עֵת לָטָעַת – חלק ראשון

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

א.

מראה עינים והלך-נפש

טוב מראה עינים מהלך-נפש, החק הזה הָטבע בלב האדם; כל אשר בהלך-נפש יסודו, כל אשר שמע האדם מפי אחרים ובעיניו לא ראהו ורק בהלך נפשו ידעהו או אשר דמיונו יצרהו ויציגהו לפניו, ירחב ויגדל ויעלה מעלה מעלה בעיניו עד אין קצה כאשר אין קצה לדמיונו; הדמיון אף כי גם הוא אחוז בשרשות הגויה בכל זאת כנפים לו להתרומם ולברוא בריאות חדשות אשר אין ביד הגויה לעשותן כמו, כחלום ברב ענין והבלים ישמיע הדמיון את דברו, יען כי הוא הגה מלב אחד, מלב נושאו, וכחפצו ורוחו כן יעשה לו ויד זר לא תתערב במפעליו לשים להם קץ וגבול. לא כן פעולת הגויה, להנה מדה וקצב וסדר ומשפט, כי הפעולות האלה לא בידי אחד תצאנה ולא על פי רוח החָפץ לעשותן תֵעשינה, ידים רבות ושונות דרושות לכל מפעל, כי על כן לא תפרצנה דרך ותלכנה במסלה ישרה, במסלה אשר גבלו להן כל עושיהן, ואשר על כן לא תעוררנה בלבנו הפעולות אשר ראינו בעינינו שממון ותמהון, כאשר יעוררו כזאת המעשים אשר רק באזנינו שמענום והדמיון שת עליהם נוספות בידו החזקה. ועוד זאת כי זה כח לההרגל להסיר כל שממון ותמהון ולעשות כל דבר נפלא, אשר עליו השתומם רוח האדם בראותו אותו בראשונה, לדבר אשר אין כל חדש בו, לדבר טבעי, אשר אחרי כן לא יבין רואהו איכה חיו דורות רבים בלעדו, כי הלא דבר פשוט וקל הוא, וכל אשר נוסיף לראות ולהתבונן כן יצער וידל כח דמיוננו לברוא ברואים כצלמו, כי לבנו מלא ממראה עינינו והסכַּנּוּ לבקש משפט וסדר בכל ולא עת לנו עוד לעוף על כנפי הדמיון לעולמות אשר לא נראם ולא נבינם, זאת היא פעולת מראה עינים, ולעמתו הדמיון יאבר נץ וירבה עצמה כל עוד אשר לא רבות ראינו וישבה שבי, הלב והרוח, לחזות רק המחזות יצורי כפיו ולהסיר העין מכל נראה לבלי תתבונן ותחקור. והמלחמה הזאת חזקה היא, מלחמת הדמיון עם הדעת והבינה, מלחמה חזקה מדורות עולמים ועד היום, בכל דור ודור, בכל עם ועם ובכל איש ואיש. הדמיון ישא את היונק בחיקו ויביע אמריו באזני הילד אשר לא למראה עיניו ישפוט כי עוד לא ראה, רק להשמעות אזנים יאמר דעת ולתורת מוריו – תורה, וכן ינטלהו וינשאהו כל עוד לא גבר במראה עיניו בארץ וכל עוד לא ראה ולא התבונן. ובעבור עליו רוח דעת למראה עיניו אז ישוב ויחדש פני המלחמה נגד הדמיון אויבו לדכאו תחת רגליו. והמלחמה הזאת היא לא רק בין הדמיון ובין מראה עינים כי אם גם בין בניהם; הדמיון יוליד בנים והמה הרגשות, ומראה עינים יוליד גם הוא בנים והמה: הדעת, הבינה, המחקר והמשפט, ומלחמה גם ביניהם וכאשר יגבר האחד או אזלת יד מתקוממו מעשות חיל, הרגשות תגרשנה את אויביהן בנפש: הבינה, המחקר והמשפט או למצער תַּדברנה אותם תחת רגליהן ותקחנה אותם לעבדים להן, לעשות ככל אשר תצוינה אותם, וכאשר תגבר יד לוחמיהן אלה אז ימיתו אותן או למצער ישימו עליהן דלתים ובריח לבל יפרצו פרץ. טוב הוא מראה עינים מהלך-נפש, כי מראה עינים יתן מנוחה בלב, יסיר כל שממון ותמהון מקרבו ויפקח לו עינים להתבונן על כל אשר לפניו וישמרנו ממדחפות, והלך-נפש כסוס שוטף במרוצתו ישטוף ויעבור וימשוך אחריו נשואו לערפלי עלטה ובאפס יפול באין מעמד וישבר באין תומך.

מה רב כח הדמיון נחוה בכל, לא רק באלה אשר לא נסו לפרוק עלו מעל צוארם, כי אם גם באלה כבירי הלב אשר ראו והתבוננו חקרו ודרשו ושפטו, גם בהם נראה כי לא בכל עת תגבר דעתם חילים לשבור כבלי הדמיון כשבר נבל ולצאת לחפשי, גם בהם נראה כפעם בפעם כי דמיונם יתעם גם בדרך דעתם ויעבירם מעל לגבול וישובב אותם ואת דעתם. כותבי קורות הדורות אשר להם לשפוט ולחקור גם המה ישגו כפעם בפעם בדברם על דורות קדומים ויגדילו ויפריזו את הכל, יען מה? יען כי להשמעות אזנים שמעו כל אלה והדמיון אשר יִלָוה לכל משמע אזנים שִנה פניהם. כפעם בפעם נראה כי כותבי דורות עם קדם, אשר שמו כל מעיניהם אך בקורות עם אחד אשר כבר חלף ועבר מהעולם, כי יגדילו מאד מעבּדי העם הזה ויתנום עַל על כל העמים החיים, כותבי קורות עם יון ורומא, מצרים וצור כלם יבקשו להעלות את העם אשר בחרו בו לכל לראש, יד הדמיון הוא! ואם החכמים והחוקרים כן ואף כי כל האדם אשר לא הרבו חקור, ועל כן ישתומם כל מספר או שומע מלחמות דורות קדומים והמלחמות הנוראות אשר לעיניו ובימיו היו, אף אם גדולות ונפלאות הנה מאה פעמים מהמלחמות בימי קדם, כאין נחשבו, כל אדם יגדיל על צדקות הדורות הראשונים וכח גבורתם, וצדיקי דורו אשר אולי הרבו צדקות אלפי פעמים מהם לא תֵראינה ולא תעלינה על שפת לשון, כי מראה עינים יוליד משפט וכל משפט ימית התמהון וההפרזה. וכאשר בכל איש ואיש ידל כח הדמיון ברבות מראה עיניו כן גם בכל עם ועם וכן בכל בני האדם; בימים הקדמונים עת אשר מראה עינים לא פרץ בארץ, יד ההכרח לא אכפה עליהם לגלות חדשות ונצורות, לברוא כלי-מעשה חדשים, לגלות ארצות חדשות, כי איש איש במקומו מצא כן לו להחיות נפשו וישבו תחתם, אז לא ראו רבות ועל כן גבר הדמיון עליהם, אך מעת אשר רבו בני האדם וצרכיהם מרובים והארץ קצרה לפניהם, ויד המחסור נגעה בהם ותטלטלם טלטלה ממקומות מושביהם ותניעם לארצות אחרות ותלמד ידם לעבודות חדשות, מהעת ההיא החלו ראות רבות ועל כן החלו לחדול משמוע. ילד מסכן אשר שבע נדודים ידע הרבה יתר מזקן אשר עשרו נתן לו כל ויסגירהו בתוך ביתו, ועם דל אשר בזעת אפו ימצא טרפו יגבר בדעת על עם שליו ובוטח אשר בארצו לא יחסר לו כל ולא ירבה עמל בחייו.

וזאת היא להאמונה והדעת; אבי האמונה הוא הדמיון ואמה היא השמועה, כי על כן תשטוף במרוצתה ולא תדע גבול; והדעת בת היא למראה עינים כי על כן בשובה ונחת תלך וריב לה עם האמונה צרתה, ולב אחד יקצר מהכיל שתיהן יחד, אחרי כי ברבות כח האחת אז תרפה השנית, ובכל צעד אשר תצעד הדעת הלא תגרש את האמונה מפניה ותקח עמדתה, כי בדבר אשר אדענו לא אאמין עוד בו ובדבר אשר רק אאמין בו לא אדענו. ואך שקר ידברו אלה החנפים הלוקחים לשונם לנאם נאום כי שלום אמת להאמונה והדעת, חנופה יעשו או לא יבינו את אשר ידברו, כי לא ידעו דרך הדעת ומה היא האמונה; כאשר ללעג וכלמות יהיה האיש אשר יאמר כי שלום לאש ומים יחד כן יהיו דברי האומר כי אמונה ודעת לא תצורנה אשה רעותה. האמונה היא אש. בשאון תאכל סביבה ויתאבכו גאות עשן במקומה ויהיו לערפלי עלטה להעיב עינים, והדעת כמים תכבה התבערה ותגרש עשן ותטהר הרוח. ואם יאמר איש לאסוף אותן יחד אז ישים רוחו ולבו כמרקחה, שאון ורעש ישמעו בו תמיד ולא ידע מנוחה. הדעת תהדוף מפניה את האמונה חק הוא, אך לא נכחד כי לא תעצור כח לגרשה כלה, יען כי קצרת כח היא ולא תשלט בכל, כי אחרי כי היא תולד על ברכי המשפט והמשפט מחלצי מראה עינים יצא, ולמראה עיני איש קץ וגבול, כמו לכל גויה, אשר לא יעברנהו, ואז בהגיעו עד קצו ולא ימצא ידים לפרוץ הלאה אז יעמוד על עמדו ויניח להדמיון ולהאמונה מקומם, והמה לא ידעו גבול, כי ברוח יסודם, ורק הדבר הזה, קצר כח הדעת, הוא שעמד להאמונה להחיותה כהיום הזה ואולי עד עולמי עד, כי הדעת לא תמצא די און לעולם לחדור עד אין קץ. ובזאת יוכלו להשלות נפשם אוהבי האמונה, כי ממלכתה לא תשבת מפני יד הדעת אויבתה, ועוד זאת כי עבדי הדעת היו ויהיו רק אנשים מספר, הלא המה החוקרים והשופטים והרואים ויתר העם אשר אף כי יביע דברי היודעים ויתחרה לעשות כמוהם ויקרא גם הוא ריב לאמונה, בכל זאת יוָתר עבד עבדים לה, כי גם בדעתו אך מאמין הוא, כי רק למשמע אזנים, את אשר שמע מפי החוקרים, יוכיח, וגם זאת היא אך אמונה בתמונה חדשה, תחת אשר האמינו בדברי מנבאים בשם ה' יאמינו בדברי המנבאים לדעת ואמונתם לא תמָחה.

אמנם בגלל הדבר הזה, יען כי לא כל המתימרים בכבוד הדעת בני דעת המה, רק מאמינים בדברי בני הדעת, על כן תצאנה מלחמות רעות לבני האדם, כי אלה המאמינים בדעת לא ידעו גבול וקצב לדרכיהם ודבריהם, ככל בני האמונה, וילחמו בעת אשר להם לשבת מריב וישבתו בעת אשר היה להם לעבור חלוצים, בעלי הדעת ידעו במה כחם גדול ולא יתפרצו כמשוגעים במחנה אויביהם, המה ידעו כי אין להם להתגרות מלחמה בזרוע נטויה ובחמה שפוכה, כי במקום אשר ידם מגעת די להם אם בשובה ונחת ישמיעו דבריהם וישבו שבי ממחנות אויביהם רק בדבר שפתים, המה יודעים כי כלי מלחמתם המה רק אור מאיר וחרב גאות מנגדיהם היא חשכת עלטה, ודי להם אם ישימו לקוי אורם תוצאות או אז ירֻדף חשך ולא יעמוד, אך הנמשכים אחריהם בבלי דעת המה לא יבינו זאת וידמו כי אם בסופה וסערה תהיה דרכם אז יצלחו, אם בחזקת היד יריעו על שונאיהם ובתרועת מלחמה אז יכניעום לפניהם, ועל כן לא יצלחו וישימו שַמות ושלום לא יהיה ללוחמים כאלה עד עולם. ואף עוד זאת, כי היודעים הנאמנים ימצאו מנוחה בדעתם ולא יחסר להם מאומה אם יצער כח אמונתם כי הדעת תמלא מקומה, אבל לא כן המה אלה אשר רק יאמינו בדברי היודעים ולא אחזו בהדעת בעת אשר מהאמונה הניחו ידם, והמה כמוץ לפני רוח, לבם מלא שאון ולא ידעו מנוחת נפש, כי על כן בסופה וסערה דרכם ובתהפוכות כתהפוכות אשר להן היו למשחק, ויתעותו ביום מלחמה ודרך שלום לא ידעו אף בעת שלום.

המלחמה הזאת נחזה עתה בעינינו מתלקחת בכל ארצות אירופא בגלוי או בסתר, מלחמת הדעת והאמונה. והיא החלה מעת אשר מראה עינים החל לגבר בארץ, מעת אשר גלו ארצות חדשות ויושביהן, מעת אשר הוציאו חדשות ונצורות מכחות הטבע ויעשום לעבדים לבני האדם, מעת אשר החלו לדבר ברגעים אחדים אל קצוי ארץ, ולעבור ארחות ימים וארצות בימים אחדים, והחדשות האלה שִנו פני הארצות והחליפו רוח יושביהן, כי איש איש יחזה כעת בימים מספר את אשר לא ראה לפנים בכל שנות חייו, מהעת ההיא החל ריב האמונה בכל הארצות, המבקשים חופש יבקשו להסיר עול המדברים בשמה מעל צואריהם, כי ימאסו בהלך-נפש, וכהני האמונה אשר מאות שנים רדו על ידה ויהיו כאלהים בארץ יאזרו שארית כחם לבלתי שלח את עבדיהם לחפשי. מלחמה חזקה היא בכל הארצות ובכל העמים. וגם בקרב ישראל שלחה שלוחותיה ויקם שאון גדול, מערכה מול מערכה יעמדו וילחמו גם ישימו שמות, איש על דגלו יחנה ויריע על אויביו ותרב המהומה.

אמנם אם בצדק יקראו גם בני יעקב איש על רעהו מלחמה כאשר יעשו כל העמים, ואם נחוצה היא, ואם ההכרח יאלצנו לעשות כזאת, לזאת לא רבים יחכמו להוציא משפט כי מלחמה אִותה נפשם וכאשר הסכינו מאז להתחקות על שרשי רגלי העמים מבלי דעת ומשפט, כן הם עושים גם היום, ואחרי כי מלחמה בקרב העמים לכן יחפצו קרבות גם בקרבם, ועל הדבר הזה עלינו לשים עתה לב, כי זה משפט הצופה להתבונן על אשר לפניו, לבשר רעה בעת אשר קרובה לבוא, או להשמיע שלום בעת אשר אין כל פחד. צופה הוא השחר לישראל, כי אך למען ישראל וקורותיו ודרכיו וחכמתו נוסד, צופה הוא אשר יתבונן להעבר ויתחקה על שרשי רגלי ההוה אך לישראל וחלילה לו מעצום עיניו לבלי ראות את הנעשה בימיו ולעיניו[1].

אבל בטרם אשר אנסה לדבר על המלחמה בקרב בית ישראל ולחרוץ משפט אם נחוצה היא באמת או רק רעיון רוח התעה אחדים לעשות כקופים מעשה העמים שכניהם, עלינו לשים עין ולראות:

ב'

מה אנו

מה אנו בית ישראל, אם עם אחד או רק בני אמונה אחת? השאלה הזאת לא נשאלה כמעט עד כה רק נפתרה על ידי פותרים רבים אשר הוציאו משפט ויחליטו כי רק בני אמונה אחת אנחנו ולא עם, כזאת שמענו רבות פעמים מפי דרשנים להשכלה ולרוח העת, כזאת קראנו בספרים שונים הכתובים בידי עברים לא עברית (כי סופרינו הכותבים עברית הסכינו לדבר על כל אך לא על אדות בית ישראל, וגם כאשר יכתבו דבר-מה אז יעלו גרה על הרוב מאשר מלאו כרסם משפות אחרות), עד כי כעת יֵראה הדבר הזה בעיני רבים כחק קים ונצב לעד, אשר אין להזיזו ממקומו, אף אין להרהר אחריו עוד, ורבים מחכמינו וסופרינו כאשר ישמעו שאלה כזאת יפטירו בשפה ויניעו ראש כמו דבר שגעון והבל מאין כמהו שמע אזנם, כי איך ירהיב עוד איש עוז בנפשו לשאול דבר, אשר עליו נמנו וגמרו כמעט כל המשכילים מימי בן-מנחם ועד היום, ואיש לא חלק על המשפט הזה בקהל. ואמנם אם לא נחפוץ להרבות חקור אז יֵראה המשפט הזה כנאמן ונכון מאין כמהו, כי איפו ימצא עם בלי ארץ, בלי ממלכה, בלי שפה מיוחדה, בלי משפטים לנפשו, בלי כל אשר יעשה את כל עם לעם נבדל? ולישראל הלא יחסרו כל אלה ואיכה יבער ויכסל עוד איש לשאל אם עם הוא או אין? ועוד זאת, כי המשפט הזה היה נראה כנחוץ לכל בית ישראל, כי המה ראו צרת יעקב כי גדלה מאד, שונאיהם לא ידעו חנינה ואוהביהם המעטים לא מצאו ידים לסוכך עליהם בכנפי חסדם, כי מנדיהם שלחו למולם אצבע בגאוה ובוז לאמר: ראו הנה אלה אומרים להעלות מעלה מעלה את העם הבזוי הזה, עם פרא ושובב בדרכי לבו ואמונתו, עם בינינו לא יתערב וכל חפצו ומגמתו אך להבּדל, עם אשר ימאס בנותינו ויגָאל את לחמנו וייננו, עם בגוים לא יתחשב, ואת העם הזה יאמרו לתת לנו כאחים, ולמען העם הזה יבקשו משפטים צדיקים כמו לנו עם הארץ! – כזאת וכזאת דברו השונאים בשאט בנפש, ועל כן לא מצאו אלה האוהבים והחומלים על העם הדל הזה תחבולה להסיר מעל ראשי הנרדפים את חרפת העולמים אשר היתה למכשול להם ויאמרו: ישראל לא עם הוא רק בני אמונה אחת, צרפתים אנחנו, אשכנזים, הוללאנדים ודומיהם רק אמונתנו שונה מאמונתכם ועל כן הניחו לנו כי גם אנחנו עם הארץ אשר בתוכה אנחנו יושבים הננו[2] – כזאת דברו בקהל-עם ימים רבים למען הצטדק עד כי הסכינו להאמין בדבריהם ויחשבו כי על עמודים חזקים נוסדו אשר לא ימוטו, ועל כן החלו גם להטיף את מלתם זאת לישראל בקהל ועדה ובספרים למען הביא את הדעה הזאת בקרב לב כל בני ישראל ויעזבו את אולתם הקשורה בלבם כי עם המה ויפקחו עיניהם לראות כי בהשבת ארץ וממלכה מישראל חדל מהיות עם בעמים וכל תקוה הבל היא וכל תוחלת הגאולה אך שגעון ורוח עועים הנה. כזאת דברו וגם הצליחו, כי דבריהם עשו פרי, עד כי איש לא יעורר עוד את השאלה הזאת מתהום הנשיה כי אם כמצות אנשים מלומדה ישמיענה איש אחרי רעהו מיראה פן ילעיגו לו ויתנוהו כחסר-השכלה, כי הלא כל המשכילים כה פה אחד מתנבאים ואיך יזיד איש אשר יחפוץ כי את המשכילים יהי נמנה לדבר דבר ולא רוחם? ובכן הותרה השאלה בטרם עוד נשאלה.

בימי בן-מנחם החלה הדעה הזאת למצוא מסלות בלבב היהודים ועתה שלחה פארותיה עד למרחוק, ואחינו ביתר הארצות, אשר בשם ההשכלה ידגלו, קבלוה בסבר פנים יפות מבלי הרבות חקור, כי הן זה האיש משה בן-מנחם היה להמשכילים את אשר היה משה מחוקקנו להחרדים לדבר ה', אליו יביטו, אליו יתבוננו, וכל הגה אשר יצא מפיו וגם אשר לא יצא מפיו רק אחרים אמרו בשמו קדוש יֵאמר לו, ואיש אשר יעיז מצח להביא במשפט דרכי בן-מנחם ותורתו יסקלוהו המשכילים באבנים כאשר ירגמו המאמינים את הכופר בפומבי בתורת משה, כי הוא הדבר אשר דברתי, בני הדעה המה רק אחדים ויתר העם ימָשך אחריהם כבהמה בבקעה וידבר אחריהם כל אשר שמע מבלי בחון וחקור ושפוט אחרי כי מאמינים המה, וכמה אלפי מאמינים-משכילים ימצאו בתוכנו אשר על שלש עשרה העקרים יפטירו וילעגו בבוז והמה יאמרו: אני מאמין באמונה שלמה כי בן-מנחם היה ראש החכמים ואבי המשכילים, תורתו תורת אמת אשר לא תשֻנה ודרכו דרך הקדש באין כל נפתל ועקש. ולא נתפלא איפוא על ההמון אם גם גדולים חקרי לב יוציאו משפטים כאלה, ולרגלי המשפטים האלה ידברו תהפוכות. אם נתבונן בדברי החכם גראֶטץ (חלק י"א מקורות הדורות לישראת) נשתומם ונתפלא ונשוב ונתפלא ונשאל: איכה היתה כזאת כי איש חכם וחוקר כמהו, איש אשר עבר על קורות ישראל וישפוט עליהם, איש אשר לא ישא פנים לקדשי ההמון ויביאם במשפט ולא יירא מחלל את הקדש בעיניהם ולפעמים יתר מהדרוש), איכה היתה זאת כי איש כמהו יבחר לו איש אחר בדורו, את בן-מנחם, ויחסרהו אך מעט מאלהים, כי הנה את זה הגבר הקים עָל על כל ההולכים לפניו והבאים אחריו, וכאשר נקרא דבריו אדות בן-מנחם מבלי אשר ידענו קורות ישראל בדורות אחרים אז, אם על פי משפטו נגזר אֹמר, לא היה איש בישראל עד בן-מנחם, כל חכמיו וגדוליו וגאוניו ומשורריו ומחקריו כלם אך קש נדף לעמתו, וגם כל העם טבע בבוץ ועל עפעפיו הכביר עבטיט עד כי לא ראה אור הדעת מימיו, עד אשר בא הענק הזה ברב כחו ויוצא את עמו למרחב, הסיר מעליו את שלמותיו אשר תעבוהו בחלאתן וילבישהו מחלצות, כרה אזן לחרשים האלה ועינים פקח לעורים אשר מאז ומקדם לא ידעו איזה דרך ישכון אור, הוא ולא אחר, הוא ואין מלבדו עשה אלה, ומי לא יודה כי איש אשר כביר כחו לעשות נפלאות כאלה להוליד גוי פעם אחת, אך לא! לא להוליד גוי פעם אחת כי אם עוד יתרה עשה, כי החיה גוי מת, גוי עצמות יבשות קבור זה מאות בשנים בקבר צר בעברי פי פחת, אותו הוציא מקברו ויפח בו חיים ויחי ויעמוד על רגליו כתפארת אדם וברגע אחד השכיל וגבה עד כי היה לבן ענק בגבהו ולבן אלים בחכמתו. ואמנם איש אשר כל אלה עשה לא איש הוא אך אל, אל נאדר בחכמה ובגבורה בתפארת נצח והוד וכל יתר הספירות יחדו. ולא זאת בלבד, לא רק אלה אשר היו עד בן-מנחם הסיר מגבירים החכם כותב קורות היהודים, כי אם גם הבאים אחריו כדק יטול, כל אלה אשר חיו בדורו מאין המה ותלמידיו מאפע, ה' גראטץ יפח בהם וייבשו ויבושו ויהיו כלם יחד לנעוי לב, לאנשי מזמות, לדלים וריקים ופוחזים מאין כמוהם, אשר חרפה היא לעמם כי מקרבו יצאו שובבים כאלה, המשפט הזה יחרוץ כמעט על כל תלמידי בן-מנחם וחבריו בני דורו כמו שלמה מיימון, יצחק סאטאנאוו, בן-זאב, פריעדלאנדער ורבים כמוהם. קראו מעל הספר וראו, והשופט הזה לא ראה כי במשפטו זה אך תהפוכות ידבר, כי איכה יוָלד איש גדול בלי מורים ואם כל ההולכים לפניו חסרי לב היו מי זה הורהו דעה להמורה הזה? אך אם גם נאמר כי נס היה וילמד כל אלה בעצמו וברוחו כי רוח ממרום נערה עליו וברוח קדשו זה התגבר בארץ, אך איך לא ראה כי בדבריו אדות תלמידיו קם כעד זומם לדבריו אדותיו. הן במה יוָדע כח איש לבב בארץ? הלא אך בספריו אשר בהם יורה דעת לרבים, או בתלמידיו אשר אף אם מספרם מעט, אך המה יפוצו בארץ ויורו דעה ויבינו שמועה ששמעו לרב אדם ויתנו לתורת רבם מהלכים בקרב כל העם, ועל ידיהם יגדיל מורם תושיה. ואמנם על ידי תלמידים נאמנים יפעל איש גדל-דעה הרבה יתר מאשר בכחו לעשות על ידי ספריו, כי ספריו המה דברי מתים ולא על נקלה ימצאו אזנים קשובות בתוך העם אשר לא הסכין באלה ומנגדי הכותב יתעוררו ויקומו ויריעו ויצריחו וישליכו עליהם שקוצים למען הסירם מעל פני העם, פעולת הסופרים על ידי ספרים תוָדע תמיד אחר עדן ועדנים, אחרי אשר ימות המחבר ונקדש ספרו או אחרי אשר איש קדוש בעמו לא ירק בפניו, או עד אשר תמצאנה דעותיו מסלות בלב העם, או אז יקראו וייטיבו לקוראיהם, לא כן פעולת גבר חכם אשר העמיד תלמידים, המה יורו תורת חיים כאשר שמעו מפי מורם, והם הם ילחמו בכל לב ונפש בעד דעותיהם, המה יעברו מעיר לעיר ויגלו לאמת אזן המקשיבים, המה לא יפחדו ולא יסוגו אחור ואותם לא יתנו לשרפה כאשר יתנו את הספרים הנשפטים מאת הצדיק והחסידים כספרי טועים, רק מצבות חיות כאלה הנה תגידנה לעד לדור מה פעל רבם. כן פעלו כל אנשי לב בארץ, וכן חדשו כל המחדשים בדת באמונה או במשטרי הארץ והמשפטים רק בשלחם דבריהם על ידי המקשיבים לקולם עד למרחוק, מצבה חיה כזאת היא לא ספר באותות מתים אשר אם יניחוהו תחתיו ממקומו לא ימיש ולא יבין שמועה רק לאלה אשר באו לשאול בו, מצבה חיה כזאת היא רק תלמיד מקשיב אשר ידָרש ללא שאלוהו. מצבה חיה כזאת היינו אנחנו בני ישראל לתורת האמת, לדברי מחוקקינו, ואם רק בעבור זאת נוצרנו די. כי האם תדמו בנפשכם כי לכל העמים נהפכה פתאום שפה ברורה לקרוא בשם אל אחד ולהעריץ ולהקדיש דברי נביאיו וחוזיו לוּ היו כתבי הקדש צרורים ומונחים באוצרות הספרים? לא! כזאת לא היתה ולא תהיה, רק אנחנו אשר היינו כמצבה חיה לדברי נביאינו, אנחנו אשר הלכנו בגולה ונשבע נדודים וכעס, צרה ומכאובים, באש ובמים באנו וספרי קדשנו בידינו להראותם לכל ולעשותם לאור עמים, ולולא הקרבנו אנחנו דמנו ודם בנינו למען החיותם כהיום הזה, כי אז כבר עלו כל כתבי הקדש על המוקד ויבערו אחריהם עד תֻּמם, או הכהנים כתבו תרמית לבם על הספר ויתנוה לפני מאמיניהם כתורת נביאי אל חי (כאשר כן גם עשו כהני האון), רק אנחנו נתַנו דמנו כפר אוצר חיים זה ויוָתר בחיים ועתה הוא כשכית החמדה, הוא אשר אמרתי כי רק בידי מצבות חיות, בידי התלמידים, לפלס נתיב לדעות מורם למען יהיה לברכה בכל הארץ.

ועתה נשאל את החכם כותב קורות הדורות: מה היא שעמדה לבן-מנחם לעשותו לרבנו ומורנו, לכוכב המאיר לכל העם? בספריו? אבל הלא המה לא נקראו בימיו אף מאלף אנשים, כי הוא כתב בשפה אשר לא רבים מהיהודים הבינו אז, בשפת אשכנז כתב, ואחריו מי קרא ספריו, הלא אך אנשים מספר, ואלה אשר קראו ספריו הלא המה יודעים כי אין בהם כל דבר גדול אשר בידו להיות לאור לכל העם. מה הורנו בספריו? האם דרך חדש למען בני עמו? האם פקח עיניהם על דרכם ויאמר להם: הנה הדרך הנאמן אשר מצאתי אני? או האם הרבה דעה בחכמת ישראל? אבל בכל ספריו לא נמצאו אף אחת מאלה אשר בידם לעשות את כותבם לראש ומנהל למורה ורב לכל העם. מספריו נראה עד בלי די כי לא רבות מחשבות חשב על דבר עמו בכלל, כי איש אוהב מנוחה היה ולא חפץ לבוא בריב את איש ויירא לנפשו מאד מאד[3], ואם איש כזה יהיה למחדש למנהל לרב ומורה המשַנה פני עם כלו? אך לוּ היו לו תלמידים ככוכבים מזהירים כי אז החרשנו, כי אז אמרנו: אמת כי ספריו לא עשו ולא פעלו מאומה, אך הנה תלמידיו אשר הקים לברכה בתוכנו המה חדשו כנשר נעורינו, המה דברו ברוחו וישקונו טל תחיה להחיות עצמותינו היבשות, ולו תהיה צדקה כי הוא היה מרום מראשון אשר הקים לנו מקדשנו, אבל אם גם אלה לא היו צירים נאמנים לשולחיהם, ולא לבד כי לא הרבו להורות תורת חיים, כי אם גם השחיתו התעיבו עלילה וחללו כל קדש והפרו כל ברית (אלה המה משפטי ה' גראטץ) ובמה יוָּדע איפו כח רבם? ומה עשו לנו? במה גאלנו? במה האיר עינינו? במה החיה רוחנו? במה שִנה פנינו? אם לא בספריו ולא בתלמידיו שלח לנו ישע?[4] . כזאת נשאלהו אנחנו על משפטו זה המעוקל עד מאד, אך הוא לא שאל את נפשו כזאת כי הוא הסכין מימי נעוריו לחשוב את מבחר בני ישראל רק אלה אשר בארץ אשכנז ישבו וכל יתר בני ישראל לא יצלחו לכל, ובארץ אשכנז הן החל היהודי לחשוב את נפשו כאדם רק מימי בן-מנחם ועל כן היה הוא הראש והראשון אשר יצר את העם הזה בצלם אדם ודמותו, ואם איש חכם וחוקר כה' גראֶטץ יוציא משפט כזה מדוע זה נתפלא אם ההמון יענה אחריו בקול: אין כמשה, ממשה ועד משה לא קם כמשה, ואחרי כי בימיו נולדה הדעה החדשה כי אנחנו רק בני אמונה אחת ולא עם אחד בארץ, על כן לא ערב עוד איש את לבו לפקפק בדבר ויהי לחק לדורות.

בימי בן-מנחם החלה הדעה הזאת לציץ ציץ, אף כי לא אומר כי הוא אביה, כאשר הוא לא היה אבי כל דעה חדשה בישראל, רק תלמידיו והמתימרים לתלמידיו תלו כל הגות לבם בו למען מצוא אזנים קשובות, בכל זאת עזר הוא הרבה להוציאה לאור. בדרכיו בחיים הורה אותה ליוצאי חלציו ולהמקשיבים בקולו; הוא אשר הרבה חקור ובדרך פילוסופותו לא ידע רסן האמונה, הוא נשמר מאד בביתו לבל יעבור אף על דין קל משו"ע, וכזאת הורה בספריו בשפה ברורה לכל, כי אסור לאיש ישראל לעבור על אחד החקים, והדבר הזה היה לפלא ולזרא לכל בני ביתו ומכיריו, כי איכה תתקבצנה באיש אחד שתי תהפוכות כאלה: דעה חפשית וחיי עבד עבדים לאחד הפוסקים? ובמה מצאה ידו להצטדק על התהפוכות האלה עת אשר שאלוהו על זאת אוהביו ובני ביתו, אם לא באמרו כי אך חקי הדת נשארו לנו ולא עוד, ועל כן אם לישראל אני עלי החובה להחזיק בכל אלה אשר יחזיקו אחי אף כי למורת רוח המה לי – וברור הדבר הזה כי כה חשב גם בלבו, כי לולא זאת מי זה המריצהו לעשות מעשים זרים לרוחו? לא אאמין כי איש חנף ומרמה היה אשר חפץ להתעות את היראים כי יכבדוהו, גם חכמתו עמדה לו להבדיל בין עקרי הדת ובין טיח טפל אשר טפלו עליהם תועי רוח וערלי לב, ואחרי אשר בכל זאת לא עמד רוחו בו להקל לנפשו אף בדבר קל, אות הוא כי הקדיש את כל החקים יען כי אך המה כל חלקנו והמה יאחדונו ובלעדיהם ינתק החבל ונעלה כלנו בתהו[5] . לוּ חשב את עמו כעם בין העמים כי אז לא עלתה מחשבה כזאת על לבו. האיש אשר יחשוב את בני ישראל לעם, הוא ישים עיניו ולבו להחזיק במוסרות הלאום וגם בחבלי האמונה והדת (אם יאמין או לא יאמין) יען כי על ידיהם יתאחד העם הזה, אבל האיש הזה יעשה מעשהו כגבור משכיל, כי לא ייראה ולא יפחד מהפנות ערף לטיח אפל אשר נספח על הדת, וגם יקום כנגדו לבערהו בזרוע רמה, יען כי קוץ מכאיב הוא להלאום וסלון ממאיר לכל העם, רובי המנהגים והאסורים והחרמות והקנויים אשר העמיסו עלינו בני בלי דעת הם המה לנו למקור צרה ויגון, המה לא לבד כי יסירו לבבנו מאחרי הדת כלה אחרי כי יכשל כח הסבל לשאת ולסבול את כל המשא הזה, כי אם עוד יפריאו בין אחים ויסירו לב בני העם הזה איש מאחרי רעהו, המה יפיחו מדנים ומלחמות ומהומות בין העם הזה הנדכא מכל פאה וישפילו כבודו ויכשילו כחו וישפתוהו עד עפר; בקוצים האלה ישלח יד לכלותם, למען עמו יעשה זאת, כי האיש האוהב עמו לא יחוס ולא ירחם אף על דברים אשר המה כמוסדות הדת, אם רק טובה יצמיח לעמו במפעלו, ואף כי בתולעים אשר יזחלו בכרם הדת לבער אחרי כל שרש וענף, כל איש אוהב עמו יעשה כזאת ולא יפחד ולא יסוג אחור גם בקום עליו מרעים לדכאו אחור, גם בעת אשר פעלו לא יֵרצה בעיני אלה אשר למענם יעשה כל אלה, כאשר לא תרפינה ידי הרופא הנאמן מקצץ אבר אשר רקבון יאכלנו למען הציל את כל הגויה אם גם יצעק ויהמה החולה. כל איש אוהב עמו יעשה זאת ברוח נכון ובלב מתנה, אך איש יאהב את עמו רק בחשבו כי עמו עם הוא, אך בחשבו כי עמו חדל מהיות עם ורק בני אמונה אחת המה, אז אהבתו הוא רק לבני אמונתו, ואז עליו לירוא ולפחד מאד משלוח ידו לגעת באחת מנטיעות הדת אף אם זמורת זר הנה, יען כי בעיניו רק הדת היא החבל האחד המרתק אותם לחבורה, ובחבל האחד הזה אם ישלח יד, אז הלא באפס יד תתפרד החבילה, הוא אשר אמרתי כי בן-מנחם היה הראשון אשר במפעלו הראה לדעת כי הוא יחשוב את בני ישראל רק לחברה בעלת אמונה אחת, ומני אז ועד היום נתקים ונתקבל המשפט הזה בלי כל דין ודברים. אמנם למען דבר משפט עלינו לשים לב להקורות אותנו מדור דור ואז נדע אם באמת רק מוסדות הדת הקימונו על רגלינו והחיונו כיום הזה, או רגש יותר נעלה ויותר חזק, הלא הוא הרגש כי עם אנחנו, ולזאת עלינו לראות ולהתבונן מה חיינו? או אז נדע מה אנו.

ג'

מה חיינו

כל איש אשר ידע דברי ימי העמים בכלל ודברי ימינו בפרט, כל אשר הסכין לחשוב מחשבות ולשפוט בקראו דברי ימי העמים, אשר לא יקרא בהם כקורא את שמע מבלי שים לב להיוצא מפיו ואשר לא לספורים המושכים את הלב, למלחמות ומלכים וגבורים וכהמה וכהמה, ישים את לבו כי אם לחוט של חיים המחיה את הגוי כלו, ואשר לא יחפוץ לעשות שקר בנפשו, כי אם למראה עיניו ישפוט, הוא יכיר וידע כרגע כי לא כחיי כל העמים היו חיינו מאז ועד עתה, חיינו לא היו תלואים בהממלכה ולא בהארץ וגם לא בהשפה, אף בעת אשר כל אלה היו לנו, והאות הנאמן הוא כי נשארנו בחיים אף אחרי אשר כל אלה נגזלו מידנו, או גם אחרי אשר השלכנו בידינו אותם אחרי גוֵנו, כאשר כזאת לא היתה ביתר העמים, המה חדלו מחיות בחיים פרטים כאשר שבתה ממלכתם, ומה גם אחרי גְלוֹתם מארצם, אין גם אחד בכל העמים אשר נדע שמו אחרי כי גלה מארצו, כי ברבות הימים התבולל בין עם הארץ אשר הָגלה שמה ושמו וזכרו אשר היו לו מלפנים עלו בתהו ויאבדו, וישראל חי בגולה שנות אלפים ועודנו חי, ואם כן בהכרח נוציא משפט כי חוט חייו שונה הוא מחוט חיי יתר העמים, ועל המשפט הזה יִבָּנה כמו כן בהכרח משפט אחר, כי לא נוכל להשוות את ישראל ליתר העמים, לא נוכל אף אם נאבה ונחפוץ. אמת היא כי רבים יחפצו זאת בכל לבם ויעותו משפט ולא ישימו להדורות אשר חלפו את לבם כי אם אל הדור החי, ובדור החי, היינו בדור אחד, לא נראה את ההבדל הגדול אשר בין ישראל ליתר העמים, אחרי כי דור אחד בחיי בני ישראל הוא כשעה אחת בחיי איש, ובשעה אחת לא נוכל גם להבדיל איש מאיש, לא נכיר חכם לפני כסיל, גבור לפני חלש, ומה גם בעת אשר האיש ימאן להראות טבעו ותכונתו המבדילים אותו מיתר בני האדם, ובדור הזה ימאנו גם בני ישראל להראות במה יבּדלו, המה מתאמצים בכל כחם להתראות ככל העמים, ועל כן האיש אשר ישפוט על הדור הזה, הדור האחד, מבלי התבונן לאבותיו יוכל להתעות נפשו וגם אחרים אשר לא ירבו חקור יותר ממנו ולאמר כי ככל העמים בני ישראל. אולם הדורות אשר חלפו יקומו ויענו כחש השופטים האלה בפניהם ומי יודע אם לא יקום גם הדור הבא להיות כעד זומם לאמר להם כי שקר דברו. מה יועיל לנו החפץ לאמר כי אש לא תבער ומים לא יכבו אש, אם המה יעשו את פקודתם למרות חפצנו, רק את עוֵר אשר לא יראה זאת בעיניו נצליח להתעות בדברי שקר כאלה אך לא את גלוי עינים.

חיינו לא היו תלואים בארץ בשפה וממלכה, זה הוא דבר ברור. אבל מה היה מקור חיינו אם לא אלה? האם החקים והמשפטים אשר נתנו לנו מחוקקינו להבדילנו מיתר העמים והם המה אחדו אותנו ויקרבו לבבנו בעת טובה כבעת צרה וצוקה לעשותנו לחברה מיוחדה? אבל גם זאת יורונו דברי ימינו כי לא כן הוא. ימים רבים עברו לישראל ללא תורה ומשפטים, בכל עת אשר טוב היה לישראל שמן ויבעט בכל אשר הנחילוהו אבותיו, בימי הבית הראשון והשני, גם בגולה בארץ ספרד (הישפאניה) ובכל ארץ אשר לא העיקה תחתיהם, ולפעמים היה להפך כי רק בארצות אשר נרדפו שמה מאד פנו ערף לחקי דתם מקֹצר רוח ומעני, שכחו התורה והמצות והחקים וילמדו אל דרכי הגוים גם התערבו בהם ויהיו כמוהם, ובכל זאת נותר שם ישראל כמאז ומקדם. אמנם אל ישגה איש לאמר כי רק צורריהם עשו זאת להם להחיותם כיום הזה, יען כי שבו בכל עת לרדפם, ואחרי אשר נתנו להם מנוחה שנים אחדות חדשו כעסם עמם וישובו להסתולל בהם ואז שבו גם בני ישראל וישחרו אל, ולולא חמת שונאיהם כי אז כבר אבד שמם, אל יתעה איש לחרוץ משפט כזה, כי גם להפך ראינו רבות. ראינו כי פעמים רבות בעת צרה לישראל עזב את דרכי אבותיו ויפר תורה למען הפיק רצון משונאיו באמרו בלבו כי אם יעשה ככל חפצם אז ישוב אפם ממנו, דרכי היהודים בארצות אשכנז אשר שם היה משפטם נגזל מאד עד לפני שתי שנים ובארץ אסטררייך עד לפני שמונה שנים, ובכל זאת רבו כמו רבו ביניהם העוזבים אמונתם ודתם ודרכי אבותיהם, וכל עמלם היה להשכיח כי ממעי יהודה יצאו, ולהפך בארצות הוללאנד ובריטאניה וגם בצרפת אשר שם זכו כבר למשפטים צדיקים, הוסיפו להחזיק בדתם ואמונתם מעת אשר סר מעל פניהם פחד אויב ומתנקם, וגם בארץ אשכנז ישובו לאט לאט להחזיק יותר בדתם מעת אשר הונח להם, ואם כן נראה כי עזבו פעמים רבות דתם וחקיה מיראה כמו מאהבה ובכל זאת לא חדלו מחיות. ואם כן ברור הוא כי גם לא החקים המה מקור חיי ישראל. אשר על כן עלינו לגזר אומר ולהחליט כי מקור חיי ישראל יוצא ממקום אחר, לא ממוסדות הממלכה והארץ והשפה, ואף לא מהחקים כי אם מהרוח הנבדל אשר לישראל, וכל המתעקש לאמר כי בהחקים תלוים חיי ישראל הוא אך עקש או מכזב אשר דברי ימינו יענו כחשו בפניו.

אמנם למען ברר את המשפט הזה ולהראות כל תקפו לא די לנו אם אך נשמיע משפטים שוללים לבד, היינו כי נַראה באותות מדברי ימינו, כי לא באלה תלואים חיי ישראל, כי אם עלינו להראות גם הסבה מדוע שונה ישראל מיתר העמים, ולמה זה ישתה חייו ממקור אחר לא ככל הגוים, ואז תֵּראה שגגת השופטים להפך ברורה כשמש בצהרים.

בימינו אלה לא יוציאו עוד החוקרים משפט רק למראה עיניהם לאמר: כן הוא יען כי כן הוא, כי אם יבקשו להראותנו את הסבה אשר הולידה את הדבר והמקרים אשר שנו פניו או העמידוהו כמו. לא יֵאמר עוד: האיש הזה רע הוא יען כי נולד רע והשני טוב הוא מאשר כי לב טוב נתן לו המקרה, אנחנו נדע כי ביד החנוך להפוך מטוב לרע, ממוג לב לאמיץ בגבורים ולהפך, אמת היא כי לא כל בני האדם יולדו בתכונה אחת וטבע אחד, כי אמנם לאחד יתן המקרה אמץ וכח וחכמה ביד נדיבה ומאת השני יגזול כל אלה בלי חמלה, אך גם זאת נדע כי ביד המחנכים להיטיב הרבה להנגזל ולגזול הרבה מאת המבורך מידי המקרה. המחנכים המה לא רק ההורים והמורים כי אם גם כל החברים וכל העם, הרגשות אשר מצאו מסלות בלב העם כלו, אם טובות או רעות הנה, יחדרו גם ללב הנער אשר מטבעו אולי לא באו בלבו רגשות כאלה, יען כי יראה אותם בפעולות בני גילו וילמד מבלי משים לעשות ולחשוב כמוהם. יליד ארץ אשר בה יוקירו משפטי הממלכה ילד להוקירם מבלי הרבות מחשבות רבות, ובארצות אשר השופטים יטו משפט ויקחו שוחד לא יֵראה השוחד גם בעיני איש ישר-לב כעון וחטאה כאשר יֵראה בעיני האיש אשר הסכין להוקיר את המשפטים אף אם לא ישר-לב הוא כמהו. אם ישלח איש את בנו בעודנו נער לארץ מרחקים אז לא ישרש בלבו רגש אהבת ארץ מולדת גם אהבת ההורים כמו בלב הנער אשר גדל בארצו ובביתו, ואם גם יהיה בלבו הרגש הזה אז בא לו על ידי מורים אשר הורוהו את הרגש הזה, ואם כן גם הוא פרי החנוך, ולמודי הנוער המה על הרוב נר לרגלי איש ואיש בכל ימי חייו, וכן הוא גם בעם, על פי דרכי חנוכו יחיה ויצא לפעלו, ודרכי חנוכו יבואו לו מידי מחוקקיו ומלכיו וכהניו וכאשר הסכין לחשוב מנוער, היינו בדורותיו הראשונים, כן יחשוב גם בדורות הבאים, אף אם ישַנה דרכיו ברבות הימים, אך מעין מחשבותיו, מחשבות העם כלו, יצא ממקור מחשבות אבותיו הראשונים. ועתה אחרי אשר נראה כי חיי בני ישראל לא כחיי יתר העמים נדע ונבין כי הדבר הזה יצא מחנוכו, בדורות הראשונים. ואמנם כן הוא, דרכי חנוכו בעוד היה בנוער רחקו מאד מדרכי החנוך אשר לכל עם ועם.

כל העמים אשר נדע אותם כיום או אשר שמם נותר לנו בדברי הימים, נולדו בארצם, היינו בתחלה היו פראי אדם ומדור לדור רבו כמו רבו עדי היו לעם, בתחלה היה אבי המשפחה מלכם ושופטם ואחרי ואחרי כן כאשר רבו ועצמו הקימו להם ממלכה גדולה, וישימו להם חקים, וגם אלה העמים אשר באו לרשת משכנות לא להם היו לעם אחר בנחלם ארץ חדשה וישכחו שם עמם אשר היה להם מראש ומקדם ויקראו בשם אחר, ובכל עת קדמה להם הארץ בטרם קֹרא להם בשם עם. הממלכה הקימו על הארץ אשר ישבו עליה, המשפטים נתנו להם אחרי אשר כבר היו לעם וממלכה בתוך ארצם, ועל כן הסכינו מנוער לחשוב כי רק בשבתם על אדמתם אז המה עם, וגם כאשר תוסר ממשלתם ויהיו תחת שבט נוגש וגם כאשר יאלצום לעזוב שפתם וחקיהם גם אז עוד יחשבו את נפשם לעם כל עוד אשר בארצם המה יושבים, כי יקוו ליום גאולה כי תשוב הממלכה לידם כמקדם, אך אחרי אשר יגלו ממנה יחדלו מהיות עם, יען כי רק על האדמה ההיא היו לעם וממלכה ויקבלו משפטים, והיא רק היא היתה היסוד לכל האחדות ולרגש הלאומי, ואם היא לא להם היא אז תאבד תקותם עד עולם. אבל לא כן היה בישראל; עם ישראל נולד על אדמה נכריה ובכל זאת החל לחשוב נפשו כעם. עוד בטרם כבש ארצות זרות ויקחם לאחוזת נחלתו, עוד בלכת ראשי שבטיו מארץ לארץ, עוד בעבדו כעבד לממלכת מצרים חשב כבר את נפשו לעם, ועל כן לא היתה הארץ בעיניו גם אחרי כן כחבל האחדות להעם כלו, אחרי כי הוא היה כבר לעם בעוד אשר על אדמת נכר היה[6], גם ממלכה היתה לו ומשפטים בטרם ישב על ארצו, אשר על כן לא נשרשה בלבו מעולם הדעה, כאשר בכל העמים, אשר אם יגזלו ארצו מידו או אם יגלה ויפֻזר בכל קצות הארץ אז יחדל מהיות עם, וכן היה באמת כי חשבו את נפשם תמיד לעם. בכל שירי משורריהם ובכל תפלותיהם יקראו לנפשם "עם ישראל" ולא בני דת ישראל, יען כי כן למדו מעל ספריהם כי הארץ היתה רק הטפל לאחדות הלאום וכן הסכינו לחשוב ויוָתרו בחיים, חיי עם, יען כי העקרים האחרים אשר עשו אותם לעם עוד נשארו בידם וקצרה יד איש מגזול אותם מהם. זאת היא הסבה אשר הבדילה את עם ישראל מיתר העמים בדעתו וגם זאת היא אשר הבדילה אותו בפועל לתת לו חיים בעת אשר עמים אחרים מתו ואבד שמם. אמנם אחר כל אלה אף כי חיי בני ישראל לא תלואים בהארץ והשפה והממלכה ומשפטיו ושפתו, בכל זאת נשגה מאד אם נאמר כי בעבור זאת לא עם הוא. אמת היא כי לא עם הוא ככל העמים, אך כזאת לא היתה גם בשבתו על אדמתו, גם אז נבדל היה בדעתו ורוחו, וכן הוא גם עד היום, כי בהלקח ממנו ארצו לא לֻקח מאחדות העם אשר לו אף מה, וכאשר לא נוכל לאמר כי ההודים לא בני אדם המה יען כי ירוו נפשם לא בבשר כמונו כי אם באֹרז, כן לא נוכל לאמר כי ישראל לא עם הוא יען כי עקרי אחדותו לא כעקרי האחדות ליתר העמים, ומה גם אחרי כי זאת לא יכחיש אף אחד כי בימים אשר עברו כאשר ישבו על אדמתם היו לעם, אף כי גם אז לא הביטו אל הארץ כמו אל מקור חיי הלאום, כן לא חדלו מהיות עם גם עתה אחרי אשר נלקחה מהם ארצם, אחרי כי היא אך טפלה ולא עקרית היתה לאחדותם. וכל יתר המקורים לחיי העם הלא עוד נשארו בידם גם עד היום.

וכאשר לא הארץ עשתה אותם לעם, כן לא עשו אותם לעם גם הממלכה והמשפטים, אחרי כי היו לעם גם בטרם אשר כל אלה היו להם, זה הוא משפט נאמן, ובכל זאת נוכל לגזור אומר כי הממלכה והמשפטים עשו אותם לעם, ואין במשפט הזה תהפוכות. אמת היא כי לא ממלכה כממלכת יתר העמים ולא משפטים במשפטיהם עשו זאת, כי נבדל היה ישראל בכל, גם בדרכי ממלכתו גם במשפטיו, ממלכה ומשפטים היו לו אך לא כהממלכות והמשפטים אשר לעמים אחרים. כל העמים הקימו להם ממלכה ויתנו לנפשם משפטים אחרי אשר רבו בארצם, ועל כן בהמר הארץ אז גם אלה יאבדו, ולישראל היתה ממלכה ומשפטים בטרם עוד ישב על ארצו. לא מלך אשר ימלוך עליהם בארצם שמו עליהם, כי אם מלך אשר ישלוט בכל, מלך אשר בכל הארצות הכין כסאו ואל כן מקום אשר יבואו שם ימצאוהו ויעבדוהו, את האלהים שמו למלך עליהם[7] והמה עמו ואיך תופר ממלכתם? משפטים קימו וקבלו אך לא משפטים אשר רק בארץ אחת יוכלו לחיות על פיהם, כי אם משפטים קימים לעולם בכל ארץ ובכל עת, כי מלבד משפטים לא רבים התלוים אך בארץ, רוב חקי התורה הלא המה למען כל הארצות והעתות, המה משפטי מלכם אשר בכֹּל הוא, ואלה היו מוסרות אגודתו אז ואלה המה עד היום. וגם בשבתו בארצו יקר היה בעיניו בית ה' מארצו, כאשר נראה זאת בכל דברי החוזים, יען כי בית מלכו הוא.

אמת הדבר כי בשבתו על אדמתו הקים לו גם מלכים ככל העמים, וזאת היתה נגד רצון מחוקקו ותורתו ויסכין לאט לאט לחשוב גם את מלכיו יוצאי בית דוד כאבני יקר לכל הלאום, אבל זאת החל לחשוב אחרי כן, והדעה הישנה נשרשה ונותרה בלבו, אשר גם בלי ארץ וממלכת מלכי בני אדם עם הוא. ואחרי אשר חשב את אלהיו למלכו ומשפטיו למשפטי ממלכתו לכן לא חדל מהיות עם גם אחרי אשר ארצו וממלכתו הגשמית לֻקחו ממנו. ואם כן אך אלהיו כמלך ומשפטיו כמשפטי ממלכתו היו מוסרות הלאום. אבל בזאת לא נוכל לכנותם בשם בני אמונה אחת כי לא על מוסדות האמונה כוננו אחדותם, כי אם על מוסדות הממלכה, בני אמונה המה רק אלה אשר באמונתם יבּדלו מבני אמונה אחרת, אשר ישימו אמונתם למעוז להם רק בשכר ועונש לעתיד לבוא, אבל ישראל שם לו את אמונתו כממלכה, ועל פי משפטו לא יתאחדו כל העמים רק בהאמינם באל אחד, כי אם כאשר יהיה ה' למלך על כל הארץ, היינו כי יוּסרו כל הממלכות ולמכיהן, כל משפטי הארצות וחקיהן ויקבלו עליהם את אלהים למלך[8] .

מקורי חיינו היו כמקורי כל העמים היינו בממלכה ומשפטים, אך לא בגשמיים כי אם רוחניים. ואחרי כי המלך לא בשר ודם הוא והממלכה היא אך ברוח, לכן היו גם המשפטים כמוהם. בעת אשר לכל העמים החובה והמצוה רק להתנהג על פי חקי הממלכה ולא ללמוד אותם היתה עלינו המצוה ללמוד את חקי ממלכתנו, לשנן את התורה ולהגות בה יומם ולילה כי גם ההגיון בתורה לבד הוא עבודת המלך, אשר על כן הוקירו חכמינו את הלמוד לפעמים גם מהמעשה[9] , כי גם הלמוד לבדו יזכירנו תמיד את אחדותנו. האלהים כמלך והתורה כמוסרות הלאום המה החיונו כיום הזה, ורק בהם נדע מה חיינו, ובהודע לנו זאת נדע גם מה אנו, היינו כי עם אנחנו ולא רק בני אמונה או דת אחת.

אמנם אם ישאל איש מה היא התועלת אשר תצא לנו אם נחשוב אותנו כעם, אחרי כי סוף סוף הלא נודה כי לא עם כיתר העמים הננוּ, ומה ממנו יהלוך אם נחשוב אותנו רק כבני דת אחת, אשר רק החקים יאחדו אותנו ויעשונו לחברה נבדלה? ומה גם אחרי כי השם "עם" יהיה לנו למחתה, בעת אשר "דת" לא תסוך דרכנו בסירים ומה לנו ולהצרה הזאת לשאת שם עם על שפתנו? – על השאלה הזאת נוכל לתת מענה רק כאשר נתבונן להכח אשר היה בלבנו עד כה, הכח אשר הקימנו על רגלינו בעת אשר מפנים ומאחור הדפונו בעברה, הכח אשר נתן לנו די אֹמץ לשתות עד היום ממקור חיינו. מה הוא מקור חיינו הלא ראינו, אך על הכח אשר נתן בקרבנו תעצומות ועוז לשתות מהמקור הזה עלינו לשים עתה לב ולראות:

ד'

מה כחנו

אם יחפוץ איש לחנך את בנו עוד מימי ילדותו כי יהיה כסלע איתן לפני כל מקרי החיים ופגעיהם, אם יאבה להבדילו מיתר הנערים אשר יגדלו בחיק אמותיהם ועל ברכי אביהם ועל ידיהם יפֻנקו מנוער, ובבוא עליהם שואת המקרה יכרעו יפלו תחתיה ולא יוסיפו לקום כי אין אֹמץ בלבלם ולא כח בידיהם להלחם, אם ישים אל לבו להרגילו לכל תמורה ותהפוכות לבל יירא בהמיר ארץ מריב לשונות, לבל יבהל מכל מהומה ומבוכה בארץ, אז אין לו דרך אחרת לבחר בלתי אם לשלחהו בילדותו מביתו ולתתו בידי זרים בארץ נכריה, ואחרי כן ירגילהו לנסוע מארץ לארץ לראות עמים שונים ודרכיהם ופעולותיהם, או אז יגדל כח לב הנער מעת לעת ולא יירא רע, שואת פתאום לא תבעתהו, כי לא לֻמד מנוער לחשוב את המקום אשר בו נולד כמו בו הכו שרשיו ואם ימוש ממנו אז ימות גזעו, הוא לא ינהה אחרי ארץ מולדתו כי כל הארצות בעיניו נשתוו, ואם תבוא מבוכה על הארץ אשר ישב בה, אז ימצא על נקלה מקום מושב ומנוחה לו אחרי כי הסכין באלה, גלות ונדודים לא יבעתו נפשו כי אלה היו חלקו מאז. ואם נשתומם אחרי כן אם נראה כי בעת רעה צרה ומבוכה יפלו וישברו לאלפים מאלה הבנים הבוטחים בארץ מולדתם ובחיק הוריהם והוא כארז רענן בל ימוט? בראותנו זאת לא נתפלא כי נדע כי מידי הורו ומדריכו באו אלה לו, ולוּ חנכו ההורים האחרים את בניהם כמהו כי אז עמד גם לבם בעת צרה, כי אז חשבו גם המה את כל ארץ אשר קבלה אותם כארץ מולדתם ואת העם היושב בהן כאחיהם. אמנם רק אז נבין את חכמת לב המדריך הזה ונדע מה פעל לחניכו למען תת לו חיים ארוכים ומחסה עז גם ביום שבר, ואם יחפוץ אחרי כן איש לבחר לו איש אשר יהיה למורה דרך לרב אדם, אשר יפיץ דעה נשגבה בקרב עמים וארצות שונות, אז אין טוב לפניו בלתי האיש הזה אשר חייו לא תלואים בארצו, אשר הסכין לפגעים ומקרים, כי הוא אך הוא יצליח במלאכותו לשאת גם הדעה הזאת עד למרחוק. וזה היה גורל ישראל ודרך חנוכו מנוער. אם נאמין או לא נאמין בידיעה קודם למעשה מוכרחים אנחנו להודות כי בדרך החנוך אשר הדריכנו בו מחוקקנו נתן לנו חיים ארוכים ואמץ וכח לשאת ולסבול צרה וצוקה, גלות ונדודים כאשר לא היו כל אלה לעם אחר. הוא הבדילנו מראש מכל העמים ויתן לנו חיי הרוח בתורתו אשר אך אותה שם לפנינו כפנת יקרת הלאום כלו. בעם אשר הסכין לגלות ונדודים בחר, כי רק עם כזה יהיה למלאכו ישלח אל כל העמים להפוך להם שפה ברורה לקרוא כלם בשם אלוֹה אחד, אלוה הרוח, ומראש לא בסתר אמר להם כי היא חייך וארך ימיך, היא התורה, לא האמונה ולא החקים, כי אם היא בעצמה תתן להעם הזה חיים ארוכים, היא מקור חיי העם הזה, מקור אשר לא ייבש ומימיו לא יחדלו עד עולם, כי לא גשם וגוף היא כמו מקור חיי יתר העמים, לא גשם וגוף אשר ישנה פניו ויחלוף ויאבד מני ארץ, כי אם רוח הוא וברוח יסודו והרוח לא ימות לעולם. זה היה חפץ מחוקקו וגם חפצו הצליח בידו, כי חניכו צרר הרוח הזה בכנפיו ויעבור ארצות וימים, ויראה עמים ולאומים שונים ויבא את הרוח הזה עד קצות הארץ, וכל התמורות והחליפות, כל המקרים והפגעים לא עצרו כח לכלוא את הרוח הזה, כי הוא פרץ לו דרך לחדרי לבם גם למרות רוחם ויפשטו ממלכתם, מלכות שמים, לעמים אבירי לב שונאי רוח ודעת, ואם גם בחרב ודם שלמו להם מחיר תורתם, ואם גם באש ובמים הביאו אותם, בכל זאת פרץ הרוח ויגבר חיל עד כי העריצים דֻכאו והשפלים נשאו ראש, הלוחמים ירדו דומה עם כלי מלחמתם והנלחמים הנרדפים הציבו להם יד ושם. הברית אשר כֹּרתה לישראל, אשר גם בארץ אויביהם לא יִכלו, לא הופרה עד היום, רבים קבלו תורתם ורוחם ורבים עוד נכונים לקבלה, ואם גם יתעקשו עתה לאמר כי לא מישראל בא להם הרוח הזה, בכל זאת יראה כל רואה מקרי הימים, כי יד ישראל עשתה כל אלה, הוא היה נאמן עד היום במלאכותו, והיא היתה לו לארץ ימים ומקור חיים. וכל עוד אשר יחזיק ישראל בדרכו וינשא על כנפי רוחו אז יחיה, כאשר חי, ואם יעזוב דרכו אז יכלה ויאבד כי לא תהיה לו כל תקומה.

רוחו הוא קבצוֹ עד היום הזה לאגודה אחת ורוחו הוא החיהו ויתן לו כחו, אבל הרוח הזה לא מחדרי החקים יצא, לא המשפטים הרבים יתנו חיים לרוח, כי המה אך גויות המה, פגרים מתים אשר תמורת הזמן תמירם ושנוי העת ישַנה פניהם. לכל העמים היו חקים כמו לנו ובזאת לא נפלינו מכל עם, לכל העמים הקדומים נִתּנו דתות ומשפטים ובכל זאת לא נתנו המה להם רוח חיים בעת קץ, ולוֹ חיינו גם אנחנו רק על פי החקים והמשפטים כי אז היינו גם אנחנו כמוהם – עדי אובד. ואיך יבער ויכסל איש לאמר כי רק בהחקים תלויה אחדותנו, אך בהם רב כחנו, אם המה לא יוכלו להושיע לנפשם בעת קץ? אם גם עליהם יעבור זעם התמורה החלוף והשנוי איכה ישמרו אותנו מכל אלה? המת לא יתן חיים לחיים, אשר על כן נגזר אומר ונחליט כי לא על החקים בנוי בית ישראל, כי אם אך ורק על התורה, היא הרוח אשר תחיה לעולם. ועוד זאת, כי החקים אשר לנו עתה לא אלה החקים המה אשר היו לנו מימי קדם, כי הרבים בהם חדשים מקרוב באו, נלקו בחסר ויתיר וחלוף, בשוגג ובמזיד, באונס וברצון, ואם נאמר כי החקים המה מוסרות אגודתנו אז לא בני ישראל אנחנו אשר היינו מימי קדם, אחרים אנחנו, כי להם היו חקים ומשפטים אחרים מאשר לנו, ולא לנו הצדקה להקרא בשם ישראל יותר מבני הדתות האחרות אשר גם המה קימו וקבלו אמונת תורת משה רק כי שִנו פני המשפטים, ואם כן אמת תהיה בפי אלה בני האמונה החדשה אשר יאמרו: רק אנחנו ישראל גמורים אנחנו, או שקר יהיה גם בפינו באמרנו כי אנחנו בני ישראל אנחנו. ואף עוד זאת כי בהחקים לא כל בני ישראל נשתוו, ויש אשר השליכו את כל החקים אחרי גום, ואם נשלח יד לצרף את בני ישראל ולשפוט כי רק אלה המחיקים בכל הדינים והמנהגים והגזרות, כי רק אלה בני ישראל המה, אז מי יוָתר באגודתנו, הלא אך מעט מזער, כי מי זה ישית ידו על החקים לאמר: אלה טובים המה וכעקרי הדת יֵחשבו ואלה רעים המה ומותר לנו ולבנינו להשליכם אחרי גוֵנו? כל אלה הלא ברור יַראונו כי המשפט הזה אשר רק החקים יאחדו אותנו משפט מעֻקל ועקש הוא, ואחרי כי עקש ומעקל הוא נזרה אותו הלאה ולא נוסיף לשאול מה יתרון למשפט השני כי עם אנחנו על המשפט הזה, כי יתרונו בכל הוא כיתרון האמת על השקר, אבל לא זאת בלבד כי אם עוד רעה חולה לכל העם תצמח מן המשפט המעקל הזה, כדרך כל רע להוליד אך רע.

אם הראינו לדעת כי בני ישראל האריכו ימים יותר מיתר העמים יען כי חשבו נפשם כעם, עם הרוח, וכן נקרא בפי כל חכמיו וסופריו, בפי חוזיו ומסדרי תפלותיו קֹרא בשמו אך בשם עם ישראל, הלא נדע כי די כח בהמלה האחת הזאת לקרב את הנפרדים בזרוע; אם יחשוב איש ישראל בארץ אחת את אחיו היהודי בארץ אחרת לבן עמו אז ירחש לו לבו אהבת אחים, אחוַת בן עמו, יזכור תמיד כי החבל המרתק אותם לא תמול הוא כי אם זה ארבעת אלפים שנה. ארבעת אלפים שנה! הרעיון הזה לבדו גדול ומרום הוא ורב כחו לתת בלב כל מרגיש וחושב מחשבות כבוד ויקר להחבל הזה. זה ארבעת אלפים שנה אחים היינו בני עם אחד, ישיב כל איש אל לבו, ואיך אחטא להרבה מאות דורות ואפר את האחוה הזאת? איך אוציא את נפשי מן המצר בעת אשר בני עמי בשפל ישבו? איך אבקש למלט רק גויתי בעת אשר אחי יטבעו בים צרה? איכה אשב בחבוק ידים ולא אצא לעזרה בעת אשר על אחי עבר כוס זעם? כאלה ישיב איש איש אל לבו, וכל צרה וכל שמחה יחדשו הברית ויחזקו את הקשר. בעת צרה יזכור כי אחיו המה הנענים וישא אתם, בעת שמחה יגבה לבו כי אחיו הורמו על ובכן היה הקשר אמיץ בין בני ישראל, איש את רעהו עזרו בצרה, הארצות השונות לא הרחיקו לבם, והשפות השונות לא הפרידו בין רוחם ומאויי נפשם ועל כן הצליחו לקום בפני כל סערה, לסבול כל מהומה, כי לא שרידים פליטים היו בארץ, כי אם בכל ארץ מצאו אחיהם בני עמם, ובמדה אשר התחזקו ברוחם במדה הזאת מצאו אוֹן ואמץ לשאת נס רוחם ותורתם לאפסי ארץ, בהגרשם מארץ אחת מצאו מקלט בבתי אחיהם בארץ אחרת, רעב כי היה במדינה אחת מצאו עוזרים וסומכים במדינה אחרת, וכל העמים ראו וקנאו וחרקו שן בראותם אחדות העם הנפזר כמוץ לפני רוח, והמשכילים הבינו כי בהאחדות הזאת ספון כחם ואונם. אולם האחדות הזאת תולד רק על רגש האחוה, על הרגש הלאומי כי איש איש יולד לישראל יאמר: בן הנני להעם הזה, כל עוד אשר יחיה הרגש הזה לא תופר האחוה ולא ירפה כח העם כלו, ולא יצער מדור לדור, כי גם אלה אשר יעזבו חקים אחדים או אף רבים עוד לא גֹרשו מהסתפח בנחלת ישראל, אם חטאו במפעלם חטאו רק לאלהים ולא לעמם, והרגש הלאומי עוד יקרב לבבם כבראשונה אל עמם ועוד יורם לעשות טובה וברכה את אחיהם ככל אשר תמצא ידם, ואם על פי הרגש הזה נחיה, אז לא יקום שאון בקרבנו על כל דין זר ומנהג שטות, אז לא ירימו מצטדקים וחנפים ראשם להדיח מהקהל את אחיהם אשר מצאו בו עון אשר חטא לאחד הפוסקים, כי אחרי כל אלה הלא ישראל הוא, בן להעם הזה, וכל עוד אשר לא בגד בעמו וגם אם עובר הוא על הדת עוד יֵחד כבודו בקהלו, וכן נרבה ונעצם וידנו תהיה רוממה. זאת תהיה פעולת המשפט כי עם אנחנו, אך נשימה נא עתה לעמתו את המשפט כי אך בני דת אחת הננו ורק החקים המה מוסרות אגודתנו ונראה מה תהיינה תוצאותיו. אם רק החקים יעשונו לאגודה אחת מאין תבוא האהבה בלבנו לאהוב את יתר בני ישראל? אם יען כי נשמור את החקים כאשר ישמרו המה, אבל אם בעבור זאת הלא תהיה האהבה הזאת לכל בני האדם במדה אחת, כי כל בני האדם ישמרו חקים ומשפטים יחד, האם אחוש אהבה יתרה בלבי אל האיש אשר לא יגנוב ולא יגזול ולא יחמוס יען כי גם אני אשמור את כל אלה המשפטים לעשותם?[10] . ובמה תוסד אגודתנו? מה זה יעוררנו לקום לעזרת אחינו? ובמה נדע כי אחים אנחנו? המה ישכנו בארץ אחרת ודבר אין לנו עמהם רק כי גם להם חקים כחקינו והיתכן כי מזה יולד רגש אחדות? אמת הדבר כי ישנם חקים אשר יאחדונו, כמו שבת ומילה ויום הכפורים וכמוהם, אך כל אלה יועילו אם הם בעצמם נוסדים על עמודים חזקים, על רגש נעלה, ובלעדי רגש אחר הן החקים אך פגרים מתים המה. ומה נעשה אם רבים יפרו את החקים במה נקרב את לבבם לאחיהם? הלא אז יאמרו לנפשם הותרה הרצועה אשר בינינו ליתר בני ישראל כי אך החקים אגדו אותנו ובפרקנו עולם מעל צוארנו יצאנו לחפשי ולא לישראל אנחנו, אשר באמת כן הוא בארצות רבות, ששם לא ישמרו רבים מאד את החקים והמשפטים עתה כאשר לא שמרום לפני ארבע מאות שנה בארצות רבות, ואם כן נבדלו כל אלה מן הקהל? נביא חשבון ונספור ונמנה כמה יותרו עוד לנו אם אלה יוסרו כסיגים מכסף? וברבות הימים עלינו לפחד כי יחֻבּל עול החקים מפני דרך הארץ, כאשר נראה זאת בעינינו מיום ליום, ואם לא נעשה שקר בנפשנו עלינו להודות על האמת כי בני הדור החדש התרחקו מאד מאבותיהם בשמירת החקים, ואם כן יהיה עוד דור או שנים אז הלא יסוף שם ישראל וזכרו מן העולם באבדן החקים. ידעתי כי ישיבוני: אבל די כח בשם ישראל לבדו לעשותו לאגודה אחת, אבל שמעו באזניכם את אשר תוציאו מפיכם אם כה תשיבוני. השם ישראל האם הוא חק או משפט או דין או מנהג? השם הזה יצא מרגש הלאומי, כל עוד אשר חשב ישראל את נפשו כעם בין העמים אז היה השם הזה כקסם על שפתי בן העם הזה כי הוא הזכירו כי להעם הזה הוא, אך בהשבת הרגש הזה, אז לא יהיה גם להשם הזה כל כח ועוז.

אמנם הדעה הזאת כי רק החקים המה חבל אגודתנו לא רק תפר האהבה והאחוה, כי אם גם תוליד שנאה וריב ומדון ותשים שַמות ובוגדים בעמנו תוסיף מיום ליום, אם נחזיק בהדעה הזאת אז עבדים הננו לא רק להשלחן הערוך כי אם לכל נותן דת ודין, אחרי כי רק הם המה שארית פליטת אחוָתנו, אז תהיה הצדקה לכל איש חנף ומרע להדיח את אחיו מהקהל, אז ילבשו גאות כמדם כל מתחסד נבל וכל בליעל ירא אלהים בגלוי ויאמרו אך המה קרוים ישראל ולא כל יתר בני ישראל, אז תופר כל אגודתנו, אז ירחק לב איש מרעהו והיושב בארץ אחת כמו זר יהיה לבן הארץ השנית ויכלה כחנו ויתמו חיינו ואחרי ארבעת אלפים שנה אשר חיינו כגבורים נרד אל קבר אשר הכינו לנו ידינו. וכן נחזה בעינינו כי משרש הדעה הזאת יצא חֹטר למחץ ראשנו ולהשיבנו עד דכא, את אשר לא עלתה ביד שונאינו בכל דור ודור לעשות אותו יעשו אחינו בעלי הדעה הזאת בדור אחד. תוצאות הדעה הזאת נראה עתה בעינינו, כי מעבר מזה יסֹגו אחינו יום יום אחור מעלינו, ולא יאבו ולא יחפצו לדעת עוד מהנעשה בקרבנו, זרים המה לנו בדעתם ורוחם וחפצם ומאויי לבם, לא יחלו על שברנו ולא ישמחו בשמחתנו, ולעמתם יפשו חנפים כרמשים במי מדמנה ויאמרו להם הארץ, בנבלה וזדון יקחו להם קרנים וירימו את החקים למעלה ראש ויתלו אך בהם כל כבוד ישראל ויפריאו בין אחים ויגדילו הפרץ אשר ירחב מיום ליום. אין ארץ אשר בה נחזה המחזה המדאיב-לב הזה כאשר נראהו בארץ אשכנז, שתי קצותם אכלה אש הקנאה והמריבה ותוכם נחר ואחדות ישראל תמס תהלוך.

חרפה היא עתה לאיש לשאת קינים והגה והי, בדורנו הסכַּנּוּ לשים מסוה על רגשותינו, ולשחק בעת אשר נפשנו תאבל, לדַבּר לעג ומשל בעת אשר בעָש יאכל היגון בקרבנו, לא נבכה ולא נהמה עוד פן נהיה לבוז, אך לוּ היה נביא בתוכנו היום, נביא אשר רוחו יתנשא למרומי על ולא יביט אל הארץ ותעלוליה ולא יֵחת מלעג הגאיונים, כי לא מהם ומהמונם הוא, כי נביא הוא להאמת אשר תשנא כל מסוה ואפֵר, אז קרא בראותו את המחזה הזה מנהמת לבו כהמקונן אשר קונן על הריסות ארצו ועמו: אויה אויה, מה היה לנו! הבעבור זאת הארכנו ימים למען יקפדו כעת כאורג חיינו באפס יד? הבעבור זאת שֻפך דמנו כמים, הלמען זאת נלחמנו והֹרגנו למען נשליך עתה בידינו את אבן החן מידינו אשר בעבורה סבלנו כל אלה? כזאת אולי השמיע איש הרוח, אך אנחנו לא נוכל לעשות כזאת פן נהיה לחרפות, טוב איפו, נדבר משפט.

המחזה הזה נראה בארץ אשכנז, אך לא נתפלא אם המחזיקים בהחקים לא יזכרו כי לא בהם תלוים חיי בני ישראל, המה יחזיקו בהם אם באמת ובלב תמים או רק בערמה ומרמה, אך בכל זאת הן יחזיקו בהם ויוכלו להצטדק כי לא המה יכרו קבר לישראל, אך מה יענו אלה אשר הפרו את החקים לעין כל וכן ישננו גם לבניהם ולשומעי בקולם כי קץ החקים בא, מה יענו המה, אם גם המה יאמרו כי ישראל חדל מהיות עם מעת אשר שבתה ממלכתו? ומפיהם הלא נשמע זאת בבקר בבקר, הן המה ידגלו בשם הדעה הזאת, ובכל זאת יקראו בשם ישראל, ומה הוא זה ישראל? מהיות עם חדל זה אלפים שנה והחקים הוסרו עתה, ומי הוא זה ישראל אשר תקראו בשמו? האם גם בפיכם מרמה ותקראו עוד בשם הזה יען כי תבושו להגיד קבל עם כי ישראל מת וירד לשחת, או לא תבינו את אשר תדברו? איך אקרא בשם חברה או אגודה, אשר אין לה כל קשר וחבל המרתק? אבל גם לא המה אשמים בדבר כי אם מורם הראשון אשר יצא לראשונה להורות כי אך בהחקים תלוי כל בית ישראל, מורם אשר לו ראויה התהלה להקרא בשם: ראשון בהדעה הנשגבה והנעלה הזאת, הוא בן-מנחם.

בן-מנם היה הראשון אשר יצא להורות את הדעה הזאת, כי רק החקים נותרו לנו ובהם תלויה כל אחדותנו, כאשר הוכחתי, והוא היה הגרם בהנזקין אשר יצאו מהדעה הזאת, לפרוד הלבבות בין מחדשים ומחזיקים, להרחיק אלפים מישראל מאחרי עמם וגם דתם, וכמעט להכות שאיה כל בית ישראל, הבית אשר עמד על תלו ארבעת אלפים שנה.

הוא היה הגורם לכל אלה, כי באמת לא בזדון עשה זאת כי אם בשגגה, כי לא ראה מראש את אשר יקרה ברבות הימים לרגלי הדעה החדשה הזאת; הוא לא ידע כי רבים יתלו בו ויעשוהו למורם, אף כי לא לקחו תורה מפיו ולא חפצו בדרכיו לכת, הוא לא הרהיב עוז בנפשו לחשוב כי אותו ישימו לפנת יקרת, למנהל ומורה לכל העם, רעיון כזה לא עלה ולא יכול לעלות על לבו, כי בעת ההיא עוד היו עיני ישראל נשואות רק אל אדירי התורה ואותם שמו לראשים להם, המה היו לאנשי המופת, ואחרי כי בתלמוד לא רב היה כחו, וגם מטבעו ותכונתו לא נולד להיות מנהל לעם כלו, לכן חשב למשפט כי לא כמורה לעם יֵחשב ולא עליו להביא כל דבריו במשפט, פן ישגו בהם תלמידיו, כי רק למענו ולמען בניו כתב, כאשר הודה בפיו כמה פעמים. וגם העתקת התורה החל רק למען בניו, ורק סער העת סערהו ממקומו וישליכהו אל חוף אחר, לאי חדש, וישימו עליו כתר על האי ההוא כאשר לא חשב ולא עלה על לבו[11] , ועל כן לא נוכל להאשימהו על כל אשר עשה, כי הוא לא עשה רק אחרים עשו בדעתו חרב למלחמה, ולא אותו נביא עתה במשפט כי אם את הדעה, אשר עשתה רעה רבה לישראל. וגם את הדעה אולי לא הביאונו במשפט לוּ נותר הוא כמו שהיה בחייו, איש פרטי, והדעה נחשבה כדעת איש פרטי, כי מי זה יביא את כל איש פרטי על דעותיו במשפט? ביד כל איש לחשוב ולדבר כהעולה על לבו, אבל עתה אחרי אשר למורה שמוהו ובדעתו החזיקו רבים ויתפארו בה וכל דבריו יחשבו עתה כדברי חק ומשפט לישראל, עתה עלינו החובה להאיר אור עליה למען תֵּראה כמו שהיא, כדעה כוזבת בראשיתה וכמצמחת רעה באחריתה, ולא יוסיפו עוד להתימר בה.

בן-מנחם היה הראשון להדעה הזאת, אך בשגגה או באונס כי העת והמצב הכבידו עליו אכפם לדבר ככה, והוא חשב את דברו כדבר בעתו כי רוחו לא התנשא להביט למרחוק את כל התוצאות אשר תצאנה ממקרי הימים אשר חי בהם, לפניו לא נגלו הצמחים אשר יעלו מהזרע אשר זרעו חכמי לב בדורו. הוא היה איש דעת אך לא איש הרוח, הוא היה איש בעתו אך לא למעלה ממנה. ובזה יבּדל איש למוד מאיש הרוח, איש למוד אשר ראה הרבה חכמה ודעת וידע לעשותן לכלי חפץ, כי ידע את אשר לפניו, הוא ישחה במרוצת הגלים ויבוא למחוז חפצו כפי כחו ולא הלאה, בידו לעשות טובה לבני דורו אך לא להבאים אחריו, וגם יכּבד בחיים לפי פעולתו ולפעמים גם הרבה יתר, אחרי כי כלם יכירו מעבדו יען כי לרוח העת החיה ילך ולא נעלה הוא מההמון הרב כי על כן לא נשגבו דבריו מבינתם, אך לדור יבוא יהיה הוא ודבריו ופעולותיו כדבר אשר אבד עליו כלח, במותו מתו אתו חכמתו ופעולותיו יחד, אחרי כי רק לבני דורו שם לבו, ודרכי בני האדם ישֻנו מדור לדור, ואת אשר כשר וטוב היה בעיני הדור האחד הוא לפעמים כרע ומשחת בעיני השני, ואשר על כן גם חכמת חכמי הדור האחד נסרחה בעיני החכמים הבאים אחריו, הוא הנהו כהאכר אשר ישדד אדמתו ויזרע זרע ואחרי ירחים אחדים יאכל פריה. לא כן איש הרוח, אשר חונן מאת הטבע ברוח כביר להתנשא מרום ולראות את הבאות בטרם תקרינה, לפניו נגלו כספר פתוח לא רק בני דורו וחפציהם ומאויי לבם, כי אם גם הנולדים על ברכיהם ואשר עודם צפונים בחיק העתיד לפניו יעמדו והוא יתבונן אליהם ויפלס נתיב לו במעשיו לא רק למצוא חן בעיני רואיו, כי אם להורות דעה גם לאלה אשר עוד לא יצאו לאור באור החיים, איש כזה המביט לעתיד יכלכל דבריו ופעולותיו למען הבאים אחריו ויזהר מאד לבל יכרה שוחה לנוהים אחריו, את איש כזה לא יראו בני דורו ולא יחשבוהו על הרוב, כי לא יבינו פעולותיו, רק הדור הבא ולפעמים דורות רבים אחריו יחלו לראות ולהכיר גדולת האיש אשר צפה בעיני רוחו לבאות אשר תקרינה, והוא כנוטע עצי פרי אשר רק אחרי שנים רבות יוציאו פרים ואולי לא תראינה עיניו שכר פעולתו. אנשים מהמין הראשון יעשו להם שם בחיים על הרוב בעת מהומה ומבוכה, עת אשר לבות בני האדם יתפרדו לרגלי מסבות שונות ומקרים שונים, מפלגה במפלגה יגורו מלחמות, וכל אחת תבקש לה אלוף לראשה, אז בידי איש הדעת אשר יבין רוח העם לעמוד בראש מפלגה אחת, לדבר כאשר תבקש ממנו, ללחום בעד חפציה, ויהיה לה לראש ויעשה לו שם, אבל אלה מהמין השני מעטים המה מאש, והמה לא יוכלו לצאת חלוצים לפני מפלגה אחת יען כי מעל רוח שתי המפלגות ירומם רוחם, וגם שתיהן לא תביננה דבריו, ולפעמים גם ירדפוהו ויכרע ויפול בחכמתו באין סומך ועוזר. אנשי רוח כאלה קמו בכל העמים ומה גם בישראל, אשר הוא עם הרוח, הלא המה החוזים והצופים, אשר לא הכירו פני בני דורם וישאו דעם למרחוק, וגם דורם לא הכיר להם פנים ויתנם כמשוגעים. לאיש כזה דרוש לא רק רוח דעת מאד נעלה, כי אם גם אמץ לב, ובעת אשר כסער מתחולל יסער בלבו, יברא לו רוחו ניב שפתים נעלה וכה דבריו כאש לדבר אף בעת אשר לא ישָמע, להורות גם אם מקשיב לו אין, למאס בכבוד וחפצי החיים, לבלי חת מפני כל ולבלי שוב מדרכו גם אם המכשולים הפרושים על ארחו לאלפים המה, הוא לא ידע מכשול, כי לא יכין דרכו להגיע כרגע למחוז חפצו, הוא יפרש כפיו לשחות גם נגד מרוצת הגלים ויפרוץ בכחו או ירד תהומות. איש כזה לא היה בן-מנחם, מטבעו היה מוג לב ומבקש מנוחה, הוא חש תמיד את מצבו הרע וידאג פן גם בניו בשפל ישבו[12] ורוחו לא כביר היה לגלות חדשות ונצורות, הוא רק איש דעת היה אשר למד הרבה ויבן ספרי החכמים מבלי חדש דרך או שטה חדשה מלבו, ואיש כזה לא נועד להיות צופה לישראל, אך סערת עתו, היא אחזה בציצית ראשו ותשליכהו בחזקה אל מקום לא ידעהו מעולם, להיות כראש למפלגה בישראל.

עת רעה היתה העת ההיא לישראל; לא רק יען כי שנאת העמים רדפתם בלי חמלה, לא רק החרפות והמסים אשר הרבו עליהם משא לעיפה, לא רק הצרות הרבות אשר סבבום על כל מדרך כף רגליהם, פה לא נתנו להם מקום לגור, ופה צוו עליהם במפגיע לבל יפרו וירבו ושם גזלו הונם ובתי תפלתם לעיני השמש, לא רק אלה אשר בהן הסכין ישראל לשאת זה אלף ושמונה מאות שנה, כי אם עוד מהומה ומבוכה מבית. פס השלום מקרב העם ויפרד למפלגות וכתות ואשה רעותה רדפו ותאכלנה על ימין ועל שמאל. המקובלים וכת שבתי צבי פרעו פרעות בישראל, והעם שאף עוד לעשות כתות חדשות כי נטל עליו. משא החקים והמשפטים אשר העמיסו עליו מוריו הכריעוהו עד כי לא יכול לקום ויבקש בכל עוז לחלץ נפשו מן המצר, ואז קם שאון בישראל, שאון פנימי אשר יאכל כאש לא נֻפח על כל סביביו. ימים רעים היו לישראל כמעט בכל משך אלף ושמונה מאות שנה, מעת אשר קמה הבת באמה, אבל ימי מבוכה כאלה בקרב העם אך לעתים רחוקות היו בישראל. ואם אמנם דרך פרוד הלבבות והסבה אשר הולידה אותו כמעט נשתוו בכל העתות, בכל זאת שנו פניהן מאד בדורות האחרונים, נשימה נא עין בדברים אחדים ונראה את שלשלת המחלוקת בעתים השונות, אשר בהן היתה יד המקרים בישראל לחלק לבבו.

בימי הבית הראשון בעת אשר שמש ישראל החל לרדת מטה מטה, צרים רבים ארבו לארצו, חרבות וכידונים היו תמיד נכונים לצלעו, כי כל העמים בקשו לבלעו, אז קמו רבים אשר בקשו לתת יד לעמים להיות כמוהם[13] ,! כי ראו כי אמונתם היא בעוכרי נפשם להרחיקם מעל כל עמי הארץ, ועל כל היתה יד השרים והסגנים והכהנים במעל לחלל ברית אבותם ויאמרו היו נהיה ככל הגוים ואז נשב בטח, וינזרו רבים מבני ישראל לבשת ויעלו בתהו ויאבדו ואפס כל זכר למו, ורק שארית הפליטה אשר אמונתם חיתה רוחם ויבחרו בעֹני משקר ובנדודים בארצות זרות מעבוד אלהים זרים בארצם, בעתות האלו היו הכהנים והנביאים לבעל הנכבדים בעם, כי המה הבינו רוח עמם וחפצם וידברו להם כאשר אִוְתה נפשו לשמוע, המה פרצו להם דרך ויעברו לפניהם ויחד תמו נכרתו, והחוזים להאמת נרדפו על צואר ויהיו שפלים ונבזים בחייהם, אך במותם החל רוחם לחיות ולהחיות ויחיה כיום את שארית הפליטה בימי הבית השני בעת אשר היונים מחצו ראש ישראל והרומים שתו ומצצו דמם, בעת ההיא החלו הנאנקים שנית להתאונן על אמונתם כי היא רק למכשול להם ויקימו להם מורים להורותם להשליך אמונתם ודרכיהם אחרי גום ויבנו להם גב ורמה בחוצות ירושלים למלחמה ושחוק ושעשועים, אל דרכי היונים למדו ויהיו כמוהם, ותולדנה כתות שונות ומשונות בישראל ולכלן היו מורים ומנהלים אשר למצות שפתם יחלו, מוריהם היו להם למורים יען כי ידעו לקחת לבם באמרים נעימים כחפצם ורק שרידים יחידים שרדו אשר בשם תורתם ואמונתם לחמו בחזקה עד כי עלתה ידם על יד עוכרי עמם, אשר כמוץ עברו ואינם, ודברי השרידים האלה נשארו לנו עד היום הזה. כן היה כל עוד אשר בארצם ישבו, אז עזבו כפעם בפעם את אלהי אבותם ויזנחו תורתו אלה אשר קרבת העמים חפצו, יען כי נאמנים היו לארץ מולדתם, כי המה לא הבינו רוח העם הזה ויחשבו בלבם כי רק בהארץ תלוים חיי ישראל, ואם יגלו ממנה אז יאבדו בעמים, ומאהבתם לארצם ועמם חשבו למשפט כי טובה יעשו את עמם בהטותם את לבבו מאחרי אלהיו ותורתו למען ישכון בטח בארצו, והחוזים אשר חזו נכוחות כי לא בהארץ תלוים חיי ישראל[14] , וכמוהם בעלי התורה בימי הבית השני, כי אם ברוחם אשר בהתורה יסודו, המה החזיקו בכל כחם בעמודי התורה לבל ימוטו. יעשקו ארצם, יגלום לארצות זרות, ירמסום כחמר חוצות אך את תורתו אל יעזוב ישראל ואז לא יהיה למשסה. וכל צופה ומביט בדברי ימינו בעין פקוחה יראה כי המפלגות נפלגו בדעות האלה, אלה הוקירו ארצם ואלה רוממו את תורתם. אולם מפלגות כאלה לא יכלו עוד להולד בקרב יראל אחרי אשר גלה מארצו, כי האוהבים לה לא יכלו עוד להרים ראש לאמר נקריב את כל בעד ארצנו, אז החלה אחדות ישראל להתחזק הרבה יתר מאז, אחרי כי כלם ראו מעתה מקור האחדות רק בהתורה וירבו ההוגים בה והמתימרים בכבודה, אך לא חדלו פלגות מישראל רק כי אז נהפכו פני המלחמה למקום אחר. לקום נגד התורה לא יכלו עוד אף חובבי העמים לכן הציבו להם יד במקום אחר.

למוד התורה פרץ אז בארץ מאד, בה שמו כל מעוזם וכבודם ועל ידה התנשאו יודעיה למעלה ראש וטובה רבה יצאה ממנה לכל העם, אחרי כי היא קֵרבה לב כלם לאהבה איש את אחיו, אך ככל דבר טוב בפעולות בני האדם יסתיר גם רע בחֻבּו, והיה כאשר ירבה ויפרוץ תרבה רעתו להֵראות, אחרי כי לא כל עושיו יבינו ערכו ולא לכלם לב טהור רק למען עשות טוב, תאות הכבוד והקנאה וכהנה משחיתים לחַבֵּל הנולדים לבקרים בלב האדם, תספחנה אל כל רעיון נעלה ויעיבו תארו וישחיתוהו, כן היה גם ללמוד התורה אשר פרץ בארץ. כאשר גבורי היונים והרומים אשר בראשיתם יצאו אך להגן על ארצם מפחד אויב ואורב ולא להתגרות מלחמה בעם שוקט ובוטח, ואולם כאשר רמה ידם פעם ושתים במלחמה כן רמה קרנם וכן גבה לבם ויעשו את המלחמה למשלח ידם למען ינחלו כבוד ויבוזו אוצרות ובאחריתם היו למטה זעם גם לעמם אשר בקשו להדוך תחת רגלם ולמשול עליהם בזרוע נטויה, כן היתה מלחמת התורה לישראל, אדירי התורה וגבוריה לא מצאו עוד די להם בנצחם את לוחמיהם בשערי הדעת, כי אם גם החלו לבקש גדולה לעצמם ולפסוע על ראש כל אלה אשר כפו ראשם לפני גדולת תורתם, רבים מהרבנים חשבו נפשם כמלכים וכנשיאים לכל העם וימשלו ממשל רב וישימו מועקה במתני השומעים בקולם, ועל המועקה הזאת נספחו גם תלאות רבות ומצוקות נוראות מידי שונאיהם מהעמים, ואז קם שנית שאון בעם, רבים החלו לפרוק עול התורה או התלמוד אשר כבר החלו לקדש אותו כדברי התורה ויקרעו מעל אחיהם הקראים ויקראו בשם אחר ויהיו למפלגה מיוחדה, אך גם בקרב העם אשר עוד היו באמונה את כל התורה והמסורת לא כלם הלכו בדרך אחת ואם כי לא נפלגו לכתות בכל זאת נפרדו בדרכיהם מאד. רבים מגדולי ישראל ומוריו ראו את הרע אשר יצא מגדולת הרבנים, רק חמרי ורוחני, חמרי יען כי יגבה לבם ויעמיסו משא על שכם הקטנים מהם כאשר לא יוכלו שאת, ומוסרי, כי הלמוד הזה החל ללכת בארחות עקלקלות, ויפרץ לו דרך בדרשות של הבל ובאגדות המשבשות את הדעות, ולב העם ינהה יותר אחרי האגדות כי הנה תמשכנה את הלב הרבה יותר מההלכות אשר להן דרוש לב חכמה ועיון רב, וייראו פן ילך העם אחרי ההבל ויהבל, כי על כן שמו פניהם לבקש להם מקור חיים חדשים להחיות את העם כלו. ומקור כזה היה נחוץ מאד בעת ההיא, כי רוחם נדכה מאד מחמת המציק. מלחמות נושאי הצלב פרצו ברוב הארצות ועם ישראל היה מרמס לרגלי הלוחמים האלה וידל מאד וישפל רוחו עד כי קץ בחיים וכל רגש תקוה לא היה עוד בלבו להחיותו, ויתעוררו החכמים האלה להביא טל חיים, בהביאם רוח חדש בלמוד התורה,