_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יְבָמָה שֶׁרָקְקָה דָם

דוד ישעיהו זילברבוש

לתוכן הענינים

 

(בדיחותא לחג האלף של האונגרים)

 

...ב' מנחם אב.  ה' תרנ"ו לב"ע.

רבי נהוראי ורבי חסדאי נזדמנו היום לפונדק אחד אשר בבודפסט העיר.  רבי נהוראי איש קומה והדר, שערות ראשו השחורות סדורות לו תלתלים, זקנו מגלח ושפמו עשוי בטוב טעם האונגרים.  כי שני קצותיו מגוהצים למשעי ומהודקים הלוך והדק עד אם דקו מאד.  גם לבושו ישוה עליו הוד והוא מתהדר בו, כי עיניו פקוחות גם על שרוך נעלו לבל ינתק ועל המקלעת אשר על פי כתנתו פן תט הצדה כמלוא השערה.  ורבי חסדאי איש לא קצר קומה אבל הוא מתכנס בעבי גבו וכרשו וכמו סגר חלבו את צוארו, וראשו בין כתפיו שכן.  לחייו מלאים כתפוחים ואדומים תמיד כדם.  חוטמו הרחב כמו יסתתר במעבה הלחיים.  גם עיניו כמעט נחבאו בחוריהן.  פאותיו התלויות לשני עברי פניו היו כלא היו, כי שערותיהן הצהובות נושרות מאִליהן ולא נותר בהן בלתי אם שריד כמעט.  שער זקנו פרוע ומסובך, כי כל היום תמיד הוא מסלסל בו באצבעותיו.  ואיננו מתכון לא לשם נוי ולא לשם סדרים אלא כמשעשע-מתעתע.  ובהיותו תפוס בשרעפיו אז יצא על שער זקנו הקצף.  כי יפרע בו פרעות.  רגע יעשה בו קמטים כמו חלאִים ומשנהו ישוב יהפוך ידו להחליק את הקמטים עד לבלי הכר עוד אף אותותם.  הוא ילבש בגדים נאים כאחד היהודים העשירים מבני הדור הישן, והוא בנקיונם חפץ מאד.  אבל איננו זהיר במעשיו, ואם ירד עליהם מרק הבשר אשר הוא אוכל או כי תפול עליהם טפת שומן ימהר לקנחם בכנף מעילו ויוסיף הלאה.

ושם במכפלה הראשונה לחבית מספר ששה אשר ב"רחוב המלך", בבית המאכל אשר לרבי מתתיהו, מסובין היום שניהם אל השלחן ולפניהם שתי קערות מלאות מפה אל פה לביבות ממולאות גבינה ומטוגנות בחמאה.  הלביבות נחמדות למראה וטובות למאכל גם חלקות מחמאות, ורבי נהוראי ורבי חסדאי לא ישהו אותן בפיהם אף כמעט רגע וישכחו גם מלעוס אותן בשניהם, כי יבלעו אותן בעודן בראש המזלג, וממלאים כרשם מעדניהן.  ורבי מתתיהו בעל האכסניא עומד על גבם שבע רצון כי אורחיו יאכלו לתיאבון והלביבות תנעמנה לחכם.  הוא לא ישאל את פיהם אם גם כונתם רצויה כמעשיהם, אם יאכלו את הלביבות לענות נפשם בימי האבל, בהנזרם מן הבשר, או כי יתאוו להן תאוה ובהן שמן חלקם.  רבי מתתיהו עומד על גבם וכמו ייחל למפתח שפתיהם אחרי כלות הארוחה.  הלא האורחים המה שניהם אנשׁים של צורה, סוחרים ואנשי מעשה, ובכח האכילה הזאת יחמדו גם שיחה למו.  ורבי מתתיהו בעל האכסניא הוא איש הדור בקומתו ובזקנו הארוך, איש יודע תורה ומשפט וחשבון וגם הליכות עולם לא זרו לו, איש אשר היתה שיחתו אומנתו.  כי זה כל מעשהו באכסניא שלו להשכיל פיהו לשיח את אורחיו ולבדח את דעתם על פי דרכם; ורבי מתתיהו הוא איש הרצוי לרוב אורחיו והמה כלם אהובים כלם ברורים לו אף ישית בחלקות למו.  כי יודע הוא ארחם ורבעם, שעשועיהם ותעתועיהם, שיחם ושיגם, מוצאיהם ומובאיהם, אין נסתר ואין נעלם מנגד עיניו, ולא יבצר ממנו מזמה להפיק מהם רצון.  וכי יהיה להם ריב שפתים יכריע הוא ביניהם להשבית מדון ולהרגיע כל רוח.

כטוב לבב רבי נהוראי במאכל הלביבות בחר התולים עם רבי מתתיהו:

– היום היה לך לתת לנו בשר לאכול, כי בשנה הזאת שנת "חג האלף" בטלו ימי האבל לנו וגם הצומות יחדלו.  או לוּ חכמת השכלת כי עתה נתת לנו גם בשר וגם חלב לאכול ביחד, הלא אחרי אשר הותרו לנו נשואי תערובות כבר פסק האיסור של כל תערובות.

– במי אתה מוצא חמאה של תורה?  – השיב רבי מתתיהו גם הוא לצון לו – במי שהביא אל קרבו לביבות מטוגנות בחמאה.  אבל אם שנת מתן תורה חדשה היא השנה הזאת גם אז המצוה לנו לאכול מאכלי חלב כביום הראשון לחג השבועות.

רבי חסדאי שחק בכל פה לשמע דברי הלצון של רבי מתתיהו, וקול שחקו נשמע כשברי שריקת חליל המכונה.

– הראית רבי מתתיהו כי כל משפטי צדקו יחדו.  הנה גם לרבי חסדאִי כבר בטל בשנה הזאת האיסור למלאות שחוק פיהו.

– אין מביאין ראיה מרבי חסדאי, כי בהעצר השחוק בקרבו וימלא בטנו אז יש בזה משׁום חשש סכנה וסכנתא חמירא מאיסורא.

עוד הפעם התפרץ שחוק גדול מבין פתחי פי רבי חסדאי ויורד ריר שמנו על זקנו ועל מעילו.  ורבי נהוראי הוסיף:

– היטבת רבי מתתיהו אשר דברת כי השנה הזאת היא שנת מתן תורה חדשה לבני ישראל יושבי ארצנו.  הנה בשנה הזאת עברו לנו ימי "ההגבלה" אשר ארכו משנת תת"א לאלף החמשי, מימי עלות "סטיפנוס הקדוש" לבית ארפד על כסא המלוכה.  ויהי קולות וברקים בבית מושב האצילים ועננים כבדים מאד בכנסיות האפיפיור, עד אשר נצחו האראלים אשר בבית נבחרי העם את המצוקים בבית מושב הזקנים ונשבה "ארון הברית" כי מטעם הממשׁלה הותרו נשואי תערובות לכל בני הדתות השונות.

– "עד אשר התחוללו הרי הקרפטים ויולידו עכבר" – נשמע פתאם קול תלונה יוצא מפי איש היושב בקצה השלחן והוא כמסתיר פניו בגליון גדול של עתון יומי רחב השולים.

– עכבר?!  – התרגז כמעט רבי נהוראי וישתומם אל בעל האכסניא בהאמינו כי מפיהו יצאו המלים האחרונות.

– אני מה כי תלין עלי רבי נהוראי?  הנה בת קול יוצאת מאחורי הגליון ומנהמת כיונה: "אוי להם לישראל מעלבונה של תורתם הישנה!".  אבל אם חכם לבך, אדוני, אטום אזנך משמוע לקול מלחשים.  כי אין משגיחין בבת קול.

לשמע הדברים האחרונים הניח המסתתר את הגליון על השלחן והנה...

– הנה רבי ישראל הפילוסוף הפולני!  – קרא רבי חסדאי בחדוה גלויה – נשמע מה בפיהו.  הוא יבחר דברים עם רבי נהוראי ויוכיח דרכו על פניו ולא יוסיף עוד להתלוצץ.

רבי ישראל איש גליציה, אשר בלה רוב ימי השנה בבודפסט, כי שם היה מסחרו בעורות תחשים ושועלים, ורק שתי פעמים בשנה לימי חגי הפסח והסכות נסע לארצו ולביתו, היה כאחד מאנשי בית רבי מתתיהו וכל האורחים ידעוהו גם חשבוהו לאיש הרוח ויכנוהו בשם "הפילוסוף הפולני".  הוא רק לעתים רחוקות התערב בשיחת זרים, אולם כמעט פתח את פיהו נדמו כל השומעים לדבריו בדעתם כי יש בפיהו תוכחות.  גם רבי נהוראי ידעהו מאז ויכבדהו מאד, אף אם רחקו מחשבותיו ממחשבות זה היהודי מבני הדור הישן אשר על כל "חדש" יניף שבט פיהו וברוב חכמתו ידבר לפעמים "זרות ותהפוכות".

– הפעם ילוה רבי ישראל אלי ויופיע על דברי – האיר רבי נהוראי אל הפולני פנים בשחוק קל על שפתיו – הלא הדבר איננו נוגע אל עצמו ואל בשרו, כי החג לא חגו הוא והתורה החדשה לא לו נתנה.

– לא עת לצון היא – השיב רבי ישראל ברצון ונחת – אם כל ליצנותא אסורה יש בליצנותא זו גם חשש סכנה לנפשות בני ישראל.  ותהי זאת נחמתנו כי טעם ישראל עמד בו ולא ישנהו לנגה ברק עץ קרבון.  הנה הרצועה הותרה ואין לוקין עוד על הלאו של "אל תגשו אל אשה מבנות עם נכר" אע"פ שהוא לאו שיש בו מעשה.  אבל – אל תגידו ברחוב אנדרסי אשר בבודפסט העיר, אל תגלו סוד בחוצות דברצין פן תתעצבנה בנות האצילים העניים אל לבן!  – לוחמי מלחמת החפש קמחא טחינא טחנו, נשואי תערובות אין להם מתירין לישראל וגם האיסור מאת הממשלה היה בטל למפרע.  לשומרי דת אין איסור חל על איסור והמפיר ברית בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני.

– שבקיה רבי ישראל לפילוסופותיה – התמרמר רבי נהוראי אל המסובין – והוא ידבר היום כאחד הקנאים הקיצונים שבקיצונים.

ו"הפילוסוף הפולני" לא שת לבו לתלונת רבי נהוראי ויוסף ויאמר: "אמנם ההגבלה איננה מדה, כי אין לאיש המשפט לגזור גזרה על רעהו במלי דשמיא, אבל עד שנמאן להתחתן זה בזה באיסור נמאן בהיתר.  יהי נא רצוננו כבודנו ונאמר איש לרעהו שקילא טיבותך ושדיא אחיזרא.  כשלא רצית רציתי וכשרצית אני אינני רוצה.  ובכן בואו ונחזיק טובה לעם אונגריא כי עם אוהבי החפש המה ויעבירו לנו את ימי ההגבלה ויתנו חקה אחת ומשפט אחד לדת ישראל ולכל הדתות השולטות בארץ, ובכן נקח חבל גם בשמחת "חג האלף" של שכנינו אלה הקרובים ללבנו.  אולם אל נא ישכח עם ישראל יושב אונגריא כי החג הזה הוא להם רק חג שני של גליות, אל נא ישכח אף רגע כי לא רק בין איש לאשה כי אם גם בין עם לעם נשואי תערובות בטלים למפרע, כי כל עם הבא לקדש את רעהו אדעתא דדברי הימים!  שַבֵּחַ אני את האונגרים כי עם סגולה הם ושרידי מחמדיהם קדש למו ואת כל זכרונות ימי קדם יוקירו מכל יקר.  הנה כיום הזה המה חוגגים חג אלף שנה מיום היותם לגוי, ויכינו תערוכה לכל יבול ארצם, לתוצאות חרשת המעשה ולכל מלאכת מחשבת מעשי ידי אמניהם, להראות לעיני עמי הארצות את תבונות כפיהם, את פרי השכלתם ואת תנובת חכמתם כי גדלו ויצליחו וישגו חיל.  וגם הלשכה לשרידי קדם לא תחסר.  הלשכה הזאת היא כעין פרוזדור אל הטרקלין, בה נגולו דברי ימיהם כספר לפני כל מתבונן בעין פקוחה, דבר לא נעדר; בה נחזה את תולדות התפתחותם ונמנה במספר צבא החליפות אשר עברו עליהם עד עלותם על גרם המעלות, אין נסתר ואין נעלם מנגד עינינו.  – העם אשר עצמו לא נכחד ממנו וכבודו יקר בעיניו לא יבוש גם בתעתועי ילדותו ובהוללות נעוריו.  הקרדומות אשר בהם באו אבותיהם הפראים לפני אלף שנים בארץ מולדתם, להתנחל בארצם החדשה, קדש הלולים המה למו כדגלי החפש אשר הרימו הדורות הבאים אחריהם בשנת ה' תרי"ח.  וזאת תפארתם!...  אולם האמנם כי כל הזכרונות הקדושים לעם אונגריא יקדשו גם ליהודים יושבי הארץ הזאת?  האמנם כי אחינו היהודים ילבשו גאות על גבורת ימין בֶּלַה או גֵיזַה ויעריצו את החרב אשר בה תפיל אחד הגבורים לפני מאות בשנים חללים אין מספר, ומי אתנו יודע אם לא רותה החרב הזאת גם מדם אבותינו?  היעדו בני ישראל גאון וגובה על שרוך נעלו של ארפד או על אדרת סטיפנוס?...  דברי ימיהם לחוד ודברי ימינו לחוד".

מדי דבר הפולני את דבריו בחום רגשותיו אחזה תנומה שמורות עיני רבי חסדאי, ויניע במו ראשו אחת למטה ואחת למעלה.  ורבי נהוראי ורבי מתתיהו הקשיבו רב קשב.  ולדבריו האחרונים התעוררו וכמו שניהם התעקשו להעיר עליהם דבר מה.

– הרחקת משפטך רבי ישראל!  – הפריעהו רבי נהוראי בדבריו – כי כאיש זר הבא מארץ רחוקה ואין לו חלק ונחלה בארץ מושבו תדבר היום.

– האם בירושלים עיר הקדש הוכנה התערוכה?  – העיר רבי מתתיהו גם הוא חלקו – הן לא לשרידי ישראל ערוכה הלשכה מאת האונגרים ו"חג האלף" הוא גם חגנו, כי בארץ הזאת נולדנו ויש לנו חלק ונחלה בה.

– אמנם כאיש זר אשר לא נולד בארץ הזאת וגם לא התישב בה יענני רוח מבינתי להוציא משפט צדק.  ואנכי אינני דורש מאת האונגרים ולא מיהודי אונגריא כי יכינו לשכה לשרידי ישראל בארץ הצבי, אף אם בתערוכה אשר הוכנה בשנה הזאת בברלין, בירת אשכנז, לא חדלו אחינו גם מערוך מחלקה לחרשת המעשה וליבול העובדים על הרי ישראל ובה יתפארו לעיני העמים והשרים הבאים לראות ביפי התערוכה.  אבל הלא חג האלף הוא חג לכל ילידי הארץ, ובכן שוטטו נא בלשכת שרידי הקדם אשר בארמון התערוכה ודרשו אחרי אבן זכרון ליהודים הראשונים אשר התישבו באונגריא.  חוקרי העתים יספרו לנו כי בשנת תש"ו לאלף החמישי הביאו מר שאול ומר יוסף מנחה להכליף עבדול רחמן יושב קורדובה אשר בספרד הדרומית ור' חסדאי אבן שפרוט קבל פניהם בכבוד וישלח על ידם אגרת שלומים למלך אלכזר, ואיה זכרון לדברי הימים האלה?  שוטטו נא ודעו אם יש זכר לסגולת אבותיכם אשר התישבו מאז ומקדם באובין ישן ויצטינו בשאר רוחם ויתרון הכשר מעשיהם ותרומיות מדותיהם; שוטטו וראו...

"ידעתי כי כל השומע יצחק לי" – הוסיף הפולני בחמת רוח – "הן לא דבר נקל אנכי דורש מאת עמי אשר זה דרכו מאז בארצות גלותו לעבור בסקירה אחת על דברי ימיו ולדלג מענין לענין כבאמירת "תקון ליל שבועות".  ואני הצעיר באלפי יהודה נזכרתי אסמכתא כי "תקון ליל שבועות" לא ישביע נפש שוקקה.  עוד עולה באזני התרגזו של אחד "היושבים הבטלנים" בעיר סדיגורא כי הוא נעור כל הלילה בהתקדש חג השבועות ויגמור את "התקון" מהחל ועד כלה, ובבקר אחרי התפלה לא היתה לו סעודת חלב ויצא ידי חובתה בשתותו מים קרים בקדרה שבשלו בה לפני ימים אחדים מרק של חלב; עוד עולה באזני שאננו בראותו את שכנו אשר כל הלילה ישן על מטתו ובבקר הרוה נפשו דשן תופינים ולביבות משופרי דשופרא.  – ואעפ"י שאין ראיה לדבר זכר לדבר איכא.  הנה שכנינו בני העם היושב על אדמתו חוגגים את "חג האלף, ואנחנו חוגגים.  המה אשר כל שרידיהם וכל רגב מרגבי ארצם ישמיעו באזניהם בלי אמר ודברים תורה שלמה, המה יתענגו על רוב שלום, יאכלו וישבעו תופינים ולביבות כנפשם שבעם, ואנחנו האומרים "תקון ליל שבועות" יוצאים ידי חובת הסעודה בשתותנו מים בקדרה שבשלו בה חלב, המה הבנים הבכורים אשר להם משפט הירושה ואנחנו האומרים "קדיש".

– מטיף נפלא אתה רבי ישראל, ומי כמוך מוכיח בשער?!  – נסה בעל האכסניא אל הפולני דבר לבדח את דעתו בראותו כי במרי שיחו ידבר ונפשו גחלים תלהט – הנה נגעו דבריך אל לבב רבי חסדאי ויישן שנת ישרים.

וגם רבי נהוראי גם הפולני לא שעו אל דברי רבי מתתיהו כי תפושים המה במחשבותיהם.  והפולני הוסיף ויאמר:

"ספר הקורות הוא שופט הדורות.  והשופט הזה לא ידע חנינה, לא ישא פנים ולא יקח אף שוחד דברים.  אל תגידו ברחוב טבק אשר בבודפסט העיר, אל תגלו סוד במגרש וואיצנר פן יתרגזו הקיצונים שבקיצונים מן "הנאורים" שבנו.  בדרישתם בהלכות תערובות עם ישראל בעם אונגריא טוחנים המה קמחא טחינא ולא רק כי אין בה אפילו משום "דרוש וקבל שכר" אבל גם שפטים נכונו למו מידי מאהביהם אחרי אשר יסור מעליהם השכרון, ואף לא יכירו להם טובה על הפרישה.  הנה קולות האצילים טרם יחדלו וענני הכהנים הקתולים טרם סרו מעל אהלי העם וגם האהבה של החפשים שבאומות העולם לעם ישראל היא אהבה שנאמר בה חוץ, אהבה על מנת, אהבה קלילא דלית בה מששותא, וכמעט יַשֵב בה רוח קל ואיננה".

– חזון בדים ומדוחים אתה חוזה היום לנו!  – התעורר רבי נהוראי בחמת רוחו – הגדשת את הסאה, הפרזת על המדה ולא כן בדיך!  שכנינו האונגרים ישמחו בנו ואנחנו נשמח בהם, וברית אהבתנו, ברית מלח עולם, לא תופר.  לא גרים, כי אם אזרחים אנחנו בארצנו, ובאחוזותינו לא ישלח איש יד.

– אחוזותינו?!  – לגלג עליו הפולני בלעג מר – אהה ה' אלהים!  מתי יקיץ רבי חסדאי משנתו וישים לבו אל התורה אשר תצא לנו מקורות הדורות ומתי תנוח הרוח על רבי נהוראי לחזות נכוחות ולא מהתלות, לשפוט מישרים ולא תהפוכות.  האמנם אך מקרה הוא, כי בהפתח התערוכה בעירנו ובהתאסף ראשי היהודים יושבי בודפסט אל היכל הנאורים אשר ברחוב טבק לערוך "מזמור לתודה" לכבוד חג האלף, אז לא בא אליהם לא שר ההשכלה ולא השר המפקח על האחוזות, כי אם השר ערנסט דניאל הממונה על עניני המסחר?...  ליכא מידי דלא רמיזא בתורת דברי הימים.  לא מורים אתם היהודים יושבי אונגריא וגם אחוזותיכם בארץ לא-לכם לא קנין עולם הן, כי אם סרסורים אתם להעמים אשר אתם יושבים בתוכם, סרסורים המוציאים והמביאים גם השכלה גם יבול האדמה וחרשת המעשה ובעד עמלכם תשתו מים בקדרה שבשלו בה חלב – כל עוד שהעמים נזקקים לסרסוריהם.

– הכי אמרתי, כי מעייל אתה היום פילא בקופא דמחטא – התעורר רבי נהוראי – ועל כל קוץ וקוץ אתה דורש תלי תלים פלפולי הבל.  אבל לנו יושבי אונגריא אִין המקרא יוצא מידי פשוטו.

– לא דרשות של דופי אני דורש – השיב הפולני בנחת – אבל רוח הקורות דובר בי ומלתם על לשוני.  כבר אמרתי, כי נשואי תערובות בין עם ישראל לעם אונגריא בטלים למפרע, דברי הימים המה להעמים בני שבטים שונים כתורת החימיה להיסודות.  כל הרכבה של מין בשאינו מינו עולה יפה בשעתה אבל סופה שתתפרד מאליה ואפילו באלף לא בטיל.

– אבל אך הבל יפצה פיך – שש רבי מתתיהו כי מצא תוכחה בפיהו, באמרו להשקיט את הריב – הלא הדבר ידוע לכל בר בי רב, כי מין בשאינו מינו בטיל אם ברוב או בששים, אבל בבטולו כולי עלמא לא פליגי.

– ובכל זאת יש שאִינו בטיל, ואם יודע תורה אתה תמצא את חידתי.  גם ברבי מתתיהו התעורר רוח הפלפול יחד עם גאותו להחשב בין תופשי תורה.

– ידעתי חידתך – השיב בגאון – כי ישראל באומות העולם כבגד שאבד בו כלאים, שהוא היתר בהיתר ולא בטיל.

– לא!  אבל אומה זו נמשלה ליבמה שרקקה דם, וגם רוקה אשר תרוק בפני שונאיה חנם, ודמה אשר יזוב מפצע לבבה, באים לעולם על ידי תערובות, והלא ידעת, כי "המרדכי" סובר שדבר הבא לעולם על ידי תערובות אפילו באלף לא בטיל...

ברגע ההוא נעור רבי חסדאי משנתו ויפהק מלא פיהו.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה