְרַב וְעוֹד קוֹל שְׂעִירִים עוֹנֶה

מִמִּכְלְאוֹת הַמִּקְדָּשׁ: מִנְחַת-עֶרֶב

לָאֵלָה... סַמֵּי נָטָף, מֹר וּשְׁחֵלֶת,

לֹא יֶחְדְּלוּ נִיחוֹחָם. שִׁירֵי-קֹדֶשׁ

מִצֵּאת הַשֶּׁמֶשׁ עַד חֲנוֹתָהּ לֹא

יִדֹּמוּ. בְּאוֹר הַסַּהַר עַל הַגָּג

מַקְהֲלוֹת הָעֲלָמוֹת, לְבוּשׁוֹת לְבָנִים,

בִּיתַד-הָאוֹרֵג שׁוֹזְרוֹת מְשִׁי-אֲטוּנִים:

אֲפוֹדִים לָאֲשֵׁרָה; וּבַגַּנִּים

בִּזְרוֹעוֹת כֹּהֲנֶיהָ נוֹסְכוֹת חֻמָּן –

כִּתְמוֹל וְשִׁלְשֹׁם עֵת הַמִּזְרָח שָׁקָט...

            נדם... וכדולה מנבכי רוּחו מחשבה שכבר בשלה שם, מוסיף,

                בקול ספוּג תעלומה

הָאֵלִים כִּי נִלְחָמִים – לֹא כְאָדָם

נִלְחָמִים: לֹא בָרַעַשׁ וּבִתְנוּאַת

נְקַם-אַכְזָרִים וּבַחֲרִיצֵי-בַרְזֶל...

בְּבִטְחַת-גָּאוֹן יָבוֹא הַמְנַצֵּחַ,

בַּלֵּיל, בְּנוֹחַ שְׁאוֹן הֲמֻלַּת-קְרָב,

אֶל מִקְדַּשׁ אוֹיְבוֹ, אֶל בֵּין הַפָּרֹכֶת,

וּבְשַׁלְוַת-עוֹלָם יִקְרֹס דֹּם הַנִּכְבָּשׁ:

כְּמוֹ אֲמָנָה כָרְתוּ הֵם בֵּינֵיהֶם,

לְחַלֵּק אֶת מֶמְשַׁלְתָּם בָּעִדָּנִים.

 

            הכּהן המואבי

מִי יִתְכֹּן דַּרְכֵי אֵל?... מִמִּקְדַּשׁ פְּעוֹר

בָּרַחְתִּי, כִּי חָדַלְתִּי לִירֹא אוֹתוֹ...

מִמִּדְבָּר בָּא הַקּוֹל: בְּעַנְנֵי-אֵשׁ

וּבְמַחֲנֶה רָב נוֹסֵעַ אֵל-הָאֵלִים.

אָז שָׁלַח מַלְכִּי אֶל הַקּוֹסֵם בִּלְעָם,

לָבוֹא אֶל גְּבוּל הָאַרְנוֹן וּמִשָּׁם,

מִמְּרוֹם הָהָר, לָקֹב אֶת בְּנֵי הַמִּדְבָּר...

מִפִּסְגַּת-פְּעוֹר דֹּם סָקַר אֶת הַיְשִׁימוֹן,

שָׁם נִטּוּ אָהֳלֵיהֶם: רָז-הַנֵּצַח

מֵעֵינוֹ נִשְׁקַף אָז – וַיְבָרֶ אוֹתָם...

יָדַעְתִּי אָז: לֹא יוּכַל לוֹ הַפְּעוֹר;

אַ גְּדוֹלָה הָאֲשֵׁרָה, מַלְכַּת כְּנַעַן,

וָאָבוֹא פֹה לְכַהֵן לְפָנֶיהָ.

 

            הכּהן המדיָני

לֹא פֹה מִקְלָטְ בֶטַח – כָּאֲשֵׁרָה

כַפְּעוֹר כְּאַיִן נֶגְדּוֹ עָתָּה: כְּמוֹאָב

כִּפְלֶשֶׁת חַרְבּוֹ תֶאֱסֹף... רְאֵה: כָּעֵדֶן

יְרִיחוֹ נָבָה, אֵין בְּעָרֵי כְנַעַן

עִיר תִּדְמֶה לָהּ – אַ כְּבָר הַבַּרְזֶל הוּנַף

לְקוֹסֵס מִבְחַר עֵצָהּ...

            בנטותו ידו אל עבר המדבר, מזרחה, וקולו עמום-הפתרון

            לֹא בְנֶשֶׁק

נִכְבָּשִׁים אֵלֶּה.

 

            הכּהן המואבי רז-פחדים רוטט בעיניו

            אִם לֹא אָדֹם דָּמָם

וּבָשָׂר צְבָאָם?

 

            הכּהן המדיני

            טֶרֶם תֵּדַע אוֹתָם.

הֲנָקֵל לַהֲרֹג אֶלֶף בָּם וּרְבָבָה,

הֲנָקֵל לִכְבֹּש עָם, כִּי תַשִּׁים אַרְצוֹ –

אַ אֵיכָה תָמִית רוּחַ אֵל מַצְבִּיאָם

וְתַשִּׁים מִדְבָּר לִכְבֹּש חוֹל מֶרְחָבָיו?...

            שותקים שניהם... ממרחקים נשמע קול שופר.

 

            הכֹּהן המואבי

מֶה חָפֵץ הוּא?

 

            הכּהן המדיני

            מֶמְשַׁלְתּוֹ בָאָה.

 

            הכּהן המואבי

            רַבִּים

הָאֵלִים הָיוּ תָמִיד עַל הָאָרֶץ

וּבַשָּׁמַיִם וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה –

עוֹד אֶחָד יִהְיֶה עָתָּה...

 

            הכּהן המדיני

            רַבִּים הָיוּ,

כִּי כָבְדָה הַמֶּמְשָׁלָה עַל הָאֶחָד,

בַּמִּזְרָח וּבַמַּעֲרָב, עַל הָאָרֶץ

וְעַל כָּל-תֹּהוּ – וְנִפְלְגָה מֶמְשַׁלְתָּם:

לָזֶה דְמוּת דָּג, וְסִמְלוֹ יָעִיד עָלָיו

כִּי אֱלֹהֵי כָל-פִּרְיָה דָגוֹן; בֵּין

עַמּוּדֵי-אֵשׁ מִימִינוֹ וּמִשְּׁמֹאלוֹ

עַל כִּסְאוֹ יוֹשֵׁב כְּמוֹשׁ, כִּי יוֹצֵר-אוֹר הוּא,

וְשַׁלִּיט עַל כָּל צְבָא-הַמְּרוֹמִים; תַּבְנִית

הָרְאֵם לְנֵרְגַּל בַּעַל-הַמִּלְחָמוֹת;

לִמְרֹדַ כַּנְפֵי-כְרוּב: עַל-פִּיו הָרוּחוֹת

יַאֲבִירוּ דְחוּפֵי-צָו, כְּצִירֵי-קְרָב;

וּבְעֵינֵי-נֶשֶׁר, עַזּוֹת-אוֹן, מִחוֹף

חִדֶּקֶל יִשְׁאַף לַמֶּרְחַקִּים נִסְרֹ;

וְזֶה הַמּוֹשֵׁל עַל-פְּנֵי כֻלָּם, בֵּל,

לוֹ אוֹר וְטַל וּפְרִי – גַּם גְּבוּלוֹ יַשִּׂיג

הַמֹּלֶ, אֵל הַיְשִׁימוֹן וְהַחֹשֶ –

אַ אֵיכָה תַעֲרֹ אוֹתוֹ, אֵל-הָעִבְרִים,

אֲשֶׁר אֵין דְּמוּת וּתְמוּנָה לוֹ, וַיֵּדַע

לְצַוּוֹת אוֹר וְחֹשֶ וּלְבַקֵּעַ

בַּמִּדְבָּר מַעְיָן, וְעַל-פְּנֵי תְהוֹם-הַתֹּהוּ

לְשַׂדֵּד עִמְקֵי-חַיִּים, וְחֻקּוֹ צִוָּה

לָאָדוֹן וְלָעֶבֶד – מָה עוֹד הִשְׁאִיר

לָאֵל זוּלָתוֹ?

 

            הכּהן המוֹאבי ברטט סתום

            כֹּחוֹ מָה?

 

            הכּהן המדיני

            אֵין דְּמוּת לוֹ,

אֵי תַּהֲרֹס אֵלָיו?

הולכים ומתערבים בקהל-העם. מהרחוב באים הכּהן המצרי ושׂר-העיר

 

השׂר

            מָה רָאִיתָ כָּכָה,

הַכֹּהֵן, כִּי בְטֶרֶם הִבְרִיק נֶשֶׁק,

וְנִבָּא לִבְּ לָנוּ אֵיד?

 

            הכּהן המצרי משתמט

            אִם אֹמַר,

הֲתָבִין לִי, הַשָּׂר?

 

            השׂר

            בְּחֻקֵּי-אֵלִים

אִם לֹא יָדַעְתִּי פֵשֶׁר, הֵן יָכֹלְתִּי

הִתְחָרוֹת עִמְּ עוֹד בְּחֵקֶר-קְרָב.

 

            הכּהן המצרי כמדבּר לנפשו

וּכְמוֹ לֹא תִכֹּן גַּם בַּקְּרָב יַד-אֵלִים,

וְחֹק הַנֶּעְלָם בּוֹ לֹא יִשְׁלָט... אל השר לָכֶם

בַּחוֹמָה חָסוּת, בִּטְחָה בַקַּלָּעִים,

מֵחָצוֹר וּמִיבוּסִי שְׂכַרְתֶּם אוֹתָם...

וְאִם בִּפְלֶשֶׁת בְּרַק-חֲנִיתְכֶם לֻטַּשׁ,

הַנִּצָּב שֻׁבַּץ פּוּ עֲרָב וָאֹדֶם –

אַ רָפְתָה יֶדְכֶם מִתַּמְרוּקֵי יְרִיחוֹ...

 

            השׂר מפסיקו

רַב, כֹּהֵן. מותח זרועו מִי יַרְאֵנִי קֶשֶׁת-נְחוּשָׁה,

וְלוּ לִנְשִׂיא-הַמִּדְבָּר תְּהִי, וְיָדִי

לֹא תִדְרֹ אוֹתָהּ?

 

            הכּהן המצרי קולו קר ומתוּן-בּטחה ודבריו כבדי-

                החלטה

            זֹאת לֹא זֹאת, הַשָּׂר...

אִם יָדְ תְּנַחֵת עוֹד כָּל קֶשֶׁת-קְרָב,

לְבֶן-הַמִּדְבָּר נֶשֶׁק רַב מִזֶּה,

וְלֹא בְיָד יִתָּפֵשׂ, רַבַּת-כֹּחַ:

מֵאַחֲרֵי שְׁנֵיכֶם עוֹמְדִים שְׁנַיִם אוֹיְבִים

וּמְפַקְּדִים אֶתְכֶם: עִיר יְרִיחוֹ זֹאת,

הָרוֹבְצָה סְגוּרַת-חוֹמָה, גֵּאַת-קִנְיָן,

וַתִּגְבֹּל עַל רְכוּשָׁהּ וַהֲדָרָהּ,

אֲשֶׁר בָּהֶם לֹא יִשְׁווּ לָהּ מֶרְחַקֵּי

הָאָרֶץ כֻּלָּהּ עַל כָּל-מַצְפּוּנֶיהָ –

מִנֶּגֶד לָהּ הַמִּדְבָּר שְׁקוּף-מֶרְחָבִים,

אֲשֶׁר לֹא יֵדַע קְבֹץ וּגְנֹז רָב-עָשְׁרוֹ

מֵעֵין הַשֶּׁמֶשׁ בְּחֶבְיוֹנֵי-שְׂכִיּוֹת

וְשׂוֹנֵא-גְבוּל הוּא...

אוחז בּיד השׂר ושניהם קרבים אל פּסל השׂעיר

            לֹא בָכֶם מִי גִבּוֹר:

בֶּן-הַמִּדְבָּר אוֹ בִירִיחוֹ שַׂר – יְנַצֵּחַ...

גָּבֹהַּ יֵשׁ עֲלֵיכֶם פֹּה: הַמִּדְבָּר

וִירִיחוֹ, עִיר-הַתְּמָרִים, עוֹרְכִים קְרָב...

מן הרחוב נכנסת אל החצר רחב, כֻלה אומרת בכּוּרי-עלוּמים ואון גמֵל.

בגדי-צבעונים, חריפי-הגונים, לופתים ומכרבּלים את גוה גמיש-היצוּרים;

פניה גלוּיי-אוֹר, וכעין מסגרת להם בשביס-הזהב המשֻבּץ, הקורן על

מצחה, ונחשי-תלתלים גולשים מתחתיו שחורים-מקורזלים. איזה מסוה

דק מצפּין רז, מכסה בדבּרה על פניה. אחריה נגררת, מדדה על רגלה

הצולעת, המכשפה.

 

            המכשׁפה

כָּזֹאת נִחַשְׁתִּי – וְאַתְּ אֶת-לִבֵּ שִׂימִי:

הַתְּרָפִים כֵּן דִּבֵּרוּ...

מקבלת בידיה הגרוּמות-רועדות שקל-כּסף מאת הקדֵשה ושבה לרחוב

העיר.

 

            רחב בשחוק קל

            שִׁמְעוּ רֵעָי:

הִיא שָׁאֲלָה בַתְּרָפִים – הֵמָּה נִבְּאוּ

לִי חָזוּת קָשָׁה...

 

            הכּהן המצרי קולו נרגז כמעט

וְלֹא יָרֵאת מְאוּם,

וּלְמִשְׁפַּט-אוּרִים תִּשְׂחֲקִי כֹה שְׁלֵוָה –

הַאֻמְנָם פַּס כָּל-מִקְסָם כְּבָר מִכְּנָעַן?

 

            השׂר נושק את ידה

כִּי שָׂחֹק תֵּדְעִי עוֹד וְשַׁלְוַת-גָּאוֹן –

יְהִי לִי בָרוּ בּוֹאֵ: אַתְּ הָאַחַת

פֹּה תִּשְׁפְּתִי לִי שָׁלוֹם...

 

            רחב

            טֶרֶם הָיְתָה

מִלְחָמָה, שָׂר, וּלְשָׁלוֹם כְּבָר עָגָמְתָּ.

 

            השׂר

כִּי קָצָה נַפְשִׁי בַּהֲמִית הַקִּרְיָה,

בְּסַעֲרַת-רוּחוֹת זֹאת, וּבְפַחַד טָמוּן,

הָאוֹרֵב לִי מֵעֵין כָּל עוֹבֵר-חוּצוֹת:

רַק בְּרַק-כִּידוֹנִים יַצִּית פֹּה אֵשׁ-קְרָב,

וּבִטְחַת-יוֹם וּדְמִי-הַלֵּיל אָפָסוּ...

אַ שְׁתַּיִם עוֹדָן בָּנוּ שְׁקֵטוֹת-אָשְׁרָן,

כִּצְבִיּוֹת עַל גְּדוֹת-מְנוּחוֹת: הָאֲשֵׁרָה

וְרָחָב...

 

            רחב

            אָמְנָם, שַׂר, מִמֶּנָּה אֶרְאֶה –

וְאֶשְׁלָו...

 

            הכהן המצרי

            אַל כָּאֵל יִתְהַלֵּל אָדָם:

כִּי אִם רִאשׁוֹנָה אַתְּ בַּקְּדֵשׁוֹת, רָחָב,

בְּסוֹד-הָאֵלִים לֹא עָמַדְתְּ, כִּי תֵדְעִי

לִשְׁאֹב מִמְּקוֹר כָּל-שַׁלְוָה כָּאֲשֵׁרָה.

 

            רחב בשחוק-התוּלים

כְּכֹהֵן סוֹדוֹת תִּצְפֹּן... אֶת אַשְׁפָּתְ

בְּהֵיכְלֵי-אָמוֹן חִידוֹת-אֵל מִלֵּאתָ

וּכְשָׁפִים תֵּדָע... – טוֹב בָּהֶם לַעֲרֹץ

כָּל-הָמוֹן חָרֵד מֵאֲפֵלַת-מִקְדָּשׁ,

אֲשֶׁר כְּבוֹד אֵל יֵרָאֶה לוֹ בַחוּץ,

מִצְּעִיף עֲנָנִים וְעַרְפִלִּים... לֹא

לְרָחָב, לִי, טִפּוּחַת-כֹּהֲנֵיכֶם,

אֲשֶׁר מֶמְשַׁלְתָּהּ חָלְקָה עִם הָאֵלָה,

וְעֶשֶׂר יָדוֹת בָּאֶתְנַנִּים לָהּ,

וּסְתוּמֵי-אֵל עֲמוּמִים לָהּ נֶחְשָׂפוּ –

לֹא לִי לָחוּד חִידָתְ לָאֲשֵׁרָה...

לִי פָתְרָה כְּבָר חִידָתָהּ הָאִלֶּמֶת:

בערמת-חן

צָדַקְתָּ, כֹּהֵן, אֵין לָהּ מַה-לְפַחֵד...

 

            השׂר שוחק

הָהּ, מַתְעֵי-עָם! הַמְעַט מִכֶּם לִגְנֹב

לֵב הָמוֹן – אִישׁ אֶת-אָחִיו עוֹד תָּצוּדוּ

בְּרֶשֶׁת מִקְסַם-שָׁוְא?... יָדַעְתִּי אֶתְכֶם;

וְחֵי רָחָב, אִם לֹא הִיא, אַף שָׂעִיר אֶחָד

לֹא נֶעְדַּר מֵעֲדָרַי, קָרְבַּן-חַטָּאת,

עַל מִזְבַּח-הָאֲשֵׁרָה, וְאִם גַּם כַּרְסֵי

הַכֹּהֲנִים מִכָּפָן שָׁקְעוּ וְנִחַר

מִלְּבַשֵּׂר נִקְמַת הָאֲשֵׁרָה גְרוֹנָם.

 

            הכּהן המצרי לא ישעה להתוּלי השׂר, פניו רציניים,

                עיניו קרות וקולו נבוּב, ללא התלהבוּת וּבטחה

וְאִם רָאִית בַּקֹּדֶשׁ, אִם גִּלִּית

לְבוּשׁ-הָאֵלָה כְבָר – הֲתֹאמְרִי: עַתָּה

יָדַעְתִּי כֹל – כָּמוֹ כַּשַּׂר שְׁגִיתֶם:

לֹא עֶרְוַת-אֵל נְכַס בְּרָז וּבְאֵפוֹד,

רַק עֵינְכֶם כֵּהָה מְאֹד, וְהִיא לֹא נִסְּתָה

לִרְאוֹת בַּנֶּעְלָם...

 

            רחב

            בְּנַפְשִׁי, גַּם הָאֵלִים

לֹא יֵדְעוּ שֶׁמֶץ-רָז מִכָּל חֲזוֹנְ...

שחוק הלעג דועך פתאום על שפתיה ואיזו דאבה זרה-כּמוּסה מתפתלת

עליהן.

וְאוּלַי שׁוֹנִים אֵלֵי שִׁיחוֹר, לֹא

נֵדָעֵם אָנוּ פֹה. – אַ הָאֲשֵׁרָה,

מַה-יֵּשׁ לָהּ נֶצַח וּמִמֶּנִּי יֻקָּח,

כִּי תִשְׁלֶה הִיא וַאֲנִי מֵאוֹיֵב אִירָא?

הֲלֹא אֶת חֶטְאִי אֶזְכֹּר: יֵשׁ אֲדַמֶּה –

מִיָּדִי לָהּ הַכֹּל. – מִתִּגְרַת-קְרָב,

כִּי תַדְבִּיק אוֹתָהּ, לָהּ לְפַחֵד יֶתֶר,

אִם יֵשׁ וּכְבָר עַל כַּנּוֹ פָחַד פָּסֶל?

 

            הכּהן המצרי פניו קפוּאים לאין רטט קל

מַה-יִּתְרוֹן לָהּ מֵרָחָב?... שִׁמְעִי, קְדֵשָׁה:

עַפְעַפָּהּ זָהָב, וְאִם גַּם יִפֹּל כָּרוּת

מִתְּנוּפַת-חֶרֶב, אַ לִבְרַק-הַלַּהַט

לֹא יָנִיד, וּבִגְאוֹנוֹ יַיְשִׁיר נֹכַח

כָּל-נֶשֶׁק חַד...

 

            השׂר

            כֹּה יֵשׁ לָאֶבֶן יִתְרוֹן

מִכָּל הַחַי וְשׁוֹמֵר-חַיָּיו...

 

            הכּהן המצרי רעד סתום עובר על פניו הנקשים

            כֵּן:

לָאֶבֶן יֵשׁ וּלְאֵל זֶה בִּטְחוֹן-נִצְחָם –

וְלָנוּ אָיִן...

 

            רחב מוציאה מחגורתה חנית קטנה ומנופפת לעיניה

            שׁוּר, הֲתִרְעַד עֵינִי,

הֲתִירָא לַהַט?

 

            הכהן המצרי

            יַד בֶּן-מִדְבָּר שְׂעִירָה

בַּנִּצָּב תֹּאחַז...

 

            רחב

            וְהָיָה אָז נִצְחוֹנִי

פִּי-שְׁנַיִם בֶּטַח: לֹבֶן חֶלְקַת-זְרוֹעִי,

בְּאֵין חֲנִית, לְעֵינוֹ שְׁחוּמַת-חוֹלוֹת

אִם אַעֲבִיר-אַבְרִיק... כִּי יָדַעְתָּ, שַׂר,

הִיא תִלְכֹּד תָּמִיד...

 

            השר

            אַל תְּדַמִּי, רָחָב,

כָּמוֹנוּ יֵדַע הוּא הַעֲרִיכָהּ...

 

            רחב מהרהרת רגע; פתאום בקול רב-בטחון

            יֵדָע...

כִּי כֹה יָדַעְתִּי גַם-אֲנִי לְהַעֲרִיץ

כָּל-פֶּרֶא אוֹנוֹ.

 

            השׂר

            מָה?... גַּם אַתְּ בַּבּוֹגְדִים?...

מָה אָנוּד לָ, יְרִיחוֹ...

            קולו קודר כמעט

            אַ לַשָּׁוְא

תִּשָּׁלִי: אִם בַּלְּבָנוֹן תֹּאחַז דְּלֵקָה,

אֵי תַּצִּיל נַפְשָׁהּ אָז אַיֶּלֶת-סֻבְּכוֹ?...

 

            רחב שקֵטת-מרי

וְאִם לֹא יָדַעְתִּי אֵי... אַ נַפְשִׁי שְׁלֵוָה...

וְאִם נָשָׂאתִי תְפִלָּה פֹה לָאֵלָה

בְּעַד נִצְחוֹנֵנוּ – לֹא מִפַּחַד אוֹיֵב

עָשִׂיתִי זֹאת, כִּי-אִם מֵרַחֲמִי אֶתְכֶם,

הַגְּבָרִים הָעֲנֻגִּים, הַנֶּחֱשָׁלִים,

וּמֵאַהֲבָתִי כְבָר לִמשֹׁל עֲלֵיכֶם

וְגַם הִתְעַלֵּל בָּכֶם כְּבָעֲבָדִים...

פזיזותה פגה פתאום וכֻלה סולדת למקסם-חלומה

אַ הוּא כִי יָבֹא – הוּא, מִכֶּם הֶחָזָק,

הַאֶפְחַד אָנִי?... בְּטוּחַת-מִמְשָׁל אֶפְגֹּש

עַל סִפִּי אוֹתוֹ...

 

            השׂר כמהתל

            אָמְנָם יֵשׁ וְאֶחְפֹּץ

לִזְרֹק כִּידוֹנִי הָלְאָה וְלַחֲסוֹת

בְּצִלֵּ רַב-הַמָּגֵן...

 

            רחב הלעג העולה מניבה אינו הולם את ארשת-פניה

            כְּנָפַי אֶפְרֹשׂ

עַל זֶה הַגּוֹבֵר פֹּה, לֹא עַל הַנֶּחְבָּא...

 

            השׂר

כִּי עַזַּת-רוּחַ אַתְּ בִּירִיחוֹ, רָחָב,

בְּהֵיכָל סְגוּר-הַחוֹמָה, שְׁמוּר-הַצּוֹפִים –

לֹא כֵן בַּשִּׁבְיָה תִהְיִי, בֵּין הָאוֹיְבִים.

 

            רחב מתעודדת רגע לדבריו

אֲנִי בַּשְּׁבִי, הַשָּׂר, – הַשּׁוֹבָה תָמִיד?...

 

            הכהן המצרי מביט בה ארֻכּות; אחרי-כן, כנֵעור

                מחלום

כָּמוֹהָ לוּ הַגְּבָרִים הָיוּ פֹה:

קְשֵׁי-עֹרֶף, עַזֵּי-נֶפֶשׁ, חִזְקֵי-שַׁלְוָה –

נִצְחוֹנְכֶם אוּלַי בָּא...

 

            השׂר מתאושש לדבריו האחרונים של הכהן

וְאָז גַּם חֶפְצֵ

יֵעָשֶׂה, רָחָב: אֶת הַיָּפֶה בֵין

הַשְּׁבוּיִם, פְּרוּעַ-שֵׂעָר, שְׁזוּף-הֶחָזֶה,

עִם זְרוֹעַ-אוֹן, חֲסֻנַּת שְׂרִיגֵי-שְׁרִירִים,

וּבְעֵינוֹ אֵשׁ-הַמִּדְבָּר יוֹקְדָה פֶרֶא –

לָ אָבִיא שָׁי...

 

            רחב פניה מביעים עונג הזיה רחוקה

            תּוֹדָתִי לָ... עוֹד זֹאת

חָפָצְתִּי: נָקָם תִּלְחַשׁ עֵינוֹ – נָקָם

לָכֶם, הַכֹּבְשִׁים...

 

            השׂר

            וְאַתְּ, הַאִם לֹא תִירְאִי

נִקְמָתוֹ?

 

            רחב כמוסיפה לנפשה

            אִינַק אוֹתָהּ... אֶדְלֶה אוֹתָהּ

בְּלֵילוֹת-כְּחֹל מִתְּהוֹמוֹת עֵינֵי-שְׁחוֹר...

 

            השׂר

רְאִי: תִּכָּוִי...

 

            רחב אינה שומעת

            כִּי כְבָר הָיְתָה לִי

לְזָרָא אַהֲבַת שָׂרִים, סְרוּחֵי-שׂבַע...

עיניה נסגרות והיא כּמתנבּאה בּחזונה

בִּזְרוֹעַ נָקָם וְאַהֲבָה יִלְפְּתֵנִי,

אֶת בַּת-הָאוֹיֵב, חֶמְדַּת שְׁלַל-נִצְחוֹנוֹ,

וַעֲשַׁן הַדְּלֵקָה עַל הָעִיר יִנָּשֵׂא...

 

            הכּהן המצרי עוית הצער בּפניו

הֲזֶה חֲזוֹנֵ, קְדֵשָׁה, וְאוֹתוֹ שָׂמוּ

בְּפִי הָאֵלִים?... אוֹ נִבֵּאת מִלִּבֵּ

וַתִּבְגְּדִי בִכְהֻנַּת-קֹדֶשׁ – דְּעִי:

לַבֵּל חָטָאת, לָאֵל הָעוֹשֶׂה שָׁלוֹם,

וּמַפְרֶה הַר וָגַיְא, וְשׂוֹנֵא מֶרֶד

וּקְרָב וְנָקָם הוּא...

 

            רחב קפואת-שקט

            גַּם הָאֲשֵׁרָה

יֵשׁ תִּבְגֹּד בּוֹ וּבְלֵילוֹת סַעַר-מִדְבָּר,

בְּקַרְנֵי-פָרָה מִתְחַפֶּשֶׂת, תַּלִּיז

צָפוֹנָה דַרְכָּהּ אֶל הַמֹּלֶ: קָצָה

בְּשַׁפְרִיר-כְּחֹל לַבֵּל וּבְשַׁלְוַת-מְרוֹמָיו –

לַסַּעַר תִּשְׁאָף...

הולכת מהם ועולה במעלות המובילות אל המקדש. השר מביט אחריה

עד הֵעָלְמָה, ונספח אל קבוּצת שׂרים בשׂדרה מימין.

 

            הכּהן המצרי עומד רגע תפושׂ-מחשבות

            רָז-נְצָחִים הוּא:

מִזְּבוּל יְאוֹרוֹ, שָׁם אוֹזִירִיס יִשְׁכֹּן,

הָאִיזִיס אֵם-כָּל-חַי, אֶת דַּרְכָּהּ תָּשִׁים

לְמִדְבַּר-אֵשׁ, שָׁם בַּעַל-צְפוֹן בִּלְהָטָיו

יְפַתָּהּ; הָאֲשֵׁרָה תִבְרַח מִן

הַבֵּל לַמֹּלֶ, וְחוֹזֵר כֹּה עוֹלָמִים...

            מביט למרחקי ההרים

אֵין מָנוֹס... מִן הַשִּׁיחוֹר עַד הַפְּרָת,

מִפִּירָמִידוֹת גְּדוֹלֵי-הַחַרְטֻמִּים

עַד מִסְגְּדֵי הַמָּגִים רָז זֶה אָפֵל

יִתְהַלָּ. יֵשׁ כִּי יִלְחַשׁ קִסְמֵי-יְצִירָה,

וְיֵשׁ בְּכֹחוֹת-תֹּהוּ יְפַתֶּה נָבִיא...

וְאֵי הָאֱמֶת, אֵי הָאֵל הַגָּדוֹל,

אֲשֶׁר כָּל-פִּתְרוֹן לוֹ וּמִקְלָט אַחֲרוֹן?...

                בקול מר מעלבון

אַ יֵשׁ כִּי אֶפְתֹּר סוֹד-חֲזוֹנְכֶם, אֵלִים,

וְלַעַג מַר אֶל נַפְשִׁי יִצַּק אַרְסוֹ,

וְגָלוּי אָז כָּל פִּתְרוֹן-עֻזְּכֶם לִי

וְחִדְלוֹן-אָדָם וְתַעֲלוּלֵי-גוֹרָל:

כִּי יֵלַהּ עָם מִתַּרְמִית מִשְׂחַק-אֵלָיו,

וְהוּא טֶרֶם יִמְרֹד, יִתְבַּע עֶלְבּוֹן-נִצְחוֹ,

וּכְבָר עַל קִבְרוֹ מָעֲדוּ קַרְסֻלָּיו;

וְקָם עַם חָדָשׁ וְרֵיחַ קְטֹרֶת רְחוֹקָה

לְאַפּוֹ, רַעֲנַן-הַנְּחִירַיִם, יִנְעָם,

וּבְהָרְסוֹ מִקְדַּשׁ אוֹיְבוֹ – סְתוּם-עֵינַיִם,

עַל עִי-חָרְבוֹתָיו תֵּל לְחָדָשׁ נִשְׂגָּב

יְפַסֵּג – וְאַתֶּם תִּשְׂחֲקוּ לְכִסְלוֹ...

העם עזב את החצר, אלה נכנסו לשער המקדש ואלה יצאו לרחוב. דממה

רבה. אור השמש מציף את החצר ונוצץ בשיש-העמודים.

יָדַעְתִּי: מָחָר עוֹד אוֹ מָחֳרָתַיִם

וְעוֹד אֶחָד יֹאבַד גּוֹי וּמִקְדָּשׁ יֻתָּץ,

וְאֶרֶץ תֵּשַׁם, סְפוּגַת אוֹן וָדָם...

נִבֵּאת, הַקְּדֵשָׁה, נְכוֹנָה חָזָה רוּחֵ:

מֵחָרְבוֹת יְרִיחוֹ מַשְׂאַת-עָשָׁן שְׁחוֹרָה

תִּתַּמֵּר דֹּם וְתַרְאֶה דֶרֶ לִי,

צָפוֹנָה אוֹ מַעֲרָבָה בֵּין עַרְפִלִּים,

עַד אֶשְׁקֹט, צְמֵא-הַמָּוֶת, עַל אֵם-דְּרָכִים,

וּבְלִבִּי קִלְלַת-עַד וְעֶרְגַּת-שָׁקֶט.

אַ אֵדַע אָז: לַשָּׁוְא הִגַּעְתִּי הֵנָּה,

לַחוֹף הָאַחֲרוֹן, עַל-פְּנֵי סְלָעָיו חָרוּת

בְּחֶרֶט-מָוֶת פִּתְרוֹן חִדְלוֹן-חַיִּים –

כִּי יָקוּם שֵׁנִי אַחֲרַי, עַז וְצָמֵא,

וְזָר לוֹ יִהְיֶה דַרְכִּי וְכִשְׁלוֹנִי,

וּלְאוֹר נִיצוֹצוֹ עִקְּבוֹת-אֵל יְבַקֵּשׁ,

וְאַחֲרָיו שְׁלִישִׁי וְכֹה עַד סוֹף הַדּוֹרוֹת,

כִּי כָכָה תִּשְׂחֲקוּ לָאָדָם, אֵלִים...

אוֹ כִי גַם-יֶדְכֶם קָצְרָה מֵהוֹשִׁיעַ?...

נכנס לשער המקדש. החצר ריקה; אור ודמי. מעֵבר הרחוב באים עתניאל

ועכן, מתחפּשׂים בּבגדי עמלקים.

 

            עתניאל

כִּמְעַט נִכְשַׁלְתָּ, עָכָן...

 

            עכן

            פָּצְרָה בִי

לִשְׁתּוֹת מִכַּדָּהּ יָיִן... שָׂחֲקָה

וְרָעֲדוּ יָדֶיהָ לִקְרַאת שִׁקְלִי,

וְאִם לֹא חַשְׁתָּ פֹּה אֵלַי, חֵי רֹאשִׁי,

כִּי שָׁתֹה אָז שָׁתִיתִי אִם מִצָּמָא

וְאִם כִּי הַיָּד הַזֹּאת הַצְּחוֹרָה לִי

הַכּוֹס הִגִּישָׁה, וְשִׁיר-עֲלָמוֹת בָּא

מִתּוֹ הַמִּקְדָּשׁ וְרֵיחַ בָּשְׂמֵי יְרִיחוֹ,

הַנּוֹדֵף זָהָב כָּחֹל, כֹּה שִׁכְּרָנִי...

שָׁכַחְתִּי אֶת הַחֵרֶם...

 

            עתניאל

            רְאֵה, הִזָּהֵר:

כִּי רַבִּים הַמִּכְשׁוֹלִים פֹּה בִירִיחוֹ

לְבֶן-הַמִּדְבָּר, לְהֵה תַּלְאוּבוֹת-צִיָּה,

עֲיֵף-נְדֹד וּצְמֵא כָל-צֵל וְעֶדְנָה...

עוֹד זְכֹר: מְרַגְּלֵי-צָר אֲנַחְנוּ – צְפוּיִים

לִשְׁבִי וּלְמָוֶת, וְאִם לְכָל הָעָם

יֵין-נִסְכָּם טָמֵא, שִׁבְעָתַיִם אָסוּר

כָּל צוּף-הַגֶּפֶן לָנוּ, כִּי עַל-כֵּן

הוּא אוֹרֵב דֹּם לְכָל מְזִמַּת-חֶרֶשׁ...

משער המקדש יוצאים בני העם ועוברים לרחוב-העיר.

נִפָּרֵד עָתָּה... אֶל הַחוֹמָה אָשׁוּב,

לַחֲקֹר כָּל-בֶּדֶק בָּהּ וּתְעָלָה תַחְתִּית,

וְגֻלּוֹת-סֵתֶר שׁוֹטְפוֹת מִן הַיַּרְדֵּן,

לְרַגֵּל אֶת-כָּל-מַסְלוּל וּמַעְבָּרָה;

וְאַתָּה חַכֵּה לִי וּרְאֵה וְהַקְשֵׁב

כָּל-דָּבָר, יִפֹּל פֹּה, כַּשִּׂיג כָּרִיב;

וּתְכֹן לֶב-כֹּל, כַּשּׁוֹעַ וְכָעָבֶד,

לִרְאוֹת, הֲפָחַד לִבָּם אִם בָּעֹז,

עַלִּיזֵי-נֶשֶׁק, יֵצְאוּ לִקְרָאתֵנוּ.

 

            עכן

כְּחִידָה הֵמָּה לִי, וְלֹא יָדַעְתִּי

לִשְׁפֹּט, מָה עַז בָּהֶם, מָה רָפֶה;

וּמַבָּט זֶה, הַגּוֹלֵשׁ רַ וְנִמְהָר

מֵעֵין הָעוֹבְרִים, יִלְחַשׁ לִי כְאַחַת

מִשַּׁלְוַת-בּוֹטְחִים וּמִיִּרְאַת-סָעַר.

 

            עתניאל

מִשַּׁלְוַת אַבְנֵי-קִיר וְחוֹמַת-אָבֶן,

וּפַחַד מֶרְחַק-אֵל וְחֹפֶשׁ-פְּרָזוֹת.

 

            עכן

עוֹד זֹאת רָאִיתִי – שְׁנַיִם הֵמָּה פֹה:

רְפוּיֵי-יָד וְגֵאֵי-שֶׁקֶט שָׂרִים,

וְגִדְלֵי-גֶרֶם, רוֹגְנִים תַּחַת עֻלָּם,

עֲבָדִים.

 

            עתניאל

            אֵלֶּה הָרִאשׁוֹנִים יִהְיוּ

לַחֶרֶב, וְלַשְּׁבִי – עַבְדֵיהֶם; רְכוּשָׁם

לְחֵרֶם יִהְיֶה...

מירכתי הבימה, מימין, יוצאים אנשי-צבא חמוּשים, ועוברים אל עֵבר

הרחוב.

            וְלֹא כָמוֹ, עָכָן,

רָאִיתִי אָנִי: פַּחַד סָתוּם יָצִיץ

מֵעֵין כָּל-חָלוּץ בָּם, וּבְלַהַט-נִשְׁקָם

יִתְחַבֵּא דֹם. אֶת בְּשׂוֹרַת הַנִּצָּחוֹן

לַמַּחֲנֶה אָבִיא...

קול שירה הוזה-ענֻגָה עולה מפּנים המקדש... דלתי השער סובבות על

צירן אט אט, ובעד המבוא הפתוח נשקף בכל הדרו בנין ההיכל על צלעותיו;

לוּליו ויציעיו המהֻקצעים והלוהטים בשברירי-שמש.

 

            עכן עיניו תרות מסביב וכֻלו סולד להדר המחזה. כמדבר

                לנפשו.

            אִם בְּאֵשׁ וּבְעָשָׁן

כָּל-אֵלֶּה יַעֲלוּ פֹה – נִצַּחְנוּ אָנוּ...

 

            עתניאל

כֹּה צִוָּה אֱלֹהִים... וְעַתָּה חַכֵּה

עַד שׁוּבִי הֵנָּה. פונה ללכת.

 

            עכן עוצר בעדו, כֻלו נרעש ואחוז מצוּקת הערצה אלמת

            שְׁמַע, אֶשְׁאָלְ דָּבָר.

 

            עתניאל

            שְׁאָל.

 

            עכן שותק; פתאום, כנזכר דבר-מה, חרש

            הֲתִזְכֹּר אֶת הַמְרַגְּלִים?

 

            עתניאל

            אֵלֶּה,

שֶׁשָּׁלַח מֹשֶה אוֹתָם?

 

            עכן

            כֵּן, מִקָּדֵשׁ...

וּמָה הֵשִׁיבוּ אוֹתוֹ?

 

            עתניאל

            שְׁמוּעַת-שָׁוְא

הוֹצִיאוּ: עַז הָעָם הַיּוֹשֵׁב פֹּה,

לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֵלָיו... שָׁם בַּמִּדְבָּר

עֲוֹנָם נָשְׂאוּ וַיָּמוּתוּ כֻלָּם

בִּדְבַר דִּבָּתָם רָעָה... משתאה לָמָה עַתָּה

שָׁאַלְתָּ זֹאת?

 

            עכן

            עוֹד אָמְרוּ: כַּחֲגָבִים

בִּפְנֵי עֲנָקִים בְּעֵינֵינוּ אָנוּ

דָּמִינוּ –

 

            עתניאל

            עָכְרוּ עַמָּם...

 

            עכן מתעודד פתאום ועיניו לוהטות

            לֹא! עָתְנִיאֵל...

רְאֵה כָל-אֵלֶּה פֹה, כָּל-זֶה הַיְקָר

בָּעֵץ, בָּאֶבֶן וּבַחֲרֹשֶת-שַׁיִשׁ,

כָּל הֵיכְלֵי-הוֹד עִם גַּגֵּי נְחֹשֶת-קָלָל.

עַמּוּדֵי-גָזִית, גְּלִילֵי בַהַט שָׁקוּף,

חֲרוּטֵי חֶרֶט-פַּסָּל, כְּתָב-חַרְטֻמִּים,

וּמֶחֱזוֹת פִּסְלֵי-קֹדֶשׁ, שְׂדֵרוֹת-תְּמָרִים,

וְאַרְגְּמַן-מִכְלוֹלִים, בְּרַק כָּל-עֶדִי –

כָּל-זֶה אֲשֶׁר לֹא אֵדַע גַּם אֲכַנּוֹ –

מַה-יִּצְעֲרוּ לְעֻמָּתָם אָהֳלֵי-מִדְבָּר

נְטוּיֵי עַל כָּל-יָבָל, נִסְכַּר-חוֹלוֹת,

מֵעֵץ וָעוֹר; מַה-נִּקְלוּ תְלִי וְאָזֵן

וְגַרְזֶן חַד, לְעֻמַּת מְשִׁי-חֲגוֹרָה

וּנְדָן מְשֻׁבַּץ-נֹפֶ...

נדם פתאום; אחר מוסיף חרש

            לֹא, לֹא זָדוּ

הַמְרַגְּלִים אָז, אַ תָּרוּ אַחֲרֵי לְבָבָם

וְעֵינָם, קְסוּמֵי הוֹד-כְּנָעַן.

 

            עתניאל מזדקף מלא קומת-שֵׂיבתו האמיצה ובוז-הגאון

                בקולו

            עָכָן,

כִּי יֶתֶר עַל-כָּל-אֵלֶּה כְבָר רָאִינוּ

עַל גְּדוֹת הַשִּׁיחוֹר, בְּמוֹף וּבְנֹא הַבִּירוֹת. –

כִּזְבוּל-גַּמָּדִים וּכְכַוֶּרֶת-נְמָלִים

יֵרָאוּ אֵלֶּה לִי בְעָצְמִי רֶגַע עֵינַי,

לִרְאוֹת בְּעַנְקֵי-אֶבֶן, שָׁם שִׂגַּבְנוּ,

מֵעֵבֶר יַם-סוּף – הֵיכְלֵי קִבְרוֹת פַּרְעֹה...

            קולו שוקט כמעט

עוֹד יֶלֶד אָז הָיִיתָ כִּי-יָצָאנוּ

מִשָּׁם, וְטִפַּח מִדְבָּר שָׁמֵם אוֹתְ:

בְּמִשְׁטַח-חוֹל וְרִגְבֵי-גִיר מֻצָּקִים

לְעֵינְ אָבַד גְּבוּל בַּחֲלַל-מֶרְחַקָּיו...

לִי הָיָה מִדְבָּר זֶה מוֹלֶדֶת שְׁנִיָּה,

עַל דַּרְכִּי הֵנָּה פֹה אֶל הָאַחֲרוֹנָה;

רָאִיתִי רַבּוֹת כְּבָר וְזֹאת לְ אַגִּיד:

כְּמֵימֵי יַרְדֵּן זֶה בְיַרְחֵי-קָצִיר,

לְחוּכֵי-חֹם וּרְפוּשֵׂי-טִיט, לְעֻמַּת

גְּאוֹן הַשִּׁיחוֹר בְּלֵילוֹת תְּקוּפַת-אָבִיב,

בְּהָדְפוֹ גַלֵּי-עֹז מֵהַרְרֵי-פַתְרֹס;

וּכְקַשְׂקְשׂוֹת דְּגֵי הַכִּנֶּרֶת פֹּה

בִּפְנֵי הַתַּנִּין, יִרְהַב גֵּא בִיאֹרוֹ

וְשִׁרְיוֹן-פָּז בְּלַהַט-שִׁמְשׁוֹ יִלְטֹש –

כֹּה אֶרֶץ-כְּנַעַן עַל כָּל הוֹדָהּ, חָסְנָהּ,

בִּפְנֵי מִצְרַיִם, כְּלִילַת-עֹז, אֲשֶׁר

כָּל צִיֵּי צוֹר וְתַרְשִׁישׁ וְכִתִּיִּים

לָהּ מַס הֵבִיאוּ, גִּנְזֵי תֵבֵל רַבָּה:

מִלּוּד, עֲרָב וּבָבֶל, שְׁבָא וְיָוָן,

כָּל-שֵׁן וְזָהָב, בְּרוֹשִׁים וְאַלְמֻגִּים,

מְשִׁי כָל-אֵטוּן, כַּרְפַּס וְאַרְגָּמָן,

כָּל-אֶבֶן-מַחֲצָב מֵהַרְרֵי הָאִיִּים,

וְאֶבֶן יְקָרָה, שְׂפוּנַת מִכְרוֹת-אוֹפִיר...

שניהם עומדים שותקים, אחוּזי חלום רחוק.

 

            עכן מתעורר לאט וארשת-פניו מפיקה צער אִלם

וְאֶת-זֹאת עֲזַבְתֶּם?... הֲמִירוֹתֶם אֵלֶּה

בַּמִּדְבָּר וְעַקְרַבָּיו דְּגוּרֵי-שָׁרָב...

הָהּ, עַם-עֲבָדִים, אֲשֶׁר הִתְגַּעְגַּעְתֶּם

מִצְּחִיחֵי-חוֹרֵב לְדָגִים וּלְסִיר-בָּשָׂר,

לְשׁוּם וּבְצָלִים, וְלֹא לַהוֹד הַזֶּה,

לִיקַר מִצְרַיִם וְשַׁפְרִירָהּ... בבוּז הכאב אָכֵן

לֹא לָנוּ, לָעֲבָדִים, אֵלֶּה הָיוּ,

כִּי לָאֲדוֹנִים... אֶת הַתֶּבֶן וְאֶת

הַנּוֹגְשִׂים בְּחוֹל וּדְרוֹר רַק הֲמִירוֹנוּ.

 

            עתניאל בשלוַת-גאון

מֵהֵיכַל פַּרְעֹה, לֹא מִמִּרְעוֹת גֹּשֶן,

וְלֹא מִמַּלְבְּנֵי עִיר-פִּיתֹם, בְּשׂוֹרַת

הַגְּאֻלָּה יָצְאָה אָז... לֹא עֶבֶד נוֹקֵם,

צְמֵא רְכוּשׁ וְשִׁלְטוֹן, בָּא אֵלֵינוּ:

בְּאַרְמוֹן רַעַמְסֵס מְלָכוֹת אָמְנוּ אוֹתוֹ

לְשַׂר וּלְמוֹשֵׁל גָּדוֹל בְּמִצְרָיִם;

וּבְמִקְדְּשֵׁי נֹא-אָמוֹן רָזֵי-קְסָמִים

וּפִלְאֵי-אֵל מִפִּי הַכֹּהֲנִים

וּגְדוֹלֵי הַחַרְטֻמִּים לָמַד דָּעַת;

לֹא הוּא הַנּוֹגֵשׂ יָרֵא, לֹא בוֹ אָצוּ

לָתֵת מַתְכֹּנֶת-לְבֵנִים יוֹם בְּיוֹמוֹ –

מִשִּׂיא הַמִּמְשָׁל וּמֵהֵיכְלֵי-חֶמְדָּה

לָעָם הוּא בָא וּבְשׂוֹרַת-גְּאֻלָּה לוֹ – –

נדם; ובנופפו ידו על סביבותיו יוסיף

מִי יָדַע אוֹתוֹ, רָאָה בְּהַבִּיטוֹ

מֵהַרְרֵי סִין וּבְעֵינוֹ אוֹר הַגּוֹאֵל

וּכְאֵב הַנָּבִיא – לֹא עוֹד יָשׁוּב הֵנָּה,

לְהָמִיר סִינַי בִּשְׁאוֹן בָּמָה זָרָה...

משער המקדש יוצאת רחב בלוית שרים, כוהנים וצירים כולה קורנת

בשמש-הצהרים ופניה מפיקים שרירוּת רבה והוללוּת, אך בדבּרה ישובו

להיות רציניים ועלופי-סוד. עכן, הלוּם-יפיה, אינו מקשיב אל עתניאל

ועיניו צמודות אל פני הקדֵשה המאירים.

 

            עתניאל אינו מרגיש בנגשים. כחוזה תמונת-פלא רחוקה

עֲנָק הוּא הָיָה – וְאֵלֶּה כֻלָּם פֹּה

עַל מַלְכָּם, אֱלֹהָם, שָׂרֵיהֶם, צְבָאָם –

חֲגָבִים... אִם לֹא כֵן רָאִיתָ אָתָּה?

 

            עכן מביט בעינים לוהטות מצער ועגבה ברחב

רָאִיתִי... קַרְנֵי אוֹר אֶת-עֵינַי עִוְּרוּ...

 

            עתניאל

כִּפְנֵי אֱלֹהַּ פָּנָיו הָיוּ...

            רואה את החבוּרה הנגשת אליהם

            אֵלֵ

בְּטֶרֶם יִקְרְבוּ, וְאַתָּה פֹה

עֲמֹד וּזְכֹר אֲשֶׁר נִדְבַּרְנוּ... טֶרֶם

הַצֵּל עוֹד יֵרֵד עֶשֶׂר מַעֲלוֹת, אָשׁוּב

אֵלֶי... פונה ושב לרחוב העיר.

 

            רחב

            עוֹד הַפַּעַם: זִכְרוּ כֻלְּכֶם:

בַּעֲרֹב הַיּוֹם הִתְאַסְּפוּ אֶל הַמִּשְׁתֶּה

אֲשֶׁר עָשִׂיתִי.

 

            השר

            רָחָב, שִׁמְעִי לִי:

בְּבֵיתֵ עִרְכִי מִשְׁתֵּ.

 

            רחב

            שַׂר, הַאִם

כְּבָר חָדְלָה רָחָב אֶת-מֶמְשַׁלְתָּהּ בָּכֶם?...

בַּמִּגְדָּל יְהִי אֲשֶׁר לְחוֹמַת יְרִיחוֹ,

בַּתָּא הַנִּשְׁקָף לְמַעְבְּרוֹת-הַיַּרְדֵּן...

            מרחוק בא קול-שופר...

כִּי כֹה חָפַצְתִּי: צָפֹה לִבְנַת-צָפִית

וּמָזֹג פַּז-הַגְּבִיעִים – פִּתְאֹם קוֹל

הַשּׁוֹפָר: קוּמוּ, שָׂרִים, חִגְרוּ חָרֶב...

            כֻּלם שותקים. ובהִשָנות קול השופר:

 

            השׂר

פִּי-שְׁנַיִם יִקְשֶׁה מָוֶת, אִם מֵחֵיקֵ

אוֹתָנוּ יִקְרָא.

 

            רחב

            מִי בָכֶם הַיָּרֵא

וְרַ-הַלֵּב אֵלַי לֹא יָבֹא...

            עוברת על-פני עכן ונצבת רגע

            אַתָּה,

הָעֲמָלֵקִי, אֵשׁ עֵינֶי תַּגִּיד,

גַּם חָזְ זֶה, הָעוֹלֶה שֶׁפִי, יָעִיד,

כִּי זָר כָּל-פַּחַד לָ... הֲתָבוֹא?...

 

            עכן שותק רגע, נדהם כֻּלו. בקול רוטט

            אָבוֹא.

 

 

            עלילה שניה

אולם גדול מקשט בטעם המזרח העתיק. שלושה חלונות שקופים, גזורים

לכל גובה הכותל, יוצאים אל עבר הירדן, והלילה רחוק-כחול נשקף

בעדם. מצעים וכסאות, רפודי עורות ואריגים, נצבים בשני חצאי-סהר

מעברי השלחן, וביניהם, למול החלונות, עומדת ספת-שן מכסה אטונים.

על-יד השלחן, משני עבריו, מסֻבּים כעשרים איש, מהם כוהנים, שרים

וכנענים. על הספה נשענת רחב לבדה. בתחלת העלילה רוחה סר, ניבה

חסר כל-גון ותנועותיה מרֻשלות.

השולחן ערוך, ועבדים חצי-עירומים נכנסים ויוצאים. הכוהן המדיָני

מספר.

 

            רחב מפסיקה את הכוהן

כָּל-אֵלֶּה סִפְּרוּ לִי... מַה-תֵּדַע עוֹד,

הַכֹּהֵן.

 

            הכהן המדיָני מוסיף לספר

            ...בְּאַרְצֵנוּ אִישׁ לֹא יָדַע

מֵאַיִן בָּא וּלְאֵיזוֹ דֶרֶ יִפֶן;

בְּבֵית גְּדָל-כֹּהֲנֵינוּ גָר וְרָעָה

בַּמִּדְבָּר צֹאנוֹ... וּבִרְבוֹת הַיָּמִים,

וַיֻּגַּד לָנוּ כִּי הִתְחַתֵּן בּוֹ,

וְאֶת בַּת-זְקוּנָיו לָקַח לוֹ לְאִשָּׁה,

בַּת אִשָּׁה כוּשִׁית, שְׁזוּפַת-עוֹר וּכְפוּלַת-

הַצֵּל וּלְמוּדַת-קְסָמִים...

 

            רחב כמדברת אל נפשה

            נְשִׂיאֵי-מִדְיָן,

הַבָּאִים הֵנָּה לִסְגֹּד לָאֲשֵׁרָה,

עִם שַׁחֲרֵי-מִקְדָּשׁ, רְווּיֵי-אַהֲבָתִי,

בְּעֶרְגַּת-טֹהַר זָכְרוּ שְׁמָהּ... עוֹד סַפֵּר:

הֶעָזְבָה אַרְצָהּ, עַמָּהּ?

 

            הכהן המדיָני

            קְדֵשָׁה הָיְתָה

לְבַעַל-פְּעוֹר וַתַּעֲזֹב אֵל אָבִיהָ

וַתִּדְבַּק בּוֹ, וְאֶחָד יוֹם נֶעֱלָמוּ;

וְשָׁנִים גָּזוּ... פִּתְאֹם זָע הַמִּדְבָּר

לְקוֹל הָרוֹעֶה מֹשֶה... אַ כִּי עַתָּה

לֹא עֵדֶר נָהַג בּוֹ, לָתוּר לוֹ מִרְעֶה –

לְשִׁבְטֵי-עַמּוֹ, שְׁכוּרֵי-גְאֻלָּה, הִטִּיף

מֵעַנְנֵי-סִינַי מִשְׁפַּט-אֵל, וְחֶרֶב

בְּיָדָם נָתַן לִפְדּוֹת אֶרֶץ-כְּנָעַן,

מוֹלֶדֶת-אָבוֹת...

 

            רחב

            מָה אֻשַּׁרְתְּ, מִדְיָנִית:

בְּכוֹבֵשׁ עַמִּים הֲמִירוֹת הַפְּעוֹר.

 

            הכהן המצרי כמדבר אל נפשו

וּבְכוֹבֵשׁ אֵל, שֶׁכֹּהֲנֵי מִצְרַיִם

בְּאֹפֶל מִקְדְּשֵׁיהֶם בְּרֶטֶט-קֹדֶשׁ

וּבְיִרְאַת-רָז שְׁמוֹ נָשְׂאוּ עַל לְשׁוֹנָם...

            נדם כמסתיר רז כמוס.

 

            השׂר

מַה-תִּצְפֹּן, כֹּהֵן-נֹא?... בַּמִּזְרָח אוֹמְרִים:

מִגְּדוֹת הַפִּישׁוֹן עַד לְבוֹא גְבוּל-שְׁבָא

אֵין רָז וָאֵל, שֶׁכֹּהֲנֵי מִצְרַיִם

לֹא מָצְאוּ פִתְרוֹן לָמוֹ.

 

            הכהן המצרי

            וְלוֹ לֹא מָצְאוּ...

כִּי אֶחָד הוּא בַכֹּל, וּבְפָנִים שְׁנַיִם

יֵרָאֶה לָנוּ: יֵשׁ וּבְסַעֲרַת-דְּכִי

מֵאֶרֶץ-כּוּשׁ אֶת חַשְׁרַת-גַּלָּיו יִשָּׂא,

וְנָב יְבוּל-מִצְרַיִם, עַד אֵין מָקוֹם

בַּיְקָבִים וּבַגְּרָנוֹת; וְיֵשׁ מִמִּדְבָּר

בְּסוּפַת-שָׁרָב יַ כָּל-גִּבְעוֹל אָפִיל –

וְנֶעְלַם דַּרְכּוֹ... בְּעַנְנֵי-עַרְפִלִּים

מֵעֵין הָעָם כִּסִּינוּ שְׁמוֹ הַפֶּלִאי,

עַד בּוֹא נְבִיא-הָעִבְרִים, וּבְיָד בְּטוּחָה

אֶת מָסַ אֵלוֹ גִלָּה – אֵל רַב-חֶסֶד

לְשׁוֹמְרֵי קְדֻשַּׁת צַלְמוֹ-צַלְמָם, וְנוֹקֵם

עַד דּוֹר עֲשִׂירִי – וְאֵין מִמֶּנּוּ מִפְלָט –

לִמְחַלְלֵי כְבוֹד שְׁמוֹ בִמְלֹא-הָאָרֶץ...

וכמו יַכון את דבריו שוב לא אל הנאספים, כי-אם אל נפשו

וּמַה-יָּדַעְנוּ עָתָּה?... גַּם הַנָּבִיא

אֲחוֹרָיו גִּלָּה לָנוּ: סוֹף כָּל-תַּכְלִית –

וְרֵאשִׁית כֹּל, כָּל-פִּתְרוֹן, צָפַן, סָתַם;

וּכְאָז כֵּן עַתָּה פְנֵי הָאֵל מְעֻלָּפִים.

 

            השׂר

הָהּ נוֹרָא, רָחָב, אֵל כָּזֶה הַיּוֹשֵׁב

בְּאַרְבַּע קַצְווֹת אָרֶץ עַל כֵּס-מִשְׁפָּט,

וְאֵין מִמֶּנּוּ נֶעְלָם, אֵין כָּל-נִסְתָּר –

טוֹב חֶלְקֵ בָּאֲשֵׁרָה.

                דממה כבדת-רמזים באולם.

 

            רחב כמדברת לנפשה

            יֵשׁ כִּי-אַקְשִׁיב

בְּלֵילוֹת-חַג בְּמִקְדַּשׁ הָאֲשֵׁרָה,

כִּי יִדֹּם גִּיל וָשִׁיר, וּסְבוּאֵי-תַאֲוָה,

בְּתָאֵי-דְמִי, הַכֹּהֲנִים יְשֵׁנִים;

רַק פֶּסֶל-הָאֲשֵׁרָה קְפוּא-עֵינַיִם

בַּחֲלַל-הַמִּקְדָּשׁ אִלֵּם, נָבוּב יַבִּיט...

וְעָבַר אָז הֵד-פֶּלֶא בָאוּלַמִּים

וּבְנַפְשִׁי אָנִי, לֵאַת חַגֵּי-זִמָּה –

קוֹל קוֹרֵא לֵאלֹהִים... אָז אֶזְכֹּר אוֹתָהּ,

אֶת-הַמִּדְיָנִית... אל המדיָני מָה עוֹד תֵּדַע, כֹּהֵן?

 

            הכהן המדיָני קולו רוטט כמעט

עוֹד סִפְּרָה לִי מִדְיָנִית שְׁבוּיַת-קְרָב,

שֶׁנָּסָה מִן הָעִבְרִים: נְבִיאָם נֶעְלַם...

בְּעַרְבוֹת-מוֹאָב, מִן הַר-הָעֲבָרִים,

לְעַמּוֹ הֶרְאָה גְבוּל מוֹלֶדֶת גְּדוֹלָה,

וְנֶעְלַם, וְאֵין אִישׁ יוֹדֵעַ אָנָה...

הֲנִלְאָה נְשׂא אֶת עֹל הָעָם וְטָרְחוֹ

וּפַגְּרוֹ תָמִיד בְּדַרְכּוֹ לֵאלֹהָיו

וְזֶה נַסּוֹתוֹ אוֹתוֹ עַל כָּל-שַׁעַל,

אוֹ נִשְׁקְפָה לוֹ מִמֶּרְחַקֵּי-דְרָכִים

מַטָּרָה נַעֲלָה וְנִשְׂגָּבָה יֶתֶר,

וּלְמִדְבָּר חָדָשׁ שָׂם אֶת-פָּנָיו, אוֹ

לְשִׁבְטֵי מִזְרָח רָחוֹק שׁוֹכְנֵי-הֹדּוּ,

אֵל חָדָשׁ יִשָּׂא... אוֹ כִּי-עָיַף רוּחוֹ

מִתְּלוּנַת עַמִּים וְנַפְתּוּלֵי אֵלִים,

וְנָס צְמֵא-שָׁקֶט.

ממרחקי הלילה יגיע הד רעש עמום, הדממה באוּלם תגדל עוד יותר

 

            הכּהן המצרי

            מִי בָכֶם יוֹדֵעַ,

הֲכָבֵד עֹל אֲדוֹנִים קָשִׁים אוֹ

עֹל אֱלֹהִים אַדִּירִים...

מוּעקת-סוד מסביב. רחב, נשענת על אדן-הספה, מביטה אל הלילה.

 

            השׂר מתעודד ראשון

            הֲקָרָאת

לְנֶשֶׁף-חֵשֶׁק אֶת קְרוּאַיִ, רָחָב?...

מַדּוּעַ נָדַם רֹן-הַיַּיִן פִּתְאֹם,

וְכֹהֲנִים יַטִּיפוּ לֶקַח-קֹדֶשׁ?...

הַאֵלִים אֵין בִּכְנַעַן וְאֵין נָבִיא

וַתְּבַקְּשׁוּ אֵל מֵרָחוֹק זָר וְזוֹעֵם...

לֹא לִי, הַזָּר לְכָל מְלֶאכֶת-קֹדֶשׁ,

וּמְבַכֵּר שִׁיר-עֲגָבִים עַל כָּל-חָזוֹן,

לָרִיב אֶת אֵלֵי כְנַעַן וְלִדְרֹש

מִיַּד הַכֹּהֲנִים מִשְׁפָּטָם עָתָּה;

אַ רָעָה נִשְׁקְפָה פִי-שִׁבְעָה גְדוֹלָה

לְאִישׁ כָּמוֹנִי, חוֹמֵד מֶגֶד-אָרֶץ,

אִם זֶה הַזָּר, אֲשֶׁר תְּהִלָּתוֹ מִלָּא

פִי כֹהֲנֵי הַפְּעוֹר וְהָאֲשֵׁרָה,

מְקוֹמָם יִירָשׁ... טוֹב לִי כַפֵּר פְּנֵי

כָל אֵלֵי-כְנַעַן בְּשֹׁחַד פַּר אוֹ קְטֹרֶת

מִהְיוֹתִי נִרְצֶה לוֹ בִקְדֻשַּׁת-נָזִיר...

מוזג את כּוסו, קם ומרים אותה ומעורר את הקרוּאים להחזיק אחריו

לַתַּמּוּז אֵל נְעוּרֵי-עַד, הַמֵּת

בֵּין פֹּארוֹת-אֱלוּל עַל יְרִיעוֹת-חַכְלִיל,

וְנַעֲרוֹת כְּנַעַן עֶרֶשׂ לוֹ תִרְפֹּדְנָה,

וְקָם לִתְחִיָּה בְהָנֵץ הַדּוּדָאִים

בְּטַנְאֵי-כֶסֶף חוֹרִי – תְּהִלָּה אֶשָּׂא!

 

            הכּהן המצרי

לוֹ זָרָה כְנָעַן... מִמִּצְרַיִם הוּבָא

עַל צִיֵּי-גְבָל; מֵחוֹפֵי-שִׁיחוֹר, רְפוּדֵי

הַדָּגָן וְהָעֵנָב, גָּלָה הֵנָּה.

            מרים את כוסו

מֵאֶרֶץ-הַמֹּלֶדֶת שָׂא בִרְכָתִי,

הַתַּמּוּז!

 

            שׁוֹע צידוֹני

            לְבָנוֹן עַתִּיק אָבִיו... לֹא

מֵאַרְצוֹת-נֶגֶב בָּא הַתַּמּוּז הֵנָּה;

עַל גְּדוֹת הַנָּהָר, לְיַד אֲפֵק, נְקַם-

הָאֵלִים הִדְבִּיק אוֹתוֹ, וּבַלְּבָנוֹן,

בֵּין סוּף וּסְבָ רַעֲנַנִּים, קִבְרוֹ רֻפָּד...

וְעִם יַרְחֵי-הַשַּׁלֶּכֶת, יַרְחֵי-אֶבְלוֹ,

אֲדֻמֵּי-דָמוֹ יִנְהֲרוּ אֲפִיקִים

מִשִּׂיאוֹן שָׂב עַד יַרְכְּתֵי-הַיָּם,

וּבְבִקְעַת-מְגִדּוֹ יִסְפֹּד מַר הַקִּישׁוֹן,

וּמְבַשְּׂרִים מוֹת הַתַּמּוּז בְּכָל הָעוֹלָם,

וְאֵבֶל-אָב הַכָּבֵד...

 

            רחב מתעוררת פתאם

            רַב לָכֶם...

            מרימה כּוסה

הַתַּמּוּז, אֵל-הָאַהֲבָה, אֵי הַמִּשְׁכָּן,

בָּחַרְתָּ לְ, וְהַמּוֹלֶדֶת, שָׁם

חִבְּלַתְ אִמְּ עִם בִּכּוּרֵי-גָפֶן?

בְּהֵיכַל-מֹף הָאִיזִיס דֹּם טִפְּחַתְ,

עַל חוֹפֵי-צֹר עַשְׁתֹּרֶת הֵינִיקַתְ,

וְכֹהֲנוֹת-אֲשֵׁרָה לְ הֵבִיאוּ אֶתְנָן

אֶת בְּתוּלֵי-עֲלוּמֵיהֶן; אִם מִצָּפוֹן

וְאִם מִנֶּגֶב בָּאתָ – בְּמִקְדַּשׁ-אֵלוֹת

בָּחַרְתָּ לְ הַזְּבוּל, וּקְדֵשׁוֹת רַכּוֹת

הִקְטִירוּ רֵיחָן לָ... עִם הָאֲשֵׁרָה

בְּלֵילוֹת יֶרַח-בּוּל, כִּי שָׁכְחוּ

אֶת-מוֹתְ, תַּמּוּז, עוֹד סָפַדְתִּי אוֹתְ,

צְמֵאַת-אַהֲבָה. – רַב לָכֶם, הַגְּבָרִים,

הַבֵּל, הַמֹּלֶ וְאֵלֶּה כָל-הָאֵלִים,

אֲשֶׁר יִרְאַתְכֶם אוֹתָם תָּשַׁח רָהְבְּכֶם

כִּמְעָט... הַשְׁאִירוּ אֶת-הַתַּמּוּז לָנוּ...

מציגה כוסה על השֻלחן ואינה שותה; התעוררוּתה פגה שוב.

 

            הכּהן המצרי

מַה-צָּרָה עֵינֵ בִּידִידַיִ, רָחָב,

לֵיל זֶה...

 

            השׂר

            גַּם כּוֹסֵ תִּמְנְעִי לְחַלֵּק

עִם אֶחָד מִקְּרוּאָיִ. לָמָּה-זֶה

עָרַכְתְּ הַנֶּשֶׁף וְרוּחֵ סָרָה כֹה?

 

            רחב

הָאֶחָד נֶעְדָּר, לוֹ חִכִּיתִי...

 

            השׂר

            מִי

בַקְּרוּאִים נִפְקַד, נִכְבָּד כֹּה, אֲשֶׁר

מִמֶּנּוּ אִישׁ מְקוֹמוֹ לֹא יְמַלֵּא?...

וַאֲנַחְנוּ פֹה מֵאַרְבַּע פִּנּוֹת כְּנַעַן,

כָּל-שַׂר בְּעַמּוֹ, כֹּהֵן, מָג וַחֲכַם-

חֲרָשִׁים אֶל הַמִּשְׁתֶּה הִתְאַסָּפְנוּ.

 

            רחב נשקפת אל הלילה

הֲלֹא כִי אֵין בֵּינֵיכֶם אֶחָד גִּבּוֹר,

לוֹ כוֹסִי אֶמְזֹג – תְּשׁוּרַת-הַנִּצָּחוֹן...

                פונה אליהם פתאום ובלעג הכאב הצורב

שָׂנֵאתִי אֶתְכֶם כֹּה, זֶה סָבְאֲכֶם

אֶת אֵשׁ-הַיַּיִן לְהַצִּית אֵשׁ בְּדַמְכֶם,

הַנִּגָּר אַט, וְלֹא לְכַבּוֹת פִּלְדוֹת

נַחְשׁוֹלֵי-דָם נִפְתָּלִים, צְמֵאֵי-מֶרֶד...

            כּובשת צערה ומוסיפה במנוחה

כִּי תִשְׁתּוּ יֵין-הַפָּז בְּחִכְּכֶם כְּהֵה-

דַלֶּקֶת, טַעְמוֹ יָפוּג...

 

            השׂר

            יֵשׁ אֲדַמֶּה:

מִקְּדֵשַׁת-הָאֲשֵׁרָה לִי נֶהְפַּכְתְּ

נְבִיאַת-אֵל מוֹכִיחָה... אַ שָׁגִית

הַפַּעַם: לוּ לְמִשְׁפָּט אוֹ לִתְרוּמַת-

הַקֹּדֶשׁ, כִּי בִירִיחוֹ נֶעְדַּר חֶלְקָם,

גִּלִּית אָזְנֵינוּ פֹה – צָדַקְתְּ; אַ כִּי

נְחַלֵּל דַּם-הָעֵנָב, שְׂרוּפֵי-גָרוֹן,

לְחַמֵּם לֵב שֶׁקָּפָא עַל תַּאֲנָתוֹ,

וּלְהַדְלִיק עַיִן כֵּהָה – רוּחַ-שֶׁקֶר

הַלַּיְלָה בִעֲתָתֶ... אל המסֻבּים מִי יַרְאֵנִי

כוֹס-יַיִן – מִקֻּבַּעַת-זְהָבוֹ אוֹ

מֵרֵיחוֹ אַבְחִין, אִם בְּחַכְלִיל-כַּרְמֶל

צַמֶּרֶת-גַּפְנוֹ עָנְדָה אַשְׁכְּלוֹתֶיהָ,

אוֹ נִלְפְּתוּ שְׂרִיגֶיהָ, שְׁלוּחֵי-פֶרֶא,

בְּצוּרֵי-יְעֵלִים בְּעֵין-גֶּדִי, וְאִם

בְּיִקְבֵי-שִׂבְמָה דֹרַ – נֶסֶ-קֹדֶשׁ

עַל מִזְבְּחוֹת-הַפְּעוֹר...

 

            אחד הקרוּאים

            הֶחְטֵאת הַפַּעַם

אֶת-הַמַּטָּרָה, רָחָב.

 

            רחב

            חֵץ שָׁלַחְתִּי

מִכֶּם וָהָלְאָה...

            מתעודדת פתאום. כמגרשת יצר טורד

            דַּי... חֲלוֹם חָלַמְתִּי

בַּלֵּיל, בַּהֵיכָל, וּמֵאָז הַבֹּקֶר

בִּי רוּחִי יִפְעָם... אֶת-הַחֲלוֹם שָׁכַחְתִּי.

 

            המג אצל החלון

מַה-צַּר... רָאִיתִי אֶת-הַסִּכּוּת זֶה

הַלֵּיל וְנֹגַהּ אָדֹם לוֹ, הַמְּנִי

בְּעַד עֲרָפֶל עָב אֶת-זָהֳרָהּ אָסְפָה:

הָאֵלִים מִמְּסִלּוֹתָם דִּבְּרוּ לָנוּ,

בַּחֲלוֹם-הַקְּדֵשָׁה רָז-עֲתִידוֹת גִּלּוּ –

אַ חָתוּם דְּבָרָם...

 

            השׂר מהַסו

            הֶרֶף מֵעֲתִידוֹת...

הָאוֹיֵב שָׁת הַשָּׁעְרָה... עַל הַמִּשְׁמָר

בִּתְכֵלֶת-מֶרְחָק יַבִּיט אַט הַצּוֹפֶה,

וְתַחַת מַסְוֵה-שַׁלְווֹ לֵיל יְכַס

בִּדְמִי-עֲרָבוֹת בֶּטַח אוֹרְבֵי-צָר;

וּמָחָר יוֹם יָגִיחוּ צְמֵאֵי-שָׁלָל,

וְאוּלַי עוֹד הַלֵּיל... עֲתִידוֹת יִפְתֹּר,

מִי שַׁאֲנָן עַרְשׂוֹ רִפֵּד וְהֵד-הַנֶּשֶׁק

לֹא יַרְגִּיז לֵיל-מְנוּחָתוֹ...

 

            רחב בלעג עצור

            נָכוֹן, שָׂר...

זֹאת גְּבוּרַת הַנֶּחֱשָׁלִים; מָה עוֹד תִּסְכֹּן

הַדְּאָגָה לָנוּ – קְרָב אַחֲרוֹן נֶאֱסֹר,

בְּלִי רֶטֶט-פַּחַד וּבְלִי יִתְרוֹן-תִּקְוָה...

פתאום והלעג פג ודבריה רציניים ומלאי רחמי-אשה

כִּי אָמְנָם אַ נְשִׂיאֵי-אֶרֶץ גֵּאִים

יְדַבְּרוּ כֹה, אֲשֶׁר רַק חַיֵּי-אָדוֹן

הֵם יִחְיוּ, אוֹ יְקַדְּמוּ מַר-הַמָּוֶת,

מְעֻדְּנֵי-שַׁלְוָה, שְׁכוּלֵי אוֹן כָּל-קְרָב,

וּבוּז-אֲצִילִים יַחְתֹּם שְׂפָתָם נֶצַח...

אַ שׁוֹנֶה דְבַר הַכּוֹבֵשׁ צְמֵא-נִצָּחוֹן

וּקְסוּם-עֲתִידוֹת... לוֹ מִלֵּאתִי כוֹסִי...

 

            הכּהן המוֹאבי למדיָני

זֶה אוֹת לְרָעָה: רוּחַ הָאֲשֵׁרָה

בְּפִיהָ דִבֵּר...

 

            רחב בשׂחוק

            אַתֶּם, נְבוֹנֵי-לָחַשׁ!...

הָאֵלָה תִישַׁן עַתָּה שְׁכוּרַת-קְטֹרֶת,

אוֹ שִׂיחַ לָהּ עִם בֵּל בְּאַפִּרְיוֹנוֹ,

אוֹ תָחִישׁ דַּרְכָּהּ בְּמַרְכְּבוֹת-הַשֶּׁמֶשׁ,

בִּמְסִלַּת-כִּימָה עַל-פְּנֵי קֶשֶׁת-תְּכֵלֶת,

וְגוֹרַל עִיר-הַתְּמָרִים לֹא יַרְגִּיזָהּ...

לֹא רוּחָהּ הוּא בְּפִי הַמְדַבֵּר עָתָּה,

זֶה לַהַט-נְעוּרַי כּוֹבֵשׁ לוֹ יְבַקֵּשׁ...

מרימה כוסה ועיניה אורו לברק הוללוּת ומרי

הַאִם אֵין יֵשׁ בָּכֶם הָאֶחָד פֹּה,

וְהוּא נָזִיר לֵאלֹהָיו – מִכּוֹסִי יֵשְׁתְּ?

 

            השׂר

כָּזֶה בִירִיחוֹ אָיִן וֵאלֹהֵינוּ

לֹא יִמְנְעוּ אֶת-מִתְקָם מֵאִתָּנוּ.

 

            רחב

וַאֲנִי חָפַצְתִּי כֹה אֲשֶׁר כָּעֵת

אֶל שֻׁלְחָנֵנוּ יֵשֵׁב אֶחָד נָזִיר,

וּלְמַעֲנִי נִדְרוֹ לֵאלֹהָיו יְחַלֵּל...

            סוקרת את המסובים; אל עכן

שָׁם, הָעֲמָלֵקִי... פַּז-הַקֶּצֶף רוֹטֵט

עַל שְׂפַת-גְּבִיעוֹ עוֹד, בּוֹ טֶרֶם טָבַל

שְׂפַם-הַגֶּבֶר... לָמָּה-זֶה לֹא תִשְׁתֶּה?

 

            עכן

נָדַרְתִּי נֵדֶר לֵאלֹהַי בְּצֵאתִי

מֵאַרְצִי: טֶרֶם אָבִיא קָרְבַּן-נֶסֶ

עַל מִזְבְּחוֹ בְּשׁוּבִי שָׁם – מִשֵּׁכָר

וַעֲסִיס-הָעֵנָב אַזִּיר.

 

            רחב

            בָּאֲשֵׁרָה!

לְ מָזַגְתִּי כוֹסִי... נגשת ויושבת אצלו.

 

            עכן מסרב לקחת את הכּוס, ושקט רב, ללא תנוּעת שריר

                ועורק, על פּניו

            נִסְכִּי טֶרֶם

שִׁלַּמְתִּי.

 

            רחב נרגזה

            שְׁתֵה... בְּשֵׁם הָאֵלָה לְ

צִוִּיתִי עָתָּה.

 

            עכן

            אֵלִי יִדְרֹש נִדְרִי.

 

            רחב פוצרת בו

אִם אֱלֹהִים הוּא, יָרֶב בָּאֲשֵׁרָה.

 

            עכן

בִּי יִקֹּם; בְּאֵלֵיכֶם לֹא יִתְחַשָּׁב.

 

            רחב קמה נעלבה, רק עינה דרוכת-להט עוד תקדח את פני

                האיש הקרוּשים

יָרֵאתָ נִקְמַת אֵל?... הֲתַמּוּ אָפְסוּ

גִּבּוֹרֵי-כְנַעַן, נִינֵי הַמַּעְפִּילִים

בְּמִגְדַּל-שִׁנְעָר... פונה לחלון בֹּאוּ, בְּנֵי-הַמִּדְבָּר,

אֲשֶׁר עוֹד תֵּדְעוּ לָרִיב בֵּאלֹהִים

וּלְנַסּוֹת אוֹתוֹ עַל כָּל-צוּר בַּמִּדְבָּר –

פֹּה יִמְצָא אֱלֹהֵיכֶם עַבְדֵי-עוֹלָם...

 

            עכן הלוּם דבריה, קם ונצב נגדה.

כְּמוֹהֶם אֵדַע אָנִי... תְּנִי הַכּוֹס!...

לוקח את הכּוס מידה ומריקה אל פיו

 

            השר לרחב

קִנֵּאת לָאֵלָה...

 

            רחב נבוכה רגע

            לָאֲשֵׁרָה?... לֹא!...

קִנֵּאתִי לִי – לָאִשָּׁה, מֵהַגֶּבֶר

וּמֵאֱלֹהָיו.

 

            עכן פניו מבּיעים נפתוּלי-נפש עזים

            מֵעִמִּי – לֹא מֵאֵלִי:

וּמְחִיר חַטָּאתִי זֹאת יְבֻקַּשׁ מֶנִּי...

עיניו לוהטות וכֻלו רועד ממצוּקת תאוַת-גבר

אַ הוּא – הַמְּחִיר – לֹא רַב, אִם כָּפְרוֹ תֻתַּן

לִי רָחָב... תוקף אותה בזרועה. היא נשמטת.

 

            רחב בטוחת-עז מביטה בו, עד כי יצנח תחתיו

            עוֹד הַדֶּרֶ רַב אֵלָי...

מַה-לִּי וּלְאֵלְ, אִישׁ, אֶת-עָנְשְׁ

כִּי אֶפְדֶּה בְאַהֲבָתִי...

קולה נעשה פתאום רך, לוטפת בידה את עכן על שערו כמרחמת ילד

שחטא וחרד

            אַ אַל תִּירָא:

חֵי הָאֲשֵׁרָה, הוּא לֹא יִקֹּם בָּ

לְעוֹלָם, אִם בֵּין אֵלֵי-כְנַעַן שְׁמוֹ

יִקָּרֵא... פושטת את ידה לחלון הפתוח

            הָהּ, לוּ בָא מִשָּׁם הָאֶחָד,

וּלְמַעֲנִי מָרַד בֵּאלֹהָיו הַנּוֹקֵם

בְּמוֹרְדָיו עַד דּוֹר אַחֲרוֹן – אֵל-הַמִּדְבָּר –

לוֹ תֵחַל רָחָב וְעִמּוֹ יַחַד תִּשָּׂא

נְקַם אֱלֹהוֹ...

 

            השׂר נגש אל רחב ובפנותו לעבר החלון

            עַל כָּל-אֵל גָּדַלְתָּ,

אֵל זָר, אַ לוּ יָדַעְתִּי אוֹתְ עָתָּה,

לְמַעַן רָחָב נִדְרִי לְ חִלַּלְתִּי. נושק לרחב.

 

            רחב מתחמקת מפניו. בגאון הכאב

הַתְדַמֶּה, שְׂחוֹק עָשִׂיתִי לִי: לוּ בָא

מִשָּׁם וְדָם מֵחַרְבּוֹ עָשֵׁן, דַּם

יְרִיחוֹ עִירִי – אַחֲרוֹן רֶשֶׁף-נַפְשִׁי,

פְּלֵטַת נְעוּרַי, שֶׁלָּכֶם פִּזַּרְתִּי,

הֲרַת-שַׁלְהָבוֹת וַעֲשִׁירַת-חֵשֶׁק,

צָפַנְתִּי לוֹ...

 

            השׂר בקול עלוב, קל-הלעג

            הוּא לֹא מִכַּשְׂדִּים פֶּחָה

יְהִי, לֹא מִמִּצְרַיִם שָׂר, אֲשֶׁר

לְשֵׁמַע רָחָב נָהֲרוּ מִגְּדוֹת

הַשִּׁיחוֹר וְהַפְּרָת, לְבוּשֵׁי-מִכְלוֹל,

לִסְגֹּד בְּמִקְדַּשׁ אֵלַת-יְרִיחוֹ, וְאֶת

אֶתְנַנָּם – זָהָב, גְּלוֹמִים וְתַמְרוּקִים –

הֵבִיאוּ לָהּ וָלָ... הוּא יִלְבַּשׁ פִּשְׁתִּים,

לֹא שׂרְקוּ הֵיטֵב, וְעוֹר סַנְדַּלּוֹ פָרוּם;

לֹא סָ מֵעוֹדוֹ בְשָׂרוֹ שְׁזוּף-הַיְקוֹד,

וְרֵיחוֹ רַע כְּרֵיחַ צְפִיעֵי-בְקָרוֹ –

הַאוֹתוֹ תוּכְלִי אָהֹב, וְלוּ בְאַהֲבָתֵ

אֶת-פִּדְיוֹן-נַפְשֵׁ לוֹ שִׁלַּמְתְּ...

 

            רחב

            הָהּ, מַה-

נִּסְכַּלְתָּ, שָׂר... הֲיִתֵּן אִישׁ אֶת-נַפְשׁוֹ

בְּעַד גֵּווֹ, כִּי אָמַרְתָּ אֶת-אַהֲבָתִי

לַכּוֹבֵשׁ אֶתֵּן לִקְנוֹת חַיֵּי-שִׁפְחָה,

אֲנִי הַיָּפָה, גֵּאָה בֵין הַקְּדֵשׁוֹת?...

 

            השׂר

הִשִּׂיאֵ לִבֵּ, רָחָב: מַלְכַּת-מִדְבָּר

עוֹד תִּהְיִי... אַתְּ, הַנָּאוָה, הָעֲנֻגָּה,

שֶׁכְּנַעֲנֵי-צִידוֹן, אֵילֵי-יָם אַדִּירִים,

בִּמְחִיר אֳנִיּוֹת פִּתְּחוּ שְׂרוֹ-נְעָלַיִ;

וְכֹהֲנֵי-הַבֵּל אֶת עַרְשֵׂ נָפוּ –

בְּאֹהֶל קוֹדֵר, עַל-פְּנֵי מַצַּע-עוֹרוֹת,

לְנָשִׂיא נוֹדֵד, חוֹלֵשׁ בֵּין שְׁפַתָּיִם,

אַתְּ תִּכָּבֵשִׁי?...

 

            רחב צחצוח-בּרקים בעיניה

            וְזֶה הַכֹּל, לֹא יוֹתֵר:

אַדֶּרֶת-פִּשְׁתִּים בָּלָה, אֹהֶל נָמוּ,

סַנְדַּלִּים מְטֻלָּאִים וְרֵיחַ גְּלָלִים?...

וְאֶת הַמִּדְבָּר – אוֹתוֹ, שַׂר, שָׁכַחְתָּ;

אֶת קְשִׁי-עֱזוּזוֹ, אֶת חֲרוֹן-שַׁלְהַבְתּוֹ,

וְאֵשׁ-הָאוֹן בִּדְמֵי אַבִּירָיו יָצָק...

 

            השׂר מתרעם

אַ קֶשֶׁר הוּא... וְהֵם בְּאַחַת כֻּלָּם:

הַמִּדְבָּר!... וְכִי לֹא מִדְבָּר הָיְתָה גַם

יְרִיחוֹ, וְאִם לֹא שָׁפְכוּ דוֹרוֹת לְחֻמָּם

לְנוֹבֵב צְחִיחֵי חוֹלָהּ וְנַהֲלוֹלָיו?...

הֶחָדְלוּ תְמָרִים דִּשְׁנָם, וְכַרְמֵי-תוֹלָע

לֹא עוֹד יְשַׂמְּחוּ לֵב הָאָדָם, אוֹ

הֲנִשְׁמַע עוֹד כִּי יָמִיר עָם בְּמִדְבָּר

אֶת אֶרֶץ דִּבְשׁוֹ וְכַרְמִלּוֹ... שִׁמְעִי:

אִם פָּרַץ עַם-עֲבָדִים, בְּלִבּוֹ יֹאמַר:

הַמִּדְבָּר יִפְרֹק עֹל מֵעַל כָּל-שֶׁכֶם;

אִם דַּלַּת עַם-יְרִיחוֹ יְקַו לַמִּדְבָּר,

כִּי נָקָם בָּעֲשִׁירִים יֹאכַל בְּשָׂרָם –

אַ אַתְּ, מָה עוֹד מִשָּׁם תְּקַוִּי לָ,

מִמֵּ כָּל שָׂרֵי-גוֹיִם מְנָעוּהָ?...

 

            רחב

כִּי לֹא יָדַעְתָּ, שָׂר: כָּל רוֹזְנֵי-בָבֶל

וּנְשִׂיאֵי לוּד וּפָרַס קָצְרָה יָדָם

מִשַּׁלֵּם נִשְׁיָם לִי...

 

            השׂר

            וּלְמִי יְקַר-דַּמֶּשֶׂק,

מְעִילֵי-פַסִּים וַאֲטוּנֵי-צְעִיפִים,

מִכְלוֹלֵי רִקְמַת-שֵׁשׁ וּשְׁנִי-שֳׁבָלִים,

וּמְשִׁי כָל תַּשְׁבֵּץ חוֹרִי מִמִּצְרַיִם?...

וּלְמִי עֲצַבִּים גְּזוּרֵי-הָבְנִים, מִטּוֹת

מִשֵּׁן-כִּתִּיִּים, סִפְלֵי גָבִישׁ שָׁקוּף,

עֲצִיצֵי בְדֹלַח צָלוּל מֵחֲוִילָה,

שַׂהֲרוֹנֵי אֹדֶם, לוֹהֵט שֶׁמֶשׁ-שְׁבָא,

וּפַז אֶצְעָדוֹת, בְּצוֹר וְתַרְשִׁישׁ רֻתְּקוּ,

וְאַרְגְּזֵי שַׁיִשׁ שָׁחוֹר, נוֹדְפֵי-נְכֹאת –

לֹא שָׁמְטָה רָחָב יָדָהּ מֵעוֹגְבֶיהָ,

הַהֵם לֹא שִׁלְּמוּ נְשִׁי-אַהֲבָתָם לָהּ?

 

            רחב כֻלה אומרת נקמת-אונים וכאב לא-כֻפר

וְאֵלֶּה הֵם שִׁלּוּחָי?... כִּי הָיִיתִי

סוֹכֶנֶת לָאֲשֵׁרָה וְלַזְּקֵנִים,

הַבָּאִים אֶל הֵיכָלָהּ לְהָחֵם בְּשָׂרָם

בִּנְעוּרַי-אֵשׁ, וְלַהְדֹּף שֶׁטֶף-דָּמָם

אֲשֶׁר חֳמַרְמַר, דְּלוּחַ תַּאֲוַת-זִקְנָה...

הַשַּׂר, אִם רַבִּים הָיוּ בֵין הַבָּאִים,

אֲשֶׁר לֹא כֶסֶף, לֹא חֲלִיפוֹת שְׂמָלוֹת,

לֹא אֶתְנָן לָאֲשֵׁרָה, כִּי-אִם פִּתְרוֹן

לִנְעוּרַי וּלְאַהֲבָתִי פֹה הֵבִיאוּ?...

            בפנותה אל מרחק הלילה

וְאֵלֶּה שָׁם הָעוֹלִים מִן הַמִּדְבָּר,

אִם אֶחָד יִהְיֶה בָם, אֲשֶׁר יִלָּכֵד

בְּרִשְׁתִּי, לֹא בִמְחִיר חֲרִיטֵי-זָהָב

אֶת חֻפְשׁוֹ יִקְנֶה...

 

            הכהן המצרי קר ומתון

            יִכְבֹּש אוֹתָ לוֹ

וְיֵלֵ, וְאִישׁ לֹא יַעֲצֹר בּוֹ... קְרוּעַת-

כֻּתֹּנֶת, פְּרוּעַת-שֵׂעָר, אָז תִּתְאַבְּלִי

עַל עֶדְנַת בְּשָׂרֵ כִּי לְשִׁמְצָה הָיָה.

 

            רחב

לְשִׁמְצָה?... לֹא!... כִּי יָצַק עָלָיו אוֹנוֹ

הָאִישׁ בְּרֶטֶט אַהֲבַת-אֵשׁ – הַחֻלָּל?...

הֲלֹא כִי יִתְרוֹן לוֹ עֲלֵיכֶם תָּמִיד,

אֲשֶׁר רְצוֹנְכֶם רֻכַּ, לְמוּד-תַּעֲנוּגִים,

וְאֶשְׁכֶם דָּעֲכָה וְאוֹנְכֶם דָּלָל;

וְאִם יֵשׁ כִּי תִרְהֲבוּ בִּפְנֵי אֲחֵיכֶם

הָאֶחָד בְּרֹב עָשְׁרוֹ וּבְמִשְׂרָתוֹ,

בְּרִכְשׁוֹ וּבְהֵיכָלוֹ יִגְאָה אָחִיו –

לִפְנֵי הָאִשָּׁה כֹה עֵירֻמִּים אַתֶּם,

וּקְלוֹן-רִפְיוֹנְכֶם גָּלוּי, וּבִרְכוּשְׁכֶם

תְּשַׁלְּמוּ מְחִיר כִּשְׁלוֹנְכֶם לָהּ... אַ הוּא

רַב כֹּחוֹ, רַב, וְיוּכַל יוֹתֵר תֵּת לִי

מִזֶּה שֶׁיֹּאבֶה אוֹ שֶׁיֵּדַע לַחְפֹּץ...

 

            המג אצל החלון

כְּאוֹר-אֲבוּקוֹת יָצִיץ מִן הֶהָרִים.

המסֻבִּים קמים בפחד וממהרים אל החלונות ואל הדלת. עכן, נשען על

כסאו, עומד קר ושוקט ועיניו אורבות-חודרות אל חשכת הלילה.

 

            רחב אינה זזה מן הספה

לַפְּעוֹר מַקְטִירוֹת בְּנוֹת-הָאַרְנוֹן.

 

            השר

            לֹא:

עֲשַׁן-הַקְּטֹרֶת כָּחֹל, קַל יְתַמֵּר,

וּבְלִוְיַת זִמְרוֹת-תְּפִלָּה – קוֹל הֲמֻלָּה

רְחוֹקָה אֶשְׁמַע, וְאֵשׁ לַפִּידִים רָב

לִי יַבְרִיק מִן הַלֵּיל.

 

            רחב

            מִצֵּל הָאוֹיֵב

יְרֵאתֶם...

מהמצפה קורא קול השופר בחזקה. כל הנאספים מתחמקים נבהלים. נשארים

רק רחב, עכן, השר והכוהן המצרי.

 

            השר חוגר חרבו במנוחה

            קוֹרְאִים לִי... הַצַּר מִתְקָרֵב,

הָאֵלִים כְּבָר מִתְנַגְּשִׁים: הָאֲשֵׁרָה

וְזֶה הַזָּר... לְיַד הָאֵלָה אֶלְחַם;

לִי הָיְתָה טוֹבָה, וְאִם גַּם תִּרֶף יָדָהּ,

הַלֵּיל לֹא אֶעֶזְבֶנָּה... מָחָר יוֹם

וְיָהֵל שֶׁמֶשׁ פִּתְרוֹן-כֹּל... חֲיִי

בְשָׁלוֹם, רָחָב...

            חבוקי-זרוע נושקים זה לזה.

            וְאִם לֹא אָשׁוּב מָחָר

וְיַעֲנֹד רֹאשִׁי הֹצֶן מִדְבָּר זָקוּף –

דְּעִי: אֲהַבְתִּי; וְאִם לֹא כְסַעֲרַת-מִדְבָּר,

חוֹתֶרֶת עַד הַתְּהוֹם, לוֹהֶטֶת עַד

שְׁאוֹל, אַהֲבָתִי הָיְתָה – כְּרֹ הַשֶּׁמֶן

לְתִמְרֵי יְרִיחוֹ פִּנְּקָה אוֹן-בַּגְרוּתִי,

כַּחֲלוֹם-הָאֹשֶר פִּעֲמָה אֶת דָּמִי...

תּוֹדָתִי לָ. יוצא.

 

            רחב נרגשת כמעט

            אֲנִי אִשָּׁאֵר פֹּה

הַלֵּיל. אל עכן הֲתֵשֵׁב עִמִּי?

 

            עכן

            לֹא אוּכָלָה.

 

            רחב

רְאֵה, פָּצַרְתִּי בָ: מִי יָגֵן עָלַי

בִּפְרֹץ הָאוֹיֵב הֵנָּה?

            קול חצוצרות בא מרחוק.

 

            עכן מקשיב

            לֹא אוּכָלָה.

 

            רחב בבוז

לֵ אֵפוֹא... וְדַע: הָרִאשׁוֹן בָּהֶם יָסֹ

עַל רֹאשִׁי בְשִׁרְיוֹנוֹ מִפְּנֵי אֶחָיו. –

הָהּ, מוּג-הַלֵּב...

עכן עומד בלי-נוע, חזהו מתרומם בחָזקה, והוא שואף מלא-נחיריו את

רוח-הלילה.

 

            הכהן המצרי סוקר את שניהם עת מעטה. חרש

            בַּדְּרָכִים לוּ לָמַדְתְּ

לָלֶכֶת, אִשָּׁה, – עִמִּי לְקַחְתִּי... יוצא.

הנרות כבים אחד אחד. קול ההמֻלה בחוץ הולך וגדֵל

 

            עכן אוחז ביד רחב הנשקפת בעד החלון

אֲנִי בַכּוֹבְשִׁים חֶלְקִי; מְנָת נִצְחוֹנִי

וּשְׁלָלִי בַעֲדֵ אֶתֵּן... פֹּה אִשָּׁאֵר.

 

            רחב רגעי-מספר אינה עונה לו. פתאם פונה אליו ועיניה

                מבריקות

אֲנִי לֹא אִירָא אוֹתָם – רַק לֹא אֶחְפֹּץ

כִּי רִאשׁוֹן בָּם, מֵחֵיל הָאוֹרְבִים אוֹ

מִבְּנֵי-הֶחָלוּץ, יִכְבְּשֵׁנִי לוֹ...

לַשַּׂר בָּהֶם, לִנְשִׁיאָם, לוֹ אִכָּבֵשׁ.

            נועצת בו עיניה בעז

וְאִם הָאֶחָד יָבֹא רִאשׁוֹן, בֶּן-

אֲסַפְסוּף אוֹ מְרַגֵּל צְמֵא-הַהוֹן –

הֲתַהֲרֹג אוֹתוֹ?

 

            עכן

            אֶהֱרֹג.

 

            רחב

            וְאִם הַשֵּׁנִי

בְּעֵינֵי-דָמִים יָצִיץ אֶל כָּל-בַּיִת,

לִבְנוֹת-יְרִיחוֹ הָעֲדִינוֹת יֶאֱרֹב –

כִּי יָבֹא אֵלַי פֹּה – הֲתַהֲרֹג?

 

            עכן קורע את לבוש-העמלקים ונצב לנגדה בבגד-עורות

                וחניתו בידו

            אֶהֱרֹג.

 

            רחב נבהלה

מִי אַתָּה?

 

            עכן שולח את ידו לעבר הירדן

            אַחַי הֵמָּה.

 

            רחב כנעורה פתאם לפתרון חלום רחוק-נהדר. מסך כבד

                מתרומם אט אט מעל פניה, והם מפיקים גאון ורתת כאחד.

                פתאם היא אוחזת בידו, ובקולה דאגה רבה

            מֶה עָשִׂיתָ?

עוֹד מֶלֶ יֵשׁ בִּירִיחוֹ, עוֹד הָעִיר

בִּידֵי הַכְּנַעֲנִים – מַהֵר וְהִמָּלֵט...

 

            עכן מביט בה בעגבה רבה. רק ידו נחה בתוך ידה.

 

            רחב חרש

יָדַעְתִּי עַתָּה: לָכֶם הַנִּצָּחוֹן...

אַ זֹאת הִשָּׁבְעָה לִי בְטֶרֶם תֵּלֵ:

כִּי לֹא סִגַּרְתִּי בְיַד אוֹיְבֶי אוֹתְ,

וְתִיקַר נַפְשִׁי בְעֵינֶי אָתָּה,

כִּי תָשׁוּב מָחָר עִם הַכּוֹבְשִׁים הֵנָּה.

 

            עכן מבליג על רגשותיו

הַלְבַעֲבוּר לַחְפֹּר אֶת בֵּיתֵ אַתְּ

חֵרַפְתִּי נַפְשִׁי אֶל מְאוּרַת אוֹיְבָי?

וַאֲנִי יָכֹלְתִּי עוֹד בְּטֶרֶם בּוֹא

הַשֶּׁמֶשׁ לַעֲזֹב אֶת-הָעִיר וְלָשׁוּב

אֶל מַחֲנִי בֶטַח... אֶל יְרִיחוֹ בָאתִי

כִּמְרַגֵּל חֶרֶשׁ, אַ לְבֵיתֵ, רָחָב,

לֹא בָא הַמְרַגֵּל עוֹד... שָׁכַחְתִּי עַמִּי,

שָׁכַחְתִּי אֵלִי; וּבְהִשָּׁמַע קוֹל

הַשּׁוֹפָר קוֹרֵא וְאִישׁ לְמַחֲנוֹ פָנוּ,

אֲנִי פִגַרְתִּי אַחֲרוֹן, שְׁכוּר-קְסָמַיִ...

            בקול חנוק מכאב עצום

הַבּוֹגֵד...

 

            רחב עוגבת עליו ברחמים

            רִאשׁוֹן אַתָּה פֹה, לֹא אַחֲרוֹן,

בְּכוֹבְשֵׁי אַרְצִי, וְרִאשׁוֹן גַּם שָׁבִיתָ

אֶת שֶׁבְיְ בִּבְנוֹת-יְרִיחוֹ.

 

            עכן מתאמץ להבליג על המית נפשו

            טֶרֶם

יָדַעַתְּ, קְדֵשָׁה, מִי מִשְּׁנֵינוּ שְׁלָלוֹ

יְחַלֵּק עָתָּה...

 

            רחב כנעלבה

            אַתָּה, צַר-הָעָיִן...

הֲיִהְיֶה עוֹד וְאֶחָד מֵאַחֶי

פֹּה יִמְצָא שָׁלָל רַב מִמְּ בְּפָז,

בִּגְלוֹמֵי-יְקָר וּבְאַהֲבַת-נָשִׁים...

מוציאה אדרת יקרה, לשון-זהב ועדי רב, ונותנת לפניו.

 

            עכן מסירם מפניו

            חֵרֶם

רְכוּשְׁכֶם לִי... לֹא פָז וּבִגְדֵי-רִקְמָה

בִּירִיחוֹ יָקְשׁוּ לִי: בַּעֲבוּרֵ פֹּה

נִשְׁאָרְתִּי...

אינו שולט שוב בנפשו, אוחז בה וקורע את רדידה מעליה ושפתיו נצמדות

אל שדה הלבן... קול חצוצרות ממרחק הולך וקרב בעֹז... ידיו תרפינה

פתאם והוא נסמר תחתיו, תוהה

            שִׁמְעִי, רָחָב, אַחַי קוֹרְאִים...

 

            רחב עלובה נשמטת ממנו ובגאון יפיה ואונה מורה בידה

                אל הדלת

עוֹד עֵת לָשׁוּב – אֲנִי כַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי

אָבָדְתִּי...

            נצבת לפניו זקופה, חשופת-שד.

 

            עכן המום-שכרון מתרפק עליה

            כִּי יִמְצָא אִישׁ אֶת אָשְׁרוֹ,

מִי אֵל וְיֹאמַר לוֹ: אִישׁ, הֶרֶף יָדְ,

כִּי חֵרֶם הוּא... מַה-יָּמִיר אוֹתָ לִי

בְּחֶמְדוֹת-אָרֶץ, מָה הַגְּמוּל וְיִפְקֹד

עָלַי הָאֵל וְיִכְבַּד נְשׂוֹא, מִדַּעְתִּי

כָל יָמַי, אֲשֶׁר מִיִּרְאָתִי אוֹתוֹ,

הָרָחוֹק כֹּה, עָזַבְתִּי אוֹתָ עָתָּה...

תוקף אותה שוב ומאמצה אל לבו. אחר, בהראותו אל עֵבר מחנהו

רְאִי, מָה רַב הַמְּחִיר נָתַתִּי בַעֲדֵ...

 

            רחב בהֵאָבקה עמו

הַמְּחִיר? כִּי פֹה נִשְׁאַרְתָּ עִמִּי עָתָּה?...

            במרי-לעג

אַחֶי יִסְלְחוּ לְ חֵטְא עַנּוֹתְ

בַּת-אוֹיְבָם...

            מתחמקת ממנו ונדחקת לאדן החלון

            וּבְהִמָּכְרִי מָחָר עוֹד

לְשִׁפְחָה עַל הַשּׁוּק תִּתְנַכֵּר לִי...

פונה ממנו פרועת-שער וגלוית-כתף אל החלון וקולה שָקוי כאב ויגון

שָׁם בּוֹעֲרִים לַפִּידִים... זָע הָאוֹרֵב,

יְנוֹפֵף אֶת כִּידוֹנוֹ מוּל יְרִיחוֹ,

וּבְסַעַר-פְּרָאִים הוֹרֵס אֶל חוֹמָתָהּ...

יְרִיחוֹ! אִסְפִי חֶמְדוֹת שַׁלְווֹתַיִ,

צָבַרְתְּ בְּגִנְזֵי-מֶלֶ וּבְמִקְדָּשִׁים,

סַנְדַּלֵּי-תַחַשׁ שֹׁלִּי, שִׂימִי סְאוֹן

בְּרַגְלֵ הָעֲנֻגָּה: חַדֵּי-חָצָץ,

יִלָּפְתוּ דַרְכֵי-גוֹלָה מִשְּׁעָרָיִ...

והיא, רחב, חציה עירֻמה בצל הלילה, מאָדַם-הלפידים, נצבת כסמל מלכה

גולה, עצומת ההוד והתוגה.

 

            עכן דורך כל מיתר בנפשו, המגִנה על כבודה, כבוד הגבר

                והחַיָל, לקראת קרב אחרון

וּדְעִי: הֵן לֹא אֵחַרְתִּי עוֹד הַמּוֹעֵד

לָשׁוּב אֶל אַחַי, וְלַחֲלֹק עִמָּהֶם

בִּתְרוּעַת-סַעַר חֶדְוַת כּוֹבְשִׁים עַזִּים...

וּפְתוּחָה עוֹד הַדֶּרֶ לֵאלֹהָי

מִסִּפֵּ, בַּת אֵל-נֵכָר, שָׁם מָעָדְתִּי:

לְכַפֵּר חֵטְא-כִּשְׁלוֹנִי בְדַם אַחַיִ,

וּבְהוֹן מִקְדָּשִׁים זָרִים לוֹ אֲשַׁלֵּם

מְחִיר כּוֹס-נֶסֶ אַחַת, טִמְּאָה שְׂפָתַי –

עוֹד עֵת...

 

            רחב מרגישה בכל חושיה בהתלקח הקרב בינה ובין הגבר

                האמיץ... כֻלה אומרת עתה גאון שָׂרָה, ולעג נצר דורות אצילים

                וגבורים נעור בקרבה

            הַאִם כֹּה נָקֵל הוּא לִזְנוֹת

מֵאֵל וְלָשׁוּב אֵלָיו מִן הַמְּצָרִים,

לְכַפֵּר פָּנָיו בְּהוֹן וּבְדַם הָאוֹיֵב?...

מַה-לּוֹ כִי תָשׁוּב נִבְהָל, רְפֵה-הַפָּחַד?

אִם אֵל הוּא, מִרְדְּ הָעַז לוֹ יִנְעַם

מִתְּשׁוּבָה נִקְלַת-רִפְיוֹן... לֹא! לֵ שׁוּב!...

אִם תִּפָּת לִי – תִּפְאַרְתִּי תִהְיֶה זֹאת,

וַאֲנִי לָרֹב בָּכֶם שָׂבַעְתִּי אוֹתָהּ,

וּמִמְשָׁל הָיָה לִי כֹה רַב מֵהָכִיל...

אַ גֶּבֶר גִּבּוֹר, אָדוֹן לִי בִקַּשְׁתִּי,

אֲשֶׁר מִלְחָמָה בַעֲבוּרִי יֶאֱסֹר

עִם אֵל וְעָם וָאָח, עִם תֵּבֵל רַבָּה:

מִלַּהַט חַרְבּוֹ דְמוּתִי לוֹ תִשָּׁקֵף,

וְעַל-פְּנֵי הַנִּצָּחוֹן יִכְבֹּש אוֹתִי,

אֶת אַחֲרוֹן שְׁלָלוֹ...

וכמו לא תגיע אליהם המית הקרב, המתחולל מחוץ לחומה, הם עומדים זה

לעֻמת זה, מזֻיָני יפי ועז, וכח נסתר מושך והודף אותם חליפות.

 

            עכן שקט מוצק על פניו והחלטה אחרונה

            לִי הַשָּׁלָל וְאִם

בְּבִגְדִי אֶקְנֶה אוֹתוֹ...

            אמון רב-בטחון בקולו

            אִם לַמָּוֶת

מִשְׁפָּטֵ יֵצֵא מָחָר, אִתֵּ אָמוּת;

וְאִם לְשִׁפְחָה יִמְכְּרוּ אֶת רָחָב,

אֶת גֵּוִי תַחַת הָרֵחַיִם אֶכֹּף

לָשֵׂאת טְחוֹן אַחַי עִמָּ...

 

            רחב כמו הבהב פתאום לעיניה כֵף קרוב, נאמן-ההצלה

            מָה הָאוֹת

לִי תִתֵּן, כִּי דְבָרֶי כֵּנִים?

 

            עכן

            מַה

תִּדְרשִׁי?

 

            רחב

            מֵאַחֶי תַּסְתִּיר דְּבַר

הֱיוֹתְ עִמִּי פֹה וְתֹאמַר לָמוֹ,

כִּי סָגְרוּ אֶת הַשַּׁעַר טֶרֶם צֵאתְ,

וּבְבֵיתִי אָז צָפַנְתִּי אוֹתְ, עֵקֶב

עָרַבְתָּ לִי אֶת נַפְשִׁי אָנִי.

 

            עכן

            אֹמַר.

 

            רחב

וְעוֹד: זֹאת הָאַדֶּרֶת, רִקְמַת-שִׁנְעָר,

יְרֻשַּׁת אָבִי – כֹּהֵן בֵּל הַגָּדוֹל,

וּלְשׁוֹן-הַזָּהָב – לִי רַב-מָג מִבָּבֶל

לְעֵרְבוֹן אָשְׁרִי נָתַן – תִּטְמֹן אִתְּ

עַד אֶדְרְשֵׁן מִיָּדְ שׁוּב.

 

            עכן

            בַּחֵרֶם

כִּי אֶמְעַל, רָחָב, וְעָכַרְתִּי נַפְשִׁי...

 

            רחב

הֲזֶה הוּא מִרְדְּ וּמְחִיר תְּשַׁלֵּם

בַּעֲבוּרִי... אופדת אותו את לשון-הזהב

            וְעוֹד לִי אַחַת, אוֹתָהּ תַּעַשׂ:

גַּם אֶת הַשַּׂר לִי תַעֲרֹב...

 

            עכן עיף ממאמצי-נפשו, חש כמו התמוטט שוב דבר-מה

                תחתיו

            עוֹד מְעַט

וְיִמְעַט דָּמִי מֵעֲרֹב כָּל-אֵלֶּה...

כִּי אִם גַּם אֶעְקֹב אַחַי – אֱלֹהָיו

הֲיַעְקֹב אִישׁ?

 

            רחב יודעת את נצחונה וקולה רך, מלא רחמי-עגבים

            כִּי אָז בְּמִרְמַת-לָשׁוֹן –

כִּי קַלָּה הִיא – אָבִיתָ לִקְנוֹת אוֹתִי...

            נלחצת אליו ועינה יורה להבים

וַאֲנִי אֶת נַפְשְׁ מְחִירִי אֶחְפֹּץ,

בִּגְבוּרָה וּבַחֵטְא תְּשֻׁלַּם רָחָב –

וּבְמֶרֶד עוטה אותו באדרת

            עַתָּה לֵ: הַדֶּלֶת פְּתוּחָה,

בִּשְׁאוֹן הַקְּרָב אַ נָקֵל לְ הִתְחַמֵּק

מִשַּׁעַר יְרִיחוֹ... מָחָר תָּשׁוּב הֵנָּה

וְתִקָּחֵנִי לְ.

 

            עכן צונח אין-אונים על הספה, פניו חורים ועיניו נעוצות

                ברחב

            תְּמוֹל כִּי עָמַדְנוּ,

בִּרְפוֹת הַיּוֹם לַעֲרֹב בְּעַרְבוֹת מוֹאָב,

וּשְׁמֵי-הַמַּעֲרָב, רְפוּדֵי-אַרְגְּמָנָם,

עַל גַּגֵּי יְרִיחוֹ נָחוּ וַיָּפֹזּוּ

בְּלַבַּת אֵשׁ-נְחֻשְׁתָּם וְכַדְכֻּדָּם;

וָאֵתַע עַל בִּכְרָתִי בֵין הַחוֹלוֹת

בְּדֶרֶ עִיר-הַתְּמָרִים... גַּלִּים תְּלוּלִים

בַּיַּרְדֵּן שְׁטוּף-הַנְּגֹהוֹת רַנּוּ חֶרֶשׁ,

וּכְהֵד הַבָּא מֵהֵיכְלֵי-עִיר רְחוֹקִים

הִקְשִׁיבָה נַפְשִׁי וַתִּפָּעֶם דֹּם...

וְקִסְמֵי יֹפִי עָנֹג, שְׁקוּף-הַצְּלָלִים,

חֲתוּל מַרְבַדֵּי-רֹ, חֲצוּב שֵׁשׁ כָּחֹל,

כֹּה זָר לִקְשִׁי מִדְבָּרִי וּלְבַלְהוֹתָיו,

אָז לָפְפוּ אוֹתִי... נֶשֶׁר רְחַב-הָאֶבְרָה

מֵרֻכְסֵי הָעֲבָרִים נִתַּק פִּתְאֹם;

בְּזָהֳרֵי שְׁקִיעָה טָבַל אֶת רִקְמָתוֹ

בִּצְרִיחַת-טֶרֶף רַבָּה וַיֵּעָלֵם

מֵעֵבֶר חוֹמַת יְרִיחוֹ...

 

            רחב כפופה עליו, מחבקת את ראשו

            כֵּן רָאִיתָ:

הַנֶּשֶׁר רַד אֵלָי...

קול-שופר ממֻשך וחזק, כצריחת הלילה על מרחקיו

            הַקְשִׁיבָה, קוֹל

הַשּׁוֹפָר חָזַק מְאֹד...

 

            עכן עיניו עצומות ופניו לוהטים

            וַיְהִי לִי אָז

כְּמוֹ רָאִיתִי אוֹתָ...

 

            רחב

            אוֹתִי?...

 

            עכן

            סֵמֶל

יְרִיחוֹ לִי הָיִית, כְּלִיל-חֶמְדוֹתֶיהָ...

            תרועת הסתערות רבה.

 

            רחב נדהמה

הָאוֹיֵב הוֹרֵס...

 

            עכן

            ...פִּתְאֹם קוֹל בַּמַּחֲנֶה:

מִי עַז-הָרוּחַ יַחְדֹּר אֶל יְרִיחוֹ

וְיַחְפֹּר אוֹתָהּ! – אָז הָלַכְתִּי אָנִי...

עָבַרְתִּי עַרְבוֹת לֵיל, וּכְאוֹר-צָהֳרַיִם

מִמֶּרְחַק-פֶּלִאי רַב-הַהוֹד, הָרַן

בְּעֶרְגַּת לִבִּי, קָרְאוּ לִי עֵינַיִ

מִישִׁימוֹן נְעוּרָי...

קול נפץ אדיר נשמע והמית המון רב עם אנקות חללים.

 

            רחב נבהלת ממקומה אחוזת-בעָתה

            קוּם, הָאִישׁ, הִתְעוֹדֵד!...

אַחֶי קוֹרְאִים לָ... עוֹד עֵת לְהַצִּיל

אֶת שְׁנֵינוּ פֹּה מִנִּקְמַת אוֹיֵב פֶּרֶא;

הַחוֹמָה מִתְמוֹטֶטֶת...

 

            עכן כנעור מתרדמת-קסמים

            אוֹתָ אַצִּיל

הֲלֹא עָרַבְתִּי לָ חַיָּיִ... בֹּאִי,

בִּשְׂמֹאלִי אֶחְבֹּק אוֹתָ וּבִימִינִי

חֲנִית...

 

            רחב מפחד בלהות-מות פג שכרון אהבתה והיא מתחננת

            אִם תָּמוּת אַתָּה, מִי יִפְדֵּנִי

מִיַּד אַחֶי... מתחמקת מזרועותיו.

 

            עכן אוחז בה בחזקה, אכוּל עגבתו

            הִתְאַוִּית צְחוֹק אָנוּשׁ...

אַתְּ, בַּת-יְרִיחוֹ, עָפְרַת שְׂדֵרוֹת-בָּשְׂמָהּ,

לִלְבִיא-הַמִּדְבָּר עָרְגָה נַפְשֵׁ חֶרֶשׁ,

וּבְבוֹאוֹ מֶה חָרַדְתְּ, וַתַּחְפְּצִי

לִבְלֹם תַּאֲנָתוֹ, כִּי יָרֵאת אֶת נַפְשֵׁ...

וַאֲנִי חֵרַפְתִּי לָ הַכֹּל...

 

            רחב רועדת בזרועותיו ממצוקת הלילה ההומה

            קוֹל הַחֲלָלִים,

קוֹל אַחַי הַמּוּמָתִים הִנֵּה אֶשְׁמַע,

קוֹל דַּם יְרִיחוֹ הוּא – יוֹם מָחָר חַכֵּה

וְאֶהְיֶה לָ...

 

            עכן מהדקה אליו

            יוֹם מָחָר?... אוֹתוֹ וְכָל

הַבָּאִים אַחֲרָיו עוֹד – בַּלֵּיל הַזֶּה

שִׁלַּמְתִּים: בְּלֵילֵ, רָחָב...

 

            רחב קולה חנוק מדמעות

            אִם אֵין אִשָּׁה

לְ שָׁם, אֵם אוֹ אָחוֹת?

 

            עכן

            מִדְבָּר שָׁם,

וְסַלְעֵי-דְמִי וּשְׁרַב-הַחוֹל הָאוֹכֵל,

וְחֻקֵּי-אֵל וְדֶרֶ אַחַת פְּתוּחָה,

שָׁם תִּפְגַּשׁ אָח אוֹ צָר, אַ אֵין אִישׁ עוֹבֵר

לְתֻמּוֹ דַרְכּוֹ וְיַסֵּב אֶת הַמַּחֲנוֹת...

מַה-לִּי עָזַבְתִּי שָׁם בֵּין צְחִיחֵי-לַהַט?

פֹּה מַעְיַן-הָרִים מֵקִיר מַיִם חַיִּים,

וּשְׂפָתַי, פְּרוּמוֹת-עֶרְגָּה, נִצְמְדוּ

בְּצִמְאוֹן-אֵשׁ אֶל גְּדוֹתָיו קְרִירֵי-רְוָיָה –

פֹּה צֵל וְרֹ וָאָתְּ...

הנרות כבו כֻלם, רק אור הסהר ופלדות הדלֵקה נשקפים בעד החלונות.

 

            רחב

            הַאִם לֹא זָרָה

עַד-עַתָּה לְ הָיִיתִי – עַד הַלֵּיל?

 

            עכן

לִי זָרָה אָתְּ?... עוֹד תְּמוֹל בְּמִדְבַּר-מוֹאָב,

מִגַּנֵּי יְרִיחוֹ, נוֹדְפֵי בֶשֶׂם טָלוּל,

בַּתְּמָרִים לִי נִשְׁקַפְתְּ כְּמַלְכָּה בוֹצְרָה

רִמּוֹנֵי שְׁקִיעַת-פָּז אֶל טַנְאֵי-גֹמֶא...

 

            רחב כל יצוריה מרֻתָּקים מפחד

רְאֵה כִּידוֹדֵי-אֵשׁ...

 

            עכן נכנף בזרועותיה

            בְּהֵיכָל סְפוּן-אֲרָזִים

כּוּשִׁיּוֹת סָכוּ זְרוֹעֵ וּלְבֶן-שָׁדֵ

בְּרֵאשִׁית שַׁמְנֵי-מֹר מֵאַגְּנוֹת-זָהָב...

 

            רחב נחשולי קֹר וחֹם מזעזעים את גֵוה

קוֹל תְּרוּעָה אֶשְׁמַע, אֶרְאֶה הַסֻּלָּמוֹת

מֻצָּבִים לַחַלּוֹנוֹת...

 

            עכן דבריו מקֻטעים, כדברי האיש הלוגם בצמאונו מים חיים

            אֶת פִּרְדָּתִי

הִכִּיתִי לְהַטּוֹתָהּ דֶּרֶ יְרִיחוֹ,

בְּטֶרֶם יָבֹא זָר מִמַּחֲנֵה אַחַי,

וְיִכְבֹּש אוֹתָ לוֹ...

 

            רחב מתעלפת, רק שפתיה דובבות חרש

            גִּבּוֹרִי...

בחדר אפלת-דמי; שני גופים חבוקים, ונשימתם עזה לוהטת. פתאם יגדל

השאון עד-מאד, החלונות נִפָּצִים, מהמסדרון עולה קול המֻלה רבה.

 

            רחב נעורה פתאם וקופצת ממקומה. אחוזה פחד-מות

            יְרִיחוֹ

בּוֹעֶרֶת!...

הדלת נפתחת ברעש ואיש-צבא ישראלי פורץ החדרה וחרבו שלופה.

 

            עכן מפֻכָּח משכרונו העז

            אֵל יִשְׂרָאֵל!...

            שולף את חניתו ומֵגן על רחב.

 

 

            עֲלִילָה שְׁלִישִׁית

דמדומי-שחר על-פני יריחו.

החצר החיצונה למקדש האשרה אשר בעלילה הראשונה. עמודי-השיש

מנֻפָּצים, ראש השׂעיר כרות, שובך היונים נטוש לארץ והשער הרוס.

בליטי החומה עשנים מרחוק והררי-מואב, מערפלי שחר ועשן, נשקפים

בכל גאונם.

על-יד פסל השׂעיר עומד חַיָל עברי נשען על כידונו. משמאל בא הכהן

המצרי.

 

            הכהן המצרי אינו מרגיש בתוך אפלת-הדמדומים

בחַיָל. פוסע לאט ומחטט במקלו המעוקל באפר חרבות המקדש. חושף

פתאם אוּד עשֵן, נצב עליו ארֻכות ומדבר לנפשו

אַל יִדְעַ אַחֲרוֹן שְׁבִיבְ, אוּד-הַקֹּדֶשׁ,

וּלְדוֹרוֹת פֹּה יָקוּמוּ תַגִּיד אִשּׁוֹ

עֲלִילוֹת אֵלִים, קָרְסוּ בְמִקְדְּשֵׁיהֶם,

וְיוֹצְרֵי אוֹר, בִּדְלֵקַת חָרְבָּן אֻכְּלוּ,

וַיִּהְיוּ אֵפֶר דַּק – שַׁלִיטֵי שָׁמֶשׁ;

וּתְסַפֵּר עַל מִזְבֵּחַ, בֵּין רִצְפּוֹתָיו

דַּם-אִשָּׁה לָחֲכָה שַׁלְהֶבֶת לְשׁוֹנְ;

עַל מַחְתַּת-זָהָב, מְקֻטֶּרֶת שְׁחֵלֶת,

וְעַל כֹּהֲנִים, לְבוּשֵׁי בוּץ וּתְכֵלֶת,

בְּמֶלְקְחֵי-הַפָּז מֵאוֹרְ לָקְחוּ

לְהַעֲלוֹת נֵר-הַתָּמִיד צַח-הַשָּׁמֶן...

            מניף את האוּד החרוּך

לוּ נֶצַח תִּלְהַט, אוּדִי, עֵד וּמִכְשׁוֹל

לְדוֹרוֹת עָתִיד, שׁוֹפְעֵי-אוֹן, הַבָּאִים

לְהָקִים מִבְצַר-חָסְנָם: קַר וּמְרַפֶּה

אֶל נַפְשָׁם תָּצִיץ אָז, עַד תִּרְעַד יָדָם,

אֲשֶׁר תָּטוּחַ עוֹד הַיְסוֹד, כִּי פִתְאֹם,

לְאוֹר-שַׁלְהַבְתְּ הַקּוֹפֵא-שׁוֹמֵם,

עֵין רוּחָם תַּחַז בֶּדֶק סָתוּם, נֶעְלָם

בְּמִפְעַל-רָהְבָּם, בֶּדֶק רַב, אֲשֶׁר

בְּטִיחַ וּבַגֶּפֶס לֹא יִסָּכֵר,

וּמִמַּחְתַּרְתּוֹ יִלְעַג לְכָל מֶלֶט...

וְזָנְחוּ אִישׁ אֲנָכוֹ וְכֵילַפּוֹ,

וּנְבוּבֵי-תִקְוָה דֹם יָרִימוּ אוֹתְ,

לְמִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן שָׂרִיד וּלְאֵל-קְדוּמִים,

וְזֵכֶר-קֹדֶשׁ עַל-פְּנֵי דַרְכֵי-מֶרֶד...

                הולך לעבר ימין ונתקל בחַיָל.

 

            החיל נעור מתרדמתו, גודר את הדרך בעדו

עֲמֹד!... הֲלָנוּ אָתָּה?

 

            הכהן המצרי

            מִצְרִי אָנִי.

צָפוֹנָה דַרְכִּי אַעַשׂ.

 

            החיל מפנה דרך

            מַהֵר לֵ,

עֲבֹר מִזֶּה...

 

            הכהן המצרי פונה ללכת ושב

            עוֹד טֶרֶם זָרְחָה שֶׁמֶשׁ

וּכְבָר הָעָם מִתְאַסֵּף מֵעֲבָרָיו –

הֲנָפַל דָּבָר פֹּה?

 

            החיל סוקר אותו בחשד

            מַה-לְּ כִּי תִשְׁאַל,

הַזָּר...

 

            הכהן המצרי

            אַל תִּרְגַּז... עוֹבֵר-דְּרָכִים אָנִי...

וְיֵשׁ כִּי אֶמְצָא מָלוֹן לִי בְאֶרֶץ

רְחוֹקָה, וְהָיָה שָׁם כִּי יִשְׁאָלוּנִי

לְכָל הַקּוֹרוֹת אוֹתִי, וְסִפַּרְתִּי

לָהֶם אֶת-כֹּל רָאִיתִי וּמְצָאָתְנִי.

 

            החיל שמח לקראת חברת איש וקול-דברים בדמי האפלה

                שמסביב

אָז טוֹב לְ לְבַשֵּׂר בֵּין הָעַמִּים

אֶת נִצְחוֹן עַם-יִשְׂרָאֵל וֵאלֹהָיו,

מִגַּלּוֹת חֶרְפַּת בְּנוֹ, הַנִּשְׁפָּט פֹּה

כַיּוֹם...

 

            הכהן המצרי

            מֶה עָשָׂה?

 

            החיל

            בָּגַד בֵּאלֹהָיו

וּבְעַמּוֹ; וּבְנִאוּפֵי קְדֵשַׁת כְּנַעַן

אֶת כְּבוֹדוֹ הֵמִיר.

 

            הכהן המצרי

            בֶּן-אֲסַפְסוּף!

 

            החיל

            לֹא!

כִּי רֹאשׁ בֵּית-אָב וְשַׂר בְּשִׁבְטוֹ הוּא,

וּלְאִשָּׁה נִפְתָּה; שָׁכַח מִצְוַת אֵל

וַיִּשְׁלַח יָד בַּחֵרֶם... בְּדָם עֲוֹנוֹ

יְכֻפָּר.

 

            הכהן המצרי כשואל לתֻמו

            וְהִיא – הֲתָפְשׂוּ אוֹתָהּ?

 

            החיל

            אוֹתָהּ

בַּשְּׁבִי לָקַחְנוּ...

רואה קבוצת אנשים עוברים בקצה השדרות על-יד השער

            רְאֵה, מִי אֵלֶּה הֵם,

הָעוֹבְרִים שָׁם בַּלָּאט?

מביט אל ירכתי החצר להבחין בהולכים.

 

            הכהן המצרי לנפשו

            כִּי רָחָב הִיא,

הַדָּבָר נָכוֹן לִי... עַל-פְּנֵי חֳרָבוֹת,

עַל עִיֵּי מִקְדַּשׁ-הָאֲשֵׁרָה צִיּוּן

לְחֹסֶן מֻגָּר הִיא נִצֶּבֶת עָתָּה:

יְרִיחוֹ צִוְּתָה לָהּ נְקַם-הֲדָרָהּ

בְּכוֹבְשִׁים פְּרָאִים... לֹא בְכֹחַ-נֶשֶׁק,

וְלֹא בְקִלְלַת-אֵל יְרִיחוֹ תִקֹּם –

בִּיפִי בַת-טִפּוּחֶיהָ, כְּלִילַת-חֶמְדָּה,

בְּרֹ שֶׁעֻדַּן יוֹבְלִים מִתַּמְרוּקֵי

תְמָרֶיהָ וְדוֹרוֹת בּוֹ הִשְׁקִיעוּ אוֹנָם –

בְּאֵלֶּה תִקֹּם...

 

            החיל פונה אל הכהן

            זוֹרְעִים מֶלַח הֵם

עַל אַדְמַת יְרִיחוֹ: אוֹת לְשִׁמְמוֹת-נֶצַח,

וְקִלְלַת עָם וָאֵל לָזֶה שֶׁיָּבֹא

וְיָשׁוּב לָחֹן טֻמְאַת שִׁמְמוֹתֶיהָ

בְּגַרְזֶן אוֹ בְאֵת...

 

            הכהן המצרי מבליג על התרגשותו

            אִם הוּא, אֲשֶׁר

לוֹ מִשְׁפַּט-אָח, יִשָּׁפֵ דָּמוֹ עָתָּה –

הֲיֵשׁ כִּי הִיא תִנָּקֶה?

 

            החיל שותק וחוכך בדעתו, אך תשוקת הדבור גוברת עליו

            יָפָה הִיא

לִמְאֹד, וְאִם תִּמְצָא חֵן בְּעֵינֵי אַחַד

הַשּׁוֹפְטִים אוֹ הַכֹּהֲנִים וְתֶחִי...

            מוסיף חרש

שָׁמַעְתִּי, כִּי בַחֲקֹר הַכֹּהֵן אֶת

הָעֵדִים תְּמוֹל, בְּלִבּוֹ חָמַד אוֹתָהּ...

 

            הכהן המצרי לנפשו

לֹא שָׁוְא בָּטַחַתְּ בּוֹ, הַקְּדֵשָׁה: כָּמְרֵי

הַבֵּל וְהָאֲשֵׁרָה עָבְדוּ לוֹ,

וְעוֹבְדֵי אֵל-הַמִּדְבָּר, רַב-הַקִּנְאָה,

גַּם-הֵמָּה יַחְמְדוּ בַסֵּתֶר אוֹתוֹ...

            מוסיף לאט, כמבקש פתרון רב

בְּדַרְכִּי אֶל הָאֵל מְצָאתִי תָּמִיד,

הָאִשָּׁה... מִי לִי יַגִּיד, אִם תָּסֹלִּי

אוֹ תִגְדְּרִי הַדֶּרֶ אֵלָיו...

החַיָל תמֵהַ לדברי האיש. אנשי-צבא באים, מובילים את עכן

 

            החיל

            הִנֵּה

הוּא מוּבָל... מַהֵר סוּר מִזֶּה, הַזָּר...

אנשי-הצבא אוסרים את עכן אל אתיק בירכתי הבימה ועוברים יחד עם

החַיָל אל העבר השני.

 

            הכהן המצרי מכיר בעכן את העמלקי ונגש אליו

הַאַתָּה זֶה?

 

            עכן

            כֵּן. שׁוּב נִפְגָּשְׁנוּ...

 

            הכהן המצרי

            אַתָּה

בַכּוֹבְשִׁים פֹּה – וּבוֹגֵד...

 

            עכן בשחוק מר

            אָח לַכּוֹבְשִׁים

לְבַת-הָאוֹיֵב שְׁלַל-נִצְחוֹנִי אֶתְנָן

הֵבֵאתִי.

 

            הכהן המצרי פניו הערים מתעלפים שוב בשויון-נפש

                מָחלט; אין זיז ואין רטט בקולו, וכֻלו כאיש העומד מרחוק,

                בטוח בגדרו וסוקר הכל

            לוּ רַק זֹאת, לֹא יוֹתֵר, לָהּ

נָתַתָּ: שְׁלַל-נִצְחוֹנְ – רַב הַמְּחִיר

גְּמָלַתְ בַּעֲדוֹ... מִי הָאִישׁ וְיִשְׁפֹּט:

מִשְּׁנַיִם אֵלֶּה מָה הַנִּכְבָּד יוֹתֵר.

 

            עכן

צָדַקְתָּ: לֹא נִחַמְתִּי עַל הַתְּמוּרָה...

            שותקים שניהם רגע.

אַ מַה-מִּמֶּנִּי לָקְחָה עוֹד, כִּי תֹאמַר

אֲשֶׁר נָתַתִּי יוֹתֵר?

 

            הכהן המצרי

            בְּקִנְיָנוֹ

כַּטּוֹב בְּעֵינָיו יַעַשׂ אִישׁ; בִּכְבוֹדוֹ

גַּם עַמּוֹ יֵחָד... כְּבוֹד הָעָם מִמְּ

יִדָּרֵשׁ.

 

            עכן אינו נעלב; בקול שוקט

            כְּבוֹד הָעָם?... הַאִם גִּלִּיתִי

בִמְחִיר אַהֲבָתִי-אָשְׁרִי סוֹד לְאוֹיְבוֹ

וְאִם שְׂרוֹ-נַעֲלוֹ נִפְקַד?... חַיַּי אָנִי

שִׁלַּמְתִּי...

 

            הכהן המצרי דבריו, ללא אמונה, ללא התלהבות

                ורגש, חותכים כאזמל קר וחד

            וְאִם עַל כְּבוֹדוֹ, הוֹנוֹ יָגֵן

הָעָם – אֶת נַפְשְׁ לָאֵל חִיַּבְתָּ...

 

            עכן כֻּלו התלהבות רבת-בטחון

לָאֵל?... הוּא קָרוֹב עַתָּה לִי בְּחָטְאִי

מִכָּל הַיָּמִים, לוֹ נִקֵּיתִי... אֵלִי

מִכְּאֵב-הַחֵטְא רִאשׁוֹנָה עָנָה לִי,

וָאֶשְׁמַע קוֹלוֹ לֹא מִמּוּסַר כֹּהֵן,

הַנּוֹשֶׁה חוֹב, מֵעוֹלָם לֹא לָוִיתִיו;

גַּם לֹא מֵאִמְרַת נָבִיא צְרוּפַת-אֵשׁ,

הַמְדַבֵּר לִי בְחָזוֹן רַב-תַּעֲלוּמָה,

קוֹל-סְלִיחָה אֶשְׁמָע... הוּא, הַפּוֹקֵד עָוֹן

וְשָׂם לוֹ זְבוּל בְּעַרְפִלֵּי-מְרוֹמִים,

וְקִנְּאוּ לוֹ כָל שׁוֹפְטַי פֹּה כַיּוֹם –

מֵחֶבְיוֹן-סִתְרוֹ עַתָּה נִגְלָה לִי,

וְנִכְנְפָה הַנֶּפֶשׁ הַחוֹטֵאת

בְּצֵל הָרַחֲמִים...

 

            הכהן המצרי אל נפשו

            עוֹד מְעַט וְיָבֹאוּ

וּבְקִנְאַת-אֵל יוֹצִיאוּ מִשְׁפַּט-אָח

וְיִרְחֲצוּ מִדָּמוֹ אֶת יְדֵיהֶם...

הַצֶּדֶק, צָעִיף לוֹ, בּוֹ יִתְכַּס תָּמִיד:

כֹּה פָקַד אֵל, כֹּה יִדְרשׁ כְּבוֹד הָעָם –

הַחֵטְא, גְּלוּי-פָּנִים, בְּאֵשׁ וּבְדָם הוּא נִכְתָּם,

עַל-כֵּן בַּמִּשְׁפָּט הוּא יִכָּשֵׁל...

מביט נדהם אל עכן, הנשען שוקט-חולם אל העמוד; פתאם משתער על עכן

            כִּי

מַדּוּעַ שָׁלֵו אַתָּה כָּכָה – אַתָּה,

הַנִּרְדָּף?... דָּמַי יִצְעֲקוּ לָעשֶׁק,

וּמֶרֶד רַב בְּלִי-אוֹן יַקְדִּיחַ קְרָבַי:

וַאֲנִי לַמֶּרְחָק וְלַחַיִּים פְּתוּחָה

עוֹד דַּרְכִּי...

 

            עכן באותה השלוה

            בְּשֶׁקֶט זֶה, הַמְרוֹמָם עַל

כָּל מֶרֶד, שֻׁלַּם לִי הַכֹּל... הֲלֹא

אָמַרְתָּ: גַּל אֶת-אָחִיו הָדֹף יֶהְדֹּף,

מֵהֶם וָהָלְאָה יִשְׁטֹף דְּכִי הַנָּהָר –

אֲבָל עוֹד יֵשׁ, הַכֹּהֵן, דָּבָר וְהוּא

גַּם מֵהַנָּהָר וְדָכְיוֹ נִכְבָּד...

 

            הכהן המצרי קולו כקול הנאבק על עֶברי שאול

            מַה-זֶּה?

 

            עכן

הַחוֹף...

            הכהן נרתע כמעט וראשו מוּרד לארץ.

 

            החיל נגש והודף את הכהן

            הַמִּצְרִי, לֵ עֲבֹר מִזֶּה,

הַשּׁוֹפְטִים בָּאִים... שב לעבר ימין.

 

            הכהן המצרי בפנותו ללכת

            אַתָּה, אֵל-הַפְּלָאוֹת!

עַל חָרְבוֹת עִיר וְאָדָם תִּצְעַד גֵּא

וְאֵין חֲנִינָה פֹה לִנְקַם-זַעְמֶ,

וּבְסַעַר-חֵמָה תַשְׁמִיד חַיֵּי-דוֹרוֹת –

הָהּ, מַה-שְּׂנֵאתִי, אֱלֹהִים הַנּוֹקֵם! –

וּפִתְאֹם בְּלֵב הַבּוֹגֵד מִשְׁכַּן-רַחֲמִים

בָּחַרְתָּ לְ וַתִּפְרֹשׂ כְּנַף-הַסְּלִיחָה...

עומד במבוא החצר, נושא עיניו אל חרבות יריחו ואל השמש הדורכת

ממזרח

רָז אֶחָד יֵשׁ וּבְאִשּׁוֹ נִשְׂרְפָה

יְרִיחוֹ, מֹף וְנִינְוֵה תִּשָּׂרַפְנָה;

וְהוּא צַח-בָּהִיר יָהֵל אֶת עִיֵּיהֶן,

כְּזָרְחוֹ כְבָר עַל אַבְנֵי-פִנּוֹתֵיהֶן,

וְשׁוֹקֵט כֹּה... אוֹ אוּלַי נִשְׂגָּב הוּא,

רָז-אֱלֹהִים זֶה, עַל-כָּל-אֵלֶּה יָחַד?...

            יוצא. אלדד ומידד השופטים באים.

 

            מידד

בְּאָחִיו אִם אִישׁ יַשֶּׁה פִקְדוֹן-כַּסְפּוֹ,

אוֹ רִיב-מִשְׁפָּחָה כִּי יָבִיאוּ לָנוּ,

וְנֵדַע לִשְׁפֹּט – אוּלָם מִשְׁפַּט נֶפֶשׁ,

לְעַמָּהּ אוֹ לָאֵל כִּי חָטֹא תֶחֱטָא,

אִם יֻגַּשׁ לָנוּ – מִשְׁפַּט אָח וְאָדָם,

כַּיּוֹם הַזֶּה בִירִיחוֹ, אָז רַק נֵדַע,

מַה-נֶּעְדַּר לָנוּ הוּא...

 

            אלדד

            לֹא! כִּי כָל-יוֹם,

בִּקְרֹא הַכֹּהֲנִים לָעָם בַּשּׁוֹפָר,

וְעַל פֶּתַח אֹהֶל-אֵל, עַל שְׂפַת-הַכַּרְכֹּב

לַמִּזְבְּחוֹת, הַנּוֹדְפִים אֵדֵי-חֵלֶב,

יְשַׁנְּנוּ תוֹרָתָם, וְעוֹד הַבַּד

סְפוּג-הַדָּם יְכַס מָתְנֵיהֶם – אֵת

בֶּן-עַמְרָם אֶזְכֹּר וְאֵת הָעָם הַנֶּעֱזָב...

הֲלֹא עוֹד מְעַט בְּבוֹאוֹ לְהִתְנַחֵל

בְּמוֹלַדְתּוֹ, וִיהִי כְמִסְפַּר כַּרְסֵי

הַכֹּהֲנִים שָׁם מִסְפַּר מִזְבְּחוֹתָיו,

וְעַל חַטְאוֹת בֵּית-יִשְׂרָאֵל מִשְׁפְּחוֹתֵיהֶם

יָכֹסּוּ.

 

            מידד

            כֵּן דִּבַּרְתָּ: אֵלֶּה כֻלָּם,

הַקִּנְאָה לֵאלֹהִים אֶת בְּשָׂרָם תֹּאכַל,

וּכְנָמֵר יֶאֱרֹב מִן הַסּוּף לְטַרְפּוֹ,

כֹּה יִצְפְּנוּ לְנֶפֶשׁ אָדָם חוֹטֵא.

 

            אלדד

וְהוּא כְאוֹמֵן אֶת-הַיּוֹנֵק נָשָׂא

אוֹתָנוּ; וְאִם עֲיֵף-הַיְשִׁימוֹן כָּשַׁל

הָעָם וַיִּלֹּן, כְּמַהּ נְוֵה-הַשַּׁלְוָה

וּבִטְחַת-גּוֹי וְשִׂבְעַת דָּגָן, תִּירוֹשׁ –

לְנַפְשׁוֹ הֵבִין, וּמִשְׁפָּטוֹ הֵבִיא

לִפְנֵי הָאֱלֹהִים לְשַׁכֵּ אַפּוֹ...

כֹּה עַל הַגְּבוּל בֵּין עָם וֶאֱלֹהַּ עָמַד,

כְּגוֹאֵל רַב וּכְנָבִיא עַז-הַמִּשְׁפָּט,

וְחֶסֶד-אֵל מֵעֵינָיו קָרַן תָּמִיד.

 

            מידד

וְאִם מֵעֹז נִצְחוֹנוֹ אָצַל לָנוּ

וְיַד-אֱמוּנָה יָרְשָׁה חֶרֶב-אוֹנוֹ –

בְּלוּחוֹת-אֶבֶן קָפְאָה דִבְרַת-אִשּׁוֹ,

וְרוּחַ-אֵל בַּאֲרוֹן-הַקֹּדֶשׁ חָנוּט...

הַר-הָעֲבָרִים! רַבֵּי תִקְוַת-עָתִיד,

עָזַבְנוּ אוֹתְ וּלְמוֹלֶדֶת-אָבוֹת

דַּרְכֵּנוּ שַׂמְנוּ – אַ מִמֶּנָּה גָּדוֹל

הָאֵבֶל לוֹ, אֲשֶׁר עַל רֻכְסְ

בִּזְרוֹעוֹת אֵל, לְשִׁיר מֶרְחַקָּיו נִשְׁמָע,

אֶת מוֹתוֹ יָשֵׁן...

 

            אלדד

            יָקִים אֱלֹהִים

עוֹד נָבִיא לְיִשְׂרָאֵל... יִשְׁפְּטוּ

הַכֹּהֲנִים בְּטֶרֶם בָּא, וּבְאֵשׁ

דְּבַר אֱלֹהָיו אֶת מִזְבְּחוֹתָם יִתֹּץ...

יהושע, הכהנים והשופטים באים. יושבים על העמודים ההרוסים.

 

            יהושע

            שִׁמְעוּ,

הַשּׁוֹפְטִים! נְבָלָה נָפְלָה בְיִשְׂרָאֵל:

כִּי זֶה הָאִישׁ הַנִּשְׁפָּט, עָכָן לְבֵית

הַזַּבְדִּי, עָכַר עַמּוֹ וּבַחֵרֶם,

בַּקֹּדֶשׁ לַאדֹנָי, אֶת יָדוֹ שָׁלָח...

וְעַתָּה פָּרְשׁוּ מַה-יֵּעָשֶׂה לוֹ.

 

            פינחס

הַגִּישׁוּ אֶת הָעֵדִים הֵנָּה...

מן הקהל הנאסף בין השדרות יוצא עתניאל.

            אַתָּה

הָלַכְתָּ עִמּוֹ לַחְפֹּר אֶת הָעִיר,

וּלְבַדְּ שַׁבְתָּ – אֵיפֹה נִשְׁאַר עָכָן?

 

            עתניאל

לֹא אֵדָע. שִׁלְשׁוֹם, כִּי נִפְרַדְנוּ פֹה,

נִדְבַּרְנוּ, עוֹד בְּטֶרֶם תָּבוֹא שֶׁמֶשׁ,

הִפָּגֵשׁ שׁוּב בִּמְבוֹא הַמִּקְדָּשׁ... הוּא

לֹא בָא וָאָשׁוּב אֶל הַמַּחֲנֶה לְבַדִּי.

 

            פינחס

הַאִם לֹא נִסָּה לְפַתּוֹתְ אַתָּה

לַמָּעַל?

 

            עתניאל

            לֹא.

 

            פינחס

            וּזְמָמוֹ זֶה לֹא גִלָּה

לְ בָּעִיר?

 

            עתניאל

            אַף שֶׁמֶץ... אָמְנָם הָיָה

לְבָבוֹ סָר וְנִרְגָּשׁ מְאֹד.

 

            פינחס

            אֵין שָׁלוֹם

לָרָשָׁע, מִמַּחֲשַׁבְתּוֹ יִרְגָּז: זֶה לִי

הָאוֹת, כִּי לֹא מֵאַחֲרוֹ הַמּוֹעֵד –

וּבְטֶרֶם צֵאתוֹ סָגְרוּ אֶת הַשָּׁעַר –

לֹא שָׁב – מַחֲשֶׁבֶת-בֶּגֶד קִנְנָה בוֹ:

וְזֶה מִשְׁפָּטוֹ מִשְׁפַּט-בּוֹגֵד.

 

            אלדד

            אוּלַי

לְבָבוֹ רַ וּבְתוֹ הָעִיר הִסְתַּתֵּר

עַד יֶחְדַּל קְרָב, וְלֹא דִין-בּוֹגֵד לוֹ,

רַק חֶרְפַּת-בֵּיתוֹ גְמוּל לְפַחְדּוֹ יִהְיֶה.

 

            פינחס

לְשׁוֹן-הַזָּהָב וְאַדֶּרֶת-שִׁנְעָר,

מְצָאנוּם אֶצְלוֹ, עֵדִים הֵם, כִּי לֹא

מִפַּחַד-חֶרֶב נָס, אַ תַּאֲוַת-הוֹן

הֱסַתּוּ לִמְעֹל.

 

            עתניאל

            אֶזְכֹּר עוֹד: מֵהוֹד

יְרִיחוֹ רוּחוֹ פָעֲמָה וַתָּחָס

עַל זֶה הַיְקָר, הַמָּחֳרָם פֹּה, עֵינוֹ.

 

            אלדד

אֵשׁ זָרָה אָז עִוְּרַתָּה: לֹא הִסְכִּינָה

עִם רַהַב הַבְלֵי-שָׁוְא, הִסְכִּינוּ אָנוּ;

וְלֹא מֵחָשְׁקוֹ הוֹן-הַחֵרֶם מָעַל,

אַ נִפְתָּה לֵב הָאִישׁ לַיְקָר הַזָּר...

 

            פינחס בקנאתו

עַל-זֹאת עוֹד יִכְבַּד פִּשְׁעוֹ: לֹא אֶת עָשְׁרָם

לְבַד בְּלִבּוֹ חָמַד – עֵינָיו תָּרוּ

לְהוֹד-הַטָּמֵא וְלַהֲדַר-הַפִּגּוּל,

אֲשֶׁר לְאַבְּדָם עַם-יִשְׂרָאֵל צֻוָּה.

בֶּן-מָוֶת הוּא!

 

            אלדד

            עוֹד עֵדִים יֵשׁ.

מן העם יוצא חַיָל ומתיצב לפני השופטים.

 

            פינחס

            מַה-תֵּדָע?

 

            החיל

בַּהֲרֹס הַצָּבָא אֶל הַחוֹמָה, רִאשׁוֹן

פָּרַצְתִּי אֶל הַמִּגְדָּל. שָׁם, בְּתָא,

פְּרוּעַ-שֵׂעָר, עָמַד עַל הַקְּדֵשָׁה

וּבְיָד אַמִּיצָה נוֹפֵף אֶת חֲנִיתוֹ

לְהָגֵן בַּעֲדָהּ...

 

            פינחס

            הוֹבִילוּהָ הֵנָּה.

חַיָלים מובילים את רחב, לבושה בגדי-כהֻנתה הלבנים וצעיף יורד על ראשה.

מִי אַתְּ?

 

            רחב

            הָיִיתִי קְדֵשָׁה לָאֲשֵׁרָה

וּבַת לִירִיחוֹ.

 

            אלדד

            אֶת אָחִינוּ עָכָן

פִּתִּית לַמָּעַל.

 

            רחב

            שֶׁקֶר! יַעַן בִּי הָאִישׁ

אִם נִפְתָּה לִי.

פינחס נותן אות להביא את עכן. החַיָלים מפתחים את אסוריו והוא מובל

לפני שופטיו.

 

            אלדד מורה על רחב

            תֶּן תּוֹדָה עַתָּה, עָכָן,

וְאַל תָּשֵׂם דָּם עָלֵינוּ, דַּם-אָח נָקִי,

הַאֱמֶת זֹאת הַשְּׁמוּעָה הִגִּיעַתְנוּ:

בְּתָא סְגוּר-הַחוֹמָה, עַב-הַכְּתָלִים

וַאֲטוּם-הַחַלּוֹנוֹת, חֶרֶשׁ הִצְפִּינַתְ

וַתַּעַשׂ בִּלְהָטֶיהָ עַד הִתְבַּלְּעוּ

בְ חוּשֶׁי כֻּלָּם וְלֹא שָׁמַעְתָּ

בִּמְשֹׁ הַיּוֹבֵל – וַתִּשָּׁאֵר אֶצְלָהּ?

 

            עכן

בְּתָא הַנִּשְׁקָף מִן הַחוֹמָה, בְּעַד

חַלּוֹנוֹת פְּתוּחִים אֶל הַיַּרְדֵּן, בָּא

לִי קוֹל הַשּׁוֹפָר, קוֹרֵא מִן הַמַּחֲנֶה

וּמַבְהִיל בִּי לָשׁוּב – אֲנִי נִשְׁאָרְתִּי...

 

            אלדד

הַאִם לֹא קָסְמָה לְ וַתִּסְגֹּר פִּתְחָהּ,

לְבִלְתִּי תֵת לְ לָצֵאת?

 

            עכן

            הִיא פָתְחָה דַלְתָּהּ,

וְאִישׁ לֹא עָצַר בִּי מֵחֵיל-הָאוֹיֵב –

אֲנִי נִשְׁאָרְתִּי...

 

            אלדד נבוך מעט, אל השופטים

            קָסְמָה לוֹ...

 

            עכן

            בְּשֵׁם

כָּל-קָדוֹשׁ לִי וְיָקָר פָּצְרָה בִי

לַעֲזֹב הָעִיר בְּטֶרֶם עָבַר מוֹעֵד –

אֲנִי נִשְׁאָרְתִּי.

 

            אלדד

            מַה-תַּרְשִׁיעַ, עָכָן,

אֶת נַפְשְׁ וּלְבִלְתִּי הוֹעִיל לָהּ?

 

            עכן עומד קשה-פנים לפני שופטיו ודבריו עזים

מַדּוּעַ פָּנַי תִּשָּׂא פֹּה וַתַּחְפֹּץ

לָגֹל עָלֶיהָ חֵטְא וְהִיא נְקִיָּה?

הָאֱמֶת לְ אָמָרְתִּי...

קרב לאט אל רחב ומֵרים את הצעיף מעל פניה החִורים

            אִם הִיא אָשְׁמָה,

אָז אָשַׁם אֱלֹהִים בְּחָטְבוֹ זְרוֹעוֹת-

הַשֵּׁן הָאֵלֶּה לָהּ וּבְנָסְכוֹ צַלְמָהּ,

וּבְהַעֲלוֹתוֹ אֵשׁ הֲרַת-נִצָּחוֹן

בְּעֵינֵי אִשָּׁה!... לִי תוֹצִיאוּ מִשְׁפָּט,

לֹא לָהּ – נְקִיָּה הִיא...

 

            פינחס בקצף-קנאתו

            בַּשִּׁטִּים אִנָּה

הָאֱלֹהִים לְיָדִי כְבָר לְקַנֵּא

אֶת שְׁמוֹ בִּבְנוֹת-כְּנַעַן, טְמֵאוֹת-זִמָּה,

בָּן יָקֹש לָנוּ צָר – אִם לֹא כְזִמְרִי,

שֶׁזָּנָה שָׁם אֶת הַמִּדְיָנִית, עָכָן,

וְאִם לֹא כְּכָזְבִּי רָחָב?... הַאֲפַגֵּר

לִנְקֹם בָּם נִקְמַת אֱלֹהָי – לַמָּוֶת

חָרַצְתִּי אֶת מִשְׁפָּטָם!

 

            עכן מרים את ידו להשבע

            בְּשֵׁם הָאֵל –

אֵל עַם-יִשְׂרָאֵל, לוֹ מִנְּעוּרַי עַד

הַיּוֹם הַזֶּה עָבַדְתִּי – בִּשְׁמוֹ

עָרַבְתִּי לָהּ חַיֶּיהָ...

 

            פינחס אש זרה מתלקחת בעיניו

            לֹא נְחַלֵּל

אֶת שְׁמוֹ נִשְׁבַּעְתָּ בּוֹ – לְשִׁפְחַת בֵּיתִי

אֲשִׂימָהּ.

 

            רחב זקופת-גאון

            עוֹד לִי נִשְׁבַּע דְּרוֹר...

            פינחס מביט בעיני-זעם אל עכן.

 

            עכן מביט רגע אל רחב ובקול עז

            נִשְׁבָּעְתִּי.

 

            פינחס אכול-קצף

פַּעֲמַיִם שְׁמוֹ נָשָׂאתָ לְבַת-הַזִּמָּה,

אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא אִישׁ אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא:

אַ אֶחָד הוּא הַמָּוֶת – לֹא יִשָּׁנֶה

לָאִישׁ פַּעֲמָיִם... מִשְׁפַּט-מָוֶת לָ.

            אל יהוֹשע

הַשַּׂר, חֲרֹץ!

 

            יהוֹשֻע קם וכל השופטים אחריו

            שִׂים כָּבוֹד, בְּנִי, לְאֵל

יִשְׂרָאֵל וְתֶן-לוֹ תּוֹדָה.

 

            עכן בקול רם, אשר ישמעו כל העם

            אָכֵן, עַמִּי,

מָעַלְתִּי בָ: לִי יָקָר מִקְסַם-אָשְׁרִי

מֵחָלְקִי בַז עִם אַחַי אוֹ הַחֲרִימִי

לְאֵל-נִצְחוֹנִי עִיר לְקָרְבַּן-תּוֹדָה;

וְאִם צָפַן אָשְׁרִי רוֹשׁ מִתַּחַת דִּבְשׁוֹ,

עַל מַר-קֻבַּעְתָּהּ אַעַר אֶת הַכּוֹס

וְלֹא אֵרָגֵן... אל השופטים עַתָּה חִרְצוּ מִשְׁפָּט.

 

            יהוֹשע

אֶת עַמּוֹ עָכַר וְיִכָּרֵת שְׁמוֹ

מֵעַמּוֹ: רָגֹם אוֹתוֹ בָאֲבָנִים!

בְּקֹדֶשׁ-אֱלֹהָיו הוּא מָעַל – אָהֳלוֹ

וְצֹאנוֹ חֵרֶם לַאדֹנָי!

 

            עכן שְלַו-רוח, אוחז ביד רחב

            וְהִיא

מִשְׁפָּטָהּ מָה?

 

            פינחס אל החַיָלים

            הַפְרִידוּ אוֹתָם עָתָּה;

מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הוֹצִיאוּהוּ; כָּל

הָעָם יְסַקֵּל אוֹתוֹ שָׁם... וְאוֹתָהּ

אֶל אָהֳלִי תָבִיאוּ; שָׁם תִּשָּׁאֵר,

כָּל בֵּיתִי לְפָנֶיהָ: דְּרוֹר לָהּ עָרָב...

וּנְקִיִּים אָנוּ מִשְּׁבוּעָתוֹ זֹאת,

וּבְרֹאשָׁהּ דָּמָהּ, אִם אֶת-בֵּיתִי תֵצֵא...

הַקְּדֵשָׁה, זִכְרִי אֵלֶּה לָ...

 

            רחב מתחננת לפניו

            הַכֹּהֵן,

אִם יֵשׁ בְּכֹחֲ לְהָמִית אוֹתוֹ –

לְהָקִים שְׁבוּעַת אֱלֹהִים: לָתֵת

לִי דְרוֹר נִמְנָעְתָּ... אִם לֹא אַבְנֵי-טְחוֹן

נָתַתָּ עַל צַוָּארִי פֹה – הַתֵּל,

עָלָיו יִצָּבֵר שָׁם, מִחוּץ לַמַּחֲנֶה,

כָּל-גַּרְעִין, רֶגֶב בּוֹ עַל שִׁכְמִי יָעִיק,

וְרוּחוֹ זֶה הָעוֹלֶה לֵאלֹהִים

לְנַפְשִׁי יִקְרָא, יַרְגִּיז לֵיל-מְנוּחָתִי...

            כורעת לפניו

חֲמֹל עָלַי וּפְדֵה מִמָּוֶת אוֹתוֹ.

 

            פינחס עומד עליה כפוף מעט ופניו לוהטים מחשק זר

הַמֵּת יִשָּׁכַח; עַל מַרְבַדֵּי-קֵדָר

בְּבֵיתִי יִנְעַם לָ הַדְּרוֹר פִּי-שְׁנָיִם...

            זוקף את ראשו ומביט אל עכן

אַ לִפְדּוֹת אוֹתוֹ עַתָּה – לֹא! חֵטְא-פְּלִילִים

בְּדָם יִמָּחֶה.

 

            רחב קמה מכּרוע וכובשת געל-נפשה מפני מבטי הכהן

                החושקים; פונה אל עכן ומדברת חרש, לבלתי ישמעו השופטים

            כִּי אֲנַסֶּה, עָכָן –

רַק זֹאת הַפַּעַם וְהִיא לִי הָאַחֲרוֹנָה –

הִתְגָּרוֹת עוֹד בַּגֶּבֶר, לָשׂר אֵלָיו,

כְּאָז בִּימֵי-נִצְחוֹנִי רַבֵּי-שִׁלְטוֹן...

וְאִם לֹא אוּכַל לִפְדּוֹת אוֹתְ, נַעֲרִי,

אָז אֶקֹּם חֶרְפַּת עָכָן מִידֵי שׁוֹפְטוֹ...

נגשת שוב אל פינחס ואש עיניה תקדיח את דמו

וּרְאֵה, הַכֹּהֵן, אֵי בְּאָהָלְ אֶשְׁלַו,

וְכָל-אֶבֶן, יַדּוּ בוֹ, גַּם אוֹתִי תִפְצָע,

עַד יָזוּב דָּם עַל צְחוֹר חַמּוּקֵי-בְשָׂרִי...

            חושפת מהר את כתפה ושדה.

 

            פינחס אחוז מצוּקת-עגבה

תַּמְרוּקִים יֵשׁ בְּבֵיתִי לָסוּ בְּשָׂרֵ,

וְשִׁפְחוֹת אַרְצֵ אוֹתָ תְּשָׁרֵתְנָה...

מבליג על תשוקתו רגע ומביט במבוכה על הנאספים... בקול רם, כמתנצל

הֲלֹא כָל-אֵלֶּה עָכָן נִשְׁבַּע לָ...

 

            רחב מתעלפת שוב בצעיף, בבוז-נצחון

לֹא נִשְׁבַּע לִי – אַ אַתָּה לִי הִבְטַחְתָּם:

כִּי דַע, יָקשְׁתִּי לְ, הַכֹּהֵן, גַּם

נִלְכַּדְתָּ, וְאִם לֹא אֵלֶּה פֹה, חֵי רֹאשִׁי,

בִּמְחִיר זֶה בְשָׂרִי, יָפְיִי זֶה הַטָּמֵא

אֵת חַיֵּי עָכָן מִמְּ קָנִיתִי...

 

            פינחס אכוּל כעס-בָּשתּוֹ

בְּנַפְשֵׁ זֹאת דִּבַּרְתְּ, הַזּוֹנָה...

            אל החַיָלים

            וְאַתֶּם

לְמָה תְחַכּוּ?... מַהֲרוּ אֶת הַבּוֹגֵד

וַעֲשׂוּ כַאֲשֶׁר צֻוֵּיתֶם: רָגֹם אוֹתוֹ!...

            החַיָלים סובבים את עכן להובילו.

 

            עכן שקט, אך לעג מר מחלחל בדבריו

יָדַעְתִּי, כֹּהֵן, רָגְזְ וְאֵגֶל-

פְּתָנִים מַר אֶל כּוֹס קְדֻשָּׁתְ אַרְעִיף:

בִּפְגֹעַ בִּי הָאֶבֶן הָרִאשׁוֹנָה,

לְטִיפַת רָחָב אֶזְכֹּר, רֹ אֶזְרוֹעָהּ;

הַשְּׁנִיָּה פֹּה אֶל חָזִי כִּי-תִקָּלַע,

וּמַעְיַן-אַהֲבָה רַב לִקְרָאתָהּ תַּז,

הַשְּׁלִישִׁית כִּי קָדְקֳדִי תִמְחַץ, שְׂפָתַי

שֵׁם רָחָב דֹּם תִּלְחַשְׁנָה וְאֶת שֵׁם אֵלִי – –

חֲיִי בְשָׁלוֹם!... צַר בְּאֹהֶל כֹּהֵן,

אַ גְּדוֹלוֹת כַּנְפֵי אֵל-יִשְׂרָאֵל, אֵל-

הַמִּדְבָּר, לוֹ עָרַגְתְּ...

פינחס נותן אות לחַיָלים והם מוציאים את עכן מן החצר.

 

            רחב מביטה אחריו

            בִּבְנוֹת-יְרִיחוֹ

לֹא הָיְתָה אַחַת יוֹנְקָה צוּף-אֲדָמוֹת

כְּרָחָב, לֹא הִשְׂפִּיקוּ לָהּ תַּעֲנוּגֵי

כָּל עִיר-הַתְּמָרִים וְכוֹסָהּ חָסְרָה מִזְגָּהּ,

כִּי כָמְהָה נַפְשָׁהּ שָׁם מֵהֵיכְלֵי-גָזִית

לְפֶלֶא רַב-הָעֹז וַעֲצוּם-הַזְּרוֹעוֹת...

עַד עָכָן בָּא, וַיְהִי לִי זֶה הַלֵּיל

הַקֵּץ לְיוֹם-שְׁרִירוּתִי, וְזֶה הַיּוֹם

שָׂם גְּבוּל לְמֶרְחַק-חַיָּי...

נדַמָה רגע. פונה אל העם הנאסף בחצר

            אִם לֹא יֵשׁ

וְנִשְׁאֲרָה לְעָכָן עוֹד אֵם זְקֵנָה,

וְאֶהְיֶה לָהּ לְבַת לְנַחֵם נַפְשָׁהּ

עַל בְּנָהּ, הָעַז בְּאֶחָיו וְהַגִּבּוֹר

בְּכוֹבְשֵׁי יְרִיחוֹ: אוֹתִי, לְבִיאַת-עֻזָּהּ...

מתרחקת לאט ונתקלת בשובך-היונים ההרוס. אפרוחי-תורים מתפלשים

באפר. היא מרימה את האפרוחים, יושבת על השובך ומלטפת אותם

סְפוּנַת-אֶרֶז הָיְתָה אֲרֻבַּתְכֶם

בְּמִקְדַּשׁ-הָאֲשֵׁרָה, שָׁם נוֹלַדְתֶּם,

שָׁם תְּרוּמַת רֵאשִׁית-דָּגָן וַעֲדָשִׁים

נְשֵׁי כְנַעַן, שְׁכוּלוֹת פְּרִי-הַבָּטֶן,

לָכֶם הֵבִיאוּ לִרְצוֹת פְּנֵי הָאֵלָה;

וִידֵי קְדֵשׁוֹת רַכּוֹת, נוֹטְפוֹת-קְטֹרֶת,

שָׁם סִלְסְלוּ אֶת אַרְגְּמַן מֻרְאַתְכֶם...

כְּמוֹכֶם עַתָּה נָדְדָה הָאֵלָה

וְנָטוּשׁ קִנָּהּ – יְתוֹמֶיהָ אָנוּ,

וּשְׁבוּיִם פֹּה בְיַד אֵל זָר וְנוֹקֵם...

נושקת לאפרוחים וכֻלה קופאת על אבלה. חַיָלים רבים באים דחופים

מעברי החצר. האחד נגש לפני יהושע

 

            החיל

הַשַּׂר, אֶת עַי לָכָדְנוּ... קָשֶׁה הָיָה

הַקְּרָב וּבְחֵרֶף-נֶפֶשׁ נִלְחֲמוּ

גִבּוֹרֵי עָי... הָעִיר שָׂרָפְנוּ.

 

            יהוֹשע מבליג על התרגשותו לבשׂורה

            רַבּוֹת

עוֹד נִשְׁאֲרוּ הֶעָרִים, מִן הַיַּרְדֵּן

עַד יָם הַגָּדוֹל שָׁם וְעַד הַלְּבָנוֹן,

גַּם פַּחַד-אֵל עַל כָּל הַגּוֹיִם נָפַל,

וּבְטֶרֶם יִמְצְאוּ אֶת-נַפְשָׁם עַתָּה

לִכְרוֹת בֵּינֵיהֶם בְּרִית, אַל נִתְמַהְמֵהַּ

וְנִלְכֹּד אֶת-עָרֵיהֶם; הָרִאשׁוֹנָה

הִיא גִבְעוֹן לָנוּ עָתָּה.

 

            חיל שני נדחף

            צִירִים בָּאוּ.

 

            יהושע

מִי הֵמָּה אֵלֶּה?... אִם כְּעַם הָאָרֶץ

יֵרָאוּ – תִּפְשׂוּם חַיִּים: מְרַגְּלִים הֵם...

אַ אִם מֵאֶרֶץ זָרָה, לֹא מִכְּנַעַן,

אֵלֵינוּ שֻׁלְּחוּ פֹה – לְשָׁלוֹם בָּאוּ.

 

            החיל

מִדֶּרֶ רְחוֹקָה בָאִים הֵם אֵלֵינוּ:

בִּגְדֵיהֶם הַמְטֻלָּאִים וְנַעֲלֵיהֶם

הַבָּלוֹת כֹּה תָעֵדְנָה.

 

            יהושע

            טוֹב, יִגָּשׁוּ.

צירי גבעון, מתחפשים, באים לפני יהושע.

מֵאֵיזוֹ אֶרֶץ אַתֶּם?

 

            ציר גבעון אותו שבעלילה הראשונה, בגדיו קרועים

                ובלים ואבק-דרכים רב מכסה את פניו ואת שחור-זקנו.

            רְחוֹקָה מְאֹד

אַרְצֵנוּ, אַ כְּאַיִן הוּא הַדֶּרֶ

לְנִשְׁרֵי סִין וּשְׂנִיר, שֶׁבִּשְּׂרוּ לָנוּ,

אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לְמַלְכֵי הָאֱמוֹרִי,

מִגְּבוּל הָאַרְנוֹן עַד הַגִּלְעָד...

 

            יהושע

            מָה

הָאוֹת, כִּי לֹא בְקִרְבִּי תֵשֵׁב?

 

            הציר פותח את שׂקו

            הִנֵּה

לַחְמֵנוּ זֶה עוֹד חַם לָקַחְנוּ אוֹתוֹ,

וְעַתָּה יָבֵשׁ הוּא וְנָקֹד... אֵלֶּה

הַנֹּאדוֹת, רַכֵּי-עוֹר מִלֵּאנוּם יַיִן,

וְעַתָּה עָבְשׁוּ, צְמוּקֵי חוֹל וְשָׁרָב;

לֹא יוֹם וְלֹא שָׁבוּעַ אֶחָד עָבְרוּ

מִיּוֹם אֲשֶׁר יָצָאנוּ אֶל הַיַּרְדֵּן,

כִּדְבַר זְקֵנֵינוּ לָנוּ: לְכוּ לִקְרָאתָם

וּמִנְחָה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְכֹה תֹאמֵרוּ:

מֵאֶרֶץ שִׁיחוֹר עַד כִּנֶּרֶת כְּחֻלָּה,

מִפִּי כָל אָרְחוֹת-דְּדָן וְרוֹעֵי-בָשָׁן,

שָׁמַעְנוּ שֵׁמַע אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

וְרַבּוֹת נִפְלְאוֹתָיו, לְעַמּוֹ הֶרְאָה –

וַנָּבֹא לִכְרֹת לָכֶם בְּרִית, לְבִלְתִּי

תִּתְגָּרוּ בָנוּ קְרָב וְשָׁלוֹם יִהְיֶה

בֵינֵינוּ.

 

            יהושע פונה אל הזקנים והשופטים

            אִם בֶּאֱמֶת לֹא מִבְּנֵי

הַכְּנַעֲנִים הֵם וְכֵנִים דִּבְרֵי-שְׁלוֹמָם –

הֲנִכְרֹת בְּרִית לָהֶם?

 

            אחד הזקנים

            גַּם בִּלְעֲדֵיהֶם

אוֹיְבֵינוּ רַבִּים וּמִלְחָמָה לָנוּ

עִם כָּל-הָהָר בְּמַעֲרַב-יַרְדֵּן וְעִם

הַשְּׁפֵלָה וּבְכָל חוֹף-הַיָּם...

 

            פינחס מהַסו

            כָּהֵמָּה

פִּי-שְׁלשָׁה אִם עֲלֵיהֶם נוֹסִיף וּבְכָל

הָאָרֶץ, הֲיִפָּלֵא מֵאֱלֹהִים

לְתִתָּם לְפָנֵינוּ? וְאִם כְּחוֹל

הַיָּם יִתְאַסְּפוּ כֻלָּם פֹּה, הֲיִמְצָא

לָהֶם פָּרָשִׁים, סוּס וָרֶכֶב, לָשׂר

לָאֵל הַנִּלְחָם לָנוּ?

 

            הציר מוציא מהשׂקים ציד-דרך רב ומנחות רבות

            מַס נְשַׁלֵּם

בַּדָּגָן וּבַיַּיִן, עַד אֲשֶׁר

יָנִיחַ לָכֶם אֱלֹהִים מִכָּל

אוֹיְבֵיכֶם סָבִיב.

 

            אחד השופטים

            עוֹד דַּרְכֵּנוּ רַב...

וּמִי בָעַמִּים אֶת-מַחֲנֵנוּ קִדֵּם

בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, כִּי עָיָפְנוּ?

כִּי יֵשׁ גַּם מֵי-הַבְּאֵר מִמֶּנּוּ מָנְעוּ,

וּבְכֶסֶף מָלֵא לֹא הִשְׁבִּירוּ אֹכֶל.

 

            פינחס

מִצּוּר-הַמִּדְבָּר הִזִּיל אֵל הַמָּיִם,

מִקְּצוֹת-הַיָּם לַשְּׂלָו הוּא קָרָא – מָן

כְּטַל-שָׁמַיִם הִרְעִיף – הָהּ, עַם רוֹגְנִים!

הַתְשׁוּעַת-אֵל בְּמִשְׁעַן-גּוֹי תָּמִירוּ?

אֵין חֵלֶק לָמוֹ בֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל...

 

            מידד מתיצב בין פינחס והעם, ובקול חוצב-להבות.

וְאִם בָּחַר בָּנוּ אֵל, הַאִם לֹא צִוָּה

לַנָּכְרִי וְלַגֵּר אֶת-מִשְׁפַּט-צִדְקוֹ?...

רחב מתנערת לאט לאט מקפאונה ומקשיבה קשב רב לדברי מידד.

וְאִם לֹא אֱלֹהֵי כָל-גּוֹי וָאָרֶץ

הוּא אֵל יִשְׂרָאֵל, שׁוֹפֵט-כֹּל, אֲשֶׁר

אֶת-רַחֲמָיו מָשַׁ גַּם עַל קַן-צִפֳּרִים,

רחב מאמצת את האפרוחים אל חזה ועיניה אורו.

וְעַל שׁוֹר אוֹיִבְ – כִּי בִשְׁמוֹ תַקְדִּישׁוּ

כָּל-שׁוֹפֵ דַּם-הַנָּכְרִי; וְאִם מִפִּיו

לֹא צִוָּה לָנוּ משֶׁה נְבִיאוֹ לְשַׁלַּח

לַחָפְשִׁי אֶת כָּל-שְׁבוּיַת-קְרָב, אֲשֶׁר

עִנִּיתָ, וְלֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ...

רחב קמה זקופה ונגשת לאט אל מידד, כמבקשת מחסה אצלו.

            הַאִם

רַק זֶה הָאָרוֹן וְהַלּוּחוֹת הוֹרִישׁ

בֶּן-עַמְרָם לָנוּ?...

פונה מזרחה ושולח ידו אל הררי-מואב, שטופי השמש העולה.

            שְׂאוּ עֵינֵיכֶם קֵדְמָה:

הַאִם לֹא תִרְאוּ אוֹתוֹ שָׁם בְּהֹר-

הָהָר, עַל פִּסְגַּת-הָעֲבָרִים, וְאִם

לֹא תִשְׁמְעוּ קוֹל-צַוּוֹ: וְאָהַבְתָּ

לַגֵּר כָּמוֹ!...

פונה אל הזקנים והשופטים ואל הגבעונים

            כִּרְתוּ בְרִית!

 

            כֻּלם

            נִשְׁבָּעְנוּ!

הולכים ויוצאים את החצר, רק מידד נשאר עוד על מקומו, עיניו מביטות

מזרחה וידו נטויה אל הר-העברים. מאחריו, קפואת-רְתֵת, עומדת רחב.

הכהן המצרי בא ונצב אצל רחב.

 

            הכהן המצרי בקול-תמרורים מלא עלבון-עולם

הֲזֹאת יְרִיחוֹ, רָחָב זֹאת – וּמִי

יְכַפֵּר, מִי יְשַׁלֵּם בְּעַד כָּל-אֵלֶּה,

וְאֵי הַגְּבוּל וְאֵי הַגְּמוּל?...

 

            רחב זקופת גאונה מאז, פונה אליו וידה נטויה לעֵבר יד

                מידד; בקול עצום-האמונה

            שָׁם!...

 

הכהן צופה כמעט רגע לעבר ההרים מזרחה, ועד מהרה פונה ומביט שוב

ברחב, הקורנת לעין השמש בלבושה הלבן: סמל חיים גאים-רעננים

על-פני שממות-חרבן... עוית שׂפק-נצחים מקדירה את פיו, ונשען על

מקלו המעֻקל, מקל-החרטֻמים, בצעדים מדוּדים-חרישים, לקצב דממת-

הקדש השוררת בחצר-המקדש, הוא הולך מערבה...

 

כסלו – אדר תרפ"ג.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה