_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הירושה

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

חלק ג

א. 

עוֹד הַיוֹרֵשׁ.

באחד ממגרשי עיר וויען ששם בחרו לפנים שבת בימי הקיץ אילי הכסף, אשר דבר להם תמיד בעיר ולא יוכלו להרחיק לגור, ויבנו שם להם בתי קיץ, ועתה אחרי כי ברבות הימים רבו הבתים ומעטו השדות והגנים והכרמים ורק עצים אחדים נשארו אצל רב הבתים כזכר לגן, כי המקום עלה למעלה ראש באשר הן רק אויר השם מחנק לנפש במחיר רב יוקח, עתה אחרי כי כעיר נחשב המגרש ההוא יבחרו בו מקום שבת להם בקיץ ובחרף אלה שימאסו בעיר הגדולה ושאונה ובכל זאת ימאנו להסגר בכפר.  ובכן היה המגרש ההוא כמקום מקלט לכל אלה אשר לא במסחר ולא במלאכת יד יבלו ימיהם כי אם יאכלו מפרי כספם או ארוחתם נכונה להם מאוצר המדינה כי פקידים המה, וכל יושבי המקום נודעו איש לאחיו ויפקדו חד את אחד לשלום, היועץ בממלכה את המורה בבית הספר, הסוחר לפנים את המצביא צבא לפנים, וכל השוערים והמשרתים והרכּבים ידעו את כל אדוני הבתים ושבתם וקימתם ושיחם וחפציהם, ולא יפלא איפא הדבר כי זה כשלשה ירחים לא ידעו שלו בנפשם גם האדונים גם המשרתים כי יבקשו בכל לב לבא עד תכונת אדוני בית-הקיץ הגדול והיפה בכל המגרש, אשר לפנים בנה אותו אחד מאדירי הבאֶרזע בעת אשר ידה היתה תקיפה ויוציא רבוא רבבות כסף לכלל פאר החדרים עד להפליא עד כי היתה למלה בפי כל בני המגרש כי ארות הסוסים כמשכיות שרים כללו בכל פאר, אף כי עין לא ראתה את החדרים מבפנים, כי עוד בטרם אִוה אדונו מושב לו בו בחר לו משכן עולמים בצל שדי, ולא בכסף רב מצא את חפצו זה כי תחת אשר על המשכן העובר הזה הוציא רבו רבבות הנה רק באגורות אחדות קנה לו את משכן העולמים, כי מחיר החבל אשר נחנק בו, אם גם נאמין לדברי המפליאים כל דבר אשר אמרו כי חבל משי היה, לא הגיע גם עד מחיר אחד מחלונות ארות הסוסים, ומני אז היה הבית והגן הגדול מאד, אשר בו נִטַע כל עץ הדר ממזרח ומים להרחיב עין, סגור ומסוגר בפני כל חי, כי לא נמצא קונה לו אשר יאות לשלם את הרבבות כפי אשר הוציא אדונו על הבְּניה, והיורשים מאנו אף המה להשליך את הרבבות מיד, ועל כן היה הבית שמם שנים רבות, ואף כי כבר שח גבהות היורשים ויבקשו למכרו בחצי המחיר ולוא נמצא איש אשר נתן גם החלק השלישי או הרביעי גם אז אולי לא הרבו דברים, אבל אצילי הבאֶרזע נכּאוּ מן הארץ, ואלה אשר בידם נשאר מה המה שמרוהו מכל משמר פן יבא שנית השבר, ואין קונה להבית ההוא אשר לא ישא ברכה כי רק למושב משפחה אחת נבנה ומשפחה בזאת אשר תבקש מעון כזה לה לא נמצאה עוד בעיר, כי אילי הכסף מימים ראשונים כבר הכינו מושבם וחדשים לא צצו עוד בין לילה כעשב השדה מעת אשר היה חורב על הבארזע.  ואף עתה אחרי כי נמצא אדון להבית ההוא זה כששה ירחים ואדונו ישכון בו גם עתה עוד עין לא ראתה את הבית בתוכו, כי האדון או האדונים אשר קנו את הבית מארץ רחוקה באו, ודבר לא היה להם עם איש וכמו גם זה היה חפצם לבלתי הֵראוֹת ולבלתי הִוָדע לאיש כן ישבו סגורים כל היום ורק בגנם הלכו לשוח, המה לא יצאו מהבית ואיש לא בא אל הבית, וגם המשרתים כמעט לא נראו על פני חוץ.  השוער ישב בחדרו אצל השער ולא עמד על המשמר לפניו, הרכב ומשרתו שמו עין פקוחה תמיד על הסוסים אשר רק לעתים רחוקות אֻסרוּ על המרכבה ואחרי שעה או שתים שבה ואיש לא ידע אם ישב איש במרכבה או אין, כי מסוה על החלונות, וגם יתר המשרתים לא יצאו פתח, וכל חפצי יושבי הבית, בשר ודגים וחלב וכל מאכל אשר יאכל הובאו אל השוער והמביא דפק על החלון ויפתחהו ויבא אל חדרו את אשר הבא וישב ויסגרו מבלי דבר דבר.  לשוא עמלו המשרתים והרכבים אשר להשכנים הקרובים להציל דבר מפי אחד המשרתים, וגם המגלח את זקן שר הצבא אשר נטל עליו להביא חדשות יום יום לאדונו ובגלחו את זקנו יהיה לו כמכתב עתי חי, אף הוא עשה ככל אשר מצאה ידו בעקבה ובמרמה להוציא דבר ממשרתי הבית ולא יכול.  וחפצו לגלות מסתרי הבית ההוא היה לו למחתה, כי בחרף אותו אדונו כי חכמתו לגלות צפונות התבלעה הניע בידו בחזקה, ועוד מעט שלם שר הצבא בדם צוארו את החרפה אשר חרף את המגלח, אש נכלם מאד ויקרא ברגז:  אבל אשה אין בבית! –

שר הצבא אשר בקש רק לשמוע חדשות שנעשו בבתי אחרים ולא ליצור חדשות בנפשו, ובכן לא נעים היה לו לחוש את להב תער הגלחים על צוארו, אם כי ידע נאמנה אשר לוא נגע התער עוד אחת מעט בצוארו בו אז היתה שיחה ליושבי שער לימים אחדים, הכה בידו על יד המגלח ויפֵל את התער מידו ואותו השליך החוצה, והמגלח האמלל ראה כידו, כי לא שמר לפיו מחסום להזכיר בשם אנשים אשר אין להם אשה בבית, בעת אשר היה לו לזכור כי על דבר האשה אשר בבית שר הצבא כבר נדברו רבות, ובצר לו הוציא משפט כי קללת אלהים רובצת על הבית ההוא וכל הקרב אליו יכשֵׁל ורעה תבא עליו.  והמשפט הזה הפיק רצון מכל המשרתים, כי נלאו למצוא פשר איכה ישבו משרתים רבים בבית אחד ואף אחד מהם לא יוציא רוחו לחבריו, וגם אם ינסו דבר אליהם ילאו למצוא מענה?!  אשר על כן כאשר חדלו למצוא ארחות הבית וגם אלה אשר עמדו על המצפה על גג ביתם לעומת הבית ההוא אולי יראו דבר מה מהנעשה שם גם המה צפו לשוא כי לא הצליח בידם לראות עד מה, מני אז היה הארמון כבית פלאות בעיני כל ולא הרבו חקור עוד.  ותהי הרוחה אף להמשרתים בארמון אשר נכלמו כפעם בפעם בשאל אותם איש דבר ולא ידעו להשיב באשר כי לא הבינו את השפה אשר שמעו, אחרי אשר רק בשפת ארצם שפת בריטאניא הבינו, רק אחד מהם אשר יצא ובא בתוך הבית הבין גם שפת אשכנז אבל הוא לא כמשרת כי אם כאיש סוד האדון התראה ואליו לא נגשו המשרתים לגלות סוד.  והאיש השני אשר בקר בבית ההוא וישב שם לפעמים גם יום או יומים, אף הוא היה כאלם לא יפתח פיו בגשת אליו איש לשאל אותו על דבר הבית ויושביו ובראותו איש מרחוק הולך לקראתו נטה הצדה כמו ירא פן ישאל אותו דבר מה.  בבית הסגור ההוא ישבו שני אנשים, האחד רם הקומה וחסון כאלון וכל תנועות גוו תעידנה כי כחו במתניו ורק זקנו גלה סוד כי כבן ששים הוא כיום, והשני אף הוא איש אשר היה רב אונים לפנים ועתה רפה יומו לערוב וכבן שבעים התראה בתארו ובתנועותיו, יחד ישבו אל שלחן בחדר גדול וכלול בכל פאר בקירותיו וברצפתו ובכל כליו אשר נעשו לפי טעם הגרמנים בימי הבינים וידברו בריטאנית.

– על דעתי אין טוב לך כי אם לשלחנו לבלתי שוב, כי למה ירמוס עוד חצרך אחרי כי מזמתו ומרמתו נודעה לך?  ורב תהי צדקתך אם לא תמסרהו בידי השופטים – כה דבר הזקן. 

– בידי השופטים לא אסגרהו כי אמאן להראות ולהודע בקהל, כי עוד לא פסה כל תקוה מלבי למצוא את אשר אבקש, ואם זה בא במרמה, הנה אוסיף לבקש ולחפש אולי יצלח חפצי בידי, ואם אודע בקהל אז אתן יד לכל נוכל ואיש מזמות להתנגש אלי.  ואף עוד זאת כי אתן חרפה בדבר הזה על החברה אשר ראשה העיד עליו כי הוא בן יחזקאל, ועוד פליאה ממני ולא אבין איכה ידע הנוכל הזה כל אלה ואיך מצא לו מכתב תעודה מעירו בשם בן יחזקאל, אות הוא לי כי אמנם בן ליחזקאל, והדבר הזה נתן בלב הנוכל הזה את החפץ להקרא בשמו ולבוא כיורש, ואם אסגירהו בידי השופטים מי יודע אם אועיל בדבר הזה למצוא מקום בן אחי?  אולם גם מבלעדי כל אלה לא אמסרהו בידי השופטים ואף לא אשליכהו בחרפה כי הוא יחפוץ לבא בסוד אמונתנו ועל כן נכון הנני להושיעו –

– ואני לא כן אחשוב – ענה הזקן במנוד ראש – כי האם לא תמצא די לך אנשים נאמנים בברית אמונתנו, אנשים ישרים אשר אך טוב לעשות עמהם חסד, כי תבקש לך נוכלים זרים למען הביאם בצל אמונתנו?  ומה יתנו ומה יוסיפו אנשים כאלה לנו?  אולם את משפטי זה הלא תדע כבר –

– ואני אף אני במשפטי אחזיק כי צדקת משנה נעשה כאשר נקריב נוכלים ואנשי און ונמציא להם לחם בישר ונביאם בצל אמונתנו וגם נעשה אותם לאנשים ישרים, וכמה נלוזי דרך, אשר אל נכון היו לדראון עולם לולא החזיקו בידם, שבו ויהיו לתמימי דרך כאשר חסו בצל אמונתנו וימצאו מחסה ועז למו בנו לבל יאבדו דרך, ועל דעתי אך טוב וחסד תפעל חברת שליחי האמונה בהעלותם במצודתם כל נקשה ומר נפש נדח מבני אדם ומהחיים ויתנו להם לב אדם ויורום דרכי חיים.  ולמה זה לא אעשה אף אני כמוהם?  ומה גם בפעם הזאת אשר הוא הבטיח כבר לקבל עליו עול אמונתנו, ואם אדיחנו כיום אז הדחתי גם את נפשו מחלק אלוה ממעל –

– ומי זה לידך יתקע כי לא ערום יערים ולקח את ברכתך וישוב אחרי כן להיות כשהיה?  הן לא בחבלי ברזל תקשרהו לאמונתנו ואחרי אשר ימצא די לו בכסף, אשר אחריו ירדוף ולא ישוב מפני כל, גם מִרֶצַח...  עוד המלה בפי הזקן ורעהו התנשא פתאם ממקומו, פניו אדמו ועיניו הפיצו זיקים וינע בידו בעברה ואחרי אשר הלך פעם ושתים בחדר הנה והנה עמד לפני הזקן ויתבונן בו ויאמר:  אולי תצדק וטוב טוב יהיה להשליכהו כעצב נבזה.  ואמנם לא אדע נפשי למה זה אחמול עליו, בעת אשר הוא נכון הנהו גם לקחת את נפשי...  ובכל זאת חלילה לנו להדיח נפש חוטאת אם תמצא ידנו להצילה...

אם תמצא ידנו להצילה – שנה הזקן בדברו.

– ואף עוד זאת – הוסיף האיש לדבר – על לבי עלתה מחשבה אולי שגיתי בדבריו ולא זה היה חפצו, ואני שמעתי את אשר לא דִבֵּר, ולא אכחד כי בדבר הזה יכני לבי פן טפלתי עליו חטאת חנם –

– אם כן הדבר עליך לדעת בתחלה אם לא שגית, ואם שגית עליך לכפר פניו אם יבא בברית אמונתנו או אין;  כי אם גם איש מרמה ועול הוא ברדפו אחרי הון זרים ויבקש לקחת לו ירושה אשר לא לו היא, בכל זאת רב הדרך בין איש מזמות המבקש כסף לבן בליעל אשר גם נפש אדוניו יבקש לקחת, כי על כן אם טפלת עליו זדון רצח בשקר כפר תכפר פניו ושלחתו לנפשו...  אך אם באמת דבר כאשר השמעתני אז אם גם לא תיסרהו כפי עונו, אך גם להחזיק בימינו חלילה לך.  כי איש אשר אלה מחשבותיו לא ישוב ויצדק עד עולם –

– ולפי דבריך לא ימצא חוטא אשר ישוב מרשעתו, ואם אך נטו אשורי איש פעם אחת ממעגלי הישר אז לא ישוב לארחות ישר עד עולם? –

– ולא אכחד כי כזאת יחשב לבי – ענה הזקן במנוחה – איש אשר לב ישר לו ורוח נכון בקרבו הוא לא יתעה מני ארח, ואף מחסור ועני לא ידיחהו מדרכי ישר, והאיש אשר נטה פעם אחת הוא יטה תמיד, כי לא יחסרו מתעים מני דרך בחיים, ואם היום הדיחהו חסר לחם אז יבאנו מחר מחסור בשר ובימים הבאים מחסור בית יפה ומרכבה כבודה ואשת חן וכאלה, כי על ברכי הברכה יוָלדוּ גם חפצי לב האדם וכאשר ירבה חילו – כן ירבו מחסוריו.  אולם אם נראה כי אמנם חסר לחם ומקום ללין ובגד בקרה הציקו לאיש עד כי הדיחוהו מדרכי ישר אז חלילה לנו להקשיח לבנו מהאמלל ולאמר כי אבד דרך ולא יוסיף לשוב, אז עלינו לעשות אתו ברכה אולי תמצא ידנו להשיב נפש נדחת ואם נציל נפש אחת מעשר גם אז הטבנו עשה, אך האיש הזה לא ידע מחסור, די כסף לו לחיות בו כיום וגם בגד ומעון לא יחסר לו וברדפו אחרי העשר עלתה מחשבה על לבו להגות איש ממסלות החיים למען יירש הונו, איש כזה לא ייטיב דרכו עד עולם, ואף כי אאמין בכח אמונתנו, אך להפוך לב איש כזה לטובה תקצר גם יד אמונתנו, רשעים כאלה ברשעתם ידמו עד נצח ואף ירכתי בור כלא לא ישיבו להם רוח טהור תחת רוחם הנשחת והנתעב –

לוא יהי כדבריך, אבל זאת הלא תודה כי עלי להוכח אם לא שגיתי בדבריו –

– זאת עשה, ועל דעתי טוב למהר בדבר וכאשר יבא בלילה הזה תוסיף לבחן כליותיו ולבו ותוכח אם צדקת או אין, אך עליך לכלוא את רוחך לבל יכיר בך כי רק בוחן אתה את לבו –

– יהי כן!  אף כי כבר ממני הדבר להתחפש ולהראות אף רגע כנבל, בכל זאת אעשה כעצתך!  לדעת האמת אחפוץ  – קרא האיש ויקם ויקח בידו ספר בתכריך זהב, הוא ספר התורה והנביאים בלשון בריטאנית, וכל מעיניו שם בו, הזקן יצא מהחדר ודממה כדממת קבר שררה בכל הבית.  מלבד האנחות אשר התפרצו כפעם בפעם מלב האיש בקראו בספר הזכירו כי לא קבר עולמים היה הבית ההוא.

–––––––––

בעת אשר נדברו שני האנשים בבית התהלך בחוץ על פני הבית איש אשר פניו וכל תנועות ידיו ורגליו הראו לכל, לוא היה רואה אותו, כי כסער מתחולל בקרבו, פעמים אחדות נגש אל השער וישלח אצבעו אל כפתור הפעמון וכמו מוקדי עולם סביבו כן משך ידו ממנו בחפזון וישב ללכת ימין ושמאל ולדבר לנפשו.  לוא נאספו הפעם הנה המשרתים וגם האדונים אשר נפשם כלתה לדעת מסתרי הבית כי אז אולי שמעו יותר מאשר פללו מפי האיש הזה אשר שפתיו סגרו תמיד כמו במנעול ובריח.  אבל האדונים ינומו כבר שנתם או ישחקו בקלפים והמשרתים ישיבו נפשם העיפה בכוס שכר ובכן לא יהיה שומע לו בלכתו ברחוב בחשכת הלילה ובדברו בקול כמו עם רעהו ידבר:  עבודה קשה, עבודה גדולה עבדתי היום, השטן הביאהו הנה, מי יודע אם כבר נודע לו הדבר ועל כן בא הנה?  מי יודע אם לא כבר מצא עקבות הבית, אבדתי אבדתי! – קרא ועצמותיו חרפו – ויהי מה!  אנסה אולי מקרה הוא, אנסה אך הפעם אולי יצליח חפצי בידי, אם כה ואם כה אבדתי.  הפעם הצליח בידי להביאהו בסתר כנפי השוטרים ואולי יצלח בידי לכלות את המלאכה בימים אחדים, בטרם יצלח בידו להוכיח צדקתו, ואם יצא ואֶתָּפֵש אז אבא אני תחתיו ולארך ימים.  אבל אין דרך אחרת, החלותי במלאכה ועלי לכלותה אם לאשרי או לאסוני...  אבל אולי טוב יהיה כי אגלה לו הסוד והוא אולי יחלק אתי וגם את אחותי...  לדבר הזה רעדו שנית עצמותיו וירם פעמיו לשוב על עקביו, ועד מהרה שב ויקרא:  תוחלת נכזבה!  הוא ישלם לי כפעלי ויביאני עד בית הבור, רק בערמה ומזמה נעשה חיל ולא בדבר אמת.  לא עת לשוב אחרי אשר הצליח בידי להקרא בשמו ותעודת ראש העיר בידי, גם מכתב ראש החברה יעיד בי כי אני הוא ואחרי אשר מצאתי מסלות הבית ואיש סודו היה לאיש סודי ואחרי אשר אנה המקרה בידי לראות אותו ולהביאהו עד בית הבור, לא עת לשוב היא כי אם עת לעשות, עת לעשות עד מהרה ויעבור עלי מה, בלילה הזה אגלה כל לבי אל איש סודו, אשר גם הוא צופה ליום מותו ומיחל לכספו, אתו אחלק ואצלח...  ואם יגלה סוד?...  אם כה ואם כה אבדתי.  – ובקראו כזאת הכה על הכפתור ותפתח דלת השער כמו באפס יד וברגלים מהירות עלה על השלבים האחדים ויך באצבעו על הדלת ויבא אל החדר אשר שם ישב האיש וספרי הנביאים בידו.  אף כי בכל כחו התאמץ להשביח שאון רוחו  בכל זאת כמו צללו שפתיו בברכו את האיש ובשאלו אותו:  מה שלום דודי? – האיש ענהו כברכתו ויאמר:  דודך זה חולה שלשה ימים ומחלתו אנושה, חכה רגע ואלך אליו להשמיעהו כי באת הנה, הוא שאול שאל לך כבר – ויצא ואחרי עבור כרבע שעה שב ויאמר:  דודך מבקש לראות פניך.  – הבא אל הבית היה איש צעיר לימים כבן חמש ועשרים גבה קומה ולא רע המראה, אך בפניו לא נראו עקבות הנוער והמנוחה מצחו קמט ועיניו לא נחו רגע ותעידנה כי לב אדוניהן מחבל מזמות וכל יצורי גוו לא ידעו מנוחה אף רגע, רק בשמעו כי דודו חולה הוא ומחלתו אנושה הבריקו עיניו כמו רוח חיים חדש בא בלבו פתאם וגם כל גויתו כמו מצאה פתאם מנוחה בלכתו אחרי האיש  אל חדר החולה.

על מטה גדולה מחטבה מעשי צעצועים בלוחות ארז והבנים מוצעה במצעות מרוקמות משי תכלת מעשה ידי אמן שכב הזקן, אשר זה לא כבר ראינו אותו מדבר את האיש, עיניו נפתחו אך מעט בבא האיש עם הצעיר וידו שלח אך מעט למול הצעיר לאות כי יגש אליו וידו נפלה כמו באין אונים על המצע.  הצעיר נגש וישב אל המטה והאיש נגש אליו ויאמר לו בקול דממה:  הרופא צוה על החולה לבל ידבר דבר ואם יעצרך פה השמר לך לבל תרבה אליו דברים, ואני הנני יוצא מזה וראה הנה לפניך שתי צלוחיות סמי מרפא, באחת, בזאת הגדולה שקוי אשר תתן לו מלוא הכף שעה בשעה עד אשר יקרא אלי וישבתי אני תחתיך ובצלוחית הקטנה סם למשחה את החזה, אך הזהר מאד לבל תחליף הסמים כי בנפש החולה הוא, כי סם למשחה סם מות הוא, שנת שכרון יביא ויישן לנצח אם תחליף את הסמים...  אולם אירא מאד פן תשגה ותחליף כי על כן אין טוב בלתי אם אשב גם אני בחדר – הוסיף האיש לדבר והצעיר התעורר ויקרא בעינים מפיצות זיקות:  הן לא ילד קטן הנני כי לא אדע להזהר, צא ולך ואני אשמור על דודי כבבת עיני – החולה רזם בעינו להאיש כי יצא.

– אם כן – קרא האיש כמו בלי חמדה – ילך נא האדון זרחיה לאכול ארוחת הערב ואני אשב עד שובו ואחרי כן ימלא מקומי – הצעיר הניע בידו אשר רעדה ויקרא:  האדון זרחיה לא ידע רעב בעת אשר דודו חולה הוא.  הה!  כי לא ידעתי זאת עד הנה, לוא ידעתי כי אז כבר ישבתי פה ולא נתתי שנה לעיני עדי שלח ה' עזרתו להחולה.  – האיש יצא ובטרם סגר הדלת קרא עוד:  בצלוחית הגדולה סם מרפא ובקטנה סם מות, זכור זאת! –  הצעיר ישב על מקומו והחולה סגר שמורות עפעפיו ויישן, כעבור חצי שעה מניע החולה בידו והצעיר מהר ויקח את הכף ויתן בה הסם מהצלוחית הקטנה ויתנה על פי החולה:  אשר כמו רעד עבר על בשרו בשתותו ויקפוץ פיו וכרגע נאחז שנית בחבלי שנה והצעיר מתבונן בו בעינים מפיצות זיקי אש.  ברגע ההוא התעורר ויחרד בשמעו כי הדלת נפתחה בלאט, הוא הסב פניו וירא את האיש עומד בפתח ורומז לו באצבעו כי יצא אליו.  הצעיר קם ויט אזנו אל החולה וכמעט לא הקשיב כל נשמה באפו ויקם ויצא על בהונות רגליו מהחדר. 

– מהגדולה או מהקטנה? – קרא האיש בלאט וישם אצבעו על פיו.

– מה תשאל? – קרא הצעיר ועיניו נעו כמו בקשו מפלט להן מחוריהן.

– נשבה ונדבר בשפה ברורה – אמר האיש – הלא תדע כי אנחנו בני אמעריקא לא נרבה דברים.  הנה קץ דודך בא, עד אוֹר הבקר תשוב נשמתו אל האלהים...

– מאין תדע זאת.  – קרא הצעיר ויתחלחל.

– האותי תבקש להתעות בנכלות? – קרא האיש – הלא אמרתי לך כי בני אמעריקא לא ירבו דברים, התבין?  אז כאשר אמרת באזני כי בבא קץ דודך תחלק אתי הנחלה הבנתי לשכל מליך ויחלה דודך עד מהרה, ועתה שגית ותחלף את הסמים...  כל עצמות הצעיר רחפו, והאיש הוסיף לדבר במנוחה כמו לא ראה זאת:  החלפת את הסמים ואם תוסיף להחליף רק פעם אחת אז תבא רפואת עולמים למלתו, טוב איפא!  אבל אתה קרוב לו ויורש ולא טוב כי אתה תחליף את הסמים, פן יבא הרופא השואף לדעת סודות, כי על כן עלי המלאכה לגמור.  שבה בזה ואני אבא תחתיך, ויחד נחלק?  האין זאת? –

– יחדיו – ענה הצעיר ויתקע כפו לו – אתה תתן לי כל הנמצא בכסף וכל אשר ימצא בכלי חפץ ואבנים יקרות לך יהיו –

– כן יהיה – ענה האיש ויבא אל חדר החולה ויסגור הדלת אחריו.  כמרדף על צואר רץ הצעיר בחדר מפנה לפנה, קר וחם עברו על בשרו חליפות, רגע הטה ראשו סביבו וינע בראשו כמו אמץ נפשו בהגיון לבו וכמו למרות חפצו נמלטו מפיו המלים:  אכן בא הקץ.  עד אור בקר אחכה ואיננו.  המפתחות, איה המפתחות..  – בחפשו הנה והנה יצא האיש מחדרו והוא נגש אליו בחפזה ועוד טרם פתח פיו אמר האיש:  הקץ בא, דודך איננו בחיים ועתה הננו אנחנו האדונים, כסף רב הניח, רב מאד –

– והמפתחות איפה המה? – קרא הצעיר וישלח ידיו הרועדות אל הדובר בו.

– המפתחות? – ענה אחריו האיש בכבדות כמו לא הקשיב דברו ויבט כמשתאה בפני הדובר בו ובקיר מאחריו.  הצעיר הסב פניו לראות במה יתבונן האיש וקול נורא התפרץ מגרונו, כי בלהות צלמות אחזוהו ויפול על הכסא בראותו את הזקן, אשר זה עתה שָׁמוּ הוא והאיש קץ לו, עומד בצד הקיר ומתבונן בהם ובטרם עוד מצא בלבו און לחשוב מחשבה והזקן אחזהו בכח גדול בשתי ידיו בצוארו ויקרא בקול רעם:  מה שמך?  נבל! –

– פלטי בן שמעון! – התפרץ מגרון האמלל ולא הוסיף, כי לשונו דבקה לחכו מפחד.  הזקן הרפה ממנו ויתבונן בו בבוז ושאט נפש ויוסף לדבר: פלטי בן שמעון איפא שמך הנתעב והנאלח ולא זרחיה בן יחזקאל! הוי! נבל אין אונים, מפני המת חרדת כעלה נדף ומפני אלוהיך לא  יראת וממוסר כליותיך לא פחדת ותאמר לרצוח נפש איש נקי למען בצוע בצע, – אם העיר הזקן את מוסר כליותיו מתרדמתו לא נדע, אך עד מהרה השיב אמץ ללבו בראותו כי לא מת כי אם חי מדבר אליו, זאת ראה גם הזקן גם האיש אשר אליו פנה פלטי לשמוע מה בפיו ובראותו כי האיש עמד במנוחה ולא יקום להצדיקנו, התאושש ויקרא כנלעג לשון כי שפתיו צללו:  אבל הן לא אני לבדי אשם בדבר, ואם נאמן ביתך...  עתה שם אליו האיש דברתו ועל פניו נראו אותות תוגה אין קץ באמרו לו:  לך בעון פשעך והיה עדי אובד!  אתה אמרת כי לא עבד נבל תדבר אשר יהרוג את אדוניו בעד בצע כסף, וכרגע הבנתי כי לא בן אחי ידבר כאלה כי אם איש מזמות אשר בא לירוש הון זרים במרמה, לא בן אחי אתה ולא אתה יורש הוני, כי לוא בן אחי היית כי אז הכרת כרגע כי אני הוא האדון אשר תבקש ולא זה הזקן הישר באדם, רעי ואיש בריתי הנאמן, לוא בן אחי היית כי אז שמעת מאביך כמה היו שני אחיו כאשר ברח מארצו, אני ידעתי את תרמיתך ובכל זאת חסתי עליך ואומר:  אולי עוד לא נשחת לבך עד לאין מרפא, אולי יש שמץ ישר בקרבך והטיבותי לך, והנה נתת לי אותותיך אותות כי רע ובליעל הנך כמרצח נתעב ותדבר על לבי להעביר את הזקן מהארץ למען תירשנו, ובכל זאת עוד לא חרצתי עליך משפט מרצחים ואומר:  אולי שגיתי ולא שמעתי נכונה, והנה בלילה הזה הראית את זדון לבך ורשעתך, לכן כה יֵעָשֶׂה לך, כנגנב ומרצח תּסָגֵר בידי השופטים והיית עדי אובד, מידך זאת לך.  – – כעלה נדף רעדו כל עצמות פלטי ויבט סביבו כאיש אשר רוח השגעון החל לפעמו.  אדון הבית התבונן ויאמר להזקן:  קרא להמשרתים ויאסרו ידיו ורגליו בחבלים עד אשר יקראו לשוטרים.  – עתה התעורר פלטי כמו עד הנה לא הבין דבר מכל אשר דבר אליו ופתאום נפקחו עיניו לראות את כל הרעה אשר הביא על נפשו ויתנפל על ברכיו על הארץ ויפרוש כפיו ויצעק ויהמה כשור פר.

– הס  – קרא אדוני הבית – אל תשמע קולך, הנה לפניך אך דלתות בית האסורים פתוחות כי שם   מקומך, אבל אם תעשה את הדבר הזה אשר אומר אליך אז אולי אחוס עליך ותהיה לך נפשך לשלל –

– את הכל אעשה, גם את  נפשי אתן אם אך לא יסגירני אדוני בידי השופטים –

– בנפשך אין לי חפץ והיא כבר נתינה נתונה אל השטן, ועתה הגד לי איכה ידעת מכל אלה, כי ירושה נכונה לאיש אשר זרחיה בן יחזקאל מארץ האדומים שמו?  ומי הגיד לך כי פה מקומי?  ואיכה מצאת כתב תעודה מעירך כי אתה האיש?  ואיך נתן לך ראש החברה מכתב עדות אלי?  הגד אל תכחד דבר לאשרך –

– את הכל אגיד לך לא אכחד – ענה פלטי בקול יללה ויספר את הקורות את אביו וביתו, כי אביו היה ראש חברת כל ישראל חברים בעירו וכי עדיו בא המכתב מראש החברה בעיר וויען אשר צוה אותו לחקור אחרי זרחיה, ואחרי כי נאלץ לברוח מהעיר הצליח בידו בעזרת הרב למצוא את כתב התעודה כי הוא זרחיה ובכתב התעודה ההיא ובמכתב אשר כתב בידו בשם אביו וחותם אביו הוליך את ראש החברה בוויען שולל להאמין בו כי הוא זרחיה.  את הכל ספר פלטי לא כחד דבר ועיני האיש בחנו אותו בדבריו ופניו העידו בו כי יאמין לדבריו, ופתאם נגש אליו ויקרא:  ואם כן תדע גם את זרחיה בן יחזקאל? –

– אדעהו כי הוא היה חברי גם את אמו ואחותו אדע – ענה פלטי.

– ואיפה הוא כעת? – שאל האיש בתאות נפש.  פלטי בקש לפתוח פיו ולהודות כי אתמול הביא את זרחיה אל בית הבור, כי כאשר ראהו בוויען נבעת מאד פן תודע אשמתו ועל כן הכהו בלשון לפני ראש שוטרי העיר כי הוא אחד המורדים ויתחפש ויקרא בשם אחר, והשוטר אשר חקר ודרש לשמו וימצא כי אמנם לו מכתב תעודה אשר בו יקרא בשם איש אחר אשר גם לו מכתב תעודה כזה והוא גר כבר בעיר אז שם עליו משמר, כל אלה בקש להשמיע להאיש, אך פתאם הקשה ערפו ויען בעז מצח:  לא אדע! – הרעיון כי הוא יגורש בחרפה וזרחיה יירש הון עתק נתן בלבו עז להקשות ערף אף כי ידע כי עתותיו נתנו בידי האיש השואל אותו.  בעל הבית הניע ראשו וישאל שנית:  האמנם לא תדע זאת?  אולי תדע מקומו הודיעני לטוב לך –

– לא אדע, לא אדע – ענה פלטי ויסתר פניו בכפות ידיו.

– אבל אנה הלך מעירך ואיפה אמו ואחותו? –

– לא אדע – ענה פלטי בעז.  בפעם הזאת יצאו הדברים מקרב לבו והאיש נוכח כי לא שקר בפיו וינח לו ויצא מהחדר וגם הזקן יצא ויסגור את הדלת אחריו מחוץ. 

 

ב.

כְּרוּב סוֹכֵךְ.

התדעי מרים את אשר אומר לך?  היום נלכה לשוח לפראטער! –

– ומה היום?  אמי! הן לא מועד ולא יום הראשון היום ואַתּ הן תמאני ללכת לפראטער ביום חול? – האשה התבוננה בפני בתה ואחר אמרה:  היום יופיע השמש אחרי הגשם ולא יהי אבק, וגם אמרתי לנפשי כי לך לבא בחברת אנשים, ומעת אשר היינו בחצר המות כמעט לא יצאתי פתח – ובדברה העבירה מטפחת על עיניה הכהות ועל לחייה אשר קמטו.

– כאשר אחזה לי, אמי, תבקשי אך תואנה לבכות, ואם זה חפצך עשי כלבבך, אך הלא תדעי כי כלכל לא אוכל תואנות ומחשבות נסתרות, אבל מדוע תקראי גם היום לאבל לא אדע, הן לכל זמן, רבות בכינו ביום המות כאשר עטרנו בזר פרחים את קבר אבינו ואת קבר יוסף ינוחו בשלום, אבל הן לא לעולם נבכה –

– לאביך, ינוח בשלום על משכבו, בא יומו, בן שבעים ואחת היה, אבל יוסף נגדע בעודו באבו, ולוא היה חי אתנו כיום כי אז היה לך אח אשר ישמר עליך ואשר ידאג לך ואשר הלך אתך לשוח, הן לנערה בת שבע עשרה כמוך דרושה מאד עזרת אב או אח –

– הלא ידעת אמי כי בכל חפץ לבי נכונה הייתי לתת נפשי כפר נפש יוסף, אך הוא מת וכל דברינו ודמעותינו לא ישיבוהו אלינו, ואנחו חיים כיום, והחיים יבקשו חיים ושמחה ולא אבל-תמיד, ואם עינים פקוחות למתים ויוסף יביט אלינו אז ידוה לבו מאד כאשר יראה אותנו מתמוגגות בדמעות, לא כן בראותו אותנו ששות ושמחות אז ירוח לו גם הוא.  הן תשחקי אמי וכל שומע לי ישחק, אבל הדבר כן הוא, כי בימי המחולות כאשר יצאתי לחול במחולות זכרתי תמיד את יוסף, וכפעם בפעם נדמה לי כי הוא יושב אל השלחן ומביט בי ופניו מפיקים גאון בראותו את אחותו מפליאה לעשות במחולותיה –

– אַתּ תצדקי בכל עת, ובראותי פניך ובשמעי מדברותיך הנך בעיני תמיד כמלאך החיים והשמחה – ענתה האם ותבט בפני העלמה בגאון – אבל האמת אגיד לך כי התבוננתי עד כה לפניך ואראה כי הנם זועפים, הן יום יום באשר תקיצי משנתך תרחפי בחדריך וצהלה על שפתיך ותפקדי את מאהביך בששון ותשבי אל המכונה ותניעי בידיך ורגליך וקול רנה בגרונך להרנין לב, והיום קמת בפנים זועפים ותשכחי את האהובים, ראה איכה המה יושבים ביגון, ואל המכונה ישבת וללא הניעות יד או רגל זה כשעה תמימה.  – עוד המלה בפי האשה והעלמה קפצה ממקומה כאילה אשר החרידוה מרבצה ותרץ אל כלוב העוף המנעים זמירות ותושט לו עלי ירק בקראה בקול נעים:  אהובי, מחמדי, יקירי, האותך אשכח?  הנך נעצב ולא תשיר, רעב הנך, אני הבוגדה שכחתיך, לא אשכחך מחמל נפשי!  יחד נשיר ויחד נשמח, אתה לי ואני לך – ובדברה כה הגישה שפתיה אל הכלוב והעוף מהר כחץ מקשת ויעזוב את ארוחתו, אף כי נעימה היתה לו מאד, כי בכל תאות נפש עמד על הירק ויחדור בחרטומו הקטן להוציא ממנו כל נתח טוב, ויעף אל השבכה ויגע בחרטומו את שפתי העלמה בנשיקת אוהב.

– עוד אחת – קראה העלמה ועיניה הפיצו זיקי שמחה, ובעל הכנף הבין את הקול וימלא חפצה – עתה נסור ונראה מה שלום דודי? – בעל הכנף כמו בקש להראות לה כי יאמין באמונת לבה ובאהבתה ולא יקנא קנאתו בה שב וישב על מקומו ויפתח את חרטומו ויוציא ממנו קולות מקולות שונים, פעם כמו ערגה נפשו לאהובתו ויתרפק עליה ופעם כמו יריע ויצריח בשמחה, עד כי מלא כל הבית מקול שאונו, ולקולו התעוררו המון בעלי כנף  כמוהו אשר עמדו איש איש בכלובו על החלונות נוכח החלון אשר עליו עמד כלובו, וכמו התערבו ויתחרו להשביח איש איש בשאון קולו את כל קול כן שרו יחד, אך העוף הזה הגדיל, ועל כן נחל כבוד מאת אהובתו כי קראה לו:  אתה הנך תמיד המנצח! כלם לא ישוו לך – ובדברה נגשה אל החלון השני ותפתח מכסה תבת זכוכית קטנה ובה בַּתָּוֶך סֻלָם קטן ועל אחד משלביו ישב במנוחה דוד העלמה ועיניו יצאו מחוריהן בראותו אותה ויפתח פיו וישק שפתיו כמו יכין אותן למאכל תאוה.  והנערה קראה לו במאור פניה: האמנם רעבה?  חכה ותמלא בטנך, עצל  – ובדברה הניעה ידה על הקיר ותצד זבוב ותשליכהו על פי הצפרדע אשר פער את פיו ועיניו יצאו עוד יותר מחוריהן בראותו את המטעמים אשר הכינה לו, ומה גם אשר שנתה העלמה ותשלך לו זבוב שני אז כמו השתגע מרב שמחתו, כי הניע פעמים אחדות בראשו כמו בקש להגיש לה תודה, אך מרב רגשותיו נחבאו קול מליו, העלמה קפצה עוד בחדר מפנה לפנה ותשם משטר בכלי החדר ובמקום אשר מצאה אבק דק הסירה אותו במטפחת ותגש אל מכונת התופרים ותשב על הכסא וכרגע עמדה ותסגור את תבת המכונה באמרה:  היום אין נפשי למלאכה –

– אם אין נפשך היום, חדלי בתי, הן תהלה לאל לא על מלאכתך נחיה, וגם נדתך ערוכה לפניך, ששת אלפים כסף ירושה מאביך ושני אלפים או כשני אלפים אשר אצבור אני לאט לאט – –

– אמי – קראה הנערה – אם תאהביני אל תרבי להזכיר את הנדה, ומה גם בעת אשר גבר בבית, בשמעי כזאת יקפאו דמי לבבי, הן המה יחשבו כי תהללי בפניהם את סחורתך, על כן תשמיעי תמיד כי ששת אלפים שקל נדה ערוכים לי – –

– ושני אלפים או כשני אלפים אשר  אצבור אני – –

– יהי כן – קראה העלמה – אבל זאת אומר לך כי האיש אשר יבקש לקחת אותי בגלל ששת האלפים יקחהו אפל, אנא אמי אל תעשי כזאת, אם תאהביני –

– אם אהבך? – קראה האשה בקול עצב ועוד מעט התפרצו דמעותיה מעיניה – אם אהבך!  ואת מי אוהב בלעדך?  את יתר בני ובנותי?  הלא אך אַתּ הנך חלקי בחיים, ואך בגללך – – –

– כן כן, אמי, אדע – קראה העלמה ותחזק בשתי ידיה את צואר האשה ותשקה אל מצחה – כן, אדע כל אלה, ועל כן אבקשך לבל תדברי דברים אשר לא לרצון המה לי –

– אבל בתי הן כבר מלאו לך שבע עשרה שנה – –

– אדע כי כבר מלאו לי שבע עשרה שנה זה כארבע שנים – קראה הנערה ותשחק – אבל גם זאת אמי לא לרצון הוא לי כי תקצרי מדת ימי –

– הכל לא לרצון לך היום!  קראה האשה – אבל הן כזאת תעשינה כל האמות, ואני?  האני לבדי לא אדאג לבתי?  הניחי לי, אַתּ לא תאהביני, אני הנני פתיות בעיניך ולא אדע דַבֵּר אף לעשות נכוחות, הן גם מהתנור תבקשי להרחיקני, ולוא נתתיך כי אז בשלת אַתּ תחתי.  אמנם הזקנה לא ילדות היא, אבל למה יגרע חלקי מחלק כל הנשים?  גם אני אחפוץ לדאג לבתי.  ועוד אזכרה כי היו ימים אשר אמרו לי כי אין מבשלת כמני, ואביך לקק אצבעותיו תמיד אחרי הארוחה אשר הכינותי לו.  המנוח, ימתקו לו רגביו, אהבני, כן, הוא אהבני, מיום אשר ראה פני והוא היה בחור יפה וטוב, והעלמות אליו הביטו, אך הוא בחר בי וכל העת אשר לא עבד עבודתו ישב רק בבית אבי.  לוא ראית אותו אז בתי, כאשר עוד בחור היה כי אז אמרת כי יפה היה, אם אמנם אדע נאמנה כי אַתּ שחקת לו, כי לא כגבר התראה, כי אם כנערה, הוא לא ערב לבו לפתוח פיו וישב ויבט בי תמיד וכאשר נשאתי עיני אליו אדמו פניו ויסב את עינו כגנב כי יתּפֵשׂ.  ומה תדמי?  האם הוא פתח פיו להשמיעני אהבתו?  לוא חכיתי עד אשר יפתח פיו כי אז אולי ישב גם היום בבית אבי וגם חתן לא היה לי עוד, אך אני פערתי פיו, והוא הודה לכל דברי, לכל  אשר אמרתי לו השיב:  אמנם כן!  ינוח בשלום על משכבו,  הוא לא היה אמיץ בגבורים, אך לב ישר ורוח נדיבה היה לו והוא אהבני, ואני פושקת שפתים הייתי תמיד ואהבתי שמחה ושחוק והוא עזר לי תמיד כאשר החלותי, ינוח בצל הגואל – –

– אמי! – קראה פתאם הנערה אשר עמדה ותט אזן לזרם פי אמה כמו בפעם הראשונה שמעה כל אלה ולא הפריעה אותה, אך עתה כאשר נפתח החלון בחדר ממול חדרם ופני אשה זקנה נראו בו קראה:  אמי, אמי, השוכנת תארוב לך, אנא סורי מזה ואל תבאי היום בדברים את אוצר המלים הזה אשר בהפתחו לא עד מהרה יסגר והיום אין את נפשי גם להמלאכה הזאת –

– לא אדע בתי מה עול מצאת בהשכנה?  הלא היא אשה ישרה וטובת לב –

– כל עול לא מצאתי בה, יאריך האלהים את ימיה ושנותיה אך יקצר את לשונה מעט, כי אמנם עבודה רבה היא לשמוע שעה ושתים את שיחתה, בדבר בנה שר המאה אשר יפה כמוהו אין בתבל ואשר כל העלמות תמותנה מות האהבה למראהו, וכי עד מהרה יבא הנה, אך כאשר ארעיש את גלגלי המכונה ואשלח במלאכה ידי אז לא אשים אליה לבי והיום אין נפשי להמון ורעש –

– מה לך בתי? – קראה האם בדאגה – הן לא חולה אַתּ? –

– חולה מסכנת! – קראה העלמה ותרעם בקול שחקה עד כי נעו כלי הבית, כי אמנם אולת כזאת לא נשמעה עוד בין החיים לשאל את עלמה העומדת הכן כאילה עבותה, גויתה מחטבה כמו מברזל עשות, לחייה עגולות כמו כדורי שיש מאדמים באדם שושנים, שפתיה העבות והפתוחות מעט כמו נכונות תמיד לנשיקה אדומות כעצי אלמוגים, מצחה זך ועליו ילין כח עלומים, אַפּהּ הקטן והנשא מעט למעלה כמו את השמים יחפוץ קרבות ועיניה הגדולות כעיני האַיָלה מפיקות חיים ושלום, ידיה הזכות והרכות ככרים ממֻלאוֹת, ואת עלמה כזאת שאלה הזקנה:  אם לא חולה היא?  אמנם אם מראה כזה לחלי אז לא לנו לפחד ממנו, אבל עיני אֵם תחזינה אחרת, בעיניה היתה עוד ילדה קטנה ועליה להעיר עליה ולראות אם אכלה כנפשה שבעה ואם שכבה במנוחה על ערשה.  ואחרי כי מלבד המחול היתה לה המלאכה לראשית התענוגים והיום בחלה במלאכה, ואם לא אות נאמן הוא כי אין שלום בעצמותיה?  כי על כן הוסיפה לשאל בדאגה:  ומה לך היום? –

– לבי לא ינוח מאז הלילה – ענתה העלמה והשחוק חלף עבר מפניה – כי אירא מאד פן קרהו אסון –

– אבל בתי לדבר הזה אל תשימי לבך, הנה כן המה בני הנעורים כלם ומה גם התלמידים בבתי המדרש, הוא נקרה בחבר חברים לשתות שכר כל הלילה –

– הנה זה דרככם אתם הזקנים לשפוט את כל בני הנעורים במשפט אחד, אך לא אמי, לא כראותך אחזה אני, התבוננתי בו כי לא כיתר התלמידים הנהו, הוא יהגה תמיד בספריו גם ימאס במשתה כאשר תדעי, ולא יבא בחברת רעים ובכל העת אשר יגור פה לא בא אליו איש כאשר ידעת, ועל כן אפחד מאד פן קרהו אסון, הן גר הוא פה ואם יקרנו אסון אין מושיע לו, ולדבר הזה לא ינוח לבי.  – האם התבוננה בפני בתה בדאגה ותאמר:  האמנם כבר דברתם בשפה ברורה כי כה תדאגי לו? –

– אבל אמי! – קראה העלמה – האם רק לאיש אשר דברנו עמו בשפה ברורה עלינו לדאג פן קרהו אסון?  אני לא דברתי עמו, לא בשפה ברורה ולא במליצה חדות כי לא דברתי עמו כמעט דבר מאז יתגורר בביתנו, אך למראה עיני אשפוט כי איש ישר הוא ועל כן אדאג לו, והדבר הזה לא יתן לי מנוחה –

– לוא השמעת רק החצי מכל אלה באזני בן שושנים אשר גר שנתים בחדר הזה ואשר בעיניו לקח אותך, כי אז כבר היית כיום אשת בן שושנים –

– אשת זה?! – קראה העלמה ותתן שנית קול שחוק – ואם אדע כי אשב גלמודה עד אשר ילבינו שערותי וגויתי תשח ובפי לא תהיה אף שן אחת ואהיה בתולה בלה שחוק לגברים ומדנים להשכנות, גם אז לא ינחם לבי על כי מאסתי באיש הזה – ובדברה כזאת השחה גויתה ותדבר כמו אין אף שן אחת בפיה. 

– וכל רעיו יאמרו לו כי הוא יפיק חן וגם בעיני מצא חן, ולוא היה לך לב כמני כי אז אחרת דברת, הוא איש טוב וכסף רב לו, וגם משרה בכבוד על שכמו, ומה לך עוד? –

– אני לא אבקש עוד, כי אם גם בכל אלה לא אחפוץ –

– ומה עול מצאת בו? –

– השוטר בית המשפט הנני כי אחפש עון ועול?  כאשר אצא במחול אבחר לי בחור אשר ימצא חן בעיני ולאיש לי אקח איש אשר אמאס בו?  הוא לא ימצא חן בעיני, ילך לו איפא – קראה העלמה ותנע בידה כמו הדפה אותו ברגע ההוא ותשם אחרי הדלת מקומו.

– וזה האיש ימצא חן בעיניך?  אבל הן לא תדעי מי הוא ואם תמצא ידו לנהל ביתו בלחם –

אבל מי חשב מחשבות כאלה?  אמי, הלא אמרתי לך כי רק אפחד פן קרהו אסון ואני אחשב למשפט כי איש ישר דרך הוא על כן אדאג לו –

– צפרא טבא, צפרא טבא – נשמע קול אשה זקנה מהחלון אשר ממול חלון החדר אשר בו עמדו האם והבת.

– אשר יגורתי בא – קראה העלמה.  והזקנה לקחה בידה עלי ירק לנקות אותם ותברך את השכנה בשלום ותוסף לנקות את עלי הירק.

– אמי, כלי כיום את השיחה עד מהרה, אמרי לה כי רבה המלאכה לפניך – דברת העלמה בקול דממה.  האשה שנתה בקול דברי העלמה.

– רבה המלאכה, רבה המלאכה, – ענתה השכנה – כל היום מלאכה, מה לך ולמלאכה.  הן לחמך לא יחסר, וגם לבתך נכונה הגדה ששת אלפים שקל –

– ושני אלפים או כשני אלפים אשר הוספתי אני כי צברתי על יד ועוד אצבור, הן לבתי מלאו שבע עשרה שנה ועוד רב העת לצבור על יד –

– הוא אשר אמרתי יהי חלק כל האלמנות כחלקך.  את הפרס תקבלי חדש בחדש ובתך כבר ראויה להנשא ומה לך עוד למלאכה?  ובני יבא בימים האלה הנה – הוסיפה לדבר כמו שני הדברים אחד באחד ידֻבָּקוּ – הוא טוב תאר ובן חיל וכל הנערות תחלינה למראה פניו, ועלי לעבוד להכין הכל –

– אבל עת רעה היא – ענתה אם העלמה, כי לא ידעה מה תדבר, היא ראתה כי בתה תקרוץ לה בעיניה ושפתיה ולא ידעה מה חפצה לשים בפיה. 

– עת רעה היא לאלה אשר אין בידם די כסף לשלם מחר שכר הדירה ולא לך שכנתי, אשר הכסף שמור בידך –

– תהלה לאל, זה שלשים שנה אגור בדירה הזאת ואף פעם אחת לא אחרתי אף שעה.  בבא אדון הבית בצהרים אז אוציא את מטפחתי והכסף שמור בידי –

– ובעל החדר שלם לך עד חדרו? – שאלה השכנה.  –(בעל-החדר יִקָרֵא בוויען האיש אשר ישכור לו חדר לגור בו, והאשה אשר תשכיר את החדר תקרא בשם אשת-החדר).

– למה זה תשאלי?  הוא שלם ביום הראשון שכר ירח שלם, הן לא להולכי יחף אתן את החדר הזה אשר אין כמהו בכל חלק העיר –

– ועתה תתני את החדר לאחר ותמצאי שכר משנה –

– אני אתן את החדר לאחר? – קראה האשה בתמהון – ולמה זה אעשה כזאת? –

– הן לא תחכי עד אשר יצא מבית האסורים – ענתה השכנה בבטחה.

– מבית האסורים? – קראה האשה וגם העלמה קפצה ממקומה ותגש אל החלון.

– שלום לך יונתי – קראה השכנה בראותה את העלמה.

– שלום שלום! – ענתה העלמה ותקרא:  על מי דברת?  מי הוא בבית האסורים? –

– האם לא נודע עוד הדבר לכן? – קראה השכנה בתמהון – אבל הלא כל בני הבית יודעים זאת מאז הערב ורק אתן לא שמעתן עד כה –

– ומי הגיד לכן כי הוא בבית האסורים? –

– מי הגיד?  מי?  הלא הכל יודעים זאת! –

– אבל מי הגיד זאת להכל? –

– השוער ראה בעיניו אתמול לעת ערב בשובו הביתה נגשו אליו שני אנשים, ואחרי אשר דברו עמו דברים אחדים לקחוהו אתם ועתה הוא בבור –

– התשמעי בתי? – קראה האם – ואת דאגת לו! –

– שמעתי, אך לא אדע עד מה –

– ומה פשעו? –

– פשעו?  פשעיו רבו מאד – ענתה השכנה בבטחה.

– ומאין תדע זאת? –

– מאין?  הן לולא רבו פשעיו כי אז לא בא לבית האסור –

– אבל הן קרה כי גם נקיים הובאו לבית האסורים ואחרי כן נודע הדבר כי חפים הם מפשע – ענתה העלמה.

– נקיים לא יובאו אל בית האסורים, למה לא לקחו אותי או אותך?  וחולדה באה היום ותאמר כי כבר נודע הדבר כי הוא ראש לחבר מרצחים ועצומים הרוגיו –

– השמעת בתי? – קראה האם – השמעת?  הנה זה הישר באדם אשר לו דאגת מאז הבקר, עתה נודה לה' כי לא שלח גם בנו יד.  – העלמה אחזה את אמה בימינה ותמשכנה אחריה אל תוך החדר מבלי פנות לדברי השכנה אשר ישבה עוד נשענת בשתי ידיה על סף החלון ומספרת נפלאות השודד הנורא.  אמי! – קראה העלמה – שקר הדבר!  כל הדברים האלה שקר המה, הן תדעי את המרה ירוקה זאת, הוא תשלח לשונה בכל, ולוא גר בחדרה כי אז היה מלאך אלהים ואחרי כי בחדרנו יגור לכן תשפוך עליו זעמה.  סגרי אמי את החלון כי לא אוכל ראות פניה ולשמוע דבריה הנתעבים, ואַתּ אמי שימי לבך להכין הארוחה ואני אצא ועד מהרה אשובה –

– אנה תלכי? – קראה הזקנה בדאגה.

– אל בית הפקודות כי אחפצה לדעת דבר אמת –

– בתי! – קראה האשה בפחד – האּת תלכי לבית הפקודות?  אתּ?   עלמה תלך לבית הפקודות, ומה תאמרנה השכנית? –

– תאמרנה ככל העולה על רוחן, מה מני יהלוך?  האם אעשה דבר רע כי אלך לשאול בבית הפקודות מה רעה נמצאה בבעל החדר, ואולי משגה הוא ואוכל הועיל לו, אולי חף הוא מפשע, הן אז החובה לעמוד לימינו, הלא גר הוא פה ומי יקום לו? –

– ואת תדמי כי הוא יזכור את חסדך בצאתו למרחב ויקחך לאשה?  לא תדעי את הגברים! –

– רק זמר אחד בפיך אמי, אם יקחני אם לא יקחני, אם יקחני אולי אשמח ואם לא יקחני אז לא ארוץ אל הנהר לבקש ארוכה לפצעי, ואני גם טרם אדע אם לא בעל אשה הוא או חתן –

– אף גם זאת! – קראה הזקנה באנחה מקרב לבה – אולי גם בעל אשה ובעד איש כזה תלכי לבית הפקודות?! –

– שמעי נא אמי, הלא תדעי כי כפעם בפעם בתחלה לבך לא כלבי ואחרי כן תשובי ותאמרי כי צדקתי, וכן יהי גם בפעם הזאת ואניח רוחך כי כבודי לא יהי לכלמה, כל עוד אשר לא עשיתי מעשה אשר לא כדת.  האמלל הזה שש בכל לבו על הנקיון בחדר וטהר הכרים ומכסה מהמטה, והנה עתה יתגולל על מצע תבן מגאל בחור מלא רפש כגנב ופושע ואני לא אחוס עליו? –

– ואם לא טוב יהיה כי אלך אני תחתיך ואַת תשימי עיניך על הארוחה, הן יום יום תבקשי זאת ממני כי אצא לשוח ואת תעשי את מלאכתי, ויהי כן היום –

– לא אמי, לך לא יענו האנשים דבר עד מהרה, לא כן לעלמה יענו כלם בכבוד, והמה ידמו כי אני אהובתו או כלתו, או אז אדע הכל – וככלותה דבריה יצאה מהחדר אל התא אשר על ידו לעשות את שערותיה ולשים כבע על ראשה.  לא ארכה העת והנה היא יצאה וכבע קטן ככבע הבחורים ונוצה שחורה קטנה בצדו השמאלי על ראשה, בידה מחסה מגשם ולחייה כמו נהפכו כלן לדם.  בשובה אל החדר אל אמה נבעתה בראותה איש מדבר את אמה והיא תנע לו בראשה באמרה:  מי חשב כזאת, מי פלל כאלה?!  אאמין בכל! –

כראות האיש את העלמה הניע ראשו וישאל בחן:  העלמה היפה היא בתך, האין זאת? –

– בתי! – ענתה הזקנה בגאון – היא בקשה לצאת ולבקר פני רעותה –

 – ואחרי כן בקשתי ללכת אל בית הפקודות – ענתה העלמה ותשם עיניה בהאיש כמו בקשה להשמיע:  אני אדע מי אתה ומה חפצך –

– אל בית הפקודות? – שאל האיש בחן כמשתאה – ומה לעלמה כמך לבקש בבית הפקודות? –

– שמע נא אתה הגבר – ענתה העלמה בעז – הן רק לזאת באת הנה למען חקור ודרוש אולי תמצא שרש דבר בזרחיה בן יחזקאל בעל החדר, לכן אם תחפוץ לדבר בשפה ברורה אז גם אני אענה אותך דבר אמת אך ישב נא אדוני ויחשוב בלבו כי פה הוא בית הפקודות – קראה הנערה ותסר את הכבע מעל ראשה. 

– לוא היה פה בית הפקודות כי אז שכנתי פה לעולם – ענה האיש בשחוק.

– טוב! – ענתה העלמה – בדברים כאלה כבר חדלו מחשוב עון למדבר רמיה ושקר, וכבר מודעת זאת כי בהפגש גבר צעיר לימים ואשה צעירה לימים אז יפתחו השקר והחנף את אוצרותיהם ויוציאו כל רוחם, אך אחת אבקשך כאשר תחדל מדבר שקרים על אודות הבית ואודות לחָיַי ועֵינַי וכל אשר תתאוה לדבר בו בשפת חלקות וכאשר תשוב לדבר בהנאסר כי אז תדבר אלי ברוח נכונה, התבטיח? – האיש התבונן בהעלמה ויקשב למוצא שפתיה ופניו העידו בו כי גם על אודותה לא שקר וחנף בפיו ואחרי כן ענה:  האמיני לי, אם תחפצי, כי כאשר אחזה לא רב כח אמונתך בגברים בלי ספק כבר נוכחת כי צדקת במשפטך – –

– אל נא, אל נא בבטחה! – קראה הנערה ופניה היו לפני להבים – אני לא נוכחתי, איש לא רמני מעודי כי עוד טרם שמעתי בקול איש, אך זאת אדע כי כל דברי התהלות יעברו על דל שפתותיהם כמצות אנשים מלמדה, ואם אני לנגדו אז ידבר אלי כזאת ואם אחרת תהי אז ידבר הדברים האלה אליה, רק יחליף  לפעמים עינים ושערות שחורות בעיני תכלת ותלתלי זהב ובדברים כאלה לא ימשכו עכברים בחכה, אחרי כי ידעו מראש כי אך חבה המה –

– ובכל זאת ימָשכו עכברים רבים בחכה כזאת – ענה האיש.

– והעכברים האלה פתאים המה –

– ומה תשיבי את כאשר ידבר איש באזניך חלקות, אם אמנם כל אשר יאמרו לך יהי דבר אמת, אבל אַת הן תקראי לדברים האלה חלקות וחנף, יהי כן, ומה תשיבי אַת?  האם לא תצאי במחול ותשבי בחדרך תמיד לקרוא בספרים ולפרטו על פי הנבל –

– לפרוט על פי הנבל, כן, הנה נבלי! – קראה העלמה ותגל את מכסה מכונות התופרים – ומרוב קרוא בספרים כבר עששו עיני כאשר תראה;  אני אשלח כפי במלאכה בחפץ ואוכל ואשתה ואצא לשוח ובכל אלה אתענג, אך לחול במחולות יעלה על כל, ששה הנני כל השנה בזכרי כי בימי החרף, אצא לחול במחולות –

– ואחרי כל אלה לא שמעת חלקות? –

– שמעתי שמעתי, אבל כה היו דברי להאיש  אשר חוללתי עמו והוא החל להשמיעני את הפרק הראשון בחלקות אז התיצבתי למולו ואמרתי:  שמע נא הגבר!  אם אין לך מרכלת אחרת שאֶנה אל שוק בלויי הסחבות ושם תמצא קונים לה ולא פה המקום – והנחתיו במעגלה בטרם כלו המחולות והלכתי לי, והוא עמד על עמדו כאובד עצות מבלי דעת מה לעשות.  כרוכל נשא האמלל הזה את מרכלתו ימים רבים וימצא קונים לה והנה פתאם השליכו אותה אל פניו ויהי לשחוק.  ומני אז אשמיע להבחור אשר יבקש ממני כי ארול[1] עמו מראש כי אם יחל לדבר חלקות אעזבנו ואלך לי –

– ואם כן תמאסי בכל הגברים וגם אם יחפוץ איש לקחת אותך לאשה תניחי אותו בתוך המעגלה ותלכי לך? –

– אני לא אמאס בגברים רק לא בחרתי עוד, ולהיות לאיש אחפוץ ולהאיש אשר לו אהיה לאשה לו אתן הרשיון לדבר אלי חלקות כחפצו, אך הוא ילאה עד מהרה –

– אם כה תדברי אז לא טוב יהי גורל האיש אשר תבחרי בו, כי תבקשי ממנו את כל החנופה אשר מאנת שמוע מאחרים, ואם ידבר דבר אל אחרת אז תִּמָלאִי קנאה –

– לא כן, אישי ידבר את כל הנשים כחפצו גם לא אשים לבי אם תמצאנה חן בעיניו ואך זאת אבקש כי אני אהיה בעיניו הטובה מכלן –

– בחיי ראשי כי בחכמה תדברי, כמה שני חייך? –

– שבע עשרה שנה – קראה האשה בחפזון.

האיש, אשר שכח עד כה כי עוד נפש חיה עמם בבית, הסב פניו ושחוק קל עבר על שפתיו.

– ואם אתחנן וארבה תפלה לאמי אז תוסיף על שנותי עוד שלש שנים, האין זאת? – קראה העלמה.

– אך שד הוא זה ולא עלמה – מללו שפתי האיש בקול דממה.  ואחרי כן שם שנית פניו אל העלמה ויאמר:  אבל כל הנערות כגילך לא תשמענה בשפה ברורה כי תבקשנה להנשא –

– הנה שכנה לנו.  חלונות מעונה המה נוכח החלון הזה, וכאשר תבא הנה לשתות קאפע, אז תשבע בשבועי שבועות כי לא תרעב וכי זה עתה שתתה ולא תוכל גם לפתוח פה, אך למען אמי תאמץ שארית כחה ותפתח פה ותשתה מלא הספל ואחרי כן שני וגם בשלישי לא תמאס, והרקיקים גם המה ילכו בדרך לא ישובו, כן תמאסנה כל הבתולות להנשא, ואני אמרתי לך כי שונאה שפת שקר הנני.  אולם – קראה העלמה פתאם – האם באת הנה לחקור ולדרוש אחרי תעלומות לבבי אני? –

    – אמנם כן הוא – ענה האיש – הן כבר הבנת בטרם אגיד מי אני, עין  חודרת לך, זאת לא אכחד, ועל איש כמוני אשר יבקש לחקור ולגלות צפונות הלב, לדעת בתחלה את הלב ההוא, ועתה אדע מלים אבחרה עמך.  אמך כבר השמיעתני שנים שלשה דברים כאשר אחפוץ לדעת ועתה אשים אליך פני –

– אמי השמיעתך כבר שנים שלש הדברים! – קראה הנערה ועיניה בחנו את פני אמה – ומה השמיעתך?  או תחשוב למשפט, כי תוכל להשען על הדברים האלה במשפט?! –

– לפי דבריך אלה אין להשען אל דברי אמך? – שאל האיש ויתבונן בפני העלמה אשר נבוכה מאד – ואם כן יש דברים בפי אמך להגיד על אודות האיש, אשר על דעתך טוב יותר כי לא אשען עליהם? – האיש הוסיף להתבונן בעינים חודרות בפני העלמה בראותו מבוכתה וכשמחת נצחון נראתה על פניו, כי הצליח בידו לשים מתג באף בכרה קלה זאת.  אבל שחוק נצחונו עבר עד מהרה, כי פתאם כמו שֻׁנְתָה כן חלפה המבוכה מעל פניה והמה הפיקו עז ובטחה כבתחלה באמרה:  הנה באת לחקור כליות ולב, טוב איפא, אך אני אמרתי לך כי לא תחקור ולא תדע עד מה אם תשמע בדברי רק מה שאתה חפץ לשמוע.  עליך לשמוע רק את אשר אבקש אני להשמיע.  אני אמרתי כי על דברי אמי לא תוכל להשען, ואמנם כן הוא, אך אתה מהרת ותחלט כי על כן אבקש לשים לאל דברי אמי יען כי אירא פן גלתה סוד.  ובדבר הזה שגית עד מאד, ואם כה תחשוב אז יעלה כל עמלך לבקש לדעת דבר אמת בתהו, או אולי לא תחפוץ לדעת דבר אמת.  כי אם דבר עון ופשע –

– האמנם תחשבי כזאת עלי? – שאל האיש כמו נכלם מדבריה.

– ומדוע לא תעלה מחשבה כזאת על לבי.  הן זה דרככם חוקרי עון לבקש אך עונות ואם תתבוננו באיש אז לא צדקותיו כי אם חטאתיו תבקשו, וכאשר תלכו ברחובות אז רק חוטאים תבקשו, כי על כן כמו נכזבה תוחלתכם בראותכם כי האיש אשר שמתם למטרה לכם למצוא בו עונות נוראים חף הוא מפשע,  ובגלל הדבר הזה יבאו גם נקיים עד ירכתי בור באשמתכם – –

– הוי הוי! – קרא האיש ושחוק קל רחף על שפתיו – הנה שמת בפעם אחת אותנו כלנו, השומרים ארחות משפט והצופים לרעים לבל ירעו לתמימים לרשעים לוכדי נקיים בפח!  התדעי כי בגלל חרפה כזאת אשר תעטי על השופטים והמשפט לנו המשפט להביאך אל בית הבור, כי משפט גלוי הוא כי הנותן חרפה על פקידי הממשלה בעת פקודתם ענוש יענש, ואם תנעם לך לשבת בודדה ששה ירחים בחדר צר באין צפור מזמר ובאין צפרדע מקרקר –

– אז אשב במקום גדולים וטובים ממני – ענתה העלמה בשחוק קל – כי ידעתי כי גם נקיים מפשע יאסרו בבור, וחפים רבים יוָסרוּ בעד הגה אשר יצא מפיהם בעת אשר לרעים וחטאים לא תאנה כל רעה –

– על דעתי עוד לא ראית חוטאים ופושעים אשר נפלו בידינו, כי לוא ראית כזאת כי אז אחרת דברת, כי אז לא אמרת כי מצודתנו פרושה לנקיים –

– ואמנם גם אני ראיתי פושעים, – קראה העלמה ותגע בראשה לקים את הדבר.

– אַתּ?!  אולי תאבי להשמיעני מי הם? –

– הנה השפחה אשר היתה בביתנו ותגנוב –

– ומה נעשה לה?  האם לא יסרוה כדי מעלה? –

– כדי מעלה? – קראה הנערה ברגז – היא גנבה שביסים ומטפחות ואף הרדידים והקשורים מארגזי ותסגר בעד כל אלה ארבעה עשר יום –

– ולוא ישבת את לכסא משפט מה חרצת את? –

– אני סגרתיה על מסגר עשר שנים!!  בוגדה וסוררה כזאת!  היא לא שמעה מפי דבר רע בכל עת היותה בביתנו והיא שלחה ידה בשביסי ורדידי וקשורי!  עול כזה לא נשמע!  הוא גדול מעון הגנב אשר יחתור בחשך בתים, כי הוא יבא אל זרים, והבוגדה הזאת בגדה באנשי שלומה נותני לחמה!  ומני אז לא תבא שפחה אל ביתנו, לא אאמין בהן! –

– ולפי דבריך היה המשפט לאסרה עשר שנים תמימות במאסר עד אשר יעברו ימי  נעוריה ולא תצא לשוח, לא תראה את הפראטאער ואנשי החיל בו לולא תצא אף פעם אחת לחול במחולות – –

– הוי לץ! – קראה הנערה ותשחק בכל לבה עד אשר אחזה בשתי צדיה כמו בקשה לשים להשחוק מעצר לבל יצא בפעם אחת – אמנם כבד הענש הזה מנשוא!  וזאת לא חשבתי בתחלה.  אבל אם אתם השופטים תשימו גם לזאת לבכם ולא תגזלו את המחול גם מנערות חוטאות אות הוא כי לב בשר לכם ולא אוסיף טפול עליכם חטאות כאשר טפלתי –

– באשרי, כי הצליח בידי לקחת לבך למען השופטים.  מי המה הפושעים אשר ידעת עוד? – שאל האיש.

– הלא היא אסנת בת האלמנה – ענתה העלמה – ופניה הפיקו עצב – אך לא לי לדבר בדברים כאלה – קראה פתאם ופניה אדמו – האמללה הזאת אמללה היא ולא חוטאת, היא רק פתיות כי האמינה בדברי הנבל –

– ואת תּאמיני כי מאַהבה פתה אותה ויוליכנה שולל? –

– אם אאמין?  הלא באזני שמעתי תמיד את אשר דבר לה, ואני חשבתי בלבי:  האיש הזה בליעל הוא וילכוד את הפתיות ברשת, וכן היה, ועתה היא יושבת בבור חשך ושמה היה לזעוה, הורגת פרי בטנה יאמרו לה, והוא ידבר חלקות ויפרוש רשתות לפתיות אחרות, אבל לא לי לדבר בדבר הזה – קראה הנערה שנית ברוח עצב.

– כן הוא תמיד, כי העכברים אשר נפשם תתאוה לחֵלב יפלו בפח, ורק כאשר יחדלו העכברים מהתאות לתאוה הזאת רק אז יחדלו אורגי מכמרת –

– די לנו בדבר הזה אני לא אוכל הועיל לה –

  מי יודע? – ענה האיש – לא דבר ריק הוא אשר שמעתי מפיך זה עתה, ואם יקראו אותך למקום המשפט להעיד כי שמעת באזניך את כל דברי החנף והחלקות אשר דבר באזניה, התלכי שמה? –

– בָּשְׁתִּי תמיתני – קראה העלמה – ובכל זאת אלך אם אך אדע כי אועיל לה.  אבל הנה אתה תשיחני תמיד בדברים רבים עדי אשכח את הדבר אשר דברתי.  הנה עלי להבינך מה חשבתי באמרי כי על דברת אמי לא תשען;  לא יַען כי יגורתי פן גלתה סוד כי אין כל סוד לגלות, אף לא יען כי אמי תבדה דברים מלבה להרשיע נקי חנם, הן לא דרך השכנה דרכה –

– והשכנה תאהב לדבר רעות באנשים זרים? – שאל האיש.

– ואין נקי משבט לשונה – ענתה הנערה בתם לבב מבלי התבונן כי בדבריה העירה מחשבות בלב האיש – אבל אמי בתמתה ובישרה לבבה תאמר לכל:  כן הוא!  אם תאמר לה כי האיש בליעל ורע מעללים אז תאמין לך ותעיד גם היא כי כן הוא, ואם תצדיקנו גם אז תודה לך, כי על כן אמרתי אולי אמרת באזנה דבר רע על זרחיה והיא שנתה בדבריך –        

– ומה תחשבי אַת אל האיש הזה –

– אני אחשוב כי ישר דרך הוא ולא עשה עול לאיש –

– כזאת תחשבי לפי דרכך אשר אם נתן איש במאסר אז הנהו התם ואנחנו הרשעים? –

– זאת לא אמרתי, רק זאת אדע נאמנה כי גם נקיים ילכדו.  ואתם אחרי כי תבקשו אך חוטאים לא תראו זאת מראש –

– זה כמה יגור בביתכם? –

– זה שמונה ימים –

– ובשמונה ימים כבר הכרת ארחותיו ותדעי כי הוא צדיק תמים? –

– האיש אשר גר בחדר הזה לפניו ישב שנה תמימה ובכל העת ההיא לא היה בחדרו יותר מזרחיה בשמונת הימים האלה –

– הוא ישב כל היום בחדרו? –

– כן הוא –

– וישיח אתך בשפתי חן? –

– וישיח את ספריו – ענתה העלמה במנוחה – וגם לא הביט בפני, רק בבאו לשכור את החדר הלל את הנקיון בו ויאמר כי כל כפר לא ישוה בו, ומני אז דבר אתי אך שתים שלש פעמים ורק מלים אחדות, פעם אחת בקש לשתות כוס שכר ופעם אחת אמר כי יחפוץ לתת את כתנותיו לכובסת וכאלה דברי אהבה וחן –

– ושכר שתה הרבה? –

– הרבה מאד!  בשמונת הימים האלה בקש שתי פעמים כוס שכר וישתה רק החצי מהכוס –

– אמת הדבר רק החצי מהכוס שתה ולא יותר – קראה הזקנה אף היא. 

– ומתי יצא מבית ביום או בלילה? –

– רק ביום –

– ואליו באו אנשים? –

– לא אחד –

– ועל נפשו לא דבר דבר מי ומה הוא? –

– הוא אמר כי בא לשמוע לקח בבית מדרש הרופאים ומראש ישמיע כי שבתו בחדר כמעט כל היום –

– הכתב מכתבים רבים בכל העת הזאת? –

  אתמול שאלני איפה תבת המכתבים ובידו היה מכתב פתוח –

– ולו הביאו מכתבים? –

– רק היום הביאו שני מכתבים והנם על השלחן בחדרו –

– ולא דבר אתך על דבר משטרי המלכות והמשפטים הרעים, ולא אמר לך כי יתן לך ספרים לקרוא בהם?

– הלא אמרתי לך כי הוא לא דבר אתי דבר.  – האיש הניע ראשו כמשתומם או כאיש אשר לא יאמין למשמע אזניו ויחריש רגעים אחדים ואחרי כן אמר:  ולא תעלה מחשבה על לבך פן נוכל הוא? –

– מחשבה כזאת לא תעלה על לבי, את ראשי אתן כפרו, כי אדע נאמנה כי ישר דרך הוא –

– לא כל המכמורות תשוינה – אמר האיש כמו לנפשו.

– אל מה ירמזון מליך – שאלה העלמה.

– ראי כי הנני מדבר עמך לא כחוקר בעקבה ומזמה כי אם ברוח נכון וכן תדברי גם אלי כהבטחתך.  חלקת לשון וחנופה כִּנית בשם מכמרת, אך המכמרת הזאת תכון רק לאלה אשר תתאוינה לשמוע כאלה אך אם תִּמָצֵא אחת אשר תמאס בכל אלה, אז לה תכון מכמרת אחרת והיא לבלתי דבֵּר דבר ולבלתי התבונן גם בפניה.  ועלמה כמוך המואסת במכמרת חלקת לשון תלכד במכמרת האחרת.  הנה זאת אחזה כי תאהבי את האיש עד לתת ראשך כפרו.  וכל אלה עשה לך יען כי לא הביט בפניך ולא דבר אליך באהבה וחן –

– תשגה תשגה תשגה – ענתה העלמה וכן דרככם תמיד לבקש בכל דבר את כח האהבה, אני לא אוהב את האיש וגם מחשבה כזאת לא עלתה על לבי –

– אני לא אמצא בדבר הזה כל עון, ומדוע לא תאהבי אותו?  הן הוא איש יפה בתארו וקומתו –

– אם רק למראה הפנים לבד אוהב את איש כי אז היה לי לאהוב אותך, הן אתה יפה ממנו, ובכל זאת האמין לי כי לא אהבך –

–האמנם?  ותבטחי כי גם לוא גרתי עמך שמנה ימים ובכל העת ההיא לא דברתי אליך חלקות ואף לא הבטתי בפניך, כי גם אז לא אהבתִּני –

– לוא גם שמונה שנים גרת עמי והיית כעִור ואלם בכל העת ההיא! –

– אויה!  ומדוע? –

– יען כי אירא מפניך –

– האם פני יתנו מרך בלב רואיהם? –

– לא זאת!  אך פקודתך להסתתר ולסבב בכחש למען מצוא עון היא תתן מורא בלבי, כי אשנא כל מתחפש ומסתתר –

– הפעם תדברי כילדה – ענה האיש – וכמוך כן יחשבו הרבים באזרחי הארץ ולא בצדק, בעיניהם יֵרָאוּ תמיד שוטרי העיר כקוראים לריב ומצה, ואם יראו שוטר ירדוף אחרי פושע יעמדו מנגד גם ישמחו בהמלטו ולא ישובו אל לבם כי אך למענם ומנוחתם יחרפו השוטרים את נפשם, כן לא תשיבי גם אַת אל לבך, כי המסתתר והמתחפש למען חפש עון הוא לא מסתתר במרמה כי אם ביושר וצדק, ויש אשר תאמיני כי בישר וצדק ידבר איש עמך והוא אך מתחפש ולא למען גלות עון כי אם לכסות פשע, ובפעם הזאת אירא מאד אם לא היית משחק למתחפש כזה –

– אני לא הייתי משחק לאיש, וכבר אמרתי לך כי רחוקה רחוקה האהבה מכליותי לאיש הזה וגם מחשבה כזאת לא עלתה על לבי, כי אם יען כי כאיש ישר הוא בעיני לכן אבקש צדקתו, ולוא היתה עלמה תחתיו ולא גבר גם אז כדברים האלה דברתי –

– ואז אהבת את העלמה ההיא – ענה האיש – הן לא אמרתי לך כי תאהבי אותו כאהבת אשה לגבר כי אם כי תאהבי אותו ועל כל פשעים תכסה אהבה, אולם אחרי כל אלה הנך אשה והוא גבר ולא תאהבי אותו כאהבתך לעלמה –

– תשגה גם הפעם, אהבה כאשר תחשוב אתה לא עלתה עוד על לבי, אני אוהַב רק את האיש אשר יבחר בי ואשר אבחר בו ואהבה אחרת לא אדע –

– ולמה זה לא תעלה מחשבה על לבך לבחר באיש הזה? – שאל האיש, אך פתאם כמו עלה מחשבה חדשה על לבו קרא:  אבין, אבין, אל נכון תדעי כי הוא יהודי –

– זאת לא זאת!  ומה מני יהלוך אם הוא יהודי?  לוא חפצתי בו והוא חפץ בי כי אז לא קמה האמונה להפריד בינינו, ונהפוך הוא, היהודים התלמידים אשר גרו בחדר הזה היו אנשים ישרים, המה בלו עתם אך בספרים ולא הרבו לסבוא שכר, גם שלמו את שכר החדר בעתו, ואך שנים מאחינו גרו בחדר ואותם נזכור גם היום, ואמי לא תתן את החדר לאחד מאחינו וגם אותי תתן בשמחת לבב ליהודי.  – האיש השתאה ויבט בפני הזקנה למען הוכח אם אמת תדבר בתה בשמה, והזקנה הניעה בראשה באמרה:  כן כן הוא, את זאת ראיתי כי היהודים המה אנשים טובים לנשותיהם, לא ישכרו ולא יאבדו את עמלם ועתם בשחוק, ומאשרה אהיה אם ימְצא איש יהודי כלבי לבתי.  אמת הדבר, ועל כן לא נתתיה זה שנים רבות ללכת אל בית תפלתנו ולהתודות לפני הכהן.  הידעת – הוסיפה הזקנה בהטותה ראשה אל האיש ותדבר בקול דממה – הידעת כי הכהן הזה מורה חטאים הוא לעלמה תמימה? –

– האמנם? – קרא האיש כמשתאה כמו בפעם הראשונה שמע דבר נורא כזה.

– כן כן – השיבה הזקנה ברב נחת בראותה כי באה לה העת לדבר – כמה וכמה פעמים אדמו פני מבשת כאשר שאלני דברים נסתרים, ומה לו לשאל?  עליו לחכות עד אשר אתודה ואם אין בפי מלים אין בלבי חטאים והוא לא כן יעשה כי אם ישאלני לחטאים אשר ירגיזו רוחי, ומה לעלמה תמימה לשמוע כל אלה מפיו?  האם לא צדקתי?  ובתי עלמה תמימה היא מאין כמוה, אף כי תשיר ותחול ותקפוץ כל היום כאילה ותשחק ותלעג להגברים בדברם עמה עד כי ילאו למצוא הפתח.  ומה לה ולהכהן?  הן אותו לא תשיב אמרים כאשר תשיב ליתר הגברים, ואם תחפוץ להתפלל תתפלל בבית, הן די תמונות קדושות גם בביתי, האין זאת?  אך ההוללה תמאן להתפלל, ומה לה להתפלל?  מה יחסר לה?  חתן טוב ימצא לה אך אם תחפוץ, תהלה לאל רבים בקשו קרבתה והיא לא חפצה –

– בלי ספק יען כי היא תחפוץ ביהודי – ענה האיש כאשר ראה כי הזקנה שאפה רוח – והיהודים יבקשו כסף רב כסף –

– היהודים יבקשו כסף – קראה הזקנה ברגז כמו העטה עליה כלימת עולם – ובתי האם דלה היא?  האם כאסיפת חוץ תבא אל בית אישה?  תהלה לאל היא בת פקיד בממלכה וששת אלפים כסף…

– אמי! – קראה העלמה, אך הזקנה ברב רגשותיה לא פנתה אליה ותרם קולה עוד יותר:  כן ששת אלפים כסף הניח לה אביה, ינוח בצל שדי, ושני אלפים או כשני אלפים קבצתי אני על יד וכל כלי הבית לה המה, וכלי בד ופשתים לה…

– אבל אמי! – קראה שנית העלמה ופניה אדמו, אבל רוח פי הזקנה היה כנחל שוטף ותוסף:  כלי בד ופשתן לה כמו לבת אחד האצילים, כל אלה בידה עשתה, ואם היהודי יבקש כסף ימצא כסף, הן לא נערה עניה היא בתי כי תרוץ בשמחה אל כל הפושט לה יד, לא אדוני, לא באלה חלקנו, והיהודים לא רעים המה כאשר יוציאו עליהם דבה, ואני אדע אותם – קראה הזקנה בשארית כחה ועין הרואה בחנה כי היא חדלה מדבר עוד לא יען כי לא היו לה דברים כי אם יען כי כלה כחה.

– אבל הן לא תעלה מחשבה על לבבי לשים תהלה ביהודים, הן גם אני יהודי הנני –

– אתה?! – קראו האם והבת יחדו.

– כן הוא.  ולמה זה תשתאו? –

– בפניך לא יכירך איש כי יהודי אתה –

– האמנם?  שאל האיש ויסלסל את שפמו השחור משחור – אולם אם רוחך לא זרה ליהודי לא אבין מדוע זה תבקשי להוכיח כי אין נפשך להאיש הזה? –

– גם זאת לא אמרתי כי אין נפשי אל האיש הזה, רק כי מחשבה כזאת לא  תעלה על לבי, כי אדע בנפשי כי לא אצלח להיות אשת רופא.  לא למדתי ידי לפרוט על פי הנבל ולא אשיח בשפת צרפת, הנני בת וויען, ולי נכון איש אשר בעמל כפיו יראה חיים ואני אעזור על ידו במלאכת ידי ונחיה במנוחה ושלוה, ולהיות גברת לא ישאני לבי, וגם לא תעלה מחשבה על לבי לחכות עוד חמש או שש שנים עדי יהיה לרופא.  אולם – קראה הנערה פתאם בשחוק – הן תשאל ותשוב ותשאל רק אותי ואת מאויי לבי, כמו על כן שֻלַחְתְּ הנה, אולם אספוק מאד אם תשיב לשולחך דבר במי אבחר לאיש ומתי אנשא וכאלה –

– אמנם גם את הדבר הזה חפצתי לדעת, כי אחרי אשר תעמדי כחומה בצורה להאסיר לכן נטל עלי לדעת מה המריצך לענות כזאת –

– זאת הלא כבר אמרתי לך, כי רק יען אשר אאמין בכל לבבי בישרו לכן אחפוץ בהצדקו, אולם הגד נא, אם באמת כדבריך כן הוא כי יהודי הנך גם אתה, הלא אז עליך החובה לעמוד לימין האסיר ולהצדיקהו כי אחיך הוא –

– אבי הוא פקידי ואמי המשרה ואחי המשפט ואך אל אלה אביט, ואם גם יהודי הוא הן לא למענו אפר השבועה לעבוד באמונתה ולבלתי קחת שוחד –

– אבל מי אמר לך לקחת שוחד? – קראה העלמה נכלמה. 

– הן גם זה שוחד הוא, אם אפר שבועה ולא אעשה כדת בעבור הבצע, או אהבת אחים, האמיני לי כי גם עיניך היפות אשר הרהיבוני לא תעצורנה כח להטות אותי מדרכי.  ובאסיר הזה עוד אוסיף חיל לחפש בו עונות יען כי יהודי הוא, כי אם יהודי הוא עליו להזהר עוד יותר מעשות עול ועלי לשים עליו עיני עוד הרבה יתר בגלל זאת, לבל יצדקו שונאינו באמרם כי לא יוכלו לבטוח בנו, ואחרי כי נוכל ואיש כבד עון הוא לכן חלילה לי לחוס ורחם עליו –

– אבל בזאת לא תצדק – קראה העלמה – כי תחרף את שמו ותכנהו בשם נבל וכבד עון בטרם נגלה עונו, הן אך לפשעו תדרוש כיום, ואם יצא כנגה צדקו אז הלא חרפת נקי ותמיס ורעתך רבה –

– ואת עוד תאמיני בצדקתו? –

– כאשר אאמין בצדקתי אני – ענתה העלמה – נוכל ואיש מרמה לא ישב כל היום ויהגה בספרים ועל פניו תלין מנוחה תמיד, איש כבד עון לא ישיש על הטהר והנקיון כי הוא כבר הכין נפשו לשק תבן בבית האסור, איש מרמה לא יחשוך שפתיו כי אם ירבה לדבר ולחקור ולדרוש על כל, והוא לא שם אלינו לבו, איש בליעל לא יסתיר פניו מעלמה בשבתו בבית אחד עמה לבדו, כי אם ינסה עד מהרה דבר לה ולכספה ידרוש, והוא כל אלה לא עשה, ועל כן בדברי אחזיק כי אתן את ראשי כפרו אם תמצא עולתה בו –

– מי יודע לוא שמע מפי אמך כמוני היום כי כסף לך אם לא פתח גם הוא את פיו?

– ואתה תחפוץ לחפש עונות?! – קראה הנערה – ובראותך את אמי ובשמעך את דבריה חשבת עוד מחשבה כי אך לך לבדך גלתה סודה?  הנה תשגה כפעם בפעם!  הוא שמע כל אלה מפיה ברגע הראשון כאשר בא לראות את החדר ובעודנו עומד ברגל אחת על סף החדר ובאמרו כי החדר ימצא חן בעיניו אז הביעה כל רוחה לו כרגע ותספר לו את כל גבורתי בכשרון המעשה וכבוד עשרי, ואני לא הייתי אז בבית ובבאי שמעתי רק את אשר השיב, כי אמנם כבוד משנה לעלמה אשר כסף לה אם לא תבלה עתה בשחוק והוללות כי אם תעשה בחפץ כפיה –

– אמנם גם בעיני יפלא הדבר – קרא האיש – ולא אוכל לכחד כי צדקת בכל דבריך, ובכל זאת את פושעים הוא נמנה כי האיש אשר עשה רמיה פעם אחת הוא לא פעם אחת יעשנה –

– ומה היא הרמיה אשר עשה?  השמיעני נא –

– ואם אשמיעך, התאמיני? –

– אם אוכח כי כן הוא אז לא רק אאמין כי אם גם כאשר קמתי עד כה להליץ בעדו כן אקום להרשיעו, כי אז תבער בו מתי מאד על כי התעני להאמין בישרו –

– אם כה תדברי תמצאי חן בעיני, לכן דעי כי מרמה בפיו, כי לא השם אשר יקָרֵא בו הוא שמו, כי לא זרחיה בן יחזקאל הזפתי מעיר חלמיש הוא שמו –

– ומאין תדע זאת? –

– כי איש אחר ימצא בעיר הזאת אשר יקָרֵא בשם הזה, והאיש הזה גלה את מרמתו –

– ומאין תדע אם לא מרמה בפי האיש ההוא, אולי יקרא הוא בשם אחר? –

– יען כי האיש ההוא יגור פה זה ירחים אחדים, ורבים יודעיו ומכיריו אשר יעידו כי הוא האיש, ולוא גם כל אלה לא עמדו לימינו, הן די הוא כי הוא גִלָה על עכון האיש הזה, הן לא תחשבי כי ערב לב האיש להכות בלשון את רעהו כי יתחפש בשם זר אם לא כן היה 

– יהי כן – ענתה העלמה ולא עוד בבטחה כבתחלה – אבל האם אשמה גדולה היא אם יקרא איש בשם אחר? –

– גם זאת אשמה כי מרמה היא, אבל זאת נחשוב למשפט כי איש לא ישנה את שמו בלתי אם יפחד להודע בשמו הנאמן, ועל כן עלינו לבקש עוד יותר, והאיש אשר ענה בו כי לא בשמו יקרא הוא העיד בו כי גם משך ידו את מורדים החפצים לשנות סדרי התבל וידו תכון עמהם לבלע ולהשחית.  ועתה היעמוד לבך לאמר כי תתן את ראשך כפרו?

– אם אמנם לא אוכל להשיב על דבריך, בכל זאת יאמר לי לבי כי נקי האיש.  ואם גם אתה כמוני אך לדעת האמת תחפוץ הנני נכונה לעזרתך ואעזור על ידך לחפש ולמצוא כל אשר יפיץ אור על הדבר אם לשבט או לחסד –

– בשמחת לבב, אבל השמיעיני מה תאמרי לעשות?  ואיך תמצא ידך לעזור לי?  או ידי לעזור לך? –

– הלא תדע אל נכון מקום האיש אשר גם הוא בשם זרחיה יכנה?  השמיעני זאת ואני אבקש עלילות לרַגֵל באיש הזה אולי אמצא בו עון –

– הלא אמרתי לך כי את האיש הזה יודעים אנשי שם ונכבדים בעיר הזאת ולא תעלה כל מחשבה על לב איש פן מרמה בפיו –

– ובכל זאת אנסה, הגידה נא לי מקומו –

– גם אני לא אדעהו –

– לכן חקור איפא לדעת את מקומו והודיעני –

– בשמחת לבב אעשה זאת, ועתה התחפצי ללכת אל בית הפקודות? –

– חלילה, עתה אין לי חפץ עוד בדבר הזה אחרי כי אדע הדבר כמו, ואם כה או כה יפול דבר אין את נפשי כי ידע האסיר דבר מכל אלה –

– ועתה כאשר תדענה הכל, הנה עלי לעשות כפקודה לשים חותם על חדר האיש עד אשר יבאו הנה חוקרי המשפט.

– אם פקדו עליך לעשות זאת, הן לא נוכל לדבר דבר.  – האיש בהציגו כף רגלו על מפתן חדר זרחיה עמד על עמדו כמו שתו בקסמים לו.  הן גם החדר אשר בו היה את הנשים עד כה אשר חלונותיו אל החצר הרהיב עינו בנקיון וטוהר והמשטר אשר בו, אשר כל אלה העידו כי יד חרוצים עמלה בכל אלה וגם הפרוזדור אשר דרך בו עברו עד החדר השני אשר חלונותיו אל הרחוב שִׂמח עין רואהו, אבל החדר הזה כמו שלח קרנים מידו סביבו.  השלחן והכסאות אשר עמדו סביבו מרטו עד היות להם ברק, הרצפה תפיץ נגה כראי מלטש, בארגז והספרים אשר בו לא נראה אף חול דק, כפות המנעול ודלת התנור והמנורה הפיצו זיקים וכן משבצות תמונות הקדושים אשר על הקיר:  תמונת "אם-אלהים" מעוטפה תכלת וארגמן, אך בלי ספק היה הצַיָר רך לבב ולא יכול להתבונן בפני אשה נמוגה בדמעות, כי על כן העניקה בלחיים מלאות ואדומות כתפוחים כבתולת בת וויען לכל משפטיה, וכן עשה לכל שנים עשר התלמידים היושבים בתמונה השנית לפני מושיעם והוא יפרס מלחמו להם, להלחם נתן תמונת תפוח וכן לפני התלמידים והגואל מלבד ליהודה איש קריות ממנו גרע מלחי האחת ויוסיף על הלחי השנית עדי נראתה כמו צבתה ממכת היד, ובתמונות האלה גבה לב הזקנה מאד כי הנה מורשה לה מאמה אשר נחלה אותן מאמה עד חמשה דורות.  ועל כן לא חסה על כספה לזהב את המשבצות עד היות להן ברק כזהב טהור.  ואם כל אשר בבית היה לשמח עין, אך יותר מכל אלה היתה המטה אשר כמו ערוכה היתה לישון בה, אבל איש לא נגע בה, לבן הבדים והסדין הפיץ אור כלבן השלג ביום הכפור, וכמו למרות חפצו נאנח האיש בעלות מחשבה על לבו:  ומהמטה הזאת ומהחדר הזה הובל האיש לשכב על הארץ על מצע נרפש ונאלח בחדר מלא באשה!  אך להרעיון הזה שם קברו בלבו, ובמו פיו קרא כמו לנפשו:  וכל אלה בלי שפחה, כי שפחה לא תבא אל הבית! –

– פני האם וגם פני העלמה הפיקו רצן בתהלה הזאת, והאיש שם עיניו בספרים וגם את המכתבים אשר באו היום לקח בידו ויתבונן עליהם ויניחם במקומם וישם חותם על הדלת באמרו:  לעת הצהרים אשוב עם פקידי ויסיר את החותם, וגם הוא ישאלכן דבר, אבל אל תכחדי גם ממנו דבר כאשר דברת ברוח נכון –

– ואם המלך בעצמו יבא האם אסתיר דבר? – קראה העלמה בגאון – אם אדבר אמת לא אפחד מאיש.  – האיש נתן ידו להזקנה ואחרי כן להעלמה ובאחזו בידה הרכה והחמה שכח כמעט כי כלה מלאכתו פה עד אשר קראה הנערה בשחוק בהשמיטה ידה מידו:  אם לא אשגה היד לי היא? –

  צר לי מאד כי כן הוא – ענה האיש אף הוא בשחוק ויצא.   

 

ג.

רֻכְסֵי אִישׁ.

ברחוב גדול, הוא הרחוב המקיף את העיר התיכונה, ואשר על כן יקראו לו רחוב המקיף, היפה בארמנותיו והיכליו ואשר אין כמהו ליפי בכל התבל כלה, שם יתנשאו בשיא חסנם מגדלי ארמנות בית מועצות העיר, בית מדרש החכמות הגדול וכל יתר ארמנות תפארה אשר רבו רבבות שקעו בבנינם ובהם יתפארו בני וויען לעיני הבאים שמה, ולהם הצדקה להתפאר חלף העמל הרב אשר נשאו וסבלו עדי הוקמו על אלה המגדלים הבנוים לתלפיות, כי אמנם מאַת רִבוֹ יושבי העיר נשאו כלם יחד על שכמם את עמודי אבני השיש וכל חמר הבִּניה מהשלבים עד ראשי המגדלים, כלם נשאו בעול הכבד הזהּ, אם כי לא נתנו לאיש זר בלתי אם להעושים במלאכה לגשת אל הבנינים עדי כללו יפים, בכל זאת נשאו בעול ככל נושאי הסַבָּל ואולי עוד יתר מהם, כי נושאי הסבל ינוחו כיום אחרי אשר כלו את מלאכתם ותושבי וויען עוד ישאו שנים רבות על שכמם את המשא הזה, הוא המס אשר יכבד מכל סבל ומעמסה; שם ירומו בשיא חסנם לא רק ארמנות אשר כל בני העיר נשאו סֻבָּלָם כי אם כל אשר אוצרות לו טמן באדמה ברחוב ההוא, כי על כן נקבצו שמה כל שכיות החמדה ועל כן לא ינוח שם תמיד שאון החיים, אשר רק אם במרכבות כסף ינשאו ישמיעו קול גדול.  ובמקום ההוא נוכח בית הבאֶרזע אשר שם יראה יעקב מלאכי אלהי זהב וכסף עולים ויורדים בסלם המקרה, נבנה בנין תפארת לשמח עין רואה כי כללו יפיו בכל פאר, בפסילי שיש ובעמודי אבן גבוהים מאד ועליהם כותרות פתוחות אבן ומזהבות מעשי ידי אמן, באולמים ויציעות אבני שיש טהור כלם ואין קצה לתכונה, והשלבים הרחבים גם הם מאבני שיש טהור מבריקים בזהר לבן אשר בהתבוללו את הזהר אשר יפיצו השבכות המזהבות יהיה לאור תכלת ירקרק ועין לו כעין החשמל (אם לא תדע קורא מה זה החשמל, הנה אף אני לא אדע, אך למה זה יגרע חלק החשמל במקום אשר מלאכי אלהי זהב וכסף ישמרו את משמרתם?) הבית הגדול והמפאר ההוא נבנה למקום מקלט לגרים אשר יבאו לוויען.  אל נכון ישתומם כל שומע כי לגרים זרים יבָּנוּ ארמנות כלה ביער הזאת, אמנם נכון הדבר כנכון היום, כי בני הערים הגדולות יאהבו גרים כנפשם ועוד יותר מנפשם ובראותם איש זר יקיפוהו יסובבוהו ויתנו ממבחר הבתים לו, יאכילוהו וישקוהו ממיטב המאכל והמשקה, גם כל חמדות עינים לא רק לא יאצלו ממנו כי אם יביאו לו גם אל חדרו, וכל משאלות לבו ימצא גם בטרם יבקש.  וגם את הבית הזה בנתה אגודת עשירים אשר יחד נתנו את רבו הרבבות למען קַיֵם מצות ואהבתם את הגר, ויהי מקום לששון וחמודות החיים; אבל כל אלה פנו עד מהרה ערף לבית הזה ביום השבר, האגודה נתפרדה ומחיר הארמון ירד מאד וגם הגרים לא הרבו לבקש מפלט לו כבתחלה ועוד מעט היה שמם ונעזב מאדם לולא קנו אותו ראשי העיר וישימוהו אף המה – למקום מקלט לגרים.  ואם אמנם למראה עין רב היה הדרך בין הגרים אשר אוו להם מקום לשבת בו לפנים ובין אלה שיגורו בו כיום; אז באו בשאון ורעש בכרכרות גדולות וסוסים אבירים, המון ארגזים ושקים ותבות עטרו אותם ועבדים רבים עמדו נכונים לשאת אותם בכתף, לפני השער עמד השוער ומעיל מרוקם בזהב יעטה וגם כובעו מעטר בעטרת זהב, מטה תפארה וגלת זהב על ראשו בידו ולכל בא הרכין ראשו, והבאים בקשו להם את החדרים כחפצם וצו ופקודה על שפתותיהם תמיד מיום באם עד יום עזבם את בית המקלט, וכל המשרתים יעמדו צפופים וישתחוו רוחים לפני כל יוצא ובא, מאורי אור לאין ספורות האירו את השלבים והמסדרונות, ואל כל אשר הביטו העינים חזו אך ברק אור ושאון חיים, ועתה...  אמנם גם עתה יעמוד שוער לפני השער אך לא מטה תפארה בידו כי אם חרב שלופה ולא ישתחוה לפני הבאים שמה כי אם יתבונן אליהם תמיד בעין חודרת, ברק השלבים והמסדרונות והעמודים והפסילים הועם, זהב הכותרות והגולות הועב, אבק ושחור יכסה את הקירות בבית וכמו עטוהו במעטה-אבל כן יֵרָאֶה כלו בכל חדריו.  והבאים שמה אמנם בעגלה ינשאו, אך כל רואה את העגלה הזאת יאמר בלבו: ושבֵּח אני את ההולך ברגל מהנִשא בעגלה זאת, אשר תבנית תבה ארוכה לה, חלונותיה סגורים על מסגר, לדלת שבכת ברזל כמו לכלוב חיות טורפות והיא מלאה אנשים ככלוב מלא עוף ובצד הדלת יעמוד שוטר מזוין והסוסים יתנהלו בכבדות; ובבא הגרים אל בית המקלט אמנם יצאו לקראתם משרתים לקבל פניהם אך לא בכבוד ישתחוו לפניהם, כי אם איש חרבו על ירכו ושפתיו כמו סֻגרוּ בחותם צר לבל תפלטנה אף מלה.  ומה אוסיף לדבר טוב והנה כל הקוראים אל נכון כבר הבינו כי לפנים היה הבית הזה מלון אורחים לעשירי עם ועתה הוא בית האסור, בית מקלט לאסירי עני, ועל השער יראה כל רואה "בית הפקודות", אך מתי קננה בו הרשעה יותר אם אז או עתה, זאת היא חדה אשר גם יוסף הצדיק אולי לא ידע פתרון לה, אבל זאת ידעו כלם כי לפנים קרה מקרה כי נגנב לאיש זר אשר סר אל הבית כסף וכלי יקר, ועתה לא יקרה עוד מקרה כזה, מידי היושבים עתה בבית הזה לא יֻקָח עוד מאומה בלתי אם חפש מעט, אך מה לאיש אשר יחסר כל לו ולחפש? ומה יועיל לו?...

אל הבית הזה הובילו שני האנשים את זרחיה ובכל הדרך לא דברו עמו דבר ולא ענו אף על אחת משאלותיו, כי רק פעם אחת ענה לו אחד ממלַוָיו: שם יגידו לך את אשר תחפוץ לדעת – ועתה בבאו שמה ובראותו על השער "בית הפקודות" כמעט מת לבו בקרבו ויהי לאבן.  רוחו עמד רגעים אחדים על עמדו כמו שמו לו דלתים ובריח בגרון ועיניו חשכו ויחשוב לנפול, אולם לאט לאט כאשר כבר ישב כשעה תמימה בחדר קטן לבדו שב לחשוב מחשבות ולבקש משפט המעשים שנעשו עמו.

לא עלז ושמח בא לוויען.  גם בשבתו ברומעניא ומה גם בימים האחרונים כאשר כלתה תקותו למצוא את אמו ואחותו, היה עצוב רוח ונדכה.  והתורה אשר הקשיב מפי אחי אליקים גם היא לא חיתה רוחו, אך מעת אשר שלח האגרת לאשדות ולא השיבוהו דבר מני אז היה כאובד עצות.  בימים הראשונים אחרי אשר נוכח כי לא ישיבוהו על דבריו קצף קצף גדול ולא אחת ושתים נמלטה המלה "בוגדה" מפתחי פיו, כבגד בוגדים היה הדבר בעיניו כי לא השיבה אותו נעמה דבר אחרי אשר הוא כתב לה, ובכל עת היותו עמה התראתה כבת אמונים, כמו כל מרמה ומחשבת כזב רחוקה ממנה, ותמיד שאפה צלו ותפער פיה בשמעה אמריו כמו בקשה לבלוע אותם, ועתה רק שלשה ירחים יעברו וכבר שכחה אותו, ומי יודע אם לא כבר היא נתונה לאיש? אתה זכר את אשר שמע בבית המלון בטרם עזב את אשדות בדַבֵּר השדכן עם החתן העשיר.  היא כבר היתה לאיש! – גמר אמר בלבו וירגז ממקומו כמו בקש לבלוע מתקוממו, וכרגע שב וירגיע רוחו באמרו: מה לי ולה? – הן אני לא חפצתי בה ולא היא מאסה בי, אני ברחתי מפניה ולא היא מפני, תהי איפא לאשר בחרה בו – אולם הרעיון הזה הצליח אך רגע להשביח שאון גאות לבו ועד ארגיעה שב ויאחז בו בצפרניו ויקרע לבו באכזריות.  כארי טורף יסוג צעדים אחדים לאחור בטרם יתנפל על טרפו לעשות בו כלה, כן קם הרעיון הזה בו, אחרי אשר הניח לו רגע, לענות נפשו ורוחו עד מאד.  מדוע עשה כזאת? מדוע ברח ממנה בעת אשר היא קרבתו חפצה? ומי היא? גר מארץ נכריה, בלי שם.  בלי כסף ומשרה, חצי יודע...  לזכר חצי יודע עברה רעדה על כל בשרו – והיא נערה בת עשירים, מלֻמָדָה בטוב טעם, בלב ישר ורחוק מגאוה, והיא בחרה בו והוא מאס בה! הן עול כזה עוד לא נשמע בארץ, ובעד העול הזה עתה עליו לשאת ולסבול ענש נורא, עתה ידור באין תוחלת ותקוה, עתה יבקש לו יד ועוד טרם ידע איפה ימצאנה, יסור תיסרהו משובתו כפי מעלו וגאותו – כה הגה ברוחו וישש בטפלו עונות על נפשו כמו על אויבו בקש להתגבר.

מי לא חש זאת בנפשו בקום בקרבו מליץ ושטן להשטין ולהגין, וכמו שני נצים זרים יקומו איש באחיו, ובגבור יד מוסר כליותינו כמו נשיש עת אשר תעלה בידנו להוכיח לנו משובת פשענו.  וכמנצחים הננו בעינינו עת אשר תעלה יד רוחנו לדכא את נפשנו, זאת חש אז זרחיה ובהחלו לבקש בנפשו עונות כן שב ויבקש וימצא לאחד אחד, כי לא זכר את אמו ואחותו בתחלה, כי פזר את הכסף כשכור בסבאו, כי לא בקש לו אוהבים בעיר ההיא ורק שונאים רכש לו בגאותו וגאונו...  אבל גד! – כל אשר זכר היה לו למחתה להזכיר אך את עונו, אך גד, הן לו הרבה עשות טובות, אותו הציל משחת, ומדוע לא ישיב לו הוא דבר? הכה ישלם איש תם כמוהו לעושי טובה לו? אם התמימים כה יעשו מה יעשו הערומים?! המחשבות האלה לקחו כל לבו ימים רבים פעם בכה ופעם בכה, רגע הרשיע את גד ונעמה ואת כל אלה אשר ידע ומשנהו הצדיקם, אך זאת חש כי לא רק מוסר כליות הוא אשר יזכירהו את נעמה לרגעים.  ולוא האירה לו התקוה אף כזיק אחד כי אז חש כעל כנפי נשרים אליה, אך אין תקוה, נסתם חזון ממנה ולה הצדקה! הן כלמת עולם עטה עליה בתתה היא ידה לו והוא לא פנה אליה, גם לא בא לראות פניה בטרם לכתו ממנה, אף כי בקשה זאת ממנו במכתבה ביד גד.  ועוד הרבה יתר מענות נפשו לזכרון אולתו וגאותו עֻנְתָה מאד בחשבו מחשבות על דבר אמו על ואחותו, אשר נעלמו פתאם ואיש לא ידע אנה פנו.  הנה אך זה מוסר שדי! המחשבות האלה ענו נפשו עדי הלאוהו ולא הוסיף להעבירן אחת אחת על לוח לבו, כי אם יחד התבוללו ותהיינה כגולם אחד, כאבן מעמסה על הלב, גם מראה עיר וויען לא החיה רוחו, כי עיניו אך שוטטו ברחובות ומעטה היגון אשר עטה על לבו פרש מעטהו גם על כל מראה עיניו, כי על כן לא הרבה ללכת ברחובות ולא בקש לראות עד מה.  ביום השני אחרי באו בקש לו את החדר ובראותו כי פה ימצא מנוחה בחר בו ויתרועע כל היום – את מצוקת לבבו.  וגם הספרים אשר בהם שם כל מעינו לא הועילו הרבה לחלץ מיגון נפשו.  הוא התבונן בספריו ורוחו רחף במרחקים, כי אם גם חדל מבקש בלבו את מקום נעמה אחרי כי לא יוכל לתקון את אשר עות.  אך לאמו ואחותו הן עליו לדרוש וגם לדעת מה היה לגד נכספה נפשו מאד, כי נשגבה מרוחו לא יכול לחרוץ משפט כי גם הוא בשוכחי טובה.  אם הוא בגוד יבגוד אז אין אמונה בארץ – קרא כמו לאמץ לבו באמונתו בגד, האדם האחד אשר האמין בו עד כה בכל לבו.

ככל חפצי החיים ורגשותיהם אשר הם המה גם מנעמי החיים כן גם את האמונה לא על נקלה נשלח מלבנו, האמונה באלהים כהאמונה בבני אדם תתן לנו תעצומות ועז בעת ימעדו אשורינו והננו מטים לנפול, ומי זה לא יתחזק בכל משענה אם אך בידו היא, רק זאת רעה היא כי בעת טובה נשליך את המשענת ככלי אין חפץ בו, כי על כן ביום רעה תבֻקַש ואיננה.  האמונה בצדקת לב גד היתה המשענה האחרונה לזרחיה בעת צרה זאת אחרי אשר השליך מיד את הטובה הרבה אשר אִנה המקרה לידו, ועל כן נלחם עם נפשו במלחמת תנופה לבל תטפול עון בֶּגֶד על גד, ועל כן השלה אותו במחשבה כי אולי חולה הוא ולא בא לבית יונה כי על כן לא ידע כי מכתב מזרחיה בא, אולי בושה נעמה מפני גד להשמיעהו כי מכתב בא מזרחיה בעת אשר היא כבר נתונה לאחר.  כי נעמה כבר נתונה לאחר היה בעיני זרחיה כמשפט איתן, כי לולא זאת כי אז שבה אליו, כי אז לא מאסה בו אחרי אשר הראה אותה לדעת כי הוא יחפוץ לשוב אליה, ורק יען כי היא כבר אשת איש לכן עליה להשכיח ראשונות ולבלתי העלותן עוד לא על לוח לבה ולא על דל שפתיה ומי יודע אם לא תבכה כיום במסתרים על כי מהרה לעשות דבר ולא רוחה, לתת את ידה לאיש בעת אשר לבה נתון לאחר? ובגלל הדבר הזה תזָהֵר מאד מהזכיר בשמו, ועל כן כחדה מגד גם דבר המכתב, או אולי כבר חדל מהיות מורה בבית ההוא...  ברעיון הזה אחז בכל לבו.  אמנם כי הוא, הן לא איש כגד ימצא ארחות בית כזה, אל נכון לא ידע לערוך מלים ליונה למען יכבדהו, והנערים השובבים נחרו בו ויכעיסוהו ויכלימוהו עד כי צר לו המקום, וגם נעמה לא החזיקה עוד בידו אחרי כי כמזכיר ראשונות היה בעיניה, או אולי עזבה כבר את בית אביה ותלך אחרי אישה ובלעדה הן הבית ההוא כמעון פראים.  לאמלל הזה נשבר מטה לחמו והנהו מתגולל שנית במרתף בין דלת העם – כה גמר אמר ולבבו דאב מאד לאמלל הזה אשר פדעהו מרדת שחת ובלעדו לא יכון בתבל ולא ימצא לו מעמד.  החמלה לגד השכיחתהו כל מצוקות נפשו הוא ויחשוב אך מחשבות איך יפדהו שנית מצרותיו, לוא ידעתי מקום אמי ואחותי כי אז הביאותי אותן הנה וגם את גד קראתי אלי ויחד למדנו וגם הוא היה לי לישועה בכשרונותיו הנעלים ויחד נשלים חק בבית מדרש המדעים...  שחוק קל עבר על שפתיו וברגע ההוא התעורר ויתקצף ויקרא בזעם: עודנו מחזיק באולתי ובגאותי! עודני מחשב את נפשי כאיש המעלה ואותו כנופל מערכי?!  אבל כבר היה לי ללמוד משפט, עלי לתת תודה כי גדול הוא בכשרונותיו גם בטהר רוחו הרבה יתר ממני, הוא למד בשנה אחת את אשר למדתי בכל ימי חיי, והוא יודע משפט וכל אשר אמר היה בצדק ומשפט ומישרים ולוא שמעתי בקולו כי אז טוב היה לי כיום, הן הוא יסרני מברוח מאשדות, ומה צדקו דבריו אז בהראותו לי כי גאות שקר אלבש כמדי והרעותי לי ולאחרים, אך אני בזיתי לו ולמשפטו ונתתי עליו חרפה כי לא ידע דרכי התבל.  ומה נפלאים היו דבריו באמרו: אם אלה המה דרכי החיים אז שוש אשיש כי לא אכיר אותם – ככסיל אדם היה בעיני ואני כגבר נעלה בעז רוח, אך עתה אראה מה עמקו מחשבותיו ובגאתי וסכלותי רם לבבי עד לחשוב כי עודנו תלמידי ועליו לשמוע מפי לקח.  והאולת הזאת עודנה קשורה בלבי עד לבוז לו בעלות מחשבה על לבי כי יחד נלמוד ויחד נשלים חקנו, כמו הוא מעפר אחר קרץ ולא יסכון לגדולה כזאת להיות רופא חכם.  רב לי! הן כחץ רעל ירדה החרפה אשר חרפני אחי אליקים בקראו לי "חצי יודע", כאש יוקדת הציצה מוקדי אש בלבבי ואהי כמשגע ממשמע אזני, ואת החרפה הזאת אעטה אני על איש חכם וטוב ממנו! – את כל הדברים האלה דבר ברגש לנפשו ומהם נבין כי רגע בז בלבו לגד ולא חשבהו לאנוש כערכו אשר גם הוא ילמוד חכמה בבית מדרש חכמות, אך עד מהרה שב ונחם ממחשבה זאת וכמו בקש להיטיב את אשר עות הוסיף לדבר: ומי יתן ומצאתי את אמי ואת אחותי ויחד ישבנו כי אז קראתי גם לו וכאחים ישבנו.  ואולי יהיה לאח לי, איש טוב ממנו לא תמצא אחותי ומה גם כאשר יהיה לרופא אמן.  ואחרי אשר נתן לגד את התאר רופא אמן ואת אחותו לאשה, שִׁלוּמים להחרפה אשר עטה עליו רגע בקרב לבו, שב ויבקש מחשבות איכה ימצא את מקום גד למען יודיעהו את מקומו כיום.  כעלות המחשבה הזאת על לבו שב ויקט בנפשו על כי גזר באשדות מרעים וחברים, ועתה אין איש אשר אליו ישים דברתו, לוא התהלך כּרֵע את יתר המורים כערכו כי אז נמצאו לו עתה יועצים ומשמיעים דבר כאשר יבקש, ואחרי אשר שקטה גם המריבה הזאת זכר אחד האנשים אשר לפעמים דבר עמו בהיותו באשדות ואל זה כונן עתה אמריו כי כתב לו ביד יונה בן אמתי ועוד ידו נטויה לכתוב לו אם אך ידע מקומו איו.  ואת המכתב הזה נתן בארגז המכתבים לפנות ערב ובשובו הביתה לקחוהו שני השוטרים ויובילוהו אל בית המלון הגדול ויעזבוהו לנפשו למען יוכל לחשוב מחשבות כחפצו.  אולם המחשבות לא עד מהרה באו בפעם הזאת; בתחלה היה כהלום רעם ולא ידע מה עמו.  הוא הובל אל בית האסורים! הוא! הן לא ידע בנפשו כל עול אשר עשה לא היום ולא לפנים, ועל חטאת הגאוה הן לא יאֻסרוּ אנשים בזקים, כי לולא זאת כי אז ישבו במשמר כל אלה אשר להם חכמה ושם ועוד יותר אלה אשר אין להם לא חכמה ולא שם, כי אם יתגאו החכמים על הנבערים מדעת הן ילבשו הנבערים גאות על אחת שבע ויגדילו עקב על החכמים, ובלעדי חטאת הגאוה אשר בה הרע רק לנפשו לא ידע בנפשו כל עון אשר בעבורו נלכד, אולם לאט לאט החל לחשוב כי משגה הוא, המה שגו במראה עיניהם ולא לו מזרה הִרשת, והמחשבה הזאת אמצה רוחו מאד עד כי כעבור שעה כבר שבה מנוחתו ללבו בבטחו כי עוד מעט תִּוָדַע שגיאת השוטרים והשופט-החוקר יבקש ממנו סליחה על עותתם, זאת הן ידע נאמנה כי עוד ביום ההוא יִקָרֵא לפני החוקר כדת הארץ לבלתי הלין את הנאסר במאסר בטרם חקרו ודרשו אם בצדק שמוהו בבור.  אבל הוא חכה שעה ושתים ושלש לשוא כי איש לא שם לבו אליו.

בחדר השני אשר על יד חדרו, ואשר דרך בו הובילוהו אל חדרו כי בו לא היה פתח אל העולם, שמע קול אנשים רבים המשיחים ושוחקים יחד גם משק כוסות, הלא המה השוטרים אשר יבואו שמה להִנָפֵש וישיבו נפשם בכוס שכר ואיש לא יפנה אליו לשאל את פיו: אולי יבקש דבר מה.  חשכת אפלה היתה בחדרו כי לא העלו שם נר וברק האור אשר האיר בעד החלון מהמנורה אשר ברחוב הראה עוד יותר את האפלה.  מה זה היה לי? – שִׁוע לבו בתוכו – האמנם לא בארץ-משפט הנני כי השליכוני אל הבור ושומע אין לי? וגם אור נר יחשכו ממני, הן לא עוד את פושעים הנני נמנה כי כה יעשו לי?! – קצפו על גזל משפט זה אכל כעש קרביו והוא הרימהו מכסאו אשר ישב עליו עד הנה כאיש נדהם ויחל להתהלך בחדר הנה והנה, בתחלה בכבדות כי לא ידע אם לא ימצא מכשולים לרגליו ואחרי אשר הלך פעמים אחדות הנה והנה וימצא את דרכו החל ללכת בצעדי און ולדבר לנפשו בקצף ומרת נפש, אך איש לא ישים אליו את לבו, האנשים בחדר השני ישחקו בקול גדול ומשק הכוסות עולה תמיד והוא כמת מלב נשכח.  פתאם הקשיב כי חדל השאון בחדר השני ורק המולה קטנה כמו כל היושבים קמו פתאם נשמעה עוד וקול קורא: איפה האסיר? – לב זרחיה קפץ ויתר ממקומו בשמעו הקול ויחל לערוך מלים להתאונן באזני החוקר על העול הנעשה לו וברגע ההוא נפתחה הדלת.

– מה זאת? – קרא החוקר בקצף – מדוע לא העלו פה נר? – השוטרים נבוכו ואחד מהם הצטדק כי השוטרים אשר הביאו את האסור לא השמיעו בצאתם כי לא העלו נר ועל כן לא ידעו זאת.  – רוח החוקר לא נח בהמענה הזה ויבט בקצף על השוטרים ויקרוץ להם עין כי יצאו.  הנר העמד על השלחן והחוקר ישב על כסא עץ ואל זרחיה אמר כי ישב על הכסא השני.  אחרי אשר ישב אמר לו: השמיעני נאמנה שמך, אך דבר אמת הגד לי, כי כל רז לא נעלם ממנו, אנחנו נדע הכל ואם תתחפש ותתנכר לא תועיל לך עד מה רק תאריך ימי המאסר עד אשר יחקרו השופטים הדבר, לא כן אם תודה ולא תכחד דבר אז אבטיחך כי יקל מענשך, ראה הזהרתיך לטוב לך –

– אך למותר הוא כל דבר שפתים – ענה זרחיה ושפתיו צללו – כי גם בלעדי תגיד ותוכיח הנני להגיד לך האמת, אחרי כי לא אדע בנפשי כל עון אשר בעבורו אתחפש ואסתר, שמי זרחיה בן יחזקאל זפתי מעיר חלמיש ברומעניא –

– אמנם צדקת כי אך למותר היה דבר שפתי כי אתה בכזבך תחזיק ותקרא לך שם אשר לא לך הוא.  – זרחיה קפץ ממקומו בשמעו זאת כמו נשכהו נחש.

– שב נא שב נא – קרא החוקר ושחוק קל עבר על שפתיו – הנה השתוממת ונבהלת בשמעך כי אני אדע סוד-שמך, אבל עוד תשוב תתפלא בשמעך מפי עוד גדולות ונצורות מאלה.  – כמו מחנק הושם לצואר זרחיה בשמעו זאת, כל קרביו התחלחלו ויבקש להשיב דבר אך קול מליו נחבא ולשונו היתה כמטיל עופרת.  הוא חש בנפשו כי החוקר ישפטהו במשפט שוא ויחשוב כי מגורתו העתיקה מפיו מלים ועל כן אסף שארית כחו לדבר, פניו אדמו כדם ועיניו יצאו מחוריהן וזעה כסתה את מרום מצחו ויפתח פיו וימלל בשפתיו אך מלים לא היו בפיו.  והמראה הזה היה חזון נחמד להחוקר אשר לא הסב עיניו ממנו כנחש מגיח על טרפו ואחרי אשר חכה מעט אמר: אקוה כי עתה תתן תודה, האין זאת? – זרחיה פתח שנית פיו וקול אנחה איומה פרץ מגרונו ויפול מלא קומתו באין אונים ארצה.  החוקר הניע בידו ויאמר: אנחנו נדע כל אלה, כבר ראינו כל אלה כמו במחזה, אבל לא במחזות כאלה יֵרך לבנו, קום ושב כי אותי לא תוליך שולל – החוקר חכה עוד רגעים אחדים ובראותו כי הנופל לא יקום לקול הקריאה השח ראשו להביט בו ויבהל לראות כי הוא שוכב כמת ורק קצף יז מפיו וימהר ויצלצל בפעמון ויצו על אחד השוטרים: מהר את הרופא! ואל השני אמר כי יצוק מים על ראשו ופניו, גם בחומץ ידיח את לבו וידיו, ובעודנו עושה כפקודה בא הרופא ויצו כי ישאוהו אל המטה בחדר אשר בו רוח צח –

– אם לא איש כבר עון הוא – אמר הרופא אל החוקר – כי אז יעצתי לשלחו כרגע אל בית החולים –

– דג גדול העלינו היום בחכה – קרא החוקר ויקרוץ בעיניו – ועלינו לשים עליו משמר טוב לבל ישוב ויקפוץ אל המים –

– אם כן הדבר עשו כאשר אמרתי, וכל הלילה יתנו תחבושת מים קרים על ראשו, גם טפות אחדות מהסם הזה, ומחר אראה אם ייטב לו, ואם אין אז ישלחוהו לבית החולים אשר בבית האסורים –

הרופא איש זקן כבן שבעים קטן קומה ולא בריא בשר, שערותיו הארוכות הפכו לבן ומצחו ולחייו קמטו אך עיניו הירקרקות מפיצות אור טוב לב ודעת גם יחד.  כאשר פקח זרחיה את עיניו לא היה איש בחדר אשר הובא שמה מבלעדי הרופא ובהביטו בפניו לא האמין למראה עיניו וידמה כי בחלום יחזה כל אלה וישאל בדאגה: איפה אנכי? –

– הרגע בני – ענה הרופא בקול חמלה – והרגיע רוחך, אני הנני הרופא בבית הפקודות ונקראתי להשיב לך רוח חיים כי עֻלַפְתָּ.  – זרחיה העביר ידו על מצחו ולחייו אדמו פתאם ובהביטו בעינים נבוכות קרא: ולא חזיון מתעה הוא ובבית הפקודות הנני? –

– כן בני, אבל התאמץ להרגיע רוחך ואל תוסף להתקצף כאשר עשית כי בנפשך הוא, ומאד צר לי לראות הדבר הזה כי עודך מלא כח עלומים ולמה תקפד חייך? –

– אבל איכה אוכל להרגיע רוחי עת אשמע שמי מנאץ – קרא זרחיה ויתעורר וישב על המטה – איש אשר לא ידעני יגיד לי על פני כי אכזב, וכי גם שמי לא שמי הוא, הן נורא הדבר הזה ומי יכילנו?! –

– אולם לך לזכור כי בבית הפקודות אתה עומד לפני חוקר-עונות ואתה בעיניו כפושע, כי לולא זאת לא הוּבֵאת הנה –

– אך אם כן הדבר הן אין מחסה לתם מפני רוכסי חוקרי עונות, הוא יביאני הנה וימלא פני קלון ואין מי יאמר אליו מה תעשה! –

–תשגה בני, התם לא ילכד בפח וחוקרי העונות לא יבקשו לשים מוקשים ברגלי תמים כי אם ברגלי פושעים, וכאשר יצא כנגה צדקך ויוכח כי תם אתה אז לא ירשיעך וגם יבקש ממך סליחה על כי הכלימך –

– אולם אני אדע כי תם אני ובלי עון הובאתי הנה ואיך אוכל לשמוע חרפת חנם ולא ארגז תחתי? –

– ואני אומר לך כי נהפוך הדבר, אם תדע בלבך כי חף אתה אז לא לך לרגז, כי לא אותך יחרף כי אם את הפושע אשר ידמה כי תפש בכף, וצדקתך תעודדך לדבר במנוחת לב ולהוציא בנגה צדקך –

– ובכל זאת מי נתן לו המשפט לחרפני בטרם ידע מי אני? לוא יהי כדבריך כי יחשבני לפושע, אבל הן עוד טרם נוכח כי כן הוא, ועליו לחשוב אולי ישגה ואז הן ישפוך דם נקי חנם –

– אני לא אצדיקנו על עשותו כזאת, ובכל זאת אבין את מחשבותיו.  הנה לפניו יעברו תמיד פושעים ובוגדים ודבר לו עמם תמיד, אך כי ילכֵד נקי מקרה הוא אשר אף לא פעם בשנה יקרה כמהו, כי גם אלה אשר לא יענשו על פי השופטים גם הם כּרֻבם לא נקיים המה רק כי לא נגלה עונם, כי ידעו להזהר לבל ימצאו בהם עון, וכלם הן יקראו בחזקה כי חפים הם מפשע, כלם יריבו בו על כי הביאום אל הבור והמה לא חמס עשו, והוא אף הוא הן אדם הוא ולא אל, כי יכיר כרגע מי הוא כבד עון ומי הוא חף מפשע –

– אבל שים אל לבך אשר לולא נתן עלי בקולו כי אז השמעתיו כרגע כי משגה עמו וחדל ממני, לא כן כאשר התקומם כצר נגדי ויחרפני בחרפות נוראות, בשמעי כאלה רתחו דמי לבבי וישימו מחנק לנפשי עד כי לא יכולתי הוציא הגה מפי וזה היה לו לאות נאמן כי אמנם כבד עון הנני ופחד פתאם אפפני –

– גם בזאת תשגה, אתה הנך בעיניו איש כבד עון, כי לולא זאת כי אז לא שמו עליך מאסר עד מהרה, כי אז נקראת הנה והוא שאלך ועל פי מענה פיך הוציאו אם לשים אותך במאסר או לשלחך, ואחרי כי הובאת הנה עוד בטרם הקשיב דבר מפיך אות הוא כי הוא נוכח בלבו כי לו הצדקה לשים אסורים על ידיך ולחשבך כפושע – –

– ואם כן תחשוב גם אתה כי חוטא ופושע אני? – קרא זרחיה בדאגה נוראה.

– אני לא אחשוב מאומה בדברים האלה, אני הנני רופא ולא חוקר עונות ובעיני כל איש צדיק תמים עד אשר יחרצו השופטים את משפטו כי פושע הוא, וגם אז דבר אין לי עם פשעיו, כי אם אֶקָרֵא להושיע לו אז הוא בעיני ככל אדם, חולה הוא ואל זה אביט וגם אתה הנך בעיני אך חולה אשר עלי לעמוד לימינו, ואחרי צדקתך או רשעתך על אחרים לבקר, ואני כרופא אזהירך לבל תרגיז רוחך וכאיש זקן איעצך לטוב לך להבליג על סערת רוחך, כי תיטיב לך הרבה יתר אם תדבר במנוחה, כי אז ישמע דבריך.  לא כן כאשר תרגז ידמה כי עונך יחיתך, ואם יצלח בידך להוכיח עד מהרה צדקתך ישמח לבי גם אני, כי פניך יֵראו כפני תם, ובלעדי זאת הן אחי אתה, עברי, ומה ינעם לי אם לא ימצא בך עון, כי אף כי לא מתמול אשא המשרה הזאת על שכמי, זה ארבעים שנה הנני רופא בית הפקודות, בכל זאת ידאב גם עתה לבי כאשר אראה פושע מקרב אחינו.    הדברים האלה כמו הפיחו רוח חיים בלב זרחיה כי אורו עיניו ויחזק ביד הרופא ויקרא: אם אחי אתה עשה את החסד הזה לאח אובד גר בארץ נכריה ודבר על לב החוקר כי לא ידבר אלי בגדל לבב ואז אמצא מלים להשיבנו –

– זאת לא אוכל עשו, כי לא נכון לי לפתוח פה בדבר אשר לא לי הוא, החוקר לא יביע דעתו במקום אשר אני הפקיד, ואני לא אוכל לבא בגבולו, אך בידך הדבר להרגיע רוחך בחשבך כי נקי אתה ועוד מעט יצא צדקך לאור ואתה תרים ראש והוא יבוש, אם כזאת תחשוב אז תמצא און לך לדבר כאשר עם לבבך, ואף עוד זאת דע כי הוא ידבר אליך רתת רק כאשר יראה כי תפחד ממנו, לא כן כאשר תמשול ברוחך ותענה בלב מתנה או אז ידבר אף הוא אליך רכות, כי הוא הדבר אשר אמרתי לך, הוא לא יחרפך יען כי יחפוץ להכלימך כי אם יען כי ידמה אשר בחרפה הזאת יביא מרך בלבך ויבלבל חושיך ותוציא מפיך מלים למרות חפצך, ואם יִוכַח כי מקולו לא תֵעָנֶה אז ישוב וינסה להוציא דבר מלבך בדברי אהבה וחנף, אם כה ואם כה תוכל לבטוח כי לא תאנה אליך רעה אם לא תמצֵא עולתה בך –

– וזה הוא פרי החסד והמשפט אשר בו יתפארו כיום, לפנים שמו מועקה ברגלים וכבלים בידים וענו את הגויה למען יוציא הנשפט מפיו מלים כחפץ שופטו, ועתה יענו את הנפש בדברי חרפה ובוז! –

– כאשר לא חוקר עונות הנני – ענהו הרופא בשחוק קל – כן גם לא מורה משפט הנני, גם לא פה המקום להתפלסף בדבר הדורות ויתרונותיהם, ואם לנו הצדקה להתפאר בחסדנו ואם טובים אנחנו מאבותינו לזאת לא אשים את לבי, אך זאת אדע כי אבותינו לא ידעו להשיב רוח מתעלף עד מהרה כאשר נדע אנחנו.  ואני הנני פה רק למען הרגיע רוחך ואקוה כי חפצי בידי הצליח, וגם זאת אעשה לך כי אמנע את החוקר מחר מדבר עמך למען תחזק וינוח לבך ביום השלישי –

– חללה חללה – קרא זרחיה ויקפוץ ממקומו – שלשה ימים תתנני לשבת פה! אודך על החסד הזה, אני אבליג ואשא את דברו במנוחה וברגע הזה אחפוץ לראות פניו למען ישלחני בלילה הזה לנפשי –

– בלילה הזה לא תראה עוד פניו ולא יועיל לך כל דבר שפתים, אך אם תחפוץ להראות את פניו מחר אעשה כחפצך כי רק למענך חפצתי לעשות זאת, ואתה אמץ לבך ואם רעב אתה שלח ויביאו לך ארוחה ויין, היש כסף בידך? – אחרי אשר זרחיה ענה כי יש ויש ברכהו הרופא בשלום ויצא.

בצאת הרופא לא חשב לו זרחיה טובה על כי אמר לתת לו מנוחה שני ימים, ותהי להפך כי גם קצף עליו על דברו כזאת באזניו.  לשבת שני ימים במאסר בעת אשר לבו נכון כי אם אך יפתח שפתיו את החוקר יעטה עליו בושה ונדמה לעולם! רק יען כי קצפו העתיק מפיו מלים לכן נחשב רגע בעיניו כחוטא.  אבל עתה אחרי אשר הכין נפשו לדבר במנוחה, עתה יסתום כרגע פה כל שטן; אף לא זכר כי התורה הזאת לאמץ לבו לדבר במנוחה מיד הרופא לו, הרופא היה בעיניו כאיש אין לב, כמכונה אשר תעשה אך כחפץ מניעה מבלי חשוב מחשבות, אולם ביום המחרת נוכח כי המכונה הזאת ידעה את האותיות אשר תבאנה כי צדק מאד הרופא באמרו להניח לו שני ימים למען יחרץ.

כל הלילה ההוא לא נם שנתו אף כי חבשו ראשו במעטפות לחות, וכאשר סֻגרוּ עפעפיו תעה לבו בחזיונות שונים וכרגע התעורר והקיץ והביט במבוכה נכחו, וכן בלה כל הלילה עד אור הבקר, לאור בקר נפלה עליו שנת תרדמה ובפקחו עיניו כאשר הקיצו השוטר כי ילך אתו לעמוד לפני החוקר קפץ ממקומו אך ברגע ההוא נפל באין אונים לאחור, מכאוב נורא הלם את ראשו, כגלי ים צפו לעיניו וכל החדר ואשר בו סבב במעגלה וקולות פעמונים ומצלתים ושריקות המו באזניו, הוא נסה שנית לקום אך כחו עזבהו, השוטר אשר ישב אצלו ראה זאת וישלח דברו ביד שוטר אחר כי האסיר חולה הוא ולא יוכל לקום –

– מתחפש, מתחפש – ענה השני ובכל זאת הלך לעשות כאשר צֻוָה ועוד מעט בא הרופא וינס דבר אל זרחיה, אך הוא כמו עיפה נפשו הניע בידו ולא ענה דבר.  הרופא נתן לו טפות אחדות על פיו ויצו על השוטר לבל יעירהו משנתו, כי אם יניח לו לישון עד אשר יפתח עיניו וכן היה, ואך ביום השלישי אחר הצהרים אמר הרופא כי יוכל לעמוד לפני החוקר ויובל שמה.

ד.

רִיב לְשׁוֹנוֹת.

בחדר גדול אשר שני חלונות גדולים שקופים לו אל הרחוב ישב החוקר אל שלחן גדול, למולו ישב איש אחר וגליונות ודיו ועט לפניו ומרחוק בקצה השלחן מעבר השני ישב איש אחר וגם לפניו גליונות ניר ועט ודיו, החוקר הוא כבן ארבעים איש תאר, פניו מפיקים כח וחפץ עז ובטחה כפני איש אשר הסכין להיות מצנח במלחמה, זקן שחור יסב את לחייו המלאות ושפם שחור ארוך יכסה את שפתו, שערות ראשו שחורות ועיניו מאירות, חזהו רחב מאד ושוקיו כמטילי ברזל.  לא זה הוא אשר לפניו עמד זרחיה בלילה הראשון כי אם אחר והדבר הזה נתן אמץ בלבו בגשתו אל השלחן.

– שב על הכסא, הן לא תמצא און לך לעמוד זמן רב – אמר אליו החוקר, ואחרי אשר ישב שם אליו פניו ויאמר: מה שמך ושם משפחתך ועירך? –

– שמי זרחיה בן יחזקאל זפתי מעיר חלמיש ברומעניא.  – החוקר שם עיניו בו ויאמר: דע כי אנחנו נדע נאמנה כי לא זה שמך ותקרא לך בשם זר, אולם אם אך זה כל עונך לא יגדל פשעך, אכן אני אחשוב למשפט כי איש ישנה את שמו רק אם ידע כי שמו הנאמן יהיה לו למכשול עון.  ואתה דע לך כי ייטב לך הרבה יתר אם תשמיעני דבר אמת, כי יקרה לפעמים אשר יפחד איש מפני עון אשר בעיני השופטים לא עון הוא.  יש אשר יתגבר לאהובתו וימאן כי תבקש ותמצא אותו לכן ישנה שמו; יש עושה דבר בארצו, אשר לפי חקיה ענוש יענש ועל כן יברח וישנה שמו ולפי חקי ארצנו לא לעון יחשב, או גם יחשב לעון אך אין לנו הצדקה ליסר בעד העון ההוא.  ואולי שנית גם את שמך על לא דבר וכאשר נדע דבר ברור אז אולי תצא למרחב בעת אשר אם תתכחש תֵּאָסַר במאסר עדי תודה.  כדבר הזה קרה זה לא כביר, כי איש אחד נתפש בעון שנוי השם, וכל עמלנו להוציא מפיו דבר אמת עלה בתהו כי הוא כחש וישב במאסר תשעה ירחים עדי נוכחנו לדעת כי כל עון אחר לא נמצא בו רק כי שנה שמו ויקח מכתב תעודה מאיש זר, ובעד החטא הזה יענשו פה בענש מאסר שבעת ימים ולוא השמיע בתחלה את הדבר כמו כי אז ישב במאסר שבעת ימים, או אולי רק שלשה ימים, וכאשר הקשה ערפו וימאן להגיד דבר אמת ישב תשעה ירחים עדי בקרת היתה, ראה הנה הזהרתיך לבל יהי חלקך כמהו – לשֵמע תשעה ירחים במאסר רחפו כל עצמות זרחיה ואחרי כי החוקר לא הסב עינו ממנו לכן נלאה להביט בפניו וישפל עיניו, אך כרגע התאמץ וייען: אבל הן השם הזה אשר אקרא בו שמי הוא ואני לא אכזב ולא אכחד דבר –

– הנה לפי מראה עיני לא כסיל אדם אתה, ואם כן הלא תבין כי כאשר אמרתי לך כי אנחנו נדע אל נכון כי בשם זר תקרא לך הלא אז לא תתעני בדבריך אלה –

– אל אלהים! – קרא זרחיה – ומה אדבר עוד? ואם גם יקומו כיום כל השופטים וכל החוקרים ויאמרו לי כי שמי לא שמי הוא, האם אאמין להם? או אולי נסתרה בינתי – קרא ויחזק בראשו ויעמד רגעים אחדים כמשתומם ופתאם התעורר ויקרא: אולם סלח לי אם תחת להשיב אמרים אשאל אני אותך דבר –

–שאל –

– איך עלתה על לבכם מחשבה כי אני קראתי לי בשם שקר? –

– אני אגדך – ענה החוקר יען כי האיש אשר שמו זרחיה בן יחזקאל זפתי מעיר חלמיש הוא יגור פה זה כשני ירחים, ואחרי כי באת הנה ותקרא לך גם אתה בשם זה אות הוא כי שקר בפיך.  – פני זרחיה אדמו בדם בשמעו הדבר הזה כי שקר בפיו ויקרא כמתחנן: אנא אל תדבר כאלה בטרם נוכחת כי כן הוא, אמנם אין אונים הנני להציל נפשי מגדופי פיך, אבל זכור נא כי לא לכבוד הוא לענות נפש נכאה.  – הדברים האלה כמו קלעו ללב החוקר כי הוא העמיד פניו רגע ויתבונן בפני הדובר בו ולא עוד בבוז כבתחלה, אבל עד ארגיעה הרים ראשו ויאמר: ומה תאמר אתה כי אשלחך לנפשך יען כי לא תוכל שמוע גדופי פי? –

– זאת לא אמרתי, עשה כפי אשר יורך לבך וכאשר נטל עליך, אך לא בלשון כחרב חדה –

– טוב איפא ומה תאמר אתה, מה השם אשר אכנה לאיש אשר יקרא לנפשו בשם זר וגם בבית המשפט יקשה ערפו ולא יודה כי לא כן הוא? –

– האיש הזה משקר הוא בלי כל ספק, אך אני לא אשקר כי אמת בפי, והן גם כתב תעודה בידי אשר יעיד כי אמת בפי – ובדברו הוציא מחיקו את כתב התעודה ופניו הפיקו בטחון כי עתה הכה בפעם אחת את אויבו אחור.  החוקר לקח את הכתב ויתבונן בו ויאמר: הכתב הזה לא בעיר חלמיש נִתּן לך כי אם בעיר אשדות –

– אמנם כן הוא, כי כאשר חלפה השנה מעת אשר נתן לי הכתב מעירי ואני באשדות הייתי נטל עלי להמירנו באחר וכן עשיתי –

– אולם גם ביד האיש אשר יגור פה כתב מעיד חלמיש אשר נתּן לו זה שלשה ירחים, מה תשיב על הדבר הזה? –

– אין בפי תוכחות כי לא אבין הדבר, אולם אחרי כל אלה מי זה יוכיח בינינו למי הצדק, וכאשר תחשוב כי אני הוא הפושע הן תוכל לחשוב כי הוא הוא הפושע, ואני הן אדע נאמנה כי הוא הפושע –

– ולבבי לא כן ידמה – ענה החוקר – אנחנו נוכחנו כבר כי צירי רומעניא יתנו כתבי תעודה מבלי בקש חשבונות רבים, לא כן קהל עדת העיר אשר ידע את בניו, הוא לא יתן מכתב עדות לזר.  ואף עוד זאת, כי האיש הזה הביא מכתבים בידו ותעודות רבות אשר כלן תעידנה עליו כי הוא הוא, וגם פה ימצאו אנשים גדולים ונכבדים אשר יכירו וידעו אותו, ואחרי כל אלה היעמוד לבך לאמר כי הוא הפושע ולא אתה? או אולי ימצאו שני אנשים בעיר ההוא אשר שם אחד להם ולאבותיהם? – שאל החוקר ועפעפיו בחנו את זרחיה.

– אני הנני האחד הנקרא בשם זה, אני ולא אחר, ואם כי לא אבין מכל הדברים האלה דבר, בכל זאת הן אני אידע כי כן הוא –

– ומה עשית באשדות? –

– מורה הייתי בבית אחד העשירים שמו יונה בן אמתי –

– מתי עזבת את המקום ההוא? –

– זה כשלשה ירחים –

– ומדוע עשית כזאת? – השאלה ההיא הביאתהו במבוכה ולא מצא און לו לענות רגעים אחדים ואחרי כן ענה בכבדות ומבוכה: יען כי חפצתי להקשיב לקח בבית מדרש חכמות.  – החוקר שם עיניו החודרות בו והוא נבוך עוד יותר ואודם וחורת מות עברו על פניו חליפות.

– הגם דבריך אלה אמת המה? – קרא החוקר בקול עז.  זרחיה החריש.

– ומה עשית בפראג? – שאל פתאם החוקר.

– בפראג? אני לא הייתי מעודי שם –

– ומה בקשת לעשות בברין? –

– גם שם לא הייתי מעודי –

– וגם זאת אמת היא ככל הדברים אשר דברת עד כה.  – בפעם הזאת לא התעורר עוד זרחיה לקרוא בקצף או להתחנן לשופטו לבל יעטה עליו בושה.  מעת אשר שאלהו: מדוע עזב את בית יונה והוא ענהו בדברים אשר ידע בנפשו כי לא כנים המה, מני אז עזבו אמץ לבו ורוח משפטו וישב אמרים לשואלו כפושע היודע בנפשו פשעו אך יעיז מצח לכחש בו ויעבר עליו מה.  החוקר ראה זאת כי עתה שחה גבהות העומד לפניו גם בחן ברגע ויוכח כי השאלה על דבר בית יונה היא ירדה כחץ שנון ללבו ותכריעהו, כי על כן שב על עקבות השאלה הזאת ויוסף לחקור ולדרוש על דבר בית יונה ובניו ומסחרו וכל אשר לו ומדוע ברח מביתו, וכל השאלות האלה ענו לבו באכזריות נוראה, כי מה ישיב לשואלו? את שם נעמה לא נתנהו לבו להזכיר לפני החוקר, ולוא גם לא חס על כבודה ויספר לו ככל הדבר, האם יאמין לו? הן גם אליקים הרופא לא האמין בדבר הזה כי כה יכסל איש לברוח מפני עלמה ברה וישרה וחכמה ועשירה רק יען כי דודה לא ימצא חן בעיניו, וגם בעיניו הוא נראה עתה הדבר כמעשה משגע ולא הבין איכה עשה כזאת, להשליך אחרי גוו אושר נעלה וחיי שלוה בנעימים רק יען כי קצף קצף על דוב דודה, ואם יספר כאלה להחוקר הן גם אז יענה לו: שקר שקר! כי על כן בקש למצוא תשובות ומענות כפי אשר הורהו לבו ברגע ההוא, אבל לא בדברים כאלה יניח רוח החוקר אשר ראה עין בעין כי כל הדברים הוא בודה מלבו ברגע ההוא, וזרחיה ישב בראש כפוף וידיו תלויות למטה כמו כל אֱיָל אין בהן, ראשו הוריד לארץ כאיש אשר יטבע בגלי עברה וידע כי אין עזרה ויחוש כי כחו יעזבהו לאט לאט, ולא יוסיף הלחם עוד.  רק חושו עוד בו לחוש את המלחמה האחרונה בין החיים והמות.  רגע עלתה מחשבה על לבו להודות לכל דברי החוקר רק למען יעזבהו לנפשו ולא יוסיף לענותו, אך מה יודה לו כי הוא לא הוא? כי היה בערים אשר לא ראה בעיניו? כי את חבר גנבים הוא נמנה? כי נתן יד למורדים והוא אחד מהמשחיתים אשר אגדו אגודה בסתר לחבל ארץ? כל אלה שמע מפי החוקר ולא נועז להרים מצח ולהכזיבו על פניו.  שתי שעות עֻנתה נפשו בחבלי שאול אלה והחוקר עוד לא ידע שבעה.  כנמר אשר יגרם את העצמות אחרי אשר שתה את הדם החם והבשר המפרפר כן היה החוקר בעיניו, הוא מדמו ובשרו לא שבע, הן כבר כלה כחו וכקול כחולה יענה על כל אשר ישאלהו וכמו מסוה עלטה על עיניו עד כי החוקר והשלחן והאיש היושב למולם וכותב כל הדברים על הגליון חוללו במחולות עם הספון והרצפה יחד, ולשונו תתנהג בכבדות.  עד מתי? עת מתי תענני, מלאך בלהות! – שִׁועה נפשו בתוכו, אך זממו לא עבר פיו וכנואש מכל תקוה אמר: אחריש ואגוע – אולם החוקר אשר כמו קרא מעל הפנים את הגיוני הלב קם פתאם ממקומו ויאמר: הנה ידעתי רוח הפושעים בעמדם לפני החוקר, כי יש אשר קשיות ערף תאחזם בצפרניה ולא תניחם להוציא כל רוחם ואחרי עבור חצי שעה ישיבו אל לבם וינחמו ממעשיהם בראותם כי אך הבל ייגעו להכחיד תחת לשונם את אשר בידינו לגלותו אף אם במסתרי שאול יֵחָבאוּ, הבו איפא, גם אני אניח לך עד אשר ינוח לך וישוב רוחך ולבך יורך את הדרך הטוב לך, כי תשמיע כל אשר בלבך דבר לא נעדר והקלת מעֻלך לשבת ימים רבים עדי בקרת תהיה, שים אמרי בלבך – ובכלותו דבריו יצא אל חדר שני ואחריו האיש הכותב אשר ישב למולו ורק השלישי, אשר ישב בקצה השלחן וגם הוא כתב, הוא נשאר עמו בחדר ההוא.  כשב פתאם לתחיה כן פקח זרחיה את עיניו בצאת החוקר ויסב את פניו מהדלת אשר בה עבר כמו יראה באה בלבו פן יראהו שב על עקביו, ולאט לאט נסה להניע את יצורי גוו אם עוד חיים בהם, כן הרים את ידו האחת ואחרי כן את השנית וכן עשה להרגלים, וגם את הראש הרים למעלה וישתרע על הכסא למען הישֵׁר את גבו אשר עָקם בשבתו לפני החוקר, ובהשיבו רוחו התפרץ כקול אנחה מלבו, ובראותו כי אין פונה לו קם מכסאו וינס לצעוד צעד בהביטו כמתגנב אל המקום אשר שם ישב האיש, ובראותו כי הוא לא יפנה אליו, כי הניח ראשו על שתי כפות ידיו אשר נתן על השלחן וינוח או ינום שנתו, החל ללכת בחדר הנה והנה וכמו חיים חדשים נפחו באפיו בכל צעד אשר צעד, לבו אשר כמו נִתּן במועקה רחב בכל פעם אשר שאף רוח, ומדי הוסיפו לכת כן סרה חורת פניו ואודם בא תחתיה.  גם עיניו ארו וכמו חיים חדשים ואמץ לב בא בקרבו כאשר הרים פתאם את ראשו ויבט אל הדלת אשר בה יצא החוקר כמו אמר בלבו: הנני ערוך למלחמה, לא אתן עוד לענות את נפשי בדברי רוח כאשר עשיתי עד כה.  ובחשבו כזאת נראה לו בצד הדלת ארון ספרים גדול אשר לא ראהו עד כה ויאמץ לבו ויגש אליו ומבעד דלתות הזכוכית התבונן להכתב על גביהם, ומה השתומם לראות כי רֻבּם המה מאלה אשר כחטא יחשב לקרוא בהם.  הוא עמד ויתבונן רגעים אחדים ופתאם הרים האיש את ראשו וכמו נבהל ממעשהו נסוג זרחיה אחור, אך האיש קרא אליו במנוחה: אם תחפוץ לבלות את העת תוכל לקרוא כחפצך, כי שעה או יותר תחכה פה עד שוב החוקר, או אולי תחפוץ להשיב נפשך שלח אחד השוטרים ויביא לך ככל אשר תשאר – הדבר הזה הזכירהו כי רעב הוא מאד וישלח להביא אכל ושתי כוסות שכר, אך האיש מאן לשתות עמו, וזרחיה אחרי אשר אכל ושתה אמץ לבו עוד יותר ויפתח את דלת הארון ויוציא ממנו ספר אחד וישיבהו למקומו וכן שני ושלישי, כי רוחו לא נח בקרבו ולא נתנה לשבת ולהגות במנוחה.  בהשיבו את הספר השלישי למקומו ראה המון צל-צלמי אנשים ישכבו בארון, בהם פני אנשים ונשים ובהם תמונות אנשים ונשים הרבה יחד, הוא התבונן בתמונות בתאות נפש, כי אין דבר מושך את הלב כמו תמונות אנשים, ואחרי שבעה עינו מהן הניחן במקומן ויקח אחרות תחתיהן, וישם פניו אל האיש וישאל: מי המה אלה? –

– גם אני לא אדע – ענה האיש.  זמן כביר עמד זרחיה לפני הארון ויעביר את התמונות לאחת אחת, אחדות מהן נדמה לו כמו כבר ראה אותן או את פני בעליהן ופתאם נפתחה הדלת והחוקר בה החדרה.  פני החוקר הפיקו רצון ואף עקבות עז ורגז לא נראו עליהן, שחוק קל רחף על שפתיו וַיֵרָאֶה בעיני זרחיה כמי בא הפעם להשמיעהו כי כל אשר דבר אליו עד כה היה אך לצון ועתה בא להשמיעהו כי יתן לו ללכת לכל אשר תאוה נפשו כי תם חזון הלצון.  גם הוא אכל ושתה כי על כן ייטיב פנים – אמר זרחיה בלבו ובבטחה הניח את התמונות מיד ויכונן צעדיו אל הכסא אשר ישב עליו בתחלה.

–פני רעים ואוהבים רבים הכרת בתמונות האלה, האין זאת? – שאל החוקר ושחוק קל על פניו.

– לא רבים – ענה זרחיה בתם – רק פני אחדים אדמה כי אכיר למי המה –

– ומי המה? – שאל החוקר – נכספה נפשי מאד לדעת מי המה רעיך וחבריך? –

– גם אלה לא רעי וחברי המה, כי אם אדמה כי כבר ראיתי פניהם אף כי לא אזכור איפה – ובדברו הראה באצבעו על התמונות אשר ידמה כי הכיר מראיהן.  החוקר הניע ראשו כמו לא האמין למשמע אזניו ויאמר: ואת אלה לא ראית מעודך? – ובדברו הורה באצבעו על תמונה אשר עליה מחוקה תבנית עשרים ושנים אנשים ונשים יושבים במעגלה סביב לשלחן ואחת עומדת וידה נשואה למעלה כמו תשא אליהם מדברותיה.

– לא, את אלה לא ראיתי – ענה זרחיה במנוחה.

– כאשר אחזה לי – אמר החוקר – נכזבה תוחלתי לעשות שלום עמך, אני אמרתי כי אם אניח לך אז תשיב אל לבך להשיבני נכוחות אבל עתה אחזה כי עודך מחזיק בקשיות ערפך, כי היא לא רק ברגע הזה אחזה בך, כי אם כבר למדת דעת דרכיה למען תהי עליך סתרה, כי על כן תוסיף גם לכחד כי לא תכיר את פני האנשים אשר צל צלמם ראית, אף כי בן חברתם הנך –

– אני בן חברתם?! – קרא זרחיה בתמהון והמבוכה החלה לפרוש עליו כנפיה שנית.  הן אמנם הוא הכין נפשו למלחמה אך לדבר שפתים כפי אשר שמע בתחלה והנה זה בא פתאם כמגיח מהמארב ויורה בו חץ ממסתרים.

– כן הדבר, אתה בן חברתם, אז כאשר התאספתם בסתר במרתף ברחוב נ.  בעיר אשדות ושם עשיתם מלוכה קטנה, מלוכה קטנה, האין זאת? – ובדבר החוקר הראה בגודלו לקצה אצבעו כמו חפץ להראות כי הממלכה קטנה היתה כקצה האצבע – מלוכה קטנה ואנשים בה מעט אך כלם מלמדי חפש ושנאת-עריצים, אשר יקומו כאיש אחד לברוא עולם חדש, עולם שאין בו עקת מושלים ומוסרות משפט ואמונה ודת.  התבל הזאת בלה היא ונושנה ועת באה לפחת בקרבה חיים חדשים, כי על כן ינתקו כל מוסרות ואין עוד לא משרה ולא עשר, לא בעל ולא חֲבֶרְתּוֹ, לא אלוה ולא מושל, בממלכתכם לא יֻכּר שוע לפני דל, כי כלכם אדונים תהיו וכאשר תכריתו כל בני התבל הבלה והנושנה, אשר בדרכיה יבחרו, אשר תשיתו קציר לכל עריץ וחומס, כי מי עריץ כּמדבֵּר משפט ומי חומס כהאומר: כספי כספי ואשתי לי היא, וכאשר יתמו כל אלה העריצים ותותרו רק אתם בני הממלכה הקטנה או אז תחלקו יחד נחלה ואיש מרעהו לא ירבה בעשר ומשרה ובנים, כי נחלת כלם יחד תהיה? האין זאת? הן תשתומם לשמוע מפי את כל הדברים אשר שמעת אז מפרש יוצאים מפי הראש אשר הוא גואלכם והוא ינתק כל אגודת מוטה, וכאשר באו האורחים אשר לא נקראו ויבקשו לראות מה אתם עושים מהרתם ותשלחו כדורי מות ללבם.  אולי תאבה בטובך להשמיעני מי היה אשר הראה נפלאות ימינו אז בכדורי מות אשר ירה לשר השוטרים בהציגו רגלו על מפתן המרתף אשר שם קראו בספר תורת המלוכה החדשה, המלוכה בלי מלך ובלי עם? הנה תחריש?! לכן שמע עוד נצורות מפי כי אני אדע הכל ואם תתן עדיך ותצדיקני או תחריש או תשים לאל מלי, אחת היא לי, כי רבים מבני אוגדתך כבר המה בידי ומקומם אחרי הדלת והבריח, ובהם נמצאו שנים אשר חכמו יותר מיתר אחיהם והמה ספרו לנו את דבר המלוכה לטוב להם כי המה לא ישאו ענש כאחיהם, ואם אתה לוא תשמע בקולי ותשמיעני יותר מאשר אדע ואם גם מעט יותר אז אבטיחך על דברתי, ואתה הלא תדע כי אנחנו העריצים אשר נשים עבותות בידי בני האדם נשים עבותות גם על נפשנו וכאשר נדבר דבר אז הוא לנו כדבר מלך ולא נשוב אחור ממנו, והיה בטוח כי כל אשר אבטיחך על דברתי אקים, ואני מבטיחך כי אם תשמיעני יתר מאשר אדע ואם גם מעט יהיה גם אז לא תשא ענש קשה בכל חבריך וגם בכל ימי שבתך במאסר בימי הבקרת לא תראה לחץ כמהם, להם ינתן אך לחם ומעט מרק ומים וישכבו בחדר קטן וצר מאד על מצע תבן בלה ורק מבעד חור יגיה קו אור את חשכו.  האמין לי כי לא טוב חלקם, ולולא קראו לריב עם התבל הבלה כי אז טוב להם הרבה יתר מעתה, כי אנחנו בני התבל הבלה אשר בדרכינו נחזיק ומוסרות המשפט והממשלה והדת וחיי המשפחה לא כחבלי שאול בעינינו, אנחנו לא נתן ראשינו בידיכם אנשי החסד אשר תחפצו לבער כל רע מהארץ, אנחנו נעמוד על נפשנו.  ואם גם לא נקח ראשיכם מעליכם, כאשר תחפצו אתם לעשות לנו, אך נושיבכם במקום אשר שם תוכלו לשפוך ממשלתכם כחפצכם, ואם יפול לבך לשמועה כי שמה תבא, אולי הסכנת עד כה לנוח במטה נקיה ועל מצע טהור ובחדר נקי, כי אז אין לך דרך אחרת בלתי אם לספר לי דבר מה מתורת הממלכה ומהמעשים הגדולים אשר עשיתם ומי המה הגבורים אנשי השם ביניכם.  אמנם זאת לא נכחדה ממני כי עוד לא יצא לך שם בגבורים האלה כי על כן נפקד צל-צלמך בתמונה הזאת, ולאיש כמוך אשר לא אמיץ לבו בגבורים אין גם כל תקוה להיות לראש, אתה תהיה להם תמיד עבד, אותך ישלחו אל המקום אשר בו מות ומשכלת עדי תתן ראשך כפר עבודתך זאת, לא כן אם תשוב מדרכך ותתן תודה על כל אשר עשית ואשר ידעת כי אז תיטיב לך, ובידך עוד לשוב מדרכך, כי פה אין כל פחד בני חברתך לנגד עיניך, פה לא תשיגך נקמתך וחיית בשלום, גם אבטיחך על דברתי כי לא ישיבו אותך לארצך, ואתה דע לך – החוקר התבונן מאד בפני הפושע בעת דברו אליו ויהי כמשתומם כי לא הבין למראה עיניו, חזות פני הפושע לא הראו לא מגור ולא חפץ לשוב, אף לא קשיות ערף, כי הוא עמד ויבט בו כמשתומם בכל עת דברו, כאשר יביטו אל אנשים אשר פתאם יצאו מדעתם.  ובאמת היה החוקר כמשגע או כשכור בעיני זרחיה, והרעיון הזה כי החוקר שתה מעט יותר מאשר הסכין השיב לו את אמץ לבו אשר עזבו עד כה, ובכן הביט בפני הדובר בו בלי כל יראה, גם לא כעס על חרפו אותו כי לא אמיץ לב הוא, כי הן האיש הזה לא ידע את אשר ידבר.  כאשר חתם החוקר בדברו ויחכה למענה ואין, קמט מצחו ועיניו החלו להפיץ זיקי זעם בקראו בקול: האמנם תאמר להלאותני בשומך יד לפה? אבל לא נכחדה ממני תושיה לתת פה לאלם, ענני דבר ואדע, ואם תחריש ולא תשיב דבר אז אאלץ להושיבך בבור במקום אין אור ואין רוח חיים – זרחיה הניע בכתפיו ויקרא: ומה אומר לך ומה אשיבך ואני לא אבין אף דבר מכל דבריך, מליצה חדות דברת ואני לא אדע עד מה?! –

– הנך אחד מבני בליעל הגדולים אשר ידעתי מאז – קרא החוקר בקצף – אני אמרתי בתחלה כי אל כסיל אשר נלכד במצודת בני בליעל אדבר והנה עתה אראה כי אל אחד מראשי החבורה אדבר, ולא רבים המה בני הבליעל כמוך, ובכן אשיש משנה שמחה כי אֶכָּבֵד להִודע לך – ובדברו הרכין ראשו כמו יחפוץ לתת לו כבוד...  פני זרחיה אדמו שנית ועיניו נתעו במבוכה לכל עבר, אך התאושש להשביח שאון רוחו ויקרא: הנה שַׁבְתָּ לחרפני ולנאץ שמי, ולך אין כל צדקה לעשות זאת –

– צדקה?! – קרא החוקר וישחק בקול – ואתם רודפי צדקה ומשפט אתם? האין זאת? ואך אלה חלקכם בחיים? –

– אני לא הפרתי משפט מעודי ואתה לא תדע עד מה, כי משגה עמך ולא אני האיש אשר תבקש, ואין לך כל משפט וצדקה לענות נפשי בלי עון, ועליך כדורש משפט לזכור זאת לבל תרמס אתה ברגליך משפט בעת אשר תדרשהו מאחרים, לך היה להשיב אל לבך אולי תשגה ואז לא נתנך לבך לעשות את אשר תעשה כעת –

– טוב מאד, ואת התוכחת הזאת אקשור על לבי, ואזכור תמיד את המטיף בר הלבב אשר זך היה לקחו, אולם דע כי גם אותנו לא השה אלהים חכמה ונבין כל אלה, ברשתות כאלה לא תלכוד חוקר בבית הפקודות ושוא כל עמלך, כי לולא ידעתי נאמנה את אשר אדבר לא דברתי כאלה, ועוד לא קרה אף פעם כי שגיתי במראה עיני, וגם בתחלה כאשר אך ראיתי פניך אמרתי כרגע: מטמון שלח לנו אלהים, ולמרות דבר הרופא ודבר רעי החוקר אשר עינם התעתם לראות תום בפניך חרצתי משפט, כי לא כן הוא, אך כי אחד מראשי בני בליעל נפל בידי זאת לא חשבתי אף אני –

– אני לא אוסיף דבר עוד כי מה אועיל לי אם למשפט אין שומע, כי רק יען כי כח הזרוע לך לתפוש אותי לכן תאריך לשונך לחרפני.  חלש אנכי נגדך ועל כן אאמץ לבי לבל יתר ממקומו בשמעי דבריך הנוראים ולא במשפט, כי רק לוא היתה לך הצדקה כי אז היתה לי בשת הפנים בשמעי חרפתי מפיך, אבל אחרי כי אין לך הצדקה לכן תהי בשת הפנים להאיש אשר יעות משפט ויענה דכאי רוח רק יען כי ידו תמצא לעשות –

– הנה תנסה גם לדבר עזות, את הכל נסית, להתעלף, לדבר תחנונים, לבקש משפט ועתה תדבר גם עזות, אולם בכל אלה כבר הסכינה אזני.  כבר ראיתי כמך הרבה ושמעתי כאלה רבות –

– ואם כל אלה אשר ראו עיניך כמוני היו ואם כל אשר שמעת כדברי היה, אז היו המה תמיד הצדיקים ואתה הפרת משפט.  בינתי תסתתר איך נתנו משרה על שכם איש בשם המשפט בעת אשר הוא ירמוס משפט ברגל גאוה! הנה כל עוד לא יצא משפטי מאת השופטים עוד לא חוטא הנני, ואף כי גם עוד בטרם תדע מי אני, בטרם יש לך עד או אות למופת כי את פושעים הנני נמנה, עתה הנני איש כמך ואשנה בדברי כי לא בצדקה ומשפט תעשה זאת, ואקוה כי לא לארך ימים אהיה בידיך וכאשר אצא לחפשי אבקש משפטי קבל עם –

– טוב הדבר! ועתה אבשרך כי עוד מעט תצא לחפשי מידי, כי תלך לבית האסורים אשר להמדינה.  בבית הזה לא יאָסר איש יותר משני ימים, רק בטרם אפרד מאת איש אוהב משפט כמוך הבה אראך אותות ומופתים, אשר על פיהם ידעתי מי אתה ומה מלאכתך.  הנה שני מכתבים אשר נשלחו למענך בידי המה, המה אחרו לבא, כי כאשר הביאם נושא המכתבים כבר היית פה והשוטרים אשר לקחו את כליך ובגדיך להביאם הנה הביאו גם את המכתבים, הלא לך המה? – זרחיה שם עיניו על המעטפה ויאמר, זה שמי וזה מעוני, לי המה –

– זה שמך אשר תּקרֵא בו היום והמכתבים לך המה, ראה האחד כתוב בשפת היהודים בארצך והשני כתוב עברית ואני לא אדע קרוא אותם, לכן יקראם אחר באזניך – ובדברו נתן ידו על כפתור הפעמון ויבא הביתה אחד השוטרים, החוקר נתן בידו מכתב אחד ויאמר: קרא – והשוטר קרא בו כדברים האלה: אחינו! מהר ועזוב את העיר הזאת בלילה הזה, כי נודע הדבר כי תקרא בשם אחר, מהר והמלט פן תביא על כלנו רעה גדולה, לך לענף ושם תמצא פ.  והוא יתן לך כתב תעודה אחר.  את הכסף תמצא במקום אשר תדע, בשם ראש החברה.

השוטר כלה לקרוא את המכתב והחוקר שם פניו בזרחיה, אשר עמד כגבר נדהם ויבט לפניו בעינים אשר עליהן כסה אפל, ויקרא בקול לעג: מה תאמר לקול האות הראשון? –

– לא אבין דבר, משגה הוא – ענה זרחיה בקול כחולה כי נבעת מאד,

– ועוד טרם תבין דבר? – קרא החוקר וכל אשר יאמרו לך משגה הוא! טוב הדבר, קרא את המכתב השני – השוטר לקח את השני בשפת יהודית ויקרא כדברים האלה: מהר ובא אלי אל מעוני ואל תאמר במעונך כי תלך בדרך למרחוק, עזוב את הספרים שם, ואם דברים בכתב בידיך העבירם באש.  אתי תשב ימים אחדים פן יבקשוך, ואחרי כן תלך אל אשר ידעת, אך אם חלילה תפול בידי השוטרים אז אין דרך אחרת בלתי אם תכחש הכל ותאמר כי האיש אשר יקרֵא בשמך הוא מכזב, וכאשר תעמוד בדבריך אז יוציאוך מהמאסר אחרי ימים אחדים, רק השמד לך לבל יעבר על פיך דבר אשר יגלה סתרי לבך, התחפש כמו לא תבין עד מה, מה הוא קשר ומה מרד, הֻתַּמָם ואז לא תאנה אליך רעה.  בפראג לא היית ואת ברין לא ידעת...

– ועתה המצאת פשר החדה? – שאל החוקר כמנצח – אתה בעל משפטי תבין עתה מדוע קראתי לך בשמך ראש לבני בליעל, ואני ידעתי כי לא יתחמץ לבבך בשמעך כזאת, כי אך תהלה היא לך, אולם לא אכחד כי תדע להתחפש מאין כמוך ומעודי לא ראיתי איש אשר לו יתרון הכשר דעת להתחפש כמוך.  הביטו אל פניו – הוסיף החוקר בשומו פניו אל השוטר אשר קרא את המכתבים ואל האיש אשר כתב את כל הדברים על הגליון – הראיתם פני תום כאלה? וגם עתה! – זרחיה עמד כאיש אשר בינתו עזבתהו ולא נועז להרים עיניו, המכתבים פצעו לבו עד כי לא ידע נכוחות מה יחשוב ומה ישמע – ועתה אולי תתן תודה? קרא החוקר בשומו אליו פניו – הן תראה כי שוא כל עמלך להסתיר דבר, וגם כותבי המכתבים בידינו הם – החוקר השתומם מאד בראותו כי תחת אשר קוה כי פני זרחיה יפלו עוד יותר בשמעו כי כותבי המכתבים בידי השוטרים המה, אורו עיניו לשמועה ויקרא כמו הוסרה אבן מעמסה מעל לבו: וזאת תהי לי לישועה כי עתה יוכחו כי לא אני האיש אשר אליו כתבו המכתבים.  או אולי חבל בוגדים עִודוּני ונעצו לב יחדו להכחידני, אחכה ואקוה כי עוד מעט יצא משפטי אור –

– קוה אל ה' ויושע לך כאשר ישרה נפשך בך – קרא החוקר ואחרי כן אמר אל זרחיה: הנה אחזה כי שוא כל עמלי להוציא דבר אמת מפיך, קרא איפא את כל הדברים על ספר, הלא הנה השאלות אשר שאלתיך והתשובות אשר השיבות וכתוב בידך לאות כי כנים הדברים.  – זרחיה קרא את כל הדברים ויכתוב שמו על המגלה ואחרי כן הוציא החוקר גליון מחיקו ויתנהו בידי זרחיה, בגליון ההוא קרא זרחיה כי השופטים חרצו לאסור אותו במשמר עדי בקרת תהיה.  רעדה עברה על כל בשרו בקראו בגליון ויתאמץ ויקרא: אולם למה לא תבקשו כדת לדעת דבר אמת? הלא בידכם לכתוב לאשדות אל האיש אשר בביתו הייתי מורה לבניו, תוכלו לכתוב לעיר חלמיש עיר מולדתי, או שלחוני שמה ואם גם אסור בזיקים אלך בשמחה שמה למען אוציא משפטי אור –

– כל אלה לא לי המה עוד, ברגע אשר נתתי בידך את הפקודה כי אסיר אתה לא לי עוד לחקור ולדרוש אחרי הדבר.  מלאכתי היא לחקור ולדרוש אם לתת הפקודה או אין ואחרי כי נוכחתי כי כן הוא כתבו את הפקודה הזאת ואתה תבא לפני חוקרים אחרים אולי ישכילו המה יותר ממני להוציא מלבך מלים – ובכלותו דברו נתן הכתב בידו ושני שוטרים הובילו את זרחיה ויושיבוהו בעגלת בית הפקודות ויובילוהו אל בית האסירים אשר בבית-משפט-המדינה.  וכצידה לדרך נתן החוקר בידי אחד השוטרים את הכתב הגלוי אשר זרחיה כתב בו בידו וכתב משנה שבו השמיע החוקר את דעתו כי האסיר הזה הוא אחד מראשי בני בליעל, ועל כן ישימו עליו עין פקוחה, כי ממנו למסתרים רבים תוצאות.

החוקר האמין אמונה אמן כי כפיר אריות, ראש לבוגדים ופושעים נפל בידו כי כן ראה בעינו, ועינו לא תכזב ולא תתעהו, זאת ידע נאמנה, כי עוד לא קרה אף מקרה אחד כי עינו התעתו, ובכל אלה אשר את פושעים שם חלקם נמצאה עולתה בהם ואמנם כן הוא, בכל עת באשר הובא פושע לפניו הכיר בו כרגע כי פושע הוא, ואחרי כי רוב אלה אשר הובאו לפניו פושעים היו לכן גבה לבו בצדק באמרו, כי עינו לא התעתו כי עוד לא אמר לאיש מעודו צדיק אתה, אבל אם צדק גם באמרו לצדיק רשע אתה, זאת לא חשב מעודו, כי כל איש אשר אך הובא פעם אחת לפניו היה רשע בעיניו, ואף אחרי אשר יצא זכאי מלפני השופטים ויוכחו כי חנם טפלו עליו חטאת, גם אז היה בעיני החוקר הזה כרשע והשופטים שגו כולם ברואה ולוא היה הוא תחתם כי אז לא יצא הנשפט נקי.  בדבר הזה האמין בכל לבו ולוא בא מלאך ממרומים ויאמר לו כי זך זרחיה מפשע אז אל נכון שם עבותים על ידי המלאך ויאמר לו: גם אתה בקושרים, ובליעל יעמוד לימין רעהו.  ובלי ספק נפלה אימתו על המלאכים עד כי יראו מפניו ולא קמו להעיד באנוש צדקתו, ולא יפלא הדבר אם מלאכי מרום הטהורים והחפים מכל פשע פחדו ורבו מפני החוקר הזה, אם גם מלאכי משחית, הבוגדים והחומסים והמרצחים כלם יחד חלו ורגזו בשמעם שמו, כי נורא היה על כל סביביו וזאת היתה תפארתו תמיד כי הוא יוציא מלים אף מאבן, וזאת היתה הפעם הראשונה אשר חפצו לא הצליח בידו להטות לב הפושע לתת תודה אף לא באמרו לו כי גם חבריו כותבי המכתבים נלכדו בשחיתותיו.  כּחֵש לו כי דמה כי בדבר הזה יפוצץ את לבו האבן, ואחרי כי גם התקוה הזאת עלתה בתהו רגז רוחו מאד ויגזר אומר כי בן בליעל כזה עוד לא היה בארץ וכן כתב במכתבו אל השופט בבית האסורים, ובמכתב מגיד ישר כזה בא זרחיה לגור במעונו החדש, אשר אמנם לא נעים מאד היה בטהרו ונקיונו וגם האור אשר התגנב אליו מבעד החלון העגול לא מתוק מאד היה לעינים...

ה.

אוֹהֵב גֵּר

ובעת אשר זרחיה הובא למעונו החדש במקום אין רוח חיים ואין אור יומם,  רק רֵעים רבים אשר בתחלה בפתחו הדלת שדד רבצם כי נחפזו לברוח ברגליהם הקטנות וּבחוֹרים הָחְבָּאוּ,  רק אחרי כן כאשר נוכחו לדעת כי רק אדם ולא חתול הוא האורח החדש נועזו לצאת ממחבואם ולצאת במחול ולתת בשיר קולם,  המאשרים האלה לא פחדו משאת חוקר עונות ולא רבו מאימת שוטרים,  חפשים היו במקום אשר חתול לא בא בו ובהם קנא כמעט זרחיה בעת ההיא כאשר נפל באין אונים על מצע התבן הלח,  בעצם העת ההיא שאפו רוח צח ונעים  לא רחוק מהמקום ההוא בגן העם אמו ואחותו ונעמה והוריה ואחיה.  שם ישבו וישתאו אל הדר הגן ופרחיו אשר כאנשי צבא יצאו חוצץ כמו גם עליהם נחה רוח דעת להבין לבחר דרך,  אך רגע חשו הנשים עצב בבאן אל הגן ובראותן עגלה עם חלונות סתומים וחתומים אשר עמדה לפני בית משפט המדינה.  נורא מאד גורל הנאסר    קראה נעמה    לשבת בעגלה כזאת בחרבוני קיץ אלה.    לוא נגשה מעט אל העגלה כי אז לא שפר גם גורלה מגורלו לוא ראתה בעיניה מי הוא,  אך היא לא נגשה וכמו חשה גורל הנאסר פערה פיה לשאוף הרוח הצח בגן גם למענו,  ועצבת אשר לא ידעו מקורה לקחה לב כל הנשים יחד. 

כאם זרחיה ואחותו כן גם נעמה חשבו אך מחשבה אחת למצוא אותו.  נעמה קרבה את שרה אם זרחיה באהבה וכבוד כמו היתה אשת בנה והיא אף היא דברה אליה כמו כבר בתה היא,  ונעמה לא בושה לדבר תמיד בזרחיה ולדרוש עליו,  אחרי כי היא היתה הרוח החיה בכל הבית,  הן גם בביתם באשדות יצאו ובאו רק על פיה ואף כי מעת אשר עזבו את אשדות,  כי יונה ואשתו וגם שרה ובתה לא דברו כן בשפת אשכנז ורק נעמה לבדה אשר בבית הספר למדה את השפה הזאת היתה כמליץ בינותם במקום מעיני הרפואה וגם עתה מעת אשר באו לוויען זה שלשה ימים. 

בכל עת שבתם במעיני הרפואה לא חדלו מחקור אחרי זרחיה ואך שמעה שרה כי איש מארץ רומעניא במקום ההוא מהרה לחקור ולדרוש אולי נודע לו דבר מה על אודות בנה,  וגם נקרה לה איש אשר ראה אותו ואשר אמר כי ידע אל נכון כי לוויען שם פניו.  הבשורה הזאת חיתה רוח כלם,  כי אמרו:  עוד מעט יבא הקץ לדאגתם על לאודותו,  ואחרי כי לא ידעו מקומו בוויען לכן מהרו לעזוב את מקום מעיני הרפואה,  בתקותם כי אם אך יציגו כף רגלם על שער עיר וויען אז כאגע ימצאוהו,  אך התקוה הזאת לא עד מהרה באה.  זה שלשה ימים הנם בעיר הזאת ועוד לא ידעו אף מה,  איכה לבקש עקבות איש בים הזה,  ואף איש אחד בן ארצם אשר הופיע להם פתאם כמורה דרך ומלאך מושיע לא הועיל הרבה להם,  ועודם מגששים באפלה כמו ביום הראשון.  ביום הראשון בבאם לארוחת הצהרים לבית המשתה הכשר התרועע להם איש מארצם ויתיצב לפניהם כאיש יודע הכל,  כל הגלויות והצפונות בעיר הזאת לא נסתרו מנגד עיניו,  והוא באשר כי בן ארצם הוא יזהירם לבל ילכדו ברשת אנשי מרמה אשר יארבו בכל בתי המלון לגרים הבאים לקנות להם בגדים וכלי יקר,  והמה יובילום אל סוחרים אשר יונו אותם כי היועצים האלה יקחו חמשה עשר למאה מאלה הסוחרים החומסים,  כי על כן אם יבקשו לקנות דבר מה אז יורם הוא את הדרך הנכונה,  וגם בכל דבר אשר ישאלוהו יגיד להם דבר כאשר בלבבו,  כי עתה עתותיו בידו אחרי כי אשתו ובניו יגורו מחוץ לעיר בבית הקיץ.  כאלה וכאלה דבר על לבם ויעוררם לקנות מכל אשר ימצאו חפץ עוד ביום ההוא וביום המחרת כי ביום השלישי ילך לפקוד את נוהו בבית הקיץ ובלעדו יותרו כיתומים בעיר ההוללה הזאת. 

האיש אשר בפעם הראשונה בימי חייו הרחיק נדוד לארץ נכריה הוא ידע את השמחה אשר ישמח לב הגר בשמעו איש מדבר כלשון ארצו והוא בן ארצו,  כאחים יהיו בין רגע ואיש לא ישאל מי הוא הָרֵעַ הזה ואם איש כערכו הוא.  בארץ נכריה יחדל כל ערך ומעלה ושם ותאר,  ובכן ששו כלם על האיש הזה ויותר מכלם שמח עליו יונה כי ראה כי איש כערכו הוא אשר לא ידבר אשכנזית,  כי מיום אשר בא יונה לארץ אשכנז החל לקצות באשכנזים ואשכנזית וכסלון ממאיר היתה בעיניו שפת אשכנז,  ואם כי את הכל מצא יפה,  כל אשר ראה היה טוב בעיניו,  כי הכל במשטר נעשה וכפעם בפעם קרא:  אכן עם יודע סדר הוא!  וגם המשרתים בפיקו ממנו רצון כי לא הביטו כבהמות בפני האדון,  והמה הבינו בכל שפה כי אך פתח פיו היו נכונים לעשות חפצו,  ומה גם המשרת אשר נקה את המנעלים,  הוא היה כגבר נעלה בעיניו,  כי מעודו לא היה למנעליו ברק כמו מעת אשר דרכה רגלו על אדמת אויסטריא,  אשר יונה נתָנָהּ לארץ אשכנז בלי כל מלחמה וריב שפתים,  ואת אשר לא הצליח לא ביסמארק ולא גדולי אשכנז,  אותו פעל ועשה בדבר שפתיו ברגע אחד,  כי הוא מאן לקרוא בשם אוסטריא כי אם בשם אשכנז,  אשר הכל היה יפה בה ולולא דברו האשכנזים אשכנזית כי אז מצאו חן אף המה בעיניו,  אך לזאת מאן לסלוח להם,  ואחרי כי מצא איש אחד לפניו באשכנז אשר לא אשכנזית ידבר הנה היה בעיניו כציר שלוח לו ממרומים,  ולפניו שפך כל שיחו כי אמנם הכל כשר וישר בעיניו ואין לו להתאונן מלבד על אשר כלם יחד ידברו בשפת יהודית נשחתה אשר לא יבין כל איש ועוד זאת כי יין דגן טוב לא ימצא בכל העיר.  לדבר הזה הרעים פניו תמיד.  הן הכל ימצֵא פה וכל אשר אבקש ינתן לי לבד מיין דגן והיה כי אשב לאכול ואומר אל המשרת:  יין דגן!  יביא ככובע האצבע אשר להחיטים    ובדברו הראה את קצה אצבעו וגם בו אך מים מתוקים,  מים מתוקים,  ולא יותר.  אצלנו יעמידו צלוחיות יין-דגן על השלחן,  שתה לכל אות נפשך,  ויין הדגן אשר בארצנו טעמו כטעם...  כטעם...  כטעם יין דגן    כלה דברו אחרי כי לא מצא טעם אשר ישוה לו וישק בשפתיו לאות כי הטעם הזה עודו על לשונו.  ומה רחב לבו כאשר הבטיחהו האיש להביא לו מחר יין-דגן כחפצו כי רק האשכנזים אשר ישתו אך שכר ויין ענבים המה לא יבינו טעם יין דגן,  ובכל זאת ימצא יין דגן טוב בעיר.  את הכל תמצא כחפצך אך איש יודע את העיר ומסתריה דרוש לחפצך    חתם בדברו    ויונה הודה לו כי כן הוא ויזכור כי יחפוץ לקנות כובע לו ולבניו וגם בגדי קיץ יחפוץ לקנות.  והאיש אמר כי נכון הוא ללכת אתם וגם הקים את דברו ויונה קנה בגדים לא מעט.  הנשים בשמעם את מחיר הבגדים אמרו כי באשדות לא יקר מחיר הבגדים כמו בוויען,  אבל האיש שחק להם.  הן מוויען יובילו שמה בגדים    ואף לא אחת מהנה נאותה ללכת אתו לקנות בגדים,  כי לב כלן נהה אחרי זרחיה ובטרם אשר מצאו אותו מאנו לעשות קטנה או גדולה.  פנינה אמנם חפצה לקנות בגדים לה אך אמה חולה היתה מאד ותשכב במטה ועל כן מאנה לעזוב אותה לבדה. 

בשובם מקנות את הבגדים ישב האיש עמם וירבה לספר להם דרכי עיר וויען וכל בתי המשוש  והשיר והזמרה,  כל הגנות היפים אשר ירהיבו עין,  ויוסף להבטיחם כי נכון  להראותם את הכל,  כי כן הסכין תמיד לנהל בעצתו את כל בני ארצו הבאים שמה,  ומה גם בשדוכים,  בדברים האלה עשה טובה רבה לרב אדם כי הציל רבים מפח יקוש, כי עד מהרה יבאו שדכנים ושדוכים בפיהם והמה כלם סוררים ובוגדים,  מוכרי אדם בכסף,  אך הוא יהי סתרה על בני ארצו לבל ילכדו ברמיה    ובדברו בחנו עיניו את שלשת הנערות אשר כלן יפות היו,  ומה גם צפורה ופנינה אשר יפות היו מאין כמהן.  אולם לכל הדברים האלה לא נמצא שומע ופתאם שמה אליו שרה את פניה ותאמר:  אולי ראית איש צעיר לימים אשר בא הנה זה לא כביר...  ובטרם כלתה האשה את דבריה מהר האיש ויפן:  בלי כל ספק ראיתי אותו,  אני אראה כל הבאים הנה מארצי,  כלם לשכני ידרשו.  איפא יגור האיש הזה?  הגידי לי ואשיבך דבר עד מהרה על אודותו מה הוא ובמה ישלח ידו וכל אשר תחפצי לדעת   

  האיש הזה לא יליד ארצך הוא כי אם יליד רומעניא...  החלה האשה להשיב אך גם הפעם מהר האיש בטרם כלתה את דבריה להשיב,  וגם את כל בני רומעניא אדע כאשר אדע את בני ביתי,  ויהי לבך בטוח כי אך מפי תדעי דבר אמת כאשר תחפצי,  אם עשיר הוא או דל,  אם ישר הולך או מעקש דרכים,  בעת הזאת לא רבים המה מבני הנעורים אשר ידעו לבחר בדרך טוב,  ולפעמים יבחרו בבחור והוא בעל אשה ובנים אם גם בלי טבעת קדושין...  פני האשה אדמו כתלע בשמעה הדברים האלה,  כי בכל ימי חייה לא שמעה כזאת ותפן כה וכה לראות אם לא שמעו גם הנערות את הלקח הטוב,  אך הנה לא שמו לבן להאיש ושיחו כי ישבו יחד בקצה החדר אצל החלונות ובראות האשה כזאת רָוַח לה,  אך כאובדת עצות היתה כי לא ידעה לבחר דברים עוד עם האיש הזה,  ובכל זאת חשה כי עליה לדבר אליו למען סתום פיו,  או לאמר לו בשפה ברורה כי ראות פניו לא תחפוץ,  ואחרי כי מאנה להכלימו,  גם לא חשבה את נפשה כגברת במקום ההוא כי על כן אספה כל רוחה אליה ותאמר:  משגה עמך כי לא אחקור אחר יושב וויען כי אם על קרובי מעירי אשר בא הנה להקשיב לקח בבית מדרש החכמות ונפשי נכספה מאד לדעת אי זה מקומו,  ואם בידך להורותני הדרך איכה אבקשנו עשה נא זאת   

  הדרך איכה לבקש איש גר?    קרא האיש וישחק בגאון לב    הדרך הנכון הוא ללכת אל בית הפקודות,  כי שם יכּתב שֵׁם איש ואיש אשר יבא הנה   

  אנא שלח נא שמה איש לדרוש הדבר ושכר עמלו אשלם,  אך ימהר מעשהו     והאיש מהר ויבטיח כי הוא יעשה זאת בשמחת לב ביום מחר כי היום כבר עברה השעה,  ובכליון עינים חכתה ליום המחרת,  אך יום המחרת היה יום השבת,  והאיש ההוא שומר שבת היה ואחריו יום הראשון ואותו ישמרו פקידי בית הפקודות,  כי על כן נטל על האם האמללה להבליג עזוז חפצה לדעת מקום בנה עד היום השני,  וביום הראשון הובילם האיש אל גן העם ואף הוא השמיעם תורת העגלה אשר ראו בטרם באם אל הגן,  ובכל עת שבתם שם הרבה להלל את עיר וויען ומנעמיה,  וכי אך טוב לקנות בתים בעיר הזאת,  והוא ידע בתים אחדים אשר ימכרו בחצי מחירם,  אחרי כי אדוניהם אבדו דרכם,  כי כסף האחד הלך בדרך כל הארץ ויקבר במשואות הבאֶרזע והשני הלוה כסף ולא שלמו לו,  ולהשלישי היה צרור נקוב כמנהג המדינה,  כי פזר את כל כספו למחוללות במחולות... 

  ולמה עזה כזאת?    שאלה צפורה,  אשר במקרה שמעה את הדברים האחרונים ותשאל לו יען כי חפצה לדעת הדבר אשר לא ידעה מה הוא,  כי בעירה לא נמצא בית שחוק ומחולות,  רק יען כי הדובר שם אליה פניו ברגע ההוא דמתה כי גם עליה לדבר דבר מה,  אחרי כי אמה יסרתה תמיד כי תקפץ פיה.  פני האשה חפו בשמעה דברי בתה ותבט במבוכה כה וכה אם לא תמצא מפלט לה מזרם כביר אמרי האיש,  אך האיש לא ראה כל אלה כי אם הוסיף לספר והאשה הסבה ראשה ותחל לדבר עם נעמה,  ויונה ישב כאבן דומם ולא דבר דבר. 

מעת אשר קם יונה מערש דוי ויתן את כספו וכל ענינו בידי גד,  מני אז לא עשה דבר מבלי שאול את פיהו,  גם לענות דבר לשואל נזהר בטרם שמע עצת גד,  אשר מעת באו לביתו היה לאיש אחר בגויתו ורוחו,  כי לא רק בטנו היתה עוד כערמת חטים,  אשר על כן היה לפנים לשחוק לרואים,  כי אם גם שוקיו וחזהו רחבו ונסבו למעלה,  ויהי מבנה גוו לפי גדלו וַיֵרָאֶה כענק,  והזקן הצהוב והארוך שִׁוה עליו הוד תפארת-איש,  וכל הרואה אותו כיום לא נתן את לבו ללעוג להענק הזה בפניו,  אם אמנם ברוחו היה כמאז ילד תם אשר יחוס על זבוב ולא ירגיזנו ממקומו,  אולם בדעתו גבר הרבה יתר מאשר ברוחו,  כי הוא הגה תמיד בספרים וילמד לשונו לדבר כן ונעמה עזרתו,  כי היא דברה בלשונות רבות בשפה ברורה מאד וברב כשרון,  והוא שלם לה בהורותו אותה חכמת החשבון והטבע אשר בהן עשה חיל עד להפליא,  ומיום ליום למד לדעת ארחות בני האדם,  ולדעת עת ומשפט בכל דרכי החיים,  כי הקשיב וישמע ויתבונן לכל מעשי בני האדם וכאשר ראה כי טוב פעלו עשה אף הוא כמוהם ויהי כהיום הזה לא רק הדור בגויתו כי אם גם במלבושיו ומדברותיו,  רק בתנועות גוו עוד הכירו בו כי בבית המדרש לא למד תורת התנועה והמחולות,  אבל אחרי כי אהב מנוחה תמיד ודבריו והליכותיו ותנועות גויתו בנחת היו,  לכן לא נשא עליהן חרפה כי כל רואהו הכי בו כי "איש-דעת" הוא.  וכאשר למד להבין בספרים כן למד לאט לאט להבין גם בכסף,  ואחרי כי כל טוב אדוניו בידו נתּן לכן חשב זאת לו לחובה ללמוד לדעת כפי אשר תשיג ידו ארחות המסחר כפי אשר מצא בספרים ואשר לא ידע לא בוש לשאל מכל איש.  ויונה נסמך עליו לא רק בדבר כספו כי אם גם בכל הדבר אשר בקש לעשות שאל בתחלה את פי גד,  ובדבר הזה רחב לב יונה מאד,  כי מפני זרחיה נחת תמיד,  הוא הרים ראשו נגדו בגאון,  ויענהו באחת ולא הוסיף,  לא כן גד,  הוא אנוש כערכו לא ירים ראש ולא יתלוצץ וישיב בשובה ונחת על כל אשר ישאלהו,  ובכן היה לו כרוחו ונפשו,  ויחש כמו פדות לנפשו גם מידי בתו,  כי אם אהבתו לה לא ידעה כל גבול,  וכאל דעות היתה בעיניו בכל זאת חש נחת בלבו כי עתה לא על פיה יחיה,  כי לא עוד כילד יחכה רק למוצא שפתיה,  כי גם הוא ידבר דבר וישמיע עצתו,  ואף פעם אחת לא עלתה על לבו כי הדבר ההוא והעצה ההיא גם המה מפי זר נִתּנוּ לו,  מפי גד,  כי כל אשר שמע מפיו היה בעיניו כמו לבו הגה כל אלה,  ועל כן מאן להפרד מגד אף רגע.  אך בפעם הזאת יצא עם הנשים לשוח וגד נשאר בבית המלון,  כי אֵם פנינה חלתה מאד ובתה ישבה אצלה אל המטה כל היום ואשמורה בלילה ועל כן נותר אתה לשאת בסבל יגונה,  וכבר הסכינו כלם כי גד ישא ויסבול צרות כלם עד כי גם לא עלה על לב יונה לבקשו ללכת עמו,  כי מי זה יהיה רֵע בצרה אם לא גד?    אולם גם בפעם הזאת הלך רוח גד עמו בצאתו לשוח,  כי בטרם יצא מהבית הטהו גד הצדה ויזהירהו לבל ירבה דברים עם האיש בן ארצם כי לא אמת בפיו ולא ישר בלבו.  יונה לא הרבה שאלה ויפחד לדבר אל האיש מטוב ועד רע וישב כל העת ההיא כאלם,  כמו גם ירא לנפשו פן גם במלה אחת ילכד בשחיתות איש המזמות,  ואחרי כי אשתו לא הרבתה דברים מבלי אשר צֻותה לעשות כזאת,  לכן נטל על שרה לדבר עם האיש,  עד אשר הגיע גם כח סֻבָּלָהּ עד גבולו ותתבונן הנה והנה אולי תמצא תואנה להפטר מהאיש הזה. 

מי גלה הסוד הזה לגד כי לא טוב הרבות דברים עם האיש?  האם גם יודע חכמת הפרצוף היה ומביט לרגשות פועלי און?  לא זאת!  אף כי למד הרבה ויעשה חיל בתבונה,  בכל זאת רחקה ממנו עצת רשעים כמאז,  ולולא השמיעהו האיש במו פיו מה הנה מזמותיו כי אז לא עלה על לבו להזהר מפניו.  אתמול ביום השבת,  אשר האיש הזה ישמרהו מחללו,  כאשר השמיע פעמים לאין ספורות כי לא ככל בני עיר וויען החוטאים בנפשותם הוא וביתו,  המה יחד יעבדו את אלהים וידקדקו במצות,  ויום השבת קדוש להם כאשר היה בשבתם בארצם,  וביום השבת קרא האיש את גד ללכת עמו רגעים מספר כי דבר לו אליו והוא הלך אחריו.  וישאלהו האיש ליונה ולביתו ולחפצו ודרכיו וגם על הנשים והנערות שאל,  וגד ענהו בתם לב כי עשיר גדול הוא יונה ונעמה היא בתו,  וגם על דבר פנינה אמר כי לה כסף רב וכי אין לה אב,  ועל כל אשר שאלהו השיב לו,  אז שאלהו האיש אם גם לו לגד כסף רב?  והוא השיב בשחוק כי אין לו מאומה,  ולדבר הזה נד לו האיש מאד ויאמר כי יש ויש לאל ידו למצוא כסף רב,  ומבלי חכות עד אשר ישמיעהו כי חפץ הוא בדבר הזה מהר ויאמר לו כי יש בידו שלשה חתנים טובים לשלשת העלמות ושני בתים גדולים למען יונה כי יקנה אותם,  ובדבר הזה יש לאל ידינו לראות שכר הרבה וחלק כחלק נחלק אם אך לא תתן לאיש זר להודע אליהם כי אם גם יבאו זרים בגבולי אז אמאן לתת ידי לדבר הזה ויוסף להבטיח לגד כי אם יעשה הכל בדעת אז נכונו לו חמשת אלפים כסף בשכרו,  ועוד ידו נטויה להראותו מוצא לכסף.  בתחלה היה האיש בעיניו ככסיל או כמשגע ויענהו רכות:  שוא כל עמלך כי אדוני לא יבקש חתנים ולא בתים לקנות    אך כאשר ענהו האיש:  לדבר הזה אל יפול לבך,  כי חכמים גדולים ממנו פתיתי לעשות דבר אשר בתחלה לא עלה על לבם,  וכאשר אחזה לא חכם גדול הוא אדונך וכאשר אפתנו וישמיע דברו כי יחפוץ אז יעשה הדבר גם אם ימאן אחרי כן,  כי בארץ הזאת גם דבר שפתים לבד ככתב אמנה יחשֵׁב     עתה נוכח גד לדעת מי האיש ומה חפצו ולא הוסיף דבר עמו באמרו כי באה העת לשוב הביתה אחרי כי אדונו מחכה לו,  ובשובו בקש להשמיע ליונה כרגע מה חפץ האיש,  אבל לא יכול לעשות זאת יען כי הנשים היו עמו ובלילה ובכל יום הראשון ישב בחדר החולה,  אך כאשר ראה כי יונה יצא עמו לשוח לא החשה עוד ויזהירהו לבל ידבר אליו ולבל יבטיחהו קטנה או גדולה,  ויונה שמר פקודתו כאשר ראינו.  והאשה בצר לה בראותה כי יונה סגר פיו ביום הזה ולא תועיל לה עד מה כי תרזום לו בעיניה קמה ממקומה ותאמר:  נשוב הביתה    העלמות אשר ששו מאד על הגן בקשו להותר עוד וגם האיש דבר על לבן לשבת כי עוד מעט יחלו המנגנים בכלי שיר,  ובעוד אשר שרה עומדת וחושבת מה לעשות והנה חלף ועבר על פניה איש בחפזון כמשגע ובמעוף עין הביט בה וכמו התחלחל למראה פניה וימהר לברוח וממרחק עמד שנית להשקיף מבעד העצים אם לא התעוהו עיניו:  ושרה נפעמה ממראה עיניה עד כי נעתקו מפיה מלים,  אך פתאם כמו עבר גם עליה רוח עועים עזבה מקומה ותרץ בכל כחה אחרי האיש וממרחק שמעו יונה והעלמות אשר נבהלו מאד את קולה בקראה:  פלטי פלטי!    ובטרם אשר הגיעו כלם עד מקומה כבר חלף האיש ועבר אחרי אשר דברו דברים אחדים ואחרי הושיטו ידו לה ולא ראו את פניו.  כאשר מהרו כלם אל שרה לראות מה היה לה התנגש גם האיש אשר נלוה עמם וישאלנה מה היה לה ומי הוא האיש אשר חלף ועבר על פניהם והיא בשם פלטי קראה אותו?  ושרה הביטה כה וכה כמו בקשה מפלט לה ממנו וכל מתבונן הכיר כרגע כי כשכים בצדה היה לה האיש אשר כמו נקשר להם ברתקות,  אך הוא לא ראה ולא התבונן ויוסף לשאל שאלות,  ועתה מלאה סאת מצוקתה ואף כי לבה לא נתנה להגד זאת לו בכל זאת אספה כל רוחה אליה ותאמר אל יונה:  נשוב הביתה כי הלא עלינו לדבר עוד בדבר ...  ובדברה קרצה בעיניה והוא הביט בפניה כמשתומם ויחריש,  והאיש שב לדבר על לבם לחכות עד אשר יבאו המנגנים,  ובראות האשה כי אין מפלט ממנו הטתה את יונה הצדה ותאמר:  אני אירא מפני האיש הזה,  הן הוא ישמור צלנו כשוטר   

  גם אני אדע כי איש מרמה הוא    ענה יונה    כי כן הגיד לי גד,  אך מה אעשה?   

  הן איש אתה,  בקש ממנו סליחה על כי נפרד ממנו ונלך לנו   

  לא אדע אם יֵעָשֶׂה כן במקום הזה    ענה יונה. 

  הן במקום הזה כמו בכל המקומות לא נטל עלינו להתרועע עם איש אשר לא ידע דרכי בני האדם וידבר נבלה    ענתה ופניה רעמו,  כי פתאם זכרה את אגודת המורים אשר סַבּוּה באשדות וגם מהם לא יכלה להמלט,  אך יונה עוד לא מצא און בלבו לעשות כזאת ויקרא אליהם גם את נעמה וישמיעוה את דבריהם והיא ענתה בבטחה:  אם גד הזהירך מפניו מדוע לא שלחת אותו לנפשו כרגע?  טוב איפא נצא מהגן ונשב במרכבות ואז יעזבנו    כעצת אלהים היתה העצה בעיני יונה ושרה וישאפו רוח כמו עמדו להם רוח והצלה מצר ואויב.  וכה נפל פחד האיש על שרה עד כי הביטה לרגעים מאחריה אם לא ידלק אחריהם אף הוא במרכבה או אם לא ישב מאחורי מרכבתם,  וגם כאשר כבר היו כשתי שעות בפראטער אשר שמה הובילם הרכב כאשר אמרו לו כי גרים הנם ולא ידעו אנה ילכו לשוח,  ושם התענגו מאד מאד על כל מראה עיניהם,  כי כאלה לא חזו עוד אף בחזיוני ליל ואף כי במראה עיניהם,  גם אז התחלחלה שרה כפעם בפעם כי נדמה לה כי האיש הולך וקרב אליהם. 

 

ו.

מָוֶת  וְחַיִּים

מעת אשר עזבו את אשדות היתה אם פנינה חולה מאד;  מחלתה אשר דכאה נפשה זה שנים רבות גברה עליה,  ואף מעיני הרפואה לא הועילו לה כי היא לא רחצה בהם ולא שתתה מהם והרופא לא כחד תחת לשונו כי היא הולכת למות,  אך למיום אשר באו לוויען לא ירדה עוד מהמטה אשר עלתה עליה,  וגם בלעדי הרופא ראתה כל עין כי המלחמה האחרונה בין החיים והמות קרבה,  ולמי יהיה הנצחון ידעו כלם,   רק כמה תארך עוד המלחמה,  זאת לא יכול איש להגיד מראש,  וגם הרופא אשר אמר כי עוד תאריך יום או יומים הוסיף על דבריו:  ובכל זאת לא אערוב ערבה אם לא שבוע או עשור.  ופנינה ישבה תמיד למטת אמה ופניה נפלו מיום ליום ותשכח את לחמה ושנה נדדה מעיניה.  כסמל הצרה והיגון התהלכה בחדר וכלם נדו לה מקרב לב,  אך אין מנחם לה,  כי מי ידבר נחומים לבת אשר אמה גועת לעיניה,  ואף גד התהלך שחוח תחת משא יגונו כי נבצרה ממנו מזמה להושיע להאמללה.  הוא אמנם הפיק נפשו להחוֹלָה,  הוא ישב שעות רבות ביום וגם בלילה למען הקל מעול העלמה האמללה למען תצא לנוח או לשאף רוח,  אך היא גם בצאתה מהחדר לא יצאה מבית המלון כי אם אל חדרה יצאה ותשב שוממה ותבט לפעמים שעות רבות לפניה בעינים קמות גם בלי הניד עפעף,  כמו כבר עֲזָבָה חפץ תנועת החיים.  לוא מצאה ידו לתת את נפשו כפר דבר תנחומים להביע להעלמה כי אז נתן בשמחת לב,  אבל מלה לא היתה בלשונו;  הן לא איש דברים היה מאז ורק כאשר שאלוהו השיב מבלי הוסיף דבר על התשובה.  וכל אשר דבר הגה לבו,  ואיך ידבר תנחומים בעת אשר ידע בנפשו כי שקר המה כי אין כל תקוה,  כי על כן הביט לפעמים בפניה ביגון ויפתח פיו אך הגה לא עבר על דל שפתיו,  ואף העלמה האמללה כמו סֻגרוּ שפתיה בחותם צר,  אך לעתים רחוקות הוציאה מלה מפיה.  בעת אשר יצאו כלם לשוח האיץ גד בהעלמה כי תצא עמהם,  אך היא הביטה בו בעינים מפיקות יגון מבלי השיב דבר ויתחלחל עד כי נחבא קולו בגרונו ולא הוסיף.  זמן כביר ישבו יחד בחדר החולה מבלי דבר דבר,  פתאם קמה פנינה ממקומה ואנחה נוראה פרצה מלבה כמו למרות חפצה,  כי בכל העת לא נשמעה אנחה מפיה ולא נראה דמע בעפעפיה ותצא אל החדר השני מבלי דבר דבר.  גד ישב זמן כביר ויחכה לשובה ובראותו כי איננה,  באה דאגה בלבו לה וילך ויפתח בלאט את דלת החדר ועל בהונות רגליו צעד שני צעדים אל החדר והמחזה אשר ראו עיניו היה המחזה אשר ראה אז בבאו לקרוא לה בלילה ההוא באשדות לפני התבערה.  היא ישבה על הדום וגַבָּה נשען אל הערש,  ידיה על ברכיה ולחייה בין שתי כפות ידיה ושערותיה השחורות והמבריקות תכסינה את פניה וידיה ועד הארץ תגענה,  וכה תשב מבלי נוע כמו כל רוח חיים אין בקרבה,  בתחלה בבאו אל החדר נדמה לו כי היא בוכיה כי קול כחלילים נשף רוחה בצאתו מגרונה וימוג לבו בקרבו,  כדרכו מאז בראותו דמעות ימוג לבו ותרפינה ידיו ויהי כגבר אין איל,  אך התאושש ויגש עוד צעדים אחדים אליה ויאסוף כל רוחו אליו למען אמץ לבו להמעשה הגדול אשר אמר לעשות ובפעם אחת הוציא כל רוחו בקראו:  פנינה!    היא התחלחלה ותחזק בשערותיה וברגע אחד עשתה מקלעת ותשלך אותה לאחוריה ותתיצב הכן ותאמר בקול כחולה:  אמי קוראת האין זאת?    ותחפוץ לצאת מהחדר,  אך הוא מהר ויאמר:  לא לא!  היא ישנה במנוחה ואל תקיצנה,  אך אמרתי כי בוכיה אַתּ ואני      אני לא אוכל לשמוע קול בכיה    ענה כנלעג לשון וישאף רוח כאשר כלה את דברו. 

  האני אבכה?    קראה העלמה בקול יגון נורא    אלה אשר ידעו עת לשחוק המה ידעו גם עת לבכות,  ואני הראית אותי שוחקת כי אבכה?   לצרתי אין דמעות כאשר אין נחומים לה,  צרתי לא היום נולדה רק תחדש כחה ותשנה פניה יום יום   

  אולם בכל זאת    החל גד לדבר ויאמץ רוחו בכל מאמצי כח    הן לא אחת אַתּ בתבל  אשר יקרנה אסון כזה,  הן כבר מודעת הנחמה כי מות האבות הוא חק התבל,  ואם במות אבות יגועו גם הבנים בצרת לבבם,  אז הן אין מעמד לתבל.    הוא דבר את הדברים מקרב לב עמוק עד כי שכח גם להשתומם על נפשו כי הוא דבר ראמות,  ותהי להפך כי חש בלבו כי באה לו עת לדבר,  וכאשר חש אז בלחמו בכח הזרוע בעזמות ובבן-דוב ויוכל להם,  כי לא יפחד עוד ממלחמה,  כן החל פתאם ברגע ההוא לחוש כי דברים בלבו אשר לעת מצוא בהִפָּתח פיו אז יתן להם תוצאות,  רק לפתוח הפה כבד מאד אך אחרי אשר נפתח אז תעופינה המלים כמו על כנפי רוח.  העלמה הרימה מעט את ראשה ותבט בפניו רגעים אחדים ותאמר:  הגם אתה תראה רק אשר יֵרָאֶה לעינים?  הגם אתה תאמר כי הדעת אשר אמי נתונה בידי המות באין כח להצילה רק היא תדכאני?  מות אמי!  האם היום תמות?  האם לא הולכת היא למות זה שנים רבות,  מעת אשר אבין לדעת מה חיים ומות?  ומה הוא המות לה?  הן אך פודה ומציל אותה מכל צרותיה?  הן אך כחרש הנשבר היא זה שנים רבות,  כל ימיה מכאובים נוראים בכל יצורי גוה ואת מכאובי לבה ורוחה הנשבר,  הה!  מי יספר,  ואף אם נוראים יהיו חבלי שאול כאשר יספרו גם אז אך כצל נחל יהיו מול חבלי החיים אשר אפפוה.  ואני אל המות אריב יען כי יחיש פדות לנפשה?!  אני אריב אליו וארגז תחתי בזכרי את הרצח אשר יעשה בקחתו האם ובהניחו יתרה לצרה ויגון להֵענוֹת כאשר עֻנתה היא.  המות לא יבלע חיים,  בתחלה יתנם לברות לשני כל מדוה ומכאוב ויגון ומפח נפש ונוחם וחרוק שנים,  ואז כאשר כִּלם באש זעמו ויפצפץ עצמותם אז יתר ידו ויבצעם.  האני אנוד לאמי?  אני אקנא בה!    קראה פתאם בקול אשר לא שמע גד מעודו    אני אקנא באשרה,  רגליה עומדות במישור ורגלי נכונו לכל מכשול ופגע!    פתאם הסתירה פניה בכפות ידיה ותאנק דם.  קרבי גד התהפכו בקרבו,  לבו נמס כדונג,  מורשיו רעשו כסערות ושערות ראשו כמסמרות נטעו,  וכמו לא האמין באזניו אם שמעו נכוחות או תתעינה אותו בצלצל קול כוזב,  כאשר יקרה כי תצילנה ותשמענה שריקות באין פעמון ומשרוקיתא נתן ידו על אזניו ואף הוא נאלם דום,  והכח אשר חש זה לא כביר בלבו להוציא מפיו מלים בפתחו אותו חלף הלך לו.  אין מלים ואין דברים להשיב על אלה אשר שמעו אזניו!  וכה עמד כמצבת אבן ולא הסב עיניו מהעלמה אשר לאט לאט הבליגה על רוחה ותאמר:  סלח לי כי האדבתי לבך באמרי פי,  ואני אדע כי לא נכון הוא לשבור לב אחרים בשברנו כי על כן אחריש ואגוע,  אך אתה כמו בחזקת היד פתחת פי ורוחי יצא ולא רוחי,  אך הרגיע רוחך כי לא אוסיף.    עתה חש גד כי כחו לפתוח פיו שב אליו וכמו ירא פן יעבור ויחלוף עד ארגיעה כן מהר ויקרא:  אל לך להצטדק כי לא רעה עשית בהשמיעך את אשר בלבך,  ואני לא אנחם על כי הסבותי להוציא רוחך זה.  רוח זה בקרב הלב הוא כמו רוח קטב בקרב חדר סגור על מסגר אשר יהפוך את הכל סביבו לרקבון ומות,  רוח כזה טוב להוציא בחזקת היד לטהר המקום,  ומי יתן והוצאת רוחך זה כפעם בפעם או אז אולי כבר יצא לבלי שוב ורָוַח לך    העלמה הניעה בראשה כנואשת ולא השיבה דבר. 

  הנה תשובי על דרכיך הראשונים לכלוא את הרוח ועל כן לא תשיביני,  אבל לא טוב תעשי כי תקפדי חייך בלא עת ותחטאי לנפשך חטאה נוראה   

  לוא ידעתי כי תצליח בידי כי אז לא נסוגותי אחור גם אם נחשבה לי לחטאה.  לשברי אין מזור רק המות,  רק הוא יפדני מידי פגעי אשר אך להם נולדתי ואך בידו לפדות אותי ממוקשי אולת וחטאת,  ואם לא יחיש לישועתי אבדתי אבדתי בגויתי ורוחי   

  ואין מלה בלשוני לענות אותך דבר בלתי אם להשמיעך דבר כאשר בלבבי כי תחטאי חטאה גדולה מאד:  בכי בכה לאמך כחפצך,  אך מדוע תריבי עם יוצר החיים ועם החיים והמה לא עשו לך רעה,  וכמה הנה הבנות אשר מאשרות מאין כמהן קראו לנפשן לוא היתה נפשן תחת נפשך.  וגם אותך ראיתי לפעמים שמחה,  רק זה ימים אחדים אשר ראיתי כי רוחך נדכה עד מאד ואומר בלבי כי מחלת אמך עשתה זאת אבל עתה אראה כי לא כן הוא   

  ואמנם לא תשגה בשפטך.  אמת הדבר כי מחשבות כאלה תשופינה לבי זה כמה.  מאז הנני נמוגה בעשתנות כאלה אשר לא יתנו דמי לי,  כי לא כאשר תאמר כי רבות הנה הבנות אשר מאשרות קראו לנפשן לוא היתה נפשן תחת נפשי כי לא כן הוא.  גם האמללה באמללות תסוג אחור ברעדה אם אפתח לה אך רגע סגור לבי ואַראֶנה הרשום בו,  גם זאת אשר עני ומדוה ישופנה,  אם אך חרפה לא נכתב על לוח לבבה תרוק בפני אם אומר לה להמיר אתי גורלה בגורלי,  חרפת אבותי לא תִמָחֶה ביד המקרים והחיים רק המות הוא האחד אשר כח בידו למחות כל אלה פעם אחת     

  בדבר הזה תשובי ותחטאי,  כי תשאי שנית חרפה על אביך ואני כבר השמעתי את אשר בלבי כי תגדיל על עונו,  ולא לך הצדקה להקריבו למשפט,  ולוא גם עשה אך עמל ואון בכל ימי חייו,  אשר באמת לא כן הוא ואך דמיונך יתעך לחזות מחזות נוראים,  גם אז לא לך לזכור זאת,  כי אתך עשה צדקה וחסד כישר באדם,  ולא רבים המה האבות אשר ידאגו לאחרית פרי בטנם כאשר עשה הוא לך,  ובעבורך גם קרבה לשחת נפשו,  זכרי זאת,  ואני כאשר ראיתי לבו הנשבר בטרם מותו לו אמר לבי:  לב האיש הזה לא רע הוא,  הוא לא נשחת,  ומי יודע אם לא באשמת המקרים טבע בבץ לב טהור וישר.  כזאת חשבתי אני     ואַתּ בתו,  אשר עליך החובה להסיר עיניך מהרעה אשר תמצאי בו יען כי בתו אַתּ,  עליך החובה לזכור את החסד אשר עשה עמך בתתו כל אשר רכש לו ביגון וצרה אך למען הצב לך יד.  ואת כל אלה תשליכי אחרי גוך ותספרי ותמני את חטאתיו ותזכרי את חרפתו כמו לוא הקימו אותך לשופטת נפשו.  ואת כל אלה שמעת כבר מפי ותאמרי אז כי צדקתי,  ופתאם שבת על דרכיך הראשונים!  מי עשה זאת לך?  השמיעיני,  כי לא טוב תעשי אם תעצרי במלים ואם תכלאי את רוחך    עיני העלמה אורו מעט בשמעה מדברות גד אשר לא עוד כנלעג לשון ובכבדות אף לא כמתחנן ומצטדק דבר כדרכו מאז,  כי בקול מוכיח ומצוה,  והקול הזה הטיב לרוחה הנדכא,  זאת העידו פניה וגם קולה בהשיבה אמריה:  הוא אשר החילותי להגדך כי לא תשגה בשפטך,  כי החילותי לשכוח ראשונות כי שמעתי בדברי תוכחתך ואתנה אל לבי לחדול מפשע,  וגם אמי סמכתני בדבר הזה,  כי היא אשר לה היתה הצדקה להתאונן עליו,  אף היא תזכור שמו בתודה וברכה יען אשר זכר עשות חסד לי,  וכמעט הצליח חפצי בידי,  גם תקוה גם חמדת החיים החלו להֵראוֹת לפני בחזיוני רוחי כמלאכי שלום,  אך רגע הפך עליהם וַיִדַכָּאוּ  יחד,  ברוח פה איש נולדו וברוח פה מתו לשחת.  כילדה פותה שעשעתי רגע על פי פחת במנוחה ובטחה כי פרחי הן כסו עליה,  אך רוח נשף בהם ויטס הצדה והשאול ערום נגדי... 

  ומי הוא זה אשר הרס את אשר בניתי על דברתך?    שאל גד בשממון. 

  ומה אועיל אם אגדך?  הן הנעשה אין להשיב   

  אשביעך בשם ה' וּבאִמֵך כי תגידי לי מי הוא האיש הרע ההוא ומה היה דברו אליך?    העלמה השתוממה על רוח העז אשר נשמע בקולו בדברו ותחפוץ לפתוח פיה אך כמו נמלכה ענתה:  לא אוכל להגיד לך   

  ועל זאת ידאב לבי מאד    ענה גד ביגון    ואני אמרתי כי תגידי זאת לי כאשר אבקשך וכאשר אומר לך,  כי אם לא תגידי אז תתני יגון אין קץ בלבי    פני העלמה אדמו כדם ותקרא כמתחננת:  אל נא,  אל נא תתנני לשוכחת את כל הטובות אשר עשית עמדי,  האמנם ישָׁכח אף רגע מלבי כי אך מידך לי חיים וחסד,  כל אשר גמלת עלי לא אשכח נצח וגם בשאול אזכרך ואברך שמך.  אולם בעבור זאת לא יתנני פי להשמיעך מי הוא האיש,  רק בעבור חושי בי ולא אעיז פנים לאמר לך כי אתה האיש!  קראה העלמה ותסתר פניה בכפות ידיה. 

  אני?!    קרא גד בתמהון ושממון ויבט אל העלמה אם לא הסתתרה בינתה.

  אנא חוס נא ואל תפקוד עלי זעמך,  מפני זעמך לא אעמוד,  אבחר בחבלי מות מהדאיב נפשך איש חסדי ומלאך מושיעי,  אבל אני אמרתי כי אפיק ממך רצון אם אומר לך דבר אמת.  אנא אל תקצוף על קולי    קראה העלמה ותושט ידיה אליו בתחנונים. 

  למה אקצוף עליך והן לא אבין עד מה,  ואם אמת דברת הן לא אקצוף עליך כי אם אשיש כי כאלה תשמענה אזני,  אך אולי בחזון שמעת את דברי,  או אולי הבנת בדברי את אשר לא עלה על לבי,  כי אני לא אזכור מתי דברתי עמך בדבר הזה    קרא גד במבוכה גלויה כי לא ידע מלין יבחר עמה. 

  ואחרי החלותי לדבר כן אכלה    ענתה העלמה ויגונה עִוה פניה    ואז תדע מה אמולה לבתי.  אמת הדבר ולא אכחד כי חיים וחסד עשית עמדי.  לא רק בזרוע עזך הגנת עלי כי אם גם בדבר שפתיך שרשת מלבי את הראש והלענה אשר עלו על תלמיו למסוך רעל בכל הגיוני ובכל זכרונותי ובכל מאויי לבי.  כזרה ומוזרה בתבל הזאת,  כפליטה אל מקום אשר לא יכירנה,  כמתגנבת אל ארמון רוזנים ברגלים נוטפות בוץ הייתי בעיני,  בכל מקום אשר נשאוני רגלי שמה ולא בחפץ לבי,  על פי חפצי לא יצאתי פתח,  לולא אחז בי המקרה בעצם ידו וישליכני החוצה כי אז נסגרתי בחדרי כמתה בחיים,  אוי לי כי אין מקלט לנזירות לנו!  אבל המקרה דחה דחני מחדרי ויביאני אל נעמה וכפעם בפעם אמר לי לבי:  גשי הלאה,  אדמת קדש היא לך אל תחללנה,  וכאשר חבקתני נעמה ותנשקני דמיתי כי זרועות התפתה נחתו על שכמי ושאול פערה פיה ותקא רוח זלעפות,  כאשר צרבת היה רוח אפה הטהור בנגעו בלחיי,  וכדרבנות דקרו בלבי כל אמרי נחומיה ודברי אהבתה,  אך היא נפש טהורה,  אך זה הוא יצור נעלה מכל אמר ודברים.  זבח ומנחה נכונה הייתי להקריב לבת אלהים זאת,  ועל כן המה לבי ויתגעש ויכני במכת בלתי סרה כי אני אתנגש ואבא בהיכל הקדש.  אפס כי אתה בדבריך המעטים בלי מליצה ושפת יתר,  בהוכיחך אותי בשפה ברורה כי אחטא בשאתי חרפה על אבי,  וכן עשתה גם נעמה אך דבריה לא לקחו כל לבי כדבריך,  ביסרך אותי במשפט חוטאת הרימתני אל על בעיני,  כי אם אחטא אל אבי אז הן חטאתו לא רבה היא,  ואת הכל אשא בחפץ לב,  כל תוכחת וכל ענש אם אך אוכח כי לא אצדק במשפטי את אבי,  ומני אז החלותי להביט בפני החיים בלי יראה ופחד,  כליותי לא יסרוני עוד על כי אעמוד במקום טהרי לב והתקוה התגנבה לחדרי לבי כי יבא יום והיה אהיה אף אני כמהם.  מה מאשרה הייתי!  אך חלום נעים היה ואתה הקיצותני ואפקח את עיני.  הן תזכור את אשר אמרת כאשר עזבנו את מעיני מי הרפואה,  אז דברת בתם לב ותאמר:  כאשר נמצא את זרחיה אז אבקש לי מקום אחר,  כי אז לא ימצא יונה עוד חפץ בי,  והדברים האלה הורוני לדעת מה אמללה אני   

  לא אבין דבר    קרא גד במבוכה ושממון. 

  ואני אגדך.  עד העת ההיא שכחתי כי זרה אני למשפחה הזאת,  כי רק בנדבת לב נעמה משכתני אתם חסד,  אך בהמצא זרחיה והיא תהיה לו לאשה ולא יהיו עוד כגרים בבתי המלון,  אשר שם גם אני כמהם הנני,  למי אפנה אז,  ואני שכולה גלמודה באין אב ואח ובלי קרוב ומודע ועוד מעט גם בלי אם    בקראה הדברים האלה ספקה כפיה ואנחה נוראה התפרצה מלבה אשר הרגיזה את גד ותרעד כל עצמותיו.  רגעים אחדים עמד כאבן דומם ואך ברב עמל פתח פיו ויאמר:  אכן תשגי במשפטך גם היום,  כי לא כמני הנך,  אני עבדתי עבודתי בבית יונה ושכרי נכון לפני,  בתחלה הייתי מורה לבניו ועתה איש סודו הנני וכאשר ישוב זרחיה אז יתן כל חפציו בידו והוא יעשה כחכמתו,  ואחרי כי לא אחפוץ להיות מורה ובלחם חסד החלותי לקוץ מעת אשר אוכל מעמל כפי,  לכן עלי לבקש לי מקום אחר,  אך הן לא שכירה אַתּ ולא לחם חסד תאכלי,  ואם תגורי עמהם ישישו המה בחברתך כאשר תשישי את בחברתם וכספך אתך,  ומה ממך יהלוך אם בבית מלון או בבית אחר תגורי עמהם?   

  הוי לוא שכירה הייתי,  לוא לקחתני נעמה לשפחה לה כי אז רחצתי את רגליה בשמחה,  כי אז ידעתי כי שם ביתי,  כי אז ידעתי בנפשי למה נסמכתי במשפחה הזאת,  כי המה יתנו לחמי ואני אשחד מכחי,  וגם בעיני כל רואי לא נפלא הדבר,  כי כלם ידעו כי שפחה אני ופקודת גברתי תשמר רוחי,  אך נעמה כאחות תקרבני והיא לא אחותי,  ואיכה אוכל להתערב בין זרים וכמה יהיו ימי שבתי שם הן לא לעולם אשב עמם ואהיה עליהם למשא,  לוא דלים היו כי אז חלקתי אתם בכל אשר לי,  אך גם בכספי לא ימצאו חפץ,  ומה השם אשר יקראו לי באזני זרים,  הן לא קרובה ואף לא ממשפחתם הנני,  כצפור בודדת הנני ביער,  גם קן אין לי ועם קני לא אגוע   

  כל אלה אך דברי רוח-יגון אשר ידכא רוחך היום ואבין ואנוד לך    קרא גד ברחמים    אולם גם דרור תמצא בית וקן לה,  ואף אַתּ תעשי כנעמה ותמצאי לך את בחירך ובביתך תשבי ככל הבנות המישרות לכת,  ומאשרה תהי בצל בחירך והוא יאֻשַׁר בך    הוא חפץ לדבר עוד אך פניו וגם מצחו אדמו כדם באמרו אל לבו:  פן דִבֵּר לא כדת אל עלמה והוא הן זר לה ולא לו לדבר כה אליה,  ועל כן לא נועז בתחלה להבט בפניה,  אך בראותו כי אין מענה נשא אליה עיניו ויסג אחור כי כמו להב חנית דקרו דבריו בלבה כן הניחה ידה על לבה וכל יצורי פניה נעוו,  ויקרא בחלחלה:  מה לך?!   

  אין דבר,  כבר חלף הלך לו ולא יכאיב עוד,  אך אבקשך מאד לבל תשמיעני שנית כאלה כי בנפשי הוא   

  סלחי נא לי סלחי לי כי לא עשיתי כדת לדבר כאלה באזני עלמה ואת הלא ידעת כי לא למדתי דרכי הארץ,  אך לא מרע לב עשיתי זאת   

  אין לי לסלוח לך כי לא חטאת בדבר שפתיך ולך הצדקה לדבר אלי כאלה אף לא חטאת לדרכי האץ,  אך כחץ שנון נחתו הדברים האלה בלבי כי הזכרתני כי גם מצפור בודדת על גג רע גורלי.  הצפור תבקש רעים לה ותמצא ואיש לא ישאל אותה מאין אַתּ,  ומי הם אבותיך ואיפה היא משפחתך ומה שמך?  ואותי הן ישאלו כל אלה;  אם אמרי אבליגה אם אמרי אעצמה עיני מראות לאחור ואביט רק אל האותיות אשר תבאנה ואף אני ארדוף ואשיג חיים,  אך מה אשיב לשואלי דבר?  האספר להם מי היה אבי וכל כבוד משפחתי והן המה אחרי הדלת ישימו משכני ולא יחשכו מפני רוק       

  הנה שבת להביא את אביך במשפט וכן לא יֵעָשֶׂה    קרא גד מבלי תת אותה לדבר עוד. 

  לא זאת!  אני לא אשוב לריב באבי,  ולא כדברי לפנים על אודותיו דברי היום,  אז נשאתי עליו חרפה ורבתי בו ובזכרו כמו אך מידו באו לי חבלים,  ועתה לא אריב בו גם אנוד לזכרו ואף אני כמוך אומר כי לב טהור היה לו והמקרים הדיחוהו למדחפות,  אבל בני האדם לא יראו ללב גם בראותם את הנדחים לפניהם,  ואף כי לא יראו לבב אבי אשר עינם לא ראתה אותו ורק את דרכיו שמעה אזנם   

  ומה זה ימריצך לספר להם כל הדבר כמו?   

  ואתה תחשוב כי אשב בית חבר ולא אשמיע את ראשיתי כמו?  היעלה על לבך כי אני אצמיד מרמה ואטפול חרפתי גם על אחרים?  ואם כדבריך בית אבנה לי,  אז עלי לספר באזני בוחרי מי אני ומי אבותי,  ואני לא אשא על שפתי את הדבר הזה באזני איש אשר לא ידע כבר כל אלה גם בעמדי על עברי פי פחת,  ולהכחיד זאת תהיה חטאת מרמה ועול מאין כמוה.  כל אלה ידעתי כי על כן אמרתי בלבי:  עם קני אגוע!  אך איפה הוא הקן אשר ארבץ בו?  מי יאספני?   ובכן אתהלך גלמודה בודדה וסבל משא החיים על שכמי עדי תמעדנה קרסולי,  וכאשר תשכב אמי היום כן אשכב אני ביום פקודה וגם בת אמללה לא תשב למטתי,  ואני אקנא באמי אשר כבר באה עד קצה ולפני עוד רב הדרך...  הה!  רב הדרך מאד!   

כּמֻכּה מרעם הביט גד על הארץ בשמעו הדברים,  ידיו אשר נחו עד כה על רגליו בשבתו על הכסא נשמטו כמו עזבן כחן.  הוא חש כי כל קרביו התהפכו,  כי לבו יקרע לגזרים,  כי רוחו יסער בחזקה וכי כל דמי עורקיו נהפכו לדמעות חמלה להעלמה הנעלה והאמללה הזאת.  זמן כביר לא יכל השיב רוחו אליו אך אסף שארית כחו ובקול אשר נשמע כי הדמעות תשימנה מחנק לנפשו קרא בכבדות מלה מלה לבדה ויאמר:  שמעי נא  עדינה,  גם אני ערירי גלמוד בתבל,  באין אוהב ורע ובאין קרוב וגואל,  אחים היו לי והמה בגדו בי ויהפכו לאכזר לי,  אשה היתה לי    כן,  אל תשתאי    אשה היתה לי ואני אז בן שש עשרה שנה והיא בגדה בי כסוררה ונאלחה,  אז לא כן חשבתי,  אך עתה אשפוט ככל האדם,  ועד אשר נודעתי לזרחיה בגדו בי כל אלה אשר קרבתם חפצתי או לעגו לי ובבוז הדיחוני,  ואני אמרתי כי אך לזאת נולדתי,  ואל נכון כן יהיה גם בימים הבאים,  אם כן איפא גם גורלי לא שפר מאד,  הקשיבי איפא ואל תקצפי על קולי ואם אדבר באזניך דברים לא-המה הוכיחיני על פני אך אל נא תקצפי עלי.  הוא הדבר גם אני גלמוד הנני וערירי אהיה בחיים,  לכן,  אדמה,  כי אולי טוב יהיה אם    אחיך  אהיה!    כהתימו הדברים שאף רוח בחזקה כמו כלה מלאכה כבדה מאד,  אך בטרם עוד שמע מענה הנערה ובטרם הביט בפניה למען דעת מחשבת לבה    הוסיף לדבר:  הן גרים אנחנו ואיש לא ידענו ואם נחרצה היא מאתך לבלתי היות לאיש הנה אחיך אהיה ואגן עליך ואשמרך כאח את אחותו היחידה,  התחפצי?  דברי בשפה ברורה,  או טוב יותר חכי עוד עד אשר אכלה את דברי.  כן אחיך אהיה,  אני אעבוד עבודתי ואת תעשי את מלאכתך,  רק שומר אהיה לך לבל תאנה אליך רעה ואני אשמר עליך!  לוא בחור כבחורי הדור הזה הייתי,  איש תאר ומשרה על שכמי כי אז אולי אחרת דברתי...  אך רב לי לדבר פן אדבר הבל,  התחפצי להיות אחותי?    עתה נשא עיניו אליה במנוחה ובטחה כמו לא בעמל רב דבר את דברו עד הנה.  אך במעוף עין בטרם אשר הביט בעיניה הורמה כמו ביד חזקה אל על וכרגע נפלה על הארץ לפניו על ברכיה ותאחז בכל מאמצי כחה בשתי ידיה בברכיו ובקול רועד קראה:  אם אחפצה?!  היה אחי,  אבי,  אדוני,  אלי,  או כל אשר תחפוץ אך היה עלי סתרה,  אל תעזבני!    וכמו עזבה כחה נפל ראשה וישען בברכיו והוא ישב כנבוך ובשומו ידיו על ברכיו מתחת לפניה חש כאש צרבת את רוח פיה אשר נשף בהן,  וכאשר הוסיפה להחזיק בברכיו נמלטו מפיו המלים:  מה תעשי,  מה תעשי?    וישלח ידיו להקימה,  אך היא קראה:  הניחה לי,  אנא הניחה לי,  עוד לא ינקתי מעודי משדי האשר ומנעמי החיים,  הניחה גם לי רגע,  הניחה לי לנשק כפות רגליך,  שפחתך אהיה,  עפר לרגליך אלחך,  כי אתה הוא האחד בתבל אשר לא אסתיר פני ממנו,  אך בעיניך אביט ובשתי לא תמיתני כי אתה הוריתני לשפוט מישרים.  לוא יכולתי לשכב כה עד יומי האחרון,  ברגע הזה יקר היה בעיני גם המותה,  ברגע הזה חייתי חיי עד     

  וכן תחיי ורבית עוד    קרא גד בעז וירימה למעלה כאשר ירימו ילדה קטנה,  ואף כי לא בחור כבחורי הדור היה,  בלי תאר ובלי משרה,  בכל זאת...  אך נניח להערירים ...  קול אנחה הגיעה פתאם מחדר החולה וכרגע קפצו שניהם ויגשו אל המטה.  החולה שלחה ידה הרזה ותאמר בקול דק מאד:  בידך אפקיד את בתי!   

  אמי!  חיה תחיי!    קראה הנערה בכל רגשות עזה    אמי,  זה הוא בחירי מלאכי ומושיעי ומגיני ומעוזי,  אמי ברכי שמו וחיי עמנו והחליפי כח   

  יהי שם ה' מברך ויהי שמך בני מברך מעתה ועד עולם,  אמותה הפעם משמחת לב,  השמחה האחת בכל ימי חיי,  רק הפעם אחיה,  מה נעים המות בהגלותו בבשרת שמחה כזאת,  ודע בני כי אשה כשרה תקח לך,  נצרה ואהבה ותראה נחת תחת כל היגון והמרורות אשר שבעה נפשה    קול החולה נחבא וקול כחלילים עלה שנית מגרונה.  אחרי רגעים אחדים פקחה שנית את עיניה ותאמר:  את כל בגדי תני לעניות אך הבגד אשר אלבש לא תתני,  בו תמצאי את הנדה אשר הכינותי לך,  בבת עיני    הדברים האלה הלאוה מאד ותעצום שנית את עיניה ושנה נעימה פרשה עליה כנפיה,  פניה הפיקו מנוחה ושלוה כאשר לא הפיקו מעודה,  וכשחוק עבר לפעמים על שפתיה,  כה עברו עליה שלש שעות עד כי החלה התקוה להתגנב ללב פנינה אולי תרפא השמחה מחלת לב אמה,  אך המתים לא ישובו לתחיה.  השמחה האריכה נפשה או רק הביאה השלום בעצמיה ובערב פרצה אך אנחה אחת מקרב לבה    ונפשה נפחה. 

ובשוב יונה ואשר עמו מגן פראטער וכבר העלו את הנרות.  ולב כלם,  אשר מעודם לא ראו שפעת אנשים רודפי שמחה ותענוג ולא שמעו שאון החיים,  ובאשר שמעו עד כה לבם המה כמו יין וישכחו איש איש מכאובי לבו ויבקשו לראות ולשמוח עוד עד כי לא התאוננו כי היום רד מאד,  אך כאשר העלו את הנרות במנורות זכרו כי עת לשוב הביתה ובשובם מצאו את גד ופנינה יושבים אצל המטה ויבכו יחד עד כי גד הגדיל.  לוא אוהב שחוק ומהתלות היה בחברה ההיא כי אז אל נכון לא התאפק משחוק בראותו את הענק הזה יושב ובוכה כילד אשר זה עתה חמסו ממנו לחמו עם חמאה אשר נשא עמו לבית הספר.  בכי אנשים לא כבכי נשים או ילדים הוא;  בכי נשים וילדים יעורר תוגה וחמלה בלבנו,  אך לא נשומם,  כי נדע כי עפעפיהן יזלו מים גם אם לא גדל השבר,  ובכי אנשים ומה גם אם גדולים וחזקים המה יעורר שממון או שחוק בלב הרואה,  האיש סמל הכח והעצה כי יבכה אז יעורר בקרבנו הרעיון כי שברו גדול כים עד כי גם לב אבן פוצץ לרסיסים.  או כי רך לב האיש הזה ויהי כאשה,  ואין שחוק גדול מהשחוק אשר יעורר בקרבנו מראה גבר גדול לורם בלבשו מלבוש אשה או בעשותו מעשי אשה.  וכמראה הזה חזה הרואה בגד.  מה לך כי תבכה ילד גדול?    שאל לב הרואים אף כי איש לא העביר כזאת על דל שפתיו,  ואם מתה האשה במה גדול שברך עד כי תקרא בקול ותזיל כמים דמעה,  מה היתה לך האשה ומה היית לה?  אתה הפכת משכבה בחליה,  בדבר הזה עשית חסד,  תלַוֶנה אל בית עולמה תעשה עמה חסד ואמת,  אך כי נגעה הרעה עד נפשך זאת לא יבין כל איש,  ואם אמנם פתרון כמעט נמצא להחדה הזאת,  כי לא הוא לבדו בכה ושתי עינים אשר כספירים נוצצו אור וחן אף הנה כֻסוּ באגלי דמע אשר הוסיפו ברק ויפעה להן,  ובחורים רבים אשר גם לא ראו את פני המתה ימָצאוּ להוריד כנחל דמעה עמהן,  אבל לא גד הוא האיש אשר כאלה יחשוב.  אולם כי ימצא איש בתבל אשר בכל לבבו יבכה לשבר רעהו כמו שברו הוא,  זאת לא עלתה גם על לב הרואים האלה,  אף כי כלם יחד לא בעלי ערמה ומזמה רבה היו.  אבל לא כן היה גד ברגע ההוא בעיני פנינה;  היא בכתה בכל לב,  היא הורידה דמע כנחלים ומדי הוסיפה להזיל מים כן חשה נעם וענג אשר לא חשה בחייה,  כמו שָׁטַף נחל הדמעות מעל לוח לבה את כל ערמות הדאגה והיגון ורגש החרפה והאלמון אשר דכאו רוחה באכזריות כן רָוַח ללבה,  עפעפיה לא נזלו מים זה שנים רבות,  מעת אשר היה לבה לאבן,  מעת אשר כנחל גפרית בערה בו אש תפתה ותאכל סביבה עד כי אפר כסה כיום את המזבח הטהור הזה אשר נבנה להעלות עליו עולות תמימות,  קרבנות הרגש הנעלה והאהבה הטהורה.  מקום היה במזבח ההוא להעלות עליו אש האהבה הטהורה כאשר לא נמצא באלפי מזבחות כאלה,  לאש בלי עשן,  לאור בלי אד וענן נועד המקום ההוא ואשר זרה נצתה בו ותאכל עד להשחית,  עד כי רק עשן ואפר נתנו עדיהם כי אש תוקד לפנים במקום הזה,  וסערה עברה פתאם ותגרש את הענן ותִּפח בהאפר ותזרק עליו מים טהורים לטהרו,  נחלי הדמעות הוסיפו על המדורה כי גבר כח האש על המים,  והיא כמו פרשה ידיה לשחות בים הנעים הזה כן עזבה עליה שיחה ותתן למקור עיניה תוצאות ובהביטה אל גד איך תזלנה עיניו דמעה עמה ובזכרה את כל אשר עשה לה מאז הכירה אותו,  איך חלץ נפשה מצרה נוראה פַּעֲמַים,  איך קרה ויאתה כי הוא ישב למטת אביה ביום פקודתו ועתה הוא יושב עמה גם למטת אמה בבא יומה,  איך לִמדהּ להסיר חרפה מעל אביה ולגרש מפח נפשה,  איך ימצא לה תמיד בהדרשו,  אז היה בעיניה כאל משמים אשר ירד על הארץ למען היות לה פודה ומציל ומורה דרך וסומך נפשה,  ומה תרב עליצות נפשה כי האל הזה בן אדם הוא כמוה ובכלותו עבודתו לא יאבר נץ לעוף ביעף השמימה כי אם יוסיף להתהלך אתה וידה תמצא לשלם לו אם מעט או הרבה כעל כל תגמוליו,  והוא בן אדם כמוה ומידה יקח זבחי רוחה ונפשה,  מי ימלל האשר הזה!...

יש בני אדם אשר עליהם ישנה המקרה משטרי התבל;  יטה עליהם ידו כי יעשו לא כמעשי רעיהם ויבחרו בדרכים לא כיתר האדם ואם ימרו וישמרו דרך כמצות אנשים מְלֻמָדָה אז יהפוך עליהם פעלם וידכאם,  יתן לפניהם ישרם למוקש ובצדקתם ילכדו,  כי להם אמר המקרה:  אתם ברו לכם דרך לפניכם כי בכם בחרתי להיותכם אותות חיים כי לא רק בסדר ומשטר תכון התבל,  כי יש אשר לסור מדרכי יתר בני האדם תּחשב לצדקה,  ואחת מאלה בחירי המקרה אשר בראם לתת ידו החזקה על שכמם להטותם מדרך כל האדם היתה גם פנינה;  חיי הוריה אשר לכל בני האדם המה כמקור הששון והאשר היו לה למקור דאבה ויאוש ועתה במותם נפתחו לה שערי השמים ותראה מחזה החיים כאשר לא חלמה בחזון לבה,  כל בני האדם יִדַכָּאוּ בפתוח יגונם שערי הדמעות בחזקת היד והיא התנשאה ברגע ההוא על כנפי האשר ותחש חפץ החיים כאשר לא חשה מעודה.  לבכות עמו יחד,  הוא בוכה עמי      הרעיון הזה מלא כל חדרי לבה עד להִבָּקַע ולולא דכאה מחשבה אחת את רוחה,  כי אמה עזבה אותה בעת אשר שערי ההצלחה והשמחה נפתחו לפניה,   לולא המחשבה הזאת אשר כלאה מעט שאון רגשותיה,  כי אז אולי קפצה ממקומה ותפול בכל אש רגשותיה על צוארי הבוכה עמה.  וגם כח המחשבה הזה לא עצם מאד כי היא הולידה מחשבה אחרת כי אמה רואה הכל ותראה ותחש הכל גם בשכבה בקבר,  היא חשה בנפשה ובלבה כי יש חיים גם אחרי המות,  כי מי התעורר כמוה לחיים חדשים אחרי אשר כבר חשך ישופנה?  וכה בכתה עמו וכה שבעה נפשה ענג בבכיה ובבכיו עד אשר לֻקְחָה המתה ממטתה ותובל אל בית המתים בחצר המות,  ששם תשכב שלשה ימים עדי תהי לה קבורה כחק,  ואז החלו לדבר על לב פנינה ולנחמה.  וגם זה היה כלעג המקרה,  המה ינחמו אותה!  בעת אשר לבה מלא תנחומים לנחם אותם כלם ועוד אלפי אמללים כמהם. 

בעת אשר נדברו יחד בחדר הגדול הכתה יד איש על הדלת ושרה קראה:  יבא!    והאיש אשר במרוצה עבר על פניהן בגן כמשגע בא הביתה.  עתה הכירתהו גם צפורה וקול התפרץ מגרונה,  אך כי לא קול שמחה היה הבין כל שומע וגם בעינים ראו כי לא בשמחת לבב נתנה ידה לו.  לא כן שרה היא שמחה בו בכל לב ותבקשהו כי ישב לימינה,  וכלם יצאו מהחדר ותותר רק שרה ויונה והאיש,  הוא פלטי בן שמעון צורי,  אשר עתה בעיר הזאת בשם זרחיה בן יחזקאל האדומי נקרא,  והוא ערב לבו לגשת לפני האשה אשר גזל את שם בנה למען קחת במרמה את ירושתו,  והיא בכליון עינים ותאות נפש הביטה בפניו והטתה אזנה להקשיב:  מה יענה לה על שאלתה:  אולי ידע איפה הוא בני?    אכן נפלאים מעשי המקרה בידי איש המזמות!

 

ז.

שׁוּחָה עֲמוּקָה.

כנס  מפני חרב רץ פלטי בהגרשו מהארמון אשר אמר כי עוד מעט לו יהיה הוא וכל העשר אשר בו.  אם אמנם לזאת לא התאוה אף בהלך נפשו,  לשבת בארמון ההוא כרוזן ולהתענג על הטובה אשר תמצא ידו;  גם בעת אשר החלה התקוה להאיר אליו פניה כי עוד מעט יבא עד מרום קץ עמלו והון עתק יפול לו לחבל,  גם אז לא שכח אף רגע כי על שבכה יתהלך,  כי יש ביד כל מקרה לאחז בעקבו ולהפילהו בפח בל יצא ממנו,  רק התאוה העזה להתעשר אשר בערה בקרבו כאש תפת,  ומיום ליום גברה ותלחך את כל סביבה עד כי כל יתר הרגשות,  גם הפחד מזרוע המשפט,  היו לברות להולא חשב ולא ראה דבר בלתי אם הכסף אשר אליו נשא את נפשו וירץ אחריו מבלי הבט לפנים או לאחור.    אם אמנם לא נכחד כי הקרבנות אשר אכלה האש ההיא לא רבים היו,  בלב ההוא לא קננו רגשות רבות מעודו,  שם קננה הגאוה בעצם עזה מאז ידע להבדיל בין נכבד לנבזה,  ולה התרועעה חמדת הכסף כאחות נאמנה וחפץ אחד להן,  וכל יתר חפציו מבטן שתי האחיות האלה יצאו ומשדיהן ינקו ועדיהן שבו,  ועל כן איש את רעהו עזרו;  לבד עוד רגש אחד אשר אף הוא פרש משטרו כפעם בפעם על לוח לבו והוא רגש המגור,  אך הוא נצב כצר לעמת שתי האחיות האלה,  אבל לאט לאט עלתה ידן על יד איש ריבן וידכאוהו תחתן עד כי לאחרונה אסף גם קולו ועל פיהן לבדן יצא ובא כאיש אשר כל חושיו עזבוהו ורק חוש אחד לקח מקום כלם יחד,  והחוש האחד הזה היה    למצוא כסף,  כי גם הגאוה נעלמה לאט לאט ותהי לאחת עם התאוה לכסף,  ובכל זאת אך אמר לו לבו רגע כי בידו טובו,  כי הגיע עד קץ תאותיו והאוצרות הרבים נכונים לו אז החלו גם יתר הרגשות לרמוש כתולעים ואז זכר כי גם משפט ושופטים עוד לא תמו מהארץ,  ובאחוז אותו פלצות לרגלי הרעיון הזה כן הוסיף עצמה למהר שלל למען יוכל לברוח ולהסתר בארץ אשר לא ידעו מי הוא.  והדבר הזה לא נתן לו מנוחה לא בהקיץ ולא בחלום,  והוא עוררהו למהר ולהחיש מעשהו מבלי התבונן אף רגע כי ימהר אל פח,  ואף מחשבה לא עלתה על לבו פן ערום יערים המשרת וכל חפצו אך לגלות שוליו על פניו,  רוח בינתו לא הורהו כי אך אולת היא להאמין כי איש אשר ישרת את אדוניו ימים רבים ואשר יתהלך אתו כרע כאח,  כי הוא לא ישלח ידו בנפש אדוניו,  ולוא חפץ בזאת כי אז הן כבר מצאה ידו לעשות זאת אחרי כי רק שניהם לבדם יתהלכו יחד וזר לא יקרב אליהם,  ולמה יתן לזר ידו ולמה יגלה סודו לאיש?  אף לא אחת מאלה הורוהו כליותיו,  כי הוא מהר לעשות מלאכתו ומחשבה אחרת לא מצאה מקום בלב ההוא בלתי אם המחשבה האחת לקחת מהכסף ככל אשר תמצא ידו ולברוח.  כְּמֻכֶּה בעורון היה עד כי גם לא התבונן כי לא פני הזקן כי אם פני הצעיר ישוו לפני יחזקאל;  לוא ראה זאת כי אז נפקחו עד מהרה עיניו לראות כי בעקבה שות שתו לו והאדון התראה כמשרת למען יבחננו אם הוא האיש אשר יבקש ולמען דעת את לבו,  אך הוא לא ראה ולא התבונן אל אשר לפניו וגם בדברו עם איש לא הביט בפניו ועיניו נעו ונדו בדברו כמאורי מתעים,  רק בעלות שם כסף על לשונו אז כמו חיים חדשים ורוח חדש בא בקרבו ומבלי משים פשט מעט ידו הימנית ואצבעותיה נעו פעמים אחדות כיד איש הפשוטה לקחת כסף ואצבעותיה תתנה אות לאמר:  החישה מעשיך ושקול את הכסף.  הוא לא ידע כי כה יעשה בידו ועל כן גם בלכתו ברחובות קריה ובדברו לנפשו הושיט כפעם בפעם את היד ויקרה מקרה כי העובר על פניו דִמָה כי קורא הוא לו ויקרב אצלו ובתמהון הביטו איש בפני רעהו ויחשֵׁב כמשגע.  וכן היו גם פניו אשר מיתריהם לא נחו רגע ועיניו לא שקטו,  וכפעם בפעם העוה שפתיו ויקמוט מצחו ויהי בדברו עם איש לשחוק ובלכתו לבדו לזעוה.  אך כל אלה לא ידע ובעיניו היה כהולך בצעדי און אל מחוז חפצו ועוד לא רב הדרך.  האיש אמר לו כי ימיר את דתו ולא אחר להבטיחהו כי זה הוא גם חפץ לבו,  אז נתן לו את ספר ברית החדשה ויפקוד עליו להגות בו שבעה ימים ואחרי עבור שבעת ימים יבָּחֵן ואז ידבר עמו,  ואם כמכת לחי היה הדבר בעיניו לחכות עוד שבעה ימים,  שבעת ימים!  בעת אשר ביד רגע אחד להפילהו למשואות,  אך מה יעשה?  וגם לדבר הזה אמר:  טוב!  ויבטח כי ימי הנסיון האלה ישימו קץ לתוחלתו הממשכה,  ויאמץ לבו ויהגה אף כי לבו בל עמו כי רוחו רחף על אוצר הכסף.  אך עתה הלאהו,  שבעת ימים חלפו והוא עמד לפניו בנסיון גם בוחן,  ומה?  בדעתו לא הפיק רצון מהאיש,  בשבעת הימים האלה למד מעט מאד ועל כן פקד עליו לחכות עוד שבעת ימים אחרים.  בשמעו הדבר הזה רֻתּחוּ דמי לבבו,  גזל וחמס כזה הן לא נשמע בארץ,  כי יַלאֶנוּ בלך ושוב ויקפוץ ידו מתת לו את אשר לו הוא.  לפעמים שכח פלטי כי לא הוא היורש,  כי אחרי אשר רדף זה ימים רבים אחרי הירושה הסכין לחשוב את נפשו כיורש והנה זה נותן מוקשים בדרכו.  בקצפו אשר בער בקרבו נכון היה לבלוע כל הקרב אליו.  ונפשו שִׁוְעָה בתוכו:  הלעולם יחיה?!  הלעולם יחיה הזקן הנבל הזה חומס כספי?!    שנה לבו פעמים ושלש עד כי עברו המלים גם על דל שפתיו,  וגם כל היום ההוא אשר נשאר שם בארמון מלא רק רעיון אחד כל חדרי לבו:  הלעולם יחיה?  וכאשר דברה רוחו בקרבו כן הביעה גם לשונו בלכתו בחדרו הנה והנה כהולך על גחלים:  הלעולם יחיה?!  – וכקול מעמק שחת ענהו:  לא לעולם יחיה!    חלחלה במתנים אפפתו לשמוע הקול ההוא עד כי חשב לנפול ויאחז בשתי ידיו בידות הכסא,  אך עד מהרה אמץ רוחו וכברק תקוה חדשה הציץ מעיניו בראותו כי לא השטן מעמקי שחת ענהו בקול,  כי אם משרת האדון,  משרת הדוד הזקן והוא יבשרהו את הבשורה הנעימה כי לא לעולם יחיה ומי ידע זאת יותר ממנו?  ועל כן לא הרבה דברים בשאלות ותשובות כי אם שאלהו:  מאין תדע זאת?  והוא ענהו כי מחלה עזה תאכל קרביו ולפי דברי הרופאים לא יאריך ימים.  אך במענה הזה לא נח רוח פלטי כי כמיאש אמר:  מי יודע כמה יארכו עוד הימים?    והמשרת נחמהו ויאמר לו כי יחכה עוד שבעת ימים כאשר צֻוָה ובעת הזאת אולי יחלה וכאשר שכב לא יוסיף לקום גם הבטיחו לבל ימות לשחת בטרם כלות שבעת הימים.  עיני פלטי הפיצו זיקים בשמעו דבריו ויושט ידו לו ויקרא:  יחד נחלק!    ובצאתו בטח הפעם בלבו כי עתה לא יוסיף עוד לענות נפשו בשבעת ימים אחרים,  כי המשרת הנאמן הבטיחו כי יחלה בעת הזאת וכאשר שכב לא יוסיף לקום,  בשורה טובה מאין כמוה!  גם הבטיחו כי יחכה לבל יחלה וימות בלא עת.  "חכם לב הוא המשרת,  אמר בלבו,  הוא יפחד פן תעבור הנחלה ליורש והוא לא יתננו חלקו,  כי על כן יתן ידו להיורש.  בכל לבבי תן לו החצי,  את כל הארמון והכלים,  רק הכסף,  הכסף לי הוא    ובחשבו כזאת פשט את ידו ואצבעותיו נעו    הוא יחשוב כי יקח חלקו ואני אשא ואסבול הכל,  הפתי לא ידע כי אקדים לברוח עוד לפניו".  יום יום ספר את הרגעים עדי יבא יום חדש וכל רגע ורגע האריך בעיניו כימי עד.  כאיש אשר דעתו נסתרה הלך בחדרו כל היום,  כמו ירא לצאת חוצה פן יקדמו השופטים לאחוז בו בטרם ימלאו שבעת הימים,  ספר לא לקח בידו וכל מלאכה לא עשה בלתי אם הלך כסוס על גלגל הרחים כל היום בחדרו רצוא ושוב עדי בצקו רגליו ויתנפל על הכסא,  אולם לא נח לו ויקפוץ ממקומו ויוסף לנוע.  הוא גר בחדר אשר יצא ובא בו מבלי הֵראוֹת ליתר בני הבית כי פתח היה לחדר ההוא מאולם הבית,  אך בכל זאת נשמע קול צעדיו בחדר השני,  אבל הגרים בו הסכינו לשמוע צעדי היושבים בחדר ההוא כפעם בפעם כי על הרב גרו בו תלמידים בבית מדרש החכמות והמה בלמדם יתהלכו בחדר לארכו ולרחבו ומה גם בבא ימי הבחינה,  ועל כן חשבו כי אף הוא תלמיד הוא וימי הבחינה קרובים לבא,  ואמנם כן הוא ימי הבחינה נכונו לו ואליהם הכין נפשו.  רק לעת ערב יצא כפעם בפעם וישוח שעה ושתים,  אבל גם בלכתו לשוח כמו בחדרו רץ כמשגע מבלי הבט בפני איש.  ומה נבהלה נפשו ביום הששי לימי המלואים בלכתו ברחוב ובהגיע לאזניו קול אשר הרעיש כל מורשיו,  הוא הסב פניו כמתגנב וימץ על האיש בעל הקול ההוא ולבו היה לאבן,  הוא נע ונד כשכור ויחזק בקיר לבל יפול,  ויאסוף שארית כחו לברוח מהמקום ההוא לבל יֵרָאוּ פניו לאיש ההוא,  אשר הכירו כרגע כי הוא זרחיה. 

כל חושיו עזבוהו בבאו לחדרו ובהסגרו על מסגר כמו מֻרְדָף היה,  עתה לא הלך בצעדי און בחדרו כי אם התנפל על הכסא ויחזק בידיו בראשו כמו חשב להתפוצץ;  על רי נחמד הובילוהו רגליו ויחלום לו לעשות שם מלוכה והנה פתאם לפתע נמוטו מוסדותיו מתחת,  וירא כי על ערמת חול אשר מי הים שטפו אותה עומדות רגליו ועוד מעט שם תהי קבורתו.  מחזה כזה עבר מול עיניו.  זמן כביר ישב ולא הוציא הגה מפיו כי גם חושיו בקרבו כמו חלו ולא עצרו כח לנוע ממקומם.  אך פתאם פרצה אנחה נוראה כמו נשבר לבו ברגע ההוא והאנחה ההיא היה קול השבר ולקול האנחה קפץ ממקומו כמו חץ מות בא זה עתה בלבו ויקרא בחרוק שנים:  אבדון ומות וכל חבלי שאול יחולו על ראשו,  מי הביא את הנבל הזה הנה?  וביום הזה!  אבדתי אבדתי!  לשם הירושה בא הנה ומי יודע אם לא כבר שם היה?    בדברו כזאת שלח אצבעותיו ללבו כמו בקש לקרוע סגורו    יום אחד בטרם אשר מצאה ידי לקחת את כספי הביאוהו שדי שחת הנה לקחת את ירושתי!  נורא הדבר!  ומה אעשה?    לבקש מפלט בגלי הנהר!  אין דרך אחרת לפניך    קרא לנפשו כמו לעג לה על אולתה.  אך לא!    קרא פתאם ועיניו הפיצו זקים    בידי אלה אשים מחנק לנפשו ויהי מה!  ועד אור הבקר ואיננו!  כאשר החלותי כן אבצע,  לא אתן לאיש לקום בפני,  הכסף לי הוא    ובדברו רץ בצעדי און אל הדלת כמו חפץ ללכת למצוא את זרחיה ולשים קץ לו.  בגשתו אל הדלת עמד ויורד ראשו וישחק בשחוק מוזר ומעורר געל נפש:  אשים מחנק לנפשו?  ברגע הזה?  ואם לא יתן את צוארו בחפץ לב ואם יגבר ממני?  ואיפה אמצאנו?  לוא ידעתי מקומו!  לא בפעם אחת אשים מחנק לנפשו,  אקנה רעל ואתנה בברותו,  או נלך לשוח בחוף הנחל ואהדפנו.  או...  או...  אבל כל אלה לא יועילו עד אשר אמצא מקומו ואז כבר הוא מרומים ישכון ואני בבית האסורים משכני...  אברח...  לברוח ולתת בידו את הרבבות!  יקר בעיני המותה עמו מתת לו להיות אדון לאלפי רבבה.  אין דרך אחרת בלתי אם להעביר אותו מהארץ...  במחשבה הזאת צלל כמו בתהום רבה וירא שם כל רצח וחמס למיניהם,  ובתהום זה שקע וישקע עוד יותר עד כי ראה חללים למאות לרגליו ומספרם גדל מרגע לרגע אך הר הזהב העומד למולו רומם ונשא עד למעלה,  עצמו הרוגיו ועצמו לו גם עפרות הזהב והוא פושט את ידו בפעם בפעם ויניע באצבעותיו:  הב הב!  זמן כביר שט רוחו על כנפי החזיון הזה ולא נבעת מההרים הרמים אשר מגלגלות ועצמות אדם נערמו כמו רמים,  גם למראה נחלי הדם אשר פרצו כזרם מים כבירים ושטפו הכל לא אחזתו פלצות,  כל אלה לרגליו ועיניו נטויות אך אל גבעת הר הזהב אשר יגדל וינשא עד לשחקים וברק ממנו יצא ויפיץ אורו על הים האדום המשתרע לאין קץ.  כאיש אשר רוח חיים עזבהו ישב מבלי נוע ועיניו קמו כמו תבטנה למרחקים בכל עת אשר רחף רוחו על כנפי החזון הזה,  אך פתאם כמו הדיחתהו יד נעלמה ממקומו צנח מעל הכסא ויעמוד על רגליו ויעביר בידו מול פניו כמו בקש לגרש את החזון אשר כבר שבעה נפשו ממנו ויקרא:  ימות או ישבה או יעבור עליו מה אך את הירושה לא יראה    את הדברים האלה דבר במנוחה כמו שב אליו כח לבו לחשוב מחשבות,  וגם החל לחשוב במנוחה מה תמצא ידו לעשות לזרחיה למען ישים כבלים ברגליו לבל יקדמנו לבא אל הארמון.  רבות מחשבות חשב ובכלן לא הרגיע רוחו אך כמו רוח ממרום נערה עליו פתאם ותפץ אור סביבו כן התעורר ויעמוד ויתן ידו על מצחו ויקרא:  הס!  מצאתי,  בידי הוא!    אך אולי כבר קדמני וכבר היה שם      אחת היא אם כה ואם כה אבדתי,  אם היה שם אז יבקשוני וימצאוני,  ואם לא,  אז הן עוד בידי למצא את הכל,  את הכל      ובצעדי און וחפזון יצא מהבית ובכל הדרך אם כי נחפז היה מאד בכל זאת לא חדל אף רגע מחשוב מחשבות וכאשר בא אל בית הפקודות,  כי שם היו פניו מועדות,  וידרוש לראש החוקרים כבר נכונה היתה התחבולה והמזמה בלבו,  וכאיש יודע אל נכון כי ההצלחה תקראהו לרגלו לא שֻׁנֶה עז פניו בבאו אל הבית אשר לו לפחד ולגור ממנו כמפני עמק עכור... 

  הפקיד אשר אליו שם פלטי דברתו שאלהו:  מה חפצו?  אך הוא בעז ענה כי סוד כמוס הוא אשר רק לחוקר הראשון יגלנו והדבר נחוץ.  הפקיד יצא ואחרי רגעים אחדים שב ויקראהו ללכת אחריו ויובילהו אל החוקר.  ולו ספר כי היום פגש ברחוב איש אשר חבר וראש הוא למורדים ומרצחים ורעות רבות פעל האיש ההוא ויברח מארצו ועתה הוא פה בוויען. 

  ומה שם האיש?    שאל החוקר. 

  גם אני לא אדע    ענה פלטי. 

  ואיפה יגור?   

  גם זאת לא אדע   

  ואולי לא תדע גם מראהו,  וקומתו?    קרא החוקר ויתבונן בפני פלטי,  כאיש אשר לא יאמין בדברים אשר שמע. 

  אני אדע מראהו וקומתו,  וגם את שמו שמעתי אז לפני שלש שנים בהיותי בעירי,  אך זאת נודעה לי אחרי כן כי לא זה שמו אשר נקרא בו הוא שמו,  כי הוא יחליף שמו בעיר ועיר ועל כן לא אדע שמו אל נכון   

  מתי ראית פניו ואיפה?   

  זה כשעה,  ברחוב מ... 

  ומה המריצך למהר להודיע זאת?  האם קנאת המשפט והמשטר אכלתך?    שאל החוקר ועפעפיו בחנו את הדובר בו. 

  את האמת אגיד ולא אכחד כי הדבר הזה יגע אל עצמי ואל בשרי;  לפני שלש שנים כאשר היה בעירי הצליח לקנות בשוחד מידי המשרת בביתנו את כתב תעודתי,  ואחרי כן עשה תועבות רבות ויקרא שמי עליו,  ויהי לי לחרפה ולמגינת לב עדי נודע הדבר,  ועל כן אפחד פן יקָרֵא גם פה בשמי ויתנהו לשמצה   

  ומה שמך אתה?   

  זרחיה בן יחזקאל האדומי מעיר חלמיש ברומעניא וזה הוא כתב תעודתי    ענה פלטי. 

  היש לך מכירים פה?   

  יש ויש,  ראש חברת כל ישראל חברים,  אשר אליו הבאתי מכתב עדות ועוד אנשים רבים   

  טוב הדבר,  הנני נותן את תודתי לך    ענה החוקר וישם אצבעו על כפתור אשר בשלחן וכרגע בא שוטר הביתה. 

  לך ובקש בספר שמות הזרים הבאים הנה אם ימצא איש בשם זרחיה בן יחזקאל האדומי מעיר חלמיש ברומעניא    צוה החוקר אל השופט ואת פלטי בקש כי ישב וידבר עמו על ארצו ועל דברים רבים ושונים ובין כה שב השוטר ויאמר הלא דבר הוא:  אני מצאתי שתי פעמים את השם הזה,  בתחלה נכתב זה כשלשה ירחים והוא יגור ברחוב נ.  בעיר יוסף,  והשני נכתב זה שבעה ימים והוא ברחוב מ.  בעיר לעאפאלד   

  אם לא אשגה    אמר החוקר במאור פנים לפלטי    אמרת כי ברחוב ההוא ראית אותו?   

  כן הוא   

  אודך בכל לב על הדבר הזה,  ואכיר לך טובה מקרב לב בעד עמלך ולבי יגיד לי כי לויתן טוב יעלה בחכה היום    ויתן ידו לפלטי ויודה לו שנית ואת השוטר צוה כי יקח עוד איש עמו וילכו לבקש את זרחיה השני ויביאוהו עד מהרה. 

כאיש אשר צדקה וחסד עשה כן שש פלטי במפעלו וינח לבו מזעפו וימהר ללכת בעגלה אל המגרש לארמון הדוד,  ואם אמנם מנוחתו לא האריכה שבת בלבו,  כי עד מהרה החל הספק להרתיח קרביו,  פן כבר היה פה,  ופן לא ימצא השוטר אותו בביתו וגם הוא יבא אל דודו בשבתו בביתו,  כי על כן עלו מחשבות על לבו לשוב על עקביו,  אך אמץ עוד את לבו במחזה הר הזהב אשר לא מש מנגד עיניו ובכן בא שמה,  ואת אשר קרה אותו שם והחלק אשר נפל בגורלו הלא כבר ראינו,  אולם כאשר גורש בחרפה מהארמון ההוא אחרי שתי שעות ולא יד זרחיה היתה בו,  כי אם בעונו נלכד וברשת אולתו כשל נפל,  וגם הר הזהב לא עוד יופיע לנגד עיניו לאמץ לבו.  אז היה כגבר עברו יין.  כמשגע רץ באשון ליל ברחוב המגרש גם מבלי ראות כי לא אל העיר כי אם מנגדה ילך ויתרחק ממנה.  הוא רץ ומלה לא היתה בלשונו גם מוסר אולתו עוד לא מצא מלים לענות בו נפשו,  הוא רץ כמכונה בלי כל רגש ומחשבה,  וכה רץ עד אשר נבעת מקול כלבים אשר עטרו עליו,  המה העירוהו מתרדמתו ויחזק במקלו מבלי אשר חשב מה הוא עושה.  איש יצא מהבית ויהס את הכלבים וישאלהו:   אנה תלך?   

  העירה    ענה פלטי כחולם. 

  העירה?  האם דרך אמעריקא תחפוץ ללכת העירה?  אכן זר אתה ולא תדע הדרך ועל כן נתעית,  שוב איפא על עקביך ומהר ללכת אולי תמצא עגלה.    האיש שב לביתו ופלטי הסב פניו ללכת לוויען ולאט לאט כמו סרו הצללים מלוח לבו ויחל לראות ולחוש את אשר לפניו ואך עתה החל לקוט בנפשו ולקלל את יומו גם לריב בהמקרה כי עשהו לגבר לא יצלח.  הן כמה המה אשר כזאת עשו והצליחו ויהיו לבני המעלה,  וממני תסתיר ההצלחה פניה!      כה דבר לנפשו,  רגע רב עמה ויטפול עליה סכלות ומשנהו הצדיקה וישם כל העון בראש המקרה וההצלחה אשר הסתירו פנים ממנו.  וכל מחשבה וכל מזמה אשר אך תעלה על לב איש מזמות עלתה על לבו וברגע עלותה כבר נוכח כי הבל וריק היא.  הוא ברח מהעיר למען ימלט מידי השופטים,  גם נלוה אל חברת מורדים בסתר ויהי להם לראש,  וגם מאגודת מרצחים ובוגדים לא משך ידו ויהי לפקיד להם:  כל אלה ראה בחזון רוחו ועוד טרם ינוח לבו    אוציא אותו מהבור והוא יתן לי חלק יען אשר השמעתיו את הדבר    קרא בקול,  אך כרגע קפץ ויתר ממקומו בקראו:  הוא יקח הכל ולי יתן חלק?!  גם לי גם לו לא יהיה!  ואחרי נסותו לדבר אל לבו כי אולת היתה לחשוב כה,  כי טוב מעט מאפס אבל גם אז השיב אמרים לו,  כי שוא כל עמלו,  כי הוא לא יתן לו מאומה וגם יפקוד עליו עונו ואיכה יוציאהו מהבור?  הן אז ליו לרשת מקומו.  מפני המחשבה הזאת נחת מאד ורעדה עברה על בשרו,  "הן זרחיה יוציא כנגה צדקו ואז יגורוני בחרמם.  לא!  לא לזאת נוצרתי  – קרא בבוז    מאיש מזמות לא תבצר מזמה בכל עת,  ואני הנני עומד ככסיל על אם הדרך ולא אדע אנה אפנה.  אולם מה מני יהלוך?  ומה אעשה אם גם אנצל מידי השופטים?  הר הזהב נמס כדונג,  ובכסף אשר בידי לא אוכל לעשות גדולות,  ואם אחשוב את כל שקל ושקל אשר אוציא אז אולי אחיה בו שתי שנים.  הן החצי ממנו כבר פזרתי,  הלא יורש הייתי והכסף היה כאין בעיני,  במרכבות יצאתי ובאתי"    עתה חש כי רגליו נלאו מאד והוא עודנו לפני שער העיר ועוד לו ללכת שעה תמימה ברגל וכבר עברה חצות הלילה.  רַכָּב!    קרא וכרגע נחם ויאמר:  לא עת לרכוב היא,  הר הזהב רחוק הוא,  עתה תשיש אם מנעליך לא בלו מעל רגליך ותוכל ללכת ברגל    וירחיב צעדיו ללכת הלאה מיראה פן שמע רכב את קולו ויבא אליו עם מרכבתו.  כה התנהג באשון ליל.  נפשו עיפה מאד ורגליו בצקו עד כי לא עצר כח ללכת עוד אך אסף שארית כחו,  הן אם לא לקח לו מרכבה עד הנה לא יעשה זאת עתה כאשר לא רחוק הוא עוד מביתו.  וכאשר עיפה נפשו יותר כן חדל מחשוב מחשבות ויתנהג בכבדות עדי בא לחדרו ויתנפל על הערש באין אונים ולא העלה נר גם לא פשט את בגדיו ותרדמה נפלה עליו.  הוא לא ידע כמה ישן,  אך כמו יד חזקה הדפה אותו כן קפץ ממקומו ויבט סביבו מבלי דעת בתחלה מה היה לו ואיפה הוא,  וכל אשר עבר עליו עד הנה היה כחלום חזון לילה בעיניו.  עפעפי השחר החלו להבקע בפאת קדים ויגש אל החלון ויבט בו והנה הר הזהב עולה בשמים כבשרה חדשה.  עתה שב זכרונו ויזכירהו כל אשר עבר עליו,  ויחל ללכת בחדרו הנה והנה אך לא בצעדי און כי ירא פן יעיר את השכנים וזאת חש כי לא טוב הוא לו עתה כי ירבו להתבונן אליו ולמעשיו.  העבר אין להשיב –  קרא וינע בידו כמו חפץ להשבית גם זכר הראשונות    ועתה מה לעשות?  ואך החל רוחו לחבל מזמות כן הקר כבור מימיו ובכלם לא מצא נחת,  אך ברעיון אחד אחז ולא הרפה ממנו:   למד דרכי המסחר ואמצא לי מקום בבית מסחר,  הן די כסף בידי לחיות עדי תמצא ידי לראות שכר לעמלי".  העצה הזאת היתה הטובה בעיניו,  כי ללמוד חקי המסחר תמצא ידו בירחים אחדים,  את שפת צרפת ואשכנז ורומעניא ידע אל נכון,  ואם כי לא צחות דבר בכל זאת שפתיו ברור מללו בשפות האלו,  ואחרי כי כסף בידו לחיות שתי שנים.  הנה תמצא ידו לעבוד שנה תמימה בבית מסחר חנם ואם כן פתוחות לפניו דלתות כל בתי המסחר ועל כן יבחר אך בבית אשר כסף רב שם...  ולרגלי המחשבה הזאת עלה שנית הר הזהב לפניו ויגדל ויתנשא למעלה ומבלי משים פשט את ידו ואצבעותיו נעו.  גם באני הולכת אמריקע נשא ברוחו ועוד הפעם פחד השופטים לנגד עיניו...  והפחד הזה אשר נולד בדמיונו העיר את הפחד מהשופטים עתה בעיר הזאת,  כי איך ילמוד ואיך יוסיף שבת בעיר הזאת אחרי כי בעוד יום או יומים יִוָדַע כי הוא קוֹרָא בשם אחר ואת האיש אשר גנב את שמו הביא לבית האסורים בדבת שקר והוא נקי מפשע.  המחשבה הזאת לקחה לבבו זמן כביר ויבקש שנית תחבולות ויגמר אומר לכתוב להרב בעירו,  כי יקח לו מכתב עדות אחר,  אחרי כי זרחיה בא לעיר ההיא ורעה נגד פניו,  או אולי תמצא ידו להמציא לו מכתב עדות בשמו פלטי,  אך כל אלה לא הרגיעו רוחו כי ימים רבים יעברו בטרם יבא לידו המכתב ההוא אשר אליו הוא נושא את נפשו,  אולם עד מהרה חִבֵּל מזמה כי בכסף ימצא בעיר גדולה לקנות לו מכתב עדות ואז יעזוב את נוהו ויאמר כי יעזוב את העיר והארץ וישכר לו חדר בחלק אחר מהעיר ושם יקָרֵא כשם אשר ינתן לו במכתב העדות.  העצה הזאת טובה בעיניו מאד, רק דבר אחד עומד לשטן לו:  פן יוציאו מהר את זרחיה מבית האסורים בטרם ימצא לקנות מכתב עדות.  הרעיון הזה ענה לבו זמן כביר עדי הגה מזמה חדשה אשר בכחה יאָסר זרחיה עוד ימים אחדים ואולי גם יותר,  וישב אל השלחן ויכתוב את שני המכתבים אשר כבר ידענו אותם כי שמענו בקרא אותם החוקר באזני זרחיה.  ולא שגה במשפטו,  כי אחרי אשר הלשין אותו לפני החוקר כי הוא אחד מחברי בליעל,  הנה בנפול מכתבים כאלה בידי השופטים,  והמה יפלו אל נכון,  כי הלא הוא אסור בבית הפקודות וינתנו המכתבים בידי החוקר אז יאמין אמונה אמן כי אחד מראשי המורדים נפל בידו ויחקרו וידרשו ימים רבים,  ובין כה וכה כבר יצלח חפצו בידו לשנות מקומו ושמו וישכן בעיר בטח.  מדוע התאמץ לעשות כל אשר בידו למען יוכל שבת אך בעיר הזאת לא ידע בנפשו וגם לא בקש חשבון,  הן גר הוא בה ואחת היא לו אם בה או בעיר אחרת יבקש משכן לו,  בכל זאת כמו כבר התישב בה כן דבק לבו אחריה ויהי בעיניו כאסון נורא להגרש ממנה.  ובמזמה החדשה הזאת קוה כי יעשה ויצליח.  הן איש לא יכירנו מבלעדי אחדים אשר דבר היה לו עמם,  ואחרי אשר ישנה מקומו ובעיר לעאפאלד אין איש אשר ראה אותו עד כה,  וגם אם ידרשו מבית הפקודות לשכנו,  אז הן יענו שם כי הוא שב אל ארצו ויחדלו ממנו.  רגע אחד שכח בשמחתו על המזמה הזאת גם את הירושה גם את הדוד,  אבל פתאם עלתה מחשבה על לבו פן יודיע הדוד לבית הפקודות את המרמה אשר עשה ואז הן יחקרו וידרשו אחריו בכל חפץ לב,  העון אשר קרא לו בשם אחר לא גדול הוא,  גם אשר הוליך את החוקר שולל ימצא דברים להצטדק ולא יגדל עונו,  אך המרמה אשר עשה בכתבו מכתבים ובחתמו ביד אחרים ובבקשו ירושת זרים ובחפצו לקפד חית האיש בסם מות,  כל אלה פשעים גדולים ועצומים המה,  ואחרי פשע גדול כזה יחקרו וידרשו בכל מאמצי כחם ואף אם ינוס אל ארץ אחרת לא תהי עליו סתרה כי אם הסגר תסגירנו בידי השופטים.  לרעיון הזה נדעכו עשתנותיו מאד,  כי מי לידו יתקע אם לא תודע זאת בבקר להחוקר בבית הפקודות?  אם אמנם רעיון אחד הרגיע לבו,  כי לוא חפץ האיש להסגירהו בידי השופטים כי אז עשה זאת ברגע אשר נתפש,  ואם שלחו מיד אות הוא כי לא יעלה על לבו לנסות דבר אל השופטים;  איש כמוהו אשר יחבא בארמונו כמו בבית כלאים ולא יראה אדם,  הוא ימאן לבא כפעם בפעם להיות עֵד לפני השופטים,  נכון הדבר כנכון היום,  ובכל זאת מי יודע רוח האדם?  פן יסיתנו רעו הזקן,  פן תעלה פתאם מחשבה על לבו אשר על ידי השופטים יודע לו גם מקום זרחיה.  כנוד הקנה ברוח כן נדה כל גויתו בחשבו אשר אם ישים האיש אל בית המשפט פניו אז ימצא שם את זרחיה,  הפחד פן יירש זרחיה הון עתק גבר בלבו על כל פחד וישביח המון מעיו בקרבו על כי עלתה מזמתו בתהו.  ולמען שים מוקשים ברגלי זרחיה לבל יקח את הירושה נכון היה לחרף נפשו גם כמו למען תפול הירושה בידו הוא,  ובחשבו כזאת הוסיף לחבל תחבולות למנוע את האיש לבל ישלח לבית הפקודות ואף מזמתו עמדה לו גם הפעם.  הוא ישב אל השלחן ויכתוב כדברים האלה:       "אדוני!  אם כי כעזות מצח מאין כמוה תהיה בעיניך אם אעיז פנים לדבר עוד אליך ואם גם רק בכתב,  בכל זאת יאלצני רוח בטני לעשות כזאת ויעבור עלי מה.  אדוני,  הנה פשעי הנורא ידכאני עד עפר.  כמשגע הייתי בכל העת ההיא,  כל רעיון ורגש עזבני ומעת אשר שמעתי הירושה ומעת אשר בית אבי המלא כל טוב ועשר התפוצץ לרסיסים ואהי פתאם דל בדלים מני אז מלא לבי רק חפץ אחד למצוא את הירושה,  וכמשגע רצתי אחריה מבלי ראות כי משחק הייתי בידי עליזים אשר לא יחסר להם דבר בלתי אם ללעג לקשה יום,  לולא הֻכֵּתִי בשגעון כי אז הכרתי כרגע מי הוא הדוד,  כי את יחזקאל ידעתי פנים אל פנים ותאר אחד לכם,  אך משוגתי התעתני לבלתי ראות ולבלתי שמוע דבר בלתי רק את הירושה,  ובדרך העקלתון הזה רצתי עדי הגעתי אל פתח שאול וגם משם לא נסוגותי,  כי לא ראיתי עד מה,  עור ומשגע הייתי.  ואני לא להצטדק באתי הפעם,  הן אחת היא לי מה משפטיך עלי אחרי כי ידעתי אל נכון כי כל עוד בחיים חיתי לא תשוב לראות פני,  אבל אחרי כי חוטא ופושע הייתי ואחרי כי אשוב כיום ואנחם בכל לב ואכה בחרפה לחיי ולבבי נשבר עד מאד,  הנה אמרתי עלי החובה להורות גם פושעים אחרים דרך תשובה,  עלי החובה להשיב עמי לתשובה גם את אלה אשר עזרו לדעתי ואשר הועילו להדיחני מדרכי ישר,  והידעת אדוני מי המה הפושעים האלה?  אתה והשקן רעך!  אתם הדחתם אותי לאט לאט עדי נתעיתי.  לא בפעם אחת התעיתם אותי כי אם לאט לאט בערמה ומזמה,  ואני המשגע נמשכתי כצאן אחרי הרועה ובכן גם אתם לא תנקו מפשע רב.  ואני אומר זאת לכם ברוח נכון,  כי אחרי אשר חטאתי אני אדע ומוסר כליותי יינק דמי לבבי כנחשים צפעונים,  הנה אהיה לעינים בדרך תשובה גם לנתעים אחרים אשר חטאו ועוו כמני.  אני אטפול עליכם חטאת לא למען הקל מעל פשעי כי אם למען פקוח עיניכם,  ודעו וראו כי לא הטיבותם לעשות ממני.  אני ברוצי אחרי העשר הייתי כעור ומשגע עד כי לא ראיתי את השאול הפתוח לרגלי ואתם למען הגן על האשר חפרתם שוחה לרעכם והולכתם אותי בדרך אבדון.  לוא השלכתם אותי החוצה ביום הראשון בבאי כאיש מרמה ועון,  לוא הסגרתם אותי בידי השופטים כי אז נחשבה זאת לכם לצדקה.  שובו והשיבו אל לב כי אתם עזרתם לרעה. 

מחר בבקר אעזוב את העיר כי מוצא שפתי אשמור ואני נדרתי נדר לבא בברית אמונתכם ודברי אקים כי על כן אשים ללונדון פני.  ועתה זכרתי כי כתב תעודתי בידכם הוא.  אמת הדבר כי לא לי הוא אך בלעדו לא אוכל לעבור את הגבול,  ולשוב אל ארצי למען קחת כתב תעודה אחר קצרה ידי,  כי כסף דרוש לי לדבר הזה,  ואת כתב התעודה אף כי נקראתי בו בשם זרחיה תוכלו להשיב לי בלי כל יראה, כי הן לא אשוב לבקש ירושה בכחו ורק לעבור בו את הגבול חפצי ובלבבי הנשבר אשבע כי מלונדון אשיבהו לידכם. 

                                                                 האמלל באמללים פלטי. 

שחוק עבר על שפתיו בקומו מכסאו ובקראו את המכתב.  המקרה העור לא ידע את אשר יעשה    קרא לנפשו בנחת    לוא הושיבוני בין יועצי ממלכה ועתותי הארץ בידי נתנו כי אז הראיתי גדולות לאין חקר והמכתב הזה יהי לעד.  האצלח עוד לכבוד ומשרה?  ואמנם לא שקר היו מליו בפעם הזאת כי המכתב היה עד נאמן למזמת לבבו אשר לא היה לה חקר.  הן כל אשר דבר בו היה שקר וכזב ובטפלו אשמה עליהם לא עלתה גם על לבו לתת להם הכבוד הזה למנותם את פושעים,  הוא חשב אותם לאוילים וסכלים אשר יאמינו לדברי רעיהם גם אם ישים על ראשם חטאות אשר לא חטאו,  ובטפלו גם עליהם אשמת חטאתו הן אז יבטח כי לא ירהבו בנפשם עז להסגירו בידי השופטים.  הוא כבר בחן את לב הדוד ויוכח כי באמונתו כל חיי רוחו ועל כן השמיעהו כי ילך ללונדון.  וכתב התעודה ידע היטב כי לא ביד האיש הוא,  כי הוא לקחהו ביום השני,  אחרי אשר נודע להאנשים ויתן בידם את כתבי התעודה ואת המכתבים,במצאו אותו על שלחן המכתבים וישימהו בחיקו,  אבל הוא שפט מישרים כי אם יבקש את כתב התעודה אז יהיה להם אות נאמן כי יחפוץ להרחיק נדוד ואז ישיבו לו דבר.  וכאשר ישיבו לו דבר אז הן אות נאמן יהיה כי לא יעלה על לבם להלשינו לפני השופטים ואך בדבר הזה חפץ להרגיע רוחו,  המכתב הזה נתן שמחה בלבו עד כי החל פתאם לראות הר זהב ומשרות רבות וגדולות על שכמו ויגבה רוחו מאד.  המכתב הזה לא יחטיא המטרה    דבר אל נפשו ויגרד את ידיו אחת ברעותה    אני אערוב ערבה כי הכסילים ישלחו לי צידה לדרך    ובדברו כזאת שחק מטוב לב.  ואמנם לא שגה במשפטו על דבר הכסילים כי עוד ביום הוא לפנות ערב הביא איש לביתו מכתב סגור,  ובמכתב ההוא נכתבו רק אלה המלים:  כתב התעודה בֻקַש ולא נמצא ובכסף הזה תעשה דרכך.    והכסף הזה היה שטר חמש מאות שקל.  חמש מאות שקל!    כמשגע רץ בבית מרב שמחתו    השכר הראשון אשר ראיתי שכר המרמה,  עוד אוסיף,  עוד אוסיף    דבר לנפשו בשמחה רבה.  ובים המחרת קנה לו כתב תעודה ויהי לבן-אמעריקא,  ויגד לבעלת החדר כי היום ישוב אל ארצו,  ואחרי אשר אמר להאשה כי נכון הוא לשלם את שכר חצי הירח,  לא דברה עוד דבר על אשר יעזוב פתאם את החדר בטרם אשר נמצא אחר לה וביום ההוא נשא נושא סבל את הארגז אשר בו היו בגדיו לעיר לעאפאלד למסלת הברזל הצפונית,  ואחרי כי אֵחר לבא לכן פקד עליו לשאת את הארגז אל החדר אשר שכר לו בבית מלון בקרבת מסלת הברזל באמרו כי מחר בטרם בקר יעשה דרכו הלאה.  ובכן קמו כל מזמות לבו ויהי עלז ושמח ולבו היה מלא מחשבות ומזמות איך יציב לו יד.  ויום יום יצא לשוח לעת ערב באחד הגנים למען הקל מרב סרעפיו אשר לא נתנו דמי ויגזלו מנוחתו בלילות,  אולם גם בהתהלכו בגן לא ידע שלו בנפשו,  וכמרדף על צואר רץ עד כי שממו עליו כל רואיו,  וכן פגע בגן העם בשרה וצפורה,  אשר הכירן כרגע בנשאו עיניו מבלי משים.  ברגע הראשון כאשר ראן בקש לרוץ אליהן בשמחה,  כי כשכור היה בראותו את צפורה,  אך בכל זאת מצא די און בלבו להבליג על סערת נפשו ולהרחיק לכת ולהתבונן בהן מרחוק עדי יורהו לבו מזמה מה לעשות ובכן הרחיק ויתיצב בסתר אלה עבתה ויגמר אומר להתחקות על שרשי רגלן למען דעת איפה מקום מגורן,  אך ברגע הוא הגיעה עדיו שרה אשר גם היא הכירה אותו כרגע ותשש מאד ותרץ אחריו ותשאלהו:  אולי ראה או ידע איפה זרחיה כעת?    אם כי בכל לבבו בקש לבא את האשה בדברים בכל זאת ירא מאד לנפשו פן יוציא דבר מפיו אשר יהיה לו למוקש כי על כן בקש סליחה מאת האשה כי לא יוכל לעמוד אף רגע אחרי כי בדבר נחוץ הוא שלוח וידרוש לשכנה וכאשר אמרה לו הבטיחה לבא בערב לבית מלונה,  כי אחרי אשר תשאל לזרחיה עוד לא לו לירוא מפניה,  ובין כה וכה יגמר אומר מה לעשות ומה לדבר. 

ובערב אחרי אשר שבו מפראטער ואך דברים אחדים דברו את גד ופנינה לנחמן השמיע המשרת כי איש ידרוש לשם שרה והיא ענתה:  יבא    ופלטי בא הדור בלבושו ויעש שערותיו וזקנו ושפמו כאחד מבחורי הדור.  הוא אחז בידי שרה באהבה ובשמחה רבה וגם בידי צפורה אחז וכמעט מאן להרפות מהן,  אף כי פניה העידובה כי לא רבה שמחתה לשוב ולראות פניו,  ואולם הוא היה כלא רואה וידבר עמן כאוהב מנער ויבטיח לשרה להגד לה מחר דבר נכון על אודות זרחיה,  כי ידרוש בבית הפקודות ושם ידע דבר ברור. 

  איש אחד אשר רֵעָה לנו הבטיח גם הוא אותי זה שלש פעמים ללכת לבית הפקודות ועד היום לא עשה כזאת   

  אל תפקדי על איש לעשות כזאת    קרא פלטי ויתעורר    אני אסור למשמעתך כעבד נאמן ואל תאמיני באלה אשר יסבבו את גרים להורותם הדרך וליעץ להם עצות כי המה כלם אנשי מרמה ותוך    שרה אמרה לו כי האיש לא ישר בעיניה ולא תדבר עוד עמו דבר.  ואחרי אשר הציגה שרה את פלטי גם לפני יונה וגד ונעמה ופנינה יצא ויבטיח לשוב מחר ובשרה בידו על אודות זרחיה. 

כאשר שב פלטי ביום השני לפנות ערב ובשורה בפיו,  כי זרחיה היה בזה וזה ימים אחדים עזב את העיר ללכת לאמעריקא חשבה שרה כי בא יומה.  לאמעריקא הלך,  לארץ אשר כל באיה לא ישובון!  היא התאבלה ותיפח אל בנה כמו כבר מת לעיניה,  אך כלם נחמו אותה וגם יונה העיד כי ראה אנשים למאות באמעריקא אשר באו לסחר את הארץ וגם בני אירופא ההולכים ובאים תמיד שמה,  וגם התקוה כי ישוב משם ואלפי רבבות בידו ויהי כאחד האדירים אשר בארץ היתה כארוכה לפצעי לבבה ולאט לאט שב רוחה אליה ותתנחם,  רק מחשבה אחת הצרה לה מאד,  איכה תשמיעהו איפה היא למען ידע אנא לשוב ולבקשנה,  אך גם לדבר הזה מצא פלטי עצה ותנחומים,  כי מודע לו שם והוא יכתוב אליו כי יבקש את זרחיה וימציא לו מכתבים ואז יכתוב גם הוא כאשר ידע מקום אמו ואחותו וכעבור שלשים יום הבטיח כי מכתב יבא מאמעריקא.  שלשים יום!  אם כי המספר הזה היה כימי עד בעיניה ולא זכרה כי זה כחמשה ירחים לא שמעה ממנו דבר ואז הן לא ידעה עד מה גם אם עודנו בחיים,  ועתה אחרי כי שמעה הבשורה כי חי הוא ובריא אולם וילך לקחת אוצרות חשך,  עתה היו לה שלשים יום כשלשים שנים ולוא היה בידה כי אז אולי אמרה:  יקח לו אחר את הירושה אם ימאנו לשלחה הנה וזרחיה ישב עמה,  אולם אחרי כי איש לא שאל את פיה לכן התנחמה גם בפעם הזה ותספור את השעות והימים עדי יעברו שלשים יום.  גד ויונה ושרה וכל יתר בני הבית האמינו כלם יחד בדברי פלטי מבלי אשר עלתה גם מחשבה על לב אחד מהם פן לא כן ידבר,  הן הוא היה רע וחבר לזרחיה ונפשה חשקה בצפורה אז בשבתם בעירם ועתה בעיניו יקחנה זאת ראו כלם,  אף עוד זאת כי על דבר הירושה כבר שמעו גם מפי זרחיה גם מפי גד אשר אמר כי זרחיה גמר אומר בתחלה ללכת לאמעריקא,  ויהי פלטי עד מהרה כאחד מהם.  כלם משכוהו חסד ויתיעצו עמו,  כי ראו כי הוא ידע ארחות התבל יותר מהם כלם יחד ועל פיו גרשו את האיש השומר שבת ועושה חסד לגרים להראותם הדרך איפה ישלמו כפלים בעד כל אשר יקנו והוא היה להם ליועץ ומורה דרך,  עמם יצא ובא בלכתם לשוח או לקנות דברי חפץ או לבתי משוש,  כי השמועה כי זרחיה חי הוא ויש תקוה כי יראו אותו בקרב ימים חיתה כל רוח.  גם פנינה אף כי זה עתה עברו שבעת ימי אבלה בכל זאת לבשה רוח עז וחמדת חיים כאשר לא ראו בה מעודה.  היא לא השחה עוד ראשה ביגון וחרפה,  היא לא נסוגה אחור כאשר חבקתה נעמה וכאחות התהלכה את יתר הנערות וכל יצורי פניה ותנועות עיניה הגידו לכל:  לא נופלת הנני מכן,  הן אמנם לא לבשה גאות ותהי נכונה גם היום להיות לשפחה לכל מבקש עבודתה,  אך לא בלב נשבר ונדכה כמו עד הנה,  לא בעינים מפיקות שממון ומבוכה ולא בראש כפוף כאגמון,  אף לא באנחות כסערת מקרב ולב,  כי אם בשמחה ורצון.  היא לא לבשה גאות גם היום אף כי כלה היתה,  ולב הכלה יגבה תמיד,  רק בהביטה אל פני גד בשבתו על כסאו ובפתחו פיו אז נהרו פניה,  עיניה הפיצו ברקים ועל מצחה נראה גבה וגאון כמו מללה בשפתיה:  הן האל הכביר הזה אֵלי הוא ואין לזרים חלק בו.  אמנם יש פנה במסתרי הלב ששם יסתר הרגש לבקש גם אל אחד לנפשו כאשר יבקש עשר וכבוד וכח אך לנפשו וישיש בהם רק בדעתו כי בהם ישגב חיל על כל רעיו.  רב בני האדם יבקשו בכל לב לעזור לנדכאים להרבות צדקה וחסד ולהיות למחסה לכל דך ונדח לבל יחסר לחמו ולבל ידח ממחסה ובית,  אבל רק    מכסף אחרים.  המה יקראו בחזקה אל אלה העשירים הגוזלים חלק העניים רק כל עוד אשר לא בין עשירים ימנו,  והיה כי יעברו את הגבול ומעני וממחסור אל שפע ברכה ועשר יֻקָחוּ אז תפקחנה עיניהם לראות כי אמנם העשירים צדקם בם,  כי רק עצלות ומרפה יניחוּ מחסור ורעב,  ועד הנה לא ראו זאת יען כי רחוקים היו מהגבול ההוא ועיניהם קצרו מחדור אל מסתריו אך עתה יראו נכוחות.  כן גם רבים המה נדיבי לב בבני האדם אשר בלב מתנה יחוננו את רעיהם באלהים ובאמונה עת תחסר להם,  אולם רק האלהים אשר לכל הוא והמה לא קרבו אליו יתר מכל האדם אותו יתנו בלי מחיר,  אבל אם אך יקרב אל הקדש פנימה ויגש אל אלהיו כנבחר מכל העם אז יעמוד על הסף בזרוע חשופה לבלתי תת לזר לגשת אל הקדש.  ומה איפא נתפלא,  הן נראה בעינינו כי החסיד אשר ימות נפשו ונפש אחרים על קדושת שם רבו,  כאשר תאיר לו ההצלחה פניו ויהיה לשומר הסף או גבאי אז יארוב כאריה על המצפה לבל יתגנב זר אל חדרו פנימה.  וכל העולם כלו הן רק צדיקים וחסידים מאמינים בם הם,  רק ישנו השם לפי המקום והזמן ודברת בני האדם:  רוזן,  טפסר,  פחה,  חכם,  כהן,  מחוקק,  חוזה ונביא...  כן גם פנינה אשר נכונה היתה זה לא כבר להיות שפחה לנעמה רוחצת פעמי גברתה עתה בהגלות לה מושיעה ומפלטה כאל אלים,  אף הוא נעלה בעיניה ולוא נועז זר לגשת אל הקדש ההוא...  ולא למשפט נקריבנה על הדבר הזה,  הן אך בו ראתה מקור חייה,  ממנו יצאה ראשית חפצה לחיות ככל האדם,  הוא האיר חשכת האפל אשר הדיחה ואך כאש בפתילה נקשרו חייה אליו ומי זה לא ילחום מלחמת החיים עד גם להקריב אותם?...  אולם לא צר היה לבה לראות שמחה כשמחת לבה גם בלב אחרים,  ואך נודע לה כי פלטי מבקש קרבת צפורה מהרה להיות למליץ לו ולדבר עליו טובות באזני צפורה גם להוכיחה על פניה כי לא טוב תעשה בהתחמקה מפני האיש אשר יאיר פניו אליה,  ולב שרה הגה אהבה ותודה לפנינה על דבריה אליה,  הן גם מאז ראתה שרה אך יד אל זועם קמה בהן לענותן שבע על חטאת גאה ומרי אשר לבשה צפורה בהרחיקה את האיש הזה בשאט נפש,  ולא אחת ולא שתים דברה בדבר הזה קשות את בתה אשר מימיה לא עצבה רוחה,  וגם לב צפורה הכה אותה כפעם בפעם על העון הזה,  ובכל זאת בהמצאו לה עתה זרה רוחה לו כמקדם ועוד יותר,  כי אז אך מנגד הביט בה ולא נועז לגשת אליה ועתה ישלח רסן מפניו וישב על צדה וידבר אליה כאח את אחותו ויבט בה...  אשר על כן בעת אשר כל בני הבית היו עליזי התקוה רחק לב צפורה מהם ולא אחת ולא שתים הכירו בה כי היא בכתה במסתרים והדבר הזה המר רוח שרה מאד.  רק נעמה קמה תמיד להצדיקנה וגם על דעתה לא נכונו דרכי פלטי כי יחפוץ לכבוש אותה כשבוית חרב בעת אשר לבה בל עמו והוא נִגש בעז פנים וכן לא יעשה.  ואחרי כי משפט נעמה לא ערב לב איש לשים לאַל לכן נאלצה גם שרה ואם גם בלב נשבר להניח לבתה,  ומני אז החלה צפורה להתחמק מפניו וגם בשבתה בחדר בהיותו בו ישבה הרחק לה מנגד את נעמה.  ופלטי בא יום יום אף כי פניו העידו בו כי התקוה בלבו תלך הלוך ודל,  פניו נפלו ויהי עצוב רוח ושרה נדה לו בכל לבה אך לא יכלה הועיל ותנחמהו כי יחכה עד בא זרחיה כי לדברו תקשיב צפורה כמו לדבר אלהים,  אולם כאשר התאונן על קשי ערף הנערה כי תמרה פי אמה ויאמר כי נטל עליה להטות את לב בתה לחפצו,  אז נכלמה האשה מדברי תוכחתו ותענהו כי בו העון,  כי למה זה הראה את אהבתו לה ולמה נגש אליה בטרם שב זרחיה,  הן זאת היתה לו להבין כי בטרם בא זרחיה לא יֵעָשֶׂה דבר קטן או גדול.  לוא גם לב בתה היה כלבה גם אז הן ייחלו לקראת בא זרחיה ולמה זה אָץ בה עד להיות עליה למשא?  התוכחת המגולה הזאת הרעימו רוחו מאד ויצא בחרי אף ולא הסב פנים גם אחרי אשר קראה אחריו שרה בשמו פעם ושתים,  אשר על כן בשובה החדרה ונפשה מרה לה על כי גרשה את יועצה ומורה בדרך הניחה רוחה בבתה ותאמר כי בגללה באו חבלים להן ועוד יבאו.  והנערה בכתה בכי תמרורים,  אך בפעם הזאת קמה נעמה להגן עליה ותאמר בשפה ברורה כי שרה לא תצדק בריבה בענותה נפש בתה חנם,  ובהתעורר רוחה בקרבה קראה:  האיש הזה לא ישר בעיני   

   וגם בעיני לא ימצא חן    קרא גד אחריה אם למען הצדק את צפורה או יען כי כה חשב לבו כבר אך חִכּה בדברו    הוא לא ימצא חן בעיני,  וגם לא אאמין בכל דבריו   

  וגם אני כזאת אחשוב    ענה יונה אחריהם,  כי אם נעמה וגד כה יחשבו איכה לא יחשוב גם הוא כזאת?  פתאם נהפכה כל המערכה נגד שרה כי גם פנינה לא פתחה עוד פיה אחרי כי גד דבר,  ועל פי גד יצא הדבר כי שרה תתן לצפורה לעשות חפצה מבלי דבר עוד דבר,  ומה השתומם פלטי בבאו בערב ואחרי אשר בקש סליחה מאת שרה על כי הפר חק הכבוד הצטדק כי נפשו מרה לו מאד הביט כה וכה ופניו הפיקו תמהון ושממון.  הוא חשב אל נכון כי אם בעז ידבר אל שרה תִּבָּהֵל ותט ידה על בתה וכל בני הבית יעזרו לה,  והנה ראה כי פני כלם אינם לו כתמול שלשום,  כי לא בבטחון יביטו בפניו וישמעו דבריו,  וצפורה קמה ותצא מהחדר ברגע בואו ואיש לא אמר לה דבר.  רגע נבהל מאד,  כי אמר בלבו מי יודע אם לא לקחה אזנם שמץ דבר ויקם מכסאו כמו לשוב על עקביו,  אך אמץ לבו עד מהרה וינע בידו כאיש אשר יאמר:  אנסה עוד הפעם ויעבור עלי מה!  וישם אל שרה פניו ויאמר:  דבר נחוץ לי אליך כי על כן באתי הנה בטרם אעזוב את העיר   

  אתה תעזוב את העיר?    קראה שרה בחלחלה    ואל מי נפנה בדבר זרחיה?   

  נלכה אל חדר אחר אַתּ והאדון בן-אמתי וגד ושם נדבר את דברינו    כלם יצאו אל החדר השני אשר בצד החדר ההוא ופלטי החל לדבר ושומעיו ראו כי הוא מתאמץ לדבר במנוחה,  אך בקרבו כנחל שוטף ויאמר:  שמעי אל כל אשר אומר לך ואל תבהלי ואל תשתאי,  אני אמרתי לך כי זרחיה באמעריקא הוא ולא אמת היה בפי    שרה ספקה כפיה ותצנח מעל הכסא וגד מהר לעזרתה ופלטי כמו לא ראה זאת הוסיף לדבר:  הן אמרתי לך אל תבהלי כי בשרה טובה בפי,  זרחיה לא באמעריקא הוא כי אם קרוב מאד לך    האשה קפצה ממקומה ותרץ אל הפתח בקראה:   האמנם בני פה?   

  לא פה הוא כי אם קרוב אל העיר הזאת    ענה פלטי.

  ולמה זה תענה נפשי בדבריך?  קראה האשה ותפרש כפיה. 

  ומה אדבר?  הן אם לא תשמעי לדברי ואחרת תחשבי לא בי העון.  הכוני לשמעי ואז תשמעי הכל    האשה האמללה הורידה ראשה כפושע לפני השופט ופלטי שב ויאמר:  לא רחוק מהעיר הזאת מהלך שש שעות במסלת הברזל שם ימצֵא זרחיה כיום ואני אדע את המקום ההוא   

  השמיעני איפה ואלכה שם בלילה הזה ולמה תרבה דברים    קראה בקומה שנית ובהתקרבה אליו. 

  אם לא תתניני לדבר עד כלותי אז ארבה דברים עוד יותר    ענה ועיניו הבריקו כמו התענג על ענות נפשה והיא נאנחה ותשב אחור    הנה הוא בעיר קטנה אך אַתּ לא תוכלי לבא אליו והוא לא יוכל לבא הנה בלתי אם בעזרתי,  כי בבית האסורים הוא אסור   

  אויה!    התפרץ מלב האמללה ותחזק בשתי ידיה בראשה.  וגם יונה וגד קראו בקול שממון,  אך פלטי נתן לה אות בידו לבל תפריענו:  הוא הדבר:  הוא בבית האסורים אך בלי עון וכרגע נוכל להוציאו לחפשי   

  בידך להוציאו לחפשי ואתה נתת אותו להענות בבית האסור ולא הגדת לי דבר עד כה!    קראה האשה    אם כן הוא סור מעל פני כי אף להביט בפניך לא אוכל,  איש רע!   

  אם תחפצי אלך,  אך עד נצח לא יודע לך מקום זרחיה    ענה פלטי בלעג על שפתיו. 

  אך מה תבקש ממני?  השמיעני בדברים מעטים מה תבקש?  או אולי את נפשי תבקש?   

  אם תתניני לדבר אז הלא תשמעי מה אבקש    האשה נשכה בשפתיה בשני ותדום ורק מרגע לרגע פרצה אנחה מקרב לבה,  ופלטי הוסיף:  וגם דבר הירושה אמת הוא אך האיש אחי יחזקאל אישך לא באמעריקא הוא היום כי אם קרוב לעיר הזאת והוא יחפש אתכם בנרות,  ואלפי רבבות נכונו לכם אך אם תדעו מקום האיש,  אבל רק אני לבדי אדע אותו,  אני ועוד אחר אשר ידו היתה בכל אלה כי שמו את זרחיה בבור.  הנה האיש ההוא הוא בעל מזמות נורא והוא חִבֵּל מזמה להקרא בשם זרחיה בן יחזקאל...  כל שלשת השומעים נתנו קול תמהון יחד    והוא מצא את בית האיש אחי יחזקאל ואף הוא יאמין כי הוא בן אחיו ויורשו ויאספנו אל ביתו,  ועתה יבקש האיש תחבולות לפתות את האיש לשוב לאמעריקא ויום יום יכין נפשו לעזוב את העיר.  והאיש ההוא אחרי אשר נודע לו כי זרחיה בא הנה הצליחה מרמה בפיו להביאהו אל אחת הערים הקרובות ושם הסגירהו לידי השופטים לאמר כי במורדים חלקו וכי שמו לא זרחיה הוא ורק במרמה יקרא בשם ההוא למען ישים סתר פנים,  ובכן בא זרחיה אל בית האסורים ואחרי אשר יעזבו את הארץ וישובו לאמעריקא אז יכתוב האיש לבית האסורים ההוא ויודה כי שקר כִּזֵב ואך עלילות דברים שם בזרחיה חנם.    כנואשת מתקוה ספקה שרה כפיה ותתיפח ופתאם התאוששה ותעמוד לפני פלטי ותקרא:  ואתה ידעת כל אלה ותתן את בני,  את רעך וחברך מקדם,  להמנות את פושעים ולהיות את יורדי בור?  אתה?!   

  אמנם דאבה נפשי לכל אלה אך לא יכולתי הועיל,  כי לא כאשר תדמי כי אבי עודני העשיר בעיר חלמיש כאשר היה מלפנים ואני יורש הון רב,  אבי היה לדל בדלים ובירכתי בור כלא עתה משכנו ואני נודד בארץ נכריה באין תקוה למצוא לחם,  והאיש ההוא אמר לי לתת חלק מירושתו ועל כן שמתי יד לפה אף כי לבי עלי דוי,  אך כאשר ראיתי פניך לא עצרתי כח להסתיר הדבר עוד אבל הן תדעי כי אהבתי את צפורה ויראתי פן בהודע לה כי אוצרות נכונו לה אז תמאס בי ועל כן אמרתי אחכה עדי אצלח לקחת את צפורה ואהיה גם אני ביורשים ואז אגלה לך הסוד ואוציא את זרחיה למרחב,  אך תקותי זאת נכזבה,  ועתה דל חלקי בחיים,  ובכל זאת לא יתנני לבי לחלק את הפושע בנחלת זרים,  כי על כן באתי להשמיעך הדבר כי נכון הנני להשמיעך כל אשר אדע למען תמצאי את בנך וגם את הירושה.  אפס כי תביני אשר לא אוכל עשות זאת חנם,  כי דל בדלים הנני כעת,  והאיש יחפוץ לתת לי הרבה מאד,  אך אבחר מעט בצדקה מהרבה במרמה   

  ומה תבקש?    קראה האשה בכליון עינים בפרשה כפיה    הגד מה תבקש ואתן לך,  אך מהר ואל תענני   

  אני לא אבקש הרבה,  אף כי האוצרות הנכונים לכם רבו מספור,  עשרת אלפים כסף תתני לי   

  עשרת אלפים כסף!    קראו גד ויונה בשממון. 

  אני אתן    קראה שרה בחפזון    ועתה מהר להשמיעני איפה הוא זרחיה   

  ואיפה הוא הכסף?    שאל פלטי במנוחה ויפשוט ידו ואצבעותיו נעו בחפזון. 

  כאשר תשיב לי את בני והוא יקח את הירושה,  הן לא תאמר כי עתה אתן לך הכסף     

  ואני אמנם אומר,  כי עתה תתני כי מחר אחפוץ לשים לדרך פעמי   

  ואתה תחפוץ כי אאמין לך לכל דבריך ואתן לך הכסף,  ומה אעשה אם תהתל בי?   

  אם לא תאמיני בי תני את הכסף ביד איש נאמן אשר יתנהו לידי כאשר יבא זרחיה וכאשר אגיד לו איפה הוא דודו.    האשה עמדה נבוכה ולא ידעה להשיב.  אך יונה קרא:  מי זה יואֵל לתת עשרת אלפים כסף בעד דבר קל כזה,  אנחנו נמצא את זרחיה גם בלעדו,  וגם את הירושה אם ישנה אז ימצאנה.  עשרת אלפים!  אם יחפוץ אלף שקל אתן לו אני,  אך עשרת אלפים!  מי ישמע לו לדבר הזה!   

  וגם אם תתן תשעה אלפים לא אקח,  ובידי לקחת פי שלשה,  אך בחרתי לקחת מידה מעט,  ואם תמאן אז ישב זרחיה במנוחה עד יבא הגואל והיורש יקח את הירושה וילך לאמעריקא.    כמו רוח בא פתאם בלב האשה ותקרא בקול עז:  אתה הוא הבליעל אשר הביא את בני אל ירכתי בור,  אתה ולא אחר ואני אזעק חמס,  ועוד ימצאו שופטים בארץ   

  זעקי כחפצך ובקשי לך שופטים לכל אות נפשך ואיפה זרחיה לא תדעי כל עוד בחיים חיתך כי בידי לטפול עליו חטאות כהנה וכהנה ולהראות באותות ומופתים כי כל אלה עשה והוא לעולם ישב   

  מרצח!  הן שקר הדבר,  זרחיה לא חטא ולא פשע מעודו,  רק אתה עשית כל אלה   

  האם אמרתי לך כי הוא חטא?  אני אמרתי כי הוא לעולם ישב ואחת היא אם בעונו או בעוני ובפעם האחרונה העידותי בך כי אם תמאני לתת את הכסף אז לא תוסיפי לראות פניו עד עולם   

  גד אמור כי יקראו לשוטרים!    קרא יונה ופניו היו ללהבים,  גד בקש לקום אך פלטי עמד ויוציא קנה רובים מידו,  והאשה ויונה נבעתו עד כי לא קם בהם רוח,  אך הוא קרא בלעג:  אל תפחדו כי לכם לא אעשה רעה אך בנפשי אשבע כי בכלי מות זה אמית את זרחיה ואחרי כן אקח את נפשי אם תאמרו לקרוא לשוטרים,  בטרם יבואו השוטרים כבר אינני פה אך ידוע תדעו כי בנפש זרחיה תעשו הדבר הזה.    הדברים האלה לא החטיאו המטרה כי מתני כלם מלאו חלחלה ולא ערב לבם אף למוש ממקומם ואחרי אשר שב מעט רוח האשה אליה החלה שנית לדבר אליו בדבר הכסף ותאמר לתת שלשת אלפים,  אך הוא ענה באחת כי לא יגרע אף חמש מאות כסף,  כי עשרת אלפים כאין המה מול רבו הרבבות הנכונים להם,  ורק אם ישלשו את הכסף בידי גזבר ידוע וכאשר ישבעו כלם בשבועת האלה כי לא יגלו לאיש דבר מכל אשר דבר אתם,  לא לשופטים ולא לאיש אחר,  רק אז יאות להגיד לה שאלתה,  ומחר יראו את זרחיה וגם את מקום הדוד ידעו אל נכון,  והוא יקח את הכסף ויעזוב העיר,  אך אם ישקרו לו ויגלו דברו אז יעשה נקמות נוראות בהם.  זמן כביר רבו עוד יונה ושרה עם פלטי על דבר הכסף למען יגרע ממנו והוא בדברו החזיק,  ופתאם נשמע קול נורא מהחדר השני קול נעמה וצפורה ופנינה יחד.  לקול ההוא שכחו כלם רגע את פלטי וימהרו אל החדר השני ולהמראה אשר ראתה שרה פרחה נשמתה ותהי כמתה... 

 

ח.

עֲצַת  נֶפֶשׁ

אחרי אשר כלתה מרים את מלאכתה ותפקוד גם נוה הצפור המזמר ודודה הצפרדע ישבה לנוח ותקח ספר בידה,  אך רוחה לא להספר היה,  זאת ראו בפניה,  כי היא החזיקה אותו בידה ותבט לפניה אל הפתח,  ואך שמעה קול צעדים על המעלות הטתה אזניה רגע ועד ארגיעה שבה ותנע ראשה באמרה לנפשה:  לא הוא!   אם כי עצב ויגון לא נחרתו על פניה,  עיניה אורו לחייה אדומות ומלאות כמקדם,  בכל זאת הכיר בה המתבונן כי לבה לא ישקוט עוד כמקדם,  כי רגש בלבה אשר ממנו הוא מלא על כל גדותיו וכל מבטי עיניה דברו בשפה ברורה:  חפץ ותקוה.  המענה "לא-הוא"  אשר ענתה לנפשה כפעם בפעם לא האיר פניה,  אות הוא כי נעים היה לה לאמר:  הנה הוא!  אם אמנם בשפה ברורה אמרה אז להשוטר כי היא לא תאהבנו עד עולם אף כי יפה הוא באנשים וכי תירא מפניו,  בכל זאת הסתירה יראתה זאת מעין כל רואה וגם מנפשה.  הסתירה זאת ותאר אליו פניה בבאו ותשיח עמו בחפץ לב,  גם נוכחה עד מהרה כי שוא יראה מפני האיש הזה,  אשר בקרב לבו הוא איש מנוחה ואוהב חיים ושמחה    ומחול.  והוא,  אל נכון למען חזק לבה לבל תירא מפניו בא בערב בערב וישב שם שעות מספר עד אשר יצא השוער לסגור השער.  יום ויום דברו הרבה וזרחיה היה ראש דבריהם.  בתחלה כאשר בא ויספר לה פשר דבר שני המכתבים אשר מצאו בחדרו התעוררה בשצף קצף על הבליעל אשר לו פני תם עד ללכוד אנשים בפח מזמתו ולהאמין בישרו,  אבל עד מהרה שבה למשפטה הראשון כי חף הוא מפשע,  כי מדוע באו שני מכתבים אחרי אשר נשבה,  ואף אחד לא בא לידו עד היום ההוא?  השוטר אמנם ענה על השאלה הזאת בדעת ומשפט.  כי עד כה לקח בידו המכתבים ואחרי אשר נשבה הביאום לביתו,  אך היא שמה לאל דברי תשובתו באמרה כי לא ראתה אף פעם אחת מכתב בידו או על השלחן,  וגם הוא לא כתב מכתבים רק פעם אחת בטרם אשר אסרוהו ולבה יגיד לה כי בלי עון בא לבית האסורים.  וכאשר ספר לה ביום השלישי והרביעי את כל דבריו עם החוקר ומחלתו,  בכתה בדמעות שליש על שברו ולב השוטר לא נתנהו עוד ללעוג לה ולאמר כי על כל פשעים תכסה אהבה.  אם יען כי כן חשב גם הוא בלבו או יען כי היא נסכה מרוחה עליו,  אך גם הוא הצדיק את זרחיה בלבו אם כי זממו לא עבר פיו,  כי לא לו לחות דע בטרם חקרו ודרשו והוציאו משפט.  פעם אחת בדברם יחד בדבר הזה שאלה פתאם:  האם הציגו את שני האנשים אשר שניהם יכֻנוּ בשם זרחיה זה לעמת זה?  והשוטר ענה כי לא עשו כזאת,  יען כי זרחיה האסור חולה הוא והוא שוכב בבית החולים אשר לבית האסורים וזרחיה השני עזב את העיר וישב לארצו    הדבר הזה העיר רוח העלמה כי היא קפצה ממקומה ותאמר:  לא טוב עשיתם כי נתתם אותו לברוח,  ועתה עליך לחקור ולדרוש אחרי האיש ההוא ודרכיו ביתר שאת אולי יִוָדַע לך מפי האנשים מה הוא ומה מעלליו     השוטר הבטיח לה לעשות כדברה אחרי אשר יבקש רשיון מאת הפקיד ומני אז לא שב אליה,  וזה ששה ימים עברו והוא עודנו לא ישוב.  ומדי ערב בערב היא יושבת ומחכה לקראתו ומקשבת לקול הצעדים,  אך לשוא!  היא הרבתה לחשוב מחשבות מה זה היה לו אם קראהו אסון או נלאה לשמוע פקודה ומצוה מפיה,  ולולא בושה כי אז הלכה לשאל על אודותו,  אך היא בושה לעשות כדבר הזה פן תהי לדבת עם,  ובכן הוסיפה לשבת ולחכות אף כי כח תקותה רפה מאד.  גם בערב הזה ישבה ותחכה, אף כי לעגה לנפשה כל היום ההוא על עשותה זאת ותגמר אומר לבלתי חכות בערב הזה!  ועל כן לקחה ספר בידה כי מאנה לחכות עליו,  וכל קול העיר רוחה עד כי פתאום יצא כברק מעיניה וקולו נמלט מפיה:  הנה הוא בא!    היא קפצה ממקומה ותחפוץ לרוץ לקראתו עד הפתח אך משלה ברוחה ותשב על מקומה ותקח בידה את הספר אשר נפל ארצה ותשם עיניה בו כמו לא נפל דבר.  כעבור רגעים אחדים דפקה יד על הדלת והשוטר בא ועיניו אורו בהביטו עליה,  זאת ראתה בעינים פקוחות,  ותקם ותושט ידה לו ותתן לו כסא לשבת ובמנוחת לב כמו לא זה עתה הלם כהולם פעם שאלה:  איפה נסתרת בשנים הרבות האלה?   

  אמנם צדקת    ענה האיש    כי כשנים רבות היו בעיני,  התאמיני כי כבר הסכנתי לראות פניך יום יום עד כי לא ידעתי שלו בנפשי בימים האלה,  כי לבי נהה אחרי הבית הזה   

  אאמין אאמין    ענתה הנערה    כי על כן באת יום יום כפי אשר הורך לבך,  אמנם רק לראות את הבית כי אחריו נהה לבך ואותו ראית מחוץ,  האין זאת?   

  הנך אוצר לעג ושמחה כאשר ידעתיך,  אולם הגידי דבר אמת,  האם לא נהה גם לבך לראות אותי,  ואם לא חשבת מחשבות מדוע חדלתי מבא?  ואף זאת לוא חדלתי מבא עד עולם,  העגמה נפשך לי?   

  הביטו אל זד יהיר זה,  הנה זה עתה הכרתיו והנה הוא שואל אותי שאלות נמרצות כאלה!  בלי ספק מַתִּי במיתה משונה וטבעתי בנהר ונחנקתי וכרתי את ראשי מעלי לוא חדלת מבוא,  ובכל העת הזאת מעת אשר חדלת מבא ישבתי ובכיתי בלי הפוגה עד כי עששו עיני?  הן טבועה הנני בתהום האהבה עד הנה    קראה הנערה ותתן אצבעותיה על תנוך אזניה ממעל ותצהל קולה בשחוק. 

  הנך מתלוצצת לעניי,  אך אני לא כן חשבתי,  כי בכל העת הזאת אשר המות רחף מול פני לא לנפשי דאגתי כי אם פן לא אשוב ואראה פניך עוד    עוד המלה בפיו ופני העלמה חורו כדונג ותקפוץ ממקומה בקראה:  המות?!  ואיפה היית?  הגד עד מהרה!   

  הנה כן לכדתי אותך בפח,  עתה הראיתִני כי בלבך לא תלעיגי לי כמו בפיך    קרא האיש ויקרב אליה. 

  סור לך איש רע    קראה הנערה בשחוק ורגז יחדו    הבהלתני בדבריך הנבערים ועוד תשחק!   

  אני לא אשחק כי אם אעלוץ ואגיל בראותי כי קרוב אני ללבך יותר מאשר תחפצי להשמיעני   

  ולא מצאת כל דרך אחר למצוא את החדה הזאת בלתי אם להבהילני עד מות?   

  ומה יכלתי עשות?  הנה סכת בעדך במשוכת לעג ולא יכולתי לקרב אליך,  אך עתה הוריתני כי לא כן דברת    ובקראו כה אחז בידה ויחפוץ לנשקה אך היא שמטה אותה בקראה:  אל נא בחפזון!  חכה נא עד אשר אסלח לך,  ואז אולי   

  אבל בתחלה ספר לי,  איפה היית בימים האלה?   

  ואמנם לא שקר היו מלי כי כפשע היה ביני ובין המות    ענה השוטר    אני לא בדיתי זאת מלבי למען נסות את לבך,  כי נשלחתי במלאכות לחקור אחרי מורדים אשר התאספו בסתר למתיק עצה,  ומכתב בלי שם בא אל פקידי כי שנים מהמורדים נמצאים בקצה היער בפראַטער לא הרחק מן הדאָנוי ויפקוד עלי ועל חברי ללכת שמה,  אני לקחתי את כלי ואלך,  ופתאם עלתה מחשבה על לבי פן מרמה היא,  פן יאמרו ללכוד אותי בפח,  כי אותי ישנאו תכלית שנאה,  למען נקום נקמתם בי,  כי על כן שבתי והגדתי זאת להפקיד,  והוא רגז עלי על כי אחרתי ללכת,  ובכל זאת אחרי אשר חשב רגעים אחדים אמר:  טוב איפא,  הועד שוטרים כחפצך והמה יגיחו מעבר השני ואתה ורעך תלכו ישר אל המקום ההוא ומנגד ילכו אחריכם שנים או שלשה למען יהיו לעזר לכם,  וכן עשינו.  ואשר יגורתי בא.  כאשר נקרבנו אל המקום קפצו ממקומם כעשרים אנשים ויסבונו ואחד מהם הכה בעשת ברזל על זרועי,  אך אני עצרתי עוד כח לירות וָאוֹר בקנה הרובים באיש ההוא ואפילהו,  ובין כה וכה חשו אלינו גם שלשת השוטרים אשר הלכו אחרינו וכעבור רגעים אחדים הגיחו גם יתר השוטרים ויצלח בידינו לשבות שלשה ויתרם ברחו,  אך רעי הֻכָּה במכת מות ואני נפצעתי ולא יכולתי צאת פתח עד הנה, וגם היום עוד לא נרפאתי,  אך אוכל צאת כחפצי    

  האתה היית שם?    קראה הנערה בשממון    במכתב העתים לא נקראו השוטרים בשמות ולא עלה על לבי כי אתה היית בסכנה גדולה,  אמלל    הוסיפה הנערה ודמעות התגלגלו מעיניה    הראני נא את פצעך,  ומדוע לא שלחת להגיד לי?    עיני השוטר הפיצו זיקי שמחה בהתבוננו אל העלמה ויאמר:   אַתּ תקראי לי אמלל ואני אומר לנפשי מאֻשָׁר,  כי הפצע הזה הוא ראשית אשרי,  הוא פתח לי פתח תקוה לכל תמורות החיים.  בגלל הפצע הזה נליתי במעלה והנני היום משגיח ושכרי נכון אלף ושתי מאות שקלים לשנה ואוכל להכין ביתי,  ועל ידי הפצע הזה מצאתי את הלב הנאמן אשר אליו כלתה נפשי.  הידעת כי שש הייתי ללכת אל המקום ההוא,  כי אמרתי אם לא אמות שם אז אחיה בחיים נעימים.  לבי אמר לי כי לא רחוק לבך ממני,  אבל אני לא ערבתי לבי לחשוב מחשבה כזאת כי בשכר שש מאות שקלים לשנה לא מצאה ידי לנהל ביתי בלחם,  אך עתה יש לי רב ועתה אל תוסיפי לשים סתר פנים כי אם תני ידך לי ויחד נחיה בשלוה ושמחה.    פני הנערה אדמו כדם בשמעה אמריו ובתחלה העתיקה מבוכתה מפיה מלים אך הבליגה ותאמר:  אם בעבור זאת חרפת נפשך השכלת עשו מאד,  כי אם אבחר בך אז טוב אתה לי חי ובריא-אולם ושש מאות כסף לשנה משכרתך ממת או נשבר ומשכרתך רבה,  ואם כי לא אכחד כי לא אמאס בך,  אך לתת ידי לך עוד לא אוכל    פני האיש נפלו בשמעו זאת ויחפוץ לפתוח פיו אך היא הניעה בידה ותוסף לדבר:  אם תחשוב כי אהיה אשה לשוטר תשגה מאד.  אם אישי תהיה אז לא אתן אף שערה אחת מראשך בעד כל אוצרות התבל,  ואתה תדמה כי אני אהיה לך לאשה ואתה תצא לפעלך לחקור אחרי מורדים ושודדים ופתאם יבא אל ביתו האדון אשר אבקש ואוחיל לו יום תמים וראשו אין על שכמו כי הוא נותר לערבון בידי המרצחים?!  שבלולים![2]   אם אקח לי איש אז אחפוץ כי גם ראשו לי יהיה,  התבין דברי?    

  אבין אבין    קרא האיש בשמחה    אך מה אעשה?  לעזוב את פקודתי בעת אשר עליתי למעלה,  ויש תקוה כי עלה אעלה עוד?   

  בקש לך משרה בבית הפקודות בלשכת הסופרים   

 המשרה הזאת קשה היא מאד ואין תקוה לא לראות שכר רב אף לא לעלות במעלה עד מהרה   

  אם כן בקש לך מלאכה אחרת   

  ומה אבקש?  הן לא חציר גגות הנה המשרות בימינו עד כי אם ישלח איש את ידו ולקח כחפצו   

  הן לא שה אובד אתה כי תדאג ללחמך,  לדבר הזה אל יפול לבך אך ראשך שמור    וכמענה על דבריה החזיק בידה וישקנה מנשיקות פיו והיא אף אמנם בקשה להתחמק מפניו,  אך אל נכון מרוב מבוכתה שכחה כי למען המלט עליה לנסוג אחור והיא נגשה לפנים... 

  ובעצם הרגע ההוא היו הוא והיא לחתן וכלה והאם קראה בכל כחה:  מזל טוב!  ותמהר להכין כרה לשלשתם.  אולם כאשר שאל החתן:  מתי יהיו לחתן וכלה קבל עם ענתה:  שתים אני נוטל עליך,  בתחלה תעשה כל אשר בידך לעזור להוציא את זרחיה מן המאסר ואחרי כן תניח פקודתך לאחר   

  אבל מה אעשה?  לוא היה השני פה כי אז חקרתי וחפשתי דרכיו,  אבל עתה לא אוכל עשו קטנה או גדולה   

  לכן שמע את אשר אומר לך.  הנה כאשר אחזה גבה לבך מאד בפקודתך ותאמר כי אך לך כשרון לחפש עונות,  ואני אומר לך כי כמוני כאין אתה,  אני נוצרתי מראש להיות שוטר,  ואתם כלכם מאפע.  אתם תחשבו כלכם כי זרחיה השני עזב את העיר ואני אומר לך כי לא כן הוא,  הוא ימָצֵא גם ביום הזה בעיר הזאת,  רק כי יגור בעיר לעאפאלד   

  האמנם?    קרא השוטר בתמהון    הן אם כה הוא הלא ברור הדבר כי פושע הוא,  כי שם במקום אשר גר אמר כי ישוב לארצו   

  ואף זאת אדע כי הוא יבא יום יום לבית המלון  "יורש העצר" כי דבר לו עם משפחה מאשדות ושם אבי המשפחה הוא יונה בן אמתי   

  יונה בן אמתי!    קרא השוטר בתמהון    הלא הוא האיש אשר עליו אמר האסיר כי בביתו היה מורה לבניו שתי שנים ויבקשו כי יכתבו אליו בכתב והאיש הזה פה הוא!  וגם בכל העת אשר חלה את חליו דבר תמיד ביונה ובבתו,  אשר בקש בלי חשך סליחה ממנה על כי ברח מפניה...  אולם מאין תדעי כל אלה? 

  הלא תזכור כי בקשתיך להשמיעני מקום האיש ומעת אשר לא הוספת לבא נשאתי רגלי ואלך לחפש אחריו.  עד מהרה נודעתי אל האשה אשר בביתה גר,  וכאשר שאלתי עליו הניעה ראשה ותאמר:  הוא עזב את העיר וישב הביתה    וכאשר הוספתי לחקור ולדרוש אחרי דרכיו ומעשיו פה ספרה לי כי דבר היה לו עם עלמה בבית הקרוב.  היא דמתה כי מאַהבִי היה על כן אחקרה דרכיו ועל כן גלתה לי סוד כי עוד אחרת היתה לו,  ועד מהרה נודעתי להאחרת ואסבב אותה בדברים עד כי גלתה לי כי הוא נשבע לה לקחת אותה לאשה,  והיא לא ידעה דבר כי חפץ הוא לעזוב את העיר כי לה אמר כי בא הנה להקשיב בלמודים,  ויהי בבואה יום אחד לפנות ערב הביתה אמרה לה רעותה כי זה עתה עזב מאהבה את מעונו ונושא סבל נשא את חפציו למסלת הברזל,  היא מהרה אחריו ותדבקהו,  אך לא קרבה אליו כי אמרה לא טוב לגשת אליו בחוץ,  אחכה עד אשר יבא אל בית מסלת הברזל ושם אדבר עמו,  והיא ראתה כי בא לבית המסלה ועד מהרה יצא ונושא הסבל נשא את חפציו לבית קרוב אז נגשה אליו בלאט ותשאלהו:  מדוע בגד בה ולמה רִמה אותה?  והוא ענה אותה רכות כי הוא לא בגד בה,  רק בדבר לאט עמו אשר הכביד עליו אכפו לעזוב את המקום ההוא ולבקש לו מעון אחר ובלבו דמה להגיד לה זאת למען תדע מקומו.  וישביעה לבל תגיד לאיש איפה הוא כעת,  גם הבטיחה שנית כי יקחנה לאשה,  והיא האמינה בו,  אך בכל זאת שמרה צלעו ואתמול נודע לה כי הוא יבא יום יום אל בית המלון אל המשפחה ההיא ושם שלש נערות יפות מראה עד מאד,  והיום הייתי גם אני שם ואראה את הנערות אך את האיש לא מצאתי וכאשר שאלתי את המשרת אמר כי הוא יבא רק לפנות ערב,  וכאשר שאלתי לשמו אמר כי גם הוא לא ידע אותו   

  אַתּ היית שם!    קרא השוטר    ומה דברת עמהם עם אנשים זרים לך?   

  אני אמרתי כי תופרת כתנות הנני ואחת מרעותי אמרה לי כי המה  יבקשו תופרת.    השוטר שחק ויאמר:  ומה ענוך?   

  המה אמרו כי אמנם יבקשו תופרת להם אך לא עתה ויבקשוני לשוב אליהם כעבור שמונה או עשרה ימים ואביא עמי מלאכת ידי למראה,  אני אמנם חפצתי לבא עמהם בדברים למען אשאלם לשם האיש הבא אליהם,  אך לא עת דברים היתה להם,  ואת הדבר הזה תעשה אתה   

  עתה אבין מדוע תפקדי עלי להניח משרתי,  כי תחפצי לקחת אותה לך,  כי אמנם חכמת ממני   

  ואתה לא תשים לבך אף אם אשוב הביתה וראשי אין על שכמי?   

  יען כי אחשוב אשר גם בלי ראש עוד לך חכמה ודעת הרבה יותר מאשר לאחרות אשר ראשן בין כתפיהן   

  חנופה חנופה!  קראה הנערה.

  האשא את המרכלת הזאת לשוק בלויי הסחבות?   

  לא.  מידך אקחנה גם אני.  אבל עוד רבה העת אשר תדבר אלי חלקות ואני אקבלן באהבה עד כי תלאה,  ועתה נשוב לדבר על אודות האסיר ואשר עליך לעשות אחרי כי סלותי לך המסלה   

  ולא אכחד כי לא יקשה עתה הדבר ממני,  כי אחרי אשר רִמה את האשה אשר גר שם ויאמר כי נוסע הוא לארצו והוא עודנו פה אות הוא כי דבר לאט עמו.  ובלעדי זאת שמעתי אתמול גם מפי החוקר כי גם בעיניו יֵרָאֶה האסיר כאיש ישר,  ובכל עשרת הימים אשר שכב על מטתו והקדחת הציתה מוקדי אש בדמו וידבר בחֻמו בלי חשך,  בכל העת הזאת לא עבר על דל שפתיו לא שם מרד או איש אחד בלתי אם בשם יונה ונעמה קרא תמיד,  וירבה להתחנן כי יסלחו לעונו על אשר חטא להם בגאותו וימאס בהם,  גם התאונן באזנם כי בלי עון בא עד ירכתי בור ויספר להם את כל התלאה אשר מצאתהו,  גם חרף וקלל את החוקר בבית הפקודות,  כי ירמוס משפט ברגליו וכאלה.  ועל כן הוציא החוקר משפט כי נקי הוא מפשע,  ואם כי גמר אומר להאיר פנים אליו ולא להושיבו עוד בבור כלא כבתחלה,  אך להוציאו ממסגר לא יוכל,  אחרי כי אותות אחד המרצחים אשר רצחו את השר באשדות ויברח באותות האסיר המה,  וכבר כתב החוקר שמה מכתבים לשאל עוד ומענה עוד אין,  הנה כן דרכם תמיד,  בתחלה יכתבו מכתבים כי נחפש ונבקש את החוטאים,  וכאשר נתפשם בכף אז נכתוב שמה ואיש לא יענה דבר.  כן קרה זה לא כביר כי נתפש אחד מראשי הפושעים בכפנו והחוקר מהר והודיע זאת שמה ולא מצא מענה,  הפושע ישב שלשה ירחים במאסר ויוציאוהו לחפשי,  כי אך שלשה ירחים לנו המשפט לאסור את פושע זר,  ואז אם גדלה אשמתו אשר בעבורה עלינו להסגירהו לארצו נסגירהו ואם אין נשלחנו לנפשו,  ובעבור עוד ירח ימים אחרי אשר יצא בא מענה כי יסגירוהו לשופטי ארצו.  וכן גם הפעם,  החוקר כתב להשופטים באשדות ולאלה בחלמיד ברומעניא וגם ליונה בן-אמתי כתב כחפץ האסיר אך אף מענה אחד לא בא.  ועל כן חשבתי גם אני כי ישב שלשה ירחים ואז יעזבוהו,  אבל עתה אחקור ואדרוש בכל לבב עדי אמצא את מקום השני ואז אבקש רשיון מאת פקידי כי אביאנו אליו   

  אם כה תעשה אז יעברו עוד ימים אחדים ומי יודע אם לא יעזב את העיר בין כה וכה ואז יוָתֵר האמלל במשמר   

  ומה היא עצתך?  השמיעני נא כי אל נכון תהי טובה ונכונה.    העלמה הכתה אותו באצבעה על פיו ותאמר:   על  דעתי טוב הוא כי תספר כל אלה להחוקר ותאמר לו כי ישלח את האסיר אל בית המלון,  והיה אם יכירו אותו האנשים הלא אז יצא כנגה צדקו ואם לא יכירוהו הן איש מרמה הוא וישוב איפא אל הבור   

  עצת אלהים היא    קרא השוטר בעליצות נפשו ויחבקנה בטרם אשר הצליחה להתחמק מפניו    אעשה כדבריך ומחר נדע הדבר   

ט.

יֵשׁ אַחֲרִית.

כאשר סֻגְרָה דלת התא אחרי זרחיה בקש ללכת הנה והנה למען מלט משא הגיונו אך מאפס מקום, כי גם אם לא הרחיב צעדיו מצא מקום רק לשלשה או ארבעה צעדים.  כי על כן היה עד מהרה ראשו סחרחר ויחשוב לנפול, ויאלץ לשבת על הכסא הקטן ויאחז בשתי ידיו בשלחן אשר ככסא בלי ידיות היה ויבקש לחשוב מחשבות, אך גם זאת לא הצליחה בידו.  לבו אמנם הקיר מחשבות ורעיונות לאין חקר, אך הוא לא ידע חשבון ומשפט להם, והמחשבות אשר חפץ לענות נפשו בהן הנה הסתירו פניהן או חלפו ועברו כצל הלאה הלאה.  זאת חש כי מר לו עתה גם מעת שבתו במאסר בית הפקודות.  שם היה בחדר אשר חלון לו והמטה אם כי לא באטון מצרים רבודה היתה וגם לבן הסדינים לא כשלג לבן היה, בכל זאת פני מטה ומצעות היה להם ופה נכון לפניו שק ממלא בתבן אשר עליו ירקדו העכברים לכל אות נפשם ובחפצם להסתר איש מרעהו אז יהיה השק מסתר להם, כי כבר עשו בו פתחים לצאת ולבא לכל אות נפשם.  הקירות בנגוע ידו בהן העירו בלבו געל נפש כי כנבלת מת הפיחו ריח מות ומשכלת, וכדמעות נזלו עליהם מהספון עד הקרקע כמו בכו לאמלל אשר המה ישימו קבורתו.  על זכוכית החור העגול אשר היה לצהר לקבר הזה היה מכסה עפר ופיח עד כי כל זיק אור לא עצר כח לחדור פנימה, רק הפיץ אור כהה מאד, אבל די היה גם בו להראות את העני והצרה הנכונים ליושב בסתר זה.  ובכל אלה לא התרגז רוח האסיר ויהי כאיש נדהם, אך בעלות מחשבה על לבו כי יקָרֵא לפני חוקר אחר והוא ימטיר עליו חרפה ובוז ויתנהו לעַוָל ובליעל אז התגעש רוחו ויקפוץ ממקומו וינסה ללכת הנה והנה אך המקום הצר שם גבול למצעדי רגליו וגם לכנפי רוחו, כי כאשר שב וישב על מקומו כן רפה רוחו וישב להיות כאיש נדהם.  כמה ישב זאת לא ידע כאשר גם לא ידע מה חשב, אך זאת חש כי כל יצוריו כבדו כמטילי עופרת.  ראשו יכבד כנטל החול ולא יעצור כח לשאת אותו הכן ויתנהג בכבדות וישכב על השק.  בתחלה חש מכאוב בצדיו במקום אשר התבן הרים ראש וימאן להכנע מפני מציקו גם ראשו לא מצא מנוחה באין כר תחתיו, אבל לאט לאט סרו כל מכאוב וכל יגון, חשך לא ישופנו וריח הקירות לא כריח חצר מות עלה באזניו, ולא חש עוד כל מחסור ועוני, ובבא השומר בערב אל חדרו להביא לו לחם השתאה לראות בפעם הראשונה מעת אשר היה לשומר כי האסיר הנתן תחת ידו למשמר יחבקהו בעזוז אהבה ויקראהו בשמות נעימים ופתאום לנקבה שמהו, כי ידבר אליו כאשר ידברו אל נקבה, וירבה להשמיעהו מה יגדל אשרו ושמחתו כי שב לראות פניה בשמחה וששון ולא יוסיפו עוד בני עולה לשים חיץ בינו ובינה.  השומר אשר הסכין לשמוע אך קללה מפי אסיריו, חשב בתחלה כי האסיר הזה יאמר לנסות דבר אליו להטות לבו בשחד, כי על כן השיבהו גם הוא דברי אהבה למען ילכדהו בפח, אך בשמעו כי לנקבה שמהו הניע בראשו כי לא האמין למשמע אזניו.  פעם ושתים הניע בראשו וכמו חשב מחשבות לזכור אם היה מעודו נקבה או אין, ואל נכון זכר הכל ונוכח כי מעודו לא היה נקבה, ובכן אך בשגעון ידבר האיש או אולי ישתגע במרמה, אשר על כן האיר נר למען הבט בפני הדובר בו, ולאור הנר ראה כרגע כי לא בצדיה יעשה זאת האסיר.  פניו היו ללהבים, עיניו אדמו וידו אשר אחז בה היתה כגחלי אש ועל כן מהר וישמיע זאת לפקיד בית האסורים, ובעצם היום ההוא הובא אל בית החולים אשר בבית האסורים.  אך הוא לא שמח על התמורה הזאת, כי השכיבוהו במטה על סדין לבן בחדר גדול בחברת אנשים ועכברים לא היו שם, הוא לא ידע מכל אלה, כי אך ענין אחד היה לו לענות בו, להתודות לפני נעמה על חטאתו אשר חטא לה ולהבטיחנה על דברתו כי לא ישוב לכסלה, כי צרות רבות ורעות מצאוהו מעת אשר ברח ממנה ובהתודותו לפניה נשא גם מדברותיו על תורת האדם והחברה ויתמרמר על אלה שיאמרו כי עלינו החובה להמציא עזר רק לחברות ואגודות ולא לאיש איש בצר לו, כי לא כן הוא, ודם האמללים על ראשם ירד.  גם הזהיר מאד בלשון כחרב חדה את בני הנעורים לבל יהיו "חצי יודעים" כי על חצי יודע תנוח מארת ה', הוא בעיני כל כגנב אשר גם כלי יקר אשר אסף לא יהיו לו לכבוד, אבל מדוע לא תשיר בתיה שירים ערבים כאשר הסכינה, הן צפור מזמר משכיל היא ותשב בכלוב יפה גם אכל גם מים לה ומדוע לא תשיר? היא תחדש נוצותיה! ואת הצפרדע יזרה הלאה כי אמו תמאס בצפרדע ותחתיו ישיב את נח בתבת הזכוכית ועל כל אלה תסלח לו נעמה, כי היא כמלאך אלהם מַרְבָּה לסלוח, היא תחוס גם על דוב דודה כאשר נפל בידי החוקר והוא ינאץ שמו בלי חמלה, האיש הזה בליעל הוא אך ענשו כבד מנשוא.  כאלה דבר בלא חשך.  בבא אליו הרופא אשר רפאהו בבית הפקודות אורו עיניו כרגע והרופא התבונן בו וישאלהו: התכירני? –

– אכירך אכירך ואשמח מאד לראות פניך, אתה איש ישר אתה וטוב אתה בעיני מאלפי יודעים אשר למדו הרבה, אתה לא חצי יודע אתה, מאֻשר חלקך כי לא למדת מאומה ואתה איש ישר ודוב אחיך איש בליעל – הרופא הניע בראשו וילך לו והוא שב להתודות ולשאת מדברותיו, גם לבקש סליחה מאת אליקים על כי לא כגמולו עליו השיב לו.  וכה עברו שבעה ימים.  החוקר בא כפעם בפעם לשמוע שיחותיו, והוא לפעמים שמח עליו ולפעמים רב עמו, וביום השביעי בערב גבר חם הקדחת עד למעלה ולאור בקר עצם את עיניו ואת פיו ויהי כגבר אין איל.  שלשה ימים שכב עוד על מטתו ויחש מכאובים נוראים בכל יצוריו כמו הכו אותו וישברו את כל עצמותיו.  הרופאים צוו למשוח אותו בסמים, ולאט לאט שב גם רוחו וכחו אליו ויראה כי בבית חולים הוא.  המחזה אשר ראה בעיניו, המון המטות והחולים עליהן, היה כשקוי לעצמותיו כי לא בבית האסורים הוא, אך בעלות מחשבה על לבו, כי אולי ירפא עוד מעט נדכה מאד, וכמתנת שדי היה בעיניו לוא אמר לו איש: המטה אשר עלית עליה לא תרד ממנה לשוב אל תא בית האסורים.  אבל כחו שב אליו ויקשב דבר כי מחר יעזוב את בית החולים והבשרה הזאת דכאה נפשו מאד וישב משמים, וכאשר בא שוטר ואמר לו כי הוא קרוב קרוא אל החוקר חשכו עיניו שנית ויחשוב לנפול, אולם התאמץ בכל כחו וילך אחריו.  הוא הובא אל חדר יפה ונקי אשר שני חלונות לו אל הרחוב, בַּתָּוֶךְ יעמוד שלחן לא גדול ועליו גליונות רבים מאד, אל השלחן ישב איש כבן שלשים יפה תאר והדור בלבושו, עיניו יפיקו רוח דעת ופניו – טוב-לב.  למראה פני האיש שב כמעט רוחו אליו, הוא פלל כי פני החוקר בבית האסורים יפיצו מורא שבעתים מפני החוקר בבית הפקודות, עיניו יאזרו זיקות וסביבות שניו אימה והנה לפניו איש צעיר לימים ומראהו כמראה כל אדם אשר קנה דעת.  החוקר הורה באצבעו אל הכסא למען ישב עליו והוא עשה כדברו ואחרי כן שאלהו אם יחוש בנפשו כי כחו אתו לענות אותו על שאלותיו.  הדברים האלה חִיוּ רוח זרחיה ויאמר: בבאי הנה חדל אונים הייתי, אך עתה אחוש כי כחי אתי –

– ומה זה השיב לך כחך ברגע הזה – שאל החוקר ושחוק קל עבר על שפתיו.

– פניך ודברי פיך – ענה זרחיה ברגש – לא חנף הנני וגם אדע בנפשי כי תהלת אסיר כאין תהיה בעיני השופט, ובכל זאת התאפק לא אוכל מהשמיע זאת, ולא אכחד כי בלהות צלמות אפפני בשמעי כי הנני קרוא שנית אל החוקר.  לוא מתּי תחתי בבית החולים ולא שבתי לראות את פניו, אמרתי בלבי, כי חשבתי כי אשוב לראות חוקר כחוקר ההוא אשר לפניו עמדתי – – –

– ובמה גדלה רעת החוקר ההוא? – שאל החוקר.

– הוא נאץ את שמי באכזריות, הוא אמר כפעם בפעם כי משקר ומכזב ובן בליעל הנני! הגד אתה הנכון הדבר להתנפל על איש אין אונים ולעשות בו כלה? אני התחננתי אליו כי ידבר אלי כמו אל איש אשר אשמתו עוד לא נגלתה.  גם רבתי בו כי לא לו הצדקה לדכא נפשי רק יען כי בידו הכח, אף העירותי רוחו לבל יעשה כזאת פן יכהו לבו אחרי כן כי שפך דם נקי חנם, אך כל אלה לא הועילו לי, הוא שפך עלי כאש עברתו ויפצפצני בדבריו עד כי כלה כחי, ונבחר לי מות מחיים מלשוב ולראות פניו.  – החוקר התבונן מאד בפניו בדברו ואחרי כן אמר: שמע נא, אם איש לב אתה עליך לשפוט את החוקר ההוא לא בדין קשה.  שַׁעֵר בנפשך, איש אשר יום יום דבר לו אך עם מורדים ופושעים וגנבים, ואף פעם בשנה לא יקרה מקרה כי איש נקי יבוא אל בית הבור אך בעלילות שוא, ולב האנשים האלה אשר יעמדו תמיד לפני החוקר ההוא לא ירגז בשמעם דבריו, באזנם יהיו הדברים אשר ישמעו כדברי אהבה, ואחרי כי הסכין באלה לכן לא תעלה אף מחשבה על לבו פן איש ישר הוא העומד לפניו, לוא איש ישר היה כי אז לא עמד לפניו, ואם גם רַבְתָּ והתקצפת והתחננת, גם באלה, עוד לא הראית צדקתך, כי כאלה וכאלה ידברו רב החוטאים למען תפוש את החוקר בלבו ויאמין כי חפים הם מפשע.  ואתה השב אל לבך מה חשבת אתה לו היית אתה תחתיו.  הנה בא אליו איש ויכך בלשון כי גנבת כתב תעודתו ותקרא בשמו, ולאיש ההוא כתב תעודה כתוב וחתום כי שמו זרחיה בן יחזקאל האדומי, ובלעדי הכתב עוד בידו תעודות מאנשים ישרים וידועים אשר יעידו עליו כי הוא זרחיה, והוא התאונן כי זה כשלש שנים גנבת את כתב התעודה מידו ותברח, ואמנם כבר עברו שלש שנים על כתב התעודה אשר בידך, ואחרי כל אלה תבקש כי יאמין בדבריך? אך לא זאת בלבד, הנה גם מכתבים באו לשמך אשר בהם יזהירוך לעזוב את העיר לבל תפול בידי השוטרים, ואם אין זה אות כי דבר לך עם חבר בוגדים?! וכל אלה קרו ויאתיו אחרי אשר זה כירח ימים באה הנה פקודה מאשדות כי אם יפול בידינו אחד המרצחים אשר ברח מאשדות כי אז נשים עליו משמר והמה שלחו הנה צל צלם המרצחים ואמנם לא אכחד כי אותות אחד המרצחים כמעט ישוו לאותותיך מלבד שני דברים אשר לא מצאתי בך, והחוקר ההוא לא זכר זאת ותהיה בעיניו המרצח אשר ברח מאשדות, ועתה האמנם תוסיף להרשיעהו כי דבר אליך לא רכות? –

– אלי אלי! מה זה היה לי? – קרא זרחיה ויחזק בראשו – הן אם כה הוא אך נשבעו שמים וארץ לבלעני, או שדי שחת יצאו לשחק בי, אבל הן אני אדע כי כל אלה מאפע, כי האיש אשר יקרא בשמי הוא מעול ובליעל מאין כמוהו, כי גנב את שמי וגם ישים לי עלילות ברשע, כי דבר אין לי עם אגודה וחברה, ומה אדבר עוד? אבדתי אבדתי, אחריש ואגוע! –

– לא אבדת ולא לך לחריש ולגוע, כי הלא על כן נתַּתָּ בידי למען אחקור ואדרוש היטב –

– ועד אשר תדע הדבר אל נכון לא תחשבני לבן בליעל ולא תנאצני? –

– את אשר אחשוב בלבי לי הוא – ענה החוקר – ולנאץ שמך לא אמצא כל חפץ, וגם החוקר מבית הפקודות לא הוסיף לעשות כזאת אחרי כי נוכח כי בדבר הזה יחטיא המטרה, ועל כן ינוח לך בדבר הזה והשיבני על כל אשר אשאלך –

– בחפץ לבב אעשה זאת – ענה זרחיה בתם – אולם סלח לי אם אערב לבי להגיד לך כי אירא מאד אשר אם תחכה להוציא צדקתי אור רק על פי דברי אז אותר בבית הזה עד עולם, כי הן לא אוכל להגיד יותר מאשר ידעתי, ואני לא אדע עד מה, וטוב היה לו חקרו ודרשו גם מפי אחרים – שחוק קל עבר על פתחי פה החוקר ויאמר: טוב הדבר, השמיעני נא למי אפנה? –

– פנה לך לאשדות אל יונה בן אמתי, הוא אחד העשירים אשר בעיר ובביתו הייתי יותר משתי שנים מורה לבניו – –

– ומדוע עזבת את הבית הזה? – שאל החוקר ועיניו בחנו את האסיר אשר מבוכתו נראתה על פניו ויפתח פיו אך לא מצא און לו להוציא מפיו מלים.

– ראה הנה בדבר הזה סוד כמוס עמך אשר תמאן לגלותו, גם בשאל אותך החוקר בבית הפקודות על הדבר הזה הביאך במבוכה גדולה, הלא דבר הוא.  ואני מזהירך למען שלומך וטובתך לבל תכחד דבר, כי אם תכחד דבר אחד אז לא אאמין גם לכל דבריך, ואתה הן תבקש כי אחשבך לאיש ישר וכן אדבר עמך.  – הדברים האלה לא החטיאו המטרה ויאמר: האמין לי כי לא עשיתי דבר רע בברחי מאשדות ועל הדבר הזה אין לאיש להביאני במשפט אך לא אוכל להשמיע הדבר כמו ועל כן השיבותי אז להחוקר דבר לא כלבי ואני לא הסכנתי לשקר ועל כן נבוכותי עד מאד –

– ואמנם לא טוב עשית כי הסתרת הדבר ותשמיע דבר אשר לא כן ומידך לך כי נחשבת כפושע בעיני החוקר, כי אין דבר אשר לך הצדקה לכחד אותו מהחוקר, ואף עתה אם לא תשמיעני הדבר כמו אגזור אומר כי הוא לך למכשול עון ועל כן תסתירנו –

– הלא שניתי ושלשתי כי בדבר הזה אין כל רע לפני השופטים, ואני לא אשמיענו רק מיראה פן לא תאמין בדברי ותאמר כי מכחש אני –

– פליאה ממני, אם תשמיע דבר אשר לא היה תבטח כי אאמין בו, ואם דבר אמת תשמיע תפחד פן לא יאמינו בדבריך, חידות לי דבריך –

– קשט דבר אמת אגיד לך כי סכלות מאין כמוה התעתני לעשות זאת ואתה לא תאמין כי איש כמני יסכל לעשות מעשי תעתועים כאלה –

– ואמנם לא אכחד כי אין לי עוד כל צדקה לבלתי האמין בסכלותך ולוא גם ראיתי כי חכמתך רבה גם אז לא נכחד ממני כי חכמים יעשו לפעמים דבר סכלות, ולדבר הזה אל יפול לבך כי לא חכמה אבקש מפיך רק אמת.  – אם כי לא לשמחת לב היתה לזרחיה לשמוע מפי החוקר כי לא ישתאה בשמעו דבר סכלותו ויאמין בה, בכל זאת החליף כח בשמעו הדברים האלה כי לא כחוקר כי אם כרע נראה לו שופטו ויספר לו את פרשת גאות לבו, כי דוד נעמה ידע להרגיז רוחו בתחבולות עד כי נשבע לעזוב את העיר ואת דברו הקים ויוסף ויאמר: לולא חוקר היית כי אז לא השמעתי זאת באזניך גם בעד כל חמודות התבל, אך באזניך עלי החובה להשמיע דבר אמת ולכן דע כי במלתחתי ימצא מכתב מהעלמה אשר כתבה לי בטרם הפרדי ממנה מבלי ראות פניה, כי יראתי פן לא אקים את דברי לדודה אחרי אשר אשוב לראות פניה והמכתב הזה יהיה לי לישועה כי יעיד בי תמתי, כי לא על דבר מרד ומעל ברחתי מאשדות, ועל כן אחשוב למשפט כי אם יפנה החוקר אל יונה אז ידע דבר אמת עד מהרה –

– אולם כבר עשיתי כזאת ואין מענה – ענה החוקר.

– גם לך לא ענו! – קרא זרחיה ויקפוץ ממקומו כמו נחש נשכהו.

– האם גם אתה כתבת ולא ענוך? – שאל החוקר ועיניו בחנו את הדובר בו, אשר פניו חורו כפני מת מכעס ויגון, ואחרי אשר שב מעט רוחו אליו ספר את כל הדברים אשר קרוהו ברומעניא, ועצת אליקים לכתוב לאשדות ולא מצא מענה כי על כן שם פניו לוויען, לא כחד ממנו דבר.  וכהתימו דבריו שאלהו החוקר: הגד נא מה חפץ החברה הנסתרה אשר היית לאח לה? –

– חפצה להשכיל ולהיטיב, להכין בתי ספר ולבנות בתי חולים ולתמוך בידי אלה אשר תמוט ידם, וכבר הצמיחה ישועות רבות בארץ –

– וחברה כזאת תסתיר מעשיה מעין כל? הלא דבר הוא! ואנחנו נדע תמיד כי החברות אשר תסתרנה מעשיהן מעין רואים הנה לא למשפט וצדק עיניהן –

– בארץ רומעניא רבות הנה החברות הנסתרות, כי על פי חקי הארץ הרשות לכל חברה לעשות כטוב בעיניה.  ורב האגודות הנסתרות תסתרנה מעשיהן רק למען תמשכנה אחריהן לב החפצים לבא בבריתה, כי כל איש יחפוץ לגלות תעלומות ויגבה לבו בדעתו כי הוא בסוד החברה וברעהו מאסה, ואף עוד זאת, חפץ מיסדי החברה היה לבר רק אנשי לב אשר תוכל לבטוח בהם, ולוא באו בסודה בגלוי כי אז רבו צורריה מאלה אשר מאסה בהם, לא כן אם במחשך מעשיה, ובבא דבר איש לפני החברה אשר יבקש להספח עליה אז ימתיקו עצה בסתר ואיש איש ישמיע את כל אשר ידע מבלי כל יראה, כי כלם נשבעו בשבועת האלה לבל יגלו דבר מכל אשר ידברו שם –

– ואיפה נספחת אתה על החברה? בעיר חלמיש? –

– לא, כי אם בעיר עקבה –

– ומדוע לא נספחת בעירך? –

– יען כי זה כשלש שנים עזבתי את עירי, וכאשר הלכת <<הלכתי?>> מאשדות שבתי לראות את פני אמי ואחותי, אך בדרך נשברה רגלי ושכבתי בעיר עקבה על ערש דוי ימים רבים ושם נספחתי על החברה וכאשר שבתי אחרי כן הביתה לא מצאתי לא את אמי ולא את אחותי, וגם הבית היה לאחר ואיש לא ידע אנה פנו –

– ומה תחשוב אתה, מדוע לא ענה יונה על מכתבך ומכתבי? –

– כאשר לא מצאתי מענה אני חשבתי כי העלמה היתה לאיש ועל כן תחפוץ לשכוח את כל אשר היה לפנים, אבל כי לא ענו גם לך ואתה השמעתם כי בצרה הנני, נשגבה ממני ובינתי תסתתר בזכרי כי גם בעת צרה לא קמו לעזרתי זאת לא פללתי מעודי כי כה ישנו בני אדם את רוחם עד מהרה מטוב לרע –

– מי יודע אם לא קרה מקרה להם, פן חלה להם איש, או אולי עזבו את העיר, או מה, מי יודע מה קרה להם כי על כן לא השיבו –

– אבדתי אבדתי – ענה זרחיה ויורד ראשו – אם המה לא זכרוני בצר לי ובידם היה לחלץ נפשי מן המצר במכתב אחד ולא עשו, אין עוד אמונה בבני אדם.  אולם – קרא פתאום ויך בכפו על מצחו – עתה אזכור פתאום את אשר לא עלה על לבי עד הנה, כי במכתבה כתבה נעמה כי אביה חולה הוא ואני אמרתי כי למען השיבנו אל ביתם כתבה כזאת, ועתה אפחד מאד פן קרם אסון – לרעיון הזה נשבר לבו מאד, כי אם כן היה הלא חטאת לא יוכלו כפרה חטא לנעמה אז כאשר לא שב אליה בעת צרתה, ומי יודע איפה היא כיום? מי יודע אם לא מת אביה? והוא יקצוף וירגז עליה על כי לא מהרה לענות אותו דבר! החוקר חכה מעט בדברים ואחרי כן שאל: היש לך מכיר ומודע מבלעדי הבית הזה? הן כשלש שנים ישבת שם? –

– אין לי מכיר ומודע, גאותי עשתה זאת לי, אני מאסתי בחברת אנשים כמני ועתה הנני ברעתי, רק אחד היה לי עוד והוא היה למורה תחתי בבית יונה אך מי יודע מה היה לו, אבדתי אבדתי – מוסר כליותיו התעורר בחזקת היד בלבו ויהי לשבט זעם.  פתאום ראה את כל משובת נעוריו בגבה לבו כאשר לא חשב אנוש ורק נפשו היתה לו לאבן פנה לכל הגיוניו.  אם אמנם כבר החל לריב בנפשו על גאותו, אך עתה היה נורא מאד מוסר כליותיו באמרו לנפשו: מי יודע מה היה ליונה ומה היה לנעמה ולכל הבית? היא קראה אלי בעת צר לה ואני אטמתי אזני וגם פקדתי עליה אפי על כי החרישה כמת אשר אולי לא עצרה כח לכתוב מצרה ויגון, או אולי כבר איננה במקום ההוא.  המחשבות האלה דכאו רוחו מאד והחוקר הכיר בפניו כי לבו ירגז מאד וישאלהו והוא ענה ולא כחד ממנו, ובפני החוקר נראו אותות חמלה כי ינוד לו ועל כן אמר יניח לו הפעם ועוד ישוב לדבר עמו כאשר ירוח לו.  לדבר הזה שמח לבו כי נלאה לדבר, ובכן שם אל החוקר פניו ויאמר: אל נא תקצוף אם אשאלך דבר: ומה יהי אם לא תמצאו עדים נאמנים להגיד צדקתי האגוע אז בבור הזה? –

– לא! על פי חקי ארצנו תשב שלשה ירחים במשמר ואם לא יבקשו מאשדות כי נסגירך בידם אז תצא לחפשי מהבית הזה אחרי עבור שני ירחים וחצי, כי חצי הירח כבר ישבת.  – היום רד מאד כאשר כלה החוקר את דברו וזרחיה קם מלפניו ויקרב אל הפתח, אך עמד על מקומו ופתאם הפך פניו ויושט ידו בתחנונים אל החוקר.

– מה לך? מה תבקש – שאלהו.

– הנה כאיש חסד נראית לי בעת צרתי, לא כשופטי כי אם כיועצי ומנחמי, אנא עשה אתי את החסד הגדול והשיבני אל בית החולים ולא אל התא אשר שם אגוע עד מהרה –

– לא אל התא תשוב אף לא אל בית החולים כי אם לחדר אחר בבית האסורים וגם ספר אחד ינתן לך כאשר תבחר לבל תשומם – מרוב רגשי תודתו לא מצא מלים לענות וישלח ידו לאחוז בידי החוקר לנשקן אך הוא הסתירן ויאמר: בחר לך ספר ואתנהו לך –

– יֻתַּן לי ספר כתבי הקדש – קרא אחרי אשר חשב רגעים אחדים.

– האם כה גדלה יראת אלהים בלבך עד כי תבחר בכתבי הקדש למבחר שעשועיך? – שאל החוקר כאיש אשר לא יאמין למשמע אזניו.

– כתבי הקדש יהיו לשעשועים ולנחמה לכל דך ונדכה, אם ביראת אלהים חלקו או גם יכחש באלהים, וכל אלה אשר יבינו לקרא בהם ימצאו בהם תמיד חפץ וישועות ועז.  – החוקר הניע בראשו ובשתי כתפיו כמו בקש לאמר: הדבר נפלא ממני ולא אבינו, ויגע בהכפתור וכרגע בא שוטר ויובל את זרחיה אל חדר קטן אשר שם היתה מטה וגם חלון, ואם כי שבכה סגרה אל החלון מחוץ בכל זאת לא גרע מאורו ויהי בעיני זרחיה כהיכל רוזנים.

מה אורו עיניו ומה עלץ לבו בשבתו על הכסא ובשומו עיניו בכתבי הקדש אשר לא שב לראותם מעת חדל להורות בם את תלמידיו.  כרעים אהובים כיועצים ומנחמים בצרה נראו בעיניו כל הדברים אשר קרא.  חדה היא בעיני כל אשר לא יבינו ולא יחושו זאת, איכה יִשָׁעֵן איש במוסדות האמונה האלה ויעמוד הכן כעת אשר לא לאמונה עיניו.  חדה היא ותהי לחדה לכל הגוים ולכל בני ישראל אשר היו כגוים לזכור בשם אלהים ובדברו ימאסו.  חדה היא כחדת העם כלו, הן גם הוא כגוי אשר אין אמונה בו, כעם אשר זָעַם אלהים יחשב בגוים ובכל זאת באמונתו יחזיק ויתעודד ויתן נפשו כפרה הרבה יתר מכל גויי הארצות.  בעת טובה ירום לבו ושכח את אלהים ואדם וירכב על כרוב אשרו ואין קצה לתאותו להתרומם, וכאשר יַדוּ צוררים אבן קלע בכרובו ותרפינה כנפיו ובנפלו יפול עמו מטה מטה עד שאול תחתיה או אז יתעלה וירום למרום מראשון.  כי הלא כה המה חקות החיים.  על כנפי האשר יתרומם איש וידאה מרום עד יֵרָאוּ  בעיניו כל אחיו ורעיו אשר התהלך עמם באדמות אך כרמש ותולעת זוחלת באין כנפים להתרומם.  מעל יביט עליהם ולבו לא יכנו אם בשטף מרוצת מרכבת אשר יהיו לו רמשים לאלפים למרמס מדי עברו ימולל אותם ויזרם לכל רוח, ובעת אשר רגליו תמחצנה גויות רבות על ארץ רבה ופעמיו ירחץ בדמע ודם הנה פיו יביע ראמות: אושר בני האדם יהי לי לאור מאיר ועבודתו לרבים – הנה כן יביעו כל אלה, אשר בעבודת רבים ינשאו, ועמל הרבים יהי למלא בטנם, כי במשא הרבים ישאו אחרי כי ראש המה להחיה מרבה הרגלים והידים אשר בשם אדם תקרא, אך בהִשָׁבֵר המרכבה על הגלגלים והַנִשָׂא יפול ויסחב בבוץ ויביט אל הרמשים אשר היו למרמס לרגליו, איך יחיו ואיך יֵעָנוּ, איך ילחמו ואיך ישאפו חיים, איך ישוחו גביהם ויעווּ עת תדרוך עליהם רגל גאוה ואיך יאזרו שארית כח להרים ראש, או אז כאשר נפשו עליו תאבל, יבכה גם לאיד אלה אשר עתה תשורם עינו, וכאשר תשח גאותו ולא עוד לרבים תעשינה ידיו תושיה בדבר פיו, אז כאשר יראו עיניו כידו כיד כל העוטרים עליו מסביב רק אז יחל לעבוד לרבים, כי אז יחוש מכאוב הרבים...  הן אמנם רק מכאוב כמכאובנו נחוש וצרה כצרתנו תשבר לבנו, ואיך נחוש מכאוב הרבים בעת אשר ממעל לו נדאה על כנפי רוח? ואיך ישבר לבנו לשבר הרבים אם בהתרוממנו אל על יראה כלו בעינינו אך כאצבע מאצבעות ידינו...  הנה ישיש ישראל ויתרומם עת יסירו כבלי ברזל מכנפי כרובו, אז יעוף ביעף ולא יחשב אחיו, אז יקרא בקול: ראשון אדם נולדתי בטרם ישראל הייתי.  ויתעלה ויתרומם עד כי ירחק גם מישראל גם מאדם, אבל בבא שואה ותדיחהו משאתו ותפילהו בין המון אחיו ויחד אתם ידַכָּא או אז יורהו לבו מה נולד...  ואל אלה אשר מאס בהם יביט אולי יחונן ולא ערירי יגוע בעיניו, כי אין חקר לנדבת לב איש עת יחלק מצרותיו לרבים...

כשב לתחיה היה בעיניו כאשר שב אל חדר אשר לא כמאורת פתנים נראה ובהנתן לו הרשיון לחשוב מחשבות כאדם; כחית טרף היה בעיניו בשבתו בחור ההוא ואין איש לדבר עמו ואין אף ספר לפניו להשיב נפשו.  כי אין ענש קשה ומר לאיש אשר הסכין לקרוא בספרים מאשר אם ירחיקו ממנו כל ספר, כנקבר שאול חיים גויתו עם רוחו יחד יהיה בעיניו האמלל ההוא.  ומה עלץ לבו בהִנָתֵן אלה לו פעם אחת מבלי אשר קִוָה אל האשר ההוא.  הוא הביט במכונו כמו בקש להסכין בו ולבו לא רגז עוד בחשבו כי עוד שני ירחים ישב פה.  הן זאת ידע נאמנה כי לא יבקשוהו ולא ידרשוהו וכעבור העת הזאת יִפָּתחוּ לפניו שערי בית האסור ולא רבה הרעה הבאה עליו כאשר חשב בתחלה, ומה גם אחרי אשר חסד החוקר האיר חשכו והרחיב צעדיו ויוכל ללכת הנה והנה כחפצו.  מה מאשר הוא האמלל כי גם אם מעט הוא יחוש את עשרו וישמח בו, ומה אמלל המאשר אשר עשרו הוא לו כלחם חקו ולא עוד ישמח בו.  כמאשר היה זרחיה ברגע ההוא וכמאשר החל מוסר כליותיו להרגיזו על כי הקשיח לבו ולא שב לבית יונה בעת אשר חלה.  רק עתה ראה את עותתו, כי חטא חטאה גדולה ליונה ולנעמה בצר להם, ומי יודע מה קרה אותם אחרי כן? הרעיון הזה, אשר הסיר כל אשמה מיונה ונעמה על אשר לא ענו אותו בקראו אליהם, שם את כל סבל החטאת על ראשו הוא ויקט בפניו מאד.  ומדי הוסיף לריב עם נפשו כן הוסיף לרוץ בחדרו הנה והנה ורוחו התרגז מאד עד כי התחלחל פתאם בשמעו קול הדלת בסובבה על צירה ושוטר בא לחדרו.  הוא הכירו כי הוא הוא אשר שם עליו מאסר ויובילהו אל בית הפקודות ועל כן נפל לבו מאד כי אמר בלבו פן בא להשיב אותו אל בית הפקודות.  כאל נמר אכזרי הביט אליו זרחיה בעינים מפיצות אימה, וגם כאשר שמע מפי השוטר כי הוא שֻׁלח ללכת אתו לשוח בחוץ למען ישאף רוח ויחליף כח, גם אז לא האמין בדברו ויחשוב כי הוא צודה את נפשו בערמה.  הפחד והיגון יעשו אותנו לילדים בלי כל בינה והשכל, הן לולא סכסך הפחד חושיו כי אז השיב אל לבו: למה לאיש הזה לסבבני בכחש, הן זרועו מושלה לו לעשות בי חפצו ביד רמה, – והוא לא חשב כזאת ויוסיף לפחד גם אחרי כאשר אמר לו השוטר כי ישים עליו מלבוש טהור ויעשה את ראשו וזקנו.  אך כאשר יצאו החוצה ורוח הצח נשב באפו היה פתאום כשכור ויחוג וינוע בלכתו ולבו המו כמו מיין.  מעודו לא חש את אשר חש ברגע ההוא.  מה יפו הבתים ומה נאדרו הארמנות, ומה נעים קול משק הכרכרות ופרסות הסוסים על רצפת האבן ושאון ההמון העולה תמיד, כזמרת יה היה הקול ההוא באזניו וכמראות אלהים המרכבות והחיות ופני האדם...  כאשר הלכו זמן כביר ויכוננו צעדיהם אל עיר לעאפאלד, אז נח מעט רוח זרחיה וישאל: אנא אנחנו הולכים? –

– הנה משפחה באה מאשדות ואליה אובילך אולי תכירך ותצא לחפשי –

– משפחה מאשדות! – קרא זרחיה ולבו קפץ ויתר ממקומו – משפחה מאשדות ומה שמה? –

– עוד מעט תראה בעיניך אם תכירנה ואם תכירך – ובדברם עלו במעלות בית המלון "יורש עצר".  השוטר הכה בידו על הדלת וכאשר שמע: יבא! פתח את הדלת ויתן לזרחיה לבא בתחלה, וברגע ההוא נשמע קול מרגיז ארץ, קול משֻׁלָש: זרחיה! נעמה וצפורה ופנינה יחד נתנו קול וזרחיה בראותו פניהן ובשמעו את הקול היה כמשגע ממראה עיניו.  מי יתאר את המחזה הזה אשר ראו עיני השוטר בעמדו באולם ובהתבוננו אל האסיר ושלשת העלמות, לתאר זאת תקצר כל יד ומה גם בהתפרץ רגעים אחדים אחרי כן גם שרה אל החדר ובראותה את בנה ובהתמוטטה ובנפלה באין אונים כמתה בזרועות זרחיה.  מי ימנה מספר הנשיקות והדמעות והאנחות והעליצות אשר נראו ונשמעו חליפות בשוב רוח שרה אליה ובבא גם יונה וגד החדרה.  איש לא ידע מה ידבר ומה ישאל ומה יעשה, המה חבקו ויפלו איש על צוארי רעהו מבלי שאל ומבלי ראות מי ומה הוא, כה חבק זרחיה גם את נעמה ושרה את גד ואת יונה ונעמה את צפורה, ולוא בא שמה איש אשר לא ידע מה היא השמחה כי אז חשב כי אל בית שכורים או משוגעים הובילוהו רגליו.  אך למחזה הזה לא היה כל רואה בלתי אם השוטר לבדו אשר גם עיניו ופניו האירו משמחה וכפעם בפעם שלח את ידו כמו בקש אף הוא לחבק, וימינו חבקה אחרי רגעים אחדים לא את אחת העלמות כי אם את פלטי אשר בקש להִשָׁמֵט מהחדר השני לבל תשורנו עין.

כאשר שמעו שרה ויונה וגד את קול הקריאה הגדולה בחדר השני נבהלו עד מאד עד כי לא שמעו כי "זרחיה" המה קוראים ברעם ויהי כמהרם אל החדר השני קם פלטי ויבקש מפלט לו אל האולם אך שם עמד השוטר על המשמר ובראותו אותו קרא: עמוד אדון, אותך אבקש! – ויחזק בו בידו, אבל בכח גדול הדפהו אחור וירץ אל המעלות למען ימלט החוצה אך בחפזו רץ לא אל המעלות כי אם אל העבר השני ובכן בא בפח, ובראותו זאת כי אין מקום לנוס כי השוטר קם לפניו לחסום הדרך הוציא קנה הרובים מצלחתו וירו פעם ושתים אך החטיא המטרה ובחפצו לירות בפעם השלישית נאחז פתאם מאחריו בשתי שוקיו ולא מצא און לו למוש ממקומו או להניע בידו, גד הוא אשר לקול קנה הרובים התפרץ מחדרו ויחזק בפלטי מאחריו, גם כל יתר הנמצאים בהחדרים התפרצו לקול ההוא ועתה נגש השוטר ושני משרתים מבית המלון וישימו עבותים בידי המורה, אשר כמשגע הכה ברגליו ובראשו וישוך את כל הקרב אליו עד אשר נאסר כלו ככבש אלוף וישאוהו למרכבה והשוטר נתן צו אל שני שוטרים אחרים אשר מהרו אף המה לקול השאון להוביל את האסיר אל בית הפקודות.  והשוטר נגש אל זרחיה ויאמר: גם מבלי פקודה מאת אדוני אוכל לעזבך פה אך בא נא מחר בצהרים אל בית המשפט למען יתנו לך כתב תעודה כי יצאת נקי ואחרי כן תהיה עֵד בפושע הזה אשר הרבה לפשוע מאין כמוהו.

וביום המחרת אחרי אשר בקשו סליחה מזרחיה גם החוקר בבית הפקידות גם החוקר בבית האסורים ואחרי אשר ברכהו הרופא על הגאולה שב עם השוטר אל בית המלון, כי בקש ממנו כי ילַוֶנוּ שמה.  וזה הדבר: החוקר בבית האסורים אמר לו כי אך להשוטר נאוה תהלה על הגאולה הזאת כי עצתו היתה זאת לשלוח את זרחיה לבית המלון, ולא כחד כי בתחלה לא אבה לעשות זאת, כי הוא לא כדרך החקירה, אך השוטר הרבה להוכיח כי נחוץ הדבר מאד.  כי האנשים אשר בבית המלון גרים המה ולא יוכל לקרוא אותם כתושבי הארץ לבית האסורים כי על כן אך טוב לשלוח את האסיר אליהם למען יוכחו אם אמת בפיו, כי יונה יודע אותו, אך כי גם אמו שם לא ידע אף השוטר.  והשוטר אמר כי לא חכמתו ולא עצתו היתה זאת כי אם עצת העלמה אשר זרחיה גר בחדרה, אשר לא נחה ולא שקטה מאז הובא אל המאסר ותהי כמלאך מושיע לו, ועל כן בקש זרחיה מאת השוטר כי ילונו אל בית המלון למען ילך הוא וכל אשר עמו אל העלמה להביע תודות לה כחסד אשר עשתה עמו.  ומה נבהלו הנערות ותתמהנה אשה אל אחותה אשר הכירו בהעלמה כי היא היא אשר באה לבקש מלאכה לה כתופרת, וכאשר ספרה להן כי בצדיה עשתה זאת למען חקור ודרוש מי הנה, אולי תמצא ידה להמציא רוח והצלה להאסיר פרצו דמעותיהן כנחל שוטף בהביטן יחד אל העלמה ברגש כבוד מאין כמוהו, ובריבן את נפשן על כי גרעו ממנה אז שיחה, כי לוא דברו עמה אז הן כבר גאולה לו.  והעלמה שחקה להן ולדמעותיהן ולחכמתה וכח לבה ותאמר כי במחיר כל אלה תצא את זרחיה במחול בימי המחולות והשוטר לטש עיניו כמו בקנאה ויאמר: שבלולים! רק על גבי יעבור אל המבצר הזה, או אתן נקמות בכם ואני אצא במחול את שלשלת העלמות העדינות יחד, אם תתנה ידיהן לי – כלם שחקו מטוב לב ומה גם כאשר קרבו העלמה והשוטר לזרחיה ויתנו תודתם לו כי לרגלו נודע הוא לה והיא לו והמה עתה חתן וכלה.

– שלש זוגות! – קרא השוטר ופני נעמה אדמו כדם – ויחד נחוג את שמחתנו כי גם היא תהיה יהודיה ויחד נתברך בבית התפלה.  – השמועה האחרונה העירה תמהון ושממון בלב כלם הרבה יתר מכל אשר שמעו וראו עד כה, כי מעודם לא שמעו כזאת כי נערה מעם הארץ תהי ליהודי ותבחר באמונתו ואמה תשיש על התמורה הזאת!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  כך במקור (מילה לא ברורה)

[2])  שנעקען.  כן יאמרו בני וויען בחפצם לאמר כי הדבר לא היה ולא יהיה.