_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַיְאוֹר הַיָּרוֹק

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

א. היאור

עצים לבלבו שם ופרחים פרחו פריחה רחבה.  חרציות רוו טל בעלי כותרתן הצחה, מרגניות שחו ארצה ונרקיסים גדולים ינקו מאדמה דשנה.  רמונים האדימו, למונים הצהיבו ותפוחי-זהב זהרו בזוהר חזק ועליז.

שם היה יאור, שמימיו הירוקים היו אף הם מאדימים באור שקיעת החמה, או עומדים אפלים, כפולטים מקרקעיתם שלמות-קטיפה שחורות, והשיחים הסוככים על היאור מטילים בו כתמים וטלאים כהים ומנומרים, ושמים שוקעים עליו, כהים ושפלים מאד, או מתנשאים באור הירח, פורשים לעצמם, כסולדים מאורו הנוצץ בברק כספי של מתכת.

שם עמדו בקתות קטנות ולבנות, מטויחות בסיד ושקועות כדי שליש בירק דשא, ושיחי הרדוֹף נבטים בקרנות אשנבים פתוחים.  עצי ברוש מזדקרים וחוצצים בין בקתה לחברתה, והשבילים בין הבקתות – אדמה דרוכה ומאובקה בקיץ, אולם נקשה יותר ומאדימה בלחות המטר לעת חורף.

חגבים ירוקים, ארוכי כנפים וכרסם מאורכת, קופצים פנימה לתוך הבקתות ומביאים אתם רחש זר ודממה, וירקותם כטבילת מכחול בצבע מים על כותל לבן.

והיאור הירוק לוחש על שיחיו לחש סתר, ועין היאור מוריקה מאד, ירוקה מחגב, ירוקה מדשא, ירוקה משדה, ירוקה מכל עצי תבל.

 

ב. הסכנה

וילדי הבקתות שומעים לא אחת את אזהרת הוריהם: אל תלכו לבדכם אל היאור הירוק – סכנה שם ללכת.

וגם בירוניקה, בת השתים עשרה, שומעת מפי אמה:

– אל תקרבי, בתי, אל היאור הירוק, אל הסוכה שעל הדוברה!

– מדוע?

– כי שם מיכאל יושב, המתבודד, אקדוח לו, גם רובה, והוא יורה בכל איש הקרב.

– ומדוע הוא יורה?

– כי לא ירצה לראות פני איש.

ויש אשר בירוניקה אומרת:

– לא אכנס פנימה, רק אקרב ואראה, מה מראה האיש.

– ישמרך אלהים, אל תלכי שמה!   – משיבה האם מתוך חרדה.  ובירוניקה נאלמת ואינה מוסיפה דבר, ורק עיניה, פקוחות לרוחה, שלוחות למרחקים.

 

ג. הסוכה

על מימי הנהר הירוק סירות צפות, אך לא בקרבת הצפצפות העומדות גדושות כסבכי-עד.  רפסודות מתרחקות משם, עוקפות וקרבות לגדה מנגד.  שושני-מים דולקות באורן הלבן ושמש וירח הם היחידים הפוקדים את הסוכה, סוכת המסתורי שעל הדוברה.  והסוכה כצריף קטן על כלונסאות הדוברה, הצמודה אל שפת היאור.  ואזוב מוריק על הכלונסאות הרוחצים במים.  ולסוכה סדקים גדולים בקירות, שנטלאו.  וזרדים תלויים לה פה ושם, כאילו השיבו העצים על פניה במניפות-ירק והשירו מאונם על גוה המרובע את עלי שלכתם.  יש אשר צנחו העלים היאורה וצפו, שקעו במים ונסחפו עם הזרם.  ויש אשר גם נצת העצים נשרה על הסוכה, בנשוב הרוח, ונשאר הלבלוב תקוע בגגה כפרח בשׂער אשה במחול הנשף.   ואספה אז הסוכה את שולי האזוב הירוק, הדומים לסות יקרה, וכאילו תזקוף ראשה והיתה גנדרנית מאד ויפהפיה.

אף טפות-גשם יש והמתיקו סוד רך על אזנה הפרוצה של הסוכה, או שירדו עליה כמטר דברי-רכיל, לאמור: שם בכפר, בבקתה קטנה, ישנה נערה, נערה נאוה ועינים לה ירוקות...  היא תבוא, היא תבוא, בוא תבוא...  היא הולכת, היא הולכת, היא באה...

וכשירד השלג, ירוד וסבוב כמחוללת ברגלה הרכה, הסובבת ועומדת, צונחת בלא קול, בלא אושה, ורק שמלתה הלבנה בעלת-הסלסלות צונחת כברבור הלבן, ולא שמעה הסוכה דבר מפי השלג, עד כי היתה סבורה, שנתחרשה.  נחו אזניה ורק את עיניה הזינה...  והיה זה רק מקסם-עין לבן, ששמש מרפּד להזיה, ועמדה הסוכה והזתה ולא התיראה מפני איש, אשר יבוא להטרידה.

ורק כאשר נשבו הרוחות, נזדעזעה מעט ממקומה.  אל נא תלפתיני, רוח, אנא!  – כמעט חרקה שן – מה תאמרי לשאת ממני אל המרחקים הגדולים?  לא שאלת את פי, לא בקשת, ורק משכת עמך משהו משלי, מי יודע מה, מה פרוּר נטלת מיפעתי או מרקבוני, פרצת ונטלת, גרפת ממני והלאה, אל אן?

 

ד. בתוך הסוכה

מעל הדרגש נפחו פרחים נובלים את שארית ריחם, יבשו, דולדלו ונפלו ארצה.  איש לא גחן עליהם ולא אמר להרגיזם ממקומם.

ועל השולחן מונח היה ספר-הספרים בכריכת-עור חומה, נושנה, שפתילי עור דקים התפרדו ממנה לצדדין ועמדו לנשור כל רגע.  מקטרת שחורה מעשוּן הזתה בפה פעור.  בספר מלוכלך קפא מעט קפה חום והלחם שדמה לחצי ירח, היה סדוק ומחורר ויבש כעץ.

מחצלת ישנה על הרצפה רבצה מוכתמת ושרידי סוליות עשויות בוץ נטבעו בה.  על זגוגיות החלון ציירו זבובים ציורים חסרי-דמיון.  על אדן החלון נתאבנה לטאה.  ובתמונה שמעל לדרגש רקדו פראים אפריקאים, נוצות בשׂער ראשם וכלי-מלחמה בידם, את רקוד הקרב.

והיה המסתורי יושב בסוכה וספר-הספרים על ברכיו וחושב והוגה בעולם, באותו עולם סחוף ומדולדל, עולם מתפרץ ביצריו ותסביכיו, עולם סוער ומתפורר בתשוקות חשוכות ויורד וכלה וסופו אבדון.

– לא אראה את בני-האדם – אומר הוא אל לבבו – לא אובה ראותם.  שבעתי להגם, שבעתי קנאתם.  אהבתים ואהבתי נכזבה.  האמנתי בם והם רמוני.  אכן אהבתים!  עתה לא אובה ראותם.  ואת, בירוניקי, ילדת-המים, אשר עיניך ירוקות כמים, גם אותך לא אובה ראות.  כי גם את בת-אדם.

 

ה. אורחת בסוכה

בין שיחי הצבר זוחלות רק פרות-משה קטנות, רק רמשים, תולעים פעוטות, נמלים וצרעות חגות באויר.  חפושיות, דבורים, גחליליות וצפרים.

– בין שיחי הצבר אין לחדור, ניקי!  בין שיחי הצבר לא יפה לארוב!

ובירוניקי מפשילה שמלתה, מהדקת אותה לגזרתה, שלא ינעצו בה הקוצים.  על גחונה תזחל, עיניה הירוקות לבין השיחים הירוקים, עמם כאחד תהיינה ולא יראנה המסתורי.  כי רק פעם אחת ראתהו, זה היה מכבר, בהיותה בת חמש עשרה, ואז הסתכל בה בכמיהה, ואולי רק נדמה לה כך?

– אל תלכי שמה, ניקי, ישמרך אלהים!

והקול עתה קולו של גבריאל.

– הנח לי, אמרתי רק לטייל מעט.

– אל תקרבי שמה, כלום אינך יודעת, כי פרא-אדם זה יורה אל כל איש הקרב?

ובירוניקי חוזרת כלעומת שבאה, וזרועו התקיפה של גבריאל מחזיקה כצבת בזרועה ואינה מרפה.

וימים רבים וארוכים לא נסתה עוד להתגנב אל הסוכה.  עד שיום אחד רקמה לה שמלת-בד שחורה בפרחי-שדה לבנים וצהובים.  והיא השתוקקה לשבת על דוברתו של המסתורי, לשלשל מעט על סביביה שולי שמלתה ההדורה ולראות צלמה ביאור הירוק.

החלה בירוניקי מתגנבת כמקדם בין שיחי הצבר ורק שומרת מכל משמר את שולי שמלתה.

כשכורה הלכה, הלכה ורטטה.  ולפתע עמדה הסוכה לפניה, כמו ירדה וצללה משמים ושקשוק קל עלה מן היאור הירוק.

ידיה הצרות של בירוניקי, שנפצעו מעט בקוצי השיחים, רעדו, עיניה מצמצו ביראה וכל לח החיים כמו הלך ונסחט ממנה...  כתפים רחבות נסתמנו מבעד לשיחים וראשו של אדם נראה מושפל המימה.

אחד הזרדים חרק תחתיה ומיכאל נתר ממקומו.  אקדוחו נצנץ ועיני בירוניקי נתערפלו.  ברוב פחדה קרסה ארצה...  אך היא שמעה את קול המסתורי וידעה כי אמר:

– למה באת, ילדה?  איך לא יראת לבוא?  לכי לך!

וזו אינה הולכת.

– לכי לך, לכי לך!

ועמד מיכאל וצפה, שתלך.  ובירוניקי שכבה והתיראה לפקוח עיניה.  והיה מיכאל סבור, שהתעלפה.  העיף עיניו הנה ושמה, אובד עצות, ואקדוחו בידו, ככלי אין חפץ בו, לבסוף הניחו, נטל כד ויצק מים על פיה.

ואז התנשאו זרועותיה הדקות כמתחננות, עד שאחז בהן, וכשנגעו בשלו, קפאו מיד מיראת-זועה והיו קרות, כמשותקות.  נשא המסתורי את בירוניקי אל הסוכה והשכיבה שם, ואז חמק ויצא החוצה אל היאור הירוק.

ובירוניקי חולצת יד ורגל, ויודעת, כי עודנה חיה וכי הזר איננו עמה.  והיא היתה סבורה, שיטילנה המימה.

– ומדוע לא עשה זאת?  ויודעת בירוניקי, כי ישוב, עוד ישוב ויעמוד לפניה ויתן בה עיניו, ומשום כך עצומות עיניה לבלי תראנו.  והנה הרגישה, עורה הרגיש בנשימה, כי הוא כאן.

– רחם עלי!

– לא, ילדה, אל תראי, לא אדע להמיתך.  לא אדע.

והוא פרש את ידיו והפקירן כלפי מטה באזלת-יד.  ואחר:

– למה באת?

– כי רציתי לראותך.  ואת שמלתי רציתי לראות ביאור הירוק.

והמסתורי מפקיר את ראשו בידיה.  ובירוניקי מצמידה שתי ידיה אל רקות ראשו, מושכת הראש אליה ומנשקת למצח ולעינים ועוצמת עיניה מיראה, מאימת-זועה.  ובנפול ראשה על הכר חשה כטעם רעל בפיה.

– כעת אמנם יודעת אני, כי אמות.

– לא בירניקי, לא, כי תחיי.

– שפתי יבשות, לענה טעמתי.

ותקפה הזועה את מיכאל ונגינות ימים עברו התדפקו על אזניו ורקותיו צללו.

– בירוניקי, ילדה, למה באת?

– והוא מוצץ הלענה, לענתו הוא, משפתיה, כמוצץ ארסו של נחש.

– בירוניקי, למה באת?

ואצבעות ביריניקי הצרות נעות חרש בעצבנות, משתתקות ושוב נעות ועיניה עצומות.  וכשפקחה את עיניה, פרצה הקריאה מפיו:

– נוסי מזה.  לכי מעל פני, ברחי...

וכשחמקה ביריניקי, נמלטה כמצותו אל מחוץ לסוכה, הרחק הרחק, שמעתהו יורה באויר.

המסתורי צד צפרים – אמרו יושבי הבקתות – לצוד ציד יצא או ראה זר קרב אל משכנו.

בירוניקי נסה, ובמנוסתה השמחה הגדולה והמתוקה.

 

ו. חלומות

ובירוניקי חלמה...  שירה בה המסתורי.  נטל את פגרה והטילהו היאורה.  ושם, על קרקע היאור, היה גופה היפה שטוח כפסל והמסתורי נותן עיניו במים ומביט בה, מביט ללא הפוגה, עיניו רכות והוא כאומר: – המתיך, בירוניקי, ולי את.  אני מלטתיך מעצמי.  יראה את מפני?  על כפי אשאך מזה והיית כצדף גדול ויקר-ערך, כקונכית-חן טהורה ושקופה.

וחלום חלם המסתורי.  יושב היה ומסתכל כמנהגו במים, וממי היאור הירוקים עלתה הדמות, דמות אשה.  והיתה האשה שרועה כמתעלפת ועיניה מתחת למים עצומות.  שטוחה היא כחנוטה והוא מביט בה.

– הרי נמלטת, בירוניקי – הוא אומר לה – ומה לך עוד כאן?

– מתי, מידך מתי – היא משיבה ועיניה עצומות – וביאור חנטתני למענך, לבעבור תתן בי עיניך.

– ומהיכן עלית אל סוכתי?

– מן היאור.

– הלי את?

– לא.

– למי?

– לחיים.

– מידך לי המות!

– מידי.

– מידך, שושנת המים?

– מידי.

והוא נוטה ונמשך המימה, גוחן וגוהר ונופל לתוך האשד.

 

ז. געגועים

בפתחי בקתות הסבו נשים מסורבלות וסרגו סריגתן החדגונית, כבתנועת מכונה קצובה.  על גזוזטראות צרות ונשאות נצבו עלמות דקות-גזרה ושלחו מבטן למרחקים.  פזמונים נחנקו בגנים.  פעמונים שנאלמו פתחו וצהלו עם שעת-הערבים.  חיות-טרף נהמו במרחבי יערות-עד רחוקים וקולם לא הגיע הנה, ורק הד עמום וקלוש נשא באויר, כמו שוּדר על גלי מרחקים אל אוזן נטויה.  אוקינוס רחוק סאן, ואלפי תנים יללו בבוא עת ערב ילל ממושך.  משאבה רחוקה של פרדס חרקה בהתמדה.  אניות צפרו בנמלים רחוקים, רכבות טרטרו ותותחים רעמו.

ועל גזוזטראות נצבו עלמות דקות-גזרה ועיניהן תלויות במרחקים.  אמהות הזילו דמע, אבות רטנו על פי מקטרת, אחים שרקו אחיות צחקו ועלמים צפּו...

ואף בירוניקי העלמה צופיה, צופיה, אולי יבוא מיכאל המסתורי, מאליו יבוא, כי לא העזה לקרוב עוד אל סוכתו.

ימים רבים חלפו, גשמים דלפו, עגבניות האדימו, תפוחי-זהב הבשילו, והוא איננו.  האם לא יבוא?

וגבריאל מטייל למטה וצופה אל הגזוזטרה ובירוניקי מסבה את עיניה ממנו.

וגבריאל מסתלק לשעה קלה וחוזר, והיא:

– הנח לי!

ובירוניקי כבר טותה את סנדלי-המשי, כבר עשתה סודרה המזרחי לראשה, העשוי כולו ככברה.  כבר סרגה אבנט וענדה על ידה הצמיד החדש והעבה.  מה כבד הצמיד!  כבר סלסלה שערה על אצבעה, טבעות טבעות גדולות וכבדות על אצבע דקה, כבר שכחה יראתה ולא כנתה אותו עוד "המסתורי", כי אם "מיכאל".  היא אמרה להביא לו תשורה, את החתולה, ואולי גם את הכלבלב החום, או להשכין בסוכתו את הקוקיה אשר בחדרה.  אמרה לפרוש השטיח שטותה על מצעו, ואת המחצלת הבהירה על רצפת הסוכה, למלא את האגרטל מים ולשים בו את פרחי גנתה.  ודמיונה שעשע לפניה והיא רצתה לפרוש פרוות של שועלי-כסף על כתלי הסוכה, למען יחם בה ותדמה למערת-קדומים של איש-היער, ולשטוח על קרקעה עורות-כבשים לבנים, שיבלעו את שאון פעמי הרגלים.  ועוד...

... לקרוב ולחוש את הצמרמורת הגדולה ואת הזועה הקרה, כלמראה נחש צפעוני, ולא לנוע, לעמוד ולא לזוז מן המקום ולעצום עינים מיראה.

אך לא הרחיקה בירוניקי לכת מגזוזטרתה.  שם נצבה ותלתה עינים במרחקים, לעבר היאור הירוק.  אולם דבר לא ראתה.  צפצפות האהילו על הסוכה ולא נראתה.

ואז לא אבתה כל דבר עוד, לא אבתה ראות פני איש, ובעיקר לא את גבריאל.  ואז אמרה אמה לשלחה הרחק מן הבקתות, אל דודתה העירה, שם תשב ותשוב אליה רוחה.

 

ח.  היתה ואיננה

– היתה ואיננה – מלמל המסתורי – שלחתיה והלכה.  לי היתה והשלכתיה.  הטלתיה ליאורו האדום של עולם.  בירוניקי, ילדה, היכן את?

אלי באת בכסותך הנאה, אלי באימתך הסקרנית ועיניך אלי, אל הפלא.  אך לא פלא אני, אדם אני, אדם, בשר ודם, שאמו אהבתהו ואביו אהבו ועזבתים: שאשה, אשה זרה טלטלתהו כמטוטלת ולבסוף עזבתהו ובקשה זרועות אחר, והוא אמר, שלא לאהוב עוד, לא אדם ולא בת-חוה; שחברתו קמלה ללא אוהב וללא לטיפה וחברו, נשכח ועזוב, השקיף על חולות ומרחבי-מדבר גדולים; שאחותו היתה לפרוצה, כי אהבה אהבה צנועה מאד ואהובה לא ידע, ושאנשי-שלומו שקעו ביון הבערות ודברו רמות.

– בירוניקי, עוד נותר לי שמץ אהבה בעבורך, בואי וקחיהו, כי ענוגה את, רכה את, יפת-תואר את, כאלילה צעירה, כעשתורת, כי...  גורי לך ממני, בת-אדם, פן אמיתך...  פן תהיי לי לקדושה, עולות וזבחים אעלה לך, אסגוד לך...  פן תלדי לי את הילד, שלא אב אהיה לו...  פן תשבי מסורבלת על מפתן סוכתי, סורגת סריגתך, ובתנו נשקפת על הגזוזטרה...

– לא, לא, לא לי כל אלה.  בירוניקי, ילדתי, שונא אני את האדם ואת אשר עולל לי, את רצוני נטל ממני, כי אמרתי רצוני הוא כל-יכול, רצוני גוזר והגורל אומר אחרת...  או האדם אומר אחרת.  והאדם הוא כל-יכול.  והיתה עלמתי לאחר.  כי נטל ממני האדם את הדר-גאוני, את גאותי, את כבודי, שנזון על חלומות-נעורים ועל ספורי העלילה והגבורה, כי לא הייתי לגבור, כי האדם הוא שעשה ממני עפר ואפר.

 

ט.  אהבתי

ויום אחד לא עצרה בירוניקי כוח ואמרה לגבריאל, שנקרה לה בדרכה, כי בא אחריה העירה, מקום מגורי דודתה:

– אהבתי את המסתורי, אהבתיו!

ואחר שאמרה את דבריה חשה, שנתמלאה נפשה מבדולח היאור הירוק, רווי הכסופים הגדולים, האכזבה והבדידות עם הכמיהה הנצחית.  וכל גוה רטט מעליצות מבעבעת, ולבה דמה לאגרטל גדול, עולה על גדותיו:

– אהבתי את המסתורי!

– הלא ישנאך, יתעבך, יירה בך!  – התרה בה גבריאל ופניו מכורכמות.

– אהבתי את המסתורי!  – הלכה וחזרה כהד, כצלצול-פעמונים ממושך, והיא חוזרת ומאזינה במו אזניה לדבריה, ומה לה ומי לה גבריאל המאזין.  כלום עמו תשיח, הן לרוח תשיח, לאזניה.  על כל שערה משערות ראשה ילהט הסוד, מכל סיב מסיבי בשרה יפרח.

וידיה היא משלבת ופורשת כפיהן על חזה ואצבעותיה פזורות כמו לחשה כל אחת מהן ושרה פרק מפרקי סודה.  וגבריאל הסתכל באצבעות הלוחשות על בשרה וידע: לא לו לוחשות ושרות – וידום.

וכשהלך דלק עוד אחריו קולה המבעבע ועולה של בירוניקי: –  אהבתי את המסתורי, אהבתיו!

 

י. כבלים

ואז אירע אותו הדבר.  שעות רבות ישב גבריאל על גבול שדה אביו והגה, מה יעשה לו למסתורי,  מה יעשה לו למתבודד, שלקח ממנו את לב בירוניקי.

היעלה את סוכתו באש?  הירצחנו נפש?

– בודד זה – אמר לבסוף אל עצמו – יאכל נא לשובע מבדידותו, ירונה עד יקיאנה ועם נשמתו תצא...

הכל החריש.  אולי נדמה הרוח, עצרו גלי יאור זרמם, בהשליך גבריאל את עניבת החבלים, כעל חית-פרא, על כתפי המסתורי, שישב כמנהגו ועיניו במים.  מאחריו התגנב חרש וכפתו.

נאנק המסתורי, נסה לשחרר זרועותיו מן החבלים – ולשוא!  וגבריאל גמר מלאכתו והלך לו.

היה רגע כנצח למיכאל הכפות.  ואז יִשר את גופו כאומר לשקוע בישיבת-נצח, כסלע בהר.  הוא נע תחתיו, רטט, ובדידותו הטילה עליו אימתה הראשונה.  הבדידות הזדקרה לפתע בפניו ואמרה:

– לי אתה לעולם.  איש לא יהין לקרוב אליך, להצילך מידי.  ואם גם תרים קולך ותזעק, איש לא ישמע את קולך.

ואולם הוא לא רצה עדיין להרים קולו בזעקה.  אל יבוא איש, אל יקרב, עוד יציל את נפשו במו ידיו.  והחל מטכס עצה.  ונסה להחלץ מכבליו והללו חתכו בבשרו.  ולאחרונה קפא על מקומו בלא כח, באזלת-יד, ומוחו מתרוצץ מאד.

 

יא. יום ראשון

החמה שקעה.  שעת ערבים המטירה עליו קטורת זהובה.  והמטפחת, שבלמה את פיו, העיקה.  רעב לא הציקו, אך צמא תקפו והיה כמה להשתרע על מצע.  והלילה גלש עליו ונגר ונמוג לאטו.  אז נרדם.  ובוקר צונן השיב על כפות ידיו רוח קלה.

כבימים ימימה דאו צפרים וצייצו.  אך ריח סתיו נשא באויר.  שמים מעוננים שקעו והתכרבלו והעיקו על תבל.  צמרמורת קלה חלפה.  עוית רגעית של דכדוך הרעידה את היקום.

והמסתורי, כבול באזיקיו, היה כשארית מיום אתמול, ורק ראשו חפשי ועיניו נוטות הנה והנה וננעצות במימי היאור הירוק.

לא היתה כל מלאכה לפניו, לא דאגה למזונו, לא טרחה על מלבושו, אף לא דבר, רק לשבת ולהחשות, לשבת ולהאזין, להרהר ולחוש.  ואימה כבדה צנחה עליו פתאם, אימה מפני הבדידות.

והפכה הבדידות בעיני רוחו לגבירה לבושה שלמה שחורה, שקרני האור אינן חודרות דרכה, והיא מסתירה כל בקרבה, בחבה, ועיניה חותרות אל נבכי עצמה, ואין גבול ואין תכלה לצמצומה.  והיא נוקבת בגופה היא נקבים עמוקים ודקים.  והיא תלויה על פי תהום גדולה ומסותרת, תהום פנימית חלולה ואפלה אפלת אין-סוף.

והוא חמד את הבדידות הזאת ועטה את גופו ברוח אפלה כשלמה ולא הניח לקרני האור לחדור אל לבו.  והיה נוקב בחבו בנקבי הרהוריו ועושה חדודין ברוחו ובבשרו.  ותהה על פי התהום לדעתה.  ושכח צלם אדם, שכחוֹ כליל.  ושכח הצחוק האנושי, שכח צלילו.  ושקע בחרדת עצמו ובשרו.

ואף צלם דמותה של בירוניקי לא החרידהו.  רק רגע עבר על פניו – ויגרשנו.

ובני-האדם הפכו בעיניו אך לבובות מרקדות במרחקים, כמוקיונים על חבל, דבי-משחק.  אריות מתחפשים, חיילי-פלדה, סוסי-עץ וכלבי-צמר.

כי שכח את האדם ואת החי.  ורק הדגים הקטנים התרוצצו לעיניו במים, אשר בהם היה משקיט את רעבונו.  היה אוכלם כאכול את הירק ולא ידע, כי חיים היו.  ואם עקב עתה אחריהם במים, לא נעץ בהם את מבטו אלא כמבנקודה רחוקה, נקודת-אחיזה, והוא רואה מחזיונות לבו, חזיונות ללא-שחר.

ומדמדם האדם בבדידותו, כדמדומי החולה על ערש-דוי, דמדום פורץ והולך, דמדום לחש ואנחה.  אך לא יאנח האדם בבדידותו, כי אין האוזן הקשבת ואין הלב האוהב.

ויתכן שהיה ממשיך כך האדם ואף מתענג היה על הבדידות ושוגה בחלום והזיה, לולא הכבלים אשר עליו, סגרו עליו כשרשרות מפנים ומאחור, על רגליו וידיו, ורק שערו סומר דרך חרות, סומר בפחדו ומזדקר כמחטים.

והיום עודנו כאן, עודנו ארוך וממושך, ואין בו רע, לולא הציקהו מעט הרעב, והוא אמר להושיט יד אל מכמרתו, ולא יכול, והיא רחוקה.  ואמר לשבור צמאונו.  ולא יכול, לא יצליח לנגוע במים, כי רחוקים הם... וכה קרובים.

מות?  כלום הרהר במות?  עדיין לא הרהר בו.  אך בירכתי הרהוריו בצבץ כצל מסותר.  ואולי יתרחש הנס וישאר בחיים.  בודאי.  וכי ימות כך לפתע, משום מה ומדוע?  לא ימות!

וצהרי היום נמסו בשעות ערבים ולילה בא, לילה על אדמות, לילה – –

וזכר מיכאל פסלו של לילה, מעשה ידיו של אמן איטלקי.  וזכר את הפיוטים הגדולים של לילה, ופזמונים, ומסתרי אפלה כרכית.  וחמדת שלות-הלילה הקרתנית, ואת תנומת הכפר הקטן.  וזכר את העלטה בנהרות ואת חשכת הים הגדול.  וזכר אפלת יערות ואפלולית שדרות בגן, וזכר יצאנית על ספסל מצפה, וזכר שכור מתנדנד בדרכו, וזכר את המאחר שוב, ואת המלצריות, החשות לבתיהן הקטנים שבפרברים.  ואת מטאטאי הרחובות וקול האושה של כליהם, וטרטור מכונית מאחרת, נחרת יגעים ונשימת נשים עדינות...

 

יב. יום שני

והבוקר עלה קר וזועם והרעב הציק למיכאל והצמא אכל לשונו.  והוא נאלץ לאכול מזון מחשבתיו ובדידותו, מגופו ורוחו.

ופתאום זכר את דיסות-החלב, וביצים, ופרי עץ.  וחלב חם של ילדוּת זכר ותינוקות אצים הגנה וילדים לבית ספרם.  וזכר ריח תבשילים מבית, ואש חמה ומבוערת, אש כירה וחום משכן...  כלום אמר מי: רעב?  איש אינו רעב במשמעותה הפשוטה של המלה, איש אינו הוגה בכך.  ואם יום כעת, בודאי שיבוא הלילה.  וזה הבא יהיה מעט צונן יותר, כי סחרחורת קלה בראש והעינים מתערפלות משהו.

זיו השמש משתבר לצדדין, האוירה מתחממת והצמא גובר.  על הארץ משתרבבים צללים זרים שלא מעולם זה, מופיעים לרגע ואינם.  ודוקא ביום תוקפת התנומה את העינים והן נעצמות.  אפשר, נמלה היא שדגדגה מעט את שפתו העליונה, כי נעור.  נעור שוב בשעות ערבים וחש צנה קלה.  בא לילה, לילה קשה מנשוא.  כבד הראש כשקוי משקה מעובה.  שדים קטנים מרקדים בירכתי האופק, הנופים כפולים משום מה, בדי העצים כפולים, גלי הנהר כפולים, אלפי גלים, מליוני גלים, ועלי העצים פה למכביר, כיריעה המכסה עין-שמים.  ולשעה קלה נדמה לו, כי היריעה מכסה אותו כבתכריך, תכריך עשוי טלאים, טלאי עלים מארכים, ובין הטלאים רצועות-עור דקות, כסחוסים המקשרים ביניהם.  והיריעה נעה, נעה ברוח, עולה ויורדת.  כמניפה ביד מסתורית.

והשמש שקעה היום לא רק ממערב, אלא מכל עבר, גם מצפון, ממזרח ומדרום, מכל הצדדים הופז אור אדום ונשלחו קרני ארגמן, וכל כפת השמים היתה כארגמן, כחצי-כדור של גומי אדום, שכולו מלא אויר, אויר לא לנשימה, אלא להעיק, כאומר לפרוץ את דפנות הכדור ולהתבקע, להתפזר, ולהמס בתוהו.

נצנו אורות רחוקים מאד של פנסי דוברות.

– פנסי בני-אדם – הרהר הכפוּת – שם הדליקו בני-אדם פנסים לחג-הערב!  פנסים אדומים ותכולים....

מבין סבך הצפצפות נצנץ אור חלון של בקתה רחוקה.

אשה העלתה אור בביתה – הרהר האסיר – ויחם לה ויאור לה.  ועד מהרה נתערבבו פנים אלה באלפי פנסים אחרים ואור החלונות במאות אורות, שהוכפלו כפל כפלים ונצנצו כגחליליות מרקדות רקוד קל ופזיז.

גחליליות...  בני-אדם...  אשה...  וכוכבים בשמים, נוטפים אור, לוחשים, קורצים כוכב אל כוכב, מחייכים, לועגים, מרקדים, רוטטים ורומזים...

וקולות הלילה המרובים, המטילים אימה על תינוקות ערים, נמזגו ונערפו על מוחו, ללא קצב, ללא סדר, במהומת הוללים וכמתעתעים.

והיתה באזניו תרועה גדולה, תרועת המון-גויים, תרועת שבטים ונודדי-מדבר, ומקנני בהיכלות רמים וממריאי שחקים, יושבי טבור האדמה ורכבותיה, יושבי הצוללות בתהומות-ים – הכל צהלו פה אחד, כאומרים להחזיק בו ולא ירפו והם זועקים:

– שב עמנו, רד אלינו, טוס אלינו, מעלה, מטה, אל רום השמים, אל צולת המים, לתוך חלל האויר, בוא, טוס, שקע...  ומטלטלים אותו צלילים הנה והנה והוא ככדור מתגלגל, הולך ומתגלגל, עד שיגעה רוחו ונרגעה בתנומה.

 

יג. יום שלישי

בוקר.  והיה זה בוקר צהוב כלימון בשל, שזהיבותו הולכת ונוטפת ממנו.  אור מציק לעינים.  ברק מי-היאור מסנוור.  ועלפון קל משׂתרר מפעם לפעם על מיכאל.  ובעלפונו הוא רואה מראות זרים ומדוחי-שוא, ואת בירוניקי הוא רואה, הגוחנת ומזלפת בכפה מים זכים, והוא מוצץ את המים מאצבעותיה.

– לכי!

ולא משום ששתה לרויה אמר לה שתלך, כי אם על כי בת-אדם היא.  והיה צמא כמקודם.

ואז היתה דממה ריקה וחלולה.  האמונה הקלושה, שיבוא מישהו ויצילנו, או שגבריאל ינחם על מעשהו ויבוא לשחררו, גזה אף היא.  האמונה בנס, שבירוניקי תקרה אל המקום ולא תירא לגשת, נסתלקה אף היא.  והזעקה לאדם, שיבוא ויצילנו, לא פרצה מפיו.

ויש וחשב: – אחת היא לי!  ויש ונהם: – לא אמות!

וחזון הטבע והדרו, שעוד עינים היו לו לחזות בו, עינים מעורפלות משהו, אך פקוחות לרוחה, הועם לאט, צבעיו נמזגו דלוחים זה בזה, כצבעי-מים מתמסמסים, המסיגים זה גבולו של זה, ולא הווּ עוד את התמונה הצלולה והשקופה, וסילוני האור רקדו כמטורפים, הנה ושמה, כרסיסי-אבק בשמש.

פנה זיוו של עולם, והדמיון משום-מה הרחיק לכת אל אזורי הקרח הנצחי, אל קטבים לבנים של אדמה קרחה מירק, אל ערבות נשמות, אל מדברות הציה: – אין זאת כי הצנה תקפתני – אמר בלבו – קר לי.  אך מדוע אראה רק שמה וציה, כלום משום שמאסתי באדם?

וכשגרש את שממות תבל החלו מרקדות בובות-האדם לפני עיניו, בובות בשפע צבעים, נשים, גברים ופעוטות.

בובת-אכר מגושמת משהו וכפת צמר גדולה לראשה וזקן לה גדול ומדובלל החלה מניעה בגבות עיניה, רוטנת, תוחבת את הסיגרית לפיה, גוררת רגליה הכבדות וידיה הגדולות משתפשפות זו בזו...  פעוט, ללא שמלה לגופו, הצטחק צחוק ראשון...  אצילה, שערה לבן ומסולסל, נשאה כנף שמלתה בחננות ורקדה את מחול-המנוּאט, ידה ביד אציל הדוּר ומועטר סלסלות וקישורים...  חיילי-פלדה קטנים נערו מדיהם, לכסנו מצנפותיהם והצדיעו...  נערה כפרית אצה אחרי תרנגול – כמראה שראה על אגרטל-החרסינה הלבן בבית הוריו – סנורה ורוד ובמקלעת שערה סרט צהוב, נפנפה בשמלתה ורדפה אחרי התרנגול הנס...

לא ראה עוד דבר סביבו, אלא בובות, בובות, בובות של בני-אדם מתנועעות, מחוללות, מטיילות, מתרועעות, חגות, טסות, מתעופפות, כנימפות, כצללים, כרוחות תועות: – הוי אלי!  הבאו כולם להצילני, למלט את נפשי?

והכל תופשים מקום סביבו, – – ואולם אין איש נוגע בו, אין איש מנסה לסלק את מוסרותיו, אין איש שם לב אליו, כאילו לא ענינם הוא, שהוא יושב כפות.

צר המקום ורב העם הנאסף, אך משום מה לא צר לו המקום כעת.  חמימות-מה משלהם הם מפרישים ופורשים עליו.  הנה הם נדחקים סביבו, מאמצים עצמם אליו, ויוצקים בו מחום גופם, מנשיבת פיהם החמה, מעליצותם ומצחוקם הם נופחים בו.  והוא נושא את השאון בדומיה, כאילו לא היה עוד עליו לטורח, כמו טוב היה לו בקרבתם, בסאון הקולות, הלחשים, בנפץ הצחוק ובהמית הרטינות, הגניחות , הקללות, דברי השמצה ונבול הפה, והציוץ המסורס בפי התינוקות...

ולא אמר: הסו!  ולא קרא: בלמו פיכם, בני-אדם!  כי אם האזין למה שכבר שכחו אזניו לשמוע.  וזעה בצבצה על מצחו.  כי חרד החרדה הגדולה, כי כאן, על ידם, בקרבתם, ישא הכבלים והללו לא יפרקום, וכך יגוע וימות באין איש מרחם, באין איש נותן דעתו עליו!  אכן אין לו עמם דבר ולהם אין דבר עמו.  ולבו התחמץ בו ובמר נפשו קמץ אצבע וזאטוט קטן בדמות בובה הבחין בנוע האצבע ונטפל אליה בידים תפוחות ובשריות.  ונרגע האיש, הגבר הכפות, מנגיעה קלה זו ומדגדוגה ורוח לו.  הניד אבר והנה התגובה.  לטיפת-אנוש!  אנוש זערורי, ואף על-פי כן – אנוש.  וכי מה בעיניכם לטיפת-אנוש, אנוש זערורי?  נגיעת בשר-ודם קטן, שלפתע איננה בובה עוד, אלא יצור חי.

הפקיר מיכאל את עצמו לנגיעה ואמר לקרוב על-ידי פעוט זה אל שאר יצורי אנוש, להגיע בידו ולהתפש בהם, להצמד אליהם.  אולם כשנגע בהם, נמסו זה אחר זה והיו לאפס.  עד כי אבלה הנפש ונתאכזבה מאד: אַים?  האומנם אינם?  והרי בידי נגעתי באותו פעוט.  הבו לאצבעותי את האחרים, את הרבים, את כל המון הבובות הללו על שאונן והמונן, את כל הבריות, כי החיים לי מידן, מרצונן, מעיניהן, שתראינה מוסרותי ותעשינה דבר.

אולם אין רואה דבר ואין שומע.

– בירוניקי!

והוא חפש סביבו ולא מצא את בירוניקי.  איננה.  ומה בובה חמודה היתה יכולה להיות, בובה יצוקת חן, נאוה, בריה רכה ותימורה, בריה אצילה וטהורה...

– בירוניקי!  – והפעם כאילו פרץ נהם ברור מגרונו – בואי!  בואי!

לא באה.  וכעת ידע, כי לא תבוא.  לא תבוא עוד לעולם.  ואולי תבוא...  כשלא יהיה עוד.

 

יד.  צפיה

אותה שעה היתה בירוניקי מתגוללת על הדשא שבגן דודתה וצוחקת אל עצמה.  ברור היה לה, שתחזור, שבקרוב תחזור, ולא עוד אלא שלא תתירא עוד ממיכאל.  אך מלה אחת תאמר לו ולבו ירך.  – מיכאל! – תלחש וקולה רך עד להפליא.  ואם לא תבוש, תאמר: אהבתיך!

ואחר-כך תשב אף היא לצדו וידה בידו, לא תמוש מידו.

אולם אמה וספריה שבכוננית הקטנה למדוה, שאין לאמור כן.  ואולי אין אמת בדברי העלמות הצעירות האומרות: נאמר את האמת שבלבנו.  יראה בירוניקי מפני האמת הזאת, שאין בה תום ושעל מיכאל להתנסות בה תחלה.

ותשוקה כבשה את בירוניקי לחזור לביתה, והיא אינה חוזרת.  והיא יוצאת כדרכה החוצה, עונדת שביס-הפרחים הצבעוני, כעטרה לראשה, פורשת שטיח מצויץ על צוק סלע, הנשקף הימה, ויושבת ומסתכלת ארוכות ברגליה הזקופות והיפות, והן נעולות נעלים עשויות פתוחי-עור, גזורות בדפנותיהן ובוהן רגלה מבצבצת וצפרנה שקופה, ורודה ומבריקה כקונכיה רחוצה בגלי הים.

והיא העבירה יד דקה בלטיפה על רגלה ואת זרועה חככה בקבורת הרגל, כאומרת: מה נאה היא, רגלי זו!

ואחרי כן הרחיקה עיניה וריח מלוח של עשבי-ים בא באפה, ושוב התחילה עורגת אל גדות היאור הירוק, אל החמימות היבשה והמתוקה, שם בין הבקתות ובגנים שבכפר.

הצוק היה נקשה ומחודד, ושלא לראות את המורד התלול, התרחקה מעט מקצהו והשתרעה עליו ועיניה ננעצו בתכלת השמים.

– בירוניקי, את נוסעת מזה – דברה אל עצמה – קומי וסעי וחזרי לשם...  אל היאור הירוק, אליו...

כלום יגרשנה שנית?  ומדוע יגרש את בירוניקי היפה?  היבחל בה?  לא יתכן.  ואם לא בחל בה, מדוע לא יבוא מעצמו?  מדוע לא יחפשנה?  מדוע אין שמץ דבר מזה במכתב אמה?  ושמא כבר חפש ולא מצא?  ואולי מסתירה אמה דבר ממנה?

ומדוע לא יניח לסוכתו ולדוברתו, לרובהו ולמנהגיו המוזרים ויהיה כאחד האדם?  ולשם מה יהיה כאחד האדם?  בדידותו כה מגרה, תעובו כה מקרב, בּוזוֹ הוא המושך...  אַל לך, מיכאל, ללכת מן היאור הירוק, אנוכי אבוא שמה.

אני?  ולא הוא?  ומדוע, מדוע לא יבוא הוא?

ועוד יום עבר על בירוניקי, ואף הפעם השכימה לגן ועשתה שערה בדמות פעמונים נערמים על קדקדה.  עגילי-מזרח ארוכים וכבדים ענדה לתנוכי אזניה ואזור-קש, מלאכת-יד, חגרה על מתניה ויצאה הגנה לקטוף פרחים, פרחי-העיר.  והעגילים מתנועעים ומפריעים אותה מעבודתה, ואולם היא לא תסיר אותם, כי עליה להיות יפה, יפה עד להפליא...  עד כי ישא מיכאל עיניו אליה, ישא עיניו מעין המים הירוקים...  אליה.

לא תלך שמה.  יבוא הוא לקחתה.  בעוד היא יוצאת לשוח הגנה יבוא, יאחז בה ויטלטלנה שמה.  ואל נא יאמר דבר.  היא תבין, כי מאס בכל האדם, אך לא בה.  אבל כל עוד לא בא, לא תלך.  ורק תענוד כווני-החן אלה, בכל שעה, בכל עת, בכל רגע, בבית ובגן, על צוק הסלע הפונה הימה ובחצר הבית.

ואותו היום בא גבריאל העירה ופניו דהים, עכורים משהו ויגעים.  בנפש מפוזרת שוחח עמה ושאלה, מתי תשוב לביתה.

– אשוב לכשארצה.

והוא, גבריאל, תמה מאד על התשובה.  כלום שכחה את המסתורי?

 

טו.  יום רביעי

מי זה אמר, שאדם רעב, רעב  רעב עד אין קץ.  יש אשר מרוב רעב אינו רעב עוד כלל.  הכל יבש וריק ושוקט בקרב.  והמנוחה מטילה מעט אימה.  ואף ההכרה מעורפלת ודלוחה, ואתה כפרח נובל ללא מים, פרח הנכמש בשתיקה, עלה אחר עלה, ואף אין יד ענוגה, שתקטוף את העלה הכמוש ותסלקנו.  ומיכאל משתוקק כל-כך להשיר אחת מידיו הכבדות, להשיר אחת מרגליו, את השתים, להשתחרר ממועקת הכבדות, כעץ זה המשיר עליו עם בוא הסתיו ולהוותר שלד חשוף, שחור כפחם, כשלדו של עץ לילך-הפרא בחורף.

ונדמה היה למיכאל, כי מישהו שמח לאידו, מישהו בלתי-נראה לעין חוזר ושואל: התושיע לך ידך, בן-אדם?  התושיע?

מי השואל?  כלום לא אני עצמי המדבר?  אני עם עצמי...  ואולי עם אלי?  אך אלי אינו שומע לי.  כי אלי אוהב את בני-האדם ואני...  אני רחוק מהם ומשאונם ורחוק אני מאהבה אותם.  ואם אהבתי, מהיכן ידעו זאת?  רחוקים הם מלהושיט לי יד עזרה.  הסירה מסתירה אותי ואת הכלונס, שאני כבול אליו, מעיני אנשי הדוברות, העוברים בשוטם שם הרחק ביאור רחב-הידים, כי הם מפחדים מפני.  אותם יחבב אלי ובי מאס.  כי מאסתי בטוב, ואין הטוב זורח בי כאבן-יהלום, ואין האהבה יוצקת בי מזהרה...  דועך אורי הקטן, אורי הטהור כבה זה כבר...  ואיש לא יבוא להעלות שוב את האור, איש לא יקרב העששית, לא יבעיר הלפיד, כבו כל המאורות סביבי.  כל הטבע דועך סביבי על אורותיו הנצחיים, אורותיו הצבעוניים, רשפיו, זקוקיו וצלליו...  עלטה סביבי, עלטה שמאחורי פרגוד החיים.  ולפתע נסוג הכל, התערפלו והחשיכו העינים, התערטל העולם ומלואו מלבושו המבהיק והפך מקלעת אחת שחורה, והגוף הפך קל מאד.  כאלו נקרע ממשהו.  כאלו כבר היה מקצתו רוח.  שעה קלה עברה, עד שחזר הנוף המעורפל והצבעוני אל עיניו מעט, אולם ברגעי עלפון אלה דומה, שנִתַן לו להציץ אל האפס, אל האבדן.

והוא החל לנהום ממחנק גרונו ולזעוק, לזעוק לתוך נפשו פנימה:

– הצילו, בני-אדם, הצילו, כי מת אנכי!

– הו, בירוניקי, אני רוצה לחיות...  לחיות על ידך, בצדך, בשכנותך, לרגליך, כי צר לי ללכת מעמך.  הגישי לי, אשה, את הלחם, האכיליני כתינוק, כי מת אנכי!

– בואו – התגלגלו עיניו בחוריהן, מזרות זיקי אימה, בשמעו פזמון דוברות מרוחקות – בואו, אנשים, והצילוני!  אני הולך מזה ופני אל הבקתות, אני קרב, אני כורע על סף בתיכם, אני מבקש נדבת-חיים, אנא, רחמנים בני רחמנים, נדבו לי המגע, שיסיר את כבלי, העניקו לי את המהלומה, שתפורר את אזיקי, מחצוני ושחררוני!

– חושי, חושי, בירוניקי, פן תאחרי את המועד.  דמדומים יורדים עלי, אני קופא מקור, אני אלך ולא יהיה מי שיאהבך, שידע לאהבך כמוני...  חושי!

 

טז.  גבריאל

עד אחד היה לענויים אלה, עד רחוק, ששמע הד קלוש מן הנעשה על הדוברה שעל היאור הירוק.  גבריאל היה זה, אך ירא היה לקרוב אל הדוברה, שמא כבר נפח הלה נשמתו, שמא כבר איננו, ואולי השתחרר ויסתער עליו להרגו נפש.

לא ילך, לא יקרב, ויקרה אשר יקרה!  והוא שם את אזנו כאפרכסת והקשיב לנהי הרחוק, החנוק, הנשא וגווע פתאום.  ויש וחלם, שהוא ולא אחר, הוא האסור במוסרות והלה, מיכאל, אינו רוצה לשחררו, והוא שומר לו נקם, ובלב הולם נעור עם בוקר וסדינו קשור ומהודק לגופו כחבל.

ולא כי לא התחרט על מעשהו, אולם חרד היה לנפשו.  – הן לא רצחתיו – היה משדל את עצמו – לא התנקשתי בחייו, אני רק הנחתיו בבדידותו, כאשר חשקה נפשו, יחידי וערירי באין איש...  באין מי שיסתור את הבדידות, באין מפריע לחיות...  ולמות...  להתמודד עם המות...  ואולי יוכל לו?

וקנאה חרישית התגנבה ללבו של גבריאל, קנאה בהאבקות איתנים...  ומשתוקק היה לחזות בהאבקות זו של החיים והמות...  אך ירא לגשת, ירא לראות בעיניו את המחזה הנורא...  והיה גבריאל רק חולם את חלום ההאבקות.

 

טז. יום חמישי

ולאחר שרנן בלבו אהבה ליקום ולברואיו ודאבה מרה להניחם וללכת מהם – רנה פולחת כל קרביו, כל נימי נשמתו, כל שריר משרירי בשרו – לא הגה עוד, לא התפלל ולא יחל לישועה.

– ואני אמרתי בסתרי לבי, עוד אשוב אל החיים ואל בני-האדם.  ושמרתי את הסוד בלבבי ולא ידעו איש מלבדי.  ואף לך, בירוניקי, לא גליתי הסוד...  ניקי!  אהבתיך.  אהבתיך, ילדתי!  אהבתי אור עיניך כעין העשב, כמי היאור, כירק השיחים והסוף אשר על שפת היאור...  בי–רו–ניקי!  – – –

 

סוף דבר

עתונה היומי של סנטרל-סיטי שבקולורדו הודיע ידיעה קצרה: "מיכאל טוֹן חי חיי פרוש, מתבודד ונבדל מן העולם.  וכך גוע.  יחידי ישב בסוכה על דוברת היאור, כי שנא את בני-האדם.  אומרים, שהיה מתעסק בציד חיות ומוכר את פרוותיהן.  כן היה דרכו לירות לעבר בני-אדם, לא כדי להרגם, חלילה, אלא כדי לגרשם ממעונו הבודד.

"כעת נמצאה גויתו כפותה אל כלונס הדוברה.  לא פצע ולא חבורה.  אין זאת כי מרעב גוע.

”אין איש יודע, מאין בא מיכאל טון ומה הביאהו לאורח-חייו המוזר.  מספרים, כי חלומו היה לצוד שני שועלי-כסף, שיהיו דומים זה לזה".

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה