_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אִמָּהוֹת

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

מתוך: "גליונות: לדברי ספרות, מחשבה וביקורת - יוצאים אחת לחודש על-ידי יצחק למדן"; א [סא], כרך אחד-עשר, תש"א

 

גזר דין

"תמי, בואי הנה!" – בקשה האשה מאת תמר, וזו קרבה בצעד ממושך, בנענעה את גופה הקטן מצד אל צד ובהפשילה בשתי ידיה את שמלתה, שדמות פטריה לה, סביב בטנה התפוחה מעט.  "שרה – קראה הפעוטה שלא חננה איש בשם דוֹד או דודה – אַת מרגיזה אותי.  איפה תמי שלך?  מתי תשוב?"

כששמע מישהו מן הגדולים שאלתה זו של הפעוטה, היה משתיק את הילדה בתנועת-יד ללא- אומר, כדי שתשתוק ולא תוסיף לשאול את שאלתה משרה התופרת, הגרה בדיוטת המרתף ואשר שכלה את בתה הקטנה.  "הניחי לדודה שרה".  אולם יש והצטערו הנוזפים בה, וזכרו את עיני שרה שנתלו במרחקים ועקבו אחר הקטנה, שלא היתה בתה, ולפפו את זרועותיה הקטנות. אותו יום שבו יצאה תמי שלה, או "תמי של שרה", כפי שקראו לה בשעות הצהרים, והשיבוה לאחר ההרעשה בלא רוח-חיים, ניטל הדיבור משרה, משום שידעה וניחשה מה שאירע.  דוממת היתה, כמאזינה לשיחת-לחשים, ובה הדי קולות, הדי קולה של תמי הקטנה, המתה.  כאילו תמי סיפרה עמה וגילתה את אשר אירע לה, הולכת וחוזרת, מתחילה וחוזרת להתחלה, מבלי להתקדם ומבלי להגיע לסופו של דבר, אל....

  ושרה מאזינה היתה וחוששת להפריע בהתיפחותה לוידויה של הקטנה ולכן לא בכתה כלל.  אולם למחרת בבוקר שמעו אותה קוראת כמשוועת: "תמי, תמי!"  ותמי השניה, מן הדיוטה העליונה, היתה גוחנת עליה, מציצה לתוך פניה ולוחשת: "מה?  מה יש? " ושרה משתתקת דום.  "אני הולכת אל שרה" – הודיעה תמי בגאווה וירדה למטה.  היא מתהלכת בחדרה של שרה, מתחככת בספה ובארון, מציצה במראה ומהדקת את אפה הרך אל הזכוכית.  לבסוף היא מפליטה את שאלתה: "תמי שלך תבוא היום?" "כן".  "מתי?"  "עוד מעט".  "משעמם לי לשחק בלעדיה".  "קחי בובה זו, תמי".  "הלא היא של תמי שלך".  "קחי אותה".  "ובמה תשחק תמי?"  "תמי לא תשחק... לא תשחק... כבר... כבר..." ושפתות שרה מתרפטות. "שרה, הרפי ממני" – קוראת תמי בקוצר-רוח.  משום שלא היתה רגילה לליטופי-חיבה משדלים כל-כך ולשפע גיפופיה.  "תמי, התלכי לטייל עמי?"  "כן".  "לגן-החיות?"  "כן". כשהתקינה שרה את עצמה, סרקה את שערה, נקתה את בגדיה במברשת, יִשרה את גרביה על רגליה, והסתכלה במבט ממושך בנעליה, פנתה לעברה של תמי.  אולם זו כבר לא היתה שם.  בודאי קראו לה מן הדיוטה העליונה.  שרה נשאה את עיניה למעלה.  המרפסת ריקה מאדם.  "תמי!" דממה.  אין משיב.  "תמי!" – מגבירה שרה את קולה, ושרירי פניה מתקשרים בדאגה.  – "תמי-י-י!"

תמי יצאה בדילוג קל אל יציע הבית, הציצה מבעד לשבכה וקראה: "שרה, אני לא הולכת אתך.  אני הולכת עם אמא שלי.  כן, עם אמא שלי".

גרבה האחד של תמי היה מופשל מעט כלפי מטה כאשר ירדה בלוית אמה, והאם גחנה לתקנו.  תמי הניחה כף-יד קטנה על גבי אמה, נתמכת ומרימה מעט את רגלה הקטנה הנעולה נעל לבנה.  אחרי-כן הזדקפה האם, נטלה את ידה של הפעוטה, והשתים יצאו דרך פשפש הגן אל המדרכה ונעלמו.

      שרה עוד עמדה על מקומה וראשה מוטה מעט, כאילו עיניה היו נשואות למעלה, אל הדיוטה העליונה, ורק מחציתו השניה של הראש רואה את המתרחש מן הצד, למטה.  רגלה האחת התקדמה מעט בצעד אחד, כנכונה ללכת, והשניה התעכבה מאחור, כאומרת: חכי, לא לך ללכת עמה.  אין זו תמי שלך.  ההיא כבר איננה.

    שרה הרהרה שהות קלה ואחרי-כן פנתה לחזור לביתה, ונוכחה כי ברוב חפזונה לא סגרה את מכונת-התפירה, חוטים לבנים ושחורים נשרו על גלגלה והסתבכו בו.  כר-החוטים נשאר על השולחן.  את הבובה שכחה תמי לקחת עמה.  ראשה של הבובה מיטלטל הנה ושוב.  שרה הרחיקה אותה מנגד עיניה.  היא הסתכלה מבעד החלון הרחובה.  תמי ואמה נעלמו מבלי לחזור.  הן לא התחרטו על המעשה שעשו לה.  ושרה קבלה על עצמה את הדין.

 

שומרת המסילה

בעיירה ברוסיה, היתה חברתה של שארת-בשר רחוקה.  אחת מאותן החברות השרויות בצל, הלבביות, שמנות-הבשר, התפוחות וטובות-הלב.  לארץ-ישראל הביאה עמה בעל שחרחר וצנום.  – "בעלי" – הציגתהו.

  ולא עברו ימים רבים והיא שהיתה מניפה דגל ירוק או אדום במסילת-הברזל החוצה את רחוב העיר הצפונית.  מורידה ומעלה את המחסומים, יורדת במדרגות-הברזל וחוזרת אל משכנה הצנוע.  יום אחד ראוּה מכרסמת כעך ליד פתח בית-החולים.  שומרת המסילה עומדת ללדת.  וכך בא פעוט לאויר העולם.  אולם מאז נולד הקטן ניטלה ממנה המנוחה.  התפתחותו הבלתי-נורמלית הלכה והעכירה את רוחה.  יש וקרבה אל ערשו ונתנה מבט בפעוט זר, כמעט שנוא, המנבא מעמסת-זוועה לעתיד, והיתה תאבה להצמד אל גרגרתו הקטנה ולשים קץ לתלאות העתיד, אולם מיד נרתעה ונרתמה בעול-הימים הרגיל.  וקטן זה הוסיף לחיות.  מהכרת פניו של הרופא הכירה כי הצדק עמה.  כי הלה לא העלים את האמת, הוא רק שתק משום-מה שתיקת הודיה.  והאשה החלה להלחם מלחמה מוזרה בעתידה.  זו היתה התגוששות פנימית ופסיבית שאין עמה כל פעולה כלפי חוץ, כי-אם חיבוק-ידים ותרדמת-החושים בלבד.  לאט לאט הלכו ונשתתקו תאוותיה הקטנות, שותקו אף מאוויה הנסתרים, לבטים מלבטים שונים, רצונות, ודאבון-הלב נמסו באימה הגדולה מפני העתיד.  כל הכיסופים שבנפש פרשו ממנה, ויש שנתלכדו כחטיבה אחת עורגת, כמהה לאבדן הפעוט, פעוטהּ.  בעיני-רוחה ראתה את ילדתם האדמונית של שכניה, הילדה בת י"ד, הרתוקה עדיין אל משכבה כביום הולדה, אינה הולכת על רגליה ואינה דוברת, ואמה מזילה משקה לפיה ומזינה אותה.  וכך עדי עד!  – מהרהרת שומרת המסילה – לכל ימי חייה.  צמרמורת חולפת בגבה.  כזה יהיה אף הוא, פעוטהּ, כעוּבר שאינו יודע בין טוב לרע, בין עונג ליסורים, בין אהבה לשנאה..

ושומרת המסילה ריתקה את נפשה לרצון אחד שאין לו תחליף, המפרכס, מטלטל ונושא את נפשה לקראת התכלית האכזרית והאחת: מות לפעוט.  והיא ערגה למות זה כשם שעורג אדם לאהבה.  מות זה... כלומר: החיים לשומרת המסילה.  ובדולח החיים האלה שלאחר מות הפעוט, עמד כאגרטל שקוף ומתנוצץ לעיניה.

שומרת המסילה עמדה בכל עוז על נפשה.  על הספה התגוללה והסתכלה בעינים ריקניות בתקרה.  ולא הניפה עוד את דגלי מסילת-הברזל.  לא ניצבה על במת-הברזל הקטנה כמולכת בכיפה.  אף את מצעה לא הציעה, ונעליה התגוללו במרכזו של החדר.  על צווארון חלוקה הסתמנו רצועות זוהמה, בגרביה עלו כתמים ועל בעלה נחה מועקת שתיקה ואֵלם.  אל הפעוט לא קרבה כלל.  יעשו בו ככל העולה על רוחם.  והלה עודנו חי.  טרטורי המכוניות מן החוץ נערמו באזניה והיא מאסה בכל, וכה אהבה את חייה!  היא עמדה על נפשה.  כלום נטרפה דעתה של האשה עליה? – תמהו מיודעיה.  והיו ימים שפחדה גם להסב את עיניה אל הפעוט, שמא תשב ותמנה את רגעי חייו: אחד, שנים, שלשה, ארבעה... עד מתי?  מדוע הביע הרופא ביום ההוא את ספקותיו בפניה, מדוע לא הסתיר ממנה את האמת?  נעשה הדבר, ואין להשיבו.  לא, היא לא תקרב אל התינוק, שמא תמנה את הנשימות: אחת, שתים,שלוש... עד מתי? כי פושעת לא היתה שומרת-המסילה.

בלילות עצרה בעד נשימתה והאזינה, הקשיבה קשב רב, הטתה אוזן אליו, אל הפעוט.  אף נשימתו עמקה במקצת.  לא, רק דמיון-שוא הוא זה.  ושמא דממה גמורה היא שומעת?  היא גלשה ממטתה על בהונות רגליה והאזינה: – לא כלום!  נושם.  לא קרה דבר.  כי פושעת לא היתה שומרת-המסילה.  אולם נאבקה עם גורלה.

אם ניחא לו לעולם יעליל עליה שאינה שפויה בדעתה, ובלבד שתשתחרר מחלום-בלהות זה.

יום אחד נשאה התגוששותה פרי.  את הילד נטלו ממנה לבית-מרפא.  – האֵם במצבה זה לא תוכל לטפל ברך – אמרו.  שומרת המסילה ראתה פתח להצלה.  "קחוהו – התחננה – רפת-אונים אני, עוד לא חזרתי לאיתני.  קחוהו, טלוהו לידיכם את... בני זה".  וראה זה פלא: היא לא שערה כלל כי השם "בני" שבו כינתה אותו, כדי לצאת ידי חובה וכדי להסיר כל חשד מעליה, יעלה לה בתוגה כה רבה.  "טלוהו!  הנה חיתוליו" – נחפזה להגישם, כולה אומרת פעילות וקדחתנות.  "שמא תקחוהו בשמיכה קטנה זו.  הנה!  לא, אחות, כסי אותו אַת, ידי רועדת, אינני יכולה!  ידי מתכווצת!  את, בידיך עשי זאת!  שלי קרות כקרח!" – והיא עומדת ומשפשפת את כפות ידיה, למרות שרב-היום והן מתעוותות משום-מה בעוית קלה, נסתרת. 

הבית חזר להיות כמקודם.  אף שומרת המסילה כאילו חזרה לאיתנה, עוסקת במלאכת-הבית, הדורה יותר במראה ורק יראה קלה נסוכה על עיניה: הפעוט!  ויש שזויות-פיה מתעוותות כלפי מטה, כאילו עמדה לפרוץ בבכי

שומרת המסילה עוד הוסיפה לעמוד על נפשה.  אם כי היצור שוב לא היה לנגד עיניה, הרי איים עוד בירכתי האופק והתעתד להופיע.

בעלה, הוא שהיה הולך למרפאה לשאול על ילדו.  והיא היתה ממהרת אליו ושואלת: "נו, מה?" – והולכת לה מבלי לחכות לתשובה.  והלה ניצב פעור-פה ותשובתו תלויה באויר.  הלכה לה.  יהי כן.  ולא ענה דבר.

           יום אחד בא ואמר: "מת".

 כתפיה שהיו דרוכות לקרב נפלו לפתע.  כל המתיחות שהצטנפה בצנפה אחת זה חדשים החלה הולכת ומתאבכת ממנה, עולה כקטורת גלויה לעין ומסתלקת.  בכף ידה נאלצה להליט את פניה שלא יבעבעו בעבועי-חדוה לעין כל.  הוי, אלי, עוד מעט ותשאג שיר-מזמור למות!  – וכפות-ידיה מליטות את עיניה ופניה שלא יקרנו לעומתו, לעומת האב.  והוא סבור שהיא בוכה,ושומרת-המסילה עוד פרחה, ביתה מלא מכל טוב ושלוות הסיפוק.  שפתיה המלאות גחכו.  "קניתי את מערכת-השולחן, כלי חרסינה צחה" – ומצצה את שפתה התחתונה.

אף היא, שומרת-המסילה, היתה ברשימת קרבנות ההרעשה.  היא נפגעה רק מעט.  איש לא ידע בעצם מה החיש את קצה.  הרופא שכללהּ תחילה ברשימת הפצועים הבלתי-אנושים והיה סבור שתשוב מיד לאיתנה, שינה פתאום את דעתו ונד בראשו כלאחר יאוש: אין מה לעשות עוד.  היא גוססת.

מה היה אותו רקבון מסתורי שאכל אותה בכל פה וצפה רק למהלומה מן החוץ?  היא נחבטה קשה.  וכך היתה אחת מחללי ההרעשה.  האמנם היתה חלל מלחמה? יש מי שעדיין לא היה ברור לו הדבר.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה