_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דרך לעבור גאולים

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

 

א.

נפש האיש אשר ימאן להיטיב את דרכו תקוץ בתוכחה וכלהג הרבה היא בעיניו אם ישנה וישלש המוכיח בדבריו.  הן כבר שמעתי זאת, יאמר, ומה תוסיף לדבר?  אך לוּ שמע בפעם הראשונה ועזב דרך רע כי אז חדל המוכיח מדבר, ואם המוכיח יוסיף בתוכחה אות הוא, כי דבריו לא היו נשמעים.  מוכיחים רבים היו לישראל מעת היותו, מוכיחים אחרי מוכיחים קמו וישנו וישלשו בדברי הראשונים, אך יען כי לא מצאו אזנים קשובות לכן קמו חדשים בכל דור ודור ועוד יקומו עד היום, וגם היום בלי ספק כזאת תהיה: המוכיחים יוכיחו והעם אשר ימאן לשמוע תקוץ נפשו בדבריהם ויאמר: רב לכם, כבר שמענו כאלה רבות! – עת רצון לתוכחה היא עת צרה, כי אז יקוה המוכיח למצוא אזנים קשובות, כי אז יראה האיש אשר הצרה באה עליו, כי העוה דרכו מבלי דעת ואולי ישוב ונחם וייטב לו.  עת רצון היא העת הזאת למוסר ותוכחה על פשע עמנו אשר פשע וחטא בנפשו, עת היא להראות לו משוגתו כי תעה כצאן אובדות אחרי מורים מתעים, אשר אמרו לנהלם אל מקום מרעה ומנוחה והמה אל בור שחת הצעידום, אשר לאחד אחד כשלו ונפלו בה וירבו פצעיהם וחלליהם, ועתה כאשר מלאה סאת הרעה והכושלים רבו כמו רבו, באה העת לקרוא באזני יתר המכוננים צעדיהם אל הפחת כי ישובו אחור ואל ירבו כושל.

כל אשר לא נטרפה עוד דעתו עד לבלי מרפא, הלא יראה ולבבו יבין כי עלינו לבקש לנו דרך אחרת מאשר בקשנו עד כה אם לא נחפוץ כי נהיה כלנו על יד על יד למשסה, כי הדרך אשר הובילונו בה עד כה תוביל עד שערי מות, ובכל זאת האם יתעוררו כרגע כלם לקול הקריאה ועל עמדם יעמדו או ישובו אחור?  אך לא!  ידענו גם ידענו כי עוד יאטמו הרבים את אזניהם משמוע בקול הצופה אשר יזהירם, יען כי הרעה לא נגעה עוד עד לב כלם, וגם באלה אשר עליהם נחה יד הפגע, רבים המה אשר עוד לא נרפאו ממשובתם, והמורים המתעים עוד לא תמו מהארץ ועוד יוסיפו סרה להסית ולהדיח את הצאן האובדות, כי על כן אין די דבר והוכיח, עד אשר ישובו ורפא להם, או אם גם זאת תהי ללא הועיל, למען ידעו דור אחרון כי צופים היו לדור אשר עקש ופתלתול היה וימאן שמוע לקול צופיו ואולי יחכם מאבותיו ויקבל את התורה אשר המה מאסו בה.  הן כזאת תקרה לכל דעה, בתחלה כאשר תשָמע ברבים יקומו נגדה מחסרון דעת או לב והדור הבא יחַיה אותה מהעפר ויכתבנה על לוח לבו, וזאת תהיה לנו לעורר רוחנו לבל נשוב אחור מדברינו ולבל נחדל מדבר השכם ודבר בדבר, אשר כבודנו ומעוזנו ותקותנו, ואך בו בעזרנו להקימנו ולהעמידנו על רגלינו. 

מוכיחים היו בישראל מעת היותו ובמאת השנים האחרונות רבו הילק המוכיחים המגידים לעמם פשעם בקול גדול ולא יסף;  כל אשר פה היה לו לדבר או אשר ידע לכתוב שתים שלש דלתות על הניר והיה מטיף העם הזה, אך איך שנו התוכחות את פניהן במאת השנים האחרונות! אם נקרא מעל ספרי ישראל מעת קם נביא בקרבו עד ימי בן-מנחם, נשמע אך תוכחה אחת, כי בני ישראל יזנו אל דרכי העמים, כי יבחרו לעשות כמוהם לעבוד גלוליהם ולהתבולל בהם, וזאת חשבו כראשית חטאת לישראל, כפחת וכפח אשר בה נוקשו ונלכדו וכמקור כל הרעה הבאה עליהם, ובמאת השנים האחרונות נשמע אך ההפך, כי ימאן לעזוב מקומו, כי לבדד ישכון ובעמים לא יתבולל וככל דברי התוכחה אשר כלנו נדע אותם כבר בעל פה.  ומה זאת? מי הפך לב כלם בפעם אחת? האם שנה ישראל את דרכו מהקצה אל הקצה ותחת אשר אבותיו התקרבו אל העמים יותר מאשר טוב היה, שבו בניהם ויתרחקו מהם יותר מהמדה, עד כי נטל על המוכיחים החדשים להשיבם מדרכם? או העם עוד על כעמדו עמד, אך המוכיחים שנו את רוחם וחפצם ובאשר לא טוב בעיני אבותיהם בחרו המה? – והנה כל איש אשר דברי ימי ישראל לא כספר חתום המה לו, ידע זאת נאמנה כי בני ישראל לא שנו את דרכיהם מהקצה אל הקצה מימי הנביאים האחרונים עד ימי בן-מנחם, כי אם גם לפעמים בארץ אחת גדשו סאה ובארץ אחרת מחקו סאה, פעם גבר רוח השיר והמחקר על התורה ופעם גברה יד התורה ותגרש מפניה צרותיה, אך בכלל לא שנו את ארחותם, ובכל דברי האמונה ובתקות הגאולה ובהדעה כי עם אחד אנחנו ועלינו לצפות ולחכות ליום אשר בו נשוב ונתאחד לעם אחד בארץ, בכל אלה לב אחד ורוח אחד היה לכל העם, כהירא והחרד לדבר התורה, כן גם המשורר והפלוסוף נשא דעו למרחוק ליום הגדול ההוא, יום תחית האומה, וגם נפשו כלתה לראותו ורוח חזיונו נשאהו אל משואות ארץ חמדתו, ותקותו בראה לו ניב שפתים.  ואם גם האחד שאף ללמוד את תורתו על אדמת אבותיו ונפש השני כלתה להשמיע נעים זמרתו על הררי ציון, כך חפץ אחד היה להם ותקוה אחת לשוב ולחונן עפר אדמת הקדש, כי משם יבא רוח חיים להעצמות היבשות.  ואם כן הן לא שנה ישראל את דרכו, ועל כן עלינו להוציא משפט כי רק המוכיחים שנו את רוחם ויחלו פתאם להתנבא פה אחד ברוח חדש אשר לא היה לעולמים בישראל.  אולם איך היה כדבר הזה? לו גם נגור אֹמר ונחליט כי רוח שקר התעה אותם ולא ידעו דַבּר נכוחות, אך איך יוָלד רוח כזה פעם אחת? – כאשר נשמע משפט מפי שני שופטים אשר האחד מחיב והשני מזכה אז נבין כי האחד ישגה במשפטו, כי לא ידע משפט צדק, אולם הנשפטים אשר נדונו ודבר המשפט הלא היו לפניהם, ובו נדונו השופטים איש לפי מעלות רוחו, ואם בני ישראל לא שנו את דרכם ברב או במעט הן לא היה כל משפט לפני השופטים החדשים לדון בו, ואיך יצאו פתאם לדבר בדבר אשר לא היה?  הן גם זה מן הנמנע הוא!  ואם כן אם נראה כי מוכיחים ושופטים קמו פתאם, אם כי לא נודה למשפטם בכל זאת נאלץ להודות כי היה להם דבר משפט לדון בו על פי מראה עיניהם.  ובאמת כן הוא.  הרוח אשר עבר על המוכיחים החדשים לא רוח חדש הוא אשר נולד לפתע פתאם בלבם, הוא כבר היה בישראל מעת היותו אך בימים הראשונים קצר כחו לפרוץ לו דרך ללב העם כלו, כי החוזים הנאמנים עם עמם ואלהיו קמו נגדו ויגרשוהו מהסתפח בנחלת ישראל, ובימים האחרונים ברא לו חוזים ומטיפים אשר נשאוהו וירוממו קרנו עד למעלה, וחוזים נאמנים בעלי הרוח הנאמן, אשר יקומו כנגדם, לא נמצאו ובכן גבר בעם עד להשחית.

הרוח הזר והמתעה הזה להפריד בין הדבקים להפר האחוה והאחדות מקרב בית ישראל, להשבית כל תקוה לימים יבאו ולהסיר כל מחשבה מלבו, כי עם הוא, גבר בימים האחרונים מאד מאד, אם כי כל חושב והוגה מחשבות במשפט ישתומם למראה הזה ולא יבין, איכה היתה ותהיה כזאת, כי ישליך איש מידו חפץ יקר וכבוד, כי ימאס בכבוד אנוש ויבחר להיות כחיה מהבהמה בלי אחדות ובלי ראש ומנהיג.  הן אך בזאת יֻכּרו בני האדם מהבהמה, כי המה לא איש לדרכו יפנו בלי חברה ואחדות ובזה יגדל כחם, כי מספר רב יהיה לגויה אחת בעלת אברים רבים אשר יצאו לפעלם בנוח עליהם רוח הראש, וכל אשר ירבה מספר אברי החברה כן יגדל כחה וכן ירבה כבודה ותפארתה.  הן מה דמות נערוך להעמיס הרבים והלאומים השונים, הכבירים הנותנים כיום חתיתם בארץ, לולא השגיבו חיל בכח החברה מאז ועד היום, או מה היה כיום גורל עמים רבים אשר בימים מקדם היו כלם עבדי עולם לעריצי גוים, אשר אכלום בכל פה, והמה היו לברות להם ימים רבים מבלי התקומם, עד בא רוח באחדים לקנא קנאת משפחתם ועמם, והמה הקריבו לשחת נפשם וכמורדים הוקעו לעין השמש, אך אחריהם קם דור חדש אשר ברב עם יצא חוצץ והוא הצליח להסיר גבולות ולנתק מוסרות ולהציב יד לעמו ומשפחתו ולהוציא משפטם לאור עולם, כה היה לכל העמים החיים על פני האדמה כיום בראשית קומם על נפשם כאשר נראה בכל דברי ימי עולם מאז וגם בעת הזאת: ארצות יון, רומעניא, בולגאריא, סערביע וכמוהן.  בראשית קום בני הממלכות האלה בתוגרמה נחשבו כמורדים והממלכה עשתה בהם שפטים, ולוּ  הוסיפו אותם לאחד אחד ואיש לא קם לעזרתם, אך אחרי כי חברה היתה ואחדות היתה לבני החברה וראשים שמו עליהם, לכן גדל כחם ובגדל כחם נחלו כבוד לוחמים ואז לא עוד כמורדים כי אם כלוחמים נחשבו ויצליחו בדרכם, ולוּ גם לא הצליחו להקרע גם אז לא לחנם שפכו דמם, כי אחרי אשר כלוחמים נחשבו, לכן נטל על לוחמיהם כאשר יחפצו לשבת מריב לשמוע בקולם ולתת להם שאלתם ברב או במעט.  הנה כן הוא בכל האדם וכל איש יבין זאת, ואיך נשתומם לראות בנו ההפך מאשר בכל האדם ובכל העמים!  גם בנו קמו מעוררים אך לא לאוד אגודה לחזק מוסרותינו ולהגדיל כחנו, כי אם להפך: לנתק את האגודה ולרפות כחנו ולעשותנו כצאן בלי רועה אשר איש לעברו יתעה עד כי יהיה לברות לשִני חיתו טרף.  לאשרנו לא יתבוננו העמים אל קרבנו ולא ידעו הנעשה בתוכנו, כי לו ראו והבינו לפעולתנו, כי או יחד הלא מלאו לעג פיהם על מעשה תעתועים זה ואמרו פה אחד: את אבותיהם שנאנו תכלית שנאה אך את הדור הזה נבוז ונמאס בו, כי כל כבוד האדם לֻקח ממנו ולא יבין כי ישפיל נפשו עוד הרבה יתר מאשר השפלנו אנחנו אותו באלפי שנים.  ומה אלה מבקשים?  הן אם מוסרות הלאום ינתקו וגם באמונתם שלחו ידם עד כי כמעט השליכוה מעל פניהם כנצר נתעב, ולילדי בני ישראל אין עוד כל אודה וקשר אל אחיהם לא באמונה ולא ברוח הלאום, ולמה זה יקשו ערפם לקרא עוד בשם ישראל, אחרי כי אין בידם אף מה מישראל? –  לוּ  חדלו האמונות מקרב הארצות וכל העמים קראו אך בשם עמם וארצם וממלכתם, כי אז, אם בצדק או אין, בכל זאת לא קצר לבנו מהבין דברי החוזים האלה, המנתקים קשר ישראל, כי אז אמרו:  באמונתנו לבדה נפרדנו מכל העמים, ואחרי כל האמונות חדלו אין עוד קיר מבדיל בינינו;  אך עתה אשר האמונות האחרות חזקות וקימות הנה כמקדם ואולי יותר[1]  וכל הממלכות וכל העמים יסוככו על אמונתם ביד חזקה, עתה אם אחדות לאום אין בנו, וגם אמונה חדלה, הן בהכרח יפלו לאחד אחד בני ישראל  אל חברת בני העמים ויתאחדו אתם גם בדרכי האמונה, ואם כן למה להם כל העמל הזה לקצץ את הנטיעות ולעקור את העץ מן השרש ולהשליכו לבדד הרחק מהיער, הן אך טוב להם להשמיע דבר בפעם אחת:  נעזוב גם את שם ישראל כאשר עזבנו את דרכו והיתה לנו הרוחה בפעם אחת.  אבל המה לא כן ידברו, כי אם יקראו בקול גדול כי לנו להיות בני ישראל, לא עם אחד ולא בני אמונה אחת כי אם להתבולל בין העמים ובכל זאת להיות בני ישראל!  מי הוא חכם ויבין את הפתגם הזה?!  ולמען כסות על אולתם וכזבם בראו להם פתגם חדש אשר יכנו בשמו "תעודת עם ישראל" והתעודה הזאת הידעתם מה היא לפי דבריהם?  לא כי יתחזק ויוסיף עצמה לחיות בתבל כאשר היה זה ארבעת אלפים שנה, לא כי יבקש לרפא מחץ מכותיו אשר הֻכּה לרגעים בעברת זדון, לא כי יבקש עצות ותחבולות לתת לעמו שם ושארית, לא אחת מאלה!  תעודתו הנעלה אשר נתנו לו המורים הנעלים האלה היא, כי ילך מדחי אל דחי בגולה ויהיה לאור עמים, כי עוד לא נהפך לכל העמים שפה ברורה לקרא בשם אל אחד וישנן ארצות אשר החשך יכסה אותן וערפל לאומיהן, ועל כן עלינו להיות מעלי נר הדעת כאשר היינו עד כה! – זאת היא התעודה הנעלה אשר יתנו לנו!  ואמנם תעודה נעלה היא להיות נודד נבזה ונמאס נרדף מֻכּה ומעֻנה למען האיר נר להמכים והרודפים!  אולם לו כזאת דברו העמים ויחד כלם אמרו: אך מהעם הזה אור יצא, וכלם שאפו כאל מלקוש לשמוע דבר ה' מפיו כי אז אמרנו, רק סכלות היא התעודה הזאת אבל לא שקר ותרמית, כי אז אמרנו: אם תחפצו אתם המורים הצדיקים מפיצי האור להיות לאור עמים, לבשו כלי גולה וצאו ולכו לכם אל מדברי אפריקא ואזיא ושאו נס אל העמים הפראים השוכנים שם למען ידעו כי מציון תצא תורה, תנו יד להשליחים מבריטניא ואתם יחד נודו לשאת "דבר ה'" עד קצות הארץ וגם שכרכם נכון יהיה מאת ראשי החברה; אבל את הדבר הזה יוכלו רק אחדים הנקראים לדבר מצוה זה, אחדים הנכונים להקריב נפשם בעד רעיון לבם, והמה לא יקחו נשים ולא יולידו בנים, כי אם קדושים יהיו להרעיון הנעלה, ולא לעם כלו לחרף נפשו ונפש בני ביתו והבאים אחריו רק למען יאיר נר להולכי השכים. לעם כלו לקחת נשים ולהוליד בנים ולהחיות נפשם, לעם כלו לדאוג בעד נפשו ושלומו ולא להיות ציר בגוים שֻלח, להקריב נפשו בעד עמים אשר לא ידע אותם ודבר אין לו עמהם – ואם כן לו גם בקשו תורה מאת העם הזה גם אז לאולת וסכלות מאין כמוה נחשבה התעודה הזאת ואף כי עתה אשר ניב ישראל נבזה ותורתו נמאסה, אמונתו כצנינים ודבר ה' בפיו יֵחשב לשקר, עתה אם יקומו מורים אשר יורו התעודה הזאת והם המה יושבים ספונים בבתיהם ולא יזכרו דבר ה' ויכבו בצהרים את האור אשר על ידו היה העם הזה לאור עמים, עתה אם יאמרו לעם הזה: אל תזכרו ראשונות ולעתידות אל תחושו, כי תעודתכם היא לשאת ולסבול מכת אויב ומוסר אכזרי ולהיות נודדים עד העולם, עתה הלא היה לכל איש לדעת כי חוצפה ועזות מאין כמוה היא לדבר שקר ותרמית כזה קבל עם!!  ובכל זאת ינָשׂא הפתגם הזה על דל שפתי החוזים והמטיפים, ורבים רבים המה אשר ישנו וישלשו להשמיענו כזאת ואזנים קשובות רבות תמצאנה להם, ומה הוא הדבר?   האם יֻכּה עם כלו בשגעון בפעם אחת באין רואה נכוחות?  אבל הוא אשר אמרתי כי הרוח החדש הזר והמתעה הזה לא חדש הוא בישראל כי כימי בני ישראל ימיו, ומהעת אשר היה לעם מצא מסלות בלב רבים, כי על כן מצא ידים עתה כאשר שבו והחיו אותו להיות כמטה זעם, אשר לא באפס יד ישבר.

 

ב.

כבר בשרש עם ישראל נולדה התולעת הזאת אשר השחיתה את גזעו.  עם ישראל עם אחד היה בתבל אשר ממלכתו נכונה לא בארץ, אשר בה נולדו אבותיו וברבות הימים גדלה ורבתה משפחתו עדי הצליחה למלוכה, כי אם בארץ נכריה אשר גרש מפניו יושביה וינחל ארצם וישב בה.  אמנם גם עמים אחרים נחלו ארצות לא להם, אך המה כבר עשו מלוכה בארץ אחת ואת השנית הבקיעו אליהם או שמוה למס, ומספר מהם התישב בארץ הנכבשה, לא כן בני ישראל, המה כלם יחד יצאו מעבדות ובטרם אשר היה שלטון בידם באו אל ארץ ויהיו לעם.  עם ישראל עם אחד הוא בתבל אשר לו היו חקים ומשפטים וכל דתי ממלכה ואמונה בטרם עוד נחל ארץ, לא ככל העמים אשר בארצם ישבו והממלכה והמשרה תגדל עמם, בתחלה יהיה האב לשר ושופט ואחרי כן ראש המשפחה ואחריכן ראש השבט, והיה כאשר יפרה וירבה  השבט ההוא או יחלו לבחר מקרבם ראש, ושופטים ישימו עליהם וכהנים מבניהם יקחו לעבודת אלהיהם.  עם ישראל עם אחד היה בתבל אשר חקי דתו ולאומו מאסו בממלכה ככל הממלכות, כי אם בשופטים ושוטרים מקרב העם, וכבר עוד בטרם נסה לשאת בעול מלך ושרים בחל בהם מחוקקו ויתן המשרה בידי העם כלו.  עם ישראל עם אחד היה בכל התבל אשר בחר באל אחד מעת היותו והאל האחד הזה היה לו עוד בטרם היה לעם ואותו הביא אתו אל הארץ אשר כבש, לא ככל העמים אשר בכבשם ארץ כרעו ברך לפני אלהי הארץ ההיא, והדברים האלה אחוזים וקשורים היו אחד באחד כטבעת בשרשרת.  אחרי כי כבר היה למשפחה גדולה ועצומה על אדמת נכר, ושם לא יכול לרשת את הארץ אשר יושביה כבר היו לעם חזק וכביר כח, לכן נטל עליו לבקש לו ארץ אשר ישב בה, ואל הארץ אשר כבש באו כלם יחד ויאלצו לגרש מפניהם כליל את יושבי הארץ מלפנים, ועל כן אחרי כי כבר היה למשפחה גדולה ועצומה עוד בטרם נחל ארץ, לכן כבר ידע חקות החיים ומשפטי בני האדם וכל דתי הממלכה, וכאשר בא אל הארץ הביא כל אלה עמו, ואחרי כי כבר ידע כל ארחות החיים ויראה דתי יתר עמים ויתבונן להן לכן בחר באלהיו, אשר ראה כי אך טוב לו לבחר באל אחד, אשר על ידו תהי גם אחדות שלמה בכל העם, לא כיתר העמים בעת ההיא אשר מלחמה היתה ביניהם על ידי אליליהם השונים, ואחרי כי בחר באל אחד לכן מאס במלך מבני האדם ובשרים ושופטים רבים, כי אם אל אחד לכל העם ואחדות שלמה אתו תלין למה לו משא מלך ושרים, הלא כלם אחים המה ומקרב כל האחים האלה יוכל לבחר לו שריו ושופטיו.  כי על כן נראה את עם ישראל כעם אחד יחיד בכל העמים, אשר מעת היותו לעם כבר היו לו חקים ומשפטים טובים וצדיקים מכל החקים והמשפטים אשר היו לפניהם, כבר נכונו בידו דרכי ממלכתו ודתי אלהיו, כבר היה לו מחוקק נפלא ונאמן ברוחו, כבר היו לו חקים ומדברים בנאום נשגב ונעלה אשר בכל העמים יעברו דורות רבים בטרם תהיה כזאת, ובצדק יכול המחוקק לאמר: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך... ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", כי מי עם גדול כזה בראשית היותו? ומי עם אשר יוכל להתפאר בתורתו, אשר נִתּנה לו ביום היותו לעם בהעם הזה? אבל זאת היא רעה בבני האדם כי לא כלם יהיו חכמים ומבינים מה טוב ולא כלם יחפצו להבין מה טוב.  בני האדם יביאו לבב חכמה אחרי אשר בלו ימיהם בעמל ויגון ויוכיחו כי חטאו ושגו ועוו את דרכם או אז ישובו וינחמו, כאשר כבר עבר המועד, כי השנים אשר עברו לא ישובו והנעשה אין להשיב, ובניהם בשמעם דברי אבותם ומוסרם עוד טרם יבינום, עד ילכו ונוקשו ונלכדו אף המה.  כן הוא דרך בני האדם, אף הנרדף והמעֻנה יטה אזן קשבת לקול מורה בצדק, לא השָלֵו, הוא ישקוט על שמריו ולא יירא רע עדי יוָקש בו.  אלה אשר נחלו את הארץ ושלום היה להם שכחו מהר את הדבר אשר דבר להם מחוקקם ויכרתו בית ליושבי הארץ ויעבדו גם את אליליהם לאות אהבה ושלום כחק לכל העמים בימים ההם, ובכן הביאו על נפשם כפעם בפעם את הרעה כי המה נפלגו לשבטיהם ולא יצאו יחד כאיש אחד למלחמה כי אם שבט שבט לבדו ועל כן הֻכּו כפעם בפעם אחור, ובכן היה הדבר הגדול והנעלה אשר עליו נוסדו תורת ישראל ודתו, כי אך שופטים ושוטרים יהיו לו, לו למוקש, כי באין ראש התפרדו לשבטיהם.  ועל כן נאלצו בימים הבאים, כאשר ראו כי אין להם מעמד עוד מפני אויביהם, להמליך עליהם מלך למען יהיו לממלכה אחת ולגויה אחת, כי על פי המלך יצאו ויבאו למלחמה וישמרו את ארצם מאויב.  ומהיום אשר היה להם מלך גדלו ועצמו ויתנו חתיתם על כל העמים סביבם, כי לא רפיון ידיהם במלחמה אף לא מֹרך לבם היה בעוכריהם עד כה, רק כי מלך לא היה להם ולו היה להם מלך בראשית בואם אל הארץ כי אז בלי ספק הצליחו עד מהרה לכונן ממלכתם ולגדל בארץ.

אולם המלך והמלוכה, אם כי נתנו להם ידים במלחמה, אך בארצם לא טוב עשו.  חקי דת משה המה כלם נגד המלך והמלוכה, אחרי כי על פיהם אך אלהים הוא מלכם[2], וכן היה כי רבי הממלכה ולפעמים גם המלך היו תמיד הראשונים אשר שלחו ידם להפר תורה וחק.  ומן העת ההיא נראה חדשה בקרב בני ישראל:  כל העם נחלק לשתי מחלקות אשר נוכל לכנות אותם בשם העשירים והעניים, השרים והסגנים ורבי הממלכה וכל עשירי העם וגדוליו זנו כפעם בפעם אחרי אלילי העמים, ורק העם העני והדל חסה בשם ה'[3].  בעלי הזרוע קמו כפעם בפעם להפר התורה ולשנות כל ארחות הלאום והם המה אמרו תמיד היו נהיה בגוים, כי חקי דת משה היו כצנינים בעיניהם, על פי חקי דת משה כלם אחים המה, ואף על המלך צוה לבלתי רום לבבו מאחיו, ומה גם על השרים והסגנים.  על פי דת משה  לא יכירו השופטים פני עשיר בריבו, על פי חקי דת משה אסור היה לעבוד ביהודי אחיהו ובבוא שנת השמטה היה עליהם החובה לקרוא דרור לעבדים ולהאדמה ולשמוט כל מַשה ידם, אשר כל אלה מעוז המה לאביונים ומחתה להעשירים, כי על כן קמו השרים והסגנים לבטל את התורה, לעקור דת משה משרש, ופתגמם היה תמיד: היו נהיה כגוים.

ובכן נראה בישראל את ההפך מאשר בכל העמים עוד בראשית ממלכתו;  בכל העמים יהיו השרים ואדוני הארץ תמיד למחסה ולמעוז להארץ והממלכה מפני אויב אשר יבא בשעריו, המה תמיד הראשונים לצאת למלחמה ולהקריב את חייהם ומאדם בעד הארץ והממלכה, אשר בידיהם נִתּנו, והמה יפקחו עין גם על יושבי הארץ, לבל ימצא בהם קשר נגד אלהים ומלך, אחרי כי בשלום אלהיהם ומלכם גם להם שלום, תעצומות ועז, ועל כן המה תמיד הראשונים לקנא קנאה גדולה לאמונה ולדתי הארץ לבל יפול מהן אף צרור ארץ, ולעמתם דלת העם העניים אשר אין להם אחוזת נחלה בארץ, המה ירימו כפעם בפעם ראשם, עת כי כשל כח הסבל, נגד השרים והסגנים אוכלי שארם ובשרם המוציאים להרג רק למען מאדם וכבודם, והמה לא יפחדו ויגורו מפני צר ואויב כי מה מהם יקח?  ובכן ידעו כל מלכי ארץ כי אך הרוזנים והסגנים להם משגב עֹז לעתות בצרה, כי אך המה ישאו עמם בעול מלחמה בלב ונפש, לא כן דלת עם, המה רק למשמעת הסגנים יסורו ולבם בל עמם;  כן הוא בכל העמים מאז, ובבני ישראל היה להפך, כי אך בני דלת העם היו נאמנים תמיד בבריתם את התורה והאמונה והארץ והממלכה, ואך המה נכונים היו להקריב נפשם בשמחה על מזבח אהבת ארצם, והעשירים והפחות והסגנים היו תמיד בוגדים באמונתם וגם בארצם וממלכתם.  וכל אלה היו יען כי שונים היו חקי בני ישראל מחקי העמים, בחקי העמים היו רק השרים והסגנים אדוני הארץ ויתרם היו עבדים ובישראל היו כלם אדונים ולא נִכּר שוע לפני דל, אך נפש הסגנים הרחבה כשאול ולא תדע שבעה געלה בחקים כאלה וכל חפצם וכל ישעם היה לעשות את ארצם ככל הארצות ולהשבית כל חק ומשפט ואמונה המבדילים בינם ובין יתר העמים;  כי על כן הפרו תורה בזדון, הרבו לבנות במות לבעלים למען השכיח שם אל אחד אשר הוא אב לכל בניו יחד ולא יכיר פני עשירים, הרבו לקחת נשים נכריות למען יתערבו זרע ישראל בעם אחר ויחדל מהיות עם נפרד ברוחו ודרכו, השביתו מפניהם את התורה ויגרשו את הכהנים הנאמנים בבריתה ואת חוזיה מהסתפח בנחלת ישראל, ויקימו להם תחתיהם נביאי שקר ותרמית בשם האלילים, כי אהבו כן, והנביאים והכהנים האלה אשר נבאו בבעל המה העמיקו שחתו עד מאד, כי הן זה היה משלח ידם להסית ולהדיח את העם מאחרי אלהיו.  כל אלה עשו בצדיה ובדעת וחשבון, כי אך זה היה כל חפצם לבער אחרי רוח ישראל ואמונתו ותורתו עד תֻמן, והמה הגידו ולא כחדו כי אך להיות ככל העמים חפצם, כי אך לעבוד עץ ואבן מגמתם, וכפעם בפעם הטו ידם גם על המלך ויאלצוהו לעשות כמוהם אם כי לבו לא הלך עמהם.  לא כן כל העם, אלה אשר לא הצליחו למשרה וגדולה, המה שמעו בקול החוזים בשם אלהי אבותם ובשם התורה והדת והמה גם היו סתרה לחוזי יה אלה מפני חמת השרים והסגנים אויביהם בנפש.

והנה כל דברי המלחמות האלה בין השרים והעם גלוים וידועים לכל הקוראים בכתבי הקדש, כי על כן היתה ראשית מעשה הנביאים האחרונים אשר בקשו לרפא את ההרוס, לגרש את הנשים הנכריות ולהזהיר את העם מאד מכל מחשבת פגול כעבודת אלילים וכאלה.  ודי כה היה בהריסות ארץ ישראל ובית המקדש והגלות, אשר נמשכה רק כמאה שנה, לרפא את בני ישראל מכל משובותיהם, אחרי כי לקחו את מלכם מהם ועמו גם את השרים והסגנים וכל הבוגדים בעם, ובבית השני כמעט לא נשמע עוד דבר כהן ומורה שקר אשר יטיף לעבודת אלילים, אך בכל זאת לא תמו בוגדים מקרב הארץ אשר דברו ברוח כהני השקר מלפנים;  או קמו אוהבי היונים ודרכיהם, רודפי זמה וכל תענוגות בשרים, כהשרים והסגנים אשר היו לפניהם, ואף המה הסיתו והדיחו את העם מאחרי אמונתם, ואף המה שמו שַמות בארצם, ואף המה בקשו להרוס את ארצם ואמונתם ואף פתגמם היה: היו נהיה כגוים!  ואף חפצם הצליח בידם להביא שואה על ארצם ועמם ולתתו שנית בידי שוביו אשר הרסו ולא חמלו ביום זעמם, ובפעם הזאת נגזרו כלם יחד מעל אדמת אבותיהם והגלות הזאת היתה גלות שלמה.  אך בפעם הזאת נרפאו גם מכל משובותיהם ומכל דרכיהם הרעים.

בני הגולה שבו כלם יחד עד אלהי אבותם ויזנחו כלם את דרכיהם הנלוזים, ואמונת אל אחד ואהבת התורה והדת לקחה עתה לב כל ישראל יחד, כי אחרי אשר חדלו סגנים וזרים וכהן ונביא מורה שקר, ואחרי כי כל העם שב להיות כשהיה מקדם, עם אשר בו שוה קטן וגדול, לכן שבו להחזיק במעוזי תורת משה אשר עתה היתה להם כמעין מים חיים.  ובכן נראה כי אחרי החרבן הראשון התחזקו עמודי בית ישראל והאמונה הרימה ראשה, ואחרי החרבן השני נבנה הבית הזה כמו רמים ומצדות סלעים שמו משגבו לעמוד לעד לדור, וכן עמד הבית הזה על תלו למרות כל הפגעים והשוטנים והלוחמים אש הגיחו נגדו מכל עבר ופנה, בית ישראל נכון היה מאז הָגלה שנית ערוך ושמור בכל, וכל אשר הוסיפו להתמרמר אליו כן השגה הוא חיל וכן ירדו כל לוחמיו מטה מטה.  בחרבן הראשון נתחזקו מוסדות אמונת ישראל ואמונות עובדי האלילים החלו להתמוטט, בחרבן השני גברה אמונת ישראל עד למעלה ולאמונות עובדי האלילים החלו לכרות קבר, וכן היה עד היום הזה, הקאטוליציזם הֵרע לישראל מאד וירפה כחו כהיום הזה, וכן היה, ובלי ספק גם יהיה, לכל הנחרים בו.  כאלף ושמונה מאות שנה אחרי החרבן עמד בית ישראל בארצות זרים כסלע איתן;  הבוגדים בעמם אשר היו בבית הראשון והשני לא שבו לתחיה, העשירים לא הרימו עוד ראשם על העניים, כי פסק ממלכה ומשרה מישראל ואך התורה והדת היו ממלכתם ואגודתם, ורק הגדולים אשר גברו חיל בתורה המה היו אילי ישראל ושריו, כי על כן עמד טעמו בו.  ואף בעת אשר זכה חלק אחד מישראל לשלוה וגדולה במקום אחד ויגדל כח העשירים ובעלי התאוה בקרבו אשר מוסרות הדת הכבידו עליהם כמשא כבד ויתעוררו כפעם בפעם לפרוק העול הקשה מעל צוארם ויבקשו וימצאו דרכי העמים לחיות כמוהם, אך בכל העת ההיא רק המה לנפשם התירו לעשות דבר אשר לא כדת אבל לא קמו להפר תורה בחזקת היד, ובעלי התורה, אשר זרועם משלה להם למשוך אחריהם את לב העם כלו, קמו בפניהם ויוכיחום בדברים נמרצים וייסרו את העם כלו מבחור בדרכיהם, וגם בלעדי זאת היה מצב העם בכלל ברע, עד כי לא עלתה מחשבה על לבו לזנוח דרכיו, והאחדים אשר עזבו דרכי עמם היו כלא היו כאשר שבו אויביהם וידכאום ולא נתנו להם ידים לבא בקהלם.  ובכן אחד היה ישראל בכל העת ההיא, אחד בכל הארצות בדרכיו ובאמונתו ובתקותו לימים יבאו, כלם יחד חשבו את נפשם כגולים אשר לעת קץ יגאלו וישובו לקדמותם, והתקוה הזאת היתה להם למקום חיים, אשר ממנו שתו והחליפו כח לשאת ולסבול ולחיות, על אף כל אלה אשר בקשו להכריתו מן הארץ לבל יהי עוד מורה אמונה צרה לאמונתם.

 

ג.

לא האמינו עוד כל בני ישראל בכל העת היא.  כי יבא יום ורוח הבוגדים, אשר כלה נכרת כאלפַּים שנה, ישוב ויקום מקרבו.  המה האמינוכי רוח התורה דכאה אותו עד לעפר ותשם קברו, אך הרוח ההוא לא מת, כי אם נדכה.  סבל התורה ומשא התלאות אשר סבלו בני ישראל דכאו את התאוות בלבם, אך לא המיתון ופתאם לפתע התעוררו שנית ותקמנה גם את רוח הבוגדים מקברו.

על יד המלחמות בין האמונה הקטוליקית ובין האמונה המתנגדת לה, ועל ידי המלחמות בקרב הארצות הרבות באיירופא אשר שנו פני הארצות ודרכי הממשלות וחקי העמים ראו גם בני ישראל אור חדש בארצות רבות;  גם מהם הצליחו רבים לשלוה וטוב הארץ, גם בכם קמו שרים ואנשי המעלה, ואך כטוב להם כן בקשו עד מהרה להסיר מעליהם סבל אמונתם ודתם אשר תבדלנה אותם מיתר העמים ותגודרנה בעדם ארחות חיים ככל העמים.  העשירים ואנשי המעלה בישראל אשר דבר היה להם עם עמי הארצות החלו שנית לזנוח את דרכי עמם ולזנות על דרכי העמים וישובו להיות כאבותיהם הראשונים בימי הבית הראשון והשני.  אולם בכל אלה עוד לא היה די כח לפרוע פרעות בישראל ולהרוס מוסדות ביתו, כאשר לא הרעו לכל בית ישראל בכלל, אלה אשר בארץ ספרד הפרו תורה ויחיו ככל העמים, כי להגוי כלו לא יכריעו את כף ומה גם אחרי אשר ימצאו היתרים גם בתלמוד לקרובים למלכות להפר לפעמים חק ובצדקה ובגמילות חסדים מצאה יד העשירים לכפר עונם בעיני העם, והעם יוסיף ללכת בדרכו, וגם אם רבים יהיו כהמה וכהמה הפורקים עול החקים מעל צואריהם לא יגדל השבר, כי כזאת וכזאת יעשו אך לנפשם, היינו למען מלאות תאותם, או כי נטל עליהם לפי המקום והזמן, וכל שופט מישרים יודה כי חקים רבים ייו לאבן מעמסה על שכם אלה אשר לא עוד אך בין יהודים יגורו ולא אך את יהודים יתהלכו, ואם יסירו אלה מסבל שכמם לא ירעו לאיש, אם אך לא ישלחו יד לנגוע באחוַת העם ואחדותו.  האמונה אמונה אך לה' והוא יריב לו עם פורקי עלו, אך אחדות הלאום נתונה לבני אדם, ואלה אשר לא ידקדקו במצות ה' אם אך נאמנים המה בבריתם את  ע מ ם, יקרים וחביבים לנו בלי כל ספק אלף פעמים מהחרדים לדבר ה' אשר כבוד עמם ואשרו כאין בעיניהם, ואם כן אם אכפו הזמן והמקום על רבים מאחינו את אכפם לשנות את דרכיהם, הנה היתה זאת רק בדרכיהם  ב ח י י ם, ולא בדברים הנוגעים בין ישראל לישראל;  איש לא אלצם לשנות פני בתי תפלותיהם ותפלותיהם ולהסיר מלבם זכרון אבותיהם ותקות העם כלו. וכן היה בלי ספק, וגם אלה אשר הפרו חקי הדת נשארו בכל זאת באמונה עם עמם, לולא קמו נביאי שקר חדשים אשר החלו להטיף לעם לזנוח תורה ולקצות בכל דרכי ישראל, בימים האלה קמו נביאי שקר כאלה שהיו מלפנים, אשר לא הניחו רוחם בזאת כי המה סרו מדרכי אבותיהם כי אם גם יצאו להסית ולהדיח את יתר אחיהם, ובדבר שפתותיהם שפכו לע ובוז על כל אשר לישראל הוא, ועל כל אשר היה בידיהם נשאו חרפה וקלס מרבה להכיל, והם המה שהיו בנו להרוס מוסדות ביתנו ולהפר אגודתנו ולשום שַמות בתוכנו ולהשיבנו עד דכא.  מברלין יצא רוח השקר ויהי לרוח מתעה בפי כל החוזים בכל הארצות.

אמת הדבר כי גם בארצות אחרות אשר שם לא הגיע שמע השכלת ברלין נמצאו יהודים רבים אשר כמוהם עשו. בכל הארצות אשר שם הונח להיהודים נמצאו בהם רבים אשר הסירו מסבל שכמם למען יתענו על כל טוב ולמען יפלסו נתיב לבניהם לדרוך בדרכי כל העמים מבלי מכשול, וגם היום ימצאו רבים כאלה, אשר לא ידעו עד מה מדבר השכלת ברלין ודבר גבורותיה אשר עשתה ובכל זאת עושים המה ככל אשר יעשו החסידים האדוקים בהשכלת ברלין, כי לפרוק עול ולבקש אך לשבוע תענוגות החיים לא נחוצה דעת הרבה וחשבון וחקר;  אך בכל זאת הרעה אך מברלין יצאה.  כי לולא קמו מטיפים וחוזים אשר הרבו לדבר אל העם לעזוב דרכי אבותיו ולמאס בכל אשר יקר היה להעם מאז ועד הנה, כי אז פרקו העשירים וכל אלה אשר מאנו לשאת בעול, את עלם מעל צוארם ויעשו כהעולה על רוחם, אך לבם ונפשם היו אמונה עם אחיהם, לא ערבו את לבם לשפוך בוז ולעג על יתר אחיהם אשר לא יבחרו בדרכיהם, לא מאסו בלבם את כל אשר יקר היה בעיני העם כלו, כי אם עשו מה שעשו מבלי חשוב מאומה, או בקשו למצוא היתר למעשיהם, או גם חשבו זאת לעון אשר עליהם לכפר אותו בצדקה ובמעשים טובים לעמם, אשר באמת כן הוא בהארצות אשר לא השכלת ברלין הדיחה אותם מקהל ישראל, כי אם דרכי החיים, שם נראה למכביר בני ישראל אשר בדרכי חייהם לא יזכרו את התורה והדת ובכל זאת יכבדו את יודעי התורה ויאהבו את המתנהגים על פיה, וידאגו לשלום עמם ויבקשו בכל לבם לתת לו שם ושארית;  לא כן על ידי השכלת ברלין אשר למדה לבזות ולשקץ ולנבל את התורה ולומדיה וכל המחזיקים בה, אשר כל עמלה היה לעקור מן השרש כל זכרון לישראל ותבער אחרי כל מנהג וכל תקוה כאשר יבער הגלל עד תמו, היא השחיתה בית ישראל ממסד עד הטפחות, ומידה באו לנו ומידה עוד יבאו לנו ימים רעים ומרים.

ימים רעים באו לנו מידה, כי הפרה את האחוה והאחדות מקרבנו ותלמדנו לצור איש את אחיהו;  היא נתנה חרב בידי רבים מאחינו אשר קמו בנו כאויבים וצוררים ויטפלו עלינו כל עון וכל חטאת, והדברים האלה היו אחרי כן: הן אחיכם ענו בכם; היא הקשיחה לבנו משמוע בקול צעקת אחינו בעת אשר האמַנו כי שלום היה לנו;  היא לא רק סכסכה עדה בעדה וקהלה בקהלה להרבות הפצע באמונה ודת כי אם גם בלבלה את מוחנו לבל נחזה מישרים בדרכי החיים, היא התעתנו מדרכי חיינו אשר בהם דרכנו עד כה ולא ידענו מחסור ואל דרכי חיים חדשים טובים מהם לא הובילתנו.  דרכי חיינו היו על פי מצבנו ועל פי החקים אשר התוו לנו את הדרך נלך בו, ולולא העירו אותנו חוזי ההשכלה בחזקת היד, כי אז הלכנו בדרכנו עד היום אם לא שנה מצבנו את פניו, ולו שנה מצבנו את פניו, והחקים נתחדשו לטוב לנו, כי אז שנִינו גם אנחנו את דרכנו על פיהם בלי כל אמר ודברים, אך המעוררים האלה קמו ויעוררו ישנים ויקראו להם לצאת מהמטה אשר המה אסורים עליה, והנרדמים התעוררו ובשארית כחם התאמצו לקום והנה האסורים לא נתנום ויכאיבו בבשרם ויפצעו בידיהם ורגליהם וישארו אסירים כשהיו אך פצועי יד ורגל.  המה קראו לפסחים: השליכו את המשענת מתחת אצילי ידיכם!  והפסחים נואלו לשמוע וישליכו את המשענת ואף המה נפלו אחריה באין מעמד.  אכן טוב הוא להרוס בית ישן, אם כבר יש אבנים ועצים ודי כסף להקים בית חדש על תלו, טוב להסיר אפֵר מעל העינים אם העין בריאה היא ואור שמש לא יכאיב לה, אבל העני ההורס את ביתו – בחוץ ילין, ואשר עיניו כהו אם יסיר את האפר יֻכּה בעורון.  וכן היתה על ידי תורת ההשכלה הזאת.

ההשכלה מה היא?  כי ישכיל איש ויבין מה טוב לו.  כל אדם המבקש ארחות חיים משכיל הוא, כי יתבונן אל הטוב לו ויזהר מכל דבר אשר לרגלו רעה תבא לו.  ההשכלה היא לעורר את השכל אשר נִתּן לכל איש לבל יתעה באין תועלת כי אם יעבוד עבודתו כאשר יעבדו כל אברי הגוף, ואחרי כי הוא שר ומושל לכל האברים לכן עליו לדעת איך לשפוך את ממשלתו עליהם למען יעשו את אשר נטל עליהם ולא יחליפו את עבודתם.  ובכן נחוצה ההשכלה לכל איש כפי מצב שכלו וכפי כח אבריו, ואם נרבה להשכיל שכל קצר אז אך נבלבלהו ולא ידע עד מה, ואם נשכיל את איש רפה-ידים כי ירבה עבודה אז אך רעה נביא עליו כי יחלה ויחלש כאשר אם נשכיל את איש בריא אולם כי יניח ידו מעבודת כפים נשחית את הברכה אשר נִתּנה לו מאת הטבע.  אך זאת היא תורת ההשכלה להשכיל ולהביא בינה בלב איש כי יעשה את אשר יוכל לעשות ואשר יביא תועלת לרוחו או לגויתו ולא יבלה כחו ועתו להבל.  וההשכלה הזאת יביא החנוך, כי רק כאשר נחנוך את הנער על פי דרכו אז תמצא ידו בהיותו לאיש לעשות ולפעול כפי אשר הסכין בו, אך אם נבא לאיש בא בימים ונאמר לו: עזוב דרכך ופעלך ובחר באחרת, אז אך נתעהו מדרכו ואל דרך אחרת לא נביאהו.  אולם חוזי ההשכלה מה עשו?  המה יצאו להסיר את לב העם מדרכיו אשר הסכין בהם בטרם אשר מצאה ידם למצוא דרכים סלולות אחרות לפניהם.  המה קמו להסיר לב העם מאחרי המסחר וכל משלח ידו אשר הסכין בו למצוא מוֹצא לחיים בטרם אשר נפתחו לפניהם דרכי חיים אחרים. הן לוּ   שֻנה מצב העם ובידו היה לבחר לו דרכים חדשים טובים מהישנים, כי אז עשה זאת בחפץ לב, כי כל איש יבקש את הטוב לו, ולו גם טחו עיני האבות, אשר הסכינו בדרכים הישנים, מראות נכוחה, כי אז היטיבו בניהם לראות את הטוב, ואם נחוצים היו מעוררים אות הוא כי המצב לא שֻנה והדרכים הטובים עוד נסתרו, ועל כן מאן העם לבחר בהם כי לא ידע מה המה, ורק על ידי הבטחות שוא ודברים קשים כגידים גם בחזקת היד מצאה ידם לפנות לההשכלה הזאת נתיב בקרב אחיהם.

במאת השנים האחרונות שֻנה מצב רוב העמים ותחת אשר לפנים היו העז והגדולה רק לאצילים מבטן ולשומרי משמרת האמונה, הרימו אנשי הדעת כיום ראשם, וגם לחכמים היו יד ושם בארץ ןיצלחו בחכמתם להיות כשרים זהב להם, וזאת ראו חוזי ההשכלה ויאמרו כי גם בני ישראל יהיו כמוהם אם כלם יחד יחזיקו במעוזי הדעת, ולא דעת היה להם לראות, כי בעלי הדעה בין העמים הצליחו לגדולה יען כי שֻנה מצבם, ואחרי המלחמות הרבות אשר ערכו להסגנים וכהני האמונה הצליח בידם להתנשא אף המה, ומצב ישראל עוד לא שֻנה, כי כאשר לא היו לו עד כה סגנים וכהנים אשר ישבו בסוד מלכות, כן לא יצליח בידי חכמיהם להציב להם יד, ואם גם יצליח בידי אחדים, אך לשאר העם מה יהיה?  זאת לא הבינו ויטיפו לכל העם כי יהיו כלם חכמים כלם נבונים, כלם אך יודעי חכמה ולשון וספר, ולא רק בדבר שפתים הביאו את החכמה הזאת כי אם גם בפֹעל כפים, כי עשו גם כל אשר מצאה ידם אך למען הרבות השכלה ומשכילים בקרב בני ישראל, ועל ידי זאת זנחו את דרכיהם אשר בהם מצאו חיים ויתעו לדרכים חדשים, אשר שם יתעו וילאו אף להחיות נפשם. 

אם לא נעצום עינינו בזדון ואם אך נחפוץ לראות את הדברים כמו שהם, אז תאחזנו שַמה בראותנו כיום מצב שלשה חלקים מקהל ישראל, כי רק להחלק הרביעי עוד מעמד וליתרם אין כל תקומה.  והדבר הזה הוא עתה כן, עתה בראשית בכורי פרי ההשכלה הזאת ואשר לא עזבו את דרכם עודם בחיים, והם יהיו למשען לבניהם אשר סרו מדרכיהם, אך מה יהי ברבות הימים, כאשר יתם כל הדור ההוא אשר ידע ללכת בדרכי חיים, ונשאר אך דור ההשכלה אשר למד חכמה וחכמתו לא תחיהו?  תשועה עוד רחוקה ממנו וגם התקוה רחוקה לראות את מצב ישראל שֻנה לטוב, ומה יהי גורל אלה אשר המה גם יום לצנינים בעיני שונאיהם ויבזום וישקצום הרבה יתר מאשר בזו ושקצו את אבותיהם הסוחרים?  עתה הן נראה בעינינו כי כזב ותרמית דברו חוזי ההשכלה אשר הבטיחו אותנו כי היא תתן לנו לחם ושמלה בכבוד, כי היא לפני גדולים תנחנו ותרים לנו קרן, כי בעזרתה נציב לנו יד בכל הארצות אשר כל הרוחות לא יזיזו אותנו עוד ממקומנו, עתה הלא יבין כל איש כי אך שקר ותרמית היו כל הדברים האלה ואין כל תקוה לנו מההשכלה להיטיב את מצבנו ברב או במעט ולמה זה אנחנו מחשים?[4]

ואם גם נלמד זכות על חוזי ההשכלה הראשונים, כי המה נתעו להאמין בחזיון רוחם, כי המה ראו ראשית החפש כאשר גבר בארץ על יד הדעת ויכניע תחתיו בארצות רבות את עריצי הכהנים והחורים וירם ראש לעם הארץ וישוה במשפט קטן וגדול, וזעיר שם זעיר שם גם על היהודים זרוע החפש נגלתה ועל כן בקשו להכינם למען ידעו ליהנות מהטוב כאשר יבא להם, יבא להם, המה נתעו, אך אנחנו איכה נוסיף לתעות אחרי דברי רוח ועינינו הלא הרואות כי שקר נבאו אלה.  החפש והדעת לחמו מלחמתם ויצליחו עד היום לשנות פני הארצות, אך זה כבר חדלה המלחמה הזאת, ונראה אותות ומופתים כי הרוח אשר עורר את העמים למלחמה במשך מאת השנים לא עוד כביר הוא כמקדם.  בעלי החפש, אנשי המלחמה הראשונים, אשר בכל עזוז כחם ובכל חפץ נפשם לחמו, הלכו לאחד אחד ולא ישובו, וגם בארצות אשר דמו כי כבר בנה שם החפש מגדל לתלפיות נראה כי המה ישובו ללכת אחורנית, בארץ אשכנז ירוץ הגלגל אחור במהירות נפלאה, אשר כל מתבונן בו תאחזנו שמה ובעתה, באויסטריא ישאו שונאי החפש את ראשם למעלה זה שנים אחדות ומיום ליום יגברו חיל וישובו ויקחו לאחד אחד את כל המשרות אשר לֻקחו מידם, ואין עוד מתעורר בכח ועז להשיב מלחמה בשער נבחרי העם.  איה הם אלה הגבורים אשר ברוח פיהם הפיחו רוח חיים וחפץ בלב אלפים ורבבות, אשר קולם נשמע עד קצה הארץ ולדבריהם יחלו כאל מלקוש?  אנה הלכו להם?  אחדים מתו, ואחדים כמתים נחשבו וחדשים לא יקומו תחתיהם, ובכן יתרועעו אף ישירו כל שונאי החפש והחקים אשר לפניהם לא נִכּר שוע לפני דל, ויקוו כי עוד אחת מעט וישובו הכל להיות כשהיה[5], ואם נתבונן לארחות עמי אירופא כלה נראה כי כן הוא.  בעלי הדעת הרימו את החפש על נס ואחריהם נמשכו כל איש מצוק ומר נפש, אשר נדכה מתגרת ידי הכהנים ועריצי החורים, ויקראו מלחמה ויצליחו עדי רגע;  ובין כה וכה כאשר הונח להעם שכח עד מהרה מי הסב בעמלו ומיד מי לקח ברכה, וגם בראשי הלוחמים נמצאו רבים אשר רק למען מצוא משרה השיבו מלחמה, וכאשר הצליח בידם למצוא משרה שמו יד על פה מיראתם פן ירדו מכסאותם, וכן עשו לרוב לוחמי מלחמת החפש כי נתנו משרה כבודה על שכמם ובזאת הפילו את החרב מידם, ורק אחדים מהמה אשר נותרו אמונים לדבריהם, והמה מעטים מאד. ובכלל נראה גם במלחמה הזאת כמו בכל המלחמות, אך מלחמת שני בעלי כח, אשר יחפצו לדעת למי ארץ, ואם לכח הנה מפלגת בעלי האמונה והחורים אמיצה היא, כי למען השתרר נחוץ להשתרר ולא לחלק את המשרה לחצאים, ואלה ישורו בכל מאמצי כחם, ולכם נתכנו עלילות, אף לא ישובו מכל תחבולה ומזמה, לא כן בעלי החפש, המה יבחרו במעשיהם כי על כן תרפה ידם, וכפי הנראה ירד החפש מסאו לאט לאט, ומי יודע אם יארכו עוד הימים עד אשר יכלה מן הארץ.

במלחמת שני בעלי הכח האלה היינו רק אנחנו בלי כח, לא עשינו דבר לעצמנו בלתי אם קוינו לעזרה מבעלי החפש אשר ימצאו חפץ בנו, והמה אמנם מצאו חפץ בנו, גם שלמו לנו בעד עמלנו מעט מהרבה אשר לקחו להם בעזרתנו, אבל גם המה לא הרבו להראות אותות אהבה לנו ולא כגמול ידינו השיבו לנו, ובנפלם נפול גם אנחנו לבלי קום, כי גם כל החטאות אשר חטאנו בשם ההשכלה ואשר נסחפנו על לוחמי מלחמת החפש יוסיפו על חטאות אבותינו וייסרונו שבע, כאשר כבר החלונו לראות בארצות אחרות, ומתי נעשה לביתנו?  מתי נפקח את עינינו לראות את מצבנו הנורא מאד? –  הן אין עם בארץ אשר ישוה לנו מבלעדי הצוענים, אין עם בארץ אשר אין לו אחוזת נחלה קטנה אשר ידע כי לו היא, אין עם בארץ אשר זר הוא בארץ אשר ישב בה, וגם אשר יֵחשב כאורח היא אך בתורת חסד ומתנה נִתּנה לו ובכל יום ויום יוכלו לשוב ולקחת אותה ממנו. איך לא נראה את מצבנו הנורא הזה?  ולוּ היו רק העשירים והיושבים בשלוה אשר לא יראו ולא יחפצו לראות זאת כי אז אמרנו: הן המה היו בכל עת ראשית חטאת לישראל, והמה בגדו בכל עת בעמם ועל תורתם פשעו, אך אם גם אלה אשר לא בין עשירים חלקם ומנוחתם נגולה ימאנו לראות נכוחה ויכזבו בנפשם וישלו נפשם במשאות שוא ומדוחים, עליהם נקרא מכאב לב ומשבר רוח: הוי דור עקש ופתלתול!  הן כל איש יתן בחפץ נפשו חלק מכספו לחברה עורבת ערֻבּה בעד ביתו וקנינו אם יהיו למאכולת אש כי תשיב לו בכסף מלא את נזקו, ואם לא ערֻבּה היתה זאת לנו לוּ אמרנו כלנו יחד לקנות חלק ארץ אשר לנו יהי, ושם נוכל למצוא מחסה לנו עת עלינו ישתערו מנדינו?  הלא אם נבין זאת ונרים איש איש תרומה למען הדבר הזה אז תמצא ידנו להוציא את החפץ הזה אל הפֹּעל על נקלה וידענו כי יש לנו אחוזה אשר נוכל לשבת בה בעת צרה.  הן גם לו שלום היה לנו בכל מקום ויד שודדים לא תבואנו, גם אז אך לחכמה נחשבה זאת לדאוג ליום צר, ואף כי עתה אשר עינינו תראינה כידנו, ולא נשיב אל לבנו לעשות זאת, ונרבה הבל וריק לחשוב מחשבות ולקנות עצות, והאחד יגלה למוסר אזן אחיו כי ישובו מעון אשר לא עוו והשני לבל יחרשו איש על רעהו רעה, והשלישי כי יחכו ליום חנינה כי ישובו וירחמו אותם כאשר הציקו להם, והרביעי והחמישי והששי  ייעצו לבלי עשות מאומה!  העת לכם להורות אותם דרך איך לבקש אהבה מהעמים בעת אשר תראו כי אם גם תזכו כשלג בשחת יטבילו אתכם ויתעבו וישקצו אתכם?  העת לכם להבטיח ישועות ונחמות בעת אשר החרב עופפה על פניכם?  העת לכם לשוב וללכת בדרכי המורים המתעים אשר לא ידעו אשר תקרינה, בעל אשר עיניכם רואות מצוקות אחיכם וידכם קצרה מהושיע להם?  בראותנו כל אלה אין לנו בלתי אם לגזור אֹמר כי מארת אלהים רובצת על העם הזה והיא תתעהו מדרכי חיים והיא תכהו בעורון ולבור שחת תפילהו.

מארת אלהים רובצת עלינו מאז כי תמיד נרבה אך בכי ותשובה ונֹחם ומוסר כליות יאכל בקרבנו אחרי אשר תקצר ידנו מהיטיב את אשר עותנו, ובעת אשר בידנו להיטיב דרכנו לא נאבה ולא נשמע לעשות זאת.  כל דעה חדשה תהי לזרא בהשָמעהּ וכאשר תעבור העת אשר בה יכלנו לעשות גדולות על ידי הדעה ההיא, אז נשוב ונחזיק בה ונרע לנו כפלים. בכל העמים אם תשָמע רעה אז יקומו עד מהרה מאמינים ומשמאילים וילחמו עדי יגברו מחזיקיה חיל ויפלסו לה נתיב, או יד מנגדיה תעל ותשמידה ותשכח מלב והדור הבא לא עוד יזכיר בשמה;  ואנחנו נעשה להפך.  כי דעה חדשה כי תשָמע לא תמצא אזנים קשובות, רק אחרי עבור עדן ועדנים ובעל הדעה ההיא ימות ונקדש בישראל, אז ישובו ויחַיו את הדעה ההיא, אשר בהשתנות העת לא לעזר ולא להועיל תהי עוד, וגם לא לעתים רחוקות לפח ולמכשול.  ואך זאת היא שהיתה לרבים ממבקשי דעת כי קמו לשפוט את דברי חכמיהם הראשונים במשפטים נוראים, כי ראו כי העם לא יכבדם ויעריצם יען כי חכמים בשעתם היו, כי אם יען כי על פיהם יבקשו ארחות חיים בדור אחר ויתעו, ועל כן נאלצו המבקשים משפט להטות ידם על אלה עיני העם להורידם משאתם ולפעמים גם יתר מאשר ראוי היה על פי המשפט.  וזאת היא גם עתה אשר תעורר את כל אוהב עמו לדבר משפט חרוץ על אלה אבות ההשכלה והתקונים, יען כי גם דבריהם לא נשמעו כאשר יצאו חיים מפיהם, כי אם אחרי אשר נשתנו העתים ואין עוד כל חפץ להדור הזה בדבריהם, עתה המה נשמעים ונשנים ונעשים.  לולא היה בן-מנחם חכם בישראל, היינו לוּ  היה חכם לדורו ובני דורו קימו וקבלו לעשות כתורתו, והדור הבא אחריו שמע והקשיב לדברי השופטים אשר הביאו דבריו במשפט, כי אז לא היתה כל רעה בתורתו וגם לא נטל על שופטיו ליסרו במשפט חרוץ על דבריו, כי אז בעתו לקח הרעיון להסיר אהבת לאום ואגודת עם כל לב.  לעססינג אוהב בן-מנחם אמר בפה מלא, כי יבוש באהבתו לעמו וכמחלה תֵּחשב בעיניו, כי אז עת אשר לאהבת המושל אהבת העם קראו, והמושלים הרבים אשר משלו באשכנז לא לטובתה, חלקו את העם למפלגות, אז צדקו אנשי לב כלעססינג אשר בקשו להרים אהבת-אדם תחת אהבת הלאום על נס, ובן-מנחם כמהו הורה לישראל, וישגה רק בזאת כי לא ידע את ההבדל אשר בין ישראל לעמים, והתורה הזאת אשר הורה לעססינג ואשר אולי טובה היתה בעתה לעמו, רעה מאד היתה לישראל, אשר מצבו לא כמצב עם אשכנז ורוחו ודרכיו וחפציו ורעיוני לבו שונים היו בתכלית מעם אשכנז, משגה היה אתו ובכל זאת לא יכלה התורה הזאת להרע ברב או במעט לוּ נשמעו דבריו בעתו ולוּ קמו עד מהרה שופטים לשפוט אותם לשבט או לחסד;  אך לא כן היה, בימיו לא שמו לב לדבריו ואחרי מותו קמו תלמידיו וישאו דבריו עד למרחוק ושנים רבות עברו בטרם אשר נשמעו ברבים, ובעת אשר החלו להוקיר את דבריו כבר שכחו את דעות העת ההיא ולא ידעו כי הם המה דברי לעססינג וחבריו, אשר כבר מאסו בהם עמי אשכנז, ואם ישמיע איש כיום את הדבר ההוא יֵחשב לבוגד או למשגע.  כל אלה לא ידעו ויקבלו דברי בן-מנחם כתורה חדשה, ועד היום הזה עוד יוסיפו קהלות קהלות, אשר זה עתה שמעו שמעה, לקבלה באהבה רק יען כי מאה שנה עברו מעת אשר קם בן-מנחם ואם כן על החכמים הקדמונים יֵחשב.  ועל כן החובה והמצוה על כל רואה נכוחות לגרש את הדעה הבָּלה הזאת בחזקת היד.  אבל זאת היא המארה הרובצת עלינו, אשר בצאתנו לפעולה לבנות, עלינו בתחלה לכלות כחנו בעבודה זרה וקשה, והיא להסיר את ערמות החול אשר אספו וצברו ההולכים לפנינו, ויעשום לצור מכשול להדור הזה, וגם עתה בלי ספק ישא רוח את רוב הדברים הטובים והנכוחים בעת אשר רב כחם להושיע, ואחרי אשר תעבור עת המוכשרת לעשות יקבלו אותם ויהיו לאבן נגף להדור הבא, אשר יחפוץ לעשות ולא יוכל.  רק דבר אחד יאמץ רוחנו אשר אולי לא נדבר לוח ואולי תמצאנה אזנים קשובות לשמוע אצה לטוב לנו והדבר הזה הוא כי ם דברי המסיתים והמדיחים את ישראל מאחרי אחדות הלאום ותקות הגאולה יהיו כעת לעזר ולהועיל לנו בדרכנו, כי המה בחפצם לשית קציר לבית ישראל הועילו הרבה להרים מעל דרכנו מכשול גדול אשר בו כשלו ונפלו ונוקשו ונלכדו דור אחר דור שנות מאות רבות.

 

ד.

שבע יפול חכם בדרכו וקם;  הוא ידע להעלות ארוכה בעתה כי כל מעשהו במחשבה תחלה, והמקרה אשר יקראהו לרגלו לא יסכסך דעתו ואת עצתו לא יבַלע, כי רעיוני לבו ערוכים ושמורים וכבר בלכתו בצעדי און חשב מחשבה מה יעשה עת תמוט אגלו, וכסיל יפול באחת ולא יוסיף קום, כי לא חשב דרכו ויקוה אך לטוב ובבוא עדיו צרה יבּהל ותשליכהו עצתו ובעצם תֻּמו, בעוד רב כחו לשוב ולמצוא מעמד, יכּשל ויפול ויהי עדי אובד.  גם במענה פיו יוָדע חכם, הוא ידע לענות דבר בעתו, כי שם לבו בתחלה אל העתים ואל השאלות, ולשון כסיל תדבק מלקוחיו, כי לא לקח עמו דברים.  וכל אלה המעשים אשר יעשה אותם האדם וחי ויאֻשר בהם ואשר פי העם בשם "הצלחה" יקבם, המה אך משפט וסדר וחשבון ומחשבה במעשה.  האיש אשר אלה לו בצאתו לפעולה היא ילך בטח ויצליח, ואשר ימשש בדרכו ובתחלה לא ידע את עתו וחשבון מעשהו ויבקש אצה ותחבולה אחרי אשר כבר עשהו, הוא ירד ולא יעלה.

כן הוא באיש ואיש, עבודת המוח והלב היא ליסד את הדרך ולתת להחפץ משקל ולהביא את הפעולה במשפט בטרם עוד נהיתה ואחרי כן לתת להידים והרגלים ויתר כלי המעשה לצאת לפעולתם;  וכן הוא בעם כלו.  על חכמיו וגדוליו, אשר יהיו לעיני עם כלו, להכין עצה ומזמה ותחבולה לכל הגוי לימים ושנים, ולשקול במאזני משפט כל דרך וכל פעל ומעשה, אם יש בהם תקוה טובה להעם כלו או אין, ואחרי כן כאשר יעשו אלה, אשר כראשים המה להעם, את מלאכתם באמונה, יצא יתר העם, אשר הוא אך כלי מעשה, לפעולתו בדרך אשר התוו לו, ואת הדעה והמשפט איך לעשות יקחו מן מוכן ולא יאלצו לתעות לבקש מחשבה בעת אשר ידיהם מלאות עבודה.  אבל זה הדבר היה לנו לפח ולמכשול מאז ועד היום.  רעיונות ומשפטים למען העם כלו לדעת את אשר חדלנו מהיות עם חדלה גם מחשבה במעשה למען הכלל כלו. ואם נעבור על כל העתים השונות אשר עברו עלינו נשתומם ולבבנו ישבר במשנה שברון בראותנו כי לא היה אף דור אחד אשר חכמיו וסופריו שמו לבם להעם כלו ליסד לו דרך חיים במחשבה תחלה, לשקול בפלס ולשפוט מעשה מול מעשה ולהודיע לעם לדור למען אוהבי המעשה מה נטל עליהם לעשות.  ראשי העם ומוריו אך בתקוה השתעשעו ואותה נתנו לכל העם לענין לענות בו.  התקוה אמנם טובה היא ונחוצה לעם כלו כמו לאיש ואיש, כי בלי תקוה לא יוסיף איש עבוד ובחדלו מעבודה יזנח החיים ויהיה כמת אשר לא היתה לו קבורה, התקוה היא רוח החיים באפני החפץ והוא יעיר המחשבה והיא תעורר למעשה, אך תקוה בלי חפץ למעשה ובלי מחשבה מעוררת לפֹעל ובלי פעולה היא אך מחזה חלום נעים ולא יותר, ואחרי אשר מורי העם וראשיו לא יצעו ללמד תורה ודעת והלכה למעשה, לכן לא ידע העם את דרכו ואת עתו, והיה גם כאשר עלה החפץ על לב אחר או אחרים לצאת לפֹעל נלאו למצוא דרך נכונה כי עצה ומחשבה לא הכינו להם וידמו מבלי הדעת מה טוב.

ובכן עברו אלפי שנים ויד ישראל לא עשתה תושיה, כי רעיון ומחשבה להגוי כלו עוד טרם יוָלדו בקרבו ורק התקוה לקחה כל לבו ואף היא הסבה את לבו אחורנית מכל פֹעל אנוש.  אולם גם המורים החדשים אשר קמו נגד התקוה הזאת, אשר נראתה בעיניהם כמטמטמת את הלב מהוליד רעיון וכמרַפה את הידים מהוציא פעולה, אף המה רק תקוה ולא דעה ומחשבה ורעיון נתנו לנו.  המה הסירו מגבירה את תקות הגאולה בדרך נס ופלא על יד אלהי ישראל אשר יקום וגאל את עמו בעת רצון, ויתנוּ תחתיה תקוה חדשה, כי יֵהפך לכל העמים לב טהור, לב אדם, לאהוב את כל בני ישראל כאחים והמה מכל צרותיהם יצילום וישובו וישלמו להם משנה נחומים כימי אבלם.  התקוה הזאת נתנו לנו ולא היטיבו מאבותינו כי אם הרעו מהם, כי בעת אשר תקות הגאולה אם כי רִפתה את הידים ממעשה אך אמצה את הלב ואחדה את כל העם וחזקה את רוחו, הנה לעומתה התקוה החדשה בדבר פעולה ומעשה לא היטיבה מהתקוה הישנה, אך הביאה מֹרך בלב ונתקה את קשר האחדות ורפתה את הידים והשפילה את הרוח עד לעפר.

ובכל זאת אין רע בלי טוב וגם מהרעה הגדולה הזאת אשר הביאו אלה המורים המתעים תצא טובה רבה אם רק נשים אנחנו את לבנו להיטיב את דרכנו ולבקש רעיון נאמן לכל האם, אשר על פיו יצא לפעולתו.

כאשר נחוצה היא רוח סערה לטהר את הארץ מאדים משחיתים השמים מחנק לנפש עת כי יתאספו המון מים למקום אחד ויהיו לאגם בצה ותעל צחנתם, כן נחוצה היתה סערת הרוח לנו למען טהר את מחשבותינו על דבר עמנו בכלל ובפרט.  תקות הגאולה אשר בראשיתה היתה כמקור מים חיים נהפכה ליון בצה אחרי עבור ימים רבים, והמקור הנאמן נסתם ולא הוסיף להקר וידלחו המים ויבא גם רפש בם, הקבלה ובעלי הסוד השריצו שם את שרציהם וידגו לרוב עד כי העלו צחנתם לשום מחנק באף הגוי כלו, וכל נוכל ואיש מרמה אשר ידע הסוד לצוד דגים במים עכורים יצא לפעולתו, והשרצים הנבזים האלה אשר השריצו הקבלה והדרוש והרמז והסוד באגם התקוה הזאת אכלו כל חלקה טובה בישראל;  ובכן היטיבו לנו בדבר הזה אלה אשר בערו אחרי התקוה עד תֻּמה, כי בדבר הזה טהרו את אדמת ישראל מהחלאה והשרצים אשר זחלו עליה, ועתה תמצא ידנו לשוב ולבנות את בית ישראל כי הורם מכשול גדול מעל דרכנו.  לוּ קמו מאה שנים לפנים בונים בבית ישראל ויאמרו להקים את הריסותיו ביד חרוצים ובכשרון המעשה, כי אז הגיחו עליהם אלפים ורבבות מהזוחלים ההמה אשר אמר לשדד את רבצם וישימו כל מכשול בדרכם ולא נתנום לעשות עד מה.  בעלי התקוה אשר הסכינו לשאת עיניהם אך אל השמים קמו אז בלי ספק כלם כאחד נגד כל רעיון לחזק את בית ישראל במעשה, וכל אשר מצאה ידם עשו בלי כל ספק לסכל רעיון לב אלה אנשי הלב אשר יצאו לישע עמם;  לא כן כיום הזה, עתה נגרשה כלה התקוה הזאת מלב רבים, וגם אלה אשר עוד יחזיקו בה לא עוד יצאו חלוצים בזרוע נטויה נגד בעלי המעשה, כי זאת עלתה ביד המורים החדשים לרפות כחה מאד מאד ובדבר הזה הרימו את המכשול הזה מדרכנו, ועתה כאשר נחפוץ להחזיק בפעל ובמעשה לא עוד ירבו המכשולים בדרכנו כאשר היו לפנים.  כי על כן אם נחזה נכוחות אז נוכח כי עתה עת היא עת לגדור פרצותינו, כי כאשר הקללה אשר חשבו עלינו שונאינו בגוים נהפכה תמיד לברכה, כן נוכל להפוך עתה לברכה את הקללה אשר דמו שונאינו מקרבנו להביא עלינו. המה פנו לנו את המקום ואנחנו נשוב ונבנה וידנו תמצא לעשות זאת, כי עתה יש ויש אתנו רבים אשר יבינו זאת ויחפצו בכל לבם לאחוז במפעל ומעשה, ואם כן עתה עלינו רק להכין מחשבה ועצה להמעשה ההוא, לבל נעשה מעשה בלי מחשבה תחלה אשר בגלל זאת יהיה אחרי כן גם המעשה הזה לנו למכשול לימים רבים.

אין לכחד כי רבים המה בנו אשר יחפצו לעשות לטובת עמם והכח בידם לעשות ולו היו רעיונות ומחשבות על דבר פעולתנו כבר ערוכים בכל ושמורים בלב העם כי אז כבר החישו ישע לעמם, אבל הוּא הדבר אשר אמרנו, כי רעיון ומחשבה יחסרו לנו, והיה בצאת אחד מנדיבי עמנו לפעולה יפנה על ימין ושמאל לבקש עצות, ובעלי העצות לא יחסרו ויש אשר יחוה דעתו מבלי אשר חשב תחלה אם ראוי הוא לחות דעה, וילאה הנדיב ההוא ברוב עצותיהם ותרפינה ידיו מעשות עד מה, או אם יעשה דבר מה והיה הדבר ההוא למכשול חדש.  לו היו המתקנים אשר קמו בקרבנו זה כמאה שנים, אנשים אשר אהבת עמם נתנה הדִבֵּר בפיהם, כי אז בהתעוררם על התקוה ובקומם להורידה משאתה, חשבו גם מחשבות על עמם איך לכונן אשוריו בדרך נאמן למען ימצא ארחות חיי העם, ואז כבר מצאה ידם לסלול לנו מסלה נאמנה למען דעת הגוי כלו מה עליו לעשות, ועתה כאשר באה שעת הכֹּשר לפעולה על ידי מקרים שונים, כבר ידע כל החפץ במעשה מה עליו לעשות;  אבל אחרי כי המה לא כן עשו כי אם רק להרוס היה חפצם ולא לבנות, לכן עלינו עתה לקבל את הטובה אשר עשו לנו בהרסם ואת העבודה לשוב ולבנות נעמיס על שכמנו, למען נסול מסלה להבאים אחרינו, ולא יוסיפו לבלות ימיהם בדרישה וחקירה אחרי הדרך הטובה כי אם ימצאוהו נכון לפניהם וילכו בו.  עלינו להכין רעיון לבנינו אשר יענו בו, והרעיון הזה הוא הוא אשר הגו בו אבותינו זה אלפי שנים, הרעיון אשר הֶרים ואחדם והקימם על רגליהם, הרעיון אשר היה ליסוד מוסד להגוי כלו בכל העת ההיא, הרעיון הזה הוא כי עם אנחנו ועלינו לעבוד ולפעול כעם בכל כחנו ומאדנו למען העם כלו, וכל אשר בידו להיטיב להעם כלו עלינו להחזיק בו וכל אשר רעה תמָצא בו להגוי, אם גם טובה לפרטים תמָצא בו, עלינו להשליכו מעל פנינו לבל יתם לריק כחנו.

הרעיון הזה הוא רוח חיים לכלנו ואם נשוב ונחיהו ונשוב להביאו ללב בנינו כאשר העמיקו שחתו עד היום הזה להסיר אותו בחזקת היד, אז נדע כי הרימונו כל מכשול מדרך עמנו, כי אם יכירו וידעו כל אחינו מי אנחנו, אז על נקלה יבינו מה עם דורש מבניו, ועתה עת רצון היא להבין את כל העם בינה בדבר הזה, כי בעיניהם יראו כי למרות כל עמל המסיתים להסיר  את ישראל מגוי, הנה כן יֵחשב בעיני העמים לרעה, ורק לרעתו אז יחזיקו גם שונאינו בהפתגם כי לא עם אנחנו.  עם הוא ישראל ועם יהיה אם יחפוץ או ימאן, רק אם ידע מה הוא אז ידע את דרכו ופעולתו תהיה נכונה לפניו, ואם יעצום עיניו מראות נכוחה ויתעה את נפשו במשאות שוא אז יבלה להבל עתו ושנותיו בבהלה.

והרעיון הזה יהיה לקנה המדה בידנו לָמֹד בו את פעולות אלה מאחינו אשר יעבדו לרבים למען דעת אם לנו המה או לצרינו.  עת היא עת כי לא נלך עוד כבהמה בבקעה אחרי דברי כל עשיר בישראל או נגיד ורב ולכל אשר יאמר טוב, נענה אף אנחנו: אמן! –  עת היא עת כי נביא במשפט מעשה אלופינו ומדריכינו אשר בידם כסף נדבות אחינו, ולראות אם באמת לטובת עמם המה עושים, או רעיון רוח יתעם ובכסף אחינו יכרו לנו שוחה. עד הנה היינו אנחנו ההפך מכל העמים בכל רעיון רוחנו ובכל דרכינו, ובעת אשר כל העמים אחזו במפעל ומעשה בלינו אנחנו שנותינו ברעיון רוח, וגם בו נפלינו מכל העמים.  גם לכל העמים בעלי עיון ומחשבה אשר רוחם יתנשא מכל לאדמות ויחזו עולמות עליונים, ואשר יֵעשה לעיניהם רחוק רחוק מהם ולא יראוהו ולא יבינוהו, אנשים כאלה נחוצים המה לכל עם לבל ישקע אך ביון המעשים ובחפצי החֹמר ולא יתן לרוח את חלקו.  אולם בעלי העיון בכל העמים המה אך לנפשם, היינו המה יקדישו את חייהם לעיון ומחשבה ועל פיהם יחיו, אך את עמם לא ישיבו מדרך המעשה ובכל דבר הנוגע להעם כלו, לכל דבר חק ומשפט, הנה הגם אף המה, אלה אנשי הרוח, כאנשי מעשה.  כי על כן יש ויש הרבה בהם אשר יתעוררו ויכתבו נגד המלחמות והמסים בכלל ובכל זאת כאשר יקרא אויב מלחמה על ארצם, אז יעירו ויעוררו אף המה את רוח העם לבורה להשיב מלחמה, וכן בכל דרכי הארץ והלאום, כי האנשים האלה יודעים בנפשם כי אם אך אחדים יהיו אנשי הרוח וימעטו אנשי מעשה אז תוָסד הארץ, ואם ירבו אנשי הרוח וימעטו אנשי המעשה אז יהיה העם ההוא עד מהרה למשסה להעם השכן הקרוב, אשר בו ירבו אנשי המעשה (כאשר באמת זאת היתה למחתה ימים רבים לעם אשכנז, אשר רוחו נשאהו הלאה יותר מדי).  ובנו נראה את ההפך, גם בנו ימָצאו אנשי הרוח, בעלי עיון ומחשבה ועוד הרבה יתר מאשר לכל העמים, אשר יעופו כנשרים בעולמות עליונים ואל פעל בני האדם בתבל לא יביטו, כי המה מרומים ישכנו מעל לכל חק ומשפט לעם וארץ, אך כל אלה המה רק בנוגע לעמם יאמרו אין חפץ במפעל ומעשה וחק ומשפט מבדיל בין עם לעם, את גבולות עמם יסירו ויפרצו כל גדר וכל חומה אשר יהיו עלימו סתרה.  ובנוגע לעצמם הם אנשים ככל האדם, בעלי מעשה.  לנפשם יבקשו לבנות חומות בצורות ולהרבות אוצרותיהם ולהבדל מיתר בני האדם על ידי אות כבוד וכל יקר אשר תמצא ידם.  וכל אלה אנשי הרוח אשר הטיפו לנו לרוח ויכחידו קימנו, המה לנפשם בקשו ארחות התבל לכל משפטיהם ועוד הרבה יתר מאשר בקשו בעלי המעשה מקרב העמים, ובכל זאת היו אלה הערומים, אשר לנפשם בחרו את סיר הבשר ולעמם ראו דרך ברוח, לראשי העם ונכבדיו בעת המהומה והמבוכה אשר הביאו אלינו חוזינו ומטיפינו החדשים.  אולם עתה באה העת כי נלמד אף אנחנו מהעמים לעשות ביד, ואם את התורה השביתו אשר היא עשתנו לעם הרוח, הבו איפו ונחזיק בפעל ומעשה ככל העמים לטוב לנו לכלנו, ולא להאחדים, אשר בהביאם מבוכה בקרבנו יאכלו המה את חלקנו וגם ימשלו בנו.

קנה המדה לָמֹד בו את ערך ראשינו ומטיבינו הוא אם יחזיקו בהרעיון כי עם אנחנו או לא.  אם יחזיקו בהרעיון הזה אז לנו המה, ואם אין – על צרינו יֵחשבו. אך הן קצרה ידנו מחדור אל הלב לראות את הרשום בו, לכן עלינו לשפוט אותם על פי פעלם, אם בפעלם יַראו כי יחפצו לתת ניר לעמנו ולהרים קרננו לימים הבאים אז אוהבינו ומושיעינו המה ועלינו לשמוע בקולם ולעזור להם, ואם יוסיפו לעשות כמעשה החוזים והמטיפים הבוגדים להוסיף לזרות אותנו בגויים ולהפיץ אותנו בארצות, אז מלחמה גלויה לנו עמהם, מלחמה נקרא בשער ונראה יד מי תגבר, אם יד אוהבי עמם או יד שונאיו אשר מקרבו יצאו.  ועתה אחרי כי התעוררו רבים לפעולה לעזרת עמם לכן נוכל עד מהרה לראות את אשר לפנינו.

רבים המה כיום אשר אחרי פגעו בם ברוסיא וברומעניא נשאם לבם לעזוב את ארצם ולבקש להם ארץ אחרת אשר בה יונח להם.  צעקת האנשים האלה עלתה באזני אחיהם הקרובים והרחוקים ויקראו נדבות ויאספו כסף, והכסף ערוך ושמור בידי ראשי המאספים.  והנה שני דרכים עתה לפני אלה הגולים אשר יבקשו להם ארץ חדשה, הדרך האחד יוביל לאמעריקא והשני לארץ ישראל.

והנה הדרך המוביל לאמעריקא רע הוא מפאת חמרו, כי אין כל תקוה לאלה הבאים שמה להתישב בארץ, כאשר כבר דברתי בזה בהמאמר הראשון, וחלילה לנו מהאמין לדברי אלה המפתים ללכת לאמעריקא, כי המה רֻבּם או כלם שכירים מהחברות אשר להן ארצות או מאגודות בעלי האניות, אשר תמצאנה שכר רב בהעבירן את הגולים מארצם לאמעריקא, וכבר ראינו כאלה רבות כי איש אשר היה נכבד מאוד ומשרה גדולה ונכבדה היתה על שכמו אף הוא שת ידו את המפתים ויסת וידיח רבים מרומעניא ללכת לאמעריקא בהבטחות שוא וכזב, ואלה המעטים אשר הלכו שמה שבו במפח נפש הביתה למען ספר לאחיהם את כל התלאה אשר מצאתם בדרך.  ואף איש היה מתנבא ברומעניא בשם חכי"ח ואיל"ה שמו, ואף הוא הסית והדיח את בני רומעניא ללכת לאמעריקא וקללת רבים תחול כיום על ראשו[6] ואם כן אך להורג יוציאו את כל אלה אשר כצאן אובדות יתעו לאמעריקא.  ולעמתם הנה אנשי לב אשר אינם נוגעים בדבר, בני בריטאניא תרי ארץ ישראל, כלם פה אחד יעידו ויגידו כי טובה הארץ מאד ורב טוב בה לתת להם לעובד, והמה הן לא במחיר בעלי הספינות ולא בשחר מבעלי הקרקעות ידברו, ואם כן נוכל לסמוך על דבריהם[7], אשר על כן הדין נותן כי אך לארץ ישראל ילכו אלה הגולים ולא לאמעריקא.

אולם לו גם כגן אלהים היתה אמעריקא לפני הבאים שמה, והגרים ימצאו אדמה ערוכה בכל, אשר תוציא גלוסקאות וכלי מילת, ובארץ ישראל תהיה רק תקוה כי העובדים ימצאו לחם, גם אז החובה והמצוה לעזור רק לאלה אשר לארץ ישראל ישימו פניהם.  לא את האחרים אשר בחפץ לבם ילכו לאמעריקא נִוָכח, כי איש איש יעשה כחפץ לבו, אך לעזור ולהושיע בכסף אשר נקבץ מהכלל נוכל רק לדבר אשר הוא יהיה להכלל ולא לאחדים.  הנסיעה לאמעריקא הוא דבר פרטי, היינו איש אשר ילך שמה ימצא לחם או אין, ואם גם ימצא לחם אז רק לו הוא והאחרים לא יושעו בתשועתו, ולעזור לכל המבקשים לחם קצרה כל יד כי יותר משני מיליאן דורשים לחם, ולעזור לכלם דרושים שלש מאות מליאן, אשר הכסף הזה לא יעלה ולא יבא בידי המקבצים לעולם, ולעזור לאחדים ואת היותר להניח למות ברעב, הן ישאל כל איש לב: מאי חזית דרמא דהאי סומק טפי דלמא דמא דהאי סומק טפי, ומי הוא זה אשר יטה ידו על כלם ויאמר: זה ראוי לתמיכה וזה אינו ראוי?  ואם כן אם כזאת יעשו יחטאו בהכסף אשר הפקידו בידם.  לא כן אם יעזרו בכסף הזה להעולים לארץ ישראל אז יעשו בכסף הזה דבר למען הכלל, למען העם כלו, כי אלה יניחו את אבן הפנה ליסוד הארץ.  ואם גם נניח כי ברב עמל יצליח בידי אלה הבאים ראשונה להאחז בארץ, הנה תחת זאת יחזיקו בידם. אשר על כן העזרה אשר תנתן לכל אחד ואחד מהבאים שמה ראשונה כעזרת הכלל היא.  וגם בלעדי זאת אך מארץ ישראל תקוה נשקפה להושיע לאט לאט לכל האובדים והנדחים:

א.        אם יכוננו מושבם באמעריקא ויפֻזרו ויפָּרדו משפחה משפחה לכל עבר ופנה אז גם בטוב להם רק לנפשם ייטיבו והנשארים ילאו למצוא את הדרך ההוא בלי עזרה;  לא כן אם בארץ ישראל יתישבו וייטב להם, אז ידעו כל העניים והעשוקים את המקום אשר יבחרו להם ובבואם אל אחיהם, אשר כבר הצליחו לראות בטוב, יקבלום בשתי ידים.

ב. אם גם יצלח להרים מצב אלה אשר יבאו לאמעריקא, אך מי ישים לנו בטוחות כי שלותם תהיה לדור דורים, ומי יערוב ערֻבּה כי משפטי הממשלה באמעריקא לא ישנו פניהם במשך מאה שנים, עד כי תעלה גם שם חמת המציק על אלה אשר כיום באו שמה להסתר.  הן מכל יודעי דבר הארץ ההיא לא נכחד כי הקאטאליציזם יגבר שם חיל משנה לשנה, ואם כה ילך הלוך וגדול אז תהיה כל אדמת אמעריקא במשך חמשים שנה לכהני הקאטאליציזם, ומה יהיה אז הלא נבין;  לא כן אם לארץ אחת ילכו וייסדו ויכוננו מושבותיהם בדעת ובחשבון אז אין להם לירוא מפני כל, כי עברו העתים אשר עמים פרצו בארצות זרים וירשו את יושביהם, ואם גם יגבר עם אחד על רעהו אז אך ימשול עליו אך ממקומו לא יגרשנו, וכאשר יֵאחזו כעת אחינו בארץ ישראל אז אין כל פחד פן יגֹרשו ממנה.

ג. לארץ תוגרמא באו חבלים רבים ובעת הזאת תמצא ידנו לקנות ארץ לנו והאדמה אחוזה תהיה לנו עד עולם, ואם ירבו המתישבים בארץ ואז גם הממשלה תהיה בידיהם ואם גם ישלמו מס למלך תוגרמא, אך בארצם יהיו המה האדונים.  וזאת תהיה ערֻבּה לכל הנרדפים גם בדורות הבאים כי ימצאו מחסה ועֹז בארץ אחת אשר לא תקיא אותם מקרבה.

ד. כי בכל הארצות אשר שמה יבאו היהודים יהיו המה תמיד המעטים ויאלצו תמיד להרכין ראשם לפני הרבים ולעשות לא כטוב להם כי אם כטוב בעיני הרבים למען מצוא חן, ואף בימי שלוה ומנוחה יהיו כפופים אל הרבים;  לא כן בארץ ישראל, אשר שם אם יבאו מספר רב מאחינו אז יהיו גם הרבים בארץ ועל פיהם יקום דבר ובכן תמצא ידם בימים הבאים לעזור גם לאחיהם בארצות אחרות.

ה. כי בכל הארצות אם גם יתנו לנו משפטים צדיקים אז בתור מתנה יתנום לנו, ועל הרוב עלינו להקריב בעבורם קרבן גדול, ובכל המקום אשר נשב בו יאמרו לנו גרי הארץ מלפנים כי גרים אנחנו עמהם ואם לא יתנו לנו משפטים צדיקים אז אוי אוי לנו;  לא כן בארץ ישראל, שם אם נתישב אז תהי לנו גם הצדקה לאמר כי היא אחוזת נחלתנו ולאיש לא תהי הצדקה בימים הבאים לאמר: גרים אתם פה.

ו. כי ברעיון ארץ ישראל תלוי רעיון אחדותנו וכל קיומנו, ואם יתקבצו משפחות מספר מאתנו למקום אחד אז יהיה המקום ההוא למרכז לכל תורת העם וחקיו, ומשם תצא תורה לכל הארצות. הן הכל יודעים כי דרכי התורה אבלות כמעט בכל ארצות איירופא ואמעריקא ודבר חק ומשפט זר לבני הנעורים, ומה חלקם בישראל?  ידעו איפוא כי יש להם אחים בארצם, אשר על פי התורה יהיו וישמרו אמונה גם בעדם, ותחת זאת המה בכסף יתמכו את היושבים לפני ה' כאשר היה בימי הבית השני, אשר מספר מאחינו שבו לארצם והיותר נותרו במקומות מושבותם, ובכל דבר אמונה ודת לארצם היו עיניהם נשואות.

אשר על כן נגזר אֹמר ונחליט כי אוהבי ישראל החפצים להכינו באמת ובצדקה המה ישימו עינם ולבם רק אל ארץ ישראל, ולוּ גם רעה היתה מכל הארצות, ואם גם עבודה ועמל רב היו דרושים להבונים חרבותיה גם אז עלינו לבחר אך בה, כי בה צפון כעת הרעיון כי עם אנחנו, ואלה אשר יקומו נגד הרעיון הזה אות הוא כי יוסיפו לאחוז בדרכי הבוגדים מאז ועד היום, אשר כל חפצם אך לזרות את ישראל בכל הארצות, לבל תהי לנו תקומה, והמה יערימו סוד לאמר כי ייראו לנפשם מפני האויבים כאלה, גם ישאלו מי ומי ההולכים, הן היושבים בשלוה ימאנו ללכת, ומי יודע אם יאות השולטן למכור את הארץ, וגם פחד הדרוזים יפילו עלינו, ובקבר משיחם יְיָראו אותנו;  אבל כל אלה הדברים אך שקר המה.  מפני האויבים אין לנו לירוא, כי המה לא ירעו לנו יותר מאשר יעשו כיום, ולהפך אולי יחדלו בראותם כי לא נֵחת מהם ומהמונם, וההולכים יהיו אלה אשר יחפצו לראות חיים בעמלם, ואם יעזרו בידם אז ילכו ויתישבו וימצאו לחם ואחריהם ילכו גם אלה אשר כסף להם ולא יבקשו עזרה כאשר יראו כי יוכלו לראות ברכה בכספם גם בארץ ישראל.  ולמה זה לא ימכור השולטן קרקע בכסף מלא.  מה לו אם זה או זה ישב על האדמה?  והדרוזים לא יתקוממו עלינו אם קהל גדול ישבו יחד ולהם יהיו משפטים וסדרים נכונים להגן על ארצם, הן לפני הדרוזים יוכלו להתקומם בחרב שלופה, בעת אשר נגד מציקיהם בארצות השונות קצרה ידם מעשות עד מה.  גם קבר משיחם לא יהיה לנו למכשול, ובדברים כמו אלה ימצאו בכל עת עצה ותחבולה להעמיד השלום.  אך אלה אשר ידברו ככה שונאי ישראל המה וימאנו להקימו מעפר ולכן יבקשו תואנות ועלילות לא היו.  לכן עלינו כיום לקרוא קריאה גדולה באזני אלה אשר יאמרו להיות ראשים ומנהלים לנו: הזהרו ברוחכם ואל תבגדו!  הכסף אשר נאסף ואשר יאסף מכלל ישראל הוא אך למען הכלל יהיה, היינו לעזור לאלה אשר יחפצו להתישב בארץ ישראל, ולכל דבר אחר חלילה וחלילה לכם מנגוע בו או בקצהו!  ואתם ראשי חברת כי"ח אשר אליכם נשואות כיום עיני רבבות אלפי ישראל, כי שם החברה תעיד עליה כי לישראל היא, עליכם המצוה לקום ולעשות בדבר הזה, אל תפנו אל דברי העשירים האחדים אשר ייעצו אתכם עצות לרע לכל ישראל, לא מהעשירים אשר לא ידעו את עמם ורוחם תצא תורת ישע לכל העם, אל תשאלו דבר מפי עשירי אחינו באמעריקא, ואם המה ייעצו לשלוח שמה את אחינו לא תאבו ולא תשמעו להם, כי אין עוד אתנו יודע אם לא בעלי ספינות או קרקעות המה.  אם תחפצו להיות נאמנים לשמכם אז עליכם לשאול עצה מפי היודעים דרכי ישראל, האנשים אשר העמיקו להתבונן אל מצבו ורוחו, ומהם תשאלו עצה בכל הארצות, כי לא אלמן ישראל מהם בכל הארצות, אך אם אל הבנקירים אנשי השם תשימו פניכם ולא אל בעלי התורה והדעת, אם עצה תקחו מפי אלה אשר יחפצו אך לשלוח את העניים מעל פניהם אל ארץ רחוקה למען יוכלו המה להוָתר בשלוה בארצות מגוריהם, אם מאלה אשר לא ידעו ולא יבינו מצרת עמם עד מה תקחו תורה, אז ידוע תדעו כי בוגדים תהיו באחיכם בפֹעל כאשר המטיפים והחוזים עד הנה בוגדים היו בדבר שפתים, רק כי עתה ימצאו אנשי לב אשר יקומו נגד הבוגדים גם בדבר שפתים גם בפֹעל כפים.  חלילה לכם מבגוד בעמכם בעת אשר בידכם לכונן אשרו עד עולם.  וזאת היא העצה היעוצה כעת:  לקרוא אספת חכמי ישראל וסופריו למקום אחד ולהועץ בדבר הזה ברוח נכון ובלב  מתנה, ואם מבלי שמוע ומבלי פנות אל דעת חכמי ישראל ואוהביו הנאמנים בבריתו הכותבים בשפתו והנחלים על שברו, תצאו לעשות מעשה כהעולה על רוחכם להדאיב לב כל ישראל, או ידוע תדעו כי גם מנגדיכם לא יעמדו מנגד ואף המה יעשו את אשר עליהם לעשות, והמה בלי ספק לא יאבו ולא ישמעו לכם ויקומו נגדכם באֹמר ופֹעל ואז מלחמה נוראה תציתו בקרבנו, מלחמה אשר בלי ספק תוסיף יגון על יגוננו ומכאוב על מכאובנו. עוד נזכור את המלחמות אשר הציתו חוזי ההשכלה, ואשר אכלו שאֵר עמנו וירבו פצעינו כמעט לאין מרפא, המלחמות אשר הקימו בן באביו ובת באמה ותגרשנה השלום והאהבה מכל בית ובית ומכל קהל וקהל, וחרב ביד הלוחמים להשכלה אכלה ארץ, ולעמתם עופפה חרב האמונה אף היא על פני מנגדיה ותפיל חללים, וכמלחמה הזאת תציתו אתם כיום בידכם אם לא תאבו ותשמעו לחפץ אחיכם הנאמנים בברית עמם, רק כי פני המלחמה ישֻנו, אז נלחמו הבוגדים בהנאמנים בבריתם ויחפצו להדיחם בחזקת היד מאחרי עמם ועתה ילחמו אוהבי עמם בעד כבודם ובעד שמם ושאריתם את הבוגדים בהם, והמלחמה הזאת תכבד מאד, כי לאלפים המה כיום אלה אשר בשם אהבת עמם ידגלו, ואם המה יתעוררו פעם אחת, אז על מוקד המלחמה ההיא יעלו לקרבן האילים עם העתודים  אשר אכלו שאר עמנו מאז ועד היום.  זכרו מלחמה ואל תשלו נפשכם במשאות שוא, כי הנה רבים מהישנים בתרדמת ההשכלה והבגד בעמם הקיצו לחיי עם, ולא ישובו לעצום עיניהם ולול אומן ומנהל, אשר יאמר לשוב ולהפיל עליהם תרדמה בשירים ערבים או בקול פחדים, המה יקומו ולא ישובו אחור ונפשם יודעת כי רבים הם אשר אתם מאשר עמכם, ולעת קץ תעלה בלי כל ספק ידם על יד מנגדיהם ועד צדק ישוב משפט עמם ואחריו כל ישרי לב ימשכו[8].

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  ראש המיניסטעריום  בפריז השמיע בפומבי כי האמונה חזקה עתה הרבה יתר מאשר היתה מאה שנים לפנים,  ועל הממלכה לשמור עליה, כי בה ילכו וישגבו כמעט כל העם.  וכן גם בארצות אחרות תשלוט האמונה שלטת, ועל פיה יתנהגו שרי הממלכה ויועציה, וגם בכל העם לא נמצא אף אחד מרבבה אשר יתקומם נגד אמונתו , כמעט לא ימצא אף סופר אחד אשר ילעג או ידבר  בקהל נגד האמונה בכלל, ואם יעשה איש כזאת אז ענש יֵענש  על פי חקי הארץ, וגם כל העם  יתעבר בו, ואם ימָצא  סופר אשר יצא  מהגדר הזה אז לא נגד  האמונה וחקיה ומנהגיה ידבר כי אם נגד הכהנים, אשר יקחו להם קרנים וידברו הַות לבם ולה אמונה יקראו, אך בהאמונה  לא תגע כל יד.

[2]  זאת יראה כל מתבונן כי כל חפץ המחוקק היה ליסד ממשלה אשר כל השבטים יחד ישורו, לא כי מלך אחד ימלוך אליהם, אשר אז יגדל וינשא השבט ההוא אשר מקרבו יצא וכל השבטים יהיו אך כטפלים להם, כאשר כן היה, אשר אך מלך שאול ויהי השבט הקטן והדל לאחד מראשי שבטי ישראל ומני אז הוחל לקרוא בשם בנימן, ומעת מלכות בית דוד גבר יהודה באחיו, אשרעל כן נשכח כמעט אחרי כן גם שם יתר השבטים, רק שם יהודה ובנימן נשאר לבדו ויתר השבטים נקראו בשם ישראל, וזה היה בלי כל ספק נגד חפץ המחוקק, אשר בקש כי עמו יהיה עם סגולה וכלם יחד ישוו, אמנם אחרי כל אלה אולת היא מאין כמוה לגזר אומר בעבור זאת, כאשר עשו רבים מהמתימרים  לחוקרים ומבקרים בכתבי הקדש ולא יבינו בהם עד מה, כי כל דברי המלך והמלוכה הנמצאים בתורה נכתבו בימים מאוחרים אחר מְלָך מֶלך בישראל, כי אמנם מחוקק כמחוקק ישראל אשר עיניו הביטו למרחוק ליסד ארץ וממלכה על עמודים חזקים, ואשר גם כל החקים והמשפטים אשר נתן המה אך לחזק משמרת העם והארץ, מחוקק כזה שם בלי ספק אל לבו מה יהי באחרית הימים אם ממשלת השבטים אשר ימשלו יחד לא תקום ולא תעמוד ואז הלא בהכרח יאלצו לשום עליהם מלך, ואם כן נחוץ להם לדעת משפט המלך והמלוכה, לבל יאמינו אשר ביום בחרם במלך יֵחשבו כעוזבים את ה' ואמונתם כל עיקר.  לו היתה כבר לבני ישראל ממלכה והמחוקק הזה קם להפר את הממלכה ולשום תחתה ממשלת השבטים, כי אז בלי כל ספק  הזהיר מאד מאד לבל לבחר במלך ויתן את אלה אשר ישובו ויבחרו במלך למפירי חק ועוברי ברית, אך אחרי כי המחוקק הזה נתן חקי ממשלה ומשטרי ארץ במדבר בטרם באו אל המנוחה והנחלה, הן אך קצר עינים היה לו לא חשב גם מחשבה מה יהי אם ממשלת השבטים לא תכון בידיהם, הלא אז יאלצו לנסות לעשות ממשלה בדרך חדש, ואם כן עליו להגיד להם מראש מה יעשו אם יעלה חפץ כזה על לבם.  וכן הוא הדבר בבנין בית המקדש, אשר קצרי עינים שלא יבינו לרוח כתבי הקדש, גזרו והחליטו כי "אל המקום אשר יבחר" אשר נשנה הרבה פעמים הוא מאוחר וידי הכהנים בזמן הבית חלו בו.  אך גם זה הבל!  כי אמנם חפץ המחוקק היה להרחיקם מהקרבנות ככל אשר תמצא ידו, אך ם זאת ידע כי מן הנמנע הוא להסיר את העם כליל מאחרי החפץ הזה, כי קרבן או תפלה נחוץ להעם, וגם זאת ידע כי כאשר תוסר הממשלה או יבחרו במקום אחר להשכין את כבוד אלהים בו, לכן לא קרא בשם המקום ההוא, בטרם אשר נכונה הממלכה בידם, ורק אל המקום אשר יבחר אמר, היינו המקום אשר יהיה למרכז הממשלה הוא גם יהי למקום מקדש אלהים, והדברים ברורים לכל אשר לעקם את הכתובים לא מלאכתו היא.

[3]  וזה הדבר אשר בכל הבטחות הנביאים ליום הגאולה רוממו תחת לשונם את העוני וגם את המשיח הגואל יבנה בשם עני ורוכב על חמור לא מרבה סוסים.

[4]  לבל יתעה הקורא בדברים האלה נחוץ לבאר אותם. אין כל תקוה לנו מההשכלה הזאת, היינו מהשכלה אשר למדה אותנו להשליך שקוצים על עמנו ולהסיר לבנו מאחדותנו ומאהבת הלאום; מההשכלה אשר לא השכילה אותנו איך להיטיב דרכינו המקולקלים ולבחר בדרכים טובים ומתוקנים;  מההשכלה אשר לא הבינה בינה לאיש כערכו כי אם שפכה ממשלתה על כל כקטן כגדול למען יקראו בשמה גם  בטרם אשר יבינו מה היא;  מההשכלה אשר לא השכילה היא כי אם רוח מתעה.  ההשכלה נחוצה וטובה ומביאה תועלת אם ידעו מה היא,  היינו כי תהיה אך לאור מאיר להאיר נתיב החיים למען ידע האדם מה הוא ומה כחו ומה חובתו לעשות כאדם, ולו השכילו אחינו בימים האחרונים רק לקנית בינה ולעזוב הבלי השוא ודרך כסל, לדעת כי לא אך בתורה ותפלה וצום ובכי יהיה עם כלו כי אם בעבודה ומעשה, להבין כי עליו להפיק רצון מאת העמים אשר בקרבם ישב על ידי מעשים טובים, אם אך זאת יבקשו ממנו, לראות כי לא אם כל בניו יהיו למורי ה' אז ירב שלום בניו, כי אם להניח לאיש חלקו ולחנוך לנער על פי כשרונו, והיה אשר כח לבו יגדל להמנות בין חכמים אשרתו, ואם אין יבקש לו דרך אחר בחיים כפי רוח מבינתו או כח ידיו, ובכלל לדעת ולהשכיל ולהבין לשנות את ארחותיו לפי המצב והמקום והזמן, ולא רק לשנות אותם מפני אהבת השנוי ומאשר כי גם רק להשנוי מבלי כל תועלת ומטרה חכמה והשכלה יֵאמר, ביד ההשכלה כזאת היה די כח לרומם אותנו מאשפות מבלי אשר הרסה את מוסדות אגודתנו, ולו קמו המשכילים אך לפקוח עינים על הדרכים המקולקלים בחיים ויכרו אזן לעזוב מעשים רבים אשר בהם הסכינו אבותינו במצור ובמצוק ואשר כיום אך רעה וחרפה יביאו עלינו, כי אז היו באמת למאורי אור להגוי כלו, אך ההשכלה אשר מברלין יצאה לערער את מוסדות הלאום, אשר הדבר הזה לא חכמה כי אם סכלות הוא, ולא רק לא יביא תועלת כי אם ירע ויזיק מאד מאד הרבה יתר מאשר יזיקו לנו הדרכים המקולקלים ושונאינו מהעמים.  ההשכלה הזאת לא התעסקה בישובו של ישראל, כי אם באמונתו ורעיוני לבו, וכל עבודתה היתה להפר תורה ודת אשר היא קראה זאת בשם "תקונים", היא לא בררה את האוכל מן הפסולת כי אם את הכל השליכה אל האשפות, היא לא הגידה לישראל פשעו בדבר אשר אמנם חטא ופשע, כי אם על כל אשר עשה ואשר אמר ואשר חשב עד הנה התקוממה כעל עון וחטאת ואולת, היא לא נסתה להעמיק חקור בדברי ימי ישראל ולהתבונן מאד לדרכיו ולשפוט על פיהם משפט אמת, כי אם באמרי רוח, בלהג הרבה, בדברים אשר גנבו חוזיה איש מאת רעהו, והראשון לא ידע עד מה וידבר והשני יענהו בקולו מבּלי הבין יותר ממנו, ההשכלה הזאת לא טובה היא מהחסידות אשר בעינים עצומות ילכו אחריה מחזיקיה וככל אמונה נבערת זרה ותפלה, ועוד רעה ממנה, כי אמונה תפלה יעזוב איש כאשר הבא תבא חכמה בלבו ומההשכלה הזאת לא על נקלה ימשכו ידיהם המאמינים בה כי היא לחכמה תחשב בעיניהם וחכמים המה בעיניהם, ומהשכלה כזאת אין כל תקוה לנו להנצל בלתי אם נבער אחריה מבלי תת לה שם ושארית.

[5]  זה לא כביר התלוצץ מכת"ע  אחר פה שונא החפש על אגודת בעלי החפש כי יבכו ויאנחו כאשה מצרה על אחד מהם אשר יובל לקברות, כי יודעים המה אשר אלה כאשר ילכו כן לא ישובו ואחרים לא יקומו תחתיהם, ובכן יש תקוה כי עוד מעט ותופר האגודה הזאת ושבה הממלכה עם חקיה ודרכיה לקדמותה וסרה כל מלחמה, ומי יתן ויהיה הנביא הזה נביא שקר, אך האותות יגידו ולא יכחדו כי יש רגלים לנבואה הזאת.

[6]  כאשר הייתי ברומעניא שמעתי מפי אלפים אשר התאוננו על השר פיציאטטא קאנזול אמעריקא ועוד יותר על זה האיש איל"ה  אשר נשלח במלאכות אגודת האניות לפתות אנשים ללכת לאמעריקא ועל ידיהם  נשמו בתים רבים והיו עדי אובד.  וגם הנה לוויען באו אלי אלה השבים  מאמעריקא ויתאוננו רע באזני על אלה המפתים,  ומני אז שמתי לבי לחקור אחרי הדבר, וכל אשר קראתי בספרים וכל אשר שמעתי מפי הבאים מאמעריקא , וכל אשר כתבו לי אוהבי ורעי השוכנים כעת באמעריקא כלם מתנבאים בסגנון אחד, כי אך קברים יכרו למו אלה הבאים שמה, כי כל ההבטחות אשר יבטיחו המפתים שקר המה ורק בשכר אשר יקבלו מבעלי האניות ידיחו את אחיהם לבאר צרה ושומר נפשו ירחק מהם.  ובלעדי זאת מרבים מכתה"ע איש איש בלשון עמו להזהיר את אחיהם לבל יבחרו באמעריקא ולבל יעזבו את ארצם;  ואם בעמים, אשר הבאים לאמעריקא המה כּלם בעלי כח ויודעי עבודת האדמה או מלאכה, כך, לנו בני ישראל על אחת כמה וכמה לשום לב לאזהרות כאלה אשר ידפיסו יום יום מכתה"ע וגם בספרים ומחברות אשר יפיצו בעם חנם אין כסף, ולעמתם רבים גם מאלה היושבים בארץ ישראל ישמיעו כמעט פה אחד כי טובה הארץ במאד מאד ורק ידי עמלים וכסף דרושים לה.

[7]  ראה דברים נמרצים בהחבצלת שנה זו עלה 33 – 37 .

[8]  אל יפלא בעיני הקוראים כי נפשי תרועת מלחמה בטרם נדע איך יפול דבר, אך כבר שמעתי דברת היושבים בסוד החברה פה, וגם את אשר יאמרו לעשות בפאריז נודע לי, כי אחרים מאלה אשר יפחדו מפני שם עם ולאום יסיתו לפנות דרך לאמעריקא ולא יזכרו כי לא בדבר הנוגע לנפשם ישאו ויתנו כי אם בדבר הנוגע לכלל ישראל. אבל יש ויש בנו אנשים חכמים היודעים הרבה יתר מאלה היושבים בסוד החברה מה לעשות לאחינו.  ואם גם ישלחו שלוחים לארץ רוסיא מה יוכלו אלה השלוחים אשר לא ידעו את הארץ ומצב בני ישראל בכל הארץ הגדולה והרחבה ההיא, מה ידעו המה לענות דבר, הלא נטל עליהם לעבור שנים רבות מעיר לעיר?!  על החברה היה לקרוא לה אנשים מארץ רוסיא ולא לשלוח שמה אנשים.  וגם בדבר המלחמה אשר הזהרתי בה את אלופינו לבל יהיו מהירים במעשיהם לא את רוחי הוצאתי כי אם רוח אלפים רבים אשר לעת מצוא ידעו מי הם ומספר למו, ואני רק כצופה הזהרתי מהתגרות במלחמה.