_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אהבה וגאוה

(או: אהבה ודעה קדומה)

ג'יין אוסטן

תרגמה שושנה שרירא

לתוכן הענינים

© כל הזכויות על התרגום שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

פרק א'

דיעה מקובלת היא בעולם כולו, שגבר רווק בעל רכוש מבקש, בוודאי, לשאת אשה.

אם כי מהלך מחשבותיו ורחשי לבו של גבר כזה כמוהם כספר החתום, בבואו לשבת לראשונה באיזור-מגורים חדש, הרי טבועה כבר דיעה זו בלבות המשפחות המתגוררות בשכנותו עד כדי כך, שהוא נחשב לנחלתה החוקית של אחת מבנותיהן.

"מר בנט יקירי", אמרה לו יום אחד רעיתו, "השמעת שנמצא סוף-סוף שוכר לנתרפילד-פארק?".

מר בנט השיב כי לא שמע.

"אכן נמצא", החזירה היא;  "זה עתה היתה כאן מרת לונג וסחה לי הכל". 

מר בנט לא ענה.

"כלום אין את נפשך לדעת מי השוכר?"  קראה אשתו בקוצר-רוח.

"אם הנך משתוקקת לספר לי, לא אאטום את אוזני".

להזמנה טובה מזו לא ציפתה כלל.

"ובכן, יקירי, עליך לדעת, שאת נתרפילד", אומרת מרת לונג" "שוֹכר צעיר בעל רכוש גדול מצפון-אנגליה, , שביום ב' בא במרכבה רתומה לארבעה סוסים לראות את המקום, וכה ישר בעיניו עד כי בא מייד לכלל הסכם עם מר מוריס, כי יבוא לדור בו עוד לפני חג-מיכאל, וכי כמה ממשרתיו יהיו כבר בבית בסוף השבוע הבא".

"מה שמו?"

"בינגלי".

"הנשוי הוא אם רווק?"

"רווק, יקירי, כמובן רווק!  רווק בעל רכוש גדול;  ארבעת או חמשת אלפים בשנה;  איזה עניין נאה בשביל בנותינו!" .

"הכיצד? מה להן ולו?"

"מר בנט יקירי", השיבה רעיתו, "אתה מייגע אותי כל-כך!  עליך לדעת שאני מתכוננת לכך, שישא אחת מהן לאשה". 

"כלום לכך נתכוון בבואו לשבת כאן?"

"נתכוון?  הבל הבלים, מה אתה סח!  אך קרוב לוודאי, שלבו עשוי ללכת שבי אחר אחת מהן, וכל כן חייב אתה לסור אליו מייד לכשיבוא הנה".

"איני רואה לפני כל שעת כושר לכך.  אַת והנערות יכולות אתן ללכת, או יכולה את לשלחן בעצמן, דבר שיהיה אולי טובה מזה, הואיל ואת בעצמך נאה לא פחות מהן;  עלולה את למצוא חן בעיני מר בינגלי יותר מכל החבורה". 

"יקירי, אתה מחליק לי לשון.  וודאי שהייתי יפת-תואר, אך היום איני מתיימרת להיות נבדלת במאומה מאחרות.   כשאשה היא אם לחמש בנות בוגרות, ראוי לה שלא להטריד עוד את מוחה ביפי-תוארה היא".

"אשה כזו כבר אין לה על פי רוב יופי רב לענות בו".

"אבל, יקירי, חייב אתה באמת לסור אל מר בינגלי, בבואו לשבת בשכנותנו".

"האמיני לי, שדבר זה הוא למעלה מנכונותי לעשות".

"אך זכור את בנותיך.  שווה בנפשך איזה שידוך הוא לאחת מהן.  אך ורק מטעם זה גמרו סיר וויליאם וליידי לוקאס אומר בנפשם לסור אליו, אם כי אינם, כידוע לך, נוהגים בדרך כלל לבקר אצל הבאים לשבת כאן זה מקרוב.  באמונה, עליך ללכת, שאם לא כן לא נוכל אנו ללכת אצלו".

"את בוודאי מפריזה בפקפוקיך.  סבורני, שמר בינגלי ישמח מאד לראותכן;  ואנוכי אשלח לו עמכן כמה שורות ואבטיחו, כי מסכים אני מקרב לב שישא לאישה את אחת הנערות אשר תיטב בעיניו;  אך מוכרח אני לצרף מלה טובה בשבחה של ליזי הקטנה שלי". 

"איני רוצה שתעשה זאת.  ליזי אינה טובה אף כלשהו מהאחרות;  ובטוחני כי אינה טובת-מראה כג'יין ואף לא בעלת מזג-טוב כלידיה.  אך אתה מעדיף אותה תמיד על כולן".

"אף אחת מהן אינה מצטיינת במידה מרובה"  השיב הוא;   "כולן סכלות ובורות ככל שאר הנערות;  אך ליזי מחוננת ביתר שנינות מאחיותיה". 

"מר בנט, כיצד תוכל לדבר סרה בבנותיך בזו הלשון!  מה גדולה הנאתך בגבור חמתי.    אינך מרחם כלל על עצבי הדלים".   

"טעות אתך, יקירה.  רוחש אני יראת-כבוד לעצביך.   הרי הם ידידי משכבר הימים.   זה לי עשרים שנה, לפחות, שאת מזכירה אותם באוזני ברוב גאון". 

"אהה, כלום יודע אתה מה גדול סבלי?" 

"מקווה אני בכל זאת, שתאזרי עוז ותזכי לראות במו עיניך אברכים רבים, בעלי ארבעת אלפים לשנה, שיבואו לשבת בשכנותנו".

"מה טובה תצמח לנו מהם, אפילו יבואו עשרים מהם לשבת עמנו, אם אינך רוצה לסור אליהם".

"בטחי בי, יקירה, שבבוא כל העשרים, אסור אל כולם".

מר בנט היה מין תערובת משונה של תשובות קולעות, הומור עוקצני, מנהגים כבושים וקפריזות, עד  כי לאחר ניסיון של עשרים ושלוש שנות-נישואין, לא עמדה עדיין רעייתו על טבעו.   אותה להבין היה קל למדי.  היא היתה אשה, ששכלה דל, דעתה פחותה ומזגה הפכפך.   בשעה שלבה לא היה טוב עליה, סברה שהיא עצבנית.  כל מגמת חייה היתה להשיא את בנותיה;  ואילו נחמתה בחיים – לערוך ביקורים וללכת רכיל.  

 

פרק ב'

מר בנט היה בין הראשונים אשר סרו אל מר בינגלי.   זה מזמן רצה לבקרו, אם כי עד לפני לכתו חזר והסביר לרעייתו, כי מוטב שלא ילך;   ולא נודע דבר עד הערב שלאחר הביקור.   והנה כיצד נתגלה הדבר.

בראותו את בתו השניה טורחת בקישוט כובעה, פנה אליה פתאום לאמור:

"מקווה אני, ליזי, שישא חן בעיני מר בינגלי".

"וכי מנין נדע אנו מה טוב בעיני מר בינגלי", אמרה האם ברוב תרעומת, "הרי לא נבקרנו".  

"אך האם שכחת, אמא", אמרה אליזבת, "שנתראה עמו בנשפי-המחולות וכי מרת לונג הבטיחה להציגו לפנינו".

"אינני מאמינה, שמרת לונג תנקוף אצבע למעננו.  יש לה שתי שארות-בשר צעירות משלה.  אשה אנוכיית וצבועה היא ואין דעתי נוחה ממנה". 

"כמוני כמוך", העיר מר בנט, "ושמח אני על שאינך תולה תקוות  בנדיבות-לבה".

מרת בנט לא טרחה להשיב דבר;  אך כיוון שלא יכלה עוד לשלוט ברוחה, החלה נוזפת באחת מבנותיה.

"בשם אלהים, קיטי, אל תרבי כל-כך להשתעל!  חוסי ורחמי על עצבי.   את קורעת אותם לגזרים".

"קיטי אינה יודעת סדר ומשטר בשיעוליה", אמר אביה, "והיא משמיעה אותם שלא בזמנם". 

"איני משתעלת להנאתי", השיבה קיטי מבוהלת קמעה.  "ליזי, מתי חל נשף-המחולות הבא?"

"בעוד שבועיים ימים ממחר".

"אמנם כן", קראה אמה, ומרת לונג מקדימה לבוא רק ביום אחד;  ולכן לא תוכל להציגו לפנינו, כי אף היא לא תספיק להכיר אותו". 

"ובכן, יקירתי, תהיה ידך אל העליונה ותוכלי להציג את מר בינגלי בפני ידידתך".

"הכיצד, מר בנט, הכיצד?  הרי לא הוצג לפני;   איך ימלאך לבך להרעימני כל-כך?"

"זהירותך היתרה מעוררת בי רחשי כבוד.   היכרות של שבועיים ימים אמנם כמוה כאפס.  וכי מה לומדים על  טבעו של אדם מקץ שבועיים ימים?  אך אם לא נהין אנו, יבוא אחר וחירף את נפשו;   ומלבד זה מן הראוי שמרת לונג ושארות-בשרה תנסינה את כוחן;  ואם תוותרי על שירות, היא תשבח את נדיבות-לבך ואנוכי אטול את המעמסה על שכמי". 

הנערות נתנו עיניהן באביהן.   מרת בנט פלטה רק: "הבל הבלים!".

"מה פירושה של קריאה מוטעמת זו?"  קרא הוא.   האם הבלים בעיניך צורות ההיכרות והחשיבות שמייחסים להן?   אינני תמים-דעים עמך בנידון זה.  מה דעתך, מֶארי? – הרי את, כידוע לי, עלמה המעמיקה חשוֹב, מעיינת בספרים גדולים ומעתיקה מהם אמרי חכמה".

מארי השתוקקה לומר משהו שנון מאוד, אך לא ידעה כיצד עושים זאת.

"עד שמארי מגבשת את מחשבותיה", המשיך, "נשובה-נא על מר בינגלי".

"מר בינגלי כבר מאוס עלי", קראה רעיתו.

"צר לי מאוד לשמוע זאת;  אך מדוע לא הקדמת לגלותו לי?  אילו ידעתי הבוקר כי כן הדבר, לא הייתי סר לביתו.  לרוע מזלי כבר ערכתי למעשה ביקור בביתו ולא נוכל עוד להתחמק מהיכרות עמו". 

תדהמת הנשים היתה בדיוק כפי שהתכוון –  ותדהמתה של מרת בנט עלתה, כמובן, על כל השאר;  אם כי לאחר ששכך שאון העליצות הראשון, התחילה מכריזה, שכך ניבא לה לבה תמיד.

"נאה אף יאה מצדך, מר בנט יקירי!  ידעתי שבסופו של דבר יעלה בידי להניעך לחפצי.  בטוחה הייתי, שאהבתך לבנותיך לא תניח לך להזניח היכרות כזו.   מה רבה שמחתי!   ואיזה משחק יפה הוא:  ללכת הבוקר מבלי לגלות לנו שמץ דבר עד עכשיו". 

"וכעת, קיטי, הרשות בידך להשתעל ככל אוות-נפשך" , אמר מר בנט.   ובדברו יצא מן החדר, כי התלהבותה של רעייתו הוגיעה אותו מאוד.

"נערות, איזה אב נפלא לכן!"  אמרה היא, לאחר שהדלת נסגרה.  "איני יודעת כיצד תגמולנה לו פעם על חסדו עמכן;  לו ולי, אמכן.  האמנה לי, שבגילנו אנו אין את נפשנו עוד להתוודע מדי יום ביומו לבני אדם חדשים;  אך למענכן מוכנים אנו לעשות הכל.  לידיה, חביבתי, אַת אמנם הרכה בבנותי, אך בטוחתני שמר בינגלי יצא עמך במחול בנשף הבא".

"ומה בכך?"  אמרה לידיה ברוב גאון, "איני חוששת כלל וכלל.  אמנם הצעירה אני, אך גבוהה משכמי ומעלה מכולכן".

את שעות הערב בילו בניחושים, מתי ישיב ביקור על ביקורו של מר בנט ולמתי לקבוע את התאריך, בו יוזמן לסעודת-צהריים.

 

פרק ג'

כל מאמציה של מרת בנט, שנסתייעה בחמש בנותיה להציל מפי אלוף-נעוריה מה תוארו של מר בינגלי, תיאור משביע-רצון, עלו בתוהו.     התקיפוהו בדרכים שונות: בשאלות גלויות, בניחושים מחוכמים וברמזים קלושים;   אך הוא ניצל מרשתן הדקה;  ולבסוף נאלצו להסתפק בתיאור מכלי שני:  מפי שכתנן, ליידי לוקאס.   היא מילאה פיה תהילתו.  חן וחסד נשא מלפני סיר וויליאם.  כי צעיר הוא לימים, יפה-תואר, נעים-הליכות, ונוסף לכל, יש בדעתו לבוא לעצרת הבאה בלווית פמליה גדולה.  וכי מה יכול להיות נפלא מזה!  חיבת-המחול כמוה כצעד אחד לקראת האהבה;  והכל תלו תקוותיהן בלבו של מר בינגלי, שיימשך בעבותות האהבה. 

"אילו זכיתי לראות אחת מבנותי משתכּנת ברוב אושר בנתרפילד", אמרה מרת בנט לאלוף-נעוריה, "וכל השאר נשואות ברוב נחת כמוה, לא הייתי נושאת עוד נפשי למאומה". 

כעבור כמה ימים החזיר מה בינגלי ביקור למר בנט והיסב עמו כעשר דקות בחדר הספרים.  במעמקי לבו קיווה, שיוכל לתת עיניו בעלמות הצעירות, אשר שמע יופיין כבר הגיע אליו  אך ראה את אביהן בלבד.   העלמות היו במקצת בנות-מזל יותר, הואיל ויכלו להיווכח מבעד לאחד מחלונות הקומה העליונה שהוא לבוש בגד כחול ורכוב על סוס שחור.

מייד לאחר זה נשלחה ההזמנה לסעודת-צהרים;  ומרת בנט כבר שקלה בדעתה מהי מערכת המנות, אשר תעיד עליה שהיא עקרת-בית מעולה, והנה הגיעה התשובה שהשביתה את כל התכונה.  מר בינגלי נאלץ לשהות למחרת היום בעיר, ולכן לא יכול להיענות להזמנתם הנכבדה וכו'.   מרת בנט לא ידעה מנוחה בנפשה.  היא לא יכלה להעלות על דעתה איזה עסקים דוחקים יש לו בעיר מייד לאחר בואו להרטפורדשיר;   וחשש התגנב אל לבה, שמטבעו של האיש להתרוצץ ממקום למקום, ושאין כלל בדעתו לשבת ישיבת קבע בנתרפילד, כפי שמן הראוי לו לעשות.    ליידי לוקאס הרגיעה במקצת את רוחה הנסערת, כי רעיון עלה על דעתה שהוא נסע ללונדון רק כדי להזמין חבורת אורחים גדולה אל נשף המחולות.  ואמנם נפוצה הידיעה עד מהרה, שמר בינגלי מביא עמו שתים עשרה גבירות ושבעה אדונים.   הנערות התרעמו על מספר כה רב של גבירות;   אך יום אחד לפני הנשף נשמו לרווחה, בשמען שבמקום שתים-עשרה חזר מלונדון בלווית שש גבירות בלבד, חמש אחיותיו ובת-דודו.   וכאשר הופיעה החבורה באולם-הנשף, היו בה חמש נפשות בסך הכל, –  מר בינגלי, שתי אחיותיו, בעלה של הבכירה ועוד עלם אחד.

מר בינגלי היה יפה-תואר וג'נטלמן מובהק בהליכותיו;   פניו נעימים, ומנהגו בתכלית הקלות והטבעיות.   אחיותיו היו נשים נאות והדורות למראה, ללא כל ספק.  גיסו, מר הירסט, נראה ג'נטלמן ותו לא;   אך רֵעו מר דארסי היסב אליו מייד את תשומת לבם של כל הנאספים בקומתו הגבוהה, בדמותו הנאה, ביפי-תוארו ובאצילותו,   ובשמועה שנפוצה חמש דקות אחר הופעתו, שיש לו עשרת אלפים לשנה.   הגברים הכריזו עליו  שהוא גבר כהלכה, והגבירות הצהירו שהוא עולה ביפי תוארו על מר בינגלי ונתנו בו עיני הערצה עמוקה עד מחצית הערב, עד אשר הליכותיו המאיסוהו על הכל  וריחו נבאש;   כי עד מהרה נתגלה שגאוותן הוא, הזוקף ראשו מעל לנאספים ומאומה לא ייטב בעיניו הרמות;  ואף נחלתו הגדולה בדרבישיר לא עמדה לו להצילו מכך, שלא יאמרו עליו כי פניו קשוחות וחסרות-חן, וכי אינו ראוי כלל שישווּהו לרעו. 

מר בינגלי התוודע עד מהרה לכל הקרואים נשואי בפנים שבאולם:  מלא חיים היה ונוח לבריות, השתתף בכל מחול, התרעם על כי הנשף תם במוקדם, ואמר שיש בדעתו לערוך נשף בנתרפילד.   סגולות נעימות כל כך המדברות בעדן.  מה רב הניגוד  בינו לבין רעו!  מר דארסי יצא רק פעם אחת במחול עם מרת הירסט ופעם אחת עם העלמה בינגלי, סירב להתוודע אל אחת הגבירות האחרות ובילה את שאר שעות הערב כשהוא מהלך על פני האולם, ומשוחח מפעם לפעם עם אחד מבני חבורתו.   מייד עמדו על אופיו של האיש, שהוא העלם הגא, והקשוח שבעולם, והכל קיווּ  שלא יוסיף עוד לבוא שמה כל ימיו.   ביחוד קצפה עליו מרת בנט, אשר נוסף על מנהגיו שלא ישרו בעיניה, בערה בה חמתה עד להשחית על כי הקל בכבוד אחת מבנותיה.

מפאת מחסור בגברים, נאלצה אליזבת בנט לשבת במקומה במשך שני מחולות;   ובפרק מאותו הזמן ניצב מר דארסי סמוך אליה עד כי אוזנה קלטה שיחה בינו לבין מר בינגלי, אשר הפסיק את מחולו לשעה קלה, כדי להאיץ ברעו שיצטרף אל המחוללים.

"בוא, דארסי", אמר, "אני מוכרח להרקידך.  איני סובל לראותך ניצב בודד לנפשך ואווילי-למראה כל כך.   מוטב שתצא במחול". 

"לא ארקוד בשום פנים ואופן.   יודע אתה מה מתעב אני זאת, אלא אם כן בת-זוגי היא מיודעתי משכבר הימים.   ובעצרת כגון זו יהיה סבלי קשה מנשוא.  אחיותיך עסוקות ואין אשה באולם, שהיציאה עמה במחול לא יהיה בעיני כעונש מן השמים".  

"אני במקומך לא הייתי בררן כל כך", קרא בינגלי, "במלכות שלמה נשבעתי ובכבודי, שלא ראיתי מעודי נערות חמודות במספר כה רב כבערב זה;  וכמה מהן הן אפילו יפהפיות" .

"אתה מרקד עם הנערה הנאה היחידה באולם", אמר מר דארסי, שנתן עיניו בבכירה שבבנות בנט.

"היא, היא היצור היפה ביותר שנתתי בו עיני מעודי!  אך הנה אחת מאחיותיה יושבת מאחריך והיא חמודה מאוד ובוודאי נעימה מאוד.  הבה אבקש את בת-זוגי להציגך לפניה".

"לאיזו אתה מתכוון?"  ובהפנותו עצמו, התבונן רגע קל באליזבת, אך כאשר היסבה מבטה אליו, גרע עיניו ואמר בקול צונן: "אפשר לסבול, אך אין היא נאה עד כדי למשוך את לבי;   ואין לי כעת מצב רוח לעודד רוחן של עלמות, שגברים אחרים ויתרו עליהן.  מוטב שתשוב אל בת-זוגך ותתענג על החיוכים שלה, כי מבזבז אתה עלי זמנך לריק". 

מר בינגלי שמע בעצתו.  מר דארסי התרחק;  ואליזבת נשארה במקומה, ברגשות כלל וכלל לא לבביים ביחס אליו.  אך בקרב ידידיה  סיפרה את הסיפור בליצנות יתירה;  כי ניחנה במזג ער וחומד לצון, היודע להתענג על המגוחך. 

על המשפחה כולה עבר בדרך כלל ערב נעים.   מרת בנט נוכחה לדעת, שבתה הבכירה נשאה חן בעיני חבורת נתרפילד.   מר בינגלי חולל עמה פעמיים, ואחיותיו הסבירו לה פנים.  ג'יין נהנתה לא פחות מאמה, אם כי  בחשאי.   אליזבת חשה מה גדולה הנאתה של ג'יין.  מארי שמעה שיבחה באוזני העלמה בינגלי, כנערה המושלמת במעלות בפלך כולו;   ולקאתרין וללידיה האיר המזל פנים למצוא להן תמיד בני-זוג, וזה הוא כל אשר למדו לחשוק בנשף-מחול.   ולכן חזרו במצב-רוח מרומם ללונגבורן, כפר מגוריהן,  שהן היו סלתו ושמנו.   את מר בנט מצאו עדיין ער.   מתוך שהיה מעיין בספר לא חש בחלוף הזמן;   והפעם הציקה לו סקרנותו לקבל ידיעות על מאורעות הערב אשר תלו בו תקוות כה נפלאות.   בסתר לבו קיווה, שרעייתו תשוב מאוכזבת מהסגולות שמנתה בעלם הזה;   אך עד מהרה נוכח שעוד מעט וישמיעו באוזניו פרשה אחרת לגמרי.

"הוי, מר בנט יקירי" , קראה מייד עם כניסתה החדרה, "היה לנו ערב נעים ביותר, נשף יפה להפליא.  צר לי על שלא היית שם.  הכל נשאו עיניהם אל ג'יין, לא היה עוד כדבר הזה.   הכל אמרו שהיא טובת-מראה;  ומר בינגלי סבור שהיא יפהפיה, ורקד עמה פעמיים.  שער בנפשך, יקירי:  אמנם רקד עמה פעמיים!   היא היתה היצור היחידי באולם שהוא הזמינה למחול שני.   לראשונה הזמין למחול את העלמה לוקאס.   רגזתי כל כך, כשראיתיו ניצב לידה, מוכן למחול;   אך היא לא שבתה את לבו;  וכי מי יתן עיניו בה?  מראה ג'יין המחוללת, שבה, כנראה, את לבו.  ולכן חקר מי היא, הציג עצמו בפניה והזמינה לשני חלקי המחול הבאים.   לשני חלקי המחול השלישי הזמין את העלמה קינג, לשני חלקי הרביעי את מאריה לוקאס, לשני חלקי החמישי שוב את ג'יין ולשני חלקי השישי את ליזי, –  ול"בולאנז'ר" – 

"אילו היו בלבו רחמים עלי", קרא בעלה בקוצר-רוח, "לא היה מרקד אף המחצית מכל הריקודים הללו!   בשם אלוהים, אל תוסיפי למנות את בנות-זוגו.  אוי, מי יתן והיה נוקע קרסולו במחול הראשון!" . 

"יקירי, מה היה לך?"  המשיכה מרת בנט בשלה, "העלם נשא חן בעיני.  הוא יפה-תואר עד להפליא!   ואחיותיו נשים מקסימות הן.   לא ראיתי מעודי שמלות יותר הדורות משמלותיהן, וייתכן מאוד  שתחרית שמלתה של מרת הירסט –" .

ושוב שיסע אותה בשטף דבריה.  הוא מחה בכל תוקף נגד התיאור המפורט, ולכן נאלצה לעבוד לסעיף אחר של הנושא ולספר ברוח מרה ובהפרזה כלשהי על גסות רוחו המדהימה של מר דארסי.  

"אך האמן לי", הוסיפה, "שאין חלקה של ליזי נגרע אם אינה לפי רוחו של זה;   כי האיש הוא איום ונורא ולא כדאי כלל לשאת חן בעיניו.  רם ומתנשא הוא, ואין לשאתו כלל!   ברוב גאונו התהלך אנה ואנה!  אין היא נאה די הצורך כדי לצאת עמו במחול!  צר היה לי, יקירי, שאתה לא היית שם, והיית נותן לו מנה אחת אפיים.  מתעבת אני את האיש הזה".

 

פרק ד'

משנשארו ג'יין ואליזבת לבדן, גילתה הבכירה, שנזהרה קודם להפריז בשבחו של מר בינגלי, באוזני אחותה, מה גדולה הערצתה אליו. 

"וכי אין הוא בדיוק מה שעלם צריך להיות?"  אמרה, "נבון, לבו טוב עליו תמיד, ער;   ולא ראיתי מעודי הליכות כה נעימות , –  קלוּת רבה כזאת וחינוך כה מושלם!".

"ועוד יפה-תואר נוסף לזה" , השיבה אליזבת, "כזה צריך כל עלם להיות, אם רק ישנה היכולת בידו.  ואופיו אף הוא מושלם בכל המעלות". 

"לכבוד רב ייחשב לי, שהזמינני למחול שני.  לא ציפיתי כלל לתשומת-לב כה רבה".

"האמנם לא?  ואני ידעתי שכך יעלה לך.  אך הרי זהו ההבדל הגדול שבינינו.   תשומת-לב מפתיעה אותך תמיד, ואותי – לאו דווקא.   וכי מה יכול להיות טבעי יותר מהזמינוֹ אותך בשניה?   כלום טחו עיניו מראות שיפה את פי חמשה מכל אשה אחרת באולם?   ואין זו אבירות מצדו ואף לא חסד עמך.   אמנם איש נעים מאד הוא, ואני מתירה לך לחבבו.  לא פעם נתחבב עליך אוויל גדול ממנו!".

"ליזי יקירתי!"

"והרי יודעת את מה גדולה בדרך כלל נטייתך לחבב בני-אדם.    מעולם לא מצאת דופי באיש.  כל בני האדם טובים ונעימים בעיניך.  לא שמעתיך מעודי מוציאה דיבת איש לרעה".

"יש את נפשי לא להיחפז יתר על המידה בחייבי אדם;   אך פי ולבי שווים תמיד".

"יודעת אני שכן הדבר;   והרי זה הוא הפלא.   ברוב תבונתך כמוך כסומא תמים-דרך, אשר לא יראה הבלי בני-אדם ועוולותיהם!   הכּנוּת המדומה עשתה לה כנפים, ויש לה מהלכים בכל אשר תפנה העין.  אך כנוּת ללא התפארות או כוונה – לגלות         חן וחסד בכל אדם ועוד לשבחו ולפארו, מבלי לומר שמץ דבר בגנותו –  זו היא סגולתך שלך בלבד.  וכך את מחבבת גם את אחיותיו של האיש, האם לא כן?   נופלות הן בהליכותיהן ממנו".

"בוודאי, אך רק למראית-עין;   בנות-שיחה נעימות עד מאוד הן.   העלמה  בינגלי תדור בבית אחיה ותהיה צופיה משק ביתו;  ודומני שלא אטעה באמרי, שתהא לנו שכנה מקסימה עד מאוד".

אליזבת הקשיבה בדומיה, אך דברי אחותה לא שיכנעוה;  בהליכותיכן בעצרת לא נשאו נפשן לשאת-חן בעיני הנאספים;  וכיוון שניחנה במזג פחות רך מאחותה, בעין יותר חדה ובכוח שיפוט חופשי מכל תשומת-לב  לעצמה, לא יכלה למלא פיה תהילתן.   אמנם גבירות הגונות למדי היו;  ובשעת רצון ידעו להסביר פנים, אך שלא בשעת רצון לא היו מסוגלות להאיר פנים אלא לזקוף חוטם ברוב חשיבות.  נאות למדי היו;   שמעו לקח באחד מבתי-האולפן המעולים שבעיר;   לכל אחת רכוש של עשרים אלף לירה;   והרגל לבזבז למעלה מיכולתן ולהתחבר  אל אנשים רמי-מעלה;   והיו רשאיות, איפוא, מכל הבחינות, לשבח את עצמן ולהקל בכבוד אחרים.   מוצאן ממשפחה  כבודה בצפון-אנגליה היה;   עובדה שנחרתה בזכרונן יותר מהוודאות, שרכוש אחיהן ורכושן הן – ממסחר בא להם.

מר בינגלי ירש רכוש בשיעור קרוב למאה אלף לירה מאביו,  אשר היה בדעתו לקנות לו נחלה, אך לא זכה לכך בחייו.   אף מר בינגלי רצה בכך וכבר בחר לו איזור כלבבו;   אך כיוון שמצא לו עתה בית טוב עם זכות לחכירת הקרקעות, היו רבים, שעמדו על קלות מזגו, מטילים ספק אם לא יעדיף לבלות את שאר ימיו בנתרפילד ויניח לדור הבא את מיקח הנחלה.

אחיותיו השתוקקו מאוד שתהיה לו אחוזה משלו;   אולם אם כי היה לחוכר בלבד, לא היתה העלמה בינגלי מסרבת להיות צופיה על ביתו;   ואף מרת הירסט, שנישאה לאדם אשר ידו רב לו בלבוש יותר מאשר ברכוש, לא היתה נוטה פחות ממנה לראות, בשעת רצון מלפניה, את ביתו הוא כביתה שלה.  טרם חלפו שנתיים מאז הגיע מר בינגלי לפרקו, והנה המליצו בפניו בדרך מקרה על בית נתרפילד והוא נתפתה לשים בו עין.   כחצי שעה בקר אותו מבפנים ומבחוץ;  הנוף וחדרי-הבית העיקריים נשאו חן בעיניו;   גם השבחים שפיזרו הבעלים על הבית השביעו את רצונו והוא שכר מייד את הבית. 

יחסי רעוּת יציבים מאוד שררו בינו לבין דארסי, למרות הניגוד הגדול שבאופיים.  בינגלי נתחבב על דארסי בשל קלותו, גילוי לבו וגמישות-מזגו, אם כי לא היה עוד אופי מנוגד לשלו ממנו.   בינגלי בטח בנאמנותו של דארסי בטחון-בלי-מצרים ויותר מכל – בכוח השיפוט אשר לו.   בבינה היתה יד דארסי על העליונה.   בינגלי לא היה בשום פנים ואופן חסר-דעה;   אך דארסי היה פיקח ובעת ובעונה אחת גא, כובש יצרו וקפדן;   הליכותיו היו אמנם  הליכות אצילות, אך גם דוחות.  מבחינה זו היה יתרון רב לחברו.   בינגלי נתחבב בכל אשר פנה;   מדארסי שבעו רק עלבונות.

שיחתם על העצרת במיריטון היתה אופיינית למדי.   לבינגלי לא נזדמנו מעודו אנשים יותר נעימים או נערות יותר חמודות;   הכל נטו לו חסד והסבירו לו פנים, ללא רשמיות וללא העמדת פנים;   ועד מהרה חש עצמו מיודע לכל הנאספים באולם;   ואשר לעלמה בנט, לא ראה כמוה מלאך אלוהים ליופי.   דארסי ראה ממש היפוכו של דבר: קהל של בני-אדם ללא תואר וללא הדר, איש לא עניין אותו אף כלשהו ולא הסביר לו פנים.  הוא הודה אמנם שהעלמה בנט היא חמודה;  אך פיזרה חיוכים במידה רבה יותר מדי.

מרת הירסט ואחותה היו תמימות-דעים עמו;   אף על פי כן שיבחוה, הביעו חיבתן אליה והכריזו שהיא נערה מתוקה וכי לא תתנגדנה לעמוד על טבעה מקרוב.   וכך נקבע מעמדה של העלמה בנט כנערה מתוקה;   ואחר המלצה כזו חש אחיהן, שרשאי הוא להרהר בה כחפצו.  

 

פרק ה'

מהלך שעה קלה מלונגבורן התגוררה משפחה, שבני בנט התרועעו עמה מקרוב.  סיר וויליאם לוקאס היה פעם סוחר במיריטון אשר היה לבעל רכוש הגון, והודות לנאום שנשא בתקופת כהונתו כזקן-העיר לכבוד המלך, עלה למעלת אבירות.   ומעלתו החדשה השפיעה אולי יותר מדי על הלך-רוחו.  כי מאס בעסקיו ובמושבו בעיירת-שוק זעירה;   עזבם ועבר עם משפחתו לשבת בבית במרחק מיל אחד ממיריטון, שמאז נקרא שמו ברוב הדר נווה-לוקאס;  מקום בו יכול להרהר ברוב עונג בחשיבות עצמו ולהתעסק, בעוד הוא חופשי מכבלי המסחר, במלאכה אחת בלבד:  בגינוני נימוסים כלפי העולם כולו.  כי אם תוארו היה אמנם ראש-גאוותו, הנה לא הגביר את גבהות-לבו;   להיפך, לכל אחד הסביר פנים;  לא הרע מעודו לאיש, רחש חיבה לכל, נכון לשרת ולעזור, והופעתו לפני המלך בארמון סנט-ג'ימס הפכה אותו לבעל נימוסים מעודנים.

הגברת לוקאס היתה אשה טובה עד מאוד, אך לא פקחית למדי, עד כדי שתהיה שכנה בעלת חשיבות בעיני מרת בנט.  היו להם כמה ילדים.  הבכירה – עלמה נבונה ובת-דעת כבת כ"ז – אשת סודה של אליזבת.

הכרח רב היה שהעלמות לוקאס והעלמות בנט תתכנסנה  לשיחה על כל נשף;   ולמחרת העצרת הגיעו הראשונות ללונגבורן לשמוע ולהשמיע.

"את, שארלוט" התחלת את הנשף יפה", אמרה מרת בנט, כשהיא כובשת רוחה ברוב נימוס, בפנותה אל העלמה לוקאס.  "בך בחר מר בינגלי לראשונה". 

"כן;  אך השניה, כנראה, מצאה חן בעיניו יותר".

"אה, מתכוונת את בוודאי לג'יין, משום שרקד עמה פעמיים.  אמנם כן, כנראה נשאה חן בעיניו, – סבורתני שכן, –  שמעתי משהו בנידון זה, – כמעט שאיני יודעת מה, – משהו על מר רובינסון". 

"אולי את מתכוונת למה שקלטה אוזני משיחתו עם מר רובינסון: כלום לא סיפרתי לך?  מר רובינסון שאלו  מה דעתו על הנשפים אשר לנו במיריטון, ואם אינו סבור שמצויות באולם הרבה נשים יפות ומי היפה בעיניו מכולן;  ומייד השיב על השאלה האחרונה, 'אין כל ספק שהבכירה בבנות בנט; בנידון זה אין מקום לחילוקי דיעות'".

"בי נשבעתי!  תשובה כהלכה וברורה למדי;  ואם כך נדמה כאילו –  אבל הרי את יודעת שמכל זה לא יצא אולי דבר". 

"מה שקלטה אוזני, אליזה, היה הרבה יותר לענין מזה שאת שמעת", אמרה שרלוט, "כדאי יותר להאזין לדבריו מאשר לדברי חברו מר דארסי – אליזה המסכנה! להיות רק "סבולה". 

"בבקשה ממך, אל תעלי טינה בלבה של ליזי על זלזולו בה;   איש קשוח הוא, ואוי לה לנערה הנושאת חן בעיניו.   מרת לונג סחה לי אמש שהיסב על ידה מחצית השעה מבלי לפצות פיו". 

"הבטוחה את, אמא?  כלום אין טעות קטנה בידך?"  אמרה ג'יין.  "במו עיני ראיתי את מר דארסי משוחח עמה".

"בוודאי, משום ששאלתהו לבסוף, מה היא נתרפילד בעיניו, ולא יכול שלא להשיב;  אך היא אומרת, שרגז מאוד על כי פונים אליו בדברים". 

"העלמה בינגלי סיפרה לי", אמרה ג'יין, "שאינו איש דברים, אלא בחברת מיודעיו המקורבים.  עמם הוא חביב עד מאוד".

"אינני מאמינה, יקירתי, אפילו מלה אחת, כי אילו היה חביב כל-כך היה משוחח עם מרת לונג.  יכולה אני לנחש, כיצד היה הדבר;  הכל אומרים שהוא אכול-גאווה, ובוודאי שמע מפה לאוזן, שלמרת לונג אין מרכבה משלה, וכי נאלצה לבוא לנשף במרכבה שכורה".

"לא איכפת לי כלל שלא שוחח עם מרת לונג", אמרה העלמה לוקאס, "אך מי יתן והיה מרקד עם אליזה".

"אני במקומך, ליזי", אמרה אמה, "לא הייתי יוצאת עמו במחול בפעם אחרת". 

"סבורתני, אמא, שאוכל להבטיחך נאמנה כי שוב לא ארקוד עמו לעולם".

"גאון לבו של זה" , אמרה העלמה לוקאס, "אינו פוגע בי כשם שהוא עלול לפגוע בדרך כלל, כי על כן יש טעם לדבר.   מה פלא אם עלם כה נאה, ממשפחה כבודה, בעל רכוש וכל שאר המעלות, מחשיב עצמו מאוד.  ארשה לעצמי להתבטא, שהזכות בידו להיות גא". 

"אמת ויציב", אמרה אליזבת, "הייתי מוחלת לו על נקלה את גאון לבו לולא השפיל את גאוני אני". 

"גאון לבב", העירה מארי, אשר התפארה במחשבותיה המבוססות, "היא, לדעתי, חולשה מקובלת מאוד.  ומכל אשר קראתי מעודי הנני משוכנעת, שאמנם מקובלת היא מאוד, שהטבע האנושי נוטה אליה במיוחד, ורק מעטים אינם טומנים בחובם רגש כמוס  של התפארות על יסוד סגולה זו או אחרת, ממשית או מדומה.   יהירות וגאון-לבב הם דברים שונים, אם כי משתמשים בשתיהן לעתים מרובות כבמלים נרדפות.  יכול אדם להיות גא מבלי להיות יהיר.  גאון-לבב מתייחס יותר לדעתנו על עצמנו;  ואילו היהירוּת  למה שרצוי לנו שיחשבו עלינו". 

"אילו הייתי עשיר כמר דארסי", קרא לוקאס הצעיר אשר בא עם אחיותיו, "לא היה איכפת לי כלל מה גדול גאון-לבי.  הייתי מגדל להקת כלבים מיוחסים, ושותה בקבוק-יין מדי יום ביומו.

"והיית שותה באמת למעלה מהראוי", אמרה מרת בנט;  "ואילו ראיתיך בכך, הייתי נוטלת ממך את הבקבוק מייד".

הנער מחה על רצונה לעשות כן;  היא הוסיפה לעמוד על דעתה;  והויכוח נסתיים רק עם תום הביקור. 

 

פרק ו'

עד מהרה סרו גבירות לונגבורן אל שוכנות נתרפילד.   הללו גמלו להן ביקור-תשובה במועדו כיאות.  הליכותיה הנעימות של העלמה בנט ישרו יותר ויותר בעיני מרת הירסט  והעלמה בינגלי, למרות רצונן;   ואם כי פסקו, שאמה קשה מנשוא ואחיותיה הצעירות אינן ראויות כלל שידובר עליהן, הביעו רצונן להכיר מקרוב את שתי הבנות הבכירות.  אותות-חיבה אלה גרמו נחת-רוח יתירה לג'יין;   אך אליזבת עדיין הבחינה שמץ של גבהות-לב ביחסן  אל כולם, מבלי להוציא כמעט מכלל זה אף את אחותה, ולא יכלה לרחוש להן חיבה;   אם כי ידעה שחסדן עם ג'יין הוא רב-ערך, כי מקורו בוודאי בהשפעת אחיהן.  ברור למדי היה בכל עת שנזדמנו יחדיו, שאמנם רחש לה חיבה;  וברי היה לה לא פחות מזה שג'יין נוטה  יותר ויותר לבכרו על פני אחרים, והיא נכנעת לרגש שהחל מפעם בה מאז ראתהו לראשונה, וקרובה היתה לאהבו מאוד;  אך לשמחת לבה נוכחה, שהדבר לא יוודע ברבים, כיוון שחוננה לא רק ברגש ע, זאלא אף ברוח כבושה ובסבר-פנים מתמיד, אשר גוננו עליה מפני חשדות הסקרנים.  היא גם שוחחה על כך עם רעותה, העלמה לוקאס.

"יתכן אמנם, כי נעים לו לאדם" , השיבה שארלוט, "שהוא מסוגל במקרה כגון זה לאחז עיני הקהל;  אך יש וזהירות יתירה היא בעוכרי האיש.  אם אשה מעלימה אהבתה באותה הצלחה אפילו מעיני הנאהב, עלולה היא לקפח את ההזדמנות להסב לבו אליה;  ואז תהיה האמונה שסודה כמוס אף בפני העולם כולו, נחמה מצערה.   בכל התקשרות כמעט יש כל כך הרבה הכרת-טובה או יהירות עד כי סכנה היא להניח לכל אחת מהן.   כולנו חפשים להתחיל – נטיה קלה היא טבעית למדי;  אך מעטים בינינו אמיצי-לב לאהוב אהבה של ממש  ללא עידוד כלשהו.   בתשעה מקרים מתוך עשרה, על האשה לגלות יתר חיבה מאשר יש בלבה.  אין כל ספק שאחותך מצאה חן בעיני מר בינגלי;  אך אם לא תסביר לו פנים, יתכן שיוסיף רק לחבבה ותו לא".

"אך הן היא מסבירה לו פנים במידה שאופייה נותן לה.  אם אינו רואה שלבה נמשך אחריו, פתי האיש עם הוא עדיין לא עמד על כך". 

"אל נא תשכחי, אליזה, שאין הוא מיטיב להבין לרוחה של ג'יין כמוך".

"אבל אם אשה נוטה חסד לגבר ואינה מתאמצת להסתיר חיבתה, לא יתכן שלא יגלה את סודה".

"אמנם כן, אם הוא מרבה להתראות עמה פנים.   אולם  אם כי בינגלי וג'יין מזדמנים יחדיו לעתים מזומנות למדי, אין הם שוהים מעולם שעות רבות יחדיו;   וכיוון שהם מתראים תמיד בתוך חברה גדולה ומעורבת, לא יתכן שיבלו כל רגע בשיחה בינם לבין עצמם.  על ג'יין לנצל, איפוא, כל חצי שעה שברשותה, כדי להסב לבו אליה.  לאחר שתהיה בטוחה בו, תהיה גם שהות בידה לאהוב את האיש ככל אוות-נפשה". 

"צודקת את" , השיבה אליזבת, "כשמדובר הוא רק בתשוקה להינשא כהלכה;  ואילו גמרתי אומר בלבי למצוא לי בעל אמיד, או כל בעל שהוא, בוודאי הייתי שומעת בקולך.   אך לא כן רגשי ג'יין;  היא אינה פועלת לפי תכנית.  ועדיין אין היא יודעת מה מידת חיבתה, ומהו ההגיון שבדבר.    היכרותה עמו בת שבועיים ימים בלבד היא;   רקדה עמו – בארבעה מחולות במיריטון;  בוקר אחד ראתה  בביתו ומאז סעדה עמו בחברה ארבע פעמים.  אין די בכך כדי לעמוד על אופייו". 

"כמובן שלא, כפי שאת מתארת זאת.  אילו סעדה בחברתו בלבד, היה סיפק בידה לגלות רק מה גדול תאבונו;  אולם אל לך לשכוח, כי הם בילו ארבעה ערבים יחדיו – וארבעה ערבים יכולים לחולל נפלאות".

"אמנם כן: בארבעה ערבים יכלו להסיק מסקנה, ששניהם מחבבים "ווינגט-אֵין" יותר מאשר "קוֹמרס".   אך אשר לקווים אופייניים עיקריים אחרים, אינני מתארת לעצמי שנתגלה הרבה".

"ובכן", אמרה שארלוט, "אאחל לג'יין בכל לבי שתעלה ותצליח;  וסבורתני שאילו נישאה לו מחר, היו סיכוייה לחיי אושר לא פחותים מאשר אילו חקרה את אופייו  שנים-עשר ירחים.   אושר בחיי-נשואים הוא ענין שבגורל בלבד.  אם אפילו אופיים של השנים מוּכּר  וידוע יפה לשני הצדדים, או אפילו אם דומה הוא עד מאוד, אין בכך כדי להגדיל אף כלשהו את אושרם, כי ברבות הימים הם הולכים ומשתנים ושונים זה מזה, למרבה התרעומת והרוגז;  ומוטב לדעת מעט ככל האפשר על מגרעות האיש שעליך לבלות עמו שנות חיים". 

"את מצחיקה אותי, שארלוט;  אך לא צדקת בדבריך.  יודעת את שלא צדקת וכי את בעצמך לא תנהגי כך לעולם".

כיון שאליזבת היתה טרודה בהתבוננות במר בינגלי ובהליכותיו עם אחותה, לא העלתה כלל על דעתה, שבינתיים היתה לנשוא רב ענין בעיני רעו.   מר דארסי הודה לכתחילה רק בקושי שהיא די חמודה;  בנשף המחולות נתן בה עינו ללא חיבה כלשהי;   וכאשר נפגשו בפעם הבאה, התבונן בה רק כדי לחוות ביקורת.   אולם אך הבהיר לעצמו ולידידיו שאין כמעט אף תו נאה בפניה, עמד על העובדה שהם מביעים תבונה יתירה, בשל הארשת הנאה של עיניה הכהות.  אחר תגלית זו באו כמה תגליות אחרות לא פחות מדהימות.   אם כי גילה בעינו הבוחנת למעלה מפגם אחד מבחינת התואם המושלם של דמותה, נאלץ להודות שגזרתה דקה ונאה;   ואף על פי שנוכח כי אין לה הליכות של גברת רמת-מעלה, נתפס לקלותה המשעשעת.  מכל זה לא ידעה שמץ דבר:  לגבי דידה היה רק אדם שלא ידע להנעים חברתו על איש, ושהיא לא היתה נאה בעיניו די הצורך כדי לרקוד עמה. 

הוא החל משתוקק להכירה היטיב;   וכצעד קדימה לקראת שיחה אתה, הטה אוזן לשיחותיה עם אחרים.  מעשיו לא נעלמו ממנה.  היה זה בבית סיר לוקאס כשנתכנסה שם חבורה גדולה למסיבה.  

"מה היתה כוונת מר דארסי", אמרה לשארלוט, "בהטותו אוזן לשיחתי עם הקולונל פורסטר?"

"זו היא שאלה שרק מר דארסי יכול להשיב עליה".

"אם יוסיף לעשות כן, אוכיח לו כראוי שאני רואה לכוונתו.  מבטו סטירי עד מאוד, ואם לא אחציף פנים לעומתו אתחיל עוד מעט להתיירא מפניו".

עם התקרבו אליהן  מייד לאחר זה, ללא כל כוונה אמנם להיכנס עמהן בדברים, הזהירה העלמה לוקאס את רעותה שלא לפתוח בנושא זה עמו, אולם  הסיתה את אליזבת לעשות כן, בפנותה אליו בדברים אלה –

"כלום אינך סבור, מר דארסי, שהצלחתי מאוד כאשר התגריתי זה עתה בקולונל פורסטר, באמרי שעליו לערוך לנו נשף במיריטון?"

"במרץ רב; – אך נושא זה ממריץ תמיד כל גברת".

"עד כמה מחמיר אתה ביחס אלינו!"

"כעת הגיע תורה היא שיתגרה בה", אמרה העלמה לוקאס.  "אלך, אליזה, ואפתח את הכלי ואת יודעת מה יבוא אחרי זה".

"מוזרה את כידידה! – רוצה את תמיד שאנגן ואשיר בפני כל וכל!  אילו נשאתי נפשי להיות מוסיקאית, כי אז היית לי אוצר בלום;  כיוון שלא כך הוא הדבר, אעדיף שלא להופיע בפני אלה, שבודאי רגילים הם להאזין לטובי המבצעים".   אך היות והעלמה לוקאס עמדה על דעתה, הוסיפה, "טוב ויפה; אם נגזר כך, הרי טוב".   ובתתה מבט חמוּר במר דארסי "יש אימרה ישנה ונאה עד מאוד, הידועה כאן כמובן לכל, – 'עצור ברוח בדייסה לפוח' – ואני אעצור ברוחי להשביח שירי". 

הופעתה היתה נעימה, אם כי בשום פנים ואופן לא כבירה.  אחר שיר אחד או שנים ולפני שהיה סיפק בידה להיענות לכמה בקשות להוסיף ולשיר, תפשה אחותה מארי ברוב התלהבות את מקומה לפני הפסנתר, כי מפאת היותה דלת-החן במשפחתה, טרחה הרבה להוסיף דעת וחכמה, והיתה תמיד קצרת-רוח להוכיח מה גדול כוחה. 

מארי לא חוננה לא בכשרון ולא בטעם;  ואם כי יהירותה עוררה אותה להתמיד, הרי היתה מוסיפה לה גם רוח של קפדנות  יתירה וגבהות-לב, שעלולות היו לפגוע אפילו במעלת הצטינות גדולה מזו שאליה הגיעה.   לאליזבת הפשוטה והטבעית האזינו ביתר עונג אם כי לא היטיבה לנגן כמוה;  ועם גמר  קונצ'רטו ארוך שמחה מארי לזכות בשבח ובתודה על מנגינות סקוטיות ואירלנדיות שניגנה לפי בקשת אחיותיה הצעירות, אשר יחד עם  בנות לוקאס ושנים-שלושה קצינים יצאו ברוב חדווה במחול באחת מקרנות החדר.

מר דארסי ניצב סמוך להם, כשהוא מתרעם חרש בלבו על בילוי ערב בצורה כה מחפירה, ללא שיג ושיח.   הוא היה שקוע מדי בהרהורי לבו מכדי לחוש במציאותו של סיר וויליאם לוקאס בקרבתו, עד אשר פתח זה ואמר:

"מה נחמד בילוי-זמן זה אשר לצעירים, מר דארסי!  אני אומר לך שאין טוב ממחול.  לדעתי, הוא נמנה על הגינונים המעולים בחברה נעלה".

"בוודאי, סיר;  ועוד יתרון אחד לו, שהוא מקובל על כל חברה פחותה שבעולם;   כל פרא יודע לצאת במחול".

סיר וויליאם השיב לו בבת-צחוק בלבד.  "רעך מפליא לעשות", המשיך לאחר הפסקה קלה, בראותו את בינגלי מצטרף אל החבורה;  "אין ספק מר דארסי, שאתה בעצמך בוודאי מומחה במדע זה". 

"סבורני, סיר, שראיתני, רוקד במיריטון".

"כן, כמובן.  היה זה מראה מרהיב-עין.  המרבה אתה לרקוד בסנט-ג'יימס?"

"לעולם לא, סיר".

"כלום אינך סבור שיש בכך כדי לשוות הוד ויקר למקום?"

"עד כמה שהדבר עולה בידי, איני אוצל מהודי לשום מקום".

"כלומר, יש לך בית משלך בעיר". 

דארסי קד קידה.

"אני עצמי היה בדעתי פעם להתיישב בעיר, כי חביבה עלי החברה הנעלה;  אך לא הייתי בטוח בהחלט שאווירה של לונדון ישפיע לטובה על ליידי לוקאס".

הוא נשתתק מתוך תקוה לשמוע מענה, אך בן-שיחו לא הראה כל נטיה לומר דבר;  וכיוון שבו ברגע הלכה אליזבת וקרבה אליהם, היה סבור שמן הראוי לנהוג מנהג-אבירים מובהק וקרא לעומתה:

"העלמה אליזבת היקרה, משום מה אינך יוצאת במחול?  מר דארסי:  הרשני להציג לפניך צעירה זו כבת-זוג נעימה עד מאוד.   בטוחני שלא תסרב לרקוד עם יפהפיה זו אשר לנגד עיניך".   ובנטלו את ידה היה מוכן לתתה למר דארסי, אשר הופתע אמנם מאוד, אך לא היה מסרב לקבלה, אולם היא נרתעה מייד ואמרה במבוכה קלה לסיר וויליאם:

"לא, סיר, אין בדעתי כלל לרקוד.  ובבקשה ממך, אל נא תעלה על דעתך שרגלי הוליכוני הנה מפני שביקשתי לי בן-זוג". 

מר דארסי הזמינה כיאות ברוב רצינות לכבדו במחול, אולם לשוא.  אליזבת גמרה אומר בלבה;  ואף בידי סיר וויליאם לא עלה להזיזה מהחלטתה, בנסותו להשפיע עליה.

"את מפליאה כה לעשות במחול, העלמה אליזה, עד כי התאכזרות היא מצדך למנוע ממני את האושר לראותך מחוללת;   ואם כי הג'נטלמן אינו מחבב שעשוע זה בדרך כלל, בטוחני שלא יסרב לגרום לנו תענוג לחצי-שעה".

"מר דארסי כולו נימוס" , אמרה אליזבת בבת-צחוק.

"כזה ולא אחר; אך מה הפלא, העלמה אליזה היקרה, לעומת כוח הפיתוי, אין תימה כי נכנע;   כי מי יסרב לבת-זוג כמוך?"

אליזבת שילחה מבט חד ופנתה להם עורף.   סירובה לא הפחית את ערכה בעיני הצעיר, והוא הירהר בה ביתר רצון, והנה פנתה אליו העלמה בינגלי לאמור:

"אני יודעת לנחש על מה אתה חולם בהקיץ".

"חוששני שלא".

"אתה מהרהר בוודאי, מה קשה מנשוא לבלות ערבים רבים בדרך זו – בחברה כזו;  באמונה, תמימת-דעים אני עמך.   מעודי לא הציק לי כל-כך השעמום!   התפלוּת והשאון, האפסות וההחשבה העצמית של כל בני שבט האדם המצויים בזה!   רבות הייתי נותנת כדי לשמוע אותם בעברם תחת שבט ביקורתך!".

"הנחתך בטעות יסודה, האמיני לי.   מחשבה הרבה יותר נעימה מטרידה את מוחי.   הירהרתי בעונג הרב שיכולות להעניק זוג עינים נאות בפני אשה חמודה".

העלמה בינגלי נעצה מייד את עיניה בפניו כי משתוקקת היתה לשמוע מפיו, מי היא הגברת אשר זכתה להשרות עליו הרהורים כאלה.  מר דארסי השיב בעוז-רוח רב:

"העלמה אליזבט בנט".

"העלמה אליזבט בנט!" חזרה העלמה בינגלי.  "אני כולי תימהון.   מאימתי נתחבבה עליך כל-כך?  בבקשה ממך, אימתי עלי לאחל לך רוב אושר?"

"שאלה זו ממש ציפיתי לשמוע מפיך.  דמיונה של אישה פזיז מאוד;  מקפץ הוא בין רגע מחיבה לאהבה ומאהבה לנשואין.  ידעתי שעוד מעט ותאחלי לי רוב אושר". 

"לאו דווקא, אם תוסיף להיות רציני כל-כך בנדון זה, אראה בענין זה כמנוי וגמור.  ובאמונה, שתהיה לך חותנת רבת-קסם, ותמיד, כמובן, תשב עמך בפִמְבֶרְלִי".

הוא הקשיב לדבריה בשוויון-נפש גמור בעוד היא משתדלת לשחק בדרך זו;  וכיון ששלוות-רוחו העידה שהכל בסדר, המשיכה ככה ולא נתנה עוד מעצור לשנינותה.

 

פרק ז'

רכושו של מר בנט כלל כמעט רק אחוזה שהכניסה אלפיים לשנה, שלמזלן הרע של בנותיו, נועדה, בגלל העדר יורשים זכרים, לשאר-בשר  רחוק;  ורכוש אימן, שאמנם היה רב לצרכי מעמדה היא בחיים, לא יכול למלא את החסר.  אביה היה פרקליט במיריטון והניח לה ארבעה אלפים לירה.

היתה לה אחות נשואה לאיזה מר פיליפּס, לבלר אצל אביהן, שירש את מקומו בעסק, ואחר שעסק בענף מסחרי הגון בלונדון.

הכפר לונגבורן שכן במרחק של מיל בלבד ממיריטון;   מרחק נוח למדי לעלמות הצעירות, שנשאו נפשן שמה, כרגיל, שלוש או ארבע פעמים בשבוע, כדי למלא חובתן כלפי דודתן  וכלפי חנות הכובענית, אשר מעבר לרחוב.   המדקדקות במובן זה היו ביחוד שתי בנות-הזקונים, קאתרין ולידיה;   מוחותיהן היו ריקים יותר מאלה של אחיותיהן, וכאשר לא מצאו להן התעסקות טובה יותר ראו משום הכרח בטיול למיריטון כדי לבלות בו שעות הבוקר וכדי לשאוב חומר לשיחת הערב;  ולמרות זה שהסביבה הכפרית דלה בחדשות, הצליחו תמיד להיוודע דבר מפי דודתן.  לעת-עתה לא חסרו להן לא ידיעות מרעישות ולא רוב צהלה, כי באחרונה הגיע חיל-המיליציה לפלך, והוא עמד להישאר שם כל החורף ולהקים במיריטון את מטהו הראשי.

ביקוריהן אצל מרת פיליפּס  היו כעת מקור לידיעות מענינות.   מדי יום ביומו הוסיפו דעת על שמות הקצינים וקשרי-המשפחה שלהם.  אף מקום מגוריהם לא נשאר עוד בגדר סוד ולבסוף נתוודעו אל הקצינים עצמם.  מר פיליפּס סר אל כולם וכך פתח בפני שארות-בשרו מקור לא-אכזב של חדווה, שטרם ידעו כמוהו.  לא יכלו עוד לשוחח אלא בקצינים בלבד;  ורכושו הרב של מר בינגלי, אשר שמעוֹ בלבד הלהיב לב אימן, היה כאין וכאפס בעיניהן לעומת התפארת של מדי הקצין.

בוקר אחד, אחר שמר בנט הטה אוזן ללהגן הרב על נושא זה, העיר בקרירות רבה: 

"מכל מה שעלה בידי להסיק מדרך להגכן, מובטחני שהנכן שתי הנערות האווילות ביותר בסביבה.   זה כבר חשדתי בכך, אך כעת שוכנעתי שאמנם כך הוא.

קאתרין נפלה ברוחה ולא השיבה דבר;   אך לידיה היתה שוות-נפש בתכלית והמשיכה להביע את הערצתה לקפּטן קארטר.   היא קיוותה להתראות עמו עוד בו ביום, כיוון שלמחרת בבוקר יצא לדרכו ללונדון.

"תמיהה אני עליך, יקירי", אמרה מרת בנט, "שאתה נכון להכריז על ילדיך שלך שהם אווילים.   אילו היה בדעתי להקל בכבוד הילדים של מישהו, הרי על כל פנים לא בכבוד ילדי אני". 

"אם ילדי הם כסילים, עלי לדעת זאת תמיד נכון".

"כן;  אך רצה הגורל  וכולם נבונים מאוד".

"משלה אני את נפשי כי זוהי הנקודה היחידה שאין אנו תמימי-דעים בה.   קיוויתי בלבי שרגשותינו תואמים מכל הבחינות, אולם לעת-עתה עלי לחלוק עליך, כי לדעתי שתי בנותינו הצעירות סכלות הן מאין כמוהן.

"וכי מה אתה סבור, מר בנט יקירי, שתהא לשתי נערות כמוהן בינת אביהן והורתן?  בהגיען לשנות חיינו, מובטחתני שלא תטרדנה מוחן בקצינים.   זכורתני ימים, שאף אני שמתי עיני החומדת במעיל-שרד אדום, – ואף היום אנהה אחריו במעמקי לבי;   ואם ירצה קולונל צעיר והדור, עם חמשת או ששת אלפים לשנה, באחת מבנותינו, לא אומר לו לאו.   סבורתני, שהקולונל פורסטר נראה נאה למדי בבגדי-השרד אשר לו בנשף אצל סיר וויליאם".

"אמא" , קראה לידיה, "דודתי אומרת שהקולונל פורסטר והקפּטן קארטר אינם מרבים עוד לסור אל העלמה וואטסון כשם שנהגו בראשית בואם;  רואה היא אותם כעת מתמהמהים לעתים מרובות בספרית קלארק". 

לא היה סיפק בידי מרת בנט להשיב, כי שליח נכנס החדרה ובידו פתק שנועד לעלמה בנט;  מנתרפילד נשלח והשליח חיכה לתשובה.  עיני מרת בנט הבהיקו מרוב נחת ובעוד בתה מעיינת בכתוב, קראה ברוב סקרנות:

"ובכן, ג'יין, מאין בא?  במה המדובר?  מה נאמר בו?  מהרי ג'יין וספרי לנו;  הזדרזי , חמדת-לבי".

"מהעלמה בינגלי", אמרה ג'יין וקראה את הכתוב בקול רם: 

ידידתי היקרה,

אם רחמיך לא יכמרו עלינו ולא תבואי לסעוד עם לואיזה ועמי, כי אז צפויה לנו סכנה שנשנא  אשה את רעותה עד סוף ימינו;  כי יום תמים של טֶאט-אַ-טָאט בין שתי נשים סופו קטטה ומדון.  חושי ובואי מיד עם קבלת זאת.  אחי והג'נטלמנים סועדים בחברת הקצינים.

שלך לנצח,

קארולין בינגלי

"עם הקצינים!" קראה לידיה;  תמהה אני על דודתי שלא סיפרה לנו דבר".

"סועדים מחוץ לבית", אמרה מרת בנט;  "מזל ביש".

"האוכל לנסוע במרכבה?"  שאלה ג'יין.

"לא, יקירה, מוטב שתרכבי על סוס, כי גשם ממשמש ובא ותיאלצי ללון שם הלילה".

"תכנית נאה היתה זו", אמרה אליזבת, "אילו היית בטוחה שלא יציעו לשלחה לביתה".

"אבל הג'נטלמנים יסעו במרכבת מר בינגלי למיריטון;   ולמשפחת הירסט אין סוסים משלה".

"מעדיפה אני לנסוע במרכבה".

"אבל, יקירתי, בטוחה אני שאביך לא יוכל לוותר על הסוסים.  הרי הם דרושים בחוה;  הלא כן, מר בנט?"

"הם דרושים בחווה לפרקים מרובים יותר משאני מצליח להשיגם".

"אך אם יעמדו היום לרשותך", אמרה אליזבת, "תשיג אמי את מטרתה".

לבסוף הצילה מפי אביה הודאה שאמנם הסוסים עסוקים;   וג'יין נאלצה, איפוא, לצאת לדרכה ברכיבה על סוס, בעוד אימה מלווה אותה בניחושי חדווה רבים, שיהיה יום סגריר.  ונבואתה נתאמתה;   ג'יין לא הרחיקה הרבה וגשם סוחף התחיל יורד.   אחיותיה חרדו לה, אך הורתה עלזה מאוד.  הגשם ירד ללא הפוגה כל הערב;  ג'יין לא יכלה, כמובן, לשוב.

"רעיון מוצלח הוא שעלה על דעתי!"  חזרה מרת בנט כמה פעמים, כאילו בזכותה היא בלבד ירד הגשם.   עד למחרת בבוקר לא ידעה מה גדולה הצלחת מזימתה.  עודם מסובים לפת-שחרית והנה הופיע משרת מנתרפילד , שהביא את האיגרת הבאה בשביל אליזבת:

ליזי היקרה לי מכל. – אינני חשה עצמי בטוב הבוקר, כנראה מפאת הגשם שהרטיבני אתמול כליל.  ידידי הטובים אינם רוצים כלל לשמוע על שובי הביתה עד אשר יוטב לי.   הם עומדים על דעתם, שעלי לראות את מר ג'ונס. –  אל תיבהלו, איפוא, אם  תגיעכם השמועה שביקרני – כי מלבד גרוני הניחר ומיחוש-ראשי, אינני קובלת על מאומה.                    שלך וכו'. 

"ובכן, יקירה", אמר מר בנט, לאחר שאליזבת סיימה את קריאת האיגרת בקול רם, "אם בתך תחלה במחלה אנושה, ואם תמות – נתנחם, לכל הפחות, בדבר אחד, והוא שהכל נעשה ברדיפה אחר מר בינגלי ובהתאם להוראותיך".

"אינני חוששת כלל למותה.   בני אדם אינם מתים מהצטננויות קלות וזעירות.  בוודאי יטפלו בה כהלכה.  כל זמן שתישאר שם ילך הכל למישרין.  הייתי הולכת לבקרה, אילו עמדה במרכבה לרשותי".

אליזבת, שדאגתה הכנה לא נתנה לה מנוח, גמרה אומר בלבה ללכת אליה, אם כי המרכבה לא עמדה לרשותה;   וכיוון שחלקה לא היה עם הפרשים, היתה לפניה רק דרך אחת, ללכת ברגל.  היא הודיעה באמנם כן תעשה.

"מנין לא מחשבה כל אווילית", קראה האם, "עד כדי להגות רעיון של שטות וללכת בבוץ הזה!  וכי מה מראה יהיה לך בבואך שמה?"

"מראה נאה למדי כדי לראות את ג'יין, – וזו כל מגמתי". 

"היש בדברים אלה, ליזי, משום רמז כלפי", אמר אביה, "שאשלח להבהיל את הסוסים?"

"באמונה שלא.  אינני רוצה לוותר על הטיול.   המרחק כמוהו כאפס וכאין, כשיש לו להולך מגמה לפניו;  שלושה מילין בלבד.  אשוב לארוחת הצהריים".

"מן הראוי שאביע את הערצתי לזריזותך ולרצונך כי עז לעשות צדקה וחסד", העירה מארי, "אולם על השכל שומה להתוות דרך לרגש הדוחף;  לדעתי, יש לשמור על היחס השווה בין המאמץ והצורך".

"אנו נילווה אליך עד מיריטון", אמרו קאתרין ולידיה.  אליזבת נאותה להן ושלוש העלמות יצאו יחדיו לדרך.

"אם נחישה צעדינו"" אמרה לידיה בצעדן קדימה, "אולי נספיק מייד להתראות עם הקפטן קארטר, לפני לכתו מזה".

במיריטון נפרדו;  שתי הצעירות שמו פעמיהן לבית אחת מנשות הקצינים, ואליזבת המשיכה בדרכה יחידה, עוברת בצעד פזיז משדה אל שדה, מקפצת על פני גדרות ומדלגת על שלוליות בקוצר-רוח וברוב מרץ עד שמצאה עצמה לבסוף ניצבת לפני הבית, בפיק קרסולים, בגרבים מרובבות ובפנים לוהטות מחומו של מאמץ.

היא הוכנסה לקיטון של פת-השחרית, שנתכנסו בו כל בני-הבית, פרט לג'יין.  הופעה היכתה את המסובים בתימהון רב.   מרת הירסט והעלמה בינגלי לא יכלו להעלות כלל על דעתן, שאמנם עברה יחידה לנפשה דרך של שלושה מילין בבוקר השכם של יום סגריר;   ואליזבת בטוחה היתה שבזו לה בלבן על כך, אך בכל זאת קיבלוה ברוב נימוס;   במנהג אחיהן  עמה היה משהו טיוב מנימוס, – היה בו מאור-פנים ונדיבות-לב.   מר דארסי  דיבר מעט מאוד ומה הירסט לא פצה פיו.   הראשון לא ידע נפשו מחמת התפעלות מתפארת פניה בלהט המאמץ, והספק כסס בלבו אם המקרה מצדיק את בואה יחידה ממרחקים.  האחרון היה שקוע ראשו ורובו בפת-השחרית.

על שאלותיה לשלום אחותה לא השיבו תשובות משמחות.   שנתה של העלמה בנט נדדה בלילה, ואם כי קמה על רגליה היא קודחת ואינה מסוגלת לצאת מחדרה.   אליזבת שמחה שהוליכוה אליה מייד;   וג'יין, אשר נמנעה מלהביע באיגרתה מה השתוקקה לביקור זה, עלצה מאוד לקראתה.   אך לא היתה נוטה לשיחה ארוכה;  וכאשר הניחה אותן העלמה בינגלי ביחידות, לא יכלה אלה להביע במלים קצרות בלבד מה אסירת-תודה היא על נדיבות-הלב שנוהגים כלפיה.   אליזבת טיפלה בה בדומיה. 

עם תום פת-השחרית ארחו להן האחיות לחברה;  ואפילו החלו להתחבב על אליזבת, בראותה מה רבות החיבה והדאגה שהוכיחו לג'יין.   הרוקח בא;  ולאחר בדקוֹ את החולה אמר, כפי שאפשר היה לשער מראש, שלקתה בהצטננות עזה, שיש להתאמץ ולהתגבר עליה;  יעץ לה לשוב למיטתה והבטיח  לשלוח לה תרופות.  עצתו נתקבלה מייד, כי סימני הקדחת הלכו ופשו ומיחושי-ראשה גברו.   אליזבת לא נטשה חדרה אף לרגע, ואף שאר הגבירות לא נעדרו לעתים ממושכות;   כיוון שהגברים הלכו, לא מצאו להן עניין אחר לענות בו.

בהלום השעה שלוש, חשה אליזבת שהגיעה שעתה ללכת.   ולמורת רוחה הודיעה על כך.   העלמה בינגלי הציעה לה את מרכבתה;  ואילו היו מפצירים בה היתה נעתרת, אך אותה שעה הביעה ג'יין את מגינת-לבה על פרידתה מעליה, עד כי העלמה בינגלי נאלצה להחליף את הצעת המרכבה בהזמנה להישאר לעת עתה בנתרפילד.   אליזבת  נעתרה ברוב תודה לבקשתה.  ללונגבורן  נשלח משרת להודיע למשפחתה שהיא נשארת ולהביא בחזרה משלוח מלבושים.

 

פרק ח'

בשעה חמש פרשו שתי הגבירות להחליף בגדיהן, ובשש ומחצה הוזמנה אליזבת לארוחת הצהריים.   על שאלות הנימוס אשר הומטרו עליה, שמהן  גרמה לה עונג בעיקר שאגתו הכּנה של מר בינגלי, לא יכלה להשיב תשובה חיובית למדי.  במצבה של ג'יין לא חלה כל הטבה.   בשמוע זאת האחיות חזרו שלוש או ארבע פעמים ואמרו, מה דואב לבן, מה נורא ללקות בהצטננות עזה, ומה מאוד אינן אוהבות לשכב על ערש-דווי;  אחר זה נשכח כל העניין מלבן;  שוויון-נפשן כלפי ג'יין, כשלא היתה לנגד עיניהן, עורר שוב בלבה של אליזבת  את רגשי האיבה שרחשה כלפיהן מלכתחילה.  

אחיהן היה היחיד בחבורה כולה אשר לא גרם לה עגמת-נפש.

דאגתו לג'יין היתה בולטת, ואילו אותה, את אליזבת, התהלך בחביבות יתרה;   עד כי שוב לא חשה את עצמה כגוף זר, כפי שסברה שהיא נראית בעיני אחרים.  מלבדו לא הסב כמעט איש לבו אליה.  העלמה בינגלי נתנה דעתה אך ורק על מר דארסי, ואחותה כמעט לא פחות ממנה;   ומר הירסט, שאליזבת היסבה לצדו, איש עצל מטבעו, אשר כל חייו לא היו אלא אכילה גסה, משקה בשפע, ומישחק בקלפים, לא מצא מלים בפיו  לומר לה דבר, לאחר שנוכח שהיא מבכרת מאכל פשוט על צלי עם תוספות בטעם צרפת.

עם תום הארוחה, חזרה מייד אל ג'יין, ואך יצאה מהחדר החלה העלמה בינגלי לדבר בגנותה.   הליכותיה לא ישרו בעיניה כלל וכלל – גאון-לבב וחוצפה כרוכים יחדיו;   שיחתה דלה, ללא סגנון, ללא טעם וללא נוי.  מרת הירסט היתה תמימת-דעת עמה והוסיפה:

"בקיצור, אינה מצטיינת במאומה וכל כוחה ברגליה בלבד.   לאולם לא אשכח את מראיה הבוקר.  היא דמתה כמעט לפרא-אדם".

"הצדק עמך, לואיזה, בקושי עצרתי בצחוקי.  אוילות היתה זו מצדה לבוא הנה!  על שום מה עליה להתרוצץ בדרכים, האם משום שאחותה לקתה בצינה?  ושערה כה פרוע, כה מדובלל!".

"כן, ושמלתה התחתונה;  מקווה אני שראיתם את שמלתה התחתונה, בטוחה אני בהחלט שטבלה שש אצבעות ברפש, והשמלה שנפרשה כדי לכסות עליה לא עשתה מלאכתה באמונה".

"תיאורך, לואיזה, מדוייק אולי עד מאוד", אמר בינגלי, "אך כל זה נעלם ממני.   כסבור הייתי, שהעלמה אליזבת בנט נראתה הבוקר בהיכנסה החדרה נאה עד מאוד.  לא שמתי לבי לשמלתה התחתונה שנזדהמה".

"בטוחני, מר דארסי, שמעיניך לא נעלמה", אמרה העלמה בינגלי, "ונוטה אני להאמין שאתה לא תאבה לראות את אחותך, כשהיא מציגה עצמה לראווה".

"כמובן שלא".

"ללכת שלושה או ארבעה או חמישה מילין או כמה שהלכה, כשהיא טובלת ברפש עד למעלה מקרסוליה, ויחידה, יחידה לנפשה!  מה כוונתה בזה?  נדמה לי שכוונתה להוכיח עצמאות יהירה מהסוג הגרוע ביותר ושוויון-נפש קרתני ביותר כלפי כל דרך-ארץ".

"כוונתה להוכיח אהבה גדולה לאחותה, אהבה הראויה לשבח", אמר בינגלי.

"חוששתני, מר דארסי", העירה העלמה בינגלי מפה לאוזן, "שהרפתקה זו השפיעה אולי על הערצתך את עיניה הנאות".

"לאו דווקא", השיב: "המאמץ שיווה להן יתר נהרה".    שתיקה קלה השתררה אחרי דברוֹ ואז פתחה מרת הירסט מחדש ואמרה:

"רוחשת אני חיבה יתירה לג'יין בנט, – נערה מתוקה היא מאוד, ומאחלת אני לה בכל לבי שתינשא כהלכה.  אך כאשר יש לה לנערה אב ואם  כאלה ושארי-בשר כה המוניים, חוששתני שאין סיכוייה מרובים".

"נדמה לי, כי אמרת פעם, שדודן הוא פרקליט במיריטון?"

"כן;  ועוד אחד להן המתגורר אי-שם סמוך לצ'יפסייד".

"כביר!", הוסיפה אחותה;  ושתיהן צחקו בכל לב. 

"אילו היו להן דודים לרוב עד כדי למלא את כל צ'יפסייד", קרא בינגלי, "לא היה נגרע אף שמץ מנעימותן".

"אך יש בכך למעשה כדי להפחית עד מאוד את סיכוייהן להינשא לאנשים בעלי מעמד של כבוד כלשהו בעולם", השיב דארסי.

על זה לא השיב בינגלי דבר;  אך אחיותיו הסכימו לכך בכל לב וכיוונו ברוב שמחתן שעה קלה את חיצי לעגן כלפי שארי-בשרה ההמוניים של ידידתן היקרה.

אולם בצאתן מקיטון-האוכל ובפנותן אל חדרה, חידשו לבביותן כלפיה וישבו עמה עד שנקראו לשתיית הקפה.  ג'יין היתה עדיין בכל רע, ואליזבת סירבה לעזבה עד שעת ערב מאוחרת, כשראתה, לנחמת-לבה, כי התנמנמה  מעט ואז סברה שמן הראוי, אם כי לא מן הנעים, לרדת למטה.  בהיכנסה אל הטרקלין מצאה את החבורה כולה משחקת בלוּ.   מייד הזמינוה להצטרף אל הטרקלין;  אך כיוון שחשבה כי משחקם הוא למעלה מיכולתה, סירבה באמתלה שבשל אחותה לא תשחק והוסיפה, שתשעשע עצמה בספר  בשעה הקצרה שתוכל לשהות למטה.   מר הירסט  נתן בה עינים תמיהות.

"המעדיפה אַת קריאה על קלפים?" אמר הלה;   "תופעה מיוחדת במינה". 

"העלמה אליזבת בנט", אמרה העלמה בינגלי, "בזה בלבה לקלפים.   כל מעייניה בקריאה וכל דבר אחר לא ימשוך את לבה".

"אינני ראויה לא לתהילה כזו ואף לא לשבט בקורתך", קראה אליזבת;  "לא כל מעייני בספרים, ודברים רבים אחרים גורמים לי הנאה יתירה". 

"מובטחני שהטיפול באחותך גורם לא הנאה יתירה", אמר בינגלי, "ומקווה אני שתסב לך בקרוב נחת-רוח יתירה, כי תשוב לאיתנה".

אליזבת הודתה לו ממעמקי לבה ואז פנתה ללכת לעבר שולחן, שהיו מוטלים עליו כמה ספרים.   מיד הציע להמציא לה גם ספרים אחרים מכל טוב ספרייתו.

"מי יתן ואוסף ספרי היה גדול יותר והיית מפיקה הנאה ממנו וזוקפת את זה על חשבוני;  אך ברנש עצל אני;  ואם כי ספרי אינם מרובים, יש לי יותר ממספר אלה שעיינתי בהם מעודי".

אליזבת הבטיחה, שתסתפק בהחלט באלה המצויים בחדר.

"משתוממת אני", אמרה העלמה בינגלי, "שאבי הניח אוסף ספרים כה דל.   מה נפלאה הספריה אשר לך, מר דארסי, בפמברלי!".

"מן הראוי שתהא טובה", השיב, "כי הרי היא פרי עמל של דורות רבים".

"מלבד זה הרבית להוסיף עליה בעצמך – רוכש אתה תמיד ספרים".

"אינני יכול להבין כיצד אפשר להזניח בימים אלה ספריה משפחתית".

"להזניח! בטוחני שאתה אינך מזניח דבר העלול לפאר את משכן-האצילים הנאה אשר לך.   מי יתן, צ'ארלס, וכשתקים את ביתך יהיה מראהו לפחות כמחצית תפארת פמברלי".

"מי יתן ויהיה".

"אך עצתי לך לרכוש אחוזתך באותו הפלך ותהיה לך פמברלי למופת.  אין מחוז נאה מדרבישיר באנגליה כולה" 

"בכל לבי מוכן אני לרכוש את פמברלי עצמה אם דארסי ימכרנה".

"מדברת אני, צ'ארלס, על מה שבגדר האפשר".

"בי נשבעתי, קארולין, כי לדעתי יותר קל להשיג את פמברלי בממון מאשר בחיקוי".

אליזבת הטתה אוזן קשובה כל כך למדובר, עד כי יכלה להסב לבה  אך מעט לספרה;  ועד מהרה הניחה אותו מידה, קרבה אל שולחן הקלפים וקבעה מקומה בין בינגלי ואחותו הבכירה, כדי לחזות במשחק.

"הגדלה קומתה של העלמה דארסי בהרבה מאז האביב?"  אמרה העלמה בינגלי, "המגיעה כבר קומתה לקומתי?"

"סבורני שכן.  קומתה היום כקומת העלמה אליזבת בנט, או אף גדולה מזו". 

"מה משתוקקת אני לשוב לראותה!  מעודי לא פגשתי אדם שנעם לי כמוה.   איזו הופעה, איזה הליכות.  ומשכילה היא כל-כך בשביל גילה.  נגינתה בפסנתר  מצויינת".

"תמוה בעיני", אמר בינגלי, "מאַין אורך-הרוח לכל העלמות הצעירות להיות מושלמות כל-כך בכל המעלות".

"כל העלמות מושלמות!  צ'ארלס יקירי, מה כוונתך לומר?"

"כן, סבורני שכולן.  כולן מציירות תמונות, מתקינות בד למחיצות, טוות ורוקמות.  כמעט שאינני מכיר אחת שידה לא רב לה בכל אלה;  ובטוחני שלא שמעתי שידובר לראשונה בעלמה, מבלי שייאָמר שהיא מושלמת בכל המעלות".

"מושגך על היקף ההשתלמות הכללית"" אמר דארסי, " הוא אמיתי בהחלט.   משתמשים במלה לגבי נשים רבות שלא זכו לה, אלא בשל תחרית מעשה רשת או מחיצה שהתקינו;    אך רחוק אני מלהיות תמים-דעים עמך בהערכתך הכללית את הגבירות.  לא אוכל להתפאר  ולומר שאני מכיר בכל חוג מיוּדעותי למעלה מחצי תריסר מושלמות באמת".

"בטוחני שאף אני לא", אמרה העלמה בינגלי.

"כי אז", אמרה אליזבת, "הנך כולל בודאי במושגך על האשה המושלמת הרבה מאוד".

אמנם כן;  אני כולל בכך הרבה מאוד".

"אה, כמובן", קראה עוזרתו הנאמנה, "זו שאינה  עולה בהרבה על הטיפוס המקובל לא תיחשב באמת למושלמת.  כדי לזכות בתואר זה, על האשה להיות בקיאה במוסיקה, בזמרה, בציור, במחול ובלשונות המודרניות.   מלבד זה עליה להצטיין במשהו במנהגיה, במהלכה בנעימת קולה, במדברה ובביטוייה, אחרת לא תהיה ראויה למלה מושלמת במלוא מובנה".

"עליה להיות מחוננת בכל אלה", אמר דארסי, "ונוסף לכל עליה להצטייד בעוד משהו יותר ממשי, כלומר לפתח את שכלה בקריאה מרובה".

"איני תמיהה עוד שאתה מכיר שש נשים מושלמות בלבד.  פלא בעיני שאתה מכיר אפילו אחת".

"האם ביקורתך על בנות-מינך חמורה כל-כך  עד כדי להטיל ספק באפשרות כזו?"

"אשה כזו לא ראיתי מעודי.  לא ראיתי מעודי שכל טוב וטוב-טעם, שיקול-דעת ותפארת-חן, במידה רבה כל כך שאתה מתאר, כולם בכפיפה אחת".

מרת הירסט והעלמה בינגלי התנגדו שתיהן בקולי קולות לספק הבלתי- צודק המרומז בדבריה;  הן מחו שתיהן בתוקף ואמרו, שמיוּדעות רבות להן שהתיאור הולם אותן, עד שמר הירסט השקיט אותן וקבל ברוב מרירות על שהן מסיחות את דעתן מהנעשה לנגד עיניהן.  כיוון שהשיחה הגיעה אז לקיצה ללא תקווה להתחדש, מיהרה אליזבת מייד לאחר זה ויצאה מהחדר. 

"אליזה בנט", אמרה העלמה בינגלי, כשרק הוגפה הדלת מאחריה, "היא אחת מאותן העלמות, המבקשות להתנאות בפני בני המין השני על ידי ביטול בנות-מינה;  וההצלחה מאירה לה פנים, בוודאי, אצל גברים רבים;   אך, לדעתי, אמצעי עלוב הוא זה ודרך שפלה למדי". 

"אין כל ספק", השיב דארסי, שכלפיו בעיקר כיוונה הערתה, "שיש שפלות רבה באמצעים שהגבירות מתבזות בהם לפרקים, כדי לשאת חן.  כל שמתקרב לערמומיות הוא מתועד עד מאור". 

העלמה בינגלי לא שבעה נחת יתירה מתשובתו וניטל חשקה להמשיך  בנושא.

אליזבת הצטרפה שוב לחבורתם רק כדי לומר שמצב אחותה הורע, וכי לא תוכל לעזבה.  בינגלי האיץ בהן להבהיל מייד את מר ג'ונס, בעוד שאחיותיו היו משוכנעות בהחלט שאין כל תועלת בעצת מומחה כפרי, וכי מוטב לשגר  שליח העירה אל אחד הרופאים ידועי-השם.   על כך לא רצתה  אליזבת לשמוע;  היא היתה נוטה להסכים להצעת אחיהן.  הוחלט שאם לא תחול הטבה  של ממש במצבה של העלמה בנט, יבהילו בבוקר השכם את מר ג'ונס.  רוחו של מר בינגלי נעכרה;  אחיותיו הצהירו שהן עגומות מאוד.  אך בכל זאת ניחמו עצמן ברוב צערן אחרי פת-ערבית בדוּאֵטים, בעוד שהוא לא יכול למצוא דמי לנפשו, אלא במתן הוראות למנהלת המשק להסב את כל תשומת-הלב האפשרית לעלמה החולה ולאחותה.

 

פרק ט'

את רוב הלילה בילתה אליזבט בחדר אחותה, ולעת בוקר יכלה לשלוח ברוב עונג תשובה משביעת-רצון על שאלות מר בינגלי שנמסרו בבוקר השכם מפי משרתת הבית ואחר כך מפי שתי גבירות מהודרות שעבדו בשירות אחיותיו.  אך למרות הטבה זו, ביקשה לשגר איגרת ללונגבורן עם הצעה לאמה לסור אל ג'יין, כדי לעמוד במו עיניה על מצבה.   האיגרת שוגרה מיד, והבקשה נתמלאה  עד מהרה.   מייד לאחר פה-השחרית המשפחתית הגיעה מרת בנט בלווית שתי בנותיה הרכות לנתרפילד.

אילו סברה מרת בנט, שסכנה צפויה לג'יין, בודאי שהיתה מתעצבת מאוד אל לבה;   אולם לאחר שנוכחה במו עיניה, כי המחלה אינה מדאיגה, לא השתוקקה כלל שג'יין תחלים מייד, כי בשובה לאיתנה תיאלץ, בוודאי, לעזוב את נתרפילד.  ולכן לא הטתה כלל אוזן לעצת בתה שיעבירוה הביתה.   אף הרוקח, שהגיע כמעט יחד עמה, לא סבר שכדאי לעשות כן.  אחר שבתה שעה קלה עם ג'יין, ולאחר שהעלמה בינגלי הופיעה והזמנה בפיה, עברו עמה האם ושלוש בנותיה אל הקיטון של פת-השחרית.  בינגלי הקביל פניהן בהבעת תקווה, כי מרת בנט לא מצאה את העלמה בנט חולה יותר משדימתה בלבה.

"הרבה יותר רע משחשבתי, סיר", היתה תשובתה.   "חולה היא מאוד ואין להעבירה מזה.  מר ג'ונס  אומר שאסור לנו בכלל להעלות על הדעת להעבירה.  ניאלץ להמשיך ולנצל עוד מעט את נדיבות-לבך". 

"להעבירה!", קרא בינגלי, "אין להעלות מחשבה כזו על הדעת.  בטוחני שאחותי לא תרצה לשמוע כלל על העברתה מזה".

"יכולה את להיות, גברתי, סמוכה ובטוחה", אמרה העלמה בינגלי בנימוס צונן, "שהעלמה בנט לא תחסר דבר בעודה עמנו".

מרת בנט העתירה עליהם דברי תודה בשפע.

"בטוחתני", הוסיפה, "שלולא היו לה ידידים טובים כמוכם, איני יודעת מה היה גורלה, כי חולה אנושה היא, מתענה מאוד, אמנם באורך-רוח מאין כמוהו, כי זו דרכה מאז ומתמיד;  מזג טוב לה ללא דופי, שלא פגשתי כמותו מעודי.  אומרת אני לפרקים לשאר נערותי, שכמוהן כאין לעומתה.  מקום נחמד לך, מר בינגלי, עם נוף מקסים הנשקף לעבר שביל החצץ.  איני מכירה עוד מקום בארץ נאה כנתרפילד.   מקווה אני שלא תקום ותעזבנו לפתע, אם כי נשכר לך לתקופה קצרה בלבד". 

"כל מזה שאני עודה נעשה בחפזה", השיב הוא, "ואם אגמור אומר לעזוב את נתרפילד, אסתלק מזה במשך חמש דקות.  אך כרגע אני רואה עצמי כאן תושב קבוע".

"כך שיערתי בראותי אותך, ולא אחרת", אמרה אליזבת.

"כלומר, מתחילה את להבין לרוחי?" קרא הוא, בפנותו אליה.

"אה, כן;  מבינה אני יפה לרוחך".

"מי יתן והיה זה לשבחי;  אך חוששני שראוי אני לרחמים, אם כה קל לחדור לצפונותי". 

"תלוי.  אין מן ההכרח שאופי עמוק ומסובך יהא ראוי ליותר או לפחות הערכה מאופי כשלך".

"ליזי", קראה אמה, "זכרי היכן את, ואל תתני חופש לרוחך הפראית כעשותך למורת-רוחנו בבית".

"לא ידעתי כלל", אמר בינגלי מייד, "שאת בקיאה בחכמת האופי.  זה הוא בוודאי מחקר משעשע מאין כמוהו".

"כן;  אך המשעשעים ביותר הם בעלי האופי המסובך.  זהו, לפחות, יתרונם האחד".

"הכפר", אמר דארסי, "יכול לספק בדרך כלל נושאים מעטים למחקר מסוג זה.  באיזור כפרי חיים בחברה מצומצמת וחדגונית מאוד".

"אך בני-האדם עצמם משתנים כה הרבה, עד כי תמיד אפשר לגלות בהם מן החידוש".

"אמנם כן", קראה מרת בנט שנפגעה מזלזולו בסביבה הכפרית.

"אוכל להבטיחך, שלא מעט מזה מתרחש והולך אף בכפר, ממש כמו בעיר".

הכל הופתעו;  ודארסי נתן בה עיניו לרגע ואחרי כן פנה עורף בדומיה.  מרת בנט, אשר דימתה בנפשה  שנחלה ניצחון מוחלט, המשיכה כמנצחת:

"איני רואה מה יתרון יש ללונדון על הכפר, מלבד בתי-המסחר ומוסדות ציבוריים.  הכפר הוא הרבה יותר נעים, לא כן, מר בינגלי?"

"בשבתי בכפר", השיב הלה, "איני רוצה מעודי לעזבו;  ובשבתי בעיר הריני חש כמעט אותו הדבר.  לכל אחד יתרונות משלו ויכול אני ליהנות גם מזה וגם מזה".

"זהו;  משום שמזג טוב לך.  אולם בעיני ג'נטלמן זה", היא נתנה עיניה בדארסי, "ערכו של הכפר כאפס וכאין".

"טעות היא בידך, אמא", אמרה אליזבת, מסמיקה בשל דברי האם.  "לא הבינות  לרֵעו של מר דארסי.  הוא התכוון רק לומר, שבכפר אין נפגשים במבחר כה רב של בני-אדם כמו בעיר, ועליך להודות שהצדק עמו". 

"כמובן, יקירתי, איש לא אמר שכן;  אך אשר לסברה, שאין פוגשים בני-אדם רבים בסביבה זו, סבורתני שיש רק מעט סביבות מאוכלסות יותר.  יודעת אני, לפחות, שסועדים אנו בחברת עשרים וארבע משפחות".

בינגלי עצר בצחוקו רק משום כבודה של אליזבת.  אחותו, שהיתה פחות עדינה, כיוונה עינה אל מר דארסי בבת-צחוק רבת-משמעות.  אליזבת רצתה  לומר משהו כדי להסיח את דעת אמה ושאלה אותה אם שארלוט לוקאס ביקרה בלונגבורן מאז היעדרה משם.

"כן;  אתמול באה עם אביה.  מר בינגלי, איזה איש נעים הוא סיר וויליאם, – הלא כן?  אדם מובהק של החברה המעולה, בעל  נימוסים נאים וכה נוח לבריות!  תמיד מלה בפיו לכל אדם.  כזה הוא איש רם-היחס בעיני;  ואותם בני- האדם, החשובים בעיני עצמם כיד הדמיון הטובה עליהם, ומעולם אינם פוצים פה, רחוקים מלהיות ראויים להערכה".

"האם שארלוט סעדה עמכם?"

"לא;  רצתה לשוב לביתה.  כנראה שהיתה דרושה שם בשל מאפה הפתיתים.  אני כשלעצמי, מר בינגלי, מעסיקה תמיד משרתים היודעים את מלאכתם ואת בנותי חינכתי אחרת.   אך על כל אחד לשפוט במו עיניו, והאמן לי שנערות לוקאס הן בוודאי מן הסוג הטוב ביותר.  חבל שאינן יפות-מראה! אמנם איני סבורה כלל ששארלוט היא מכוערת  אך היא הרי ידידת-נפש לנו".

"היא נראית צעירה נעימה מאוד", אמר בינגלי.

"אוי, אלי, כן;  אך עליך להודות שדלת-מראה היא.  ליידי לוקאס אומרת לא פעם במו פיה, שהיא מקנאה  בי בשל יופייה של ג'יין.  איני אוהבת להתפאר בילדתי שלי;  אך אשר לג'יין – אין רואים לעתים קרובות יפה יותר ממנה.  זוהי דעת כולם.  לא עלי להעיד, כי אמה הורתה אני.  אך כאשר מלאו לה ט"ו שנים בלבד, נתן בה עיניו ג'נטלמן מבית אחי גארדינר שבעיר ולבו הלך שבי אחריה, עד כי אשת אחי היתה בטוחה שיבקש את ידה לפני צאתנו לדרך.  אבל הוא לא עשה כן.  אולי סבר שרכה היא מדי  לימים.  אבל כתב עליה כמה חרוזים;  יפים מאוד היו".

"וכך תמה חיבתו", אמרה אליזבת בקוצר-רוח.  "בטוחה אני, שלא אחד התגבר בדרך זו על אהבתו ויוכל לה.   תמיהה אני לדעת מי הוא שגילה לראשונה את סגולת השירה לגרש את האהבה?"

"רגיל הייתי לראות בשירה את לחם חוקה של  האהבה", אמר דארסי.

"אולי של אהבה הגונה, בריאה ואיתנה.  הכל משמש מזון למה שכבר חזק די הצורך.  אולם אם המדובר בנטייה קלושה ודלה, בטוחתני  שסוניטה טובה אחת תדלדל אותה כליל".

דארסי השיב רק בבת-צחוק;  השתיקה הכללית שהשתררה העבירה צמרמורת בגופה של אליזבת, מחשש פן תתגלה אמה שוב בכל הדרה.  היא השתוקקה לדבר, אך לא ידעה מה לומר;   ואחר דומיה קצרה החלה מרת בנט חוזרת שוב על דברי תודה למכביר למר בינגלי על נדיבות-לבו לג'יין, ומוסיפה דברי התנצלות על שמטרידים אותו גם בליזי.  מר בינגלי השיב בנימוס מקרב לב וכפה אף על אחותו הצעירה לנהוג בנימוס ולומר דברים ההולמים את השעה.   אמנם היא מילאה תפקידה לא בחן רב;  אך מרת בנט באה על סיפורה והזמינה עד מהרה את מרכבתה.  עם מתן אות זה פסעה קדימה בת-זקוניה.   שתי הנערות התלחשו ביניהן במשך כל הביקור;  והתוצאה מזה היתה שהצעירה שבהן תזכיר למר בינגלי את הבטחתו בבואו לראשונה הכפרה לערוך נשף-מחולות בנתרפילד. 

לידיה היתה נערה בריאה ובעלת-קומה כבת ט"ו שנים, שעור פניה צח וקלסתרה עליז תמיד;   חביבה על אמה, אשר ברוב חיבתה אליה הכניסה אותה לחברה בגיל רך.   בעלת חיוניות בלתי מרוסנת היתה, ומין בטחון-לב טבעי היה לה, ביטחון שהפך לגאון בעקב חיבת הקצינים, אשר סעודות דודה הטובות ומנהגיה קלים חיבבוה עליהם.   בכוח זה העיזה להזכיר למר בינגלי את הנשף ולהטיח בפניו שלא עמד בהבטחתו;   וכן הוסיפה שבושה וכלימה תהיה מנת חלקו בעולם, באם לא יעמוד בדבורו.   תשובתו להתקפה פתאומית זו נעמה מאוד לאוזן אמה. 

"האמיני לי, שמוכן אני ומזומן לעמוד בדיבורי;   וכשרק תחלים אותך תואילי את, במטותא ממך, לקבוע בדיוק את תאריך הנשף.  אך הן לא תאבי לצאת במחול בעוד היא שוכבת על ערש-דווי?"

לידיה הכריזה שתשובתו השביעה את רצונה.  "אה, כן, מוטב להמתין עד שג'יין תשוב לאיתנה;  ועד אז קרוב לווודאי שקפטן קארטר ישוב  למיריטון.  ואחר הנשף שלך", הוסיפה, "אתבע אף מהם לערוך נשף.  אומר לקולונל פורסטר שלחרפה תיחשב לו אם יסרב" .

אחר זה נסעו מרת בנט ובנותיה, ואליזבת חזרה מייד אל ג'יין, כשהיא מניחה לשבט ביקורתם של שתי הגבירות ומר דארסי, את הליכותיה שלה ושל בנות משפחתה;  אולם על מר דארסי לא הצליחו להשפיע שיצטרף אל דברי הביקורת עליה, ולא עמדו לה, לעלמה בינגלי, אף רמזיה השנונים על עינים נאות. 

 

פרק י'

היום חלף ממש כיום שלפניו.  מרת הירסט והעלמה בינגלי בילו כמה משעות הבוקר אצל החולה אשר הלכה וחזרה, במתינות אמנם, לאיתנה;  ולעת ערב הצטרפה אליזבת אל חברתם בטרקלין.  אולם שולחן-הלוּ לא הופיע.   מר דארסי עסוק היה בכתיבה והעלמה בינגלי, אשר ישבה בקרבת מקום, ליוותה בעיניה את התקדמות מכתבו, מסיחה מפעם לפעם את דעתו ממעשהו,  בפריסות-שלום לאחותו.  מר הירסט ומר בינגלי שחקו בפיקאֵט, ומרת הירסט התבוננה במשחקם.

אליזבת נטלה מלאכת-יד בידה ושעשעה לבה די הצורך בהטותה אוזן לחילופי-הדברים בין דארסי ואשת-שיחו.   התשבחות הבלתי פוסקות בפי הגבירה על כתב-ידו או שורותיו הישרות או על אורך מכתבו, יחד עם שוויון-הנפש הגמור שבו קיבל הוא את תהילותיה, הצטרפו לדו-שיח מוזר, שהזדהה בדיוק עם הדיעה שהיתה לה על כל אחד מהם.

"מה תשמח העלמה דארסי בקבלה מכתב כזה".

הוא לא השיב דבר.

"אתה כותב כה מהר".

"טעות בידך.  כותב אני במתינות יתרה".

"רבים הם בוודאי המכתבים המזדמנים לך לכתיבה במשך שנה!  ואף מכתבי עסק!  מה איומים הללו בעיני!".

"למזלך, מנת חלקי הם ולא מנת חלקך".

"במטותא ממך, מסור-נא לאחותך שאני משתוקקת מאד לראותה".

"כבר עשיתי זאת פעם, כפי שביקרת".

"חושבתני שהציפורן לא ייטב בעיניך.  הנח לי ואתקננו בשבילך.  מיטיבה אני מאוד לתקן ציפרנים".

"רב תודות", –  אך אני עצמי מתקן תמיד את ציפורני".

"פליאה בעיני כיצד עולה בידך לכתוב כה ישר?"

הוא החריש.

"מסור לאחותך, מה עלצתי לשמוע שהיא מיטיבה עוד יותר לפרוט על הנבל, ובבקשה ממך, גלה אוזנה שאני מתפעלת מאוד מדוגמת המפה לשולחן  הקטן.  בטוחתני שהיא עולה בהרבה על זו של העלמה גראנטלי".

"אולי תרשי לי לדחות את דבר התפעלותך עד אשר אכתוב אליה שנית?  כי כרגע אין לי המקום הראוי להם".

"אה, אין בכך כלום, הרי אראנה בינואר.  אולם, מר דארסי, הכותב אתה אליה תמיד מכתבים כה מקסימים וארוכים?"

"ארוכים הם בדרך כלל.  אך לא לי לקבוע מה גדול תמיד קסמם". 

"כלל בידי, שאדם היודע לכתוב על נקלה מכתב ארוך, לא יכתוב רע".

"אין בכך משום מחמאה לדארסי, קארולין", קרא אחיה, "כי איננו כותב על נקלה.  הוא מחפש יותר מדי מלים בנות ארבע הברות.  האם לא כן, דארסי?"

"סגנון כתיבתי שלי שונה בתכלית משלך".

"אה, קראה העלמה בינגלי, צ'ארלס כותב ברשלנות הגדולה ביותר שאפשר לתאר.  הוא משמיט חצאי מלים ומכתים את כל השאר".

"רעיונותי זורמים בשטף כה רב, עד כי אין לי פנאי להביעם;  ולכן יש ומכתבי אינם מביעים למקבליהם אף רעיון כלשהו".

"עניוותך, מר בינגלי", אמרה אליזבת, "היא למעלה מכל דופי".

"אין אחיזת-עינים יותר גדולה", אמר דארסי, "מהעמדת פני עניו.  לעתים  קרובות אין זו אלא קלות-ראש בלבד, ולפרקים התפארות בעקיפין". 

"ובאיזו מהשתיים תכנה את יצירת העניוות הקטנה והאחרונה שלי?" 

"התפארות בעקיפין;  כי אתה בעצם גא במגרעות כתיבתך, משום שאתה סבור שמקורן במחשבה שוטפת וברישול שבביצוע, שאם אינו ראוי לרוב-כבוד הרי הוא, לדעתך, לפחות רב-ענין עד מאוד.   היכולת לעשות הכל בחיפזון היא תמיד תכונה יקרה מאוד בעיני בעליה, ויש כי לא יסב לבו אל אי-השלימות שבביצוע.   כשאמרת הבוקר למרת בנט, שאילו החלטת פעם לצאת מנתרפילד היית מסתלק במשך חמש דקות, היה בכך משום שיר-הלל ותהילה לעצמך;   אך מה טעם לשבח בפזיזות יתירה, הגוררת אחריה עסקים חשובים ללא גמר, ושאין בה כל יתרון של ממש לא לעצמך ולא לאחר?"

"לאו", קרא בינגלי, "זה כבר יותר מדי, לזכור לעת לילה את כל דברי השטות שנאמרו בבוקר.   אך בכל זאת נשבעתי בכבודי ומאמין אני באמונה שלימה גם כעת, שרק אמת דיברתי על עצמי.   ולפחות לא שיחקתי את התפקיד של פחז כמים אך ורק כדי להתהלל בפני הגבירות".

"מאמין אני אמנם בתום לבך;  אך אינני בטוח בשום פנים ואופן כי אמנם תלך מזה ברוב חפזה.  התנהגותך תהיה ביד המקרה, כפי שזה קורה אצל כל אחד ממכרי;   ואילו אמר לך ידיד בשעה שאתה קופץ על סוסך: 'בינגלי, מוטב שתישאר עד השבוע הבא',  בוודאי שהיית שומע בקולו, –  בוודאי שלא היית יוצא לדרכך, – ולשמע מלה אחת, היית שוהה אולי ירח ימים".

"על ידי כך רק הוכחת", קראה אליזבת, "שמר בינגלי לא הילל את מזגו שלו כל צרכו.  כי הפלגת בשבחו הרבה יותר ממנו". 

"אסיר תודה אני לך", אמר בינגלי, "שהחלפת דברי ידידי בהלל לטוב-מזגי.  אך חוששני שגילית פנים בדברי הג'נטלמן שלא כהלכה;  כי בוודאי איטב בעיניו, אם במסיבות כגון אלה אשיב בלאו מוחלט ואדהיר את סוסי שירוץ כחץ מקשת". 

"היעלה בידך לכפר בעיני מר דארסי על קלות-הראש שבכוונתך הראשונה, בעקשנותך שלא לסטות ממנה ימינה או שמאלה?"

"בי נשבעתי, לא אדע להסביר ענין זה לאמיתו, – על דארסי לומר את אשר בלבו".

"מצפה את לשמוע מפי הסברה לדיעות שאת מייחסת לי, אך שלא הבעתין מעולם.  אבל נניח שבמקרה זה צדקת בתיאורך, הרי עליך לזכור, העלמה בנט, שהידיד הרוצה, כביכול, בחזירתו אל הבית ובדחיית תכניתו, רוצה בכך בלבד, מבלי להמליץ עף בראייה אחת לטובת הדבר". 

"לדעתך אין זו מעלה יתרה באדם כשהוא נכנע בקלות מרצונו הטוב להפצרות ידיד?"

"כניעה ללא שכנוע אינה מעידה על תבונת שני הצדדים".

"אתה, מר דארסי, עושה עלי רושם שאינם מניח מקום לכוחה של ריעות וחיבה.   הוקרה כלפי המפציר עלולה לעורר אדם להיכנע לבקשה מבלי להמתין לראיות המתקבלות על הדעת.   אין כוונתי לדון במעשה שחיברת אודות מר בינגלי.  אולי מוטב כי נמתין שיקרהו המקרה, לפני שנתפלמס  איזו דבר יבו­ֹר לו.  אולם בדרך כלל ובמקרים רגילים, בין ידיד לידיד,  כשירצה אחד מהם לשנות את דעת חברו בעניין לא חשוב ביותר, כלום תבוז לאיש אשר ימלא את הרצון מבלי להמתין לראיות חותכות?"

"האין מן הראוי לקבוע ביתר דיוק את מעלת החשיבות שיש לבקשה וכן את מדרגת האינטימיות השוררת בין שני הצדדים, לפני שנמשיך בנושא זה?"

"בבקשה, קרא בינגלי, הבה נשמע את כל הפרטים, מבלי להעלים עין מקומתם וממידתם היחסית, כי רבי-משקל יהיו בוויכוחנו, הרבה יותר אולי מכפי שאת סבורה, העלמה בנט.  הריני מבטיחך, שלולא עלה עלי דארסי בקומתו הרמה, לא הייתי רוחש לו יראת-כבוד כה מרובה.  הריני מכריז ומודיע שאינני מכיר יצור איום באי-אלו מקרים ובאי-אלו מקומות מדארסי;  ביחוד בביתו שלו, ביום א' בשבוע לעת ערב, בשבתו באפס מעשה". 

מר דארסי השיב בבת-צחוק;  אך אליזבת היתה סבורה שהכרת פניו העידה בו כי נעלב ולכן עצרה בצחוקה.   העלמה בינגלי התרעמה בריתחה יתירה על שעלבו בו וגערה באחיה  על דברי האיוולת שהשמיע.

"רואה אני את המזימה שבלבך, בינגלי", אמר ידידו.  "שונא אתה ויכוח, ורוצה להשתיק אף זה של עכשיו". 

"אולי כן הוא.  ויכוחים דומים ביותר לחיכוכים.  אהיה אסיר תודה לך ולעלמה בנט אם תדחו את שלכם עד צאתי מהחדר;  אז תוכלו לומר עלי ככל שיעלה על רוחכם".

"בקשתך, אמרה אליזבת, "אינה כרוכה בקרבן מצדי;  ומר דארסי, מוטב שימור את מכתבו".

מר דארסי שמע בעצתה והשלים את מכתבו.

משגמר, ביקש את העלמות בינגלי ואליזבת לכבדו במוסיקה.   העלמה בינגלי מיהרה בזריזות רבה לעבר הפסנתר ולאחר בקשה של נימוס שאליזבת תקדימנה, ושהאחרונה השיבה עליה בסירוב מנומס ומוחלט, ישבה ליד הפסנתר. 

מרת הירסט שרה יחד עם אחותה;  ובעוד הן עסוקות בכך, לא יכלה אליזבת שלא להבחין, בדפדפה בספרי-הנגינה שהיו מוטלים על הכלי, כי עיני מר דארסי ננעצו בה לעתים קרובות למדי.  היא לא יכלה לשוות בנפשה שהיא מסוגלת למשוך לבו של איש רם-מעלה זה.   לא יכלה להניח כי הוא התבונן בה יען מאס בה בכלל.   ולכן יכלה לשער לבסוף שהיסב לבו אליה על שום מגרעת או בשל משהו מגונה שבה, שלא בהתאם למושגיו על הטוב והישר, אשר לא מצא בשאר היושבים בחדר.   השערה זו לא גרמה לה עגמת-נפש.  רק חיבה מועטה רחשה לו ולא שאלה נפשה לשאת חן בעיניו.

אחר שניגנה כמה נעימות איטלקיות, גיוונה העלמה בינגלי את הקסמים במנגינה סקוטית עליזה;   ומייד לאחר זה קרב מר דארסי אל אליזבת ואמר לה:

"כלום אין נטייה גדולה בנפשך, העלמה בנט, לנצל הזדמנות זו ולרקוד 'ריל'?"

היא השיבה בבת-צחוק מבלי לומר דבר.  הוא חזר על שאלתו, מופתע במקצת משתיקתה.

"אה", קראה, "שמעתיך גם קודם;  אך לא יכולתי להחליט מייד בנפשי מה   להשיב לך.   יודעת אני שרצית שאשיב 'הן', כדי שתהא לך הנאה לבוז לטעמי;  אך נהנית אני תמיד לסכל תחבולות מסוג זה ולהשבית זדונו של אדם בכוונה תחילה לשים אחרים לבוז.   ולכן גמרתי אומר בלבי לומר לך שאינני רוצה כלל לרקוד 'ריל';   וכעת בוּזה לי, אם אתה מעז".

"באמת איני מעז".

אליזבת, אשר סברה שעלבה בו, תמהה על מנהג-אבירותו;  אבל בהתנהגותו היתה תערובת של נועם ושנינות כאחד עד כי קשה היה לה לפגוע באדם, ודארסי לא הוקסם מעודו משום אשה כמו ממנה.  באמת האמין, שלולא קשרי המשפחה הנחותים, היה נתון בוודאי בסכנת-מה.

העלמה בינגלי התבוננה בחשד עד כדי התלקח בה קנאה;   דאגתה היתירה להחלמת ידידתה היקרה ג'יין קיבלה תוספת חיזוק בגלל תשוקתה להיפטר מאליזבת.

לעתים קרובות ניסתה לעורר בדארסי איבה על אורחתה, בדברה כביכול על בואם בברית הנישואין, ועל אושרו הוא בברית כזו.

"מקווה אני", אמרה בטיילם יחדיו למחרת היום בין סבך השיחים, "שתייעץ לחמותך ברמזים קלים, לאחר שיתרחש מאורע נעים זה, שמן הראוי שתעצור בלשונה;  ואם יעלה בידך, נסה לגמול את אחיותיה הצעירות מהתרוצצות אחר הקצינים.  ואם מותר לי לנגוע בנושא כה עדין, אולי תשים מעצור לאותו משהו זעיר, הגובל ביהירות  ובחוצפה שחוננה בו בחירת-לבך".

"היש לך עוד מה להציע כדי להגדיל את אושרי המשפחתי?"

"אה, כן, בבקשה;  תלה את תמונות דודך ודודתך פיליפס ביציע אשר בפמברלי.  הן תהיינה בסמוך לתמונת דוד אביך השופט.   הרי הם עוסקים, כידוע לך, באותו משלח-יד, אך בענפים שונים.   ואשר לתמונת אליזבת שלך, אל תנסה כלל להזמינה, כי מי הוא הצייר אשר ידע להביע את יפי עיניה?"

"לא קל יהיה באמת לתפוס את הארשת אשר להן;  אך אפשר יהיה להעתיק את צורתן, תבניתן וריסיהן הדקים עד להפליא".

ברגע זה פגעו במרת הירסט ובאליזבת עצמה, אשר באו לקראתם בשביל אחר.

"לא ידעתי שהיה בדעתכן לצאת לשוח", אמרה העלמה בינגלי, נבוכה במקצת מחשש  שמא שמעו דבריהם.

"חטא כבד חטאתם כלפינו", השיבה מרת הירסט, "ברחתם מפנינו מבלי לומר לנו שאתם יוצאים".

ובנטלה את זרועו הפנויה של מר דארסי, הניחה לאליזבת ללכת יחידה.  בשביל יכלו להלך שלושה בלבד.   מר דארסי עמד על גסותן ואמר מייד:

"שביל זה אינו רחב די הצורך בשביל חבורתנו.   מוטב שנפנה אל השדרה".

אך אליזבת, שלא היתה נוטה כלל להישאר עמהם, השיבה בצחוק:

"לא, לא;  הישארו במקומכם.  קבוצה נאה אתם למראה, מותאמת ברוב חן, ותוספת של רביעי תפגום ביפי התמונה.  שלום לכם".

ואז ברחה ברוב עליצות, נהנית מהתקווה שבלבה, כי בעוד יום או יומיים תשוב לביתה.  ג'יין כבר החלימה עד כי היה בדעתה לצאת אותו ערב לכמה שעות מחדרה.

 

פרק י"א

כשפרשו הגברות אחר סעודת-הערבית, עלתה אליזבת במרוצה אל אחותה.  ומשנוכחה שהיא מוגנת כהלכה מפני הצטננות, ליוותה אותה אל הטרקלין, ושם נתקבלה על ידי שתי ידידותיה בשפע של קריאות שמחה;   אליזבת לא ראתה אותן מעודן כה חביבות כשם שהיו באותה השעה אשר לפני הופעת הגברים.  כוחן בדיבור היה גדול למדי.  הן ידעו לתאר מסיבה בדיוק נמרץ, לספר הלצה בהומור ולמלא פיהן צחוק ברוב לצון על מיודעיהן.

אולם עם היכנס הגברים, שוב לא   היתה ג'יין נושא עניינן העיקרי;   עיני העלמה בינגלי נפנו מיד לעברו של דארסי, ובטרם פסע כמה פסיעות קדימה, כבר היה בפיה מה לומר לו.  מייד פנה בדברים אל העלמה בנט בברכה שבנימוס;  אף מר הירסט קד לפניה קידה קלה ואמר שהוא "שמח מאוד".;   אולם חיה ביותר ושופעת היתה קבלת הפנים שנהג בה בינגלי.   מלא חדווה ותשומת לב היה.   את מחצית השעה הראשונה בילה, בליבוי האש כדי שלא תיפגע מחילוף החדרים;  ולפי בקשתו עברה לשבת אל צידה השני של האח, כדי להתרחק מהדלת.  אז ישב לצידה, וכמעט שלא שוחח  עוד עם איש מלבדה.   אליזבת, אשר עסקה במלאכת-יד בקרן-זווית שמנגד, ראתה כל זאת ולבה עלץ בקרבה. 

עם תוך משתה התה, העלה מר הירסט לגיסתו את זכר שולחן-הקלפים, אך לשוא.   ידיעה חשאית הגיעה לאוזנה, שמר דארסי אינו רוצה בקלפים, ומר הירסט נוכח עד מהרה, שאפילו הצעתו הגלויה נדחתה.    היא הבטיחתהו  שאין בדעת איש לשחק, ושתיקת החבורה כולה דמתה להודאה בדבר.   למר הירסט לא נשאר, איפוא, מה לעשות, אלא להשתרע על אחד הדרגשים ולהירדם.  דארסי נטל ספר.  העלמה בינגלי עשתה כמוהו;  ומרת הירסט, הטרודה בעיקר בשעשוע בצמידיה ובטבעותיה, לקחה מפעם לפעם חבל בשיחת אחיה עם העלמה בנט.

תשומת-לבה של העלמה בינגלי היתה נתונה להתקדמותו של מר דארסי בספרו, לא פחות מאשר לקריאה בשלה;  וכל אותה שעה שאלה שאֵלה  או נתנה עיניה בעמודו.   אך בכל זאת לא עלה בידה להסב לבו לשיחה עמה;  הוא רק השיב מקוטעות על שאלותיה והמשיך בקריאה.  לבסוף עיפה ממאמצה למצוא שעשוע בספרה, אשר בחרה בו אך ורק משום שהיה כרך ב' לספרו, פערה פיה בפיהוק גדול ואמרה: "מה נעים לבלות ככה ערב!  מכריזה אני ומודיעה שאחרי הכל אין תענוג גדול מקריאה!  מכל דבר אחר מתייגע האדם הרבה יותר מהר מאשר מספר!  כאשר יהיה לי בית משלי, אהיה אומללה מאוד אם לא תהיה לי ספרייה מצויינת!"

איש לא השיב דבר.  ואז פיהקה שנית, הטילה ספרה הצידה והעבירה עיניה על פני החדר, בחפשה מקור לשעשועים;  כששוחח אחיה עם העלמה בנט על עריכת נשף פנתה לפתע לעומתו ואמרה:

"אגב, צ'ארלס, האומר אתה בכל הרצינות לערוך נשף-מחולות בנתרפילד?  לפני שתחליט על כך הייתי מיעצת לך לשאול בעצת החברה הנוכחת;   דומני שלא אטעה במידה מרובה באמרי, שיש בינינו כאלה אשר לגבי דידם נשף-מחולות יהא בבחינת סבל ולאו דווקא תענוג".

"אם כוונתך לדארסי", קרא אחיה, "הרשות בידו, באם ירצה, לעלות על משכבו, לפני פתיחת-הנשף;  אך אשר לנשף עצמו, הרי מנוי וגמור אתי לערכו, ומשיכין ניקולס מרק-עוף די הצורך, אשגר כרטיסי הזמנה לכל הסביבה".

"בעיני היו מוצאים חן נשפי-מחולות הרבה יותר", השיבה, "אילו נערכו בדרך אחרת;  כי בתהליך הרגיל של מפגש כגון זה יש משהו משעמם  עד מאוד.  הרבה יותר הגיוני היה אילו השיחות ולא המחולות היו תופשות מקום בראש".

"הרבה יותר הגיונה, קארולין יקירתי, אין כל ספק;  אך אז לא היה זה דומה כמעט לנשף כלל וכלל".

העלמה בינגלי לא השיבה דבר ועד מהרה קמה ממקומה והחלה מהלכת על פני החדר.   גזרתה היתה הדורה ומהלכה נאה;   אולם אשר לדארסי שאליו כיוונה כל זאת, כל מעייניו היו נתונים לספרו.   בגבור רגשותיה ויאושה החליטה לעשות עוד מאמץ אחד;  ובפנותה אל אליזבת אמרה: 

"העלמה אליזה בנט, אולי יורשה לי להניעך לעשות כמעשי ולעבור על פני החדר.   הריני מבטיחה, שטיול כגון זה מרענן מאוד אחר ישיבה ממושכת במעמד אחד". 

אליזבת הופתעה, אך הסכימה מייד.  העלמה בינגלי הצליחה לא פחות מזה במגמה העיקרית של גינוני נימוסיה: מר דארסי נשא את עיניו.  החידוש שבמתרחש לפניו היסב את תשומת לבו ממש כשל אליזבת עצמה, ובהיסח-הדעת סגר את ספרו.   מייד הוזמן להצטרף אליו;  אולם הוא סירב, בהעירו שהוא יכול לתאר לעצמו רק שני טעמים לרצונן לטייל יחדיו הנה ושוב על פני החדר, והצטרפותו אליהן תפריע לכל אחד מהם.   מה יכולה להיות כוונתו?  היא מתה ממש לדעת מה היא כוונתו ושאלה את אלזבת אם תוכל להסביר את הדבר.

"כלל וכלל לא", היתה תשובתה, "אבל יהי לבך סמוך ובטוח, שכל כוונתו להחמיר אתנו, והדרך הבטוחה ביותר שבידינו לאכזבו היא – לא לשאול דבר".

אולם העלמה בינגלי לא היתה מסוגלת לאכזב את מר דארסי במאומה  ועמדה, איפוא, על דעתה שיסביר את שני טעמיו.

"לא אתנגד כלל להסבירם", אמר הוא, משרק ניתנה לו רשות הדיבור.  "אתן בוחרות לבלות את הערב בדרך זו, משום שכל אחת מכן היא אשת-סודה של חברתה ויש לכן ענינים חשאיים לדון בהם, או משום שיודעות אתן שגזרותיכן מתבלטות ביתר נוי  בשעת הליכה;  במקרה הראשון אהיה אבן-נגף בדרככן;  ובשני איטיב להתפעל מכן בשבתי סמוך לאח".

"אה, מה נורא!"  קראה העלמה בינגלי.  "לא שמעתי מעודי משהו כה איום.  כיצד נענישנו על לשון כגון זו?"

"אין קל מזה, אם את רק רוצה בכך", אמרה אליזבת.  "נוכל כולנו לענות ולהעניש איש את רעהו.   הקניטיהו, מלאי פיך צחוק עליו.   הרי את חברתו האינטימית ובוודאי תדעי כיצד  יש לעשות זאת".

"בהן צדקי, שלא אדע.   אינטימיות זו שלי עדיין לא לימדתני זאת: להרגיז שלוות-רוח וטוב-שכל. לא ולא;  חוששת אני שבכגון זה יוכל לעמוד.  ואשר לצחוק, בבקשה ממך, אל-נא נכשיל עצמנו בנסיון לצחוק ללא כל טעם, פן תזוח עליו דעתו של מר דארסי". 

"אין לחמוד לצון על מר דארסי!" קראה אליזבת.  "זה הוא יתרון בלתי שכיח, ומקווה אני שימשיך להיות בלתי שכיח, כי להפסד גדול ייחשב לי אם ירבו אצלי מיודעים שכמותו.   אוהבת אני בכל לבי לחמוד לצון". 

"העלמה בינגלי", אמר הוא, "ייחסה לי יתרון שאין אדם בעולם יכול לעמוד זו.   הנבונים והטובים שבבני האדם – לא הנבונים והטובים שבמעשיהם –  עלולים להיהפך למגוחכים בפי איש, אשר מטרתו העיקרית בחיים היא המהתלה".

"כמובן שיש בני אדם כאלה" – ענתה אליזבת, "אך מקווה אני שאיני נמנית עליהם.  מקווה אני שלא חמדתי לצון על כל שהוא נבון או טוב.  עלי להודות ששגיונות ושטויות, קפריזות והפכפכנות משעשעים אותי, ואני ממלאה פי צחוק עליהם בכל שעת כושר.  אולם זהו, כנראה, בדיוק מה שאתה חסר".

"אולי אין אדם כזה בעולם.   אולם כל עמלי בחיי היה להימנע מחולשות אלה, המגלות תבונה רבה ללצון".

"כגון היהירות וגאון-הלבב".

"כן, אמנם, היהירות היא חולשה.  אולם באשר לגאון הלבב – מי שיש לו עליונות שכלית אמיתית ידע להשתלט כהלכה על גאון-הלבב".

אליזבת הפנתה עצמה  כדי להסתיר את בת-צחוקה.

"מניחה אני כי הבחינה שערכת למר דארסי הגיעה לקיצה", אמרה העלמה בינגלי, " בבקשה ממך, מה היא התוצאה?"

"משוכנעת אני בהחלט, שמר דארסי נקי מכל מגרעת.  הוא עצמו אינו מעלים שאמנם הוא סבור כן".

"לא", אמר דארסי, "לא התיימרתי בכך.  יש לי די מגרעות, אולם אני תקווה שהפגם הוא לא בתבונתי.  איני מעז לערוב למזגי.  כי סבורני שהוא עיקש מדי;   ובוודאי שאינו נוח לסובבים אותו.  איני יכול למהר ולשכוח כיאות שגיונות וחטאי אחרים, או פגיעותיהם בי.   לא כל נסיון לעורר את רגשותי עולה ומצליח.  את מזגי אולי אפשר לכנות כזועף.  ודעתי הטובה על מישהו, אם אבדה פעם, אבדה לנצח".

"באמונה, זו היא מגרעת!", קראה אליזבת.   "תרעומת שאין למחותה היא פגם באופן.  אך היטבת לבחור לך דופי.  באמונה, לא אוכל לחמוד לצון על כך.  כל סכנה אינה נשקפת לך מפני". 

"סבורני שבכל אופי יש נטיה לאיזה רע, מגרעת טבעית, שאפילו החינוך המובחר לא יוכל להתגבר עליה".

"והמגרעת שלך היא לשנוא כל אדם".

"ושלך", השיב הוא  בבת-צחוק, "היא לא להבין לרוח ידידיך מזדון". 

"הבה נשמע מעט מוסיקה", קראה העלמה בינגלי, יגעה משיחה שלא נטלה בה חלק.  "לואיזה, לא איכפת לך אם אעיר את מר הירסט".

אחותה לא התנגדה אף כלשהו, והפסנתר נפתח;   דארסי לא הצטער על כך כלל, אחר כמה רגעי התאוששות, כי החל לחוש בסכנה הצפויה לו מזה שהסבו תשומת-לב יתירה לאליזבת.

 

פרק י"ב

לפי הסכם בין שתי האחיות כתבה אליזבת למחרת בבוקר אל אמה כדי לבקשה שתואיל לשלוח במשך היום את המרכבה לקחתן.  אולם מרת בנט, אשר חשבה ומצאה שמוטב, כי בנותיה תישארנה בנתרפילד עד יום ג' הבא, בו יימלא בדיוק שבוע ימים לשהותה של ג'יין שם, לא יכלה להניע עצמה לקבלן בעונג לפני מועד זה.   תשובתה לא היתה, איפוא, מתרצה, לפחות לא למשאלות אליזבת, אשר היתה קצרת-רוח לשוב לביתה.   מרת בנט שלחה להודיען, שלא תוכל בשום פנים  להעמיד את הכרכרה לרשותן לפני יום ג';  ובהערה למכתבה הוסיפה שאם מר בינגלי ואחותו יפצירו בהן לשהות יותר מזה, תוכל לוותר עליהן על נקלה.  אולם אליזבת גמרה אומר לא להתמהמה עוד, ואף לא ציפתה ביותר שיפצירו בהן;   ומכיוון שחששה להפך מזה: שיהיו סבורים שהן מטרידות בנוכחותן הממושכת שלא  לצורך, האיצה בג'יין לשאול מייד את מרכבתו של מר בינגלי, ולבסוף הוחלט שתעלינה את רצונן מאז לצאת בו בבוקר מנתרפילד ותבקשנה זאת. 

הבשורה עוררה קריאות דאבה לרוב;  הרבה חזרו על כך שמשתוקקים כי תישארנה עד למחרת היום;  ואמנם נסיעתן נדחתה עד למחרת בבוקר.  אותה שעה הצטערה העלמה בינגלי על כי הציעה את הדחייה;  כי קנאתה ומשטמתה לאחות האחת עלתה במידה מרובה על החיבה שרחשה אל השניה. 

אדון הבית שמע בצער כּן  על הנסיעה הנחפזת וניסה לא פעם  לדבר על לב העלמה בנט שסכנה צפויה לה, ושעדיין לא החלימה די הצורך;  אולם ג'יין ידעה שהצדק עמה ועמדה על דעתה בתוקף. 

למר דארסי היתה זו בשורה רצויה.  אליזבת ישבה בנתרפילד זמן רב למדי.  היא מצאה חן בעיניו הרבה יותר מהרצוי לו;  והעלמה בינגלי נהגה בה שלא בנימוס והקניטה אותו יותר מהרגיל.  הוא החליט ברוב תבונה להיזהר במיוחד שלא לגלות סימני הערצה סמויים, משהו ממה שעלול לנשא את ליבה ולנטוע את התקווה שיש לאל ידה להשפיע על אושרו;  כי ידע שאם עלה רעיון כזה על דעתה, ברור כי התנהגותו ביום האחרון, משקל ממשי לו להביא את האושר או לנפצו.  מתוך נאמנות למטרתו לא דיבר עמה אפילו עשר מלים במשך כל השבת;  ואם כי נשארו פעם ביחידות למשך חצי שעה, היה שקוע ראשו ורובו בספרו ואפילו לא אבה לשאת עיניו אליה.

ביום א', אחר תפילת הבוקר, באה הפרידה, אשר היתה נעימה מאוד כמעט לכולם.  נימוסיה של העלמה בינגלי ביחס לאליזבת השתפרו לבסוף בחיפזון רב, וכן אף חיבתה לג'יין;   ובשעת הפרידה לחצה אפילו ידה של הראשונה, לאחר שהבטיחה לאחרונה שעונג רב יהיה לה לראותן בלונגבורן או בנתרפילד וחיבקה אותה ברוב עדנה.  אליזבת נפרדה מכל החבורה במצב- רוח מרומם.

האם לא קיבלה את פניהן בלבביות יתירה, בשובן הביתה.   מרת בנט השתוממה מאוד לבואן, היתה סבורה שגרמו שלא בצדק טרדה יתירה ואמרה, כי היא בטוחה שג'יין עלולה להצטנן שוב.  אולם אביהן, אשר אמנם קיצר מאוד בהבעת שמחתו, שמח בכל לבו לראותן;  הוא עמד על חשיבותן בחוג המשפחה: שיחת הערב, בהתאסף כולם יחדיו, איבדה הרבה מחיוניותה, וכמעט את כל מובנה, בשל היעדרן של ג'יין ואליזבת. 

את מארי מצאו כרגיל שקועה בחקירה על הדגים והטבע האנושי;  והיו לה ציטטות חדשות להתפעל מהן והערות חדשות של מוסריות בלה להטות להן אוזן.  קאתרין ולידיה המציאו להן ידיעות מסוג אחר לגמרי.  הרבה נעשה והרבה נאמר בגדוד, מאז יום ד' שעבר;  כמה מהקצינים סעדו בזמן האחרון על שולחנו של דודן;  טוראי אחד הוּלקה;  וכן נרמ, זשהקולונל פורסטר עומד לשאת אשה.

 

פרק י"ג

"מקווה אני, יקירתי", אמר מר בנט אל רעיתו, בהסיבם למחרת בבוקר על פת-שחרית, "שפקדת להכין היום סעודת-צהריים עריבה, כי יש לי נימוק לצפות היום לתוספת על חבורת משפחתנו".

"מהי כוונתך, יקירי?  מובטחתני כי לא שמעת שאורח עומד לבוא אלינו, מלבט שארלוט לוקאס, שאולי תבוא באקראי;  ומקווה אני שסעודותי טובות למדי בשבילה.  אינני מאמינה שהיא רגילה לכמותן לעתים קרובות בביתה".

"האדם שאני מדבר עליו הוא ג'נטלמן וזר".

עיני מרת בנט אורו.  "ג'נטלמן וזר!  בוודאי מר בינגלי הוא! מה לך, ג'יין, שלא רמזת על כך אפילו במלה אחת.  – בריה ערמומית שכמותך!  בוודאי שאשמח מאוד לראות את מר בינגלי.  אך – אל אלוהים!  מזל ביש!  אי אפשר להשיג היום אף נתח דג.  לידיה, אהובתי, צלצלי בפעמון.  עלי לדבר עם היל בזה הרגע" . 

"לא מר בינגלי הוא הבא", אמר בעלה, "זהו אדם שלא ראיתיו מעודי".

דבריו עוררו תימהון כללי;  ולהנאתו הגדולה הציגו לו אשתו וחמש בנותיו שאלות סקרניות לרוב. 

אחר ששיעשע עצמו זמן-מה בסקרנותן, הסביר  בזו הלשון: "לפני ירח ימים קיבלתי מכתב, ולפני כשבועיים עניתי עליו;  כסבור הייתי שענין עדין היא, הדרוש עיון בהקדם.  משאר-בשרי בא המכתב, ממר קולינס, האיש, אשר אחר מותי הרשות בידו לסלק את כולכן מבית זה בכל שעה שיעלה הרצון מלפניו".

"אהה, יקירי", קראה רעייתו, "לא אוכל לשאת כשמזכירים עניין זה.  אנא, אל תדבר באיש איום זה.  לדעתי, המעשה הקשוח ביותר בעולם הוא, שאחוזתך נועדה לאחר ותילקח מילדיך, עצמך ובשרך;   ובטוחה אני שאני במקומך, הייתי מנסה זה מכבר לעשות דבר מה בנידון זה".

ג'יין ואליזבת ניסו להסביר לה מה פירוש העברת-הירושה מידי יורשות-בנות.  לא פעם כבר ניסו לעשות זאת, אולם זה היה נושא למעלה מכוח השגתה של מרת בנט, והיא המשיכה להתמרמר על האכזריות אשר בהעברת ירושה ממשפחה בת חמש בנות לזכותו של אדם שאין איש מוצא בו חפץ. 

"מובן שזה הוא עוול גדול", אמר מר בנט, "ומאומה לא יטהר את מר קולינס מחטא ירושת לונגבורן.  אולם אם תטינה אוזן למכתבו, אולי תתרככנה במקצת, לשמע דרך הביטוי אשר לו". 

"לא, מובטחתני שאנוכי לא;  ולדעתי, חוצפה גדולה היא מצידו בכלל לכתוב אליך, ואף מעשה צביעות.  שונאת אני ידידים כוזבים כאלה.  מדוע לא ימשיך להתקוטט עמך, כשם שעשה אביו לפניו?"

"מדוע, באמת?  גם לו יש כנראה כמה היסוסים של בן נאמן לאביו בנידון זה, כפי שתשמענה".

האנספורד

סמוך לווסטרהאם,

קנט.

15 באוקטובר

אדוני היקר,

 חילוקי הדעות, שנתהווה בינך לבין אבי המנוח והנכבד, הכבידו תמיד על לבי מאוד;  וכיוון שאיתרע מזלי ואבי אבד לי, השתוקקתי לא פעם להעלות ארוכה לפצע:  אולם זמן-מה טמנתי ספקותי בחובי, מיראה פן אחטא לזכרו אם אשא פני לשלום אל האיש, אשר תמיד היה הרצון מלפניו להתגרות בו מלחמה. ("הרי, מרת בנט!") .  אולם כעת קיבלתי החלטה בנידון זה: אחרי קבלי סמיכות לכהונה בחג הפסחא, שיחק לי מזלי לשאת חן וחסד בעיני הגבירה הכבודה, אשר פרשה עלי כנפי חסותה, ליידי קאתרין די בורג, אלמנת סיר לואיס די בורג, אשר מוניטין יצאו לנדיבותה ולנדבנותה, והיא שמה עינה בי לטובה, ומשחתני לכוהן בכנסיה הנעלה של עדה זו, ושם אאזור כל כוחי להצניע לכת ולשטוח תודתי בכל היקר והכבוד לרגלי הוד מעלתה, ואהיה נכון תמיד לערוך את הפולחנים והטקסים מיסודה של הכנסיה האנגליקנית.  ברם, בתורת כומר, רואה אני מחובתי להאדיר ולהשכין את ברכת-השלום בקרב כל המשפחות אשר בתחומי השפעתי;  ועל יסוד זה הריני משתעשע בלבי בתקוות שקריאת השלום והרצון הטוב מצדי ראויות להוקרה וכי תואילו ברוב חסדכם להעלים עין מן המסיבות  שאנוכי יורש אחוזת לונגבורן בזכות העברת הירושה, ורגש זה לא יניעכם לדחות את ענף הזית המושט אליכם.  לא אוכל שלא לדאוב על כי הייתי הגורם לעושק בנותיך הנעימות, ואבקש להתנצל, וכן להבטיחך על נכונותי לפצותן ככל האפשר;  אולם על זאת ברבות הימים.   אם לא תמאן לקבלני בביתך, לא אמנע תענוג מעצמי לחלות פניך ופני משפחתך ביום ב' ה-18 בנובמבר, בשעה ארבע, ובוודאי אסיג גבולך עד השבת של יום ז' בשבוע הבא, לשם חופשה, אשר אוכל להתיר לעצמי ללא כל דאגה, כיוון שליידי קאתרין רחוקה מלהתנגד להיעדרי לפרקים, ביום א' בשבוע, בתנאי שכומר אחר יוזמן למלא את חובת היום.

והריני נשאר, אדוני היקר, בברכות הכבוד לרעיתך ולבנותיך,

המאחל לך כל טוב וידידך,

ווילאם קולינס.

"בשעה ארבע, נוכל, איפוא, לצפות לג'נטלמן שוחר שלום זה", אמר מה בנט, בקפלו אמ המכתב.  "בי נשבעתי שהוא כנראה, בעל מצפון ונימוסים; אינני מטיל ספק כלל שיהא מיודע רב ערב, ביחוד עם ליידי קאתרין תואיל להתיר לו ברוב חסדה לבקרנו שנית"

"על כל פנים, יש טעם בדבריו על הנערות;  ואם יש את נפשו לפצותן, לא אני היא שתחשוב לרפות את ידיו".

"אם כי קשה לנחש", אמרה ג'יין, " באיזו דרך יש בדעתו לכפר פנינו במה שלדעתו מגיע לנו.  יש לזקוף את הרצון כשהוא לעצמו לזכותו".

אליזבת נתרשמה בעיקר מיראת-הכבוד היתירה שהוא רוחש לליידי קאתרין ומכוונתו הטובה להטביל, להשיא ולקבור את בני עדתו, בכל עת אשר יידרש. 

"לדעתי, הוא בוודאי יצור מוזר", אמרה היא.  "לא אוכל לתארו בעיני-רוחי.  יש משהו מליצי מאוד בסגנונו.  ומה כוונתו בהתנצלו על שהוא יורש בזכות העברת-האחוזה?  הרי אין להניח על הדעת שהיה לאל ידו לשנות דבר זה?  היוכל היות איש פיקח, סיר?"

לא יקירתי;  סבורני שלא.  תקוות גדולות ישנן בלבי כי אווכח, שהוא בדיוק ההפך מזה.  יש במכתבו תערובת של עבדות ורוב חשיבות הרומזות על אפשרות זו.  קצר-רוח אני לראותו".

"מבחינת הסגנון", אמרה מארי, "אין לראות פגם במכתבו.  רעיון ענף הזית אולי אינו חדש בכללו, אך סבורתני שהתבטא כהלכה".

לידיה וקאתרין לא מצאו ענין כל שהוא, לא במכתב ולא במחברו.  דבר שלמעלה מדרך הטבע הוא ששאר-בשרן יופיע במדי ארגמן, ומזה כמה שבועות שלא נהנו מחברת גבר שצבע לבושו אחר.  אשר לאם, ברור כי מכתבו של מר קולינס מחה הרבה מתרעומתה כלפיו, והיא התכוננה לקבל את פניו במידה מסוימת של כיבוש-הרוח, אשר התמיהה את בעלה ואת בנותיה. 

מר קולינס דייק בשעה שקבע ונתקבל בנימוס רב על ידי המשפחה כולה.  אמנם מר בנט אמר מעט;  אך הגבירות היו נוטות בהחלט לשיחה ומר קולינס לא היה זקוק, כנראה, לעידוד, ולא היתה לו נטיה כל-שהיא לשים מחסום לפיו.  הוא היה אברך גבה-קומה וכבד-מראה, כבן חמש ועשרים.  התנהגותו רצינית ומהודרת; והליכותיו רשמיות מאוד.  טרם ישב זמן רב וכבר בירך את מרת בנט על שזכתה בבנות כה נאות;  אמר ששמע יופיין הגיע לאזניו, אך במקרה זה לא מיצו המוניטין את המציאות עד תומה;   והוסיף שהוא סמוך ובטוח, כי תזכה בבוא המועד לראות את כולן משתדכות כהלכה.  מנעמי-אבירות אלה לא ערבו לחך כמה משומעיו;  אך מרת בנט אשר לא בחלה מעולם במחמאות, השיבה ברוב רצון:

"הריני אומרת לך בנאמנות, סיר, שאדיב אתה מאין כמוך;  משתוקקת אני בכל לבי שכך יקום ויהיה;  כי אחרת תהיה הדלות מנת חלקן.  העניינים נקבעו בצורה משונה כל כך".

"את מרמזת אולי להעברת אחוזה זו מיורשיה".

"אה, סיר, אמנם כן.  עליך להודות שמעשה עגום הוא כלפי נערותי המסכנות.  אין בכוונתי למצוא דופי בך, כי יודעת אני שעניינים כגון אלה הם ביד הגורל בעולמנו זה.  ואין לדעת בימי מי תפולנה האחוזות לאחר שנדונו להעברה".

"מבין אני יפה, גברתי, מה אכזרי הדבר כלפי שארות-בשרי הנאוות, ויכולתי להרבות בדברים על נושא זה, אך זהיר אנוכי שלא להיראות פזיז או נועז מדי.  אבל אוכל להבטיח את הגבירות הצעירות, שבאתי מוכן ומזומן לשים עיני בהן לטובה.   כרגע לא אומר יותר מזה;  אך לאחר שניטיב להכיר אחד את השני, אולי – "

ההזמנה לסעודה שיסעה את דבריו;  והנערות החליפו חיוכים ביניהן.  לא רק בהן שם מר קולינס עינו.  האכסדרה , חדר-האוכל וכל רהיטיו נבדקו וזכו לדברי שבח;  ותהילתו לכל בוודאי היתה נוגעת ללבה של מרת בנט, לולא הוודאות הפוגעת שהוא סוקר את הכל כאת רכושו לעתיד לבוא.  אף הארוחה, בבוא תורה, זכתה לתהילה רבה;   והוא ביקש לדעת מי משארות-בשרו הנאוות היא המצטיינת בבישול זה.  אולם בנידון זה העמידתהו מרת בנט על טעותו, כי הדגישה לו בגסות כלשהי, שיש לאל ידם להעסיק טבחית טובה וכי לבנותיה אין מה לעשות במטבח.    הוא ביקש את סליחתה על כי הרעימה.   בנעימה מרוככת קראה לו שלא נפגעה כלל וכלל;  אך הוא המשיך להתנצל כרבע שעה.

 

פרק י"ד

בשעת הסעודה לא פצע כמעט מר בנט פיו, אולם אחר צאת המשרתים היה סבור שהגיעה השעה לשוחח מעט עם אורחו, ולכן פתח בנושא שיכול לצפות שהלה יזהיר זו, והעיר שכנראה שיחק לו מזלו מאוד בפטרונית שזכה בה.  ליידי קאתרין די בורג, מצטיינת, כנראה, מאוד בתשומת לבה למשאלותיו ובדאגה לנוחיותו.   מר בנט לא יכול לבחור בנושא טוב מזה.  מר קולינס נשא נאום בשבחה.  הנושא רוממו על כנפי סגנון חגיגי מן הרגיל וברוב חשיבות קרא, שמעודו לא היה עד להליכות כאלה אצל אדם רם-מעלה, – אדיבות ונדיבות לב, כשם שנהגה  ליידי קאתרין בו עצמו.   ברוב חסדה הואילה לתת עינה לטובה בשני נאומי-ההטפה שכבר היה לו הכבוד להטיף לפניה.   כמו כן הזמינה אותו פעמיים לסעוד עמה ברוזינגס.  ורק בשבת האחרונה שלחה להביאו, כדי להשלים את מערכת הקאדריל של הערב.   רבים סבורים, שליידי קאתרין אשה גאה היא, הוא יודע זאת, אך מעולם לא מצא בה אלא מאור-פנים בלבד.   תמיד פנתה אליו בדברים כאל כל ג'נטלמן אחר;  ולא התנגדה אף כלשהו להופעתו בחברה המקומית, ואף לא לעזיבתו מפעם לפעם את עדתו  לשבוע או לשבועיים – כדי לבקר אצל שארי-בשרו;  היא הואילה לייעץ לו ברוב חסדה לשאת אשה בהקדם האפשרי בתנאי שיבחר ברוב תבונה;  ופעם ערכה ביקור בדירת הכוהן הצנועה אשר לו, ואישרה בהחלט את כל השינויים שהכניס, ואפילו זיכתה אותו בהצעה משלה, – להתקין מדפים בארונות הדיוטה השניה.

"מובטחני שכל זה הוגן ולפי מיטב הנימוסים", אמרה מרת בנט, "ואני מתארת לעצמי שהיא אישה נעימה עד מאוד.  חבל שגבירות רמות-מעלה אינן בדרך כלל כמותה.  האם היא מתגוררת, סיר, סמוך לביתך?"

"בין הגן, בו עומד על תלו משכני הצנוע, לבין רוזינגספארק, מקום-מושבה של כבוד מעלת הליידי מבדיל רק שדה-בור צר".

"נדמה סיר, שאמרת כי היא אלמנה?  היש לה עוד בני משפחה?"

"יש לה רק בת יחידה, היורשת של רוזינגס ושל רכוש גדול מאוד".

"אה", קראה מרת בנט בתנועת ראש, "גורלה, איפוא, יפה מגורל בנותי.  ומה טבעה של עלמה צעירה זו? הטובת-מראה היא?"

"עלמה מקסימה היא עד מאוד.  ליידי קאתרין עצמה אומרת, כי אשר ליופי אמיתי, עולה העלמה די בורג על היפות בבנות-מינה;  כי תווי פניה מעידים שהעלמה רמת-יחס היא.   למזלה הרע לקויה היא בבריאותה ומפני כך אינה מושלמת בכל המעלות, כי לולא כך לא היתה נחשלת בהן מעולם, כפי ששמעה אזני מפי המפקחת על חינוכה המתגוררת עדיין אצלן.   אך אדיבותה גדולה עד אין שיעור, ולעתים קרובות תואיל להשפיל עצמה עד כדי לעבור על פני משכני הדל בדוּפנית הקטנה אשר לה, הרתומה לזוג הפּונים".

"האם הובאה פעם לחצר-המלכות?  איני זוכרת את שמה בנין נשי החצר".

"מצב בריאותה הרופף מונע בעדה, למזלה הרע, לשהות בעיר;  ומשום כך, כפי שאני עצמי אמרתי פעם לליידי קאתרין, היא מונעת מחצה המלכות הבריטי את המפואר בתכשיטיו.  רעיון זה גרם, כנראה, נחת-רוח למעלת הגברת;  ובוודאי תבינו כי מאושר אני להעניק בכל הזדמנות נאותה מחמאות זעירות וענוגות כגון אלה, המתקבלות תמיד על לב הגבירות.  לא פעם העירותי בפני ליידי קאתרין, שבתה החמודה נועדה להיות דוכסית מבטן ומלידה;   וכי היא אשר תרעיף רוב תפארת על כל מעלה רמה ונישאה , במקום שהמעלה תשווה לה רוב חשיבות.  אלה הם מסוג אותם הדברים הזעירים הגורמים קורת-רוח לגברת, וזוהי תשומת לב שאני רואה לעצמי חייב במיוחד להעתיר עליה".

"מוציא אתה משפט אמת", אמר מר בנט, "ולמזלך הטוב אתה מחונן בכשרון החונף המעודן.   היורשה לי לשאול אם תשומת לב נעימה זו, מקורה בדחיפה הרגעית או היא תוצאה של חקירה מוקדמת?"

"היא נובעת בעיקר מהמתרחש בו בזמן;  ואם כי יש ואני משעשע את נפשי בהמצאה ובעריכת מחמאות זעירות ואליגנטיות, שאפשר להתאימן להזדמנויות רגילות, עז רצוני לשוות להן תמיד צורה בלתי מחושבת ככל האפשר". 

את אשר צפה מר בנט בא ונתגשם במלואו.   שאר-בשרו היה אבסורדי ממש כשם שקיווה;   והוא הטה אוזן לדבריו בהנאה יתירה, כשהוא שומר בעת ובעונה אחת על הארשת הרצינית ביותר בפניו, ופרט למבט קל מפעם לפעם לעברה של אליזבת, לא ביקש לו שותף לתענוגו.

קרוב לשעת התה הוגדשה הסאה ומר בנט שמח להחזיר את אורחו אל הטרקלין.  עם תום משתה-התה נהנה להזמינו לקרוא משהו בקול בפני הגבירות.   מר קולינס היה מוכן ומזומן ומייד הובא ספר;   אולם בראותו את אשר לפניו (כי הכל העיד עליו שהוא מספריית-השאלה)  הרתיע אחורנית, ביקש סליחה והודיע כי מעולם לא קרא רומאנים.  קיטי נעצה בו עיניה, מפי לידיה פרצה קריאה.   הובאו ספרים אחרים ואחר שיקול דעת קל בחר בדברי הטפה של פורדייס.   לידיה פערה פיה בתימהון בפתחו את הכרך;  ולפני שהיה הסיפק בידו לקרוא בחגיגיות חדגוונית מאוד שלושה עמודים, שיסעה אותו באמרה:

"היודעת את, אמא, שדודי פיליפס מדבר על פיטורי ריצ'ארד?  ואם יעשה כן ישכרנו הקולונל פורסטר.  דודתי עצמה סיפרה לי זאת בשבת.  מחר אלך למיריטון כדי להוסיף ולשמוע על כך, ולהיוודע מתי חוזר מר דני מהעיר".

שתי אחיותיה הבכירות ביקשו את לידיה לעצור בלשונה;  אולם מר קולינס נעלב מאוד, הניח את הספר מידו ואמר:

"לא פעם נוכחתי וראיתי שעלמות צעירות מתעניינות אך מעט בספר הנושא חותם של רצינות, אם כי נתחבר אך ורק לתועלתן.  מודה אני ומתוודה, שתופעה זו מפתיעה אותי;   כי בוודאי שאין טוב לבן מלהוסיף דעת.   אך לא אוסיף לכפות תורה על שארות-בשרי הצעירות". 

ובפנותו אל מר בנט הציע את עצמו כיריבו במשחק הבאקגמוֹן.  מר בנט קיבל את ההצעה מתוך הערה, כי נהג בתבונה רבה שהניח לנערות לעסוק בשעשועיהן התפלים.  מרת בנט ובנותיה התנצלו ברוב נימוס על הפרעתה של לידיה, והבטיחו שכדבר הזה לא יקרה עוד אם יאות להמשיך בקריאה;  אולם מר קולינס ציין שאין בלבו טינה על הדודנית הצעירה שלו ולעולם לא יתרעם  על מנהגה עמו ולא יראה בו עלבון.  אז הסב עם מר בנט אל שולחן אחר, מוכן ומזומן לשחק באקגאמון. 

 

פרק ט"ו

מר קולינס לא היה אדם נבון ומגרעותיו מטבע בריאתו ניטשטשו רק מעט בהשכלה ובמהלכים בחברה, כי רוב ימי חייו חונך על ידי אב בור וכילי;   ואם כי היה נמנה על אחת המכללות, ביקר בה אך ורק בשלישי הלימודים ההכרחיים מבלי להכיר מקרוב את הנעשה בה, ומבלי להפיק  תועלת מזה.   השעבוד שבחנוך אביו נטע בו מלכתחילה מנהגי עניוות יתירה;   אולם זה מכבר נתעוררה בו תגובת היהירות של רפה-כוח, החי חיי בדידות, ורגשות הניצחון למראה הצלחתו המוקדמת והבלתי צפויה.  למזלו הטוב שמה בו ליידי קאתרין די בורג עינה לטובה, משנתפנתה כהונת האנספורד;   והכבוד אשר רחש למעלתה הרמה ויראת-הכבוד כלפיה כפטרוניתו, בצירוף הדיעה הנבחרת על עצמו ועל סמכותו בתורת כומר ועמדתו ככוהן ראשי באיזורו, הפכוהו לתערובת של גאווה ועבדות נרצעת, חשיבות-עצמית והשפלה.  

לאחר שהיה לו בית הגון והכנסה מספקת בהחלט, היה בדעתו לשאת אשה;  וכיוון שנשא את נפשו להתפשר עם המשפפחה בלונגבורן קיווה למצוא רעיה באחת הבנות, אם אמנם יוּכח שיפות-מראה בן ואדיבות כשם שיצאו להן מוניטין.  זו היתה תכנית הפיצוי – הכיפורים – על כי עליו לרשת את אחוזת אביהן;  והיה סבור שהיא מצויינת מאין כמוה, מוצלחת, הולמת את המסיבות, ונדיבה מאוד ללא כל חישובים חמריים.

גם אחרי ראותו אותן לא חל שינוי בתכניתו.  פניה החמודות של העלמה בנט לא הכזיבוהו, ואף היו בהתאם לכל מושגיו החמורים על זכות הקדימה המגיעה לבכירה.   בערב הראשון היה מנוי וגמור עמו שהיא בחירתו.  אך למחרת בבוקר חל שינוי;  כי בטאט-א-טאט  של רבע השעה עם מרת בנט, לפני פת-שחרית, בשעת שיחה אשר פתחה בבית כמורתו והגיעה בדרך הטבע להבעת תקוותיו שימצא בלונגובן עקרת לביתו, הזהירה אותו מתוך חיוכי נחת יתירים ועידוד כללי, שלא יימשך אחר אותה ג'יין, אשר בה נתן עינו. "אשר לבנותיה הצעירות לא תוכל להתחייב ולומר, – לא תוכל להשיב אל נכון, – אך טרם תדע שידה על אחת מהן נתונה למישהו;  אולם אשר לבתה הבכורה עליה להזכיר בלבד – היא רואה חובה לעצמה לרמוז –  שקרוב לוודאי כי בקרוב תיארוש לאיש".

מר קולינס  היה צריך רק להמיר את ג'יין באליזבת;  ומייד נעשה הדבר, נעשה בעוד מרת בנט מלבה את האש באח.  אליזבת, שניה לג'יין בשנים וביופי, באה, כמובן, למלא את מקומה. 

מרת בנט טמנה בלבה את הרמז וקיוותה להשיא עד מהרה שתים מבנותיה;  ונטתה כעת מיטב חסדה לאיש, אשר רק לפני יום אחד לא יכלה לשאת שידובר בו.

כוונת לידיה ללכת למיריטון לא נשתכחה מלב.  כל האחיות, פרט למארי, הסכימו להילוות;  ועל מר קולינס הוטל לארח להן לחברה, כבקשת מר בנט, אשר השתוקק מאוד להיפטר ממנו ולהתבודד בלשכת ספריו, אליה לווהו מר קולינס אחר פת שחרית, ומתוך עיון, למראית עין אמנם, באחד הכרכים הגדולים שבאוסף, המשיך בשיחו ללא הפוגה כמעט, על ביתו וגנו בהאנספורד.   מעשים כגון אלה הלאו את מר בנט מאוד.  כי בספרייתו ידע תמיד שלווה ומרגוע;   ואם כי היה מוכן, כפי שאמר לאליזבת, להיתקל בשגיונות וביהירות בכל חדר מחדרי הבית, היה רגיל להשתחרר מהם שם;  ולכן הזדרז ברוב נימוס להזמין את מר קולינס להצטרף אל בנותיו בטיולן;   ומר קולינס, שמטבע בריאתו היטיב להלך ברגליו מקרוא בספרים, שמח עד מאוד לסגור את ספרו הגדול וללכת.

בדברי-הבל מהודרים מצידו ובאישורן המנומס של שארות-בשרו בילו את זמנם עד בואם למיריטון.   ואז לא יכול עוד להסב אליו את תשומת-לבן של הצעירות שבעלמות.  מבטי עיניהן של אלה ניפנו מייד אל מעלה הרחוב בחיפושן אחר קצינים;  וכל שהוא פחות ממצנפת הדורה או סלסלה חדשה בחלון-ראווה לא משך עוד את לבן. 

אולם עיני כל הגברות פנו עד מהרה אל איש עול-ימים, שלא ראוהו מעודן, מהלך בלווית-קצין מעבר לרחוב.   הקצין היה אותו מר דני אשר לידיה באה לשאול על מועד שובו מלונדון;  והוא קד לעומתן בעברן.   כולן נתרשמו ממראה הזר וכולן שאלו עצמן מי יכול להיות האיש.   קיטי ולידיה, אשר גמרו אומר בליבן להיוודע על כך מייד, עברו את הרחוב בראש באמתלה שהן מחפשות משהו בחנות שממול, ולמזלן הגיעו אל המדרכה בדיוק ברגע ששני הג'נטלמנים פנו עורף והגיעו לאותו מקום.   מר דני פנה אליהן מייד בדברים וביקשן להתיר לו להציג את ידידו, מר וויקהאם, אשר חזר עמו אתמול מלונדון ובשורה משמחת בפיו, כי הלה נתמנה לקצין בחטיבתו.   כך ולא אחרת.  כי העלם חסר היה רק מדים כדי שקסמו יהיה שלם בתכלית השלימות.   מראהו היה ללא דופי: הוא היה מחונן בכל מכמני היופי, פנים נאות, גזרה תמירה ולשון חלקות.  לאחר ההיכרות גילה נטייה רבה לשיחה, –  נטייה שהיא בעת ובעונה בתכלית הנימוס ובלתי מעושה;   כל החבורה עמדה עדיין ושוחחה יחדיו ברוב נעימות, והנה שעט סוסים הסב את עיני כולם ודארסי ובינגלי נראו רוכבים במורד הרחוב.  משהבחינו שני הג'נטלמנים בגבירות שבחבורה, קרבו לעברן מייד ופתחו בנימוסים הנהוגים.  בינגלי היה ראש המדברים, והעלמה ג'יין היתה עיקר עניינו.  הוא היה, לדבריו, בדרכו ללונגבורן כדי לשאול לשלומה.  מר דארסי אישר את דבריו בקידה וכבר קרוב היה להחליט בנפשו לא לשים עיניו באליזבת, והנה רותקו לפתע לפני הזר;  אליזבת, אשר ראתה במקרה פני שניהם, בהיתקל מבטיהם, נדהמה למראה השפעת הפגישה.  צבע פני שניהם נשתנה;  האחר החוויר והשני הסמיק.  מר וויקהאם הגיש כעבור כמה דרות את ידו לכובעו, – ברכה אשר מר דארסי הואיל ברוב חסדו להשיב עליה רק כלשהו.  מה פירושו של דבר?  אי אפשר לשער, ואי אפשר שלא להשתוקק לדעת.

ובעוד רגע ומר בינגלי, אשר כאילו לא הרגיש במתרחש, נפרד מעליהם והמשיך בדרכו בלוויית ידידו.

מר דני ומר וויקהאם ליוו את העלמות עד דלת ביתה של מרת פיליפּס ואז קדו קידות פרידה, למרות הפצרותיה העזות של לידיה שייכנסו פנימה, ואפילו למרות זה שמרת פיליפּס פתחה לרווחה את חלון הטרקלין וחזרה בקול רם על ההזמנה.

מרת פיליפּס שמחה תמיד לקראת שארות-בשרה;  ביחוד היו רצויות שתי הבכירות שנעדרו זה מקרוב.  ברוב התלהבותה הביעה תמהונה על שובן לפתע פתאום לביתן, ואמרה שבוודאי לא היתה יודעת שמץ דבר, כיוון שמרכבתן שלהן נשלחה לקחתן, לולא נקרה לה בדרכה ברחוב נער-חנותו של מר ג'ונס, אשר סיפר לה כי נתבקשו לא להוסיף ולשלוח תרופות לנתרפילד, כיוון שהעלמות בנט נסעו לדרכן.   בשעת השיחה נתבעה להפנות מיטב נימוסיה כלפי מר קולינס, אשר ג'יין הציגתהו לפניה.  היא קיבלה  פניו בכל גינוני הנימוס המובחרים אשר לב והוא החזיר לה כפל כפליים, כשהוא מתנצל על הופעתו המטרידה ללא התוודעות מוקדמת אליה, והוסיף כי מותר לו לומר בשבח עצמו, שמעשהו מוצדק עקב קרבת המשפחה עם העלמות אשר עוררו את תשומת-לבה אליו.   פפחד תקף כמעט את לבה של מרת פיליפּס לשמע שפע זה של נימוס מעולה;  אולם בחינת הזר האחד הגיעה עד מהרה לקיצה בשל הקריאות והשאלות על השני, אשר עליו יכלה לספר לשארות-בשרה את אשר ידעו אף הן;   כי בא בלוויית מר דני מלונדון לשרת במעלת קצין בחיל מחוז...  היא סיפרה שנתנה בו עינה כל השעה האחרונה כשהיה מהלך הנה ושוב על פני הרחוב;  ואילו הופיע מר וויקהאם היו בוודאי גם קיטי ולידיה ממשיכות בהתבוננות זו;  אבל, למזלן הרע, לא עבר איש לפני החלונות, פרט לכמה מהקצינים, שלעומת הזר היו "ברנשים אוויליים ונעדרי נועם".   כמה מהם נועדו לסעוד בבית פיליפּס למחרת היום ודודתן הבטיחה להשפיע על אלופה לסור אל מר וויקהאם ולכבד גם אותו בהזמנה, אם המשפחה מלונגבורן תבוא אף היא אותו ערב.   על כך הוסכם בנקל;   ומרת פיליפּס הודיעה שישחקו מחר משחק נאה, נוח ורעשני למדי, הוא המשקח בכרטיסי הגרלה, ואחר תוגש ארוחת ערב קטנה וחמה.   סיכויי תענוגות כאלה היו, כמובן, מעודדים עד מאוד, והחבילה נתפרדה במצב רוח כללי מרומם מאוד.  מר קולינס חזר לפני צאתו את החדר על דברי ההתנצלות והלך רק לאחר שהובטח לו בנימוס ללא יעף, שהם  מיותרים בהחלט.

בדרכם הביתה, סיפרה אליזבת לג'יין על שהתרחש לנגד עיניה בין שני הג'נטלמנים;  ואם כי ג'יין היתה מוכנה בלבה להגן על כל אחד מהם או על שניהם כאחד, אילו הרשיעו אותם, לא היטיבה מאחותה להסביר את התנהגותם של השניים.

מר קולינס שימח מאוד את לבה של מרת בנט כששב בפה מלא תשבחות למנהגיה ונימוסיה של מרת פיליפּס.  הוא אמר, שאם להוציא מן הכלל את ליידי קאתרין ואת בתה, הרי לא ראה מעודו אשה אליגנטית יותר ממרת פיליפּס כי לא רק שהקבילה פניו במיטב הנימוס, אלא אף כללה אותו בהטעמה רבה בהזמנה לערב הבא, אם כי זה לא מזמן לא ידעה כלל על קיומו.  סבור הוא, כי משהו אפשר אולי לייחס לקשריו עמהם ובכל זאת לא ידע מעודו תשומת לב מרובה כל כך.

 

פרק ט"ז

כיוון שלא הובעה כל התנגדות להתוועדות העלמות עם דודתן והיסוסיו של מר קולינס להניח למר ומרת בנט לערב אחד ויחיד במשך כל ביקורו הופרכו בכל תוקף, הובילה המרכבה אותו ואת חמש הדודניות שלו בשעה היעודה למיריטון;  ובהיכנס הנערות לטרקלין שמעו ברוב עונג שמר וויקהאם נענה להזמנת דודן וכבר היה אותה שעה בביתו.

לאחר שהושמעה הודעה זו וכולם התיישבו במקומותיהם, היה מר קולינס חפשי לנפשו להתבוננות ולהתפעלות;  וכה נתפעם לבו בראותו את מידת החדר ורהיטיו, עד כי קרא שהוא מדמה כמעט בנפשו כי הוא בקיטון השחרית הקטן ברוֹזינגס, – השוואה שלכתחילה לא זכתה להוקרה יתירה;  אולם משתפסה מרת פיליפּס מדבריו מה פירושה של רוזינגס ומי בעליה, ולאחר שהטתה אוזנה לתיאור אחד מטרקליניה של ליידי קאתרין וכן לאחר שנתגלה  לה כי הארובה בלבד עלתה בשמונה מאות לירה, – עמדה על מלוא חשיבותה של המחמאה ושוב לא היתה מתרעמת אףילו על ההשוואה עם חדרה של סוכנת-הבית.

הוא תיאר לפניה את ליידי קאתרין וביתה, במלוא הדרם, אגב סטיות מקריות בשבח משכנו שלו הצנוע והשיפורים שהוכנסו בו, ןככה בילה זמנו ברוב נחת עד הצטרף הג'נטלמנים אליהם;  במרת פיליפּס מצא מאזינה קשובה מאוד, כי לאחר ששמעה את דבריו גדל ערכו בעיניה, ותגמור אומר להפיץ דבריו בהקדם האפשרי בקרב שכניה.  בעיני הבערות שדברי שאר בשרן לא הגיעו לאזניהן והן ישבו באפס מעשה והתגעגעו רק על פסנתר או תלו עיניהן בחיקויי חרסינה דלים משלהן שעמדו על מדף האח, נראתה הפסקת הציפיה ממושכת מאוד.  אך הנה קרבו הג'נטלמנים ובאו;  ובהיכנס מר וויקהאם החדרה, נוכחה אליזבת שעד כה טרם עמדה במלוא התפעלותה על טיבו.  הקצינים היו בדרך כלל חבורת ג'נטלמנים נכבדים, והמובחרים שבהם נוכחו במסיבה;  אך וויקהאם עלה לאין שיעור על כולם בדמותו, במראהו, במנהגיו ובמהלכו, כשם שכולם עלו על הדוד פיליפּס אשר בא בעקבותיהם החדרה, זה בעל-הגוף ורחב-בפרצוף הנושף יין פּורט על סביבותיו.

מר וויקהאם היה האיש המאושר שעין כל אשה היתה נשואה אליו, ואליזבת היתה האשה המאושרת אשר בה בחר לבסוף.  לצידה ישב בנעימות ונכנס עמה מייד בדברים, אם כי אך על הלילה הלח ועל הסיכויים שתהיה עונה גשומה, נתנה הרגשה בליבה שהנושא המקובל, המשעמם והקלוש ביותר עלול להיהפך לרב-ענין בפי משוחח ברוך כשרון כמותו.

לעומת יריבים אלה שמשכו את ליבה של הנאווה, כמר וויקהאם והקצינים, שקע מר קולינס ביוון האפסות;  בעיני הצעירות היה כמוהו כאין וכאפס;  אד מידי פעם בפעם מצא עדיין אוזן קשובה ונדיבה אצל מרת פיליפּס והיא שעמדה על המשמר שלא יחסר קפה והסופגניות תהיינה בשפע.

משהוצגו שולחנות הקלפים באה שעת הכושר לידו חהסב לה קורת-רוח, תמורת חסדה עמו, ולשבת לשחק בוויסט.

"אין המשחק עדיין נהיר לי אלא מעט", אמר, "אך אשמח להוסיף דעת;  כי במעמדי אני בחיים.  .  ." מרת פיליפּס היתה אסירת-תודה מאןד על היענותו, אך לא יכלה להתמהמה לשמע טעמו.

מר וויקהאם לא שיחק בוויסט ואנשי השולחן השני קבלוהו בשמחה גלויה, בין אליזבת ולידיה.  לכתחילה נשקפה סכנה שלידיה תסב כל לבו אליה, כי היתה דברנית מוחלטת;  אך כיוון שהקלפים היו חביבים עליה לא פחות, שקעה עד מהרה במשחק, כשהיא מזדרזת להשתתף בהתערבויות ולהשמיע קריאות אחר קבלת הפרסים, כדי להסב לבה במיוחד אל מישהו מהמסובים.  כיוון שמר וויקאהם מילא אחר כללי המשחק הרגילים, היה חפשי לשוחח עם אליזבת;  והיא שמעה דבריו ברצון, אם כי את אשר השתוקקה בעיקר לדעת לא יכלה לקוות לשמוע: פרשת היכרותו עם מר דארסי.  ואפילו לא העזה לקרוא בשמו של האיש.  אולם סקרנותה באה במפתיע על שכרה.  מר וויקהאם פתח בעצמו בנושא.  הוא שאל מה רחוקה נתרפילד ממיריטון;  ואחר קבלו תשובה מפיה, שאל מתוך היסוס, כמה זמן כבר שוהה שם מר דארסי.

"כחודש ימים, לערך", אמרה אליזבת;  וכיוון שלא רצתה לוותר על הנושא, הוסיפה: "הוא, כנראה, אדם בעל רכוש גדול בדרבי שייר".

"כן", השיב וויקהאם, "אחוזתו שם היא טירת-אצילים.  עשרת אלפים הכנסה נקיה לשנה.  לא יכולת לפגוש באדם המסוגל יותר ממני לתת לך פרטים מסויימים בנידון זה, כי קשור אני מאז ימי ילדותי קשר מיוחד במשפחתו".

אליזבת לא יכלה להסתיר את תמהונה.

"העלמה בנט, את בוודאי תתמהי על דברי, לאחר שראית מה צוננת היתה אתמול פגישתנו.  המכירה את כראוי את מר דארסי?"

"במידה שאיני מתאווה עוד למרוּבה ממנה", קראה אליזבת בלהט.  "ביליתי עמו ארבעה ימים בבית אחד, וסבורתני שהוא מאוד בלתי-נעים".

"אין לי הזכות להביע דיעה", אמר וויקהאם, "אם האיש נעים אם לאו.  איני רשאי לחוות דיעה.  הכרתיו זמן רב מדי ויותר מכדי להיות שופט צדק.  לא אוכל לשפטו ללא משוא-פנים.  אך מאמין אני שדעתך עליו עלולה בדרך כלל להפתיע, ואולי מוטב שלא תתבטאי בכל מעמד אחר בלשון כה חריפה.  כאן הרי את כבמשפחתך שלך".

"בי נשבעתי שאיני אומרת כאן יותר משהייתי אומרת בכל בית אחר בשכנותנו, פרט לנתרפילד.  בהרטפורדשייר אין נוטים לו חסד.  הכל מתמרמרים על גאון-לבבו.  ולא תשמע עליו מפי איש דברים טובים מאלה".

"לא אוכל להעמיד פני מצטער", אמר וויקהאם, לאחר הפסקה קלה, "על שהוא, או כל אדם אחר, אינו נכבד בעיני מישהו, למעלה מן הראוי;  אך אשר לו, הרי מובטחני שתופעה זו נדירה היא מאוד.  העולם נסתמא מעשרו ומכבודו, או הוא מפיל חיתיתו עליו במנהג ההדר ורום-המעלה עד שהוא נראה רק כפי שהוא רוצה להיראות".

"אפילו לאחר היכרות קלושה שלי עמו, הייתי אומרת שהוא איש בעל מזג רע". וויקהאם רק הניע בראשו.

""תמיהני", אמר אחר כך, "אם יש בדעתו לשהות עוד זמן רב בפלך זה".  .

"איני יודעת דבר;  אך בשבתי בנתרפילד לא שמעתי מאומה על כוונתו ללכת מזה.  מקווה אני שישיבתו בסביבתנו לא תשפיע על תכניותיך להישאר בחטיבת.  .  .

"אה, לא, – מר דארסי לא יוכל לגרש מזה איש כמוני.  אם הוא רוצה להימנע מפגישה אתי ילך הוא.  אין יחסי רעות בינינו, ומכאיב לי תמיד מאוד להיפגש עמו;  אך אין לי טעמים, שיניעוני להימנע מחברתו, פרט לאלו שאוכל להכריז בפני עולם ומלואו, – רגש של עשוק ונפגע וצער מכאיב שבלב על שכזה הוא האיש ולא אחר.  אביו, העלמה בנט, מר דארסי המנוח, היה אחד מחסידי העולם שחיו עלי אדמות, וידידי האחד הנאמן שהיה לי מעודי;  ולא אוכל להיות לעולם בחברת מר דארסי זה מבלי להיות מצר עד מעמקי נשמתי על אלפי זכרונות יקרים מאוד.  התנהגותו כלפי היתה מאז ומתמיד מחפירה;  אך מאמין אני באמונה שלמה שאוכל למחול לו כל דבר, ובלבד שלא יאכזב תקוות שתלה בו אביו ויביש את זכרו".

אליזבת נוכחה שהענין בשיחה הולך ורב והטתה אוזן בכל לב;  אולם ברוב עדינותה נמנעה מלהוסיף לוהציג שאלות.

מר וויקהאם פתח בשיוה על נושאים יותר כלליים, – מיריטון, הסביבה, החברה, – כשהוא מרוצה למראית-עין מכל אשר ראה;  ושוחח ביחוד על האחרונה, מתוך אדיבות ענוגה אך גלויה למדי.

"הסיכוי להיות תמיד בחברה, ובחברה טובה, " הוסיף, "הוא הפיתוי העיקרי שמשכני להתקבל לחייל.  יודע אני שזה הוא חייל הגון ונכבד ביותר;  וידידי דני הוסיף להעמידני במבחן בספרו על מקום-מושבם הנוכחי, על שימת-לב הגדולה ועל המיודעים מהצויינים שמצאו במיריטון.  עלי להודות שהחברה היא הכרח בחיי.  איש ידוע-אכזבה אני ורוחי לא תישא עוד בדידות.  זקוק אני להתעסקות ולחברה.  לא לחיי צבא נועדתי מעלומי, אך הנסיבות הביאוני לכך.  לכהונה נועדתי, – אמנם גידלוני קודש לכנסיה.  וכיום כבר הייתי צריך לכהן בכומריה רבת-ערך, אילו היה הדבר לרצון לג'נטלמן שדיברנו בו זה עתה".

"האמנם!"

""כן. – מר דארסי המנוח הועידני בצוואתו למלא מקומו של הכומר בכהונה המובחרת אשר ברשותו.  הוא היה סנדקי, ונפשו קשורה הייתה מאוד בנפשי.  אין מלים בפי לשבח את נדיבות-לבו.  הוא רצה להבטיח את פרנסתי בכבוד וכסבור היה שהדבר עלה בידו;  אך משנתפנתה הכהונה ניתנה לאחר".

"אל אלהים!" קראה אליזבת;  "וכי אפשר? יכלו להעלים עין מצוואתו? מדוע לא תבעת בדרך החוק את תיקון המעוות?"

"בתנאי הירושה לא נאמר במפורש מה היא זכותי החוקית ולא היתה לי תקווה למצוא מבטחי בחוק.  איש בעל הן-צדק לא היה מטיל ספק בכוונת אביו;  אך מר דארסי העדיף לפקפק בדבר, לנהוג בנאמר כבהמלצה שבתנאי ולהכריז שהפסדתי כל תביעה לכך בשל פזרנותי, קלות-דעתי, בקיצור הכל או לא כלום.  ברי לכל, שהכהונה נתפנתה לפני שנתיים, כשהגעתי בדיוק לגיל של בגרות והייתי רשאי לקבלה על עצמי, והיא ניתנה לאחר.  מותר לי לומר בביטחון, שאיני יכול לשים אשם בנפשי, כי אמנם עשיתי משהו שאהיה ראוי להפסידה.  מזג חם לי ונוח לכעוס, ואולי הבעתי לפרקים דעתי עליו ובפניו בלי מורך.  לא אוכל להעלות בזכרוני חטא גדול מזה.  אולם עובדה היא, ששונים אנו בתכלית זה מזה וכי הוא שונא לי בנפש".

"הרי זה ממש מדהים! ראוי הוא שיגנוהו בפרהסיה".

"יום יבוא והוא יבוא על עונשו;  אך לא מידי.  כל עוד שמור זכר אביו בלבי לא אוכל לצאת חוצץ נגדו או לגלות מעשיו ברבים".

אליזבת כיבדתהו בלבה על רגשותיו אלה, ובעת הביעו את הדברים היה בעיניה יפש-תןאר כשם שלא היה מעודו.

"אך מה יכול", אמרה היא אחר הפסקה קלה. "להיות טעמו? מה יכול להניעו לנהוג באכזריות כזו?"

"איבתו המוחלטת והמכוונת אלי, – איבה שלא אוכל לא לייחסה אלא למידה מסויימת של קנאה.  חיבבני כל כך מר דארסי המנוח, אולי היה בנו מיטיב לשאת אותי;  אולם העובדה שנפש אביו היתה קשורה מאוד בנפשי, הרעימה אותו, כנראה, עוד בשחר עלומיו.  אין טבעו מרשה לו לשאת תחרות זו שבינינו, – ולהיווכח, כי לעתים מרובות מבכרים אותי על פניו".

לא העליתי על דעתי שמר דארסי רע כל-כך, - אם כי לא חיבבתיו מעודי, לא היה כה רע בעיני, – כסבורה הייתי שהוא מבזה בלבו בני אדם בדרך כלל, אך לא חשדתי בו שישפיל עצמו לנקמת-זדון כגון זו.  לאי-צדק כזה, לחוסר-אנושיות כזה".

אך כעבור כמה רגעים של שיקול-דעת המשיכה ואמרה: "זכורה אני, כי אמנם התפאר יום אחד בנתרפילד על חמתו הבוערת עד להשחית.  וכי הוא בעל מזג שלא יסלח ולא ימחול.  כנראה, שטבעו איום".

"אשר לנושא זה לא אתן אימון בעצמי", השיב וויקהאם;  "לא יעלה בידי לשפוט משפט צדק".

אליזבת העמיקה לשקוע שוב במחשבותיה.  ואחרי שהות קלה קראה: "לנהוג בדרך זו בבן-סנדקות;  בידיד, בחביבו של אביו!" היא קרובה היתה להוסיף: "ועוד בעלם כמוך, שתואר-פניך עצמו מעיד על נעימותך".  רך היא הסתפקה בדברים: "ואף באיש שהיה בוודאי חבר ילדותו, כי הרי הייתם קרובים מאז זה לזה, כפי שאמרת, נדמה לי".

"נולדנו באותה עדה, אותו גן-אחוזה; ומרבית ימי נעורינו בילינו יחדיו: דרנו באותו בית, היינו שותפים לאותם השעשועים ונהנים מאותה השגחת הורים.  אבי החל חייו במקצוע שדודך, מר פיליפּס, מוסיף לו כנראה כבוד ויקר;  אך הוא וויתר על הכל כדי להביא תועלת למר דארסי המנוח, והקדיש את כל זמנו להשגחה על וחוזת פמברלי.  מר דארסי כיבדו עד מאוד.  ראה בו ידיד קרוב ואיש סודו.  מר דארסי הודה לא פעם, שכפוי תודה גדולה עד אין שיעור הוא לאבי על פיקוחו הפעיל;  וכשהבטיח מר דארסי לאבי לפני מותו, וזה מרצונו הטוב, שידאג למחייתי משוכנע אני בהחלט שחש אותה שעה כי זו היא חובת תודה מצידו לא פחות מאשר אות חיבה כלפי".

"מה מוזר!" קראה אליזבת.  "מה נורא! תמיהה אני שדווקא גאון-לבו של מר דארסי זה לא הניעו לנהוג עמך בצדק.  אפילו מטעם אחד ויחיד, שלא יכול לחיות גא עד כדי לנהוג באי-יושר, – כי עלי לכנות זאת כאי-יושר".

"הפלא ופלא", השיב ווקהאם: "כי מקור כל פעולותיו כמעט הוא גאון לבו;  וגאון-הלבב היה לעיתים מרובות הטוב בידידיו.  אבל בהתנהגותו עמי פעמוהו מניעים גדולים אפילו מגאון-הלבב".

"היכול גאון-לבב איום כשלו להסב גם טובה?"

"כן;  לא פעם הניעו לפזרנות ולנדיבות-לב;  לפזר כספו לכל רוח, להכניס אורחים, לסייע לאיכריו ולהושיע לדלים.  גאוותו על בני-ביתו וגאוות הבן על אביו, כי הוא גא מאוד באביו, הם שעשו זאת.  מניע רב-כוח הוא לא להיראות כמבייש שם משפחתו, כמפסיד סגולותיה הטובות והחביבות על הכל, או כמאבד את ריבונות בית פמברלי.  מחונן הוא אף בגאוות-אח, ויחד עם חיבת אח מסויימת הוא הופך לפּטרון נדיב-לב ונאמן לאחותו: בוודאי תשמעי שהכל מכריזים בקולי קולות, כי הוא האח הטוב והנאמן שבכולם".

"מה טבעה של העלמה דארסי?"

הוא הניע בראשו: "מי יתן ויכולתי לומר שנעימה היא.  לבי כואב לדבר בגנות מי מבני דארסי;  אך כה רב הדמיון בינה לבין אחיה, – גאה היא, גאה מאוד.  בילדותה היתה נלבבת ונעימה וחיבבתני מאוד;  ואני הקדשתי שעות רבות לשעשועיה.  אך היום אינה בעדי ולא כלום.  נערה יפת-תואר היא כבת ט"ו או ט"ז וכפי שאני מבין משכילה מאוד.  מאז מות אביה ביתה הוא בלונדון והיא מתגוררת עם אשה המפקחת על חינוכה".

אחר הפסקות רבות ונסיונות שונים לפתוח בּנושאים  אחרים, לא יכלה אליזבת להימנע מלחזור שוב אל הנושא הראשון ולומר:

"תמיהה אני על רעותו עם מר בינגלי.  כיצד יכול מר בינגלי הנראה כהתגלמות טוב-המזג עצמו, ושהוא, כפי שאני סבורה, איש נעים באמת, להיות ידידו של אדם כזה? כיצד הם הולמים זה את זה? המכיר אתה את מר בינגלי?

"כלל וכלל לא".

"זה הוא איש נעים-מזג, חביב ורב-קסם.  בוודאי אינו יודע אל נכון דארסי מי הוא".

"כנראה שלא;  אך מר דארסי יכול להתחבב כאשר יעלה הרצון מלפניו.  אינו חסר סגולות יפות.  יודע הוא להיות נעים-שיחה כשהוא סבור שהטרחה כדאית לו.  בקרב בני מעמדו הוא אדם אחר לגמרי מאשר בקרב האמידים פחות.  אך גאון-לבבו לא יטשנו לעולם;  בחברת עשירים תפעמנו רוח חירות, והוא איש היושר, הכנות, ההגיון, הכבוד ואולי אף הנועם – כמובן, הכל בהתאם להונו ולתוארו של אדם".

חבורת-הוויסט נתפרדה עד מהרה;  המשחקים נתאספו סביב השולחן השני ומר קולינס תפס עמדה בין דודניתו אליזבת ובין מרת פיליפּס.  זו האחרונה שאלה שאלות רגילות על הצלחתו במשחק;  היא לא היתה גדולה ביותר;  הוא הפסיד.  אך כשהחלה מרת פיליפּס מביעה צערה על כך , הדגיש הוא בכל הרצינות שאין בכך כל חשיבות, כי הממון כאפס וכאין הוא בעיניו והפציר בה שלא תצטער על כך.

"יודע אני ישה גבירתי", אמר הוא, "כי בהסב בני אדם אל שולחן-הקלפים עליהם להסתכן בכגון דא, –  ולמזלי הטוב מרשה לי מצבי שלא להטריד רוחי באבדן חמישה שילינגים.  יש בוודאי רבים שלא יוכלו לומר כמוני;  אך הודות לליידי קאתרין די בורג, רחוק אני מרחק רב מן ההכרח להתחשב בקטנות כגון אלה".

שימת-לבו של מר וויקהאם הופנתה מייד;  ואחר תתו עיניו כמה דקות במר קולינס, שאל את אליזבת בהשפילו את קולו, אם קרוביה מיודעים מקרוב עם משפחת די בורג.

"ליידי קאתרין די בורג", השיבה היא, "העניקה לו זה לא מכבר משרת כהונה.  כמעט שאיני יודעת כיצד נודע לה לראשונה על קיומו של מר קולינס, אך ברור למדי שנתוודע אליה זה לא מכבר".

"את יודעת בוודאי, שליידי קאתרין די בורג וליידי אן דארסי הן אחיות;  ומכאן שהיא דודתו של מר דארסי של עכשו".

"לא, לא חדעתי דבר.  אינני יודעת דבר על קשרי המשפחה של ליידי קאתרין.  ולא שמעתי מעודי על קיומה לפני יום שלשום".

"בתב, העלמה די בורג, תהיה בעלת רכוש גדול, וסבורים שהיא ודודנה יאחדו את שתי האחוזות".

הדברים העלו בת-צחוק על פני אליזבת, כי הרהרה בעלמה בינגלי המסכנה.  לשווא כל כרכוריה, לשווא וללא כל טעם חיבתה לאחותו ודברי השבח שהיא מעתירה עליו, אם כבר הועיד עצמו לאחרת.

"מר קולינס", אמרה היא, "מרבה לדבר בשבחה של ליידי קאתרין ובתה;  אך אם לשפוט לפי כמה פרטים שסיפר על הוד מעלתה, חושדת אני בו שהכרת-התודה מטעה אותו, וכי למרות היותה פּטרונית שלו, היא אישה שחצנית ויהירה".

"סבורני שלקתה בשני אלה במידה מרובה", השיב וויקהאם.  "לא ראיתי פניה זה שנים רבות;  אך אזכור יפה שלוחיבבתיה מעודי, וכי היו לה מנהגי עריצות ועזות-פנים.  מוניטין יצאו לה על תבונתה ופיקחותה;  אך מאמין אני שמייחסים לה סגולות מספר בשל מעלתה ורכושה ואחרות בשל גאון לבבו של בן-אחותו הרוצה שכל הקשור במשפחתו יהיה נבון ונשו-פנים מאין כמוהו".

אליזבת הודתה ששמעה מפיו תיאור הגיוני מאוד והם המשיכו בשיחתם שגרמה להם הנאה הדדית עד אשר שמה פת-ערבית קץ למשחק.  כל שיחה לא יכלה להתפתח בשאון סעודת הערב של מרת פיליפּס, אולם הסנהגותו של מר וויקהאם חיבבה אותו על הכל.  כל אשר אמר נאמר כהלכה;  וכל אשר עשה נעשה ברוב חן.  אליזבת הלכה וכל ראשה מלא בו.  היא לא יכלה להרהר במאומה במשך כל דרכה הביתה, אלא במר וויקהאם בלבד ובכל אשר סיפר לה;  אך בדרכם לא היתה אפילו שהות בידה להזכיר את שמו, כי לידיה ומר קולינס לא נדמו אף לרגע.  לידיה פטפטה ללא הפוגה על הקלפים, ומר קולינס , אשר תיאר את נימוסיהם הנאים של מר ומרת פיליפּס, קרא ואמר כי לא איכפת לו כלל וכלל הפסדו בוויסט;  הוא מנה בזה אחר זה את כל המאכלים שהוגשו לארוחת-הערב, והביע כל הזמן חששות שהוא מפריע מדי את הדודניות שלו.  היה לו הרבה יותר לומר משהיה הסיפק בידו.  והנה נעצרה המרכבה לפני בית לונגבורן.

פרק י"ז

למחרת היום סיפרה אליזבת לג'יין את כל אשר אירע בינה לבין מר וויקהאם.  ג'יין היטתה אוזן לדבריה בתימהון ובדאגה: כי לא יכלה להאמין שמר דארסי אינו ראוי כלל לכבוד שרוחש לו מר בינגלי;  אך מטבעה לא פקפקה בכנות דבריו של כה נעים למראה כוויקהאם.  עצם האפשרות שמוכרח היה לסבול מרוע-לב שכזה היה דייו כדי לעורר אהדת רגשותיה העדינים;  ולא נותר לה, איפוא, דבר מאשר להרהר ברוח טובה בשניהם, להגן על התנהגותו של כל אחד ולייחס ליד המקרה או המשגה את כל אשר אין לו הסבר אחר.

"חוששתני", אמרה היא, "שאת שניהם הוליכו שולל בדרך זו או אחרת, אשר לא נוכל לשער מה היא.  אנשים מעוניינים בדבר אולי תיארו אותם זה בפני זה שלא באור הנכון.  בקיצור, לא ייתכן שאנו ננחש מה הם הטעמים או שמסיבות אשר גרמו להתנכרותם זה לזה, שלא באשמתו של איש מהם".

"אמת ויציב;  וכעת מה יש בפיך לומר, ג'יין יקירתי, לזכותם של המעוניינים בדבר? טהרי גם אותם, בבקשה ממּך, מכל דופי, כי אחרת עדיין ניאלץ להרהר בגנותו של מישהו".

"צחקי ככל אוות-נפשך, אך אף ברוב צחוקך לא תטיני מדעתי.  ראי נא, ליזי יקירת-נפשי, באיזה אור מגונה מציגים את מר דארסי, הנוהג מנהג כזה באהוב-נפשו של אביו, – איש אשר אביו הבטיח לפרנסו.  לא ייתכן.  איש בעל רגש אנושי רגיל, איש שיש ערך כלשהו לאופייו, לא יהא מסוגל לכך.  הייתכן, שהוא מוליך במידה כזו שולל את ידידי-נפשו? אה, לא!"

"נוטה אני להאמין על נקלה שהוא מוליך שולל את מר בינגלי מאשר שמר וויקהאם תיאר לפני אמש פרשת חייו, שהיא פרי דמיונו בלבד;  שמות, עובדות, הכל הזכיר ללא מאמץ כלשהו;  אם לא כן הדבר, יבוא מר דארסי ויכחיש זאת.  פרט לזה הכרת פניו ענתה בו שכּנים דבריו". 

"אמנם קשה להאמין, – ואף מצער.  אין לדעת מה לחשוב במקרה כגון זה".

"סלחי נא לי;  יודעים בדיוק מה לחשוב".

אך ג'יין יכלה להרהר בבטחה רק בענין אחד, – שאם אמנם הוליכו את מר בינגלי שולל, בוודאי ירבה סבלו בהיוודע הדבר ברבים".

שתי העלמות הופרעו בשיחתן בסבך השיחים, שבו הסיחו את לבן, בהופיע כמה מאותם האנשים שבהם סחו;  מר בינגלי ואחיותיו באו למסור הזמנה אישית לנשף-המחול בנתרפילד, שזה מכבר ציפו לו, ואשר נועד ליום ג' הבא.  שתי הגבירות עלצו מאוד לראות שוב את פני ידידתן היקרה, קראו שתקופה שלמה חלפה מאז התראו באחרונה, וחזרו ושאלו לא פעם מה היו מעשיה מאז פרידתן מעליה.  לשאר בני הבית כמעט שלא שמו לב;  העלימו עין ככל האפשר ממרת בנט, אמרו מלים מספר לאליזבת ואף לא דבר לשאר בני המשפחה.  עד מהרה הלכו לדרכן, משקמו על רגליהן בעירנות שהפתיעה את אחיהן, והזדרזו ללכת כאילו אצו למלט נפשן מגינוני נימוסיה של מרת בנט.

הסיכוי לנשף-מחולות בנתרפילד, נעם מאוד לכל אחת מבנות המשפחה.  מרת בנט העדיפה לשוות בנפשה שהוא נערך לכבוד בתה הבכירה וראתה זכות לעצמה, שמר בינגלי בכבודו ובעצמו בא להזמינם במקום לשלוח כרטיס-הזמנה רשמי.  ג'יין תיארה לה בדמיונה ערב מאושר בחברת שתי ידידותיה ובצירוף תשומת לבו של אחיהן;  אליזבת הרהרה ברוב עונג במחולות רבים עם מר וויקהאם וקיוותה לחזות אישור לכל דבריו בחזות פניו ובהתנהגותו של מר דארסי.  העונג, שלו ציפו קאתרין ולידיה, היה קשור פחות במאורע מיוחד במינו או באדם מסויים;  כי עם כל תקוותן, ממש כאליזבת, לצאת במחול חצי הערב עם מר ווקהאם, לא היה בשום פנים ואופן בן-זוג יחיד שיכול לענגן;  ונשף מחולות הוא על כל פנים נשף-מחולות.  אפילו מארי ראתה צורך לעצמה לשכנע את בני-ביתה שאין היא חסרת נטייה לכך.

"כיוון שאני חפשית לנפשי בכל הבקרים", אמרה, "די לי בזאת.  סבורתני, שאין בכך משום קרבן ליטול פעם בפעם חלק בכינוסי נשף.  לחברה יש תביעות לגבי כולנו;  ועלי להודות, שאני אחת מאלה הרואים בהפסקות מוקדשות להתבדרות ושעשוע – התרעננות רצויה לכל".

רוחה של אליזבת היתה כה מרוממת לרגלי מאורע זה, ואם כי נמנעה מלשוחח עם מר קולינס שלא לצורך, לא יכלה לעצור ברוחה מלשאלו אם יש בדעתו להיענות להזמנתו של מר בינגלי.  ואם כן, האם יראה כנאות בעדו להשתתף בשעשועי הערב;  להפתעתה הרבה נודע לה, שבנידון זה אין כל ספקות בלבו וכי הוא רחוק מלפחד כי צפויה לו נזיפה מפי ההגמון או מליידי קאתרין די בורג אם יעז לצאת במחול.

"אוכּל להבטיחך נאמנה, שאיני דוגל כלל בדיעה", אמר הוא, "שנשף-מחולות מסוג זה, הנערך על ידי עלם בעל מידות לאנשים נשואי-פנים, יכול להוות משום מגמה זרה; ואני עצמי כה רחוק מהתנגדות למחולות עד כי אני צופן תקווה בלבי, שיהא לי הכבוד לצאת במשך הערב במחול עם כל דודניותי הנאוות; והריני לנצל הזדמנות זו ולבקש ידך את, העלמה אליזבת, במיוחד לשני המחולות הראשונים, – ואני תקווה שדודניתי ג'יין תדע, כי בבכרי אותך על פניה, אין כוונתי להקל בכבודה".

אליזבת חשה שנכשלה לחלוטין בלשונה.  כי במעמקי לבה קיוותה שוויקהאם יזמין אותה דווקא לשני מחולות אלה;  ולצאת במקום זה במחול עם מר קולינס! – מעולם לא החטיאה המטרה ברוב-דברים כבפעם זו.  אך כבר לא היה לה על כל פנים מוצא אחר.  האושר, שנועד למר וויקהאם ולה, נדחה בהכרח לשהות קלה, והיא נענתה להזמנתו של מר קולינס במיטב מאור-הפנים שיכלה להעניק לו.  אבירותו לא גרמה לה נחת-רוח יתירה כי היה בה רמז למשהו יותר מזה.  ורק עתה צץ לראשונה במוחה הרעיון, שבה בחר בין אחיותיה כראויה להיות עקרת בית של הכומריה בהאנספורד, אשר תסייע להשלים שולחן הקאדריל ברוזינגס, בהיעדר אורחים יותר רצויים.  רעיון זה בא עד מהרה על אשורו, בראותה שהוא מעתיר עליה נימוסיו ובשמעה לא פעם את נסיונו להללה על פיקחותה ועליצותה;  ואם כי הופתעה יותר מאשר שבעה נחת מהשפעת קסמיה, לא חלף זמן רב ואמה הסבירה לה שהסיכויים לנשואיהם גורמים לה קורת-רוח יתירה.  אולם אליזבת סירבה להבין את הרמ, זכיוון שידעה אל נכון, כי כל תשובה מצידה תעורר פולמוס חריף.  מר קולינס לא יבקש אולי ידה לעולם;  ועד עשותו כן אין כל טעם להתקוטט בגללו.

לולא הצורך להתכונן לנשף בנתרפילד ולדבר בו, כי אז היו העלמות בנט הצעירות מצוייות באותה התקופה במצב מעורר רחמים עד מאוד; כי למן יום ההזמנה ועד יום הנשף היו ימי סגריר רצופים כאלה, עד כי לא יכלו ללכת למיריטון אפילו פעם אחת.  לא דודה, לא קצינים, ואף לא זכר לידיעות;  ואף הפרחים לנעליים בשביל נתרפילד הוזמנו בהיעדרן.  אפילו אליזבת היתה סבורה שאורך רוחה הועמד בנסיון קשה במזג אוויר ששם קץ לחלוטין לפיתוח היכרותה עם מר וויקהאם;  ורק ההרהור על מחול ביום ג' היה מחזק ליבן של קיטי ולידיה לשאת ימי ו', שבת, א' ו-ב' כאלה.

 

פרק י"ח

עד שנכנסה אליזבת לטרקלין שבנתרפילד וחיפשה לשווא את מר וויקהאם בתוך אגודת מדי הארגמן שהתכנסה שם, לא בא ספק בלבה שאמנם בוא יבוא.  את בטחונה לפגשו לא בדקה כלל לאור אף אחד מאותם הזכרונות שהו עלולים להבהילה.  היא הקפידה בלבושה יותר מן הרגיל והתכוננה ברוח מרוממת ביותר לכבוש כל אשר נותר עדיין בלתי-נכנע שבלבו, מתוך אמונה שאין זה למעלה מיכולת הזכייה של הערב.  אולם לפתע נתעורר בליבה החשד האיום, כי אולי לא הוזמן בכוונה תחילה, ולמען כפר פני מר דארסי, לא נכלל בהזמנה ששלח בינגלי לקצינים;  ואם כי לא כן היה הדבר, הרי מר דני, ידידו, אשר אליו פנתה לידיה בשאלה רבת סקרנות, הכריז על היעדרו כעל עובדה קיימת, והוא אשר סיפר להן שמר וויקהאם נאלץ לנסוע יום לפני הנשף לרגל עסקיו ועדיין לא שב מדרכו;  והוסיף בבת-צחוק רבת-משמעות:

"אינני סבור שעסקיו היו מטרידים אותו דווקא עתה לולא רצה להימנע מבוא בחברת ג'נטלמן אחד".

לידיה לא השגיחה בהערה זו שבדבריו, אולם לא כן אליזבת;  וכיוון שלבה היה סמוך ובטוח, לשמע הדברים, שדארסי הוא האחראי להיעדרו של וויקהאם, וכי צדקה בהנחתה מראש, כה החריפה האכזבה האחרונה את רגשותיה הבלתי-נעימים כלפי הראשון, עד כי יכלה להשיב רק בקושי בכל הנימוס על שאלות שהציג לפניה בהתקרבו אליה מייד לאחר זאת. 

שימת-לב, מחילה, ואורך-רוח כלפי דארסי היו בעיניה כמוהם כפגיעה בוויקהאם.  היא גמרה אומר שלא להיכנס עמו בשיחה ופנתה לו עורף במידה מרובה של תערומת, שאפילו לא הצליחה להעלימה בדברה עם מר בינגלי, אשר חיבתו העיוורת לחברו הרעימה אותה מאוד.

אך אליזבת לא נועדה מטבע ברייתה לשקוע ברוח נכאה;  ואם כי כל סיכוייה היא לאותו ערב פסו, לא העיק הדבר זמן רב על רוחה;  ולאחר שגילתה כל עצבונה לשארלוט לוקאס, שלא ראתה אותה מזה שבוע ימים, היתה מסוגלת לעבור עד מהרה מרצונה הטוב לשיחה על המגוחך שבשאר-בשרה ולעורר שימת-לבה אליו.  אולם שני המחולות הראשונים החזירו את הצער אל לבה;  היו אלה מחולות של בושה.  מר קולינס היה מגושם וחגיגי, מתנצל במקום לנהלה כראוי, טועה לפרקים בלי דעת, ומעניק לה את כל החרפה והסבל שבידי בן-זוג בלתי נעים.  ועל כן כה גדלה התלהבותה שהשתחררה ממנו.

אחר כך יצאה במחול עם קצין, התרעננה בשוחחה על וויקהאם ובשמעה שהוא חביב על הכל.  עם תום מחולות אלה חזרה אל שארלוט לוקאס והיתה שקועה עמה בשיחה, כששמעה לפתע שמר דארסי פונה אליה בדברים, וכה מופתעת היתה בהזמינו אותה למחול, עד כי בבלי-דעת את אשר היא עושה, נעתרה לו.  מייד לאחר זה התרחק ממנה והניחה לנפשה להתרעם על פיזור דעתה.  שארלוט ניסתה לנחמה.

"חושבתני כי תיווכחי, שהוא איש נעים מאוד".

"ישמרני אלוהים! זו עלולה להיות שואה גדולה מכול! להיווכח כי אדם, שגמרת אומר בלבך לשנאו, הוא נעים! אל נא תאחלי לי את הרעה הגדולה הזאת".

עם התחלת המחולות, ודארסי התקרב להזמינה שוב, לא יכלה שארלוט להימנע מלהזהירה חרש שלא תהיה נערה פותה, ושלא תניח לקסם שקסם לה וויקהאם להניעה שלא לשאת חן בעיני אדם נכבד ממנו פי עשרה.  אליזבת לא השיבה דבר ותפשה מקומה בין הרוקדים, כשהיא תמיהה על הכבוד שנאצל עליה עד כי נתכבדה להופיע מול מר דארסי ואף בפני שכנותיה קראה תימהון על כך.  זמן-מה ניצבו מבלי לפצות פה; והיא החלה מתארת לעצמה שדומייתם תימשך במשך כל המחול.  לכתחילה החליטה בנפשה שלא להפר שתיקתם;  עד אשר לפתע צץ רעיון בראשה שתגרום יתר סבל לבן-זוגה, אם תאלצנו לדבר, והעירה הערה קלה על המחול.  הוא השיב קצרות ושוב נשתתק.  אחר הפסקה של כמה דקות פנתה אליו שנית בדברים הבאים:

"כעת הגיע תורך, מר דארסי, לומר משהו.  אני שוחחתי על המחול ועליך להעיר הערה כלשהי על מידת האולם או על מספר הזוגות".

בת-צחוק הופיעה בפניו והוא הבטיח כי כל אשר היא חפצה שיאמר, ייאָמר.

"טוב ויפה;  תשובה זו מספקת כרגע.  ייתכן שאחר שעה קלה אעיר אני, כי נשפי-מחול פרטיים הרבה יותר נעימים מהציבוריים;  אך כעת הרשות בידנו להחריש".

"האם חוק הוא אצלך בל יעבור, שעליך לשוחח ברקדך?"

"לפרקים, הרי יודע אתה שמוכרחים לשוחח מעט.  מוזר ייראה להימצא חצי שעה יחדיו ולא לפצות פה;  אך לרווחתם של כמה בני-אדם יש לערוך שיחה שיטריחום לומר מעט ככל האפשר".

"האם במקרה דנן את רואה לרגשות עצמך או מתארת לעצמך שאת מספקת את שלי?"

"שניהם כאחד", השיבה אליזבת בערמומיות;  "כי הבחנתי תמיד בדמיון רב בהלך מחשבותינו.  שנינו בעלי אופי לא-חברתי, נוטה לשתיקה, והשיחה אינה באה אלא בשעה שנדמה לנו, כי יש לאל ידנו לומר משהו שיפתיע את האולם כולו ויימסר לדורות הבאים אחרינו בכל ה"ברק" של פתגם".

"בטוחני, שאין בכל דמיון לטבעך שלך", אמר הוא.  "לא אוכל להעיז ולומר באיזו מידה הוא קרוב לשלי.  את אינך מטילה ספק שהתמונה היא נאמנה".

"לא לי לשפוט על הישג שלי".

הוא לא השיב דבר ושוב החרישו עד תום המחול הראשון, כששאל אותה אם היא ואחיותיה נוהגות ללכת לעיתים קרובות למיריטון.  השיבה בחיוב;  וכיוון שלא יכלה לעמוד בניסיון, הוסיפה: "כאשר פגשתנו שם לפני כמה ימים נתוודענו אז לזר".

רושם דבריה ניכר בו מייד.  סומק יותר עמוק של יהירות נתפשט על תווי פניו, אך לא אמר דבר;  ואליזבת לא יכלה להמשיך בדבריה, אם כי האשימה עצמה על רפיון לבה.  פתח דארסי ואמר בקול כבוש:

"מר וויקהאם נתברך בהליכות כה נעימות עד כי מובטח לו שיתרועע על נקלה;  אם יהיה מסוגל לקיים לזמן ממושך את הריעוּת, זה פחות בטוח.

"למזלו הרע אבדה לו ידידותך", השיבה אליזבת בהטעמה, "באופן אשר, כנראה, יגרום לו סבל כל ימי חייו".

דארסי לא השיב דבר, וחזות פניו העידה בו שהוא משתוקק לעבור לנושא אחר.  באותו רגע הופיע בקרבתם סיר וויליאם לווקאס, שהתכוון לעבור על פני המחוללים לעברו השני של החדר;  אך בראותו את מר דארסי נעצר, קד קידה בדרך-ארץ רב, והיללו על ריקודו ועל בת-זוגו.

"גרמת לי, אדוני היקר, הנאה יתרה;  אין חוזים לעיתים קרובות בדרך ריקוד כה נעלה.  ברור למדי, שאתה משתייך לחוגים רמי-מעלה.  אך הרשה נא לי לומר שבת-זוגך הנאווה אינה מביישת אותך;  וכי תקוה בלבי שתענוג זה יחזור וישוב לעיתים קרובות, ביחוד לאחר שמאורע אחד ורצוי מאד, אליזה יקירתי (הוא שם עינו באחותה ובבינגלי), יארע.  ומה ירבו אז השמחה והברכה! הריני פונה אל מר דארסי;  אך מוטב, סיר שלא אפריעך.  ודאי שלא תהיה אסיר-תודה על כי אני מפריעך משיחתך רבת-הקסם עם עלמה צעירה זו, אשר עיניה המזהירות גוערות בי".

דארסי לא שמע כמעט את חלקו האחרון של נאום זה;  אולם רמזיו של סיר וויליאם על ידידו, הלמוהו, כנראה, מאוד והוא הפנה עיניו בארשת רצינית עד מאד לעבר בינגלי וג'יין, אשר חוללו יחדיו.  אך בהתאוששו עד מהרה פנה אל בת-זוגו ואמר:

"סיר וויליאם הפריענו והשכיחני את נושא שיחתנו".

"אינני סבורה ששוחחנו.  סיר וויליאם לא יכול להטריד עוד שני בני-אדם בחדר זה שיש להם פחות לומר איש לרעהו.  כבר ניסינו לשוחח על שניים או שלושה נושאים ללא הצלחה, ולא אוכל לתאר לעצמי על מה נוסיף לשוחח".

"מה דעתך על ספרים?" אמר הוא בבת-צחוק.

"ספרים, הא, לא! בטוחתני שאין שנינו קוראים לעולם אותם הספרים, או לפחות לא באותם הרגשות".

"צר לי על כי את סבורה כן;  אך אם כך הוא הדבר, לא יחסר לנו, לפחות נושא לשיחה, נוכל להשוות את דיעותינו השונות".

"לא. לא אוכל לשוחח על ספרים באולם-המחולות; ראשי מלא תמיד בדברים אחרים".

"ההווה הוא המעסיקך תמיד בנסיבות כאלה, הלא כן?" אמר הוא בארשת של ספק.

"כן, תמיד", השיבה בלי דעת את אשר היא אומרת;  כי מחשבותיה הרחיקו נדוד מהנושא, כפי שנסתבר מייד לאחר זה בקראה לפתע: "זכורתני, מר דארסי, כי שמעתיך פעם אומר, שכמעט שלא מחלת מימיך לאיש, וכי אם נתעורר קצפך שוב לא ישוך.  ואתה, בוודאי, זהיר מאד שלא ייעור?

"בוודאי", אמר בקול תקיף.

"לעולם לא תסתמא ממשפט קדום?"

"אני תקווה שלא".

"מחובתם המיוחדת של אלה אשר לא ישנו טעמם לעולם, לדעת באופן ברי שמשפטם הוא מלכתחילה משפט-צדק".

"המותר לי לשאול מה מגמת שאלותיך אלה?"

"רק להבהיר את אופייך", ענתה, כשהיא מתאמצת לנער מעל עצמה את כובד-ראשה.  "מנסה אני להבינו לאשורו".

"ומה העלית?"

היא הניעה בראשה, "איני מתקדמת כלל.  שומעת אני תיאורים עליד, כה שונים זה מזה, עד כי לא אדע נכוחה".

"מוכן אני להאמין", השיב הוא בכובד-ראש, "שהגיעו לאזניך שמועות עלי שונות זו מזו בתכלית;  ויש את נפשי, העלמה בנט, שלא תתווי את אופיי כרגע, כיוון שטעמי עמי לחשוש כי התוצאה לא תוסיף רוב כבוד לשנינו".

"אך אם לא אעמוד כעט על מהותך, אולי לא תהיה לי לעולם הזדמנות שניה לכך".

"בשום פנים ואופן לא הייתי משהה כל שגורם לך עונג", השיב ברוב קרירות.  היא לא אמרה עוד דבר, והם גמרו מחולם השני ונפרדו בדומייה;  שניהם בלתי מרוצים, אם כי לא במידה שווה;  כי בלבו של דארסי פעם רגש די חזק אליה, אשר עד מהרה סלח ומחל לה הכל וכיוון את כל זעמו כלפי אחר. 

לא עברה שעה קלה מאז נפרדו, והנה קרבה הלמה בינגלי אליה ופנתה אליה בזו הלשון, בארשת של בוז רב-נימוסים:

"שמעתי, העלמה אליזה, שג'ורג' וויקהאם קסם לך מאוד? שוחחנו בו, אחותך ואני, והיא שאלתני עליו אלפי שאלות;  נוכחתי שהעלם שכח לספר לך, בין שאר דבריו, שהוא בנו של וויקהאם הזקן, סוכן אחוזתו של מר דארסי המנוח.  הבה ואיעץ לך, כידידה, שלא לתת אימון בלי מצרים בכל דבריו;  כי שקר וכזב הוא, כי מר דארסי הרע לו;  אדרבה, תמיד נהג עמו בנדיבות-לב יתירה, אם כי ג'ורג' וויקהאם גמל למר דראסי בצורה מחפירה ביותר.  הפרטים אינם ידועים לי, אך ידוֹע אדע כי אין האשמה תלוייה במר דארסי, אם אינו יכול לשאת את שמו של ג'ורג' וויקהאם מוזכר במעמדו;  ואם כי אחי היה סבור שלא יוכל להימנע מלהכלילו בהזמנתו לקצינים, שמח מאוד משנודע לו כי הסתלק בעוד מועד.  באמונה, שבואו לסביבה זו הוא מעשה חצוף מאין כמוהו, ותמיהה אני עליו, על שהעז לעשות זאת.  צר לי עליך, העלמה אליזה, ועל הדופי שנמצא בחביבך;  אך אם לעיין במוצאו, אין לצפות לטוב מזה".

"לפי דבריך מוצאו ואשמתו חד הם", אמרה אליזבת בקצף, "כי שמעתיך שאת מאשימה אותו באשמה לא-גרועה מזו שהיה בן לסוכן אחוזתו של מאד ארסי;  ואת זאת, הריני להבטיחך, הודיעני במו פיו".

"סלחי נא לי", השיבה העלמה בינגלי כשהיא פונה עורף בבת-צחוק של היתול, "סלחי נא לי על התערבי בעניין לא לי;  כוונתי היתה לטובה".

"נערה חצופה!" אמרה אליזבת בינה לבין עצמה.  "טעות עמך אם תקווי להשפיע עלי בהתקפה עלובה כגון זו.  איני רואה בכך מאומה מלבד בורותך הזדונית וזדון-לבו של מר דארסי".  ואז ביקשה למצוא את אחותה הבכירה, אשר נטלה על עצמה לערוך חקירה על נושא זה אצל מר בינגלי.  ג'יין פגשה בה בבת-צחוק של נחת-רוח יתירה ובברק ארשת רבת-אושר, אשר הוכיחו כמאה עדים מה זחה דעתה ממאורעות הערב.  אליזבת ראתה מייד ללבה;  ובו ברגע נעלמו החרדה לוויקהאם והתערומת נגד אויביו וכל השאר, והגיחה התקווה כי פעמי ג'יין מוליכים אותה לקראת האושר".

"תאיבה אני לדעת", אמרה בפנים צוחקות לא פחות מאחותה, "מה גילו אזנך על מר וויקהאם.  אך אולי בילית מדי בנעימים עד כי לא נתת דעתך להרהר בשלישי.  אם כך הוא הדבר הריני סולחת לך מלכתחילה".

"לא", אמרה ג'יין, לא שכחתיו! אך אין בפי לתת לך תשובה המניחה את הדעת.  למר בינגלי לא נהירה כל פרשת חייו ואין לו כל מושג באיזה נסיבות הלבין את פני מר דארסי;  אך מוכן הוא לערוב בהן-צדקו להתנהגותו הטובה ליושרו ולכבודו של ידידו והוא משוכנע בהחלט שמר וויקהאם היה ראוי לפחות שימת-לב מאשר זכה ממר דארסי;  וצר לי לומר שלפי דבריו ודברי אחותו, אין לומר בשום פנים ואופן על מר וויקהאם שהוא עלם נכבד והגון.  חוששתני שלא נהג בתבונה יתירה, וכדאי הוא שמר דארסי לא יוסיף לרחוש לו כבוד".

"מר בינגלי לא התוודע אל מר וויקהאם".

"לא;  עד לאותו בוקר במיריטון לא ראהו מעודו".

"ובכן תיאור זה שמע, איפוא, מפי מר דארסי.  כעת נחה דעתי.  אך מה הוא אומר על משרת-הכהונה?"

"המסיבות המדוייקות נעלמו מזכרונו, אם כי שמע עליהן לא פעם מפי מר דארסי, אך הוא סבור שהורישוה לו אך ורק על תנאי".

"אינני מטילה ספק בכנותו של מר בינגלי", אמרה אליזבת בלהט, "אך, אנא, סלחי לי על כי איני משוכנעת מהדברים שעברו מפה לאוזן, עלי לומר שמר בינגלי הגן בהצלחה על ידידו;  אך כיוון שכמה מפרטי הסיפור אינם נהירים לו, ואת השאר שמע מפי ידידו בעצמו, ארשה לעצמי לראות את שני הג'נטלמנים באותו האור כבעבר".

אז שינתה את נושא השיחה לנעים יותר לשתיהן, שעליו לא יכלו להיות כל חילוקי-דעות ביניהן.  אליזבת היטתה אוזן ברוב עונג לתקוות האושר, הצנועות אמנם למדי, שתלתה ג'יין בחיבתו של בינגלי אליה ואמרה ככל אשר לאל ידה לחזק את לבה באמונתה בה.  ובהתקרב בינגלי בעצמו אליהן, התחמקה אליזבת אל העלמה לוקאס;  לשאלותיה על נעימותו של בן-זוגה האחרון לא הספיקה עדיין להשיב, לפני האיר לו מזלו פנים והוא גילה תגלית חשובה עד מאוד.

"גלה גיליתי", אמר, "במקרה מיוחד במינו, שבחדר זה מצוי כעת שאר-בשרה הקרוב של הפטרונית שלי.  אינה לי המקרה ואזני קלטה דברי הג'נטלמן בכבודו ובעצמו, כשהוא קורא במעמד הגבירה הצעירה, המארחת בבית זה, בשמות דודניתי העלמה די בורג ובשם אמה, הליידי קאתרין.  הפלא ופלא, כיצד מתרחשים הדברים! מי היה מעלה על דעתו שאקלע בדרכו של בן-אחותה של ליידי קאתרין די בורג במסיבה זו! אסיר תודה אני שהתגלית באה בעוד מועד כדי שיהיה הסיפק בידי להביע לו רחשי הוקרתי, וזאת אעשה כעת, ואני תקווה שימחל לי על כי טרם עשיתי זאת.  בורותי המוחלטת בקשר-משפחה זה תכפר אולי על עווני".

"בוודאי שאין בדעתך להציג את עצמך בפני מר דארסי?"

"יש ויש.  ואפציר בו שימחל לי כי לא הקדמתי להציג את עצמי.  יש לי טעמים להאמין שהוא בן-אחותה של הליידי קאתרין.  יש לאל ידי למסור לו כי בליל אתמול לפני שבוע ימים היתה בקו הבריאות והשלום".

אליזבת התאמצה בכל כוחה להניעו לוותר על תכניתו זו;   השתדלה לשכנע אותו, שמר דארסי יראה בפּנייתו אליו ללא התוועדות, עזות-פנים ולאו דווקא יראת כבוד כלפי דודתו;  וכי כלל לא מן ההכרח הוא ששני הצדדים ישגיחו זה בזה;  ואם כן, הרי על מר דארסי, שמעלתו יותר רמה, לפתוח בהתוועדות.  מר קולינס היטה אוזן לדבריה, וכולו מביע החלטה נמרצת לנהוג כנטיית לבו.  עם תום דבריה השיב בזו הלשון:

"העלמה אליזבת היקרה, מוקיר אני מאוד את כוח שיפוטך המצויין בכל העניינים שם בגדר הבנתך, אך הרשי-נא לי לומר כי מן ההכרח שתהום תהא רובצת בין הנימוסים המקובלים בין הדיוטות לבין אלה החלים על אנשי הכהונה;  כי הרשי נא לי להעיר, שרואה אני את מעמד הכוהן שווה בערכו, מבחינת אצילותו, לרם שבמעמדות הממלכה, – בתנאי ששומרים יחד עמו על מנהגי ענווה נאותים.  עליך להתיר לי, איפוא, להישמע במקרה דנן להוראות מצפוני, המדריכני לבצע מה שנראה בעיני בבחינת חובה.  סלחי לי על כי אני מוותר על התועלת שאוכל להפיק מעצתך, אשר בכל נושא אחר תהיה בוודאי למדריך מתמיד, אבל במקרה שלפנינו רואה אני את עצמי ראוי יותר, מבחינת חינוכי וחקירתי המתמדת, מאשר עלמה צעירה כמוך, להחליט מה הוא הנאות".  ובקידה עמוקה עזב אותה והלך אל מר דארסי.  היא עקבה ברוב סקרנות אחר קבלת-הפנים שערך הלה לפנייתּו של הכומר אליו;  תמהונו על פנייה זו היה גלוי לעין.  דודנה הקדים לנאומו קידה חגיגית, ואם כי לא יכלה לשמוע דבר, חשה כאילו קלטה אוזנה הכל וראתה בתנועת שפתיו את המילים "התנצלות", "האנספורד" ו"ליידי קאתרין די בורג".  היא התרעמה מאוד כשראתה אותו בכל אווילותו בפני אדם כזה.  מר דארסי התבונן בו בתימהון בלתי עצור;  וכאשר הניח לו מר קולינס לבסוף לומר את דבריו, השיב בצורה דוחה מעליו.  אולם מר קולינס לא נפל ברוחו ופתח שוב בדברים, בוזו של מר דארסי נראה מתגבר והולך עם התארכות נאומו השני;  ועם תום דבריו קד לפניו קידה קלה בלבד ופנה והלך.  אז חזר מר קולינס אל אליזבת.

"הריני מבטיחך כי אין לי כל טעם", אמר, "להתרעם על קבלת-הפנים שנהג בי.  שימת-לבי נעמה, כנראה, מאוד למר דארסי.  הוא השיב לי במיטב הנימוסים, ואפילו שיבחני, באמרו שהוא משוכנע כל-כך בטעמה הטוב של ליידי קאתרין, עד כדי לדעת באופן ברור, כי לעולם לא תעניק חסדה לבלתי ראויים לו.  רעיון נאה מאוד היה זה.  בדרך כלל עלי לומר שהאיש נעם לי מאוד".

כיוון שלאליזבת לא היה עוד כל עניין משלה לענות בו, הפנתה כמעט כל תשומת-לבה אל אחותה ואל מר בינגלי;  ומהלך ההרהורים הנעימים שהוליד המראה שלנגד עיניה גרם לה אושר כמעט באותה המידה כמו לג'יין.  היא ראתה אותה בעיני רוחה יושבת לבטח בבית זה ממש, שרויה בכל האושר שיכולים להעניק נישואי אהבה כּנה;  ובמסיבות כאלה חשה עצמה אפילו מסוגלת כמעט לנסות לחבב בלבה את שתי אחיותיו של מר בינגלי.  היא ראתה בבירור כי הרהורי אמה נישאו באותו הכיוון, וגמרה אומר בלבה להעיז לקרב אליה, פן תקלוט אוזנה יותר מן הראוי.  בשבתם לסעודת הערב חשבה על שום כך שלמזלן הרע הושיבון לא הרחק זו מזו;  והיא התרעמה עד למעמקי לבה, בראותה, שאמה משוחחת עם אותו אדם (ליידי לוקאס) בחירות, בגילוי-לב ואך ורק על ציפיתה שג'יין תינשא במהרה למר בינגלי.  היה זה נושא מעודד מאין כמוהו, ומרת בנט לא ידעה כאילו ליאות במנותה את יתרונות השידוך: שהוא עלם רב קסם, כה אמיד, המתגורר במרחק שלושה מילין מהם, אלה היו טעמים ראשונים שהתברכה בהם;  ומלבד זה מה נעים ומה טוב לראות את שתי אחיותיו מחבבות כל-כך את ג'יין ולהיות בטוחה שהן רוצות בשידוך לא פחות ממך.  ויש בכך משום סיכויים טובים אף לבנות הצעירות, כי נישואי ג'יין לאיש רם-מעלה כמוהו יפגישום עם בעלי נכסים אחרים;  ולבסוף, מה טוב שיש לאל ידה למסור בתקופה זו בחייה את בנותיה הפנויות אל מתחת לחסותה של אחותן, כדי שלא תיאלץ להופיע בחברה למעלה מן הרצוי לה.  היה זה מן ההכרח מצידה להכרי, זשיש בכך משום עונג, כי כך תובעת האטיקטה במקרים כגון אלה;  כי לא היה אדם עלול, פחות ממרת בנט, למצוא נוחם בשהייה בבית בכל תקופה בחייה.  היא סיימה דבריה באיחולים רבים לליידי לוקאס, שאף לה יאיר המזל פניו לא פחות, אם כי לא האמינה ברוב נצחונה כי יש לה תקווה כלשהי.

לשוא התאמצה אליזבת לעצור בעד הפזיזות של דברי אמה או להשפיע עליה לתאר את רוב אושרה בלחש שאינו נשמע כה לאוזן;  כי למורת-רוחה נוכחה, שאוזנו של מר דארסי קלטה את רוב הדברים, משום שהוא אשר היסב מולן.  אמה רק נזפה בה על סכלותה הרבה.

"אמרי נא בבקשה ממך, מה לי ומי לי מר דארסי, שאתיירא מפניו? בטוחתני שאיננו חייבים לו חובת-נימוס עד כדי לשמור לשוננו שלא להשמיע מה שלא ינעם לאזניו".

"בשם אלוהים, גברתי, השפילי קולך.  מה יתרון לך לעלוב במר דארסי? לעולם לא תשאי חן מלפני חברו בעשותך כזאת".

אך כל אשר יכלה לומר לא נשא פרי.  אמה התעקשה להשמיעה השקפותיה בקול הנשמע לאוזן.  אליזבת הסמיקה ברוב כלימה ורוג, זולא יכלה להימנע מלהעיף מבטים תכופים במר דארסי, אם כי כל מבט הוכיח לה כי אשר יגורה בא לה;  כי אם כי לא תמיד נתן עיניו באמה, היתה משוכנעת בהחלט שכל תשומת-לבו היתה נתונה לה.  ארשת פניו השתנתה בהדרגה למן בוז רב-קצף לסבר של כובד-ראש יציב וכבוש.

אך לבסוף לא היה עוד למרת בנט מה לומר;  הניחה לליידי לוקאס, אשר פיהקה זה מכבר לשמע החזרות המרובות על התענוגות שלא ראתה סיכויים לעצמה ליטול חלק בהם, למצוא ניחומים בקדלי-חזיר קרים ובבשר-עוף.  אלזבת החלה מתעוררת כעת לחיים.  אך הפסקת הנופש לא ארכה;  כי לאחר תום הסעודה סחו בזמרה, ולמגינת לבה ראתה את מארי מתכוננת, לאחר הפצרות מועטות בלבד, להנעים לחברה.  במבטים רבי-משמעות ובתחינות חשאיות התאמצה למנוע בעדה להיענות במהירות רבה כל כך, אך לשווא: מארי לא אבתה להבינם;  הזדמנות כזו להראות את כוחה לעיני כל נעמה לה מאוד והיא פתחה במנגינתה.  עיני אליזבת היו נעוצות בה ברחשי-לב מכאיבים עד מאוד והיא עקבה אחר התקדמותה על פני כמה סטאנצות בקוצר-רוח שבא לבסוף על גמולו הרע;  כי מארי אשר הבחינה בתשואות המסובים ברמז של תקווה, כי אולי תיאות להרעיף עליהם שוב מחסדה, החלה אחר הפסקה של חצי דקה בשיר אחר.  כשרונותיה של מארי לא התאימו כלל להופעה כזו;  כי קולה היה רפה ותנועותיה מעושות.  עינויי אליזבת היו קשים מנשוא.  היא נתנה עיניה בג'יין כדי לראות כיצד היא נושאת זאת;  אולם ג'יין שוחחה אותה שעה בכובד-ראש עם בינגלי.  היא נתנה עיניה בשתי אחיותיו וראתה שהן מחליפות ביניהן אותות בוז;  ובדארסי, אשר המשיך לשמור על ארשת של כובד-ראש שאין לפענחו.  היא התבוננה באביה, כאילו מתחננת לפניו להתערב בדבר, פן תמשיך מארי לזמר כל הלילה.  הוא הבחין ברמז. ובסיים מארי את שירה השני אמר בקול רם:

"יפה ומספיק בהחלט, ילדתי.  הנעמת לנו הערב.  הניחי לשאר העלמות הצעירות להראות את כוחן".

מארי העמידה אמנם פנים שאינה שומעת דבר. אך נבוכה במקצת;  ואליזבת שהיתה מצירה עצמה ומצירה על דברי אביה, חששה פן לא נשאה חרדתה פרי.  כי אחרות מבין המסובים נתבקשו כעת לשיר.

"אילו", אמר מר קולינס, "הייתי אנוכי בן-מזל וידעתי לשאת קולי בשיר, בטוחני שהייתי מנעים לחברה בשירי בעונג רב;  כי המוסיקה היא, לדעתי אמצעי-בידור תם מאין כמוהו, המשלים בהחלט משלח-ידו של כוהן.  אין כוונתי לומר בזה, שהרשות בידינו להקדיש זמן רב מדי מזמננו למוסיקה, כי יש לנו, כמובן, עניינים אחרים לענות בהם.  הואיל ומלאכה מרובה לפני כוהן העדה.  ראשית כל, עליו לבוא לכלל הסכם עם בני העדה על המעשר, לתועלתו הוא מבלי לגרום נזק לפטרונו.  עליו לחבר בעצמו את נאומי-ההטפה שלו;  ואז לא תיוותר לו עוד שהות רבה למילוי חובותיו בקרב העדה, ולטיפול ושיפור משכנו, כי לא ייסלח לו אם לא יתקיננו שיהא נוח ככל האפשר למגורים.  כמו כן איני מקל בחשיבותה של תשומת-לבו ומנהגיו הפייסניים כלפי כל, ביחוד כלפי אלה שהוא חייב להם תודה על שביכרוהו על אחרים.  לא אוכל לשחררו מחובה זו;  כמו כן לא אוכל להעריך אדם, המחמיץ שעת כושר להביע את הוקרתו כלפי כל הקרובים קרבת-דם אל המשפחה".  ובקידה כלפי מר דארסי השלים את נאומו, שהשמיעו בקול כה רם, עד כי נשמע בחצי החדר.  רבים לטשו עיניהם, רבים העלו בת-צחוק על פניהם;  אך איש לא היה מרוצה יותר ממר בנט בעצמו, בעוד רעייתו משבחת בכל כובד-הראש את מר קולינס, על כי דיבר ברוב תבונה, ומעירה בלחש-למחצה לליידי לוקאס, שעלם פיקח הוא מאוד.

לאליזבת נדמה היה, שאילו באו בני-משפחתה מראש לכלל הסכם להציג עצמם לראווה כל אותו ערב ככל אשר לאל ידם, לא יכלו למלא את תפקידיהם ביתר עוז-רוח או בהצלחה נאה יותר;  היא סברה, שלמזלם של מר בינגלי ואחותה נעלם מעיניו חלק ממחזה ראווה זה, וכי רגשותיו אינם מאותו סוג אשר יסבלו למראה האווילות, שבוודאי חזה בעיניו.  רע היה למדי שלמר דארסי ולשתי אחיותיו תהיה שעת-כושר כזו לשים ללעג את בני משפחתה.  היא לא יכלה להחליט בנפשה אם קשה יותר לשאת את הבוז של הג'נטלמן או את החוכות המבישות של הגבירות.

שאר שעות הערב לא גרמו לה אלא הנאה מועטה.  מר קולינס, אשר לא מש ממנה ימינה או שמאלה, התגרה בה;  ואם כי לא עלה בידו לפתותה לצאת עמו שוב במחול, לא הניח לה לרקד עם אחרים.  לשווא התחננה לפניו שיצא במחול עם אחרת, והציעה להציגו לפני כל עלמה שבחדר.  הוא הבטיחה שאשר למחולות, שווה-נפש הוא כלפיהם בהחלט;  וכי מגמתו העיקרית היא לשאת חן בעיניה בשימת-לב ענוגה, וכי משום כך יעדיף להישאר לצידה כל הערב.  על תכנית זו לא היה מה להתפלמס.  ואם רווח לה מפעם לפעם, היתה חייבת על רווחתה הגדולה לעלמה לוקאס, שהצטרפה אליהם לעתים קרובות והעסיקה בטוב-לבה את מר קולינס בשיחה עמה. 

לפחות היתה חופשית מהעליב שבשימת-עין נוספת מצד מר דארסי;  הלה, אם כי ניצב לעיתים קרובות לא הרחק ממנה, שרוי בבדידות, לא קרב מעולם די הצורך כדי להסיח עמה.  היתה זו, לפי רחשיה ולשמחת לבה, תוצאתם הוודאית של רמזיה על מר וויקהאם.

חבורת לונגבורן היתה האחרונה בקהל ההולכים;  והודות לתמרונה של מרת בנט, נאלצו לחכות למרכבתם רבע שעה אחר שהכל נפרדו והלכו וניתנה להם השהות להיווכח מה השתוקקו כמה מבני הבית בכל לבם שכבר ילכו לדרכם.  מרת הירסט ואחותה כמעט שלא פצו פה כלל, מלבד בקובלנה על ליאותן, והיו קצרות-רוח, כנראה, שהבית יתפנה מזרים.  הן דחו כל ניסיון מצד מרת בנט לפתוח בשירה, ובעשותן כן הטילו שעמום על החבורה כולה, אשר הוקל מעט בשל נאומיו הארוכים של מר קולינס, כששיבח את מר בינגלי ואת אחיותיו על הדר המשתה שערכו ועל הכנסת-האורחים והנימוסים הנאים אשר הוכיחו בהליכותיהם עם אורחיהם.  דארסי לא אמר דבר.  מר בנט, שאף הוא לא פצה פיו כמוהו, נהנה מהמחזה.  מר בינגלי וג'יין ניצבו יחדיו, מרוחקים מעט מן השאר, וסחו זה עם זו.  אליזבת התמידה בדומייה עקשנית ממש כמרת הירסט וכעלמה בינגלי;  ואפילו לידיה היתה ליאה מדי מלהפטיר יותר מאשר קריאה מקרית של "הוי אלי, מה עייפתי!" מלווה בפיהוק עצום.

בקומם לבסוף להיפרד וללכת דחקה בהם מרת בנט במיטב הנימוס שלא לאכזב תקוותה לראות בקרוב את המשפחה כולה בלונגבורן;  היא כיוונה דבריה בעיקר אל מר בינגלי, כדי להודיעו מה רב האושר שיגרום להם בבואו לסעוד עמם סעודה משפחתית בכל עת, ללא גינוני ההזמנה הרשמית.  בינגלי הביע כולו הכרת-תודה ועונג, והיה נכון להבטיח שינצל שעת כושר ראשונה ויבוא לביתה אחר שובו מלונדון, כי שמה מועדות פניו לשהות קצרה, מחמת הכרח אשר לא יגונה.

מרת בנט באה בהחלט על סיפוקה ועזבה את הבית מתוך שמחה, שאם תינתן השהות הדרושה להכנות הכרחיות והסידורים, לכרכרות חדשות, ולמלבושי-חתונה, ראה תראה ללא ספק את בתה משתכנת בנתרפילד כעבור שלושה או ארבעה חדשים בלבד.  לא בפחות ביטחון הרהרה בעונג ניכר אם כי נופל מזה, בבת אחרת שתינשא למר קולינס.  אליזבת היתה יקרה לה פחות מכל ילדיה;  ואם כי האיש והשידוך היו לדעתה טובים למדי בשבילה, לקה ערך שניהם לעומת מר בינגלי ונתרפילד.

 

פרק י"ט

היום שלמחרת הרים את המסך מעל מחזה חדש בלונגבורן.  מר קולינס ביקש את יד בחירתו כיאות.  כיוון שגמר אומר בלבו לעשות זאת מבלי לבזבז זמן לריק, ומכיוון שחופשתו ניתנה לו רק עד השבת הבאה, והואיל ושום חששות מעציבים ומורך-לב לא הטרידו את רוחו אותה שעה, ניגש למלאכה בכל הסדר הראוי ובפרטי הפרטים אשר היוו, לדעתו, את הענין לאשורו.  משמצא לאחר פת-השחרית את מרת בנט, את אליזבת ואחת הבנות עולות-הימים יחדיו, פנה אל האם בזו הלשון:

"היורשה לי, גבירתי, לקוות כי למען ייטב גורלה של בתך הנאווה אליזבת, תיעתרי לי ותיאותי לכבדני בראיון פרטי עמה עוד בשעות בוקר זה?"

ולפני שהיה סיפק בידי אליזבת לעשות דבר, מלבד להסמיק ברוב תמהונה, נחפזה מרת בנט להשיב:

"אה, אלי! כן, כמובן, מובטחתני שלא תתנגד.  בואי קיטי, נלכה למעלה, זקוקה אני לך שם".  ובאספה את כלי-מלאכתה יחדיו נחפזה לחמוק, בעוד אליזבת קוראת אחריה:

"אל נא, גברתי היקרה, אל נא תלכי.  ראי בקשתיך לא ללכת מזה.  על מר קולינס לסלוח לי.  אין דבר בפיו לומר לי שלא יוכל להשמיעו באזני כל.  אני עצמי הולכת מזה".

"לא, לא, זוהי אווילות, ליזי.  רצוני שתישארי כאן".  ובראותה בחזות פניה של אליזבת שאמנם יש בדעתה להימלט, ברוב קצפה ומבוכתה, הוסיפה: "ליזי, אני דורשת ממך שתישארי ותשמעי מה בפי מר קולינס".

אליזבת לא יכלה לעמוד בפני פקודה זו;  לאחר שיקול-דעת קל באה לכלל מסקנה שהתבונה דורשת יותר לעמוד בכך בהקדם האפשרי ובחשאי ככל האפשר.  היא התיישבה שוב במקומה, כשהיא מתאמצת להסתיר בהתעסקות מתמדת את רגשותיה המהולים צער ושעשוע כאחד.  מרת בנט וקיטי נסתלקו;  כשרק יצאו פתח מר קולינס ואמר:

"האמיני לי, העלמה אליזבת יקירתי, שעניוותך רחוקה מלתת בך דופי, כי אינה משלימה אלא את שאר מעלותייך.  היית נושאת פחות חן בעיני לולא אי-רצון קל זה;  אך הרשי נא לי להבטיחך, שנושא אני את דברי אלה ברשותה של הורתך הכבודה.  יודעת את, בוודאי, מה מגמת דברי, אולם עדינותך מטבע בריאתך מניעה אותך אולי להתחפש כמי שאינה יודעת דבר;  שימת-לבי היתה בולטת למדי משלא תובן כראוי.  כמעט דרכה כף רגלי על סף בית זה, בחרתי בך להיות חברת חיי לעתיד לבוא.  אך לפני שאנשא על כנפי רגשותי בקשר עם נושא זה, ראוי אולי שאבהיר מה הם הטעמים המניעים אותי לשאת אשה – ואף יותר מזה, מדוע בחרתי לבוא להרטפורדשייר בכוונה תחילה לבחור לי רעייה, כשם שעשיתי זאת".

עצם הרעיון שמר קולינס, בכל רצינותו החגיגית, מסוגל להינשא על כנפי רגשותיו עורר את אליזבת כמעט לפרוץ בצחוק עד כי לא יכלה לנצל לטובתה את ההפוגה הקצרה שבדבריו, כדי למנעו מלהמשיך, והוא הוסיף:

"הטעמים שהניעוני לשאת אשה הם, ראשית, משום שסבורני שמן הראוי שכל כומר, החי בתנאים נוחים (כמוני אני) ישמש מופת בנישואיו לבני עדתו;  שנית, משום שמשוכנע אני שיש בכך כדי להגדיל במידה מרובה את אושרי;  ושלישית, דבר שאולי הייתי צריך להקדים ולומר, משום עצתה המיוחדת של אותה ליידי אצילה מאוד, שיש לי הכבוד לכנותה בשם פטרוניתי.  פעמיים הואילה להביע השקפתה באוזני (מבלי שנשאלה!) על נושא זה;  ובאותו מוצאי-שבת ממש לפני צאתי מהאנספורד – בין מהלכי הקאדריל, בעוד מרת ג'נקינסון מציגה הדום לרגלי העלמה די בורג – אמרה לי: "מר קולינס, עליך לשאת אשה.  כוהן כמוך חייב לשאת אשה, בחר כהלכה – ברוֹר לך אשה מהוגנת, למעני ולמענך;  מוטב שתהא רבת-מעש, אדם מועיל מטבעו, שחינוכה אינו רם-מעלה מדי, אך שתהא מסוגלת לחולל נפלאות בהכנסה דלה.  זוהי עצתי לך.  חושה ומצא לך אשה כזו, הבא אותה להאנספורד – ואָסוּר אליה'.  הרשי לי, אגב, שארת-בשרי הנאווה, להעיר בזה שאיני רואה את שימת-הלב ונדיבותה של ליידי קאתרין די בורג, יתרון פחות ערך מאלה שיש לאל ידי להציע.  עוד תראי ותיווכחי, כי הליכותיה עולות על כל שאוכל לתאר במילים;  וסבורני, כי שנינותך ועליצותך יהיו לה לרצון, ביחוד לאחר שישוכו מחמת יראת-הכבוד והאלם שיטיל עליך רום מעלת הגברת.  כל זאת – אשר לנטייתי הכללית והחיובית לברית-נישואין;  לא נותר לי אלא לומר מדוע כיוונתי שרעפי ללונגבורן ולא למחוז מגורי אני, כי הריני מבטיחך שיושבות בו עלמות נעימות לרוב.  אולם עובדה היא, שאנוכי הנני, בתור שכזה, יורש אחוזה זו אחר מות אביך הנכבד (מי יתן ויאריך ימים עלי אדמות!);  ולא ידעתי מנוחה בנפשי עד שגמרתי אומר בלבי לבחור לי רעייה מבין בנותיו, כדי שהפסדן יקטן ככל האפשר לכשיארע המאורע המעציב, אשר מי יתן, כפי שכבר אמרתי, ויידחה עוד לשנים רבות.  זה היה טעמי, שארתי הנאווה, ואני משתבח בלבי כי לא ישפיל כבודי בעיניך.  כעת לא נותר לי אלא להבטיחך בלשון נלהבת ביותר, מה כבירה חיבתי אליך.  שווה-נפש אני לחלוטין לנכסים, ולא אתבע לעצמי בנידון זה מאומה מאביך, כיוון שידוע אף ידוע לי, כי לא יוכל למלא את מבוקשי;  וכי אלף לירה בלבד בשיעור של ארבעה אחוזים, אשר יהיו לך רק לאחר פטירת אמך, הוא כל אשר תהיי זכאית לקבל בירושה.  על נושא זה אעבור, איפוא, תמיד בשתיקה;  יכולה את להיות סמוכה ובטוחה שנזיפה כלשהי לא תעלה בנידון זה על דל שפתי, לאחר בואנו בברית הנישואין".

מן ההכרח היה כעת לשסעו.

"אתה סיר, פזיז מדי", קראה היא.  "שכחת כי טרם שמעת תשובה מפי.  הבה אעשה זאת מבלי לאבד עוד זמן לריק.  קבל את תודתי על הכבוד שאתה חולק לי.  מבינה אני מה הכבוד שאתה מעניק לי בבקשך את ידי, אך לא אוכל, אלא לדחותך".

"יודע גם יודע אני", השיב מר קולינס, בתנופת יד רבת הדר "שמדרכן של עלמות להשיב פני איש בבקשו את ידן לראשונה, בעוד שבסתר לבן הן מבקשות להיעתר לו;  וכי יש והן משיבות פניו פעם שניה ואפילו שלישית.  ולכן איני מתייאש בשום פנים ואופן מדבריך אשר השמעת זה עתה באוזני, ואקווה להוליכך במהרה בימינו לחופה".

"בי נשבעתי, סיר", קראה אליזבת, "אין טעם לתקוותך אחר שהצהרתי מה שהצהרתי.  הריני להבטיחך, שאיני נמנית על אותן עלמות (אם יש עלמות כאלה) המהינות לסכן את אושרן בתקווה שיבקשו את ידן פעם שניה.  משיבה אני את פניך בכל הרצינות.  לא אושר תהיה מנת חלקי אצלך, ומשוכנעת אנוכי, כי אין אני כלל האשה אשר תביא לך אושר.  לא, כי אילו הכירתני ליידי קאתרין פנים אל פנים, מובטחתני שדעתה היתה כי לא אישר בעיניה למעמד זה, מכל הבחינות".

"אילו ידענו באופן ברור, שכזו תהיה דעתה של ליידי קאתרין, "אמר מר קולינס בכל כובד-הראש, "אך לא אוכל לתאר לעצמי שלא תיטבי בעיני הוד מעלת הליידי.  ויהא לבך סמוך ובטוח שכאשר יהיה לי הכבוד לראותה שנית אשבחך בכל לשון על עניוותך, חסכנותך ושאר סגולותיך הנעימות".

"האמת היא, מר קולינס, שכל השבחים שנועדו לי יהיו מיותרים בהחלט.  תרשה לי לשפוט לפי ראות עיני והואל נא בטובך להאמין לדברי.  הריני מאחלת לך רוב אושר ורוב עושר, ובסרבי לתת לך ידי הנני עושה ככל אשר לאל ידי כדי למנוע ממך את ההפך מזה.  בבואך אלי בהצעתך באו על סיפוקם רגשות אנינותך כלפי משפחתי, כדי שתוכל להתנחל באחוזת לונגבורן בבוא המועד ללא כל מוסר כליות.  ענין זה ייחשב, איפוא, לתם ונשלם".

ובדברה קמה על רגליה וכבר היתה מוכנה לצאת את החדר;  לולא פנה אליה מר קולינס בזו הלשון:

"כשאתכבד לשוחח עמדך שנית על נושא זה אקווה לקבל מענה חיובי יותר מזה ששמעתי מפיך כעת;  אם כי רחוק אני מלהאשימך כרגע שנהגת עמי באכזריות, כי ידעתי  גם ידעתי שמנהג הוא בידי בנות-מינך לדחות את האיש המבקש את ידה הנאווה לראשונה, ואולי אף הפעם אמרת די כדי לעודדני בהשתדכותי, לפי מיטב המסורת הענוגה של טבע האשה".

"באמונה, מר קולינס", קראה אליזבת מתוך התלהבות כלשהי, "אתה מפליאני מאוד.  אם כל אשר אמרתי עד כה נראה בעיניך כאות עידוד, שוב איני יודעת כיצד לבטא את סירובי בדרך שתדע כי לאו בפי ולא הן".

"הרשי נא לי להשתבח בלבי, שארתי הנאווה, שסירובך לקבל את הצעתי הוא כמובן, מילים בעלמא.  והטעמים לאמונתי זו הם בקיצור כדלקמן: אינני מפקפק בכך כי ידי ראויה שתקבליה, וכי אורח-החיים שיש בידי להציע לא יהיה אלא רצוי במידה מרובה.  מעמדי בחיים, יחסי עם משפחת די בורג, וקשרי המשפחה עם ביתך את, כל אלה הן נסיבות המדברות בזכותי;  ומן הראוי שתשימי אל לבך, כי למרות סגולות החן הרבות אשר לך, אין את מובטחת בשום פנים ואופן שתזכי עוד להצעת נישואין אחרת.  כי חלקך בירושה הוא, למזלך הרע, כה דל עד כי קרוב לוודאי שישחית את כל הקסם שאת משרה ביפייך ובסגולותיך הנעימות.  כיוון שעלי להסיק את המסקנה, כי אין את דוחה אותי בכל הרצינות, אעדיף לייחס את סירובך לתשוקתך להגביר את הציפיה, את אהבתי אליך, כפי שנהוג בקרב בנות-חווה הענוגות".

"הריני מבטיחה לך, סיר, שאין לי כל כוונה שהיא להתיימר בגינון כגון זה, שמגמתי לגרום סבל לאיש הגון.  הייתי מעדיפה שיכבדוני ויואילו להאמין בכנותי.  תודתי לך שוב ושוב על הכבוד שהנחלת לי בהצעת הנישואין שלך, אך בשום פנים ואופן לא אוכל לקבלן.  רגשותי אוסרים זאת עלי מכל הבחינות.  האוכל להביע את דברי ביתר פשטות? אל תראני עכשיו כבת-חווה אליגנטית שמזימתה לענותך, אלא כיצור רציונלי שהאמת מדברת מלבו".

"את חמודה כולך!" – קרא הוא ברוח של אבירות מגושמת, ומובטחני שלאחר אישור מלא על ידי הוריך הנכבדים, לא תושב הצעתי ריקם".

על קשי-עורף כזה והונאה עצמית וזדונית לא יכלה אליזבת להשיב דבר, והיא התחמקה מייד בדומיה;  ובלבה גמרה אומר, שאם יתמיד לראות בסירוביה החוזרים ונשנים עידוד ולשון חלקות. תפנה לעזרת אביה, שתשובתו השלילית תתבטא בפיו בצורה מכרעת בהחלט ולא תיחשב להעמדת-פנים או לגנדרנות של בת-חווה ענוגה".

 

פרק כ'

לא הונח לו למר קולינס לשקוע משל שהות ארוכה בהגותו באהבתו המוצלחת;  כי משראתה מרת בנט, אשר השתהתה באכסדרה כדי להיות עדה לתום השיחה, את אליזבת בפתחה את הדלת ובחלפה על פניה בפסיעות פזיזות לעבר המעלות, נכנסה לקיטון של פת-השחרית ובירכה אותו ואת עצמה במילים חמות על סיכוייהם רבי-האושר לבוא בקשרי משפחה יותר קרובים.  מר קולינס קיבל את האיחולים והשיב עליהם לא בפחות תענוג, המשיך אחר זה למסור את פרטי שיחתם ותוצאתה, והביע אמונתו, שיש לו כל היסוד לשבוע נחת הימנה, כיוון שהסירוב, שדודניתו עמדה עליו בכל תוקף, בא בוודאי, בדרך הטבע, מצניעותה הביישנית ועדינות-טבעה המובהקת.

אולם דברים אלה הבהילו את מרת בנט: היא היתה רוצה להיות משוכנעת כמוהו כי בתה התכוונה במחאותיה נגד הצעותיו, לעודדו;  אך לא ההינה להאמין בכך ולא יכלה להניא עצמה מלומר זאת.

"יהא לבך סמוך ובטוח, מר קולינס", נוסיפה, "שנוכיח לליזי מה גדולה סכלותה.  מייד אדבר עמה בנידון זה בעצמי.  נערה קשת-עורף ואווילית מאוד היא ואינה יודעת מה טוב לה;  אך מייד אוכיח לה ותדע".

"סלחי-נא, גבירתי על שסעי אותך", קרא מר קולינס, "אך אם אמנם קשת-עורף היא ואווילית, איני בטוח כלל אם תהיה אשה רצויה לאיש במעמדי אני, אשר מדרך הטבע יבקש לעצמו אושר בברית הנישואין.  אם, איפוא, תוסיף לעמוד על דעתה ולדחות את הצעתי, מוטב אולי שלא לכפות עליה להיעתר לי, כי אם אמנם היא נוטה למגרעות כאלה במזגה, לא תוכל לתרום במידה מרובה לאושר".

"אתה, סיר, לא הבינותה לרעי", אמרה מרת בנט המבוהלת, "ליזי קשת-עורף היא רק בעניינים כגון אלה.  בכל שאר הדברים היא טובת-מזג מאין כמוה.  אני הולכת מייד אל מר בנט ומובטחתני שעד מהרה נשפיע עליה לשנות טעמה".

היא לא רצתה לתת לו שהות להשיב על דבריה, נחפזה מייד אל אלוף נעוריה וקראה לעומתו עם כניסתה אל לשכת-ספריו: "אה, מר בנט, אנו זקוקים לך מייד;  מהומה ירדה על כולנו.  עליך לבוא ולאלץ את ליזי להינשא למר קולינס, כי היא טוענת שאינה רוצה בו;  ואם לא תזדר, זישנה טעמו ולא יאבה בה עוד".

מר בנט הרים עיניו מספרו בהיכנסה ונעצן בפניה בשלווה שבשוויון-נפש אשר לא נשתנתה אף כלשהו לשמע דבריה.

"אין לי העונג להבין לרעך", אמר עם תום נאומה.  "במה הוא המדובר?"

"במר קולינס ובליזי.  ליזי מצהירה כי אין היא רוצה במר קולינס, ומר קולינס כבר מתחיל אומר, שאינו רוצה בליזי".

"ומה עלי לעשות במקרה הנדון? הרי זה עניין ביש".

"קח בעצמך דברים בענין זה עם ליזי.  אמור לה שאתה תובע ממנה שתינשא לו".

"צווי שיקראוה לבוא למטה.  שמוע תשמע את דעתי".

מרת בנט צלצלה בפעמון.  והעלמה אליזבת הובהלה אל חדר-הספריה.  

"בואי הנה, ילדה", קרא אביה בהופיעה בפתח.  "שלחתי לקרוא לך בעניין רב-חשיבות.  כפי שאני מבין ביקש מר קולינס את ידך.  האמת הדבר?"  אליזבת השיבה בהן.  "יפה מאוד, – ואת השיבות בסירוב להצעת נישואין זו?"

"סירבתי, סיר".

"יפה מאוד.  כעת אנו מגיעים אל עצם הענין.  אמך תובעת ממך שתיעני לו.  לא כן הדבר, מרת בנט?"

"כן או כי לא אובה ראות פניה עוד".

"ברירה מעציבה מאוד לפניך, אליזבת.  למן היום והלאה כמוך כנוכריה לאחד מהוריך.  אמך לא תאבה ראות פניך אם לא תינשאי למר קולינס, ואני לא אובה ראות פניך אם תיאוֹתי לו".

אליזבת לא יכלה אלא להשיב בבת-צחוק לשמע הסיום לפתיחה כגון זו;  אך מרת בנט, אשר גמרה אומר בלבה כי דעת בעלה בעניין זה היא כחפצה, נחלה אכזבה מרה. 

"מה כוונתך, מר בנט, בדברך כדברים האלה? הרי הבטחתני לתבוע ממנה להינשא לו".

"יקירתי", השיב בעלה, "שני חסדים זעירים אבקש ממך: ראשית, שתתירי לי שימוש חפשי בתבונתי במקרה דנן;  ושנית, אשמח להישאר בכל ההקדם האפשרי יחידי לנפשי בלשכת-ספרי".

אולם מרת בנט לא אמרה עדיין נואש, למרות האכזבה שנחלה מבעלה.  היא שוחחה עם אליזבת לא פעם; דיברה על לבה ואיימה עליה לסירוגין.  היא ניסתה לרתום את ג'יין למטרתה, אולם ג'יין סירבה להתערב בדבר, בכל דברי הרוך האפשריים;  ואליזבת היתה משיבה על התקפותיה ברצינות של ממש ולפרקים בעליצות שבשעשוע.  ואם כי גיוונה דרכי התנהגותה, לא סרה מהחלטתה.

בינתיים הרהר מר קולינס משנשאר לבדו בכל אשר עבר עליו.  טובה מדי היתה דעתו על עצמו מכדי להעלות על דעתו, מה טעם ראתה שארתו לסרב לו;  ואם כי גאון לבבו נפגע, לא סבל מכל בחינה אחרת.  חיבתו אליה היתה דמיון-שווא בלבד;  והאפשרות שתהא ראויה לנזיפות הורתה הפיגה כל הרגשת צער מלבו.

בעוד המשפחה נתונה במבוכה זו, באה שארלוט לוקאס לבלות עמם יום תמים.  לידיה קיבלה פניה באכסדרה, הסתערה לעומתה וקראה בלחש למחצה: "מה שמחה אני שבאת, כי אצלנו כל-כך משעשע! וכי מה, סבורה את, אירע הבוקר? מר קולינס ביקש את ידה של ליזי והיא אינה רוצה בו".

ובטרם היה סיפק בידי שארלוט להשיב דבר, והנה הצטרפה גם קיטי אליהן, ואף היא אותה בשורה בפיה;  משנכנסו לקיטון של פת-השחרית מקום בו התבודדה אותה שעה מרת בנט, פתחה אף זו באותו הנושא, כשהיא מבקשת מהעלמה לוקאס לנחמה ביגונה, ומפצירה בה לדבר על לב רעותה ליזי, למלא את רצון כל משפחתה.  "בבקשה ממך, העלמה לוקאס יקירתי דברי על לבה", הוסיפה בקול עצוב;  "כי אין איש עומד לצדי אין איש מצדד בדעתי.  נוהגים כלפי באכזריות יתירה;  אין איש חס על עצבי העלובים".

תשובת שארלוט לא באה, כיוון שג'יין ואליזבת נכנסו החדרה.

"הנה, הרי היא לפניך", המשיכה מרת נט.  "אדישה לחלוטין למראה, מבלי שתדאג לנו, כאילו ישבנו עוד ביורק;  היא נוהגת לפי דרכה שלה.  אך אחת אומר לך, העלמה ליזי, שאם הכנסת רעיון לראשך לסרב בדרך זו לכל הצעת נישואין, לא תשיגי לך בעל לעולם ועד, ואני אומרת לך בפירוש, שאיני יודעת מי הוא אשר יפרנסך לאחר מות אביך.  אני לא אוכל לקיימך, – ולכן הנני מתרה בך: למן היום והלאה הריני מסלקת ידי ממך.  וכבר אמרתי לך בחדר-הספריה, זוכרת את, שלא אוסיף עוד לדבר עמך למטוב ועד רע ועוד תראי ותיווכחי שאשמור מוצא פי.  מה נועם בשיחה עם ילדים ממרים את פי? ובכלל מה עונג לי כיום בשיחה עם אדם? בני-אדם, המתענים כמוני ממיחושי עצבים, אינם יכולים להיות בעלי נטייה יתירה לשיחה.  איש אינו יודע מה גדול סבלי! אך זהו גורלי מאז ומתמיד.  על אלה שאין קובלנה בפיהם לא יחוסו ולא ירחמו".

בנותיה האזינו בדומיה לשפעת דברים זו.  יודעות היו יפה בלבן, שכל נסיון להוכיח לה טעותה או להרגיעה רק יגביר את קצפה.  ולכן המשיכה לדבר מבלי שאחת מהן תשסע אותה עד בואו של מר קולינס, שנכנס החדרה ברוב הדר למעלה מהרגיל.  משראתה אותו אמרה לנערות:

"וכעת אני תובעת מכולכן בכל לשון, שאתן, כולכן, תשמנה מחסום לפיכן ותנחנה למר קולינס ולי לשוחח קצת".

אליזבת התחמקה בחשאי מהחדר, ג'יין וקיטי יצאו בעקבותיה, אך לידיה לא זזה ממקומה, כי גמרה אומר בלבה לשמוע כל אשר יגיע לאזניה;  ושארלוט, השתהתה לכתחילה לשמע ברכות הנימוסים של מר קולינס. ששאל בפרטי פרטים לשלומה היא ולשלום כל בני משפחתה, הסתפקה בהתרחקות לעבר-החלון ובהעמידה פנים כאילו אינה שומעת דבר.  מרת בנט פתחה בנעימת יגון:

"אוי, מר קולינס".

"גבירתי היקרה", השיב הלה, "מוטב שנעבור בשתיקה על נושא זה.  רחום אני", המשיך עד מהרה בקול שהעיד על תרעומתו, "מלהתרעם על התנהגותה של בתך עמדי.  מחובת כולנו להיכנע לרעה שאין לנו מפלט ממנה – ומחובתו המיוחדת היא של עלם כמוני, שמזלו האיר לו פנים בעבר, ושביכרוהו על אחרים;  מאמין אני באמונה שלמה שהשלמתי עם גורלי.  אולי לא פחות על שום שספק התגנב אל לבי, אם אמנם היה אושרי מובטח אילו כיבדתני שארתי הנאווה בידה;  כי לא פעם נוכחתי שההשלמה אינה שלימה מעולם, אלא בעת שהברכה הנמנעת ממך מתחילה להפסיד במקצת מן הערך הרב שייחסנו לה.  מקווה אני שלא תראיני כמי שמוכיח חוסר של יראת-כבוד כלפי משפחתך, גברתי היקרה, באם אסלק בזו הדרך את תביעתי לחסדי בתך, מבלי לכבד אותך ואת מר בנט בבקשה להתערב בכוח סמכותכם לטובת ענייני.  חוששני, שדרכי אני לשמוע סירוב להצעתי מפי בתכם, במקום לשמעו מפיכם אתם, אולי לא תיראה בעיניכם.  אך כולנו איננו נקיים ממשגה.  כוונתי בכל העניין היתה טובה ללא כל ספק.  מגמתי היתה למצוא לעצמי רעייה נעימה, מתוך כל ההתחשבות הראויה ומתן היתרון למשפחתכם;  ואם נמצא דופי בהתנהגותי, הריני לבקש בזה ברשותך סליחה ומחילה.

 

פרק כ"א

הוויכוח על הצעתו של מר קולינס כבר קרב כמעט לקיצו, ואליזבת סבלה עדיין מרגשות המבוכה שהשאיר בעקבותיו, ומפעם לפעם גם מרמזי תערומת מפי אמה.  אשר לג'נטלמן עצמו, הרי הלה הביע רגשותיו בעיקר לא על ידי מבוכה או דיכאון, או בניסיון להשתמט מחברתה, אלא על ידי מנהגים כבושים ודממת רוגז.  כמעט שלא דיבר עמה כלל;  ושימת-הלב היתירה, שהיתה לו טבע שני, הועברה לשאר שעות היום לעלמה לוקאס, אשר נימוסיה הטובים שהניעוה להטות אוזן לדבריו, היה בהם משום מתן רווחה בזמנה לכולם, ביחוד לרעותה.

הבוקר לא הביא הטבה, לא ברוח הרעה שביעתה את מרת בנט ולא בבריאותה הלקויה.  אף מר קולינס היה שרוי ברוח של גאווה זועפת אליזבת קיוותה בלבה שקצפו יקצר את ביקורו, אך נראה היה שתכניתו לא נשתנתה בשל כך אף כלשהו.  אומר היה שילך לדרכו ביום השבת ובדעתו היה לשהות בביתם עד השבת.

אחר פת-השחרית הלכו הנערות למיריטון כדי להיוודע אם מר וויקהאם חזר מדרכו, ולהתאונן על היעדרו מנשף-המחולות בנתרפילד.  בבואן העירה ארח להן לחברה וליווה אותן אל בית דודתן, מקום שדובר לא מעט על צערו ועל הרוגז והתערומת שחשו כולם.  אך בפני אליזבת הודה מרצונו הטוב כי כפה על עצמו את ההכרח להיעדר מהנשף.

"נוכחתי", אמר מר וויקהאם, "בהתקרב שעתי ללכת שמה, כי מוטב שלא אפגש פנים אל פנים עם מר דארסי, להיות עמו באותו החדר ולשהות עמדו באותה מסיבה במשך שעות כה רבות יחדיו, עלול להיות קשה לי מנשוא, ועלול להביא לידי מחזות לא נעימים לא רק לעצמי".

היא שיבחה אותו על התרפקותו.  היתה השהות בידם לשיחה מקיפה על הכל, כיוון שוויקהאם ועוד קצין אחד ליוו אותן בחזרה ללונגבורן;  ובטיול זה היסב כל לבו אליה.  בטיול זה היה יתרון כפול: היא ראתה בכך מחמאה גדולה לעצמה;  וכן ניתנה לה שעת כושר נוחה ביותר להציגו בפני אביה ואמה.

מיד לאחר שובן הוגש מכתב לעלמה בנט;  הוא נשלח מנתרפילד ועל כן נפתח מייד.  המעטפה הכילה פיסת ניר זעירה, הדורה ומגוהצת למשעי, מכוסה כולה בכתב-ידה הענוג והשותף של אשה;  אליזבת ראתה שפני אחותה משתנים בקראה את הכתוב, והבחינה בה שהיא מעיינת בכובד-ראש ב