_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עֵת לָטָעַת – חלק ראשון

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

א.

מראה  עינים  והלך-נפש

טוב מראה עינים מהלך-נפש,  החק הזה הָטבע בלב האדם;  כל אשר בהלך-נפש יסודו,  כל אשר שמע האדם מפי אחרים ובעיניו לא ראהו ורק בהלך נפשו ידעהו או אשר דמיונו יצרהו ויציגהו לפניו,  ירחב ויגדל ויעלה מעלה מעלה בעיניו עד אין קצה כאשר אין קצה לדמיונו;  הדמיון אף כי גם הוא אחוז בשרשות הגויה בכל זאת כנפים לו להתרומם ולברוא בריאות חדשות אשר אין ביד הגויה לעשותן כמו,  כחלום ברב ענין והבלים ישמיע הדמיון את דברו,  יען כי הוא הגה מלב אחד,  מלב נושאו,  וכחפצו ורוחו כן יעשה לו ויד זר לא תתערב במפעליו לשים להם קץ וגבול.   לא כן פעולת הגויה,  להנה מדה וקצב וסדר ומשפט,  כי הפעולות האלה לא בידי אחד תצאנה ולא על פי רוח החָפץ לעשותן תֵעשינה,  ידים רבות ושונות דרושות לכל מפעל,  כי על כן לא תפרצנה דרך ותלכנה במסלה ישרה,  במסלה אשר גבלו להן כל עושיהן,  ואשר על כן לא תעוררנה בלבנו הפעולות אשר ראינו בעינינו שממון ותמהון,  כאשר יעוררו כזאת המעשים אשר רק באזנינו שמענום והדמיון שת עליהם נוספות בידו החזקה.   ועוד זאת כי זה כח לההרגל להסיר כל שממון ותמהון ולעשות כל דבר נפלא,  אשר עליו השתומם רוח האדם בראותו אותו בראשונה,  לדבר אשר אין כל חדש בו,  לדבר טבעי,  אשר אחרי כן לא יבין רואהו איכה חיו דורות רבים בלעדו,  כי הלא דבר פשוט וקל הוא,  וכל אשר נוסיף לראות ולהתבונן כן יצער וידל כח דמיוננו לברוא ברואים כצלמו,  כי לבנו מלא ממראה עינינו והסכַּנּוּ לבקש משפט וסדר בכל ולא עת לנו עוד לעוף על כנפי הדמיון לעולמות אשר לא נראם ולא נבינם,  זאת היא פעולת מראה עינים,  ולעמתו הדמיון יאבר נץ וירבה עצמה כל עוד אשר לא רבות ראינו וישבה שבי,  הלב והרוח,  לחזות רק המחזות יצורי כפיו ולהסיר העין מכל נראה לבלי תתבונן ותחקור.   והמלחמה הזאת חזקה היא,  מלחמת הדמיון עם הדעת והבינה,  מלחמה חזקה מדורות עולמים ועד היום,  בכל דור ודור,  בכל עם ועם ובכל איש ואיש.   הדמיון ישא את היונק בחיקו ויביע אמריו באזני הילד אשר לא למראה עיניו ישפוט כי עוד לא ראה,  רק להשמעות אזנים יאמר דעת ולתורת מוריו    תורה,  וכן ינטלהו וינשאהו כל עוד לא גבר במראה עיניו בארץ וכל עוד לא ראה ולא התבונן.   ובעבור עליו רוח דעת למראה עיניו אז ישוב ויחדש פני המלחמה נגד הדמיון אויבו לדכאו תחת רגליו.    והמלחמה הזאת היא לא רק בין הדמיון ובין מראה עינים כי אם גם בין בניהם;  הדמיון יוליד בנים והמה הרגשות,  ומראה עינים יוליד גם הוא בנים והמה:  הדעת,  הבינה,  המחקר והמשפט,  ומלחמה גם ביניהם וכאשר יגבר האחד או אזלת יד מתקוממו מעשות חיל,  הרגשות תגרשנה את אויביהן בנפש:  הבינה,  המחקר והמשפט או למצער תַּדברנה אותם תחת רגליהן ותקחנה אותם לעבדים להן,  לעשות ככל אשר תצוינה אותם,  וכאשר תגבר יד לוחמיהן אלה אז ימיתו אותן או למצער ישימו עליהן דלתים ובריח לבל יפרצו פרץ.   טוב הוא מראה עינים מהלך-נפש,  כי מראה עינים יתן מנוחה בלב,  יסיר כל שממון ותמהון מקרבו ויפקח לו עינים להתבונן על כל אשר לפניו וישמרנו ממדחפות,  והלך-נפש כסוס שוטף במרוצתו ישטוף ויעבור וימשוך אחריו נשואו לערפלי עלטה ובאפס יפול באין מעמד וישבר באין תומך.  

מה רב כח הדמיון נחוה בכל,  לא רק באלה אשר לא נסו לפרוק עלו מעל צוארם,  כי אם גם באלה כבירי הלב אשר ראו והתבוננו חקרו ודרשו ושפטו,  גם בהם נראה כי לא בכל עת תגבר דעתם חילים לשבור כבלי הדמיון כשבר נבל ולצאת לחפשי,  גם בהם נראה כפעם בפעם כי דמיונם יתעם גם בדרך דעתם ויעבירם מעל לגבול וישובב אותם ואת דעתם.   כותבי קורות הדורות אשר להם לשפוט ולחקור גם המה ישגו כפעם בפעם בדברם על דורות קדומים ויגדילו ויפריזו את הכל,  יען מה?  יען כי להשמעות אזנים שמעו כל אלה והדמיון אשר יִלָוה לכל משמע אזנים שִנה פניהם.   כפעם בפעם נראה כי כותבי דורות עם קדם,  אשר שמו כל מעיניהם אך בקורות עם אחד אשר כבר חלף ועבר מהעולם,  כי יגדילו מאד מעבּדי העם הזה ויתנום עַל על כל העמים החיים,  כותבי קורות עם יון ורומא,  מצרים וצור כלם יבקשו להעלות את העם אשר בחרו בו לכל לראש,  יד הדמיון הוא!   ואם החכמים והחוקרים כן ואף כי כל האדם אשר לא הרבו חקור,  ועל כן ישתומם כל מספר או שומע מלחמות דורות קדומים והמלחמות הנוראות אשר לעיניו ובימיו היו,  אף אם גדולות ונפלאות הנה מאה פעמים מהמלחמות בימי קדם,  כאין נחשבו,  כל אדם יגדיל על צדקות הדורות הראשונים וכח גבורתם,  וצדיקי דורו אשר אולי הרבו צדקות אלפי פעמים מהם לא תֵראינה ולא תעלינה על שפת לשון,  כי מראה עינים יוליד משפט וכל משפט ימית התמהון וההפרזה.   וכאשר בכל איש ואיש ידל כח הדמיון ברבות מראה עיניו כן גם בכל עם ועם וכן בכל בני האדם;   בימים הקדמונים עת אשר מראה עינים לא פרץ בארץ,  יד ההכרח לא אכפה עליהם לגלות חדשות ונצורות,  לברוא כלי-מעשה חדשים,  לגלות ארצות חדשות,  כי איש איש במקומו מצא כן לו להחיות נפשו וישבו תחתם,  אז לא ראו רבות ועל כן גבר הדמיון עליהם,  אך מעת אשר רבו בני האדם וצרכיהם מרובים והארץ קצרה לפניהם,  ויד המחסור נגעה בהם ותטלטלם טלטלה ממקומות מושביהם ותניעם לארצות אחרות ותלמד ידם לעבודות חדשות,  מהעת ההיא החלו ראות רבות ועל כן החלו לחדול משמוע.   ילד מסכן אשר שבע נדודים ידע הרבה יתר מזקן אשר עשרו נתן לו כל ויסגירהו בתוך ביתו,  ועם דל אשר בזעת אפו ימצא טרפו יגבר בדעת על עם שליו ובוטח אשר בארצו לא יחסר לו כל ולא ירבה עמל בחייו.  

וזאת היא להאמונה והדעת;  אבי האמונה הוא הדמיון ואמה היא השמועה,  כי על כן תשטוף במרוצתה ולא תדע גבול;  והדעת בת היא למראה עינים כי על כן בשובה ונחת תלך וריב לה עם האמונה צרתה,  ולב אחד יקצר מהכיל שתיהן יחד,  אחרי כי ברבות כח האחת אז תרפה השנית,  ובכל צעד אשר תצעד הדעת הלא תגרש את האמונה מפניה ותקח עמדתה,  כי בדבר אשר אדענו לא אאמין עוד בו ובדבר אשר רק אאמין בו לא אדענו.   ואך שקר ידברו אלה החנפים הלוקחים לשונם לנאם נאום כי שלום אמת להאמונה והדעת,  חנופה יעשו או לא יבינו את אשר ידברו,  כי לא ידעו דרך הדעת ומה היא האמונה;  כאשר ללעג וכלמות יהיה האיש אשר יאמר כי שלום לאש ומים יחד כן יהיו דברי האומר כי אמונה ודעת לא תצורנה אשה רעותה.   האמונה היא אש.   בשאון תאכל סביבה ויתאבכו גאות עשן במקומה ויהיו לערפלי עלטה להעיב עינים,  והדעת כמים תכבה התבערה ותגרש עשן ותטהר הרוח.   ואם יאמר איש לאסוף אותן יחד אז ישים רוחו ולבו כמרקחה,  שאון ורעש ישמעו בו תמיד ולא ידע מנוחה.   הדעת תהדוף מפניה את האמונה חק הוא,  אך לא נכחד כי לא תעצור כח לגרשה כלה,  יען כי קצרת כח היא ולא תשלט בכל,  כי אחרי כי היא תולד על ברכי המשפט והמשפט מחלצי מראה עינים יצא,  ולמראה עיני איש קץ וגבול,  כמו לכל גויה,  אשר לא יעברנהו,  ואז בהגיעו עד קצו ולא ימצא ידים לפרוץ הלאה אז יעמוד על עמדו ויניח להדמיון ולהאמונה מקומם,  והמה לא ידעו גבול,  כי ברוח יסודם,  ורק הדבר הזה,  קצר כח הדעת,  הוא שעמד להאמונה להחיותה כהיום הזה ואולי עד עולמי עד,  כי הדעת לא תמצא די און לעולם לחדור עד אין קץ.   ובזאת יוכלו להשלות נפשם אוהבי האמונה,  כי ממלכתה לא תשבת מפני יד הדעת אויבתה,  ועוד זאת כי עבדי הדעת היו ויהיו רק אנשים מספר,  הלא המה החוקרים והשופטים והרואים ויתר העם אשר אף כי יביע דברי היודעים ויתחרה לעשות כמוהם ויקרא גם הוא ריב לאמונה,  בכל זאת יוָתר עבד עבדים לה,  כי גם בדעתו אך מאמין הוא,  כי רק למשמע אזנים,  את אשר שמע מפי החוקרים,  יוכיח,  וגם זאת היא אך אמונה בתמונה חדשה,  תחת אשר האמינו בדברי מנבאים בשם ה'  יאמינו בדברי המנבאים לדעת ואמונתם לא תמָחה.   

אמנם בגלל הדבר הזה,  יען כי לא כל המתימרים בכבוד הדעת בני דעת המה,  רק מאמינים בדברי בני הדעת,  על כן תצאנה מלחמות רעות לבני האדם,  כי אלה המאמינים בדעת לא ידעו גבול וקצב לדרכיהם ודבריהם,  ככל בני האמונה,  וילחמו בעת אשר להם לשבת מריב וישבתו בעת אשר היה להם לעבור חלוצים,  בעלי הדעת ידעו במה כחם גדול ולא יתפרצו כמשוגעים במחנה אויביהם,  המה ידעו כי אין להם להתגרות מלחמה בזרוע נטויה ובחמה שפוכה,  כי במקום אשר ידם מגעת די להם אם בשובה ונחת ישמיעו דבריהם וישבו שבי ממחנות אויביהם רק בדבר שפתים,  המה יודעים כי כלי מלחמתם המה רק אור מאיר וחרב גאות מנגדיהם היא חשכת עלטה,  ודי להם אם ישימו לקוי אורם תוצאות או אז ירֻדף חשך ולא יעמוד,  אך הנמשכים אחריהם בבלי דעת המה לא יבינו זאת וידמו כי אם בסופה וסערה תהיה דרכם אז יצלחו,  אם בחזקת היד יריעו על שונאיהם ובתרועת מלחמה אז יכניעום לפניהם,  ועל כן לא יצלחו וישימו שַמות ושלום לא יהיה ללוחמים כאלה עד עולם.   ואף עוד זאת,  כי היודעים הנאמנים ימצאו מנוחה בדעתם ולא יחסר להם מאומה אם יצער כח אמונתם כי הדעת תמלא מקומה,  אבל לא כן המה אלה אשר רק יאמינו בדברי היודעים ולא אחזו בהדעת בעת אשר מהאמונה הניחו ידם,  והמה כמוץ לפני רוח,  לבם מלא שאון ולא ידעו מנוחת נפש,  כי על כן בסופה וסערה דרכם ובתהפוכות כתהפוכות אשר להן היו למשחק,  ויתעותו ביום מלחמה ודרך שלום לא ידעו אף בעת שלום.  

המלחמה הזאת נחזה עתה בעינינו מתלקחת בכל ארצות אירופא בגלוי או בסתר,  מלחמת הדעת והאמונה.   והיא החלה מעת אשר מראה עינים החל לגבר בארץ,  מעת אשר גלו ארצות חדשות ויושביהן,  מעת אשר הוציאו חדשות ונצורות מכחות הטבע ויעשום לעבדים לבני האדם,  מעת אשר החלו לדבר ברגעים אחדים אל קצוי ארץ,  ולעבור ארחות ימים וארצות בימים אחדים,  והחדשות האלה שִנו פני הארצות והחליפו רוח יושביהן,  כי איש איש יחזה כעת בימים מספר את אשר לא ראה לפנים בכל שנות חייו,  מהעת ההיא החל ריב האמונה בכל הארצות,  המבקשים חופש יבקשו להסיר עול המדברים בשמה מעל צואריהם,  כי ימאסו בהלך-נפש,  וכהני האמונה אשר מאות שנים רדו על ידה ויהיו כאלהים בארץ יאזרו שארית כחם לבלתי שלח את עבדיהם לחפשי.   מלחמה חזקה היא בכל הארצות ובכל העמים.   וגם בקרב ישראל שלחה שלוחותיה ויקם שאון גדול,  מערכה מול מערכה יעמדו וילחמו גם ישימו שמות,  איש על דגלו יחנה ויריע על אויביו ותרב המהומה.  

אמנם אם בצדק יקראו גם בני יעקב איש על רעהו מלחמה כאשר יעשו כל העמים,  ואם נחוצה היא,  ואם ההכרח יאלצנו לעשות כזאת,  לזאת לא רבים יחכמו להוציא משפט כי מלחמה אִותה נפשם וכאשר הסכינו מאז להתחקות על שרשי רגלי העמים מבלי דעת ומשפט,  כן הם עושים גם היום,  ואחרי כי מלחמה בקרב העמים לכן יחפצו קרבות גם בקרבם,  ועל הדבר הזה עלינו לשים עתה לב,  כי זה משפט הצופה להתבונן על אשר לפניו,  לבשר רעה בעת אשר קרובה לבוא,  או להשמיע שלום בעת אשר אין כל פחד.   צופה הוא השחר לישראל,   כי אך למען ישראל וקורותיו ודרכיו וחכמתו נוסד,  צופה הוא אשר יתבונן להעבר ויתחקה על שרשי רגלי ההוה אך לישראל וחלילה לו מעצום עיניו לבלי ראות את הנעשה בימיו ולעיניו[1]. 

אבל בטרם אשר אנסה לדבר על המלחמה בקרב בית ישראל ולחרוץ משפט אם נחוצה היא באמת או רק רעיון רוח התעה אחדים לעשות כקופים מעשה העמים שכניהם,  עלינו לשים עין ולראות:  

 

ב'

מה אנו

מה אנו בית ישראל,  אם עם אחד או רק בני אמונה אחת?   השאלה הזאת לא נשאלה כמעט עד כה רק נפתרה על ידי פותרים רבים אשר הוציאו משפט ויחליטו כי רק בני אמונה אחת אנחנו ולא עם,  כזאת שמענו רבות פעמים מפי דרשנים להשכלה ולרוח העת,  כזאת קראנו בספרים שונים הכתובים בידי עברים לא עברית  (כי סופרינו הכותבים עברית הסכינו לדבר על כל אך לא על אדות בית ישראל,  וגם כאשר יכתבו דבר-מה אז יעלו גרה על הרוב מאשר מלאו כרסם משפות אחרות),  עד כי כעת יֵראה הדבר הזה בעיני רבים כחק קים ונצב לעד,  אשר אין להזיזו ממקומו,  אף אין להרהר אחריו עוד,  ורבים מחכמינו וסופרינו כאשר ישמעו שאלה כזאת יפטירו בשפה ויניעו ראש כמו דבר שגעון והבל מאין כמהו שמע אזנם,  כי איך ירהיב עוד איש עוז בנפשו לשאול דבר,  אשר עליו נמנו וגמרו כמעט כל המשכילים מימי בן-מנחם ועד היום,  ואיש לא חלק על המשפט הזה בקהל.   ואמנם אם לא נחפוץ להרבות חקור אז יֵראה המשפט הזה כנאמן ונכון מאין כמהו,  כי איפו ימצא עם בלי ארץ,  בלי ממלכה,  בלי שפה מיוחדה,  בלי משפטים לנפשו,  בלי כל אשר יעשה את כל עם לעם נבדל?   ולישראל הלא יחסרו כל אלה ואיכה יבער ויכסל עוד איש לשאל אם עם הוא או אין?    ועוד זאת,  כי המשפט הזה היה נראה כנחוץ לכל בית ישראל,  כי המה ראו צרת יעקב כי גדלה מאד,  שונאיהם לא ידעו חנינה ואוהביהם המעטים לא מצאו ידים לסוכך עליהם בכנפי חסדם,  כי מנדיהם שלחו למולם אצבע בגאוה ובוז לאמר:  ראו הנה אלה אומרים להעלות מעלה מעלה את העם הבזוי הזה,  עם פרא ושובב בדרכי לבו ואמונתו,  עם בינינו לא יתערב וכל חפצו ומגמתו אך להבּדל,  עם אשר ימאס בנותינו ויגָאל את לחמנו וייננו,  עם בגוים לא יתחשב,  ואת העם הזה יאמרו לתת לנו כאחים,  ולמען העם הזה יבקשו משפטים צדיקים כמו לנו עם הארץ!    כזאת וכזאת דברו השונאים בשאט בנפש,  ועל כן לא מצאו אלה האוהבים והחומלים על העם הדל הזה תחבולה להסיר מעל ראשי הנרדפים את חרפת העולמים אשר היתה למכשול להם ויאמרו:  ישראל לא עם הוא רק בני אמונה אחת,  צרפתים אנחנו,  אשכנזים,  הוללאנדים ודומיהם רק אמונתנו שונה מאמונתכם ועל כן הניחו לנו כי גם אנחנו עם הארץ אשר בתוכה אנחנו יושבים הננו[2]    כזאת דברו בקהל-עם ימים רבים למען הצטדק עד כי הסכינו להאמין בדבריהם ויחשבו כי על עמודים חזקים נוסדו אשר לא ימוטו,  ועל כן החלו גם להטיף את מלתם זאת לישראל בקהל ועדה ובספרים למען הביא את הדעה הזאת בקרב לב כל בני ישראל ויעזבו את אולתם הקשורה בלבם כי עם המה ויפקחו עיניהם לראות כי בהשבת ארץ וממלכה מישראל חדל מהיות עם בעמים וכל תקוה הבל היא וכל תוחלת הגאולה אך שגעון ורוח עועים הנה.   כזאת דברו וגם הצליחו,  כי דבריהם עשו פרי,  עד כי איש לא יעורר עוד את השאלה הזאת מתהום הנשיה כי אם כמצות אנשים מלומדה ישמיענה איש אחרי רעהו מיראה פן ילעיגו לו ויתנוהו כחסר-השכלה,  כי הלא כל המשכילים כה פה אחד מתנבאים ואיך יזיד איש אשר יחפוץ כי את המשכילים יהי נמנה לדבר דבר ולא רוחם?   ובכן הותרה השאלה בטרם עוד נשאלה.  

בימי בן-מנחם החלה הדעה הזאת למצוא מסלות בלבב היהודים ועתה שלחה פארותיה עד למרחוק,  ואחינו ביתר הארצות,  אשר בשם ההשכלה ידגלו,  קבלוה בסבר פנים יפות מבלי הרבות חקור,  כי הן זה האיש משה בן-מנחם היה להמשכילים את אשר היה משה מחוקקנו להחרדים לדבר ה',  אליו יביטו,  אליו יתבוננו,  וכל הגה אשר יצא מפיו וגם אשר לא יצא מפיו רק אחרים אמרו בשמו קדוש יֵאמר לו,  ואיש אשר יעיז מצח להביא במשפט דרכי בן-מנחם ותורתו יסקלוהו המשכילים באבנים כאשר ירגמו המאמינים את הכופר בפומבי בתורת משה,  כי הוא הדבר אשר דברתי,  בני הדעה המה רק אחדים ויתר העם ימָשך אחריהם כבהמה בבקעה וידבר אחריהם כל אשר שמע מבלי בחון וחקור ושפוט אחרי כי מאמינים המה,  וכמה אלפי מאמינים-משכילים ימצאו בתוכנו אשר על שלש עשרה העקרים יפטירו וילעגו בבוז והמה יאמרו:  אני מאמין באמונה שלמה כי בן-מנחם היה ראש החכמים ואבי המשכילים,  תורתו תורת אמת אשר לא תשֻנה ודרכו דרך הקדש באין כל נפתל ועקש.   ולא נתפלא איפוא על ההמון אם גם גדולים חקרי לב יוציאו משפטים כאלה,  ולרגלי המשפטים האלה ידברו תהפוכות.   אם נתבונן בדברי החכם גראֶטץ  (חלק י"א מקורות הדורות לישראת)  נשתומם ונתפלא ונשוב ונתפלא ונשאל:  איכה היתה כזאת כי איש חכם וחוקר כמהו,  איש אשר עבר על קורות ישראל וישפוט עליהם,  איש אשר לא ישא פנים לקדשי ההמון ויביאם במשפט ולא יירא מחלל את הקדש בעיניהם  ולפעמים יתר מהדרוש),  איכה היתה זאת כי איש כמהו יבחר לו איש אחר בדורו,  את בן-מנחם,  ויחסרהו אך מעט מאלהים,  כי הנה את זה הגבר הקים עָל על כל ההולכים לפניו והבאים אחריו,  וכאשר נקרא דבריו אדות בן-מנחם מבלי אשר ידענו קורות ישראל בדורות אחרים אז,  אם על פי משפטו נגזר אֹמר,  לא היה איש בישראל עד בן-מנחם,  כל חכמיו וגדוליו וגאוניו ומשורריו ומחקריו כלם אך קש נדף לעמתו,  וגם כל העם טבע בבוץ ועל עפעפיו הכביר עבטיט עד כי לא ראה אור הדעת מימיו,  עד אשר בא הענק הזה ברב כחו ויוצא את עמו למרחב,  הסיר מעליו את שלמותיו אשר תעבוהו בחלאתן וילבישהו מחלצות,  כרה אזן לחרשים האלה ועינים פקח לעורים אשר מאז ומקדם לא ידעו איזה דרך ישכון אור,  הוא ולא אחר,  הוא ואין מלבדו עשה אלה,  ומי לא יודה כי איש אשר כביר כחו לעשות נפלאות כאלה להוליד גוי פעם אחת,  אך לא!  לא להוליד גוי פעם אחת כי אם עוד יתרה עשה,  כי החיה גוי מת,  גוי עצמות יבשות קבור זה מאות בשנים בקבר צר בעברי פי פחת,  אותו הוציא מקברו ויפח בו חיים ויחי ויעמוד על רגליו כתפארת אדם וברגע אחד השכיל וגבה עד כי היה לבן ענק בגבהו ולבן אלים בחכמתו.   ואמנם איש אשר כל אלה עשה לא איש הוא אך אל,  אל נאדר בחכמה ובגבורה בתפארת נצח והוד וכל יתר הספירות יחדו.   ולא זאת בלבד,  לא רק אלה אשר היו עד בן-מנחם הסיר מגבירים החכם כותב קורות היהודים,  כי אם גם הבאים אחריו כדק יטול,  כל אלה אשר חיו בדורו מאין המה ותלמידיו מאפע,  ה' גראטץ יפח בהם וייבשו ויבושו ויהיו כלם יחד לנעוי לב,  לאנשי מזמות,  לדלים וריקים ופוחזים מאין כמוהם,  אשר חרפה היא לעמם כי מקרבו יצאו שובבים כאלה,  המשפט הזה יחרוץ כמעט על כל תלמידי בן-מנחם וחבריו בני דורו כמו שלמה מיימון,  יצחק סאטאנאוו,  בן-זאב,  פריעדלאנדער ורבים כמוהם.   קראו מעל הספר וראו,  והשופט הזה לא ראה כי במשפטו זה אך תהפוכות ידבר,  כי איכה יוָלד איש גדול בלי מורים ואם כל ההולכים לפניו חסרי לב היו מי זה הורהו דעה להמורה הזה?  אך אם גם נאמר כי נס היה וילמד כל אלה בעצמו וברוחו כי רוח ממרום נערה עליו וברוח קדשו זה התגבר בארץ,  אך איך לא ראה כי בדבריו אדות תלמידיו קם כעד זומם לדבריו אדותיו.   הן במה יוָדע כח איש לבב בארץ?   הלא אך בספריו אשר בהם יורה דעת לרבים,  או בתלמידיו אשר אף אם מספרם מעט,  אך המה יפוצו בארץ ויורו דעה ויבינו שמועה ששמעו לרב אדם ויתנו לתורת רבם מהלכים בקרב כל העם,  ועל ידיהם יגדיל מורם תושיה.   ואמנם על ידי תלמידים נאמנים יפעל איש גדל-דעה הרבה יתר מאשר בכחו לעשות על ידי ספריו,  כי ספריו המה דברי מתים ולא על נקלה ימצאו אזנים קשובות בתוך העם אשר לא הסכין באלה ומנגדי הכותב יתעוררו ויקומו ויריעו ויצריחו וישליכו עליהם שקוצים למען הסירם מעל פני העם,  פעולת הסופרים על ידי ספרים תוָדע תמיד אחר עדן ועדנים,  אחרי אשר ימות המחבר ונקדש ספרו או אחרי אשר איש קדוש בעמו לא ירק בפניו,  או עד אשר תמצאנה דעותיו מסלות בלב העם,  או אז יקראו וייטיבו לקוראיהם,  לא כן פעולת גבר חכם אשר העמיד תלמידים,  המה יורו תורת חיים כאשר שמעו מפי מורם,  והם הם ילחמו בכל לב ונפש בעד דעותיהם,  המה יעברו מעיר לעיר ויגלו לאמת אזן המקשיבים,  המה לא יפחדו ולא יסוגו אחור ואותם לא יתנו לשרפה כאשר יתנו את הספרים הנשפטים מאת הצדיק והחסידים כספרי טועים, רק מצבות חיות כאלה הנה תגידנה לעד לדור מה פעל רבם.   כן פעלו כל אנשי לב בארץ,  וכן חדשו כל המחדשים בדת באמונה או במשטרי הארץ והמשפטים רק בשלחם דבריהם על ידי המקשיבים לקולם עד למרחוק,  מצבה חיה כזאת היא לא ספר באותות מתים אשר אם יניחוהו תחתיו ממקומו לא ימיש ולא יבין שמועה רק לאלה אשר באו לשאול בו,  מצבה חיה כזאת היא רק תלמיד מקשיב אשר ידָרש ללא שאלוהו.   מצבה חיה כזאת היינו אנחנו בני ישראל לתורת האמת,  לדברי מחוקקינו,  ואם רק בעבור זאת נוצרנו די.   כי האם תדמו בנפשכם כי לכל העמים נהפכה פתאום שפה ברורה לקרוא בשם אל אחד ולהעריץ ולהקדיש דברי נביאיו וחוזיו לוּ היו כתבי הקדש צרורים ומונחים באוצרות הספרים?   לא!  כזאת לא היתה ולא תהיה,  רק אנחנו אשר היינו כמצבה חיה לדברי נביאינו,  אנחנו אשר הלכנו בגולה ונשבע נדודים וכעס,  צרה ומכאובים,  באש ובמים באנו וספרי קדשנו בידינו להראותם לכל ולעשותם לאור עמים,  ולולא הקרבנו אנחנו דמנו ודם בנינו למען החיותם כהיום הזה,  כי אז כבר עלו כל כתבי הקדש על המוקד ויבערו אחריהם עד תֻּמם,  או הכהנים כתבו תרמית לבם על הספר ויתנוה לפני מאמיניהם כתורת נביאי אל חי  (כאשר כן גם עשו כהני האון),  רק אנחנו נתַנו דמנו כפר אוצר חיים זה ויוָתר בחיים ועתה הוא כשכית החמדה,  הוא אשר אמרתי כי רק בידי מצבות חיות,  בידי התלמידים,  לפלס נתיב לדעות מורם למען יהיה לברכה בכל הארץ.    

ועתה נשאל את החכם כותב קורות הדורות:  מה היא שעמדה לבן-מנחם לעשותו לרבנו ומורנו,  לכוכב המאיר לכל העם?  בספריו?  אבל הלא המה לא נקראו בימיו אף מאלף אנשים,  כי הוא כתב בשפה אשר לא רבים מהיהודים הבינו אז,  בשפת אשכנז כתב,  ואחריו מי קרא ספריו,  הלא אך אנשים מספר,  ואלה אשר קראו ספריו הלא המה יודעים כי אין בהם כל דבר גדול אשר בידו להיות לאור לכל העם.   מה הורנו בספריו?   האם דרך חדש למען בני עמו?   האם פקח עיניהם על דרכם ויאמר להם:  הנה הדרך הנאמן אשר מצאתי אני?   או האם הרבה דעה בחכמת ישראל?   אבל בכל ספריו לא נמצאו אף אחת מאלה אשר בידם לעשות את כותבם לראש ומנהל למורה ורב לכל העם.   מספריו נראה עד בלי די כי לא רבות מחשבות חשב על דבר עמו בכלל,  כי איש אוהב מנוחה היה ולא חפץ לבוא בריב את איש ויירא לנפשו מאד מאד[3],  ואם איש כזה יהיה למחדש למנהל לרב ומורה המשַנה פני עם כלו?  אך לוּ היו לו תלמידים ככוכבים מזהירים כי אז החרשנו,  כי אז אמרנו:  אמת כי ספריו לא עשו ולא פעלו מאומה,  אך הנה תלמידיו אשר הקים לברכה בתוכנו המה חדשו כנשר נעורינו,  המה דברו ברוחו וישקונו טל תחיה להחיות עצמותינו היבשות,  ולו תהיה צדקה כי הוא היה מרום מראשון אשר הקים לנו מקדשנו,  אבל אם גם אלה לא היו צירים נאמנים לשולחיהם,  ולא לבד כי לא הרבו להורות תורת חיים,  כי אם גם השחיתו התעיבו עלילה וחללו כל קדש והפרו כל ברית  (אלה המה משפטי ה' גראטץ)  ובמה יוָּדע איפו כח רבם?  ומה עשו לנו?   במה גאלנו?   במה האיר עינינו?   במה החיה רוחנו?   במה שִנה פנינו?   אם לא בספריו ולא בתלמידיו שלח לנו ישע?[4] .   כזאת נשאלהו אנחנו על משפטו זה המעוקל עד מאד,  אך הוא לא שאל את נפשו כזאת כי הוא הסכין מימי נעוריו לחשוב את מבחר בני ישראל רק אלה אשר בארץ אשכנז ישבו וכל יתר בני ישראל לא יצלחו לכל,  ובארץ אשכנז הן החל היהודי לחשוב את נפשו כאדם רק מימי בן-מנחם ועל כן היה הוא הראש והראשון אשר יצר את העם הזה בצלם אדם ודמותו,  ואם איש חכם וחוקר כה' גראֶטץ יוציא משפט כזה מדוע זה נתפלא אם ההמון יענה אחריו בקול:  אין כמשה,  ממשה ועד משה לא קם כמשה,  ואחרי כי בימיו נולדה הדעה החדשה כי אנחנו רק בני אמונה אחת ולא עם אחד בארץ,  על כן לא ערב עוד איש את לבו לפקפק בדבר ויהי לחק לדורות.  

בימי בן-מנחם החלה הדעה הזאת לציץ ציץ,  אף כי לא אומר כי הוא אביה,  כאשר הוא לא היה אבי כל דעה חדשה בישראל,  רק תלמידיו והמתימרים לתלמידיו תלו כל הגות לבם בו למען מצוא אזנים קשובות,  בכל זאת עזר הוא הרבה להוציאה לאור.   בדרכיו בחיים הורה אותה ליוצאי חלציו ולהמקשיבים בקולו;  הוא אשר הרבה חקור ובדרך פילוסופותו לא ידע רסן האמונה,  הוא נשמר מאד בביתו לבל יעבור אף על דין קל משו"ע,  וכזאת הורה בספריו בשפה ברורה לכל,  כי אסור לאיש ישראל לעבור על אחד החקים,  והדבר הזה היה לפלא ולזרא לכל בני ביתו ומכיריו,  כי איכה תתקבצנה באיש אחד שתי תהפוכות כאלה:   דעה חפשית וחיי עבד עבדים לאחד הפוסקים?   ובמה מצאה ידו להצטדק על התהפוכות האלה עת אשר שאלוהו על זאת אוהביו ובני ביתו,  אם לא באמרו כי אך חקי הדת נשארו לנו ולא עוד,  ועל כן אם לישראל אני עלי החובה להחזיק בכל אלה אשר יחזיקו אחי אף כי למורת רוח המה לי    וברור הדבר הזה כי כה חשב גם בלבו,  כי לולא זאת מי זה המריצהו לעשות מעשים זרים לרוחו?   לא אאמין כי איש חנף ומרמה היה אשר חפץ להתעות את היראים כי יכבדוהו,  גם חכמתו עמדה לו להבדיל בין עקרי הדת ובין טיח טפל אשר טפלו עליהם תועי רוח וערלי לב,  ואחרי אשר בכל זאת לא עמד רוחו בו להקל לנפשו אף בדבר קל,  אות הוא כי הקדיש את כל החקים יען כי אך המה כל חלקנו והמה יאחדונו ובלעדיהם ינתק החבל ונעלה כלנו בתהו[5] .   לוּ חשב את עמו כעם בין העמים כי אז לא עלתה מחשבה כזאת על לבו.   האיש אשר יחשוב את בני ישראל לעם,  הוא ישים עיניו ולבו להחזיק במוסרות הלאום וגם בחבלי האמונה והדת  (אם יאמין או לא יאמין)  יען כי על ידיהם יתאחד העם הזה,  אבל האיש הזה יעשה  מעשהו כגבור משכיל,  כי לא ייראה ולא יפחד מהפנות ערף לטיח אפל אשר נספח על הדת,  וגם יקום כנגדו לבערהו בזרוע רמה,  יען כי קוץ מכאיב הוא להלאום וסלון ממאיר לכל העם,  רובי המנהגים והאסורים והחרמות והקנויים אשר העמיסו עלינו בני בלי דעת הם המה לנו למקור צרה ויגון,  המה לא לבד כי יסירו לבבנו מאחרי הדת כלה אחרי כי יכשל כח הסבל לשאת ולסבול את כל המשא הזה,  כי אם עוד יפריאו בין אחים ויסירו לב בני העם הזה איש מאחרי רעהו,  המה יפיחו מדנים ומלחמות ומהומות בין העם הזה הנדכא מכל פאה וישפילו כבודו ויכשילו כחו וישפתוהו עד עפר;   בקוצים האלה ישלח יד לכלותם,  למען עמו יעשה זאת,  כי האיש האוהב עמו לא יחוס ולא ירחם אף על דברים אשר המה כמוסדות הדת,  אם רק טובה יצמיח לעמו במפעלו,  ואף כי בתולעים אשר יזחלו בכרם הדת לבער אחרי כל שרש וענף,  כל איש אוהב עמו יעשה כזאת ולא יפחד ולא יסוג אחור גם בקום עליו מרעים לדכאו אחור,  גם בעת אשר פעלו לא יֵרצה בעיני אלה אשר למענם יעשה כל אלה,  כאשר לא תרפינה ידי הרופא הנאמן מקצץ אבר אשר רקבון יאכלנו למען הציל את כל הגויה אם גם יצעק ויהמה החולה.   כל איש אוהב עמו יעשה זאת ברוח נכון ובלב מתנה,  אך איש יאהב את עמו רק בחשבו כי עמו עם הוא,  אך בחשבו כי עמו חדל מהיות עם ורק בני אמונה אחת המה,  אז אהבתו הוא רק לבני אמונתו,  ואז עליו לירוא ולפחד מאד משלוח ידו לגעת באחת מנטיעות הדת אף אם זמורת זר הנה,  יען כי בעיניו רק הדת היא החבל האחד המרתק אותם לחבורה,  ובחבל האחד הזה אם ישלח יד,  אז הלא באפס יד תתפרד החבילה,  הוא אשר אמרתי כי בן-מנחם היה הראשון אשר במפעלו הראה לדעת כי הוא יחשוב את בני ישראל רק לחברה בעלת אמונה אחת,  ומני אז ועד היום נתקים ונתקבל המשפט הזה בלי כל דין ודברים.   אמנם למען דבר משפט עלינו לשים לב להקורות אותנו מדור דור ואז נדע אם באמת רק מוסדות הדת הקימונו על רגלינו והחיונו כיום הזה,  או רגש יותר נעלה ויותר חזק,  הלא הוא הרגש כי עם אנחנו,  ולזאת עלינו לראות ולהתבונן מה חיינו?  או אז נדע מה אנו.     

ג'

מה  חיינו

כל איש אשר ידע דברי ימי העמים בכלל ודברי ימינו בפרט,  כל אשר הסכין לחשוב מחשבות ולשפוט בקראו דברי ימי העמים,  אשר לא יקרא בהם כקורא את שמע מבלי שים לב להיוצא מפיו ואשר לא לספורים המושכים את הלב,  למלחמות ומלכים וגבורים וכהמה וכהמה,  ישים את לבו כי אם לחוט של חיים המחיה את הגוי כלו,  ואשר לא יחפוץ לעשות שקר בנפשו,  כי אם למראה עיניו ישפוט,  הוא יכיר וידע כרגע כי לא כחיי כל העמים היו חיינו מאז ועד עתה,  חיינו לא היו תלואים בהממלכה ולא בהארץ וגם לא בהשפה,  אף בעת אשר כל אלה היו לנו,  והאות הנאמן הוא כי נשארנו בחיים אף אחרי אשר כל אלה נגזלו מידנו,  או גם אחרי אשר השלכנו בידינו אותם אחרי גוֵנו,  כאשר כזאת לא היתה ביתר העמים,  המה חדלו מחיות בחיים פרטים כאשר שבתה ממלכתם,  ומה גם אחרי גְלוֹתם מארצם,  אין גם אחד בכל העמים אשר נדע שמו אחרי כי גלה מארצו,  כי ברבות הימים התבולל בין עם הארץ אשר הָגלה שמה ושמו וזכרו אשר היו לו מלפנים עלו בתהו ויאבדו,  וישראל חי בגולה שנות אלפים ועודנו חי,  ואם כן בהכרח נוציא משפט כי חוט חייו שונה הוא מחוט חיי יתר העמים,  ועל המשפט הזה יִבָּנה כמו כן בהכרח משפט אחר,  כי לא נוכל להשוות את ישראל ליתר העמים,  לא נוכל אף אם נאבה ונחפוץ.   אמת היא כי רבים יחפצו זאת בכל לבם ויעותו משפט ולא ישימו להדורות אשר חלפו את לבם כי אם אל הדור החי,  ובדור החי,  היינו בדור אחד,   לא נראה את ההבדל הגדול אשר בין ישראל ליתר העמים,  אחרי כי דור אחד בחיי בני ישראל הוא כשעה אחת בחיי איש,  ובשעה אחת לא נוכל גם להבדיל איש מאיש,  לא נכיר חכם לפני כסיל,  גבור לפני חלש,  ומה גם בעת אשר האיש ימאן להראות טבעו ותכונתו המבדילים אותו מיתר בני האדם,  ובדור הזה ימאנו גם בני ישראל להראות במה יבּדלו,  המה מתאמצים בכל כחם להתראות ככל העמים,  ועל כן האיש אשר ישפוט על הדור הזה,  הדור האחד,  מבלי התבונן לאבותיו יוכל להתעות נפשו וגם אחרים אשר לא ירבו חקור יותר ממנו ולאמר כי ככל העמים בני ישראל.   אולם הדורות אשר חלפו יקומו ויענו כחש השופטים האלה בפניהם ומי יודע אם לא יקום גם הדור הבא להיות כעד זומם לאמר להם כי שקר דברו.   מה יועיל לנו החפץ לאמר כי אש לא תבער ומים לא יכבו אש,  אם המה יעשו את פקודתם למרות חפצנו,  רק את עוֵר אשר לא יראה זאת בעיניו נצליח להתעות בדברי שקר כאלה אך לא את גלוי עינים.  

חיינו לא היו תלואים בארץ בשפה וממלכה,  זה הוא דבר ברור.   אבל מה היה מקור חיינו אם לא אלה?  האם החקים והמשפטים אשר נתנו לנו מחוקקינו להבדילנו מיתר העמים והם המה אחדו אותנו ויקרבו לבבנו בעת טובה כבעת צרה וצוקה לעשותנו לחברה מיוחדה?   אבל גם זאת יורונו דברי ימינו כי לא כן הוא.   ימים רבים עברו לישראל ללא תורה ומשפטים,  בכל עת אשר טוב היה לישראל שמן ויבעט בכל אשר הנחילוהו אבותיו,  בימי הבית הראשון והשני,  גם בגולה בארץ ספרד  (הישפאניה)  ובכל ארץ אשר לא העיקה תחתיהם,  ולפעמים היה להפך כי רק בארצות אשר נרדפו שמה מאד פנו ערף לחקי דתם מקֹצר רוח ומעני,  שכחו התורה והמצות והחקים וילמדו אל דרכי הגוים גם התערבו בהם ויהיו כמוהם,  ובכל זאת נותר שם ישראל כמאז ומקדם.   אמנם אל ישגה איש לאמר כי רק צורריהם עשו זאת להם להחיותם כיום הזה,  יען כי שבו בכל עת לרדפם,  ואחרי אשר נתנו להם מנוחה שנים אחדות חדשו כעסם עמם וישובו להסתולל בהם ואז שבו גם בני ישראל וישחרו אל,  ולולא חמת שונאיהם כי אז כבר אבד שמם,  אל יתעה איש לחרוץ משפט כזה,  כי גם להפך ראינו רבות.   ראינו כי פעמים רבות בעת צרה לישראל עזב את דרכי אבותיו ויפר תורה למען הפיק רצון משונאיו באמרו בלבו כי אם יעשה ככל חפצם אז ישוב אפם ממנו,  דרכי היהודים בארצות אשכנז אשר שם היה משפטם נגזל מאד עד לפני שתי שנים ובארץ אסטררייך עד לפני שמונה שנים,  ובכל זאת רבו כמו רבו ביניהם העוזבים אמונתם ודתם ודרכי אבותיהם,  וכל עמלם היה להשכיח כי ממעי יהודה יצאו,  ולהפך בארצות הוללאנד ובריטאניה וגם בצרפת אשר שם זכו כבר למשפטים צדיקים,  הוסיפו להחזיק בדתם ואמונתם מעת אשר סר מעל פניהם פחד אויב ומתנקם,  וגם בארץ אשכנז ישובו לאט לאט להחזיק יותר בדתם מעת אשר הונח להם,  ואם כן נראה כי עזבו פעמים רבות דתם וחקיה מיראה כמו מאהבה ובכל זאת לא חדלו מחיות.   ואם כן ברור הוא כי גם לא החקים המה מקור חיי ישראל.   אשר על כן עלינו לגזר אומר ולהחליט כי מקור חיי ישראל יוצא ממקום אחר,  לא ממוסדות הממלכה והארץ והשפה,  ואף לא מהחקים כי אם מהרוח הנבדל אשר לישראל,  וכל המתעקש לאמר כי בהחקים תלוים חיי ישראל הוא אך עקש או מכזב אשר דברי ימינו יענו כחשו בפניו.  

אמנם למען ברר את המשפט הזה ולהראות כל תקפו לא די לנו אם אך נשמיע משפטים שוללים לבד,  היינו כי נַראה באותות מדברי ימינו,  כי לא באלה תלואים חיי ישראל,  כי אם עלינו להראות גם הסבה מדוע שונה ישראל מיתר העמים,  ולמה זה ישתה חייו ממקור אחר לא ככל הגוים,  ואז תֵּראה שגגת השופטים להפך ברורה כשמש בצהרים.  

בימינו אלה לא יוציאו עוד החוקרים משפט רק למראה עיניהם לאמר:  כן הוא יען כי כן הוא,  כי אם יבקשו להראותנו את הסבה אשר הולידה את הדבר והמקרים אשר שנו פניו או העמידוהו כמו.   לא יֵאמר עוד:  האיש הזה רע הוא יען כי נולד רע והשני טוב הוא מאשר כי לב טוב נתן לו המקרה,  אנחנו נדע כי ביד החנוך להפוך מטוב לרע,  ממוג לב לאמיץ בגבורים ולהפך,  אמת היא כי לא כל בני האדם יולדו בתכונה אחת וטבע אחד,  כי אמנם לאחד יתן המקרה אמץ וכח וחכמה ביד נדיבה ומאת השני יגזול כל אלה בלי חמלה,  אך גם זאת נדע כי ביד המחנכים להיטיב הרבה להנגזל ולגזול הרבה מאת המבורך מידי המקרה.   המחנכים המה לא רק ההורים והמורים כי אם גם כל החברים וכל העם,  הרגשות אשר מצאו מסלות בלב העם כלו,  אם טובות או רעות הנה,  יחדרו גם ללב הנער אשר מטבעו אולי לא באו בלבו רגשות כאלה,  יען כי יראה אותם בפעולות בני גילו וילמד מבלי משים לעשות ולחשוב כמוהם.   יליד ארץ אשר בה יוקירו משפטי הממלכה ילד להוקירם מבלי הרבות מחשבות רבות,  ובארצות אשר השופטים יטו משפט ויקחו שוחד לא יֵראה השוחד גם בעיני איש ישר-לב כעון וחטאה כאשר יֵראה בעיני האיש אשר הסכין להוקיר את המשפטים אף אם לא ישר-לב הוא כמהו.   אם ישלח איש את בנו בעודנו נער לארץ מרחקים אז לא ישרש בלבו רגש אהבת ארץ מולדת גם אהבת ההורים כמו בלב הנער אשר גדל בארצו ובביתו,  ואם גם יהיה בלבו הרגש הזה אז בא לו על ידי מורים אשר הורוהו את הרגש הזה,  ואם כן גם הוא פרי החנוך,  ולמודי הנוער המה על הרוב נר לרגלי איש ואיש בכל ימי חייו,  וכן הוא גם בעם,  על פי דרכי חנוכו יחיה ויצא לפעלו,  ודרכי חנוכו יבואו לו מידי מחוקקיו ומלכיו וכהניו וכאשר הסכין לחשוב מנוער,  היינו בדורותיו הראשונים,  כן יחשוב גם בדורות הבאים,  אף אם ישַנה דרכיו ברבות הימים,  אך מעין מחשבותיו,  מחשבות העם כלו,  יצא ממקור מחשבות אבותיו הראשונים.   ועתה אחרי אשר נראה כי חיי בני ישראל לא כחיי יתר העמים נדע ונבין כי הדבר הזה יצא מחנוכו,  בדורות הראשונים.   ואמנם כן הוא,  דרכי חנוכו בעוד היה בנוער רחקו מאד מדרכי החנוך אשר לכל עם ועם.  

כל העמים אשר נדע אותם כיום או אשר שמם נותר לנו בדברי הימים,  נולדו בארצם,  היינו בתחלה היו פראי אדם ומדור לדור רבו כמו רבו עדי היו לעם,  בתחלה היה אבי המשפחה מלכם ושופטם ואחרי ואחרי כן כאשר רבו ועצמו הקימו להם ממלכה גדולה,  וישימו להם חקים,  וגם אלה העמים אשר באו לרשת משכנות לא להם היו לעם אחר בנחלם ארץ חדשה וישכחו שם עמם אשר היה להם מראש ומקדם ויקראו בשם אחר,  ובכל עת קדמה להם הארץ בטרם קֹרא להם בשם עם.   הממלכה הקימו על הארץ אשר ישבו עליה,  המשפטים נתנו להם אחרי אשר כבר היו לעם וממלכה בתוך ארצם,  ועל כן הסכינו מנוער לחשוב כי רק בשבתם על אדמתם אז המה עם,  וגם כאשר תוסר ממשלתם ויהיו תחת שבט נוגש וגם כאשר יאלצום לעזוב שפתם וחקיהם גם אז עוד יחשבו את נפשם לעם כל עוד אשר בארצם המה יושבים,  כי יקוו ליום גאולה כי תשוב הממלכה לידם כמקדם,  אך אחרי אשר יגלו ממנה יחדלו מהיות עם,  יען כי רק על האדמה ההיא היו לעם וממלכה ויקבלו משפטים,  והיא רק היא היתה היסוד לכל האחדות ולרגש הלאומי,  ואם היא לא להם היא אז תאבד תקותם עד עולם.   אבל לא כן היה בישראל;  עם ישראל נולד על אדמה נכריה ובכל זאת החל לחשוב נפשו כעם.   עוד בטרם כבש ארצות זרות ויקחם לאחוזת נחלתו,  עוד בלכת ראשי שבטיו מארץ לארץ,  עוד בעבדו כעבד לממלכת מצרים חשב כבר את נפשו לעם,  ועל כן לא היתה הארץ בעיניו גם אחרי כן כחבל האחדות להעם כלו,  אחרי כי הוא היה כבר לעם בעוד אשר על אדמת נכר היה[6],  גם ממלכה היתה לו ומשפטים בטרם ישב על ארצו,  אשר על כן לא נשרשה בלבו מעולם הדעה,  כאשר בכל העמים,  אשר אם יגזלו ארצו מידו או אם יגלה ויפֻזר בכל קצות הארץ אז יחדל מהיות עם,  וכן היה באמת כי חשבו את נפשם תמיד לעם.   בכל שירי משורריהם ובכל תפלותיהם יקראו לנפשם  "עם ישראל"  ולא בני דת ישראל,  יען כי כן למדו מעל ספריהם כי הארץ היתה רק הטפל לאחדות הלאום וכן הסכינו לחשוב ויוָתרו בחיים,  חיי עם,  יען כי העקרים האחרים אשר עשו אותם לעם עוד נשארו בידם וקצרה יד איש מגזול אותם מהם.   זאת היא הסבה אשר הבדילה את עם ישראל מיתר העמים בדעתו וגם זאת היא אשר הבדילה אותו בפועל לתת לו חיים בעת אשר עמים אחרים מתו ואבד שמם.   אמנם אחר כל אלה אף כי חיי בני ישראל לא תלואים בהארץ והשפה והממלכה ומשפטיו ושפתו,  בכל זאת נשגה מאד אם נאמר כי בעבור זאת לא עם הוא.   אמת היא כי לא עם הוא ככל העמים,  אך כזאת לא היתה גם בשבתו על אדמתו,  גם אז נבדל היה בדעתו ורוחו,  וכן הוא גם עד היום,  כי בהלקח ממנו ארצו לא לֻקח מאחדות העם אשר לו אף מה,  וכאשר לא נוכל לאמר כי ההודים לא בני אדם המה יען כי ירוו נפשם לא בבשר כמונו כי אם באֹרז,  כן לא נוכל לאמר כי ישראל לא עם הוא יען כי עקרי אחדותו לא כעקרי האחדות ליתר העמים,  ומה גם אחרי כי זאת לא יכחיש אף אחד כי בימים אשר עברו כאשר ישבו על אדמתם היו לעם,  אף כי גם אז לא הביטו אל הארץ כמו אל מקור חיי הלאום,  כן לא חדלו מהיות עם גם עתה אחרי אשר נלקחה מהם ארצם,  אחרי כי היא אך טפלה ולא עקרית היתה לאחדותם.   וכל יתר המקורים לחיי העם הלא עוד נשארו בידם גם עד היום.  

וכאשר לא הארץ עשתה אותם לעם,  כן לא עשו אותם לעם גם הממלכה והמשפטים,  אחרי כי היו לעם גם בטרם אשר כל אלה היו להם,  זה הוא משפט נאמן,  ובכל זאת נוכל לגזור אומר כי הממלכה והמשפטים עשו אותם לעם,  ואין במשפט הזה תהפוכות.   אמת היא כי לא ממלכה כממלכת יתר העמים ולא משפטים במשפטיהם עשו זאת,  כי נבדל היה ישראל בכל,  גם בדרכי ממלכתו גם במשפטיו,  ממלכה ומשפטים היו לו אך לא כהממלכות והמשפטים אשר לעמים אחרים.   כל העמים הקימו להם ממלכה ויתנו לנפשם משפטים אחרי אשר רבו בארצם,  ועל כן בהמר הארץ אז גם אלה יאבדו,  ולישראל היתה ממלכה ומשפטים בטרם עוד ישב על ארצו.   לא מלך אשר ימלוך עליהם בארצם שמו עליהם,  כי אם מלך אשר ישלוט בכל,  מלך אשר בכל הארצות הכין כסאו ואל כן מקום אשר יבואו שם ימצאוהו ויעבדוהו,  את האלהים שמו למלך עליהם[7]  והמה עמו ואיך תופר ממלכתם?   משפטים קימו וקבלו אך לא משפטים אשר רק בארץ אחת יוכלו לחיות על פיהם,  כי אם משפטים קימים לעולם בכל ארץ ובכל עת,  כי מלבד משפטים לא רבים התלוים אך בארץ,  רוב חקי התורה הלא המה למען כל הארצות והעתות,  המה משפטי מלכם אשר בכֹּל הוא,  ואלה היו מוסרות אגודתו אז ואלה המה עד היום.   וגם בשבתו בארצו יקר היה בעיניו בית ה' מארצו,  כאשר נראה זאת בכל דברי החוזים,  יען כי בית מלכו הוא.  

אמת הדבר כי בשבתו על אדמתו הקים לו גם מלכים ככל העמים,  וזאת היתה נגד רצון מחוקקו ותורתו ויסכין לאט לאט לחשוב גם את מלכיו יוצאי בית דוד כאבני יקר לכל הלאום,  אבל זאת החל לחשוב אחרי כן,  והדעה הישנה נשרשה ונותרה בלבו,  אשר גם בלי ארץ וממלכת מלכי בני אדם עם הוא.   ואחרי אשר חשב את אלהיו למלכו ומשפטיו למשפטי ממלכתו לכן לא חדל מהיות עם גם אחרי אשר ארצו וממלכתו הגשמית לֻקחו ממנו.   ואם כן אך אלהיו כמלך ומשפטיו כמשפטי ממלכתו היו מוסרות הלאום.   אבל בזאת לא נוכל לכנותם בשם בני אמונה אחת כי לא על מוסדות האמונה כוננו אחדותם,  כי אם על מוסדות הממלכה,  בני אמונה המה רק אלה אשר באמונתם יבּדלו מבני אמונה אחרת,  אשר ישימו אמונתם למעוז להם רק בשכר ועונש לעתיד לבוא,  אבל ישראל שם לו את אמונתו כממלכה,  ועל פי משפטו לא יתאחדו כל העמים רק בהאמינם באל אחד,  כי אם כאשר יהיה ה' למלך על כל הארץ,  היינו כי יוּסרו כל הממלכות ולמכיהן,  כל משפטי הארצות וחקיהן ויקבלו עליהם את אלהים למלך[8] .  

מקורי חיינו היו כמקורי כל העמים היינו בממלכה ומשפטים,  אך לא בגשמיים כי אם רוחניים.   ואחרי כי המלך לא בשר ודם הוא והממלכה היא אך ברוח,  לכן היו גם המשפטים כמוהם.   בעת אשר לכל העמים החובה והמצוה רק להתנהג על פי חקי הממלכה ולא ללמוד אותם היתה עלינו המצוה ללמוד את חקי ממלכתנו,  לשנן את התורה ולהגות בה יומם ולילה כי גם ההגיון בתורה לבד הוא עבודת המלך,  אשר על כן הוקירו חכמינו את הלמוד לפעמים גם מהמעשה[9] ,  כי גם הלמוד לבדו יזכירנו תמיד את אחדותנו.   האלהים כמלך והתורה כמוסרות הלאום המה החיונו כיום הזה,  ורק בהם נדע מה חיינו,  ובהודע לנו זאת נדע גם מה אנו,  היינו כי עם אנחנו ולא רק בני אמונה או דת אחת.

אמנם אם ישאל איש מה היא התועלת אשר תצא לנו אם נחשוב אותנו כעם,  אחרי כי סוף סוף הלא נודה כי לא עם כיתר העמים הננוּ,  ומה ממנו יהלוך אם נחשוב אותנו רק כבני דת אחת,  אשר רק החקים יאחדו אותנו ויעשונו לחברה נבדלה?  ומה גם אחרי כי השם  "עם"  יהיה לנו למחתה,  בעת אשר  "דת"  לא תסוך דרכנו בסירים ומה לנו ולהצרה הזאת לשאת שם עם על שפתנו?    על השאלה הזאת נוכל לתת מענה רק כאשר נתבונן להכח אשר היה בלבנו עד כה,  הכח אשר הקימנו על רגלינו בעת אשר מפנים ומאחור הדפונו בעברה,  הכח אשר נתן לנו די אֹמץ לשתות עד היום ממקור חיינו.   מה הוא מקור חיינו הלא ראינו,  אך על הכח אשר נתן בקרבנו תעצומות ועוז לשתות מהמקור הזה עלינו לשים עתה לב ולראות:  

ד'

מה  כחנו

אם יחפוץ איש לחנך את בנו עוד מימי ילדותו כי יהיה כסלע איתן לפני כל מקרי החיים ופגעיהם,  אם יאבה להבדילו מיתר הנערים אשר יגדלו בחיק אמותיהם ועל ברכי אביהם ועל ידיהם יפֻנקו מנוער,  ובבוא עליהם שואת המקרה יכרעו יפלו תחתיה ולא יוסיפו לקום כי אין אֹמץ בלבלם ולא כח בידיהם להלחם,  אם ישים אל לבו להרגילו לכל תמורה ותהפוכות לבל יירא בהמיר ארץ מריב לשונות,  לבל יבהל מכל מהומה ומבוכה בארץ,  אז אין לו דרך אחרת לבחר בלתי אם לשלחהו בילדותו מביתו ולתתו בידי זרים בארץ נכריה,  ואחרי כן ירגילהו לנסוע מארץ לארץ לראות עמים שונים ודרכיהם ופעולותיהם,  או אז יגדל כח לב הנער מעת לעת ולא יירא רע,  שואת פתאום לא תבעתהו,  כי לא לֻמד מנוער לחשוב את המקום אשר בו נולד כמו בו הכו שרשיו ואם ימוש ממנו אז ימות גזעו,  הוא לא ינהה אחרי ארץ מולדתו כי כל הארצות בעיניו נשתוו,  ואם תבוא מבוכה על הארץ אשר ישב בה,  אז ימצא על נקלה מקום מושב ומנוחה לו אחרי כי הסכין באלה,  גלות ונדודים לא יבעתו נפשו כי אלה היו חלקו מאז.   ואם נשתומם אחרי כן אם נראה כי בעת רעה צרה ומבוכה יפלו וישברו לאלפים מאלה הבנים הבוטחים בארץ מולדתם ובחיק הוריהם והוא כארז רענן בל ימוט?   בראותנו זאת לא נתפלא כי נדע כי מידי הורו ומדריכו באו אלה לו,  ולוּ חנכו ההורים האחרים את בניהם כמהו כי אז עמד גם לבם בעת צרה,  כי אז חשבו גם המה את כל ארץ אשר קבלה אותם כארץ מולדתם ואת העם היושב בהן כאחיהם.   אמנם רק אז נבין את חכמת לב המדריך הזה ונדע מה פעל לחניכו למען תת לו חיים ארוכים ומחסה עז גם ביום שבר,  ואם יחפוץ אחרי כן איש לבחר לו איש אשר יהיה למורה דרך לרב אדם,  אשר יפיץ דעה נשגבה בקרב עמים וארצות שונות,  אז אין טוב לפניו בלתי האיש הזה אשר חייו לא תלואים בארצו,  אשר הסכין לפגעים ומקרים,  כי הוא אך הוא יצליח במלאכותו לשאת גם הדעה הזאת עד למרחוק.   וזה היה גורל ישראל ודרך חנוכו מנוער.   אם נאמין או לא נאמין בידיעה קודם למעשה מוכרחים אנחנו להודות כי בדרך החנוך אשר הדריכנו בו מחוקקנו נתן לנו חיים ארוכים ואמץ וכח לשאת ולסבול צרה וצוקה,  גלות ונדודים כאשר לא היו כל אלה לעם אחר.   הוא הבדילנו מראש מכל  העמים ויתן לנו חיי הרוח בתורתו אשר אך אותה שם לפנינו כפנת יקרת הלאום כלו.   בעם אשר הסכין לגלות ונדודים בחר,  כי רק עם כזה יהיה למלאכו ישלח אל כל העמים להפוך להם שפה ברורה לקרוא כלם בשם אלוֹה אחד,  אלוה הרוח,  ומראש לא בסתר אמר להם כי היא חייך וארך ימיך,  היא התורה,  לא האמונה ולא החקים,  כי אם היא בעצמה תתן להעם הזה חיים ארוכים,  היא מקור חיי העם הזה,  מקור אשר לא ייבש ומימיו לא יחדלו עד עולם,  כי לא גשם וגוף היא כמו מקור חיי יתר העמים,  לא גשם וגוף אשר ישנה פניו ויחלוף ויאבד מני ארץ,  כי אם רוח הוא וברוח יסודו והרוח לא ימות לעולם.   זה היה חפץ מחוקקו וגם חפצו הצליח בידו,  כי חניכו צרר הרוח הזה בכנפיו ויעבור ארצות וימים,  ויראה עמים ולאומים שונים ויבא את הרוח הזה עד קצות הארץ,  וכל התמורות והחליפות,  כל המקרים והפגעים לא עצרו כח לכלוא את הרוח הזה,  כי הוא פרץ לו דרך לחדרי לבם גם למרות רוחם ויפשטו ממלכתם,   מלכות שמים,  לעמים אבירי לב שונאי רוח ודעת,  ואם גם בחרב ודם שלמו להם מחיר תורתם,  ואם גם באש ובמים הביאו אותם,  בכל זאת פרץ הרוח ויגבר חיל עד כי העריצים דֻכאו והשפלים נשאו ראש,  הלוחמים ירדו דומה עם כלי מלחמתם והנלחמים הנרדפים הציבו להם יד ושם.    הברית אשר כֹּרתה לישראל,  אשר גם בארץ אויביהם לא יִכלו,  לא הופרה עד היום,  רבים קבלו תורתם ורוחם ורבים עוד נכונים לקבלה,  ואם גם יתעקשו עתה לאמר כי לא מישראל בא להם הרוח הזה,  בכל זאת יראה כל רואה מקרי הימים,  כי יד ישראל עשתה כל אלה,  הוא היה נאמן עד היום במלאכותו,  והיא היתה לו לארץ ימים ומקור חיים.   וכל עוד אשר יחזיק ישראל בדרכו וינשא על כנפי רוחו אז יחיה,  כאשר חי,  ואם יעזוב דרכו אז יכלה ויאבד כי לא תהיה לו כל תקומה.  

רוחו הוא קבצוֹ עד היום הזה לאגודה אחת ורוחו הוא החיהו ויתן לו כחו,  אבל הרוח הזה לא מחדרי החקים יצא,  לא המשפטים הרבים יתנו חיים לרוח,  כי המה אך גויות המה,  פגרים מתים אשר תמורת הזמן תמירם ושנוי העת ישַנה פניהם.   לכל העמים היו חקים כמו לנו ובזאת לא נפלינו מכל עם,  לכל העמים הקדומים נִתּנו דתות ומשפטים ובכל זאת לא נתנו המה להם רוח חיים בעת קץ,  ולוֹ חיינו גם אנחנו רק על פי החקים והמשפטים כי אז היינו גם אנחנו כמוהם    עדי אובד.   ואיך יבער ויכסל איש לאמר כי רק בהחקים תלויה אחדותנו,  אך בהם רב כחנו,  אם המה לא יוכלו להושיע לנפשם בעת קץ?   אם גם עליהם יעבור זעם התמורה החלוף והשנוי איכה ישמרו אותנו מכל אלה?   המת לא יתן חיים לחיים,  אשר על כן נגזר אומר ונחליט כי לא על החקים בנוי בית ישראל,  כי אם אך ורק על התורה,  היא הרוח אשר תחיה לעולם.   ועוד זאת,  כי החקים אשר לנו עתה לא אלה החקים המה אשר היו לנו מימי קדם,  כי הרבים בהם חדשים מקרוב באו,  נלקו בחסר ויתיר וחלוף,  בשוגג ובמזיד,  באונס וברצון,  ואם נאמר כי החקים המה מוסרות אגודתנו אז לא בני ישראל אנחנו אשר היינו מימי קדם,  אחרים אנחנו,  כי להם היו חקים ומשפטים אחרים מאשר לנו,  ולא לנו הצדקה להקרא בשם ישראל יותר מבני הדתות האחרות אשר גם המה קימו וקבלו אמונת תורת משה רק כי שִנו פני המשפטים,  ואם כן אמת תהיה בפי אלה בני האמונה החדשה אשר יאמרו:  רק אנחנו ישראל גמורים אנחנו,  או שקר יהיה גם בפינו באמרנו כי אנחנו בני ישראל אנחנו.   ואף עוד זאת כי בהחקים לא כל בני ישראל נשתוו,  ויש אשר השליכו את כל החקים אחרי גום,  ואם נשלח יד לצרף את בני ישראל ולשפוט כי רק אלה המחיקים בכל הדינים והמנהגים והגזרות,  כי רק אלה בני ישראל המה,  אז מי יוָתר באגודתנו,  הלא אך מעט מזער,  כי מי זה ישית ידו על החקים לאמר:  אלה טובים המה וכעקרי הדת יֵחשבו ואלה רעים המה ומותר לנו ולבנינו להשליכם אחרי גוֵנו?   כל אלה הלא ברור יַראונו כי המשפט הזה אשר רק החקים יאחדו אותנו משפט מעֻקל ועקש הוא,  ואחרי כי עקש ומעקל הוא נזרה אותו הלאה ולא נוסיף לשאול מה יתרון למשפט השני כי עם אנחנו על המשפט הזה,  כי יתרונו בכל הוא כיתרון האמת על השקר,  אבל לא זאת בלבד כי אם עוד רעה חולה לכל העם תצמח מן המשפט המעקל הזה,  כדרך כל רע להוליד אך רע.       

אם הראינו לדעת כי בני ישראל האריכו ימים יותר מיתר העמים יען כי חשבו נפשם כעם,  עם הרוח,  וכן נקרא בפי כל חכמיו וסופריו,  בפי חוזיו ומסדרי תפלותיו קֹרא בשמו אך בשם עם ישראל,  הלא נדע כי די כח בהמלה האחת הזאת לקרב את הנפרדים בזרוע;   אם יחשוב איש ישראל בארץ אחת את אחיו היהודי בארץ אחרת לבן עמו אז ירחש לו לבו אהבת אחים,  אחוַת בן עמו,  יזכור תמיד כי החבל המרתק אותם לא תמול הוא כי אם זה ארבעת אלפים שנה.   ארבעת אלפים שנה!   הרעיון הזה לבדו גדול ומרום הוא ורב כחו לתת בלב כל מרגיש וחושב מחשבות כבוד ויקר להחבל הזה.   זה ארבעת אלפים שנה אחים היינו בני עם אחד,  ישיב כל איש אל לבו,  ואיך אחטא להרבה מאות דורות ואפר את האחוה הזאת?   איך אוציא את נפשי מן המצר בעת אשר בני עמי בשפל ישבו?  איך אבקש למלט רק גויתי בעת אשר אחי יטבעו בים צרה?   איכה אשב בחבוק ידים ולא אצא לעזרה בעת אשר על אחי עבר כוס זעם?   כאלה ישיב איש איש אל לבו,  וכל צרה וכל שמחה יחדשו הברית ויחזקו את הקשר.   בעת צרה יזכור כי אחיו המה הנענים וישא אתם,  בעת שמחה יגבה לבו כי אחיו הורמו על ובכן היה הקשר אמיץ בין בני ישראל,  איש את רעהו עזרו בצרה,  הארצות השונות לא הרחיקו לבם,  והשפות השונות לא הפרידו בין רוחם ומאויי נפשם ועל כן הצליחו לקום בפני כל סערה,  לסבול כל מהומה,  כי לא שרידים פליטים היו בארץ,  כי אם בכל ארץ מצאו אחיהם בני עמם,  ובמדה אשר התחזקו ברוחם במדה הזאת מצאו אוֹן ואמץ לשאת נס רוחם ותורתם לאפסי ארץ,  בהגרשם מארץ אחת מצאו מקלט בבתי אחיהם בארץ אחרת,  רעב כי היה במדינה אחת מצאו עוזרים וסומכים במדינה אחרת,  וכל העמים ראו וקנאו וחרקו שן בראותם אחדות העם הנפזר כמוץ לפני רוח,  והמשכילים הבינו כי בהאחדות הזאת ספון כחם ואונם.   אולם האחדות הזאת תולד רק על רגש האחוה,  על הרגש הלאומי כי איש איש יולד לישראל יאמר:  בן הנני להעם הזה,  כל עוד אשר יחיה הרגש הזה לא תופר האחוה ולא ירפה כח העם כלו,  ולא יצער מדור לדור,  כי גם אלה אשר יעזבו חקים אחדים או אף רבים עוד לא גֹרשו מהסתפח בנחלת ישראל,  אם חטאו במפעלם חטאו רק לאלהים ולא לעמם,  והרגש הלאומי עוד יקרב לבבם כבראשונה אל עמם ועוד יורם לעשות טובה וברכה את אחיהם ככל אשר תמצא ידם,  ואם על פי הרגש הזה נחיה,  אז לא יקום שאון בקרבנו על כל דין זר ומנהג שטות,  אז לא ירימו מצטדקים וחנפים ראשם להדיח מהקהל את אחיהם אשר מצאו בו עון אשר חטא לאחד הפוסקים,  כי אחרי כל אלה הלא ישראל הוא,  בן להעם הזה,  וכל עוד אשר לא בגד בעמו וגם אם עובר הוא על הדת עוד יֵחד כבודו בקהלו,  וכן נרבה ונעצם וידנו תהיה רוממה.   זאת תהיה פעולת המשפט כי עם אנחנו,   אך נשימה נא עתה לעמתו את המשפט כי אך בני דת אחת הננו ורק החקים המה מוסרות אגודתנו ונראה מה תהיינה תוצאותיו.   אם רק החקים יעשונו לאגודה אחת מאין תבוא האהבה בלבנו לאהוב את יתר בני ישראל?   אם יען כי נשמור את החקים כאשר ישמרו המה,  אבל אם בעבור זאת הלא תהיה האהבה הזאת לכל בני האדם במדה אחת,  כי כל בני האדם ישמרו חקים ומשפטים יחד,  האם אחוש אהבה יתרה בלבי אל האיש אשר לא יגנוב ולא יגזול ולא יחמוס יען כי גם אני אשמור את כל אלה המשפטים לעשותם?[10] .   ובמה תוסד אגודתנו?  מה זה יעוררנו לקום לעזרת אחינו?  ובמה נדע כי אחים אנחנו?  המה ישכנו בארץ אחרת ודבר אין לנו עמהם רק כי גם להם חקים כחקינו והיתכן כי מזה יולד רגש אחדות?   אמת הדבר כי ישנם חקים אשר יאחדונו,  כמו שבת ומילה ויום הכפורים וכמוהם,  אך כל אלה יועילו אם הם בעצמם נוסדים על עמודים חזקים,  על רגש נעלה,  ובלעדי רגש אחר הן החקים אך פגרים מתים המה.   ומה נעשה אם רבים יפרו את החקים במה נקרב את לבבם לאחיהם?   הלא אז יאמרו לנפשם הותרה הרצועה אשר בינינו ליתר בני ישראל כי אך החקים אגדו אותנו ובפרקנו עולם מעל צוארנו יצאנו לחפשי ולא לישראל אנחנו,  אשר באמת כן הוא בארצות רבות,  ששם לא ישמרו רבים מאד את החקים והמשפטים עתה כאשר לא שמרום לפני ארבע מאות שנה בארצות רבות,  ואם כן נבדלו כל אלה מן הקהל?   נביא חשבון ונספור ונמנה כמה יותרו עוד לנו אם אלה יוסרו כסיגים מכסף?   וברבות הימים עלינו לפחד כי יחֻבּל עול החקים מפני דרך הארץ,  כאשר נראה זאת בעינינו מיום ליום,  ואם לא נעשה שקר בנפשנו עלינו להודות על האמת כי בני הדור החדש התרחקו מאד מאבותיהם בשמירת החקים,  ואם כן יהיה עוד דור או שנים אז הלא יסוף שם ישראל וזכרו מן העולם באבדן החקים.   ידעתי כי ישיבוני:  אבל די כח בשם ישראל לבדו לעשותו לאגודה אחת,  אבל שמעו באזניכם את אשר תוציאו מפיכם אם כה תשיבוני.   השם ישראל  האם הוא חק או משפט או דין או מנהג?   השם הזה יצא מרגש הלאומי,  כל עוד אשר חשב ישראל את נפשו כעם בין העמים אז היה השם הזה כקסם על שפתי בן העם הזה כי הוא הזכירו כי להעם הזה הוא,  אך בהשבת הרגש הזה,  אז לא יהיה גם להשם הזה כל כח ועוז.  

אמנם הדעה הזאת כי רק החקים המה חבל אגודתנו לא רק תפר האהבה והאחוה,  כי אם גם תוליד שנאה וריב ומדון ותשים שַמות ובוגדים בעמנו תוסיף מיום ליום,  אם נחזיק בהדעה הזאת אז עבדים הננו לא רק להשלחן הערוך כי אם לכל נותן דת ודין,  אחרי כי רק הם המה שארית פליטת אחוָתנו,  אז תהיה הצדקה לכל איש חנף ומרע להדיח את אחיו מהקהל,  אז ילבשו גאות כמדם כל מתחסד נבל וכל בליעל ירא אלהים בגלוי ויאמרו אך המה קרוים ישראל ולא כל יתר בני ישראל,  אז תופר כל אגודתנו,  אז ירחק לב איש מרעהו והיושב בארץ אחת כמו זר יהיה לבן הארץ השנית ויכלה כחנו ויתמו חיינו ואחרי ארבעת אלפים שנה אשר חיינו כגבורים נרד אל קבר אשר הכינו לנו ידינו.   וכן נחזה בעינינו כי משרש הדעה הזאת יצא חֹטר למחץ ראשנו ולהשיבנו עד דכא,  את אשר לא עלתה ביד שונאינו בכל דור ודור לעשות אותו יעשו אחינו בעלי הדעה הזאת בדור אחד.   תוצאות הדעה הזאת נראה עתה בעינינו,  כי מעבר מזה יסֹגו אחינו יום יום אחור מעלינו,  ולא יאבו ולא יחפצו לדעת עוד מהנעשה בקרבנו,  זרים המה לנו בדעתם ורוחם וחפצם ומאויי לבם,  לא יחלו על שברנו ולא ישמחו בשמחתנו,  ולעמתם יפשו חנפים כרמשים במי מדמנה ויאמרו להם הארץ,  בנבלה וזדון יקחו להם קרנים וירימו את החקים למעלה ראש ויתלו אך בהם כל כבוד ישראל ויפריאו בין אחים ויגדילו הפרץ אשר ירחב מיום ליום.   אין ארץ אשר בה נחזה המחזה המדאיב-לב הזה כאשר נראהו בארץ אשכנז,  שתי קצותם אכלה אש הקנאה והמריבה ותוכם נחר ואחדות ישראל תמס תהלוך.  

חרפה היא עתה לאיש לשאת קינים והגה והי,  בדורנו הסכַּנּוּ לשים מסוה על רגשותינו,  ולשחק בעת אשר נפשנו תאבל,  לדַבּר לעג ומשל בעת אשר בעָש יאכל היגון בקרבנו,  לא נבכה ולא נהמה עוד פן נהיה לבוז,  אך לוּ היה נביא בתוכנו היום,  נביא אשר רוחו יתנשא למרומי על ולא יביט אל הארץ ותעלוליה ולא יֵחת מלעג הגאיונים,  כי לא מהם ומהמונם הוא,  כי נביא הוא להאמת אשר תשנא כל מסוה ואפֵר,  אז קרא בראותו את המחזה הזה מנהמת לבו כהמקונן אשר קונן על הריסות ארצו ועמו:   אויה אויה,  מה היה לנו!   הבעבור זאת הארכנו ימים למען יקפדו כעת כאורג חיינו באפס יד?   הבעבור זאת שֻפך דמנו כמים,  הלמען זאת נלחמנו והֹרגנו למען נשליך עתה בידינו את אבן החן מידינו אשר בעבורה סבלנו כל אלה?   כזאת אולי השמיע איש הרוח,  אך אנחנו לא נוכל לעשות כזאת פן נהיה לחרפות,  טוב איפו,  נדבר משפט.   

המחזה הזה נראה בארץ אשכנז,  אך לא נתפלא אם המחזיקים בהחקים לא יזכרו כי לא בהם תלוים חיי בני ישראל,  המה יחזיקו בהם אם באמת ובלב תמים או רק בערמה ומרמה,  אך בכל זאת הן יחזיקו בהם ויוכלו להצטדק כי לא המה יכרו קבר לישראל,  אך מה יענו אלה אשר הפרו את החקים לעין כל וכן ישננו גם לבניהם ולשומעי בקולם כי קץ החקים בא,  מה יענו המה,  אם גם המה יאמרו כי ישראל חדל מהיות עם מעת אשר שבתה ממלכתו?   ומפיהם הלא נשמע זאת בבקר בבקר,  הן המה ידגלו בשם הדעה הזאת,  ובכל זאת יקראו בשם ישראל,  ומה הוא זה ישראל?   מהיות עם חדל זה אלפים שנה והחקים הוסרו עתה,  ומי הוא זה ישראל אשר תקראו בשמו?   האם גם בפיכם מרמה ותקראו עוד בשם הזה יען כי תבושו להגיד קבל עם כי ישראל מת וירד לשחת,  או לא תבינו את אשר תדברו?   איך אקרא בשם חברה או אגודה,  אשר אין לה כל קשר וחבל המרתק?   אבל גם לא המה אשמים בדבר כי אם מורם הראשון אשר יצא לראשונה להורות כי אך בהחקים תלוי כל בית ישראל,  מורם אשר לו ראויה התהלה להקרא בשם:   ראשון בהדעה הנשגבה והנעלה הזאת,  הוא בן-מנחם.    

בן-מנם היה הראשון אשר יצא להורות את הדעה הזאת,  כי רק החקים נותרו לנו ובהם תלויה כל אחדותנו,  כאשר הוכחתי,  והוא היה הגרם בהנזקין אשר יצאו מהדעה הזאת,  לפרוד הלבבות בין מחדשים ומחזיקים,  להרחיק אלפים מישראל מאחרי עמם וגם דתם,  וכמעט להכות שאיה כל בית ישראל,  הבית אשר עמד על תלו ארבעת אלפים שנה.   

הוא היה הגורם לכל אלה,  כי באמת לא בזדון עשה זאת כי אם בשגגה,  כי לא ראה מראש את אשר יקרה ברבות הימים לרגלי הדעה החדשה הזאת;   הוא לא ידע כי רבים יתלו בו ויעשוהו למורם,  אף כי לא לקחו תורה מפיו ולא חפצו בדרכיו לכת,  הוא לא הרהיב עוז בנפשו לחשוב כי אותו ישימו לפנת יקרת,  למנהל ומורה לכל העם,  רעיון כזה לא עלה ולא יכול לעלות על לבו,  כי בעת ההיא עוד היו עיני ישראל נשואות רק אל אדירי התורה ואותם שמו לראשים להם,  המה היו לאנשי המופת,  ואחרי כי בתלמוד לא רב היה כחו,  וגם מטבעו ותכונתו לא נולד להיות מנהל לעם כלו,  לכן חשב למשפט כי לא כמורה לעם יֵחשב ולא עליו להביא כל דבריו במשפט,  פן ישגו בהם תלמידיו,  כי רק למענו ולמען בניו כתב,  כאשר הודה בפיו כמה פעמים.   וגם העתקת התורה החל רק למען בניו,  ורק סער העת סערהו ממקומו וישליכהו אל חוף אחר,  לאי חדש,  וישימו עליו כתר על האי ההוא כאשר לא חשב ולא עלה על לבו[11] ,  ועל כן לא נוכל להאשימהו על כל אשר עשה,  כי הוא לא עשה רק אחרים עשו בדעתו חרב למלחמה,  ולא אותו נביא עתה במשפט כי אם את הדעה,  אשר עשתה רעה רבה לישראל.   וגם את הדעה אולי לא הביאונו במשפט לוּ נותר הוא כמו שהיה בחייו,  איש פרטי,  והדעה נחשבה כדעת איש פרטי,  כי מי זה יביא את כל איש פרטי על דעותיו במשפט?   ביד כל איש לחשוב ולדבר כהעולה על לבו,  אבל עתה אחרי אשר למורה שמוהו ובדעתו החזיקו רבים ויתפארו בה וכל דבריו יחשבו עתה כדברי חק ומשפט לישראל,  עתה עלינו החובה להאיר אור עליה למען תֵּראה כמו שהיא,  כדעה כוזבת בראשיתה וכמצמחת רעה באחריתה,  ולא יוסיפו עוד להתימר בה.  

בן-מנחם היה הראשון להדעה הזאת,  אך בשגגה או באונס כי העת והמצב הכבידו עליו אכפם לדבר ככה,  והוא חשב את דברו כדבר בעתו כי רוחו לא התנשא להביט למרחוק את כל התוצאות אשר תצאנה ממקרי הימים אשר חי בהם,  לפניו לא נגלו הצמחים אשר יעלו מהזרע אשר זרעו חכמי לב בדורו.   הוא היה איש דעת אך לא איש הרוח,  הוא היה איש בעתו אך לא למעלה ממנה.   ובזה יבּדל איש למוד מאיש הרוח,  איש למוד אשר ראה הרבה חכמה ודעת וידע לעשותן לכלי חפץ,  כי ידע את אשר לפניו,  הוא ישחה במרוצת הגלים ויבוא למחוז חפצו כפי כחו ולא הלאה,  בידו לעשות טובה לבני דורו אך לא להבאים אחריו,  וגם יכּבד בחיים לפי פעולתו ולפעמים גם הרבה יתר,  אחרי כי כלם יכירו מעבדו יען כי לרוח העת החיה ילך ולא נעלה הוא מההמון הרב כי על כן לא נשגבו דבריו מבינתם,  אך לדור יבוא יהיה הוא ודבריו ופעולותיו כדבר אשר אבד עליו כלח,  במותו מתו אתו חכמתו ופעולותיו יחד,  אחרי כי רק לבני דורו שם לבו,  ודרכי בני האדם ישֻנו מדור לדור,  ואת אשר כשר וטוב היה בעיני הדור האחד הוא לפעמים כרע ומשחת בעיני השני,  ואשר על כן גם חכמת חכמי הדור האחד נסרחה בעיני החכמים הבאים אחריו,  הוא הנהו כהאכר אשר ישדד אדמתו ויזרע זרע ואחרי ירחים אחדים יאכל פריה.   לא כן איש הרוח,  אשר חונן מאת הטבע ברוח כביר להתנשא מרום ולראות את הבאות בטרם תקרינה,  לפניו נגלו כספר פתוח לא רק בני דורו וחפציהם ומאויי לבם,  כי אם גם הנולדים על ברכיהם ואשר עודם צפונים בחיק העתיד לפניו יעמדו והוא יתבונן אליהם ויפלס נתיב לו במעשיו לא רק למצוא חן בעיני רואיו,  כי אם להורות דעה גם לאלה אשר עוד לא יצאו לאור באור החיים,  איש כזה המביט לעתיד יכלכל דבריו ופעולותיו למען הבאים אחריו ויזהר מאד לבל יכרה שוחה לנוהים אחריו,  את איש כזה לא יראו בני דורו ולא יחשבוהו על הרוב,  כי לא יבינו פעולותיו,  רק הדור הבא ולפעמים דורות רבים אחריו יחלו לראות ולהכיר גדולת האיש אשר צפה בעיני רוחו לבאות אשר תקרינה,  והוא כנוטע עצי פרי אשר רק אחרי שנים רבות יוציאו פרים ואולי לא תראינה עיניו שכר פעולתו.   אנשים מהמין הראשון יעשו להם שם בחיים על הרוב בעת מהומה ומבוכה,  עת אשר לבות בני האדם יתפרדו לרגלי מסבות שונות ומקרים שונים,  מפלגה במפלגה יגורו מלחמות,  וכל אחת תבקש לה אלוף לראשה,  אז בידי איש הדעת אשר יבין רוח העם לעמוד בראש מפלגה אחת,  לדבר כאשר תבקש ממנו,  ללחום בעד חפציה,  ויהיה לה לראש ויעשה לו שם,  אבל אלה מהמין השני מעטים המה מאש,  והמה לא יוכלו לצאת חלוצים לפני מפלגה אחת יען כי מעל רוח שתי המפלגות ירומם רוחם,  וגם שתיהן לא תביננה דבריו,  ולפעמים גם ירדפוהו ויכרע ויפול בחכמתו באין סומך ועוזר.   אנשי רוח כאלה קמו בכל העמים ומה גם בישראל,  אשר הוא עם הרוח,  הלא המה החוזים והצופים,  אשר לא הכירו פני בני דורם וישאו דעם למרחוק,  וגם דורם לא הכיר להם פנים ויתנם כמשוגעים.   לאיש כזה דרוש לא רק רוח דעת מאד נעלה,  כי אם גם אמץ לב,  ובעת אשר כסער מתחולל יסער בלבו,  יברא לו רוחו ניב שפתים נעלה וכה דבריו כאש לדבר אף בעת אשר לא ישָמע,  להורות גם אם מקשיב לו אין,  למאס בכבוד וחפצי החיים,  לבלי חת מפני כל ולבלי שוב מדרכו גם אם המכשולים הפרושים על ארחו לאלפים המה,  הוא לא ידע מכשול,  כי לא יכין דרכו להגיע כרגע למחוז חפצו,  הוא יפרש כפיו לשחות גם נגד מרוצת הגלים ויפרוץ בכחו או ירד תהומות.   איש כזה לא היה בן-מנחם,  מטבעו היה מוג לב ומבקש מנוחה,  הוא חש תמיד את מצבו הרע וידאג פן גם בניו בשפל ישבו[12]  ורוחו לא כביר היה לגלות חדשות ונצורות,  הוא רק איש דעת היה אשר למד הרבה ויבן ספרי החכמים מבלי חדש דרך או שטה חדשה מלבו,  ואיש כזה לא נועד להיות צופה לישראל,  אך סערת עתו,  היא אחזה בציצית ראשו ותשליכהו בחזקה אל מקום לא ידעהו מעולם,  להיות כראש למפלגה בישראל.  

עת רעה היתה העת ההיא לישראל;  לא רק יען כי שנאת העמים רדפתם בלי חמלה,  לא רק החרפות והמסים אשר הרבו עליהם משא לעיפה,  לא רק הצרות הרבות אשר סבבום על כל מדרך כף רגליהם,  פה לא נתנו להם מקום לגור,  ופה צוו עליהם במפגיע לבל יפרו וירבו ושם גזלו הונם ובתי תפלתם לעיני השמש,  לא רק אלה אשר בהן הסכין ישראל לשאת זה אלף ושמונה מאות שנה,  כי אם עוד מהומה ומבוכה מבית.   פס השלום מקרב העם ויפרד למפלגות וכתות ואשה רעותה רדפו ותאכלנה על ימין ועל שמאל.   המקובלים וכת שבתי צבי פרעו פרעות בישראל,  והעם שאף עוד לעשות כתות חדשות כי נטל עליו.   משא החקים והמשפטים אשר העמיסו עליו מוריו הכריעוהו עד כי לא יכול לקום ויבקש בכל עוז לחלץ נפשו מן המצר,  ואז קם שאון בישראל,  שאון פנימי אשר יאכל כאש לא נֻפח על כל סביביו.   ימים רעים היו לישראל כמעט בכל משך אלף ושמונה מאות שנה,  מעת אשר קמה הבת באמה,  אבל ימי מבוכה כאלה בקרב העם אך לעתים רחוקות היו בישראל.   ואם אמנם דרך פרוד הלבבות והסבה אשר הולידה אותו כמעט נשתוו בכל העתות,  בכל זאת שנו פניהן מאד בדורות האחרונים,  נשימה נא עין בדברים אחדים ונראה את שלשלת המחלוקת בעתים השונות,  אשר בהן היתה יד המקרים בישראל לחלק לבבו.  

בימי הבית הראשון בעת אשר שמש ישראל החל לרדת מטה מטה,  צרים רבים ארבו לארצו,  חרבות וכידונים היו תמיד נכונים לצלעו,  כי כל העמים בקשו לבלעו,  אז קמו רבים אשר בקשו לתת יד לעמים להיות כמוהם[13] ,!  כי ראו כי אמונתם היא בעוכרי נפשם להרחיקם מעל כל עמי הארץ,  ועל כל היתה יד השרים והסגנים והכהנים במעל לחלל ברית אבותם ויאמרו היו נהיה ככל הגוים ואז נשב בטח,   וינזרו רבים מבני ישראל לבשת ויעלו בתהו ויאבדו ואפס כל זכר למו,  ורק שארית הפליטה אשר אמונתם חיתה רוחם ויבחרו בעֹני משקר ובנדודים בארצות זרות מעבוד אלהים זרים בארצם,  בעתות האלו היו הכהנים והנביאים לבעל הנכבדים בעם,  כי המה הבינו רוח עמם וחפצם וידברו להם כאשר אִוְתה נפשו לשמוע,  המה פרצו להם דרך ויעברו לפניהם ויחד תמו נכרתו,  והחוזים להאמת נרדפו על צואר ויהיו שפלים ונבזים בחייהם,  אך במותם החל רוחם לחיות ולהחיות ויחיה כיום את שארית הפליטה בימי הבית השני בעת אשר היונים מחצו ראש ישראל והרומים שתו ומצצו דמם,  בעת ההיא החלו הנאנקים שנית להתאונן על אמונתם כי היא רק למכשול להם ויקימו להם מורים להורותם להשליך אמונתם ודרכיהם אחרי גום ויבנו להם גב ורמה בחוצות ירושלים למלחמה ושחוק ושעשועים,  אל דרכי היונים למדו ויהיו כמוהם,  ותולדנה כתות שונות ומשונות בישראל ולכלן היו מורים ומנהלים אשר למצות שפתם יחלו,  מוריהם היו להם למורים יען כי ידעו לקחת לבם באמרים נעימים כחפצם ורק שרידים יחידים שרדו אשר בשם תורתם ואמונתם לחמו בחזקה עד כי עלתה ידם על יד עוכרי עמם,  אשר כמוץ עברו ואינם,  ודברי השרידים האלה נשארו לנו עד היום הזה.   כן היה כל עוד אשר בארצם ישבו,  אז עזבו כפעם בפעם את אלהי אבותם ויזנחו תורתו אלה אשר קרבת העמים חפצו,  יען כי נאמנים היו לארץ מולדתם,  כי המה לא הבינו רוח העם הזה ויחשבו בלבם כי רק בהארץ תלוים חיי ישראל,  ואם יגלו ממנה אז יאבדו בעמים,  ומאהבתם לארצם ועמם חשבו למשפט כי טובה יעשו את עמם בהטותם את לבבו מאחרי אלהיו ותורתו למען ישכון בטח בארצו,  והחוזים אשר חזו נכוחות כי לא בהארץ תלוים חיי ישראל[14] ,  וכמוהם בעלי התורה בימי הבית השני,  כי אם ברוחם אשר בהתורה יסודו,  המה החזיקו בכל כחם בעמודי התורה לבל ימוטו.   יעשקו ארצם,  יגלום לארצות זרות,  ירמסום כחמר חוצות אך את תורתו אל יעזוב ישראל ואז לא יהיה למשסה.   וכל צופה ומביט בדברי ימינו בעין פקוחה יראה כי המפלגות נפלגו בדעות האלה,  אלה הוקירו ארצם ואלה רוממו את תורתם.   אולם מפלגות כאלה לא יכלו עוד להולד בקרב יראל אחרי אשר גלה מארצו,  כי האוהבים לה לא יכלו עוד להרים ראש לאמר נקריב את כל בעד ארצנו,  אז החלה אחדות ישראל להתחזק הרבה יתר מאז,  אחרי כי כלם ראו מעתה מקור האחדות רק בהתורה וירבו ההוגים בה והמתימרים בכבודה,  אך לא חדלו פלגות מישראל רק כי אז נהפכו פני המלחמה למקום אחר.   לקום נגד התורה לא יכלו עוד אף חובבי העמים לכן הציבו להם יד במקום אחר.  

למוד התורה פרץ אז בארץ מאד,  בה שמו כל מעוזם וכבודם ועל ידה התנשאו יודעיה למעלה ראש וטובה רבה יצאה ממנה לכל העם,  אחרי כי היא קֵרבה לב כלם לאהבה איש את אחיו,  אך ככל דבר טוב בפעולות בני האדם יסתיר גם רע בחֻבּו,  והיה כאשר ירבה ויפרוץ תרבה רעתו להֵראות,  אחרי כי לא כל עושיו יבינו ערכו ולא לכלם לב טהור רק למען עשות טוב,  תאות הכבוד והקנאה וכהנה משחיתים לחַבֵּל הנולדים לבקרים בלב האדם,  תספחנה אל כל רעיון נעלה ויעיבו תארו וישחיתוהו,  כן היה גם ללמוד התורה אשר פרץ בארץ.   כאשר גבורי היונים והרומים אשר בראשיתם יצאו אך להגן על ארצם מפחד אויב ואורב ולא להתגרות מלחמה בעם שוקט ובוטח,  ואולם כאשר רמה ידם פעם ושתים במלחמה כן רמה קרנם וכן גבה לבם ויעשו את המלחמה למשלח ידם למען ינחלו כבוד ויבוזו אוצרות ובאחריתם היו למטה זעם גם לעמם אשר בקשו להדוך תחת רגלם ולמשול עליהם בזרוע נטויה,  כן היתה מלחמת התורה לישראל,  אדירי התורה וגבוריה לא מצאו עוד די להם בנצחם את לוחמיהם בשערי הדעת,  כי אם גם החלו לבקש גדולה לעצמם ולפסוע על ראש כל אלה אשר כפו ראשם לפני גדולת תורתם,  רבים מהרבנים חשבו נפשם כמלכים וכנשיאים לכל העם וימשלו ממשל רב וישימו מועקה במתני השומעים בקולם,  ועל המועקה הזאת נספחו גם תלאות רבות ומצוקות נוראות מידי שונאיהם מהעמים,  ואז קם שנית שאון בעם,  רבים החלו לפרוק עול התורה או התלמוד אשר כבר החלו לקדש אותו כדברי התורה ויקרעו מעל אחיהם הקראים ויקראו בשם אחר ויהיו למפלגה מיוחדה,  אך גם בקרב העם אשר עוד היו באמונה את כל התורה והמסורת לא כלם הלכו בדרך אחת ואם כי לא נפלגו לכתות בכל זאת נפרדו בדרכיהם מאד.   רבים מגדולי ישראל ומוריו ראו את הרע אשר יצא מגדולת הרבנים,  רק חמרי ורוחני,  חמרי יען כי יגבה לבם ויעמיסו משא על שכם הקטנים מהם כאשר לא יוכלו שאת,  ומוסרי,  כי הלמוד הזה החל ללכת בארחות עקלקלות,  ויפרץ לו דרך בדרשות של הבל ובאגדות המשבשות את הדעות,  ולב העם ינהה יותר אחרי האגדות כי הנה תמשכנה את הלב הרבה יותר מההלכות אשר להן דרוש לב חכמה ועיון רב,  וייראו פן ילך העם אחרי ההבל ויהבל,  כי על כן שמו פניהם לבקש להם מקור חיים חדשים להחיות את העם כלו.   ומקור כזה היה נחוץ מאד בעת ההיא,  כי רוחם נדכה מאד מחמת המציק.   מלחמות נושאי הצלב פרצו ברוב הארצות ועם ישראל היה מרמס לרגלי הלוחמים האלה וידל מאד וישפל רוחו עד כי קץ בחיים וכל רגש תקוה לא היה עוד בלבו להחיותו,  ויתעוררו החכמים האלה להביא טל חיים,  בהביאם רוח חדש בלמוד התורה,  המה לא גרשו את הלמוד ולא השפילו ערכו,  רק בקשו להטותו מעט הצדה מפני למוד אחר,  למוד החכמה והפלסופיא אשר נטעו בכרם התורה וישימו לחובה ומצוה ללמוד לדעת את אלוֹה והאמונה.   החכמים האלה הביאו זמורת זרים,  את החכמה היונית,  וישתלוה על אדמת ישראל ותעש פרי הלולים,  גם משוררים קמו בישראל כאשר לא היתה כזאת זה רבות בשנים,  אשר בשיריהם ובאמרי חכמתם הפיחו חיים ותקוה בלב הנענים והנדכאים ובהם החלישו מעט כח למוד התלמוד והאגדות,  כי איש איש מצא לו כר נרחב להורות ולעשות לו שם גם אם בתלמוד לא גדל שמו.   ועוד זאת עשו להשיב עטרת התורה ליושנה,  אחרי כי בימים אשר בהם שמו כל הלומדים את לבם אך לפלפל בהלכה ואגדה ויעזבו לאט לאט את המקור אשר ממנו שאבו,  את התורה והנביאים,  ויחזו בהם זרות ותהפוכות וידרשו בשמם את אשר לא עלה על לבם,  עקמו את הכתובים,  החוזים השמיעו דבר ישר והמה בקשו בו חשבונות רבים ויעותוהו,  על כן קמו אלה חכמי הלב להורות את דברי התורה והנביאים לעם,   שמו לב למשפט הלשון,  לישר הדורים ולטהר את פני הכתובים מטיט הדרוש אשר טחו עליהם.   ואלה היו כעמוד התוך בין הקראים והתלמודיים.   דבר גדול עשו אלה לישראל,  דבר אשר יהיה לנו לתפארת עד היום הזה,  האנשים האלה אנשי הרוח היו,  אשר הביטו למרחוק לתת חיים לדורות רבים אשר יקומו אחריהם.   רב סעדיה גאון,  רבנו בחיי,  בן גבירול,  יהודה הלוי,  בני עזרא והרמב"ם והמדקדקים הרבים אשר היו בימיהם הם המה היו למאורי ישראל באמת.   הראשון בהם היה הגדול בדורו בתלמוד והאחרון בהם היה כמהו הגדול בדורו.   הראשון,  הוא רבנו סעדיה,  הצליח בדרכו רק יען כי גדול היה בישראל בדעת התלמוד,  כי לולא זאת כי אז לא שמו אליו לבם בני דורו והבאים אחריו ולא מצא עוזרים וסומכים ותלמידים ובוחרים בדרכו,  אבל אלה אשר באו אחריו לא הראו עוד כחם בתלמוד,  כי אם להחכמה שמו לבם,  אחרי כי הדרך היתה כבר סלולה לפניהם,  וכדרך כל בעלי מפלגה להתרחק אל קצה אחר,  כן היה גם דרך אלה.   מורם הראשון בקש לאחד את התורה והחכמה,  את הלמוד עם המחקר,  כי בעיניו היה יקר מאד למוד התלמוד אחרי כי רב כחו בו,  אבל הבאים אחריו עשו את החכמה והמחקר והמליצה לאבן הפנה ולא שעו עוד ללמוד התלמוד,  כי על כן רפה כח הלמוד הזה מיום ליום בארצות אשר בם ישבו החכמים האלה,  ובארצות אשר שם למוד התלמוד עוד התנשא לכל לראש,  שם לא הביטו אל החכמה והמחקר וכמו זר נחשבו להם,  והאחרון בכת החכמים האלה היה הרמב"ם,  אשר לגדלו בתלמוד ובכל אשר שלח ידו כמעט אין מי ישוה לו בעמו,  אבל גם בעבור זאת היה האחרון בדרך הזה ואחריו לא עצר עוד איש כח לבחר בדרך הזה.   רבנו סעדיה אשר פרץ הדרך בקש לאחד את האמונות והדעות בכל לבו כי שתיהן בעיניו    נשתוו,  אבל ברבות הימים רחב מאד הפרץ ביניהן וההולכים אחריו נטו יותר אל הדעה,  וגם להרמב"ם היתה הדעת ראשית לכל ולוּלא גדל כחו גם בתלמוד כי אז היה כההולכים לפניו ורבים הלכו גם אחריו,  אך הוא נתן מכשול בדרך הזה לבל יוסיפו לעבור בו.   הדעת לקחה כל לבו,   אך גם דעת התלמוד היתה יקרה בעיניו אחרי כי רב כחו בו ולא על נקלה ישליך איש מידו דבר אשר עמל בו הרבה,  ועל כן היתה מלחמה בלבו,  מלחמת תנופה בין החוקר והמאמין.   החוקר אשר היה בלבו בקש לו דרך להתפרץ מדרכי התלמודיים ובעת אשר נשא מדברותיו לא זכר את התלמוד וידבר גם נגדו כמו כאַל נחשב בעיניו,  ובהורותו לנבוכים דעה חשב את כל התלמודיים,  אשר לא עסקו בפלסופיא,  לנבוכים,  ואחרי כן שב התלמודי ויקח עמדתו בלבו,  ובידו החזקה יראה לנו כי איש אחר הוא,  לא חוקר השם לבו לרוח לתת לו חיים כי אם פוסק ודַיָן אשר אך בחומרות וסיָגים וגזרות תאוה נפשו,  להחמיר ולהכביד היתה כל מגמתו בספר הזה,  כי בצאתו להורות דין ירא מאד לנפשו פן יגבר החוקר על הפוסק ויתיר את האסור.   בדעות לא ירא מעשות זאת,  כי בדעות לא ידע רוחו מתג ורסן ככל חוקר,  אך בהורותו הלכה למעשה אז אמר להחוקר דֹם וידום.   הוא היה ההפך בתכלית מר' סעדיה גאון,  רס"ג אשר רבותיו וההולכים לפניו היו רק תלמודיים,  הוא בקש להרחיב מעט הדרך לפני התלמידים לבל יֵצרו צעדיהם והרמב"ם אשר הלך בנתיבות החוקרים התאמץ להקים את החקים על תלם.   הרס"ג בקש להחזיק בלמוד התלמוד וגם להאיר אור על דרכו לבל יגששו באפלות,  והרמב"ם לא בקש להרחיב למוד התלמוד ולהפך בידו החזקה בקש לגרש כלה את התלמוד ולתת תחתיו חקים בלי כל טעם וסבה[15] .   הוא לא שם לבו לרוח ישראל אשר חי רק על ידי הפלפול והסברא,  יען כי לכל איש נִתּן הרשיון לחות דעתו כהעולה על רוחו,  ועל כן יקר היה בעיני כל כי כמוֹרָשה לכלם נחשב,  הוא לא שם לבו לזאת ולא בקש להגדיל התורה ולהאדירה כי אם להחקים להעמידם על מכונם בלי כל למוד,  אך הדרך הזה לא לישראל הוא,  הוא היה דרך העמים לתת את התורה רק בידי כהנים אחדים וכל זר לא קרב אל הקדש,  בישראל היה החק כי כל מה שעתיד תלמיד ותיק לחדש הן להקל והן להחמיר הוא הלכה למשה מסיני,  והרמב"ם נטה בזאת מדרך ישראל ולא טוב עשה בעמיו,  כאשר נראה להלאה.  

הסבה אשר הֵסַבּה לבו מאחרי דרך ישראל,  היא יען כי בקש להשתמש בשתי כהונות,  בפלסופיא ולמוד התלמוד.   ההולכים לפניו אף כי גם המה נטו אחרי חכמות העמים יותר מאחרי למוד התלמוד ויבקשו כי כן יעשו גם ההולכים בעקבותיהם,  המה הלכו רק בדרכם,  למוד חכמה,  לבאר הכתובים על פי דקדוק ולשיר בשירים ובתלמוד לא נגעה ידם לא לטובה ולא לרעה,  אותו הניחו להתלמודיים להתעסק בו,  והדבר הזה טוב הוא מאד כי על ידו תרבה הדעת לכל פרטיה,  אלה יחזיקו באחת ורעיהם בשנית ולא יפרדו למחלקות ולא תפרוצנה מריבות בעם,  וכן לא עלה על לב אחד התלמודיים להחרים את החכמים והמשוררים על כי עסקו בחכמות ושפות זרות,  אבל הרמב"ם אשר מבית מדרשם של אריסטו ואבן סינא יצא לבית מדרשם של אביי ורבא,  הוא בקש לעשות הכל על פי דרך אריסטו וחכמי היונים והערביאים.   ולא רק זאת בלבד כי אם גם הוליד דרך חדש לדרוש,  דרך עקשי לב לבקש ולמצוא כל דעות הפלסופים בדברי התורה,  וזאת היתה דרכו לפרש הכל על פי הפלסופיא,  כי אחרי אשר דברי אריסטו כדברי אלהי אמת היו בעיניו,  ואם דברי התורה לא יתאימו את דברי אריסטו הלא אז יהיו המה דברי סכלות והבל ודעת אריסטו לעולם עומדת,  לכן לקח עליו העבודה הזאת לפשר ביניהם,  אך אחרי כי רוח ישראל ותורתו הנה הנן ההפך בתכלית מרוח היונים ותורתם לכן מובן מאליו כי לא היטיב לבאר את הכתובים ולא עלתה בידו לתת כבוד להם,  כי אם יבוא אחריו איש אשר יאמין בדברו כי רק לאריסטו נִתּנה חכמת האמת ובכל זאת יראה בעינים פקוחות כי בדברי התורה לא נמצא אף שמץ מדעותיו הלא אז אין לו דרך אחרת בלתי אם לבזות את התורה,  ומה גם בני הדורות הבאים אשר ידעו כי כל הפלסופיא ההיא אך הבל ומאפע היא,  רוח תועה הנחה את החכמים ההמה ויַראם עולמות אשר לא נבראו וכחות אשר לא נוצרו,  וכי רוב דעותיהם תהו וכל דעת אין בהן,  הלא אז ישפל גם כבוד התורה מאד,  כי גם היא בהבליהם בחרה,  זאת לא ראה הרמב"ם,  כי אך דבר אחד לקח לבו בכל עוז,  והדבר הזה היה הפלסופיא אשר שררה בעת ההיא,  ועל כן זה היה דרכו בפרשו את התורה וזה היה דרכו בהתלמוד,  דרך היונים.   והיה מוכרח לעשות כן,  כי בדעותיו חפשי היה ואמונתו היתה כאמונת אריסטו ויתר הפלסופים,  אשר היו בעיניו במעלה אחת כמו הנביאים,  או עוד יותר,  כאשר הודה כמה פעמים,  ואשר על כן לא התאמץ להתאים דברי הפלסופים אל דברי התורה כי אם להפך.   את למוד התורה שבעל פה חפץ להסיר מעל פני כל העם לבל יהיו כנבוכים ומה נותר לו עוד מאמונת ישראל אם לא החקים,  ועל כן אחז בהם ויחזיקם ויסדרם במשטר וסדר אשר גם הוא לא לישראל הוא.   ויהי להפך בתכלית מרס"ג,  הרס"ג לקח מעט מחכמות זרות ויביאן בחכמת ישראל ותתאחדנה יחד ותהיינה לאחת,  והוא לקח חכמת ישראל ויספחנה על חכמת יונית וישנה פניה עד כי לא יכירה עוד איש כי לישראל היא.   ומה צדקו חכמי דורו אשר קמו נגדו ויחרימוהו ואת ספריו.   אך משגה הוא בפי החוקרים בדברי הימים אשר יציגו לפנינו תמיד את חכמי צרפת מנגדיו כקנאים ומהבילים,  כי לא כן הוא,  גם בארץ צרפת שמו לב לחקר הכתובים על פי הפשט  ומשפט הלשון,  ועדים נאמנים המה רש"י ויוצאי ירכו וכל המון המפרשים אשר באו אחריהם,  אבל המה אשר רחוקים היו מארצות השפאניה וערב ולא הלכו אחרי חכמי ערב,  ולמוד התלמוד פרץ שם ביתר שאת,  רק המה ראו בעין פקוחה כי לא לישראל דרכו,  ורק בארצות אשר שם כמעט שכחו כבר את התלמוד שם נהו אחריו ויקדישוהו.   חכמי צרפת עשו זאת בחכמה ויֹשר לבב והמה הקימו ניר לישראל עד היום הזה.   כי נראה מה תהיינה תוצאות דרך הרמב"ם?   הלא אחת משתי אלה:   א)   אם יעשו כחפצו אז יחדלו כלם מלמוד התלמוד ויבחרו רק בפלסופיא ואז הלא חדלו מהיות ישראל ויהיו כהקראים וכל הכתות אשר נפרדו מישראל,  ואז גם ספרו יד החזקה אך למותר הוא,  כי הפלסוף לא יפנה לבו להגות בו למען בקש אחר דין וחק,   ב)   או כי לא ישעו לחכמתו ולא ישמעו תורתו אשר הורה לנבוכים ורק את אשר נתן בידו החזקה יקבלו ממנו ואז לא לבד כי לא היטיב לעמו כי אם גם הרע,  בתתו לפניהם ספר אשר לא ירומם הרוח ולא יחדד השכל,  בלי פלפול וסברא.   ואם כן הלא טוב טוב ממנו התלמוד מאה פעמים,  כי בו יראו הלומדים לא רק ספר המצות אשר יצוה במפגיע לעשות כה או כה,  כי אם ספר אשר יורם לבחר ולהקל לעת מצוא,  ובספר הזה ראו גם אחדות העם כלו,  אחרי כי הוא היה בעיניהם כהתורה,  ואשר באמת כן היה,  מורה הנבוכים לא היה מורה לעם,  אף לא אחד מאלף שם עיניו בו,  ולהפך יד החזקה היתה לפח ולמוקש לישראל על ידי החומרות הרבות ועל ידי הפלפולים אשר הוסיפו עליו ברבות הימים להראות המקומות אשר מהם לקח לו יסוד לדבריו ובחלוקות בדינים,  ועל ידו נתרבו תלי תלים הלכות אשר עתה הנם לאבן נגף לבית ישראל.   ועל כן היה האחרון בדרך ההוא,  כי נתן מכשול לפני ההולכים בו בשלחו ידו לגעת באוצר ישראל,  הוא במפעליו הסב מריבות ומלחמות בין בני ישראל,  ואז החלו התלמודיים לקצות בחכמות זרות מיראה פן תהיינה לצור מכשול להם,  והחכמים לא נועזו עוד להרים ראש כמקדם ויחדלו הפלסופים ושבת השיר משפת עבר ורוח ישראל החל לרדת מטה מטה ולהשתקע אך בפלפול ודרוש.   ואם אמנם בדור אחד או שנים אחריו עוד נמצאו חוקרים ומשוררים אך המה היו כשארית הפליטה,  כהאור בפאתי השמים במערב אחרי אשר בא השמש,  לא להאיר ולחמם,  כי אם עקבות פעמי העבר,  וגם החכמים הגדולים אשר קמו כפעם בפעם בדורות רבים אחריו לא עצרו עוד כח להורות דרך להעם,  כי אך יחידים היו,  אחד בארץ,  והחכמה נבזה ונמאסה היתה כבר בעיני חובבי התלמוד.   וכה ירד רוח ישראל פלאים מעת עד עת עד כי חשדכת אפלה כסתה על כרם ישראל,  קוצים וחרולים כסו פניו למכביר וכורם חכם לב עוד אין.   וכל אלה באו להרמב"ם יען כי היה רק איש בעתו,  היינו כי התבונן רק אל אשר תדרוש העת ממנו ולא הביט למרחוק לראות מה יהיה בימים יבואו ומה יוליד במפעליו להדור הבא.  

מעת אשר החכמים והחוקרים החלו ללכת הלוך וחסור החל האופל ללכת הלוך ורב בין בני ישראל,  הצרות רבו מיום ליום ורוחם בקש לו רוָחה ואיפו ימצאנה,  במה ישיבו נפשם השוקקה?   על כן החל למוד חדש להצמיח חרולים על אדמת ישראל,  למוד אשר כיין המשכר ישמח את הלב כרגע ואחריתו כנחש ישך.   הלמוד הזה הוא למוד הקבלה,  אשר ראשיתו ערבוב אור בחשך ואחריתו חשכת תפתה[16] .    הלמוד הזה משך אחריו לב העם,  כי בו מצאו נחמה לצרותיהם ותקוה לימים יבואו,  בלמוד הזה גרסה נפשם לתאוה ויהי בעיניהם כחכמה נעלה מעל כל החכמות והוא עור עיניהם ויבלבל מוחם,  ויושיבם במחשכים כמתי עולם ויחזו את אשר לא היה ויחושו בנפשם את אשר לא נברא ויהיו כמשוגעים ממראה עיניהם ומשמע אזניהם.   הלמוד הזה גם הוא בא לישראל על ידי הסבה אשר הביא את החכמה היונית להם,  הסבה הזאת היא גאות התלמודיים,  למען השפיל ערכם ולמען הראות כי גם אם לא גדול כח איש בתלמוד גם אז בידו לעשות לו שם ולנחול כבוד,  התעסקו בפלסופיא,  ואחרי כן כאשר דרכי החכמה הזאת גדרו בסירים היתה הקבלה למגן וצנה לאלה אשר לא הצליחו לעשות להם שם בדעת התלמוד,  כי בה עשו חיל על נקלה אחרי כי חכמה נסתרה היא וביד כל איש לעשות בה גדולות,  והיא השפילה מאד ערך התורה ותנחה את לומדיה חשך ולא אור.   בתחלה נהרו בה לומדי התורה ויגורו מלחמות במחזיקיה,  אך אחרי כן מטה ידם ויהיו גם המה לעבדים לה ויהי חשך לישראל בכל מקומות מושבותיהם.   אך החשך הזה אשר היה לישראל לא נראה לעין כמו,  כי החשך כסה אז את כל הארץ,  וכל העמים גששו באפלות,  גם חכמיהם הלכו אחרי חכמות נסתרות וגם בהקבלה שלחו יד ותהי להם האפלה כאור השמש,  ובאשמת הכהנים אשר כל חפצם היה לגרש אור מפני חשך,  האריך הלילה ההוא שנים רבות למאות.   אולם זה היה גורל ישראל להפיץ אור לעמים,  ובעת אשר תשפל ידו ורוחו ולא יעשה חיל הנה יקומו אחרים ויחזיקו בדברו תורתו ויעשום לכלי מלחמה לגרש חשך.   מבית ישראל יקחו כל הלוחמים לאור את החרב להלחם.   כאשר על ברכי דת ישראל נולדו דתי העמים הנמצאות כיום הזה,  כן גם בבוא עת רצון לפקוח עינים בדרכי הדת אז תהיה תורת ישראל בידיהם ככידון ורומח ובה יעשו נפלאות.       

התלמוד אשר בעבורו היה שם ישראל לשמצה,  התלמוד אשר גם בני ישראל זנחוהו וילכו אחרי הבלי הקבלה,  התלמוד אשר גזרו עליו שרפה וכליון עולמים,  התלמוד הזה היה כאור שחר בוקע את חשכת הלילה להעמים אשר שקצוהו כטמאת הנדה.   על ידי התלמוד החלו המבקשים אור להפיצו בתבל והתורה היא היתה הנר לרגלם לגרש מפניהם חשך.   על ידי הריב הגדול הנודע אשר קם בין רייכלין ואוהביו,  אשר דברו טובות על התלמוד,  ובין שונאי ישראל והתלמוד,  על ידי הריב ההוא החלו רבים מחכמי העמים לשים לבם לספרי קדשנו,  ללמוד את התורה והנביאים ואף גם לחקור בהתלמוד,  והנה עולם חדש ראו עיניהם,  כי נגלו לפניהם כתבי הקדש כאשר היו בידי אבותינו,  לא ספרי הקדש אשר הכהנים שלחו בהם יד וישביתום מטהרם,  כי הוסיפו וגרעו למען תמצא ידם להביא מהם אותות על שקריהם ודברי תרמיתם,  את כתבי הקדש הנאמנים אשר בני ישראל הנרדפים שמרום מכל משמר וינצרום עד הדור ההוא בחרף נפשם ומאדם,  אותם ראו ואור נגה עליהם,  אור האמת והדעת,  ויקומו ללחום ביד רמה נגד השקר אשר ישב לכסא ברומא מאז,  והמה הניחו אבן הפנה לדת חדשה,  דת טהורה וזקוקה הרבה יתר מהדת אשר שררה עד אז,  דת אשר לא רק על שקר בנתה ביתה ובתרמית ורצח וזדון הקימה עמודיה.   לוטהער היה המלאך השלוח להאיר עיני העורים אשר תעו בחשך שנים למאות,  ואם כי לא נוכל להעריצהו ולהקדישהו כחוזה לאמת,  אשר רק בעד הרעיון הטהור והזך היה נכון להערות למות נפשו,  וגם אין לאל ידנו להשמיע כי הדת אשר נתן הוא היתה טהורה מסיגים,  זאת לא זאת!   אבל הוא פתח פתח להאמת בהורותו את כתבי הקדש,  המקור האחד והנאמן להאמונה באל אחד,  ולוּ רק עשה הדבר הגדול הזה כי נתן את כתבי הקדש לכל העמים,  הנה שוה הוא בכל הגדולה והכבוד אשר יעטרוהו,  וראוי הוא לעמוד במקום המחוקקים הנאמנים.   לרגלי התורה החדשה הזאת ולרגלי המלחמות הרבות והאיומות אשר פרצו בכל ארצות איירופא בעבורה,  החלו להפקח עיני האנשים אשר זה רבות רבות בשנים ישבו ככלואים במסגר ששם צמתום הכהנים האכזרים,  ויחלו לבקש אור בכל לבם וללחום בעדו גם בלבם,  כי עד אז לא נתנום ללמוד כחפצם,  רק כמצות הכהנים,  ועל כל דעה חדשה יסרו את ממציאה באש ובחרב נוקמת,  עתה בהחלם לספוק בתורת הכהנים החלו לחשוב מחשבות ולחקור,  ובחקרם צעדו תמיד הלאה הלאה,  עד כי רבה הדעת בארץ ומספר החוקרים והיודעים עלה למעלה,  ואחרי אשר חפש הדעות כבר יצא אור,  אז התעוררו גם לבקש חפש המעשים והפעולות,  כי ראשית כל עבדות יצאה מאת הכהנים,  ובפרקם עלם מעל שכמם מאנו עוד להביא צוארם אף בעול המושלים אשר רדו על ידי הכהנים ובשם האמונה.   משפט איש ואיש עלה על שפת לשון,  דברו בו ונלחמו בעדו בשערי החכמה ואחרי כן גם בשער לפי קרת,  עד כי בארצות אחדות פרקו העמים עלם בזרוע רמה ויתנו לנפשם משפטים כאשר יוכלו שאת,  וכן היה משפט אדם למלה גם בפי כל יתר העמים אר עוד לא הצליחו למצוא אותו,  עד כי גם רבים מהמושלים העריצים שמו אל לבם להיטיב לעמם,  כאשר לא עלתה כזאת על לבם מקדם.   ואז החל אור חדש להבקע גם לישראל.   בשבת משפט לכסא אז עלתה גם צעקת העם השדוד בלי חמלה ובלי הפוגה ותמצא גם אזנים קשובות בארצות אחדות.  

אחרי כי ראש מריבי היהודים היו הכהנים והשרים אשר מצצו דמם כעלוקות ואחרי אשר זרוע העריצים האלה נשברה,  אז נמצאו גם ישרי לב אשר השמיעו גלוי לכל כי אין להם כל צדקה לענות עוד את העם הנענה הזה.   ועוד זאת כי הלוחמים מצאו גם עזרתם בהיהודים ויראו כי טוב הוא להרבות מספר החונים על דגלם,  ומי זה יהיה לוחם נאמן נגד הכהנים כהיהודים?   ובכן נפל קיר הברזל אשר הפסיק בין ישראל לעמים בתחלה בארצות הוללאנד ובריטאניה ואחרי כן גם בצרפת,  ומליצי יֹשר נמצאו להם גם בארצות אחרות אשר שמו עינים לחמלה עליהם ולהשמיע לכל כי ישראל יהיה לכלי חפץ אם אך יחלצוהו מצרותיו וירימו מכשול מדרכו.  

לוטהער דָרך דֶרך חדשה להאמונה ועל ידה החלו גם הדעת והמחקר להרים ראש,  ועל ידי הדעת החל לזרוח אור לישראל.   הוא היה הסבה לזה למרות חפצו,  כי הוא שנא את היהודים בתכלית ככל הכהנים אשר היו לפניו,  אבל הוא היה כפוטר מים אשר אחרי כן יפרצו ויעברו חק וישטפו שטוף כל אשר יהיה למכשול בדרכם ואין עוד בד הפוטר לשים עליהם דלתים ובריח,  כן היה אז גם בדבר האמונה,  כי אך החלו העמים לפרוק עול כהני האינקוויזיציאן מעל צוארם,  כן החלו ללכת הלוך בדרכם מבלי שים עוד לב לכהניהם החדשים,  וכאור שחר החל להאיר חשכת ישראל בתחלה בארץ הוללאנד,  אשר בה זכו למשפטי צדק ובה הראו לדעת כי המה לכלי חפץ להארץ אשר יחסו בצלה,  בתבונת כפיהם במסחר ובאמונת רוחם להממלכה קנו להם לב בני הארץ ההיא,  עד כי נכונים היו לעשות למענם דבר אשר גם בעת הזאת לא יעשו בעבורם,  אף כי מצב ישראל טוב הוא ברוב ארצות איירופא וידם רוממה בכל,  גם מהם שרים ושופטים[17] ,  ותהפך להם קללת לוטהער לברכה.   וגם הקבלה אשר ידה היתה ביהודים לרעה לעור עיניהם ולדכא רוחם,  גפ היא היתה בעת ההיא בסומכי נפשם,  כי רבים מהנוצרים למדו אותה וחובבוה ועל ידה נודעו ליהודים,  אשר מהם שאבו מי החכמה או האולת הזאת,  ויחלו לאהוב אותם ולכבדם.   ואיש גדול מאחיו קם בעת ההיא,  איש טהר לב ורוח כביר אשר למען עמו לא נח ולא שקט גם הקריב נפשו על מזבח אהבתו,  האיש המורם הזה הוא מנשה בן ישראל.   אנשים כמהו לא רבים היו בישראל,  כמושיע ורב,  כגואל ופודה התעורר,  וכל חפצו ומאויי לבו היו להרים ראש לעמו ולו+ גם לא היו לאיש הזה יד ושם בחכמתנו,  ולו גם לא היה משלומי אמוני ישראל גם אז עלינו החובה והמצוה להקדיש שמו כשם אחד החוזים והנביאים והלוחמים אשר שפכו דמם בעבור עמם.   הוא לחם מלחמת עמו בלי מנוחה,  אך לא בחרב וחנית כי אם בדבר ה'.   רוחו הכביר ברא לו ניב שפתים מאד נעלה למשוך אחריו כל שומעי דבריו,  והוא הציב יד לישראל בכל ארצות איירופא,  כי על ידו שבו להאחז בארץ בריטאניה,  הארץ אשר הקיאה אותם לפנים כמרצחים,  ואחרי הארץ הזאת החרו החזיקו ארצות צרפת וכמוה.   וכמעט נוכל לגזר אומר,  כי כל הטוב אשר ישבעו בני ישראל עתה מידי מנשה בן ישראל בא להם,  הוא היה הנבחר משומר ישראל לפדות אותו מצרותיו,  ואם כי עיניו לא ראו את כל הטוב אשר עשה אך אלומות הזרע אשר זרע בדמעה ישאו עתה בני עמו ברנה[18] .   הימים הטובים אשר באו לישראל בארצות אחדות לא הסירו לבבם מאחרי אמונתם,  אף כי למדו שפות וחכמות ויצא לחכמיהם שם בין חכמי העמים,  ומנשה בן ישראל נחשב בעת ההיא לאחד מגדולי חכמי התבל,  ולא הקשיחו לבבם מאחיהם,  ותהי להפך כי כל ישעם וכל חפצם היה להיטיב לאחיהם הנענים וכעזרה בצרות נמצאו מאד להנרדפים והמגֹרשים מארצות מושבותיהם,  ולוּ הלכו בדרך הזה עוד מאה שנים גם ביתר הארצות כי אז עלו למעלה למעלה,  קרנם רמה בכבוד ואחדותם נתחזקה ובידם היתה עתה לעשות גדולות אשר לא קוו,  אך לדאבון לבנו לא כן היה,  כי דרך חדש בחרו להם בארצות אחרות ובפרט בארץ אשכנז והדרך הזה פלג רוחם וירפה כחם.    

בשתי ארצות חיו בני ישראל אז בימי ר' מנשה בן ישראל במנוחה,  בארץ הוללאנד ובארץ פולין,  אך מה שונים היו דרכי אלה מאלה!   כרחוק דרך בני הוללאנד מדרך הפולאנים בחכמה בכשרון ובחפץ,  כן רחקו דרכי בני ישראל בארצות האלה;   ארץ הוללאנד דמתה אז לאסיר אשר גזלו משפטו ימים רבים ופתאום לפתע שבר בגבורות ישע ימינו מוטות עלו אשר שמו עליו מעניו הזדונים,  זרועו סמכתהו לצאת לחפשי לראות אור ולחיות במשפט,  היא פרקה עול השפאניה מעל צוארה וכהניה הזדונים [19]  העורכים מדורות אש וכל מצוקות שאול לכל אלה אשר ערבו לבבם לבלי האמין בדברי תרמיתם בגלוי או בסתר,  היא אשר היתה מרמס לרגלי מלכי השפאניה אשר להאינקוויזיציאן ישורו,  התעוררה ותעמוד על רגליה ואמונתה החדשה היא סמכתה לשבור זרוע העריצים ותעש חיל.   היא ידעה נפש הנענה ותכלית שנאה שנאה את האינקוויזיציאן ועל כן בקשה היות למעוז ומחסה לכל אלה אשר מידה נגזרו,  היא אספה אליה נדחי ישראל האנוסים בארץ ספרד ותט להם חסדה ותתנם לחיות כחפצם,  והנרדפים אשר אחרי כל התלאות והמצוקות אשר תקצר יד איש מהביע אותן כמו,  לא הפרו ברית אבותם,  אליה נהרו בשמחה ותהי בעיניהם כמקום הגאולה הנאמנה עד כי קראו לעיר אמשטרדאם בשם  "ירושלים החדשה".  

ואלה אשר באו שמה היו על הרוב האנוסים אשר היו בארצם אנשי שם ומעלה,  אשר למדו שפות וחכמות וכל דרכיהם היו כדרכי בני הארצות אשר גלו משם,  מהם חכמים ומשוררים,  מהם רופאים וסופרים נודעים בשם,  ובבואם לירושלים החדשה החזיקו בהחכמה כאשר החזיקו בה עד הנה,  ואם כי בכל נפשם בקשו לדעת את התורה והתלמוד,  אך זאת לא עלתה בידם,  כי לא בלו כל עתותיהם אך בהלמוד הזה ותותר להם דעת החכמות והשפות למורשה ובגללה נחלו כבוד מאת חכמי העמים ויתרועעו אתם ויהיו לאוהבים להם,  ואף כי בלמוד התורה והתלמוד לא פרצו בארץ בכל זאת רבה היתה אהבתם אל אמונתם ועמם,  באחת כי סבלו בעבור האהבה הזאת ענוים קשים,  וזאת שנית כי רבניהם ומוריהם באהבתם להחכמה לא בקשו להפר ברית ישראל ונהפוך היה כי חזקו ואמצו לבם בכל עוז להחזיק במעוזי אמונתם ועמם ולהיות למחסה עוז לכל אחיהם הנרדפים בארצות אחרות.  

ואף הקבלה אשר פרשה אז ענני אופל על כל הארצות,  ומעת אשר בא אליה האר"י המליטה ביצתה ותלד בנים זרים ומשחיתים וגם אחריו בעלוה עוגביה ותשרוץ שרץ לרוב,  שרץ סכלות ושגעון,  שרץ כל תרמית וכזב למינהו,  והשרצים האלה השחיתו התעיבו כל חלקה טובה בישראל,  גם יד הארורה הכוזבת הזאת לא היתה ביהודי הוללאנד לרעה כמו ביתר היהודים,  כי עת רצון היתה העת ההיא להם וגם אויביהם מבית ומחוץ השלמו להם.   גם חכמי הוללאנד שלחו כדם אל מבוע המים הדלוחים,  מי הקבלה,  לשאוב מי מדמנה אשר היו בעיניהם כמים טהורים,  גם המה התהוללו באימים ויבראו להם יצורי הדמיון משחיתים לחבל רוחם ודעתם,  וגם אביר החכמים איש הלב ורוח כביר מנשה בן ישראל הלך אחרי הבליה ויהבל פעמים רבות[20] ,  אבל בכל זאת עמד טעמם בם,  כי החכמה היתה בעזרתם ולא טבעו עד צואר ביון המצולה הזאת,  ועדים המה החכמים הגדולים מאורי התבל כלה אשר יצאו מהם,  הלא המה ברוך די שפינוזא ואוריאל דא קאסטא ודומיהם,  המאורות הגדולים האלה נולדו על ברכם ואות הוא כי לא בשפל המדרגה הסתתר רוחם.   אכן לא לפלא יהיה בעינינו כי חכמת חכמים כאלה תתבלע וירדפו קדים,  כי העת הביאתם לכך.   אנחנו נשחק עתה לה יען כי עברו ימי הפלאות ובעודנו אמונים על ברכי הורינו לא נשמע עוד ספורים מבהילים מרוחות ושדים ומזיקים,  כי על כן נביא לב חכמה בימים הבאים ולא יפתה לבנו ללכת אחרי הבלי שוא,  אך גם חכמי הלב אשר יוָלדו על ברכי הורים נבערים ונפשם תמָלא בנוער בהבלים משמימים ומרעידים המה לא על נקלה יסירו בלהות מעל פניהם.   וכן היה להקבלה,  היא היתה אז אהובה ונחמדה בעיני כל,  בהבליה גֻדלו ובשגעונותיה שגו כלם ועל כן לכדה בחבליה גם כבירי כח לב ומה גם אחרי כי שלובת יד הלכה עם הפלוסופיא בימים האלה,  כמוה כהפלוסופיא השוא דברו והבל יצא מפיהן לענות נפש דורשיהן.   אם נתבונן עתה לגלי ההבל אשר נערמו חמרים חמרים על שדי הפלסופיה,  הספרים הרבים באסטרולוגיא ובאלכימיע ודומיהן,  הלא אז לא נתפלא עוד אם גם הקבלה הציבה לה יד בארץ אחרי אשר כאחות מלידה ומבטן היא להן,  ואם נשבח ונפאר את הפלסופים בימים ההם,  אשר אחזו בדברי הפלוסופיא הנבערה,  למה זה נרבה להשליך בוז וקיקלון על דורשי הקבלה?   ובכן נבין את רוח חכמי הוללאנד,  כי הלכו כעורים בבקעת הקבלה אף כי דרשו גם חכמה,  כי חכמת העת ההיא לא טובה הרבה היתה מהקבלה,  רק הטוב האחד הנמצא בה היה החקירה,  כי החכמים חקרו ודרשו הרבה והתבוננו בספרים,  והחקירה בעצמה טובהב מאד לטהר לב האדם ולרומם רוחו,  ואם בחקירה ושום לב לא רק באמונה ילמד איש את הקבלה אז גם היא לא רעה היא,  רק האמונה בה היא תרע מאד,  וכן לא הרעה הקבלה הרבה להיהודים אשר בהוללאנד יען כי ידעו לחקור ולהתבונן,  וכמעט יצאה להם גם טובה ממנה כי היא קרבה לבם לעמם ואמונתם,  אחרי כי למוד התלמוד לא היה עוד נפרץ בין אלה אשר זה עתה הסירו את המסכה הנסוכה מעל פניהם ויוָדעו לכל כי לישראל המה,  והקבלה משכה לבם אחריה ואחרי עמם,  אחרי כי כחכמת ישראל היתה בעיניהם.  

היהודים בהוללאנד היו כעם הארץ היושב שם,  אנשים אשר יצאו מאפלה לאורה,  מעבדות לחופש,  אשר בקשו דעת ואור ויתאמצו לעלות מעלה מעלה במסחר ותבונות כפיהם,  אנשים אשר בקשו להתרומם.   לא כאלה היה חלק היהודים בפולין;  היהודים בארץ הזאת היו ההפך מהיהודים בהוללאנד כאשר גם ארץ פולין היתה ההפך מהארץ ההיא;  ארץ פולין היתה לפנים ארץ החופש ולישראל היתה כמקום גאולה וישועה,  אבל בעת ההיא החלה לרדת מטה מטה;  המלכים והשרים אשר בקשו להדוך את המון העם תחת רגלם שלחו ויקראו לארצם את הנחשים הצפעונים,  היעזואיטים,  אשר תחת שואה יתגלגלו להרוס יסודות כל ארץ וממלכה אשר תתן להם להציב בה יד עדי יהפכוה משרש,  ועל ידי הנחשים האלה נתנו את בניהם להדריכם,  ומני אז החלה הארץ הזאת ללכת אחורנית.   וכן היו גם היהודים היושבים בתוכה;  בימי הרעה בהישפאניה ופורטוגאל ואיטאליה וגם בשלשים שני המלחמה הגדולה ישבו שם בטח ויסחרו כחפצם ויהיו כיועצים וכלי חפץ להאצילים,  לבם לא הלך אחרי חכמה כמו עם הארץ,  רק במסחר או בלמוד התלמוד שמו כל מעינם,  וכדרך כל אלה אשר רק בלמוד התלמוד יבלו כל ימיהם לשגות בדרכים עקלקלים,  בפלפול של הבל המתעה את הרוח,  כן היה דרכם,  ועתה כאשר החל שמש מנוחתם לקדור בארץ ההיא על ידי היעזואיטים,  אשר קנאו בהם,  כי ראו את מנוחתם וכספם,  עתה ירדו פלאים בחמר וברוח;  רדיפות וצרות הקיפום מכל עבר,  גאות התלמודיים עלתה למעלה ראש,  ועליהן נספחה עוד הקבלה להושיבם בחשך כמתי עולם,  להם הרעה הקבלה מאד מאד,  בארץ הוללאנד עמדו החופש והחכמה לשטן לה לבל תשים שמות,  אך בארץ פולין,  אשר בה חכמה לא ידעו וגם חפשם עבר כמוץ,  שם הכתה שרשיה עמוק עמוק ותכס עיניהם בצלמות ותכם בשגעון עד לאין מרפא  (וגם עד היום הזה עוד לא נרפאו מהמכות אשר הֻכו על ידה),  ובעת גזרת חמעלניצקי,  גזרת ת"ח,  היו למשסה ונפזרו לכל קצות ארץ וגם הבליהם לקחו אתם לכל מקום בואם.   בהוללאנד החל קרן ישראל לצמוח ובפולין להגָדע,  ויהיו רחוקים אלה מאלה בתכלית,  כרחוק האור מן החשך והאושר מהצרה,  אך בדבר אחד שניהם נשתוו,  והוא באהבתם לעמם ואמונתם;  אלה נשאו וסבלו הרבה מאד בגלל אמונתם ועל כן החזיקו בה בכל לבם,  ואלה הוסיפו להחזיק במעוזה יען כי החלו לסבול בעבורה,  ולשניהם היו מורים נאמנים אשר הורום על פי דרכם,  לאלה אשר בקשו חכמה היו מורים חכמים,  מטיפים בשפת הארץ אבל גם נאמנים בברית אבותם,  ולאלה אשר רק התורה היתה נר לרגלם היו מורים תופשי התורה אשר על פיהם יצאו ובאו,  ובעת הצרה מחוץ שלום היה להם בקרבם ועל כן יכלו לעמוד ביום תוכחה.  

אולם בין שתי הקצות האלה היה עוד תיכון,  אך לא כבריח התיכון לאַחד שתי הקצות כי אם כזר לשתי הקצות גם יחד.   שתי הקצות נפגשו והתיכון נותר בודד מבלי השען לא לצד האחד ולא להשני;  גם בממלכת אשכנז,  היינו בארצות אשכנז ועסטררייך אשר היו אז ממלכה אחת,  גרו יהודים בעת ההיא,  אבל המה לא ראו באור וחופש כמו ההוללאנדים ולא נרדפו על צואר כמו הפולנים,  וכן היו גם בדרכיהם,  לא שגו אחרי חכמות ושפות וגם בלמוד התורה לא השיגו חיל.  

לא איומה היא המלחמה אשר יקרא אויב בשער ותדרוש קרבן אדם רב כמו הדֶבר אשר באופל יתהלך;  למלחמה ירוץ כל איש חיל בצואר עתק ויכין נפשו ויבטח בכח זרועו,  ובראותו אויב כנגדו יגביר חיל ויוסיף אומץ וגם אם יפול חלל לא תאבל עליו נפשו,  כי ימצא נוחם לו במות גבורים,  וגם החלש יאמר גבור אני בראותו לוחמו לנגדו,  אך במשלחת הדֶבר תרפינה כל ידים,  גם לב אמיץ בגבורים ימס,  כי לא ידע את עתו,  לא יראה את לוחמו ולא יבין מזמה לעמוד על נפשו,  משלחת כזאת תרפה מאד הרוח ומוגי לב באדם תוסיף,  וכן כל הפגעים הגדולים אשר יביא המקרה לא נוראים המה כמו הפגעים הקטנים אשר יסבו את איש לרגעים.   אם צרה גדולה תבוא על איש פעם אחת יבּהל רגע אך אחרי כן יתאושש ויאמץ כח להסירה מעליו בחזקת היד או לשאתה בדומיה,  ואף היא תתן כח בלב ואומץ ברוח להיות לאיש אשר לא יֵחת מכל פגע,  או אם אזלת ידו יכרע יפול שדוד פעם אחת ולא יוסיף לדאבה,  אבל פגעים קטנים אם יסולו על איש ארחות אידם,  אחד אחר אחד יקדמו פניו לרגעים,  המה לא יבהילוהו רק יביאו שממון בלב ושבר ברוח ולא יתנוהו להלחם,  יגזלו מנוחתו ולא יתנוהו לחשוב מזמות.   נקל להתיצב ולערוך מלחמה את פריץ חיות מעדת דבורים או פרעושים.   ובמצב כזה היו בני ישראל בארץ אשכנז,  על המוקד לא העלום,  לא ערכו מדורות אש לבניהם,  לא רצחום נגד השמש ברשיון המושל,  ותהי להפך כי הקיסר היה עלימו סתרה,  אך שנאת העם וקנאתו אכלתו,  כעדת דבורים הקיפוהו תמיד וירגיזוהו ויגזלו מנוחתו,  מקום לשבת נתנו להם,  אך בדמם קנו להם את המקום,  לבנות בתים היה לאל ידם אך לא להחיות זרע כחפצם,  כי קצב שמו לבני ישראל כמה יבואו ברית את אשה וכמה יבּראו,  לשאוף רוח נתנום אך רוח קטב ומשחית ברחוב צר ואפל ודלתים ובריח סביב לו וכמו אסירים אל בור אֻספו שמה אספה,  מלכת בחוצות לא עצרום אך אותות שמו עליהם,  על בגדיהם,  למען יכירום כרגע ויבדלו מהם כמו ממצורעים ויהיו לבוז ולשנינה וגם נערי העבדים יתקלסו במו ולא יאשמו.   מצב כזה הוא רע גם ממצב ישראל בהישפאניה,  שם דכאום פעם אחת ולא שנו להם,  העבירום באש,  גויתם ורוחם יחד,  והשרידים אשר הָגלו משם היו לאנשים,  לאנשי לב ודעת אשר הבינו את דרכם,  אבל פה לא על הגויה הנחתה יד האויב כי אם על הרוח,  את הרוח השפילו עד עפר,  גרשו ביד חזקה כל רגש כבוד וכל רגשי אנוש מלבם.   בבוץ טבעו את נפשם,  כי איכה יתרומם הרוח בעת אשר הגויה תהי למרמס לכל עובר עליה וידושה?   לכן נפלה נפלה מאד עטרת ישראל בארצות האלה וגם לא בקשו לקום,  כי היו כנואשים מתקוה,  כי הסכינו מעת אשר החלו להציג כף רגלם על הארץ להיות נבזים ושפלים,  עבדי עבדים,  ואיכה ידרשו חכמה ואיכה יבקשו תורה לרוחם אם הטביעום בבוץ ויתעבום בשלמותם ויזרום כמו דוה?   העבד ישראל יבקש דעת אם ניבו נבזה וכל עובר ירוק בפניו?   או תורה תשאל נפשו בעת אשר נטל עליו לשאת משא כחמור ולנדוד מעיר לעיר במעט מרכלתו למען תמצא ידו לשלם את המסים האיומים אשר העמיסו עליו בעד האויר המחנק אשר יתנו לו?   ועל כן ירדו המה פלאים ברוחם הרבה יתר מאחיהם בארצות אחרות,  ולא רק התורה פסה מקרבם כי אם גם כבוד התורה אשר היה למחסה עוז בפולין דל זמה מאד,  עד כי לא נשאו פני רב ולא חלקו כבוד לגדול בתורה[21] ,  ובמצב רע כזה מבית ומחוץ נותרו עוד ימים רבים,  גם כאשר החל החופש להבקע להיהודים עוד בארצות רבות מלבד הוללאנד,  בבריטאניה וצרפת הורמה קרן ישראל ובאשכנז עוד בשפל ישבו.  

בארצות אשר משם גרשו את היהודים כלה בפעם אחת,  שם אבדה גם הקנאה והשנאה כאשר חדלו מראות עין בעין את זעומי נפשם,  וכאשר שבו ורחמום קבלום באהבה וכבוד וישכחו את הראשונות ולא הוסיפו לענותם,  לא כן בארץ אשכנז אשר שם נותרו,  ועם הארץ חשב גם זאת לנפשו לצדקה גדולה כי לא העביר אותו כלו באש,  שם לא חדלו רוגז,  כי זעומי נפשם היו נוכח פניהם תמיד וירבו כעשם עמם,  ועל כן הקשיחו לבם לבלי תת אף כמלוא השערה כל זכות וכל משפט ליהודי כי כעבדם היה בעיניהם,  כעבדם הנבזה והנמאס,  ואז גדל שבר ישראל כפלים,  כי ראו את אחיהם עולים מעלה מעלה והמה יהיו עוד למרמס כשרצים,  והקנאה הזאת אשר קנאו באחיהם נתנה בלבם החפץ להתחרות אתם להתנשא כמוהם.   רק אז בא החפץ הזה בלבם כי עד העת ההיא הסכינו לחשוב את עמם כפליטי מין האדם אשר לא יצלחו למעלה בכל ארץ ובכל עם,  אבל בראותם כי לא כן הוא,  כי גם מאחיהם יצלחו אנשים לחיות ולהיות ככל האדם,  אז החלו לבקש תחבולות לפרוק גם עלם הקשה מעל צוארם.   וגם מליצי יושר קמו לישראל מהעמים,  אשר דרשו שלומו וטובו וילחמו בעדו בכל כחם במלחמת תנופה.   מיראבא הגדול בכל מליצי צרפת לא אמר די בראותו כי הורם ישראל בארצו וישא עיניו גם לארץ אשכנז להיות למלאך מושיע לישראל,  וגם עם אשכנז לא אלמן היה מאנשי לב ויושר,  אשר קנאו קנאה גדולה להעם הבזוז והבזוי,  וכל אלה הפיחו רוח חיים ותקוה בלבם כי לא יארכו הימים וגם להם יבואו ימים טובים ושלמו ימי אבלם,  וידמו בנפשם כי אך אם יכשירו נפשם לקראת הטובה הנכונה לבוא אז בוא תבוא ולא תאחר,  אך שגו מאד ברואה,  כי לא כיתר הארצות היתה ארץ אשכנז בימים ההם,  ולא כהיהודים ביתר הארצות היו המה,  ועל כן אף כי בקשו ויחפשו עצות ויחתרו בכל עוז להגיע עד חוף החופש היה כל עמלם לשוא והדרך הנכונה נסתרה מנגד עיניהם.  

מצב היהודים בארצות אשכנז לא היה כמצב היהודים בארצות האחרות,  כאשר אמרתי;  בארצות האחרות כמו בריטאניה וצרפת אשר משם גֹרשו היהודים בפעם אחת ולא נשאר זכר להם,  שם שכחו אותם ואת מעשיהם ודרכיהם השונות מדרכי יתר העמים,  שם חדלו כהני האינקוויזיציאן רוגז ולא הוסיפו להרגיז את שנואי נפשם אלה,  לא נתנו שמם תמיד לשמצה וקלסה בכל בתי תפלותיהם,  לא הפיחו אש השנאה בקרב עם הארץ להעם הממֻשך ומוֹרט מן הוא,  יען כי כבר עשו אתם כלה,  לא נתנו להם עוד אף מקום צר ללון בתוכם,  ועל כן שכח עם הארץ את העם הבזוי הזה ולא הוסיף להרבות כעשו עמו חדשים לבקרים כי כמת נשכח מלבו,  עד כי גם הסופרים והחכמים לא ידעו עוד משפט ישראל ודרכיו[22] ,  ומנוער לא הסכינו עוד לשאת שם ישראל על שפתותיהם כדבר נתעב ונאלח,  ובעת הרצון כאשר שבו מדרכיהם הרעים,  עזבו רוע לבם ואכזריותם ויתנו לישראל שנית לבוא להארץ אשר הקיאה אותם,  היו הגרים כאנשים חדשים בעיניהם,  ובהתבוננם לדרכיהם וימצאו בהם טובים וישרים,  מדות נאות לעושיהן ולהגוי כלו,  חנינה,  צדקה,  אהבת חסד,  הכרת טובה וכאלה,  אשר ראו בבני ישראל,  אז הבינו ערך בעלי הדרכים הטובים והמדות הנאות ולא חשכו מהם תהלה וכבוד.   חדשים היו בעיניהם,  כבני עם חדש מקרוב באו להסתפח בנחלת ארצם וממלכתם,  וקנאתם ושנאתם מימים מקדם כבר אבדו,  אבל לא כן היה בארץ אשכנז,  שמה ראום יום יום בזוים ומגאלים לעיניהם,  שמה חרפום הכהנים בלי חָשָׂך,  שמה נתנום האצילים למרמס כטיט חוצות,  וביד כל איש נבל שואף לבצע מעשקות היה להפיח קריה ולהתנפל כזאבי ערב על רחוב היהודים ולקחת את הרכוש והנפש,  המשפטים דכאום,  השופטים חמסום,  ואיש לא היה בהם אשר די כח היה לו לגל חרפה מעל עמו,  כי לוּ גם קם איש כזה מקרבם,  גם אז בוז בזו לו ויכסו פניו בחרפה כאשר עשו לכל רוכל ונודד מעיר לעיר,  שמה אשר לא לבד כי שנאום תכלית שנאה כי אם גם בזום בלבם כרמשים אשר תועבת נפש איש היא לנגוע בהם,  ואף כי להתרועע אתם או לחשבם כאחים ורעים,  ובאלה הסכינו מנוער,  שמה לא התבוננו שונאי ישראל,  וגם לא יכלו להתבונן,  להדרכים הטובים והמדות היפות אשר יחזיקו בהם בני ישראל,  כי כל מעשיהם נבזים היו בעיניהם כאשר נבזה היה תארם מאז ומקדם,  כי לגוי כלו הן לא בן-לילה יֵהפך לב אחר ורוח אחרת ולא על נקלה יגבר בכחו גם כביר כח הלב לדכא את מחשבותיו אשר מצאו מסלות בלבבו מנוער,  שמה קוו בני ישראל לשוא ליום גאולה,  אף בעת הרצון לכל הארצות.   ועוד זאת,  כי רוח החופש אשר עבר אז על פני רוב ארצות איירופא נגע אך מעט בפנות ארצות אשכנז;  בהוללאנד לחמו בעוז נגד עול הישפאניה והאינקוויזיציאן,  בבריטאניה נגד המלכים לבית שטוארט אשר חמסו משפט העם,  בצרפת נגד מלכי בית בורבאן,  אשר היו לצנינים בעיני העם,  בארצות האלה ידעו הלוחמים את נפש הנדכא,  שם בא פתאום רוח אחר להשפיל את הגבוה ולהגביה את השפל,  ולא לזרא נחשב בעיניהם להרים גם את הגוי השפל הזה משפל מצבו בעת אשר שפלים רבים הורמו למרום,  ובארצות אשכנז לא כן היה;   אם כי גם זעיר שם זעיר שם נמצאו אנשים אשר משפטי ממלכתם לא ישרו בעיניהם,  אך המה כאלמים לא פתחו פה בשער,  והעם כלו הלך בדרכיו מאז,  ועל כן לא עלה על לבבו גם להיטיב את אשר הרע לישראל,  כי איך יעלה על לבבו לבקש חופש לאחרים אם גם לנפשו לא מצאו ולא בקשו?   ואף עוד זאת,  האיש החפשי ברוחו,  אשר רגש החופש הנאמן,  היינו כי כל איש יחיה על פי דרכו ורוחו לא רק בפקודת הגבוהים מעליו,  ימלא כל חדרי לבו,  הוא ימאס בכל דבר אשר נגד החופש הוא,  הוא בבקשו חופש לנפשו יבקש אותו גם למען אחרים,  כי אך זה הוא משפט החופש,  וכל הלוחמים הנאמנים בעד החופש,  אשר שמם ינון לעולם ככוכבים מזהירים,  המה נלחמו בעד החופש לא רק לנפשם,  כי אם גם למען אחרים,  ועל הרוב היו האנשים האלה מבני המעלה אשר גם בלעדי זאת טוב היה חלקם בארץ ורק למען אחיהם הקריבו נפשם,  לא כן עבדי מושלים אשר יכפו ראשם כאגמון לפני הגדול מהם והוא ירמוס עליהם ברגל גאוה,  המה בעבדותם יבקשו להשתרר,  וכאשר ירמסו עליהם כן יבקשו לרמוס על אחרים,  ובזאת ימצאו נחומים ושלומים לעבדותם,  אנשים כאלה ימאסו בחופש בכל לבם,  כי תאותם אך להשתרר ובעת החופש הנאמן הן אזלת ידם ממצוא תאות לבם.   וכן היה בארצות הוללאנד,  בריטאניה וצרפת,  שם עלתה יד מבקשי החופש על יד העבדים-המושלים,  והמה לא בקשו לדכא אחרים כאשר דֻכּאו המה,  כי אם לתת ידים לכל איש לצאת מן המצר,  ועל כן היו גם בסומכי נפש עם ישראל,  אבל לא כן באשכנז ששם נשארו עוד עבדי עבדים ולא בקשו אף לא קוו להיטיב מצבם,  שם נעים היה להם לראות נבזים ושפלים ונדכאים עוד יותר מהם,  ובני ישראל היו להם לכלי חפץ למען הראות ממשלתם עליהם.   ומלבד כל אלה,  אף כי גם באלה די,  עוד סבה אחרת גדולה הסבה רעה לכל בית ישראל;  הארצות אשר בהן היה אור לישראל היו ממלכות גדולות ושלמות,  כל אחת היתה ממלכה שלמה,  ומשפט אחד היה לכל הארץ,  ועל כן בהנתן להיהודים משפטים יחיו בהם,  היה לאל ידם להראות כשרונם והתועלת אשר תצא מהם לכל הארץ בסחרם על פני כל הארץ ובהרימם את המסחר למעל ראש,  וכל היהודים באחת מהארצות האלה היו כגויה אחת,  איש את רעהו עזרו ויהיו לאגודה אחת ותמצא ידם לעמוד על נפשם בעת אשר בקש צר ואויב להדיחם משאתם;  לא כן היה בארץ אשכנז אשר נחלקה אז לממלכות רבות,  ממלכות רבות קטנות ושפלות,  ואך הרחיק איש חצי פרסה מעירו דרכו כפות רגליו על גבול ארץ חדשה.   להממלכות האלה היו מושלים שונים ומשפטים שונים,  ואף אם האיר מושל אחד את פניו להיהודים בארצו לא הוטב מצבם בכלל בהארץ ההיא,  יען כי המושלים האחרים הוסיפו דכאם,  ואיש את רעהו לא יכלו לעזור,  ואזלת ידם מקוּם כאיש אחד חברים לעמוד על נפשם,  כי גבולות רבים הפרידו ביניהם ועל כן מצאה יד רודפיהם להרע עמהם יותר מאשר הרעו להם ביתר הארצות ולהיטיב מצבם בכלל כמעט מן הנמנע היה.   הן פתאום לא יבוא רוח חדש בלב כל המושלים להפוך את לבם לטובה לשנואי נפשם,  אשר היו להם רק כבקר וצאן,  לפשוט עורם מעליהם על ידי מסים כבדים מנשוא ולאכול את כל עמלם אשר בדמם עשו להם.   כל אלה היו בישראל לרעה בארץ הזאת ולא יכלו להרים ראש.  

אמנם רק האיש אשר לא יראה טובה בעיניו,  אשר סביבו אך חשך וצרה ולא יביט למאושרים ממנו,  רק האיש הזה יגרש כל תקוה מלבו והחפץ להיטיב מצבו לא יעלה על רוחו,  אך אם יראה כי איש כמהו,  אשר נשא וסבל תלאות ומצוקות כאשר סבל הוא,  יצא פתאום למרחב,  בכח זרועו או בעזרת אחרים,  תתעורר גם במשכיות נפשו התקוה,  והחפץ ימצא מסלות בלבבו לצאת גם הוא למרחב.   כל עוד אשר כל היהודים כאחד היו בצרה,  הסכינו לחשוב את תלאותיהם כמוסר שדי בעונותיהם ובעונות אבותיהם ויבכו ויילילו ויקוו ליום פדות,  אך ליום אשר ירחק  הק[23], ליום אשר יפָּדו בזרוע רמה כי אלהים ילחם להם ויוציאם מארצות גלותם וישיבם לאדמת אחוזת אבותיהם,  אבל להוָשע במקום אשר הם שם,  זאת לא חשב לבם,  אולם כאשר ראו כי רבים מאחיהם נפדו ויצאו למרחב לא בדרך נס,  לא עזבו ארצם ולא נִשאו על כנפי נשרים אל אדמת הקדש כי אם במקום אשר הם שם קם גואל להם וארץ ישראל נתפשטה עד מעל לגבולות הוללאנד בריטאניה וצרפת,  אז התגנבה התקוה גם לחדרי לבם באמרם:  הטובים הם אחינו בארצות האלה ממנו,  הן כלנו בני האבות אשר עונותיהם נסבול אנחנו ומדוע זה לא תבוא עת קץ גם לצרותינו כאשר באה להם?   אז התעורר החפץ העז בלבם להיות כיתר אחיהם.   התקוה והחפץ באו להם אך הגואל עוד רחוק היה.  

בעת הצרה הזאת,  בעת אשר עיניהם ראו פידם ואושר אחיהם גם יחד,  ואשר על כן חשו צרתם כפלים,  בעת הזאת החלו לבקש עצה ומזמה ותחבולה להיטיב לנפשם,  אמנם כרגע נוכחו וראו כי קצרה ידם ממצוא ישועה וחמלה בלב משנאיהם וכל עמלם יהיה להבל וריק.   על כן שבו לחפש דרכיהם ולראות אם לא בנפשם העון כי רחק לב עם הארץ מהם,  ובעת המבוכה ראו ותעו במראה עיניהם ויחליפו הסבה במסובב והפעולה בפועלה.   המה ראו כי אחיהם בארצות אשר שם מצאו חופש ומשפט ידברו בשפת הארץ,  יבחרו בדרכי עם הארץ ובכל הליכותיהם ומעשיהם וחייהם יתחקו על שרשי רגלי עם הארץ ויתפארו באמונת רוחם להארץ אשר כאם תכלכלם ותנשאם,  ואף המה מהרו ויחליטו,  כי אם כמעשה אחיהם בארצות ההנה יעשו אז ייטב להם ולבניהם.   המה לא התבוננו כי רוח החופש והאחדות עשה זאת,  כי אחרי  אשר קרבו את בני ישראל באהבה לכן בקשו אף המה לבקש קרבתם ולמצוא חן בעיניהם,  המה לא כן דמו כי אם אשר רק בהם כל העון כי עוד ירחיקום,  ואם אך המה יבקשו קרבת העמים ואם אך המה יקריבו כל אשר קדוש היה בעיניהם ואשר נחלו מאבותיהם וישנו דרכיהם לבקש את האהבה אז כרגע יפתח סגור לב עם הארץ ורק אהבה חנינה וחמלה תבאנה לחדרי לבו ונסו איבה ומשטמה ובוז.   בלבם חשבו ובידיהם החלו לעשות הגות לבם ואף חכמתם עמדה להם להנזר מדרכי ישראל אך תאותם להיות אשכנזים עוד רחקה מהם כמקדם,  בידם היה אך להשליך מיד את אשר בידם היה אבל לא להשיג את אשר בידי אחרים.   האשכנזים לא שמו אליהם לבם ואל דרכיהם החדשים,  או ראום ויוסיפו לשנוא אותם על כי ערב לבבם להביא לב חכמה,  הן גם החכמה כהכח אך להם נִתּנה למורשה ואיך יערב איש יהודי את לבבו לגשת אל האוצר היקר הזה ולגנוב ממנו?   מה ליהודי ולדעת?  רוכל הוא ורוכל יהיה.  

אם אמנם חלילה לנו משפוט משפטם בעבור זאת לרעה,  כי אף אם שגו בחשבם כי על ידי הדעת וההתקרבות לעם הארץ יעטרום כבוד ויקרבום כמו אחים,  אך אחרי כל אלה הלא טוב טוב הוא ללכת בדרכי כל האדם,  לדבר בשפה ברורה ולקנות חכמה אשר תחיה את הנפש אף בעת אשר אזלת ידה מהחיות את הגויה,  להראות לעם הארץ כי לא רק לקחת נשך ולסחר כרוכל מעיר לעיר נוצר העם הזה,  כי בידו לעלות מעלה מעלה אם אך לא יחזיקו בערפו וישליכוהו אחור בקראם בקול:  יהודי השפל רד!   ואם גם נשמיע בפה מלא כי שקר בפי כל אלה האומרים כי משפט ישראל נגזל רק על כי רחק לבו מחכמה,  יען כי הוא מאס את הדעת על כן ימאסו בו עמים ויזעמוהו מושלים,  הדבר הזה שקר הוא,  צוררי ישראל הוציאו את הדבה הזאת למען הצטדק על מעלם וכחשם,  ופתאים בישראל אחריהם ידברו דבריהם כקופים ולא בדעת.   הפתגם הזה שקר הוא,  וכזב יסודו,  זאת יראונו דברי ימינו וזאת נראה בעינינו עתה,  כי אלה העמים אשר לבם טוב לישראל לא יבקשו חשבונות רבים לאיזה מעלה עלה בסלם הדעת ומה מספר בניו אשר למדו לשון וספר,  כאשר לא ישאלו זאת מאת בני האמונות האחרות בנתנם להם משפטי הארץ,  ורק אלה אשר מרוע לבם וזדונם ימאנו תת חיים ומנוחה לישראל,  המה ישימו כזב מחסיהם ויאמרו:  ישראל ימאס הדעת על כן נמאס בו,  ואם נבוא חשבון אז נראה ונוכח כי גם שם מספר בני ישראל יודעי דעת הרבה יתר ממספר עם הארץ,  ואף אם יהיו כלם חכמים כלם נבונים לא ייטיבו לנפשם אף כמלוא השערה,  כי אז ישובו שונאיהם ויחדשו פני המלחמה וימצאו תנואות חדשות ועונות לא שערום בתחלה רק לשנוא [24]  וברבות הדעת בישראל לא יוטב מצבו.   אך אחרי כל אלה החובה והמצוה על כל בני ישראל לבקש את הדעת בכל לבם,  לסור מאחרי הדרכים העקלקלות אשר אין להן חלק ונחלה לא בדת ולא בנחלת אבות,  להסיר הבגדים אשר יתנום לחרפה ומנוד ראש בעיני כל רואיהם,  להמיר השפה הנשחתה בשפה ברורה,  כי אם גם כל אלה לא יועילו להם ולא ייטיבו מצבם בכלל,  אך בכל זאת יביאו טובה הרבה לאיש ואיש,  ואם גם לא ישובו שונאיהם לרחמם בעבור זאת,  אך תחת זאת יחדלו מהבזותם,  יוסיפו לשנוא אותם אך לא לתת אותם לבוז.   נקל הוא לאיש אשר ידע מה הוא ערך איש לשאת ולסבול מכת חרב שונא מחצי לשון בוזהו,  לנפול לפי חרב במלחמה מהיות למרמס כתולעת,  והדעת תתן לאיש תפארת אדם,  גם אם בן ישראל הוא,  ועוד זאת כי אם לא תצלח בידה להשיב לב כל העם אליהם בכל זאת רב כחה לשבות שבי באנשי המדע ולקרב לבבם לאהבה לבעלי המדע מישראל,  וגם שונאיהם יֵחתו לפעמים מפניהם ויחדלו מהלחם,  אשר על כן החובה על בני ישראל עוד הרבה יתר מעל כל העמים לבקש הדעת ולרדפה בכל לבם,  אף אם לא יאכלו פריה ולא ישבעו מטוּבה כיתר דורשיה,  כל אלה משפטים נכונים ונאמנים המה וכל איש לב יאמר כן,  ואם כן בזאת היטיבו אשר עשו בני ישראל בארץ אשכנז בשומם לבם על דרכיהם להיטיבם,  כי אם גם לא השיגו בעבור זאת את אשר קוו,  אבל בכל זאת די היה כי השיגו ארחות הדעת והחיים,  ולולא היה מצבם הרע בעוכריהם כי אז אך טוב יצא מפעולתם זאת,  אך מצבם הרע השחית גם הדבר הטוב הזה.  

מאכל בריא יתן עצמה לגויה בריאה,  אך להחולה אשר לחמו במעיו נהפך יהיה גם המאכל הבריא והטוב למרורת פתנים.   אם היהודים בארצות אשר טוב היה להם עשו כל אלה,  קנו להם כבוד ושם טוב ואוהבים ומכבדים מבלי אשר נטל עליהם להתרחק מדתם ודרכי אבותיהם מהקצה אל הקצה,  המה בחרו בדרכי העמים ואת נחלת אבותיהם היה לבם תמים,  כי לא אכף עליהם מצבם להביא קרבן רב לעם הארץ בחפצם קרבתם,  לא כן בארץ אשכנז אשר שם קוו למצוא שכר לפעולתם ולהשיג בעבורה את אשר חסר למו,  הלא היא אהבת עם הארץ,  המה לא ידעו עוד גבול וחק בבחרם בדרך חדש,  בתחלה דמו כי הדעת תהיה עליהם סתרה,  אם ישנו בגדיהם ושפתם ולא יכירום בחוץ אז כמו נגיד יקרבום,  אך בראותם כי שוא היתה תקותם כי גם אלה לא הועילו למו,  אז הוסיפו להביא קרבן על קרבן ומנחה על מנחה אולי יעלו לרצון לפני עם הארץ ובזאת יתרצה אליהם,  אם יקרע קרעים בדתו ואמונתו ונחלת אבותיו,  ובכן נזורו לאט לאט מדרכיהם הראשונים עד כי זרו לאבותיהם ויהיו כאחרים,  לדעת שפת אשכנז לא אמרו עוד הון כי אם גם לשרש ולבער אחרי שפת עבר שמו לבם,  להיות כעם הארץ לא היה עוד די להם,  כי אם להשליך כל מוסרות אמונתם אחרי גום היתה מגמת לבם לבל יהיו להם כמכשול עון,  וזה הדבר שהיה לבני ישראל בארץ אשכנז להסיר לבבם באפס יד מאחרי נחלת אבותיהם,  אשר רק בעבורה סבלו מכת אויב ומוסר אכזרי זה כשני אלפים שנה,  ולוּ התנכרו לה בפעם אחת כי אז כבר נגאלו,  אך עתה,  כאשר לאט לאט גזרוה לגזרים וישליכו הלאה נתחים נתחים,  עתה לא הועילה להם גם זאת למאומה,  כי גם שם ישראל לבדו היה עתה כקיר ברזל בינם ובין עם הארץ ולא לפלא הוא כי החלו להמיר גם את השם הזה בשם חדש.   

בעת אשר יתפרץ עם מתחת יד מושל עריץ אשר ידכאהו ולא במשפט,  או כי יגיח פתאום אויב מחוץ על עם שלֵו ומנהל ומפקד צבא מלחמה אין,  אז ינוח רוח גבורה על איש הרוח ויתיצב בראש כל המבקשים לעמוד על נפשם ויהיה למנהל ומפקד להם,  לא יבֻחר ולא יקָרא,  כי אם רוחו הוא בוחרהו והוא קראהו מתוך ההמון הרב ויעלהו על כנגיד ומצוה,  אתמול לא ידעו שמו ולא הכירוהו והיום יֻכּו לרגליו אלפים ורבבות.   כזאת יקרה בעת מלחמה,  עת אשר רוח גבורה שפוך על כל הלוחמים ואת איש כביר כח הלב יבחר לו מתוך ההמון ויתן בידיו המשרה,  לא כן אם ימים רבים מלחמה בקרב ארץ,  עיר בעיר ומדינה במדינה ילחמו ימים רבים ולא נודע עוד למי ארץ,  היום יצליח האחד ומחר יגבר השני ותרב המבוכה והנלחמים יחד יהיו כאובדי עצות,  אז לא יתרומם רוח איש פתאום לפתע לעמוד בראש,  כי המחזה אשר לפניו,  מראה המבוכה ואי סדרים,  יביאו מורך בלבו גם אם איש כביר כח לב הוא,  אז יתפוש העם בכנפי איש אחד לאמר לכה מלכה עלינו קצין תהיה לנו,  לא ירב מחשבות אם לזאת נוצר האיש הזה או אין,  כי נפשו תכסוף למצוא ראש ומנהל,  ואם ימצא להם איש כזה,  אז לא יהיה הוא המושל עליהם כי אם המה ימשלו בו,  הוא לא ינהלם כי אם המה ידחפוהו לפניהם,  הוא לא יהיה לראש והמה יהיו לזנב כאלה וכאלה נראה בקורות דורות עולם וכזאת נראה גם בדברי עם ישראל.   מעת קם הרועה הנאמן ברוח עוז וגבורה לצאת ביד רמה מתחת שבט נוגשי עמו,  עד ימי השופטים,  והחשמונאים,  אשר קמו גבורי כח להושיע לעמם,  לא כי בחרו בהם,  כי אם רוחם הכביר הרימם על ויתן שבט בידם,  עד הדורות האחרונים,  כמעט בכל דור התעוררו אנשי הרוח מלבם לצאת לישע עמם אם בחרב שלופה או בדבר שפתותיהם,  גם מנשה בן ישראל,  הוא יהודה המכבי בדורו,  לא קֹרא מעמו להיות ציר נאמן לו,  כי אם רוחו ולבו נשאו רגליו והרימו ידיו לצאת למלחמה בקדת הסופרים ועל כן היה לראש ויצלח בדרכו.   אך זאת היתה בכל עת אשר מלחמה גלויה היתה,  עת אשר בני ישראל בקשו לצאת לחפשי מתחת עול עריצים,  או עת אשר בקשו לפרוץ אל ארץ אשר סגרה בעדם דלתיה,  אך לא כן היה בעת ההיא בארץ אשכנז,  מלחמה גלויה אשר קמה פתאום לא היתה לפניהם,  כי אם מבוכה ארוכה,  מבוכה אשר האריכה זה מאות שנים,  מלחמת תמיד באין תקוה.   גם המה ראו כי אכף עליהם לבקש להם איש אשר יצא ויבוא לפניהם אבל בעת כזאת לא יתעורר איש מלבו ורוחו להיות למורה ומנהל,  המה ראו,  כי איש כמנשה בן ישראל דרוש לחפצם,  אבל בעת כזאת לא יקומו אנשים כמהו,  כי על כן חפשו המה חפש מחֻפש איש אשר יהיה להם לראש,  וישימו את עיניהם באיש אשר חשבוהו כראוי לכך,  את ר' משה בן מנחם הכתירו סבוהו כלם ויעשוהו לראש,  אולם הוא לא היה למנהל,  כאשר המה לא עשו חיל במלחמה,  הוא לא הלך לפניהם כי אם נדחף מהם ללכת הלאה,  וכבעלי המלחמה ומנהלם כן היתה תוצאת המלחמה ההיא,  אלה הלוחמים אשר ערכו קרב ואשר על כן שמו עליהם מפקד צבא מלחמה עזבו כל כלי מלחמתם על שדה המלחמה,  וילכו שבי לפני אויביהם אחד אחר אחד ויהיו לעבדים להם לעשות ככל אשר יצוום,  ואת המצודה אשר בעבורה נלחמו הרסו המה בידיהם עד היסוד בה,  ועוד התפארו ויתפארו עד היום כי הצליחו במלחמה ההיא,  כי עלתה בידם להשיב חמת שונאיהם מעליהם.   אבל כל איש רואה בעין פקוחה ישאל במנוד ראש ותמהון:  אבל איה איפו היא המצודה אשר בעבורה נלחמתם,  הלא נהרסו אשיותיה ולא נשארה אבן על אבן בחומותיה ואתם בידכם עשיתם כל אלה,  ואיך הבל תתפארו כי נצחתם במלחמה,  הן בלי כל מפקד צבא ובלי כלי מלחמה ובלי כל קרב היה לאל ידכם לתת את מצודתכם,  היא נחלת אבותיכם,  בידי לוחמיכם ואז עשו שלום לכם,  ולמה היה לכם כל הרעש הזה?  

כל חפץ אלה אשר התאוננו על גורלם המר היה אז להיות אשכנזים לכל משפטיהם,  וזה היה גם חפץ מנהלם,  אך לו היה מנהל אשר הוא בחר בעמו כי אז מצא די כח לעצור בו ולהוליכהו בדרך סלולה לאט לאט,  אבל הוא נבחר מבוחריו ועל כן נדחף על ידיהם וילך גם הוא למקום אשר אולי בתחלה מאן ללכת שמה,  ולו ידע מראש אנה ידחפוהו בוחריו כי אז אולי נבהל ויסוג אחור.  

בן-מנחם היה איש אשר מטבעו ותכונת רוחו וגם במדעו לא נוצר להיות למנהל ומורה דרך חדש לישראל,  מטבעו יען כי לא איש מעשה היה,  בכל ימי חייו לא הראה כחו בפועל למען עמו כאשר עשו ויעשו כל הגדולים בישראל,  כי בכלל לא עשה מאומה,  ולמען היות מנהל לעם אשר יבטחו בו,  דרוש מאד כי בתחלה יראם במה כחו גדול לעצור בעם למען יקנה לבבם,  בתכונת רוחו יען כי איש אוהב מנוחה היה ויחרד מקול עלה נדף,  לבוא בריב ולהתוכח שנאה נפשו ולוּ גם הכתירוהו אויביו ולוחמיו גם אז אם מצא לו מקום מחבא להתחבא ולדֹם עשה זאת בחפץ לב,  ולא איש כזה יהיה מנהל אשר יצא ויבוא לפני העם וישא טרחו ומשאו וריבו[25] ,  ובמדעו,  אף כי איש אשר ראה הרבה חכמה היה,  ויהי סופר נפלא כאחד המצוינים בדורו,  ידע שטות הפילוסופים וחקי היופי,  אבל כל אלה המדעים עוד לא ירימוהו למעלת מורה לעם,  באחת כי הוא לא היה חכם ופלסוף אשר בחר לו דרך חדשה ואשר בידו להורות דעה חדשה,  כי אם שטת וואלף,  אשר גם היא לא תצלח,  באר בשפה ברורה ולא יותר ובזאת לא יהיה עוד איש למורה לעמו,  אולם לוּ גם סלל לו מסלה חדשה בפלסופיא ולו גם רבה חכמתו כראש כל הפלסופים,  כשפינוזא,  גם אז לא תועיל לו חכמתו לעשותו למורה לעמו.   על האיש אשר קֹרא להיות מורה לעמו לדעת רוחו ודרכיו ומשפטיו ותורתו לכל משפטיהם,  ומה גם בעת ההיא,  אשר חכמות כל החכמים כאפס נחשבו מול פלפול אחד בתלמוד,  ולוּ היה איש גדול בחכמת ישראל,  לו הראה כחו בתלמוד ופוסקים ובכל חכמת ישראל,  כי אז נהו אחריו רוב בני ישראל,  וישמעו לדבריו ולעצתו ויהי באמת כראש לבית ישראל,  עליו ישען,  בו יבטח ותורת שפתיו תהיה לו לעינים,  אבל בדעת הזאת לא רב כחו ועל כן לא נחל כבוד מאת רוב בני דורו,  ורק אחדים אשר חשו יותר מאחיהם את שפל מצבם תלו בו ויעשוהו לראש,  ומה היה בידו לעשות למען עמו?   הוא אשר גם הוא אך לנפשו ולבניו דאג,  לא כאלה גדולי המעלה אשר את נפשם ישכחו וגם את בניהם ואחיהם לא יכירו בעת לעשות לעמם,  אלה אנשי הרוח,  אשר רוחם ישאם מעל התבל ופגעיה ולא יחושו מכאוב נפשם כי אם מכאוב עמם וכל לבבם מלא מחשבות ועצות להושיע לכל ולעשות את אשר יביא תועלת להחיים וגם לדור יבוא,  אחד מאלה לא היה,  כי אם דאגת נפשו השחה רוחו מאד,  הוא התרפס לפני המלך פרידריך הגדול לא אחת ולא שתים למען יתן לו הרשיון להחשב כאחד מתושבי בערלין,  לו אך לו,  יען כי חכם מאחיו.   הטעם הזה נִתּן לפני המלך אשר בעבורו ינשאהו מעל כל אחיו,  הוא דאג תמיד פן לא יעלו בניו מעלה ויהיו ככל יתר היהודים,  הוא שם לבו אך לדבר אחד והוא להיטיב מצבו,  כאשר כמהו כן בקשו רבים כזאת,  והדרך האחד אשר על ידו ימצאו חפצם,  על זאת החליטו כלם,  הוא להיות אשכנזים גמורים,  ובזה לא נופל היה מיתר המבקשים כזאת אך גם לא טוב מהם.  

להיות אשכנזים הוא דבר טוב ויפה וראוי היה כי ידברו בו בשער ויעירו לב כל בני ישראל הגרים בארץ הזאת לבחר בו,  כאשר ראוי וישר לכל איש לבקש להכין לו בית ונחלה והון בעמל כפיו,  אך אם יאמר איש להרוס בית אבותיו,  הנחלה אשר הנחילוהו,  אולי תמצא ידו אחרי כן לבנות לו בית חדש,  היא אולת ורעה רבה,  וכזאת עשו אלה אשר בקשו להיות אשכנזים,  כי בטרם עוד הציבו להם יד בארץ הרסו ולא חמלו כל אשיות בית ישראל בשנותם דרכם לבקש אהבה,  ובן-מנחם יצא לפניהם בדבר הזה מבלי אשר ידע או בקש חשבון לדעת מה תהיה תוצאת פעולתו,  ואחרי כי בחכמתו עשה לו שם וינחל כבוד מאת רבים מחכמי העמים לכן היה מבלי משים לאות ולמופת לכל אלה אשר תאות נפשם היתה כתאות נפשו.  

בן-מנחם נחל כבוד רב מאד בעתו,  אך לא רק חכמתו עמדה לו להנחילו כבוד רב כי אם העת ההיא היתה בעזרתו,  בעת ההיא עת אשר כל בני ישראל בארץ ההיא היו נבזים ונמאסים בעיני כל,  ועל ידי זאת,  יען כי הרחיקום באכזריות,  לכן היה ניבם נבזה ודרכיהם נתעבים,  ואיך השתוממו בעלי הלב מהעמים בראותם כי איש יהודי יכתוב וידבר בשפה צחה כאחד מסופרי הארץ,  איש יהודי לא יהיה רוכל סובב ברחובות כי אם יקרא דברי חכמה וידבר בשער,  איש יהודי יעזוב חכמת אבותיו,  למוד התלמוד,  וישגה אך בחכמות זרות.   הדבר הזה היה לפלא,  וכל דבר פלא ימשוך עליו עין כל רואהו ולבו,  ואחרי כי מטבעו היה נדכא ונענה,  ככל היהודים,  ועל כן גם ענו-הלב,  לכן הוסיף לקחת לב כל מדבר עמו.   ועוד זאת,  לא רק הטובים בעם הארץ הרימוהו למעלה למעלה כי אם גם שונאי ישראל בנפש עשו זאת בחפץ לב,  כי המה ראו אשר בארצות רבות כבר עלה ישראל למעלה,  ויבושו להתאכזר לו,  או אולי יסרום כליותם על עשותם העול הזה,  ועל כן הרימו אחד מקרב העם להראות לו כל אותות אהבה וכבוד,  לאמר:  לא מרוע לב נשנא את היהודים רק באשמתם,  הן ראו נא איש אחד,  רק אחד,  קנה לב ונכיר ערכו ונשלם לו במפעלו ולוּ היה כל העם כמהו כי אז נהפכנו לאוהבים להם,  אך כל העם הולך שובב בדרך לבו כאז כן גם היום ועל כן נבזנו ורק את האחד נבחר לנו.  וכדבר הזה יעשו שונאי היהודים תמיד,  הן נקל לתת כבוד לאיש אחד למען תמצא ידם להבזות עוד יותר בעבור זאת את כל העם.   כל איש יהודי אשר דבר היה לו עם שונאי ישראל ידע זאת וישמע כזאת לא אחת ולא שתים.   אם נדבר את שונא ישראל והוא ישפוך עזוז אפו על כל היהודים,  אז יצטדק כרגע ויאמר:  לוּ היו כל היהודים כמוך כי אז כאחים כרעים קרבתי אותם,  אך אתה האחד היוצא מהכלל,  כזאת נשמע גם היום בארץ רומעניה וביתר הארצות אשר שונאי ישראל לא ישקטו ולא ינוחו,  אם יהודי אחד ימצא חן בעיניהם בצדקתו או חכמתו וכשרונו ירבו לפזר לו תהלה,  אך לא ישכחו את פתגמם ויוסיפו כרגע:  לוּ היו כל היהודים כמהו כי אז חדלנו רגז.   ובתהלת האחד יוסיפו להשפיל את כבוד הגוי כלו.   וזאת היתה גם לבן-מנחם,  כי הבדילוהו מקהל ישראל לטובה למען תמצא ידם יותר להבזות את כל העם,  כמו מבלעדו לא היו אנשים ידועים בישראל,  וכמו גם בעת ההיא לא נמצאו חכמי לב חוץ ממנו.   הדבר הזה בעזרו לתת לו כבוד גם מאוהבים גם משונאים.   ואחרי כי נחל כבוד רב לא לפלא הוא עוד כי יתימרו בכבודו רבים ויעשוהו לאות ולמופת בישראל,  הן זה דרך ישראל מאז ומקדם לרומם ולפאר את כל איש ודעה ודרך אשר גם העמים נתנו עדיהם כי טובים המה,  ולעדות אחד מהעמים אף אם איש אין לב לו הרבה יתר כח ועוז מעדות אלפי חכמי ישראל,  ואף כי בן-מנחם אשר גם החכמים מישראל שמוהו למופת. 

אמנם פעולתו למען עמו לא טובה היתה מפעולת כל אלה אשר בקשו להיטיב מצבם לנפשם,  ממקור אחד יצאו ובדרך אחד בחרו,  כלם בקשו להפוך לבניהם שפה ברורה בשפת אשכנז וכן עשה גם הוא,  אך על הדרך אשר בחר בו אספוק מאד אם ראוי הוא לתהלה ויקר כאשר נתנו לו.   למען להפוך לעמו שפה ברורה תרגם את כתבי הקדש לשפת אשכנז,  נשמיע זאת לאזננו ונביא חשבון מעשיו מה עשה:   הוא לקח את כתבי הקדש,  אשר היו משוש רוח כל בית ישראל וכבודו,  כתבי הקדש,  אשר המה אוצר אמונתו ודברי ימיו ותפארתו זה אלפי שנים ויעשם לרקחות ולטבחות לשפת אשכנז!   למען זאת הֹרגו ושֹרפו ויבואו באש ובמים שני אלפים שנה אבותיהם ואבות אבותיהם למען יעמידו את כתבי הקדש ויהיו באחרית הימים לעבדים לשפת אשכנז[26] .   בצדק וביושר לבב קראו אחריו מלא כל האוהבים שערי ציון,  כי אמנם מעשה אשר לא יֵעשה עשה בעמו,  חלל קדשיו ויורד כבוד אבותיו עד עפר.   אל יתעה איש לאמר כי אחשוב זאת לחטאת להעתיק כתבי הקדש לשפה זרה,  זאת לא זאת,  עלינו המצוה לעשות זאת למען יראו כל העמים את האוצר הטהור אשר הנחילונו אבותינו,  למען ידעו בנינו אשר לא יבינו שפת עבר את מקור אמונתם,  אך בהעתקת בן-מנחם לא אחת מאלה הנסבות היתה,  למען העמים כבר נעתקו כתבי הקדש על ידי לוטהער,  ובני ישראל הבינו אז שפת עבר ולא שפת אשכנז,  ולא להם היה לדעת מקור אמונתם על ידי השפה אשר זרה היתה להם עוד,  לא כן היו על התרגומים אשר היו עד הנה,  התרגומים נעשו אז בשפה אשר דבר בה העם;  התורה לא נעתקה לשפת ארמי ויון למען ילמדו על ידה השפות האלה,  כי אם להפך,  ועל כן תודה וברכה יאותו לראש המעתיקים,  אבל הוא לא כן עשה,  כי אם הפך הקערה על פיה,  ועל זאת חלילה לנו מתת תודה לו,  כי אם גם לא נכחד כי הוא עזר לעמו להבינם בינה בשפת אשכנז ועד היום הזה תהיה העתקת התורה כראשית למודים לשפת אשכנז לאלה אשר בבתי הספר לא הקשיבו לקח,  אך מחיר הטובה הזאת שלם הרבה יתר מדי,  כי מה היו תוצאות פעולתו זאת?  האם קרב לב אחיו לכתבי קדשם ולשפת אבותם?  אך לא!   הוא הרחיקם בזרוע מאחריהם.   מעת אשר נעתקו כתבי הקדש ירד כבודם ולא נחשבו עוד למאומה רק כמעברה אשר עליה יעברו השואפים לשפת אשכנז.   כתבי הקדש ושפת עבר החלו להחשב מני אז רק ככלי חפץ ללמוד על ידיהם שפה אחרת,  וכאשר מצאו חפצם אז השליכום אחרי גום ככלי אין חפץ בו,  ואחרי אשר אלה לא יֵחשבו עוד ככלי חפץ מה תותר עוד מנחלת ישראל?   לקים את החקים לא יכלו גם לא חפצו,  ואת התורה השליכו אחרי גום,  ומה חלק ונחלה להם עוד בבית ישראל?   רק השם עוד נשאר להם,  ולא ארכו הימים וישיבו אל לבם:   הן אולת היא מאין כמוה לשאת ולסבול מוסר אכזרי בעבור שם ישראל,  יהיה שמי כן או כן ואראה חיים ככל האדם,  וכן עשו.  ובפועל כפיו נוקש בן-מנחם,  כי כל בניו ורעיו המירו דתם,  ופעולתו היתה זאת,  כי הדרך אשר סלל להם הביאם לכך,  המה ראו כי הוא הגה אך בחכמות זרות,  וגם את כתבי הקדש השבית מטהרם,  ומה היה להם לעשות עוד?   אחרי כי בית ישראל נשאר קרח מכאן וקרח מכאן.   לכן הלכו כל המקשיבים אליו ובני ביתו מבית ישראל ולא שבו עוד,  וגם הנותרים אשר לא רבים היו לא טובים היו לישראל הרבה יותר מהם.   בארץ אשכנז החלו מני אז לא רק לעזוב את תורת ישראל כי אם גם לקצות בה ובשפת עבר,  כחכמה רבה וכתפארת חשבו להם חסרון דעתם בשפת עבר,  ולבשת ולחרפה היה לאיש לשאת עוד שמה על שפתו.   הנערים יגדלו ואין אתם יודע עד מה משפת אבותם וכתבי קדשם,  כי חדלו מלמד אותם,  וזאת אך זאת ולא יותר היתה פעולת בן-מנחם לעמו,  כי אם אמנם בימיו עוד הגו בשפת עבר,  אך אלה היו הגרים מארצות פולין וכהנה,  אשר באַוָתם להשכיל את אחיהם ובדעתם כי כבוד בן-מנחם גדול הוא לכן תלו עליו כל מעשיהם.   ופעולתו זאת עוד תֵּראה עד היום הזה,  כי עד היום כמעשיהם הראשונים הם עושים לתעב שפת עבר וכתבי הקדש ולהנזר מאחרי נחלת ישראל,  רק כי בעת הזאת לא יכביד עליהם הזמן את אכפו להמיר שמם,  כי טוב טוב להם להקרא בשם ישראל ואז לא נטל עליהם לשאת כל אמונה וכל דת,  לא כן אם ימירו שמם אז יֵאלצו לבחר בדת ואמונה.  זאת היא הנחלה אשר הנחילנו בן-מנחם.   לוּ היה איש הרוח,  לו הביטו עיניו למרחוק את אשר יקרה ברבות הימים לבניו ותלמידיו על ידי פעולתו זאת כי אז אולי חרד ויבּהל ויסג אחור,  כי אז אם עלה החפץ על לבו ללמד את עמו שפת אשכנז,  בחר לו דרך אחר,  בידו היה לכתוב להם ספרי דקדוק לשון אשכנז בהעתקה עבריה,  ועל ידיהם למדו והשכילו בשפה הזאת וכבוד כתבי הקש לא חֻלל,  אולם הוא לא ראה ויוָקש בדרכו ויפיל גם בניו והנמשכים אחריו.   זאת היתה פעולתו למען עמו,  כי מבלעדי העתקת התורה לא עשה מאומה,  ואם נוסיף עוד להתבונן,  כי ממנו יצאה הדעה כי ישראל לא עם הוא כי אם רק בני דת אחת,  היינו כי רק החקים יאחדום,  ובהביאנו חשבון,  כי כבוד התורה ירד על ידו,  ואם כן גם מוסדות הדת כלה והחקים אשר מהתורה יצאו,  אז נדע משפט ברור את אשר עשה,  או אשר נעשה על ידו,  לבית ישראל,  ואז אם לא נחפוץ לעשות שקר בנפשנו נֵאלץ להוציא משפט,  כי לא טוב עשה לעמו ולא עלינו לשימו עד היום הזה לאות ומופת ומנהל לעמו,  אשר בדרכיו ילכו ובתורתו ישמעו.  

ידעתי גם ידעתי כי בעיני קוראים רבים לא יישרו דברי,  כי רובם לא יוכלו לעזוב את הדעות אשר הנחילום בימי נעוריהם,  ורבים בהם אשר לא יחשבו מאומה ואין כל דעה בלבם,  רק הדבר אשר מסרו להם הוא נכון וקים ונאמן בעיניהם,  ואחרי כי מאז הסכינו לחשוב את בן-מנחם כמורה דרך חדש,  כראש השכלת ישראל,  לכן לא יוכלו לעזוב על נקלה את המשפט המעֻקל הזה למען ראות נכוחה,  כי חק הוא עתה להמשכילים למחוא כף ולהריע בשמחה אם יביא איש את משה והנביאים ובעלי התלמוד במשפט,  אז מבקר ושופט ובוחן ובודק לו יֵאמר,  אך אם ישלח ידו לגעת במשכיל אשר למורה שמוהו אז יתגעשו כאשר יתגעשו החסידים אם ישלח איש את לשונו בצדיקים וקדושים.   ועוד רבים ימצאו אשר יאמרו:  אולי תצדק במשפטך ואין בידנו להכזיב מליך אך דברים כאלה אין מגלים אלא מפה לאזן,  כי למה תשים קטורה באף המהבילים והחנפים להרים ראש?   למה יאמרו הצבועים:  ראו נא הנה איש אשר לא לנו הוא גם הוא יוריד את רבם משאתו ויודה כי לא טוב עשה בעמיו,  כל אלה ידעתי מראש ובכל זאת לא נסוגותי אחור,  כי לטעת היא העת הזאת ועלינו החובה לעקור החרולים מעל כרמנו,  אם על ידי משחיתים או על ידי בונים ולא בחכמה עלו וישגשגו בו להשחית פניו,  לאלה אשר לא יחשבו ולא ישפטו לא עלינו לשית לב,  וחלילה לנו לשאת פני איש יהי מי שיהיה אם צדיק או משכיל,  ידברו החנפים ויריעו כאשר יחפצו,  אך בעבור זאת חלילה חלילה לנו משום מסוה על האמת.   האמת לעולם תעמוד ואך בה ירוץ ישר-לב ונשגב.   אמת אמת נרדוף ואותה לא מפה לאזן נגלה כי אם בראש הומיות,  כי מה חֵפץ לנו להתעות את האוילים אם גם המשכילים יתעו כתועים בדרכם?   ואך לכם אנשי לב הרואים בעין פקוחה ומתבוננים לדבר אשר תקראו או תשמעו לכם כתבתי דברי,  ואם יועילו לאחד ממאה הקוראים לפקוח לו עיניו,  אז רב לי רב,  כי ידעתי נאמנה כי המה אחרי אשר יקראו הדברים האלה וישובו ויקראו קורות היהודים מעת בן-מנחם עד היום הזה,  כי אחרת יראו ויוכחו כי רוח תועה הנחה העם ימים רבים ועוד ינחהו עד היום ויחדלו מהשען על משענת קנה רצוץ אשר לא יעמיד בית ישראל ולא יחזיק בו.  

בהעתקת התורה ובהורותו כי בני ישראל רק בני אמונה אחת הם ולא בני עם אחד ובתתו תוקף ועוז להחקים הרבה יתר מאל למוד התורה[27] ,  אף כי ראה בעיניו כי החקים לא ישָמרו עוד,  הרס כמעט עד היסוד בו את בית ישראל וירחיק אלפים ממנו בגלוי ורבבות בסתר ועד היום הזה נִשא העון הזה.   בפח הזה נלכדו לא רק בני ישראל בארץ אשכנז,  כי אם גם כמעט בכל איירופא כלה,  בגאליציען,  פולין,  ורוסיא ורומעניה החלו כל אלה אשר חפצו דעת ללכת בעקבות אלה אשר מבערלין יצאו,  עד כי כל דורש חכמה נקב בערלינער,  כי שפת היהודים בכל הארצות האלה היא שפת אשכנז הנשחתה,  ועל כן נקל להם ללמוד השפה הזאת משפה אחרת,  ובכל המקום אשר דבר בן-מנחם הגיע החלה שפת אשכנז לפרוח ושפת עבר לרדת מטה מטה,  ואהבה להלאום והאחדות כצל עברו.   אמת הדבר כי בתחלה שמו כל אלה את שפת עבר להם כמגן וצנה,  את הדעת והאמונה בקשו לאחד בפיהם,  אך כל אלה היו רק כל עוד אשר לא ידעו שפה אחרת,  ואך דברה לשונם בחכם שפה ברורה בשפת אשכנז אז השליכו את שפת עבר אחרי גום וככל מעשי בית בן-מנחם והמקשיבים בקולו עשו בכל הארצות.   ורעות שתים יצאו על ידי הדבר הזה,  רעות גם להאמונה גם להדעת;  להאמונה ולאחדות העם,  יען כי מן העת ההיא נפרדו בני ישראל ולא יחשבו עוד כעם אחד,  לא יחלו על צרות אחיהם ולא ישאו אתם בתלאותיהם,  כי זרים היו איש לרעהו[28] ,  וכרם ישראל היה לשמיר ושית,  רבים מהעצים הרעננים גֻדעו,  וגפן סורחת הרימה ראשה,  ולהדעת הרע הדבר הזה כמו להאמונה.   רוח דעת עבר בעת ההיא על פני איירופא כלה,  רוח טהור לבער כל אולת ולהתם כל חטאת כהני האינקוויזיציאן אשר אך בחשך אור היה להם,  וגם בבני ישראל כלם אחז הרוח בלי כל ספק וישאם על אברותיו להתחרות את כל העמים בחכמה ותושיה,  כאשר כן היה מני אז,  בספרד בימי ממלכת הערבים ובהוללאנד,  בכל עת אשר ביד האדם היה למצוא דעת מבלי אשר יסרוהו בעבורה,  היו היהודים תמיד הראשונים להחזיק בה,  ולוּ היתה כזאת כי אז נותרו נאמנים בבריתם את נחלת אבותיהם וימצאו חן ושכל טוב בעיני העמים,  כל אלה היו לולא קם בן-מנחם ותלמידיו.   ואך שקר ידברו אלה אשר יאמרו כי הוא העיר את ישראל מתרדמתו לבקש דעת,  לפניו החלו היהודים לדרוש חכמה,  וזקנים ממנו לימים כבר הבינו שפות זרות וידברו ויכתבו בהן,  וגם בחבריו ורעיו רבים היו אשר החלו ללמוד בעת אשר החל הוא ואם כן לא הוא העירם מתרדמתם,  רק הרוח אשר עבר אז על הארץ עשה זאת ולולא הוא כי אז כבר נהפך רוח אחר לכל בני ישראל לבקש דעת,  אך הוא שם מכשול בדרך הזה,  כי על ידי העתקת התורה היה שמו למארה ולקללה בפי כל היראים ועונו היה על עצמות כל הנוהים אחריו,  ועל כן היה כל משכיל למורא להחרדים לדבר ה' וכל דעת כאויבת וצוררת להאמונה,  ואם נוכל לתת את היראים האלה לחרפות אחרי אשר נדע מה היה לבני בן-מנחם ורוב רעיו ותלמידיו,  כי עזבו כלם דת אבותיהם,  ואיך לא ייראו ולא יפחדו שלומי אמוני ישראל מתת את בניהם ללמוד לשון וספר אם יראו כי כתבי הקדש היו לראשית חטאת לבית ישראל?   עתה נחרף ונִתּן לשמצה את החסידים והמתחסדים על כי נזורו אחור מאחרי כתבי הקדש,  אך אם נחקור ונתבונן היטב אז נראה כי לא בהם העון,  על ידי העתקת התורה היו כתבי הקדש לזרא לההמון אשר לא ידע עד מה,  רק זאת ידע כי ההעתקה פסולה היא,  ומפחד ההעתקה לא נתן את בניו ללמוד כתבי הקדש פן ינהה הבן אחרי התרגום ואז יעבור על דתו.   זאת היא הנסבה אשר הסבה לב רוב בני ישראל מאחרי הדעת וגם מאחרי כתבי הקדש,  ומלחמה היתה להיראים את המבקשים דעת,  ועל ידי המלחמה הזאת ירד ההמון פלאים,  כי בהבזותו את המבקשים דעת התרחק להקצה השני ויבחר בתעלולים בקדושים ומופתים,  נגד הדעת הרימו את הקבלה על נס ובה דגלו במלחמתם,  והמלחמה הזאת נתנה תוקף ועוז לכל מתחסד ולכל צבוע להפיל פחדו על כל איש לבל יתן את בנו ללמוד דעת לבל יפר יראת שדי ויעזוב אמונתו.   ועד היום הזה לא נקינו מהחטאת הזאת,  כי רוב המשכילים ישכחו עמם ורוב היראים יקומו לשטן נגד הדעת,  אשר כזאת כמעט לא היתה בישראל מעת היותו לעם,  תמיד למדו חכמיו חכמה,  תמיד היו רבים ושלמים יראים וחרדים בקרבו אשר למדו חכמת הרפואה ושפות זרות ואיש לא כהה בם,  עד אשר בא בן-מנחם וישם גבול בין הדעת והאמונה והוא לא ידע,  ולא על נקלה יוסר הגבול הזה כי עודנו חזק כמאז,  וכל עוברו לא ישוב למקום אשר יצא משם לעולם וכמו זר יחשב לאלה אשר נפרד מקרבם.   על הדבר הזה עלינו להאנח ולהתאבל כי כה היה בישראל,  כי ירד כבודו והדרו,  כי ימאס בדעת מקצה ממזה ויבזה את עמו מקצה השני,  כאשר לא היה בישראל מאז ומעולם.   לולא בן-מנחם והעתקתו מי יודע אם לא כבר היו כל בנינו לרודפי מדע ואוחזים באמונה כאשר היו מאז.   הגר"א צוה ללמוד שפות ועל פיו נעתק ספר אקלידוס ללשון הקדש.   ומי נן בלבו החפץ הזה לא בן-מנחם כי אם רוח הדעת אשר שרר מאז בלב כל גדולים חכמי ישראל,  ורוח העת ההיא כבר מצא מסלות בלב כל אחינו לאט לאט לולא הציבו משחית בדרך,  פח ומוקש,  כי את רוח ישראל אשר החיהו מני אז כלה גרשו ויפחו בו רוח אחר,  רוח משחית.   אמנם כל הרעה אשר באתנו על ידי התהפוכות האלה,  נראה עוד הרבה יתר בארצות אשר שם לקחו להם את בן-מנחם והנוהים אחריו לעינים מאשר בארץ אשכנז עצמה,  אשר ממנה יצאו החדשות האלה.  

בארץ אשכנז הסבה הדרך החדשה הזאת אשר סלל בן-מנחם,  או עוזריו על ידו,  רעות רבות בקרב בית ישראל;  על ידי הדעה כי לא עם הננו,  וגם לא בעלי אמונה אחת כי אם בעלי דת אחת,  אשר רק החקים יאחדונו,  ועל ידי חלול כבוד ספרי קדשנו בקעו בקיעים בחומת ישראל אשר היו ברבות הימים לפרץ רחב להרוס את כל הבנין ממסד עד הטפחות ולערערו עד היסור בו.   בה נראה עתה שערוריות נוראות,  מפלגות מפלגות וכתות כתות אשר אשה רעותה תצורנה,  תשנאנה,  תרדופנה וכלן יחד לא לאמונה ולא לחזוק קשר האחדות עיניהן.   המתבונן בעין פקוחה,  האיש אשר לא נשבע להלחם בעד דגל אחת המפלגות רק יען כי על בניה יתחשב ועל כן עליו להרים נסה אם בצדק או בעול,  האיש הזה יחזה ושַמה תאחזנו.   כי כמעט נהרסו כל אשיות בית ישראל,  אין בריח לחזקנו ואין עמוד להשען עליו.   מעבר מזה נראה אלה המתימרים בשם הדעת ורוח העת,  וקוראים בחזקה ללכת קדימה.   אולם הואילו פנו הביטו למעשיהם,  אל נא תהי עולה,  מה היא דעתם אשר בשמה ידגולו?   מי הוא הרוח אשר ינהלם?   ואנה ילכו קדימה?    לפנים בישראל עת אשר עבר רוח חדש עליהם לשנות דרכיהם,  אז ראינו כי התעוררו להסיר אסוריהם אשר נתנו ידיהם מחוקקים ולא במשפט,  אמרו למעט בהלמודים אשר השביעום מוריהם בראותם כי יבלו עתם ללא חֵפץ,  וירימו ידם לאחוז בעץ הדעת,  ולזה קראו:   ללכת קדימה,  אם ירבו לחקור וללמוד ולהתבונן.   וכן היה גם בעת בן-מנחם ודור אחד או שנים אחריו,  אבל עתה אחרי אשר תורת ישראל ולמודיו כבר כמעט נשכחו כמת מלב רוב בני ישראל בארצות אשכנז,  עתה אשר רק שרידים יחידים עוד ימצאו,  אחד או שנים בעיר,  אשר לא עזבו ולא ימאסו תורת ישראל ושפתו,  עתה אחרי אשר ככל דרכי העמים דרכיהם ולא ישנו ברב או במעט,  עתה נראה איך ילכו קדימה?   האם להרבות דעת וחכמה אחרי אשר חכמת אבותיהם נסרחה בעיניהם?   אך לא!   רוח העת הזאת הוא לתת ענין להאדם לאסוף ולכנוס,  לא מדע רק כסף,  רוח העת הזאת עשה את הכל,  כל דעה ולמוד ומחקר והגיון,  רק לקרדום לחפור בו    כסף,  עתה צרר הרוח הזה גם בכנפי אלה מבני ישראל וגם המה מטיפים אך לצבור כסף.   רוב אלה ההולכים קדימה לא רק בחכמת ישראל ימאסו כי אם גם בכל חכמה ומדע,  הבאֶרזע היא בית למוד המדעים להם,  ומחיר השטרות במכתבי העתים הוא כל הגיונם,  זאת היא דעתם וזה הוא דרכם ללכת קדימה,  ותחת אשר לפני מאה שנים בוש יעקב בטפול עליו מנדיו כי אך הכסף כל חפצו ומאויי לבו ויתאמץ להסיר מעליו החרפה הזאת,  עתה יתפאר בזאת קבל עם וידמה כי הגדיל לעשות.   האנשים האלה חכמים בעיניהם ויתאמרו לבחירי בני-ישראל,  אך המה בעלי דעת המה ויביטו בבוז ושאט נפש באיש ישראל מארצות פולין ורוסיא ודומיהן,  כי הוא איש אשר לא חלק לו בבינה.   ואיה איפו היא בינתם?   מלבד אנשים חכמים אחדים,  אשר בחכמתם יחיו,  אין דורש ואין מבקש לכל דעת,  ואם נסיר מהם הבגדים אשר ילבשו לרוח העת יעמדו לפנינו ערומים מכל חכמה ודעת הרבה יתר מבני פולין הבזוים בעיניהם,  כי אלה למדו דבר מה והמה לא למדו ולא ידעו מאומה,  ואחרי כל אלה חכמים המה בעיניהם כמו ללבוש מלבוש כדרך הארץ דרוש חכמה רבה ולב מבין ורוח מאד נעלה.   אולם אם האנשים האלה יקוצו בחכמת ישראל ושפתו לא נתפלא עוד אחרי כי ימאסו בכל דעת ויחשבו זאת לנפשם לחכמה.   אך לעמתם נראה מפלגה אשר תצור אותה ותמאס בכל דרכיה ותתננה לבוגדה בעמה ואלהיה ומה מעשיה?   כת מתחסדה קמה בדור האחרון הזה בארצות אשכנז לעמת הכת ההולכת קדימה,  היא תקרא בשם האמונה,  תלחם מלחמת ה' צבאות ברעש וסופה,  תשים אלופים לראשה ותעריצם ותקדישם כבני אלהים,  ומה חפצה?  האם להרים ראש חכמת ישראל ושפתו,  או להפיץ דעת?   גם זאת לא היה!   כהכת אויבתה כן גם היא דרך אחד ומשפט אחד להם,  כאלה כן אלה לא ידעו ולא יחפצו לדעת עד מה מתורת ישראל ושפתו,  וגם את החקים לא ישמרו,  אך כתבו על נסם שם  "אמונה"  ובה ילחמו.   כאשר לחסידי פולין צדיקים ורבים אשר יעריצום,  והמה ידברו בעדם את האלהים,  והמה יעשו מצותיו ועדת החסידים נקיה מכל חק ומצוה,  כי צדיק להם אשר יתפלל בעדם,  כן גם להעדה המתחסדת באשכנז צדיק מרים ראשה ובו תחסה ותשען.   גם בבערלין בירת אשכנז,  עיר שיאמרו לה בירת המדעים והחכמה,  עיר אשר עדת ישראל בה תרים ראש ותתפאר בחכמיה אשר יצא להם שם עד קצוי ארץ,  גם בהעיר הזאת צדיק כזה ילין בה,  צדיק מושל ממשל רב ביראת אלהים אשר יאמר לכל כי יש אתו,  וככל צדיקי פולין כן גם הצדיק הזה ריק מתורה ודעת,  אף כי בשם דאקטור יכנה ולגאון שמוהו כל אלה אשר בעצלות ואי-עבודה נפשם חפצה וממנו לחמם נמצא  (התארים האלה צדיק וגאון ימכרו בארץ הזאת בזול מאד),  וככל הצדיקים קנוא ונוקם הוא,  ירדוף באף כל איש אשר ימאן להכיר כבוד קדושתו וגדולתו ויפיח קריה בריבות ומדנים על ידי עוזריו הרבים,  ורבים אחריו ינהרו וכל מוצא שפתיו קדוש להם,  כסף לאלפים ישלחו אליו מכל עברים מבלי אשר יבקשו ממנו חשבון מה יעשה בו ולמי יתננו?   והוא לא אחד,  כי עוד רבים כמהו,  גם עושי נפלאות בהם[29],  ככל משפטי הצדיקים בארץ פולין המה עושים ולא יפילו דבר והמאמינים בהם רבים המה מאד.   מי מלל זאת לפני מאה שנה,  בעת אשר חפץ הדעת הכה שרשיו בארץ הזאת על תלמי לב היהודים ובימים לא כבירים הריעו תרועה גדולה כי עשו והצליחו להרים נס הדעת למעלה ראש,  מי מלל זאת אז כי אחרי מאה שנה ישובו אחור ויחזיקו בדרכיהם הראשונים אלה האנשים אשר פתגמם היה:  קדימה!    ובכל זאת רואים אנחנו כי כן היה,  וכאשר נתבונן היטב נראה כי הכת המתחסדת תגבר ותעשה חיל מיום ליום,  ובעת אשר בארץ פולין ירד כבוד הצדיקים פלאים מיום ליום וימעט מספר המחזיקים בימינם,  הנה בארץ אשכנז ירימו ראש,  עד כי כמעט נוכל לגזר אומר כי בעוד עשר או עשרים שנה ידודו גדודי החסידים הצמאים לדברי צדיק ועד ארצות אשכנז יגיעו כי בארצם אבד צדיק פס חסיד.   ומי עשה כל אלה?–

אף על זאת נשיב:  בן-מנחם ודרכו החדש עשו אלה;   אחרי כי הסיראת עם ישראל מעם לכן פרץ דרך לפני אלה אשר בדת וחקים ימאסו לעזוב את כל דרכי אבותיהם וזכרונם,  ויען כי שם את החקים לאבן פנה לבית ישראל לכן נתן חרב ביד מנגדיהם להלחם לדת,  רק לדת ולא לאהבת עמם ואחדותו.   ועוד זאת אחרי כי כבוד התורה הָשפל על כן נואלו רבים וילכו אחורנית,  כי רק התורה וכתבי הקדש המה כאור מאיר להאיר עיני העורים לבל יתעו אחרי כל מטיף מחנף ומורה שקר,  רק בעת אשר התורה היתה ביד כל העם אז ידעו מה היא דורשת מהם ולא שטו אחרי הבלי שוא,  ואך זנח ישראל את התורה אם מעוצר רעה ויגון או מרוב טובה אז ירד רוחו פלאים ויחל להתהולל באימים,  אשר על כן נראה כי דרך אחד ורוח אחד לשתי הקצות,  כהמתחסדים כן גם ההולכים קדימה בהבלי השוא נפשם חפצה,  ואף כי נזורו אחור מהדת ואין כל קדש בעיניהם,  בכל זאת יאחזו בכפרות והזכרת נשמות היתה להם כאבן פנת הדת[30] .   וכאלה ההולכים קדימה כן רוב המתחסדים יפרו התורה ויחללו כל קדש ולא ידעו ולא יבינו עד מה מכל דת ישראל ולא ילמדוה לבניהם,  ורק זאת היא כל צדקתם ואמונתם כי יחזיקו בידי הקדוש בעיניהם ויקראו מלחמת האמונה בשערים,  ולא טובים אלה מאלה אף כמלוא השערה.   כל אלה עשתה הדעה החדשה אשר מצאה מסלות בלבב העם מעת בן-מנחם,  אחרי כי על ידה ירדה התורה פלאים ואין דורש ואין מבקש לה.   ובאין תורה יפרע עם,  כי כפראים המה באמונתם ולא ידעו מה היא,  ועל כן יש לאל יד כל מחנף ומורה שקר לדבר כזב בשם ה' והאמונה כהעולה על רוחו ויתעה את הפתאים,  וגם אלה אשר יבושו לנטות אחרי הבלי שוא גם אלה לא ינקו מהבלים,  כי לא כל איש יהיה חוקר ושופט,  ויש לאל יד כל איש להיות סוחר גדול ועשיר נודע ולהלעיג בראש כל חוצות לכל אמונה ולפחד בסתר לבו מפחד בלילות.   רק הדעת והתורה הנה תגרשנה כל הבל וכל אמונה תפֵלה מלב ההוגים בהן.   ואחרי כל אלה טחו גם עיני החוקרים והיודעים משפט מראות נכוחה,  כי אך לאחור ולא לפנים הלכנו על ידי הדעה החדשה הזאת.   כמחדש בדת וכמפיח רוח חיים באף בני עמו היה להם בן-מנחם,  כלוטהער בדורו,  אבל כלם יחד שגו ברואה,  המה דמו רק מלתא למלתא,  אשר אך למראה עינים ישוו ובאמת שני הפכים המה מהקצה אל הקצה.   לוטהער העתיק התורה לשפת אשכנז ובן-מנחם גם הוא עשה כמהו ועל כן אליו נמשל,  אבל פעולתו זאת היתה להפך מפעולת לוטהער.     

אמנם דבר גדול ונעלה מאד פעל לוטהער לעמו ולכל איירופא כלה,  בגלותו את המסכה הנסוכה מעל ספרי הקדש.   עד בואו אסרו כהני רומא והאינקוויזיציאן לכל איש לבל ישים עיניו ולבו בדברי הנביאים פן יראה כי טיח שוא ותפל טפלו עליהם ותגלה תרמיתם,  והוא חשף זרועו ויגל ערותם בקהל,  בקחתו לו כלי מלחמה נאמנים,  הלא המה כתבי הקדש אשר רק מהם תצא אמונה לכל הארץ.   ואמנם לא שקר היו מלי לוטהער באמרו כי ראה את השטן וישלך בו את צלוחית הדיו ויבהילו.   כי אמנם בצלוחית הדיו הכה את השטן מכה אשר לא יוכל להרפא ממנה.   וחלילה לנו מעות משפט לבלתי הכר מעבדו,  אף כי גם הוא שנא את היהודים תכלית שנאה ככל הכהנים הקטולים אשר היו לפניו ואשר מפיהם לקח לקחו,  ואף כי גם הוא אך כאדם רדף אחרי הכבוד והמשרה,  ולא נוכל לאמר כי אך למען הטוב והישר עשה ונלחם,  בכל זאת עלינו להכיר כי פעולתו היתה רבה וגדולה להעם להבינהו דרך אמת באמונה,  ועל ידו החלה הדעת לפרוח והאמת להבקע וזרועות קנאת הדת נשברו מעת לחמו את מלחמותיו.   אם זה היה חפצו או אין,  אחת היא,  אך זאת היתה פעולתו,  וכל אלה פעל ועשה על ידי העתקתו את כתבי הקדש בשומו אותם בפי כל העם כלו,  ועל זאת יהודוהו כל חכמי לב ועל זאת גם עלינו היהודים לברך את שמו,  גם אחרי כל השנאה אשר דברה מפיו נגדנו,  כי הוא הרים את אבני החפץ אשר בהם נתפאר בעמים למעלה ראש.   באחת אומר,  כי כל כבוד לוטהער וגדלו כמחדש באו לו רק לרגלי כתבי הקדש אשר נתנם בידי כל העם.  

אולם איך ישוה בן-מנחם אליו בהעתקתו?  הן עמו ידע והבין את כתבי הקדש מבלי כל תרגום כי הבין את שפת קדש ולא את התרגום,  וכל חפצו היה,  כאשר הראיתי,  לעשות אותם למעברה לשפת אשכנז ואשר על כן הורד כבודם ויחדלו מלמוד אותם עד כי כמעט נשכחו היום מלב כל אלה אשר בשמו יתימרו.   העל זאת נהללנו?   הזה הוא הדרך ללכת קדימה?   כל העמים יודו כי הלכו קדימה בדת ואמונה רק על ידי דעת כתבי הקדש ואנחנו נלך קדימה אם נשכח אותם?   אמנם הוא הדבר כי הלכנו לאחור ולא לפנים מהעת ההיא,  דעת חכמת ישראל וגם החפץ לדעת חכמות העמים נגוזו ועברו מהיום ההוא,  ועתה אין לנו בארצות האלה בלתי אם מפירים הדת בלי דעת ומחזיקים באמונה בלי השכל.  

העתים משתנו מדור לדור,  היינו פעולות דור אחד וחפציו ומעלות רוחו שונים מהדורות אשר הלכו לפניו,  אשר על כן תֵּראה כמו שִנו העתים    אשר בלעדי פעולות הדורות אך אפס הנה    את פניהן;   אולם אחרי כי העתים משתנות מדור לדור לכן לא לפלא הוא אם גם תשובנה לפעמים על עקבן,  ואשר נאמר עליו:  חדש הוא נגד הדור אשר חלף זה עתה,  הנה כבר היה לעולמים בדורות אשר עברו בשכבר הימים,  אם גם לא ככל משפטיו וחקותיו.   זאת יורונו קורות הדורות אשר אם נתבונן בקורות דור אחד אז נמצא דוגמתן גם בדור אחר.   גם בהעת הזאת אשר היא לפנינו עתה נראה כמו חזרה על עקבותיה ותשב ללכת בדרך אשר כבר דרכו בו בימים ראשונים.   פועל תקופת העת מימי רס"ג עד הרמב"ם נראה כמעט לכל משפטיה מימי החופש הראשונים אשר החלו בהוללאנד עד בן-מנחם;   כאשר בארץ ספרד היו מרבית החכמים מאלה אשר ברחו מארצם מעקת אויב ומתנקם,  ורק אלה אשר ראו ארצות ועמים שונים המה ידעו משפט העת וישימו לבם לחקר,  כי אין מורה טוב ונאמן להראות דרכי התבל ובני האדם מהנדודים,  כן גם בארץ הוללאנד אשר שמה נקבצו ובאו אלה הנמלטים מחרב ואש האינקוויזיציאן,  קראו לשמש הדעת ויזרח אור לישראל,  אמונת אבותיהם היתה בלבם ועל פיהם הדעת והחכמה ובה השגו חיל וישלחו שלוחותיהם גם לארצות אחרות.   וכהרמב"ם אשר לבו היה קרוע משני ההפכים,  מחכמת ישראל ומחכמת יון,  ובחפצו לאחוז בהאחת ומהשניה לבלי הניח ידו,  לא מצא דרך אחרת בלתי אם להקים את כל דת ישראל רק על החקים[31] ,  ובדרכו זה שת קציר להדעת בחפצו לשים קץ ללמוד התלמוד,  ועל כן היה האחרון בכל חכמי הדור ההוא אשר בחרו להם דרך אמונה וחכמה גם יחד,  כן גם בן-מנחם,  אשר לבו היה מלא בחכמות העמים ורק אליהן נשא נפשו,  קם לשים את החקים ליסוד מוסד,  וגם הוא שם קץ לאלה המאחדים דעת ישראל את החכמות.   באמרי כי הוא שת קץ לא אחשוב לאמר כי בימיו בא הקץ,  בדברים כאלה הנוגעים אל העם כלו לא יבוא הקץ עד מהרה,  כי כאשר יתנועע הגלגל גם אחרי אשר חדל כח הדוחף מהניעו עוד זמן מה,  כן גם בדעות ובדרכים עוד יחזיקו בני האדם בהן שנים אחדות גם אחרי אשר אסף הכח המניע את ידו,  כן היה גם אחרי הרמב"ם וכן היה אחרי בן-מנחם,  רק עת לא כבירה עוד אחזו אחדים בדרכיהם הראשונים,  אך המה הלכו ויצערו מיום למיום עד כי חדל הגלגל מהתנועע עוד בתנועתו שהיתה לו ויבחר בדרך אחר.   כפעולת הרמב"ם כן היתה פעולת בן-מנחם,  אף כי זה האחרון היה כננס מול ענק לפני הראשון,  בכל זאת עצר כח לשים מכשול בדרך ההוא,  אחרי כי גם אליו היו נשואות עיני בני דורו והבאים אחריו כמו להרמב"ם בעתו.   רס"ג והרמב"ם ומנשה בן-ישראל ובן-מנחם היו הראשונים והאחרונים בתקופותיהם,  אשר על כן שגו אחדים להשות את בן-מנחם למנשה בן ישראל[32],  אך הוא ישוה לו כאשר ישוה הזקן המתעתד  אל קבר לנער אשר אך החל לצעד בדרכי החיים.   כהרס"ג אשר בקש לאַחד הדעות את האמונות,  החכמות יחד את התורה,  רק למען הגדיל כבוד האמונה והתורה,  כן היה מנשה בן ישראל,  הוא ידע חכמות ושפות למכביר ויבקש לעשותן כלן לשפחות לאמונתו למען הגדילה ולהרבות תפארתה לעיני העמים,  ויצליח בדרכו כאשר הצליח הרס"ג,  וכהרמב"ם אשר נתן משפט הבכורה לחכמת יונית ויתאמץ אך להשות התורה אליה,  כן היה בן-מנחם,  אשר כל הגיונו היו החכמות ולא תורת ישראל,  ואך את החכמות בקש להביא באהל יעקב ולא את התורה.  

מלבד זאת מרום ונשא הוא מנשה בן ישראל מבן-מנחם כגבוה שמים מעל הארץ,  מנשה היה איש כביר כח לב ובעל מעשה,  כל לבבו היה מלא מאהבת עמו וכל הגיונו היה אך להרים קרנו ולהרבות כבוד תורתו,  כי על כן כבדוהו ויאהבוהו גם החרדים לדבר ה'[33] ובידו היה להיטיב מבית ומחוץ,  הוא היה איש שמעשיו מרובים מחכמתו,  ובן-מנחם היה ההפך ממנו בתכלית,  לא איש כביר כח לב ולא איש מעשה היה,  ללחום מלחמת עמו לא עלה מעודו על לבו,  לפעול ולעבוד למענו לא חשב ולא חפץ,  כי אך לשבת ולקרוא בספרים היה כל חפצו ומאויי לבו,  והוא היה איש אשר חכמתו  (אף כי גם היא לא רבה היתה כאשר הפליגו בה היהודים האוהבים הגזמה)  מרובה ממעשיו,  ואחרי כי בתורת ישראל לא השגה חיל,  לכן לא נהה אחריו לב ההמון והיראים והחרדים קראו אחריו מלא,  ותהי תוצאות פעולתו אך לפלג את בני ישראל למפלגות,  ולהסיר לב אלה מאחרי דרכי אבותיהם ואת לב אלה מאחרי כל חכמה ודעת.  

אם אמנם לא נכחד ממני כי יש בידי טוען לטעון נגד המשפטים האלה,  ולאמר כי כל אלה לא יד בן-מנחם עשתה,  או אולי רק המעט מהמעט גרם בדבר הזה,  כי לא רק בני ישראל לבדם בחרו בדרך חדשה במאה השנים האחרונות,  חטאת העת היא,  כי בעת הזאת משפט אחד לכל האדם אך לדאג לנפשו,  לאסוף ולכנוס,  וזאת היא ראשית פעולותינו ותכלית למודנו.   והמשפט בא לעולם על ידי הדעה אשר פרשה כנפיה עתה לכל קצוי ארץ,  כי על כל איש עובד ופועל לבקש חשבון מעשהו ולדעת מראש אל איזה תכלית כונן פעולתו,  והאיש העושה דבר מה בלי מטרה ותכלית למצוא שכר לעמלו כמשוגע יחשב.   אשר על כן לא ימצאו עוד חכמים מסתתרים בסתר אהלם ולא יתענגו בחיים רק למען ימצאו נתיבות חכמה,  עתה יבקש כל חכם לחיות בחכמתו ולא רק לחיות כי אם לעשות עושר ולגור באמנות ולשוח במרכבות מרקדות,  החכמה היתה בידי כל רק כקרדום לחפור בה,  הסופרים אך במחיר זהב יכתבו והמשוררים יסלאו שיריהם בפז,  ועל כן ירדו כל אלה פלאים.   בימינו לא יקום שעקספיר ומילטאן ודאנטע ודומיהם,  כי לא לרעיונות ולא למחשבות נעלות יפנה ההמון עתה ורק בעד דבר אשר ישעשע נפשו רגעים אחדים ישלם כסף מחירו,  ואמנם כל הדברים האלה אמת המה.   אם נתבונן אל פעולת ידי רוב הכותבים והסופרים והחוזים והמשוררים יאחזנו שער,  כי בין מאה ספורים ומחזות לא נמצא אף אחד הראוי להקרא או להֵראות.   והרוח הזה עבר גם על בני ישראל ולו גם לא קם בן-מנחם וסיעתו גם אז היתה כזאת,  גם אז שמו בני ישראל ככל העמים את פניהם אל השכר אשר יראו בעמלם וכל דבר אשר לא יתן פריו זרו הלאה,  גם בלי דעות בן-מנחם חדלו מלמוד שפת עבר יען לא יראו ברכה בעמלם זה ולא ידעו את התועלת אשר תצא ממנה,  וכן סגו אחור מאחרי כל דרכי אבותיהם,  יען כי כעבודה זרה היא בעיניהם,  עבודת חנם.   כן יוכל הטוען לטעון.   אמנם על זאת עוד יש מלים לענות;   אמת הדבר כי חטאת העת היא ומראשית כזאת אמרתי כי לא אשים אשם נפש בן-מנחם כי מזיד היה כי אם בשגגה עשה את אשר עשה,  רוח העת צרר גם אותו בכנפיו ויוליכהו אתו,  ורוחו לא כביר היה ובלבו לא היה די אמץ לקום בפניו ולהבין ולראות את הבאות אשר תקרינה.   אמת היא כי אם נשים עין על קורות עמי איירופא מימי מנשה בן ישראל עד בן-מנחם נראה כמעט תקופה כתקופת היהודים.   כשני האנשים העברים האלה אשר קמו בראשית התקופה ואחריתה,  נראה בעמים שני גבורי כח אשר יצאו לישע עמיהם,  האחד בראשית התקופה והשני באחריתה.   בראשיתם שניהם נשתוו ובאחריתם רחקו איש מרעהו כרחוק מזרח ממערב.   הראשון הוא קראמוועל,  אשר קם לישע עמו וארצו,  ארץ בריטאניה,  בימי מנשה בן-ישראל.   האיש הזה לא נודע על פני חוץ ולא שם היה לו בארצו,  ואך לרגלי המלחמות התעורר בו הרוח וירימהו עָל ויתן שבט מושלים בידו ויהי לראש לעמו ויעלהו על במתי ההצלחה,  כי באמונה וישר לבב לחם האיש הזה,  לא לנפשו ולא לכבודו כי אם לכבוד ארצו.   וכל ימי חייו וכל פעולותיו הקריב אך על מזבח אהבת אדם,  אשר אך היא העירתו לעשות גדולות,  ועל כן עשה והצליח וכל אוהבי יֹשר יברכו שמו עד עולם ועמו לא ישכח לנצח את כל הטוב אשר עשה עמו.   והשני גם הוא איש נולד בשפל המדרגה וגם אותו הרימה המלחמה בארצו משפל מצבו,  הוא נפליון הראשון,  ימים מעטים אחרי בן-מנחם,  אשר בכח זרועו הֹעל אל עָל,  אך הוא לחם מלחמותיו לנפשו לא לארצו,  הוא בקחתו שבט מושלים שכח את מצבו מאז ויהי לעריץ כעריצי הרומים בימיהם,  הוא בקש אך לדכא כל העמים תחת רגלי עמו ואת עמו תחת רגליו.   בלי אמונה ובלי צדק וישר לבב לחם את מלחמותיו וכל ימי חייו המה שרשרת עבותה מכל עון וחטאת וחלאה.   וכל ישרי לב יקללו שמו על הדם הרב אשר שפך אך למען הות נפשו,  וגם הישרים בעמו לא יברכו שמו,  כי הובילהו בדרכי תהו ויבא עליו רעות וצרות נוראות.    גם בשני אלה,  אף כי בני שני העמים המה,  נראה יד העת והרוח אשר שרר בראשית התקופה ואחריתה,  קראמוועל עשה למען עמו ולמען בני האדם בכלל את מעשיו,  יען כי רוח כתבי הקדש החיה את רוחו,  רוח הנביאים הוליכהו ויורהו להיות שפל-רוח ואוהב צדק ויֹשר,  ולב נפליון כמות לא ידע שָׂבעה,  כי בעת ההיא החל רוח האדם להעריץ את הדעה:  לאסוף ולכנוס.   וכשני הגבורים האלה להעמים אשר על חרבם יחיו יען כי ארץ וממלכה להם,  ועליהם להגן עליה,  כן היו שני הגבורים האלה ביעקב,  רק כי יעקב אך בקולו,  בדבר שפתיו ובעטו ילחם.   ואם כן אם גם נסיר האשמה מעל בן-מנחם ונשימה על ראש רוח העת,  אשר התעה אותו,  בכל זאת לא נצדיק את הדרך והדעה,  אשר על ידו מצאו מסלות בלב בני ישראל והוא עזר לרעה כי לא הבין רוח ישראל ולא ידע משפט רוח העמים.   לולא הוא כי אז עלה ישראל לאט לאט בסלם הדעת ולא עזב כל דרכי אבותיו וזכרונותיו ושפתו.   ורוח העת לא הוליכהו שולל כי רב הדרך מאד בין ישראל לעמים,  ועל כן גם פעולת הרוח הזה היתה שונה מפעולתו על כל העמים,  וביד רוח העת לבדו לא היה די כח להרע לישראל,  כאשר הרע על ידי דעת בן-מנחם.  

הוא אחרי כי לא איש הרוח היה הצופה ומביט לעתיד,  לא התבונן כי תכונת ישראל ודרכיו שונות בתכלית מתכונת העמים,  ואם כן גם פעולת העת עליהם תהי שונה מפעולתה על יתר העמים.  

אם אמנם נודה כי ענין בני האדם בעת הזאת הוא לאסוף ולכנוס,  אך הרוח הזה לא הרע כי אם היטיב להעמים.   הדעה הזאת כי על האדם לדאוג לנפשו הובילתו לדאוג גם בעד ארצו ועמו יען כי עמו וארצו המה ובכבודם ושלומם לו כבוד ושלום.   הדעה הזאת הולידה את האחדות הנאמנה בלב עמים רבים אשר מלפנים היו קרועים לקרעים לממלכות רבות ושפלות ותאחדם,  היא הוציאה אחדות איטאליא ואשכנז אל הפועל והיא הצמיחה רגש האחדות כמעט בלב כל בני איירופא איש איש לארצו ועמו,  היא כוננה בתי מחסה וחסד לעניים ואביונים וזקנים ויתומים עזובים,  כל אלה למען אושר הארץ,  לבל ירבו אביוניה ולבל יסוף איש אשר כשרון לו מעני וממחסור,  כל אלה פעלה ועשתה הדעה,  כי על איש ואיש לפעול מפעליו במשפט ולבקש חשבון ותכלית במעשהו.   אבל מה היו תוצאות הדעה הזאת לישראל?   בישראל היו תוצאות הדעה הזאת להפך בתכלית מכל העמים,  את ישראל פלגה למפלגות ותסר כל רגש אחדות מלבו ותעשה את האחד זר לרעהו.   ויען מה?   מדוע לא עשתה גם לישראל כאשר עשתה לכל העמים?   על זאת נשיב,  כי לולא בן-מנחם ודעותיו כי אז היטיבה גם לישראל,  כי אז היתה הרוחה לישראל מצרותיו על ידי הרוח הזה,  כי עד הנה היה ישראל לשמצה וקלסה בעיני כל,  יען כי בקש תמיד חשבון ותכלית במעשהו ויעט אל השכר אשר כחטאת נחשבה זאת בעת אשר האצילים העצלים אכלו יגיע העבדים,  ועל כן מלאו פני היהודי קלון יען כי קבץ על יד כהנמלה גרגיריה,  ועל ידי הרוח החדש אשר יעלה את כל חרוץ וקובץ על יד למעלה,  עלה גם כבוד ישראל למעלה ראש ויוסף עבוד ביד חרוצים,  וינחל כבוד מבלי אשר נטל עליו לעזוב דרכי אבותיו וזכרונותיו ושפתו,  ובלי ספק היה להפך,  כי בראות ישראל כי כל העמים אשר עד הנה לא היו ערבים זה בזה,  ולא חשו ולא הרגישו עד מה מאהבת עמם,  החלו להתאחד ולהיות ערבים זה בזה,  בראות ישראל כזאת אז אולי השיב אל לבו:  עתה באה עת רצון,  כי כל העמים יראו ויבושו מאולתם בימים הראשונים,  עתה לא יֵחשב לי עמלי לעון,  עתה החלו גם המה כמוני לאהוב איש איש את בני עמו כאשר עשיתי אני,  ועל כן עלי להחזיק עוד יותר ויותר במעוזי,  לדרוש שלום אחי מקרוב ומרחוק,  לשיש בשמחתם ולהתענות בצרתם,  כי עם הנני גם אני,  הדעה הזאת אולי העירה עוד הרבה יתר מאז בלב כל איש ישראל את רגש האחדות והאהבה להלאום להתפאר בכבודו ולדאוג לאשרו,  אבל בן-מנחם בא ויסר את ישראל מעם ורק בהחקים תלה כל כבוד בית ישראל,  הוא הסיר כבוד התורה והשפה,  ומה יעשו בני ישראל באחזם בהדעה החדשה אשר רק לתכלית ומטרה עליהם לעשות מעשיהם?   האם יזכור אז את אחיו להתאחד עמהם?   אבל הן לא עם המה ואין כל קשר המאחד אותם.   ומה לו ולהם?   האם יוסיף ללמוד שפת עמו ותורתו?  אך הן אין לו עם ושפה ומדוע זה יבלה עתו בהבל,  הן לו לעבוד ולפעול אך למטרה,  ומה תועלת תצא לו,  לנפשו,  מהשפה והתורה הזאת?   לולא התרועעה דעת בן-מנחם אל הדעה אשר שררה ותשור בכל הארץ,  כי אז השיבו היהודים אל לבם:  הן עם אנחנו,  ואם גם אך ברוח,  בכל זאת עם אנחנו,  הן נשא ונסבול איש חרפת רעהו,  הן שם אחד נקרא על כלנו,  ואם כן התועלת רבה וגדולה היא לאיש ואיש אם יזכור גם את עמו ויעבוד למענו,  הן אם איש את רעהו נעזור,  אז יגדל כחנו ונוכל עמוד ביום צרה,  הן השפה תאחדנו ותתן בפינו מלים לדבר איש את רעהו עד קצוי ארץ ואיים רחוקים,  הן כאשר בכל ימי נדודינו רק אחדותנו היא שעמדה לנו לחיותנו כהיום הזה,  ושפתנו היתה החבל המרתק אותנו,  ואם כל עלינו להחזיקה ולהרבות לה עצמה למען ירב כחנו,  וזאת תהיה תכלית פעולתנו למען עמנו כי בתתנו אומץ להכלל נחזיק גם בידי איש ואיש.   כזאת אולי חשבו עתה אלה אשר לא ימרדו ברוח העת לולא דעות בן-מנחם,  אבל עתה כאשר ישראל מוסר מעם ותורתו ושפתו כבר מתו למען מי יעבוד האחד?   האם למען החקים והדינים הרבים?   אכן בהם לא יראה כל תועלת לא חמרית ולא רוחנית,  אשר על כן אך דעות בן-מנחם ולא רוח העת היו בעוכרינו,  כי אמנם זאת נראה בעינים איך הכו דבריו שרש בלב בני ארצו,  עד כי מעבר מזה יתכחשו בגאון לישראל והנהו בעיניהם כלא היה ומנגדיהם אשר בשם ישראל יכנו גם המה לא לתורה ולשפת עבר ואחדותו עיניהם,  כי בעד החקים ילחמו מלחמת תנופה ואם ננסה דבר אל אחד מהצדיקים האלה בארץ אשכנז לאמר:  אבל למי תעולל כה בהפיחך מדנים,  הלא על עמך תשא חרפה!   אז יענך ככל אלה אשר כבוגדים המה בעיניו ויאמר:  ישראל לא עם הוא רק בעלי דת אחת אשר חקים קימים לה ולא ימוטו עד עולם.   סדרי בראשית ישתנו וחק אחד מהשלחן הערוך ומפרשיו לא ישתנה ולא יומר לעולם.   ועל כל אלה נוציא משפט,  כי באשמת דעות בן-מנחם היו כל אלה,  הוא הכה בית ישראל שמה ושאיה,  הוא והנוהים אחריו ולא אחר.  

אמנם אם גם בארצו ארץ אשכנז לא טובה צמחה לישראל בגללו,  אך הרעה אשר הסבו דרכו ודעותיו לבני ישראל בארצות אחרות עוד רבה וגדולה היתה.   אם אמנם גם בארץ אשכנז הסבו רעות,  אך בכל זאת חלילה לנו מכחד כי שמה גם טובה יצאה להם,  טובה חמרית,  כי מני אז החלו גם המון היהודים לא רק אחדים לדבר בשפה ברורה בשפת הארץ ולבחר בדרכי התבל,  מושכים בשבט סופר בשפת אשכנז קמו מבני ישראל,  וילחמו מלחמת החופש בעוז ותעצומות ויצליחו להציב לישראל יד,  אם גם אחרי מלחמות עצומות ועבודה רבה ועת כבירה בכל זאת לא היה עמלם לריק.   וגם חכמי לב נודעים בתבל קמו מהם ויצליחו למשרה וכבוד,  להורות דעה קבל עם ולשבת בסוד מחוקקים,  עד כי אלה הגדולים,  אף כי לא רבים המה,  יהיו לאור מאיר לתפארת ולכבוד לכל העם,  ואם אבדה התורה והדעת מפי ההמון,  תחת זאת נולדו גדולים אשר באיכותם ישלימו את חסרון הכמות.   ואם גם אין כל צדקה לההמון ללבוש גאות ולהביט בשאט נפש על בני ישראל בארצות אחרות יען כי גדולים אחדים להם,  בכל זאת יוכלו להתפאר,  כי עם בינות המה,  כי שם הגדולים אשר בארץ ישָמע עד למרחוק,  והכל יודעים כי לבני ישראל באשכנז גדולים חקרי לב,  להם יצאה גם טובה מהדרך החדש,  כאשר אמרתי,  ואם הם יעריצו את שם בן מנחם,  לא נוכל להאשימם מכל וכל,  כי המה יודעים כי מהעת ההיא אור חדש הופיע להם ובדרך חדש בחרו,  ואם גם לא ירבו חקור ולא יראו כי הוא לא פעל ועשה כל אלה כי אם רוח העת ההיא,  ועוזריו הרבים אשר רובם מארצות פולין באו שמה,  והמה הפיצו הדעת,  וכאשר לפני שתי מאות שנה לא היו יודעי תורה באשכנז,  עד כי באו פליטי פולין אל ארצם ויביאו התורה בידם וישתלוה על אדמתם,  כן גם בעת בן-מנחם,  עת לדרוש הדעת,  היו פליטי פולין המטיפים לדעת וחכמה,  והמה לא רק עזרו על ידו כי אם עשו הכל ויקראו שמו על מעשיהם,  אבל אחרי כל אלה לא נרשיעם,  כי לא נבקש מההמון כי ידרוש ויחקור אחרי כל המסבבים,  כי אם את האחד הנראה והנודע אותו יבחר לו והוא בעיניו כפועל כל המעשים,  אבל לא אחת מאלה באו להיהודים בארצות האחרות על ידי הדרך החדש הזה.   בארץ אשכנז אשר העם היושב בה עם בינות הוא,  ויתפאר בחכמיו ויעטרם כבוד,  בארץ הזאת בא הרוח גם בלב בני ישראל להתחרות אתם לעשות כמוהם,  ואחרי כי כל השערים המובילים אל העושר והכבוד היו סגורים לפניהם,  לכן בקשו להם זר תפארתם במלחמת הדעת,  ועל כן גדלו רבים בהם ויעשו להם שם.   ועוד זאת כי להם נקל היה ללמוד שפת ארצם ולהבין את ספריהם,  אחרי כי שפת היהודים גם היא שפת אשכנז נשחתה היא,  ולא נטל עליהם להגות בשפה חדשה,  בלתי אם לטהר את שפתם מסיגיה.   אבל לא כן היה לבני ישראל הגרים בארצות פולין,  גאליציא ודומיהן.   שם ישבה אי-דעת לכסא גם בין בני עם הארץ ולא יכלו לקחת להם את בני העמים למופת,  שם לא יצאה דעה חפשית לאור עולם כי חק וגבול הושם לה,  שם קצרה ידם מלמוד שפת עם הארץ,  כי שפה זרה היא להם,  ועל כן החלו אלה מבני ישראל אשר בקשו דעת אך להגות בשפת אשכנז,  אשר בה כתבו חכמי ישראל והמה הבינוה כבר אם מעט או הרבה,  ובעמלם זה עמלו לריק.   ללמוד שפת הארץ אשר ישבו בה ואשר על ידה יתקרבו אל העמים וירימום משפל מצבם לזאת לא שמו לבם כי לא לחכמה נחשבה,  ומאחיהם רחקו מאד כי לא רבים היו אשר אחזו בהדרך החדש הזה,  רק זעיר שם זעיר שם,  ועל כן היו נבזים ושפלים בעיני העם כעוברי תורות,  ומה מצאו בעמלם?   את התורה וחכמת ישראל החלו להשליך אחרי גום כהיהודים באשכנז,  רוב בני האנשים אשר יצאו בתחלה לדרוש חכמה בארצות האלה לא למדו ולא הבינו עוד שפת עבר,  ואשר על כן נחשבו כעוברי תורות ובצדק,  שפת אשכנז הבינו מבלי אשר הצליח בידם לדבר בה בשפה ברורה כי את מי ידברו בה בארצם,  ולוּ גם דברו בה מה תועיל להם שפה זרה?   ושתים רעות באו להם לרגלי הדרך החדש הזה,  להציב להם יד בארץ לא הצליחו כי גם המשכילים היו זרים ברוחם להארץ ולהעם כמו המתחסדים וגם המה היו נבזים ככל היהודים,  כי עם הארץ לא ידע אם יבינו מה או אין,  ולאחיהם כמו זרים נחשבו,  ובכל מקום אשר אמרו לעשות דבר קמו נגדם אלפים ורבבות לשטן להם ולא יכלו עמוד,  ומנגדיהם אשר מעת נעתקה התורה החלו לחשוב את שפת אשכנז כשפת הקליפה,  וגם את כתבי הקדש כספרי טועים,  גברו חיל ותעל ידם על יד המחדשים להרבות האפלה.   וזאת נראה עתה בעינינו,  כי בהפלכים אשר בהם קמו חכמים אחדים להאיר אור כמו בגאליציען על ידי ר"י פערל וסיעתו,  בוואליניען ופאדאליען על ידי הרי"ב לעווינזאהן והנמשכים אחריו,  שם עתה חשכת אפלה כחשכת מצרים,  לא תורה ולא חכמה תמצאנה בהם.   רוב היהודים היושבים שם ימאסו בדעת בכל לבם וישנאו תכלית שנאה כל דורש חכמה,  לא יען כי יחזיקו בתורה,  כי את התורה הצליח בידי המשכילים האחדים לשרש מארצם והמון העם לא יכבד עוד את התורה אך גם בחכמה ימאס,  ואלה אשר יתימרו למשכילים ואשר כל תפארתם ללכת בדרכי אחיהם האשכנזים,  גם המה לא ילמדו מאומה רק אם ילבש איש קצרים ויאכל טרפות אז חכם הוא בעיניו וימאס בכל זרע ישראל.   ללמוד שפות לא יכינו נפשם אך לשכוח שפת עבר היא משוש תפארתם,  והמה היו כההמון בארץ אשכנז,  אך תחת כי בארץ אשכנז נמצאים גם גדולים בחכמה ותורה,  בהם לא יֵראה ולא ימצא איש כזה אשר עשה לו שם על פני חוץ,  ותחת אשר באשכנז למדו שפת הארץ היטב לא למדו המה מאומה.   באחת אומר כי אלה נשארו קרח מכאן וקרח מכאן,  דרכי התבל לא השיגו ודרכי אבותיהם זנחו,  ובכן לא הכינו גם נפשם לימים טובים אם יבואו להם,  וזאת נראה עין בעין בארץ גאליציה,  כי החפש הנאמן אשר בא להם זה שנים אחדות על ידי המשפטים הצדיקים אשר נתנו בארץ עסטעררייך,  הרע להם במצבם המוסרי מאשר היטיב עמהם,  כי כל עוד אשר היו נדכים ובזוים ומשפטם נגזל אז אמרו לנפשם לעשות דבר מה להדעת,  אולי תהיה היא בעזרתם,  ועתה אחרי אשר בידם לחיות כחפצם מבלי מכלים דבר,  עתה אין חפץ להם עוד בדעת ולא בתורה,  את התורה עזבו כבר מפני חפץ הדעת,  ואת הדעת לא השיגו כי כזמורת זר היתה להם,  ומצב ישראל המוסרי בארץ ההיא נורא מאד.   וכל אלה הסבו הדעות המקולקלות אשר פרצו להן דרך מימי בן-מנחם.      

חק הוא בטבע כי רק על ארץ גֻשמה יציץ ציץ ויעלה צמח,  ולשוא נזרע על צחיח סלע כי לא יצמח ולא נראה זרע.   הגשם יתן הריון להאדמה הנחרשה,  וכן הדעת תתן פריה רק אם רוח מבקשה ככר הוכן לה.   על המורה הנאמן היוצר רוח חניכו לפתוח לבבו לאט לאט כאשר יפתח האכר וישדד אדמתו,  יחרוש,  יפלג תלמיה,  יזרע,  יסיר חרולים וישקנה בעתה ואחרי כן יקצור,  כן על המורה בתחלה לחרוש ולפתוח לב הנער בדברים אשר יבינם,  בטרם אשר יובילהו לתכלית למודו,  הלא היא להבין דרכי התבל ויצוריה ובפרט מעשי האדם ותחבולותיו ומחשבותיו,  אשר זה הוא פרי כל חנוך.   הדברים אשר יבין לב הנער המה ספורי מקרים ומעשים שהיו בשכבר הימים,  כי כן הוא טבע רוח האדם להתפעל מכל רחוק במקום או בזמן,  ואחרי אשר יחפוץ להטותו אל דרך טוב לכן ישמיעהו מפעלות הצדיקים הראשונים אשר הרבו צדק וינחלו טוב ומעללי רשעים אשר פרים אכלו, ויען כי לב האדם מלא אהבה יותר להוריו ובני משפחתו אחרי כי בהם יסכון ויראה את תגמולם עליו,  לכן ימצאו בלבו מסלות רק הספורים מאבות אבותיו.   ואחרי אשר מלא לבו מהספורים ההם יצעד הלאה צעד אחר צעד עדי יגיע לסלם אשר בכחו לעלות בו.   ולכל העמים ספרים כאלה למען ילדיהם אשר ילמדום בתחלה,  בהם יראו קורות דורות עמם משנות קדם כאשר יבין רוחם לפי שנותיהם,  ואלה המה ראשית הלמודים.   בהם יהגה הנער בנוער,  מהם ימלא לבו,  והמה יהיו לאבן פנה אשר עליה יכוננו כל עמודי דעתו ורגשותיו גם יחד,  אהבת הדעת למען ישיג תפארת אדם,  אהבת האדם ומשפט וצדקויושר,  וכל רגשותיו וכל דעותיו בימים הבאים ישאב מהמעין הזה,  וגם חכמי לב אשר ילעיגו אחרי כן להספורים יזכרום בשמחה והמה ירנינו לבם בכל ימי חייהם.   אמנם כל העמים אשר יחיו בחיי עם על אדמתם ישנו את ספוריהם אלה מעת עד עת לפי רוח הדור ההוא,  כי חיים המה וארצם וממלכתם תשנינה פניהן,  ועל כן יכתבו בכל דור ודור ספרים חדשים כמו אלה.   אמנם בידינו בני ישראל כבר ערוכים ושמורים ספרים כאלה,  הלא המה כתבי הקדש,  בהם יראה הנער העברי ראשית לדת עמו ותהפוכות הזמנים אשר עברו עליו,  בהם יקשיב בלשון למודים ומשלים נעימים אשר יקחו לבו,  ואך המה יוכלו להיות היסוד אשר עליו יבנו כל בניני דעתו לימים הבאים,  ואם יחסר היסוד הזה אז יזרע המורה על צחיח סלע,  כי רק התורה היא הגשם אשר ירוה את רוח בן ישראל.   נשים נא עין היטב על הדבר הזה כי לא דבר ריק הוא.   בלי ראשית למודים כזאת לא יפתח לב הנער,  זאת יעיד כל מורה מבין,  ואיפו נקח לבנינו ראשית למודים אם לא בכתבי הקדש,  ומה טוב לנו מהם.   אל נשלה נפשנו בשקר לאמר כי גם בספרים הכתובים למען נערי העמים האחרים ימצא הנער העברי מרגעה לרוחו.   רוח ישראל שונה מאז ועד היום מרוח יתר העמים באירופא,  כי הוא ממשפחה אחרת,  ממשפחת שם,  והמה ממשפחת יפת,  ורוח המשפחות לא ישֻנה ולא יחלש אם לא תתבלבלנה אחת באחת,  אך משפחת היהודים עוד לא התבלבלה,  והרוח המפעם בלב העם כבר חי זה ארבעת אלפים שנה,  ולא בן-רגע ולא בדור אחד אף לא בעשרה דורות יֵהפך לאחר.   וספורי כל יתר העמים מלבד כי לא ספורי אבותיו המה ולא יקחו לב הנער לאהבה כי אם יבלבלו מחו ויביאו בו שממון ותמהון אך לא נעימות,  הנה מלבד זאת זרו לרוחו כל דברי מלחמותיהם ודברי אהבתם,  הספורים מהעמים הקדמונים המלאים רק מלחמות ודברי אהבה,  לא לפי רוח בן ישראל המה,  ועל כן אם יקרא בהם ישתומם ויתפלא אבל לא יטו למוסר אזנו ולא יפתחו לבו.   כתבי הקדש רק כתבי הקדש המה הספרים אשר יכונו לנער עברי לעשותו לעברי ולהכשירו להמדעים אשר יביאו בלבו אחרי כן בעמל גדול,  ואשר על כן לא נעימים יהיו לו רק כמשלם חובתו ילמד למען אשר ידע,  ואם לא ילמד כתבי הקדש באִבּו אז לא יהיה שלום ברוחו,  בכל ימי חייו יחסר לו דבר אשר לא יוכל למלאנו ואולי לא ידע גם מה הוא.   זאת נראה ברוב סופרי ישראל אשר מימי נעוריהם לא למדו כתבי הקדש ורגש הקדש לא לקח לבם,  כי יחסר להם דבר מה ואין שלום ברוחם,  ורוב בני הנעורים מהעברים עתה לא עברים ולא בני העמים הנם,  ולדאבון לבנו היתה כזאת עתה בישראל,  כי הנער העברי יחל להקשיב בלמודים נשגבים מבלי אשר פתחו לבו ולא יהיה יהודי כאשר יגדל,  לא יחוש כל אהבה לעמו וכזרים יהיו לו אך גם כאחד מהעמים לא יהיה,  כי רוחו אשר נחל מאבותיו למרות חפצו וחפצם יעמוד לו לשטן.     

אמנם בארץ אשכנז או גם צרפת ובריטאניה ודומיהן לא יגדל עוד החסרון הזה כמו בארצות פולין וגאליציען ודומיהן.   בארצות ההן יש לאל יד האבות אשר יבינו מה רוח הנער דורש מהם להבינם בינה בכתבי הקדש גם אם לא ילמדום בשפת עבר,  אף כי כתבי הקדש בהעתקה המה כשושנה אשר חלפה יפעתה ונמר ריחה,  כאשר ידע כל יודע עברית,  כי רק בשפה אשר חיה אז יובנו המעשים אשר נעשו והדברים אשר נדברו לרוח העת ההיא,  אבל בכל זאת יש לאל ידם לתת להם מעט מהרבה,  אך בארצות האלה קצרה יד ההורים מתת לבניהם אף שמץ מכתבי הקדש,  כי ההעתקה האשכנזית היא שמה מכשול בדרכם.   בשפות ארצם אין עוד העתקות נאמנות וכרובם כן לא יבינו בנוער את שפת ארצם,  כי בביתם לא ידברו בה,  ושפתם היא שפת אשכנז הנשחתה,  אך בה יבושו וימאנו ללמד את בניהם ועל כן גם אלה אשר יחפצו להורות לבניהם כתבי הקדש יתאוו לההעתקה האשכנזית.   אבל איך יבין בינה המורה לחניכו שפה בשפה זרה?   הלא אז נטל עליו לתרגם שתי שפות אשר גם שתיהן זרות לו ולא יבין לא את זאת אף לא את השנית ומכשולים בדרכו אשר יעצרוהו מלכת קדימה.   ובכן ילמדו פרקים אחדים עד כי יבואו הימים אשר הנער לא ימצא עוד מרגוע מעמל למודיו וכתבי הקדש ישליך אחרי גוו.   לולא בלבלה ההעתקה את מוחם כי אז למדו כאשר למדו מאז והבנים לא רחקו מנחלת אבותיהם כאשר הוא היום,  כי אז בבוא הרוח בלבם ויעמידם על רגליהם לבקש ללכת בדרכי התבל,  אז החלו ללמוד שפת ארצם אשר היא ראשית למודים לאיש,  וגם מתורת ישראל לא משכו ידם,  כי עוד בנוער למדו אותה.   אם חדלו ללמד את התלמוד לכל הנערים מחסרון עת אז לא רבה הרעה,  אך כתבי הקדש אשר להם לא דרושה עת רבה ואשר ימשכו את הלב ואשר המה אך המה אוצר כל אמונתנו וזכרון אבותינו ואגודת לאומנו,  כתבי הקדש לא היו להם לזרא,  ואז היו אנשים ככל האדם,  בנים נאמנים לארצם אך גם נאמנים בברית אבותיהם,  כי אז לא הלכו אחרי ההבל לצפצף דעות אשר הביאון מאשכנז ולא יבינון,  כי אז הבינו כי ישראל עם הוא,  עם במחשבה,  והמחשבה הזאת היא אגודתם והיא תאחדם,  ולא היו המלחמות והמריבות והמדנים,  אשר נראה מאז עד היום בבקר בבקר.   משכיל חסר-לב יבוז לכל אשר בשם ישראל יכנה וידמה למצוא עזרתו בקראו בשם בן-מנחם ותלמידיו,  ומתחסד צבוע יקרא מלא אחרי כל מבקש דעת בקראו שמו ברליני.   גאוה אולת מעבר מזה וסכלות נוראה מעבר השני הן הנה פרי דעות בן-מנחם והעתקתו למען בני ישראל בארצות האחרות,  אך זאת ולא יותר.   וכל עוד אשר יוסיפו בני ישראל להחזיק במשפט המעוקל כי רק בני דת אחת אנחנו,  וכל עוד אשר לא יֵהפך לב אחר להם לשוב וללמוד תורתם,  וכל עוד אשר לא ישיבו אל לבם לבקש אהבת העם ואחדותו,  אז ירד ישראל מדחי אל דחי,  אז תשפל ידו בבוא עליו צרה,  כי לא יהיה עוזר לו מאחיו,  אז יבער ויכסל להאמין בהבלים ושטי כזב,  אז ידל כבודו וכעבור דורות אחדים ישכח גם שמו,  כי אם התפרדה החבילה וכל אחד ידאג רק לנפשו אז מי יקים יעקב הקטן והדל אף בעת אשר כלם יחד איש את רעהו יעזרו,  ואף כי בתעותם כצאן בלי רועה.   את זאת ראינו מדברי ימינו אשר אלפי שנים תעידנה כי כן הוא,  כי רק הרגש הלאומי ורק התורה,  תורת חיים,  ולא החקים,  המה אך המה יחיו את הגוי כלו,  ואם המה מתו ואבד שמם,  אז נחשב ישראל כגויה בלי נשמה,  כעצמות יבשות בלי רוח אשר לא תארכנה ימים וחיתן באור לא תראה.  

אולם ברית כרותה לעם ישראל לבל ימות ואבד שמו,  זאת נראה עין בעין,  ואם קצרה יד אויביו ורודפיו וכל כלי יוצר עליו וכל לשון קמה אתו למשפט להרשיעו עליו לא הצליחו,  הנה יש תקוה כי גם יד מהרסיו מבית לא תעצר כח לעשות זאת ואשר לא עלתה בידי אויביו לעשות במשך שני אלפים שנה לא תכון גם בידי בניו-מהרסיו לעשות במשך מאת שנה.   ישראל חי ועוד יחיה,  ובכחו מאז עוד ישוב ויגבֹר חילים,  כי לא לעולם תשלוט דעה מקולקלה ולא לנצח ישב משפט מעוקל לכסא.   עוד יבוא יום ותפקחנה עיני העורים ויבושו ממוריהם ללא דעת וללא משפט.  

ברית כרותה לישראל כי יחיה בארץ ולא יסוף מקרב העמים והממלכות,  לא על ידי רודפיו מחוץ ולא באשמת מהרסיו מבית.   וכמו תֵהפך לו הקללה תמיד לברכה כן נראה כי גם כל הקמים עליו להכחידו יוסיפו לו עוד אוֹן ועצמה לחיות.   פלא הוא ויהי לפלא!   כי כל רודפיו ומעניו האכזרים הועילו רק לחזק יד ישראל באמונתו ואהבתו לעמו ואחדותו,  ומדי הוסיפם לבקש להפריד בין אחים,  כן קרבו לבבם זה לזה עוד יותר,  וכן כל עמל פורעי פרעות בקרב העם עלה בתהו ולא הצליחו להפוך בית ישראל לחרבות עולם,  רק לפרוץ פרצים אשר עד ארגיעה רפאום ויחזקו את בדק הבית עוד יותר מבתחלה,  ואשר על כן נוכל לשפוט בצדק,  כי כן יהי גם בימים הבאים,  ולשוא יפחדו אוהבי ישראל פחד פן תשָכח התורה ויסוף שם ישראל.   ואלה המבקשים לראות קצו חנם ימחאו כף לאמר:  בלענוהו!    כי תוחלת ישראל לא אבדה,  כי עוד לא פסה התקוה אשר רוח ישראל ישוב להחיותו כקדם,  כי שם ישראל לא יאבד מני ארץ אף אחרי כל התהפוכות אשר עברו עליו ואחרי השערוריות אשר נעשו בקרבו וכי תורתו לא תשָכח גם למרות חפץ מורים מתעים,  אשר בקשו ויבקשו בכל הלב להשבית זכרה,  ומיראה או יען כי כלימה תכסה פניהם לאמר לעין כל כי קבר יקברוה,  לכן יאמרו להקים לה מצבת זכרון עולם למראה למען תקָבר תחתיה    כל אלה נראה לא רק מדברי ימינו אשר חלפו ואשר הראונו כבר מעשים כאלה אשר אבדו ואפס זכרם ושמם,  כי אם גם דרכי המפלגות בעצמן בימינו אלה יראונו כי כן הוא.  

אם אמנם רע ומר הוא כי באנו עד הנה,  כי למפלגות כאלה יפלג ישראל,  מפלגות אשר גם שתיהן תשחתנה דרך ישראל ותתעינה רוחו,  אבל עלינו החובה להודות,  כי לא יד אדם כי אם יד הזמן עשתה זאת.   בן-מנחם בשטתו הנפתלה מוכרח היה לדבר ככה,  וכל הנוהים אחריו עד עתה מוכרחים היו לאחוז בדרכיו,  ואשר על כן אשנה בדברי,  כי לא את בעל הדעה אריב כי אם את הדעה אביא במשפט,  לא למען השפיל כבודו כי אם להוריד דעתו מכסאה לבל יכרעו עוד ברך לפניה,  אחרי אשר יראו כי משחתה בה.   הוא מוכרח היה לדבר כאשר דבר יען כי ימים רעים היו הימים ההם לישראל בארצות אשכנז וברוב ארצות התבל,  יען כי עוד נלחמו בחזקה נגדם שונאיהם בנפש לבלי תת להם להציב יד בארץ.   יען כי היהודי בחפצו להשיג משפט אחד נאלץ לותר על מאה זכיות,  לכן היתה כזאת כי הקריבו היהודים האמללים את כל נחלת אבותיהם,  את כל מחמדיהם מימי קדם,  למען מצוא מנוחה כמעט קט,  בזדון או בשגגה.   בעת הרעה,  בעת אשר הגויה היתה למשסה נתנו את הרוח כָּפרה בחפץ לב.   ועל כן נזורו לאט לאט מאחרי אמונתם,  תורתם ושפת אבותיהם עד כי היו להם לזרא,  אולם רוח ישראל חי הוא בקרבו ולא יתננו לנום שנת עולמים.  

חברי בן-מנחם ותלמידיו ורוב חכמי דורו והבאים אחריהם הלכו במסלה אשר בחרו להם וילכו הלוך הלאה להתרחק מעל אחיהם עד כי שכחום וגם שם ישראל לא נקרא עוד עליהם:   כל בית בן-מנחם,  בניו ובני בניו ובאי ביתו ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם המירו את דתם ולבית ישראל כמתים נחשבו,  ולא באשמתם כי אם באשמת הדעה הרעה כי לא עם אנחנו וכי רק החקים המה עמודי דתנו ואחדותנו,  הדעה הזאת היתה כסם מות לרוח ישראל וכל אשר שתה מהבאר הזאת מת בקרב עמו,  ולו הוסיפה הדעה הזאת להשתרר בחזקה עוד מאה או מאתים שנה כי אז בלי כל ספק לא נותר אף שם וזכר לישראל.   הן אך כפתאים או משוגעים יֵחשבו אלה אשר לא יחשבו את ישראל לעם אחד ואשר גם בהחקים ימאסו בלבם או גם במו פיהם,  להקרא עוד בשם יעקב אשר לא יעטרם כבוד ולא יוסיף להם מאומה ונהפוך הוא כי בעבורו יגלה כבוד מהם ומשפטם יגזל בגלוי או בסתר אף בעת היותר טובה לישראל,  ומה זה ימריצם לקרוא עוד בשם הזה,  אשר היה רק כקליפה באין כל גרעין בו?   אבל כח הדעה הזאת כבר תש,  מבלי אשר ידעו מחזיקיה בעצמם כי כן הוא,  רוח חדש עבר על בני ישראל בערים רבות בארץ אשכנז ויבחרו בדרכים חדשים מבלי משים ומבלי אשר ידעו בנפשם כי עזבו את דרכיהם הראשונים.   

גם בתחלה באחזם בהדעה החדשה כי ישראל לא עם,  לא ידע מיסד הדעה את תוצאותיה ופעולותיה על העם,  ושומעי דבריו והנוהים אחריו לא הבינו את אשר שמעו,  כי כעורים הלכו אחרי רעהו ויפלו לבור בו נפל הראשון.   אין כל ספק בלבי וכל איש לא יספוק כי לוּ ידע בן-מנחם כי המחזיק בדעה כזאת יהיה באחרית הימים בוגד בעמו או אם לא יהיה הוא אז יהיו בניו ותלמידיו בוגדים בעמם,  לו ידע כזאת כי אז נבהל ויסוג אחור.   אמנם הוא לא ידע,  הוא הביא זיק אש לאוצר אבק שרפה מבלי אשר ידע מה הוא.   ולא לפלא הוא אם לא ידע והבין ערך הדעה הזאת.   עד העת ההיא קרא ישראל לנפשו תמיד בשם עם,  ואיש לא חקר ולא שאל ולא דרש אם כן הוא או אין.   כשונאי ישראל כן גם אוהביו חשבוהו לעם בעמים,  וזאת היתה לשונאיו לראשית מדון לפקוד עון כפעם בפעם על כל העם בראותם מעשי האחד ולחשוב את כל ישראל ערבים זה בזה,  יען כי חשבוהו לעם,  ולבני ישראל כחבל אהבה,  אולם אחרי כי איש לא חלק בדבר הזה,  לכן לא דברו בו מאומה,  ועל כן לא ידע העם כלו ערכו וטובו לבית ישראל.  

כי אויר דרוש לכל איש למען יחיה,  זאת יבין כל איש מאליו אף אם לא למד חכמה,  אך על לב איש מההמון אשר לא ירבה מחשבות לא יעלה הרעיון לבקש לו אויר,  הוא יבקש לו לחם ומים ומלבוש וכל מחסורי האדם אשר יחסרו לו,  ואם גם בעבורם יחסר נפשו מהאויר הדרוש לו לא ישים לב,  אם למען אשר תמצא ידו ללבוש מלבוש יפה יֵאלץ לשכב בחדר צר ומלא אויר מחנק לנפש לזאת לא ישים לבו,  יען כי האויר דרוש לו לא לעתים מזומנות ולא לו לעמול הרבה להשיגו,  כי לא במחיר יוקח,  על כן לא יזכירנו ולא ידע את מחסורו,  ולא לעתים רחוקות יבחר איש בעת אשר ינפש מעמלו לשבת בחדרו מצאת החוצה ביום צח לשאוף אויר טהור להשיב נפשו,  כי לא יחוש ולא ירגיש הטובה אשר יתן לו כאשר יחוש באכלו או בשתותו וכהנה,  וכן היה הדבר הזה בישראל.   הרעיון כי עם הוא דרוש לו להחיותו כאויר לנשמה,   אשר בלעדו יסוף הרוח ויגוע,  אך מי ידבר אדותו להראות איך נחוץ הוא?  הלא דבר מובן מאליו הוא אשר בכל עת ובכל שעה ובכל דור ובכל מקום ומצב הוא דרוש למען חיי העם,  לא כן חקי הדת והאמונה אשר המה אך כאכילה ושתיה ובגדים אשר רק לעתים מזומנים ימצא האדם חפץ בהם,  עליהם שמו עיניהם המורים להורותם איך להשיגם ומה טיבם ואיך תגדל החובה על כל איש ואיש לעשותם.   המורים שמו עינם ולבם אל החקים,  יען כי גם המה לא הרבו חקור ודרוש לרוח העם,  כי אם להגויה כוננו עיניהם ככל אלה אשר לא יבינו משפט,  ובכן אם כי לא זר היה לההמון הרעיון כי ישראל עם הוא,  אך לא הרבה בו מחשבות,  אחרי כי לא ידרוש ממנו כל פעולה,  לא כן החקים אשר ידרשו ממנו עבודה רבה,  המה הוחקו על לוח לב כל איש ישראל ובהם מלאו ספרים לאלפים,  פן יבוא מתיר או חולק ויאמר לבטלם או להתירם,  אך פן יבוא חולק על הרעיון כי ישראל עם הוא,  זאת לא עלתה על לב איש,  כאשר לא חשב איש פן יבוא חולק ויאמר:  אולי ישראל לא ישראל הוא כי אם אדומי או מצרי,  ועל כן כאשר עלתה הדעה הזאת על לב בן-מנחם    מבלי אשר בקש חשבונות רבים,  כי אם הלך בדרך רוב הרבנים ובעלי התורה לשים לבו רק להחקים וכן עשה גם הוא    כי ישראל לא עם הוא לא נבהל בעצמו מהדעה הזאת וכל שומעיה לא אחז שער בשמעם כזאת,  כי לא הסכינו מעודם לחשוב את הדעה הזאת כרוח חיים להעם כלו,  כאשר לא ישתומם איש המוני אשר לא ירבה מחשבות אם נאמר לו:  שכב הלילה בחדר צר אשר בו אויר מעופש למען תמצא לחם ביום הבא,  ואם אין אז עליך לצום ביום המחרת,  הוא לא ישתומם ויעשה עצתנו,  כי הוא לא יבין אשר אם ירעב יום תמים יהיה רק רעב אך מחלת לב לאורך ימים לא תבוא אליו לרגלי הצום,  ולשאוף לילה אחד אויר מעופש אולי תסבב לו מחלה אשר תדכא חייו עד עולם.   בהחקים לא ערב בן-מנחם לשלוח יד כי לחם עמו המה,  אך בהדעה כי עם הוא שלח ידו,  כי את רוחו לא הבין.   וגם מאז ועד עתה לא הרבו לדבר בה ויקבלוה כדבר פשוט אשר אין לחלוק עליו,  רק הוסיפו עליה אשר גם החקים המה כלי אין חפץ בו.   ובכן החלו עתה לעזוב את דרך בן-מנחם גם לקצות בה וגם זאת מבלי דעת כי כה יעשו,  רבים ישובו עתה להחזיק במעוזי אבותיהם הראשונים וישובו על עקבותם,  אך גם המה עושים מעשיהם רק בהנטיה הטבעית,  בלי משפט וחשבון ברור,  כי המה עוזבים הדרך אשר אחזו בה זה מאה שנים וימאסו בתורת בן-מנחם ותלמידיו,  נטיה טבעית תכריח רבים מאלה אשר אמרו כי הולכים המה קדימה    לסגת אחור.  

אם אמנם רוב המטיפים באשכנז עוד יטיפו לרוח בן-מנחם,  רוב המורים יבזו עוד את התורה,  אך בכל זאת היתה חדשה בארץ;   רבים החלו לחוש בנפשם כי יחסר להם דבר מה.   הדעה החדשה אשר בשם  "לכת קדימה"  קראו לה לקחה לבבם שנים אחדות,  וכל עוד אשר רבו מנגדיה הוסיפו להחזיק במעוזה,  אבל לאט לאט כאשר מספר מנגדיה הלך הלוך ויצער,  התורה נשכחה כמעט מלב כלם כמת,  התקוה להגאל היתה לכלם כמו אולת ורעות רוח מאין כמוה,  ואין עוד מלחמה בשער נגד כל אלה כי כבר קימו וקבלו המשפטים האלה כחק ולא יעבור.   עתה כאשר הגיעו עד תכלית ההכחשה בכל אשר האמינו והחזיקו אבותיהם ולא נותר עוד להכחיש ולהסיר,  עתה נראה כי אלה אשר לא יאהבו לנוח ולעמוד על עמדם,  המה יסוגו אחור,  כחק הטבע כלו,  אשר בעלות דבר עד מרום קצו אז אם יתנועע עוד מעט ישוב לאחור.   וכן היה גם להיהודים בימינו אלה,  אלה אשר הגיעו עד תכליתם להרוס הכל ואשר לבם לא יחשוב ולא יבקש מחשבה המה על עמדם יעמדו ולא יוסיפו לחשוב ולהתבונן,  המה לא ישימו עוד לבם לעמם ולדתם,  אם הפרו בריתם עמם לעין כל וישנו גם שמם או אין,  אחת היא להם,  כי אם כה או כה בשם יעקב לא יזכירו עוד,  אבל אלה אשר לא ימצאו נחת בעמדם על מקום אחד,  אלה בעלי הרוח אשר לבם יבקש חשבון ורוחם יחפוץ במעשה,  המה מבלתי יכלת ללכת הלאה ישובו מבלי משים אחורנית בדרך אשר כבר עברו עליו ויעזבוהו.   זאת יראונו המפלגות אשר תרבינה מיום ליום בארצות האלה,  כי אמנם אלה הלוחמים לאמונה ירבו מיום ליום,  ואות נאמן הוא כי יעזבו הדרך אשר בו הלכו מעת בן-מנחם.   אבל זאת רעה חולה,  כי כאשר עד כה בחרו בדרך הזה על הרוב מבלי הרבות חקור כן ישובו עתה להחזיק במעוזי האמונה בלי דעת וחקר,  ורק על פי תורת איש אחד אשר כחכם יחשב בעיני העם.  

מכל אשר דברנו עד הנה הראנו לדעת כי שגגת בן-מנחם בדעתו ודרכו עלתה זדון,  כי בהסירו את ישראל מעם הסירהו גם מאמונתו ודרכיו ויפריד בין אחים וכהנה וכהנה,  כי אמנם מקור חיינו היה באר התורה אשר היתה שומה בפי כל העם ושננוה לבניהם ולא החקים המתים,  אשר שנו וישנו פניהם לרוח העת או לפי חפץ איזה מחוקק,  והכח אשר נתן לנו די אמץ לשתות מהמקור הזה ולחיות,  הכח אשר הקימנו על רגלינו בעת אשר מפנים ומאחור רדפונו בעברה ושלחו בנו משלחת מלאכי רעים בכל הארצות אשר בהן בקשנו מסתר לנו,  הכח אשר נתן לנו עוז ותעצומות להלחם,  ואשר הרים ראשנו בעת טובה לשוב ולהרפא עד מהרה מכל המכות אשר הכונו,  הכח הזה בא לנו מאת הדעה הנעלה והנשגבה,  כי עם אנחנו    עם הרוח.   הדעה כי עם אנחנו היא אחדה אותנו כלנו,  היא קרבה לבבנו ביום טוב כבעת רעה,  היא חזקה רוחנו בזכרנו כי בכל הארצות ובכל העמים אחים לנו אשר ישמחו באשרנו ויבכו על משבתינו,  הדעה הזאת עוררתנו ללחום איש בעד אחיו ולעזור ולהושיע להנרדפים על צואר בארצות אחרות,  הדעה הזאת נתנה בלבנו רגשי אהבה וחנינה ליתר אחינו,  בעת אשר הונח לבני ארץ אחת מצרותיהם אז מהרו ויתנו יד ויקראו גם לאחיהם לחלצם מן המצר,  הדעה הזאת היתה לקשר חזק בכל עת אף בעת אשר עמודי הדת רופפו,  כאשר כבר היתה כזאת פעמים רבות,  כי בעת טובה זנח ישראל את חקי תורתו ומצותיה,  אך בכל זאת נאמנה עוד רוחם עם אחיהם,  יען כי הרגש הלאומי הוא קבצם.   ועד היום הזה,  אף כי רבים יתכחשו להדעה הזאת ויאמרו לא היא,  ישראל לא עם הוא כי אם אגודה בעלת אמונה אחת,  גם בעת הזאת אף כי גם את האמונה והדת השליכו מעל פניהם בכל זאת תקשור עוד אותם הדעה הזאת,  מבלי אשר ידעו בנפשם כי כן הוא,  אל עמם ולא תתנם לבגוד בו.   המה עושים זאת מבלי דעת וחשבון ולו שאלנו אותם מה זה יקרבכם עוד לבית ישראל,  הלא הפרתם כל ברית ונתקתם כל קשר בינכם ובין עמכם?  לוּ שאלנו אותם כזאת כי אז לא מצאו מענה,  אבל בקרב ולב עוד הדעה הזאת ספונה בלב כל איש ישראל,  אשר עוד למד דבר מה מתורת אבותיו,  או אף רק מתפלותיו,  אשר בכלן יֵחשב ישראל כעם,  והרגש הזה הכה שרשו על תלמי לבבו בימי נעוריו ולא יעזבנו גם עד זקנה ושיבה.   ואם כן לוּ גם אמת היה בפי אלה אשר יאמרו כי שם  "עם"  יהיה לנו למחתה כי בעבורו ירדפונו וישנאונו שונאינו ויאמרו כי תאותנו אך להפרד מהעמים,  לו גם אמת היה בפיהם,  גם אז אמרנו:  עלינו לשאת ולסבול כל אשר נטל עלינו ואל נבגוד בברית אבותינו כי אחרי אשר רק הדעה הזאת תתן לנו חיים ארוכים,  הלא נהיה מאבדים את עצמנו לדעת אם נשלח בה יד,  ואם אבותינו באו באש ובמים בעבור תורתם ועמם ואחדותם,  למה זה לא נסבול אנחנו גדופים בעבור תת ניר לעמנו עד עולם?    אולם כל הדברים האלה שקר המה,  שם עם לא יהיה לנו למחתה אם נשמיעהו בטעם ודעת,  כי אז ידעו כל העמים כי לא עם אשר ייסד ממלכה בתוך ממלכה אנחנו,  כי אם עם נאמן לארצו וממלכתו אשר ישב בה,  רק במחשבה וברוח הננו עם ישראל כי רוח אחד לכלנו,  ואלה אשר יבינו משפט לא יביאו אותנו במשפט על זאת ושונאינו לא יחדלו רוגז כל עוד אשר שם ישראל נקרא עלינו,  אף אם נקריב הכל למענם,  וגם אם נמיר את השם ונספח אל עם אחר גם אז לא יחדלו מרדוף אותנו,  כי מקור השנאה הזאת היא ריב משפחות שונות,  או קנאה ודומיה ואלה לא יחדלו לעולם.   ולמען הראות לכל בשפה ברורה את העוז והכח אשר להמשפט הזה עלינו להתבונן מעט אל דברי אוהבינו וצוררינו מדור דור,  ונראה מה הנה האשמות אשר יטפלו עלינו ומה הנה הצדקות אשר בהן יהללונו,  ובמה נעמוד להלחם על נפשנו נגד כל משטינינו ואז נדע ונבין כי רוח שקר התעה אחדים ממשכילינו לאמר לנו כי בעבור זאת נשא כלמות יען כי נחשוב אותנו לעם בין העמים,  רוח שקר הנחה אותם ושקר בפיהם וזאת נראה ברור כאשר נביא חשבון צדק ונראה:  

ה'

מה גבורתנו

זאת הלא מודעת,  כי אין עם אשר רבו צורריו ושוטניו,  אשר טפלו עליו חטאות ואשמות,  אין עם ואין משפחה או שבט או בעלי אמונה אחת,  אשר הרבו להשליך עליו שקוצים כמו על עם ישראל;  זאת מודעת לכל קורא דברי הימים,  וזאת ידע כל איש גם אם לא ידע קרוא ספר,  רק אם דבר היה לו עם עם הארץ,  איזה עם ואיזה ארץ,  אחת היא,  אז ידע במה נחשב הוא בעיני כל,  וכל מלה לדבר על זאת ולהראות כי כן הוא תהי אך למותר, גם לא זאת מטרתי עתה להביא במשפט דברי השוטנים אם צדקו או אין,  רק לשים עין על דברי השטנה אשר ידברו נגדנו ולראות מה המה העונות אשר יטפלו עלינו,  למען נדע אם בכתב המרורות אשר יכתבו עלינו תכתב גם החטאת אשר נחשוב אותנו כעם,  או אין.    

אם נעבור על דברי ימי הדורות אשר חלפו דור אחר דור זה אלפי שנים,  ואם נתבונן להחליפות והתמורות אשר עברו על רוח האדם ודרכיו ודעותיו ומשפטיו,  עד כי הראשונים ודרכיהם בעינינו כמעט כחמורים מול בני הדור הזה החכם בעיניו מאד,  אם נביט לראות כי לא זה אשר קראו לו אדם לפני שני אלפים או אלף או גם חמש מאות שנה יקרא היום אדם,  אז נראה דבר נפלא אשר נשתומם עליו וכמעט לא נמצא לו פתרון,  דבר נפלא אשר עד הנה לא השגיחו אליו בעין פקוחה כותבי דברי ימי ישראל ומליציו.   הדבר הנפלא הזה הוא,  כי בעת אשר רוח האדם בכלל ודרכיו,  ואם כן גם רעיונותיו על דבר צדק ויושר ומוסר,  שֻנו מהקצה אל הקצה,  בעת הזאת לא שנו שוטני ישראל את דברי ריבותם כמעט אף כמלוא השערה,  את אשר טפלו על עם ישראל לפני אלף שנים יטפלו עליו היום,  וכל החטאות,  כל האשמות לא שנו פניהן אף מעט,  כמו הוחקו בעט ברזל ועופרת לעד בצור.   בכל דור ודור ובכל שנה ושנה עומדים עלינו שונאינו וישנו בדברי השטנה אשר כבר נשמעו אלפי פעמים,  ואיש לא ישאל את נפשו לאמר:  האמנם לא שנה העם הזה את דרכיו אף במעט,  או לא שנו שונאיו את משפטיהם בכלל בשפטם מה הוא צדק ומה הוא עול?   הן זאת נראה בעינינו כי צדקות רבות אשר היו למַהלל בפי הדורות הראשונים היו עתה לחרפות ולהפך,  ואם כן איכה לא נהפכו גם עונות העם הזה ויהיו לצדקות?   זאת לא ישאל איש.   ובאמת אם נחפוץ להראות באות ברור כי שקר כל דברי המשטינים אז די באות הזה לבד,  כי אין בפי השוטנים החיים עונות חדשים רק הישנים אשר נשמעו כבר לפני חמש מאות שנים ויותר ישנו וישלשו,  ואות נאמן הוא כי שקר בפיהם,  כי אמנם בעיניהם לא ראום ורק מעל הספרים קראום,  כי מן הנמנע הוא אשר עם כלו לא ישנה דרכו ברב או במעט במשך זמן רב כזה,  כזאת אמרנו לו חפצנו בזה להליץ בעד ישראל נגד משטיניו,  אבל לא פה המקום לזאת רק להעיר על הדבר הזה,  כי חטאות ישראל בעיני שונאיו לא שנו פניהן ברב או במעט,  את אשר השמיעו למען תת שם ישראל לגדופים לפני אלפים שנה אותו ישמיעו גם היום.   רק כי דברי השנאה יפָּרדו לפי המקורים אשר מהם יצאו ולפי רוח השוטנים.  

המקור הראשון לכל השנאות והנאצות הוא רפיון יד העם הזה ושפל מצבו;  דרך כל בני האדם לבוז את העניים והאביונים וקצרי היד,  והבוז הזה יביא לידי שנאה,  אם יעיז הדל מצח לבלי כפוף ראשו כאגמון לפני העשיר ממנו.   זאת נראה לרגעים,  כי העשיר ואיש הזרוע יחשוב לעון לכל קטן ושפל ממנו אם לא יַרבה להראות לו כי יכנע מפניו,  אף כי לא עבדו הוא ולא לקח מידו מאום,  בכל זאת יבקש ממנו כי יכיר כבוד עשרו או זרוע עוזו,  ואם יערב לב העני לחשוב את נפשו כערך העשיר אז ישטמוהו ויזעמוהו גם העניים והאביונים ויחשבוהו לאיש גאה ועז מצח.   וזאת היתה להיהודים בתחלה להרבות אויביהם.   העם הזה ירד פלאים,  כל חלי וכל מדוה וכל צרה סלו עליו ארחות אידם,   הוא היה נכון לפיד תמיד,  עוני ורעב ונדודים שבע כל היום,  ואם כן קוו מנצחיו כי עד מהרה ישח ראשו ויאמר לחומסיו אדוני אתם,  כאשר עשו ויעשו כל העשוקים,  ומה נבהלו ויתמהו בראותם כי גם בגולה,  בארצות זרים,  עוד יקשה ערפו ולא ישכח את עמו ואבותיו ותורתו ואמונתו על אף מציקיו אשר בזוהו בתחלה על שפלות ידיו ועתה החלו לשנאהו על קשי ערפו ועזות מצחו.   והשנאה הזאת מצאה קן לה לא רק בלבות השרים ואצילי הארץ בעלי הזרוע,  כי אם גם בקרב לב עבדי השרים ועבדי העבדים וגם בדַלת העם,  אחרי כי גם המה חשבו את נפשם כתושבי הארץ ואת היהודים כגרים אשר באו לגור בארצם ויחשבו כי גם להם הצדקה לפסוע על ראשי הגרים הזרים ולצות עליהם כי ישפילו גום לפניהם.   מהמקור הזה יצאו כל הרעות לבית ישראל;   כדרך כל אלה המבקשים עונות לשנוא,  כי יבקשו וימצאו כאשר תאוה נפשם בכל דעה ובכל מפעל ובכל מעשה,  כי נקל מאד להפוך גם טוב לרע ומתוק למר,  חנינה תנתן לרפיון לב,  צדקה לפזרון,  אהבה לעם כשנאה ליתר העמים,  חזוק באמונת אבותיו כרדיפת הבלים ושטי כזב,  חקר ומשפט באמונה כהכחשה באלהים וכהנה וכהנה רבות,  כן מצאו גם שונאי ישראל בכל דרכיהם ומדותיהם רק חטאות ואשמות.   אמונתם היתה להם לראשית חטאת,  לא רק אלה אשר בתם לבבם האמינו אמונה אומן כי רק אמונתם היא הנאמנה והרצויה אשר נִתְּנה מאלהי אמת וכל האמונות שוא ומאפע הנה,  לא רק אלה צררו את ישראל בקנאתם לאמונתם,  כי אם גם אלה אשר לא יאמינו בכל,  גם המה לא חדלו רוגז ויכעיסו את ישראל תמרורים על הקשותו ערפו להחזיק באמונתו,  כי על דעתם אך קשיות ערף ועזות מצח מאין כמוה היא אם ירהיבו עוז בנפשם גרים זרים לבלי שמוע בקול אמונת עם הארץ אשר באו לגור שם.   ואת אשר נשאו וסבלו על דבר אמונתם הלא מודעת.   מהשנאה הזאת יצאו דברי שטנה למאות אשר נשמעים כמעט מדי שנה בשנה כמו חדשים מקרוב באו.    ואם כבר רבו צורריהם על דבר הקנאה לאמונה,  אך בכל זאת לא הרבו אלה לרדפם באף כאשר רדפום אלה אשר קנאו בעשרם.   הן כל איש חפץ חיים וגם גר ונדח ירעב ללחם עת בטנו תחסר וירעד מקור באין מחסה,  ועל כן יבקש תחבולות למצא מחסורו,  וגם היהודים בבואם אל ארץ נכריה החלו לבקש להם מקור חיים,  וכאשר מצאה יד היהודי עד מה בעמלו היה הדבר לצנינים בעיני עם הארץ,  כי בעיניו היה כל אשר להיהודי כגזלה אשר גזל מאת עם הארץ.   המון העם הן לא ירבה מחשבות ולא ידע לשפוט כי אך בעמלו מצא היהודי את שכרו ולולא בא השכר הזה ליד היהודי גם אז לא בא לידו כי אם נשאר בידי אחרים,  זאת לא חשב ואחרי אשר חשב את היהודי לגר לכן קנא בו על כל אשר מצאה ידו.   ושני אלה הולידו כל האשמות אשר תלו בראש ישראל מאז ועד היום;  מעבר מזה האשימום,  כי יבקשו דם הנוצרים,  כי יקללו כל בן אמונה אחרת  (כמו בני האמונות האחרות ברכו אותם),  כי קללת אלהים רובצת עליהם,  וכי מצוה היא להשמיד את העם הזה אשר זעם ה' מתחת השמים,  ומעבר שני קראו אחריהם מלא כי יאכלו את בני העמים בכל פה אך לא בשרם ודמם כי אם שארם ועורם מעליהם יפשיטו,  כי ירבו נשך ותרבית,  כי יגנבו ויונו ויגזלו במסחרם,  כי יאכלו כל חיל הארץ כעלוקות,  כי כצרעת ממארת המה להארץ אשר ישבו בה וכאלה רבות שמענו ונשמע תמיד מפי כל הצוררים בכל הארצות ובכל הזמנים.   ואם נביא חשבון העונות האלה אז נראה כי כאלה אשר מקנאת האמונה כן אלה אשר מקנאת העושר יצאו יפרדו לשלשה ראשים:   א)  עונות אשר לא היו ולא נבראו ובשקר יסודם.    ב)  חטאות אשר לא כדבת שקר יחשבו כי אמנם נמצאו אנשים בין היהודים אשר בהם דברו חטאות כאלה,  אבל הנה לא רק חטאות העם הזה כי אם עונות כל האדם כיהודי כאינו יהודי יחטא ואשם בהם.    ג)  ופשעים אשר אמנם בהם הרבו היהודים לפשוע מיתר העמים,  אך לא רוח העם הולידם כי אם חטאת שנאת העמים היא אשר הכבידה עליהם אכפה לסור לפעמים מדרך יושר.  

אמנם כן הוא,  כל העונות אשר טפלו שונאי ישראל עליו,  כאלה אשר מקנאת האמונה יצאו,  כן אלה אשר מקנאת העושר או שנאת משפחות נולדו,  כל העונות האלה יפרדו לשלשת הראשים אשר אמרתי.   זאת יראה כל איש אשר יתבונן לדברי הימים,  כי רבים בעונות האלה המה עלילות שוא ושקר,  אשר לא בדרכי עמנו ולא במשפטי תורתנו מצאו מסלות,  רק לב רע ובליעל,  לב הוגה שקר הרם והגם,  לרדוף בהם באף את היהודים זעומי נפשו,  ועוד רבים בהם אשר אמנם חטאו ועוו בהם בית ישראל אבל לא כבני אמונה מיוחדת או עם אחד נפלו בבור העונות האלה,  כי אם כבני אדם,   כי המה עונות אשר כל בני האדם לא ינקו מהם,  רק כי מיתר בני האדם העלימו השוטנים את עינם ולבני ישראל התנכלו למצוא עונם לשנוא,  ורק המעטים המה בכל העונות אשר נוכל לאמר עליהם כי המה דבקו אך בעם הזה ולא בעמים אחרים,  או כי בהם ירבו היהודים לפשוע יותר מכל העמים.   ועל כן לא ישוו פני העלילות אחת לאחת בכל העתות;  כי אף אמנם העלילות בכלל לא שנו פניהן כאשר אמרתי ואת אשר טפלו על בני ישראל לפני שני אלפים שנה זאת לא חדלו מטפול עליו גם היום,  אף כי נשתנו העתים,  אך זה הוא רק בכלל,  היינו אם נחשוב את כל העולם כארץ וממלכה אחת ואת היהודים הנפוצים בכל רוחות השמים כגויה אחת,  אז תהיה כזאת,  כי עוד לא נשתנו העלילות מכל וכל,  אבל אם נשים לפנינו ארץ ארץ ועם עם לבד,  אז כמעט בכלן נראה כי ממדרגה למדרגה הלכו בהעלילות:  בתחלה הוציאו רק עלילות שוא ואחרי כן חפשו וימצאו עונות הנמצאים בכף כל אדם ויאשימו בהם רק את ישראל ואחרי כן החלו לגלות מומי העם הזה אשר לו המה.   כה ישנו העמים עלילותיהם על ישראל בעלותם מעלה מעלה על סלם השלמות,  עד כי דרך העלילות יוכל להיות לקנה המדה בידינו לָמֹד מדת העם,  העולל עלילות,  בדעת והשכל מה הוא.   אולם אדע נאמנה כי הדבר הזה יהיה בתחלה לזרא בעיני הקורא,  לכן הנני לבאר דברי ויראה כי לא זרות דברתי בזה.  

ראשית מדון לישראל יצאה בכל עת לרגלי אמונתו,  אשר היתה כצנינים בעיני בעלי האמונות האחרות,  ואחרי אשר לרגלי אמונתם נפרדו תמיד מעל עם הארץ במאכלם ומשתם ושמחתם,  בימי חגיהם ובכל דרכי חייהם,  לכן הביטו בהם תמיד בני האמונות האחרות ויתחקו על שרשי רגליהם,  ועל ידי זאת,  יען כי התבוננו בהם תמיד,  לכן גלו בהם פשעים ודרכים מעוקלים בעיניהם,  ולא לפלא הוא,  כי אם נתבונן תמיד באיש אחד,  יהי מי שיהיה,  בכל תהלוכותיו ודרכיו ומעשיו ודבריו,  ואם לא כאיש מופת,  כאדם המעלה,  יֵחשב בעינינו,  אז נחל לחשבו כמשוגע או כעוָל,  כי בכל אדם תמצאנה מדות ודרכים אשר כזרות ותהפוכות תהיינה בעיני האחרים,  רק אם האיש אשר הזרות האלה לו הנה איש המעלה הוא אז לא תחשבנה לו לזרות כי אם לחכמות וכל אדם אחריו ימשך לעשות כמהו,  ואם אין    אז לא יחשכו מפניו רֹק,  כן המה דרכי בני האדם.   ואם באיש אחד כן,  אף כי בעם כלו אשר נקל מאד למצוא בו זרות ותהפוכות,  ומה גם אם העם הזה ישמע בקול אמונה אחרת ולו דרכים ומשפטים אחרים והוא זר גם בטבעו לעם הארץ,  יען כי מארץ אחרת בא לגור שמה,  בעם כזה הלא לפלא יהיה אם לא ימצאו בו זרות ואחרי כי התבוננו בו הן לא לפלא הוא עוד כי ראו את כל הזרות ההנה,  ואם מצאו בו זרות לא נתפלא עוד כי חרפוהו ויכוהו ויתנוהו למשסה.   האם לא נראה כזאת בעינינו,  כי על איש משוגע יכרו חברים המון נערים וילדים ויתקלסו בו ויעפרו בעפר לעמתו וידו אבן בו,  אף כי לא עשה להם האיש הזה רעה מעודו,  ומדוע יעשו כזאת?  להשיב על השאלה הזאת לא פה המקום,  אבל הדבר הזה יראנו כי זה הוא דרך כל אלה אשר לא יחשבו דרכיהם ומעשיהם לרדוף ולהציק ולענות נפש נענה,  וכן עשו גם בני העמים לבני עמנו מאז ומקדם,  בלי דעת ובלי מחשבה,  כהילדים הרודפים אחרי איש משוגע.   אבל עם ישראל לא משוגע היה ולהפך כי השכיל מאד בדרכיו,  במעשיו ובמסחרו ועל כן עורר גם קנאת מקנאים עליו,  והמה לקחו להם את הבוז אשר יבזו בני העמים את בני ישראל לכלי מלחמה להם לרדפם ביתר שאת ויתר עז,  לא רק כאשר ירוצו אחרי משוגעים כי אם כאשר ירדפו אחרי זאבי ערבות,  כי ראשית השנאה והשטנה היתה כי דתי היהודים שונות מכל עם,  זאת נראה במגלה בהשטנה אשר כתב עליהם ראש צורריהם,  אבל אז אשר יד המלכות היתה תקיפה והיא משלה על כל העם,  והשרים והכהנים והנביאים,  אז אזלת יד שוטן אחד מעשות כלה את עם חרמו זה אם לא יגרה בהם אף המושל,  וזאת נראה גם בשטנה הישנה הזאת כי הוסיף לאמר  "ואת דתי המלך אינם עושים".   כמה אלפי פעמים נשמעו המלים האלה במשך שני אלפים שנה כעלילה נוראה על ישראל!   בעת אשר מעבר מזה יתנום כמוגי לב,  כשפנים עם לא עז,  אשר יפחדו לקול עלה נדף,  בעת הזאת לא ידעו בשת להאשימם כי כמורדים יקומו בארץ מושבם למרוד בממלכה ואת דתי המלך אינם עושים.  

אבל רעת השטנות אלה לא גדלה עוד כל עוד אשר הארץ נִתּנה בידי מושל אחד אשר משל בכֹּל,  הוא אם הטה אזנו רגע לקול מלשין בסתר או בגלוי ויאמר להביא עליהם יום אידם,  שב מדברו על ידי מליצי יושר או על ידי היהודים בעצמם אשר עמדו על נפשם להראות צדקתם,  או כי ידעו למצוא חן בעיניו על ידי תחבולות אחרות,  לפי המקום והזמן ותכונת המושל,  ואז שב ורחמם.   אולם בימי הבינים,  בימי הצרה והאופל לכל הארצות,  עת אשר כהני האמונה לקחו להם קרנים למשול בארץ ובמושל,  מעת אשר אבות בעלי אמונת הקטוליקים ברומא שלחו דבריהם כדברי מלך שלטון עד למרחוק,  וגם מלכי ארץ אליהם ברך כרעו,  מעת אשר היזואיטים שלטו בארץ לרע לכל בני האדם,  באכזריות כזאבי טרף ועוד רעים מהם,  מהעת ההיא ארץ נִתּנה לא בידי מושלים כי אם בידי רשעים,  אשר שחקו בשער לכל משפט ויושר,  אז רבו העלילות לישראל לאלפים,  כי אז לא למען הטות לב מושל לרע לישראל נתכנו העלילות,  כי אם להלהיב לב העם ולשלחם בעם הבזוז כשן בהמות והיה לטרף טרף מנפש ועד בשר.   בעתות הרעות האלה לא הרבו שונאי ישראל לבקש חשבון בדרכי ישראל למען האשימם,  כי אם טפלו עליהם חטאות אשר בשקר יסודן,  חטאות אשר לא עלו ולא תעלינה על לב איש ישראל לעולם,  חטאות אשר פגול הנה לאיש לישראל הרבה יתר מאשר לכל בני אמונות אחרות,  כמו עלילת הדם,  אשר תסמר שערת בשר כל איש יודע יושר בזכרו את העלילה הזאת,  כי רצח ועול כזה לא נעשה מימי עולם לשום משפחה או עם במשך שנים רבות כאלה.   להוציא דבה על היהודים כי המה אוכלי אדם,  שותי דם בעת אשר הדם שקץ ונתעב בעיניהם מכל שקץ נבזה!   אבל רֶשע ישב למשפט בימים ההם,  להיעזואיטים היה דרוש דם היהודים לחֹג חגם,  כאשר חזינו כי בכל שנה ושנה הקריבו עולה כליל את בני ישראל,  ועל כן השחיתו התעיבו עלילה לאמר כי דם דרוש להיהודים למען תמצא ידם למוץ דמם כעלוקות,  המה הוציאו רק עלילות שקר בדעתם כי ישמעו להם ואיש לא יזיד להביא דבריהם במשפט,  ועוד זאת כי לו חפצו לבקש בישראל עונות אשר באמת נמצאו במו כי אז הן קצרה ידם מעשות אתם נבלה,  לכן תַּחֹש על מרמה רגלם;  לבדות עונות מלבם אשר לא היו,  והמון העם אשר האמין אמונה אומן בכל דברי כהניו האמין גם בהדבות האלה ולאט לאט הסכין לחשוב באמת את כל בני ישראל לאוכלי אדם,  למזיקים ומחבלים את הבארות וכאלה וכאלה.   אמנם לא לנצח גברה יד הכהנים היעזואיטים בארץ והמושלים שבו למשולל בממלכתם,  והמשפט החל לקחת מקומו לאט לאט בבתי המשפט,  ומה גם בארצות אשר שמה זרוע האב ברומא וקדושיו נשברה עד לאין מרפא,  שמה לא יכלו עוד שונאי היהודים להחזיק אך בתרמית,  כי המון העם הן לא האמין בדבריהם כבדברי קדושים,  לכן נאלצו לבקש לישראל עונות אשר באמת נמצאו בו,  והם בקשו וגם מצאו עונות אשר בכל עם ובכל משפחה ימצאו,  רק כי ביתר העמים לא בקשו את העונות האלה ועל כן לא ראום,  או אולי גם ראום ולא התבוננו בהם,  ועונות בני ישראל ספרו על יד על יד למען הגדיל המספר,  ואם איש יהודי אחד חטא אז מהרו להודיע בשערים כי יהודי הוא החוטא.   ואם אמנם גם אלה כמו היעזואיטים החזיקו בתרמית כי בנפשם ידעו מאד,  כי אם יביאו חשבון ויספרו וימנו עונות בני ישראל לעמת עונות יתר בני הארץ כי אז יהיו אלה אשר עתה כפושעים יֶחשבו כמלאכי אלהים בעיניהם,  המה ידעו זאת נאמנה,  אבל גם המה אך להבזות את ישראל בעיני העם היתה כל מגמתם ולא לאמת עיניהם,  אבל בכל זאת כבר עלו מעלה בסלם המשפט נגד ההולכים לפניהם,  כי המה דברו שוא ושקר אשר בדו מלבם,  ואלה לא בדו מלבם את העונות,  דבריהם נראו כדברי משפט רק עקשו הישרה.   אולם נגד השוטנים האלה מצאה יד היהודים לקום ולהלחם על נפשם.   נגד הכהנים אזלת ידם מעשות מאומה,  כי אם הראו צדקתם ברורה כשמש בצהרים שומע לא היה להם,  אבל עם השוטנים האלה נלחמו במלחמת תנופה ימים רבים,  ואם כי יד שונאיהם חזקה מידם,  יען כי לב המון העם עודנו מלא ממשפטים מעוקלים אשר נחלו מאבותיהם,  ולשמוע שם ישראל מנֹאץ הסכינו כבר,  אבל לשמוע צדקתו כמו זר נחשב להם,  בכל זאת הצליח בידי הלוחמים מבני ישראל להסיר לאט לאט את המסכה הנסוכה מעל עיני מנדיהם בלי דעת ורבים מהם החלו לראות נכוחה,  כי החלו להתבונן לדרכי בני ישראל ויראו ויוכיחו כי אמנם שקר ענו בהם,  ואז החלו גם מליצים מהעמים להמצא לישראל,  ומספר שונאיהם הלך הלוך ויצער,  כי השוגים ראו משוגתם והמַשגים ראו כי ישחיתו דבריהם לשוא,  כי המון העם גם הוא החל לחשוב מחשבות,  ואז נאלצו שונאיהם להסב פני המלחמה למקום אחר.   שונאי ישראל הן לא יתמו,  כי אף אם אבדה האמונה ונכרתה כליל מלבם,  אבל תולעת הקנאה הן לא מתה בלבם ואש שנאתם מאז לא כבתה,  ואחרי כי קצרה ידם מאחוז בחרב המשפטי,  לחפש חֵפש מחֻפש למצוא עונות אשר בהם ירבו היהודים לפשוע יתר משאר העמים.  

מודעת זאת כי כל דבר חק ומשפט הוא רק הסכם בין בני האדם להתנהג על פיהם לבל ירעו וישחיתו איש לרעהו.   לא כחית השדה או הבהמה הוא האדם,  אשר על נקלה תמצאנה להן את מחסורן,  חסרון האדם גדול מאד ולא יוכל להמנות אם הוא לעצמו יעבוד עבודתו;  מאת הטבע לא נתנו לו הכח והכשרון להציל את נפשו מידי טורפי טרף ולהחיות את נפשו מעשב הארץ כמו כל החי,  לו דרושה עבודה רבה עדי ימלא מחסורו,  ואין ביד האחד ומעבּדו למצוא כל אשר יחסר לו,  כי על כן נטל עליו להיות איש רעים להתרועע את אחרים בדמותו כצלמו,  אשר גם להם מחסורים כמחסוריו ויחדו יעבדו זה בכה וזה בכה,  ובדרך הזה איש את רעהו יעזרו וימלאו מחסורם,  ורק בשבת הרבה אנשים יחד אז תמצא ידם לעשות ולפעול ולהוציא חדשות ונצורות לטובת הכלל.   חיי החברה הולידו את המשפטים,  כי אחרי אשר לא כל איש ישוה לרעהו בכל הזרוע או בחכמתו,  ואשר על כן לולא היו להם משפטים אשר יסוככו על החלש מול הגבור כי אז איש את רעהו חיים בלעו כדגי הים ופסה החברה,  כי על כן הסכימו החפצים בחיי החברה במשפטים ידועים אשר כלם קימו וקבלו עליהם לשמרם,  כחלש כגבור,  יען כי לכלם יהיו סתרה,  כי אין גבור אשר אין גבור ממנו,  ועשרה חלשים אף המה גבורים המה מאמיץ-כח אחד,  והמשפטים יהיו כשומרים לראש איש ואיש,  להגן על חייו ועמלו וקנינו.   ויהי בעלות האדם מעלה מעלה בסלם הדעת ובשלמות בחיי החברה היו לו המשפטים כפנת החיים,  איש לא ישאל עוד למה לי המשפטים האלה ומי הולידם?   כי הוא כבר הָֹרגל במו וכן חנכוהו מנוער עד כי לא יבין איכה תהיה ממלכה או ארץ,  או איכה יהיה עם או איש בלעדיהן,  כבר מובן מאליו הוא כי המשפטים נחוצים המה לאדם באשר הוא אדם,  וכל אשר יעלה עם מעלה מעלה בסלם השלמות,  היינו כי ירבה מפעל ומעשה במקנה וקנין בחרשת המעשה וכהמה,  כן ירבו משפטיו וכן יאלץ להחזיק בהם יותר לבל יפרעו אנשים רעים פרעות בדרכי חייו.   אמנם רק אז יהיו המשפטים כחומה בצורה נגד אנשים רעים פורעי פרעות,  רק כאשר לפניהם ישוה קטן וגדול,  רק כאשר השופטים הנבחרים לשמור על משטרי הארץ למשפט ישורו,  רק אז יסכון כל העם לאט לאט להקדיש את המשפטים ולשמרם בכל לבו,  אך אם השופטים יטו משפט בגלוי או בסתר,  אז לשוא יהיהעמל כל המטיפים להטות לב העם אחרי המשפטים לשמרם ולכבדם,  גם יד המשפט תקצר מהביאם בחזקת היד ללב העם,  כי הוא ימאס בהם ברגע אשר יראה כי השופטים יעותו משפט,  כי יקחו שחד כסף או דברים,  או כי ישאו פני גדול מאהבה או מיראה,  ברגע ההוא יחל לקצות במו ולחשבם כאבן מעמסה על שכמו אשר העמיסו עליו,  רק עליו,  החזקים ממנו,  כי יראה כי אזלת ידו להשפט ביושר ואז יבקש גם הוא לפרוק עלם מעל צוארו והיה כי יירא מעשות בגלוי יעשה בסתר,  יעשה ככל אשר תמצא ידו נגד המשפט,  יטה בשחד לב השופטים למען יעזרוהו לחטוא וכהנה וכהנה ולא יחשוב זאת לו לעון,  אחרי כי ראה כי גם גדולים וטובים ממנו כזאת יעשו.   וכל עוד אשר לא ישבו שופטי אמת,  אנשים ישרים שונאי בצע,  כסאות למשפט,  לא יועיל כל מוסר וכל תורה וגם כח הזרוע תקצר לקרב לב העם לאחוז במשפט,  כי במקום אשר השופטים,  שהם נבחרו להיות שומרי המשפט ומהמשפטים לחמם נמצא,  במקום אשר הם יקחו שחד,  איך יחשוב זאת איש לנפשו לחטאה להטותם בשחד,  אם הוא לא נמנה להיות שומר המשפט והוא אך את נפשו יבקש להציל?   לכן אין עצה ואין תבונה להביא אהבת משפט בלב עם בלתי אם יַראוהו שופטיו כי המה שומרים משפט,  כי המשפט נעלה וגבוה הוא על כל ולפניו כלם ישוו,  אז יחלו בני האדם לכבדהו ולהעריצהו כמגן ומושיע.   

והנה על פי זאת לא נתפלא אם אהבת המשפטים לא מצאה עוד מסלות בלב רבים מבני ישראל;  כי זה העם אשר נרדף בלי חשך,  אשר נגרש מגו,  אשר גזלו ממנו חיי החברה בחזקת היד ואת משפטו גזלו לעין השמש ימים רבים באכזריות נוראה מאין כמוה,  זה העם אשר ראה בעיניו תמיד כי גזל משפט ישב לכסא,  כי הוא נספה בלא משפט,  מאין תבוא בלבו אהבת משפט?  הוא אשר יראה כי בשם המשפט יחמסוהו יומם ויגזלו ממנו מחמדי נפשו,  ההוא יאהב את המלה הזאת  "משפט"?   הן לשמה ולזועה תהיה באזניו לשמוע את המלה הזאת נשאת על שפתי מנדיו.   משפט וחברה,  שתי המלות האלה הרעו לו,  הציקוהו,  השחו גוו,  השפילו נפשו ורוחו והוא ישיש עליהן!  לא,  זאת היו לא תהיה!   גם בני ישראל לא מלאכי מרום המה,  כי על כן נמצאו הרבה,  אשר חשבו לנפשם לצדקה לעות משפט בסתר,  להטות בשחד לב שופטיהם והצדק היה אתם כל עוד אשר בושו משִׂברם כי כמשפט יֵעשה להם,  ואם כי בארצות אשר עתה כמשפט כל עם הארץ יִעשה להם כבר החלו להוקיר את המשפט ככל עם הארץ,  אבל לא נתפלא אם עוד נמצאים ביניהם אנשים אשר אהבת משפט לא לקחה כל לבם,  ומה גם אחרי כי לא כל הארצות עוד על משפט צדק יחיו.   והדבר הזה יהיה כראשית חטאת,  כמזכיר עון לבני ישראל בפי כל צורריהם:   היהודים ימאסו משפט,  יטו בשחד את הפקידים ויעשו כל דבר עול נגד משפטי הארץ ואת דתי המלך אינם עושים.   העונות האלה אמנם אולי ימצאו בישראל יותר מאשר ביתר העמים  (אף אם עוד לא נדע כי כן הוא)  ובהם יחזיקו עתה שונאי ישראל בכל מאמצי כחם יען כי ידעו כי אם במרמה יוציאו דבה על בני ישראל אז שומע לא יהיה להם,  ואם אמנם גם בדבר הזה לא יצדקו,  כי אמנם לא חטאת יהודה היא אם עוד ימצאו פורעי משפט בקרבו,  כי אם חטאת מציקיו,  וכאשר תעבורנה שנים אחדות והמשפט יהיה לישראל לסתרה כמו לכל יתר בני האדם אז ישוב גם הוא ויחזיק במעוזו,  אבל בכל זאת לא נוכל להאשים את צוררי ישראל אשר ידברו כמו אלה ולאמר כי רק עולה נמצאה בשפתם.  

בשלשת דרכי השטנות האלה אחזו שונאי ישראל בכל הארצות בעלותם לאט לאט בסלם הדעת והמשפט,  בכל ארץ וארץ בעתה מראשית בוא היהודים אל קרבה עד אשר יאיר אור המשפט והחופש עליה;  בעת אשר המון העם ימָשך כבהמה בבקעה אחרי המדברים כזב בשם האמונה,  אז די לו לאיש בליעל רק להוציא דבה,  ואחרי אשר יחל העם לחשוב בעצמו מה הוא עושה אז לא די עוד בדבות שקר להבאיש ריח ישראל,  כי אם נטל על השונאים להראות חטאות,  אף אם הנה חטאות כל האדם בכל זאת יאשימו בהן רק את היהודים,  ואחרי כן כאשר יחלו לבקש משפט אז יעלו רק עונות אשר המה למכשול לישראל יותר על שפת לשון צורריו.   כמעט כל הארצות וכל העמים אשר בקקרבם ישבו בני ישראל עלו ממדרגה למדרגה בדרך הזה,  עד כי בארצות אשר שם תשור דעת כמעט לא ישמעו עוד שטנות מהמין הראשון והשני רק מהשלישי לבד.   זאת נראה למדי כאשר נעבור על דברי הימים וכאשר נקרא מקרי יום יום נוָכח כי כן הוא.   ועל כן נשמע גם כל דברי השטנה יחד בכל עת,  יען כי לא כל הארצות נשתוו במצבן על סלם הדעת,  והעלילות אשר בארץ אחת כבר נשכחו כמת,  העלילות האלה נצבות כמו חיות בארצות אחרות,  כמו לא נשמעו כבר בין החיים.  

ועתה נתבונן נא בעין פקוחה על כל החטאות,  נבקש ונחפש בכח מאמצי כחנו אם נמצא בכל דברי העלילות והשטנות,  הדבות והנאצות אשר טפלו על היהודים,  אם נשמע באיזה זמן ובאיזו ארץ ובאיזה מין מהשטנות כי חרפו את היהודים ויבזום וישטמום על כי חשבו נפשם לעם בין העמים?   בכל שלשת מיני השטנות נשמע כי המה שואפי דם,  נותני סם מות בבארות מים,  מביאי דבר ומגפה,  העם אשר זעם אלהים,  מקללי בני אמונות אחרות ואלהיהם בבתי תפלותיהם,  בנים לא אמון בהם,  כנענים במרמה,  עושקים עם הארץ בתרמיתם,  פושטים עור הלוים כסף מהם בנשך ותרבית,  מפירי משפט הממלכה,  מעבירים על המכס,  מטים שופטים בשחד    אלה וכאלה שמענו ונשמע כל היום,  אך כי יקומו לרדוף אותנו על כי נֵחשב כעם בין העמים,  על כי לא נאמר כי רק בני אמונה אחת אנחנו,  כזאת לא שמענו בשום זמן מהזמנים בכל משך אלפים שנה.   אין גם אחד בהשוטנים אשר רב בהם על דבר אשר יחשבו את נפשם לעם,  כי אם יען כי באמונתם יבּדלו מכל העמים,  על זאת זעמום זועמיהם,  או על כי יעשו עושר ויצליחו במסחרם,  ולהפך ראינו רבות כי כל מליציהם אשר בקשו להרימם מאשפות כנום כלם בשם עם ולא בשם בני אמונה אחת.   קראמוועל יכנם בשם עם  (Nation),  וכן יכנם ראש מליצי יושר עליהם מיראבא,  וכן כלם,  ולא עלה על לב אחד מהמליצים לאמר כי בזאת יביאו דעה על אלה אשר יאמרו להיטיב עמם.   ואם כן אות נאמן הוא כי שקר בפי אלה שיאמרו כי השם עם לא נאה ולא יאה לישראל רק יהיה למחתה לו,  כי כל דברי ימי ישראל יראונו כי לא כן הוא.  

אמנם בכל זאת לא נוכל לכחד כי בימינו אלה שמענו זעיר שם זעיר שם גם דברי שטנה כאלה,  כי קמו אויבי יהודה לחשוב זאת לו לחטאת על כי יחשוב נפשו לעם,  שטנה חדשה היא אשר לא שערו השוטנים מעולם ואבותינו אולי לא פללו כי עון כזה ישימו בראשם,  והדבר הזה הן יהיה לפלא בעינינו מדוע לא חשבו את הדבר הזה לנו לחטאת עד כה ועתה החלו לעשות זאת?   האם יחזיקו עתה בני ישראל יותר מאז בהדעה הזאת כי עם המה?   אבל הן נראה כי להפך הוא,  כי עתה חדלו הרבים מחשוב זאת,  ובכל זאת אז כאשר כל בני ישראל חשבו כזאת לא חשבו צורריהם זאת לחטאת ועתה כאשר מחציתם חדלו ויאמרו בפה כי לא יחשבו כזאת ומחציתם לא ידעו בעצמם מה המה,  עתה היה הדבר למכשול לישראל?   ומי זה נתן החרב החדשה הזאת בידי צוררינו להלחם בנו?  

על זאת נשיב כי שתים הנה הסבות אשר הולידו את השטנה החדשה הזאת.   הסבה האחת היא,  כי העמים יעלו עוד מעלה מעלה בסלם הדעת והיושר והמשפט,  ועל כן יזנחו את הבליהם מקדם,  וכאשר בעת אשר נשברה מעט זרוע הכהנים היעזואיטים עזבו שטנות רבות אשר בשקר יסודן ויעלו מעלה בבקשם עונות אשר באמת נמצאו בישראל,  וכאשר בעלותם עוד מעלה אחת חדלו מהאשימם בעונות כלליים אשר בהם יפשעו כל בני האדם ויחלו לבקש רק עונות אשר רק לישראל המה,  כן עתה בעלות אחדים מהעמים עוד מעלה אחת ויראו כי גם על העונות האלה לא יוכלו ליסרם,  יען כי היהודים יַראו להם משוגתם על פניהם,  כי גם העונות העלה דבקו בהם אך ברשעת מרשיעיהם,  ובארצות אשר הונח להם כבר ינָקו מפשעים כאלה,  עתה כאשר יחפצו שונאיהם לשים עלילות להם ויבושו להעלות גרה את דברי השטנה אשר היו שומה בפי כהנים מתעים,  או מרשיעים פתאים,  לכן מצאו להם דרך חדשה לאמר כי ישראל לא יזכה לקחת חלק בזכות ומשפט בארץ מושבו,  יען כי לא כבן הארץ יחשוב את נפשו,  ויצפה לגאולה כאשר תשוב הממלכה לידו.   מציאה מצאו שונאי ישראל ונפלו עליה בשמחה רבה,  ובלי ספק לא יארכו הימים ודברי השטנה הזאת יהיו לראש פנת כל העלילות,  עתה עוד חדשה היא ולא רבים ידעוה,  אך בקרב ימים תודע לכל שונאינו ויחזיקו בה כבדבר חפץ.   זאת היא הסבה האחת.   והשנית היא כי מעולם לא עלה על לב אחד מבני העמים,  גם לא יכול לעלות על לבו לחשוב זאת לחטאת להיהודים על כי יקראו בשם  "עם",  כי האהבה לארץ מולדת,  היינו להארץ והעם לא רק להמושל,  עשתה זה לא כביר כנפים ותעף עד קצוי ארצות איירופא לשבות שבי בלב רב אדם,  דברי אהבה ואחוה להעם החלו להחשב כתורת צדק זה כמאה שנה,  אחדות המשפחות,  משפחות משפחות לבד,  אחדות ארץ אשכנז ואיטאליה ודומיהן,  עלתה על שפת לשון זה ארבעים שנה,  ועתה תֵחשב לאיש לצדקה גדולה אם כל הגות לבו תהיה באחדות ובאושר לאֻמו וארצו,  אבל עוד ימצאו רבים מהאצילים והכהנים,  אשר ימאסו בהדעה הזאת גם ילחמו כנגדה,  ואשר על כן נטל על אוהבי עמם וארצם להתבונן מאד מי ומי המה אשר רוחם נאמנה באמת עמם,  ומי הוא מנגדם ולוחמם,  והדבר הזה פקח עיני רבים להתבונן בבני ישראל ולשאל:  מי המה?   הלנו המה אם לצרינו?   האם בני הארץ המה או גרים מרחוק באו?    הטובים והישרים שבהם בראותם כי היהודים יחרפו נפשם למות בעד הארץ אשר ישבו בה,  כי יקריבו כל קרבן,  קרבן כסף וקרבן נפש אדם,  ככל בני הארץ,  מהרו ויחליטו כי בני הארץ המה,  והרעים בלבותם המבקשים אך תואנות ועלילות,  המה בקשו בישראל עונו לשנוא ולאמר לו:  לא לנו הוא,  כי לא בן אמונה אחרת הוא,  כי אם בן עם אחר ולא יֵחד עד עולם אתנו בארץ ובאהבתה ובמשפטיה.   זאת היא הסבה השניה.   אולם בכל זאת עוד יש לשאל:   הלא בימינו לא יבקשו אך להעליל עלילות שקר ואיך ידברו כזאת שונאי היהודים לעין כל?   הלא כל רואיהם יכירום כי הם זרע נאמן לארץ מולדתם,  ואם ידברו כזאת בלי ספק מצאו מקור נאמן לדבריהם    על זאת נשיב בדאבון לב כי אמנם מקור מצאו,  מקור משחת אשר היהודים בעצמם חפרוהו ויפתחוהו,  המה בידיהם כרוהו ויתנוהו כמעין אכזב לשונאיהם לשאוב ממנו מי שנאה.   בלי דעת וחשבון נתנו חרב חדשה בידי שונאינו להלחם בנו כיום הזה.  

רעת כל רעה תגדל יען כי היא תוליד רעה,  המחסור יוליד לא רק נקיון שנים כי אם גם חרפה וחטאת ועונש,  רפיון ידים ימשוך רדיפות אחריו,  הן לא את כביר כח ידים ירדפו כי אם את חלש ואין אונים,  וכן כל פגע יוליד פגע כדמותו בצלמו,  עד כי גם הטוב והיפה והמועיל לאיש מאושר בחיים יֵהפכו לנגעי בני אדם לאיש מצוק ומר נפש.   לא רק הגאוה אשר את העשיר תלבשהו כלבושו ותרבה תפארתו תהיה להעני למחתה,  כי אם גם הענוה אשר הוסיף פאר וכבוד לאיש נכבד בעיני כל ותתנהו למופת לאדם רב,  גם היא אך תפליא מכות האיש אשר הזמן סך בעדו.   אם איש אשר לא יכירו ערכו,  יען כי לא על גפי העושר והכבוד מושבו,  יהיה שפל רוח,  אז ישפילוהו עוד יותר ויאמרו הוא מכיר את ערכו,  ועל פי הכבוד אשר יקח לו כן יערכוהו.   חק הוא לבני האדם יען כי חק הוא לכל דרכי החיים ומסבותיהם ותהפוכותיהם,  כאשר על הר גבוה יאסף המון עפר וחול להגביה ראשו עוד יותר למרום כן אבנים שחקו מים ימסו מרגע לרגע עוד יותר,  כן להכבוד יתרועע כבוד,  להעושר עושר ולמחסור ועוני מחתה ופגע.   וכן הוא גם לעם וארץ כאשר לאיש ואיש,  לעם שגיא כח יכפרו כרגע כל אשמותיו וחטאותיו בעת אשר על עם קטן ודל יריעו ויחפשו רק עונות לשנוא.   הדבר הזה היה למכשול גם לישראל;   אחרי כי אין אונים הוא זה כמה לכן כל אלה אשר יוסיפו תפארת ותהלה לעם אחר,  כל אלה ישליכו עליו שקוצים.   אם יקום אחד מבני העם הזה להללנו נגד כל העמים אז יחד עליו יתמלאו ויאמרו:  ראו נא ראו גאות העם הזה וגאונו,  הוא יחפוץ להדוך כל העמים תחת רגליו,  ואם מטיף מוסר להעם הזה יקום מקרבו ויוכיח לו חטאותיו על פניו אז לא יאמרו:  ראו מה נכבד העם הזה כי ימצאו בקרבו אנשים אשר יראו מומי דורם ויבינו מוסר ויורוהו לאחיהם,  מה מאושר הוא עם כזה אשר בניו יראו מומיו!    לא זאת!   כזאת יאמר איש,  כי אם:   ראו הנה גם בני העם הזה אשר אך נפקחו עיניהם לראות נכוחה יראו חרפת עמם ויבושו,  המה יחזו כי משחתו בו מום בו    בדברים כאלה וכאלה ישמיעו משפטנו תמיד,  הן גם על המוסר אשר הטיפו לנו חוזינו נוסרנו פעמים אין מספר,  הלא גם דברי נביאינו לקחו תמיד ככלי מלחמה נגדנו לתת אותנו לעם סורר ובוגד,  לפושע מבטן ומשחת מני רחם.   ולא ישיבו אל לב:  הן החוזים האלה גם המה להעם הזה המה,  ומה יגדל כח העם הזה באמת כי יוליד בנים משמיעי אמת כאלה,  וכי יקדישם ויעריצם ולא ישימם לקצפה על כי גלו שוליו על פניו.   זאת לא תעלה על לב איש.   אשר על כן היה מצב ישראל רע תמיד מעת אשר כלה כחו וגלה מארצו,  וגם כן יהי כל עוד לא יאמץ כח,  כי כל אשר ידברו עליו יהיה למקור לדברי שטנה,  אם טוב ידברו אז היא חנופה ואם רע היא אמת,  ואשר על כן כבד מאד לאיש דעת היודע ומכיר את מצב ישראל,  אשר הוא כמצב החולה אשר אם על ימין או על שמאל ישכיבוהו תמיד יכאיבו לו,  לחות דעה על דרכיו ומשפטיו,  להללנו או לכרות לו אזן למוסר,  כי דבריהם יהיו בידי שונאיהם כחצים בידי רומי קשת.  

השאלה הזאת תעלה לבקרים על לבנו:   מה טוב,  אם לכתוב או לחדל?  אם לקום כחוזים וכצופים לבית ישראל ואשר נראה נגיד,  לא נשא פנים לאיש ולא נכיר פני גבר,  נגיד להעם משוגתו ולהקהל חטאתו,  נגלה פני הלוט הלוט על כל רעה ומזמה,  נוכיח ולא נחמול,  להתם חטאת ולבער רמיה,  לגרש חנפים ולשבור זרוע עושי עולה מקרבנו והיינו כלנו חכמים כלנו אנשי יושר כלנו צדיקים ועם המופת לכל העמים,  אבל אם כזאת נעשה אז נפחד לרגעים פן יבואו שונאינו המלקטים תחת שלחן הסטרא האחרא,  בני השטן הפוערים פיהם לבלענו חיים,  ויקחו דברינו ויתנללו בהם נגד כל צרינו לאמר:  התבוננו,  הנה לכם אות ומופת על רוע לב העם הזה,  על משחתו וזדונו,  אלה המה דברי בניו הנאמנים ואנחנו מה כי נוסיף עליהם,  די לנו די באלה    כזאת יאמרו ורק בדברינו ישנו וישלשו להבאיש ריחנו.   הן דברינו בידיהם המה כחמר ביד היוצר,  את הטוב אשר אמרנו לא יקבלו רק את הרע יקבלו ויציגוהו לעין כל,  ואם כן הלא נהיה אנחנו הבנים הבוגדים,  אשר יביאו חמר ולבנים לבנות מצודות להרוס נחלת אבותיהם,  וטוב טוב כי נחריש נתאפק ולא נדבר דבר,  נראה און ולא נתבונן,  נחזה הוות ונהיה כלא רואים,  אבל אז הלא תשָחת נחלתנו,  קוצים וחרולים יעלו על פני כרמנו והיה בָתה,  ושונאינו יצדקו אם ישאו אז עלינו חרפה,  כי לשונם לא תהגה אז כזב כי אם אמת,  ואנחנו אשר נראה ונחריש נחטא בנפש אחינו    כזאת וכזאת ישאל אותנו רוחנו,  ונתעה בשפק אם לעשות או לחדול.   אבל איש בעל נפש יענה ויאמר לנפשו:   חלילה לך מראות ברע והחריש,  חלילה לך מהביט בסלף אחיך ארחותם ותשים מחסום למו פיך,  הרים קולך והגד את אשר עם לבבך,  ואם יקומו צוררי עמך ויתלו בך דברי שטנתם אל תשים אליהם לב,  כי המה יקללו אף אם אתה תברך,  המה יחרפו אף אם תחריש ותגוע,  המה אם לא ימצאו עזרתה בדבריך אז יבקשו אותה במקום אחר,  בכתבי הקדש,  בתלמוד וביתר ספרי ישראל ולו גם בהם לא ימצאו די להם האם תקצר ידם מחבּל מזמות והוליד דברי שקר?   ואם כן הלא טוב טוב כי תבקש להעלות ארוכה לשבר עמך,  טוב טוב כי יהיה שקר בפי מחרפי עמך מאשר יחרפו ואמת יהגה חכם.   ובכן היו ויהיו צופים נאמנים בישראל ולא יסוגו אחור מפחד אויבים מחוץ כאשר לא יחתו מפני שונאיהם מבית.  

ואמנם משוגת משנה משגו אלה האומרים כי חלילה לנו מגלות בקהל חרפת אחדים מאחינו אשר עותו ארחותם,  פן יהיה דברינו לכלי חפץ לשונאינו.   כבר ראינו רבות כי לשונאינו נתכנו עלילות,  ואם נחריש ולא נגיד לפושעי עמנו פשעיהם,  אז יהיה גם הדבר הזה לכלי חפץ בידם,  כי יאמרו:  הלא כל העם חנף ומרע הוא ואף אם יראו און איש באחיו יכסוהו במשאון כי המה ערבים זה בזה.   ועל כן נוכל לגזור אומר ולהחליט כי אלה המטיפים מוסר לעמם המבקשים לזכות ארחותיו ולהסיר בדיליו המה אך ייטיבו לו והרע לא ירעו,  ואך אלה ירעו וישחיתו מאד,  אלה ימכרו כבוד עמם בלא הון ויביאו עליו שואה לא ידע,  אלה רפי רוח ומוגי הלב,  אלה קצרי העינים שיאמרו אך בזאת יונח לנו מעצבנו ומרגזנו אם נשק את היד המכה אותנו בעברה,  אם נכוף ראשנו לפני משנאינו ונתן קטורה באפס,  חנופה נשית להם ואז יאהבונו ויקרבונו,  אלה העושים כזאת יכרו בידם קבר לעמם לקבר בו כבודו והדרו ומעוזו,  אלה יסגירוהו בידי אדונים קשים וישימו עליו עול אשר לא ימיש ממנו צוארו עד עולם.   בנים סכלים או כחשים כאלה קמו למאות בעת המלחמה לישראל מימי בן-מנחם ועד היום,  בנים אין דעת בלבם ואין אמץ ברוחם,  ויאמרו לקנות חפש לנפשם ולהמציא לבניהם רוָחה בכפפם ראשם כאגמון לפני כל עַול וחומץ,  המה למען הראות לכל כי נכונים המה להיות עבדי עבדים קמו ויקראו בלי חשך:  לא עם אנחנו רק בני אמונה אחת!   לא עם אנחנו וכל האומר כי עם אנחנו הוא פתי וסכל וכמשוגע נחשבהו    כזאת השיבו תמיד מבלי אשר ישאלום,  את ספריהם וכתביהם ודרשותיהם מלאו מפה לפה רק בהפתגם הזה האחד:  לא עם אנחנו!   כמו רעיון נשגב מאין כמהו השמיעו,  וכמו דעה חדשה אשר בידה להפוך משטרי תבל ולהעלות את כל בני האדם על מרומי ההצלחה מצאו,  כן התפארו תמיד בהפתגם הזה:  לא עם אנחנו!    לזרא יהיה לנו מדי נקרא את הפתגם הזה אשר נאמר ונשנה אלפי פעמים ולגועל נפש יהיה לנו לשמוע אותו גם עד היום מפי מטיפים למאות בארץ אשכנז,  הוא יסוד ועמוד לרוב דברי דרשותיהם אשר את כלן ישא רוח ורוח אין בהן.

כה נאמר ונשנה הפתגם הזה עד כי משך עליו גם עיני בני העמים.   אבל מה עשו המה?  האם מהרו להודות כי אך בנים נאמנים המה בני ישראל לארץ מולדתם אחרי כי יקראו במו פיהם תמיד בספריהם ובבתי תפלותיהם כי חדלו מהיות עם?  אך לא!  הפתגם הזה היה לחרב משכלת בידי צוררי ישראל,  המה שמעו הן מכלל לאו.   אחרי כי המטיפים ואלה אשר חכמים המה בעיניהם יקראו בחזקה:  לא עם אנחנו,  שמע מינה כי כל העם יאמר עם אנחנו ועתה עת להתנפל עליהם ולהגיד להם חטאתם על פניהם,  כי ירבו לפשוע בשבתם בארץ נכריה להם ויאכלו טוּבהּ ועיניהם צופיות למרחוק לארץ אבותיהם.   כחמס ושוד וגזל יֵחשב לישראל הדבר הזה,  הן איך יעיזו מצח לסחר בארץ ולאכול מפרי כפיהם ולהוליד בנים ובנות ולשתות מים ולשאוף רוח,  אם כלו עיניהם מיחל לארץ אחוזתם במקום אשר המה יהיו אדוני הארץ ומלכיהם מקרבם ישפטום!   הנשמע עון כזה מיום הוסד ארץ,  כי אנשים אשר ישלמו מס כסף ודם,  אנשים אשר יקריבו עמלם ודם בניהם בעד ארץ מושבם, כי האנשים האלה יבקשו כי כמשפט כל אלה אשר ישלמו מס כן יעשה להם?!   פתגם חסרי לב מעמנו נתן שטנה חדשה בפי משנאינו,  אשר לולא זאת כי אז לא עלתה על לבם,  והאות הנאמן על זאת הוא כי דברי השטנה הזאת חדשים מקרוב באו,  ועל ספר כתב איש ריבם מעולם לא נכתבו[34] .   אשר על כן נוכל להוציא משפט כי רוח שקר התעה את אלה אשר יאמרו כי שם עם יהיה לנו למחתה,  הדבר הזה לא היה מעולם,  רק יען כי אחדים הראו לדעת כי יפחדו פן יֵחשב להם הדבר הזה לעון,  לכן החזיקו אחדים מהשוטנים בהשטנה הזאת,  ואם כן לא הדעה כי עם אנחנו הולידה את השטנה כי אם הפחד מהדעה הזאת הוליד אותה,  ואחרי כי הפחד הוא מולידה לכן אם נחפוץ לעקור את השטנה הזאת משרשה בעודנה באבה אין לנו דרך אחרת בלתי אם להסיר את הפחד ולהראות לכל כי הדעה הזאת לא תתן מורא בלבנו,  כי אלה אשר יבואו עד תכלית הדעה הזאת ידעו כי היא לא תעצור אותנו מהיות בנים נאמנים איש איש לארצו וממלכתו,  כי הדעה הזאת רק דעה היא ולא תעורר למעשה ופעולה,  ואלה אשר לא יבואו עד תכליתה ויבקש אך למצוא עלינו תנואות,  להם לא יועיל מאומה אף אם נפחד או לא נפחד,  אם נחזיק בהדעה או נכחישנה,  ונגדם נלחם כאשר נלחמנו נגד כל אויבינו בנפש מאז ועד היום הזה,  כי מה עשינו בכל דור ודור בקום עלינו מרעים לאכול את בשרנו חנם?  

בארצות אשר שם ישב גזל משפט לכסא,  אשר שם לא בקשו עשות משפט באמת כי אם לחמוס את היהודים היה כל חפץ העם ועל כן העלילו עלילות,  שם קצרה יד איש מעמוד על נפשו בכח לשונו,  שם נתן גוו למכים או נתן כסף תמורתו ואת נפשו הציל,  על הארצות האלה והימים ההם לא תתכן השאלה מה עשו היהודים?  כי קצרה ידם מעשות מה בסדר ומשטר במחשבה קודם למעשה אחרי כי לא ידעו במה יכשלו,  היום הועידום למשפט על דברי מכזב אחד ומחר דנום על דברי משקר שני,  אז בקשו לעזור לנפשם לפי המקום והזמן והמצב,  אך מעת אשר אהבת משפט החלה להרים ראש,  מעת אשר הוסר המחסום מעל פי היהודים ויתנום לעמוד על נפשם ולהלחם בדבר שפתים,  מני אז,  אך הדרך האחד אשר בו בחרו מליצי ישראל,  הדרך הנאמן,  הוא לענות כחש שוטניהם בפניהם,  להראות לכל כי שקר ענו בהם.   ואם כי בזאת לא הצליח בידם להפיל החרב מידי לוחמיהם,  אך תחת זאת קנו להם לב מבקשי יושר,  אשר עמדו לימינם ועזרו להם במלחמותיהם,  וכל הטוב אשר השיג ישראל ברוב הארצות אך בדרך הזה השיג.   ועל כן עתה אשר ברוב הארצות משפט אמת ישב לכסא  (מלבד הארצות אשר שם משפט היהודים נגזל לעין השמש,  אשר שם יריעו משטיניהם כחפצם ואת מליציהם לא יתנו לפתוח בשער פיהם,  אשר שם ימאסו האמת ויחפצו אך בגזל,  בדבר ארצות כאלה לא נוכל לדבר משפט,  כאשר לאולת תֵחשב לנו לשאול:  מה נעשה בקום עלינו מרצחים לקחת את נפשנו וידנו קצרה מעזור לנפשנו)  ובידנו לדבר ולכתוב כהעולה על רוחנו,  עתה אם נחפוץ לבל תגדל השטנה הזאת ולבל תמלט ביצי אפעה ותשלחם עד למרחוק,  עתה עלינו למהר ולהלחם ביד חזקה נגד מוציאי הדבה ולהראות כזבם ושקרותם לעיני השמש.   אמנם איך נעשה כזאת?   האם נאמר כי שקר הדבר,  כי אמנם לא עם אנחנו ורק מוציאי דבה ישימו לנו עלילות שוא,  אך הלא אז יקומו ויענוּ כחשנו בפנינו ויאמרו:  איכה תאמרו כזאת,  הלא בכל ספריכם הקדושים בעיניכם ובכל תפלותיכם אך בשם עם תכנו,  וגם אתם אשר תקראו תמיד לא עם אנחנו תראו לכל,  כי כן יחשוב לב העם כלו,  כי לולא זאת מה זה תדברו לרוח ותבקשו להוכיח דבר אשר כל העם ידענו?   ובבקשכם להוכיח אות נאמן הוא כי אך אתם כזאת תחשבו וכל העם לא כן ידמה    ואם יאמרו כזאת אז הצדק יהיה אתם,  ובדבר הזה עוד נוסיף עצים להגדיל המדורה,  כאשר אלה אשר כחשו מאז ויאמרו לא עם אנחנו הביאו זאת לנו כי עתה היו לדברי שטנה בפי משנאינו,  ואם כן אם כזאת נעשה אז אך נרע ולא ניטיב.   אבל מה נעשה להיטיב באמת?  על השאלה הזאת נוכל להשיב אחרי כי נשים עין בוחנת על מצב ישראל בעת הזאת ואחרי אשר נגזר אומר מה לעשות לעמנו בדור הזה.   כי הרבה הרבה לנו לעשות,  זאת יראה כל איש אשר עינים לו,  כי כל דברי עמנו יגעים,  אלה ימשכו לפנים ואלה לאחור ותהי מהומה ומבוכה בקרב קהל ישראל ועת לעשות היא פן נאחר המועד,  ועל כן ננסה נא לבקש משפט בדבר הזה ולראות:  

ו'

מה  ישועתנו

רבים בראותם דברי אלה יניעו כרגע בראשם ויאמרו:   מה זה ישאל מה ישועתנו?   הלא תשועתנו כבר באה בארצות רבות וביתר הארצות גם שם ישועתנו קרובה לבוא,  עוד מעט ותגָלה זרוע המשפט והצדק עלינו והיינו שלוים ולא נראה רע,  וכל אלה בחסדי ההשכלה אשר תלך הלוך ואור ותפקח עינים עורות ותהפוך להעמים לב בשר תחת לב אבן והמה יחנונו וימשכונו חסד בטוב לבם ובחסדם ואנחנו לא נדע מה נעשה עוד בלתי אם להרבות השכלה בישראל ולהפוך שפה ברורה לכל בנינו לדבר איש ואיש בשפת ארצו ולא יוכר יהודי לפני בן נכר או אז נושענו תשועת עולמים.   אבל אם אמנם יצדקו כי כל אלה כן יהיו וכפועל ישראל בדעת כן ישולם לו במשפט וזכות,  אבל התשועה הזאת הן תשועה חמרית היא,  כמו לחם לרעב ובגד לערום,  אבל ישראל חולה הוא,  חולה מאד,  הוא הֻכה בחלאים רעים ונאמנים לא רק מידי שונאיו,  כי אם גם בית מאהביו,  הוא הֻכה בלי חמלה מכף רגלו ועד קדקדו,  אלה הביאו בו פצע וחבורה ואלה בבקשם לרפאות הפצע גזרו כל האבר וישליכוהו הלאה,  וארוכה נאמנה דרושה לו לבל ימות ואבד שמו.   וגם זאת ידעו כמעט כל אלה אשר יחפצו כי יוָתר שם וזכר לישראל.   והתשועה הזאת לא מידי אחרים תבוא לנו,  לא בחמלת יושבי הארץ נשיגנה כי אם בפינו ובידינו לעשותה,  אם אנחנו נושיע לנפשנו אז נוָשע ואם אין אחריתנו מי יודע?  

הנה נשמע שועת רבים בפה ובכתב הכותבים עברית,  קול אנחה על דרכי ישראל כי אבלות הנן,  לא לעתים רחוקות יעלה קול קורא באזנינו:  אהה!   לתקות ישראל כי נוחלה,  אזלת יד מקימה אשיות בית יעקב,  אפס דורש ומבקש לחכמת ישראל ושפתו,  עמודי הדת רופפו,  דרכי ישראל נשמו ובני הנעורים יבחרו להם דרכים חדשים,  אבן על אבן תפול מחומת יעקב ועוד מעט ותהי למשואות נצח,  לא יארכו הימים ואף זכרון לא יהיה להעם הזה אשר חי ארבעת אלפים שנה וילחם בכל ימי חייו במלחמת גבורים,  אחרי כי בידיו הכין לו קברו.     הנה קריאות כאלה תשמענה אזנינו כפעם בפעם,  אבל התועילנה לנו אם רק בכי ואנחה נשמע ומתעורר לגדור בעד הרעה,  או משמיע עצה ותחבולה לקדם פני הרעה אין?   בבכי ואנחה לא נרפאה עוד כל מחלה ולא הורם כל מכשול.   לוּ נקבצו כל הדמעות אשר הורידו עיני בני ישראל מעת אשר גלו מארצם עד היום הזה על הריסות ארצם ובית מקדשם,  כי אז היו לים גדול אשר בציים יעברו עליו אל ארץ חמדתם,  וכל הדמעות האלה עלו בתהו באין מאסף להן,  כן גם האנחות אשר בהן יקדמונו הצופים בעת הזאת,  המנבאים לאחרית עמם,  רוח ישאן ותועילנה לנו כאשר הועילו הדמעות לאבותינו,  עצה ותחבולה דרושות לנו ואותן אם נמצא ואם נחזיק בהן אז נדע מה לעשות ואז נושע.  

אמנם עצה ותחבולה תמצאנה רק לאיש אשר יפקח עיניו לראות נכוחה,  אשר לא יחזיק בכל אשר שמע ובאשר הסכין בו מעודו כבדבר קֹדש,  אשר יחַבּל מזמות להוציא דבר מלבו ולהביא כל מראה עיניו במשפט,  וזאת היא חטאת עמנו מאז ומקדם להחזיק בכל אשר נחל כמו בדבר קדש,  כמו בעמוד התיכון אשר כל חייו ואשרו תלוים אך בו ועל כן תרפינה ידיו ביום צרה.  

העצלות היא אֵם לרוב החטאות ובכל זאת רוב בני האדם עצלים המה,  רוב בני האדם יעמלו ויעבדו לא יען כי רוחם יבקש עבודה,  לא מאשר כי רוחם יתעורר וימאן לנוח,  כי אם יען כי אכף עליהם המחסור לעבוד,  או ידי מושלים יכבידו עליהם העול,  או יד ההרגל תעשה זאת,  וכל אלה אם רק יוכלו לשבות מעבודתם ישבתו בחפץ לב,  והאות על זאת הוא,  כי הרבים גם באלה אשר יעבדו תמיד אם רק ישבתו ימים אחדים מעבודתם אז יבקשו את העצלות בכל לבם וחכמים המה בעיניהם משבעה עמלים בדעת ובחפץ לב,  כי על כן מעט מאד מספר הממציאים חדשות,  אחרי כי רק אלה אשר בחפצם יעבדו המה יתחקו על שרשי פעולתם והעמלים בהכרח יעשו מעשיהם כמכונה בלי חפץ ודעת,  ואלה אשר רוחם יַנחם לעבודה מעטים המה מאד,  אבל הם המה המניעים היותר גדולים בהמכונה הגדולה,  היא מכונת החיים.  

ואם תגבר יד העצלות בעבודת מעשה הנה יגבר כחה עוד הרבה יתר ברעיון ומחשבה;  הרבים בבני האדם עצלים המה וימאנו לחשוב מחשבות אשר הרה והגה לבם וימצאו די להם בהדעות אשר שמעו מאחרים,  בחפץ לב יעצמו עינים ויתנו יד לאחרים כי ינהלום כחפצם,  ומשרש הדבר הזה יצאו כל האמונות התפלות,  כל ההבלים וכל המורא והפחד מפני דברים אשר עין איש לא ראתה אותם מעולם,  כל הממשלות הרעות אשר משלו בבני האדם לרע להם,  ממשלת הרוח וממשלת הזרוע,  כל אלה יצאו מהמקור המשחת הזה,  מהעצלות במחשבה,  כי רוב בני האדם ימאנו לחשוב ברוחם,  כי אם רוח האחד יחשוב למען אלפים ואשר יגיד להם הוא להם כדבר חק ומשפט,  וכל עוד אשר לא תסור המחלה הזאת מקרב לב כל בני האדם,  כל עוד אשר לא כל איש יחשוב מחשבות לנפשו,  הנה אך לשקר נעשה עט סופרים,   שוא יהיה עמל החפצים להצליח את כל בני האדם,  לתת להם אושר וחופש נאמן,  להעמידם על רגליהם,  אחרי כי אין עינים להם ולא יראו את אשר לפניהם ואם יצאו לחפשי מתחת ידי שלטון אחד אז יקום אחר תחתיו ויעשה כמהו ויִדַכּאו תחת רגליו כאשר דֻכּאו לפני ההולך לפניו.   המחלה הזאת מורשה היא לכל בני האדם מימי קדם ורק הדעת אשר תפרש כנפיה עד למרחוק,  הדעת אשר יביאו בדורותינו בלב כל בני הנעורים,  היא תרפא אותם מעט מעט מהמחלההזאת כי תעירם לחשוב ולהתבונן,  אשר על כן משפט חזק וקים הוא כי החופש הנאמן אך מידי הדעת ינתן לבני האדם.   וזאת נראה כי בארצות אשר תגבר הדעת שם יגבר גם החופש.  

במחלה הזאת,  במחלת עצלות במחשבה,  הֻכּה גם בית ישראל והיא תרע לו עוד הרבה יתר מאשר ליתר העמים.   אם אמנם לא אעשה שקר בנפשי לאמר כי יתר העמים ירבו לחשוב מחשבות יותר מבני ישראל,  כי בני יתר העמים ירבו להביא במשפט כל אשר שמעו ואשר ראו יותר מבני ישראל    נהפוך הוא,  אין עם אשר ירבה שאלות ומחקר וחשבון כעם ישראל בכל מראה עיניו ומשמע אזניו,  ובכל זאת תרע מחלת העצלות במחשבה לישראל יותר מאשר לכל העמים.   באחת כי היא לו צרעת נושנת,  אחרי כי רבו שנותיו משנות יתר העמים אשר בקרבם ישב,  ומצרעת נושנת קשה יותר להרפא,  וזאת שנית כי לכל העמים משפטים וחקים אשר על פיהם יחיו כלם,  ורק על המחוקקים והשופטים והמנהלים החובה לחשוב מחשבות להיטיב מצב העם,  והמה על הרוב אנשים חכמים וידועים,  ואם בידם יפקיד העם עתותיו עוד לא גדל השבר,  כי ידע כי אנשים אשר להם עינים בראשם ינהלוהו,  וגבוהים גם עליהם אשר יביאו גם מעשיהם במשפט אם טוב ואם רע,  אבל לא כן הוא לישראל,  הוא לא יפקיד פקידים,  לא ישא ראש מנהליו ושופטיו ומחוקקיו,  כי אם המה בעצמם ישאו ראשם וירימו ידיהם למשול וימשלו בזרוע נטויה,  ורוב שופטי ישאל ומחוקקיו,  נותני דתו ומנהליו מאז ומקדם לא נבחרו מהעם על פי רוב דעות כי אם קמו ויורו תורה ויבינו שמועה ויתנו חקים ויאמרו להעם:   כזאת תעשה וכזאת אל תעשה והעם שמע בקול מושליו    ומזאת נפתחה הרעה,  כי העם הזה אשר מטבעו יבקש חשבונות רבים ואשר מחוקקיו הראשונים בקשו בכל לבם לעורר רוחו לחשוב מחשבות ולדעת,  לא רק להאמין,  כי העם הזה    סג לאט לאט מאחרי המשפט והדעת ויט שכמו לעצלות המחשבה,  לקבל כל אשר שמע מפי מוריו מבלי דעת וחקר.   וגם התלאות הרבות והצרות האיומות הן הנה היו בעוכריו לבלבל דעתו ומחשבתו לבל יחפש דרכיו,  לבל יחקור וידע את אשר הוא עושה,  כי בעת הרעה,  בעת אשר יראה האדם כי אזלת ידו מהלחם,  או כי המלחמה ארוכה וכבר רפו ידיו,  אז ישען בכל חפץ נפשו על כל משענת מבלי הרבות חקור.   כל אלה יחד היו בעמנו לרעה להסיר לבו מאחרי החפץ לנהל את נפשו בחופש ולתתו בידי מושלים רבים,  וכל אשר ירים ראשו למשול בעם הזה יעשה ויצליח לאכול חילו ויגיעו,  עמלו וקנינו והעם יעריצהו ויקדישהו כי נתנו בלבו מורא מפני כל דבר אשר כבר קבלהו,  ומה גם אם מורשה הוא מהדורות הראשונים,  אז הוא כהר אלהים אשר כל הנוגע בו סקול יסקל.   ואם גם יתעורר לפעמים החפץ בקרב העם לבקש משפט וחשבון,  אז יעשה זאת נגד מוריו החיים אתו,  אשר יאמרו לשלוח יד בדבר ישן,  אחרי כי עצלותו לא תתנהו להרבות חקור אולי יצדק המורה החי ממאשריו המתים,  ובכן יוסיף להחזיק באשר משענת היא לו מימים מקדם.  

זאת היתה בעמנו לצור מכשול מאז ומקדם,  לתת לו חקים לא יחיה בהם ומשפטים אשר לא יוכל שאת,  לקברהו חיים בעפר הדינים והגזרות אשר רבו מִסַפר ואשר כסו עליו בצלמות באין משים על לב,  וזאת היא בעמנו בעת הזאת לתת לו מורים קצרי עינים ומנהלים אין ידים להם,  כי כל הרוצה למשול בישראל יבוא וימשול וכל המרבה להצר לישראל בגוף או ברוח הוא נעשה לראש וראשון ועל פני כל העם יכּבד,  בעת אשר יַדה אבן בכל החפץ לפתוח חרצובותיו.   עצלות במחשבה שמה כבלים על ידי אבותינו לבל יקומו ויפרקו עול מורים מתעים מעליהם ותכבד עליהם הר כגיגית לקבל מצוה מפי כל רב מחמיר באכזריות לב,  ועצלות המחשבת הכתה בסנורים עיני בני דורנו המתאמרים למשכילים ורוח העת אתם לבל יראו את הדרך אשר ילכו בו ולבל ידעו את המעשה אשר יעשו,  אך עצלות המחשבת עשתה זאת ולא אחר.   לכן בעת אשר רבים יהימו ויאנחו על כבוד ישראל כי ידל מיום ליום בעיני בניו,  כי אין פונה עוד לתורתו וחכמתו,  בעת הזאת אם יראה להם איש באותות ובמפתים חזקים ונאמנים את מקור הרע ויאמר להם:  חדלו לכם לשתות מים דלוחים ממקור נרפש,  אז יחד עליו יתמלאו,  ובחרפה יהדפוהו,  יען מה?   יען כי המקור הזה כבר נתקבל מאבותיהם למקור נאמן והעצלות במחשבתם לא תתנם להביא הדבר במשפט ובמאזני צדק.  

עינינו הרואות כי מימי בן-מנחם דל כבוד ישראל,  עינינו הרואות כי דרכיו היו דרכי מות לבית ישראל,  עינינו הרואות כי כל אלה אשר יחזיקו בדרכים האלה יתרחקו מעל בית יעקב אם בפעם אחת או לאט לאט,  עינינו הרואות כי נגששה כעורים קיר,  נראה השבר ולא נדע נרפאהו,  נראה החרב המשכלת העופפת על פני תורת ישראל ודרכיו ושפתו וכל אשר לו ועצה ותושיה להנצל מצרה אין,  עינינו הרואות כי שאיה ושמה בכל שערינו ובכל דרכינו,  כי זה מושך לכאן וזה לכאן ועוד מעט ותפרד החבילה ובכל זאת אין איש שם על לב לאמר:   כלנו כצאן תעינו אחרי רועה אין עינים לו,  נשובה נשובה בטרם נהיה עדי אובד.   אין שם זאת על לב ואין מתעורר בצדק לפנות מסלה לעמו,  אשר בה ילך וישוב ויחדש כחו כמקדם,  עינינו תראינה כל אלה אבל לא נתבונן למקור הרע כי על כן נוסיף ללכת ולהכשל בדרכנו,  וכל עוד אשר לא נפקח עינינו,  כל עוד אשר נאטום אזנינו משמוע דבר משפט יען כי כבד ממנו לעזוב את אשר כבר הסכַּנּו בו    נרד מטה מטה.  

הרעה הגדולה מכל הרעות אשר מצאו את בית ישראל מימי החזיקו בדרכי בן-מנחם ותלמידיו היא,  כי מני אז רבו המורים בעם;   גם לפנים רבו מורי ישראל מארבה,  אבל אז נטל על החפץ להורות לקחת לקח מפי מורים ימים רבים,  לחכות עד אשר יסמכו מוריו את ידיהם עליו ולמורה ישימוהו,  להראות חכמתו בפה או בכתב ואז מצאה ידו להורות דעה בקהל,  אבל מימי בן-מנחם הורמו כל המכשולים מדרכי המורים,  כל הרוצה להיות מחדש אף אם לא קרא ולא שנה יבוא ויחדש,  כל החפץ להלחם נגד המחדשים ימלא ידו ויחזיק בתרמית ויתקדש לפני העם והיה קדוש,  ובדבר הזה פור יתפוררו עמודי בית יעקב כמעט עד לאין מרפא.         

אך אל יתעה איש בדברי לאמר כי גם אני אבכה ואיליל רק על אלה אשר יעזבו בית יעקב ויתעו אל אשר יהיה רוחם ללכת ועל כן אהגה נכאים פן יעלה שם ישראל בתהו  ואפס זכר לו.   אם אמנם גם לזאת ידוה לב כל אוהב עמו המכבדו בלבו,  אבל בכל זאת לא יחרד לב כל מתבונן,  כי יודע הוא כי שם ישראל לא יסוף בעבור פושעים אחדים,  ואם גם יפנו אליו ערף אלף או עשרת אלפים או גם מאה אלפים מבניו,  עוד לא רבה המהומה,  כאלה ראינו רבות בדברי ימינו וישראל עוד חי,  אלה כעשן יכלו ועמם על כנו ישב,  אבל לזאת יִתּר לב המתבונן ממקומו בראותו את הפרעות אשר ישימו בו המתקדשים החדשים בארץ אשכנז ורבים אחריהם ינהו.   בארץ אשכנז אשר ממנה יצא מטה זעם לבית ישראל להכות בו בקיעים,  מהארץ הזאת אשר ממנה יצאו רוב הבוגדים בעמם בהנזרם קבל עם מעליו ויתכחשו לו,  בארץ הזאת יקומו עתה בוגדים חדשים,  הלא המה המתימרים למחזיקי הדת והתורה,  מבלי אשר ידעו מה תורה ומה דת,  אשר להות נפשם יאמרו יראת אלהים,  לחסרון דעתם חכמה ולרוע לבם יושר והמה ישחיתו כרם ישראל,  שמיר ושית יעלו בו עד לאין מרפא,  ובגלל הדבר הרע הזה ירבו פושעים בישראל במאד מאד,  כי בראותם דרכי הנתעים והמתעים האלה יאנפו בעמם ויבושו בו,  והנוהים אחריהם יבערו ויכסלו ויהיו לחרפה בעיני כל רואיהם,  האנשים החטאים האלה בנפשותם יביאו שבר לעמם אשר לא על נקלה יֵרפא ממנו,  המתקדשים האלה יוסיפו להחזיק בדרכי המחדשים אשר היו לפניהם:  לזרוע ריב ולקצור מצה וקנאה ושנאה ירבו על כל דרכיהם ויפריאו בין אחים ויסכסכו עדה בעדה ומשפחה במשפחה ויגרשו את השלום בכל מקום אשר בו יציגו כף רגליהם,  השלום אשר אך הוא הושיע לישראל מכל צרותיו,  הכלי האחד המחזיק ברכת ישראל וטובו.  

לחולה אשר ידע כי חולה הוא נקל להמציא רוָחה מאשר לחולה אשר יאמין אמונה אומן כי בריא אולם הוא,  אחרי כי הוא ימאס בעצה ויזרה הלאה כל רפואת תעלה אשר יכינו לו.   עת היתה לישראל אשר הבין מכאובו,  אשר כל העם מקצה,  מאביוניו עד עשיריו,  מחכמיו עד הנבערים בו,  כלם יחד ידעו כי רע מאד חבל יעקב,  כי הוא נגש ונענה,  כי הוא שנוא נפש כל עם ונתעב בכל ארץ,  אז ידעו כי רק האחדות הנאמנה היא היא חוסן ישועות למו,  כי אך בידי האחדות לתת להם ידים לעמוד על נפשם,  היא למו מחסה ומשגב בעת צרה,  כי על כן בקשו כל אלה אשר אהבו את עמם  (ובעת ההיא היו כמעט כלם אוהבים את עמם מלבד הבוגדים בו לעין השמש)  להחזיק את האחדות בכל מאמצי כחם,  המה לא שכחו אף רגע כי אין כלי מחזיק ברכה לישראל כמו השלום כי על כן בקשו לנצור אותו מכל משמר,  חכמי ישראל ומוריו בימי החשך העלו את השלום עָל גם על האמונה והדת וחקיה ועקריה,  עד כי לא פחדו מהשמיע בפומבי כי גדול בעיניהם עון המפר שלום מעון העובר ברית ומכחיש בה'.   כן דברו חכמי ישראל אשר אהבו את עמם בכל לבם ואשר נכונים היו גם להפר התורה מפני האחוה ויבטחו בלבם כי בזה יעשו רצון קונם הרבה יתר מעולה וזבח או צום ותפלה ובכי,  וראשית תוכחתם ךומוסרם היתה תמיד על מאסם את השלום ועל הפרם ברית אחים.   ואזנים קשובות נמצאו להם אשר שמעו והאזינו ויתנו אל לבם ללכת בדרכיהם שבילי עולם,  לחזק מוסרות השלום והאחוה,  אז אם גם חָלק לב העם בעיר אחת או בארץ אחת,  אז אם גם קמו זורעי עמל וקנאה ושנאה ובין אחים הפריאו לא גדלה עוד הרעה,  כי שומרים נאמנים לא חדלו מעמוד על המשמר לחזק כל בדק ולרפא ההרוס,  אז אם גם גדשו סאה בחקי הדת או מחקו סאה,  אם פרצו חק וגבול ויחללו קדש,  או הרבו חק על חק עד כי כשל כח הסבל ובעבור זאת קם שאון בעם לא עוד רבה המהומה,  כי ידי הרופאים הנאמנים לא רפו מהביא רפואות תעלה למחלת אחיהם,  אחרי כי החולים ידעו חלים ויבקשו מזור,  ורפואת תעלה נמצאה להם תמיד,  כי אם גם נתקו אחדים או גם רבים מוסרות הדת והאמונה,  אבל מוסרות חזקות מאלה עוד נותרו להם,  הלא הנה מוסרות האחוה והלאום,  הן לא חדלו רגע,  אף אלה אשר מאסו בחקי הדת,  מחשוב את עמם לעם נפרד ואת נפשם כבני העם הזה.   כבני העם הזה נחשבו בעיניהם גם אלה אשר עזבו את אמונתם מפני יד היעזואיטים אשר היתה תקיפה.   דת וחק יפר על נקלה איש אשר לא יאמין באלה,  אבל לבגוד בעמו לא יערב לב איש אף החפשי בדעותיו,  ולהפך:   החפשים ברוחם ובדעותיהם בדבר אמונה יחזיקו עוד הרבה יתר באהבת העם כי היא להם אמונתם וקדושתם,  בימים ההם ובזמן ההוא לא נטל על הצופים להוָאש ולזעוק זעקת זבר,  רק לעשות מלאכתם באמונה להזהיר את העם לבל יפרו ברית אחים.   אולם לא כן הוא עתה,  עתה כאשר לא נדע את חלינו,  אחרי אשר מורינו העצלים,  אשר לבם לא הרה ולא הגה רעיון מעולם,  יִשנו אותנו על ברכי השכלתם בשירים ערבים לאזן,  כי גאולת ישראל כבר באה ונהיתה מעת דרך כוכב מדעסוי,  מני אז הלוך ילך ישראל ואור,  שלום לו מכל עבריו מבית ומחוץ,  שונאיו לא עוד יציקוהו ובניו יאהבוהו ויחובבוהו,  ועלינו רק לפצות פה לשיר שירה חדשה בגילת ורן כי נפדה ישראל מכל צרותיו.   בשירים ערבים כאלה נסכו עלינו רוח עועים עד כי נראה רעה ולא נתבונן,  נחזה שלות ישראל בארצות אחדות ונמחא כף בעת אשר הרבים בהם עוד ינֻגעו כמקדם,  עוד ירֻדפו על צואר,  עוד יֵאכלו מכל עבר ופנה.   אבל מי זה ישים לבו לשועת אחיו מרחוק אם החוזים המנבאים לרוח בן-מנחם ינבאו פה אחד כי שלום לישראל מסביב,  כי מי זה ישראל?   הלא אך אלה אשר יאחזו בכנף ההשכלה,  בהשכלת בן-מנחם,  רק המה קרוים ישראל וכל יתר בני ישראל לא לישראל המה,  עינינו תחזינה כי בוגדים בעמנו יוסיפו מיום ליום להדיח את בני הנעורים מאחרי נחלת יעקב ונשיש כי המה מחזיקים בהשכלה,  עתה אשר אין שלום לישראל,  אשר כל המרבה ריב ומצה יעשה לו שם ועל פני כל ישראל יכּבד,  עתה אם יקומו עוד מפריעי שלום בקרבנו,  להסיר חק או להוסיף משפטים ודינים,  להפר יראה,  או להרבות יראת שדי יתר מאשר יוכל העם שאת,  עתה יהיו גם שני אלה כמהרסי אשיות בית ישראל,  כ אם תופר האחוה אשר עוד למראית עין תֵראה כמו חיה,  הלא היא אחוַת הדת,  הלא אז יפרדו בני ישראל איש מעל אחיו ולא יתאחו לעולם,  כי מוסרות הלאום כבר נתקו מימי בן-מנחם והנוהים אחריו ועתה כמעט אין עוד זכר למו,  אשר על כן רבה העזובה בקרב עמנו בימים האלה,  משפחות משפחות מישראל יתנכרו לצור מחצבתם לאט לאט מבלי אשר יראו וידעו מה המה עושים,  כי אין רואה את המחלה אשר תאכל בקרב בית ישראל מימי בן-מנחם ומעת אשר חדל מחשוב את נפשו כעם,  ואין שם על לב לקום בפני הפורצים בחומת בת ציון אשר נשארה עוד לנו.  

אמנם נפשנו יודעת מאד כי אך כהבל ורעות רוח יֵחשבו דברינו אם נאמר נקומה למלחמה נגד שתי הקצות,  נגד המהרסים כרם ישראל בפרעם כל חק ונגד המשחיתים חלקתנו בכסותם פניה בחרולים,  כי המה מדרכיהם לא ישובו,  המה בדרכיהם הנלוזים יחזיקו,  כי אך נפשם יזכרו בדרכם ולא אהבת עמם תנהלם,  לנחול כבוד ומשרה וכח מגמתם ומה נועיל לנו אף אם נקרא כל היום באזניהם:  את נפש אחיכם אתם חומסים?    הלא בלבם ידעו זאת יותר ממנו כי אך הות נפשם להם לקו,  אך לא יודו בקהל כי זה חפצם,  וגם המה יקראו כי אך מאהבתם לאחיהם יעשו זאת,  ולשוא נשחית דברינו אם נדבר או נוכח עמהם,  נדע נאמנה כי המה יוסיפו להתעות את העם בדרכי תהו,  המה יוסיפו להרוס בית ישראל,  המה יוסיפו להפר ברית אחוה ושלום,  כי רק בעת אין שלום תמצא ידם הות נפשם,  ואם כן אך כדבר הבל תִּחשב העצה אשר ייעץ איש לקום בפני המשחיתים האלה,  אם גם נדע נאמנה כי כאש לא נֻפּח יאכלו בכל פה בבית יעקב,  וכל אלה אשר אמרו עד הנה לגדור בעד הרעה אך בדרך הזה שגו כלם יחד והועיל לא הועילו.   לנו דרושה עצה אחרת ודרך חדש,  אם נאמר לרפא את עמנו ממחלתו,  לנו להסיר ראשית המחלה ואז לא נירא רע גם מהצרעת הממארת אשר פשתה על ידה,  הלא היא צרעת חלוקת הכתות,  לנו עתה לעשות חדשה,  את אשר לא עלתה על לב איש מישראל לעשות מימי קום בן-מנחם וסיעתו,  עלינו לחדש נעורי עם בני ישראל אם נחפוץ להחזיקו בחיים,  עלינו לקום ברוח משפט וברוח בער לבער את כל המשפטים המעוקלים והנפתלים אשר הנחילונו עד הנה,  ואם כן נעשה אולי יושע עמנו תשועת עולמים,  ואם אמנם לא נכחדה ממנו כי מספר קוראי דברים כמו אלה לא רב הוא ומספר המבינים ומשימים אל לב מעט,  ומספר השמים לבם לדברים כאלה ואשר כח בלבם לעשות בידיהם ולדבר בפיהם את אשר יהגה רוחם מבלי מורא ופחד מעט מן המעט הוא,  בכל זאת לא נאמר נואש,  כי אם גם רק שנים שלשה יתעוררו לעשות ברוח נדיבה ובלב מתנה למען עמם די,  כי שנים שלשה אנשי לב ימשכו אחריהם בפעולתם למאות ואלפים ובידם לשנות עתותי עמנו,  ותקותם חזקה כי לא אלמן ישראל משרידים יחידים אשר אהבת עמם תחיה רוחם ואשר ישימו לבם להדברים האלה,  ויתעוררו להיות כנוטרים נאמנים לכרם ישראל ויראו ויבינו כי עתה אך עתה היא עת לטעת ואם לא עכשו אימתי? 

לשרידים היחידים הנפוצים בכל הארצות,  אשר לא הֻכּו בעצלות במחשבה,  אשר לב להם לשפוט ואומץ ברוח להפיץ מחשבותיהם חוצה,  אליהם נשים דברתנו ומהם נקוה עזרה ותושיה לכל העם,  הם המה הנוטעים והכורמים הנאמנים בכרם ישראל.   הן לא דבר פלא הוא בחיים כי לא האוכלים הפרי היו הנוטעים ולא הנוטעים נשאו ברנה פרים,  כי אם כמעט תמיד הוא כן,  אשר האחד עמל והשני יאכל פרי עמלו,  וכן יהיה גם בדבר הזה בעת הזאת בעת לטעת בכרם ישראל,  כי נעורר רוח נוטעים נאמנים כי יקומו ויטעו ויזרעו זרע חדש ויוציאו פרי תנובה,  ואם לא יראו בעיניהם פרי עמלם הנה יאכלו בנים,  הדור הבא,  את פרים וישבעו ויברכו שמם.   ועל שרידים כאלה,  אשר מספרם מצער מאד בדורנו,  דור שכלו אחרי בצע רודף,  דור שישאל עוד בטרם יעשה:   מה בצע אראה במעשה,  על שרידים כאלה נבנה עמודי תקותנו לימים הבאים,  ותקותנו חזקה כי העם הזה אשר נשא נס הדעת והאמת זה אלפי שנים אף אם הֹרג ושֹרף על זאת ובכל זאת בחר בצרה משקר,  כי העם הזה עוד לא רֻשש גם בדור הזה,  אשר סג מדרכיו מאז,  מכל וכל מאנשים כמו אלה,  והמה יקומו ויושיעוהו אם יחפוץ או ימאן,  אם ידע או ישע עיניו מראות מעבּדיהם.   ולא נעשה שקר בנפשנו לכחד את ראשית מחשבתנו בספר הזה,  כי לא למען כל הקוראים כתבנו אותו כי אם למען יחידים מעטים,  אשר אך המה יחושו את אשר חש בנפשו הכותב בכתבו,  כי לא נכחד ממנו דרכי רוב בני עמנו ודעותיהם בעת הזאת,  ולא לאלה אשר שם ישראל לא ככלי חפץ בעיניהם או אולי גם לבוז ישים הכותב דברתו,  גם לא לאלה אשר רק בדרכי אמונה יתפארו וזאת כל תפארתם כי לבם לא חשב מחשבה מעודו רק ינהו כעורים אחרי מוליכיהם,  יפתח פה,  אף לא לאלה המתימרים בשם ההשכלה ודעת וחכמת מה להם,  כי רק לאשר קראו מעל הספרים חכמה יאמרו ועצלים המה במחשבתם ככל בעלי האמונה,  יתן יד,  כי אם לאלה אשר רוחם יהגה ולבם ידע עת ומשפט,  והמה יתעוררו וישימו אל לב את אשר ראו וישפטו.  

אבל אם אמנם עת לטעת היא,  כי אמנם כרם ישראל היה בתה,  שמה ושאיה הכו חלקתנו במארה,  על העצים הרעננים עלתה יד הכורת,  בני בריתנו באו כזרים ויחללו מקדשנו ויניפו הגרזן על כל שרש טוב לשרשו ממקומו,  ואם לא נתעורר בעת הזאת לטעת נטיעים חדשים,  הנה הדור הבא לא יראה אף שארית פליטה מכל אשר נחלנו מאבותינו,  כל זאת אמת היא,  אולם בכל זאת יצדקו השואלים:הראשון אדם נולדת אשר הודעת עצה ותבקש לטעת,  האם לא בכל דור ודור ובכל עת וזמן קמו בנו כורמים ונוטעים וכל אחד הלל מעשה ידיו?   שור את כל אשר נעשה בישראל מאז ועד היום ואז תראה ובחנת כי נוטעים וכורמים קמו תמיד בתוכנו הרבה יתר מדאי,  אלה נטעו נטיעי חוק ומשפט ואלה שרשי מוסר ומדות ואלה זמורת ההשכלה הביאו,  ונטיעיהם יכסו פני כל חלקתנו עד אפס מקום    אמנם כן הוא,  וזאת היא שהשחיתה חלקתנו כי כל אחד הוסיף לנטוע עד אפס מקום,  ובאין מקום הוסיפו להשליך זרע,  זאת היא הרעה אשר הצמיחה קוץ ודרדר תחת להוציא עצי פרי,  כי הנוטעים לא פנו להם מקום,   לא הסירו החרולים בתחלה למען יכו נטעיהם גזעם במקום נטעו,  ועל כן אחד באחד נגשו וישחיתו איש את רעהו,  ואשר על כן אם נחפוץ עתה לגשת לנטוע עוד עלינו לעקור בתחלה נטוע,  עלינו לעקור הרבה עד כי נמצא מקום רחב ידים אשר יקבל הזרע,  עלינו לעקור על ימים ועל שמאל,  את החרולים אשר נטעו ידי מורים מתעים המתקדשים ומכריעים הכל לכף חובה,  ואת זמורת זר אשר הביאו ידי יתעים בפחזותם ויאמרו לחדש בה פני חלקת יעקב.   אמנם גם זאת לא נשכח כי גם עוקרים קמו בישראל כמו נוטעים,  ומה גם בימים האחרונים אשר בהם רבו העוקרים על הנוטעים ובכל זאת לא היטיבו עד מה,  יען כי גם המה בעקרם חרול הושיבו תחתיו קוץ מכאיב,  כי על כן לא בדרכם נאחז בלכתנו לעקור הנטוע על ידיהם,  אנחנו לא נקום למלחמה לא על אלה אשר יבאישו כל חלקה טובה בישראל בתרמית קדושתם ולא נקרא לריב את הפורצים המבאישים ריח ישראל,  כי כל מלחמה תוסיף עצמה להלוחמים להלחם ותתן החפץ בלבם להלחם.   מפני זרוע המחמירים התפרצו המבקשים להקל מהעול וישליכו הכל אחרי גום ומפני גאון הרעים האלה אשר ירמסו ברגל גאוה על כל מחמדי ישראל מקדם נמלטו אלה האוהבים כל ישן ויחזיקו בקדשי המהבילים להעלות חמה,  ולא זאת הדרך להביא רפואת תעלה לשבר ישראל.   עלינו להאיר נתיב בהשקט ובטחה על דרכי המטים עקלקלותם והחפצים בדרך ישר יראום ויפחדו ויברחו מהם.   והעבודה הזאת לא תכבד ממנו,  כי לא כאשר היה לפני מאה שנה כן הוא היום,  אז אם חפץ איש להאיר נתיב נאלץ להתגרות מלחמה,  להעלות אף ולפרוץ בחומת יעקב,  ועתה כבר עלה הכורת על חרולי הדינים והחקים הרבים,  ידי מעקרים גם ידי הזמן חלו בהם ויהפכום משרש,  דינים רבים אשר היו כאבן מעמסה על שכם אבותינו לא יהיו עוד לפוקה ולמכשול לנו,  והמון העם פרק ברוב הארצות עול הרבה חקים ךומנהגים מבלי אשר נטל עוד עלינו לקום נגדם ולהסיר את ערמות העפר האלה אשר כסו על פני דתנו,  ואם נגש עתה לעקור אז לא אל אלה נשים פנינו אחרי כי אלה כבר הוסרו ביד או מת בעפר גזעם ועוד מעט כקש יבש יתמוללו,  לא עליהם עלינו להרים זרוע נטויה,  כי אם על הקוצים אשר הרבו בכרמנו המתימרים בשם הדעת וההשכלה,  על אלה עלינו להרים ידינו,  על הקוצים האלה אשר יכאיבו לנו מאד מפנים ומאחור,  כי מעבר מזה יוסיפו בוגדים בעמנו ומעבר השני ישובו ויולידו שנית לבהלה מהבילים ומתקדשים.   אכן גם לדבר הזה לא דרושה מלחמה וריב ומצה כי אם בשובה ונחת,  בהשקט ובטחה נוכל לרפא שבר עמנו מבלי אשר נאלץ להכות בביתו בקיעים שנית,  ובזה נשיב תשובה על השאלה אשר שאלנו בראשית דברינו בספר הזה ונאמר כי בעת הזאת לא נחוצה כל מלחמה בין האמונה והדעת,  ולא רק כי לא נחוצה היא כי אם כי עוד תרע ותשחית מאד,  אחרי כי בידנו לרפא שבר עמנו על נקלה.  

מכל דברי הספר יראה הקורא בעין פקוחה את אבן הנגף אשר היה לצור מכשול לעמנו זה מאת שנה,  אבן הנגף הזה היה בן-מנחם והנוהים אחריו;   רוח תועה הנחהו מעל לגבול ישראל הלאה ואחריו רבים נמשכו ויתעו את עם ישראל בהבליהם.   הדעה הרעה אשר מקרבו יצאה כי בני ישראל לא עם המה כי אם רק בני אמונה אחת היא היתה בנו להרוס כל אשיות אחדותנו,  להסיר מקרב לבנו כל רגש אהבה ואחוה,  לתת בלב בני עמנו חטאת גאה וגאון להגדיל  עקב על בני עמם ולתתם כנבזים ושפלים,  היא הכתה אותם בסנורים עד כי לא יראו את החרפה אשר יתנו על נפשם בתתם חרפה על עמם וזכרונותיו ומחמדיו מקדם,  היא מסכה רוח עועים גם בלב ישרים לעשות זרות ולדבר תהפוכות,  כי הנשמע כזאת בכל הארץ ובכל הגוים,  אשר בני העם יבזוהו בשאט נפש בעוד שם עמם נקרא עליהם,  הנשמע כזאת כי איש לא יתפאר בזכרונות עמו מאלפי שנים,  אשר כל עם וכל גוי ישא לדברים האלה נפשו ובהם יתפאר ויענדם עטרות לו,   ובני עמנו ידרכו ברגל גאוה על כל זכרונותיהם מקדם ויחשבו זאת להם לחכמה,  רק הדעה הרעה ההיא עשתה זאת,  כי אחרי אשר לא עם הוא ישראל אין לו עוד זכרונות עמו,  כי אם זכרונות אמונתו,  והאמונה חדלה מהיות צבי תפארת רוב בני הנעורים כי על כן יבעטו בכל קדשיהם ומחמדי אבותם.   מימי בן-מנחם סרר ישראל כפרה סוררה ויבעט כעגל לא לומד בעול בכל מוסרות לאומו ודתו וזכרונות אבותיו,  יד בן-מנחם ודעתו החדשה ותלמידיו עשתה זאת לנו להשפיל ערכנו בעינינו אנו,  לכוף ראשנו כאגמון לפני כל זד ובליעל,  לֵבוֹש בכל המדות היותר טובות אשר נחלנו מאבותינו,  ואשר גם שונאינו הכירו ערכן,  לֵבוש גם בהן ולהשליכן אחרי גונו,  האחוה אשר היתה מעוזנו כלתה על ידה וכל דרכי ישראל תמס הלכו מעת אשר חדלו להחשב כדרכי העם ורק כדרכי אמונה נחשבו,  וכל הבא עלינו לפרוץ בנו פרצים רק לרגלי בן-מנחם ושטתו בא לנו[35] ,  אשר על כן הדרך האחד אשר בו נבחר להסיר קוצים מעל פני כרמנו הוא להוריד את שטת בן-מנחם משאתה,  להסיר הדעה הרעה הזאת מקרבנו כי ישראל לא עם הוא רק בני אמונה אחת,  עלינו,  אם נחפוץ להחיות רוח ישראל שנית,  לקרוא בלי חָשָׂך:  שקר הדבר!  לא רק האמונה תאחדנו,  לא החקים המה מוסרות אחדותנו,  לא בהם תלוים חיינו,  כי גם המה לא לעולם יחיו ועמנו יחיה.   לא החקים יאחדונו וגם אלה אשר לא ישמרו את החקים,  או אשר לא קבלום מעודם,  כמו אלה היושבים בארץ סינים והדו,  ולא שמעו שמע המצות הרבות מעודם,  גם המה אחים המה לנו,  כי עם אחד אנחנו מאז ועד היום,  מוסרות לאום יאחדו אותנו וכל המכחש זאת הוא מכזב ובוגד ומפר ברית אחים,  על כל איש ישר ואוהב עמו המצוה להשמיע כזאת תמיד מבלי חת פן יהי לכלימה כי לא יבינו דברו או כי יפחדו לנפשם מחמת שונאיהם מהעמים,  אשר יקחו זאת להם לחרב גאותם להלחם נגד בני ישראללגזול משפטם.   את האמת נשמיע אף אם נשא ונסבול בעבור זאת,  וכאשר חרפו אבותינו נפשם בעד עמם כן עלינו להשמיע את האמת מבלי שוב אחור מיראת אנוש,  אחרי כי בדבר הזה תלוי כל בית ישראל,  ואם יוסר כליל מלבות בני ישראל אז פור יתפורו עמודיו ולא תשאר בו אבן על אבן,  עתה בעוד חיה הדעה הזאת בלב שלשה חלקים מבני ישראל,  בלב אלה אשר לא זנו אחרי שטת בן מנחם,  עתה עוד בידינו לשרש את הדעה הנפתלה מגזעה ולהוֹשיב תחתיה את הדעה הנאמנה והישרה,  הדעה אשר מאז היה ישראל לגוי החיתה רוחו ואחדה לבבו,  הדעה כי עם אחד אנחנו,  ואם לא עכשו אז תסוף לאט לאט ואִתָּהּ גם שם ישראל.  

לא לאלה אשר אחת היא להם אם יוסיף ישראל חיים על פני האדמה או אין,  נשים דברתנו,  אף לא לאלה אשר בעד בצע כסף או כבוד נכונים המה למכור את עמם וזכרונותיו,  כי אם לאלה האוהבים שערי ציון,  לאלה אשר ידעו מה פעל ישראל בימי חייו,  לאלה אשר יבינו כי ישראל היה לאור לעמים,  וכי גם עתה עוד אורו דרוש לעמים רבים,  לאלה נדבר והמה יבינו דברינו,  את רוח אלה נעיר להעמיד חזון בשם הדעה הישרה,  להקים מזבח לצור מעוזנו,  היא הדעה כי עם אנחנו,  ולהרוס מזבחות הבעל,  הלא היא הדעה כי לא עם אנחנו,  ואם גם יקומו צוררינו להתעולל בנו בעבור זאת,  גם אז לא לנו לסוג אחור,  כי למען עמנו נדבר כיום ויעבור עלינו מה!  

החובה היתה מוטלת עלינו לעשות כזאת גם לו ידענו נאמנה כי דברינו אלה יהיו לנו למחתה,  ועל אחת כמה וכמה חייבים אנחנו לדבר ולהשמיע כזאת בדעתנו נאמנה כי שקר בפי אלה האומרים כי שם עם יהיה לנו למכשול עון בעיני העמים.   שקר הדבר,  גם הוא יצא אך מפי ממציאי הדעת הכוזבת כי לא עם אנחנו לרפה רוחנו לבל נרהיב עוז בנפשנו לאמר כי עם אנחנו,  אך המה חבלו מזמה מחסרון דעת או מזדון לב,  לאמר כי רק על זאת ירדפונו אויבינו,  רק על זאת יחמסו מפטנו ויזעמונו ויגוּרו בנו מלחמות כל היום,  רק יען כי לעם נבדל בין העמים יחשבונו ועל כן ימאנו לקרב אותנו כאחים,  שקר בלי טעם ודעת כזה כמעט לא נשמע בין החיים!   מי ומי המה אשר יריבו אותנו בעבור זאת?   האם אלה אשר ישקצונו וינבלו שמנו על אמונתנו?  אבל הלא אלה לא ישיבו אפם ממנו גם אם היו נהיה כמוהם רק כי נשמיע כי אמונתנו לא כאמונתם די להם,  די והותר להכין לנו מדורי אש ובמת מטבח.   ואם אלה אשר יקנאו בנו על כספנו או כשרונותינו?   אולם אלה הישימו לב לאמונה או עם?  אלה הלא יוסיפו למררנו בראותם כי חדלנו מחשוב אותנו כעם נבדל ונחפוץ להיות כאזרחי הארץ,  אלה יבקשו לנו תואנות כל היום אף אם נזכה ארחנו ונקריב נפשנו על מזבח הארץ אשר נשב בה,  המה לא יתנו לנו מנוחה.   ואיך יבער ויכסל איש דעת לאמר כי הדבר הזה,  אשר נחשוב אותנו כעם,  יהיה בידם לחרב נוקמת לנקם בנו?   האמנם יהיה העון הזה הרע והמר בכל העונות אשר יטפלו עלינו?   המה יאמרו כי כעלוקות נמוץ הארץ אשר נשב בה,  המה אומרים כי נחמוס ונעשוק בתרמית ונרושש כילק את עם הארץ,  המה אומרים כי נשקם סם מות במכרנו להם יין ושכר,  המה אומרים כי נאכל בניהם ובכל גזלה ורצח,  בכל תרמית ורשע אך ידנו תהיה בהם בראשונה,  והרשעים מעם הארץ אך יעזרונו ולולא היינו אנו כי אז היו כלם צדיקים וחסידים,  כל אלה יעידו בנו ויועידונו למשפט על עונות כאלה מאז ועד היום[36] ופתאום נירא הוֹת פן יביאו אותנו במשפט על זאת כי נחשוב אותנו לעם!   ואם לא השחוק יהיה הדבר הזה לכל איש אשר ידע אף מעט מזער מה הוא משפט?   שופטים יביאו מרצח במשפט ויחרצו משפטו למות על כי הרג נפשות יזכירוהו גם עון נורא מזה כי לא התפלל תפלה בצבור!   איה איפו היא דעתכם ובינתכם אתם אשר כאלה תשמיעו בספריכם ודרשותיכם?   משפטכם אתם המריעים על כל אשר בפלפולי התלמוד יבלה ימיו ותאמרו כי תהפוכות ידברו,  משפטכם אתם איפו הוא?   הטרם נדע כי אויבנו בנפש גם אז ביון חלאה יטבילונו גם אם נזכה ונטהר אותנו כגמול על שדי אמו,  כי אז יחשבו לנו גם הנקיון והטוהר לעון נורא?!   ואל אלה נשים לב?   ולמענם נרפס ברגלינו את המקור הטהור אשר השקנו מי חיים עד היום הזה!   אוי לכם רועים אין עינים,  ואבוי לנפשכם צאן אובדות התועים אחרי רועים כאלה בתהו לא דרך!   ואם אמור נאמר כי למען אוהבינו בעמים נעשה זאת,  למען אלה אשר יריבו ריבנו וידינו דיננו למזור,  למענם נקריב הקרבן הזה ונתיר אגודת אחוָתנו למען תמצא ידם לדבר עלינו טובות בשער?   אבל גם זה כזב ורעות רוח הוא!   האם חדלו אוהבי מנשה בן ישאל מהעמים אשר עזרו על ידו להמציא פדות ורוחה לישראל,  האם חדלו מתת ידם לו יען כי קרא נפשו בשם  "עם ישראל" ?   אבל הלא המה בעצמם וגם קראמוועלל  וכל מליצי ישראל עד מיראבא ודומיהם כלם כנו את ישראל בשם עם ולא מצאו בשם הזה ערות דבר אשר בעבורו יסוגו אחור או יפחדו פן לא תצלח בידם להושיע לישראל יען יכנה נפשו בשם עם,  וגם עד היום הזה לא יעלה על לב אחד ממביני מדע מהעמים לחשוב זאת לנו לחטאת על כי נכנה נפשנו בשם עם,  ותהי להפך כי בחפצם להגדיל כבודנו אז יכנונו בשם עם לאמר:  עם כביר לימים יותר מכל העמים אשר תראינה עינינו ואם כן אך חזיון מתעה או אחיזת עינים הוא הדבר הזה,  אשר עלה על שפת לשון אחדים מבעלי ההשכלה הנוהים אחרי שטת בן-מנחם להבהילנו ולרפא רוחנו על לא דבר,  לאמר לנו את אשר לא היה,  כי השם  "עם"  יהיה לנו לפוקה ולמכשול,  שקר הוא ובכזב יסודו!   ולולא דברו בו בני ישראל זה כחמשים שנה בלי חָשָׂך עד כי משכו על העון החדש הזה גם עיני צוררי ישראל,  ובאשמת אחינו היה גם הדבר הזה למטה זעם בידי מחרפינו,  כי אז לא היה שוה בנזק הזמן לדבר דדבר אדותיו,  אבל עתה אחרי אשר כבר עשוהו,  נטל עלינו לדבר על זאת ברחבה ולהאיר נתיב על הדעה הזאת,  לבל יכשלו בה פתאים מעמנו ולבל יפחדו פן יפתחו פה לשטן אלה האומרים כי עם אנחנו.  

ככל רגשות האדם אשר אם בדעת והשכל ימשך אחריהם לב האדם אז יהיו לו לתפארת גם לאור מאיר להאיר לו על דרכי החיים,  ואם כבער אין לב ילכד בהבליהם אז יתעה כצאן אובדת ויהיה עדי אובד בהנחת עליו ידם,  כן גם רגש הפחד;  לפעמים ירומם איש ויצליחהו ויעלהו על ולפעמים בשפל יושיבהו וישיבהו עד דכא.   אשרי אדם מפחד תמיד כאדם בדעה בינה והשכל,  אשר לא יבטח בכח זרועו ולא ישען על חכמתו ולא ישים אוצרותיו כסלו לאמר:  לא תאונה אלי רעה,  היודע מסבות המקרה ותהפוכותיו בדרכיו,  כי יהפוך כחמר חותם כל הבא בידו ותחת עושר עוני יושיב,  חכמה ימיר באולת וזרוע כח יהפוך ללא-עז,  כי על כן בצאת האדם לפעלו בחיים עליו לשמור דרכו,  לספור מצעדי רגליו,  לחשוב מחשבות ליום רע בעוד על גפי ההצלחה ישב,  להשכיל ולדעת כי מלחמה ערוכה להאדם בכל ימי חייו וכמפקד צבא מלחמה לא יוכל לבטוח לא בחכמתו ולא בכח הצבא אשר ברגלו אם יסיר רגע את עיניו מהם,  כן נטל גם על האדם לעמוד על המצפה להשמר מכל משמר,  וכן גוי ואדם יחד,  אשרהו אם לא יבטח ויפחד תמיד ויכין מזמה לקראת כל פגע פן יקראהו.   הפחד הזה יתן תפארת לאיש כי יראה תבונת לבו,  וגם יצליחהו בדרכו.   כי כשומר תמיד ישמור עליו מכל רע.   ולעמתו הפחד אשר ירפה רוח איש ויבעיתהו לרגעים לכל מראה עיניו,  אשר יאסור ידי איש לבל יצא לפעלו מיראת אנשים,  אשר יפחד כל היום מחמת המציק באין כל מציק,  אשר יכלא רוחו וישים מחסום למו פיו מדאגה מדבר פן רעה תבוא לרגלו,  הפחד הזה מורך לב הוא,  חרפה וחלי רע הוא להאדם לענות בו נפשו ולשימו לכלי לא יצלח בחיים.   הפחד הראשון יהיה עליו סתרה מפעול רעה,  מעשות מדחה,  והפחד הזה ישים כבלים בידיו לבל יעשה טוב,  כי יניאהו מכל מעשה אשר הוא אך טוב להאדם,  הפחד ההוא יעטרהו בכבוד חכמים והפחד הזה ישפילהו בעיני כל ויתנהו לבוז ולשחוק לכל רואיו,  הפחד ההוא יתן בידו כח ועוז ומשרה והפחד הזה יעשהו לעבד עבדים,  כי הפחד ההוא יולד רק בלב איש עובד ופועל וחושב ומונה דרכיו והפחד הזה יעלה על לב איש נרדף ועשוק,  אשר העת תמוגגהו תושיה ולא כח אדם בידו לעבוד עבודה.   איש נגוע מפגעי המקרים ומרעת בני האדם יהיה למוג לב ופחד כזה ידריכהו מנוחה,  וכן עם אמלל ונפחד יפחד לרגעים וכל היום עיניו נשואות אל מעניו לראות אם לא יעלה אפם.  

המחלה הרעה הזאת,  מחלת מורך לב ופחד תמיד,  נגעה גם בעם ישראל לרעה,  לבלבל רוחו ולעות דרכיו ולמסוך בו רוח עועים לבל יראה נכוחות,  לדאג תמיד כל היום ולפחד פן מה יאמרו העמים,  בכל מעשיו ודרכיו וכל תהלוכותיו עיניו תצפינה תמיד להעמים אם יישרו בעיניהם מעשיו ודרכיו,  לא לטובתו ידאג,  לא להצלחת עמו,  לא להקים מוסדות לאומו,  לא להחזיק מוסרות אחדותו יהגה כל היום,  לא אחת מאלה תקח לבו,  כי אם להתחרות לעשות כמעשה העמים,  כי פן לא ימצאו דרכיו חן בעיניהם וילעגו,  לזאת אך לזאת ישים לבו,  כי על כן יחדש תמיד פני אמונתו ודתו ודרכיו רק על פי דרכי העמים ויכרה בידיו קבר לכל זכרונותיו ומעוזיו מימי קדם יען מה?   יען כי יפחד פן יזעמוהו העמים אם לא יעשה כקוף ככל מעשיהם.   אמנם לוּ היתה כזאת בישראל אז בימי הצרה והחשך אשר רדפום מכל עבר ופנה ורבת שבעה לה נפשם צרה ובוז,  אז אם רפה רוחם וישפילו גום לפני מעניהם ולמען הפיק מהם רצון התחרו לעשות כמוהם גם למרות חפצם ורוחם,  לוּ היתה אז כזאת כי אז לא התפלאנו,  כי אז אמרנו הצרות אכפו עליהם לעשות דבר ולא לבם,  לחשוב מחשבות ולא רוחם,  אבל אנחנו פלאות נראה.   אז בשבת ישראל בסתר המדרגה בהענותו תחת ידי מענים זרים,  בנוח שבט הרשע על גורלו וידכאהו וישסעהו בלי חמלה,  אז היה ישראל עז באומות,  אז נשא ראשו בגאון וילחם במלחמת תנופה כגבור משכיל,  נלחם ויצלח,  כי הציל כל פליטת ירושתו אשר נלחם עליה ותחי אתו למשמרת כיום הזה,  ולא הפיל דבר מכל אשר יזם לעשות ואשר הורתהו תורת אבותיו,  ומעת אשר הונח לו מעט מרגזו ועצבו,  מעת אשר בידו להרים ראש אף הוא ולצאת לפעלו כאדם לא כקוף,  מני אז זנח דרכו מקדם,  רוחו עזבהו ויהי למשחק ככדור בידי רודפיו מאז.   מהעת אשר יקראו לה  "העת החדשה"  לישראל,  מעת בן-מנחם וסיעתו,  רפה מאד רוח יעקב ויפחד כל היום פן יתן חרב בידי שונאיו.   עד העת ההיא אשר חרב נוקמת עופפה על פניהם לא יראו מכֹּל,  ועתה כאשר החרב הושבה אל תערה,  עתה באה יראה בלבם פן יוציאוה שנית והפחד הזה הוא שהוליד את השטה החדשה כי ישראל לא עם הוא.  

בן-מנחם חפץ להיטיב לעמו במצבו החמרי,  הוא חש את הלחץ והעוני אשר הרבו להעמיס על שכם אחיו,  הוא בקש להורות להם דרך לחלצם מן המצר,  אבל מה היא התורה אשר הורם?   חק הוא כי ארנבת לא תוליד גור אריות ומורך לב לא יאסור מלחמה,  והחק הזה משל ממשל רב גם בעת ההיא.   בן-מנחם אשר אליו היו נשואות עיני רבים מעמו,  הוא היה איש מוג לב מאין כמהו,  פחד-תמיד תקפהו ומה יורה זה לעמו?   האם להוסיף להלחם בזרוע נטויה?   אבל כל מלחמה זרה לרוחו,  כי על כן הורם דרך אחרת לצאת מן המצר,  והדרך הזאת היא:   ללכת שבי לפני צר,  למגר כל כלי מלחמתו בידי שונאיו ואז ירפו ממנו,  וכן עשו השומעים בקולו,  המיחלים לתורתו וכל אלה אשכ עד היום הוא להם למופת.   כמעט בכל החדשות אשר נעשו בישראל מאז קום בן-מנחם עד היום הזה נראה כמו ידו היתה בהם,  אך רפיון רוח ומורך לב.   להקים בתי תפלה ומשוררים ומטיפים אך כמו העמים,  לרחק כל דבר אשר פן לא לרצון יהיה להעמים,  להסיר כל דעה אשר תהי לזרא להעמים,  ואחרי כי למראה עינים אם נחשוב נפשנו כעם אז הלא ירחקו ממנו העמים,  לכן הניף הוא והם ידם עליה להפכה משרש.   אמנם עד מתי ננום נישן בחיק מורך לב אשר יִשנו אותנו בו מורינו אלה?   עד מתי לא נפקח עינינו לראות כי המה לא ראו נכוחות מעוצר רעה ויגון,  עד מתי הננו נֵאָרים במאֵרת פחד תמיד?   למה לא נתעורר בעת אשר יש לאל ידנו להסיר פחד שוא מלבנו,  עד מתי לא נחזה כי לרגלי פחד שוא כזה אך צרה תבואנו?  

ואמנם אך צרה תבואנו אם אך נפחד מפני שואת העמים פן יפקדו עלינו אם נחשוב נפשנו כעם ונכחיש הדבר,  הלא אז יקומו שונאינו ויענו כחשנו בפנינו ויאמרו:   שקר בפיכם כי אמנם אתם עם,  ואם תכחשו זאת הלא בנים כחשים אתם מעודכם,  ומה נועיל אם נכחיש הדבר אשר יֵראה מכל דברי ימינו?   לא זאת היא הדרך לבנות מצודות להסתר מפני אויב אם אמור נאמר:  שקר הדבר אין לנו לא צבא מלחמה ולא כלי מלחמה,  בזה אך נשפיל נפשנו ונעורר עוד יותר רוח לוחמינו להלחם בנו.   אם נחפוץ להסתר מפני זעם שונאינו לבל ימצאו לנו עלילות לאמר כי עם נבדל הננו בין העמים אז לא בכחש נסיר העלילות מעלינו כי אם באמרי אמת באמרים נכוחים למבין,  כי זאת נדע נאמנה אשר שונאינו לא ישימו לב לדברינו ורק למען אוהבינו עלינו לדבר דבר ברור,  ומהם חלילה לנו מכחש דבר.  

אמנם עם אנחנו,  עם אנחנו מאז ועד היום,  לא חדלנו מהיות עם לא בהשבת ממלכתנו,  ולא בגלותנו מארצנו,  וכל אשר יעבור עוד על נפשנו לא ישביתנו מעם,  אמנם לא עם ככל העמים הננו כאשר לא עם ככל העמים היינו גם אז בשבתנו על אדמתנו.   לא עם היינו אשר רק בהממלכה והארץ ומשפטיה היו תלוים חייו,  לא עם היינו אשר נולדנו בארץ אחוזתנו,  ובהלקחה מידינו אז אבדנו את יסוד לאומנו,  כי אם כאשר מאז ומקדם עם הרוח היינו,  עם אשר תורתו היתה לו כארץ וממלכה ומשפטיה,  כי כן האמין העם מאז כי התורה קדמה לו לארץ נושבת ולממלכתו,  עם הננו אשר ברוח ומחשבה נחשוב נפשנו כאחוזים ושלובים איש לרעהו בעבותות האחוה,  ואם לא מוסדות אגודות כל העמים היו מוסדות אגודתנו האם בעבור זאת חדלנו מהיות עם?   האם לא חשבנו את נפשנו תמיד לעם,  אף כי ידענו כי רק התורה היא חבל אגודתנו,  ובכן לא חדלנו מהיות עם גם עד היום הזה,  עם הרוח,  עם אשר רק ברוחו ומחשבתו על העם הזה יֵחשב ולא בפעלו ועבודתו,  במעשה ופועל בנים הננו לכל ארץ אשר בה נשב,  בנים נאמנים הננו והחובה עלינו להיות כזאת,  וכל עבודת מס ומשא מלך ושרים עלינו לשאת כמו כל בני הארץ,  כי הארץ אשר בה נשב לנו היא,  אין לנו ארץ אשר היא היתה לראש פנת אחדותנו,  אין לנו ארץ אשר בהשבתה אז שבתה גם אגודתנו.   אמנם ארץ היתה לנו,  אך לא היא היתה החבל המרתק אותנו,  ארץ אחוזתנו העושה אותנו לעם היא רק תורתנו,  והיא אך למען הרוח,  ובכל דרכי החיים ובכל פעלי אנוש אנשים הננו ככל העמים.   זאת היא הדעה הנאמנה אשר עלינו להשמיע לכל,  ואם כן נעשה מה נירא פן יחשבו אותה לנו לעון?   האם תסיר לבבנו מאחרי הארצות אשר נשב בהן?   האם לא טובה היא אלפי פעמים מהדעה כי בני אמונה אחת הננו,  כי רק החקים יאחדו אותנו?   הלא אם כזאת נאמר אז נתן יותר יד למשטינינו לקטרג,  הן אם רק החקים יאחדו אותנו אז עלינו החובה לשמרם מכל משמר וכל פושע ובוגד בהם כפושע ומורד יחשב ולא לנו הוא ונבדילהו מקהלנו,  ואם כן הלא כבלים המה על ידי כל איש אשר ימאן להיות בוגד לבל יסור מהם ימין ושמאל,  ואף אם הארץ אשר ישב בה תבקש ממנו כי יקריב למענה אחדים מחקי דתו לא יוכל לעשות זאת,  כי הן אך המה מוסרות האחוה בינו ובין כל ישראל,  ואיך ינתקם?   אבל לא כן הוא אם נאמר כי עם הננו,  עם הרוח,  אז לא יקום כל חק וכל דין לשטן לנו מצאת לעבודתנו בכל דברי הארץ אשר נשב עליה,  כי נגד הרוח לא נחטא אם נעשה כזאת ונגד החקים והמשפטים אם גם נחטא לא עוד כבוגדים נֵחשב,  כי לא המה היו ויהיו מקור חיינו ואחדותנו.   כזאת אם נשמיע תמיד בשפה ברורה,  הלא יצלח בידנו יותר להסתר מפחד אויב,  כי אמנם חלילה לנו מעשות שקר בנפשנו להשלות נפשנו במשאות שוא,  כי אם נאמר כי רק החקים קדושים לנו אז לא נירא רע,  המלחמה עתה לישראל מפנים ומאחור,  תחת אשר לפנים רדפוהו אך החרדים לאמונתם ורק אש קנאת הדת אכלתהו הנה עתה ימאסו בו גם אלה אשר בכל אמונה געלה נפשם וישאלו:  מה חפץ עוד לעם הזה בתבל הזה?   האם יאמר הוא להחזיק בעמודי אמונה בעת אשר אנחנו נחפוץ לערער חומות כל אמונה וכל דת?   הנה העם הזה אשר בפיו יאמר כי לא עם הוא רק בני אמונה אחת יקום לשטן לנו על דרכנו כי הוא יעמיד חומת אמונה על תלה.   ובכן תראינה עינינו כי מנאצי ישראל לא רק במקלטי הנזירים,  לא רק במושב הכהנים ירונו חלקם,  כי אם גם במנגדיהם וצורריהם בין מואסי בכל אמונה ירימו שונאי ישראל ראש ויפצחו פה לאמר לכל כי לוחמיהם המה.   ואם אמנם לא יצדקו בריבות שפתם,  כי אמנם אלה אשר יאמרו כי ישראל לא עם הוא כרובם כן לא ידעו עוד מכל אמונה ודת,  בכל זאת אחרי כי עוד שם ישראל נקרא עליהם,  ואחרי כי במו פיהם יודו כי רק מוסרות האמונה יאחדום,  הנה די להם לשפוך עליהם זעמם,  אשר על כן אם רק פחד העמים יהיה לנו למורה דרך בדרכנו זה,  אז נוכל להשמיע בראש חוצות כי עם אנחנו,  עם הרוח,  ולא החקים יאחדונו,  ואז נמצא בעיניהם חן עוד יותר מאשר כיום הזה.  

אמנם אם לא נחפוץ להתעות נפשנו ונפש אחרים בשוא נתעה,  אז נאלץ להודות כי להעמים אחת היא אם כה ואם כה נאמר,  אלה אשר לבם לא רע עלינו ולא יחפשו לנו עולות לא ישימו לב לדעותינו אשר אך לנו המה,  אשר אך בסדרי תפלותינו או בספרי דתנו תמצאנה מקום להן,  המה יראו רק דרכינו בחיים ואם נטיב ונזכה ארחותינו יקרבונו ואם אין ישנאונו,  ולאלה אשר אך יבקשו למצוא עונותינו לשנוא אותנו לא יועיל כל מאומה,  המה ינאצו וינבלו שמנו לא רק אם נסיר חבלי העם ברוח פינו מעל ידינו,  כי אם גם כאשר נשליך את האמונה והחקים אחרי גונו,  ואם גם שם ישראל לא יקרא עוד עלינו גם אז לא יחדלו מרדוף אותנו,  כי אש שנאת משפחות לא תחדל ותולעת הקנאה אשר יקנאו בנו לא תמות לעולם כל עוד יתרון הכשר דעת יהיה לנו,  כי יתרוננו בכֹּל היה מאז ויהיה עד עולם כקוץ מכאיב בעיני כל מקנאינו ורודפינו,  אשר על כן נגזר אומר ונחליט כי למען העמים אחת היא אם כה או כה נדבר ונחשוב,  אבל למעננו למען עמנו למען בנינו והדור הבא אחרינו לא אחת היא,  אם נוסיף לחשוב אותנו כעם או רק כבני אמונה אחת.  

עתה בעת אשר רבים מהחקים כבר כלו כעשן מפני יד העת וההכרח אשר נחתה בם,  עתה בעת אשר נראה כי בני הנעורים ירחקו מעל נחלת אבותיהם בשוגג ובמזיד,  בחפץ ההורים או למרות רוחם,  עתה בעת אשר לנו לפחד מאד פן ישכח כל ישראל את תורתו ואז יבער ויכסל להאמין בהבלים ושטי כזב,  כי אך התורה היא מאירת עינים לכל יודעיה לבל ילכדו בפח הסכלות ובמקום אשר פסו לומדיה שמה ירבה מספר הנוהים אחרי הבלים,  כאשר כן היה לפנים בארצות אשר שמה קננה הקבלה המחשכת עינים ותגרש מפניה את התורה המאירה וכאשר כן הוא כאת ברוב ארצות איירופא,  אשר חדלו מלמוד התורה,  כי המה שבו על עקבותיהם הראשונים וכמעשה החסידים כן המה עושים,  עתה בעת לטעת על אדמת ישראל עלינו החובה לבער אחרי הסכלות הנושנה אשר הכתה שרשיה בקרבנו,  לפקוח עינים לראות כי לא מבן-מנחם ועדתו תצא תורה לנו,  אם צדק או אין בשעתו,  אם היטיב או בקש להיטיב בשטתו או אין אחת היא לנו,  רק זאת לנו לדעת,  כי לא כהעת ההיא העת הזאת ולא כהאנשים אשר ראו אור בתורתו אנשי הדור הזה,  לנו לא רק לא תועיל תורתו ושטתו כי אם תרע ותשחית,  לנו לזרוע זרע אמת על תלמי לב בני הנעורים,  להשמיעם מעת אשר יבינו שמועה כי עם אנחנו,  עם הרוח,  עם אשר על תורתו יחיה,  אשר תורתו תאמצנו ותקשרנו בעבותות האחוה,  עם אשר לא על חקים והמשפטים יבנה מוסדות אחדותו,  ואם ישמור איש לעשות ככל המצוה או אין,  לנו הוא,  אחינו הוא,  אם אך יכבד את התורה ויבינה אז על העם הזה יחשב.   לא עת היא לפלפל בדברי הבל,  בחדשות ותקונים בסדרי התפלה והבלים כמוהם,  בעת אשר להבה תלהט בכל פנות בית יעקב,  כַּבּו הבערה בטרם תבער מקוצים ועד כרם.   התורה הזאת עלינו לשנן לבנינו ואז לא יבעטו באחיהם ולא ימאסו בנחלת אבותיהם,  כבד יכבדוה כי לא כאבן מעמסה,  כי לא ככבלי הדת יראו בעיניהם כי אם כחבלי הלאום ואותם לא יקלו ולא יבוזו,  הדבר הזה הוא האחד אשר עלינו לעשות בתחלה,  הוא ישדד פני אדמתנו וישוה פניה לקבל הזרע ולעשות פרי.   הן אמנם רבות פעלו ורבות מאלה בקשו לפעול בישראל זה כמאה שנה ולא הצליח בידם להיטיב עד מה כי אם להרע ולהשחית בכרם ישראל,  יען מה?   יען כי לא חרשו ולא שדדו האדמה בטרם נשאו משך הזרע.   ואנו אם אך את הדבר הזה נעשה,  אם נסיר לבב התועים מאחרי שטת בן-מנחם,  לבל יתפארו בו ולבל יחשבו תורתו כתורת אמת,  אם נביא בלב כלם הדעה כי עם אנחנו ואם יפשע איש בהחקים בכל זאת לנו הוא,  אז תמצא ידנו לטעת נטיעים נאמנים,  נטיעים אשר יעשו פרי הלולים לנו עד עולם.

את הדברים האלה אגיש כיום לפני האוהבים עמם הדואגים לאחריתו,  המבכים לשברו בראותם כי בניו מומם,  כי בני הנעורים הולכים בדרך אשר לא ישובו ממנו לעולם לשוב להאחז בנחלת אבותם,  יראו ישרים את הדברים האלה וישימו אל לבם,  יהפכו בהם וישובו ויהפכו בהם ואז יראו כי עליהם החובה להורות כזאת לדור.   ועל אדני המשפטים האלה עוד נוסיף שנית ידנו לדבר דבר מה לנו לעשות עוד.   הדבר הזה אשר השמענו אותו כעת הוא כללי לכל ישראל בכל ארצות מושבותיהם,  את אשר יראו חופש ומשפט צדק ואשר משפטם נגזל,  אשר על אמונתם יחיו וימאסו הדעת,  והמתפארים בדעתם ויבוזו האמונה,  הדבר הזה לכלם הוא לזקן ונער לאיש ואשה,  כי הוא חובת הלב והרעיון,  ואת אשר נטל עלינו לעשות עוד בפועל,  על הדבר הזה עוד נשא מדברותינו,  כי בדבר הזה לא כל בני ישראל בכל הארצות ישוו,  ואשר יכשר לבני ארץ אחת לא יכשר להשנית,  כי על כן ננסה לדבר דבר גם על זאת בספר מיוחד בשנה הבאה.   בספר ההוא נבקש להראות איזה נטיעים יכשרו ליושבי הארצות השונות ועתה רק נסינו לכרות אזן לאלה המבקשים לשמוע כי ישמרו וישימו אל לב כי העת הזאת היא לנו עת לטעת.   

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] אם אמנם דברתי כבר בדבר הזה בספרי  "עם עולם"  בהשחר שנה שלישית,  אבל שם היה דברי רק על אדות החדשות אשר יבקשו לעשות בישראל,  ועתה מגמתי לדבר על מלחמת הדעות לכל פרטיה ומה לנו לעשות בחפצנו לטעת,  עת אשר רבים יתאמצו לעקור נטוע.  

[2]  עיין ירושלם לבן-מנחם בסוף

[3] כי הלא אלה המה דבריו אשר הודה בעצמו:  מיינעטוועגען העטטע דאס יודענטהום אין יעדעם פאלעמישען לעהרבוכע צוא באדען געשטירצט אונד אין יעדער שולאיבונג אים טריאומפף אויפגעפיהרט ווערדען מעגען,  אהנע דאסס איך מיך היעראיבער יעמאלס אין אַיינען שטרייט איינגעלאססען האבען ווירדע.  (חלק שלישי מספריו צד 42) ועיין מאזעס מענדעלזאהן להחכם קייזערלינג

[4] לא פה הוא המקום לדבר דבר ברור על דברי ימי ישראל מימי בן-מנחם עד היום,  ולהראות לכל מה עשה או מה לא עשה בן-מנחם,  ואקוה כי עוד יצליח חפצי בידי לכתוב על הדבר הזה ספר מיוחד,  אך פה אחפוץ רק להראות איך גם חכמים ישגו ברואה,  ואיך נולדה הדעה הזאת כי אנחנו לא עם הננו.  

[5] הדברים האלה השמיע בן-מנחם בשפה ברורה בכמה מקומות מספריו,  אשר בהם הצטדק על התהפוכות האלה ויאמר לבנות בנין חדש באחדות ישראל.   ואם אמנם לפי דעתו בני ישראל גם לא בני אמונה אחת הם,  כי אין אמונה לישראל,  מוסדות דתנו לא על אדני האמונה כי אם על אדני הדעת נוסדו,  ולכל חכם ויודע וחוקר בכל העמים אמונה כאמונת ישראל,  היינו אמונה הנוסדת על השכל,  אך אחרי אשר הוציא משפט כזה אז עלתה השאלה על לבו:  ומי הוא החבל המרתק את בני ישראל לאגודה אחת,  ואז נאלץ לגזור אומר כי בני ישראל בני דת אחת,  כי רק החקים אשר נתנו לנו בתורה ואשר נמסרו איש מפי איש הם המה קדש קדשים לנו ולבנינו אחרינו,  החקים האלה לא ימוטו לעולם ואף דבר קל מן הקל לא יפול ארצה,  כל עוד אשר לא יגלה אלהים בעצמו ובכבודו לאמר:  עד כה נתתי  לכם החקים האלה,  ומהיום הזה והלאה אסירם מעליכם,  וכל עוד אשר לא שמענו כזאת ברור מפי אלהי החקים והדינים אין לנו רשות לעבור אף על אחת מהמצות והחקים,  כי את אשר נתן לנו אלהים אין ביד הדעת להסירו  (אלה המה דבריו אשר דבר בשפה ברורה בספריו,  ח"ג צד 166,  167,  352;  חלק ה'  669  ועוד בכמה מקומות)  ואם כן רק הקשר הזה הוא המקשר את בני ישראל ולא יותר.   ואמנם הוא משפט חדש אשר לא היה לעולמים,  והוא ההפך מן כל משפטי חכמי ישראל מעת היותו ועד היום הזה,  כי בכל ספרי התלמוד וגם בספרי היראים והחרדים בשנות האופל לא נמצא כזאת,  כי אך בהחקים תלוי כל בית ישראל,  כי להפך חכמי ישראל בכל דור ודור שנו וחדשו לפי המצב והמקום והפרו התורה משום עת לעשות לה',  ויגזרו אומר כי התורה לא תהא מוחלפת,  אבל לא החקים,  והוא בא והוציא משפט,  כי כל המשנה או המחליף חק יצא מכלל ישראל,  ולפי המשפט הזה יהיה הלל והדומים לו כעברינים ולא לישראל המה.   אבל בדבר הרעות אשר תצמחנה על ידי משפט כזה אדבר עוד להלאה ופה חפצתי רק להראות כי הסיר את ישראל מעם ויעשהו לחברת חקים נבדלים,  ובזאת נתן יד לאלה אשר עליו תלו כל יסודות דבריהם להשמיע המשפט הזה בראש כל חוצות,  ועל ברכי המשפט הזה הולידו משפטים אחרים להסיר תקות הגאולה ושפת עבר וכל יתר שארית הפליטה לישראל מימי קדם,  ואם גם הניחו ידם ממשפטו אשר החקים קדושים לישראל וגם אותם השליכו אחרי גום,  אך במשפט השני כי מלבד החקים אין לישראל מאומה בו החזיקו בכל לבם ויעשו את ישראל קרח מכאן ומכאן,  ואשר על כן לנו הצדקה לאמר כי ידי בן-מנחם היו בכל אלה,  ועיין להלאה.   

[6] אל ישיבני איש כי המשפט הזה והבאים אחריו חזקים המה רק למען המאמין אמונה אומן כי התורה נתנה בטרם בואם לארץ אחוזתם,  וכי כל הספורים אשר יבואו בה כלם חזקים כדברי הימים,  אבל החוקר אשר ירחיק את עת כתיבת התורה,  הוא לא ימצא לו כל יסוד במשפט הזה,  אל יאמר איש כזאת,  כי המשפט הזה חזק הוא למאמין ולחוקר,  כי אני לא אדבר פה מהמעשים עצמם כי אם מהסבות אשר נתנו בלב בני ישראל לבלתי הוקיר את הארץ כמקור האחדות הלאומית,  ואם כן היה כי היו לעם בטרם ירשו ארץ או אין,  אחת היא,  אחרי אשר האמינו בדברי התורה ועל פיה חיו עד היום,  על כן נשתרשה הדעה הזאת בלבם,  כי לא הארץ היא העיקר לעשותם לעם,  כאשר לכל העמים,  כי אם פועלים אחרים,  ואחרי אשר הָרגלו בהדעה הזאת היתה להם כטבע,  לבלי חשוב ככל העמים.   

[7] עיין על זה שפינוזא,  טראקטאט.

[8] הדעה הזאת שררה תמיד בישראל וכן נבאו נביאיו,  וגם אחרי כן כאשר קם מיסד הדת החדשה ותלמידיו ויבקשו להפיץ אמונת אל אחד בכל הארצות גם המה נבאו למלכות שמים,  כי מלכות השמים היתה העיקר לבני ישראל,  ולא רק האמונה באלוה אחד,  אבל העמים קבלוהו לאלהים ולא למלך,  וישראל נותר בדעתו כי אלהיו הוא גם מלכו.  

[9] המאמר בתלמוד הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו,  והמאמר כי הקב"ה ויתר על עבודת אלילים ועל פרוד הלבבות לא ויתר,  וכי יקר למוד התורה מבנין בית המקדש ומקיום כל המצות (ירושלמי פאה,  שבת ט"ו,  זבחים קט"ז,  ירושלמי חגיגה פ"א ועוד בכמה מקומות)  המאמרים האלה המסולאים בפז יראונו למדי,  כי גם המה חשבו את התורה להקשר היותר אמיץ וחזק להקים את ישראל.  

[10]          ידעתי כי המשפט הזה יתן להמתימרים בשם משכילים מקום להתגדר בו ולאמר:  אבל אך זה חפצנו לאהוב את כל האדם במדה אחת לבלי הבדיל בין איש לאיש.   ידעתי זאת,  אבל אני אל בני דעה אשים דברתי ולא אל אנשים אשר ידברו וישיחו כעוף הפאפאגיי כל אשר שמעו מפי אחרים.   לא נכחד כי הדעה הזאת נשגבה היא,  כי עלינו לאהוב את כל בני האדם במדה אחת,  אך הדעה הזאת תותר תמיד אך דעה ולא פעולה,  כי היא תתכן רק אם כל בני האדם כזאת ידברו ולא אחדים,  אם התקיפים יחלו להראות בתחלה אהבתם להחלשים אז תכון האהבה בל תמוט,  אך מה יועיל לנו להג הרבה מאהבה ואחוה לכל האדם אם לא כל האדם כה ידברו?   אנחנו נדבר אהבה והמה למלחמה,  אנחנו נבקש אשרם והמה יבקשו להונות אותנו ולמצוא אשרם בגזלם אשרנו.   התקיפים לא ידברו אהבה,  בעלי הכסף לא יאמרו כיס אחד לכלנו,  רק העניים והחלשים כזאת יאמרו ויהיו לחרפה כמשוגעים.   גם אנחנו בני ישראל נבקש אהבת כל העמים בכל לב,  אך יבקשו גם המה אהבתנו,  יחדלו מרדפנו בכל הארצות,  יתנונו להיות כמוהם,  או אז נחשוב זאת גם אנחנו לחטאה לדבר שלום ואחוה רק אל אנשים פרטים,  אך כל עוד אשר לא היתה כזאת,  כל עוד אשר ימצאו שונאים בנפש לישראל רק יען כי ישראל הוא,  עלינו החובה והמצוה להבדיל את אחינו העברי לטובה,  כי אם לא אנחנו נקום לעזרתו מי יקום?   מלבד זאת אין כל רע בהמשפט הזה,  כי כאשר נאהב את בני ביתנו ומשפחתנו יותר מכל יתר בני האדם ובעבורם נעמול יותר,  כי כן יסד הטבע,  ולא תחשב האהבה הזאת לעון,  כן לא נחטא אם נוסיף אהבתנו אל כל המשפחה כלה ובזה עוד לא אמרנו כי נחדל מאהוב כל איש ואיש.  

[11]          אלה המה דבריו אשר כתב במכתבו לידידו הענניגם:   יך וואר ווייט ענטפערנט יעמאלס איין ביבעלהערויסגעבער אדער איערזעטצער צו ווערדען.   איך וואלטע מיך בלאס דארויף איינשרענקען,  דעס טאגעס זיידענע צייגע פערפערטיגען צוא לאססען  א. ז. וו. עס האט יעדאך דער פארזעהונג געפאללען,  מיך איינען אנדערן וועג צוא פיהרען".  

[12]          עיין מכתבו להערדער בתולדות חייו אשר כתב החכם קייזערלינג בהנוספות מכתב מ"ה ששם יאמר כזאת:   "אויך איך קינדער,  דיא איך ערציעהען זאלל.   צוא וועלכער בעשטיממונג?   אב בייא יעדער דורכרייזע איהרען וידישען קאפף מיט איינעם ווירפעלשפיעל פערצאללען א. ז. וו." .  

[13]          עיין על זה בספרי  "עם עולם"  ששם דברתי על המפלגות אשר היו בימים האלה,  ועתה אברר דברי יותר.  

[14]          ואך הדבר הזה יפתור לנו את החידה הגדולה אשר תעורר שממון ותמהון בלבנו בראותנו כי הנביאים ומה גם ירמיהו דברו דבר כבוגדים בעמם,  כי תחת לאמץ ידי אחיהם לקרב המסו תמיד את לבם וינבאו להם תמיד כי לא יצלחו במלחמה,  ובדבריהם רפו את ידי העם,  אבל בראותנו נכוחה נחזה,  כי הארץ לא נחשבה בעיניהם למאומה נגד התורה ואחדות העם ובדעתם כי כל עוד אשר בארצם ישבו יפרו התורה ויזנחו אלהיהם למען למצוא חן בעיני העמים,  כי על כן דברו על לבם לשבת ממלחמה ולכוף כאגמון ראשם לפני שודדי ארצם.  

[15]          אף כי יתנצל בהקדמתו ליד החזקה ויאמר כי רק יען אשר חדלו לומדים בעת ההיא מטרדת הגלות והתלאות על כן כתב ספרו למען ימצא איש איש על נקלה את אשר יבקש.   אבל באמת אנחנו רואים עין בעין כי לא כן הוא,  כי אלה אשר לא ילמדו מקוצר רוח את התלמוד המה לא יקחו מועד גם ללמוד את היד החזקה הרב והעצום בכל חלקיו,  ועוד זאת אם רק ללמד את העם את הדינים בקצרה היתה מגמתו למה כלל בספרו גם את הדינים אשר כבר בטלו כמו תרומות ומעשרות,  קרבנות,  פרה אדומה וסוטה וכהנה,  אין זאת כי אם בקש לעקור את למוד התלמוד מעיקרו,  וגם הוא ישמיענו בעצמו בדברים ברורים כי זה חפצו באמרו:   :כללו של דבר שלא יהיה אדם צריך לחבור אחר בעולם בדין מדיני ישראל אלא יהיה חבור זה מקבץ לתורה שבע"פ כלה וכו'  לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחלה ואחרי כן קורא זה ויודע ממנו תורה שבע"פ כלה ואין צריך לקרוא ספר אחר ביניהם".   ואם לא הודה בפה מלא כי חפץ להסיר את למוד התלמוד והתורה שבע"פ כלה?  

[16]          אם אמנם הפלסופיא בימים ההם לא טובה הרבה יתר מהקבלה היתה,  כי רוח שקר היה בפי שתיהן,  אך בכל זאת רעה גדולה תבוא לרגלי הקבלה אחרי כי לא כהפלסופיא בחוץ תרון,  כי אם בסתר תשמיע את דבריה ותתעה את הרוח ותפיל אימתה על כל סביבה ותכה את הנוהים אחריה בשגעון להסיר לבם מאחרי החיים.  

[17]          כאשר בקשו ארצות השפאניה ופורטוגאל לעשות שלום את ארץ ניעדערלאנדען אחרי המלחמות אשר היו ביניהן,  בקשו ההולאנדים להתנות תנאי כי הארצות האלה מקום מושב האינקוויזיציאן תתנה משפטים ליהודים כמו להנוצרים,  וציר הולאנד וואן רעעדע עמל הרבה מאד בדבר הזה  (קאענען,  געשיעדענים דער יארען אין נידעדערלאנד 152,  גרעטץ X 8),   ובימינו בעת אשר כח היהודים רב הוא והמה אילי הכסף לא הצליח עוד בידם להפר את עצת הרומאנים הרודפים את ישראל כהאינקוויזיציאן מקדם,  אשר יבקשו לעשות חוזה את הממלכות למרות רצון השולטאן,  ובדבר האחד הזה לו מצאה יד היהודים לעשותו,  כי אז נאלצו הרומאנים לתת להיהודים משפטים צדיקים גם למרות רצונם,  אבל רב הדרך בין היהודים בעת הזאת ובין היהודים אשר היו אז.   

[18]          הוא מת בדרך בשובו מבריטאניה מרוב עמל ותלאה אשר עמל שם בעד אחיו.  

[19]          על זאת אעיר את הקורא כי בכל מקום אשר אקרא בשם "הכהנים"  במאמרי הזה אכונן דברי אל אגודת היעזואיטים יוצרי האינקוויזיציאן,  אשר הרסו ארץ ברשעתם וידכאו תחת רגליהם גוי ואדם יחד,  גם על מלכי ארץ הניפו שבטם,  ואשר מהמחלה הזאת לא נקינו גם עד היום הזה בארצות רבות כמו צרפת ועסטררייך,  רק על אלה ודומיהם אשים דברתי וחלילה לי מכנות בתארי בוז מורי אמונה אחרת אם אך לאמונה עיניהם ולבם יבקש לעשות הטוב,  כאשר ימצאו רבים בכל בני האמונות השונות,  רק הרשעים ינתנו לחרפות וכל צדיק באמונתו יחיה.  

[20]          מנשה בן ישראל החזיק בהקבלה יען כי האמין אמונה אומן כי הזוהר לרשב"י הוא,  כאשר יאמר פעמים רבות בספריו,  אך כל מעשיו יראונו למדי,  כי בפיו הלך אחריה ולא ברוחו,  כי איש ההולך אחרי דמיון שוא וחזיון מתעה לא ימצא ידים לפעול ולעבוד כמהו.   הוא פעל ועשה פעולותיו הרבות והגדולות כאיש חי הצופה ומביט לתבל וחפציה ותהלוכותיה ולא כאיש אשר רק לשמים ישא עיניו,  או אל שדי שאול יצפה לעזרה,  לא מחברת בעלי הקבלה ומהמונם היה האיש הגדול הזה.   ואם אמנם בכל דבריו אשר דבר לאוהביו הנוצרים ולקראמוועל בקומו לעשות תשועת ישראל,   בנה יסודותיו על האמונה כי העת ההיא היא עת הגאולה ועל כן יבקש להציב יד לישראל בבריטאניה למען תקוים הנבואה כי יקבץ ה' נדחי ישראל מצפון ומים וכו' וכל עוד אשר לא ימָצאו יהודים בבריטאניה לא תוכל הגאולה לבוא  (עיין תשועה ישראל,  קייזערלינג מנשה בן ישראל,  גרעטץ חלק י')  ודברים כאלה יחשבו לו כדברי הזהי,  אבל כאשר נתבונן היטיב נראה כי אך לכסות עינים דבר כדברים האלה,  הוא אשר הצלחת עמו מלאה כל חדרי לבו ואשר על כן בקש אך להודע לגדולי המעלה והאצילים וישם בתחלה פניו לארץ שוועדען לפתוח שעריה לישראל,  ואשר ראה והתבונן בעין פקוחה כי שעת הכושר היא לפתוח לישראל שערי בריטאניה,  אשר שם יוכלו לעלות על במסחרם ולהיות לעזרה גם לאחיהם הנדכאים בארצות אחרות,  כמו היהודים בהוללאנד,  הוא אזר בעוז מתניו לעשות כל אשר בכחו להוציא הדבר למענהו.   ובראותו את רוח רוב חכמי העמים אז ומה גם בהוללאנד ובריטאניה,  כי לבם ילך אחרי הקבלה ויאמינו בכל דבריה,  מצא לו כלי טוב למעשהו להוציא על ידו מחשבתו לפעולת ידים.   רוב חכמי העמים שמו אז כל מעינם בהקבלה ועל ידה החלו להוקיר ולכבד את היהודים ולריב ריבם,  ובארץ בריטאניה נהפכה רוח חדשה לאלה אשר קמו להסיר סבל השטוארטס האדוקים בהקטוליציזמוס בכל לבם,  בעלי האמונה המתנגדת להקטוליציזם התקרבו לדרכי היהודים ולתורת משה,  והפוריטאנער וקראמוועל בראשם היו כמעט יהודים גמורים בדרכיהם ורוחם,  עד כי נמצאו בהם גם יועצים בסוד הממשלה אשר בקשו לקבל את השבת ולתת למען ארץ בריטאניה חקי דת משה  (Carlyle,  Cromwells Letters etc.  T.  III )  והלוחמים ושרי הצבא שמו כל מעינם בדברי התורה והנביאים,  ותחת שירי יין ועגבים והוללות אשר ישמעו תמיד באספת אנשי החיל נשמעו בין צבאות קראמוועל רק שירי תהלים,  והאמונה נתפשטה ביניהם כי ימי הגאולה הנאמנה לכל התבל קרבו ובאו,  עד כי אחד מחכמי הנוצרים אמר כי יחשוב לנפשו לאושר גדול להחזיק בכנף יהודי בשובם עד מהרה לארצם,  וכמהו רוממו רבים את עם ישראל ויכנום בשם עם קדוש  "עם אלהים" וכאלה,  עד כי גם קראמוועל בעצמו אמר בפה מלא במוצש ביועצים:   חומי נכמרו מאד על העם האמלל הזה אשר בו בחר אלהים ויתן לו את תורתו"  (De Larry,  Histoire erc IV )   ובעת רצון כזאת מה היה לו למנשה לעשות אם לא לדבר בדברי חכמי העמים אוהבי ישראל?   והדבר הזה יראנו חכמתו הרבה כי ידע עת ומשפט לכל חפץ ככל גדל דעה,  ועין בעין נראה כי הוא נשא תמיד את הגאולה הקרובה על שפתיו רק למען עשותה לכלי חפצו,  והאות על זאת הוא,  כי הוא התאמץ להראות גם את הטוב החמרי אשר יבוא לארץ בריטאניה על ידי היהודים וכספרם ומסחרם,  כי יגדילו המסחר וירבו עושר הארץ,  ולו חשב באמת בלבו כי עוד מעט תבוא הגאולה איך יעשירו את הארץ ךואיך ירבו המסחר,  הן לא להשתקע בארץ יבואו שמה רק לגור שמה מעט עד אשר יבוא המשיח וישאם על כנפי נשרים לארצם.   אמנם כן הוא,  הוא ברוחב דעתו ידע במה לקחת את לב המושל ושרי הצבא והמחוקקים והחכמים;  לאלה אשר לא חכו מהר לראות  "המלוכה החמישית",  מלכות שמים,  הראה לדעת כי רב טוב יביאו היהודים להארץ,  ולאלה אשר ראו בחזיון רוחם את הגאולה הקרובה דבר גם הוא בשמה.   ומה שגה החכם גרעטץ  (קורות היהודים חלק עשירי)  בדברו לעג על האיש הגדול הזה לא אחת ולא שתים ויתנהו כהולך אחרי ההבל והדמיון,  כי גם הוא נתעה בשוא להאמין כי רק למען קרב קץ משיח בקש להביא את היהודים לבריטאניה,  ואשר על כן יהתל בו כפעם בפעם.   בזה שגה ואשם,  כי כל דברי מנשה ומעשיו יראונו כי לא מהביל היה כי אם ידע להלוך נגד רוח איש ואיש,  וגם הראיה אשר יאמר להביא מדברי מנשה כי אדוק היה בקבלה תראנו ההפך.   מנשה יאמר בסוף ספרו נשמת חיים  "אבל כבר אמרתי שאחת נשבעתי לר' שמעון בר יוחאי ולא אשקר באמונתי.   סוף דבר תאמין לבי או תשמאיל האמין בכל מה שהאמין הרשב"י" .   הדברים האלה המה כעמודים חזקים להחק גרעטץ להראות דבקותו להקבלה,  ובאמת אנו רואים את ההפך,  כי לבו לא הלך אחריה אך צוה במפגיע על לבו לבל ירבה לחקור הרבה רק להאמין בהרשב"י  והיה צריך לשבועה כי ירא לנפשו פן לא יצלח בידו להחזיק באמונתו זאת.   וכזאת יעשו רק אלה אשר הספק עלה על לבם,  ורבים המה חכמים וחוקרים כמהו,  אשר בדבר אמונה ימאנו לחקור ויאמרו לחקירתם עד פה תבואי ולא תוןסיפי.   ולו היה האיש הגדול הזה בעת אחרת כי אז בלי כל ספק לא קפץ ונשבע ולו נשבע כי אז מצא פתח חרטה,  אך בעת ההיא אשר כלם האמינו בה לא היה יכול לפרוק עולה מעל צוארו גם לא חפץ בזאת כי לולא התראה כמקובל נאמן כי אז לא לקח לב הגדולים בישראל בני דורו והרבנים נחרו בו,  אשר על כן הרבה רק בספריו אשר כתב למען העמים בם ידע לשים לפיו מחסום,  וידבר כאיש אשר בהבלים כאלה לא יאמין,  ואות הוא כי בלבו לא מצאו מסלות,  כי לו האמין בהם אמונה אומן כי אז לא בוש בהם ולהפך גם התפאר בהם לעיני כל העמים,  כאשר יעשה כל איש אשר יאמין בלב שלם בדעה אשר לקחה לבו,  ואם חכם נוצרי אשר ידעהו,  (Hut,  Huetiana  125 )  יעיד עליו כי  "לבו רחק מרוב ההבלים אשר מצאו מסלות בלב היהודים ומשגעונות הקבלה"  אות הוא כי כן היה באמת,  כי רק לבל ירחיק לב אחיו מאחריו ולמען קנות לב חכמי העמים אשר בחרו בהקבלה עשה זאת.   והנה החכם ד"ר קייזערלינג בתולדות מנשה בן ישראל  (יאהרבוך פיר דיא געשיכטע דער יודען ה"ב צד 99)  פוסח בזה על שתי הסעיפים,  אך הח' גרעטץ אשר הלך אחריו ולא נטה ימין ושמאל ולפעמים ידבר גם בדבריו,  הוא הרבה יותר להשפיל כבוד מנשה בלי צדק,  כי סוף סוף,  אדם גדול היה מנשה במעשה כאשר לא רבים היו כמהו בישראל,   וגם בחכמתו לא נופל היה מכל חכמי ארצו ודורו והכל לפי המקום והזמן,  וחלילה חלילה לנו מהשפיל כבוד איש כזה אשר אהבת עמו מלאה כל בתי נפשו,  אף כמלוא השערה.  

 

[21]          המלשינות נגד רי"ל העללער בעל התוי"ט בעיר פראג,  אשר שם קמו רוב עדת המרעים ויכוהו בלשון לפני הקיסר וירדפוהו עד חרמה ויתנו גם שם כל ישראל לשמצה בעבורו,  המלשינות הזאת תעיד למדי עד כמה שכחו את התורה וכבודה המון העם בימים ההם,  ולא רק זאת בלבד כי אם גם מריבות וקטטות כאלה נשמעו כפעם בפעם בתוך העדות בארץ אשכנז,  וגם ריב מהר"י עמדין ומהרי"א אייבשיץ וכל המעשים אשר עשו בני ההמון להבזות את האחד או את השני בדבר הזה יסודו,  כי הקנאה אִותה למושב לה בתוך בני ישראל בארץ אשכנז,  וכל מקנא ברעהו על גדלו ועשרו נכון היה להלשין ולהפיח מדנים ולהגיש עצומותיו לפני השרים,  וכן הוא דרך כל עם נדכא ברוחו כי ישכח כבודו ולא ישים לב כי את שם כל העם יחרף בהצותו על אויבו,  וכל זה היה יען כי כבוד התורה היה כאין בעיניהם ולא שעו לדברי גדול מהם.   

[22]          המשורר ראסין יאמר בהקדמתו להמחזה  "אסתר"  כי להשמעות אזנים עוד יעשו היהודים את יום הפורים ליום זכרון הפדות עד היום הזה. 

[23] כך במקור.  אולי הכוונה למלה "הקץ".  [הערת עורכי פרויקט בן-יהודה]

[24]          וארץ רומעניא תוכיח,  כי גם משם תשמענה עלילות ברשע כאלה מאת פועלי און אשר יעשקו את היהודים ויחמסו כספם לעין השמש,  ואם יוכיחום דרכם על פניהם,  אז יהפכו כלם רגע למבקשי דעת ויקראו בחזקה:  ישראל עם לא בינות הוא,  כמו זאת היא תשובה נצחת המתרת לגנוב ולגזול את כל איש אשר ימאס בדעה.   ומבלעדי אגיד הן יבין כל איש עד איזו מעלה בסלם הדעת הגיעו אליה החומסים כסף זרים,  ובכל זאת לא ידעו בשת להצטדק בפתגם הזה קבל עם ורבים יאמינו לדבריהם,  לא רק מהעמים כי אם גם מבני ישראל.   אף כי הדבר הזה שקר הוא,  כי אמנם מספר נערי בני ישראל המבקרים בבתי הספר (אף כי ירדפום באף המורים והחברים)  יגדל בערך פי חמש ממספר נערי עם הארץ,  ואף כי היהודים לא יחוסו על כספם ולא על עמלם להקים בתי ספר ונכונים המה להביא כל קרבן בעבורם גם בעת הזאת,  אשר לחמם מפיהם נגזל וחייהם אינם קרוים חיים.   אבל כבר הסכינו לשום את הפתגם הזה למסוה על כל עול ורשעה,  ולא על נקלה ישרש הרעיון הזה מלב רוב בני האדם,  ולא רק ברומעניא כי אם בארצות אחרות רבות בעבר ובהוה ראינו כאלה רבות כי לא טוב גורל היודע מאשר איננו יודע.   כיוצא מהכלל הזה נוכל לחשוב את משפטי ארץ רוסיא,  אשר תתן באמת משפטים טובים וזכיות לאלה אשר למדו ומצאו דעת הרבה יתר מאלה אשר בחכמה ימאסו.  

[25]          עיין בהערה בראשית המאמר הזה בחוב' הראשונה שם דברי בן-מנחם עצמו אשר יעיד כזאת על נפשו,  וכל איש אשר קרא את ספרי בן-מנחם ידע כי לא מלבי הוצאתי מלים כי אם כמה וכמה פעמים העיד כזאת על עצמו,  כי רק המנוחה אותה נפשו,  וגם בהעתקתו את התורה ובכל יתר מעשיו אשר עשה אחרי כן יודה בפה מלא כי רק למען בניו עשה זאת ומעודו לא עלה החפץ על לבו להיות כראש ומנהיג להעם.  

[26]          אם כי כל חפצי למעט בהערות אשר תבלבלנה רוח הקורא ולא אעיר במקומות רבים אשר בידי היה להביא ראיות מספרים וסופרים לדברי,  אך פה מוכרח הנני להעיר לבל יאמר הקורא כי מלבי הוצאתי מלים להאשים את בן-מנחם בחנם.   יקרא כל איש את דברי בן-מנחם על אדות התרגום ואדות דברי הריבות אשר קמו על ידו,  יקרא גם את דברי המעריצים ומקדישים את שם בן-מנחם ויראה אם לא זאת היתה תכליתו וחפצו בההעתקה.   אך לא אוכל להביא כל דבריהם ורק דברי החכם הסופר הנאמן ד"ר קייזערלינג בספרו מאָזעס מענדעלס-זאָהן אביא פה לראיה נצחת וכדבריו כן המה דברי כלם.   ואלה המה דבריו:   "קיינע פערמישונג דער שפראכען וואר דער הויפטגעדאנקע,  וועלכער מענדעלסזאָהן לייטעטע,  אלם ער דען גראָססען פלאן אויפנאהם,  דיא קולטור זייכער גלויבענס.   גענאָססען צוא העבען ...  אונד דעסהאלב וואר זיין בעשטרעבען,  זיא דייטש רעדען צוא לענרען,  זיא אלם דייטשע צוא ערציעהען".    גם הסופר הנכבד הזה אשר חפץ בכל לבו להעלות שם בן-מנחם,  גם הוא גלה בדברים האלה על עונו,  ולא התבונן,  ומדוע?  יען כי מני אז הָשלך כבוד התורה עד כי לא יבינו עוד כי לא לכבוד ולא לתפארת תהיה זאת לבן-מנחם אם יאמרו בפה מלא,  כי הוא עשה את התורה לקרדום לחפור בה שפת אשכנז.   

[27]          עיין בראשית המאמר הזה. 

[28]          זה שנים אחדות אשר החל רוח אהבה לפעם שנית בקרב היהודים בני הארצות השונות איש לרעהו,  אך גם הדבר הזה לא מארץ אשכנז כי אם מארץ צרפת יצא על ידי חברת כל ישראל חברים,  ונקוה כי עוד ירב כח האחוה על ידה משנה לשנה,  ועיין על זאת בספרי  "עם עולם" .  

[29]          למרות כל דברי המליצים בעד הצדיק מגרידיץ,  אשר זה לא כביר שבק חיים לכל חי,  שיאמרו כי רק דבה הוציאו עליו כי הוא עשה אותות ומופתים,  אשמיע פה כי שקר ידברו כלם,  כי אמנם בהבלים כאלה שלח יד ועד למרחוק שלח נפלאותיו.   עדים המה שני אנשים החיים אתנו פה בוויען,  אשר במכתב אליו שאלו ממנו עזרה ועצה וישלחו לו פדיון והוא ענם במכתב ויתן להם עצתו,  להאחד כי יתן כספו בגורל  (לאָטאָשפיעל)  והאיש עשה כדברו ימים רבים,  ואחרי אשר המקרה שחק לפניו ויזכה בגורל אחד יאמין עתה אמונה אומן כי זכות הצדיק עמדה לו,  ולהשני הבטיח כי תשועה תבוא לו פתאום מבלי אשר ידע מאין יבוא עזרו,  והאיש הזה לא ידע עד היום מאין יבוא עזרו ובכל זאת יצפה לתשועה וימאן לעזוב העיר אף כי יגוע ברעב כי דבר הצדיק בוא יבוא,  זאת ידע נאמנה.  

[30]          כל איש אשר חי בארצות אלה ידע כי לא הפרזתי על המדה אף במעט,  כי כן דרכיהם כסל להם לעזוב את העקרים ולאחוז בטפל,  בהבלים וסכלות,  בזמורת זר אשר לא לבני ישראל;  אנשים אשר בכל ימי השנה לא יבוא אל פיהם מאכל כשר ישלחו לקרוא לשוחט בערב יום הכפורים לשחוט להם את הכפרה,  ואשר יוקירו רגליהם כל השנה מבקר בבית תפלה יתאספו וימלאו הבית מפה לפה ביום הזכרת נפשות,  ולא לפלא הוא,  כי אמנם הן לא כל  האומר חפשי הנני בדעותי חפשי הנהו באמת,  הן לא כל העם יחקור וידרוש ויתבונן לפעולותיו,  ויבחר וימאס לפי דעתו,  כי אם כפי אשר שמע מפי אחרים אשר נחשבו בעיניו כחכמי הלב.   וגם אלה ההולכים קדימה אשר פרקו מעליהם עול המורים מהדורות הראשונים,  המה ישאו בעול אשר שמו עליהם חכמי דורם בחפץ לב,  אחרי כי הוא לרוח העת.   ומדוע זה יפלא איפוא בעינינו אם מהבילים המה,  הלא גם המה אך מאמינים ולא יודעים הִנם. 

[31]          עיין למעלה במאמר הזה על אדות הרמב"ם ודרכיו,  ובספרי  "עם עולם".  

[32]          החכם קייזערלינג השוה את בן-מנחם למנשה בספרו  "ספרדים"  צד קצ"ז,  ובספרו מנשה בן ישראל  (יאהרבוך ב' צד 110) יאמר כי חזר בו מההיא,  יען כי לפי דעתו גדול ערך בן-מנחם מערך מנשה,  ורק בדברים אחדים ישתוו שניהם גם לפי דעתו עתה,  והוא בדרכם את החכמים מהעמים.   אבל גם פה נראה איך האהבה תקלקל את השורה,  עד כי גם הסופר הזה הכותב בדעה ומשפט וחשבון ואיננו נמהר במשפטו,  גם הוא לא ראה נכוחות וישפל את הגבוה ויגביה את השפל.   הן אף בזאת,  בהתהלכו את חכמי העמים,  נראה מעלת מנשה,  כי הוא אשר שמו היה גדול מאד מאד בכל איירופא כלה,  שם את כבודו אשר נחל,  אך לקרדום לחפור בו טובת עמו,  וכל דבריו ומעשיו וכתביו סבבו אך על האופן הזה להיטיב מצב אחיו,  אשר לא כן היה בן-מנחם.  

[33]          הגדולים בישראל בימים ההם וגם המקובלים לא חשבו לו לעון רוב דעתו בשפות ויקדישוהו,  עד כי רבי שפטיל הורוויץ כתב על ספרו  "מחברו איש קדוש הוא",  וכמהו כן כל גדולי התורה העריצו שמו מאד.  

[34]          בבית המחוקקים באונגארן שמענו זה לא כביר דברי שטנה כאלה,  אשר כעת לפי מצב ישראל עתה לא ידעו,  יען כי אך זה לא כביר נתן החופש לישראל ועוד יקר הוא גם בעיני עם הארץ ככל דבר חדש,  אך ברבות הימים מי יודע אם לא ירבו שוטנים כאלה ואם לא ימצאו דבריהם מסלות בלב העם,  מי יודע?  

[35]          אף כי כבר השמעתי אשר באמרי בן-מנחם אשים דברתי רק על שטתו ולא אליו,  ואחת היא לנו אם הוא אהב ישראל ואם הוא באמת חפץ ביקרו ורק שגה ברואה,  או במזיד ומתכוין עשה זאת לנו,  לנו אחת היא כי לא אותו נביא במשפט כי אם את השטה,  ולו גם להטה נפשו גחלים מאש אהבת עמו  (אשר באמת לא כן היה כאשר הוכחתי כבר)  ולו גם חרף נפשו למות למען עמו,  גם אז לא לנו לשאת פנים להדעה אשר היתה בעוכרינו,  לו גם לא ראינו בעינינו כי בניו ובני ביתו ואוהביו ומשפחתו ורוב תלמידיו והנוהים אחריו נתנו כתף סוררת לעמם לעין השמש,  לו גם לא קמו מפלגות בישראל לרגלו אשר לרגלן גלה כבוד מישראל ובני הנעורים התרחקו מעל נחלת אבותיהם,  גם אז חלילה לנו לשאת פנים לדעה אשר משחתה בה,  ואף כי עתה אשר עינינו תחזינה כי לא אחת מאלה נמצאה בו,  עתה עלינו לקרוא בגרון בלי חָשָׂך להזהיר את כל אשר לא יראה לבל ילכד בשחיתות השטה הנפתלה ההיא.   אמנם לו היו בני ישראל ככל העמים,  אשר יביטו אל השטה ולא למשמיעה,  כי אז די היה גם לנו להוריד את הדעה משאתה מבלי נשוא שם ממציאה על דל שפתנו,  אבל אחרי אשר לדאבון לבנו בישראל לא כן הוא,  בני ישראל הסכינו מאז להוקיר את הדבר לפי חין ערך המדבר ואת הדעה יכבדו בכבוד משמיעה,  ורבים יאמרו בפה מלא:  לו גם שגה בן-מנחם גם אז חלילה לנו מגלות חרפתו בקהל,  הן בן-מנחם הוא ועלינו לכבד גם את שגעונותיו יען כי שגעונותיו המה,  עתה החובה על כל איש ישר,  אשר לא יפנה לדעת הקהל למען יכבדוהו ולא יֵחת מגערת כסיל אשר יזעמהו,  להוריד גם את ממציא הדעה מכסאו למען תפול עמו בנפלו.   החובה הזאת מוטלת על כל איש ישר,  כי עוד לא תמו חנפים אשר למען עשות חנופה להקוראים ידברו דברים כאשר יבקשו מהם ולא כאשר יהגה לבם,  ועוד נמצאים רבים,  אשר בלבם לא יכבדו לא את בן-מנחם ולא את ספריו ובכל זאת יפחדו וירהו מהשמיע דעתם בקהל מיראה,  ואף גם ינסו להרימו על ולהראות מה פעל לישראל,   בתלותם את כל הטוב אשר הביא הזמן לנו אך בו,  ובהסירם עין מכל הרעות אשר באו לבית ישראל לרגלו,  ורוב הכותבים המחנפים האלה המה בארצות אשר שם עוד לא האירו שבילי הדעה לכל ישראל,  בארצות אשר רוב הגיונם בתלמוד,  וכאשר הסכינו לקדש כל דבר היוצא מפי כל תלמודי בשבתם בבית המדרש כן יקדישו דברי כל משכיל בזנותם אחרי ההשכלה מבלי שפוט ובחון.   ועיני ראו זאת בשנה הזאת,  בעת אשר רבים מגדולים חכמי ישראל באשכנז הרבו להלל במו פיהם ובכתב ידם את משפטי על בן-מנחם ולהם הלא המשפט להלחם בעדו והמה לא כן עשו כי אם ךהודו ולא כחדו,  בעת הזאת העתירו עלי דבריהם רבים מיושבי ארץ רוסיא ויקיפוני בשאלותיהם למה זה אני מתנפל על בן-מנחם,  ואין גם אחד אשר נסה להתוכח עמי בדעת ומשפט כי אם קצפו קצף גדול על כי אחלל כבוד משה רבם השני,  וידעתי כי יקומו גם שופטים כאלה לדבר דבר בשער,  אשר לא יפנו למשפטי.   כי אם בעד כבוד בן-מנחם ילחמו ויתעו את הקוראים,  אי לזאת חשבתי זאת לי לחובה לדבר דבר ברור,  כי אדע נאמנה אשר דברי לא יפלו ארצה,  כי אם יזרעו זרע משפט ויוציאו פרי למינהו.   ולא אחשוב זאת לנפשי לגאון אם אומר,  כי כדברי בעם עולם,   אשר בעת צאתו הרעיש לב רבים ויתעוררו עליו יען כי חדשה שמעה אזניהם ועתה היה לקו המדה לכותבי דברי ימי ישראל אשר רבים ממשפטיו היו להם כאבן הפנה,  כן יהי גם להספר הזה וחמש שנים תעבורנה וכותבי דברי ימי ישראל בהשכל ומשפט ישפטו על פיו את בן-מנחם ועתו.    

[36]          אך למותר יהיה להביא אותות מדברי שונאינו כי כן הוא,  כי כל היודע דברי הימים הלא ידע על מה הביאו אותנו באש ובמים,  והקורא בימים האלה כל מכתה"ע היוצאים לאור ברומעניה,  רוב מכתה"ע הגאליציען,  הקול וסיעתו בארץ רוסיא,  וגם מכתבי עתים רבים מאד בצרפת,  אשכנז ואוסטריא,  אשר כלם כאחד יטפלו עלינו עונות כאלה והרבה יתר מהם,  ולמאות ואלפים המה השוטנים המדברים כאלה,  ומה לנו עוד להביא עדים וראיה לדבר הנעשה יום יום לעיני השמש?