_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"צַבָּר" לְמֶחְצָה

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

יפה אינה זוכרת כמעט מתי באה ארצה. היא מצאה את עצמה בארץ כאשר מלאו לה תשע שנים וכשבאה להתגורר עם שני אחיה והוריה ברחוב שטרם נסלל בו כביש והיה זרוע חול חום, מעורב בפסולת-נייר, סחבות וקופסות-סרדינים ריקות, לא הרחק מגבולות יפו. את המסגד, או נכון יותר את צריחו של המסגד היפואי, ראתה ממרפסת-ביתם הגדולה והפתוחה לשל רוחות השמים, בה היתה המשפחה מבלה את רוב ימות השנה. בחצר הבית עמד עץ יחיד ומדולדל בקרן-זוית. על ידו היו הילדים משחקים. בעצם לא היה גדול משיח ולא הצל סביבותיו. אביה של יפה הביא עמו לבתו כמיהה הרפתקנית לארצות רחוקות, גם לאחר בואו ארצה. הוא השתוקק לארצות דרום-אמריקה, מקום שם חופרים מטמונים ומתעשרים. ולשם השתוקק לנוע, לאגור ממון ואחרי-כן לשוב ולעזור ב"בנין הארץ". האם היתה מעשית יותר אלא שלא התנגדה לבעלה השוגה בדמיונות. יפה הקטנה, שאמה חיבבה עליה תארים אקדמיים, התפארה משום מה בפני חברותיה שאביה מהנדס ואמה אגרונום. כך ממש ולא אחרת. יפה קטנה זו הקדימה להתבגר לפני חברותיה. ולא שגופה בגר תחילה, צנומה היתה מדי, אך חינניות נשיית נתגנבה לכל ישותה בהקדם. והיחידה היתה בין הקטנות שלפני לכתה להצגת-יום בראינוע, היתה לובשת את מיטב שמלותיה, כאילו היה זה יום שבת, מצחצחת יפה את נעליה הישנות, קולעת ועושה את שערה בקפידה יתרה, בעוד שחברותיה יוצאות בשמלותיהן שלבשו מבעוד בוקר מבלי לעשות שנית את שערן. עומדות היו וצופות בהכנותיה, תחילה מתוך תמהון ואחרי-כך בשמץ של קנאה וצער שלא עלה כלל על דעתן לעשות כמוה.

דמיונות האב הפכו לממשות. הוא הפליג לאמריקה. דממת אלמנות נשתררה בבית שבפרבר התל-אביבי, שני חדרים הושכרו והאם בישלה ארוחות לזרים. רק בחגים הורגשה מעט שמחה. היו ממרקים את הבית עד שהבהיק בזיוו. ובמלאכת-הבית הצטיינה ביחוד יפה הקטנה. מן האב לא באו מכתבים רבים, יש שבאו ויש שהתמהמהו. ואז הכריזה יפה הקטנה הכרזה מפתיעה בפני חברותיה, בשבתן כולן בחדר-המדרגות הצונן: "לעולם לא אנשא לאיש. רווקה אשאר כל ימי. כל הגברים בוגדים הם".

חברותיה הילדות נתנו בה עיני תמהון ולא הבינו למרירות זו. "הם מסתלקים ועוזבים את נשותיהם ואת ילדיהם לאנחות". – דיברה יפה כמבוגרת, וחוזרת על מבטא ששמעה מפי אשה בוגרת. ושוב לא הבינו הילדות למרי שיחה. – "הנה למשל בעלה של שכנתנו – המשיכה יפה בשלה – אביה של צפורה'לה הקטנה, נסע לאמריקה ונשא לו שם אשה אחרת. הנה מה שמסוגלים הגברים לעשות". – ויפה הקטנה נתכווצה מזעם.

לא היה איש שידע כיפה להתקין בובות קטנות ממקלוני-העץ להידוק הכבסים. היא אהבה בובות, אם-כי היתה כבר נערה בת שתים-עשרה והתביישה בחולשתה זו. יחד עם זה כבר החלה להראות סימני-גנדרנות קלים, ביחוד כשהיה בא חברו של אחיה הבכור, שמעון, נער מגודל שכל תפארתו הן עשר אצבעות-ידיו היודעות לפרוט על הפסנתר מנגינות רוסיות סואנות וולסים נרגשים. ידיו לא למדו לנגן אך פרטו לפי השמיעה כל המנגינות שידע והפיקו מן הפסנתר צלילים בלוית אקורדים חזקים ופראיים שהוא עצמו כאילו חצבם והתאימם למנגינה והציף את החדר בשפע של צלילים בלתי-מעודנים, בלחיצת גבר בוגר לחץ על הפידאל, כבדות יוצאות אנקות מתחת ידיו מלוּוֹת צלילי-לואי שרצה בהם המנגן או שלא רצה בהם ובאו באקראי ונשמטו מבין אצבעותיו לכל העברים, וכך החרידו את השומעים בזרותם ובפראותם. מסרב היה שמעון לנגן הרבה כי טען שלא אימן מעולם את ידיו בנגינה על פּסנתר. יש בביתם פסנתר, שאחותו מנגנת בו והוא פורט עליו רק בגבוֹר עליו יצרו להרעיש את העולם עד היסוד. אך בפני זרים מסרב הוא לנגן. יפה הקטנה סיפה על פלאי נגינתו לחברותיה ואף הזמינה אותן להכנס ולהאזין לנגינה. ואף אותן תקפה מבוכה נעימה לשמע נגינתו מרובת-הצלילים. בפני שמעון זה היתה יפה הקטנה מראה דימני גנדרנות. מרבה היה לבקר אצל אחיה חברו, ואם כי חיבתה אליו לא היתה רבה, בכל זאת נתחבב עליה במקצת בגלל מבטו החם שהוא נותן בה ודברי ההתגרות שהוא מכוון תמיד נגדה. "שמעון מרגיזני מאד" – קבלה בפני חברותיה ושוב הביעו פניה עוז כלפיו וכלפי כל בני מינו.

קול ערב לא היה ליפה, אך השתוקקה מאד להיות זמרת. ולכן אהבה לחלוץ נעליה ולעלות עם חברותיה על הספה שבביתה, ששימשה להן בּמה, וכולן נושאות את קולן בשיר כבאופירה, או מחוללות. ורק פעם אחת גילתה את לבה לפני חברתה: "רצוני להיות שחקנית בראינוע! שחקנית יפה, יפה עד להפליא!"

יפה לא הצטיינה במיוחד בלימודיה בבית-הספר התיכוני. היא למדה במין אדישות שבהכרח ומחברותיה נקיות היו ומסודרות. כשסיימה את חוק לימודיה בבית-הספר התיכוני, לא הרהרה הרבה והשיגה לעצמה בלי קושי מיוחד משרת פקידה.

מי שלא פקידה למופת, צריך היה להכנס אל משרדה של יפה ולראותה יושבת ליד מכתבתה. מלבושיה צנועים אך נאים ולפי האופנה. גרבים דקים שברגליה מותאמים לנעלים חטובות בעלות עקבים גבוהים. שערה, תלי-תלים של תלתלים שאינם פרועים אך הדוקים לראשה ומשוים לפניה משהו ממראה של הזדקנות בלא עת. ובפניה חיוך חינני לכל, ומלה בפיה לכל דורש לה. יפה כבר לימדה לשונה לדבר בכמה שפות אם כי ידיעתה בהן קלושה, אך מבטאה מתובל עדיין בשמץ של מבטא רובי שנותר לה מארץ מוצאה. היא כבר החלה לחשוש במקצת שמא תשאר בתולה זקנה. מרדנותה וחמתה מימי הילדות הניחו מקומם לפיוס שבבגרות, לנימוסים, לאורך-רוח של עירונית שנתחנכה בבית הגון ולהשלמה מתובלת בשמץ של פחד מפני העתיד. אותו עתיד שאינו מחוור לה אך מוגבל במסגרת של בעל (רצוי מהנדס, רצוי מאד) וילד, ומסיבות תה, וקפה, ביקורים וארוחות מתוקנות ודירה מרווחת ו... יפה אינה מפליגה הרחק, לא כדרכה בימי ילדותה, אל מעבר לאופק הנראה לעין, אל מעבר לסדרו של עולם. וכשכיוצה יפה מעט את גבותיה לא נותר לה אלא לשבות את לבו של האיש, הבעל. ואותו הבעל, כמנהגו של עולם, בא. נכנס בלוית מכרו אל משרדה, חיוך רפה מכונס בזויות פיו, ועיניו מבקשות משען, משהו לאחז בו בארץ זרה זו, שהגיע אליה באנית-מעפילים טרופה. הוא השתוקק לבית משפחה מקומית ותיקה, לבית שעורכים בו את השולחן במפה לבנה, עוטפים את הכר בצפיה צחה, בית אנשים היושבים ישיבת-קבע של אזרחים בארץ. שלא במתכוון שאל את בן-לויתו: "מי היא צעירה נאה זו?" – והתכוון ליפה. קיבל תשובה. בקש להציגו לפניה, ויפה חייכה לעומתו בחיוכה הנשיי שאין בו מאומה משמץ הקדרות של ימי הילדות, חיוך לבבי וביתי הנכון להכניס אורחים הביתה, חיוך של עקרת-בית מובהקת, כאילו הזמינה את השנים לסעודת מלכים שבביתה. ואותה שעה הרגישה יפה שמסתכלים בה, בוחנים מראה, והבוחן הוא בעל אותו תואר אקדמאי נכסף. ויפה משתוקקת לשאת חן וחסד ולוּ רק זו הפעם בלבד. וכשהלה נפרד והולך וחוזר לאחר רגע באמתלה לבקש ממנה להתראות עמו בבית-קפה קטן שברחוב אלמוני, קשה עוד ליפה לשמור על סבר-פנים של אדישות והיא משיבה ברוב חן, כמעט כאסירת תודה, שבוא תבוא בשעה הקבועה.

יפה הרגישה בפעם הראשונה שמשהו מתרחש בחייה כמעט שלא בידיעתה, מסתחרר סביבה מאליו, מתגבש ומגלם אותה עצמה, את עולמה ועולמו של איש שני, זר וקרוב כאחד. צעירה לימים היא ומסתכלת באיש חדש זה שנקרה לה על דרכה בעיני ילד הקולטות הכל ואינן מבדילות כראוי בין המראות הנקלטים השונים. אלא שנוח ונעים לה, כי אפשר לסמוך על גבר בוגר זה ולבטוח בו שהוא כל-יודע, לבטוח כבאותו אב שנסע עוד בימי הילדות ולא שב. אפשר לבטוח בו, לא כמבנוח חבר הקיבוץ, בן-עירם, שהעלה את רוחמה מן הגולה ואחרי-כן מאס בה והניחה לנפשה. מתרעמת יפה על מנוח ולבה הולם לרוחמה שהיא רגילה להכנס אצלה, שכּן "חדשה" היא בארץ וזקוקה לנפש קרובה. אך כעת אין עוד ליפה פנאי ולא רצון לשהות אצל רוחמה. חייה שלה סוחפים אותה לפתע, מצטללים מאד, ומשתרעים לפניה כיריעה גלויה.

רבה היא גם סערת רוחה של אמה. יפה עצמה כובשת את רוחה ויוצאת לרחוב לפגישותיה, הדורה בלבושה, ללא קמט או רבב. וכשהיא באה היא מוצאת את מכרה החדש מעיין בעתון צרפתי ; משמע תרבותי הוא מאד, מהרהרת יפה בינה לבין עצמה, שכן הוא יודע לשונות אירופה. יפה נבוכה תמיד, אך על מבוכתה מחפה בת-צחוקה החיננית ואינה יודעת בבואה במה תפתח ותדבר, אולם לו יש רב. מרבה הוא דברים על בירות אירופה שראה בעיניו, על כנסיות ופלאי-התבל, בנינים רבים, גנים ועתיקות, בתי-תיאטראות ושעשועים, והוא הולך ומקיף בלשונו עולם ומלואו עד שיפה מספיקה רק בקושי לעקוב אחר שטף לשונו ולהביע בעיניה מעט מהערצתה לאיש-שיחתה. ובעוד יפה מהרהרת בבן-אירופה זה שהוא כל-יודע, ועיניו כבר מתגלגלות למרחקים ולמרחבים גדולים, אל ארצות שעבר או שלא עבר בהן, כי קולו מגיע אל הנסתר, אף אל המוסווה שמעבר לאוקינוסים ולרוכסי הררי-אל. הוא ממשיך לדבר עד שהוא מרגיש שעבר על המדה ומוטב שיתן גם לה לפצות פה. אך משמגיע תורה של יפה לדבר, היא כבדת-פה. היא מעיזה לספר מעט על דרום אמריקה, ממה שקראה במכתבי אביה, ועד מהרה היא כבר מסיימת בוידוי, שלא יצאה מגבולות הארץ, ואינה יודעת דבר על העולם הגדול. וכשהוא מרגיש שעליו לעודדה ולומר לה משהו טוב ויפה, הוא אומר: "אין מראיך כמראה 'צבר' כלל. נערה אירופית לכל דבר. וינאית ממש בטעמך הטוב, בתשלבשתך, במנהגיך ובנימוסיך".

ויפה נהנית מאד ממחמאה זו ולוגמת ביתר חן מספל-הקפה שלפניה. וכי מה, כלום לא גדלה בבית אירופי תרבותי? ומיד היא מפליגה בשבח אמה ואביה המשכילים, בשבח שני אחיה וכשרונותיהם, וכשדעתה זחוחה עליה היא מגלה אפילו מחמאות שהיא מקבלת במשרדה על נימוסיה הנאים. והלה מנענע ראשו לעומתה, כאילו ידע וניחש כל זה מראש, ואומר שטוב היא עושה שהיא עובדת, כי על כל נערה להשתכר לחמה. אבל אז מרגישה יפה צורך להפריז ולומר שבעצם אינה זקוקה למשכורתה, כי ביתם מאל כל טוב, אך אינה רוצה לשבת בבית בחיבוק-ידים. כי תמיכתה בבית חשובה מאד, את זאת אין בדעתה לגלות לידידה. כי מוטב להראות כבת-עשירים שכל עולמה קפריזות ושגעונות ושעבודת יומה גם היא קפריזה. ולאחר שבטוחה היתה, כי שכנעה את בן-שיחתה שבת-טובים היא – נחה דעתה ונתחבבה עליה חברתו שבעתים.

כיון ששעתו פנויה ואינו עובד, אם-כי מבטיח ואומר שכל המהנדסים שבארץ, בני-אומנתו, לא יוכלו לעמוד עמו בהתחרות, הם נפגשים לעתים קרובות. היא עיפה מעט, כמי שעבד כל היום, ולאוּת באבריה. והוא רענן, לאחר התרחץ בבוקר בים ונשתזף בשמש. אבל יפה יפתה, נתלבתה כשלהבת שעמדה לדעוך, נתלקחה בפריחה, המסתירה בחוּבה צהיבות קלה, אך משתלהבת ביתא זוֹהר של ארגמן. חיוכה כעת עמוק יותר, אמנם גלוי עדיין לכל, אך תוכו צפון לאחד. וכשרוחמה חברתה שואלת אותה: "מתי תנשאי לו?" – היא נכלמת ואומרת: "עדיין אין אנו מדברים על כך".

וגם אז, כאשר טסה המכונית, ובני משפחתה של יפה צפופים בתוכה, בדרכה לשכונת-הגנים הסמוכה, ובקרחת-פרדס קטנה, רוויה ריח פריחת הדר, נישאה יפה לאיש, נדמה היה לה שבעצם עדיין לא דיברו בזה, שנעשו הדברים בהחפז בלעדיה, וחיוכה החסוד נעשה לפרקים נבוך ונפחד במקצת.

*

במשרדו של עורך-הדין שררה לעת בוקר אוירה אפרורית שמשייר כל משרד מריקנותו בלילה. הפקידוֹת נשאו עינים נפוחות משינה אל יפה הנכנסת. לקוחות היושבים על כסאות-עור התדיינו ביניהם בעניני ממון. ורק הטלפון החרידם מפעם לפעם בצרצורו. יפה נכנסה וישבה על הכסא, זקופה ובמועמד כמעט, כאנדרטה. בכל גופה היה יצוק כובד אבן ובפניה הופיע שנית אותו מרי ילדותי של שאט-נפש ובוז. אך משנקראה להכנס פנימה השתפכה בפניה שנית אותה בת-צחוק חסודה ומיועדה לכל. קשה היה לה להכנס ולספר את סיפורה לאותו איש שבחדר. אמנם נמצא מי מידידי משפחתה שמסר את ענינה לאיש הזה, אך המעט מן המעט שנדרש ממנה לומר, היה קשה מנשוא. לכן הפטירה משהו בקול רפה והאיש שממולה הניע בראשו: יודע הוא, יודע. יושב האיש לפניה כאילו היה שקוע בהרהוריו, כשוקל משהו בדעתו ויפה מנסה לעקוב אחר הלך-מחשבותיו ורואה בעיני רוחה ספינה בים ובני-אדם שטים בה. מין עולם של אנשים ויצרים, שונים מעט מיצרי בני-אדם על היבּשה. ואולי לא? אולי אינם שונים אך גלויים, ועזים יותר. אלא שאין בדעתה של יפה להתעמק בשאלה זו שבעבר ורוצה לדעת את ההווה ואת העתיד שלפניה : "התופיע אותה אשה מן האניה כעדה?"

"תופיע. ולא כעדה אלא כתובעת".

תובעת! – ואותה אשה שוב אינה בעיני רוחה של יפה דמות ממשית, אלא סמל, סמל אותה האשה "הרעה" מימי הילדות שנישאה לאביה של צפורל'ה הקטנה, שכנתם באותם הימים. אם-כי היה בעל לאשה ואב לילדה. ויפה חשה שעולם הילדות משתלט עליה משום-מה בבגרותה עד כי היא הולכת וחוזרת אפילו על העויות פניה שנשתיירו לה מאז, - אך נתאבנו בפניה והיו כלא היו. והנה שבו וקמו לתחיה.

"מי היא?"

"מעפילה כמוהו, מרת ט".

"נסעה עמו באניה?" – חוזרת יפה על דברים הידועים יפה לו ולה.

"ולי נשבע שלא היה לו דבר עמה" – אומרת יפה ויודעת שלא היא ולא זה היושב לפניה מאמינים שאין זו אשתו של בעלה שנישאה לו לפניה. ובכל זאת היא אומרת: "עלילת-שוא!" – אומרת כמלחשת – "נטפלה אליו ואינה מניחה לו".

ועורך-הדין רואה שחיוכה החינני והעגום קפא על פתחי פיה שלא בידיעתה והוא גוחן מעט לפניו ושואל חרש בקול אבהי: "זמן רב הכרת אותו? סלחי לי, צעירה אַת, ואני שואלך כאילו הייתי אביך".

ויפה מהססת. מפקפקת ויוצאת מתוך כלל עצמה המגובש והדרוך לקרב, מתרככת, משתלהבת ומשיבה כתלמידה על שאלת מורה בנחת וכמעט באין-אונים: "לא הרבה, כמה חדשים"...

"ואחר היכרוּת קצרה נישאת לו?"

ואין מה להשיב על שאלה שתשובתה כבר מוכנה בצדה.

 

המאורעות נטלו את יפה וסחפוה, גרפוה. משהו מתחולל סביבה, התרחש לא בידיעתה, שלא בהשתתפותה כמעט, אם כי היא עצמה נמצאה בתווך. נערך משפט. העידו עדים ודברים רבים שמעה יפה על בעלה שנשלח אחרי כן לבית-הכלא, ומאז ישבה ספונה בביתה וחשבה את מחשבותיה שהיו דלוחות עד שהדיחה אותן ונשטפו ונצטללו. חדשים חלפו. האיש שב לביתו ומצא את יפה אשתו שוב חיננית כמקודם, ללא צהיבות בפניה שעלתה בהם בזמן האחרון, ונעלם גם מרי-רוחה. נוהגת היתה לצאת לעתים קרובות יחידה אל הרחוב, בלעדיו. היתה לבושה יפה, מספרת מה רב אָשרה ומה רבה חכמת אישה. שמו המקוצר בפיה ובגאוות-משנה היא מתפארת ברעיונותיו ובידיעותיו. אלא שהיא עצמה, בינה לבין עצמה, כאילו פרשה מהויתו של אדם זה היושב עמה בביתה. הוא מהר להתאושש לפניה, נתחבב על החברה ועל בני האדם, גברים ונשים. יפה המשיכה ללבוש את שמלותיה בקפידה יתירה, לנעול נעלים עדינות, ובת-צחוק של עקרת-בית שרויה בפניה, אלא שאינה צופנת עוד חיוך עמוק ומסותר למישהו יחיד, אלא לעולם כולו ולברואיו. ואף את אישה קידמה בבת-צחוק זו עד שנחה דעתו והיה סבור שסלחה ומחלה לו על כל התלאות שגרם לה.

אולם מי שהסתכל בה יפה ראה שבהויתה נתגלמה שנית אותה ילדה קטנה שאמרה ביום-קיץ בחדר-המדרגות הצונן לחברותיה הקטנות: "לא אנשא לעולם לאיש, כל הגברים בוגדים הם!" – והטילה בהן רוח קשה. אותן הקטנות צחקו אז על חברתן המדברת קשות ונסתרות.

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה