יְרִיחוֹ / מתתיהו שׁוֹהַם

דרמה מימי המקרא

הַנְּפָשׁוֹת

בְּמַחֲנֵה יְרִיחוֹ:

מֶלֶ יְרִיחוֹ רָחָב, הקדֵשה הגדולה לאשֵרה

כֹּהֵן הָאֲשֵׁרָה שַׂר הָעִיר, אציל צעיר

כֹּהֵן מִצְרִי צִיר גִבְעוֹן

כֹּהֵן מִדְיָנִי צִיר עַי

כֹּהֵן מוֹאָבִי מְכַשֵּׁפָה.

שרי כנען, חַיָלים, צירים ובני-העם.

בְּמַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל:

יְהוֹשֻׁעַ, שר צבא ישראל

פִּנְחָס, הכהן

עָכָן, נשיא צעיר לשבט יהודה |

} מרגלים

עָתְנִיאֵל, איש-צבא למוּד-קרב כבן-חמשים |

אֶלְדָּד |

} ממשרתי משה

מֵידָד |

שׂרים, כהנים, צירים, כנענים, אנשי-צבא ובני-העם.

עלילה ראשׁוֹנה

החצר החיצונה במקדש האשֵרה. שלש מֶחֲזות משֻׂדרות עמודי-גזית,

חקוקי תמונות קרב וציד וכתוּבי-קעקע, נשקפות מול שער החצר הפנימית.

בין המחזות מתנשאות פה ושם במות עם פסלי הבֵּל והאשרה. במבוא

השדרה השניה נצב פסל שעיר חצוב אבן. קרניו ופרסותיו מצופות זהב.

מימין החצר – שובך-יונים עם אַרְזָה מְצֻיָרָה וגג נחשת-קלל. משמאל –

דרך לרחוב העיר.

בקצה השדרה התיכונה שבע מעלות מובילות אל אולמי השער הפנימי.

דלתותיו וחלונותיו קלועים תִּמוֹרוֹת וכרובי-זהב. ממעל לשער מזרחה

נשקפים, כתלולים זה על-גב זה, גג המקדש, חומת-יריחו והררי-מואב.

בטרם יורם המסך נשמע שיר תפלת הקדֵשות, ההולך ונדם עם התרומם

המסך. מאולם השער יוצא המלך, אחריו הכהן הגדול ושרי יריחו.

המלך נצב במבוא השער ומביט סביבו

הַסֹּכֵ נִצָּב הָכֵן, הֹעֲלוּ

חִשְּׁבוֹנוֹת כִּבְדֵי-רִגְמָה עַל כָּל-מִגְדָּל;

הַחוֹמָה בְצוּרַת-מָצוֹר, צְבָא-הַמָּגֵן

בַּשַּׁעַר חוֹנֶה חָלוּץ... מֵעֲדָרַי

לְקָרְבָּן שְׂעִירִים שִׁבְעִים הֲרִימוֹתִי...

הַכֹּהֵן!...

הכהן

מַלְכִּי...

המלך

עִם צִבְאוֹתָם אֶלְחַם –

אַ עִם אֱלֹהָם אַתָּה קְרָב אֱסֹר...

הכהן

עַל בָּמַת הָאֲשֵׁרָה צוֹבְאוֹת עַתָּה

קְדֵשׁוֹת גְּזוּזוֹת-שֵׂעָר, כְּחֻלּוֹת-גַּבּוֹת;

חֲשׂוּפוֹת-שַׁד, תָּחֵמְנָה תַאֲוַת-אוֹנָן

לְנֹכַח צַלְמֵי גְבָרִים גִּדְלֵי-בָשָׂר,

מְשׁוּחֵי-שָׁשַׁר עַל-פְּנֵי כָתְלֵי-מִקְדָּשׁ,

לִכְבוֹד אֱלִילַת כָּל הַחַי וּפוֹרֶה...

וּלְבוּשֵׁי-בַד, מַקְרִיבִים כֹּהֲנֶיהָ

עַל מִזְבַּח-זְהָבָהּ תּוֹרִים וּבְנֵי-יוֹנָה

וּמַזִּים דָּמָם חַם וּמַעֲלֶה אֵד,

בְּדַם דְּגֵי-יַרְדֵּן מָהוּל, קַר וְקוֹרֵשׁ,

עַל קַרְנוֹת מִזְבְּחָהּ לְזֶבַח-כִּפּוּר –

הֲיוּכַל אֱלֹהִים, מִקָּרוֹב בָּא,

מְצָאוֹ עַם אֵין-אֶרֶץ עַל נְדוּדָיו

בְּמִדְבַּר-סִינַי וְעַל פְּנֵי צְחִיחֵי-פָארָן,

וַחֲתוּל-עֲרָפֶל בְּאֹהֶל-עוֹרוֹת יִשְׁכֹּן,

וּמִקְדָּשׁ לוֹ יְבַקֵּשׁ, בַּיִת נָכוֹן –

הֲיוּכַל הוּא לָשׂר אֶל אֵשֶׁת בֵּל,

הַנַּעֲרָץ בֵּין הָאֵלִים?...

משתחוה ונכנס לחצר הפנימית. השער נסגר.

שר-צבא עולה במעלות אל המלך

צִירִים בָּאוּ

מִגִּבְעוֹן וּמֵעָי.

המלך

יָבֹאוּ הֵנָּה.

הצירים נכנסים.

ציר גבעון זקנו ארוך ושחור, מסֻלסל בפוך ובשמנים;

לבוש הוא גלומי-רוכלים יקרים, במחגורת-פסיו נתונה

חנית קטנה ונצָבָהּ זהב.

לְמֶלֶ יְרִיחוֹ שָׁלוֹם... כֹּה שְׁלָחוּנוּ

אֵלֶי זִקְנֵי גִבְעוֹן, וַיָּשִׂימוּ

בְּפִינוּ דְבָרִים אֶל הַמֶּלֶ לֵאמֹר:

מֵעַרְבוֹת סִין עַד אַרְנוֹן וְעַד כִּנֶּרֶת,

כָּל גְּלִילוֹת מִזְרַח-יַרְדֵּן וְכָל הַבָּשָׁן,

מֵאַשְׁדּוֹת נְבוֹ הָהָר עַד הַר-חֶרְמוֹנִים,

בִּידֵי הָעִבְרִים נָפְלוּ, וּכְבָר עָלוּ

מֵאֶרֶץ-מוֹאָב לַעֲבוֹר אֶת הַיַּרְדֵּן,

לָרֶשֶׁת אֶת כְּנָעַן... בְּרִית נִכְרֹתָה:

מִירִיחוֹ עַד גְּבוּל-פְּלֶשֶׁת וְעַד הַלְּבָנוֹן,

כָּל מַלְכֵי-מַעֲרָב, אֲשֶׁר לֹא נִכָּנַע

וְנִלָּחֵם בָּם שְׁכֶם-אֶחָד עַד הִגָּרְשָׁם. –

וַיִּהְיוּ כְבָר דְּבָרֵינוּ עִם הַמְּלָכִים

בִּירוּשָׁלֵם, בְּחָצוֹר וּבִצְפוֹן הָהָר,

וְעִם מֶלֶ חֶבְרוֹן, קִרְיַת-הָעֲנָקִים,

וְכֹה יָעָצְנוּ: חוֹמַת יְרִיחוֹ תִהְיֶה

רִאשׁוֹנָה לִגְדֹּר דַּרְכָּם הֵנָּה, עַד

נֵחָלֵץ כָּל הָעַמִּים מַחֲנֶה עָצוּם,

וּבְנֶשֶׁק רַב וּבְרִכְבֵי-בַרְזֶל נֵצֵא

לִקְרָאתָם עַד הִשָּׁמְדָם. – אֵלֶּה דִבְרֵי

הַמְּלָכִים.

המלך

טוֹב יָעָצוּ... אל צירי עַי וְאַתֶּם, מַה

בְּפיכֶם?

ציר עי חַיָל זקן ואמיץ עולה במעלות; זקנו הלבן יורד על

מדות-הצבא, כלי-זינו עליו וכֻלו אומר גבורת-שֵיבה

מֵאָחִי מֶלֶ עַי

רַב שָׁלוֹם לָ, וְכֹה אֵלֶי שָׁלַח:

שָׁמַעְנוּ, שֻׁנְּסוּ כָל מָתְנַיִם וְלֻטְּשָׁה

כָל חֶרֶב כְּבָר בִּירִיחוֹ. יָאֲתָה

לְמֶלֶ-גִּבּוֹר תְּהִלָּה... אַ תַּחְבּוּלָה

לוּ תֹאבֶה וְאִיעָצְ: טֶרֶם נֵדַע

הַגְּבוּל, הָעָם לוֹ הִצִּיב, וְהָאָרֶץ,

אֵלֶיהָ יִכֹּן דַּרְכּוֹ; אוּלַי עָבֹר

אַ יַעֲבֹר הוּא בִכְנַעַן וְשֵׂרַ דַּרְכּוֹ

צָפוֹנָה, אוֹ תֵימָנָה יָשׁוּב אֶל

הַמִּדְבָּר, אוֹ אֶת נַפְשׁוֹ יִשָּׂא שֵׁנִית

לְשַׁלְוַת הָעֲבָדִים עַל סִיר-בָּשָׂר

וְאֶל גְּדוֹת-הַשִּׁיחוֹר יָשׁוּב וְאֶת צַוָּארוֹ,

מְלֻמַּד עֹל-הַדּוֹרוֹת, יֵט לַאֲדוֹנָיו...

הַאִם מֵחָכְמָה נַעֲשֶׂה, אִם נַעַל

בְּפֶרֶץ, וְהֵם לֹא לָנוּ דִמּוּ, וְגָדֵר

כִּי נִגְדֹּר עַל כָּל סוּף וְאַגְמוֹן שַׁח,

בִּסְעֹר הַסְּעָרָה צַמְּרוֹת יַעֲרֵי-בָשָׁן:

עֲצוּמִים מֵאִתָּנוּ הָיוּ שְׁנֵי

הַמְּלָכִים, עוֹג וְסִיחוֹן, וְשַׁעֲרֵי-בַרְזֶל

לְחֶשְׁבּוֹן וּלְאֶדְרֶעִי, וְהַאִם

לֹא נִכְבְּשׁוּ לָעִבְרִים, כִּי הִתְגָּרוּ

מִלְחָמָה בָם וְלֹא נְתָנוּם לַעֲבֹר

בְּשָׁלוֹם אַרְצָם?...

רואה את פני המלך מביעים אי-רצון

מַלְכִּי! רַב הָרְכוּשׁ פֹּה

בַּשָּׂדוֹת וּבַכְּרָמִים. בְּכָל מַרְכֹּלֶת,

בֶּעָרִים בְּצוּרוֹת-חוֹמָה וּבְהֵיכָלִים,

יְגִיעַ-דּוֹרוֹת וְחֶמְדַּת נַחֲלַת-אָבוֹת –

כִּלְחֹ הָאַרְבֶּה תְנוּבָה רְוַת-זֵעָה,

כֹּה תִכְרֹת שֶׁן-גַּרְזִנָּם כָּל-עֵץ פּוֹרֶה,

וּלְשׁוֹן שַׁלְהַבְתָּם תַּשִּׁים שְׁלוֹם כָּל-נָוֶה

וְהָיָה כָל הַחַיִל בַּז לִפְרָאִים

אֲמוּנֵי-מִדְבָּר, קְסוּמֵי הוֹן-מֶרְחַקִּים,

וְלֵאלֹהִים הַמּוֹלִי אוֹתָם הֵנָּה

בְּתִימְרוֹת-עָשָׁן...

המלך קצַר-רוח, מְהַסו

שׁוּב אֱמֹר לַמֶּלֶ:

אִם יֶרֶף יָדוֹ עַתָּה וְאִם לֹא יַעַל

לְעֶזְרַת צִבְאוֹתֵינוּ, אוֹ כִי יַשְׁלִים

אֶל עַם-הָעִבְרִים, וְנִקְבַּצְנוּ יַחַד,

כָּל מַלְכֵי הָאֱמוֹרִי עַל הָעִיר,

וּמִשְׁפַּט-בּוֹגְדִים נִשְׁפֹּט אוֹתוֹ...

המלך ושריו עוזבים את חצר-המקדש.

ציר גבעוֹן אל ציר עי ברדתם מן המעלות בגאון-

נצחון

אֶחָד

הַחֹק בַּקְּרָב לַמֶּלֶ וְלָעֶבֶד:

אִם לָנוּ הוּא – בַּבְּרִית עִמָּנוּ יַעֲמֹד,

וְאִם שָׁלוֹם יֹאמַר – יָד לָאוֹיֵב נָתָן.

ציר עי

כִּי כְנַעֲנִים אַתֶּם, הַגִּבְעוֹנִים, יָקְרָה

מִכָּל רְכוּשׁ וָאֵל לָכֶם הָרְכֻלָּה...

וּמַה-כִּי תֶחֱרַב עִיר, אִם יֻכַּת מִקְדָּשׁ? –

בַּלְּבָנוֹן עֵצִים תִּכְרְתוּ לְדוֹבְרוֹת

וְאַבְנֵי-גָזִית תַּחְצְבוּ בַעֲרָב,

וְתִמְכְּרוּ וּסְחַרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ

וּבְנִיתֶם אוֹתָהּ עַל-פְּנֵי חָרְבוֹתֶיהָ;

אַ לָנוּ טוֹב הִתְבַּצֵּר חָדְשֵׁי-מִסְפָּר,

לִשְׁמֹר עַל רְכוּשׁ, צָבַרְנוּ דוֹרוֹת רַבִּים,

וְעַל קָדְשֵׁי אֵל וָעָם, עַד יַעֲבֹר זָעַם.

העם מתאסף מתחת, ורבים מביעים את הסכמתם לדבריו.

ציר גבעון בפנותו אל הנאספים

אַל תִּשְׁמְעוּ לָזֶה... הַאִם לֹא אָנוּ

חָפַצְנוּ לִשְׁמֹר אֶת הָרְכוּשׁ מֵאוֹיֵב;

וְאִם אֵשׁ-הַקְּרָב עִם מַחֲנוֹ יַחַד יֹאכַל

כִּמְעַט גַּם בָּנוּ – טוֹב; אֵל-הַמִּלְחָמָה

קָרְבָּנוֹ יִרְצֶה וְיָחֹן אֶת הַשְּׁאָר...

בפנותו אל הנאספים

אַ מוּגֵי-לֵב הֱיִיתֶם...

ציר עי בשקט גא

לֹא מִפַּחַד

הַחֶרֶב וְהַמָּוֶת...

פונה אל העם, וידו נטויה אל שער המקדש

מִקְדָּשׁ כִּי

יֵהָרֵס – עַל מַסָּדוֹ אִם שׁוּב יוּקַם

פִּי-שְׁנַיִם הָדוּר – אֵלוֹ חֻלַּל כְּבָר.

לֹא אֶת הַמָּוֶת, כִּי יְעַלַּע דַּם

בַּחוּרִים וּשְׁנוֹת-חַיִּים שְׁלשִׁים יִשְׁכֹּל,

פָּחַדְנוּ – כִּי אֶת בַּלְּעוֹ אוֹנֵי-עָם,

בָּם דּוֹרוֹת רֻתְּקוּ בְשַׁלְשֶׁלֶת-אֵל...

אֲנַחְנוּ מוּגֵי לֵב?... בְּבוֹא הָאוֹיֵב,

וּתְדַבֵּר עַי בַּשַּׁעַר עִמּוֹ אָז

כַּלְּבִיאָה הָרוֹבֶצֶת, דְּרוּכַת-שְׁרִירִים,

בִּמְבוֹא מְאוּרַת גּוּרֵי-עֲלוּמֶיהָ;

אֲבָל לְחָרֵף אוֹן עֲמַל בָּנֶיהָ

לִידֵי כָל אוֹיֵב פֶּרֶא, עוֹבֵר דַּרְכּוֹ,

לֹא תַחְפֹּץ... עַתָּה אָשׁוּב וְאָעִידָה

בְּמַלְכִּי וּבַזְּקֵנִים לֵאמֹר: כֹּה

לִי עָנוּ פֹה: אִם תַּחְפְּצוּ אוֹ לֹא,

מִלְחָמָה תְהִי לָכֶם בָּאוֹיֵב אוֹ

בְשָׁכֵן-אָח...

ציר גבעוֹן

מִפָּנִים אוֹ בָעֹרֶף.

הולכים ומתפרדים. מהשער יוצאים הכהן המדיָני והכהן

המואבי. יורדים במעלות ושותקים רגעי מספר.

הכּהן המדיָני

הַתָּמִיד הָקְרַב וְעוֹד קוֹל שְׂעִירִים עוֹנֶה

מִמִּכְלְאוֹת הַמִּקְדָּשׁ: מִנְחַת-עֶרֶב

לָאֵלָה... סַמֵּי נָטָף, מֹר וּשְׁחֵלֶת,

לֹא יֶחְדְּלוּ נִיחוֹחָם. שִׁירֵי-קֹדֶשׁ

מִצֵּאת הַשֶּׁמֶשׁ עַד חֲנוֹתָהּ לֹא

יִדֹּמוּ. בְּאוֹר הַסַּהַר עַל הַגָּג

מַקְהֲלוֹת הָעֲלָמוֹת, לְבוּשׁוֹת לְבָנִים,

בִּיתַד-הָאוֹרֵג שׁוֹזְרוֹת מְשִׁי-אֲטוּנִים:

אֲפוֹדִים לָאֲשֵׁרָה; וּבַגַּנִּים

בִּזְרוֹעוֹת כֹּהֲנֶיהָ נוֹסְכוֹת חֻמָּן –

כִּתְמוֹל וְשִׁלְשֹׁם עֵת הַמִּזְרָח שָׁקָט...

נדם... וכדולה מנבכי רוּחו מחשבה שכבר בשלה שם, מוסיף,

בקול ספוּג תעלומה

הָאֵלִים כִּי נִלְחָמִים – לֹא כְאָדָם

נִלְחָמִים: לֹא בָרַעַשׁ וּבִתְנוּאַת

נְקַם-אַכְזָרִים וּבַחֲרִיצֵי-בַרְזֶל...

בְּבִטְחַת-גָּאוֹן יָבוֹא הַמְנַצֵּחַ,

בַּלֵּיל, בְּנוֹחַ שְׁאוֹן הֲמֻלַּת-קְרָב,

אֶל מִקְדַּשׁ אוֹיְבוֹ, אֶל בֵּין הַפָּרֹכֶת,

וּבְשַׁלְוַת-עוֹלָם יִקְרֹס דֹּם הַנִּכְבָּשׁ:

כְּמוֹ אֲמָנָה כָרְתוּ הֵם בֵּינֵיהֶם,

לְחַלֵּק אֶת מֶמְשַׁלְתָּם בָּעִדָּנִים.

הכּהן המואבי

מִי יִתְכֹּן דַּרְכֵי אֵל?... מִמִּקְדַּשׁ פְּעוֹר

בָּרַחְתִּי, כִּי חָדַלְתִּי לִירֹא אוֹתוֹ...

מִמִּדְבָּר בָּא הַקּוֹל: בְּעַנְנֵי-אֵשׁ

וּבְמַחֲנֶה רָב נוֹסֵעַ אֵל-הָאֵלִים.

אָז שָׁלַח מַלְכִּי אֶל הַקּוֹסֵם בִּלְעָם,

לָבוֹא אֶל גְּבוּל הָאַרְנוֹן וּמִשָּׁם,

מִמְּרוֹם הָהָר, לָקֹב אֶת בְּנֵי הַמִּדְבָּר...

מִפִּסְגַּת-פְּעוֹר דֹּם סָקַר אֶת הַיְשִׁימוֹן,

שָׁם נִטּוּ אָהֳלֵיהֶם: רָז-הַנֵּצַח

מֵעֵינוֹ נִשְׁקַף אָז – וַיְבָרֶ אוֹתָם...

יָדַעְתִּי אָז: לֹא יוּכַל לוֹ הַפְּעוֹר;

אַ גְּדוֹלָה הָאֲשֵׁרָה, מַלְכַּת כְּנַעַן,

וָאָבוֹא פֹה לְכַהֵן לְפָנֶיהָ.

הכּהן המדיָני

לֹא פֹה מִקְלָטְ בֶטַח – כָּאֲשֵׁרָה

כַפְּעוֹר כְּאַיִן נֶגְדּוֹ עָתָּה: כְּמוֹאָב

כִּפְלֶשֶׁת חַרְבּוֹ תֶאֱסֹף... רְאֵה: כָּעֵדֶן

יְרִיחוֹ נָבָה, אֵין בְּעָרֵי כְנַעַן

עִיר תִּדְמֶה לָהּ – אַ כְּבָר הַבַּרְזֶל הוּנַף

לְקוֹסֵס מִבְחַר עֵצָהּ...

בנטותו ידו אל עבר המדבר, מזרחה, וקולו עמום-הפתרון

לֹא בְנֶשֶׁק

נִכְבָּשִׁים אֵלֶּה.

הכּהן המואבי רז-פחדים רוטט בעיניו

אִם לֹא אָדֹם דָּמָם

וּבָשָׂר צְבָאָם?

הכּהן המדיני

טֶרֶם תֵּדַע אוֹתָם.

הֲנָקֵל לַהֲרֹג אֶלֶף בָּם וּרְבָבָה,

הֲנָקֵל לִכְבֹּש עָם, כִּי תַשִּׁים אַרְצוֹ –

אַ אֵיכָה תָמִית רוּחַ אֵל מַצְבִּיאָם

וְתַשִּׁים מִדְבָּר לִכְבֹּש חוֹל מֶרְחָבָיו?...

שותקים שניהם... ממרחקים נשמע קול שופר.

הכֹּהן המואבי

מֶה חָפֵץ הוּא?

הכּהן המדיני

מֶמְשַׁלְתּוֹ בָאָה.

הכּהן המואבי

רַבִּים

הָאֵלִים הָיוּ תָמִיד עַל הָאָרֶץ

וּבַשָּׁמַיִם וְעַל כָּל גִּבְעָה רָמָה –

עוֹד אֶחָד יִהְיֶה עָתָּה...

הכּהן המדיני

רַבִּים הָיוּ,

כִּי כָבְדָה הַמֶּמְשָׁלָה עַל הָאֶחָד,

בַּמִּזְרָח וּבַמַּעֲרָב, עַל הָאָרֶץ

וְעַל כָּל-תֹּהוּ – וְנִפְלְגָה מֶמְשַׁלְתָּם:

לָזֶה דְמוּת דָּג, וְסִמְלוֹ יָעִיד עָלָיו

כִּי אֱלֹהֵי כָל-פִּרְיָה דָגוֹן; בֵּין

עַמּוּדֵי-אֵשׁ מִימִינוֹ וּמִשְּׁמֹאלוֹ

עַל כִּסְאוֹ יוֹשֵׁב כְּמוֹשׁ, כִּי יוֹצֵר-אוֹר הוּא,

וְשַׁלִּיט עַל כָּל צְבָא-הַמְּרוֹמִים; תַּבְנִית

הָרְאֵם לְנֵרְגַּל בַּעַל-הַמִּלְחָמוֹת;

לִמְרֹדַ כַּנְפֵי-כְרוּב: עַל-פִּיו הָרוּחוֹת

יַאֲבִירוּ דְחוּפֵי-צָו, כְּצִירֵי-קְרָב;

וּבְעֵינֵי-נֶשֶׁר, עַזּוֹת-אוֹן, מִחוֹף

חִדֶּקֶל יִשְׁאַף לַמֶּרְחַקִּים נִסְרֹ;

וְזֶה הַמּוֹשֵׁל עַל-פְּנֵי כֻלָּם, בֵּל,

לוֹ אוֹר וְטַל וּפְרִי – גַּם גְּבוּלוֹ יַשִּׂיג

הַמֹּלֶ, אֵל הַיְשִׁימוֹן וְהַחֹשֶ –

אַ אֵיכָה תַעֲרֹ אוֹתוֹ, אֵל-הָעִבְרִים,

אֲשֶׁר אֵין דְּמוּת וּתְמוּנָה לוֹ, וַיֵּדַע

לְצַוּוֹת אוֹר וְחֹשֶ וּלְבַקֵּעַ

בַּמִּדְבָּר מַעְיָן, וְעַל-פְּנֵי תְהוֹם-הַתֹּהוּ

לְשַׂדֵּד עִמְקֵי-חַיִּים, וְחֻקּוֹ צִוָּה

לָאָדוֹן וְלָעֶבֶד – מָה עוֹד הִשְׁאִיר

לָאֵל זוּלָתוֹ?

הכּהן המוֹאבי ברטט סתום

כֹּחוֹ מָה?

הכּהן המדיני

אֵין דְּמוּת לוֹ,

אֵי תַּהֲרֹס אֵלָיו?

הולכים ומתערבים בקהל-העם. מהרחוב באים הכּהן המצרי ושׂר-העיר

השׂר

מָה רָאִיתָ כָּכָה,

הַכֹּהֵן, כִּי בְטֶרֶם הִבְרִיק נֶשֶׁק,

וְנִבָּא לִבְּ לָנוּ אֵיד?

הכּהן המצרי משתמט

אִם אֹמַר,

הֲתָבִין לִי, הַשָּׂר?

השׂר

בְּחֻקֵּי-אֵלִים

אִם לֹא יָדַעְתִּי פֵשֶׁר, הֵן יָכֹלְתִּי

הִתְחָרוֹת עִמְּ עוֹד בְּחֵקֶר-קְרָב.

הכּהן המצרי כמדבּר לנפשו

וּכְמוֹ לֹא תִכֹּן גַּם בַּקְּרָב יַד-אֵלִים,

וְחֹק הַנֶּעְלָם בּוֹ לֹא יִשְׁלָט... אל השר לָכֶם

בַּחוֹמָה חָסוּת, בִּטְחָה בַקַּלָּעִים,

מֵחָצוֹר וּמִיבוּסִי שְׂכַרְתֶּם אוֹתָם...

וְאִם בִּפְלֶשֶׁת בְּרַק-חֲנִיתְכֶם לֻטַּשׁ,

הַנִּצָּב שֻׁבַּץ פּוּ עֲרָב וָאֹדֶם –

אַ רָפְתָה יֶדְכֶם מִתַּמְרוּקֵי יְרִיחוֹ...

השׂר מפסיקו

רַב, כֹּהֵן. מותח זרועו מִי יַרְאֵנִי קֶשֶׁת-נְחוּשָׁה,

וְלוּ לִנְשִׂיא-הַמִּדְבָּר תְּהִי, וְיָדִי

לֹא תִדְרֹ אוֹתָהּ?

הכּהן המצרי קולו קר ומתוּן-בּטחה ודבריו כבדי-

החלטה

זֹאת לֹא זֹאת, הַשָּׂר...

אִם יָדְ תְּנַחֵת עוֹד כָּל קֶשֶׁת-קְרָב,

לְבֶן-הַמִּדְבָּר נֶשֶׁק רַב מִזֶּה,

וְלֹא בְיָד יִתָּפֵשׂ, רַבַּת-כֹּחַ:

מֵאַחֲרֵי שְׁנֵיכֶם עוֹמְדִים שְׁנַיִם אוֹיְבִים

וּמְפַקְּדִים אֶתְכֶם: עִיר יְרִיחוֹ זֹאת,

הָרוֹבְצָה סְגוּרַת-חוֹמָה, גֵּאַת-קִנְיָן,

וַתִּגְבֹּל עַל רְכוּשָׁהּ וַהֲדָרָהּ,</