_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דִמְעַת-עֲשֻׁקִים

דוד ישעיהו זילברבוש

לתוכן הענינים

 

נֹדִי סָפַרְתָּה אָתָּה שִׂימָה דִמְעָתִי בְנֹאדֶךָ הֲלא בְסִפְרָתֶךָ.

 

(תהלים נ"ו, ט').

 

א.

ליל שבט, ליל רוח קר חרישית, ליל סתיו בעצם תקפו.

עתה בטרם בקר התנשא הרוח ויהמה כחלילים, וירב תאניה ואניה מבין עפאי עצי השדה.  יחד כל גדר דחויה וכל חומה נבעה זעקת שבר יעוררו.  וְרַבָּה הָעֲזוּבָה.  גם את כל החי הניס הרוח מעל פני חוצות.  הס מפניו כל רעש אופן ומרכבה מרקדה, והולכי על דרך חדלו ארחות.

ובכפר בצרת, אשר בקרבת העיר יאסי, עזובים בעת ההיא הרחובות מאין אדם.  אין קול ואין צוחה בכל מקצעותיו בלתי אם יללת הרוח העושה שּׁמוֹת.  האכרים תושבי הכפר, אשר הסכן הסכינו להעיר שחר, יאחרו היום קום.  הנה המה מתהפכים על משכבם, הקור העז חודר מבעד לבקיעי חלונות בתיהם הקטנים וכמו יעירם להלחץ אל התנור אשר חמוֹ טרם נדעך כלו; הקור יחרידם רגע משנתם ויפיל עליהם תרדמה עזה.

אף קול הכלבים השומרים על בתי אדוניהם נחבא, לא יוסיפו לנבוח.  כי אין יוצא ואין בא, אין עובר ואין שב.  והמה התחבאו במלונותיהם ובאו במצע הקש והתבן מפני זעם הקרה ואכזריות חמת ממשלתה.

אל כל אשר נפנה תרדמה ומנוחה, חשכת עלטה וקפאון.  כמו הקפיא הקור את כל הדם בעורקי החיים וכל היקום עליו עֻלְפֶה.

אבל ראו נא ראו: הנה עגלה גדולה וטעונה משא משרכת דרכה אל בית המלון אשר מחוץ לכפר.  בכבדות תתנהג העגלה על רגבי הדרך ואפניה משתקשקים בהמולה ושאון.

"פתחו לי את השער יהודים!" קרא העגלון בקול עב ברדתו מהר מעל העגלה.

וידפוק אל שער המלון בשוט אשר בידו, וירקע ברגליו על הארץ, ויך כף אל כף, ויגרד בדל אזניו להחם את ראשי האצבעות אשר קפאו מקרח.

"יקחכם אפל ושידאַנים זרע שעירים, הכי נרדמתם שנת עולם?  אל עמקי שאול תרדו, אתם הטמאים!"

ויתופף העגלון על החלון, אחרי ראותו כי אין פותח את השער, ויתופף בחזקת היד עד אם צללו לוחות הזכוכית, ויקלל קללות נמרצות וישפוך בוז ונאצות, חרפות וגדופים.  אבל אין קול ואין עונה.

על פני החלונות התעלמו שלג וכפור, וכמאורות מתעים הבריקו הלוחות לאור מנורה כהה, אשר על שולי חבית גדולה, העומדת בתוך החדר.  רק ברב עמל הביט העגלון אל הבית פנימה מבעד למקום המֻנָח בקצה אחד הלוחות, וירא והנה שני שוטרים מזוינים שוכבים לבושים בגדי השרד בלי כל מצע מתחתיהם ובלי כל כר מראשותיהם, והוד נחרם אימה.

הרוח, אשר בטרם רגע נח כמעט מזעפו, שב וייליל בקול נורא ופרוע מאד, ויפל פחדו על כל בשר.  עתה שנן העגלון ברק עיניו, וכליותיו השתוננו כי צלמות ולא סדרים בכל הבית: חביות רבות מְנֻפָצוֹת אל כל מקצוע ופנה, ופיותיהן פתוחים גורעים נטפי יין.  גם אגם דם ענבים יכסה את פני רצפת החדר.

כגבר עברו יין עמד העגלון והמאורות המתעים, המבריקים מעל הלוחות, הממוהו, ויחזו לו משאות שוא: הנה מִנֹגַה נגד המנורה המפיצה אור כהה יעלו מן היין האדום האדום קוים כהים אדמדמים וימלאו את כל הבית...  הנה נהפכו פני השוטרים למשחית וכל שמלותיהם מגוללות בדמים.  גם כותלי החדר ממסד ועד הטפחות דמים מלאו....  הנה יתנשא אגם הדם המכסה את פני הרצפה, הנה יתנשא לאט לאט ואף השוטרים והחביות והמנורה יֵרוֹמוּ מעל הארץ הַגְבֵּהַ הַגְבֵּהַ למעלה עד אם יחוגו וינועו על גלי הדם באין מעמד..

ובו ברגע נבהל העגלון החולם בהקיץ, כי – יד נגעה בכתפו.

ויסב את פניו וירא והנה מרדכי היהודי בעל בית המלון נצב בחוץ לקראתו וקולו מדבר אליו בנפש מרה: "למה תעמוד על דמי אחיך, תביט על האכזרים אשר השמו עלי גוי, ויציגוני ככלי ריק; למה תביט על אלה השכורים אשר שפכו לארץ מררתי גם שתו גם מצו את דמי עד אם לעו והמה מתגוללים בקיאם?  ...  אם טרם פסה החנינה מבני אדם, אם טרם ספו תמו הרחמים מן בלהות, אם טרם נהפך גם לבך הבשר לאבן, אנא מהר נא והצילנו, אותי ואת שארית הפליטה אשר לי פן נגוע לעיניך בקרה!"

"שדים ורוחות רעות!  ...  דמי היהודי שתו מצו...  אי זה הדרך יצא בעל המלון פתח, וכל השערים והדלתות סגורים על מסגר?!" זעק לב העגלון בקרבו, בעמדו מחריש ומשתאה כאיש נדהם.  וכמו לא שמע את כל דברי היהודי וינע את ראשי אצבעותיו "שתי וערב" כנגד לבו, וישנה וישלש מעשהו כמכונה בלי דעת וחשבון.

ונפש העגלון נבהלה מאד בראותו והנה כלי בית נטושים על פני השדה אשר ממול בית המלון, כרים וכסתות ומצעות-קש ותבן תלולים בלי סדרים; שלחנות עץ הפוכים על פניהם וספסלים ארוכים שבורי רגל; כדי יין, כוסות ובקבוקים, קדרות וקערות, רֻבָּם מְנֻפָּצִים לרסיסים.  שכבת הכפור העלתה נצה ותהי כפורחת על הכרים והכסתות.  אף על הכלים הנפוצים יתעלמו לבנת שלג ופתותי קרח.  וכמו הויה במו יד אל זועם ופתאם זרקה בהם שיבה.

גם, הה זועה!  הנה הכסת הגדולה אשר על המטה הנטויה לנפול, היא תתנפח ותתנשא לרגעים וכמו תִמָשֵךְ בכח על יצועה...

האם יַשֵׁב בה הרוח וינידנה ממקומה ויטלטלנה טלטלה כמעט?

לא אליכם כל עוברי דרך ארץ רומניה, לא אליכם ראות את המחזה הנורא הזה!  הנה שם מתחת לכסת, תחבק אשה יהודיה את יונק שדיה, תחלוץ לו שד, תאמצהו למו לבה, תניעהו בחזקת היד, תרף רגע ממנו ותפרש כפיה כמתיאשת, תפח רוח שפתיה באפיו – אדיר כל חפצה כי ישמיע הילד קול בכי וזעקה.

ובאמצה את יונק שדיה למו לבה תניע גם רגליה לדעת את שלום שתי בנותיה השוכבות מרגלותיה.  האחת כבת חמש והשניה כבת שלש שנים.

חולה האם האמללה מחלה עזה.  קדחת נוראה עצורה בעצמותיה וכמעט תעצור כח להניע יד או רגל.  ובכל זאת תאסוף שארית אונה למשוך את הכסת על ילדיה לַּחֲמָם.  כמעט שמצאה ידה לאחוז רגע בכסת והיא תשוב ותנשאנה למען תוכל היא וילדיה לשאוף רוח, ואז תנשום ותשאף יחד, ואז תתגבר עליה מחלתה.  כמעט תשיבנה עד דכא, והיא מר תתיפח, וכמו תפח נפשה.  אולם קול יללת בנותיה יבא באזניה ורוחה ישוב אליה גם תחליף כח.

מה אמולה לבתך אם אמללה באמללות.  כחץ שנון יורד קול היליל אל חדרי לבך, ישים המון מעיך כמרקחה, ירעיש את דמי עורקיך כים נגרש, ובכל זאת – לוא בכה אף יונק שדיך תמרורים, לוא הקיפה יללתו את כל הארץ, או לוא רק יהגה, לוא רק יצפצף קולו, לוא רק יפצה פה...  אבל הה!  שוא תניעיהו אם רחמניה, שוא תנסי באצבעך לפתוח שפתיו.  מתים בל יחיו.  הילד כבר נאלם דומיה, כבר היה למטיל קֶרַח.

"המנחשים צפעונים ושרפים מעופפים נבקש רחמים?!"  נשמע פתאום קול עלמה בחמת כחה.

ומרדכי איש מדה, עטוף באדרת שער כלה קרחה, הוא עומד קודר שחוח ופניו סרים וזועפים כגבר אשר דרכו נסתרה.

עתה לשמע דברי העלמה התעורר מרדכי, עתה היתה מבוכתו ויתמודד ויתאמץ לעמוד הכן על עמדו, וכמו הופיעה נהרה על פניו החורים כשיד בהביטו אליה בחן ותחנונים.

וכרגע חננה העלמה את קולה בלעג שפתים; אל מול העגלון הנדהם והנפעם ממראה עיניו וממשמע אזניו שלחה אצבע בשומה דברתה אל אביה ותאמר:

"אנא אבי יקירי, הבט נא וראה את תום פניו.  רומני הוא, שה תמים.  לאלהי הרחמים והסליחות הוא נושא את כפיו הטהורות,  ולו, להרומני זרע בֵרַך "אלהי האהבה והחנינה"; לו יתחננו כיום הזה יהודים ארורים, זשידאנים, זרע שעירים...  שׁמו שמים!  הכי לא שאול יחטא הקדוש מבטן אמו אם יתן ליהודים זעומי אלהים חנינה?!  ...  הנח לו אבי יקירי.  הנה אנכי אמהר כרגע ארוץ היערה!  לפני דוב שכול וארי משחית אתנפל, לנמר טורף אתחנן, בחיק פתן אשפוך שיח.  את צורי החלמיש ארוה דמעותי.  ידעתי כי את לבם ארכך, המה ירחמונו.  מעיהם יהמו ליהודים רצוצי המשפט, נחומיהם יכמרו על גורל העם הבזוי והשסוי על לא חמס עשה.  המה ימהרו לרוחתנו לישועתנו.  ומה מיד הרומנים נבקש, והמה לא יאבו ולא יוכלו רחם, כי לבם שמיר ונפשם נחושה ובקרבם ערוך תפתה?!"

"אבל לא!" התעוררה פתאם עוד הפעם בחמת רוחה, ומברק עיניה השחורות הלכו אימים על העגלון הנדהם, ויתחלחל מאד.

– "אסתר יקרתי, הרפי מאף ועזבי חמה..."  נסה אביה אליה דבר. 

אבל העלמה בעברת אפה לא שמעה דבר מדברי אביה, ובטרם חשב העגלון להתעורר מתמהונו, בטרם מצאה ידו לבקש חשבונות על כל מראה עיניו ומשמע אזניו, בטרם הִוָדעוֹ אי מזה באה העלמה המדברת רתת, והנה ידה כבר אחזה בפי מעילו ותקרא בעז קולה: "מהר נא אכזר אין לב ואת כל החפצים, אשר אתה רואה בזה, תן על עגלתך ונסע העירה!"

האם שער העגלון עד כה ועד כה בנפשו כי "היהודים הארורים" יעניקוהו ממיטב כספם על כל הטוב והחסד אשר יעשה עמהם או כי שמע במבוכתו גם את הבטחת מרדכי כי שכרו נכון לפניו?

כגֹלם אלם הלך אל כל אשר הוליכתהו העלמה וכמו בבלי דעת ובבלי חשבון עשה בחפזון את כל מעשהו.  גם היא וגם מרדכי אביה עזרו על ידו, ובעוד רגעים אחדים היו כלם נכונים לדרכם.

עוד הפעם נחתה זרועה על הנדהם ותושיבהו על העגלה לימין אביה.  היא ישבה על המושב אשר הוכן לו, ותדפוק את הסוסים בחזקת היד.

 

==========

"גזרה היא שיצאה מלפני שרי הממשלה" התחמץ לבב מרדכי בשבתו על העגלה תפוש ברוב שרעפיו "דבר מלכות לכל הפקידים אשר על הכפרים לבלי תת לכל "זר" היות בעל מלון או בית משקים במושבותם.  ואנכי – האאמין למשמע אזני?  האמנם כי גם אנכי בזרים נחשבתי?...  אמנם ואמנם!  הלא כה אמר הפקיד האכזר בפשטו על ביתי חצות לילה וישלח בי את חבר השודדים אשר ברגליו;  הלא כה הריעו עלי כעל איש דמים ומרמה ויגרשוני מן גו ויוציאו את אשתי השוכבת על ערש דוי ואת ילדי הרכים והענוגים באכזריות חמה מבית מלוני וינפצו את כל כלי ויהרסו את הוני ורכושי וישברו בשטף אף ובעברת זדון את חביות היין וישחקו שחוק מלאכי הבלהות בהשתפך ייני חלבי ודמי על רצפת הבית; הלא כה קרא הפקיד הבליעל אחרי מלא כי "מצות הממשלה עליו חזקה לגרש את "היהודי הזר" מהסתפח בנחלת בני עם הארץ".

"גזרה היא שיצאה מלפני שרי הממשלה!...  האמנם כי כבר נוחלה אבדה תוחלתי, וכל חזיוני ותקותי לראות בישע בני עמי היה לי כמו אכזב?  התם כל משפט ואפסה כל צדקה מן הארץ?...  הה; משפט וצדקה, צדקה ומשפט!  גם אכזר אשר נתנני לחרם ולמשסה הצטדק כי שם לו את משפט שרי הממשלה לקו ולו הצדקה להפוך עלי בלהות..."

"או אולי נספה אנכי בלא משפט הממשלה, אולי רק מתגרת יד הפקיד הבליעל נגזרתי, אולי רק זדון לבו השיאהו להשיא עלי שּׁאת-פתאום ואבדון בהשבעו לי לנקום את נקמתו ממני ואנכי לא עשיתי לו מעודי רעה קטנה או גדולה..."

כאוחז בראש שבלת בהטבעו בשבלת מים ואין מעמד, כן אחז הפעם מרדכי בנחמתו זאת ואור תקוה נשקף לו כברק באישון לילה בהוסיפו חשוב:

 "ואנכי את נקמתי אקום מכם!" קרא הפקיד בחמה שפוכה בעזבו את ביתי בפעם האחרונה, אחרי אשר שפכה עליו אסתר בוז..."

"אמנם כי כן בקנאתו ורוע לבבו עשה בי האכזר שפטים נוראים ולא במשפט...  אבל האם אין גבוהים עליו,?...  נשבעתי בקדשי אם אנוח ואם אשקוט עד אם אוציא כאור משפטי.  אל עיר המלוכה אשים פעמי, אל שרי הממשלה אגיש עצומותי, לפני הדר כבוד הוד המלך אשפוך מרי שיחי, והמה – הן לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישרו".

"גם גבריאל בני ילך עמי" באה עתה עצה בלבבו "הלא הוא כבר "למד דעת", הוא ללשוננו יגביר, הוא ידע לכלכל דבריו, הוא יהיה לי לפה".

"אבל לא!" התנחם כרגע "אין לי כל חפץ במליצים.  המה יבינו לשכל מלי [כנראה צ"ל – מבלי, הערת פרויקט בן-יהודה] בהתעטף עלי נפשי ובהשתפך לבבי לפניהם על העול והחמס והשוד אשר הביא הזד האכזר בחמת רוחו ועברת זדונו; המה יבינו משפט, המה יכירו וידעו כי לי הצדקה, המה יראו ויוכחו כי – לא "זר" אנכי בארץ מולדתי".

ויסב מרדכי את פניו אל הכפר ואל בית מלונו ואנחה עמוקה התפרצה מקרב לבבו באמרו כמו לנפשו: "מי יודע?  אמנם הימים הראשונים, הימים הטובים, נפלו ואבד כל זכר למו.  בני הדור החדש לא יבינו אל לבות בני הדור הישן.  הנערים ירהבו בזקנים ויתחכמו עליהם, גם לשונם לשון תהפוכות.  אך בזאת יתהללו כי מרמה תמתיק בפיהם ואת הישרה יעקשו...  אמנם הימים הראשונים, הימים הטובים, נפלו..."

וברגע ההוא ויעברו כל זכרונות ימי חייו לנגד עיניו, והמה מרו ועצבו את רוחו עד דכא.

לא תמול הוא מרדכי היהודי בבית המלון אשר מחוץ לכפר בצרת.  הוא יושב בבית ההוא מעודו ועד היום הזה.  שם חבלתהו יולדתו; מבעד החלונות האלה ראה העולל אור התבל בגיחו מרחם אמו; שם במקצוע התנועע ערש היונק ותשר מינקתו באזניו שירי העם אשר בתוכו הוא נולד, שירי הרומנים המלאים כליון עינים ומפח נפש, שירי העם הממשך והממורט, שירי נודד מֻרדף בלי חָשָׂךְ התועה בסבכי היער, בשבתו תחת אחד השיחים ומפלח כליות ולב באנחתו הארוכה והממושכה על אבדן דרכו, כבודו ומנוחתו; על האלון אשר לפני הבית התרפק הילד בהחלו זחול על ידיו ועל רגליו החוצה, וירא את השמים הנטוים ממעל לראשו וישתאה אל תכלת מראיהם ואל המאורות הגדולים והקטנים, אל הירח והכוכבים, בהלם אורם על פניו; ושם אל אגם המים אשר מאחורי הבית הביט הנער הקטן בערב יום צח וירא את השמים וכל צבאם מבריקים לנגד עיניו ממעמקי האגם, ויושט הנער את ידו הקטנה והרכה אל תוך המים לאחוז באחד הכוכבים ולתפשו, אבל כמעט שלח ידו וידלהם – ולבו עליו דוי כי הירח אסף פתאם נגהו במימי האגם והכוכבים עוד אינם.

מבלי משים דלו הפעם עיני מרדכי למרום והנה עלה השחר מבין עבים קלים ותוגה חרישית על כל סביביו.  כמו יהגה השחר אך נכאים וְיַגֶה כל אשר יקראהו לאורו; הירח פנים קלקל, עין הכוכבים כָֹּהה תכהה ומראה השמים שָבַת מִטָהֲרוֹ.

אילת השחר הנשּקפה בהוד יפיה ונעם זהרה, יעלת החן המשּביעה בצחצחות כל נפש; אילת השחר אשר תרנין כל לבב, תשיב כל רוח ותמלא פני תבל ששון ישע ותרועת שמחה וגיל ברן יחד כוכבי בקר ויריעו כל בני אלהים; אילת השחר המבשרת נכון היום ומוצא השמש להפיץ אור על הארץ ומלאה ולהביא מרפא וחסן ישועות לכל היקום אשר על פני האדמה; זאת הנשקפה נתנה עצבת לנכאה הלבב, היא דכאה רוחו וַתְנַדֶה ליום רע ועברות כי עוד אחת מעט והנה – השמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה ויושביה כמו כן ינערו ממנה אל עמקי שאול, כי חנפה תחתיהם.

השחר פרוש על פני מרדכי והנה כדונג מראיהם.  כל תנועה וכל גיד חדלו רגע בקוי פניו, ותויהם חָדֵלו.  גם עפעפיו כמעט קפאו בחוריהן, נצבו בלי נוע.  אות הוא כי לבו חלל בקרבו וקרח נורא עצור בעצמותיו.  היאוש האיום וכל גבורי אפו, בלהות צלמות ותהו יליל ישּימון, תקפוהו ברגע ההוא ויהפכו עליו לילה.

האמנם כי בעלות זכרון ילדותו על רוחו השּכיל מרדכי משפט לראות בדמותו את סמל מצב היהודים בארץ מולדתו, וַיִתַר לבי ממקומו בחשבו לדעת כי כל מאורי אור אשר ראום היהודים בשנת תרל"ח עולים לפניהם מעיר ברלין בירת אשכנז, בהתאסף יחד שלוחי הממשּלות לכרות ברית השלום, הנה עתה המה מבריקים לנגד עיניהם ממעמקי האגם אשר מימיו ישרצו שרצים וכל שקץ טמא וגם תנינים גדולים למיניהם, והיה כשלוח איש יהודי את ידו אל תוכו לאחוז בכוכבים המתעים אשר בו והנה חשכו המאורות, ובכפו בּא תנין נורא השולח חמת לשונו לכלותו מנפש ועד בשר ולהאביד כל זכר לו; האמנם?

האמנם?  !  הן לא בעל מחשבות עמוקות הוא מרדכי בעל בית המלון, אלהים עשהו ישר והוא לא יבקש חשבונות רבים, הוא יודע את אשר לפניו, יודע עת ומשפט לכל חפציו, יודע גם לחשב דרכו ולכלכל דבריו בדעת ובלא שפתי חנף ומרמה.  נפשו ישרה בו, לבו תמים וגם ברוחו נכונה, על כן הגיון לבו ומפתח שפתיו מישרים.  אבל רוחו לא יאבר נֵץ, לא יגביה עוּף ולא ידרוש במופלא ממנו, גם לא יעמיק חקור ולערוך דמות אזלת מבינתו.

אכן לב רַגָש נתן לו אלהים ומבלי דעת נפשו יפעלו עליו כל מראות הטבע וכל מקרי החיים פעֻלּה נמרצה.  ובכן עתה בראותו את כידו לפניו, כי שבע חרפה ואכזריות חמה עד בלי די; בהלוך נפשו תמס על העמל והאון אשר המיטו אנשים רעים וחטאים על מחמדי עיניו ומחמלי נפשו; בהתרגזו על אחיו בני ארץ מולדתו כי ידיהם היו בו לצודהו הרס על לא עול בכפו; בהתחמץ לבבו על כל תקותיו כי עלו פתאום בתהו והיו כלא היו; בהגרשו בבוז וקלון מבית כבודו וכבוד אבותיו; בהפרדו באישון לילה מן המקום אשר בו קשורים כל זכרונות ימי חייו; עתה הֻטַל האמלל למראה הטבע, עתה נפעם בבוא חשבון כל המעשים לפניו, כי נטל עליו לשבת בדד בפנת העגלה ולחפש רוחו.  וברגע ההוא, בהתגבר עליו יגונו, עֻלְפָּה נפשו וקפאון בא בעצמותיו.

נורא היה מצב האמלל ברגע ההוא.  עוד אחת מעט והנה גם מקור רעיוניו יבש וכמעט אבדו עשתונותיו.  רק העגלון אשר ישב לימינו ובעלות השחר הניע את ראשי אצבעותיו שׁתי וערב כנגד לבו, הוא הדפו מבלי משים בכתף ויעוררהו לתחיה.

 

==========

כבר האיר הבקר וקול דהרות הסוסים נשמע על רצפת האבנים בעברם דרך רחובות העיר יאַסי לבוא אל אחד המבואות הצרים אשר על ה"גשר האדום".  ושם לפני בית קטן ודל עצרה העלמה במרוצתם.

בְּהֵעָצֵר העגלה לפני הבית יצאה אשה זקנה, מבֹהלה ודחופה, פתח.  ועתה – עטי בידי ינוע ודברי לעו מִתַאר את פני המחזה.  אסתר אשר זה מעט החזיקה בכפל רסן הסוסים, ותבהילם, ותדפקם בחזקת היד, ותתאזר עז להראות כי כביר כל לבה, עשוי הוא לבלי חת, הנה עתה התנפלה כמתעלפת על צוארי הזקנה, וקול נורא התפרץ ממעמקי לבבה.

קול כשועת עיף ויגע בכרעו פתאום תחת סבל משאו, הרגיז את הרוח.

 

==========

 

ב.

"וגבריאל בני איהו?", שאל מרדכי את פי הזקנה, אחרי בואו אל הבית.

"מדוע  השכים היום קום ויעזוב את ביתו בהיות הבקר?  אנה הלך, אנה פנה?  איפה אבקשהו, איפה אמצאהו?" הוסיף מרדכי לשאול, אחרי ראותו כי אין עונה.

"הגידי נא מה זה היה לבני יקירי?", קרא מרדכי בלב נרעש ונפעם.

אבל הזקנה לא ענתה דבר, כי אם הטתה את ראשה הצדה.  עיניה דלו למרום ואת ראש אצבעה התיכונה שמה על רקתה ואת בהן ידה החזיקה בקנה צוארה ותחל להריע בקולה: "אמת כי אתה הוא דין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה".  וכה הרעימה נפלאות ותשפל ותרם קולה ותבך מרה ותרנן ברעדה עד כלותה את תפלת "ונתנה תוקף" ועד הרימה קולה לשאוג כאריה: "ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה."

נפלא היה המחזה.  הזקנה אשר כבר היתה כגל של עצמות יבשות, ורק ברק עמל עמדה על רגליה, גם קולה שַׁח מִזקֶן; הנה ברגע ההוא החליפה כח, כמעט עמדה הכן, לעיניה היה ברק וגם את קולה השמיעה ברעש.

ובכל זאת לא נבהלו במאד מאד לא מרדכי ולא אסתר בתו למראה פני הזקנה ולשמע קול רנתה, כי אם נדו לה ויניעו אחריה ראש.  וכמו הסכן הסכינו מתמול שלשום לשמוע כזאת מפיה, וכמו ידעו כי לא לארך רגעים תבעתה הרוח הרעה.  אבל זכרון מעשים מקדם בא לפניהם, למראה הזקנה ולשמע תעתועיה, ויוסף עצבת על תוגת נפשם ודאבון לבבם.

הנני ואגיד.  הזקנה היא שרה, אֵם מלכה אשת מרדכי בעל המלון, והיא אלמנה מאישה זה כחמש עשרה שנה.  ארץ רוסיא היא ארץ מולדתה.  שם היתה לאברהם האיש.  והאיש אברהם תופש תורה וירא אלהים.  ויקר מקרהו בשנת ה' תרי"א כי נקרא לבא אל בית אחד העשירים אשר בעיר גלץ להיות מלמד לבניו.

בימים ההם ומצב המלמדים בארץ רומניה היה בטוב וגם כל יודעיהם חשבו שמם וינחילום כבוד.  ולאברהם יצא שם בכל העיר בתורתו ויראתו את אלהים, וירא ברכה בעמלו ויתענג על כל כבוד.  על כן חיו אברהם ואשתו ימים רבים חיי נחת ושלוה.  אף ראו באשרם.  כי מרדכי בעל המלון התימר בכבודם ויקח את מלכה בתם יחידתם לו לאשה.

אברהם המלמד היה גם מטיב נגן, ויהי הוא העובר לפני התיבה בבית הכנסת הגדול, וישמח אלהים ואנשים בנגינותיו הנעימות ובטוב טעם תפלתו.  ושרה אשתו אף אם לפעמים תתגר בו מדון על לא דבר, בכל זאת היה הוא כל גאותה, כבודה ומרים ראשה.  וטרם לכתו לבית הכנסת לערוך תפלה, אז חדלה תמיד רגז ותשעשעהו כאשר תשעשע אם רחמניה את יונק שדיה.  היא השקתהו ביצים חיות אף שמה מטפחת עבה על צוארו.  ובהכינו פעמיו ללכת שלחתהו עד מפתן דלת ביתה ותזהירהו פעמים אין מספר לבל יפתח בחוץ פיהו, אחרי כן הביטה אחריו מבעד האשנב ותשמור צעדיו כאשר ישמור הכילי את אוצר חמדתו.  ובבאה אל עזרת הנשים ותשמע את תהלת אישה מפי רעותיה, כי התברכו בו, אז לבשה נפשה גאות וכמו התמוגגה בטובה.  תפלת לחש אהבתה לו.  ותקשב ותשמע כל מלה וכל הגה היוצאים מפיהו בכח או בהדר, וכמו יחוג אף ינוע לבבה על פי טעמי נגינתו.  גם בימי החגים והמועדים, עת כבדו ראשי בית הכנסת את אברהם לשלוח יין אל ביתו אחר התפלה, או כטוב לב שרה במשתה היין, ולטוּבה ושעשועיה את אלוף נעוריה אין קצה.  אז הפגיעה באישה בחן שפתים כי יְשַׁנֶה באזניה את רנתו ונעם לחשו.  ויהי כפתוח אברהם את שפתיו להרנין קולו ותבא רננה גם על שרה אשתו ובסתר לבבה בלי נשמע קולה הרנינו כל קרביה וכליותיה אחריו.

אברהם המלמד ושרה אשתו מצאו להם כן ויהי שלום בעצמיהם ושלוה במגורם, ולא התחרו את איש אף לא קנאו באשרו.  גם כל יודעיהם יוכלו להשבע כי לא הוא ולא היא שמו לבם אל תהלוכות הממשלה בארץ מכורתם.  אחת היתה להם אם ימשול נסיך לבית גהיקאַ או אחד הנסיכים לבית סטוּרדזאַ ישב לכסא.  המה לא ששו אלי גיל בהתאחד שתי הארצות מאלדוי וואלאכיא תחת ממשלת הנסיך קוּזאַ אף לא הורידו דמעות בנפול קוזא לפני בני עולה.  גם לא עלה על רוחם לחות דע בבחירת נסיך חדש, ואולי לא ידעו אף לא שמעו את שם הנסיך המושל.  טובה היתה להם שמועה אחת טובה על אדות מלכה בתם יחידתם מאלפי תהפוכות בבית הממשלה.  ובכל זאת בהסב גלגל הממשלה אל נסיך ארץ נכריה נהפך גם עליהם אופן, ופתאום באו להם השוד והשבר.

ויהי בשנת ה' תרכ"ו, היא שנת 1866 למספר עם הארץ, בעלות הנסיך קרל לבית הוהנצולר על כסא ממשלתו, אז נפתחה פתאום הרעה ליהודי רומניה, ואש המשטמה חֵמָה יצאה על בית ישראל; אז הזידו שרי הממשלה לסמוך את ידם המגואלה בדם לבב עמם על ראשי היהודים ולהתודות עליהם את כל חטאתיהם.  ובתתם, על אפס חמתם, חקה אחת ומשפט אחד לכל ילידי הארץ, הבדילו את היהודים לרעה ויכתבו בספר שווי הזכיות את הסעיף השביעי לאמר: כי אין לבני ישראל המשפט להתחשב בין האזרחים ובסוד הרומנים לא תבא נפשם כי גרים המה בארץ.  גם הפקודה ויצאה בימים ההם מלפניהם אל כל משרתיהם עושי רצונם לבער "הריקים הפוחזים" מקרב הארץ.  ובכן הפקידים, אשר הבינו אל התקף אשר תתן הפקודה לקים את דברי הסעיף השביעי, המה מצאו למו ידים לכלות כל חצי חמתם ביהודים ולשלוֹח בבזה ידיהם.  בכל מקום אשר דבר הממשלה הגיע הסיתו הפקידים את ההמון ביהודים לשלול שלל ולבוז בז וגם להכות את העשוקים שוק על ירך.

רבה היתה בימים ההם המהומה בכל מקום אשר בני ישראל נחתים שמה.  הן אף בעיר בוקרסט, בירת הממשלה, החריבו פורעי הפרעות את בית התפלה החדש ויכו ביהודים מכות רעות ונאמנות.  ושוטרי העיר עמדו מנגד ולא כהו בם.  וכמו לעגו בסתר לבבם לְמִסַת נקיים עמדו על עמדם, החרישו הביטו כבלע אספסף אנשים רעים וחטאים חיל אחיהם היושבים לבטח אתם.  אולם כל אלה השמות והשערוריות, הרעות והפרעות, כאין וכאפס נחשבו לעמת אכזריות חמת הפקידים אשר בּעיר גלץ, היושבת על מבואות נהר הדאנוי.  כשחק מאזנים מול הררי אלף, כמר מדלי מול ים זועף בשאון דכיו.  שם בעיר גלץ רבה רעת בני הבּליעל עד לבלי חק, כי הפילו גורל על יהודים תמימים וישרים וימציאו עליהם תנואות כי "ריקים ופוחזים" המה, ויתפשו רבים מהם חיים ויטביעום גלוי לעין השמש ולעיני כל העם במצולות נהר הדאנוי.  הלא אכזריות זדונם כתובה על ספר דברי הימים לבני ישראל בארץ רומניה.

גם אברהם המלמד מרוסיא, אשר ביתו ברחוב-החוף, נקרה אל המהפכה, בצאתו לְתֻמוֹ פתח, ויתנפלו השוטרים עליו ויטילוהו אל הנהר.

עין ראתה ותתחלחל בהלחם האמלל עם הגלים אשר שטפוהו, והוא מפרפר בין החיים והמות.  כמעט יפרש ארבות ידיו לשחות ותהום רום ידיהו ישׂא ויצודהו למדחפות.  אבל השוטרים אבירי הלבב שחקו על משבתו ויחמדו לצון למו – על פאות ראשׁ היהודי המסלסלות והארוכות כי נטבלו במים ותארכנה עד למאד.

ויהי עד כה ותתפרץ שרה מבֹהלה ודחופה אל החוף, ותזעק מרה, ותבך ותילל בקול נורא ופרוע, וגם הכינה פעמיה לקפוץ אל תוך הנהר ולהציל נפש בעלה מרדת שחת.  אולם הנה אחד השוטרים החזיק בה ויחבקנה בזרועותיו, ומרעיו שחקו עליה בכל פה.  רגע בשבר רוחה וכאב לבה התעוררה שרה על תופשה ותאבק עמו בכל מאמצי כחה, גם כמעט התגברה עליו להתחמק מבין עצומיו.  אבל פתאום שוטטו עיניה בכל מרחבי הנהר לתור אחרי אישה, ואיננו, כי שבלת המים שטפתהו וירד תהומות.  והנה רפו ידיה ובלא כח התעלפה בין זרועות השוטר ותט ראשה הצדה ותריע בקולה: "אמת כי אתה הוא דין ומוכיח ויודע ועד וכותב וחותם וסופר ומונה", עד כלותה את תפלת "ונתנה תוקף" ועד הרימה קולה לשאוג כאריה: ותשובה ותפלה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה".

אכן הפעם נצבו גם השוטרים האכזרים כנדהמים וכל שחוק גלה מהם.  המה נבהלו למראה פני האמללה, אשר עשתנוֹתיה אבדו, נחפזו לשמע קוֹלה הפרוע אף אם לא הבינו רננת שפתיה ואמרי פיה.  גם – אגיד לפושעים האלה ישרם ולא אכחד כי הפעם המון מעיהם ורחמיהם אליה התעוררו וישיבוה את ביתה.

לא ארכו הימים ונפשה כמעט נחה מזעפה.  אור נגה במחשכי רוחה ושגעונה כמעט סר מעליה, אבל בינתה טרם שבה אליה כְתֻמָה.  גם העת וגם המקרים והמסבות לא הצליחו להקים סערת כליותיה לדממה ולחדש בקרבה רוח נכון כימי קדם.  לבה לא חדל רגז ורוחה בקרבה לא נתן דמי לה' וילחך לשדה ושמנה ומוח עצמותיה כצמר יאכלהו סס.  היא העתיקה מושבה עירה יאסי להיוֹת בקרבת מגורי מלכה בתה יחידתה ולדעת פעם בפעם את שׁלומה.  ושם בבית משכנה הקטן והדל היא יושבת שוממה זה כחמש עשרה שנה, שם באחת הפנות תכרע תרבץ תחתיה לא לעתים רחוקות וכמעט תִתַם לִגְוֹעַ בהמותה בלחש ובחרדת קדש את כל הרנה והתפלה אשר השׁמיע אברהם אישה במקהלות.

אמנם גם מעט צרי ונטפי מור נמצאו לשרה האמללה על פצעי לבבה.  בימים ההם וישלח מרדכי חתנה את גבריאל בנו עירה יאסי לבקר את בית הספר ו"ללמוד דעת".  ושרה, אשת המלמד מרוסיא, אף אם בתחלה התמרמרה ולבה עליה דוי כי נכדה בן בתה ישפיק בילדי נכרים ולא יהגה יומם ולילה בתורת אל חי, גם נפשה ירעה לה וֹלבבה הגה אימה פן יתערב חלילה בגוים וילמוד מעשיהם, בכל זאת היה הוא לה למשיב נפש ולנחמתה האחת בעצבה ויגונה.  הן זאת השיבה אל לבה: "אולי חשבה אלהים לטובה כי שלחני למחיה לפני הנער הזה.  אנכי אהי נר לרגלו ואור לנתיבתו, אנכי אשמור רגליו מלכד, אנחהו במעגלי צדק ויראת ה', אעיר עליו כי יערוך תפלה יום יום וישמור את כל החקים והמצות, והוא יהיה יהודי נאמן לעמו ולדתו ומרדכי אבותיו לא יסור אף אם ילמוד חכמה ודעת".

לא מפי ספרים וסופריהם למדה שרה את הגות לבבה.  מלמדה להועיל הוא יושב בקרבה פנימה, ושני פנים לו: אהבת האם וחפץ החיים.  לבה אף אם יהגה נכאים כל היום, בכל זאת כל עוד לא מת בקרבה ישיש כי ימצא לו חפץ בחיים, ואהבת האם היא כסתה על פשעים רבים ותמציא לה נֹחם וישע בשוּמה את מטרתה לפניה ובתתה לה ענין לענות בו לבל תגוע תחתיה בשבתה כל היום באפס מעשה.

גם אסתר אחות גבריאל באה פעם בפעם עירה יאסי ותתמהמה בבית אמה זקנתה ימים רבים.  ושרה אהבה את נכדיה מכל אהבה ולכל בהם חיי רוחה.  ידיה מלאות עבודה, כל ימי היותם בביתה, והשביעם רצון ולהשלים כל חפציהם, גם להורותם את הדרך אשר ילכו בה למצוא חן בעיני אלהים ואנשים.

לא אכחד כי לא על נקלה מצאה הזקנה חפצה בנכדיה.  הן שונים המה דרכי בני הנעורים מדרכיה, וגם אלה הילדים נבדלו בתכונת נפשם מכל בני גילם.  ואף גם זאת כי הילדים המה יפרדו במעט איש על פי דרכו.  מנעוריהם כבר התנכרו גבריאל ואסתר במעלליהם כי לא רק מחֹמר מלכה, אמם, כי אם גם מחֹמר מרדכי אביהם קרָצו.  כי שניהם אמיצי רוח וכבירי כח לבב, כי לא באפס יד יַטֵם איש אל כל אשר יחפוץ, כי לא נוצרו ללכת בעינים עצומות אחרי מדריכיהם.  אבל כבר שם יוצרם בבטן פדות ביניהם ויתן אותותיו אותות גם בהלך נפשם.  אסתר, הנערה, אף אם גם היא לא תבוש לדבר את המתגרים בה בשער, אף אם גם חפצה חזק, אבל היא לא תגרה מדון.  בה אמץ רוח וטוב לבב נפגשו, ושניהם יחד, אמץ רוחה וטוב לבבה יֵרָאו לעיני כל המתהלכים אתה.  לא כן גבריאל, הנער.  הוא גם הוא טוב לבב אבל הוא לא יעביר את טובו לעיני רואים.  הוא יראה למו רק את אחוריו, ופניו לא יֵרָאו בלתי אם לאנשים הבאים בסודו ובחקר תהום נפשו יתהלכו.  על כן היה אמץ רוחו בעיני כל רואיו לקשי ערף ופנים, וכח לבבו לחזקת לבב.

בראשית בואם ביתה שרה ותצו האם הזקנה במפגיע על הילדים לעשות בכל אשר תורם.  אבל המה לא חרדו לקולה.  ונהפוך הוא, כי היא חלה ורגזה מפניהם, ותהי אובדת עצות.  גבריאל הוא נער פוחז, מהיר חמה וקשה ערף.  הוא עונה עזות על כל מצות שפתיה, הוא הולך שובב במשחקיו את הנערים בני גילו, יקרא למהלומות בשמעו נאצה מפי רעיו, ירקד כאיל בלכתו, יזעק בקול גדול כטוב לבו עליו, יפתח את דלת הבית פרצים בבאו, וירוץ כצבי מודח בצאתו, מבלי סגור את הדלת מאחריו.  הוא ירבה שאון והמוּלה בבית מבלי שוּם לבב אל הזקנה כי עצביה רפו, ולכל רעש ושאון יחרדו ויתגעשו.  אף, הה לשבר!  הן הוא ימלא לפעמים פיהו שחוק על תעתועי הזקנה בשבתה מַשְׁמִים בפנת חדרה ומשמעת קול רננה בחרדת קדש.  ואסתר, היא אמנם מצניעה לכת, היא תספור צעדיה בהתהלכה בבית אמה זקנתה לבל תסב שאון ולבל תדאיב את לבבה, היא אמנם לא תענה עזות ולא תשחק עליה, אבל היא גם היא קשת ערף, היא גם היא לא תסור למשמעתה.  תמאן הלוך אחרי צו.  ובשמעה מצות שפתיה תשב על מושבה בפנים נזעמים ולא תניע יד או רגל – אף אם תשמור מחסום למו פיה ולא תשיב דבר להמרות עיני כבוד האם הזקנה.

היו ימים אשר שרה כמעט התנחמה על קחתה את הילדים קשי הפנים אל ביתה.  כי כבד ממנה הדבר לחנכם על פי דרכה, והמה יפריעוה ממנוחתה הנעימה לשבת בודדה כל היום, הוגה ברוחה הקשה נכאים והומה את רנתה ותפלתה.  אבל "לאט לי לילדים האלה!" השיב אותה רוח מבינתה עד מהרה "לא בחיל ולא בכח, לא ברעש ולא בסופה ושערה תקחי את לבם כי אם בקול דממה דקה, בחן שפתים, באהבה ושעשועים".  ושרה האם הזקנה שנתה לאט לאט את דרכה, וישנו גם המה את טעמם לפניה.  כרבותה היא להראות את אהבתה להם בשובה ונחת כן דבקו נפשותיהם בה וכן שמעו בקולה ויחדלו מהמרות אמרי פיה.  ועתה גם עתה נראה את הפדות אשר בין אסתר הנערה וגבריאל הנער.  אסתר, היא באהבתה את הזקנה תקשיב רב קשב לכל מוצא שפתיה ולא לעתים רחוקות תשמור למלאות משאלות לבבה עוד טרם תדרוש.  אף היא בהיותה לבדה אתה בבית תשמיע אחריה בהוד קולה, בקול כחלילים, את כל הרנה והתפלה אשר תהמה נפשה.  לא כן גבריאל.  הוא גם הוא יאהבנה אהבת נפש.  ובכל זאת גם עתה יתפרץ מפניה, יתגר בה ויכעיסנה בהבליו.  ורק אחרי עשותו מעשהו זר מעשהו יסור למשמעתה וכל עצתה ימלא.

ונפש הזקנה קשורה בנפשות גבריאל ואסתר גם יחד כשלהבת בגחלת.  היא האחת אשר ראתה ללבב גבריאל נכדה כי טוב הוא, ותדע דרך עמו.  הלא הנמר הטורף היה לשה תמים כמעט נגעה בו יד להחליק את לחייו.  היא, בראותה כי כל מתג ורסן לא יצלחו על הנער השובב לשום מעצור לו, ולכל שוט לשון אין שלטון ברוחו השוטף לכלוא את הרוח, ותבחר לשון רכה ומתק שפתים.

גם באו ימים אשר גבריאל לקח את לבבה, ואף קשי ערפו ומשובת לבבו הוטבו כמעט בעיניה, ותעצום לפעמים בחפץ לבב אחת מעיניה מראות במעלליו ומהמבט אחריו.  הן הנער הזה, עם כל קשי ערפו ומשובתו בביתו, הוא שוקד על הלמודים, הוא תלמיד מקשיב בבית הספר, הולך מחיל אל חיל.  כל מוריו יגידו תהלתו כי שאר רוח לו ויתרון הכשר דעת.  על זאת תעידנה תעודותיו הנתונות לו שנה בשנה.

מה עצמה אהבת האבות לזרעם אחריהם, ומה גדול כח החיים על לבות בני האדם!  מי מלל לשרה, אשת אברהם המלמד מרוסיא, כי יבאו ימים אשר היא תשיש על נכדה בן בתה בשמעה כי יגבר חילים בחכמות הגוים ושפות זרות?  הן גבריאל הוא עתה מחמד לבבה ומחמל נפשה, הן היא תאבה עתה סלוח לו גם על פשעים הגדולים בעיניה, הן היא תעביר על נקלה את חטאתו, כי רחקו יום יום דרכיו מדרכי אבותיו.  "הלא המורים יכבידו עליו לפעמים אכפם לעשות דבר אשר לא כתורה" תנסה שרה להצדיקהו בלבבה "והוא מה כי אלין עליו?..."  "הלא תלמיד בית הספר הוא ואין תלמיד צדיק בארץ אשר יעשה את כל החקים והתורות והמצות וישמור כל משמרת ומשמרת למשמרת, והוא – הלא טוב טוב הוא מבני גילו כי יערוך תפלה יום יום גם ירחץ כפיו בטרם יאכל לחמו, יברך ברכת המזון, ויקרא קריאת שמע על מטתו..."  "הלא אף אם יפר לפעמים חק ישא האל הטוב לפשעו, יסלח לעונו כי נער הוא.  גם כל יודעיו יעידו עליו כי הוא יהי לכבוד ולתפארת לבית ישראל.  ומי יודע את טוב לבבו וחין ערכו חוץ ממני?..."

וכיון שעבר גבריאל ושנה נעשה גם בעיניה כל מעשהו כהיתר – לו ולא לה.  גבריאל היה נער יפה תאר וטוב מראה, נער אשר חן ועז על פניו ילינו, נער אשר הודו כזית, גבהו כארז וחסנו כאלון.  – אל יהי הדבר הזה קל בעיני כל יודע תכונת נפש הנשים.  שרה הזקנה התענגה על נכדה בראותה כי עלמות רבות נשאו אליו עין ונפש; היא לבשה גאות על יפיו וחסן תפארתו וגבה קומתו ותתפאר עליו כי נקי ובר לבב הוא גבריאל נכדה ולא ישעה אל אחת העלמות התופפות אשר תאמרנה ללבבהו במזמות תחבלותיהן.  אבל הלא כל בנות הדור החדש עלמות תופפות הנה בעיניה.  וגבריאל הופיע תמיד על דבריה ויבחר לו מהתלות על כל הליכותיהן, משובותיהן, תעתועיהן ותמרוקיהן, וישחק שחוק גדול אחרי כל התוליו.  ובשחוק פיו ולעג שפתיו על היונות הפותות לקח את לב הזקנה שבי, ותהי לו נפשה לשלל, ויקן לו "מכתב סליחה" על כל הפשעים והעונות והחטאים אשר עשה ואשר יעשה.

הנה כי כן הסכן הסכינה שרה במצב אלמנותה.  את כל מעינה שמה בגבריאל נכדה, ובהיותו הוא בבית נסו כמעט יגון ואנחה מלבה, וגם שחוק קל נראה לפעמים על שפתיה הנובלות.  בכל זאת בשבתה בודדה בביתה, אך יצוא יצא ה"נער השובב" מן הבית, תשוב הרוח הכהה לפעמה ודרך עצב בה.  גם כמעט תירא רע, כמעט תזנח משלום נפשה, והיא תרגז תחתיה.  לבבה כים נגרש, כל מתניה ימלאו חלחלה, עיניה תתחבאנה עמוק עמוק בחוריהן וכמו עוד אחת מעט והנה הֻכתה עוד הפעם בשגעונה.

"אך מחלה קלה היא, רפיון העצבים, ולא תאנה אליה כל רעה", אמרו כל רואי ענות לבבה ומצוקת נפשה בלבשה חרדות.

ואמנם כל עוד רק יָרְאָה רע, כל עוד חזו לה עיניה משאות שוא היתה חרדתה עד ארגיעה.  אבל עתה בבוא עליה שואת-פתאום, עתה בבוא עליה השוד והשבר, עתה בראותה את אסון בתה יחידתה, עתה שבה הרוח הרעה לבעתה, עתה שבה להריע בקולה: "אמת כי אתה הוא דין ומוכיח".

 

==========

"אמת כי אתה הוא דין ומוכיח – ברוך דין האמת", הניע מרדכי במו שפתיו על יונק השדים, השוכב חלל לפניו.

"אמת כי אתה הוא דין ומוכיח", הניע אחרי אשתו ראש, בראותו אותה והנה היא שוכבת על ערש דוי ומדברת בחֻמָה גדולות, תחנונים ורתת, ריב ושלום, אהבה ומשטמה.  וכל דבריה עולים בלולים יחדו כאבעבועות בסיר נפוח.

"אמת כי אתה הוא דין ומוכיח ויודע ועד" חשבה גם אסתר בלבבה, בשבתה אצל מטת אמה, עיפה ויגעה, וראשה נטוי על כף ידה הימנית, "אתה יודע ועד כי זכה אנכי מעון, ולא באשמתי הביא הבליעל שואה על בית אבי.  אתה יודע ועד כי רבות דברנו אנכי ואמי יקרתי על לב אבי כי יקדם את פניי הרעה ונעזוב אנחנו וביתנו את הארץ הָעֲקֻבָּה מדם יושביה.  אתה יודע ועד כי רבות רבות נלחום נלחמתי עם נפשי בטרם השיבותי בוז אל חיק הפקיד הנבזה וחדל אישים..."  אתה יודע ועד", זעק לבה נוראות בקרבה, "לך נקם ושלם!  העל אלה תחריש תתאפק?  אם בגוי אשר כזה לא תתנקם נפשך?!..."

 

==========

"הנה פלאי הרופא, יהי הוא המלאך הטוב", נשמע קול איש קורא על מפתן הדלת, "אמשול לכם משל למה הדבר דומה למלך המולך מהודו ועד כוש שבע ועשרים ומאה מדינה והוא יפקד פקידים בכל מדינות מלכותו וישלח אל כל עיר ועיר, מקום אשר דבר המלך יגיע, משרתיו עושי רצונו – כמו שנאמר כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ..."

 "חדל לך ממשל משלים!", קרא אליו הרופא בשחוק שפתים, ויברך את כל יושבי הבית בשפת יהודית לשלום.

– "אנכי חפצתי רק להגיד את אשר עם לבבי, כי כבוד הרופא הוא מלאך שלוח מאת הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם".

– אם כן כבר הגדת את אשר חפצת להגיד ועתה שים יד למו פיך".

"פקודת כבוד הרופא המלאך השלוח מאת הרופא לשבורי לב תשמור רוחי", קרא האיש בבהלה כמו ירא פן לא יתנוהו לכלות את דבריו.  ואמנם כאיש חיל השומע בקול המפקד צבא מלחמה, נסוג אחור אל אחת הפנות, מקלו ומגבעתו בידו האחת ושתי אצבעות ידו השנית שם על שפתיו לשמור מחסום למו פיהו.

"הוא איש טוב לבב ונאמן רוח", פנה הרופא אל מרדכי, "אבל אמלל הוא..."

הרופא שם את אצבעו התיכונה על מצחו לאות כי אין ברוחו נכונה.  אולם פתאום נוכח לדעת כי אין איש מכל אנשי הבית שם את לבו אל דברי ה"ממשל משלים" ואף לא שעו אליו.

"השמעת, אדוני הרופא, דבר האסון אשר קרנו?", הניע מרדכי במו ראשו.

– "מחלת האשה איננה אנושה", הגיד הרופא כמו לנפשו אחרי מששו את, דופק יד ימינה, מבלי השב על דברי מרדכי, "לעת כזאת קדחה אש בעורקיה אבל מנוחה דרושה לה.  בלי כל ספק תבא מחלתה בלילה עד המשבר ומחר ונראה איך יפול דבר.  השמרו לכם פן תשמיעו קול גדול והסבותם רעה לה.  אולי אבוא גם בערב אם תמצאו חפץ בי.  רק מנוחה דרושה לה, מנוחה ומרגעה".

הרופא, ושמו פלאי, נודע לכל באי שערי עיר יאסי.  הוא רופא מצוין לכל תחלואי הגו ומחבש גם לעצבת לב ורוח נכאה.  בידו סמים מעשי רוקח להעלות רפאות תעלה לבשר איש ובפיו דברים נחומים, להצמיח ישע לגבר אשר דרכו נסתרה.  גם איש מופת הוא לרבים מבני גילו כי הוא חולה על שבר עמו וכל היום ישית עצות בנפשו לגהות ממנו מזור.

ידעתי את כל העמל והשוד אשר המיט עליכם הפקיד, איש הדמים, שב עתה הרופא להשיב על דברי מרדכי במנוד ראש, "כבר ספר זה הממשל משלים באזני את כל התלאה ברוב דברים.  אבל מי כמוני יודע אכזריות הרומנים, עזי הנפש, המלקקים בחמת לשונם את שארית דמנו וּמְגָרְמִים אף את עצמותינו היבשות ולא ידעו שבעה?"

לשמע דברי הרופא האחרונים נפלו פני מרדכי, ואסתר הרימה ראש וכברקים נוצצו עיניה באמרה גם היא:

אמנם כי כן!  שוד ורצח, חמת עכשוב ומרורת פתנים; את כלם בלל מלך הבלהות וייצר את הרומנים, משרתיו עושי רצונו...  העידותי בכם כוכבי מעל, אתם הכוכבים אין לב אשר הבטתם והחרשתם בְהָכֵן שר הטבחים במת מוקדה לרבבות צדיקים על לא חמס עשו, אתם אשר ראיתם ענוּת מדכאים ומחוללים על מאנם לבגוד בגד בברית אבותיהם; העידותי בכם אם לא תפתחו כיום הזה פה ותגידו לדור כי גם אתם רגזתם תחתיכם בראותכם הפעם את הנבלה אשר עשה בן הבליעל..."

דבריה האחרונים לא עברו על פתחי פיה, כי קולה נחבא בעברת זעמה, והיא חרקה שן ותתגעש כדוב שכול עת נחת חץ רעל בבשרו ופצעו יזוב דם.  אבל הרופא הביט בה, והכרת פניה, מראה עפעפיה הכהה, קוי התכלת הסובבים את גבות עיניה, הגידו לו את כל, לא כחדו...  וירגז גם הרופא תחתיו באמרו בנפש מרה:

"אבל הרגעי נא עלמה כבודה ועדינה.  הן אמך חולה ומנוחה דרושה לה, גם אַתְּ, עלמה עדינה, חולה את, שכבי על משכבך והנפשי עד אם תחליפי כח".

"האמנם כי אנכי חולה?  בריאה ושלמה אנכי!", הגידה אסתר בבטחה, ותנסה לקום על רגליה ולעמוד הכן.  אבל כרגע התנודדה כשכור, והרופא נגש אליה, וישפל קולו בחמלת לבבו לאמר: הרגעי נא.  אל נא באפך.  את הנעשה אין להשיב.  חוסי על אבותיך האמללים.  מחר אבוא ונבקש יחד עצות להטיב עתידות לעמנו האמלל, אולי יושע גם בית אביך...

כל מתבונן ברגע ההוא אל פני הרופא הכיר כי בקש למצוא רק דברים ריקים ונבובים לנחם את האמללה מעצבה ויגונה ולהמציא לעת כזאת מעט מרגוע לנפשה הסוערה.

"לא רק רפאות תעלה", אמר מרדכי אל הרופא בצאתו מן הבית, "כי אם גם עצת נפש אבקש ממך אדוני הרופא".

"מחר ונראה איך יפול דבר", הביעו שפתי הרופא במבוכה, ויפטר מפניו.

 

==========

 

ג.

"הימים הראשונים, הימים הטובים, נפלו ואבד כל זכר למו.  בני הדור החדש לא יבינו אל לבות בני הדור הישן".  חשב מרדכי עוד הפעם בלבבו, בשבתו כחצות הלילה על מטת אשתו החולה.

כאשר הגיד הרופא כן היה.  מחלת מלכה באה בלילה עד המשבר ואחרי אשר הֵמַסָה ערשה בזעת גוה שכבה כמתעלפת על משכבה ותנם שנתה.  גם על אסתר ואחיותיה הקטנות נפלה תרדמה עזה, בהיותן עיפות ויגעות מעמל הדרך והקור והתלאה אשר מצאתן אמש.  אף הזקנה האמללה רבצה בפנתה, כפות ידיה משֻלּבות על ברכיה, ראשה כפוף, ושמורות עיניה סֻגָרוּ.  רק מרדכי שמר את מטת החולה, ובנומה שנתה ישב על מושבו ויחפש רוחו לבקש עצות לימים יוּצרוּ ויעבר כל זכרונות ימי חייו לנגד עיניו...

לא תמול הוא מרדכי היהודי בבית המלון אשר מחוץ לכפר בצרת.  על כל כר נרחב השתרע הנער.  על כל גבעה העפיל לעלות.  אצל כל פנה התחבא בשעשועיו את הילדים בני גילו.  כמעט ידע הנער קרוא אבי ואמי ויהי מפתח שפתיו רומנית, שפת מינקתו מבנות עם הארץ.  תושבי הכפר אשר באו ביום שבתם ומועדם אל בית אבותיו למשוך ביין את בשרם, המה שעשעו את הנער העברי על ברכיהם.  עשן מקטרתם עלה באף הנער ויזורר שבע פעמים וישחקו בו כצפור.  שיחותיהם עלו באזניו ויפתח גם הוא שפתיו עמהם, וישתוממו השומעים על חכמת לבבו ועל שכל מליו, ויתענגו עליו ויגידו תהלתו בקהל רב.

מרדכי הנער היה נער את כל ילדי שכניו, את בני איוואן ואת בני גריגור, ואבותיו לא כהו בו, באהבתם אותו, ובדעתם כי לא נער שובב הוא מרדכי וישחית דרכו.  כל רעיו שחרוהו כבוד וגם אבותיהם ששו עליו בהתרועעו את בניהם לחברה.  הן יתרון הכשר דעת ושאר רוח לנער העברי על כל ילדי הכפר הבוערים.  ויהי הוא השופט ביניהם בקראם למהלומות; ויהי הוא גם המצביא למו בצאתם גדודים.  על פיו יחנו ועל פיו יסעו.  הוא המכין למו חרבות-עץ וקשתות כלולות בשלל צבעים, הוא המלמד ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה, הוא המאסף לכל מחנותם.

ויגדל הנער ויגבהו דרכיו מדרכי כל בני גילו.  הן בשמעו הוא לקח מפי מלמדו שמעו המה שריקות העדרים ובהניפו הוא עט ללמד ידיו כתוב עברית ושפת הארץ הניפו המה מגל וחרמש.  ובכל זאת התרועע מרדכי עמהם גם בימי בחרותו.  פעם בפעם יצא השדה לראות את שלומם, ויתהלך אתם כאת אחים – אף אם המה כמו נגיד כבדוהו.

הנה כי כן כבדתהו גם מגדוסיא, הנערה הקטנה והדלה, בת איוואן הארוך, על כל כבוד.  והיא שמרה אהבתה לו בלבה מימי שעשועי ילדותם.  כי על כן לא נועזה עתה אף להביט בפניו, ובשאלו לשלומה התאדמו פניה כדם.

עברו למרדכי ימי הילדות והנעורים, ימי השחרות והבחרות, וכבר היה לאיש; כבר הלכו אבותיו בדרך כל הארץ וכבר לקח לו אשה ויהי הוא לבעל בית המלון אשר הנחילוהו אבותיו; ויהי מרדכי האיש את אשר היה מרדכי הנער.  כאח היה לכל תושבי הכפר, כאח – הגדול מאחיו.  אליו המה באים לבקש עצה מפיהו; לפניו המה שופכים מרי שיחם בצר למו והוא ינוד למו גם ידבר נחומים על לבם; ריב כי יהיה להם יביאוהו אליו והוא ישכיל משפט; גם בחור כי יאהב בתולה, אל מרדכי היהודי בעל בית המלון יבאו והוא ינחם בעצתו במה יזכו את ארחם, ויורם דעה במה יתרצו אל אבותיהם.

תם לבבו וישרת נפשו ובור רוחו עשו לו את כל הנפשות האלה.  מרדכי היהודי מלמד גם בינה את תועי הלבב אשר דרכי החיים לא ידעו ורובי תורת התבל ויצוריה ומסבותיה ומקריה האחוזים והסבוכים כמו זר נחשבו למו.  לו שיח ושיג עם כל האורחים הסרים אל בית מלונו.  הוא נוסע פעם בפעם העירה, ובכל עת מצוא מתאספים אליו תאבי חדשות והוא משמיע באזניהם מפורש ושום שכל את כל הדברים אשר ראה ואשר שמע.  אף היהודי ימתיק דבריו בפיו, יחוה דעו על כל המעשים והמקרים לרוח יושבי הכפר, יגיד משפטו על הליכות המדינה, על תהלוכות השרים והסגנים וחורי הארץ.  אף יחמוד לפעמים לצון לו להרנין לב שומעיו.  וכברקים יצאו דבריו.  כנפים יעשו למו התוליו בכל הכפר והיו לשעשועים לכל התושבים, שיחם והגיגם כל היום.

מרדכי היהודי הוא רוח החיה בגולמים האלה, הוא הנר לרגלי הכסילים המתהלכים בחשכה, הוא מטיבם ואיש חסדם.  גם הכומר הזקן, ידיד בית אבותיו, יכיר מעבדיו, ימשכהו חסד ואחוה, ידבר עליו טובות באזני העם.  ואף בהתאסף יחד זקני הכפר ביום מועד להתיעץ על תהלוכות עדתם ישמרו שפתי מרדכי היהודי דעת ולכל מוצא פיהו ייחלון.

היו ימים לישראל בארץ רומניה אשר ישבו לבטח עם שכניהם בני עם הארץ ואין מחריד.  עם הרומנים הוא מעולם עם שוקט ובוטח.  אדמתם שמנה ופוריה, עמקיהם עוטפים בר, אסמיהם מלאו שבע, יקביהם תירוש יפרוצו גם צאנם ובקרם יעשו פימה עלי כסל.  חלקם שמן ומאכלם בריא וכוסם רויה.  על כן לא ילכו בגדולות, לא רמו עיניהם ולא גבה לבם.  אף שנאת הדת וקנאת איש מרעהו לא מצאו קן בלבותם וזרם עריצים ורוח פריצים לא יבואו אליהם.

בימים ההם וארץ רומניה עודנה נפרדה לשתי ארצות הנקובות בשמותן: מאלדוי וואלאכיא.  שתיהן היו למס עובד לממלכת תוגרמה, רק כי נסיך הוקם על כל אחת מהן.  ותהי העיר יאסי בירת הראשונה והעיר בוקרסט בירת האחרונה.  אצילי הארץ, המה היו השרים המושלים על ידי הנסיכים, המה הרועים על ידם את צאן מרעיתם, המה המנהלים את כל סדרי הממשלה והליכות המדינה כלבבם, המה החוקקים חקים והנותנים משפטים על פי דרכם ומעלות רוחם.  הן רק למו היה המשפט לבחור ולהבחר, על כן בחרו מביניהם נגידים ושרים כחפצם.  ויהי כל יתר בני דלת העם, כילידי בית כילידי חוץ, כסוחרים כעושים במלאכה, כהני הדת ודורכים בגת, יהודים וארמנים, כלם סרים למשמעתם ומיחלים לפקודתם.  רק פדות קטנה שמו האצילים האלה בין איש לאחיו, רק יתרון מעט נתנו לבני אמונתם על בני אמונה אחרת, לא נכרו אותותם לעינים.  הלא אם נראה חשבון נדע כי חקה אחת ומשפט אחד היו לכל בני עם הארץ – להיות נכנעים תחת ידיהם.

האצילים היו בימים ההם אדוני הארץ, להם הגדולה והמשרה, הכח והעז לרדות בעם כטוב וכישר בעיניהם.  בכל זאת אם נתבונן אל דברי ימי הארץ ההיא ואם נביא במשפט את כל מעשי האצילים נוכח על נקלה לדעת כי טובים המה ממעשי בני גילם בארצות אחרות.  כי בעת אשר בני גילם בארצותם לגוייהם יסרו את בני דלת העם בעקרבים יסרום המה רק בשוטים, בעת אשר בני גילם הפשיטו את עור העם מעל עצמיהם שרטו המה בבשרם רק שרטת.  אמנם גם המה נתנו לעם חקים לא טובים אבל לא חקקו חקקי און ומשפטים לא יהיו בהם.  משפטיהם הכבידו על בני דלת העם אבל לא שמו מועקה במתניהם.  חקיהם העמיסו סבל מסים על סוחרי הארץ אבל נתנום גם השב רוח ועשות עשר.  גם המה הוגיעו את האכרים בעבודתם אבל לא הכריתו אכל מפיהם, לא הריקו נפש רעב ולא החסירו משקה צמא.  טובים היו ליושבי ארץ רומניה עוללות אציליהם מבציר ארצות אחרות.  כי על כן לא התפרצו מפני אדוניהם גם לא התמרמרו ולא התאוננו רע עליהם, ועל כן לא המה ולא אציליהם רדפו את היהודים, לא המה ולא אציליהם בקשו תואנות להתגולל ולהתנפל עליהם ולבחור בהם את השעירים המשתלחים לעזאזל.

אף הנקלה זאת בעינינו כי כהני הדת לא שפכו מעולם ממשלתם בארץ ההיא, כי לא היה להם חלק ונחלה בהליכות המדינה, כי לא היה להם שומע מאת האצילים ולא היה בידם הכח לרדוף באף את "זעומי האלהים" ולצוד חרם את עם חרמם – והמה לא הסיתו את ההמון לקנא קנאת הדת.

ארץ רומניה נודעה מאז בשם "אוצר תבואת הארץ לעמי אירופא", ובכן היו היהודים במסחרם ומשלח ידיהם כאנשי הבינים בין האצילים והעם וכאנשי הבינים בין הארץ הזאת וארצות אחרות.  המה הצמיחו ישע רב לארץ מושבם וגם רבים מהם עשו באמונה ובישרת לבב את כל מעשיהם.  על כן כבדום האצילים ועל כן משכום בני העם אחוה.

גם האכרים יושבי הכפרים לא ידעו כל קנאה וכל שנאה ליהודים היושבים בתוכם.  לא אכחד כי קללה ובוז תחת לשונם, כי מאז נצורה הקללה על דל שפתם לאמר: "אל השדים, ושידאנו!" אבל לבם בל עמם וכל שנאת הדת רחוקה מכליותיהם.  ותהי קללתם את היהודים קללת אנשים מלמדה.  אף לפעמים תהי קללתם בפיהם לאות אהבים ושעשועים, לאות ידידות ואחוה.  כאשר יקלל אחד העם את אחיו כטוב לבו עליו במשתה היין ובקללתו יתופף על שכמו, יחבקהו וישקהו מנשיקות פיהו.  האכרים יושבי הכפרים נתנו מאז כבוד וגם גֹדֶל ליהודי היושב בתוכם ואף המה הגינו עליו גנון וְהַצֵל מידי הריקים והפוחזים בעם אשר יבאו אל בית המשקים לשתות יין וכסבאם סבואים יעטו כלמות על עמם, כי שתו לשכרה וישכחו לשלם שכר משתיהם.  הרומני הנאמן עם עמו יעשה לפעמים כל תועבה וכל נבלה, יבא במחתרת, ישוד צהרים, ושכר משתה היין ישלם.

ומרדכי היהודי היה אהוב ורצוי לכל תושבי הכפר, כי יליד מושבם הוא.  ויגדל כבודו בעיניהם כי איש חכם ונבון הוא וכי מצאוהו נאמן לפניהם.  גם לפני הפקיד הזקן אשר על הכפר נשא מרדכי חן וחסד ויט עליו שלום.  ראה הפקיד כי היהודי בעל המלון הוא תמים דרך וישר לבב, כי הוא האחד אשר לא טפש כחלב לבו; ראה ויבן כי היהודי יודע להלוך נגד החיים עמו בשלום ובמישור, כי קנה לו את לב העם לאהבה אותו ולדבקה בו, על כן בחר גם הוא בו לתת לו את בריתו שלום.

 

==========

החולה פקחה עתה עיניה ותבט סביבה.  גם הניעה את ראשה כמו נסתה להגביהו.  אבל עוד ראשה עליה ככרמל והתנומה שבה ותאחז שמורות עיניה.  ומרדכי אסף את רוחו אליו לבל ישמיע הגה פן יפריענה ממנוחתה.  הוא התבונן מרחוק בעפעפיה וירא כי אור נגה עליהם.  התבונן כי חדלה האש הזרה מהצת בם, כי כלה אדם לחייה וילך ופניה הפכו לבן, וירא כי הקדחת סרה והחולה תשוב עד מהרה לאיתנה.  בלב מרדכי באו אמץ ותקוה.  רוח חדשה נוססה בו ויוסף חשוב: "מחר ואקח דברים עם הרופא.  עצתי תקום.  גם הוא יופיע עליה.  אל עיר המלוכה אשים פעמי, אל שרי הממשלה אגיש עצמותי."

אבל גבריאל בני איהו, מדוע לא שב היום לביתו?  או האם העתיק מושבו מבית הזקנה ואנכי לא ידעתי?  מתי, ומדוע עשה כזאת?   הה!  בני הדור החדש לא יבינו לבות בני הדור הישן...  ומי יודע אם יבינו גם השרים החדשים אל לבי?  אולי...

כל עצמות מרדכי רחפו בעלות הרעיון הנורא על רוחו.  הוא נפעם כי לבו יסיתהו בשפק פן גם במקום המשפט שמה...

"לו חי הנסיך גהיקא כיום הזה, לוא היה הוא המלך בתוכנו!", נאנח מרדכי אחרי רגעים אחדים בשברון מתנים.

אלכסנדר גריגור גהיקא, הנסיך המושל לפנים על חבל אדמת מאָלדוי, הוא היה מושל צדיק, דורש טוב לכל עמו ומושך חסד לכל החוסים בצלו.  שבט מישור היה שבט ממשלתו ויהי כל ישעו וכל חפצו להפיל את שבט הנוגש מידי האצילים ולהסיר מעל העם את עול סבלם.  ויהי אחרי "מלחמת חצי האי קרים" והימים ימי שנת תרט"ז–תרי"ז – היא סוף שנת 1856 ותחלת שנת 1857 למספר עם הארץ, בהתאסף יחד באי כח הממלכות האדירות אל העיר פריז, בירת צרפת, לכרות ברית שלום ולעשות סדרים חדשים באירופא; בעת ההיא באה המצוה גם אל נסיכי שתי הממשלות אשר בארץ רומניה כי יקראו את ראשי העם ונכבדיהם לאספה למען יתיעצו על מצב העם ומחסוריו ואת כל עצותיהם ומועצותיהם ישימו לפני האספה הגדולה אשר בפריז הבירה.  אולם הנסיך גהיקא הנאור וטוב הלבב, הוא דאג לעמו פן יתנכלו האצילים, אשר בידם הממשלה, וידברו הות נפשם, פן יעמיקו עצה לסתיר מצוקות בני דלת העם.  על כן התנדב לנשאות ביום אחד את ראשי רבים מסוחרי בני עם הארץ אל גרם מעלות האצילים למען יוכלו גם המה להבחר בסוד היועצים ולחות דע לטוב העם.  אף גם זאת השכיל עשה כי שלח בסתר דברו אל כל קהלות העם לקדש מועצה ולהביע את חפציהם ומשאלות לבבם באזניו על ידי איש עתי ואחרי כן יגיש הוא עצומותיהם אל בית המועצה.

גם אל הפקיד אשר על הכפר בצרת בא דבר הנסיך.  לב הפקיד היה טוב על בני עדתו ואת שלומם וטובתם דרש, אבל מפני חמת האציל אדון הכפר הוא ירא.  נפשו גחלים להטה למלאות פקודת המושל אבל לבו יהגה אימה.  על כן צפן הפקיד את סודו בלבבו ימים רבים ויהי אובד עצות.  ויהי היום ולא יכל עוד הפקיד כלכל סודו ויגל את מסתריו באזני מרדכי היהודי איש שלומו אשר בטח בו.

ומרדכי בן שלשים שנה בימים ההם, שבע רצון ומלא עלומים, אמיץ כח ואמיץ לבב.  גֹבה לו ותאר והדר לו, כלו אומר עז ותם וענוה צדק.  וישמע מרדכי מסתרי הפקיד – ולבו גבה ורחב.

וממחרת היום ההוא והשוערים אשר על חצר הנסיך משתאים מחרישים בראותם והנה איש יהודי נגש וקרב אל פתח השער ובידו האות אשר נתן הנסיך למתי סודו על ידי משרתיו עושי רצונו.  ויהי האיש ההוא גבוה משכמו ומעלה על כל בני גילו.  מבנה גוו איתן, עז ותם על פניו ילינו והוא הדור בבגדי חמודותיו.  פאות ראשו תעטרנה את פניו רצון.  מעיל ארוך כמדו ילבישהו הוד.  נקי הוא המעיל מכל חלאה וכתם ועליו חגור אבנט שחור המאזר בעוז מתניו.  זקן ארוך ושחור יעדהו גאון וגבה.  מגבעת גדולה רחבת-שולים על ראשו ונעלים גבוהים עד המפשעה על רגליו.

"קום עמוד על רגליך והגד נא לי שאלתך ובקשתך", האיר הנסיך פנים לו בראותו כי נפל אפים ארצה.

"הוד הנסיך הואיל ברב חסדו ובטוב לבבו", השיב מרדכי בקול סמוך ובטוח, "להודיע לבני עמו כי אזניו קשובות לכל משאלות לבבם ומאויי נפשם.  על כן דרכה גם נפשי עז לבוא ולהתחנן על עמי".

"האמנם?, שאלהו הנסיך בתמהון "האמנם כי בך בחרו אחיך בני אמונתך להיות למו לפה ולהמליץ ואנכי לא ידעתיך מתמול שלשום ואף את שמעך לא שמעתי בלתי היום?"

ויעמוד מרדכי על רגליו ונפשו לבשה עז וגבה באמרו:

"הלא הדר כבוד הוד הנסיך יודע כי אחי היהודים, המסתופפים בצל הממשלה הרוממה, נועצו יחדיו לבלי הִבָּדֵל מיתר אחיהם בני הארץ ולבלי התאונן מאומה באזני קרואי האספה אשר בפריז הבירה.  בנים נאמנים אנחנו לארץ מולדתנו, ובטוב לכל העם ייטב גם לנו.  אנחנו על יושר לבב הוד הנסיך ועל חסדי השרים נשענו, אנחנו לא נבדלנו מכל העם באהבתנו וחובתנו לממשלת הארץ וגם המחוקקים והמושלים לא ישימו פדות בינינו".

"אולם אני עבדך העומד לפניך", הוסיף מרדכי בקול תחנונים, "באתי להתחנן על אחי בני עמי האכרים ילידי כפר מושבי.  נענים המה האכרים תחת ידי אדונם האציל.  הוא הקשה בימים האחרונים את עולו עליהם, והמה לחפשתם מיחלים בסתר לבבם אף אם לא ירגנו במו פיהם, אף אם מזמותיהם לא תעבורנה על דל שפתם.  כי גוי שומר אמונים המה ולא למדו לשונם לצעוק חמס על העול הנעשה להם...  הן גם אנכי נדרשתי ללא שאלוני,  כי המה לא שלחוני ולא שמו דבריהם בפי.  נחומי נכמרו עליהם בדעתי את מצוקת לבבם ומרת נפשם, מעי יהמו למעמדם ומצבם כי ברע המה, ואנכי ידעתי כי אין בלשונם מלה להוכיח צדקתם בשער, כי כרחל נאלמה המה לפני גוזזיהם, לא ידעו פתוח פה."

ויציע מרדכי את כל פרשת מצב העם וענותו ומצוקתו לפני הנסיך, בתם שפתים ובלשון אמת, ככל אשר עם לבבו.  ותהי דברתו פשוטה מכל המחלצות אשר ישימו המליצים על דבריהם, סוּרָה מכל הניבים הנאוים והנאמים הנעימים אשר ימתיקו נואמי נאֻם בפיהם.  כי שפתו שפה ברורה, שפת לבב תמים.

מדי דברו את דבריו לא גרע הנסיך עין ממנו, התבונן בו מכף רגלו ועד קדקדו, התבונן בו – וכמעט רגע חרה אפו על היהודי הנמצא ללא בקשוהו והוא "עונה עזות".  הן עם כל טוב לבבו ורוב חסדו הוא "הדר כבוד הוד הנסיך" ומעודו לא נועז איש מבני דלת העם להישיר עפעפיו נגדו, אף כי להשמיע באזניו תוכחות בבטחה ושלות השקט כדבר איש אל רעהו.  אולם לאט לאט התעוררה גם בלבב הנסיך האמת על הכזב והחלקות, ובור לבב על שפתי חנף ומרמה התגבר; לאט לאט לקח מרדכי את לבבו עד אם שב להאיר פניו אליו.  וכהתמו את דברתו נגש אליו הדר כבוד הוד הנסיך ויתופף בטוב לבבו וברב חסדו על שכמו לאות כי הוטב בעיניו וכי ראה דבריו ישרים ונכוחים.  אף הבטיחהו במו פיהו כי ישים לבו למועצותיו וכל חפציו ישלים...

מרדכי ראה גם את "הקסם" אשר על שפתי הנסיך, ראה את שחוק החן אשר רחף על פתחי פיהו בהפטרו מפניו – ולאֹשר לבב היהודי אין קצה.

לא ארכו הימים והפקיד אשר על הכפר בצרת קרא מעל אחד מכתבי העתים כי הנסיך הואיל לדבר על תושבי הכפר בצרת טובות בבית המועצה וכי נגֹלו לפניו כל דרכיהם והליכות חייהם דבר לא נעדר.  גם, האח!  הנה אף אותו זכר לטוב וימלא פיהו תהלתו כי ינחה את בני עדתו במעגלי צדק, כי על מי מנוחות ינהלם ללמדם ארחות בינה ולהטיב מצבם על פי דרכם.

"אי זה הדרך בא אל הדר כבוד הוד הנסיך הרוח לדעת את כל זאת?" השתומם הפקיד בלבבו.

הפקיד קרא, ויוסף לקרוא, וישנה וישלש את כל הדברים האלה, כמו לא יאמין למראה עיניו ולמשמע אזניו.  אף באזני אשתו ובני ביתו קרא פעמים ושלש את כל הכתוב על ספר-העתים.  ופעם בפעם מדי קראו הרים את קולו בהשמיעו את כל אשר יצא מפי הנסיך על אדותיו, הטעים את שמו "הנדפס" מפורש באר היטב.

ולא יכול עוד המאֻשר להתאפק בששון גילו וירץ בכבודו ובעצמו אל בית המלון ויקרא את כל הכתוב גם באזני מרדכי היהודי.  ולב מרדכי פחד ורחב לשמע הדברים האלה.  כפסל שיש ישב בלי נוע על מושבו ויקשב וישמע כל מלה וכל הגה; על פניו נהרה, עיניו הפיצו ברקים, צקון-לחש על שפתיו וכמו חופף עליו כבוד ה'.

"אי זה הדרך בא אל הדר כבוד הוד הנסיך הרוח לדעת את כל זאת?", השמיע הפקיד מבלי משים את תמהון לבבו גם באזני מרדכי.

ומרדכי לא השיב דבר, ויהי כלא שומע, כי תפוש הוא ברוב שרעפיו וכמו יחילו כל כליותיו בקרבו בתחנתם כי ישוב ויקרא לפניו את כל הכתוב – ואזניו לא תמלאנה משמוע.

"עתה ידעתי!", קרא הפקיד פתאום ברננה בשומו עין על מרדכי וימחא כפים, אתה הסבות בכל אלה, לך רק לך גליתי את סודי, אתה כבודי ומרים ראשי!"

וישש הפקיד מאד על אמץ לבב היהודי.  ומן היום ההוא דבקה נפשו אחריו ויבקש קרבתו כמו אח ורע.  אתו אך אתו התהלך, עמו התיעץ על תהלוכות ביתו ועל הליכותיו עם בני עדתו, יחדיו המתיקו סוד וישיתו עצות בנפשם להישיר לפני העם דרכו.

גם אל בית מלון מרדכי בא עתה הפקיד פעם בפעם ויתענג על חברת היהודי התמים.  אף את ילדיו, את גבריאל ואת אסתר, אהב הפקיד אהבת נפשו.  ידיד נאמן היה הפקיד למרדכי ויהי לו חלק כן במשוש נפשו וכן בעצבת לבו.

 

==========

מלכה היתה האשה השניה למרדכי.  אותה לקח לו בשנת תרט"ז, בהיותו איש בן עשרים וחמש שנה.  כי אשתו הראשונה מתה עליו והיא היתה עקרה לא היה לה ולד.  ומלכה אשתו השניה כבת שש עשרה שנה בקחתו אותה לו לאשה, ותלד לו את גבריאל בנו בכורו עוד טרם מלאו לה שבע עשרה שנה.  ואף בעת אשר ילדה לו את אסתר בתו כמעט מלאו לה שמונה עשרה שנה.

מלכה, בת אברהם המלמד מרוסיא, היתה ההפך ממרדכי אישה כן במבנה גוה וכן בתכונת רוחה.  היא גם היתה יפת מראה וטובת תאר, אבל כל בדי עורה ויצורי גוה וכן כל רשמי פניה רכים וענוגים.  היא גם היא טובת שכל וטובת לבב, אבל רפת רוח, ולמראה פני כל אכר, הבא אל בית המלון וקרדומו בידו, תלבש חרדות ותירא מגשת אליו.  היא תרים עיניה אל אישה בהביטה אליו.  סמל תכנית הגבורה וההוד הוא בעיניה.  גם הוא יביט עליה כעל ילדה קטנה ונעימה.  ותהי אהבתו אותה כאהבתו את הילדים אשר ילדה לו.  ובכל זאת "אתתך גוצא גחין ולחיש לה".  מרדכי לא עשה דבר מבלי שאול את פי מלכה אשתו, אבל היא לא ידעה נפשה ויהי כמצחק בעיניה כי יבקש עצה מפיה.  "הלא הוא איש" אמרה מלכה תמיד בלבבה "ואנכי רק אשה, ומה בינת אשה?"

מרדכי הלך בדרכי אבותיו הישרים והתמימים וישמור לעשות את כל החקים והתורות והמצות.  ויהי לבו תמים עם אל ועם עמו נאמן הוא.  מרדכי לא העמיק חשוב ולא בקש חשבונות רבים ביראתו את אלהים ותם דרכיו, אף לא באהבתו את עמו בני אמונתו ואת אחיו ילידי הארץ.  הוא את עמו בני אמונתו אהב כאהבתו את בני משפחתו וגם לאחיו הרומנים רחש לבו אחוה וידידות, ובארץ מולדתו דבקה נפשו.  הוא בטוב לבבו קם על נדיבות ויתעורר לחמלה על כל עני נודד אשר עבר דרך בית מלונו, הוא הביאהו בית וישביעהו מטובו ויעניקהו גם מכספו כפי מסת נדבת ידו.  דעת לנבון נקל כי נתן היתרון לאחיו בני אמונתו.  הן הוא היהודי האחד בכל הכפר ובלעדו לא ימצאו היהודים העניים כל מאכל אשר יאכל.

לא לעתים רחוקות ישב הפקיד בבית מרדכי, באחת הפנות, ובשתותו כוס יין או בשעשעו את הנער גבריאל על ברכיו התבונן אל בעל המלון בתתו לחם ויין לאורחיו העניים בלא כסף ובלא מחיר.  עור פני היהודי קרן, גם יאיר פנים לאוכלי לחמו, ובנדבת רוחו יאיץ בם כי יאכלו לשׂבַע ולא ישאירו שריד לאכלם.  ראה הפקיד כי גם מלכה אשת מרדכי עוזרת על יד בעלה להשביע את העניים רצון; ראה כי הנער גבריאל ירוץ לקראת כל אורח זר ויושט לו את ידו הרכה "לשלום" כמעט דרכה רגלו על מפתן הבית והנער לא ידעהו מתמול שלשום בלתי אם כי יהודי הוא; ראה כי עת תערוך מלכה להאורחים שלחן תחזיק אסתר הילדה הקטנה בכנף בגד אמה ולבה ירון לעמתם.  היא מתרפקת על אמה ומסתרת את פניה "אל תחת הסינר" בהביטם המה אליה, אבל רגע רגע תתגנב להתבונן מסתר חביון עזה על "דודיה" וכבוד אלהים חופף על עפעפי הילדה הנעימה בראותה שחוק שפתם; ראה הפקיד – וישם את הליכות ביתו לנגד עיניו, ויערוך מערכה מול מערכה את עַנְוַת בעלת המלון לעמת גבהות לבב אשתו וקשי ערפה, את הליכות היהודיה עם עניים מרודים לעמת העינים הרמות ולשון התהפוכות אשר תַראה אשתו האצילה לבני דלת העם, את שמחת האבות הישרים והתמימים בהדבק נפש בניהם "בדודיהם" הזרים אשר לא ידעום מתמול שלשום, ויהי מספרם כארבה לרוב, לְעֻמַּת חרון האף, אשר יבער באשתו על בנותיה בבוא אחיו עצמו ובשרו, היושב בסתר המדרגה, לפעמים אל ביתו, והילדות התמימות תנסינה לרוץ לקראתו ולקדם פניו כי דוד הוא; ראה הפקיד – ויקנא במרדכי קנאה תמה וברה על שלותו ואשרו.

 

==========

בכל זאת באו ימים אשר זה הפקיד הואיל לשנות במעט את טעמו לפני מרדכי ולא נשא פניו ממום, על כן יחזיק בדרכי אבותיו ולא יְזַכֶּה את ארחו להיות ככל העם, על כי ינזר מן היין אשר יגע בו אחד מבני עם הארץ, על כי לא ישנה את בגדיו הארוכים, על כי לא ישלח את גבריאל בנו אל בית הספר ללמוד לשון ודעת.

אף, שומו שמים!  הן מרדכי ספח אל ביתו מלמד יהודי "פרא אדם" אשר "בשפת עגלונים" יורה את גבריאל ואת אסתר תורה וספר.

פקיד יקר!  אי זה הדרך צלחה עליך פתאום הרוח ותהי מטיף להשכלה?!

הימים ההם ימי בכורי השנאה החדשה לישראל בארץ רומניה.  בשנת ה' תרי"ט התאחדו שתי הארצות מאָלדוי וואלאכיא תחת ממשלת הנסיך אלכסנדר קוזא.  ויהי האיש מ. קוגולניטשנו נשיא בית המחוקקים.  הנסיך קוזא היה איש הפכפך בדרכיו ויחלף את שריו ויועציו עשרים מונים.  בכל זאת שמר בריתו לקוגולניטשנו כי מצאהו נאמן לפניו, גם דגול הוא מכל בני גילו היודעים בינה לעתים והליכות הממשלה בארץ ההיא.

לב הנסיך קוזא וכן גם לב קוגולניטשנו טובים היו על היהודים ואת שלומם וטובתם דרשו.  אולם אך זאת רעה חולה כי רבים מהעומדים בראש העם יביטו עליו מֵרוּם גבהם ויראו רק אפס קצהו, רק את תארו מחוץ, רק את הקסם או הכתם אשר עליו או אשר הדביקו בו זרים והוא לא ידע, אבל את כבודו פנימה, את לבב העם ומחסוריו לא ידעו.  כי על כן גם בטוב לבבם וברב חסדם ימצאו לפעמים תנואות ויחפאו עליו בשגגה ובבלי דעת דברים אשר לא כן; כי על כן יראו לפעמים צל עונות כעונות ועל כן יחטיאו את מטרתם.

מ. קוגולניטשנו למד בינה-לעתים בעיר פריז וידע את רֻבֵּי היהודים היושבים בארץ צרפת כי "אנשי המעלה" המה, כי אזרחים נאמנים המה לארץ מולדתם וכי שנו את שמותם ואת בגדיהם ואת לשונם.  ובכן היו יהודי צרפת לקוגולניטשנו למופת.  ויהי כל ישעו וכל חפצו להפוך ביום אחד את לבב כל המון בני ישראל ולשנות את תארם ואת דרכם.  "על היהודים החובה", היתה ראשית דברו בשנת תר"כ, "להסיר את בגדי הקדם אשר המה לובשים, לשלוח את כל בניהם אל בתי הספר אשר לממשלה למען ילמדו דעה בינה והשכל; עליהם החובה להתקדש ימים רבים עד כי יטהרו לפנינו ויהיו נכונים לקבל את משפט האזרחים."

אמנם מה נכבד היום בהגלות נגלות כבוד הצדקה ואור המשפט אל גוי ממשך וממורט, אל עם ישראל הבזוי והשסוי!  אבל לוא ידע המחוקק את לבב העם, לוא ידע את מרדכי היהודי בעל המלון, כי גם מתחת לבגדי הקדם יתחבא לב טהור מלא אהבה לארץ מולדתו; לוא ידע כי דתי היהודים ודתי המלכות נשתוו, כי הראשונים אינם נוגעים באחרונים אף כמלא השערה אם רק ישובו המחוקקים עד צדק משפט; לוא חשב לדעת כי לא ביום אחד ישליך עם כלו את מורשת אבותיו אחרי גוו ככלי אין חפץ בו, כי לא ברגע קטן יקיא גוי בא בימים את החלב שינק משדי אמו להכניס תחתיו חמאה זרה, חמאה של השכלת עמים צעירים ממנו, כי עם כלו לא ישנה פתאום את הגיוני לבבו, חזון רוחו והלך נפשו, סדרי חייו והלכות ביתו על פי מצוה או גזרה שתצא מלפני אחד השליטים; לוא נתן אל לבו כי כאשר לא יולד גוי שלם פעם אחת בכל הליכותיו ומדותיו, כי כאשר עד עתה פשט צורה ולבש צורה לרוח העת והמקרים והמעשים והמסבות אשר פעלו עליו, כן רק ביד מקרים אחרים ומעשים אחרים ומסבות אחרות לפעול על לבבו לאט לאט ולשנותו על פיהם; לוא חשב לדעת כי גם יהודי צרפת לא היו בראשונה את אשר המה עתה, כי בראשונה נתנה הממשלה להם חקה אחת ומשפט אחד עם כל אזרחי הארץ ואחרי כן שנו המה על יד על יד את דרכם על פי החפץ אשר מצאו בחקים ומשפטים האלה; לוא חשב לדעת את כל זאת כי עתה נתן ליהודים משפטי האזרחים מבלי כל שאלה רק יען כי אנשים המה ככל ילידי הארץ, יען כי יתנו חלקם במסים וארנוניות ומוציאים את מבחר בניהם להורג בעד ארץ מולדתם.  על כן גם חלק ונחלה להם בארצם וממשלתם.  אמנם כן!  אחרי אשר כבר נתן להם חקים טובים ומשפטים יחיו בהם, אחרי אשר פתח להם את אוצר החיים, אחרי אשר פתח את כל בתי הספר לפניהם, אחרי אשר חשבם לבני הארץ היה לו לתת למו את עצתו הנאמנה, כעצת האב הדואג לבניו, כי יבאו ללמוד חכמה ויתאמצו לדעת מצוא חפץ בחיים.  הן אם נביא חשבון כל המבקרים בבתי הספר ובתי המדרש למדעים נראה לדעת כי כרֻבָּם כן לא ילמדו את הדעת רק למען הדעת, כי גם חפץ אחר יְחַייֵם, כי גם מטרתם לנגד עיניהם לעלות בדעתם וחכמתם אל גרם המעלות ולהציב למו יד בחיים.  ובכן איך נגיד לעם היושב בארץ אשר משפטו עוד נגזל לעין השמש; איך נגיד לו: הסר מעליך את כל חפציך, חדל לך ממסחרך ומשלח ידך, ולך בוא אל בתי הספר לבלות את ימיך בדעת שפות רומא ויון, בדעת חשבון תקופות ומזלות, בדעת קרוא בשמות כל אבן דומם וכל רגבי עפר וכל עוף השמים ובהמות שדי וחיתו יער למיניהם, בדעת המשפטים או חקי הצבא ותחבולות מלחמה?  האם ילמוד איש דעת רק – לדעת את מכאובו?  האם ילמוד דעת כל עוד ידע כי חכמתו בזויה ודעתו כאין וכאפס נחשבה לו, כי בתי הפקודות סגורים לפניו על מסגר, כי לפתח בתי הספר רובץ כרוב משלש וקורא אליו בקול: לא תעלה במעלות על כס המורים!  כי בחיל הצבא יעפיל לעלות עד למעלת שר עשרה ולא יוסיף?

ובכל זאת דבר יצא מפי קוגולניטשנו כי אל היהודים החובה ללמוד דעת ולשנות את דרכי חיים.  ואמנם רבים מהיהודים שמעו בקולו ויחליפו את שמלותיהם לכבוד היום הגדול, לכבוד אור החפש המתעתד לְהִבָּקֵעַ בעת שיעלה רצון מלפני הממשלה.  גם רבים מן הצעירים שנו את דרכם וקרא זה אל זה ואמר: ביתה הספר לכו ונלכה, אל דרך גויי הארץ נלמוד ונהיה כמוהם!"

אולם הפקידים אשר כל דברי קוגולניטשאנו היו להם כדבר אלהים, המה לא אמרו הון.  גם ששו כי מצאו תואנה להתגולל על היהודים.  ויהי פתגמם כל היום גם אל היהודים מבני הדור הישן הנחשלים אחרי הדור החדש: "למדו גם אתם דעת, שלחו את בניכם אל בתי הספר ולא תהיו בוגדים בעם אשר אתם יושבים בתוכו."

אף הפקיד אשר על הכפר בצרת, אף הפקיד אשר ידע את מרדכי היהודי ולבו לא מלאו ללכת עמו קרי, אף, הוא החל פתאם להאיץ במרדכי כי "ייטיב דרכו" וכי ישלח את גבריאל בנו אל בית הספר ללמוד דעת.

בתחלה שחק מרדכי מטוב לבבו על עצת הפקיד ויאמר: "אך התולים עמך ולצון תחמוד לך, אדוני.  הן כבר זקנתי ואנכי לא אסור מדרכי אבותי.  גם גבריאל בני הוא כהיום הזה נער בן שש שנים והוא ילמוד תורה גם כתוב עברית ושפת הארץ, והוא ילמוד דעת להלוך נגד יושבי הכפר החיים עמו.  כי אותו אנחיל את בית מלוני.  ולמי כל חמדתי אם לא לבני אשר יהיה אחרי?".

 

==========

"השמעת מלכה?", פנה מרדכי פעם אל אשתו בשחוק שפתים, "אדוננו הפקיד ייעצני לשנות את דרכי וללבוש בגדים כאחד מחורי הארץ.  התאהביני, אשתי יקרתי, אם אחדש נעורי ואהי כאחד המתיפים?  את פאות ראשי אסיר מעלי, בגדים קצרים אלבש, אקצר בעליונים ואאריך בתחתונים, אשים כלי מחזה על עיני, גם איטיב את שפמי, וכבודי יהי חדש עמדי"...

מלכה שחקה שחוק גדול, ותט את ראשה אליו, כילדה המתרפקת על אביה, כטוב לבו עליו, והוא ימשכנה אהבים ויבחר מהתלות לבעבור הרעימה כמעט.

"גם אַת מלכה, יקרתי, תטיבי דרכך כאחת מנשות האצילים, תטיבי מקלעות שער ראשך, תקרעי בפוך עיניך, תתני חכליל על לחייך, תשימי מצנפת רבת-הנוצה על ראשך וצעיף מעשה שבכה על פניך.  ואז יחדו נצא במחול, נפזז ונכרכר שלובי זרוע ונטיב את לבנו..."

ויהי כדבר מרדכי את דבריו האחרונים ויושט את זרועו לימין אשתו וכמו יבקשנה כי תנסה עתה לצאת עמו במחולות.  ומלכה הוסיפה לשחוק מטוב לבבה, וגם הפקיד לא יכול להתאפק משחוק בראותו את שעשועי התמימים.

"אדוננו הפקיד הגיד לי", הוסיף מרדכי, "כי מאת הממשלה היתה שוּמה לשלוח את כל הנערים אל בתי הספר, וגבריאל בננו יהי לרופא, לעורך דין לשופט או לשר מפקד צבא מלחמה, לפניו נכרע ברך ולמראהו נסיר את המגבעת..."

אולם הפעם גלה פתאום כל שחוק מבעלת בית המלון, בת אברהם המלמד מרוסיא, ובפנים נזעמים השמיעה את דבריה בתור שאלה: "האמנם?  לא השחוק הוא!..."

"האמנם", הוסיפה אחרי רגעים אחדים בכבד שפתים, "האמנם כי "גזרת שמד" יצאה מלפני הממשלה על היהודים?...  לא דבר נקל הוא...  אולי נברח מזה ונבואה אל ארץ אחרת במקום לא תבואנו יד הממשלה..."

מרדכי השתומם לדבריה.  הן מעודו לא שמע דברים זרים כאלה.  גם זאת הפעם הראשונה כי אשתו תחדל שחוק ותביע הגות לבבה.

"את האמת אגיד", השפילה מלכה קולה, "כי לבי יחיל מאד בקרבי.  הלא העתים שנו ומי יודע מה תהי אחרית היהודים בארץ הזאת.  גזרות מתחדשות לבקרים..."

"הלא רק התולים עמדי", השיב מרדכי אמריו לה במבוכה.  כמו היה כל חפצו להשקיט את המית לבב "הילדה הפותה" ולהרגיע את רוחה הנפעמה על לא דבר.  והנה גם בלבבו בא רגז לא ידע שחרו, ודבריו לעו.

"גם הפקיד הוא ידידנו", התמלטו מבלי משים עוד דברים אחדים מבין פתחי פיו, "באלהים בטחנו ולא נירא אדם".

"אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה", שבה מלכה על פתגמה ותחריש.

 

==========

עברו שנות מספר וכמעט היה את לבב שרי הממשלה להקים את דבריהם ולתת ליהודים ילידי הארץ משפטי האזרחים, והנה שנת 1866 באה, שנת המהפכה, שנת המהומה והמבוסה לישראל יושב ארץ רומניה.

ויהי הפעם כשמוע מרדכי את ענות אחיו היהודים בערים ובכפרים, כי חבר מרצחים ושודדים בצהרים פשטו עליהם בכל מושבותם ויכום שוק על ירך, גם גזלו חמסו הונם ורכושם בשבתם בטח עמהם; אז התחמץ לבב התמים ומעיו המו לאחיו האמללים הנרדפים על צואר, גם נפשו ירעה לו על הרומנים כי שובבו משובה נצחת לרדוף את אחיהם היהודים.

לנפשו לא ירא מרדכי אז מפני חמת המציק.  כי שטף המים הזדונים אליו לא הגיע.  הפקיד היה מגן וסתרה לו.  גם תושבי הכפר חשבוהו ולבם לא מלאם לעשות לו רעה קטנה או גדולה.  בכל זאת נלאה מרדכי כלכל ויתאונן רע באזני הפקיד על החמס והשוד אשר יעשו בני עולה ביהודים.  אולם הפקיד הגיד לו לא בסתר כי היהודים אשמים בעשותם מעשיהם זרים מעשיהם, כי מחזיקים המה בכל ישן נושן, כי מונעים את בניהם מן ההגיון, ודעת דרכי ההשׂכלה לא יחפצון.

"והרומנים?", שאל עתה מרדכי בתם לבבו,  "האם סרו המה כלם ממשובתם, האם ילמדו המה כלם את בניהם דעת?"

הפקיד נבוך.  כי שאלה תמה כזאת לא עלתה עד עתה על לבו, ולא היו בפיו תוכחות.

"אבל", ענהו אחרי רגעים אחדים, "שמעתי אומרים כי היהודים נואלו להגיש עצומותיהם אל בני חברת "כל ישראל חברים" אשר בפריז בירת צרפת.  גם אל אחיהם אשר בממלכת אנגליה שלחו דבריהם, ועל ידם הבאישו את ריחנו בעיני ממלכות אירופא."

"אמנם", הוסיף הפקיד, "לוא למדו היהודים דעת כי עתה לא עשו נבלה כזאת ולא פשעו בארץ מולדתם, גם לא הביאו על נפשם רעה."

הכרת פני מרדכי הישר באדם ענתה כי מענה הפקיד לא הרגיע את רוחו.  הן בכל זאת נפשו אבלה על התלאה אַשר תמצא את היהודים ועל הרומנים כי השחיתו את דרכם.  תשובות מתשובות שונות רחפו על שפתיו, אבל גם מבוכתו היתה עתה.  הן גם לו היטב חרה על היהודים האמללים כי פנו בצעקתם אל מליצי ארצות אחרות לתת את שם ארץ מולדתם לשמצה ולגדופים ולא בחרו למו דרך ישרה לפנות אל שרי הממשלה אשר "למשפט ישורו" בעיר בוקרסט הבירה.

"ערפם גיד ברזל, טח מהשכיל לבותם ואזנם כבדה משמוע בקול דורשי שלומם וטובתם", התמרמר הפקיד כמו לנפשו, "ובוגדים באדם יוסיפו, יחנכו גם את בניהם על פי דרכם הנתעבה, על כן ירד חמסם על קדקדם ויספו מבלי הדעת."

ומרדכי שמע את דברי הפקיד אבל שמר מחסום למו פיהו ולא השיבהו דבר, החשה התאַפק וכאבו נעכר.

 

==========

"ידעתי כי הפקיד נתעה בשוא", אמר מרדכי בלבו בשבתו בדד, "שגגה היא מלפניו כי ישים אשם נפש האמללים.  אמנם גם המה התעו אשר עשו להבאיש את ריח הממשלה הרוממה בעיני זרים.  אבל הלא המה עשו זאת בשגגה ובבלי דעת.  לב הותל הטה עקלקלותם, כי בא כשואה פחדם...  אך מה מני יהלוך אם אשלח את גבריאל בני עירה יאסי "ללמוד דעת"?  ילמדו הנערים את אשר ילמדו...  אולי באמת אך בזאת חפצים שרי הממשלה.  נפיק אנחנו רצון מהם והמה כל חפצינו ישלימו.  הלא שרים למשפט ישורו ושלומנו וטובתנו המה דורשים..."

 

==========

כמוצא שלל רב שש הפקיד על מרדכי, בשמעו ביום המחרת מפיהו כי נכון הדבר מאתו למלא עצת הממשלה, וממהר הוא לעשותו בשלחו את גבריאל עירה יאסי.  הן איש טוב לבב היה הפקיד, ובאמנה רק את שלום היהודי וטובתו הוא דרש.  גם את גבריאל הנער אהב ויאמצהו כבן לו.  הוא בכל לבבו ובכל נפשו חפץ כי מרדכי היהודי יט מדרך אחיו בני אמונתו ולא יהי גם הוא וגם בנו לבוגדים בארץ מולדתם.

צוו נא על הפקיד הזה ויגד על דברתו כי יודע הוא דרכי היהודים והליכותיהם.  הוא כפתי תמים האמין לכל הגה היוצא מפי השרים היושבים ראשונה בממשלת ארץ מולדתו.  דבר יצא מפי קוגולניטשנו כי אל היהודים החובה ללמוד דעת, אם כן הלא השכיל ברוב חכמתו כי בוערים באדם המה.  המה לא אבו כלם שמוע בקולו, אם כן עם קשה ערף הם ובוגדים בארצם וממשלתם.  "הלא על זאת יעידון ויגידון מעשיהם הנוראים כי בבוא עליהם השוד והשבר צעקו אל אויבינו לעזרה ויעטו על ממשלתם כלמות ונאצות".

"ואת אסתר הילדה הנעימה", קרא הפקיד בששון לבו, "תשלח יום יום אל ביתי לשמוע לקח חנם אין כסף מפי המורה לבנותי."

 

==========

אמנם גם שניהם שכחו כמעט רגע כי יעצו עצה ואת פי נשותיהם טרם שאלו.  מלכה אשת מרדכי בת רוסיא היא, ובנעוריה בית אביה לבשה חרדות בשמעה מפי זקנים אגדות זרות ומרגיזות כל לבב על דבר ילדי העברים "שנשבו לבין הנכרים..." על כן תפחד כל היום מפני "גזרת שמד".  ואשת הפקיד היא בת אצילים.  אותה תחזיק שַׁמָה, תאחז פלצות לשמועה כי ילדה עבריה בת הזשידאן בעל המלון תרמוס חצרות קדשה, תבוא ביתה לשמוע לקח ולהתהלך את בנותיה, המקֻדשׁות מרחם להטות גרון ולשאת ראש גא גא מאד, להגדיל פה ועקב על כל דל משפחות.

ויהי עד כה ועד כה ותבא השמועה על דבר האסון הנורא אשר קרה את אברהם המלמד מרוסיא, אבי מלכה, ותרב המהומה והמבוכה בבית מרדכי.  מלכה היתה שוממה, והיא נאנחה כל היום כמו לנפשה: "אולי נברח מזה ונבואה אל ארץ אחרת במקום לא תבואנו יד הממשלה" ומרדכי גם הוא כהלום רעם.  הרעה נגעה עד נפשו ולא יכול מצוא בפיו דברים נחומים לאשתו האמללה.  אולם כמעט פתח את פיהו להשכילה דעת כי הנעשה אין להשיב והיא עתה שוא תפחד פחד לא היה פחד, והנה היא תניע במו ראשה ותשיב בשפל קולה: "אין כל פחד לנגד עיני, אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה."

אכן מרדכי הבין הפעם אל המרירות אשר בתשובת פי אשתו, ויתעצב מאד אל לבו.  ויצר לו כי יַחֵלּ דברו אל הפקיד על אדות גבריאל בנו.  הן איככה יוכל וראה בדאבון לבב אשתו, איככה יוכל ויוסיף יגון על שבר רוחה בשמעה כי הואיל הלוך אחרי צו אשר כגזרת שמד הוא בעיניה והיא תַמֵר על בנה כהמר על אבדן כלי חמדתה?

אולם לא ארכו הימים וגם מלכה האשה הטובה ראתה ללבב אישה כי איננו כתמול שלשום, כי תוגה חרישית תנוסס בו והוא סר וזעף.  ותשב להתרפק עליו ותתאַמץ להסתיר יגונה בחבה ולהצהיל פנים לו.

"נפשי תאבל על אמך האמללה כי בודדה היא", אמר מרדכי לעת מצוא אל אשתו, "עדי בשחק כי אדיר כל חפצי לכלכל את שיבתה ולהמתיק לה את מרורות חייה, אבל בעד כל כפר לא תאבה ולא תאות לבוא אלינו הכפרה ולבלות את ימי זקנתה בחברתנו..."

"אמנם אנכי כבר דאגתי לה", נאנח מרדכי בשברון מתנים, "בהיותי אתמול בעיר יאסי שכרתי לה מעון.  גם הבטחתיה כי כל יהבה ומחסורה עלי ובקשתיה כי לא תחסר את נפשה מטובה.  אבל לבי עלי דוי כי תשב בודדה ואירא פן חלילה תתגבר עליה עצבת לבבה..."

מלכה התבוננה אליו בעינים חודרות קרב ולב עמוק, פניה חורו, וקולה מלא חלחלה בהורידה לארץ ראשה ותשח אמרתה לאמר:

"האין בפיך עצה?"

"אבדה כל עצה ממני!", התאונן מרדכי בנפש מרה ויבליע את דבריו בין שניו.

שקט ודממה נוראים רגע קטן על כל סביבם.  שניהם נאלמו דומיה בלי נשמעה גם נשמת רוח אפם.

"אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה", פתחה מלכה שפתיה עם אישה אבל...  ידעתי כי נפשך קשורה בבית מלונך...  הן לא לעצת אשה פתיה כמוני ייחל איש חכם ונבון כמוך...  אך אולי נשלח את גבריאל בננו עירה יאסי...  אמי האמללה תאהבהו אהבת נפשה.  הוא יהי נחמתה בעניה והיא תנצרהו כבבת עינה, היא תעיר עליו..."

ובדברה את דבריה האחרונים כוננה מבטיה כחצים שנונים אל אישה.  וינע לבבה כנוע גלגל המכונה על אפניו בראותה כי פניו נהרו כמעט רגע.

"אם גם אַת בזאת חפצת", השפיל מרדכי קולו במבוכה גלויה, "הבה!  יצליח אלהים את דרך הנער והיה חסן ישועות לארצו ולעמו."

"אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה", הפתגם השגור תמיד בפי מלכה, הוא רחף גם עתה על דל שפתיה.  אבל רוחה קצרה מכאב לב.  מפיה נעתקו מלים, ובלי אמר ודברים עשתה בחפץ כפיה להכין לנער צדה לדרך ולערוך את כל חפציו מחוט ועד שרוך נעל, הכל על מקומו יבא במלתחה, דבר לא נעדר.

גם מרדכי נלוה אל הנער להביאו העירה.  בהיות המסע נכון אז אמצה מלכה את הנער אל לבה בכל מאמצי כחה, אולם – לא נשקתהו מנשיקות פיה.

ויהי כי החלו אפני העגלה לנוע ותעמוד מלכה לפתח הבית הכן כנציב שיש, ותבט אחרי הנוסעים, מבלי הנד עפעף, עד אם נעלמו מעיניה.  והנה פתאום בא רעד בעצמיה ותחרד אל הבית ותחבק את אסתר בתה בכל עז ותמטר עליה עתרת נשיקות, ותורד כנחל דמעה.

"האף אין זאת בתי יקרתי?", נאנחה מלכה תמרורים, "אַתְ לא תעזביני ולא תפרדי ממני עד עולם."

והילדה ילדה כבת תשע שנים, היא הביטה באמה בתמהון וגם עיניה זלגו דמעה, מבלי דעת על מה אמה תעורר בכי.

"הלא גבריאל אחי ישוב אלינו יחד עם אבינו היקר", נחמתה אסתר בקול בוכים.

"הנער ישוב אלינו.  הוא לא ירחיק לכת, לא ירחיק דרכיו מדרכי אבותיו.  נפת תטופנה שפתותיך, בתי יקרתי!", ותחבק מלכה עוד הפעם את בתה ותנשקנה בכל פה.

"הנער יהי בבית אמי ימים רבים", שבה מלכה ותאמר, "אמי תאהבהו, היא תשמור עליו..."

"הגם אותי תשלחי, אמי יקרתי, עירה יאסי לחיות בבית האם הזקנה ימים אחדים?", הצהילה הילדה פניה אל אמה ותשם נשיקה בוערה כאש פלדות כחותם על לחייה, "הלא גם אותי תאהב אמי זקנתי כאהבתה את גבריאל ואף אנכי אֲהֵבָה אהבת נפשי."

"הנער נער הוא", הֲשִׁיבַתָה האם במבוכה מסתרת, אליו החובה...  להיות בעיר יאסי...  אבל אַתְ ילדה, את תשארי בביתי...  בכל זאת אם תישרי לכת, אם בקולי תשמעי ולא תסורי מדברי ימין או שמאל, אשלח גם אותך לפעמים..."

"הלא אנכי שומעת בקול אמי יקרתי ואסע עירה יאסי!", הצהילה הילדה קולה ותרקד כאילה במשוש לבה ותשק את אמה פעמים אין מספר ותרץ להגיד את שמחת לבה אל השפחה הזקנה אשר בבית.

 

==========

כשוב מרדכי הביתה וימצא את אשתו והיא צופיה הליכות הבית.  ידיה מלאות עבודה, לא תנוח ולא תשקוט אף רגע.  מרדכי התבונן בפניה וירא כי חמרמרו מבכי.  אבל היא לא שאלתהו לא לשלום אמה ולא לשלום הנער כי אם הוסיפה לעשות מעשיה ביד חרוצים יתר הרבה מלפנים.  וגם הוא החריש.  וכמו היתה דומיתה קדושה לו ולא נועז לפתוח שפתיה עמה ולהפריענה מעבודתה.

"אכן לא ילדה פותה היא" המו שפתי מרדכי בהתהלכו לבדו על פני הככר אשר לפני בית המלון "הנה נא ידעתי.  היא טובת שכל אבל ילדות היתה בה ולבה יהגה אימה.  היא תחרד לכל עלה נדף ואת צל ההרים תראה כהרים...  אכן לא הִשָׁה אלוה חכמה ורגשות לבב אבל היא תתחכם הרבה ואת הגות לבבי לא תבין..."

מרדכי!  שים נא ידך על לבך.  הן אתה תתחכם הרבה כי תֵשֶׁל נפשך, הן גם לבבך לא יוכל השקט, גם אתה לא תדע שָׁלֵו, גם נפשך זנחה משלום, גם אתה תירא רע, תראה מגור מסביב ולא תדע מאין תפתח הרעה.

 

==========

עברה שנה.

"עתה ידעתי כי איש אתה!" קרא הפקיד בשאון עליזים ויתופף באחוה על שכם מרדכי היהודי "עתה ידעתי כי לבבך שלם עם ארץ מולדתך, כי דגול אתה מרבבות אחיך.  הנה גבריאל הוא נער רב הכשרון.  כל מוריו הגידו תהלתו בתעודתם אשר נתנו לו.  הנער הזה יהי לך לצבי ולגאון."

ומרדכי התבונן בו בדומיה.  עיניו כמו קמו, כי תפוש הוא ברוב שרעפיו.

"גם אשתי ששה אל הנער בהביאי אותו היום אל ביתי" הוסיף הפקיד מבלי התבונן אל מרדכי.  "גם בעיניה מצא חן ושכל טוב.  כי יפה תאר ויפה מראה הוא וחכמתו רבה מאד.  שפתנו אתו והוא יודע לדבר צחות ולבחור לשון ערומים כאיש בא בימים.  אשתי קרבתהו כמו בן נדיבים ושועי ארץ, ותתן את בנותי הילדות להשתעשע בחברתו.  וגם נפשות הילדות דבקו בו וכאת אח תתהלכנה אתו...  אבל הלא הבטחתני כי תשלח גם את אסתר בתך, הילדה הנעימה, לשמוע לקח מפי המורה לבנותי, ומדוע לא תקים דבריך?...  גם אשתי הופיעה היום על עצתי."

הבטחתי ואקימה!", ענה מרדכי במבוכה.

 

==========

סופיא אשת הפקיד ששה אל גבריאל הנער העברי.  סופיא הופיעה על עצת בעלה כי ילדה עבריה בת הזשידאן בעל המלון תבוא יום יום ביתה ותשמע לקח יחד עם בנותיה.

אמנם לא דובר שקרים הוא הפקיד ויכזב.  אם לא תאמינו כי לא תדעו חקר ללבב אם-הבנות, שאלו ליודע חכמת הנפש ויגידו לכם כי בטרם תדע הבת קרוא אבי ואמי לא ידע לבב אמה שָׁלֵו.  תדאג לה, תחזה לה חזיונות, תבנה בשמים מעלותיה, תנעץ קנה בתהום נפשה, תעלה עליו שרטון ותבנה עליו כרך גדול שּׁברומי.  אחר כל נער אשר רוח נוססה בו תדרוש ולפניה תדוץ התקוה בשלל צבעיה.  אף תתהפך מסבות בתחבלותיה להשכיח את כל משפט והגיון, בחלום לבבה לישר לפניה הדורים...

או אולי תצפון סופיא סוד בלבבה, אולי תעמיק לסתיר עצת און...  הן היא תטור איבה למרדכי היהודי, ועברתה שמורה לו מאז.  כי חָטָא לכבודה חטאה לא תוכל כל אשה כַּפְּרָה...  אולי...  הן היא לפתע פתאום שנתה את דרכה...

"גם, שמעו והשתוממו!  מלכה אשת מרדכי, מלכה בת המלמד מרוסיא, מלכה הממאנת להתנחם על גבריאל הנער כי "יתערב בגוים", מלכה אשר מיום עזב הנער את ביתה התנפלה בכל עזוז אהבתה על אסתר בתה.  כי בה תשים כל מעיניה, היא שיחה והגיגה כל היום, ממנה לא תגרע עין ולב, באהבתה תשגה תמיד; גם מלכה לא תעצור את אסתר הנערה מלכת אל בית הפקיד ולא תפריענה משמוע לקח בחכמות זרות.  הן אסתר היא נערה, והנערה תלמוד את אשר תלמוד, כי אם כה ואם כה לא תהיה "רב".

דעת לנבון נקל כי מלכה לא חדלה יום יום מהאצל גם מרוחה על בתה חמדת נפשה.  מלבד אשר למדתה יראת שדי, ותספר באזניה את כל אשר שמעה בנעוריה בית אביה, ותקרא לפניה את ה"צאינה וראינה" ואת ה"נחלת צבי" ואת ה"תם וישר" מדי שבת בשבתו, הנה גלתה לפניה גם את כל לבבה.  וכאשר גדלה הנערה ותגדל גם חכמתה, כן חשבתה אמה כאחות לה, ולא כסתה ממנה דבר מכל הגיוני לבבה וחזיוני רוחה והליכות נפשה.  וגם אסתר היתה כאחות וכבת לאמה גם יחד.

בת מקשיבה היתה אסתר, ויהי כל הגה היוצא מפי אמה קדוש לה מכל קדש, ויהי משוש דרכה להרנין את לבבה ולהשיב נפשה.  היא חוננה בלשון למודים ותדע להמתיק את כל דבריה בפיה.  ובלילות החרף הארוכים, בהיות מרדכי בחדר המשקים וידבר וישוחח את האכרים תושבי הכפר או את האורחים הנוטים ללון, אז ישבה אסתר לפני מלכה אמה בחדר המטות ותספר באזניה מכל אשר קראה בספרים ואשר שמעה מפי המורה בבית הפקיד.  ומלכה הקשיבה רב קשב לכל מוצא שפתיה, אף אם לא לעתים רחוקות היו כל דבריה לה כספר החתום ולא הבינה לשכל מליה.

ברבות הימים נוכחה אסתר לדעת כי אמה תמצא חפץ ב"ספורי מעשיות" ותבקש את המורה כי יתן לה ספורים למקרא.  אבל המורה גער בה.  כי חלילה לה מקרוא ספורים והיא עודנה נערה צעירה לימים.

 

==========

המורה היה אשכנזי בא בימים.  ואלה תולדות בואו ארצה רומניה: מנעוריו היה לו הכשרון ללמוד לשונות בני קדם, והוא ישב כלוא בחדרו כל היום ויהגה בשום לבב לדעת כל שפה בכלליה ופרטיה ודקדוקיה.  ויהי הפעם וילך אחד העשירים אשר בארץ אשכנז למסעיו בארצות הקדם, וישת העשיר את ידו עליו וישאהו באניה היורדת על נהר הדאנוי עד לעיר גלץ, להיות לו לפה ולמליץ בארצות הזרות.  ויהי כבואם עירה גלץ וינפשו שמה ימים אחדים מעמל הדרך, בטרם ירדו הים באניה לבא מצרימה.  אולם בצאת המליץ לשוח ברחובות קריה, כי אדונו ישן, ויבא אל אחד המרתפים אשר מספרם רב בעיר ההיא.  שם ימצא כל איש לחם ויין, כל מאכל אשר יאכל וכל משקה משמח לבב אנוש, מעדני בשר ומטעמי חלב, חמאה וחריצי גבינה, תפינים ולביבות מרבכות בשמן, יין אדום ולבן, יין מתוק לחך ויין מר כלענה; שם ימצא כל היום אנשים מאנשים שונים המתגודדים אגודות אגודות ומרבים שאון, משמיעים נגינות שותי שכר, משחקים בקוביא, קוראים רגע רגע לריב ולמצה ולא לעתים רחוקות גם למהלומות; וכעבור עוד רגע והנה המה יושבים על מושבם ומצלצלים את כוסותיהם אחת אל אחת ומחבקים ומנשקים איש את אחיו ומטיילים חנגא לבהדי בעלת המשקים בריאת הבשר; שם ימצא בחדרים הנשענים על יד חדר האכל והמשתה...  אבל המליץ לא שם לב אל כל השאון וההמולה.  כי הוא מצא אוצר יקר ונחמד אשר השכיחהו תבל ומלאה.  הן בגשתו אל בעל המשקים לבקש ממנו כי ימכור לו מזמרת הארץ והנה בידו ספר עב אשר עָלָיו בלו מרב ימים והוא מתעתד לקרוע ממנו אחד העלים לצור בו גבינה.  המליץ ראה אותות שפת רומא ויבהל מאד, ויאחז בזרוע בעל המשקים להשליך מכפו טרף.  בעל המשקים נבהל גם הוא, כי חשבהו למשגע ויגער בו בזעף אף ובחמה שפוכה.  וכבר אמר לאחוז בציצת ראשו ולשום מקומו אחורי הדלת והמזוזה.

"לא לגזול את רכושך באתי".  הצטדק המליץ במבוכה נוראה "אבל הספר יקר ערך הוא וחלילה לך מהשחיתהו."

"ומה לך ולספרי?" קרא בעל המשקים "אנכי קניתיו בכסף מלא ובידי לעשות בו ככל הישר בעיני".

"אם כן נקבה עלי מחירו ואתנה ככל אשר תשית עלי".

"סלח נא אדוני" חנן פתאום בעל המשקים קולו ויעמד את פניו כמצחק "האמנם תדמה כי בער אנכי מאיש ולא בינת אדם לי?  האמנם תדמה כי באמת היה את לבבי לקרוע את הספר לקרעים?  אנכי עשיתי זאת בערמה לנסותך אם איש חכם אדוני.  גם אנכי ידעתי את חין ערך האוצר היקר אשר בידי.  הנה זה אתמול היה בביתי אחד השרים ויאמר לתת לי חמשים פרנק ואנכי לא נרציתי לו בלתי אם יתן שמונים, וגם הבטיח כי עוד בא יבא לקנותו.  אבל אנכי אחכם ממנו.  כי עתה, אחרי אשר עזב את ביתי, אנחם גם אני אל לבי ושלם ישלם כסף ענושים עשרים פרנק.  כי אם יחסר אגורה אחת ממאה לא אקח.  ואם גם הפעם יעמוד על המקח ויחפוץ להתחכם עלי ולעזוב את ביתי אז יוסיף ויוסיף לשלם כסף ענושים בעד כל מלה ומלה".

הכרת פני המליץ ענתה בו כי נבוך הוא מאד ולא ידע שית עצות בנפשו.

"את האמת אגיד" השפיל המליץ קולו "כי לא איש אוצרות אנכי ואין ידי משגת לשלם מחיר רב כזה בעד הספר, אף כי יקר הוא, אבל..."

"אבל אם אין יד אדוני משגת לקנותו" לא נתנהו בעל המשקים לכלות דבריו "ילך אדוני בשם ה' לדרכו, כי לא עת הרבות דברים לי.  הלא תראה אדוני כי העבודה רבה עלי בביתי".

ויפן אליו ערף ויהפך את הספר בידו פנים ואחור גם הפיח בו להסיר את האבק מעליו, ויטמנהו בארגזו, ויסגור את הארגז על מסגר, וינסה את המנעול פעמים מספר, כמו יחרד על המטמון ויירא פן יחרוג הארגז ממסגרותיו.

והמליץ עמד כעל גחלים בוערות ולבבו הולם פעם.

"אדבר נא עוד דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בי" הגיד במבוכה "אחת אשאל אותה אבקש כי תשאילהו לי ואשימה בביתך עיני עליו ואקרא בו כשעה חדא ואתן בשכרך חמשה פרנק".

רגעים אחדים הביט בו בעל המשקים, וכל רואה הכיר כי שחוק קל מרחף על שפתיו והוא יעצור בו בכל מאמצי כחו לכל יסכל ערמתו, ואחרי כן פתח את פיהו ויאמר בלשון רכה ומתק שפתים:

"הסכת נא ושמע אדוני.  רואה אנכי מדבריך כי חכם גדול אתה ואחשוב זאת לכבוד כי באת ביתי ומצאתי עת לקחת דברים עמך.  על כן מאשר יקרת אף נכבדת בעיני אפנה לך חדר אשר בו תשב לבדך באין מפריע, ותקרא מעל הספר כנפשך שבעך, רק כי תתן לי עשרה פרנק, ומאה תתן לי לערבון.  הלא תדע אדוני הלא תבין כי אחרי אשר תקרא בספרי מהחל ועד כלה אשיב לך את מאת הפרנקים.  וגם זאת אעשה לך כי אף אם תקרא בו ימים אחדים לא אוסיף על שכרי.  ואם יבא השר לקנותו מידי, אבקש סליחה ממנו ואגיד לו כי יבא אחרי ימים מספר".

ויהי כאשר פתח המליץ את כיסו לתת את מאת הכסף על יד בעל המשקים לערבון, וירא בעל המשקים כי הון לא מעט נמצא באמתחתו.  אז נהרו פניו ויקרא לאשתו בחן שפתים לאמר: "גשי נא אלי, יונתי, כי דבר נחוץ לי אליך".

ותגש היונה בצורת אשה שפלת קומה ובריאת בשר כפרה מריאה ותשאל בשפת רומניה לאמר: "מה שאלתך ומה בקשתך אישי יקירי?" ותרא את האדון המליץ ותשאל: "ומי הוא זה האדון הנכבד?"

בעל המשקים דבר אשכנזית ואשתו רומנית.

"האם שומע אדוני רומנית?", שאל בעל המשקים.

"לא!"

"הלא הגדתי, חכמת אדם תאיר פניו" העתיק בעל המשקים לפניו את דברי אשתו "גם אשתי הכירה כרגע כי איש חכם אתה אדוני.  אבטח ולא אפחד כי אדוני תלמוד על נקלה שפת רומניה אם אך תשב בארץ ימים אחדים.  הלא גם אנכי אשכנזי הנני ובבאי ארצה רומניה לא הבינותי אף מלה אחת בשפת הארץ ועתה יודע אנכי לדבר כן".

"גם אדוני אשכנזי אתה, אם כן תן לי ידך לשלום", קרא האדון המליץ בשמחה גלויה.

"כבר פנו את החדר לאדוני" באה האשה להגיד.

ויושט המליץ עוד הפעם את ידו לבעל המשקים באחוה ויצא מאת פניו.

"לאט לי לסכל הזה!", אמר בעל הבית אל אשתו בשפת רומניה "שמרי נא את הצפור לבל תמלט מן הפח בטרם נמרוט את נוצתה".

כעבור שעה והנה נשמע קול מתדפק על דלת החדר.

"יבא נא", קרא המליץ מבלי גרוע עין מן הספר.

הדלת נפתחה והנה עלמה רבת החן ולבושה הוד הופיעה בהדרה, וכל טוב הבית בידה: בקבוקי יין עד אין מספר וקערה מלאה תפינים וממתקים, פת לחם וספל חמאה וחריצי גבינה גם בשר צלי עשן וקרבים מְמֻלָאִים.  ואת הכל הקריבה לפניו על השלחן והיא התיצבה מרחוק לדעת במה יבחר האדון.

"סלח נא אדוני" בחרה העלמה מלים "פן אפריעך מעבודתך".

עתה הרים המליץ עיניו והוא מרעיד משתומם כי ראה פני העלמה "כראות פני מלאך ממרום", והוד קולה בא באזניו "כסוד שיח שרפי מעל", ויקד וישתחו ויניע ידיו וראשו, כי היתה מבוכתו.

"הנה הבאתי אל אדוני כל טוב הארץ, יבחר נא אדוני באשר יטעם לחכו."

"דברי נא אתי אשכנזית", התחנן המליץ, "כי רומנית אינני שומע."

"אדוני איננו שומע רומנית", הביעה היא אשכנזית בלעגי שפה, "ואנכי שמעתי לאמר על אדוני כי חכם גדול הוא מאין כמוהו".

"מאד ינעם לי לשמוע תהלתי מפי בת השמים!", היה את לבב המליץ להגיד ברגש.  אבל במבוכתו שכח את דבריו ולא העלם על דל שפתיו.

"ומי הגיד לך כזאת?", שאל בתם שפתים.

"אבי יקירי מלא פיהו תהלתך, ומי כאבי יקירי יודע חין ערך אנשים כאדוני?...  אבל מה הספר הזה אשר לפניך?"

העלמה הטתה את ראשה אל השלחן ותצנח מעל לכתפות המליץ להתבונן בספר, וכמו מבלי משים התרפקה עליו ולבבו פחד ורחב, ותגדל מבוכתו שבעתים.

"אדוני תהתל בי.  הלא אדוני קורא בספר כתוב רומנית" הגידה בחן שפתים.

"חלילה לי מהתל בך" הצטדק המליץ ויגמגם בלשונו "הספר לאביך הוא, והוא כתוב בשפת רומא.  רק כי אותות שפת ארצך שאולים המה משפת רומא."

"ואדוני יודע לקרוא שפת רומא!" השתוממה העלמה ותשרוק שפה "אמנם אדוני חכם גדול הוא, חכם מאין כמוהו.  הלא אבי יקירי יגיד תמיד כי רק ארץ מולדתו, ארץ אשכנז, היא מלאה חכמים אשר שמעם יצא בכל אפסי תבל...  אבל מדוע לא יטעם אדוני מאכל ומשקה?  הלא ירעב גם יצמא אדוני, האף אין זאת?"

זה עתה שם המליץ את לבו אל אשר לפניו.

"אבל למי כל אלה לפני?, שאל בתמהון.

"למי כל החמדה הזאת?  לאדוני!  הלא אדוני ירעב גם יצמא בשבתו כל היום "להגות בספר החכמה" ונחומי אבי יקירי נכמרו על האדון החכם פן תדבק לשונו לחכו.

ובטרם מצא עת להודות לה ולאביה על חסדם והיא כבר פתחה פי אחד הבקבוקים ותרק מיינו אל הכוס.

"יבחר נא אדוני באשר יטעם לחכו", שחקה בחן שפתים.

"אולי אוכל להרהיב בנפשי עז ולבקש מאת פני העלמה הכבודה כי תטעם גם היא מן היין ומכל מאכל" התחנן הנפעם.

"סלח נא אדוני פן אפריעך מעבודתך...", הניעה העלמה במו ראשה לקראתו, ותפן ותצא חיש מהר מן הבית.

"...  רבונו של עולם חלום חלמתי ואיני יודע מה הוא!", זעק לב המליץ בקרבו.

"סלח נא אדוני פן אפריעך מעבודתך!", נשמע הפעם קול בעל המשקים, בבואו החדרה וירא כי המליץ תפוש הוא ברב שרעפיו, "אבל הלא רואה אנכי כי מלאת את הכוס יין הטוב, ואדוני טרם טעמת ממנו."

"אנא אנא!", ענה במבוכה, "לא תפריעני במאומה...  האמנם כי אשכנזי אתה?"

"על ארץ מולדתי גאותי, עליה תפארתי, בכבודה אתימר כי היא מלאה גבורים וחכמים, כי אין בכל ארצות תבל מָשְׁלָה."

"אם כן תן לי את ידך לשלום ושב נא ממולי שבת אחים גם יחד!"

"סלח נא אדוני פן אפריעך מעבודתך!"

אבל הוא לא מהר לעזוב את הבית, כי אם אחרי אשר הפציר בו אחיו בן ארץ מולדתו הכין מושבו על הכסא ממול "בן הארץ המלאה חכמים".  גם בטרם רגע כבר היתה גם כוסו מלאה "יין הטוב".

"רואה אנכי", פתח בעל הבית את פיהו, "כי כל איש יותר שהוא חכם הוא שלומיאל.  הרק נא אדוני את כוסך אתי לכבוד ארץ מולדתנו".

"תחי ארץ אשכנז!  יחי הרמן הגבור המנצח!", קרא בעל הבית וירק את כוסו.

"יחיו כל חכמי ארצנו, חוקרי הלשונות הנודעים לשם ולתהלה בכל אפסי תבל!  יחי גם אדוני החכם!" הריק את כוסו השניה.

גם המליץ לא יכול עוד התאפק,וישת גם הוא לחיי בעל הבית בן ארץ מולדתו, וירק את כוסותיו אחת ואחת, אחת ושתים, אחת ושלש, אחת וארבע, אחת וחמש.  הן בעל הבית הראהו לדעת כי אחיו בן ארץ מולדתו הוא, כי כהרמן הגבור המנצח לכד את כל המבצרים אשר על פי הבקבוקים ויבקיע אליו את כל סוללות החמאה והגבינה, וכאחד החכמים חוקרי הלשונות נסה לבוא עד חקר לשון פר צלי עשן ולשון בן בקר רך וטוב.

"גם בתך אחי היא כלילת יופי, משוש כל רואיה.  כבת השמים נגלתה אלי!", קרא המליץ כטוב לבו ביין "נריק נא כוס גם לחייה!"

אבל בעל הבית היה פתאום כלא שומע וישאלהו לאמר:

"הגד נא אדוני אנה פניך מועדות, הבאת להתישב בארץ הזאת או כי תשוב אחרי ימים אחדים לארצנו?"

"לא זאת אף לא זאת, כי נוסע אנכי אל ארצות הקדם."

"אל ארצות הקדם?!"

"ומה זה תשתומם?...  נריק נא כוס לחיי בת השמים!"

ויקם בעל הבית מכסאו ויפן שכמו לצאת.

"אחי!  מדוע תנוס מפני?"

"אנכי חשבתיך לחכם ועתה רואה אנכי כי כסיל ובער אתה אדוני."

"אנכי כסיל ובער?!", התרגז המליץ.

"הלא זאת רעה חולה לארץ מולדתנו כי חכמיה יעזבוה ויחרפו את נפשם למות, ברדתם הים באניות ובבאם אל ארצות הפראים להיות טרף למלתעות כפירים ושׁני לבאים, הולכי על ארבע והולכי על שתים.  הלא עון פלילי הוא כי אנשים אשר יצרם אלהים מבטן להיות קדש הלולים לעמם ולשפת ארצם, יבערו ויכסלו לשום נפשם בכפם, להיות משחק לכל רוח סערה וסופה אשר תבא מן החדר להרתיח את הים ולנפץ את האניה אל הסלע; לבוא אל ארצות אשר בהן חייהם תלואים להם מנגד ועל כל מדרך כף רגל רעה נשקפה להם, שאול ואבדון נגד פניהם.  פה נחש עלי דרך ושם שפיפון עלי ארח, פה יפער תנין לועו לבלי חק ושם..."

"חדל לך, אנא חדל לך!", קרא המליץ ברעדה כי סמר בשרו מפחד וכל עצמותיו רחפו.

"לא!  למען ארצי לא אחשה ולמען עמי לא אשקוט..."

"חדל לך!  אנכי אשוב אל ארצי ואל מולדתי..."

"הלא כבר הגדתי" חנן עתה בעל הבית את קולו "כי כל איש יותר שהוא חכם הוא שלומיאל.  שוב אדוני לשלום!  אבל האמנם תדמה אדוני כי אין כל מטרה לנגד עיניך בשבתך אתנו ימים רבים?  מי ינהל את הצאן האובדות ומי יקבץ את השיות הנדחות בארצות זרות, מי יורה דעת שפת אשכנז ומי יבין שמועות והליכות גבורינו וחכמינו מאז ומעולם לעתיקי שדי ארץ מולדתם, לבנים ולבנות הנולדים לאשכנזים בארצות פזוריהם, והמה יגדלו ללא תורת שפתנו וללא דעת דברי ימינו.  כי על כן יתבוללו בעמים זרים ויתכחשו לצור מחצבתם.  הנה בתי היא בת אשכנזי, הבוער באש אהבתו לעמו ולארצו, והוא נדח אל ארץ אשר יושביה לא ידעו את שפתו ולא יבינו את לשונו, ולבבו יתחמץ כל היום כי גם בתו יוצאת חלציו התנכרה לו, כי שפת ארצנו כמו זרה נחשבה לה.  בלעגי שפה תדבר, באין מורה בעיר הזאת ללמד בני אשכנז דעת וספר.  לא אנכי הוא האחד בעירנו אשר כסף לא יחשוב למען בתו, לוא היה בזה מורה חכם כמוך אדוני.  רבים הם אשר אתנו, אבל הלא אך זאת רעה חולה כי חכמי ארצנו ינועו על ארצות הקדם, ארצות הפראים להיות טרף..."

"ובתך?!  האמנם כי תבקש תורה מפי, זאת בת הש..."

"לאט לי לנערה הזאת.  חלילה לך מהלל אותה על פניה, כי תמה וברה היא ומעודה לא נועז גבר להשמיע חנף באזניה.  כי אנכי השומר לראשה, ואוי אוי לו לאיש אשר יעוז בהותו להעיב ברוח שפתיו את זהר רוחה ובור לבבה..."

בעל הבית קם עוד הפעם מכסאו וישלח את ידו הימנית ממול המליץ כמו היה האויב לקראתו והוא יכין גוו למלחמה.

"חלילה לי מעשות כדבר הזה" דבר המליץ תחנונים ויתחלחל מאד "הן אין בתך אתנו בבית ואנכי הגדתי באזניך את אשר עם לבבי".

"חמה אין לי עליך אדוני.  ידעתי כי אדוני איש ישר לבב ותמים דרך אתה.  כי על כן מצאתיך נאמן לפני לתת את בתי לשמוע מפיך לקח בשפת ארצנו".

עוד הפעם קמה סערת רוח בעל הבית לדממה וישב לשבת על מושבו.

"הידעת עצתי, אדוני?" הוסיף לאמר בחן שפתים, וימרץ את דבריו לתת למו טוב טעם "אדוני איננו שומע רומנית.  האף אין זאת?"

"אמנם כי כן!"

"אבל היש את לבבך ללמוד את שפת הארץ אשר בה תשב?"

"יש ויש, הלא תדע הלא תבין כי..."

"אם כן" לא נתנהו בעל הבית לכלות דבריו "ישּ עצה בפי: אתה, אדוני, תלמד את בתי אשכנזית והיא תלמדך רומנית".

"היא תלמדני רומנית ואנכי אלמדנה אשכנזית!" קרא המליץ בששון לבב "אם כן אחי תן לי את ידך לשלום!"

"יחי גואל שפתנו הקדושה בארץ נכריה, יחי אדוני החכם המשיב לב בנים על אבותם!", קרא בעל הבית וירק את כוסו בכל פה.

"תחי גם שפת הארץ הזאת, תחי המלמדת אותי להועיל!" ברך המליץ על כוסו השניה.

"תחי גם לשוננו היקרה כי לא בצמא נשתה, תחיינה כל הלשונות, לשון פר צלי עשן ולשון בן בקר רך וטוב!" חמד בעל הבית לצון לו, וכעבור רגעים אחדים ויחבקו אישּ את אחיו וישקו גבר את עמיתו, וכמעט התמוגגו באחוָתם ואין קצה לאהבת רעים בני ארץ אחת...

אמנם מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד.  אולם, אהה.  לא לעולם חסן הטובה ואם מעוז בנעימות כי תעמוד לדור דורים?  ימים מספר ישב המליץ בבית "אחיו בן ארץ מולדתו", ישב כל היום בחדרו, לא יצא פתח, ויתענג על כל טוב.  שלחנו מלא דשן וכוסו רויה.  נפתחו השמים לפניו וירא מראות האלילים ובנותיהם, ככל החזון אשר חזה בן המלך בגנת עדן, שם במערה החצובה בנקיק סלע איתן אשר בהררי אלילי יון.  לנגד עיניו עברו כל מלחמות האלילים בתענוגותיהם עד אם נצחו האראלים את המצוקים ונשבה צרור כספו.  ויתעורר האמלל מחלומו הנעים והנה גן עדנו היה למדבר שממה.  יליל ישימון בקרבו פנימה, ותהו בכיסו המלא.  הוד פני "אחיו בן ארץ מולדתו" נהפך למשחית והנה הוא רומני מלידה ומבטן, ערום כשועל ואכזר כיעני במדבר.  הספר הכתוב בשפת רומא, האוצר היקר, שארית מחמדי ימי קדם, קרוע הוא לקרעים וידי בעל המשקים מלאות עבודה לצור בו גבינה וחמאה.  אולם על השלחן לפניו פסת ניר כתובה "באותות שפת הארץ השאולים משפת רומא" הלא הוא: חשבון המעון והמאכל והמשתה.  ובעל הבית עומד על גבו בפנים נזעמים ומבקש ממנו כי ישית נוספות עוד שתי מאות וארבעים וארבעה פרנק על המאה אשר נתן לערבון; הכל כפי החשבון הערוך לפניו.

"אבטח ולא אפחד כי אדוני תלמוד על נקלה שפת רומניה אם אך תשב בארץ ימים אחדים", נבא לו בעל הבית בראשית בֹאו אליו.  ואמנם נבואתו קמה ונהיתה.  המליץ האמלל הבין עתה את כל החרפות והגדופים ואת כל הקללות והנאצות אשר שפכו עליו בעל הבית ו"יונתו" ו"בת השמים" גם יחד.

רק ברב עמל נמלט מידם וילך לבקש את האיש העשיר אשר בלויתו בא הנה.  כי עתה גמר אמר לשום נפשו בכפו ולרדת הים באניה, גם לבוא אל ארצות הפראים.  אבל, הה, האיש איננו, כי כבר הלך למסעיו ויקח לו מליץ אחר תחתיו, אחרי אשר בקשהו ימים אחדים ולא מצאהו.

ובכן ראה המליץ לדעת כי גם בארץ הזאת מטרתו לנגד עיניו לקבץ את השיות הנדחות ולהורותן דעה.  ויהי המליץ למורה.

ומן העת ההיא כבר עברו כעשרים שנה והוא כיום הזה מורה בבית הפקיד אשר על הכפר בצרת.  אמנם יודע הוא שפת רומניה על בוריה, וגם בשפות אחרות גבר חילים, וזאת כל תפארתו בהתהללו למצוא יום יום כללים חדשים בדקדוקי הלשונות, אבל את טעם האנשים החיים אתו ותכונת רוחם לא ידע ולא יבין גם אם אלף שנים יחיה וגם אם תמצא ידו לברוא שפה חדשה אשר לא היתה כמוה מיום ברוא אלהים שמים וארץ.

 

==========

"הלא אדוני המורה איש טוב לבב אתה", אמרה אסתר בתם שפתים "סלח נא לי אדוני כי חידות לי היום דבריך, נשגבו ממני.  הכי צעירה לימים אנכי ואשחית את דרכי בקראי את הכתוב בספרי חכמים ונבונים?  הן כל ספר וספר הוא המלמד לאדם דעת".

"אבל חלילה לך מקרוא ספורים, כי – הלא צויתיך!"

"הכי לא אחת היא אם אשמע דבר מפי איש או אקראהו מעל הספר?  הן גם אדוני תספר באזני לפעמים ספורים נעימים והמה כאבני חן לי.  כי כאשר אשמעם מפיך כן אספר אותם באזני אמי יקרתי וארנין את לבבה".

"באזני אמך תספרי כל דבר אשר תשמעי מפי?!", נבהל המורה, "ומי הגיד לך לעשות כזאת?..."

"מי הגיד לי לעשות כזאת?  המכסה אנכי מאמי יקרתי דבר?...  הלא לבתה אמולה והיא עצובת רוח.  גם הן למענה נכספה נפשי לחדשות ולספורים אשר ימשכו את לבבה, ואף היא מקשבת יום יום את תורת פיך כי אשנן אותה לפניה בשבתי בערב על מטתה".

"אבל אנכי אורך דברי חכמה והספורים האלה יורוך אהבה!"

"אהבה!", התחננה העלמה בחן וענוה צדק, "הלא אדוני המורה איש טוב לבב אתה ויקר רוח.  תן נא לי ספורים כאלה למקרא, ולמה ימנע אדוני ממני את הטוב?!"

"את הטוב?", קרא המורה בבהלה, "וצעירה לימים כמוך כבר יודעת היא מה טוב?"

"ומה טוב מאהבה?!  לא צעירה לימים אנכי.  אמי יקרתי תלמדני יום יום לדעת מה אהבה.  ומי ידע ומי יחוש אהבה חוץ ממנה?  כל היום תטופנה שפתיה אהבה, כי הלא תמלא כל חדרי לבבה וכל בה חיי רוחה.  היא קוראת לפני מדי שבת בשבתו דברים משיבי נפש ומרהיבי לבב מעל "ספר הישר".  הלא כתוב בספר ההוא עזוז אהבת יעקב אבינו לרחל אשתו כי עבד בה את לבן אביה ארבע עשרה שנה ויהיו בעיניו כימים אחדים באהבתו אותה.  היא מספרת תמיד באזני את גֹדל אהבת שרה אמה לאישה, כי בנפול אבי זקני, זכרו לברכה, לפני בני עולה אבדה אשתו עשׁתונוֹתיה, הכתה בשגעון..."

לוא שמע כזאת חכם לבב ונבון דבר מפי עלמה תמה וברה כבת חמש עשרה שנה, כי עתה ידע מה תֹם ובֹר לבב, כי עתה מלאה נפשו רגש נעים לא תדע כל שפה תכנהו ולבבו ירום וגבה מאד.  אבל המורה האשכנזי "המת באהלה של תורה" התקצף ויתגעש בקראו:

"לא לך להורות אותי דעת!...  ראי הזהרתיך לבל תקשיבי לדברי ההבל והתעתועים אשר תקרא אמך באזניך מעל הספרים הכתובים יהודית נשחתה, פן תחבלי ותהי יהודיה פתיה ונבלה כאמך וככל היהודיות בנות עמך הבוערות מאדם ולא בינת איש להן, כחיות השדה..."

"הגם אתה אדוני המורה בעוכרי עמי?" קראה העלמה ברגש "הגם אתה תעות משפט?!"

"אבל הסכת נא ושמע אדוני המורה" הוסיפה לאמר אחרי רגעים אחדים בפנים נזעמים ובקול סמוך ובטוח "עד היום הזה כריתי אזן לשמוע תורת פיך, בהאמיני בך כי מפתח שפתיך מישרים וכי גבהו מחשבותיך ודרכיך ממזמות גברת הבית, אשת הכסילות, ומנכלי כל הרומנים האכזרים ואנשי התככים.  אולם חלילה לך מנגוע בכבוד עמי טהור הלבב וחלילה חלילה לך מטפול שקר על אמי היקרה...  חלילה לך מחלל את שמה בשאתך אותו על דל שפתיך כי קדוש הוא!"

"הנה נא ידעתי", התגעש המורה בזעף אף ובחמה שפוכה, "כי כל ספרי היהודים פגול המה, משחתם בם, וכל שוגה בהם ישחית דרכו על הארץ.  על כן היה העם הזה לעם סורר ומורה, עם עקש ופתלתל, עם בזוי ושפל, עם...

המלים האחרונות נאלמו פתאום על דל שפתיו.  כי היתה מבוכתו ויתחלחל מאד: למראה פני העלמה הֻטָל כי גידי מצחה שׂרגו, מעיניה התמלטו כידודי אש, ושּפתיה חלו ורגזו עד מאד.  היא לא הגידה דבר אבל כל כליותיה בקרבה המו ורעשו אחריו: "הנה נא ידעתי כי איש כסיל ובער אתה אדוני המורה, איש טמא שפתים, נבל ולא חכם, לא אוסיף ראות פניך!"

ובהסתירה את פניה ממנו התפרצה מן הבית במנוסה ובחפזון, מבלי ראות את אשר לפניה ומבלי הבט אחריה.

"מה קול הקריאה הומה?", שאלה סופיה גברת הבית את פי המורה.  והיא עמדה עד עתה מאחורי הדלת ותקשב ותשמע את כל השיחה והמריבה.

"מורה יקר!", הוסיפה בלעג שפתים, "ומדוע התרגזת על אהובתך, יונתך, תמתך?  הן אנכי פגשתיה בחוץ אבלה וחפוּית ראש.  פניה סרים וזועפים והיא קוראת בקול גדול כמו לנפשה: נבל הוא, לא אוסיף ראות פניו!"

"אין דבר גברתי!" ענה המורה בחלחלת שפה, "פקודת גברתי שּמרה רוחי והיא...  קשת פנים וחזקת לבב...  היא...  בקשה ממני כי אתן לה ספורי עגבים למקרא, היא...  עלמה משרכת דרכיה.  לא ידעתי אי זה הרוח עבר עליה להשחית את דרכה.  ואנכי...  חשבתיה תמיד לנפלאה בבנות עמה...  אמה, אמה היהודיה, היא..."

וסופיא גברת הבית, אשה גבהת קומה ובריאת בשר, היא מתהלכת בצעדי און אנה ואנה לארך החדר.  מקטרתה בפיה ובה תעלה עשן בכל פה.  תראה תביט בהתנשא ענן עשן הקטרת והוא מְתַמֵר ועולה עד לספון הבית.  גם תשכיל את שפתיה להעלותו ארחות עקלקלות עד כי ילפות דרכו עקלתון; היא התיצבה פתאום הכן לנכח המורה הנפעם ותתבונן בו רגעים אחדים ואחרי כן התפרץ שחוק גדול מפתחי פיה, שחוק לעג ובוז אין מָשְׁלוֹ, שחוק פרוע אשר החריד את האמלל כלו.  עד אם חִנְנָה קולה ותתופף על שכמו באמרה:

"שקר אתה דובר, הפתי באשכנזים...  אבל המה אין לי עליך.  הן אף אם כסיל ובער אתה, ככל בני עמך, בכל זאת אהוב ורצוי אתה לי מכל היהודים הנבזים וחדלי אישים.  וגם היהודיה הזאת היא מאז לצנינים בעיני.  שקץ אשקץ את כל היהודים זעומי האלהים ותעב אתעבם כי חרם המה..."

"וגברתי" התאונן המורה בנפש מרה "הן צותה עלי במפגיע כי אשמור מחסום למו פי לבל הבזות את היהודים באזני הנערה הזאת.  כי על כן משכתיה עד עתה חסד, וגם מצאה חן בעיני כי שאר רוח לה ויתרון הכשר דעת, והיא שקדה על הלמודים ותעש חיל כן בשפת רומניה וכן בשפת אשכנז.  אף הטתה אזן לשמוע מפי תורת השפות הזרות וידיה רב לה בלשונות בני...

"אויל ופתי!  הן לא לשמוע מפיך תהלת היהודיה הבזויה באתי הפעם!"

"גם גברתי הלא צותה עלי היום לאמר", הוסיף המורה להתאונן "כי עתה באה העת לשנות את דרכי עם הנערה ולהבינה בינה כי לא טוב היות יהודיה.  וזה החלי לעשות, והנה היא מתמרמרת ושופכת בוז וקלון מרבה להכיל עלי ועל גברתי ועל כל עם הרומנים..."

עוד הפעם התהלכה הגבירה בחדר תפושה במזמות לבה, וגם המורה העמיק חשוב, וכמעט שכח רגע מי היא המתהלכת לפניו, עד אם קראה בקול חודר כליות ולבב:

"אשכנזי!"

"הנני!", השיב כמתעורר מתרדמתו.

"הידעת את היונים?"

"ידעתי וידעתי!  הן עם היונים הוא עם מעולם, עם אשר שפתו שפת בני אלים ובנות השמים, בה כתב הומירוס...

"פתי נפלא בפתאים!  חדל לך מדבר הבלים!  הסכת נא ושמע לדברי.  הידעת בת מי אנכי?  בת איש יוני!"

"בת איש יוני היא גברתי ואנכי לא ידעתי", השתומם המורה בשובו על דבריה מבלי דעת וחשבון.

"בת איש יוני אנכי ואבין את אשר לפני, ממני לא יבצר מזמה..."

"מגברתי לא יבצר מזמה."

"על כן" הוסיפה בקול סמוך ובטוח "הנה זאת עצתי שמענה ואתה דע לך.  אסתר היהודיה אף אם היא בת עם עברתי וחרמי, אף אם היא כשקוץ משומם בעיני, בכל זאת אמצא חפץ בה כי תבא אל ביתי.  אולם גם זאת לא נכחדה ממני כי, אם היא אחת גזרה על נפשה לבלי הוסף ראות פניך, לא תצלח עליה כל לשון להטות את חפצה החזק מצור ולפתותה כי תַחֵל דברה ותדרוך על מפתן הבית אשר אתה מתגורר בו.  ובכן יען כי כסיל ובער אתה ולא שמרת לדבר את הדברים אשר שמתי בפיך, מבלי הוסף ומבלי גרוע, כי כמעט החלות לדבר אליה בשפה אחרת וכבר הוצאת את כל רוחך.  על כן הרעות לנפשך.  והיום תעזוב את ביתי לבקש לך מקום לגור באשר תמצא.  השמעת?!  היום!  לא תלין פה!...  הן אנכי אספח מורה אחר לבנותי, מורה בן ארצי ועמי אשר יבין ללמד גם את אסתר דעת..."

"הבעבור היהודיה הבזויה בעיניך תאמרי לגרשני מהסתפח..."

אל תשאל דבר, ראה צויתיך!...  הבית ביתי והבנות בנותי, ובידי לעשות בהם ככל הישר בעיני מבלי תת משפט וחשבון.  לאשכנזי אוילי כמוך."

"וגם אַתְ גברתי...  כבר חפצתי לגלות למוסר אזניך כי תביטי תחרישי באהוב מאריא בתך את גבריאל הנער היהודי, ה...

"שים בעפר פיך ודום, אתה כסיל ובער!  מהר ואסוף את כל חפציך, ובעוד שעה ויצאת מביתי אל אשר ישאוך רגליך לבלי שוב עוד עד עולם!"

ותפן ותצא.

==========

"אחת נשבעתי", חשבה סופיא דרכה בשבתה בודדה בחדרה, "אחת נשבעתי לנקום את נקמת כבודי ממרדכי היהודי על אולתו ופחזותו, על קשי ערפו ועז מצחו...  הן היתה כזאת כי בת יוני תצהיל ליהודי, בזוי עם ומתעב גוי, פנים והוא ישיב חרפה אל חיקה?...  נקלותי בעיניך יהודי נבזה וחדל אישים על כן אראך נחת זרועי כי עזה ועברתי כי קשתה; אראך כי בת יוני תדע נקם, כי כל תוכל בערמת פיה, כי ממנה לא יבצר מזמה!...  התפאר נא עלי כי לבבך עשוי לבלי חת וכל כלי יוצר עליו לא יצלח, אבל אנכי מצאתי את חצי הרעל אשר ימחצוהו לבלי הרפא."

"וגם אלהים ירצה את מעשי.  אנכי אסיר מאחריך את לבב בניך אשר עליהם תחיה.  גבריאל כבר נאחז בפח אשר טמנתי לו והוא לא ימיש צוארו ממנו כל עוד רוח באפי, כי בחבלי תחבלותי יִתָמֵךְ.  גם אסתר לא תמלט מידי.  אם בעבותות חזקים לא תאסר ויתרים לחים תחשוב לתבן הנה אכין לה רשת מעשה שבכה בשלל צבעים רקמה, חבלי בוץ וארגמן, מכמורות שש ומשי, מוקשים עדוים בעדי עדיים וכל שכיות החמדה..."

"אמנם כמעט נואלתי כי שמתי את ראשית דברי בפי המורה הפתי, והוא נבהל על פיהו ולא ידע לכלכל דבריו במשפט.  גואלי ומושיעי!  הן עוד אחת מעט והנה אולתו סלפה מזמתי ותסכל עצתי ותחבל כל תחבלותי...  אבל, האח!  גם מעז יצא מתוק.  בת יוני תדע להוציא גם מזולל את היקר לה.  הנה עתה תאמין בי אסתר.  אנכי אשלח להגיד לה כי בגללה גרשתי את המורה בחרפה מעל פני, כי היטב חרה לי על הָעַוָל אשר לא ידע בשת וישלח פיהו ברעה לשפוך בוז על יהודים תמימים וישרים...  מי אפוא יכזיבני על פני?  האחד היודע את ערמתי הוא האשכנזי הפתי והוא הלא נוקש באמרי פיהו ולא יבוא לראות פניה פן ישבע קלון מכבוד...

"מרדכי!  אם תסק שמים ואם תציע שאול שם ערמתי תאחזך ולא תרף ממך עד אם תכריעך תחתי, עד אם תקרע סגור לבך לקרעים.  ובהמרותך תלן עיני אף תשבע ותשכר מדמך..."

מקטרתה אשר בפיה כבתה והיא לא שמה לבה להפיח בה כי תעלה עשנה.  מזמת לבה הציתה אש זרה בכליותיה ודמי עורקיה, ועיניה הבריקו כעיני צפעוני אורב על טרפו.

 

==========

סופיא בת איש יוני!  אמנם כי בעלי מזמות ותחבולות היו אבותיך מעולם וגם אַת בת עמך אַתְ, גם לך ערמה.  ומזמה כי על כן תתנקשי בנפש גבריאל הנער לצודהו חרם.  ושתים הנה תחבולותיך: את כבוד אביו, איש עברתך, ימיר בקלון ויוריד את חיתו בלא עת ביגון שאולה.  וגם נפש יקרה תצודי למאריא בתך בזוית המראה וחסרת הלבב.  גם על אסתר תחמסי מזמות.  כי רעה עינך ביפיה וְחִנָּה, וחכמתה תועבה היא לך.  אבל שוא תתהללי כי כל תוכלי בערמת פיך.  הפעם תפקי פליליה, הפעם לא תקום עצתך, הפעם תנפצי את ראשך אל לבב הסלע אשר לאסתר היהודיה.  הנה היא נסעה עירה יאסי ושמה תתמהמה ימים אחדים בבית אמה זקנתה לָשִׁיר אחריה בהוד קולה את הרנה והתפלה אשר השמיע אברהם המלמד מרוסיא בהשתפך עליו נפשו להתפלל על עמו "כי בלעום זדים כעוגה בלי הפוכה, כי בימי קיסר לא עלתה ארוכה, לעשרה הרוגי מלוכה".  הנה היא שבה וחבל ספרים כתובים בשפת יהודית "נשחתה" בידה.

עוצי עצת-שאול בת היוני ותֻפר.  כי עם אסתר היהודיה ספר "מנורת המאור" וספר "חובת הלבבות".  גם "יוסיפון" "ושארית ישראל".  ואף – רגזו תחתיכם כל המורים הפתאים ושערו מאד!  – אף ספורי-אהבים לא יחסרו.  הלא המה: "דוד אל ראי" "יעקב טיראדו" "האנוסים בספרד" "היהודים באנגליא" ועוד כהמה וכהמה.  כלם מתורגמים שפת יהודית.  את כלם תקרא באזני אמה, ועל כלם תופיע תורת פי בת אברהם המלמד מרוסיא; על כלם תציץ דמעת בת עינה; על כלם תזיל טל עפעפיה, טל אורות, טל חרמון שיורד על הררי ציון להצמיח תורת-אמת על תלמי לבב בתה הצעירה לימים ולהפריח אהבה לעמה ולדתה – אהבת עולם לא תִמָחֶה, לא תמוש ולא תמוט!!!

 

==========

באה שנת ה' אלפים תרל"ז לב"ע, היא שנת 1877 למספר עם הארץ.  בשנה ההיא התנדבה ממלכת רוסיא להלחם מלחמת מצוה בתוגרמה עם עברתה, ולקרוא דרור לנוצרים, יושבי ארצות מזרח אירופא, לבל יכנעו עוד תחת ממשלת המחמדים.

גם ארץ רומניה היתה עד העת ההיא למס עובד לתוגרמה, והיא גם היא בין ארצות מזרח אירופא תתחשב.  ויעברו צבאות רוסיא דרך הארץ ההיא לעבור את נהר הדאנוי, ויבאו עד עיר המבצר פליבנא, ויצורו עליה ימים רבים, וילאו להבקיענה אליהם.  אז נקראו גם צבאות רומניה לעזרה לרוסים אנשי בריתם, ולמלחמה בעד חפש ארצם וממשלתם.

מרדכי היהודי שש אלי גיל ויתרונן ברעדה, בשמעו כי אחיו היהודים אף אם נענים המה תחת סבלות הממשלה, בכל זאת מתאזרים עתה עז במלחמת ארץ מולדתם, כי רבים מצעירי בני ישראל התנדבו לצאת בצבא, וכי חברת "ציון" פתחה את אוצרה, ותפזר כסף רב לבנות בתי חפשית לנפצעים במלחמה, וגם חובשים שכרו למו לשום תחבושת על פצעיהם ולרפא מחץ מכתם.  שמח לב מרדכי ויגל כבודו כי גם אשת נסיך הארץ הכירה מעבדי היהודים, ודגלה עליהם אהבה וחסד, להיות כאם וכפטרונית לאהלי החפשית, אשר הטו על שדה המלחמה להיות למסע אחרי המחנות.

 

גם מרדכי החרה החזיק אחרי אחיו להראות את אהבתו לארץ מולדתו כן בדבר שפתים וכן בפועל כפים.  גבריאל בנו כבר כלה בעת ההיא את חק למודיו בבתי הספר הכללים ויבא אל בית מדרש המדעים.  ואת בנו זה קרא מרדכי אל ביתו וינשקהו מנשיקות פיהו נגדה נא לכל קהל עדת הכפר, בהתנדבו גם הוא לצאת למלחמה ולדגול על צבאות בני ארצו ועל מחניהם.  הוא לא שם לב אל בכי מלכה אשתו ויללתה, הוא לא פנה אל תחנוני אסתר בתו, אף לא שעה אל עמל סופיא ומאריא בתה לסכל עצתו ולעצור המסתרים בעד גבריאל לבל יחרף נפשו למות "ולהמית במותו נפשות רבות הקשורות בנפשו." הן אף אם אשת הפקיד יסרתהו למשפט ותגד לא בסתר כי חלילה לו לגבריאל בנו להשליך את נפשו מנגד והוא לא כאחד העם הוא להיות למטרה לחצי האויב, כי עמו תמות חכמה המקֻדשה להאיר לארץ ולדרים עליה"; הן אף אם אמרה סופיא לעשות בתחבולותיה מלחמה ולשית בחלקות ללב האב, הוא באחת כי "חלילה ליהודי מהיות בוגד בארצו וממשלתו.  ואם חָכַם בנו ושאר רוח לו, עליו להיות למופת ולאור מאיר לכל בני עם הארץ.  וזאת מטרתו ותפארתו ומשוש דרכו".

 

וגבריאל תלמיד בית מדרש המדעים היה למופת לכל צעירי תושבי הכפר.  כי מרדכי והפקיד קראו ביום ההוא עצרה וידברו על לב בני עם הארץ כי יתאזרו ביום קרב.

 

כגבר עברו יין היה מרדכי היהודי ביום ההוא.  את יקב היין פתח ויתן לכל היוצאים למלחמה שתיה כדת בלא כסף ובלא מחיר.  ויחבק את כלם, ויברכם ממעמקי לבבו, וישלחם בדרך, בין להקת האכרים ונשיהם וטפם, עד צאתם מן הכפר.  ויחבקם עוד הפעם בנפש גחלים מלהטת, ויבט אחריהם בלב הולם פעם עד הרחיקם לכת ועקבותיהם לא נראו עוד.

"הפעם תשליכני עצתי ומקור עשתונותי יבש!" התמרמרה מלכה בלבבה, אחרי אשר כבר עששה עינה מכעס ופניה חמרמרו מבכי, והיא יושבת שוממה כהלומת רעם וברקים, "אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה?  אבל לבי לא יתן דמי לי.  אירא ואפחד פן חלילה תסתתר בינתו והוא בשגעון ינהג.  הה!  נפשי מרה לי ואין מנחם.  אנה ננוס, איפה נברח מפני חמת המציק המחדש עלינו גזרות רעות ושנאת חנם ועון ושמד חדשים לבקרים...  מי יודע אם אשוב לראות את פני "הנער השובב"...  אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה...  ואני כאשר שכלתי שכלתי...  הה!  גבריאל, גבריאל, בני האובד!"

מלכה התחלחלה, ונפשה נבהלה מאד.  כי מבלי משים שבה להזכיר את שם "הנער השובב", וארובות עיניה נפתחו ומקור ראשה פרץ דמעה.  הן מיום עזבו את בית אבותיו "ללכת עירה יאסי" לא בטאה אמו את שמו בשפתיה, ובכל אהבתה העזה לו לא נשקתהו מנשיקות פיה.  כי אם פעם בפעם, מדי שובו הביתה, חבקתהו בכליון כליות, וקול מליה נחבא, לא פתחה פיה מקצר רוח ומכאב לבב.

"הפעם" אמרה גם לאסתר בלבבה, "יודעת אנכי את לבב אבי כי תמים הוא ואת נפשו כי זכה; הפעם יודעת אנכי כי רוחו אמיץ וכח לבו כביר, כי תֻמַת ילדים ואֹמץ גבורים ברוחו נפגשו, ורננת צפרים והמית-הים-לגליו בנפשו נשקו; הפעם יודעת אנכי כי רק בתֹם לבו וטֹהר רוחו לא יראה און בממשלת ארצו, וחמס הרומנים אנשי הדמים והמרמה לא ידע ולא יכיר.  אבל לבבי תועה, פלצות תבעתני פן יבא יום ואחד האכזרים יעיר בשבט אפו את הילד התם משנתו, ואז תתקפהו חשכת הערפל, ונפשו...  שעו ממני רעיוני שוא...  אולי יש תקוה.  אולי ישובו הפעם האכזרים ממשובתם ויחדלו עשׁק רש וגזל משפט, אולי תפקחנה עיניהם לראות צדקת ישראל ויחדלו הרע, אולי ילמדו היטב...  לעת כזאת אלי החובה לנסוע עירה יאסי ולבקש תחבולות להסתיר את הדבר מעיני הזקנה האמללה, כי נפשה קשורה בנפש הנער וחלילה לה לדעת כי חייו תלואים לו מנגד פן תְבַעֲתָה הרוח הרעה..."

"הפעם תסתתר עצתי, ערמתי התבלעה, מזמה נדחה ממני ותושיה תמוגגני!", קראה סופיא גם היא בשבתה בודדה בחדרה, "גואלי ומושיעי!  מעודי לא פללתי ראות איש יהודי כי יוציא בחפץ לבב להורג את בנו יקירו אשר עליו כל גאותו ומשוש חייו, גם כי יפזר הונו ורכושו לשכורים בוערים בעם ברדתם כבהמה בבקעה אל גיא ההרגה והמה תועי לבב לא ידעו מה אהבת ארץ מולדת.  כצאן לטבח יוּבלו בידי היהודי המשנה את טעמו לאהוב את הארץ אשר תקיא אותו ולנשק את שבט נוגשיו.  הן גם אנכי ידעתי את הרומנים כי בזויי עם ושפלי רוח המה.  ומי מהיונים בני עמי יחשבם עם בני אדם וישית לבו אליהם?  אנכי אמאס את הרומנים לשית עם כלבי צאני ואת היהודים תתעב נפשי תכלית תועבה...  בכל זאת נפלא הוא מרדכי היהודי גם בעיני.  נפלא הוא בתארו ומראהו, נפלא הוא במעלליו ונפלא הוא גם בהלך נפשו וחזיוני רוחו...  יהודי נבזה!  נפשי אויתיך אף רוחי בקרבי אשחרך...  כי על כן תערב עלי נקמתי אשר אקום ממך.  על כן בהמרותך תלין עיני ונפשי תשבע ותשכר מדם לבבך בהתעטפו כחלל לפני, על כן תמתק לי מררתך בהשתפכה לארץ...

"אבל גם מכעס בנו ובתו תֵכַה עיני.  מאסתר הנערה כבר סבותי כמעט את לבי ליאש.  אמרתי אסתירה פני ממנה אראה מה אחריתה.  כי גיד ברזל ערפה ולבבה נחושה.  ועתה הנה גם גבריאל הנער הקניאני באפס יד.  גם הוא היה לי לחגא ויקף עלי ראש ותלאה.  גם זה אָהַבְתִי נהפך בי ומזמותי עִוָה...  ארז קשה מרדכי פרי ישוה לו!  מי מלל כי הנער המשתובב בעלות עליו עול, כי הנער הפרא אשר כל פקודה וכל צו למורת רוח המה לו, כי הנער הפרא אשר כל מתג ורסן לא יצלחו עליו לעצור בעד שטף מרוצתו, כי הנער הסורר אשר כל לשון תקום אתו למשפט תוסיף אמץ בלבבו לבלי סור מדרכו ולעשות את הישר בעיניו; מי מלל כי הוא יוביש פתאום עצתי, ומצות שפתי אביו תהי קדושה לו מכל תחנוני ומכל דמעות עיני אהובתו...  גואלי ומושיעי!  הן את הנער היהודי משכתי חסד, כבן אמצתיהו לי, שעשעתיהו אף רוממתיהו ואנכי לא ידעתי כי אש אני חותה בחיקי וגחלים על ראשי, ואנכי לא ידעתי כי בנפש בתי הוא.  הלא עתה היא יושבת שוממה כל היום ומעיה יהמו לאהוב נפשה כי הלך בדרך, אשר, בלעדיך גואלי ומושיעי, מי יודע אם ישוב עוד...  גם כל תנחומות שפתי מהבל המה בעיניה, וגם כל ריבות פי מאפס ותהו נחשבו לה.  מיום לכתו בצבא גדלה אהבתה אליו שבעתים, ואנכי מה אעשה אפוא?!..."

 

==========

ולמרבה שמחת מרדכי אין קץ לשמועה כי באה כי צבאות הרומנים עתקו וגם גברו חיל ביום קרב, כי הראו את זרוע גבורתם ועז נצחם במלחמה, כי המה לכדו בגבורת ימינם את הסוללות אשר מסביב למבצר פליבנא ויפנו דרך לרוסים, צבאות בריתם, לבוא שעריו כמבוֹאי עיר מבוקעה.  כמתהולל רץ מרדכי היהודי ביום ההוא מבית לבית ויבשר לכל תושבי הכפר את התשועה הגדולה, וכמשתגע התנפל על צוארי הפקיד ויחבקהו בזרוע כח.

ותפעם רוחו מגיל ורעדה בשמעו כי בכל עיר ועיר מקום אשר דבר הגבורה והנצח הגיע היתה אורה שמחה ששון ויקר ליהודים יושבי הארץ, כי כבדו את היום ההוא באורים ויצהלו וירנו ויריעו תרועת גיל ויקראו הידד.  והיה כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם ביום שמחת לבם על פדות ארצם ועל גבורת צבאותיה על שדה קטל.

"לא יאמר עוד ליהודה בוגדה", קרא מרדכי במצהלות לבבו באזני הפקיד, "ולישראל לא יאמר עוד מְשֻׁבָה, כי ליהודה יקרא חפצי-בה ולישראל דרושה!"

 

==========

בימים האחרונים דבקה נפש הפקיד במרדכי היהודי ביתר שאת וביתר עז.  כי מחלה מסֻתרת אכלה חצי בשרו ויתהלך כצל עלי אדמות.  נפש סופיא, חברתו ואשת בריתו, נקעה ממנו, ותציקהו מבלי תת אותו השב רוחו ובלוע רֻקו, ותסת בו גם את בנותיו לשחק עליו ולהכעיסהו גם כעס לבעבור הרעימהו.  ויהי לו ביתו כתפת, ויירא ויפחד כל היום תמיד מנגוע בכל מאכל אשר יאכל ובכל משקה אשר ישתה פן תתן אשת בריתו בברותו ראש ולצמאו תשקהו מי-לענה.  ויסבוהו מצרי שאול וינידוהו מוקשי מות ותקץ נפשו בחייו.  ויבקש האמלל מפלט לו אל בית אוהבו היהודי וישב שם מבקר ועד הערב ויאכל את לחם חקו וישת את משתהו וישפוך את שיחו בחיק היהודי ויתאונן באזניו כי "צלו סר מעליו" וכמת נחשב בין החיים.

גם כבר היו ימים אשר חדל מהתאונן וישב כל היום משמים ועיניו חדרו אל התהו והבהו...

אמנם השמועות האחרונות החיו כמעט גם את רוחו הכהה, מכאובו הוקל במעט מעליו ויצהל לפעמים פנים וישב להתערב עם זקני העדה ולשבת במסבת בני ביתו.  רק כי היום שכנה עננה כבדה על מצחו בהניעו במו ראשו על דברי מרדכי האחרונים, ויען ויאמר:

"אל תשמח ישראל אל גיל כעמים ועם הששים על פדות ארצם אל תתערב.  פן יאמרו עליך הרואים כי ערום תערים לכסות את מערומיך.  כי גם בדרך שהבוגד שמח לבו חסר ואמר לכל בוגד הוא, כי ביום עברות ישחק היהודי לאיד ארצו וממשלתו וביום טובה יעט אל השלל, כעיט על הפגרים, ויקרא בקול גדול: גם לי חלק ונחלה בתוככם, כל נתח טוב ירך וכתף לי הוא!"

"מה זה בפיך פקיד יקר.  מה תדבר תהפוכות ונשמת מי יצאה ממך?!" קרא מרדכי בבהלה, ויפג לבו.

"לא מלבי בדיתי מלים", השיב הפקיד דברו בכֹבד שפה וכֹבד ראש "תמול בהיותי בעיר יאסי שמעו אזני כזאת וכזאת מפי שרים ונגידים וחורי ארץ.  אמנם אנכי רבתי את ריבך ואת תהלתך הגדתי בשער כי לבך טהור ושמחתך ברה וכי נפלא אתה בבני עמך..."

"שקר הדבר!" קרא מרדכי בקול פחדים "לא טוב מכל בני עמי ולא נופל אנכי מהם.  שקר טפלו עלינו זדים.  אל אלהים הוא היודע והוא יוציא כאור צדקנו ומשפטנו כצהרים!"

ואסתר שומעת פתח הבית וכל מתניה מלאו חלחלה.

גם הפקיד נבעת לקולו.

"רב לי אמותה הפעם אחרי ראותי בישע בני עמי!", הסב הפקיד אמריו, "גם צעירי בני הכפר המתנדבים לצאת בצבא שבו היום בריאים וכן שלמים כל עמת שהלכו.  לא נפקד מהם איש, ואף שערה קטנה משערות ראשם לא נפלה ארצה.  וזאת היתה באשרנו...

"האמנם כבר שבו?  מתי?  אים?  וגבריאל בני איהו?"

"המה שבו עתה, לבשתנו ולחרפתנו, כי פגרו מלכת ויבאו אל שדה המערכה בעת אשר כבר נעשה שלום להאויבים והארץ שקטה ממלחמה.  בצאתם את הכפר משכו ידם את חבר ריקים ופוחזים ויתהוללו וישתובבו משובה נצחת.  כלי חמס מכרותיהם וירבו שוד בכל מקום אשר דרכה כף רגלם בו.  רק גבריאל הוא האחד אשר נפרד מעליהם בראותו את תעלוליהם הרעים ויקדם לבוא המערכה בעוד עת.  ובכל זאת גם הוא שב בשלום והוא בריא אולם.  מפיהו שמעתי את כל זאת בהיותי אתמול בעיר יאסי.  נחפז הוא לשוב אל ביתו רק כי עבודתו תעצרהו יום או יומים ועל פי צוה את הברכה לכם."

"איש טוב מבשר טוב!" קראה מלכה בשמחה "האמנם ראה אדוני הפקיד את פני הנער כי טובים המה?"

"ראיתיו ושׂבַע שמחות את פניו."

מלכה נבהלה, כי ששון לבה עבר כל גבול, והנה לפניה כל פנים סרים וזועפים.  מרדכי הוא כאיש נדהם, לא יפתח פה, וגם הפקיד נעצב אל לבו ומפתח שפתיו סחרחר.

"אמנם לא רק בשורה טובה מוצאת בפי", אמר הפקיד אחרי אשר עזבה מלכה את החדר "כי אם גם שמועה רעה: הממשלה תועיד את שנינו למשפט.  כי אנשים רעים וחטאים הביאו את דבתנו רעה אליה לאמר: כי אנחנו בעוכרי הארץ, כי הואלנו ונזיד על המתנדבים לצאת בצבא להשקותם לשכרה למען עצור בעדם מלכת המערכה."

"אל אלהים!  הגם אותך הכו בני בליעל בלשון?", קרא מרדכי בתמהון לבב, "אמנם מפני חמת המשפט לא נירא ולא נחת.  הן שרים למשפט ישרי וגם כל בני הכפר יענו כחשם בפני המלשינים."

"בני הכפר!", נאנח הפקיד בשברון מתנים, "דור תהפוכות המה, בנים מאמינים בשוא נתעים.  גם אותם הסיתו בנו בני הבליעל.  כי נהפכו בלשונם כקשת רמיה ויאמרו כי אנחנו בזדון הוצאנו את מבחר בחוריהם להורג והממשלה לא בקשה זאת מידם...  הן רבים מהם נסבו היום על ביתי, וישאלו ברעש והמולה לשלום בניהם, ויקראו עלי לריב ולמצה.  וגם כבר הכינו דרכם להתנפל על ביתך ולעשות בך שפטים.  הן עוד מעט וסקלונו גם שנינו לולא זקני הכפר שהיו לנו לעצור בעד שטף אפם ועברת זדונם, ולולא כי בין כה וכה והמתנדבים הריקים והפוחזים שבו פתאום אל ביתם."

מרדכי היהודי לא השיב דבר, אף לא שאל על המסיתים והמדיחים מי ומי המה, רק כי נפגשו עיניו בעיני אסתר בתו ופניה לבנים כשיש, והיא מבטת עליו בחמלה ורחמים אין קץ, והיא מתבוננת אליו בעינים מפיקות פחד ותחנונים גם יחד, ונפשו נבהלה מאד.

 

==========

שנת תרל"ז עברה ושנת תרל"ח באה.  צירי ממלכות אירופא התאספו ברלינה להתיעץ על גורל ארצות המזרח, ויקראו למו דרור מתחת עול סבלות תוגרמה, ויהי בהתאספם לאספה ותתעורר חברת "כל ישראל חברים" אשר בפריז הבירה, ותשלח אנשים-עתים יודעי דעת ומשפט לדבר על לב הצירים ולהעיר את המון מעיהם ורחמיהם אל היהודים רצוצי המשפט אשר בארץ רומניה.  גם אמנם זכרו הצירים את היהודים לטובה ויכתבו בספר הברית והשלום גם את הסעיף הארבעים וארבעה באר היטב לאמר: כי ממשלת רומניה לא תהי לממלכה בלתי אם תתן חקה אחת ומשפט אחד לכל תושבי ארצה מבלי שום פדות בין עם ועם ובין בני אמונתם לבני אמונה אחרת.

ותחי רוח היהודים יושבי רומניה, וירן לבם לקראת גאולתם ופדות נפשם.  כי עוד אחת מעט והנה הונח להם מעצבם ומרגזם, והנה אפס המץ כלה שוד, והנה חלק כחלק יאכלו מטוב הארץ עם כל אחיהם בני ארץ מולדתם.  אולם עברו ימים חלפו ירחים בְּצִפִּיָתָם יחיל ודומם לקראת המשפט והחפש, ותאות לבם רחוקה מהם ותוחלתם ממֻשכה.  הן כבר באה שנת תרל"ט והשיח והשיג בין שרי הממשלה וצירי הממלכות על אדות היהודים טרם חדלה.  שרי הממשלה מתנכלים לעבור ברית, מתהפכים מסבות בתחבלותיהם, וצירי הממלכות ממאנים להופיע על מועצותיהם ולתת להם כתר מלוכה בטרם קימו וקבלו עליהם את כל דברי ספר הברית והשלום.  ובכן נועצו שרי הממשלה לשלוח את השר בויריסקו, אשר היה בימים ההם הפקיד על הענינים החיצונים, אל חצרות מלכי אירופא ולהוליך בערמתו את יועציהם שולל.

עתה נוכחו היהודים לדעת כי שוא ששו משוש לא היה משוש, כי הבל כל המשפטים הכתובים על ספר טרם צאתם לפעולות אדם, כי אין מבצר עז ומשגב מבטח להסתר שם מפני אנשי מרמה ועקשי לבב, כי משפט וצדקה כפלגי מים המה ביד איש תככים אל כל אשר יחפוץ יַטֵם, כי ראש דברו תם וענוה-צדק ואחריתו כנחש ישך וכצפעוני יפריש.

פרנץ סולצר בספרו דברי ימי ארץ דאציא אשר מעבר להררי אלף (וויען 1781 צד 367 עד 368) וכן מ. קוגולניטשנו בספרו דברי ימי ארץ מאלדוי (1852 Istoria Moldovei ) מוכיחים לדעת באותות ובמופתים כי רבים מבני ישראל באו ארצה רומניה בימי קדם, בימי ממלכת רומא, ויאחזו בה ויולידו בנים ובנות המתיחשים עוד כיום הזה למשפחותיהם.  גם מלבד אלה הן על פי השר בויריסקו, בדבריו עם הנשיא גמביטה, חיו בשנת 1879 מאה וחמשים אלף נפשות יהודים בארץ רומניה, ילידי בית, המסתופפים בצל הממשלה.  פי בויריסקו הוא המספר, ידו היא הכותבת את כל דברי מסעיו זכרון בספר אשר שלח אל בית המחוקקים 17/29 אויגוסט לשנת 1879; פיו הוא המספר כי בקחתו דברים עם השר סליסבורי, שאלהו השר בתמהון לאמר: "הן תהיה כזאת?  הנה לכם אנשים אשר אבותיהם ואבות אבותיהם חסו מדור דור בצל ממשלתכם ואִתם תמאנו למנותם את אזרחי האַרץ יען כי יהודים המה?"[i] פיו הוא המספר כי "חכמתו" עמדה לו להרגיע את רוח שרי אִירופא בהבטחתו כי הממשלה "תתאמץ" להקים את דברי ספר הברית והשלום ולתת לכל היהודים ילידי בית חקה אחת ומשפט אחד עם כל אזרחי הארץ, לא תגרע דבר.  וגם את מצב היהודים "ילידי חוץ" תשנה לטוב בתתה למו חקים טובים ומשפטים יחיו בהם.

אף כל המחוקקים נוסדו יחד למלאות אחרי הבטחתו "הנאמנה" ולהבין בינה כי אך טובת היהודים ושלומם המה דורשים.  הלא אצורים כל דבריהם בספרי הזכרונות אשר באוצר הממשלה[ii] הלא כתוב שם בשפת צרפת לאמר "הננו נכונים לשנות את הסעיף השביעי מספר הזכיות ולהטיב את מצב היהודים יושבי ארצנו בכל.  הבה, נבאר את דברינו ונבחר "שפה ברורה": בני ישראל יושבי רומניה נפלגו מאז לשלש מפלגות.  המפלגה האחת זרים les etrangers אשר ממלכה אחרת להם למעוז, והמה מתגוררים בארץ ולא יאחזו בתוכה.  המפלגה השניה בני ילידי חוץ אשר כבר קבלו עליהם עול ממשלת הארץ les sujets roumains והמפלגה השלישית ילידי בית המתיחשים לתולדותם בארץ מדור דורים les citoyens.  ובכן עד עתה לא היה לראשונים כל משפט באַרצנו לא לקנות אחוזת שדה או כרם ולא להיות בעלי בתי משקים או בתי מלון בכפרים, וכן רבים החקים המעיקים אשר גדרו דרכם בעדם להאחז בארץ.  וכל זאת רק יען כי יהודים המה.  אולם כעת בשנותנו את הסעיף השביעי נטיב מצבם, לאמר, כי אין הבדל ופדות בין ילידי חוץ אם יהודים או נוצרים או מחמדנים או בני אמונה אחרת המה; לכלם משפט אחד וחקה אחת לסחור אל הארץ ולהאחז בה.  וכן גם במפלגה השניה.  הן אם נביא את כל משפטיה בחשבון נדע כי עד עתה היו גם המה רצוצי משפט וכזרים נחשבו בארץ.  לא להם המשפט להיות עורכי דינים, מורים בבתי הספר אִשר לממשלה או מודדים המפקדים להציב גבולות בארץ.  ומלבד זאת היתה ביד הממשלה לשום עליהם מס היהודים.  לא כן עתה בהיות רומניה לממלכה, היא תתן למו חקים טובים ומשפטים יחיו בהם, ומלבד המשפטים אשר לכל הזרים הסוחרים אל הארץ, תתן להם גם את משפטי כל החוסים בצל כנפיה.  (Ils auront de plus que les etrangers, et comme sujets Roumains.)  להם ינתן המשפט לקנות אחוזת בית וכרם בערים, את המשפט להיות עורכי דינים, ועוד ועוד משפטים רבים כהמה וכהמה.  ואם יכירום המחוקקים לאזרחי הארץ אז תבֹּרך חלקתם כי כל משפטי האזרחים יתנו למו..."

כל הקורא את הדברים האלה בכתבם ובלשונם ישתומם לשמוע שפה ברורה אשר כל מלה ומלה היא כדברי האורים והתומים דמשתמעי לתרי אפי; ישתומם לראות ספר רשום בכתב אמן וכוין פתיחן ליה לכל ערמה ומרמה, מזמות אנשי און ומשובות נוכלים; ישתומם לשמוע דברים חלקים מחמאות ורכים משמן וכל הגה והגה הוא אליה וקוץ בה להכאיב כל חלקה טובה; ישתומם לראות שושני חמד המרהיבים כל עין ולוקחים כל לבב בהדר יפעתם והוד תארם והמה מחביאים בצלם נחשים צפעונים ושרפים מעופפים; ישתומם וישתומם כי שרי אירופא הופיעו עליהם...  הן מי בער ולא יבין את המרמה אשר תמתיק בפי איש לאמר: "בהיות רומניה לממלכה תתן לכל אלה אשר כבר קבלו עליהם עול ממשלת הארץ את כל משפטי הזרים וגם יותר ממשפטי הזרים וככל משפטי החוסים בצל כנפיה?" גם אֵיפה המה המשפטים אשר תתן רומניה למפלגה השלישית, לילידי בית המתיחשים לתולדותם בארץ מדור דורים?  האם אין כל שאלה על משפטיהם יען כי בנים המה לארץ מולדתם, ומי יתעה בשפק כי האם הרחמניה תדאג לפרי בטנה וכל מחסוריו עליה?

אַמנם אֵם רחמניה לא תשכח חנות.  אבל, הה לשבר!  הן בעליה עשו חמס.  כי שרפו פתאום בהבל פיהם את ספרי היחש אשר לבניה.  וארץ המולדת אִלֶמֶת כי אין פה לה, אלילה אשר כל רוח אין בקרבה וידה אזלת להורות לכל עמי הארץ את בניה הנולדים על ברכיה.

אמנם כי כן.  גם הסעיף השביעי מספר הזכיות אשר הבדיל בשנת 1866 את היהודים הזרים לרעה, גם הוא הכיר את ילידי הארץ, הנקראים בשפת רומניה בשם Pomanteni indigeni, ויתן למו משפטים יחיו בהם.  לא כן עתה אחרי אשר הבטיחו מחוקקי רומניה לשנותו גם לטובת היהודים הזרים ואחרי אשר שרי אירופא האמינו בם על דברתם, ובהבטחתם "הנאמנה" השפיקו לתת להם את חפצם אשר אליו כלתה נפשם; הנה עתה, אחרי אשר כבר היתה רומניה לממלכה, עשו בערמה וישנו את הסעיף השביעי לאמר:

"ממלכת רומניה לא תחשוב לאיש את אמונתו ודתו לשטנה בבאו לבקש מידה את משפטי האזרחים."

סימן א.  "כל איש זר, בין שהוא בן ברית ובין שאינו בן ברית, החוסה בצל כנפי ממשלה אחרת כאשר איננו חוסה, יחד נשתוו להתחשב באזרחי הארץ במלאותם אחרי הדברים האלה:"

סעיף א.  "איש איש יערוך אל בית המחוקקים מכתב בקשה ובו ימנה מספר לכל הרכוש אשר לו, יגיד משפטו ומעשהו או משלח ידו וגם יביע חפצו להאחז בארץ רומניה."

סימן ב.  ואלה האנשים אשר לא עליהם החובה להתמהמה בארץ ימים רבים ולהביא את הראיה המפורשת בסימן א' סעיף ב':

סעיף א.  כל איש אשר יביא אל הארץ מלאכת מחשבת או המצאה אשר חפץ בה או יתרון הכשר דעת, וכן האיש אשר כונן בארץ בית מסחר או בית חרושת המעשה אשר רב תבואות בהם."

סעיף ב.  "כל איש אשר נולד ואשר אמון בארץ וגם אבותיו ישכנו מאז בארץ ומימיהם לא שמו למו ממשלה אחרת למחסה."

סימן ג.  "משפט האזרחים לא ינתן לאיש כי אם בסוד המחוקקים ורק לו ולא לזרעו אחריו[iii] ."

סימן ד.  "המחוקקים יתנו דת אשר תודיע אל הזרים במה יזכו את ארחם לשום משכנם על אדמת רומניה."

סימן ה.  "רק לרומנים או לאלה אשר יזכו במשפטי האזרחים המשפט לקנות אחוזת שדה או כרם."

ותהי ראשית ערמתם לשלול מכל היהודים ילידי הארץ את זכיותיהם אשר היו להם.  הן כל היהודים זרים המה בארץ ועליהם להביא ראיה, כמבואר בסימן א' סעיף ב'.  וגם לתת תקף למזמת תבליתם נתנו דת כי כל איש ואיש אשר יערוך מכתב בקשה אל בית המחוקקים לזכות במשפטי האזרחים כיליד הארץ ולא כזר, עליו להביא תעודה מבית הפקודות אשר בעירו כי נולד הוא בארץ וכי אמון הוא בארץ וכי אבותיו ישכנו בארץ ומימיהם לא חסו בצל ממשלה אחרת, גם כי זך וישר פעלו ולא עולתה בו.  דעת לנבון נקל כי הפקידים המבינים אל חפץ הממלכה לא יתנו לאיש יהודי את התעודה הדרושה.  וגם אם יצלח ביד אחד מאלף להטות את לבב הפקיד לתת תעודה לו, הנה בהעריכו את מכתב בקשתו אל בית המחוקקים יניחוהו שם בקרן זוית ושנים על שנים תעבורנה בטרם יגידו משפטו כי – לא יזכה בעיניהם.  הן רק לזרות אבק בעיני שרי אירופא נתנו בראשית ממלכתם את משפטי האזרחים לששים ושמונה יהודים נטילי הכסף אשר הכו את הכפתור עד כי רעשו הספים וגם את אוצרם הטוב פתחו להראותם לדעת כי הביאו אל הארץ "המצאה אשר חפץ בה".  אבל מאז ועד היום הזה הנה בראות מחוקק את מכתב הבקשה הערוך לפניו וישאל את פי רעהו לאמר: "האם יהודי הוא המבקש?" והיה אם ישיבהו "כן" וכבר נחרץ משפטו לשבט ולא לחסד.

ובכן היו מאה וחמשים אלף יהודים, על פי מספר בויריסקו, ילידי הארץ המתיחשים לתולדותם בארץ מדור דורים, כדגי הים כרמש לא מושל בו.  בצל כנפי ממשלה אחרת אינם חוסים וממלכתם לא תגן עליהם.  ונהפוך הוא כי תקבעם נפש.  שריה יחמסו מזמות למרר את חייהם במסים וארנוניות.  מחוקקיה יחקו יום יום חקקי עמל להכרית אכל מפיהם, ופקידיה ימלאו אחרי עצת הרשעה, ישובו יהפכו ידם כל היום להפוך עליהם בלהות.

 

==========

ומרדכי היהודי ידע את כל אשר נעשה אבל לא הבין בתם לבבו אל מזמות שרי הממשלה ולא הביאם במשפט על כל נעלם.  הן "לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישרו."

הפקיד אשר על הכפר בצרת נפל בימים ההם למשכב ויהי חליו חזק.  סופיא "חברתו ואשת בריתו" העמידה את פניה כאובדת עצות ותשמור את מטת החולה כל היום, לא עזבתה אף רגע פן "יהרוס היהודי טמא הנפש לחללה" בגשתו אל הגוע כצאת נפשו.  ובכל זאת הצליח החולה ברב עמל לקרוא את מרדכי היהודי אליו.  ויתחזק וישב על המטה באמרו: "הנה קרבו רגעי למות, ועתה עצתי אמונה כי תמהר לערוך מכתב בקשה אל בית המחוקקים ואנכי בעוד יש לאל ידי אתן את חותמי על התעודות אשר תשים לפני ואעיד עליך כי לא זר אתה בארץ מולדתך וכי דגול אתה מרבבות אחיך בני אמונתך."

בלב מרדכי התחולל סער.  הוא ראה גם ידע כי רוח הפקיד נאמנת לו ואת שלומו וטובו הוא דורש, אבל היטב חרה לו כי נתעה בשוא לטפול על רבבות אחיו בני אמונתו חטאת, ועל כן יחשוב אותו לְדָגוּל מהם, נפשו ירעה לו כי המשפט המעוקל על בני ישראל לא יעזבהו עד יומו האחרון וַיִצָר לו לדבר ברגע ההוא משפטים אתו ולאדיב את נפשו בהוכיחו אולתו על פניו.  על כן בחר הפעם מלים וישיבהו רכות לאמר: "כדבריך אעשה, אדון יקר רוח!  אמנם לא כמחשבותיך על בני עמי מחשבותי, אמנם אך אולת היא בעיני להביא תעודות כי לא זר אנכי בארץ מולדתי.  אנכי ידעתי כי לב השרים טוב ולא יעותו משפט.  אזרח אנכי בארץ כאבותי ואבות אבותי מימי קדם ומי בער לו ולא ידע כי לא זר אנכי.  גם כמוני יהודים לאלפים בארץ, כלם אזרחים נאמנים המה לארצם וממשלתם ככל אחינו בני עם הארץ.  לוּא יבקשו השרים מכל בני עם הארץ תעודות החרשתי, אבל מה זאת כי רק מיהודים יבקשו תעודות?  אין זאת כי אִם חרה להם על צירי ממלכות אירופא על אשר יתערבו בהליכותיהם עם ארצם ורגע באפם נתנו דת להביא תעודות.  אבל כשוך חמתם יראו לדעת כי כל תעודה אך למותר...  בכל זאת בדעתי כי עצתך אמונה לי אעשה כדבריך, בקומך מחליך.  הן מחלת אדוני איננה אנושה.  בעוד ימים אחדים תשוב לאיתנך ותתהלך בחוץ.  האל הטוב ישלח את מלאכו וירפאך כי איש טוב לבב אדוני ותאריך ימים על הארץ."

שפתו שפת צדיק תמים משיבת נפש וברכתו נובעת ממקור לבבו, כי לא ידע חנף ושפת שקר זרה לו.  אבל, אהה!  בדברו את דבריו האחרונים כבר התנודד הפקיד ממושבו כי תקפה עליו מחלתו.  כל רואהו הכיר כי מתאמץ הוא להחליף רגע כח ולהשיב למרדכי דבר לבל יאחר עשות מעשהו פן יעביר המועד, פן יקדמנו...  והנה המלים נאלמו על דל שפתיו, כי אמנם קדמוהו מוקשי מות.

 

==========

ויקם פקיד חדש אשר לא ידע את מרדכי.  ויהי הפקיד ההוא אישׁ צעיר לימים אשר זה מעט צאתו מבית הספר, ודעת רוח האנשים זרה לו בלתי אם קנאת עמו לו לקו ושנאת היהודים למשקלת.

"גדול כבוד היהודי הארור בעיני תושבי הכפר", אמר הפקיד החדש אל לבו בראשית באו, "גדול כבודו בעיניהם יען כי המה אנשים ישׁרים ותמימים והיהודי מִתַמֵם ושבע תועבות בלבו.  הן מי לא ידע את היהודים הנוכלים ואנשי התככים, העלוקות המוצצות את דמי האכרים בלי חמלה ובלי דעת שבעה?  גם זה היהודי הארור לקח במרמה את לבב העם ובערמתו לקח לו קרנים למשול בם ולפסוע על ראשיהם.  הבה!  אנכי אקדש עליו מלחמה, אנכי אשליך משניו טרף, אנכי אפקח את עיני העם המֻכה בסנורים, אגלה את נבלותו וזמת תבליתו לעיניהם עד אם אדיחהו משאתו ולא שם ולא שארית לו."

"אמנם כי צדקת במשפטך על היהודי הארור" הגידה סופיא בגלותו את לבו לפניה "גם לבי עלי דוי בראותי את בני עמנו כי נואלו לתת את עור בשרם למורטים.  הן היהודי הערום כשועל ואכזר כיעני במדבר יתחמם מִגִזָם ירחץ הליכיו בזעת אפם, יעשה פימה עלי כסל מחלבם ומוח עצמותיהם, ישתה וישכר מדמם, גם ימלא חוריו כסף וירבה לו הון רב ועצום מיגיעם, והמה עומדים לפניו נענים ונגשים כרחלים נאלמות לפני גוזזיהן.  מעי יהמו לאמללים האלה, בני עמנו, אשר נפלו בידי זר והוא יגזור על ימין ועל שמאל, יאכל ויטרוף ואין מציל.  אהה לשיות הנדחות!  אין זה כי אם מעשה כשפים.  אומרים אמור כי כל היהודים מכשפים המה וקסמים בידיהם לצודד נפשות לפורחות.  והיהודי בעל בית המלון הוא נותן ביינו סמים מעשי רוקח וגם נחש ינחש בלחשיו.  והיה כל אשר ילקק בלשונו מן היין אשר קסם בו וברגע ההוא יתנה אהבים את היהודי ויתמכר לעשות ככל אשר יצוהו וללכת אל כל אשר ישלחהו.  היהודי הארור כרת ברית אֵת מלאכי הבלהות ועם שעירי שחת ושדי תפתה עשה חוזה..."

"הה גם באישי עטרת תפארתי, זכרו לברכה, שלח זה הנבל יד, גם עליו העביר כוסו והוא לא ידע להזהר מקסמיו ולהטיו", השמיעה סופיא קול בוכים, ותשת מטפחתה הלבנה על עפעפיה למחות את הדמעה – אשר עין לא ראתה.

סופיא ובנותיה טרם עזבו את בית הפקודות.  ואַכזריסקו, הפקיד החדש אשר אשה טרם לקח, הוא שׂשׂ כי מצא מעון לו בבית האשה הכבודה, וארוחתו ארוחת תמיד על שלחנה.  כי אמנם היא שמרתהו מכל משמר ותאמצהו כבן לה, ותשת בחלקות לו למשכהו ברשת ערמתה, ותחבל מזמות לעשותו לשבט אפה ומטה זעמה על מרדכי היהודי איש עברתה.

"הרגעי נא ודומי אשה כבודה ועדינה!", נִחֲמָה אכזריסקו בהטיבו את שפמו, "הרגעי נא ודומי, למה תבכי, למה תזכרי ראשונות והנעשה אין להשיב?  אין הצר שוה בנזק אשה כבודה ועדינה כמוך כי תכאיבי את לבבך.  אנכי אפיל את הקסמים מידו, וכפר בריתו את מלאכי הבלהות, וחזותו את שעירי שחת ושדי תפתה לא תקום.  כי עמהם יחד בדי שאול ירד ותקומה לא תהי לו עוד."

"ידעתי כי איש חכם לבב אתה אדוני ויודע משפטי בני האדם", נאנחה סופיא בהתרפקה על הפקיד כאם על בנה, "כי כמעט באת וכשר מפקד צבא מלחמה ראית כרגע את האויב אשר לפניך, ותחבולות תבקש לעשות אתו כלה.  על כן יקרת אף נכבדת בעיני וכבני אהבתיך.  אבל אל תדמה בנפשך כי באפס יד תתגבר עליו.  אנכי חדלתי מדאוג על הנעשה, ודאגתי לאדוני.  כי לבי יהגה אימה פן חלילה יגיח האויב מן האורב ויסכל את כל מועצותיך.  הלא תדע אדוני כי היהודי מכשף הוא וחובר חברים מחכם; פן תטעם מיינו והרעות לנפשך..."

"מכשף הוא, חובר חברים מחכם", השמיע אַכזריסקו בשחוק קולו, "אנכי לא רק מיינו אשתה כי אם גם מדמו, כי לא אירא ולא אחת."

וסופיא כבר הבעירה אש בקנה מקטרתה, ותשב הכן על מושבה, ותעלה עשנה בכל פה, באמרה:

"אדוני!  עוד הפעם אגיד תהלתך באזניך כי דגול אתה מרבבות בני גילך הצעירים לימים.  וזאת תפארתך כי כחך חדש עמך לעשות ולפעול הרבה הרבה, ושאר רוח לך לעלות מעלה מעלה ולהנשא עד למעלת ראש הפקידים באחת הערים הגדולות בארץ.  ואם ירצה אלהים את מעשיך תהי ברבות הימים כאחד השרים והמחוקקים אשר המשל ופחד עמהם וכל העם יכרעו לפניך ברך ובזמירות יריעו לך.  רק חזק ואמץ כי תעשה תמיד דבר ולא חצי דבר, כי בטרם תצא לפעולתך תנסה כחך וכח מנגדיך, תבקש לדעת עת ומשפט לחפצך, תשית עצות בנפשך, תבקש חשבונות רבים, תשוה לנגדך את כל החתחתים והמעקשים העומדים לשטן על דרכך, תתיעץ ימים רבים על צפוניך בטרם יִמָלֵך לבך עליך לעשות.  אבל כמעט החלות את אשר החלות לא תנוח ולא תשקוט, לא תיעף ולא תיגע עד עשותך ועד הקימך מזמות לבך – עד אם יראה פעלך עליך והדרך על כל סביביך."

"אמנם קטנתי מכל התהלה אשר פזרת לי ברב טובך, אשה כבודה ועדינה" השיב הפקיד שבע רצון "אבל כאחת הנביאות תדברי.  מלבי הוצאת מלים.  אחת אמרתי כי עשה אעשה וגם יכול אוכל.  הנה כה יאיר פתח דברי: אשרי אדם יפיק חשבון ואת נועצים חכמה.  על כן אחשוב זאת לי לטובה ולברכה כי עצת אשה חכמת לב כמוך תתמכני".

"לכבוד גדול מאין כמוהו יהיו לי דבריך" השיבה סופיא בנחת "ולבי יהי תמיד ערום נגדך, לא אכסה ממך דבר.  כי על כן גם הפעם אחוה דעי אף אני.  הלא תדע אדוני כי כמוני כמוך נתעב את היהודים ונשנאם תכלית שנאה על אכלם את עמנו, עם הרומנים, בכל פה, על חיותם משוד עניים ומאנקת אביונים, על כי בנים כחשים המה לא אמון בם, על דכאם את גואלנו ומושיענו, על קשי ערפם ומשובת זדונם ועל כל הרעות הגדולות והנוראות אשר המה עושים מאז לכל גויי הארץ בלהטיהם ובכשפיהם, בתתם מי-לענה בבארות המים למען תפרוץ המגפה בשכניהם ובזבחם עלמות נוצריות לשתות את דמן בליל שמוריהם; הלא תדע אדוני כי ליהודי הארור בעל בית המלון שמורה עברתי...  על לקחו מעל ראשי את עטרת תפארתי, את אישי מחמל נפשי ומחמד לבבי, את נשמתי וחיי רוחי, את האב לבנותי היקרות...

וקול מליה נחבא – במטפחתה הלבנה אשר בה הסתירה את פניה להשמיע קול בוכים, קול כקול יללת תנים ובנות יענה.  ואחרי רגעים אחדים הרגיעה את רוחה ותוסף לאמר:

"אמנם גם אם תסגור הארץ בעדי בריחיה לעולם, לא אדע שלו כל עוד יתהלך היהודי הבליעל באשמיו, באין משבית ומתנקם.  בכל זאת נפשי ירעה לי אם איעצך לבל תתגר בו, כי איש צעיר לימים אתה ואירא לנפשך פן לא תתיצב בפני להטיו ולחשיו, והמכשף יקרא את גבוריו לאפו ויצודך חרם."

"אבל אנכי לא אירא ולא אחת.  כי בכשפים לא אאמין ובגבורי אפו אשים תהלה.  גם את האמת אגיד כי אין נפשי אל כל העלילות אשר מצאו אבותינו ביהודים עם חרמם, כי לא נחש ולא קסם ולא אכזריות חמה בהם, כי אם ערמה ומזמת רשע וחמס אנשי און ועשות עשר ולא במשפט.  כי על כן זאת תהלת ממלכתנו להתחכם להם ולכספם וזהבם, ולהכות על קדקדם, לבל יוסיפו לעשוק דלים ולרצץ אביונים בעם; כי על כן יחקו שרי הממשלה חקים להכחידם מן הארץ ועל כן יודע אנכי גם אני את חובתי לעמי וממלכתי ולא אנוח ולא אשקוט, לא איעף ולא איגע, עד אם אבער את המשפחה הרעה הזאת מקרב עדתנו.  ובזאת אתהלל, בזאת ארומם, בזאת אנשא.  הנה עתה תהי ראשית מעשי כי אדבר השכם ודבר על לב העם כי יתעוררו מתרדמתם ויפקחו עינים לראות כי אך שוא נחלו להם בתתם אמון בבן לא אמון בו, ביהודי הזר לארץ מולדתו ובוגד בה בגד בוגדים.  אנכי אסית בו את ההמון להוציא בלעו מפיו, לקחת ממנו בחזקת היד את אשר לקח הוא מהם בערמה.  אנכי אעשה בתחבולות מלחמה.  וגם את הכומר הצעיר אשר בעוד ימים אחדים יבא לקחת עמדת הזקן, רפה הכח, גם אותו אקרא אלי ואשים את דבריך, אשה כבודה ועדינה, בפיו.  יטיף הוא בשם האמונה את כל אשר יטיף.  יגיד כי היהודים מכשפים המה, יגיד את אשר יגיד אף אם אנכי בכשפים לא אאמין ואל כל העלילות לא אשים לב, בדעתי כי בשקר יסודן ולא כן בדיהם."

"הנה נא ידעתי כי אין חכם ונבון כמוך!" קראה סופיא בעליצות לבב, ותכונן מבטיה על אַכזריסקו.  "אבל בכל זאת אל יתהלל החוגר כמפתח.  גם חלילה לך משוּם תָהלה בכשפים.  הן פנים אל פנים ידעתי את היהודיה אשר ברב כשפיה ובעצמת חֲבֻרֶיהָ פרשה רשת ליד מעגלך ותקח את לבך שבי ותהי לה גם נפשך לשלל."

" את היהודיה?!", שחק אַכזריסקו שחוק שובב "ומי זאת הנשקפה?  הן גם לבי וגם נפשי לי המה ואיש לא שלח בהם יד לקחת אותם, כי מה לו ולהם?"

וסופיא בחנתהו בעינים חודרות קרב ולב עמוק באמרה:

"הידעת אדוני את העלמה היפה-פיה אשר בחברתה השתעשעת אתמול כשעה חדא ותרב שיח ושיג לחדות בשמחה את פניה; הידעת את הנערה אשר הוצק חן בשפתותיה ופתחי פיה נוטפים יין הרקה, היין הטוב ההולך לדודה למישרים, המשקה רֵעָה משיב נפשו, ואף שַׁכֵּר, למען "יתנה אהבים אתה ויתמכר לעשות ככל אשר תצוהו וללכת אל כל תשלחהו"; הידעת זאת הנשקפה"?

"חידות לי דבריך, נשגבו ממני לא אוכל להם!", אמר הפקיד במבוכה.

"הטרם תדע כי ארנסטינא היא יהודיה?", השמיעה סופיא בשחוק קולה.

"היא יהודיה?!"

"היא אסתר בת מרדכי היהודי בעל בית המלון אשר בכפר בצרת!", הטעימה את דבריה.

והפקיד אכזריסקו נבוך, אין בלשונו מלה.

"חלילה לצעיר לימים כמוך היום מֵהָסֵב את לבבך ליאש ממעשיך על דבר יהודיה יפה-פיה" הוציאתהו סופיא ממבוכתו בלעג שפתים, "היהודים יהודים ארורים וזעומי אלהים המה, אבל בנותיהם אהובות ונעימות כבנות אלים.  האין כל עצה?  דבש מצאת בגוית האריה, שסע את האריה כשסע הגדי ואת הדבש רְדֵה אל כפיך."

"גם מליצה תוסיפי היום, אשה כבודה ועדינה, על חידותיך!" התאונן אכזריסקו.

לא במליצה ולא בחידות אדבר, שפתי שפה ברורה.  הנה זה עתה התפארת אדוני כי לא תירא ולא תחת, כי עשה תעשה וגם יכול תוכל, וכמעט נֻסֵיתָ במסה קטנה תלאה, ידיך רפו וגם רוחך רפתה מעליך; הבזאת יתהולל המתהלל?

"אם כן עוצי נא עצה!"

"התישר בעיניך עצתי באמרי: "הנח לו ליהודי כי לא תוכל לו?!"

"האנכי הפקיד לא אוכל ליהודי מוג הלבב כשפן?", השיב אכזריסקו ויעדה גאון וגבה בהטיבו את שפמו, "מה לי ולנערה היהודיה?  רגע בראותי אותה...

אכזריסקו לא כלה את דבריו, כי היתה מבוכתו, וסופיא ראתה ותבן ללבו באמרה:

"חלילה לך מעשות שקר בנפשך לאמר כי רק רגע בראותך אותה ואתה לא ידעת כי יהודיה היא עִוְרָה יפעתה את עיניך.  שים נא אדוני ידך על לבך וראה אם לא יפעם לשמה ולזכרה.  על דברים כאלה לנו הנשים המשפט.  אם החלות לאהוב אין אתה שליט ברוחך לכלוא את הרוח.  כי אהוב תאהוב אותה כל עוד נשמה באפך.  גם שתום-עין הוא אליל האהבה והוא יכונן חציו על יתר לירות במו אפל ללבות הנאהבים ולא יראה אם יהודיה או אחת מבנות עמנו היא בחירתו רצתה נפשו בה."

"אבל אשה כבודה ועדינה, מה לך כי גחלים את חותה על ראשי?", היה את לב אכזריסקו לשאול את פיה.  אולם היא הוסיפה להעלות עשן רב מקנה מקטרתה ולא גרעה עין ממנו בהוסיפה כרגע לאמר:

"אמנם ידעתי את לבך אדוני, יקרת אף נכבדת בעיני, כי יקר רוח וגם חכם ונבון אתה הדגול מרבבות בני גילך.  ואנכי לא לאדיב את נפשך דברתי את דברי.  גם את לב אסתר בחנתי, וידעתי אפוא כי אהבת נפשה תאהבך, וחלילה לי לכבות ברוח שפתי את האש הקדושה אשר הציתה האהבה הטהורה בכליות שניכם.  אנכי רק זאת חפצתי כי נמצא עצה לבל תפריעך אהבתך ממעשיך ומעבודותיך לעמך ולארצך."

"אבל אין כל עצה!" הגיד הפקיד פתאום.  וכמו התפרצו מבלי משים הדברים מפתחי פיו.

"ולי עצה ותושיה!" השיבה סופיא בגאון "הלא צעיר לימים אתה, שפתותיך נפת תטופנה, וגם ערמה ומזמה לא נצפנו ממך.  ובכן דבר נא על לבה כי תמיר את דתה ללכת אחריך.  הן את קלונה וקלון בית אבותיה תמיר בכבוד.  וגם לנפשה תחיש פדות, בהפתח לפניה ארובות השמים ותצא מאפלה לאורה.  תטהר מטמאתה ותעלה מעמקי שאול אל מרומי שחקים..."

"האח מה נמרצו דבריך, אשה כבודה ועדינה, ואמרי פיך מה נמלצו!", קרא אכזריסקו ושחוק קל רחף על שפתיו, "רוח כהני הדת דובר בך ומלתם על לשונך...  אבל טובה עצתך ואשמענה...  גם בזאת תבחן הֲתֵאָמֵן אהבתה לי אם לא."

"לאט לי אדוני יקירי!  הלא כה דבריך: אשרי אדם יפיק חשבון ואת נועצים חכמה.  גם אמנם איש חכם לבב ובעל מזמות אתה.  ובכן אל תבהל על פיך ואל תמהר להוציא דבר לפני אסתר בלא עת.  אל תדמה בנפשך כי היהודיה היא יונה פותה, כי לבה כדונג ביד איש אל כל אשר יחפוץ יטהו.  נפשה קשורה גם בנפש אבותיה בעבותות חזקים ולא ינתקם איש כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש.  אך אם אתה לוּ שמעני: מחנה כבד לפניך, ומצדות סלעים משגבו, עשה בתחבולות מלחמה.  שים דבריך בפי הכומר הצעיר, וגם אנכי אהיה עמו והוריתיו את אשר ידבר להסית את ההמון במשפחה הרעה הזאת.  אולם אתה אדוני תכרה בסתר שוחה לרגלי היהודי הנבזה.  והיה במחשך מעשיך, כי חרש תדבר על לב הצעירים ללכת עמו בחמת קרי.  עליך אדוני החובה להבינם דעת כי כל אוכלי היהודים לא יאשמו, והכח בידם לשלול שלל ולבוז בז כנפשם שבעם, באין פוצה פה ומצפצף.  אולם לעיני היהודי ולעיני אסתר בתו תַעֲמֵד את פניך כמו תהי מגן למו; והיה אחרי אשר יַשִׂים עליו ההמון הפרא נוהו, ויפילהו למשואות לבל הוסף קום, אז תופיע אתה כמושיע למרדכי ולכל מרבית ביתו, ואז יתרפס האב, ותתרפס גם הבת לפניך.  ואז – יגדל חסדך על היהודיה העניה, ואת כפות רגליך תנשק אם תפרוש כנפיך עליה."

"לא תמול היא סופיא האשה הכבודה והעדינה.  לה עצה ומזמה, לה חכמה ותושיה.  לא יבושו כל הבוטחים בה!" אמר אכזריסקו אל לבו בצאתו את הבית.

"לא תמול אנכי האשה הכבודה והעדינה" אמרה גם סופיא בלבה בשבתה בודדה בחדרה, וכל רשמי פניה ותנועותיה העידו כי שבעת רצון היא, "לא תמול אנכי ואתה אדוני צעיר אתה ונבזה, חרפת אדם ובזוי איש ככל הרומנים בני עמך.  תועבה לי היהודיה הארורה ותועבה גם אתה לי כי בחרת בה.  מארת אלהים רובצת על היהודים, וחלאת שחת על הרומנים טמאי השם ורבי המהומה.  טמאתם בנפש שניהם על כן היו לה לנדה ולתועבה...  לא תמול אנכי, ואת אסתר היהודיה ידעתי כי תבוז תלעג לך אדוני הפקיד, ותם לריק כחך למשוך אותה אחריך.  אחת תהדפך היהודיה מפניה ולא תשנה.  וזה כל ישעי וכל חפצי.  הן אנכי הפקדתי בהלה על היהודי, ואתה "חכם הלבב וגדל העליליה" אתה "הדגול מרבבות בני גילך" תהי החרב הנוקמת נקם כבודי בידי.  בת יון אנכי ולי ערמה ומזמה ולי נקם ושלם.  הנה ערמתי תעמוד לי וסכסכתי את הפקיד הבער ביהודי הערום ונלחמו איש באחיו ואיש ברעהו, וגברה יד הפקיד וְשָבַר ליהודי מטה לחם ויביא שואה עליו ועל ביתו.  והיה כהתמו שודד יושד, כי את היהודיה אשלח בו לשבור גאון עזו, ואת ההמון אסית בו להתפרץ מפניו ולעשות בו שפטים.  נבל!  גם עליך תעבר כוס זעמי, כי נער שובב ופרוע אתה.  בראשית באך אל ביתי הסתוללת ביוזיפינא, בתי הצעירה, ותשת בחלקות לה, ותנבל את פיך לדבר אהבה ונבלה באזניה, וכמעט ראית את אסתר, ואת יוזיפינא העטית כלמה, כי הסתרת פנים ממנה, ותבכר את היהודיה זעומת אלהים על פני בתי היונית...  צעיר אתה אכזריסקו ונבזה, גם ממך נקם אקח, וידעת את ידי כי קשתה ואת ערמתי כי כל תוכל!"

 

==========

נוראה היא חמת לשון עכשוב.  בטרם רגע תתגנב אל הדם ותרעילהו.  תפיל את הלב חלל וכל צרי גלעד לא יגהה ממנו מזור.  אבל נוראה ממנה לשון רמיה!  היא תחדור ברגע קטן אל אלפי אלפים ורבוא רבבות לבות ההמון, תבאיש מקורם, ותחולל בקרבם דבר וקטב מרירי, להשיא מות ואבדון על ישרים ותמימי דרך.

לא ארכו הימים וירא מרדכי היהודי ויתבונן אל פני זקני הכפר כי אינם אתו כתמול שלשום.  רבים מהם מנעו קרבתו ויחדלו מבוא אל ביתו, ורבים מהם שמו לו עלילות דברים, ויאטמו אזניהם משמוע, באמרו להוכיח צדקתו ולהשיב את לבם אליו.  והצעירים השובבים, המה באו יום יום אל ביתו, וישתו וישכרו, ויגרו מדון ויכעיסוהו תמרורים, ויקללוהו קללות נמרצות בבאו על שכר משתהו.  מפיהם שמע את כל הנאצות והגדופים אשר ישפוך הכומר הצעיר יום יום באזני צאן מרעיתו עליו ועל עמו ודתו.  מרדכי הבין כי הכומר הפך את לב עדתו לשנוא אותו, ולבו התחמץ וכליותיו השתוננו כי כהן הדת יטיף שקר ויפיח כזבים, כי שומר אמונים יגביר ללשונו ללא אמונה וללא אמת וללא חסד וללא דעת אלהים בארץ.

בימים ההם התהלך מרדכי כצל ויהי כגבר אשר דרכו נסתרה.

"אמנם אנכי רק אשה ומה בינת אשה" נאנחה מלכה בנפש מרה "אולי תנסה דבר אל הפקיד החדש כי יעמוד לימיננו ויעצור בעד הכומר לבל יוסיף לשלח מדנים ואנחנו לא עשינו לו רעה."

ומרדכי החריש ולא השיב דבר.

"אל הפקיד החדש אנסה דבר?!" המו כל כליותיו בקרבו "אבל בני הדור החדש לא יבינו את לבות בני הדור הישן.  בשפה אחרת ידברו ולשונם לשון תהפוכות."

אמנם אכזריסקו האיר לפעמים פנים אל היהודי, ויט אליו חסד לחמוד לצון לו ולהתל בו, כהתל איש בנערו משרתו, אשר נשא חן לפניו להסתולל בו רגעים אחדים.  אולם לב היהודי "טפש כחלב" והתולים שנאה נפשו.  מפץ וחרב וחץ שנון איש דובר מהתלות על לב רע.  חסד אכזריסקו הדאיב את לב מרדכי התמים הרבה יתר מדבת מחרפיו ומשטיניו.  ויבעט היהודי בטוב האדון הבוטה כמדקרות חרב, ותקוט נפשו גם בתנחומות שפתיו המלאות לעג השאננים ובוז הגאיונים.  ויוקר מרדכי היהודי את רגליו מבוא ביתה הפקיד ולא יכול דברו לשלום.

"או אולי נכפר את פני הכומר במנחה" הוסיפה מלכה לְתֻמָה "אנכי שמעתי כאלה רבות."

ומרדכי התחלחל.

"מה זה בפיך?  כדבר אחת הילדות תדברי.  האם פעלנו און, האם גנבים או שודדי יער אנחנו, כי נשלח שחד למשופטינו?!"

"אמנם אנכי רק אשה ומה בנת אשה", הצטדקה מלכה ותחריש.

גם אסתר היתה בבית, ותקשב ותשמע את דברי אבותיה, ולבה הולם פעם.  אבל לפיה תשמור מחסום, כחק לבת ישראל ישרה ותמימה לבלי הַשְׁמֵעַ את העולה על רוחה באזני אבותיה והמה לא בקשו עצה מפיה.

לא ילדה היא אסתר עוד כי אם נערה אשר כבר למדה דעת, נערה אשר כבר עברו עליה עשרים שנה ושתי שנים וגם דרכי תבל ואנשיה לא כמו זר נחשבו לה, נערה אשר מלבד הספרים, אשר בהם תהגה, הורוה גם המקרים והמסבות והחליפות בינה לדעת להלוך נגד החיים ולהבין יצרי איש ומעלליו, נערה אשר גם מאת היוצר חוננה בשאר רוח ואמץ לבב.  והיא כבר הציבה גבולות לתכונת רוחה.  היא לא תפגע אדם אבל גם לא תבהל על פיה לברך אותו בבקר השכם או לחלל את שמו בלא משפט.  היא משפט וצדקה תאהב ומשפט וצדקה תבקש גם מאת כל איש.  על כן תתגעש על זדון ומרמה, תתקצף על חמס ורשע, ולבה יזעף על עמל ואון, וכל הנוגע בה ובמשפחתה ובעמה אשר לא כדת לא ינקה.  היא ידעה את סופיא ומזימותיה כי נעות המרדות היא, ואת אכזריסקו כי עֻפְלָה נפשו לא ישרה בו.  אבל גם שניהם דברו אתה טובות והיא לא תתחר בהם.  גם ידעה כי יוזיפינא תשא בסתר לבבה אל אכזריסקו עיניה, והוא לא ידע, או יעמיד את פניו כלא יודע, לעורר בה רוח קנאה בהרבותו שיח עם אחרת.  כי על כן חדלה היא מבוא ביתה סופיא ומבוא בדברים עם אכזריסקו.  אולם עתה בשמעה את דברי אבותיה, אמרה בלבה: הן מאריא וגם יוזיפינא כבר שחרו את פני פעמים אין מספר לבוא אל ביתן, ואנכי מנעתי חפצן מהן, יען כי זה הפקיד היה עלי לטורח ודברי תעתועיו היו לי לזרא, חלקת שפתיו תועבה לי, חנף ושפת שקר לא אוכל.  וגם את מזמות סופיא ידעתי כי היא שלחה ב"יהודיה הבזויה" את הפתי הזה לדבר באזניה את הבליו והבלי הבליו לנבל את שמה, ולהבאיש ריחה.  אף אולי תבער יוזיפינא ותכסל, ועבר עליה רוח קנאה בהלאותו אותי בשקריו וכזביו.  ואנכי למה לי כל החרדה הזאת...  בכל זאת עתה אלך אני ואנסה דבר אליו, ואשמע מה בפיו אולי יאבה ואולי יוכל הושע לאבותי.

ועתה נחפשו[iv] מזמות אכזריסקו, נגלו שוליו על פניו, והתחפש לא יוכל:

כמעט נגשה אסתר וקרבה אל בית סופיא ותחרד יוזיפינא לקראתה, ותקרוץ בעיניה לבוא עמה אל החדר הנשען על יד חדר הפקיד, לאמר כי דבר סתר לה אליה.

"ואנכי סתרים אשנא!", אמרה אסתר בפנים זועפים.

אבל יוזיפינא שמה יד למו פיה, לאות כי תחשה תתאפק כמעט רגע, וכמו משכתה בכח החדרה ותסגור את הדלת אחריה.

מאריא ויוזיפינא, שתי בנות סופיא, שונות היו אשה מאחותה כן במראיהן וכן בתכונות נפשן.  מאריא הבכירה היתה סמל תכנית אמה: גבהת קומה ובריאת בשר, בזוית מראה ורעת לבב, רק כי גם פתיה היא ופניה נזעמים תמיד כמו יזעף לבה על תבל ומלאה.  ויוזיפינא הצעירה, היא כפסל מעשה צעצועים, לא גבהה בקומה ולא בריאת בשר אבל יצורי גוה מחֻטבים תבנית פסל.  גם תאר והדר לה, ותהי אך שמחה.  לבה טוב עליה תמיד ושחוק קל מרחף על שפתיה.  תתיפה כל היום, תשמור על בגדיה פן יעלה עליהם גרגר חול או אבק, תחליק את פניה, תיטיב את שער ראשה ותשיב רגע רגע את ידה עליו כילד על צעצועיו.  אף לולא הפריענה איש כי עתה נצבה כל ימיה ממול הראי המלטש להביט בפניה ולהתענג על זיו תארה וכליל הדרה, והיא לא תיעף ולא תיגע, לא תכשלנה ברכיה ולא תרפינה ידיה.  כל רואה יכיר כי סכלות לא-מעט היא נחלת שָׁפְרָה עליה.  הנה היא תפושה שני ועדנים וכל רוח אין בקרבה.  אולם טובת לבב היא, על כן אהובה היא לאסתר מאמה ומאחותה.  וכמו נכמרו נחומי אסתר עליה תמיד ויצר לה לערוב שמחתה בהמרותה אמרי פיה או בהוכיחה את הבליה על פניה.

"שמעי נא רעותי", נחפזה יוזיפינא להגיד באזני אסתר, "אכזריסקו דבר אהבה באזני בטרם נסעו מזה, וישבע שבועי שבועות כי אין כמוני בכל הארץ ליופי.  האף אין זאת רעותי כי גם הוא יפה תאר ויפה מראה הוא מאין כמוהו?"

אסתר החרישה.

"האף אין זאת רעותי כי אַת לא תשיתי לבך אליו?", מהרה יוזיפינא להוסיף על דבריה, בהביטה בראי המלטש אשר ממולה.

"ומה לי ולו?  אנכי יהודיה והוא בן עם אחר.  וגם לא אביט אל מראהו ואל יפי תארו."

"האמנם כי אַת לא תביטי אל מראהו ואל יפי תארו?", קראה יוזיפינא בששון, והיא לא ידעה כי אסתר משחקת עליה "הטיבות רעותי אשר עשית.  אַת יהודיה ואת בן גילך תמצאי לך בבני עמך.  ואכזריסקו הלא רק באהבתו אותי משחק הוא בי, בהסתירו לפעמים פניו ממני להתעלס אתך בדברי אהבים.  הן במו פיהו הגיד לי לפני ימים אחדים כי לבו ונפשו נתונים נתונים המה לי וכל עוד נשמה באפו לא יחל דברו ואהבתו לאחרת לא יתן."

"האלה המה המסתרים אשר אמרת לגלות באזני?" שחקה אסתר "יקרתי!  אם באמת ובתמים יאהבך אכזריסקו ואם בחנת את לבו לדעת כי נאמן הוא, יהי לך אשר לך, יצו ה' את הברכה לכם, ולמה זה הכברת מלים, ומדוע תשימי סתר לדבריך להגידם באזני, בהיותנו לבדנו בחדר ואין איש אתנו, ובהיות הדלת סגורה על מסגר?  חי נפשי כי נפלאת אַת בעיני היום.  הן גם השחוק הקל גלה פתאום מעל פתחי פיך וכמו תתרגזי ממנוחתך ולא תדעי שלו".

"אולם הן לא נתתיני לכלות דברי.  אנכי הסתרתי את דברי מעיני מאריא אחותי, בדעתי כי תקנא בי את קנאתה ותתנני לחרפה ולשנינה בעיניו.  רק כי גליתי את אזן אמי וידעתי היום והשבותי אל לבבי כי בשובו עתה ממסעיו יקח בביתו דברים עם אמי ויתחנן לה כי תתן את ברכתה, ותאמר קשר לכל אשר יאמרו לבותינו קשר.  על כן גרסה נפשי לתאבה לשמוע את דבריהם, ואבוא בלאט החדרה, וגם אותך משכתי אחרי פן תבקשני מאריא אחותי, והיה אם לא תמצאני תשים לי עלילות דברים לבעבור הרעימני."

"אודך יקרתי על חסדך אשר עשית עמדי למשוך אותי אחריך.  ואנכי אף אם סתרים אשנא מעודי בכל זאת לבל תחסדיני כי...

ברגע ההוא נסבה דלת חדר הפקיד על צירה ושתיהן אספו את רוחן אליהן, ותשמענה גם את קול סופיא בבאה אחרי אכזריסקו ותשאל:

"השלום לך ידידי הצעיר?"

"שלום.  וגם חדשות אתי."

"האמנם?...  ומה זה בידך?"

"חבל עתונים, ובם צפון ישע רב לעמנו.  בם נגרש את זבובי המות מארצנו ולא יוסיפו עוד לשום רעל בכוס חיינו."

"האח!  גם אתה אדוני תדבר אלי היום במליצה חידות."

"אל דרכך אשה כבודה ועדינה למדתי.  אולם קראי נא את הדברים האלה מעל העתון הזה, אז תראה ונהרת, ושמח לבך, כי תלמיד מקשיב ומבין אנכי ולא נצפנה גם ממני מזמה לבוא אל מחוז חפצי."

וסופיא הרימה את קולה וַתַטְעֵם כל מלה בקראה:

"מבית המשפט".

"העיר פולטישׁיני היא עיר מלאה יהודים זרים כמטה מלאה פשפשים. והפשפשים האלה ירימו ראש בארצנו.  להם העשר, להם הכבוד, להם כל שכיות החמדה ולהם כל הבתים הרמים והנשאים.  המה יירשו ארץ ולנו אין חלק ונחלה בתוכה, המה ישתררו עלינו וגם ימשלו בנו ביד חזקה ובזרוע נטויה.  כי לא יישנו אם לא ירעו לעמי הארץ, ואם לא יקריבו את חלבם ודמם לאלהיהם אלהי הנקמות.  וגם ימצאו להם כן לשלוח בבזה את ידיהם שנה בשנה, בימים האחרונים לירח יולי, עת ינהרו אליהם סוחרים רבים לערוב מערבם ולמכור מרכלתם ביום השוק אשר בעיר ההיא.  אז ימצאו תנואות על הסוחרים שאינם בני בריתם למוץ כעלוקות את דמם, בהוסיפם על כל חדר צר, אשר בבתי משתיהם, שכר שבעתים, ועל כל מאכל ומשקה שבעים ושבעה.

"בטרם כל" הגידה סופיא בשחוק שפתים "הנני להעיר את אזנך, אדוני הפקיד, כי הסופר הזה פתי נפלא בפתאים הוא.  ואולתו תסלף דרכו להחטיא את מטרתו אשר שם לפניו.  הן כל קורא יכיר כרגע כי רוח הקנאה והשנאה ליהודים עם עברתו דובר בו והוא יפיח כזבים.  מי לא יבוז לסכלות מליו בהגדילו במו פיהו למצוא בכנפי היהודים נהרי נחלי דם והוא מראה כתם אשר גם אדום אין לו.  כי מה חטאם ומה פשעם בהוסיפם על שכר המעון ביום השוק עת כל איש הבא ירבה בשכרו בחפץ לבב למען ימצא לו מקום ללון, ומי ישלם להם שכר החדרים בכל ימות השנה, בהיות החדרים פנויים ואין איש אורח אשר ישלם גם חצי מחירם?..."

"ואנכי...  אין את נפשי לריב את ריב הסופר" השיב הפקיד, בלי מצוא חפץ בדבר שפתיה.

ותוסף לקרוא:

"ויהי בשנה העברה ויבא גם האדון פופנא, איש יוני, עירה פולטישיני, וישכור לו עלית קיר בבית המשתה אשר לאחד היהודים.  ויהי היוני איש אמיץ לבב וטהר רוח, איש אשר אהבת עמנו בוערה כאש בלבבו, ואת היהודים ישנא תכלית שנאה.  כי זרים המה ואת לשד הארץ ינקו.  ובכן נלאה היוני נשוא את העול אשר יעשו היהודים בעמנו, ובכל פעם מדי באו אל בית המשתה אשר בו התארח, וכן בבאו אל בתי המשתה אשר ליהודים אחרים בעיר הזאת, ויעט במעיל קנאת עמו, וידבר משפטים את היהודים השודדים בצהרים, ויוכיח פשעם וזדונם להם.  ויתקצפו היהודים ויתגעשו, כי חרה להם על מוכיחם ומלמדם להועיל.  ויעז היהודי בעל המלון את פניו ללכת אל בית המשפט, בבקשתו כי שופטי העיר יתנו צו לאורחו לעזוב עד מהרה את ביתו.

"ויהי כשמוע היוני את כל אשר עשה היהודי הארור לו, ותבער חמתו בו וקנאת עמו אכלתהו.  ובעצם היום הזה שלח להגיד לבעל המלון כי ממהר הוא לשום פעמיו, וכי יקראהו לבוא כרגע אל עלית הקיר וישלם לו את שכר המעון.  ויהי אך החל היהודי לעלות במעלות אל חדר העליה, והוא תפוש במזמות לבו למנות את מספר השקלים אשר יקח בערמה מיד היוני ואת הנוספות אשר ישית עליו, והנה פתח היוני את דלת חדרו ויור כדור עופרת אל חזה העולה במעלות אליו.  ובראותו כי היהודי טרם נפל חלל, כי מכסה הוא בזרועו את פצע לבבו, ויתחכם ויור כדור שני ויקוב חור בזרועו.  וכרגע התעלף היהודי וימת.  ויקם שאון בעיר, ויחרגו הפשפשים ממסגרותם, וגם שוטרי העיר נלוו אליהם, ויתפשו את היוני וימסרוהו אל בית הכלא."

"אנחנו לא נביא במשפט את מעשי שופטי העיר על עמדם לימין היהודים ויושיבו את היוני בחצר המטרה על חמת רוחו בקנאו את קנאתנו, אף לא נוכיח את הבוגדים מבני עמנו על מכרם את נפשם למלך הבלהות ויעידו כי היהודי הצדיק והיוני הרשע. נשמור מחסום למו פינו, בדעתנו כי יד היהודים בכל היא ובוגדים באדם יוסיפו למכור את עמם בעד נעלים; נשמור מחסום למו פינו אחרי אשר הראינו לדעת כי טרם פסו אמונים מבני עמנו, אחרי אשר כבר ישבו הנשבעים כסאות למשפט ויצדיקו את הצדיק."

"הנה ביום עשרים וחמשה לירח יאנואר שנה זו, שנת 1880, הובא האדון פופנא מבית האסורים לעמוד לפני כס המשפט והוא הודה במו פיו כי ידיו שפכו את הדם, אבל כל יודעיו ידעוהו כי לא מרצח הוא מתמול שלשום, והוא הפעם נלאה נשוא את חמס היהודים, ויקם ויעמוד על נפשו בראותו את היהודי עולה במעלות אליו.  בדעתו כי היהודים יצפנו לנקי חנם למלאות בתיהם שלל וגם את נפש בעליו יקחו".  גם הסנגור הגיד לא בסתר "כי אף אם לוא בזדון עשה היוני את מעשהו לא יתכן לְחַיֵב את ראש נוצרי על דבר אשר רצח נפש יהודי נבזה, אשר כספחת היא לחברת האנשים."

"ואמנם האזרחים הנשבעים הוכיחו הפעם גלוי לעיני העם לדעת כי רומנים נאמנים המה היודעים עת ומשפט.  הן אחרי אשר המתיקו רגעים אחדים יחדו סוד בחדר הנועד להם, באו אל הבית ויודיעו כי כלם כאיש אחד נמנו וגמרו כי היוני חף מפשע ודמים אין לו.  והנשבעים הושיטו ידיהם לו לאות ברית שלום וגם רבים מהם חבקוהו בזרועות פתוחות."

"ואף גם זאת כי בצאת היוני בחוצות קריה ששו לקראתו כל רואיו ויגידו כי רק בעזרת אנשים כמוהו תהי לאל ידנו לפתור על נקלה את שאלת היהודים המתחוללת כעת כסער על ראשנו, השאלה אשר עמי אירופא ישיאו אותה עלינו בזדון לבם ויתלוה ממעל לראשנו כחרב של דימקולס..."

"הכי לא הגדתי משפטי כי לאויל יהרג כעש ופותה תמית קנאה?", העירה סופיא בכלותה את הקריאה, "לוא חכם הסופר כי עתה לא שפך במאמרו את חמתו על היהודים להבזותם ולעשותם ברוח שפתיו כדגי הים כרמש לא מושל בם; לוא חכם כי עתה ספר את הדברים בהויתם מבלי כל כחל וכל שרק וכל פרכוס והקוראים יראו וישפטו.  הן עתה השחית דבריו ויזרעם על צחיח סלע.  הן כל קורא יכיר כי עברתו שמורה ליהודים ובזדון לבב יהפוך משפח למשפט, צעקה לצדקה."

"וגם אנכי כבר הגדתי כי אין את נפשי לריב את ריב הסופר" השיב אכזריסקו במבוכה "אולם חידות לי היום דבריך, אשה כבודה ועדינה, כי תגידי צדקת היהודים ואנכי לא פללתי לשמוע כזאת מפיך."

וסופיא כבר הבעירה אש בקנה מקטרתה ותעלה עשנה בכל פה באמרה:

"אם אתה אדוני החכם והנבון לא תחפוץ לריב את ריב הסופר לא ארבה דברים גם אנכי, אף אם אחת דברתי כי לבי ערום נגדך, אדוני, ואת כל מחשבותי לא אכסה ממך.  אולם הגד נא לי אדוני מה יסכנו לך אלה הגליונות?  הן ידעתי כי חכם ובעל מזמות אתה ולא לשוא הבאת אותם במספר רב כזה.  או האם באמת תאמר לגרש בהם את הזבובים?  הן הימים ימי חרף וכל זבוב לא יראה ולא ימצא בבתינו..."

אכזריסקו שחק שחוק גדול ויען:

"ידעתי, אשה כבודה ועדינה, כי לצון תחמדי לך לבעבור נסות אותי היש את לבבי ישּר לעשות את מעשי במועצות ודעת.  הנה אנכי הבאתי את העתונים לבעבור תִתָם ביד הכומר איש סודי והוא יקראם באזני העם, למען יראו וידעו כי כל הורג יהודי לא יוקם, כי אין בו חטא משפט מות."

"אם כן" הגידה סופיא, "לא לשוא השמעתי משפטי באזניך כי המאמר הזה פגול הוא, לא ירצה לפעלך.  הן בקרת תהיה לו, ובני העם ישפטו כמוני כי שונא הוא הסופר ליהודים מתמול שלשום, על כן יחפא עליהם דברים אשר לא כן."

"ואת אשה כבודה ועדינה אך צחוק תעשי לי היום.  הן מה לעם ולמשפט ובקרת?  בני ההמון רק למשמע אזניהם יוכיחו ולא יעמיקו חקור.  או האם כל הדברים אשר שמתי עד היום הזה בפי הכומר באמת יסודם?  הכומר יטיף לאמונה והעם יאמין בו וישמע בקולו להתגולל ולהתנפל על אנשי עברתו...

"הלהסית את ההמון כי יתנפלו על מרדכי היהודי בעל בית המלון ויכוהו נפש, תאמר?!" התגעשה סופיא בקול גדול "האמנם כי בית מרדכי היהודי המה זבובי המות אשר אמרת לגרשם מעל הארץ?  ואתה הלא אמרת תמיד אדוני, כי אוהב אתה את בתו היהודיה מכל אהבה ויקרה היא לך מכל יקר וכי לא תנוח ולא תשקוט עד אם תמיר היהודיה את דתה ללכת אחריך ולתת את ידה לך.  החתן דמים אתה אדוני?"

"ולמה תתרגזי אשה כבודה ועדינה?", השיב אכזריסקו אמריו לה בנחת שפתים, "הרגעי נא ודמי.  לאסתר היהודיה תכלה נפשי, כי נעלה היא ביפיה וחנה ובחכמת לבבה על כל בנות גילה.  אבל – דבש מצאת בגוית הארי שסע את הארי כשסע הגדי ואת הדבש רדה אל פיך..."

וברגע ההוא נשמעה מן החדר הנשען אנקת דומיה, יוזיפינא, כי מתעלפת היא.  והדלת נפתחה בזרוע כח ותתיצב אסתר על המפתן.  ולמראה פניה הֻטל אכזריסקו.  כי גידי מצחה שרגו, מעיניה התמלטו כידודי אש, ושפתיה חלו ורגזו עד מאד בקראה בקול איום ומוזר: "נבל אתה אדוני הפקיד, אכזרי מכל היענים במדבר.  אבל עצתך לא תקום ומזמתך לא תהיה כי עמנו אל, וחמסך על קדקדך ירד!"

וסופיא נחפזה לבוא אל חדר בתה המתעלפת.  אולם בכל "מבוכתה והמון מעיה" על יוזיפינא האמללה לא הסירה את קנה מקטרתה מפיה, וכל מתבונן יכיר כי שחוק קל יסתתר מתחת לשפתיה.

סופיא היונית לא נפעמה לא למראה עיניה ולא למשמע אזניה.  הן היא ראתה את אסתר בבואה אל ביתה, וחדר מושבה לא נסתר מעיניה, הן היא ידעה כי אסתר שומעת ועל כן בחרה לשון ערומים.  אף נפשה לא נבהלה מאד למראה בתה המתעלפת, כי...  הלא כן ארחות כל הבתולות בנות הדור החדש, זו כחן לאהוביהן...

 

==========

לא ארכו הימים והקול נשמע כי סופיא ובנותיה עזבו בבקר השכם את בית הפקודות ואת הכפר, בהעתיקן את מושבן עירה יאסי.  ובעצם היום ההוא בא אכזריסקו הפקיד מבהל ודחוף, סר וזעף, ביתה מרדכי ויגד ליהודי כי נכון הוא לתת לו תעודה כתובה וחתומה בטבעתו, וכי הוא יאסוף חתימות מכל זקני הכפר לְאַשֵׁר ולקים את דברי התעודה כי היהודי יליד הארץ הוא המתיחש לתולדותיו בארץ מדור דורים, וכי אזרח נאמן הוא לארצו וממלכתו; אף הבטיח אותו כי נכון הוא להורותו את הדרך אשר ילך בה למצוא חפצו ולקבל מאת הממשלה משפטי האזרחים.

ומרדכי נבעת משמוע את אשר לא פלל, גם נבהל מראות את אכזריסקו והנה שֻׁנֶה עז פניו.  אל אסתר יכונן מבטיו, אליה יאיר פנים וכמו יתחנן לה כילד המתחטא לפני אבותיו כי תשא לפשעו ותופיע הפעם על עצתו.  אולם אסתר נֵעוֹרָה ממושבה כארי מתעורר מסבכו וקול שחוק לעג ובוז התפרץ מפתחי פיה בקראה: "משרש נחש יצא צפע!...  האתה הוא אכזריסקו?...  כן.  ידעתי את מזמותיך אשר תחמוס עלינו.  מאתך לא נקבל גם את הטוב כי חסדך חטאת ובכוס טובך תרעלה...  לוא שמע אבי לעצת אמי יקרתי כי עתה כבר עזב את בית מלונו, את הנוה השאנן בין משכנות לבאים; כי עתה כבר עזב גם את ארץ רומניה הָעֲקֻבָּה מדם בני ישראל הנקיים...

"ואנכי את נקמתי אקום מכם!" קרא אכזריסקו בחמה שפוכה וימהר לעזוב את הבית.

 

*   *

*

כבר האיר הבקר אל בית שרה האלמנה והמחזה טרם שֻׁנה במאומה.  הזקנה האמללה עודנה יושבת על מושבה כהלומת רעם, זרועותיה על ברכיה וראשה מסתתר בין שתי כפות ידיה.  גם מרדכי יושב אל כסאו אצל מטת אשתו החולה וראשו עליו ככרמל.  כבר עיפה נפשו לזכרון הבלהות.  רגע רגע תאחז השנה שמורות עיניו והוא יניע במו ראשו ושפתיו לא תחדלנה מלצפצף: "ואנכי את נקמתי אקום מכם, קרא אכזריסקו, ואנחנו לא עשינו לו כל רעה".

וישנה וישלש את פתגמו זה עד אם היה מפתח שפתיו סחרחר וקולו לא נשמע עוד, כי כבר תקפתהו תרדמה.

 

==========

 

ד.

"ומי אלה האנשים אשר לפני, מה להם פה ומי להם פה?!", השתומם מרדכי בלבו, ברגע הקיצו משנתו וירא והנה נערה עבריה תטיב את משכב מלכה אשתו, וירא והנה איש יהודי נצב לימינה ובידו צלוחית מלאה שקוי מרפא וכף אחת קטנה, והנה האיש ההוא כבר פתח את פי הצלוחית ויט את ראשה למלאות את הכף ולתתו אל פי החולה.

"מי אתם האנשים הטובים?...  ומי נתן בידך את שקוי המרפא?" פנה מרדכי בשאלת פיהו אל האיש.

והאיש לא שעה אל שאלתו וכבר מלא את הכף ויתנהו אל פּי החולה באמרו:

"אמשול לך משל למה הדבר דומה...

"האתה הוא הממשל משלים אשר היית אתמול בביתנו ותבשר כי הרופא ימהר לבוא?"

....  כן, כן...  כמו שנאמר הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל."

כמו מבלי משים עבר עד ארגיעה שחוק קל מאד על פתחי פי מרדכי בראותו את בהלת הממשל משלים, כי בהחלו הוא לשאול לשמו ויירא האיש ויצר לו פן יהי לו משלו כעצם בגרון לא לבלוע ולא להקיא על כן נבהל על פיהו, וככלות מרדכי את דבר שאלתו כלה האיש את משלו בדבריו האחרונים, וישום וישאף יחד כמו הוסרה אבן מעמסה מעל לוח לבו.

"מתי באתם הנה, מי נתן בידך את שקוי המרפא, ומי זאת הנערה?"

עוד הפעם אמר האיש לפתוח במשל פיהו, אבל הנערה הביטה אליו בחן ותחנונים ודבריו נאלמו על דל שפתיו.

"אנכי רק אשר בלבי חפצתי להגיד", השפיל קולו כילד המתחטא לפני אבותיו.

"טוב הדבר.  כבר הגדת אשר בלבבך, ועתה, אנא, אבי יקירי הואל נא בטובך לשמור פתחי פיך ואנכי אפתח שפתי עם אדוני ואהי לך לפה לפניו."

"לא זרים אנחנו בבית הזה", האיר פתח דברי הנערה למרדכי בנעם קולה, "אל כתף הבית הימנית היה החדר מעון לנו, ומאז הסכן הסכנו לבוא אל חדר הזקנה ולחדות את פניה כעבור עליה הרוח הרעה.  אבי הוא איש טוב לבב ויקר רוח, הוא ירחם כל אמלל וקשה-יום, הוא יראה בָעֳנִי כל עצוב רוח וימהר לרוחתו לישועתו בכל אשר לאל ידו."

אביה אשר ישב דומם, אצבעו שמורה על פתחי פיהו, ויתענג על חכמת בתו כי תדע לכלכל דבריה בדעת ותורת חסד על לשונה; הוא הטה ראשו הצדה וַיְחַנֵן פניו אליה.  כמו ישחר פניה לבל "תוסיף על מהללו".  והיא הבינה ללבו ותוסף לאמר:

"שם אבי הוא אלקנה ורבים יקראוהו בשם הממשל משלים, ושמי הוא שפרה.  פלאי הרופא היה פה בבקר השכם וידרוש לשלום החולה ויבשר כי שלום בעצמיה וכי עד מהרה תשוב לאיתנה.  וישלח את אבי להביא שקוי מרפא מבית המרקחת ואותי הושיב על המטה לשמור את משכב החולה."

"היום בבקר השכם היה פה הרופא, ואנכי לא ידעתי ולא שמעתי מאומה בבאו ובצאתו!", השתומם מרדכי.

"הרופא פלאי הוא איש טוב לבב מאין כמוהו" השיבה שפרה, "הוא דגול מבני גילו.  והוא שמר צעדיו בבאו אל הבית לבל יפריע את מנוחת הישנים, וגם צוה עלינו לבלי השמע קול עד אם תקיצו משנתכם.  הוא גם הוא הביא באמתחתו קהוה טחון דק ופתותי נפת ויצו עלי להכין חמים, בטרם יתעוררו הילדים מתרדמתם פן יבכו בקול וירבו שאון בבית."

"מה נפלא הוא זה האיש פלאי הרופא!", חשב מרדכי בלבו מדי דברה את דבריה, הוא למד דעת והוא יודע להשכיל להיטיב.  הן רופא ישגיב בחכמתו לקודרים ישע ומי כמוהו עוזר לנענה ונגש.  הוא ייטיב גהה בתנחומות שפתיו ורפא ירפא בתבונות כפיו.  בפיו ארוכה לכל שבר ובידו רפאות תעלה לכל איש מכאובים וידוע חולי.  הן יצדק הממשל משלים באמרו כי כל רופא הוא מלאך שלוח מאת הרופא לשבורי לב ומחבש לעצבותם.  אשרהו אם יודע הוא את מטרתו וטוב לו אם ימלא את תפקידו.  לוא היה גם גבריאל בני כמוהו!  הן גם הוא למד דעת ומדוע בחר לו להיות עורך דין?" הן גם הוא טוב לבב ויקר רוח ולוא היה לרופא...

"הכי לא תדעי", שם פתאום מרדכי דברתו אל שפרה, "הכי לא תוכלי הגד לי, איפה הלך גבריאל בני, איפה אבקשהו, איפה אמצאהו?"

וברגע ההוא התעוררה החולה ותפקח עיניה ותבט סביבה כמו תתור אחרי דבר-מה, כמו תבקש גם היא את ה"נער השובב."

ושפרה מצאה לה ידים להתחמק ולהמלט אל התנור, להכין שמה את החמים, פן יתבונן בה ברגע ההוא מרדכי, אבי גבריאל, ויראה כי פניה אדמו.

"הלא כבר הגדתי לך כי יום המסה בבית מדרש המדעים קרוב לבוא, והנער השכים קום היום בטרם בקר, ללכת אל אחד מרעיו ולהתעתד אתו יחדו ליום הפקודה כי יבא ומוריו יתנו לו תעודה להערכת המשפטים ויסמכוהו לחכם.""

הנה לזכר שם גבריאל התעוררה רגע גם הזקנה ותרם ראשה ותבט נכחה כנפעמה ותגד בבהלה את הדברים אשר זה עתה שמענו מפיה.

"היום בטרם בקר השכים קום!  ומתי הגידה לי כזאת?" התפלא מרדכי על דבריה.  אולם כרגע השכיל משפט כי הזקנה נבוכה, והיא לא תדע כי כבר עבר יום חלף לילה, ובכן תקן את דבריה באמרו בקול כמו לנפשו:

"תמול בטרם בקר השכים קום ויום המסה בבית מדרש המדעים יהי היום או מחר כי על כן לן גם הלילה בבית רעו והוא לא ידע דבר מכל התלאה אשר מצאתנו...  אלהים חֲשָׁבָה לטובה!  הועל לא יועיל לנו הנער במאומה ולמה לי להפריעהו ממעשיו...  הן אנכי הסתרתי עד עתה את תהלוכות הפקיד מעיניו בדעתי כי מהיר חמה הוא גבריאל, ואירא פן יתגר בו ויוסיף פשע שפתים על חטאת מרי אסתר אחותו...  והיה כיום הזה אחרי אשר ישמע ואת כל הרעה אשר עשה לנו האכזר ונגעה השמועה עד נפשו ותהלמהו כרעם וברקים.  ואנכי מה אעשה אפוא?!...

 

==========

"היום בטרם בקר" "תמול בטרם בקר השכים גבריאל קום" "יום המסה קרוב לבוא" "הוא יהי היום או מחר.  כי על כן לן גם הלילה בבית רעו".

"מה גדלה אהבת הזקנה האמללה לגבריאל נכדה!  גם במבוכתה הָרַבָּה עוד ברוחה נכונה לעשות בנפשה שקר ולסבב בכחש את מרדכי אביו למען כסות באהבתה על פשע הנער ועל משובתו.  הלא תדע נפשה מאד כי לא היום ולא תמול כי אם זה לפני עשרה ימים עזב גבריאל את ביתה לשום משכנו בבית...  הה!  לבי לבי!"

כה תהמה שפרה ותשוח עם לבבה בהעמיקה הבט אל האש אשר על האח, כי תאזר זיקות, ותעמיק תרחיב המדורה עד אם תרתיח את הסיר להעלות אבעבועות אבעבועות.  כי אש תבער בלבבה בהגיגה:

"יודעת אנכי את משכנו, כי נעו מעגלותיו ושאול צעדיו יתמוכו.  אבל היעמוד לבי לעמוד בפרץ לפניו, אם תחזקנה ידי להחזיק בו כי ישוב מאון,  ואנכי נערה עניה ורפת כח, נערה לא לֻמדה ולא חלק לה בבינה?...  גם מה לי לעשות עוד ולא עשיתי?  שלשום לעת ערב פגשתיהו בלכתו לשוח עם..."

"מה יחיל לבי בקרבי לזכר הערב ההוא!  ידעתי כי קטנתי אנכי מאהבתו.  כי הוא איש חכם לבב, גבר מלא כח והוד.  לפניו תדוץ התקוה בשלל צבעיה.  עלמות רבות גדולות וטובות ממני, בנות שועי ארץ ונכבדי עם, נושאות אליו עין.  ולי אין כל בלתי אם לבי ונפשי והמה הלא כבר נתונים נתונים המה לו והוא לא ימצא חפץ בהם...  אמנם מה נואלתי!  מדוע לא התנפלתי לרגליו, מדוע כסתה בשת פני ולא שפכתי לפניו שיחי כי ירחם על הזקנה האמללה, כי יחוס על אבותיו הנאהבים והנעימים ולא יעטה עליהם בושה?  מדוע לא הגדתי את אשר עם לבבי כי – יבחר באשר תמצא חן בעיניו, אך לא בעלמה בזוית המראה כזאת והיא בת עם אחר...

 

==========

"מה זה תעמיקי חשוב, נערה טובה, הלא האש אשר על האח כמעט כבתה ואַת לא תשימי לב?" שמעה שפרה פתאום קול מאחריה.  והקול קול הדוקטור פלאי.

"או התדמי נערה יפה", הוסיף בחן שפתים, "כי תרתיחי את הסיר למראה האש אשר נצתה בלחייך?"

ותתחלחל שפרה ופניה חורו, כי לא ראתה בבוא הרופא הביתה, ותשפל ראשה לארץ כבשת גנב כי ימצא בגנבתו הראשונה.

"הלא אִיש זקן אנכי בא בימים ושער ראשי כבר הפך לבן ולי תוכלי לגלות את כל לבך", חמד הדוקטור התולים לו בראותו את מבוכתה, "ידע נא גם הדוקטור את אשר בלב צעירה לימים בעצם תֻמָה.  אולי ימצא גם לה רפאות תעלה בבית המרקחת.  הן לא תמול אנכי, וגם לי בת גדולה אשר תעמיק לפעמים חשוב."

"ידעתי כי אדוני הדוקטור איש טוב לבב הוא והתל יהתל בנערה פתיה כמוני" השיבה שפרה בנפש מרה, ותתאמץ להעלות שחוק קל על שפתיה בנפחה באש פחם.

הפעם הבין הרופא כי לא השחוק הוא להדאיב נפש נערה תמה וברה במהתלות שפתים, והיא כבר תדע מכאובי אהבה מסֻתרת; הפעם התבונן בפני שפרה וירא והנה על מצחה תשכון עננה כבדה אשר תעיב את זהר תכלת השמים אשר בעיניה, וירא והנה בימים האחרונים הויה בה יד נעלמה ותשׁלח בלחייה רזון ותגלה שחוק מפתחי פיה ותגע בהוד פניה לרעה ותרפה גם את ידיה מעשות את מקלעות שער ראשה בטוב טעם כדרכה מאז; הפעם בקש תחבולה להתחמק ולהפטר מפניה מבלי גלות את מעלות רוחו, ורק מן השפה ולחוץ השמיע את דבריו באמרו:

"רבות מחשבות בלב נערה צעירה לימים ועצת אביה היא תקום.  הדאגה לזקנים היא וכל צעירה לימים תרחיק מעליה דרכה, תשט מעליה ותעבור כי זרה היא לרוחה ותביא רקב בדמי עלומיה."

"החולה תשוב עד מהרה לאיתנה, בעוד יומים או שלשת ימים תקום ותתהלך בבית על משׁענתה", הגיד הרופא בעברו על פני מרדכי, "ועתה ירט הדרך לנגדי כי נקראתי לבוא אל אחד החולים אשר ברחוב הזה.  אחר הצהרים אשוב ואבוא ואז אם תהיינה עתותי בידי אִתמהמה פה כשעה חדא ונדבר את דברינו."

"מה טוב לבך!  במה אקדם פניך אדוני הרופא ובמה אכף לך על כל הטוב והחסד אשר אתה עושה עמנו?" המו כליות מרדכי אחרי הרופא בצאתו מן הבית, "אמנם אלה האנשים הלומדים דעת לומדים גם היטב.  הן גם שרי הממשלה חכמים ונבונים המה וגם לבם טוב, המה לא יעותו משפט ולא יטו דין.  הן לצדק ימלך מלך ושרים למשפט ישרו."

עוד הפעם באה התקוה ותפח רוח חיים בעצמותיו.

 

==========

"סלח נא לי אדוני הרופא", עצרה אסתר בעדו בצאתו, והיא חכתה לקראתו בחוץ, "סלח נא לי כי דבר נחוץ לי אליך.  עיפה אנכי ויגעה מאד.  והנה מאז הבקר שכבתי על מטתי בעינים עצומות.  שמעתי את דבריך אל שפרה, בבואך ראשונה בבקר השכם, שמעתי גם את דבריך אל אבי, בהיותך זה עתה בביתנו.  אבל אנכי שכבתי על מטתי ולא הניעותי יד או רגל.  כי כל יצורי גוי כבדים עלי ככבד אבן ונטל החול; שכבתי וחשבתי דרכי ודרך אבותי, וראה זה מצאתי כי אבי יקירי הישר באדם והתם בכל תמימי הלבב, הוא עוד יחוש עתידות לו, עוד ישים מבטחו בשרי הממלכה כי "למשפט ישרו" והמה יתקנו את אשר עות עליו האכזר באכזרים.  אמנם לא לי המשפט לחות דעי אם אבי יאמין בשוא נתעה או כי יש תקוה.  רק אחת ידעתי כי מקרב לבי נכרתה האמונה בחסד לאומים לעם בני ישראל, ונפשי ירעה לי על אבי התם והישר פן תהי שוא תמורתו, פן יצא גם מעיר בוקריסט וידיו על ראשו ואז...  לבי לא יתנני לבטא את הרעה בשפתי."

"אולם גם זאת יודעת נפשי מאד כי עתה הוא בכל רע וחלילה לנו מהכאיב את החלקה הטובה אשר בו, חלילה לנו מהיות לשטן על דרכו.  חלילה לנו מֵהָמִית ברוח שפתינו את אמונת לבבו.  כי הוא רק בתמתו ותקותו יחיה, וטוב כי לאט לאט תִכָּזֵב תוחלתו ולא נקפדנה כאורג באפס יד.  גם אירא ואפחד מאד פן נעציב את רוחו על חנם והוא לא ישמע בקולנו.  כי לבו לא יוכל השקט וכל עוד רוחו בו יצפה בצפיתו אל אנשים ישרי לבב האוהבים משפט וצדקה.  גם אמי החכמה בנשים תכנה את רוחו ולא עצבתהו מימיה, כי למדה לשונה להופיע על כל עצותיו ולא תמרה אמרי פיהו.  על כן אחת אמרתי: אללי לי כי במרי נפשי השמעתי אתמול באזניו דברים כמתלהמים על כל דבר אשר יקדש בעיניו והוספתי עצבת ויגון על פצע לבבו...  ועל כן בדעתי כי אבי יבקש היום עצה מפי אדוני הרופא על דבר מסעו לבוקריסט חכיתי הפעם לקראת אדוני להזהירך פן תנסה אליו דבר להניא את לבבו ממסעו."

"אנכי גזרתי על נפשי לשאת בדומיה את כל המכאובים והחבלים אשר חלקו לנו אנשים רעים וחטאים באפם, לא אתמרמר אף לא אתאונן עוד באזני אבי.  לבבי טרם חלל בקרבי אבל שקט נורא בא בו.  בכל זאת אירא להתאמץ להצהיל פנים לעיני אבי בדעתי כי לא תצלח בידי.  אירא לנסות דבר אל אבי ולא-רוחי, כי לא הסכנתי לדבר אליו בלב ולב והוא איש חכם לבב וידע את מזמתי, וכל דברי יהיו לו כעשן לעינים.  רק בידך אדוני הרופא לעשות כזאת.  בך יאמין, ואת נפשו תחיה באמצך את לבבו.  גם אולי תואיל אדוני ברב טובך לתת על ידו מכתבי מליצה אל מיודעיך בעיר ההיא.  יסע, והאל הטוב יצליח את דרכו!"

בכל עת דברה את דבריה עמד הרופא ממולה מחריש משתאה לאמרי פיה ולשכל מליה ולתם שפתיה; אל פניה התבונן כמו לא האמין לשמוע כזאת מפי נערה בת כפר.  וכהתמה לדבר בחר הוא מלים לו ויאמר:

"כל דברי פיך ישרים ונכוחים.  כדבריך כן אעשה וכן אשמור לדברי".

 

==========

כמעט שעבר הרופא, כמעט שהסבה אסתר עיניה מנגדו לשוב הביתה, והנה שפרה יוצאת פתח הבית דרך המסדרון, תצעד לבוא אל חדר משכנה והיא תרמוז בעיניה אל אסתר כי תבא אחריה.

החדר אשר בו ישכון אלקנה הממשל משלים ושפרה בתו הוא חדר צר ושפל מאד.  גם התנור והכירים אשר במקצוע החדר יכילו רבע ארכו ורבע רחבו.  בכל זאת רבים המה כלי הבית ומשטר וסדרים להם, איש איש יבא על מקומו הנועד לו: ממול התנור מטה מוצעת כרים וכסתות לרוב עד כי יעלה לספון החדר שיאה.  ועליה מכסה בד לבן כשלג הסרוח אל עבר פניה עד ירכה.  לצד המטה תבה עשויה במקצועות ומשוחה בששּר, וארבע שדרות לה.  מכסה לבן מעשה רוקם יכסה אותה ועל המכסה, לשני עבריה מזה ומזה, מסודרים כלים מכלים שונים בהדר וטוב טעם: גביעי זכוכית מנוצצים בברק הזהב אשר עליהם וכוסות מצוירות בשלל צבעים, בכפתורים ופרחים, פקעים ופטורי ציצים; כלם מסודרים בטוב טעם, גביע וכוס, כן לשני עבריה.  ומבינות לטורי הגביעים והכוסות תבריק מנורה גדולה כעין נחשת קלל, וכמו תתנשא על כל המחנות החונים לדגלה ובהדר גאונה תשים עליהם משמר כי יעמדו הכן ולא יצאו פרצים.  ושם מאחורי המנורה יתנוסס ראי מלטש ומסגרת זהב-לא-טהור סביב לו.  הוא תלוי על הקיר והוא יכפיל למראה עינים את כל הכבודה אשר לפניו להרהיב כל עין ראי; הוא מראה גם את הברק ואת הטהר ואת הנקיון אשר על מחבות הנחשת וקדרות עשת ברזל ודוד וקלחת ומכתש נחשת התלוים בסדרים ממולו על הכותל אשר אצל התנור, כי כולם הוחדו גם מורטו בתבונות כפים למען היות להם ברק; הוא מראה את הלובן אשר על קיר התנור ואת השחור המשוח על רקועי הפחים המכסים את הכירים ואת החמר האדמדם אשר על קרקע החדר כי זך הוא מכל אבק וגם תואר מחוגות וחלאים מעשי ידי אמן לו; הוא מראה – כי יד חרוצים תהפוך גם אהל דל לנוה שאנן.

ומלבד כל אלה הנה גם שלחן קטן בתוך החדר אל מול החלונות הפונים אל הרחוב וגם הוא מכוסה במכסה ארגמן מעשה חושב.  כסא גדול לראשו ושני כסאות מצדו האחד וספסל ארוך ורחב למושב יום ולמשכב לילה מצדו השני.  על הספסל ההוא מרבד בד עב ושני קצותיו מחוברים לשני צדיו.  עליו תשב שפרה יומם, שם בקצהו תשב אל מכונת התפירה אשר לה, ועליו תרפד יצועה לילה.  על קצה הספסל ההוא ישבה שפרה ימים רבים ותזמר משכיל בעבודתה על מכונת התפירה, בשבת גבריאל אל השלחן ויאץ בה כי לא תחדל לשיר באזניו, כי תנעים זמירות ואת לבו תרנין; שם על משכבה ?לילות עשה לו דמיונה כנפים ויחזה לה חלומות נעימים כי באור פני גבריאל תראה חיים, כי הוא ירומם אותה משפל מצבה, כי יקים הבטחתו לה "להטיב גורלה" אחרי אשר יציב לו יד בחיים.  הן מי כמוה יודעת את טוב לבו ויקר רוחו?  והוא אף אם ישית שמרה לפיהו ולא ימצא חפץ בהתגלות לב, הלא תבין היא אל מה ירזמון מליו ומבטי עיניו החודרים כליות ולב.  הכי לא יהלל אותה כל היום במו פיהו על כי תכלכל היא בעבודתה את אביה האמלל מיום אשר מתה עליה אמה, ועל כי תשים לב אל הנקיון אשר בבית, ובחפץ כפיה תעשה הכל כאשר לכל?  הכי לא הגיד במו פיהו כי האיש אשר יקחנה לאשה יהי מאשר וחלקתו תברך בארץ, כי טובה היא לו מכל הנערות המלומדות?  הכי לא...

ועל הספסל ההוא יושבת שפרה, מיום עזבו את בית הזקנה, ותאנח בשברון מתנים על קשי יומה כי הֲדָפָה; שם על משכבה בלילות יבעתוה חזיונות נוראים, מיום ראותה אותו בלכתו לשוח עם...

ועל הספסל ההוא יושבות עתה שפרה ואסתר ומביטות בדומיה אשה בפני רעותה, עד אם תפתח אסתר שפתיה עמה, ותשאל בתמהון: "מה זה היה לך שפרה, מדוע פניך דלים ורעים?"

כמו היה הקסם בדברים האלה לקרוע סגור לבב ולפתוח מקור עינים, הנה התנפלה פתאום שפרה על צוארי אסתר ותבך תמרורים.

"מה לך כי תבכי נערה טובה ויקרה?" שאלה אסתר במבוכה.

"כי יתומה אני, אין לי אם", השיבה שפרה ברב עמל.  כי קול מליה נחבא בזרם הדמעות, אשר שב להתפרץ ברב כח.

"יתומה אַת, רעותי!" הניעה אסתר במו ראשה והמון רחמיה אליה התעוררו, "כן כן יתומה אַת, על כן תבכי אמללה באמללות..."

אסתר החרישה רגעים אחדים, כי ישבה כנפעמה ומעיה המו לרעותה הבוכיה במר נפש.

"לו יכלתי גם אני לבכות על שברי," נאנחה אסתר, "לוא נמס לבי כמים לכבות כמעט את האש העצורה בעצמותי.  אמנם שברי גדול מני ים.  אש עולם תוקד בקרבי לא תכבה.  אולם כגדל שברי כן יגדל לבי להכילה, וכרוב שאתי כן תרבה נפשי עצמה וכן יוסיף רוחי אמץ לשאת אותה בדומיה."

"בכל זאת לא אבין לרעך", שבה אסתר לפתןח שפתיה עמה אחרי ראותה כי כבר נתנה פוגת לבכיה, "מדוע קראתיני לבוא אחריך?  יודעת נפשי מאד כי כל בת ישרה תשוה את אמה לנגדה תמיד וזכרה לא ימ&