_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שִׂרְטוּטִים

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

מתוך: "גליונות: לדברי ספרות מחשבה וביקורת, יוצאים אחת לחודש על-ידי יצחק למדן", חוברת ג', כרך ט', שנה חמישית, תרצ"ט.

 

א. רבָב

 

     עגלת-הבשר עומדת בצדי מדרכות ואופני-הברזל נראים כמעורטלים לעין ללא שמץ של צניעות.  אברהם סבל-הבשר, צועד היה במכנסיו המופשלים בגובה בלתי-שוה על זוג רגליו המוצקות.  מִכנס אחד מופשל מעל לברך ושני יורד כמעט מתחתיה.  על פיסת-שק מונח על כתפו גוש-בשר מטפטף דם והוא תומך בו בזוג ידיו עד פתח האטליז.  טיפות-דם מטפטפות על מכנסיו, על שׂער רגליו, ונקרש עמהן נוקשות.  קרישות זו שנואה מאד על אברהם.

     יש שאינו מרגיש כלל ברבב הדם על רגלו, אולם הדם הקרוש והנוקשה כאילו מכווץ את בשר רגלו, כספחת, כפצע.  ונוהג אברהם להסיר את רבב הדם הקרוש בצפורן אצבעו, או שהוא שובר פלח של קרח בעגלה, סביבות הבשר, ומחכך בו את המקום, את הסימן.  טפטוף זה היה ראש צרותיו של סבל-הבשר.  כי אף שערות-ראשו השחורות לא נוקו מן הצרה.  אף עליהן גילה פעם רבב קרוש.  וכאשר תמהה חנה מה הוא הכתם אשר על ערפו:  "האם זה פצע?" היה עונה:  "כן, נפצעתי" בתבלין של גבורה.

     אולם לימים שוב לא האמינה לו, וידעה שדם קרוש הוא, שאינו דמו.  וחוששת היתה לקחת את כפות ידיו בידיה שמא תתחכך ברבב...  היא היתה חובבת אותו ומשתמטת מפניו, מסתכלה בו בשמץ של פחד, כמצפה להפתעה, או כאילו היתה נשקפת לה סכנת "גילוי" תמידי.

     ופעם גחנה בשפתיה אל רקת ראשו.  שפתיה נגעו בעור נוקשה, מחוספס, לא עורו שלו, של אברהם.  את עיניה פקחה, סלקה את פיה, תוך רטט של בהלה, לא בהלת-שוא.  ראתה אותו תומך בראשו, ברקתו, גוש בשר על כתפו.  הוא הסתכל בה.  "דם" – מלמלה.

     אברהם קפא, ונטפל בצפורנו אל הרקה.

 

ב. קצף

 

     גלי קצף סבון בקפלים על גופה.  היא גוזרת ומחליקה רצועות קצף על חזה, כתפיה, ובחצי עיגול על בטנה ושוקיה.  הַחלָקה חיננית, בתנועות טבולות קצף סבון, על גוף חלק.

     וההחלקה, גיפוף בעל-חי המלקק את עצמו ומתאהב בגופו, הלכה והפכה לאט לאט לשפשוף עקשני, מוחק ומוחה מצואר וכתפים, מכל עצם שבגוף, והליפוף העצמי של בשר, ברגבי קצף, נעשה גירוד אכזרי מעלה אדמומית וסומק חיצוני.

     שוב לא היה חן או גמישות לאצבעות ידה של האשה, כי הזדקפו האצבעות כמאיימות, כעומדות לנקר עין-בשר, עקבות חסרי-צורה, צללי-זכרון וחסרי-שובל. למחות, למחוק, להדיח.  והקצף מסתלק כמעט, מתיבש.  עור מסמיק.

     מי-מקלחת יורדים בערוצי הגוף, גולשים באפיקיו.  קיפולי-עבר נוטפים מים, מתמרקים, מטהרים.  וגופה היפה הולך והופך רק בשר וטיפות-מים העומדות בנס ורוטטות.  היא כולה זורמת אשד-מים מגבוה, ללא קשר עם הזולת, ללא קשר עם החי, במרחקי אין-סוף.  מים, מים, מים.  דומה היא לפסל-שיש רוחץ במזרקה, מנותק ממציאות חיה, ממציאות שמחוץ להיותה היא, האחידה.

     גוף-אבן רוחץ במזרקה, ללא פגם, ללא סימן של אבק, ללא עבר וללא עתיד.  ומי-מקלחת עודם זולפים דקות, דקיקות, כלפי מטה, מטה, מטה, ממנה ולמטה, מכתפיה ולמטה, ממתניה ולמטה, מרגליה ולמטה, אל האדמה.

 

ג. טבעת

 

     נערה תימנית גבוהת-קומה שלא כרגיל.  צפרני ידיה חיורות-לבנות כקצף של כביסה.  שוקי-רגליה ארוכות וצרות בעגלגלות קלה של בשר.  נאה היא, הדורה מעט, ומצעדה כבד, משפשף את הקרקע.  כף-רגלה שטוחה על הרצפה, ללא כפיפה כל שהיא.  הילוכה הילוך של שטיפת רצפות אגב סחיבת סמרטוט.  צעדים שפשפניים.  וכף-הרגל דומה לקבקב-עץ נוקשה.  "מזל" – לחשה בהושיטה את ידה, נטתה את גופה הדק והיפה קדימה ומיד חזרה והזדקפה במבוכה.

     היא עבדה בבית-פרטי.  את פח-האשפה היתה מורידה מתוך איבה כבושה למטה, אל הפח הגדול שבחצר.  עשתה זאת בהתמרמרות קלה, עוצמת את עיניה הצרות למחצה, כבתוך סנוורים, ללא ידיעה.  על מנוע-הפח לחצה ועמדה לברוח.  מחציתו בעשב ומחציתו כבושה בלחותה של קליפת-תפוז בלט חפץ, ירקרק-זהוב.  מזל גחנה:  טבעת.  ירוקה היתה הטבעת וזהובה מעט.  טבעת עבה ללא נוי.  "טבעת נשואין" – קבעה מיד.

     עם הטבעת בכיס סנרה היתה עובדת ומהרהרת:  "של מי היא?  לא של דרי הבית היא.  לאלה טבעות נוצצות ומבהיקות.  אולי של סעדה?  אבל התימניות אינן נושאות את טבעותיהן".  קול טרטור מכונית.  מכונית-הנקיון העירונית.  אולי "היא" של אחד מפועלי המכונית.  מזל מתבישת לשאול על כך את אחד מהם.

     היא צחצחה את הטבעת עד כי הבהקה בזהיבות אדמדמה.

     מגרה היתה הטבעת את הרהוריה על משכבה.  טבעת ושפתים נוגעות בה.  טבעת מתכתית מחליקה רכות.  טבעת מתדפקת תוך היסוס.  טבעת רווית חום.

     עם לילה היא מודדת את הטבעת על אצבעה ותוך כדי כך נרדמת.  ורואה היא את הטבעת גדולה ואצבעה צנומה, דקה, ההולכת ומצטמקת, וזו מטלטלת עליה ככלי מיותר.

     מזל על מיטתה רואה בחלל החדר את הטבעת עטורה בשר המכסה על דפנותיה, עד כי היא נעשית צרה ומהדקת את האצבע שעבתה.

     מזל מנמנמת.  ופעוט שואל את אמו:  "אמא למה אין לטבעת אבן, היא נורא לא יפה".  דמדום של נים ולא נים. בעל-הבית מקיש על זכוכית השולחן.  הטבעת.

     עם בוקר חרדה מזל.  יש להחזיר את הטבעת לבעליה.  ולגביה הפכו כל האצבעות על כל הידים לאסירי טבעות.  ומבטיה דבקים רק בידים.

     החלה מקדישה עתים להרהורים בשעת עבודה.  יום אחד באה לעבודה והטבעת על אצבעה, ולא עוד אלא שבמקום להסירה ולהטמינה בכיס, העבירתה על ידה השניה.  מזל מתביישת.

     טרטור מכונית-הנקיון.  היא מגביהה את הטבעת בידה ושואלת:  "האם טבעת זו שלך היא?" הנשאל פורץ בצחוק:  "אינני נשוי".  חולשה לא נעימה בברכיה.  נהג המכונית, הנוטה לה חסד זה מכבר, יורד ממושבו.  יש לשאול גם אותו.  אף כי בודאי אינו נשוי.  "מצאתי טבעת זו על יד הפח, אולי...  היא שלך?" והלה קושר זוג זרועותיה ומתלוצץ:  "ואף אני מצאתי טבעת!" אי אפשר לנתקן.  זרועותיה עגולות, שזופות בזהיבות אפרורית, ללא ברק קישוט או נוי, ומוצקות הן ונוקשות כמתכת.

 

ד. מחוץ לתחום

 

     אולם קולנוע.  מנורות אומרות אור כלפי מעלה.  צעירה מחככת ראשה בכתף ידידה.  על הרצפה גפרורים משומשים משיירי ההצגה הראשונה.  חלל האולם מסתחרר בעשן של טבק.

     אורי יושב בתווך, יעל משמאלו ותמר מימינו.  הוא משעין את מרפקיו חליפות על שני מסעדי כסאו.  יעל מרוחקת.  תמר רתוקה ובד שרוולה נוגע נגיעה קלה באריג כתפו וזרועו.  שכן זר נוסף.  יעקב יושב על ידם.  הוא השעין את מרפקו על המסעד המשותף שלו ושל שכנתו הזרה.  "כמה מעלות לו למסעד זה – הרהר – הרי הוא כמו שהוא...  שדה נסיונות, עלבונות, צפיות, טעויות, והיסוסים".

     מעברו השני של המסעד יושבת "היא" שאינה חורגת מתחומה המוגבל ויושבת ישיבת מחוגים בשעון, אבן בטבעת, זגוגית בחלון.  בחושך מסתמנת רגלה הרכובה על רעותה.  יעקב חולם את חלום שכנתו.  קרוב היה אליה לא קרבת אריג נושק אריג, אלא נגיעה מוחשית ובלתי-מוחשית כאחת.  והחל מאזין לחיי זרוע, זרועה.  נולד בו רצון תכוף:  הוא יטול את כף ידה של שכנתו הזרה.  חלקת צפרני אצבעותיה היא בודאי כשדה-קרח חלק ומבהיק – הרהר.  בידו יארוש לו את שכנתו, ארושי חיבה.  כף-ידה האחת פרושה על שוקה פשוקת-אצבעות, והשניה נטויה על צדה בקיפול קל ונוח של אצבע רוכבת על אצבע.

     ויעקב ידע כי לטף את היד המקומרת בראשי אצבעות ידו ובתפיחותיהן הבשריות הגובלות עם הצפרנים.  והיד המלוטפת לא חשה ולא הרגישה בדבר.  בהלה קלה תקפה אותו.  והחרישו ידים, שתים.

     על הבד אניה מותקפת, סכנה.  וכף-ידה אלמת.

     אור במנורות.  יעקב ממהר להסתלק, בזרועו האחת צמרמורת, כאילו הורדה מעליה זה עתה תחבושת חמה.

     הוא בחדרו.  חברו לחדר, חיים, אומר:  "ראיתיך בקולנוע עם צעירה, ולא רציתי להפריע".

     שמץ של מחאה מתנדף כלא היה ויעקב מגלה רוחב-לב:  "ומדוע לא נגשת, לא היית מפריע כלל וכלל".

     "כך הוא מנהגי, אחא, איני אוהב להתפרץ לרשותם של אחרים".

     "ואתה, עם מי היית?"

"אומר לך את האמת – נבוך החבר – יחידי הלכתי הערב, כך הסתדרו הדברים".  הפסקה.  "ולעזאזל היה קצת לא-נעים.  שני מושבים ריקים משני צדדי, כמו להכעיס" – והתחיל פושט את בגדיו והחליק רכות את עניבתו החדשה.

     התפרקדו השנים על מטותיהם.  חיים עטף את גופו בסדין, ויעקב הניח את שלו כצעיף הפרוש דלילות וקלות על ראשה ופניה של כלה יהודית.  והסדין נוגע ואינו נוגע בגופו ומוטל רק בכתמי-אחיזה מפוזרים ומפורדים.

     חושך.  חיים ממלמל:  "אתה יעקב ברנש זריז.  ואני רמיתי את הבריות ואת עצמי.  על כסא אחד הנחתי את בגדי העליון, על השני את כובעי, והמקומות שמרו על עצמם שמירה מעולה, והרי לך אדם אחד מפוצל לשלשה:  אני, אני ואני.  משמאלי – אני, מימיני – אני, ובתוכי – אני.  יעקב, אתה ישן?" – שאל באי-רצון.

     יעקב תחב לפיו את צפית הכר, טָעם טַעם עמילן ושתק.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה