_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פִּרְחֵי לַיִל

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

א. פרח לבן

בשעות שלאחר חצות מתחיל זולף האור הלבן, בשורתו, צל צלו של שחר, אל עלטת החדר פנימה.  וילון נקוב של חלון משיר רבועי אור ואופל, שתי‑וערב, על כתפיה ורגליה המגולות.  רבועי הצל רוטטים ברוח הקלה, המעלעלת בוילון, מרצדים, נטווים מפעם לפעם מטווה אחד עם רקמת הצל תחתיהם, – ענפים כבדי‑עלים של אלון מזדקף סמוך לחלון.  מעט מזער מיום בחדר, אך עדיין לילה.  ושתי רגליה הדקות והארוכות, השמוטות ארצה, נתונות בנעליהן הלבנות, שחומות, גבישיות, ענוגות כגזעי אילנות דקים ורכים, העולים מאדמת סיד לבנה.  ומעל רגליה מתנשאת צמרת גופה, מבודרת, כסחופה ברוח, נוטה לעבר אחד, פורשת בדי זרועות ושער ראש ארוך, חלק ופרוע, אל חללו של עולם, אל מרחביו של יקום.  אך לא אליו.  אותה שעה נח ראשו על כר, פניו שמוטות כלשהו כלפי מטה, ובעוד רגע והנה הם זוקפים עצמם כלפי מעלה, והפה, מפכה ואומר, דובר אל על, אליה.  כף ידה של זרוע שטוחה, פרושה לעומתה.  וריקה היא הכף, מושטה אל חלל, כלתוך חלום בהקיץ.  חלום ממשי ונעלם כאחד.  בדל שחר בהיר, ניצוץ אורו האחרון של ליל אפלה תכולה, משוטח סביב, אך לא עליו, והוא מדגיש אפלת פניו שהשחימו בצל, אופל גדוש שבזוויות פיו השקויות צל, ועלטת גביני עיניו, שקדרות פרועה מסתופפת ומשחקת בהם וצופנת את שחרוריתה בתוכם.  והיא, הפרושה אל מרחבי כסופין, היא יודעת, יש מי אוהב אותה, סמוך מאד אליה.  יש מי, הממלא בישותו חלל העוטר גופה, ולו אך הרגע, השעה, היום, הליל, אך לא נפשה.  בבהירות צוננת של שלהי ליל, מהלך לו לתומו, חלום מאופל.  חלומה שלה, מאופל כגביעו האפלולי של פרח לבן בליל סהר, אך אין לאל ידה לאספו, לאמצו אליה, להחזיק בו, כי לא גוף הוא, כי אם רוח, חלום ורוח.  אוושת עלים דקה, מעולפת קולות ליל.  שוועת תנים מזה ופעיית עוללים מזה, מניסים דמיונות ורוח.  והקולות, קולות ממש וקולות לא מזה, קולות של זה העולם, המונו, שאונו, חיותו.  והיא רואה ויודעת כל שיש בזה, זה הבית, זה החדר, זה העץ, זה הליל.  והיא נוטלת היד המושטה לקראתה, מטבילה לחיה בשקערורית הכף הגדולה והחלקה, המלבינה כלפי פנים כידי הכובסת, עוצמת עיניה בפני הזרוע החומה, השרירית, רוטטת, כחשה אף במגע חתימת שערה החום, במורד הזרוע למטה, טובל לחיה ומתחטאה: – רציתי...  רציתי שתאהבני, שהרי עלי להיות אהובה.  והוא אינו אומר דבר.  שכן לא אבה, הס מלהזכיר המלה, ולו אף בגלל רטט כלשהו של ספק, מנקר, נוקב ותולש קרעי לבטים של יום וליל.  לא אמר: אהבתיך.  אך הדממה שבפיו, דממתו שלו, אהבה אותה מאד.  אך אותה שעה כבר היתה היא מזה והלאה.  בדורה ברוח.  ובעוד לחיה השליוה נחה וממלאה שקערורית כף ידו, של זו הזרוע הנטויה כלפי מעלה, וראשה מתנשא כחמנית גדולה על קלח זרועו, פקחה עיניה וראתה חלום חיור מתשוטט בזיוו האחרון של ליל.  רב תפארת ומוחשי, מוחשי מאד.  עיניה פקוחות והיא רואה ויודעת : – קוך אין לו לזה, כאן אצלה, בסמוך לה, לא יד מושטה לו כאן, גדולה, חלקה ומאספת.  רוח הוא כאן, בחדר שלה, ולא גוף. ולאחר שראוהו עיניה הפקוחות, חזרו ונעצמו.  שמורותיהן נפרשו וירדו על שהיה ואיננו.  אולם היא ידעה: – שם הרחק, בזיוו האחרון של ליל, הוא קיים, חיוור, פקוח‑עין, שטוח ועגום.  הוא שם גוף ללא רוח...

 

ב. פרח כחול

הלילה הסומא, המבדיל אך בין שחור ללבן, בין אור וצל, לא ראה כלל שזרועותיה הוורידו ופרחו, שמתניה וכל חמוקי גופה לבלבו, כי פרחה בה אשה צעירה, נבוכה ומבוּיישת בערטולה.  וכאשר עצמה עיניה, כאילו לא ראה אותה איש, לא בעיני בשר ודם.  אז פרח בה לא סומק, כי אם אדמומית מאולפת בעלטה כשזפון ולא משמש.  אשה צעירה פרחה וזרועותיה צחות, ללא פגם, ללא דופי, ואין אף זכר לכתובת קעקע כחולה.  אין זכר למספר בן ארבע ספרות על חזה, ספרות עד כחולות, נצחיות כנצח חייה, כנצח עורה החלק שניתן לה בחייה עד כלותה, עד חדלונה.  לא, אין מאומה.  פרחי הקעקע הכחולים לא פרחו על חזה, בשמונה עטורי אותיותיהם במלים שתים, "פרוצת שדה".  לא, אין מאומה.  כי חלום הזוועות לא מנת חלקה הוא, כי אם מנת האחרת.  היא, חלום רע חלמה, באשמורת ליל ראשונה.  ושוב השפילה עיניה לזרועותיה, הנתונות באפלה למחצה.  אין כתם, אין רבב, אין פצע ואין חבורה.  זרועותיה צחות ללא דופי.  אין כתמי הכחול ולא היו מעולם.  עורה שחום כלשהו, משחים והולך וכבר יוקד ביקוד ליל, אך כהרף עין ושוב צח ובהיר באפלה.  ופרחי הכחול של כתובת הקעקע, אלה עטורי השטן, רחוקים מזה והלאה, טבועים בזרועה של האחרת, שעלתה זה מקרוב ארצה, ולעולם אינה מפשילה שרוולה, ולא עוד, אלא מסתירה מחשוף צווארה ברדיד: קר לה.  צמרמורת ליל מרטיטה גופה בערטולו.  אף לה, כלאחרת, קר.  אך ימות החמה בוא יבואו ואז תתרחץ בים, תרחץ, ולא היא תבוש בפרחי הכחול בבשרה, לא היא...   שם, אצל ההיא, לא פרח זכריני פורח על היד, כי הלה באדמה הוא פורח.  שם פרחי‑אש חרושים בבשר זרוע, וברק שלהבת הכוהל להם, שלהבת כחולה, חיה.  והיא, לא בת מזרח היא, המפריחה פרחי כחול בפניה ובגוה, לנוי ולתפארת, כי אם בת המערב, שקויה רק שמץ זיווֹ של מזרח קדומים.  צל צלו של מזרח עתיק באישון עינה.  לא במו ידיה, לא בשמחת לבה.  בתשוקתה לעטר גופה בסלסולי כחול, באו לה אלה.  הללו שם, פריצי‑חיות טבעו מספר הזוועה בגופה, לדראון עולם, לפרוח על גופה עד זקנה ושיבה.  פריחת הפרחים אשר לא יבלו לעולם, לא ייבשו כי יחיו, קפואים, דמומים, חיי המת לעדי עד.  ולפרחים לא ריח המור והסמדר, לא בושם ענוג ורווה נועם, ואף לא ריח שושנים מריר, כי הללו פורחים ללא נוי וללא ריח, ללא הווה רב עדנים וללא כמישת העתיד, המצמיתה, המעבירה מזה והלאה, אל האין, אל החדלון, אל רגב האבן.  רקיע הליל הכחיל אף הוא, בכחול הדיו המציירת בחזותו של עולם, פרחי חלום.  נשימה כבושה נחנקה בכר.  כי על המצע הסמיך נמה ההיא, ופרחי הכחול אשר לה נעלמו אך לשעה קלה בשנתה ונגוזו באפלת ליל.  אך יש ואנחה נפלטה מנשימת פיה הקלה, ומנתה חברתה הערה את האנחות, מנתה ונדמה.  אחת, שתים, ארבע...  כמנין, המנין הספרות על חזה.  ושוב דממה.  ליל ארץ‑ישראלי.  וכמו משתהים בו מבעוד יום חליל‑רועים, קולות נודדים, צוענים, ונהם מרחבים חשופים, ונאקת נזירי שממה, ורסק עצמות אבירי‑קדם.  לילה ארץ‑ישראלי רד על השתים וחתלן סביב, סביב.  ושוב אותם אנחות, ארבע במספר, רחוקות, נתוקות זו מזו, אך משולבות יחדיו בלא יודעים, כחקוקות אשה אשה על לוח משלה וכל הלוחות ניצבים יחד, מצבות בבית‑עלמין אחד.  ארבע אנחות.  אחת...  שתים...  שלש...  ארבע...  ולא עוד.  אפילו התנים נדמו.  צלל ילל חיות, לשמע האנחות, ארבע במספר.  ורק שריקות הרשות, צפצופי שומרי הלילה, פרועות, מבוהלות, עונות זו לזו, מעודדות זו את זו וגוועות לפתע.  יבבה חנוקה.  אי‑מי בוכה באישון‑ליל, סמוך מאד, קרוב מאד, ופיו קמוץ.  ויש והוא פולט הברות, ממלמל מלים שתים, שתים בלבד.  והיבבה קרובה מאד, בחדר, אשה מיבבת בלי דמעות.  והבכי, לא מזה הוא בא, מזרח, כי אם משממות מערב, מערבות הצפון, בכל מלותים שתים.  ולה, לשרועה על המצע לא הרחק מהמיבבת, נדמה, כי לא פי אדם הוא המילל, לא גרון אנוש, כי אם פרחי הכחול, הם שפצו פה.  לא חיים ולא ריח להם, כי אם קול נהי, קנים ותאניה והם מיבבים באישון‑ליל: פר‑ו‑צת שדה.  והרהור יוקד במוח: – שמא לעוררה, לטלטלה למען תקיץ משנתה, מחלומה?    ואולי מוטב להניח לה?    ושמא ללטף את זו הזרוע, לגפפה וללחוש לה: – – הרגעי!  – – ולחרוק שן: – – דומו בני‑בליעל!  הרגעו פרחי‑שאול!  הרגעו ודומו!  – – אך הללו, הידומו?  – וכשלא תעצור כוח עוד, הריהי מעוררת את הישנה: – – שרה, שרה, שר'לה!  – – המ...  מה יש?  ושוב אנחה אחת ושלוש קטועות.  עד כי לפתע היא רוצה לזעוק לעברה של שרה, כשם שהיא מתחננת בפני אמה שלה האהובה: – – אמא, אל נא, אמא, אל נא תאנחי, איני סובלת אנחות!  אך לא עוד אנחות היא שומעת, כי אם גניחות קלושות והנה כבר נאקות שסועות, וכל זה היא שומעת, שומעת ומחשה.  אשה בוכה בלילה בכי‑תנומה רם.  ואין אזניה שומעות דבר.  ונדמה לה לשומעת, שאילו היו לה זרועות גבר איתנות, היתה לופתת את שרה זו בזרועות און ומלחשת: – – שרה, שרה'לה, את, את אינך נערה גלוחת‑שער, את אינך אחת, מספר, בין נשים מוּבלות למשכב.  את אינך פרוצת‑שדה, את תפארת נערה, לא קדשה כי אם קדושה, אַת שרה, שרה'לי, לי, לי, לי.  וצלילי חלילי רועי מנאות דשא שבארץ, תועים ומתדפקים בזה עם ליל – – לי, לי, לי, שרה'לי, לי לי, שלי, לי, לי...   ושרה'לי אשר נעורה אך לרגע, כבר ישנה שקטה מאד, שנת הלוּמות‑גורל, אשר רק את בשרן ולא את נפשן אהבו.  ולמוטלת על המצע מולה נדמה, שהלה, המצווה לאהוב את שרה זו בכל נפשו ומאדו, הריהו כבר כאן בחדר, מסוכך עליה, על חלומות שבשנתה.  והיא עצמה מתחמקת, מתנדפת מזה והלאה, הרחק הרחק, אל האין‑סוף ונישאת לשנת אַשמורת אחרונה...  פרחי הכחול נמסים ונמוגים בעלטה.   

 

ג. פרח ורוד

בטלאים שקופים בין עלי עצי החורשה, נמוגו אחרוני הבהובי הנופים שקויי אור יום.  ולבסוף נסתלקו אף הם רכובים על במתי הרים.  שיירי היום כבר נמצצו עד תום והוטלו כדברים אין חפץ בם על סף הערב.  אדמת החורשה הרפודה דרדרים וחלוקי אבנים פלטה חום רב.  וגוף הנערה המוטל על שמיכה, על אדמת החורש, חש בחומו של יום, מהביל ועולה משכבת אדמה עליונה, לאחר שהיה שמור בה חום עצור ומתמהמה כחום גופה היא.  חלוקי האבנים שבצבצו פה ושם, צבטו, דקרו, כאילו אסרו לא בשר הארץ כי אדמה, לא עצם בה כי אבן, לא שער כי דרדר וחוח.  הוא, שישב סמוך אליה, זקף ראש בהיר‑שער, של נער שבגר אך אתמול, שכל עצמות גופו נמתחו לפתע, נחלצו.  אך אבריו לא מלאו, עצמותיו לא העלו בשר ועמדו מעורטלות מעבר לסף נעורים מאוחרים, בירכתי בגרות, ונסתחפו לשנות העמידה.  אך עוד מעט מזעיר נותר לו מנערותו, זה הצחוק הבהיר, צחוק שמחה תם כעין הורד הורוד, מבהיר באישון ליל.  כי הוא חבקה וצחק: – כל‑כך טוב לי!  הוא צחק צחוק הילד.  אך הילד כבר היה לגבר, אשר השנים שכחו, ברוב חפזונן, לחרוש הקמטים בפניו.  ומנין צחוק הנעורים אשר לו?  וכמשיב על שאלה, צחק ומלל: – כל‑כך טוב לי!  וכמו פרחו ורדים סביבם, בנעצוצי החורשה, בגדישי אצטרובלים צנועים.  וקול הילד אשר לו צוחק ונבקע מעוצר שמחה: – כל‑כך טוב לי!  מאפילים הרים סביב, קדרות שחורה עולה ומתפשטת בנחשולים אדירים.  אפלולית ערב מסתלקת ועלטת ליל שוקעת בחורש.  אדמת‑פרא סביבם.  אך אתמול השתרבב שם נחש ויצא מנקיק סלע, רגמוהו באבנים, נבלתו נותרה שמה, ונתכסתה מעטה מחטים ירוקות ודקות, עקרבים מסותרים תחת מכתות אבן אורבים אחוזי קסם‑ליל לזנבם הם, נכונים משום‑מה לשלוח יד בנפשם כבאותה אגדה המספרת בהם.  נאקת פחדים עולה מכפר ערבי סמוך: אח מבתק לבב אחותו שהלכה אחרי מאהבה;  בת מתבוססת בדמה לרגלי אביה, אשה גוועת בקנאת אלופה.  לילה מזרחי, ארץ‑ישראלי.  יריה בודדת בוקעת, נשחקת בחלל ונחנקת בו.  לילה סביבם.  והם יודעים, שם, הרחק במרחבי מערב, ישנים אנשי מחנות, שנת רעבים.  שם חולמים חלומות עדנים יתומים, שם פעוטות מהלכים בדרכי ארץ נכריה, ללא אב  ואם, מהלכים תועים באין דרך.  ובמנזר עטור עצים, מלחשת פעוטה על משכבה הנכרי, בשנתה, דבר אמה‑עמה: שמע ישראל...  ועדיין פי הילד‑גבר ממלמל בקול יתום, הרואה בחלומות אבא‑אמא שנטבחו לעיניו קמים לתחיה: – כל‑כך טוב לי!  – כל‑כך טוב לי!  צוחק צחוקו, כאילו היה ילדו האחד המאושר של עולם אומלל.  על צמרות העצים מפזזת, נוהרת בת‑צחוקו של ירח רם ונשא, שהופיע אי מזה, כבבואת שדות שלגים רחוקים, מכסים על דמים ועל נאקת חיים, באדמה.  ובאהלים, רכובים על רצפת מרצפות גדולות, כבר נמות זרועות, נמות עינים יגעות מאור חמה מסנוור.  נמות רגלים שבוססו בחול.  נמים שרירים ומחלפות שער צנוחות על כר, פרושות, רוגעות.  אך אורו של ירח כבר ירד בחורשה על קרקע וסלע.  ופני הנער‑הגבר שטופים אור, אורה הראשון של ארץ משוחררת מעול עריצים, נחרת יתום בחיק אמו, שנמצאה באורח פלא, זוהר בת אהלים שהושכבה בפעם הראשונה בחייה במטה צחה, תפארת יקיצה מחלום זוועות רע, והנה חלום.  ועדיין צחוק באין‑קול שפוך על פניו: – כל‑כך טוב לי!  היא שמוטה באלכסון על חזהו, כרצועת העור על חזה הקצין, זרועותיה סוגרות עליו, והוא אוספה כאסוף כנור שנשר אל חיק והיד המחזיקה בקשת, אגודלה בלבד, פורט על נימים שהגלידו, אך הפשירו לפתע, בליל קיץ שלאחר מלחמת עולם, בעת ספוד ובכות, עת נמכרו הורדים בחוצות עיר לזכר נופלים, ורד לדש, ורד לדש, לזכר קרבנות.  והנער‑הגבר בוש, בוש באשרו, בקרן זוית של עולם דוה, בוש ונכלם, המאושר.  ולא עוד לחש¨ – כל‑כך טוב לי!  אך פניו צחקו.  פני הילד המבוגר אשר לו, צחקו בלי אומר: –כל‑כך טוב לי!  והיא, אשר ידעה כי מחר יכבוש פניו אלה בקדרות יום‑יום ויצחק למשוב אמש, הטתה אוזן לצחוקו המבורך, בטרם יחתם חותם עולם, בטרם יחתם זכר מלים שזורות בודדים, בליל קיץ בהיר ולח בהרים, בטרם תוריד עין המזרח התכולה‑אפורה, תכלת ליל מוצף ירח.  פיו הוא שצחק ומלל: – כל‑כך טוב לי!

 

ד. פרח אדום

המות אינו פורח בימינו פריחת מות אדומה, בעקבות טפין טפין של דם שותת, מטפטף כבימי אבירות ופרעות בישראל.  הוא חיוו היום, רווי עשן, חרוך להבה, ספוג גזים.  והדם הוא פורח בימינו על פצע וחבורה בלבד, תחת יד מגלב.  הוא פורח בפה שנעקרו שיני זהבו, בירך שבעטו בה ודמה פרץ וזב החוצה ובנשיכת הכלב המשוסה.  על שולחן הנערה פורח פרח אדום, שהלילה חרש בו צללים, צללי שחת ומורא.  צללי אבדון הם, ככתמי דם קרוש ומבשרי כליה.  וכיון שבלע הפרח מאופל הליל, לגם שיקוי שחת, הכחיל משהו האודם אשר בו.  האפיל מאוד,  כמו היה שקוי דם ודמע, שהזילה בת על אבא‑אמא, אל אח‑אחות.  והנערה עצמה, פרח פורח בשנות חיים אדומות, עקובות מדם.  אדומה חצי מאת השנים עד קובעתה, עד תומה, משולהבת מכבשנים גדולים, ולאורם מתלקחים באור אדום מרחבים עצומים.  וככל שהלכה וגדלה זו השלהבת לפני העינים החוזות, נשתלהבה ולהטה הנערה, פורחת פריחת ארגמן אדומה, פורחת מתירושו וממוראו של עולם.  וחומה של להבה ממרחבי מערב, מטיל הסומק האדום על ירכתי מזרח, ומצל על פאתי ליל, צל כבד ודחוס, צל דמותה שלה, דלה וזעירה.  הומות רקותיה בלהט, ופעימה עולה ומתנפצת מקרבה עד כי היא חשה:   נפצי להבה מתנור פורטים על סיבי גופה.  על נימת נשמתה הולם קורנס, הולם על מוקדי הרהוריה ודמוייה;  עולה אמונתה בלהבה, עולה תומתה, תוחלת שמים, כמיהת זו הארץ, וזה המעט, השיור עלי אדמות, חלק אלוה ממעל...  לאור ברק השלהבת, לא עוד מבעית ומתעתע המות, כגרגרן סובא מתגולל בשכרונו, אדום לא מיין, כי מדם, כפרח סמוק הלוּם‑דם.  אך לא פרח הוא כי אם חוח דל וניחר.   כי...  פרחים אדומים פרחו פעם, פריחה אדומה סביב בנין רם קומה.  על מדרכה פרחו, כן, באבן, סביב אותו בית: אחד...  שנים...  שלושה...  ארבעה...  חמשה...  ועוד.  ואולי לא פרחו כלל, כי התגוללו בראש חוצות.  למרגלות בנין רם קומה, התבוססו פרחים בדמם.  הלילה רד, והפרחים עדיין מתבוססים בדמם בראש חוצות.  פרחים אדומים, נערות עבריות מעונות, יפות‑תואר, שעונו והטילו עצמן ארצה, מראש הבנין, ופרחו בדמיהן על ארץ תחת כפת השמים.  פרח אחד, שנים, שלושה, ארבעה, חמשה...  ועוד.  עברו על גויותיהן עוברים ושבים ולא ההינו להרכין ראש, להשפיל עין, לאסוף ולקבר.  ועם רדת הלילה, האפילו כאותו פרח אדום, שנחרשו בו צללים שחורים, צללי שחת ואבדון.  קפואות היו כפרחים.  לא נאנקו, לא גנחו, לא פלטו הברת תחנונים מפה דווה.  כי דממו דממת נצחים כדממת הפרח, שעליו התאבנו ביפים, לרגע, לרגעים, לשעה, לשעות, עד אשר בא יום המחרת והתווה בהם שמץ דופי, מראשית הקמילה והכמישה.  אך אותו לילה ראשון לאבדנן, לא קמלו עוד, הפרחים‑הנערות, המתבוססות בדמן. וכמות שצצו פה ושם על המדרכה, ואין איש יודע אי‑מזה באו, נשרו ונחו.  והכל שואלים: – מי שתל, מי נטע אלה?  רק האחד הוא היודע.  הוא שחש להוציא ולהציל מגוב אריות נערתו היעודה לו, הוא מצאה ועוד מורא המעשה, הקפיצה האיומה בפניה.  וכאשר אחזו השכול הגדול ידע: – מעשה השטן!  הוא גידל נטעים אלה, פרחי דמים חרושים צללי שחת בפני כרובים.  האופל הכחול בפרח האדום, אשר שתה מיין הליל, כחול המות וצהוב הכמישה, עוד מעט ויטילו דופי ברחל הנערה, שמוניטין יצא ליפיה בכל הארץ.  היא לוקחה ראשונה אחר כבוד, למאורת הפריצים.  – רחל!  ובני הארץ, זדים ערלים, מלאו פיהם צחוק: – רחל לאחר כבוד לוקחה, כאותה פלגש המלך, מלכת היהודים!  ואמנם נחטפה עם רבות אחרות והובאה לבנין הרשות.  וכאשר היתה מוטלת מתבוססת בדמיה, אחרי הטילה עצמה ארצה, עדיין פרחה בשלל כותרתה האחרונה, עוד נכרו בה אותות הגבירה, נזר הבריאה, זיוה והדרה.  ועם רדת הליל, התגנב ארושה, למרות האיסור על בני ברית לבוא שמה, קרוב וגחון עליה, וראה הוד נטע פורח בעלטה, באין רואים, באין קול, באין ניד, כאנדרטת אבן, ושנחצבה במדרכה, טבועה ועומדת כאגרטל ובו...  פרח הפלאים.  אז אסף גויתה של רחל, וכהרף עין נאספו גויות הנערות האחרות, אשר נמלטו אל שאול והובאו לקבר ישראל.  נשתלו פרחי הארגמן באדמה עוינת, לקפוא ולכמוש בחשאי, בירכתי ארץ.  אך עין לא ראתה אותם קמלים, הופכים חומים, פריכים, רפופים.  כי בעודם באבם, פרחו פריחת דם אדומה, עד שקפאו לעד.  הפרח האדום על שולחן הנערה במולדת, מבהיר בחצות ליל, וטרפיו מתפצלים בקצותיהם לשנים.  משתרבבים ונכרכים בפקעת קטנה.  עלי הכותרת שטוחים כמתעלפים בחמה, אם כי אין שמש ליל.  הפרח הולך למות.  אך תגע בו רוח קלה וטרפיו יתפוררו לפרורים גדולים אך רפים וכוח אין בהם.  כמוהן כמוהו, נתפוררו בקפצן, הנה והלום.  עד שנאספו יחדיו עלים‑אברים, שרידי התפארת שאבדה, רגלי בהט, ידי קדושות חיורות, צחות וזכות, חותל ונקלע השער, תלתלי היקר, והוגש המגש הנושא כל אלה, עולה לשמים.  שעו למנחה ויתבוששו... 

 

ה. פרח סגול

    ביער הצעיר השיר ירח צעיפי כסף עם קיפולים, כעין הסגול.  עטפו הצעיפים את העצים הצעירים והדקים, כמקסם אגדה, טוויה בצמרות שקופות ודלילות, זרועות עלים.  ורק למטה, למרגלות העצים, נותרו חללים מפוכחים, ללא חלום, צלולים וגלויים למאוד.  היא הניחה מעיל הצמר הלבן אשר לה, מקופל למראשותיהם.  הוא מתח רגליו, שעיפו מעמל היום, והשעינן על גזע עץ דק וחסר דמות, כנער מתבגר.  היא מוללה אצטרובלים בידיה, פרקה, תלשה, רסקה בלי‑דעת.  בינתים הפשיל הירח צעיפיו, בלש, בחש, חשף פנות סתרים, עד שהגיע עדיהם וידעו אף הם אור סגול‑מכסיף.  הוא אמר: – זכורני...  לאמי היתה מטפחת משי של שבת, סגולה.  המטפחת היתה עשויה שיראין, מבריקה, מסנוורת, בברק אור, מכסיף.  ותהי המטפחת בעינינו הילדים, כליל תפארת.  כי ידוע ידענו: כאשר המטפחת הסגולה פורחת בגוונה הסגול ובצללים שבקיפוליה, מעל לאזני אמא, פורים‑מכסיפים ואף מוורידים לפרקים לאור הנר, כעין הורוד, – כי אז יום חג ומועד, יום השבת בא.  רגלי הדובר חבטו בגזע הדק בקוצר‑רוח, בתרעומת סמויה, שמוסר‑כליות מסותר מבצבץ מתוכה.  – ומדוע מספר אני כיום על מטפחת‑השבת הסגולה של אמי, שבודאי כבר אינה בחיים, כמוה כאחרים...  שכן צר לי כל‑כך היום על שהרעמתיה, שמריתי פי אמי, שכלתה בודאי אף היא בקהל המובלים...  ומוזר, בזה הרגע נדמה לי, שאותה מטפחת שיראין, שבתית, סגולה, זו שלה, נפרשת עלי כעת, באורו של ירח, אופפת, מבהיקה בברק כסף.  כי היו בה אף חוטי משי אפורים, והיתה מתלקחת כולה בגווני לוואי, ורודים, שנותרו משקיעה, אשר גוועה זה מכבר.  ובאמת, כאילו אצרו צללים שביער ורד שקיעה שנגוזה, שקיעה נעלמת, ונבלעו באפרורית הסגולה, המבהיקה.  – אנו הילדים, היינו שואלים עצמנו, למראה מטפחת המשי הסגולה, מנין הובאה – מלכה זו לביתנו, והיא מבהיקה בברק יקרות?  מאין באה?    ואחותי הקטנה שזרה דמיונות ילדות ואמרה  – המטפחת, המטפחת..  בודאי, בודאי, בודאי צעיף היא, שהשיר פרח סגול, רב‑הדר, הפורח בגן‑העדן.  נשר הצעיף מטה ואצל מברכתו לראשה של אמנו.  שכן אשה כשרה ויפה היא מכל נשי ארץ, אמנו...  היער הצעיר רשרש אותה שעה, רשרוש שיראין של שלמות סגולות, משובצות בברק כסף של ירח, ואלפי מטפחות שבת של נשים בישראל, רגשו, רפרפו, באין סוף...  – נער רע הייתי – דיבר מבלי להטות פניו כלפיה.  – נער רע, בן סורר ומורה, שובב, וכעת, לאחר שגדלתי, עליתי הנה ואנכי כאן בארץ, תושב, מסקל, בונה, נוטע, ומשם...  אין שומעים דבר, וברור כבר ללא אשליות, תקוות ודמיונות שאין איש, אומר אני לך, כעת צר לי על שהרעמתי את אבא‑אמא, מריתי פיהם, ממש להכעיס.  למשל, נתפשתי בקלקלתי, מעשן בשבת.  ואמא, היא רק אספה קרנות מטפחת השיראין השבתית‑הסגולה שלה, נאנחה ולא אמרה דבר.  אך ברק המטפחת הסגולה, הוא שהיה בעוכרי.  עדיין אני זוכרו כה יפה, והוא פורח בעקבותי, בדרכי, ואינו מניח לי אף היום, עד אשר אני מכה על חטא: על חטא שחטאתי לטהורים, לקדושים...  קולו המרטט הפך מפזם, רועד, עד אשר נסדק לגמרי, נתרסק ונעתם כליל.  כאשר שב אליו קולו אמר: – על חטא שחטאתי, אני חלוץ בארץ, באפיקורסות, בעזות‑נפש, בגאון‑לבב, בשכרון‑נעורים ב...   – יודעת את, כאשר הדליה הסגולה פורחת, זו, המתורבתת, דומני שקיפולי עליה הכרוכים בתוך עצמם, מטפחות משי סגולות הם, שנתחבו בלב הפרח פנימה, מטפחות של אמהות בישראל, טובות וטהורות, מטפחות שנטמנו בבית‑גניזה אחד, בראשו של פרח, לשמירה, לקיום , ליפעה, לנועם, לדורון עולם עד סוף כל הדורות.  וכבר איני רואה פרח חי, אלא ראשי‑שיבה עטורים סגול מכסיף, כעין האור המסנוור, בנוח אורו של ירח על ירק טבול אופל.  – כי...  כפרח הסגול פרח ראש אמנו בערבי שבתית, חגים ומועדים, פרח שפרח וקמל.  צעיפי הכסף הסגולים שקעו מטה, מטה. 

 

ו. פרח צהוב

הפרח הצהוב, האם אף הוא לבן בלילה?  והרי צהוב הוא מאד ואבקניו שחורים?  פרח מוזר במראהו הוא, באשון ליל.  כעין הכוכב תבניתו, וכמעשה מקלעת משונה בתווך.  כמראה ארבע אותיות נפרדות, אך כמו משולבות יחדיו.  ארבע אותיות בלע"ז "יוּדה".  וכאשר פרח הפרח, לא בגיא פרח, לא בעמק, לא בניר ולא באחו.  כי על חזה אשה וגבר פרח, על זרוע, אפילו על גב אדם.  על גופו של אדם פרח, פריחה גדולה, צהובה‑אדמונית.  ואפילו ימים אחרים באו לו, לפרח הצהוב, ופרח על מכוניות‑צבא גדולות, פריחה עזה, נוקבת‑עין.  ויש ופרח למזכרת, בכיסו של חייל עברי, פרח בהחבא, כמזכרת‑דמע...   ריח שדה לפרחים צהובים באחו, לאותם פרחי שדה צנועים ותמים.  אך, ריחו של זה, ריח אריג וזיעה.  ואף לא כלי כותרת לו, מרהיבי עין ביפים, כי אם קרנות מגן‑דוד, חדות, דוקרות, נוקבות, ומנקרות‑עין.  חשו גייסות עטורי‑נצחון, באו ותימרות ישועה בעקבותיהם.  ומשנכנס אל מחנה הפליטים חייל עברי, ענוד כוכבי "נצחון", חתום בשלל צבעי הקשת על חזהו, סקר אותו האיש בעל הפנים הבלות במחנה, נתן עיניו בחזהו הנישא של זה, הבא מקרוב, ובחזהו שלו, השקוע, ותלה עינים בוהות בחלל.  אך מיד התחיל מפשפש בקדחתנות בכיסו, מחפש, אינו מוצא, מגשש, טופח, כמו מטלטל עצמו כעלה סתיו צהוב ברוח, ממורטט, חלוש ואין‑אונים.  ושוב שלשל ידיו לכיסיו, העמיק ומצא שם מה שמצא וענדו על חזהו.  – הרי לך תו "הנצחון" שלי!  תו המנוצח, כי אין בי עוד כוח לחיות.  הרי תו נע ונד, תו האיש שאין לו בן ואין לו בת, לא רעיה ולא מודע, תו הנידון לכליה!  ניצבו השנים זה לעומת זה, יהודים שנים.  ראה "המנצח" את הפרח הצהוב, ואבקניו השחורים, פורח על חזה שקוע, ופריחתו גדולה, לוהטה, בוערת, מרצדת, מזה אל זה, מחזה אל חזה, כפולטת גיצים מתלקחים, מציתים, משתלהבים, מזה אל זה.  והיתה הלהבה הצהובה למורסה שותתת מוגלה צהובה, משחירה, מתמשכת מזה אל זה.  היום רד.  הגיע עת הליל.  והפרח הצהוב האיר באשון ליל, באור השנאה והרעל והיה לפרח גדול מסנוור עין, מתיז ריר צהוב, דלוח, זב, מפכה ומעלה קצף שחור.  וידעו השנים היושבים זה לעומת זה: – תינוקות רואים בחלום בשנתם – הפרח הצהוב והוא גדול לאין שיעור והוא פוער פיו, פה מפלצת, ושיניו הגדולות, ארבע, שחורות, מעוקלות.  ויש והוא סרפד דבק בצרב‑אונים ויש...  והוא נמר צהיב ומנומר, כתמי שחור ויש...   ידעו השנים: – זקני רואים בחלומם הפרח ודמעתם ניגרת על כתם צהוב‑כתום של גמרא ישנה, ועל כתמי יושן צהובים של מחזור, ועל אתרוג של חג שהובא ל"שם" ממרחבי מזרח, ועל נהרה שבעיירה, ועל נערה זהובת שער שידובר בה נכבדות, ועל תפארת שמלתה הזהובה של מחותנת, ועל זוהר זהוב של פרוכת, זהב שמלת התורה, ועל זהב תחנוני החזן, ועל טלית שהצהיבה מיושן ועל...  ידעו השנים היושבים זה לעומת זה: – צעירים בשנתם רואים הפרח הצהוב ומשלחים הרהור אל קמה זהובה ובשלה, שבלים, מחלפות זהב, זהרורי שמש בפגישת‑יער, שמלת חמד.  ועטרת קיץ, זהב צהרי יום וזהרורי בין‑ערבים.  פרח צהוב, צהרי‑יום ו...  כאשר אסף הפרח נגהו מעל חזה שקוע, נכבש, נצטמצם, נתכווץ, ניטשטש בתוך עצמו, ונעלם, זקף האיש חזהו השקוע, ככל אשר יכול ולחש: – הפרח הצהוב מת!  שלל כוכבי חזך הכהו בסנוורים ודעך.  הוא היה יצור חלש, רפה‑אונים, הוא חתם עולם שגווע (אמור אתה, המנצח, האמנם גווע ואיננו?) הוא גדל על אדמת נכר, אך לא אצלי, בחזי שלי, פנימה.  כי אצלי, אחא, גן פורח, אצלי יבשו עשבי עבר.  אצלי, אחא, האמן לי, נובט ניצן, אצלי קמלו כבר הפרחים הצהובים, נעקרו משורש, ואדמתם, גופי שלי, שרצו להכות בו שורש, ולהפכני שמה וציה, ליבש לחי, לשדי...  אצלי, אחי, גן פורח פרחי הטוב...  הוא אמר: – כך נדמה לי אחי, אצלי, כאן, גן פורח, כי אני בתוכי אני, חי, האמן לי, חי, חי וקיים.  והפרח כמש.  קמל, על חזי גווע, יבש הזרע הארור, נמקה התולעה, נטע הצפעוני גווע ואיננו...  אך יש והוא עדיין אורב לי, מה יאבה מני?  הרי אצלי אחי, גן פורח בלבי, אצלי חלום וזרעי תקווה, כי אנוכי נותרתי בחיים, חי אני, חי, והלה גווע ומת באדמת מטעו, הנכריה.  וכעת הזדקף וחזר בפעם האלף: – שומע אתה, אחא, לא אנוכי, כי הוא, שבק חיים ונעלם ממני.  ובחזי אני, גן פורח.  שמע בחור!  אומר אני לך, להם הוא, כאן יפרח וירבה, נטע השנאה, על אדמתם שלהם, להוותם, ינבט זרע האיבה והרעל, שלהם הוא, להם הוא.  לי הוא מזכרת עבדות.  אנוכי, לא בנבט נובט בזהב אופיר אובה, כי אם בתכלת ברה.  כי אצלי, בחזי שלי, גן תקווה פורח.  ואתה טול זה הפרח הצהוב, טול ושמור וזכור!  זכור אתה, כי בי אין כוח עוד...  טול וזכור!  הוא התנודד על רגליו, מט לנפול.   

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה