הקדמת המחבר להוצאה השלישית    🔗

דברים אחדים    🔗

הספר הזה יצא ראשונה לאור ב’השחר', שנה רביעית, ואחרי כן בהוצאה שנייה וזה כחמש שנים תם מידי.

בההוצאה החדשה הזאת שינויים והוספות רבות, אשר מסיבות שונות לא אעיר עליהן בפרט, אולם אבטח כי הקורא הנכון יראה ויבין, כי על-ידי השינויים האלה נתתי פנים חדשים להספר כולו, ותחת אשר עד כה מאנתי לתת הרשיון להעתיקו לשפה חיה, אף כי הפצירו בי מאוד ובמחיר הרשיון לההעתקה האשכנזית ביקשו כבר לשלם לי בכסף מלא, הנה עתה יש לאל ידי לתת הרשיון מבלי פחד, פן ינכרו צרינו את מטרתו ויקבלו רק את הרע, ואת הטוב הנמצא בו לא יקבלו, כי עתה, אם רק יעתיקוהו כצורתו מבלי תוספות וגרעון, לא רק כי לא ייתן חרפה לישראל כי אם יהי למליץ יושר להם בהראותו את המקור ממנו שאבו כל חטאי עמי. ועל כן חשבתי לי זאת לחובה להעיר על הדבר הזה בכלל, למען ישים הקורא את לבו אל השינויים וההוספות האלה ויבין לרעי.

א: בערב אהבה ולבוקר איבה    🔗

בעיר כשוּלה, עיר מלאה יראת אלוהים ויראים כילק, ואשר גם עשיריה מקרבת לא ייתמו כל עוד אשר יש מרכולת ¹בלייפציג וכל עוד אשר לא ייתמו המאמינים בהם ובשטרי חובותיהם – בעיר הזאת בתי-מדרש וישיבות רבים והמה תפארת יושביה. כי מעיר כשולה יצאו חתנים ומורי-הוראה לכל סביבותיה, ועל כן יאכילו את בני התורה מפתם וישישו בצדקתם זאת, עד כי כמעט אין בית אשר בן ישיבה או פרוש לא ימצא שם ארוחתו למצער יום אחד בשבוע, לבד ממשפחת החסידים אשר יבקשו להם חתנים לא מבית הישיבה ומורי-ההוראה לא מבני-התורה, המה ימשכו ידם מהחזיק בתורה ולומדיה, אך תחת זאת לא ברכם אלוהים בבתי-מדרש ורק בית-תפילה אחד להם, ולמנגדיהם עשרים וחמישה בתי-מדרש ותפילה. בשלושת מבתי-המדרש ישיבות אשר זכו לשם בארץ, וביתר בתי התפילה ימצאו הפרושים או הבטלנים מקום מנוחה להם. למה זה ייקראו בשם בטלנים לא נודע, הן גם המה יעשו מלאכתם באמונה כל היום. בערב ובבוקר ולפני התפילה ואחריה יהגו בספר אשר לפניהם ויתנועעו וישירו בקול גדול, וגם כל היום לא ייסכר פיהם, כי ישבו וישוחחו בהליכות עולם, בעושר בית רוטשילד וכל כבודו, כי כל עטרות מלכי הארץ סגורות על מסגר בארגזו, כי נתנו לו בערבון; במלחמת אלכסנדר מוקדון,אשר הכניע כל העולם כולו תחת רגליו עד אשר בא אל שער גן-העדן ויקרא עליו כתוב מפורש: עד פה תבוא ולא תוסיף, וכאלה רזי עולם היו על שפתותיהם תמיד. וגם ביום ההוא אשר בו קרה את אשר אספר, ישבו יחד וישוחחו, אך לא באלכסנדר ולא ברוטשילד, לא בגדולת מונטיפיורי גם לא במלחמת נפוליאון, אף לא השמיעו דבר גבורות עשרת השבטים ובני משה, הדומים לבני ענק בגובהם ולבני אלים בצדקתם, ובנהר סמבטיון אשר יקיא אבני אלגביש הגדולות אלף אלפי פעמים מעיר כשולה; ובכל זאת ישבו כולם ויקשיבו רב קשב למוצא שפתותיהם.

בכל עת אשר נבוא לבית-התפילה הנה נדע נאמנה כי חיים-ירוחם הבטלן יושב ומספר ויתר הנמצאים ישבו וישמעו. האחד פיו פתוח ושומע והשני מגרד בדל אוזנו ושומע, והשלישי יחליק זקנו וישמע, והרביעי ישלח ידו אל בשרו תחת כותונתו לצוד ציד וישמע. אך בפעם הזאת ישב חיים-ירוחם ויספר ויניע בידיו לכל רוח ורעיו ישבו ויספרו גם המה חליפות וגם השמיעו קולם יחד בקול גדול, אות הוא כי דבר גדול נעשה בעיר, אף כי לא פרץ הדֶבֶר ולא יבקשו חטאים, ואף כי לא בא עוד יום הפקודה ולא יחפשו נערים להקריבם לאלוהי המלחמה, וגם לא מגיד חדש בא לעיר להטיף דברי מוסרו, אף גם לא שׂר חדש הוקם על העיר וישפטו דרכו ומעשיו עוד בטרם בא, לא אחת מאלה נהיתה ובכל זאת ידברו ברגש. ואיך לא נבין כי דבר גדול היה בעיר, אחרי אשר נדע כי האנשים האלה הן לא יאכלו חסד למען יבלו זמנם בדברים של מה בכך, כי לשונם לגדולות נוצרה, ואחרי אשר כל הלשונות יחד תעבורנה עבודתן, לכן יבין כל איש כי דבר גדול נעשה בעיר. ואמנם כן הוא, ולא רק דבר גדול כי אם דבר נפלא, אשר לא נשמע בכל הארץ מיום הוסדה: הבחור חיים-יעקב הלשכי לוקח אחר כבוד לבית גציל-שמריה לעבוד עבודת חתן בביתו, ומחיר עמלו הרב נתן לו את בת בתו היפה בבנות וארבע מאות שקל כסף נדה לעזר כנגדו. בחור מבית הישיבה כי יילקח לבית אחד מעשירי העיר, אשר לא לבד כי רב עושרו כי אם גם כבודו עלה למעלה ראש, כי הוא גבאי בחברה קדישא זה חמש שנים, ואיש כזה היה רבי גציל-שמריה, ואל ביתו לוקח בן ישיבה לחתן, ואם אין זה דבר נפלא?! וגם כדבר נפלא אשמיע זאת עתה, לכן אל נא תמהרו, אתם הבחורים, אשר תחכו בכליון-עיניים לעושר בשומעכם דברי, ללכת אל עיר כשולה, אולי תאיר גם אליכם ההצלחה פניה, כי דבר גדול כזה לא יקרה בבוקר בבוקר, וגם לא בנות רבות בבית רבי גציל, ולא רבים המה העשירים כמוהו, ומה גם כי הבחור חיים-יעקב לא בידיים ריקות בא שמה, כי אלף דף גמרא במזומנים הביא אתו, ולא ידי רבים תמצאנה עושר רב כזה, לכן אל תחפזו, כי אם שבו במנוחה תחתיכם ושמעו את אשר קרה לאחד מאחיכם. הן את רבי חיים-ירוחם הבטלן נדע מאז, כי איש לשון הנהו ולא ייכחד ממנו אף דבר מפרשת גדולות הבחור חיים-יעקב הנישא על שפתו, מעת אשר הצגנו כף רגלנו על מפתן בית-התפילה אשר לחברה לוויה.

אך לבל תבוא שמה, אתה הקורא, כאיש זר, לכן איכבד להציג לפניך את מיודעי אלה ותדע ובחנת דרכיהם ודבריהם.

את ראש המדברים הלא תדע שמו הוא רבי חיים-ירוחם הבטלן, לפנים היה בן ישיבה ואחרי אשר לקח אישה היה פרוש ²שנים אחדות ועתה היה לבטלן מעשרה הבטלנים אשר בעיר, כי גם בעיר הזאת אף כי כאשר ברכה ה' בכול כן ברכה גם בבטלנים, והיא הגדילה שעשועיה אלה כחציר גגות מבלי אשר ניטל עליה להרווֹתם ולהשקותם ולתת להם מחיה, בכל זאת לא ביטלו מנהג אבותיהם ויושיבו עשרה בטלנים ויפרנסום מכסף העדה. הבטלן היה איש טוב לב ולא ידע קצף ואף כי קרא בקול גדול מדי דברו כמו פיו למהלומות יקרא, בכל זאת היתה מנוחה בלבבו תמיד וקצרה יד איש מהרגיזו, וגם את מלאך המוות לא רב ריבו מעודו. בתחילה בבואו אל ביתו כפעם בפעם ויגזול את אשתו ממנו זה שלוש פעמים, לא קצף ולא רגז כי אם מיהר להראות ללוחמו כי קצרה ידו מעשות אתו רעה, כי אלוהים לו וימלא מחסורו, וגם עתה אחרי אשר החל להוקיר רגליו מביתו זה שנים אחדות ולא פקד את נווהו; אך כי לא לרצון היה לו מעשהו, אחרי כי כבר הסכין לראות את האורח הזה בביתו, בכל זאת לא קצף עליו ויחכה במנוחה בתקוותו כי בוא יבוא.

האיש היושב על צידו, אשר פניו הדלים שחורים משחור ושערותיו המסובכות יורדות עד רקתו ועיניו שקועות וכמעט סגורות תחת עפעפיהן, הוא רבי גד המלמד. שם הכבוד הזה נקרא עליו, אך מעודו לא זכה לגדולה כזאת, ורק יען כי כל מעשהו לא הצליח בידו לכן כינוהו בשם מלמד, אשר כן ייקוב פי בני כשולה לכל גבר לא יצלח, ומאז ועד היום נקרא בפי כול בשם גד המלמד, אף גם אחרי עלותו לגדולה בימים ההם כי עשוהו לבטלן, והיטב חרה לו כי לא זכה לשם כפי גדולתו לכן אמר: אם אין אני לי מי לי, התעורר להושיע לנפשו, ומדי דברו קרא תמיד: הלא פי גד הבטלן דובר אליכם.

השני, היושב על יד ימינו, אשר זקנו הארוך יורד על פי מידותיו ופאותיו לא ארוכות ולחייו לא כחשו משומן ובגדיו לא קרועים וכותנתו לא מגואלה, אותו תכיר כרגע כי לא בטלן הוא מעשרה הבטלנים, ואמנם כן הוא. הוא רבי נוח בעל בכי, אחד מעשירי העיר, אשר לא יעשה כל מאומה, כי מכספו הרב ימצא חיית ידו בנחת ובלי כל עבודה, ולכן ישב כל היום בבית-התפילה יחד את הבטלנים. הוא לא ידע אף מה לא בתורה ולא בסחורה ובכל זאת גדול היה כבודו מאוד בעיני כל באי שער העיר, כי כסף רב היה לו והוא היה בעל בכי גדול. כי הרים תמיד קול זעקה גדולה ונוראה בהתפללו וירבה לבכות כמעט כְּכָלֵב בעל התשובה, אשר גם כבודו יֵחד בקהל היושבים האלה, והוא יושב למול בעל הבכי.

מדוע נקרא האיש הזה בשם בעל תשובה, אם מאשר כי שב מחטאתו, או יען כי שב תמיד על עוונותיו הראשונים – זאת לא אדע כי להַשמעות אוזניים כבר שב פעמים אחדות גם בתשובת המשקל ³, אך זאת אדע כי כל יודעיו יכבדוהו גם יקנאו בחלקו בגן-עדן, אחרי כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד. או אולי קינאו גם בחלקו בעולם-הזה, כי כל הנשים, אשר נפשן איוותה להיות מבעלות תשובה, בחרו בו כי יהיה להן למכשול עוון, בלי ספר יען כי ידעו כי הוא יודע דרכי התשובה וידע להורותן. ומי יודע אם לא גם תואר פניו העיד על חכמתו בעיניהן, כי האיש הזה אף כי כבן ארבעים היה בכל זאת היה יפה תואר מאין כמוהו בכל העיר, גם קולו היה ערב וייטיב נגן. הוא היה איש אשר לו בית ומחיה, אך עתה בימי תשובתו הוקיר רגליו מביתו ומבית רעיו, וישב כל היום בבית-התפילה וירב ריבו תמיד את רבי חשביה בעל מחשבות, או כאשר קראו לו שונאיו, לא בפניו, חשביה האפיקורוס.

חשביה זה, אשר גם הוא היה בקהל האנשים הנכבדים האלה, יצא, לפי דברי שונאיו, לתרבות רעה, ויחל לספוק בדברי חכמי התלמוד, וזה הדבר: זה כשלושים שנה אכל שום בכל ערב שבת ⁴ולא הועיל לו אף במעט, גם הציב מיטתו בין צפון לדרום ⁵וגם זאת לא הועילה לו, וכל התרופות אשר מצא בתלמוד להמחלה הרעה הזאת ניסה ולא הצליח, ובלב מלא יגון חשב תמיד כי בההספד אשר יישא עליו הדרשן יחל דבריו: ‘אל תבכו למת בכו בכו להולך, ואמרו חכמינו ז"ל: בכו בכו להולך, זה שהולך בלא בנים’ ⁶. בזוכרו את דברי ההספד, אשר יישא עליו הספדן אחרי מותו מלאו מותניו חלחלה וכמעט החל לספוק אם ידעו חכמי התלמוד כל רזי חכמת הרפואה, ואיש כזה אשר מטבעו מאן להאמין בכול, וכל אשר שמע מרעיו אמר תמיד כי הדבר הזה לא היה ולא נברא, עד כי גם נגד בן-נוח העשיר בעיר, אשר סיפר כי בעיר המלוכה גשר אבנים גדול מאה אמה אורכו, תלוי על שרשרות ברזל וכי שם ישלחו דבריהם על-ידי קווי ברזל, העז פניו וענה כרגע: פתי יאמין לכל דבר! וכן ענה לכל אשר שמע ולא ראה בעיניו, ואיש כזה הכופר בכול מי יודע אם לא הלך מדחי אל דחי והחל גם לכחש בדברי חכמינו וחכמתם, לולא נוכח לדעת כי חכמתם היתה עמוקה מני ים, כי אחרי אשר אבדה תקוותו ממצוא עוד מזור ותרופה בשום, שׂם אל לבו דברי חכמים אשר אמרו: הרוצה להחכים ידרים ⁷,ועל כן עשה כעצתם וישם פניו תמיד לצד דרום בהתפללו, ובלב מלא שמחה השמיע לכול כי עשה מעשה והצליח. והדבר הזה היה לו כחומה בצורה לבל יתעה בחכמי האמת. ואמנם כן, עתה האמין בדבריהם וירחיק כל שׂפק מלבו, ויהי נכבד בעיר, ובכל החברות הציב לו יד ואוהביו קראו לו רבי חשביה. אך עווֹנות נעוריו הזכירוהו שונאיו, ויתנוהו כאפיקורוס ויקראו לו שם ‘כופר בכול’, רק אלה אשר לא שנאוהו ולא אהבוהו קראוהו בשם ‘בעל מחשבה’ וגם השם הזה היה ישר בעיניו. ולאות כי גם הוא למד אורחות גד המלמד קרא גם הוא בכל עת אשר ביקש להכזיב דברי רעו בקול: פי חשביה בעל מחשבה הוא הדובר אליך, כי הדבר הזה לא היה ולא יהיה.

מלמד, בטלן, בעל בכי, בעל תשובה, בעל מחשבה, אלה המה אצילי בני ישראל ⁸ הנקובים בשמותם לאות, כי לא ככל ההמון בחושך שמם יכוסה. כאשר להעמים פחות וסגנים כן לבני כשולה מלמדים ובטלנים, הן זה תאוות כל האדם אך להתנשא מעל אחיו, ואף כי יש גבוהים גם עליהם, בכל זאת ינעם לנפשם לראות כי אחרים ידוכאו תחת רגליהם, ובעת אשר יכופו ראשם כאגמון לפני הגדולים, ימצאו נחמה בלבם בזוכרם כי ידרכו ברגל גאווה על הקטנים מהם. זה כל האדם מהצועני אשר במחתרת ימצא ויחיה נפשו בגניבה, עד המושל החומס ארצות וימלא בגזל תאוות לבו, כולם עבדים ומושלים המה, וכולם יבקשו לעשות להם שם ולמה זה ייגרע חלק בני העיר כשולה מהם? גם המה יבקשו להיקרא בשם אשר יאמר לכול, כי לא ככל ההמון הנה הנם. והאצילים האלה הם המה ראשי המדברים בבית-התפילה ההוא, ויתר היושבים המה רק פרושים, גרים מערים אחרות אשר לא זכו לשם מיוחד, ועל כן לא נכסוף גם לדעת מוצאיהם ומה עמם.

‘יקרה היא מפז’ קרא חיים-ירוחם הבטלן ברגש ויניע כל גוו.

‘יקרה היא מפז?’ שאל בתימהון חשביה בעל המחשבה, ‘כל הנשים נשים הן ואין אף אחת בהן אשר נכון לאמר עליה כי יקרה היא מפז’ ובדברו העביר ידו על מצחו, אשר השתרע עד קודקודו, כמו חפץ להשמיע להם: הנה פה הוא המקום אשר יאצור רוב דעת בדרכי התבל, אך השומעים לא התפלאו על האוצר ועל רוב הדעת האצורה בו וישחקו, וחים-ירוחם ענה בשחוק על שפתיו: ‘האני אוקיר אשה מפז? אני אדע את ערך הנשים ואת כולן יישא רוח לו בקולי שמע, אך אני אמרתי על התורה כי יקרה היא מפז, כי היא תנחה יודעיה לפני גדולים,הן לולא היה הבחור חיים-יעקב מיודעי התורה, האם זכה בגורל מציאה כזאת?’

‘ואתה תאמין באמת כי גדול כוחו בתורה?’ קרא גד המלמד ויעקם שפתיו.

‘ואיך לא אאמין? והן באוזני שמעתי כי רבי יחזקאל הדיין ביקש לתת לו את בתו לאשה, אות הוא כי רבה דעתו בתורה’ ענה חיים-ירוחם ויניע שתי ידיו לשתי רוחות השמים כמו ביקש להשמיע: הדבר הזה שריר וקיים ואין להרהר אחריו.

‘ורבי יחזקאל הדיין מה? האם הוא איש גיבור במלחמתה של תורה?’ שאל חשביה בעל המחשבה ויניע ראשו.

‘הלא תבוש ותיכלם’ קרא כָּלֵב בעל התשובה ברוגז, ‘כי תשלח לשונך גם ברבי יחזקאל הדיין, המעט ממך את אשר יתלחשו עליך כי תספוק בדברי חכמינו זכרונם לברכה, כי עוד תוסיף על חטאתך פשע ותדבר סרה גם על הדיין? לא טוב אתה עושה, שוב מדרכך’.

‘אבל הוא תלמיד חכם שאין תוכו כברו’ קרא אחד מהפרושים.

‘מה זה תשמענה אוזני?!’, קרא בעל התשובה בקול גדול כמו שיני כלב נגעו בבשרו, ‘הגם אתה, שרגא, תעיז מצח לדבר סרה ברבי יחזקאל הדיין?’ ובדברו לטש עין לו בקצף גדול.

‘אבל למה זה תתקצף?’ קרא הפרוש ‘האם ברבי יחזקאל הדיין דיברתי? הלא על חיים-יעקב אמרתי זאת’.

‘הנה תחפוץ להצטדק’ קרא בעל התשובה ‘ועל כן תסב פני הדבר על חיים-יעקב, אבל אני אדע כי על הדיין כוננת חיצי לשונך, וכבר בינותי כי כשונא הנך להדיין’.

‘כל זה לא היה ולא יהיה’ ענה חשביה בעל המחשבה ‘ואני ידעתי כי על יעקב-חיים ולא על הדיין דיבר כזאת’.

‘ומה עוול מצא ביעקב-חיים?’ שאל גד המלמד ‘רק הקנאה מדברת מתוך גרונו, חי נפשי כי רק הקנאה’.

‘לא הקנאה כי אם היראה’ ענה הפרוש במועל ידיו ‘כי לא טוב עשה בבוחרו בבת עם-הארץ יען כי כסף נתן לו והיא יפת הפנים וימאס בבת הדיין, ובזה עבר על דברי חכמים אשר אמרו על הנושא בת עם-הארץ – ארור שוכב עם כל בהמה’.

בזאת אמנם צדקת, כי בחורי ישראל בימינו ילמדו תורה שלא לשמה, אוי לנו שכך עלתה בימינו! הן לו היתה יראת אלוהים בלבבם כי אז בחרו רק בבנות תלמידי חכמים. הלא גם לי חמש בנות ואף באחת מהנה לא בחר' ענה רבי חיים-ירוחם ברוגז, כמו אויבו אשר מאס בבנותיו, אשר לפי דברו כולן בנות תלמיד חכם הנן, ניצב לנגדו ואתו ידבר משפטים ‘אולם תהילה לאל, לא אבוש בבנותי’ הוסיף לדבר ומאור פניו שב אליו כרגע ‘לא אבוש בבנותי, ותקוותי בה’ כי עוד יבואו תלמידי חכמים הלומדים תורה לשמה ויבחרו בהן' ומדי דברו בחנו עיניו את הפרוש, כמו ביקש לקחת אותו בעפעפיו לחתן לו.

‘אבל המשתה אשר הכין רבי גציל-שמריה היה גדול מאוד עד להפליא’ קרא פרוש אחד ויבלע את רוקו אשר עלה בפיו לזכר המשתה.

‘רבי’ גציל-שמריה!' קרא גד המלמד בפנים נזעמים ‘האם אתו תדבר כי תכנהו בשם רבי?’

‘אך הלא גם אתה תכנהו תמיד בשם רבי ותכרע לפניו ברך כמו שר העיר הוא’.

‘אני אעשה זאת רק בדברי אתו, והן גם רבנו הקדוש היה מכבד עשירים, לכן כן אעשה גם אני בעומדי לפניו, אך בלבי בוז אבוז לו, כי עם-הארץ גמור הוא ואף פרק משניות לא יבין’.

‘אבל המשתה היה מאין כמוהו, כסעודת שלמה בשעתו, ולא אזכור משתה כזה מיום הוסדה הארץ’.

‘אני ראיתי גדולים וטובים ממנו’ ענה אחד מהפרושים.

‘האתה יקשן ראית משתה גדול מזה?’ שאלו שניים בתימהון ‘האמת בפיך?’

‘יהי כן ה’ עמדי ויזכּני לשמוח בסעודה של לווייתן באשר ראיתי בעיני משתה, אשר לא היה כמוהו בכל הארץ' קרא הפרוש ברגש, וכמו ירא פן לא יתנוהו לכלות את דבריו מיהר לספר עוד בנשימה אחת, כאשר יקרא הקורא במגילה את שם עשרת בני המן ‘שם היו דגים ובשר ושכר ויין-דגן לרוב עד כי לא עצרנו כוח לאכול עוד’ ובדברו בחיפזון נטף רירו על שפתיו, וככלותו לדבר שכח לסגור פיו כמו ראה המעדנים אשר זכר עומדים לפניו על שולחן ערוך.

‘ואיפה היה המשתה הזה?’ שאלהו אחד הפרושים.

‘בעיר צלמונה בבית הגביר…’

‘הס! הנה רבי יחזקאל הדיין בא’ קרא פתאום גד המלמד, וכולם מיהרו לתת עיניהם בספריהם אשר היו פתוחים לפניהם בדברם.

רבי יחזקאל הדיין, אשר הופיע פתאום בלא עת בבית-התפילה, השבית עונג עשרת האנשים אשר ישבו במנוחה ויתענגו על מוצא שפתיהם וזכרונותיהם. כי במה יתענגו אלה האנשים בני עוני, אשר בבית עליזים לא יבואו, בסוד משחקים לא ייראו, ומאכל שולחנם לא מלא דשן, כי רק ביום השבת ייראה בשר על שולחנם, וגם אז רק ייראה ולא יהי למלא בטנם. אנשים אלה, אשר נפשם יבשה ולבם ריק מכל חפץ וחמדות החיים, במה ימצאו עונג לנפשם השוקקה לחיים אם לא במתנת הדיבר אשר אך היא ניתנה להם? ועתה בא הדיין ויגזול מהם מבלי משים גם המתנה האחת הזאת. אך הנה כן המה דרכי החיים: החזק ידכא את החלש לא רק בעת אשר יחפוץ להראות כוח זרועו, כי אם גם בעוברו וחולפו ישים שמות ולא ישים אל לב. היזכור האדם כי בלכתו לשוח בצעדי אונו יהיה רמש אין מספר למרמס לרגלו? היעלה על לב האוכל למעדנים כי אולי נפש הבהמה אשר טבחו למענו תשווע? או הישיב אל לבו העריץ בשומו מרום כסאו, כי אלפי אנשים יעמלו בזעת אפם ובדמי לבבם למען הכין כסאו? ואולם גם השכחה הזאת טובה היא, כי לולא זאת לא יצא האדם לחוץ מיראה פן יטרוף נפשות, ובשר הבהמה היה בעיניו כבשר חללים ואפסו כל מפעל ומעשה ותמו החיים. וכן לא זכר גם רבי יחזקאל הדיין בצאתו לפעולתו, כי בהֵרָאוֹתוֹ בבית-התפילה תשבות שמחה מהיושבים בו.

רבי יחזקאל הדיין היה איש כבן ארבעים שנה, דל בשר וקטן קומה. זקנו הקטן ופאותיו הארוכות שחורות משחור, באיש הזה נראה תורה מפוארה בכלי מכוער, ואם גם פני בתו כפניו, אודה ולא אבוש כי נפשי חשקה בתורה לשמה בכל ימי חיי מהשתעשע בחברתה, ולא אשים אשם נפש חיים-יעקב על אשר בחר בבת בת רבי גציל-שמריה אף כי בת עם-הארץ היא.

הוא ישב בצד ארון הקודש ויקח ספר להגות בו והבטלנים והפרושים שבו לדבר, אך לא בקול גדול כבתחילה כי אם בקול דממה. אך פתאום קרא יקשן בתימהון: ‘רבי גציל-שמריה!’ כולם יחד הרימו ראשם לקול הקריאה וישתוממו גם המה, כי לא האמינו למראה עיניהם, כי רבי גציל-שמריה יבוא לבית-התפילה בצהריים, ומה גם היום אחרי כי בעל שמחה הוא! פני רבי גציל-שמריה לא נראו כפני בעל שמחה, כי הפיקו רוגז וקצף, הוא ניגש אל הדיין ויאמר: ‘רבי! ביקשתיך בביתך ולא מצאתיך, כי על כן באתי הנה לבקשך, כי תכתוב כרגע ספר כריתות לאסתר בת בתי, אשר נפלה לחבל להנער השובב חיים-יעקב, אשר האמנתי בו כי איש ירא אלוהים ויודע תורה הוא ועתה נודע לי כי הוא איש בליעל ורע מעללים, אשר לא נשמעו כמוהם בכל הארץ, וגם המה יבואו כרגע, ולא אמצא מנוחה בטרם אראה את ספר הכריתות בידי אסתר’, ועוד בטרם יכלה את דברו וטרם יסור תמהון לב הדיין ממשמע אוזניו, והנה אשה זקנה באה הביתה נשענת על יד נערה כבת שש-עשרה שנה, אך לא נערה היא הנערה הזאת, כי אם אשה, היא אשת חיים-יעקב, אשר אתמול חגגו חג חתונתם ואחריהם גם החתן יעקב-חיים.

אם הצדקנו את החתן על כי בחר בבת עם-הארץ בראותנו פני הדיין, הנה נרבה להצדיקו אלף פעמים עוד יותר בראותנו פני בת עם-הארץ אשר בחר בה, כי היא היתה כלילת היופי. עיניה הזכות והמפיקות אור שלווה ועלומים, לחייה העגולות והאדומות כשושנים בטרם היכם שרב ושמש, שפתיה אשר עטרו על שני חרוזי פנינים, ומצחה הזך המכוסה עד החצי במעטפה אשר כיסתה כל ראשה, ומבנה גווייתה וכל תנועותיה המפיקות חן, בכל אלה היה די כוח לתת לה לווית חן הרבה יתר מכל תורת אלפי דיינים ותלמידי חכמים.

הדיין הביט כאיש נדהם בדובר בו ובבאים הביתה, כי לא האמין במראה עיניו ומשמע אוזניו, אך רבי גציל-שמריה לא נתנהו לחשוב מחשבות רבות כי אמר: ‘שלח לקרוא סופר ועדים ויכתבו את ספר הכריתות’.

‘אבל מה זה היה לכם?’ שאל הדיין נפעם ‘הלא אתמול היה יום החתונה?’

‘אתמול היה יום החתונה והיום יהיה יום הגט’ ענה רבי גציל-שמריה בדברים נמרצים ויעביר ידו על זקנו, כמו חפץ להראות כוח לבו לדבר במנוחה והמשפט אף בעת מבוכה כזאת.

‘אך התחפוץ הכלה לקחת ספר כריתות?’ שאל הדיין.

‘ומדוע תשאל כזאת?’ ענה רבי גציל-שמריה בתלונה ‘הן לולא חפצה כי אז לא באה הנה: היא תחפוץ’. אך הדיין היה בלי ספק איש שואף לדעת חדשות, כי לא נכון לבו במענה רבי גציל וישם פניו אל הכלה וישאל: ‘הבחפץ לבך באת לקחת ספר כריתות, או אולי ציוו עליך במפגיע לעשות כזאת, הגידי אל תכחדי’. היא הורידה עיניה לארץ ותידום רגעים אחדים, אך הזקנה הדפתה בידה ותקרא: ' התאבי להיות אשה לנקבר בקבורת חמור? אמרי: אחפוץ!' בעין מפיקה קצף הביט רבי גציל על הנשים, אם קצף על הזקנה או על הנערה, זאת לא נדע, אך זאת ראינו כי גם שתיהן התחלחלו, והזקנה שמה ידה על פיה, כמו חפצה להשיב אליו את הדברים אשר יצאו מפיה. והנערה פתחה פיה להוציא ממנו הדברים אשר מאנה להשמיע, וקראה בקול דממה: ‘אחפוץ’ ובדברה רחפו כל עצמותיה.

‘ואתה תחפוץ בלב תמים לשלח את אשתך?’ שאל הדיין את החתן. גם הוא הוריד לארץ ראשו ואגלי דמעה התגלגלו מעפעפיו ויידום.

‘למה תחריש?’ קרא רבי גציל-שמריה בקול מושל ‘הלא גמרנו את הדבר והבטחתיך לתת לך שתי מאות שקל כסף וגם כל הבגדים אשר עליך’. החתן ביקש לענות וברגע ההוא פגע מבט עיניו בעיני הכלה ותדבק לשונו אל חיכו.

‘השמיע כרגע’ קרא שנית רבי גציל בקול זעם ‘ואם תמאן, קבורת חמור תיקבר, השמעת? שתי מאות שקל כסף תיקח או תיקבר בקבורת חמור’.

החתן החשה עוד רגעים אחדים ופניו העידו בו כי טובה בעיניו אשתו וארבע מאות שקל כסף נדה אשר אמר לו מקחת שתי מאות ולשלחה מעל פניו. קצף רבי גציל גדל מרגע לרגע עד כי רקע ברגלו וויקרא בחימה שפוכה: ‘קבורת חמור תיקבר! אמסורך לעבודת הצבא ואף אם אסתר תהיה עגונה כל ימי חייה לא אחוס ולא ארחם’. מפני הדברים האלה נחת החתן מאוד. כי אף אם קבורת חמור לא הפילה עליו אימתה, כי בלי ספק חשב בלבו, עוד אראה בקבורתך בטרם תקברני קבורת חמור, אך לעבודת הצבא ידע היטב, כי יבחרו בו כרגע אם אך יצווה רבי גציל, ולכן מיהר לענות באנחת שברון מותניים: ‘אעשה כאשר תצווני’.

‘אם אתה תצווה עליו לתת ספר כריתות’ קרא הדיין ‘לא אוכל למלאות חפצך’. עיני רבי גציל חצבו להבות כמו ביקש לטרוף בחמתו את החתן והדיין גם יחד ויקרא: ‘אני לא אצווה עליו, אך אם לא יחפוץ לתת ספר כריתות ואם אתה לא תמלא שאלתי אז אדע מה לעשות’ ובדברו נשך שפתו בשיניו.

‘אתן את הגט’ ענה יעקב-חיים ‘אך תן הכסף אשר אמרת על ידי’.

‘אני אתן את לך הכסף אחרי אשר תיתן את הגט’ קרא רבי גציל ברוגז.

גד המלמד לא ידע שלו בנפשו מאז ניגשו הניצים לפני הדיין ויתנועע וייגש צעד אחד אליהם וישוב על עקבו בראותו כי אין קורא לו, אך בשומעו דבר רבי גציל לא יכול להתאפק וייגש ויעביר ידו על זקנו באומרו: ‘אני כתבתי ידי שלוש, או ארבע פעמים, אך אירא פן אשקר ואומר: שלוש פעמים כעד על גט ובלי ספק אהיה גם בפעם הזאת אחד מהעדים, כי אדע כל דיני החתימה על הגט. ואכתוב כדת לבל ייגע אות באות לא בשמי ולא בשם אבי, כי יודע אני, ברוך השם, את הדין, כי נגיעה באותיות פוסלת את הגט’.

‘ידעתי, ידעתי’ ענה הדיין ‘וכאשר ייכתב הגט נשלח לקרוא לך, אך הן תראה כי עוד לא נגמר הדבר ואספוק מאוד אם ייכתב ויינתן הגט’.

‘לא זאת חפצתי לאמר, רבי’ ענה גד המלמד בבטחה אך גם ביראת הכבוד ‘זאת אראה כי עוד לא נגמר הדבר בין שני הצדדים, אך זאת חפצתי לאמר כי הייתי, ברוך ה’, שלוש או ארבע פעמים עד על הגט ואדע כל המנהגים בדבר הגט וכן בדבר הכסף אשר ישלשו ביד שלישי ובכל עת אשר אני הייתי העד ראיתי כי הכסף יינתן ליד הדיין בטרם ייכתב הגט'.

‘מי שאל עצה מפיך? לך לעזאזל, כסיל!’ קרא רבי גציל בקצף גדול. גד נבעת ויאמר: ‘לא נתתי עצה ולא חפצתי לתת עצה, גם לא אתן עצה לאיש חכם כמוך רק חפצתי לדבר, להשמיע, לספר…’ הוא לא כילה עוד את דברו, כי לא מצא עוד מלים להצטדק, והחתן התעורר ויאמר: ‘תן הכסף על יד הדיין ואתן הגט’.

‘הלא השמעתיך כי אתן הכסף אחרי אשר תיתן ספר הכריתות’ הרעים עליו רבי גציל בקולו, אך בלב החתן, אשר עמד כגבר נדהם עד הנה בא פתאום רוח גבורה ויקרא: ‘אחת היא לי אם תקצוף או אין, ואני לא אשלח ידי אל הגט בטרם אשר נתת הכסף על יד הדיין’.

‘ואני אקבורך בקבורת חמור!’

‘לא תקברני כי היום אעזוב העיר ולא תראה פני עד עולם והיא תהיה עגונה כל ימיה, או אז תתרפס לפני כי אשוב’.

‘הוי, רשע עריץ!’ קרא רבי גציל בחימה שפוכה ויך כף אל כף ‘הנשמע כזאת בישראל? הוא יחפוץ לעגן את בתי. הנבל הזה יאמר לעזוב את אשתו עגונה. נבלה כזאת לא נשמעה בכל הארץ!’

‘הלא אתה תאמר לעגן אותה ולא אני, אתה קמת להפריד בינינו, ולא עלה על לבי לתת לה ספר כריתות, כשטן קמת להטיל שנאה בין איש לאשתו, ועליך תנוח האשמה’.

‘דַבֵּר דָבָר’ קרא רבי גציל בשארית חמות ‘התיתן את הגט כרגע, או אין?’

‘כאשר תיתן את הכסף אז אתן את הגט’ ענה החתן באומץ לב.

‘כאשר תראה את אוזנך כן תראה את הכסף’.

‘וכאשר תראה את גבחתך כן תראה פני, ובתך תהיה עגונה כל ימי חייה’.

‘בתי עגונה!’ קראה הזקנה ותפרוש כפיה ‘בת בתי היתומה תהיה עגונה, אוי לי ואוי לנפשי! אמה מתה על המשבר ואביה מת בחולי רע. הוי מרצח, איך לא תירא את ה’ ותאמר לעזוב יתומה עגונה? בן בליעל, איש דמים, גנב!'

‘לא בן בליעל ולא גנב אני, כי אוהב את אשתי ולא אחפוץ לשלחה מעל פני’.

‘גנב! גנב! האתה תעיז פנים ותאמר לא גנב אתה? והלביבות? הוי גנב! השמעתם אחי?’ קראה הזקנה בקול קורע לב בפנותה אל העומדים ‘השמעתם את דברי בן הזימה, הוא יאמר כי יאהב את אשתו, אשר אתמול היתה החתונה!! אתמול היתה החתונה והיום יאמר לעין כל כי יאהבנה! הנשמע כזאת בכל ערי ישראל, כי יאהב איש אשתו ביום הראשון אחר החתונה?! אוי לי ואוי לנפשי כי כאלה תשמענה אוזני! גציל אישי לא אהבני ולא דיבר עמי כחמש שנים אחרי החתונה, וכבר היו לו שניים שלושה בנים, והפריץ הזה יאמר קבל עם בבית-התפילה בעזות מצח כי יאהב את אשתו ביום הראשון אחרי החתונה. הה על חטאתנו! קץ התבל בא! גציל אישי, תן לו הכסף וילך לאבדון כי לא אוכל ראות פניו’.

רבי גציל חשב מחשבות רגעים ואחרי כן אמר: ‘את האלוהים אני ירא ומוצא שפתי אשמור ולא אחפוץ לבוא בריב, חמישים שקל כסף אתן על יד הדיין’.

‘הלא שתי מאות הבטחת’ ענה החתן.

‘שתי מאות שקל כסף אתן לך? ומה היא העבודה הגדולה אשר עבדת, כי אתן לך שתי מאות במחירה? הנני שבע רצון כאשר אשתכר חמישים שקל בשבוע שכר עמלי, ואתה בין לילה מצאתם ועוד תבקש יותר? את האלוהים זכור ואל תקשה עורפך’.

‘אני לא אבקש יותר מאשר הבטחתני ואף גרה אחת אם תמעיט משתי מאות לא אובה ולא אשמע’ ענה החתן בבטחה, כי דברי רבי גציל אשר דיבר כמתחנן הוסיפו לו אומץ לב.

‘בכור מוות יבלע את פלטיאל השדכן, קבורת חמור ייקבר! כי פיתני ואפת לתת את בת בתי להנבל הזה, וגם אַת, זקנה, גם אַת אשמה בדבר, אני חפצתי לתיתה לזבדיה האלמן, ואת חפצת בבן תורה, עתה שמחי בו’.

‘אוי לי ואוי לנפשי’ קראת הזקנה מתייפחת ותשים מטפחתה על עיניה.

‘מה זאת? מה האסיפה הזאת?’ נשמע פתאום קול חזק יוצא מפי איש גדל הקומה וחסון כאלון, אשר פאותיו וזקנו אדומים כדם ועל שפתיו שחוק-תמיד.

'גם אתה פה? בליעל! קרא רבי גציל וחמתו בערה בו פתאום ‘אתה היית בעוכרי, אתה פלטיאל, כי בחלקת לשונך הולכתני שולל לתת את אסתר להנבל הזה’.

‘ומה עוול מצאת בו?’ שאל פלטיאל בתימהון.

‘מה עוול? האגלה לך סוד כמוס עמדי, האיש סודי אתה? כל ימי צבאי אינחם על כי שמעתי בקולך ואתה תבקש עוד כי אגלה לך סודי?’

‘אבל לא אני הייתי בכל אלה כי כזבי השדכן ואני רק עזרתי על ידו, ואתה ביקשתני לעשות כזאת. וגם חלקי בכסף השדכנות עוד לא שילמת ומה לך כי נזעקת?’

‘כזבי, כזבי! מי יתנהו בידי ואשבר כל עצמותיו’ קרא רבי גציל בנופפו ידו כמו אויבו לנגדו.

‘ועצם לא תשברו בו!’ קרא פלטיאל בקול ישורר כקורא בתורה ויעוות פניו למען הערימו כשמח לאיד. ורבי גציל התנער וישלח ידיו כמו חפץ לנגוע בלחי איש ריבו, אך הוא נסוג כרגע אחור ויאמר: ‘במחילת כבודך, לא פה המקום! תן לי בתחילה כסף השדכנות ואחרי כן תריב כחפצך, הלא זה פתגם ההמון: אל תשמיע בדבר הקהל מלה בטרם שילמת מס הקהילה!’

‘אבל ריבך ריב כאשר בלבך בכל המקום אשר תחפוץ אך לא בבית-המדרש’ אמר הדיין ‘ואני לא אוכל לסדר הגט אם לא יחפוץ האיש לגרשה’.

‘תן כרגע הגט’ קרא רבי גציל שנית בקול מושל ‘או תינחם באחרונה’.

‘לא אובה ולא אשמע ולא אתן הגט!’

‘טוב דיבר! האח! כן אהבתי! ואם גם לא אקבל כסף שדכנות, חי נפשי כי אשמח בהחתן הזה!’ קרא פלטיאל.

‘ואני אדע מה לעשות’ השמיע בשארית חמות רבי גציל ‘שימו על הבליעל משמר ואני אשוב כרגע. זקנה! שבי פה וגם את אסתר אל תניחי מקומך ואתה פלטיאל שמור פתחי פיך ושמור אותו ושכרך נכון מלפני, וגם אתם שמרו אותו’.

אמר אל הפרושים והבטלנים: ‘מידכם אבקש אותו’ וככלותו דבריו מיהר לצאת.

הוא אך יצא מהבית ויעקב-חיים ניגש אל אשתו ויאמר: ‘חיי בשלום! וחכי לי, כי עוד נֵרָאה פנים בשמחה’ וימהר לצאת אף הוא ופלטיאל לא עצרהו וגם שניים מהפרושים, אשר ביקשו לעשות כזאת, נסוגו אחור בתת הדיין אות כי לא יעצרוהו, ובטרם עוד חפצה הזקנה לשלוח ידה להחזיק בו נמלט כבר מהבית וגם כל זעקותיה לא הועילו, אך פני העגונה הפיקו רצון, כי ישר בעיניה את אשר עשה אישה בן-הזימה, אשר פרץ חוק דרך ישראל ויאמר קבל עם כי יאהב אותה ביום הראשון אחרי החתונה. וכשוב רבי גציל ושני שוטרי בית-המשפט אתו היה כמעט משוגע ממראה עיניו בראותו כי הציפור נמלטה מהפח, וכל הקללות וגידופים אשר שפך באש זעמו על פלטיאל, הפרושים והזקנה לא השיבו לידו את הנמלט. ועוד ניטל עליו לתת שני שקלים להשוטרים שכר לכתם אתו, וגם תקוות גד המלמד להיות עד על הגט אבדה.

רבי גציל והזקנה והעגונה ופלטיאל יצאו מהבית ועת היתה להבטלנים והפרושים להעמיק חקור בכל הנעשה ביום הזה, אל כל חכמתם התבלעה, כי לא הצליחו למצוא פשר הדבר. איש איש חיווה דעתו אשר היתה כדעת אלוהים בעיניו, ורעיו חשבו זאת לאיוולת רבה, ובטרם רד השמש היה הדבר לדיבת עם בכל העיר וכן היה עוד ימים רבים.

ב: הגנבה    🔗

בדרכי החיים עת אשר נשאף ללכת הלאה ונבקש לדעת את הבאות לקראתנו, הנה נשוב תמיד, אם נחפוץ או לא, ונתבונן על הדרך אשר כבר עברנו בו, ובעת נצפה לעתיד נזכור העבר, וכן עלינו לעשות גם עתה, בחפצנו לדעת מה היתה אחרית המדון הזה, לשוב אחור ולראות את אשר נעשה בעיר ההיא בבית-התפילה ההוא לפני ארבע שנים.

מי האיש אשר עבר אורחות ימים ויראה בעיניו את המון הרעש, עת תגיח סופה מן החדר ותכה בים גלים כהררי עד, ומן השמים ירעם קול רעם וברקים וההמון הולך ורב כמו פור תתפורר התבל וכל אשר עליה; או אשר ראה בפתוח הר חוצב אש את לועיו ויקיא אבני אלגביש ואש ועשן מפיו יוצא וירגיז ארץ ממקומה וינערו בתים וערים ויושביהן ממנה; או אשר הלך במערכת מלחמה על שדה קטל לקול רעם שרים ותרועה, עת קול הכדורים ישביח שאון רבבות הרובים, קול ענות המנצחים ויללת הנופלים והנכשלים, קול מפרק סלעים ומרגיז חומות בצורות, איש אשר ראה אחת מאלה הוא ישער בנפשו את הרעש הנורא אשר היה בעזרת אנשים אשר בבית-התפילה לחברה לוויה בעיר כשולה, בליל יום העשרים לחודש כסליו ארבע שנים בטרם קרה המקרה, אשר ראינו בבית-התפילה ההוא זה עתה. אך אלה אשר לא ראו בעיניהם רעש כזה בהימוט ארץ, המה ישימו נגד עיניהם את יום המשפט הגדול בקום שופט כל הארץ לעת קץ לשפוט כל בני-האדם, קול השופר הגדול אשר תרועתו תישמע מקצה הארץ ועד קצה וממרומי שחקים עד תחתית שאול; קול מרגיז ארץ ומחולל הררי עד, מרבץ לשור הבר אשר ימיו כימי תבל; קול קורא שערי התופתה הגדולים, שערים לא נפתחו מעולם, אשר ריקבון עלה אגפיהם ולקול היפתחם יימוטו מוסדות תבל; קול תהום אל תהום קורא: הקיא בלעך אל תכלא! וקולו קול עולמים יתבולל בקול משק העצמות-היבשות אשר לאלפי אלפים וריבו רבבות תקומנה ותעלינה חוצץ מהעמק הנורא; וכקול הזה שמעה אוזנם לו היו גם המה בעיר הזאת בלילה ההוא.

מנורות רבות האירו בעזרת נשים, שולחן ארוך מקצה העזרה עד קָצֶהָ לאורכו היה ערוך בכל מעדנים ויין דגן ושיכר עליו לרוב, קערות וכוסות ריקות ועצמות בהמה ועוף מפוזרות לכל רוח. המכסה אשר עליו היה מגואל במרק ושיכר ופני כל היושבים סביבו העידו כי בטנם לא תחסר, אף כי צמו כל היום ההוא, ובכל זאת פני כולם מפיקים עברה וזעם נורא מאוד.

הלילה הזה הוא ליל חג חברה לוויה, אשר תחוג מדי שנה בשנה, בליל העשרים לחודש כסליו. כל היום יצומו כל חבריה, בבוקר השכם יתקבצו אל בית-התפילה ויתפללו וירבו סליחות, ובערב יעשו כרה גדולה, וכל טוב העיר לא יאצלו מהם. המה יאכלו וישתו כדת, כי דת היא להחברה לבל ימנעו מהנאספים אל הארוחה כל אשר ישאל פיהם, ואף אם חמש פעמים יבקש איש דגים בשר ולביבות ויין-דגן ושיכר יינתן לו חפצו כאשר ישאל ויאכל למלא בטנו, אך אל כליו לא יתן. ואם גם יימצאו בהם אנשים אשר יפרו הדת וישימו נתח בשר ודגים באמתחות בגדיהם, בכל זאת לא תימנע מהם שאלתם, רק אם ייתפשו בכף וגואל אין להם בראשי החברה אז ענוש ייענשו. ואל הסעודה הזאת יחכו בכליון-עיניים כל בני החברה שנה תמימה, ובה ימצאו נוחם בצאתם לשאת את המת על כתפיהם ביום סער וסופה, ביום מטר והקרח הנורא, או ביום אשר יכם שרב ושמש ובשחוח עליהם נפשם מנטל העבודה וגם יין הדגן והממתקים אשר יבואו אל פיהם תמיד אחרי כלות הקבורה לא ישיבו את רוחם, אז יזכרו את הסעודה ויינחמו. ועל כן לא לפלא הוא כי הסעודה תיעשה כיד המלך ויתנו לאיש איש חפץ לבו, וגם את הנשים לא ישכחו, את הנשים אשר נתנו את בעליהן לקחת על שכמם את העמל הרב, גם אותן יזכרו בטוב לבם ואחרי הארוחה יינתן לאיש איש רבע אווז צלוי להביא תשורה לאשתו. אך בטרם אשר יתאספו בני החברה אל בית הסעודה יתאספו ראשי החברה ונאמניה ושמשיה אל בית-התפילה אל עזרת הנשים למען לבחון את המטעמים, אם נעשו כדת להפיק רצון מאת החברה, ודעת לנבון נקל כי ממבחר הזבח והמטעמים יובא להם, אחרי כי המה ישפטו על טוב הסעודה לשבט ולחסד. ואם לא תכשר בעיניהם, אז יגרעו משכר עורך הסעודה, אשר במחיר שני שקלים לגולגולת יערכה.

אם אמנם גם הבשר והדגים אשר ייתנו לפני חברי החברה זכו כבר לשם, ובבוא אשה אל הטבח לקנות בשר או אל הדייג לקנות דגים ולא ישרו בעיניה יישבעו הטבחים והדייגים תמיד בשבועת האלה כי הבשר והדגים ראויים לעלות על שולחן חברה לוויה. אך יותר מהמה זכו התופינים מעשה מרחשת ⁹, אשר יעלו על השולחן באחרונה, והמה כמאספים לכל מחנה המטעמים, המה זכו לשם גדול מעין כמוהו וזכרם ישכיח גם את זכרון הבשר והדגים, כי בהם יפליאו בני העיר כשולה לעשות.

האסיפה הזאת, היושבת בעזרת הנשים, היא אסיפת הראשים והמנהלים והשמשים להחברה היושבים עתה כסאות למשפט לשפוט את המטעמים. רבי גציל-שמריה הגבאי הראשון יושב ראש, יען כי גבאי הוא ולו חמישה-עשר בנים ובנות קבורים בקברות כשולה ועל כן הוא כתושב בין החיים והמתים. הוא איש כבן שישים וחמש שנה, בריא בשר ופניו כוסו בחלבם, ועורקים אדומים כתולעים יכסו כמעשה אורג אותם ואת חוטמו העב. זקנו גדול ומסובך, עיניו ירקרקות ומפיצות אש קודש, אש אשר הצית בלבו השיכר והיין מהסעודה הקדושה אשר להחברה הקדושה. הוא ישב ראש ולימינו ושמאלו עוזריו והשומעים בקולו. לא הרחק ממנו ישב גבריאל הנאמן, אשר בלבו שטם את הגבאי, והוא אף שנא אותו תכלית שנאה, אך החפץ הקדוש לשבת בסעודה הקדושה הוא קיבץ אותם יחד.

גבריאל הנאמן היה איש גבה קומה ודל בשר מאוד, שערות ראשו וזקנו שחורים משחור ועיניים קטנות ושחורות נשקפו מתחת מצחו הקטן ומצד חוטמו הדק והארוך והמעוקל. אך עתה לא ישבו עוד כי עמדו וקראו וצעקו איש איש בכל כוחו עד כי כמעט לא נשמעו דבריהם מקול הרעש.

‘לא אאמין למשמע אוזני’ קרא גציל-שמריה היושב ראש אל השמש העומד לפניו כעבד לפני אדוניו ‘לא אאמין למשמע אוזני, לא ראית, לא התבוננת, הנה אראה בפניך כי כבר שתית לרוויה והתעוך עיניך’.

‘אבל רבי גציל, אני נשבע באמונתי כי ראיתי והתבוננתי היטב בהמרחשת ושמה אין מאום. באמונתי, בחיי אשתי ובני נשבעתי, כי מצאתי את המרחשת והקערה עליה ובתוכה אין מאום, גנוב נגנבו התופינים לעינינו’.

‘אבל מי גנבם? מי? האני? או אחד מראשי החברה?’

‘גם אני לא אדע’ ענה השמש.

‘שערורייה כזאת לא נשמעה מיום היווסד החברה’.

‘גנבים עוטרים עלינו מסביב’.

‘לעינינו נכרתו התופינים מפינו’.

‘סעודת חברה לוויה בלי תופינים!’

‘יעקור הרים בציפורניו ויביא תופינים!’

‘הדבר הזה ראוי להיכתב בספר הזכרונות’ כה חיוו איש איש דעתו בקולות מקולות שונים. אבל לא כן היתה דעת חשביה בעל מחשבה, אשר גם הוא היה בנאמני החברה. הוא עמד ויקרא בקול גדול: ‘רבותי! הדבר הזה לא היה ולא יהיה, פי חשביה בעל מחשבה הדובר אליכם, כי לא היה ולא יהיה’.

‘אבל ראה בעיניך’ קרא השמש בתחנונים ‘ראה את המרחשת הריקה אשר השומן עוד על שוליה והתופינים אינם’.

‘ובכל זאת אגזור אומר כי הדבר הזה לא היה ולא יהיה, האם גנבים יבואו הנה בעוד אשר כולנו נשב פה, הן המרחשת היתה בהתנור העומד למולנו ומי זה יערב לבו לגשת לגנוב לעינינו?’

‘הוא צדק בדבריו’ קראו אחדים.

‘ואיה המה התופינים לדעתך, האם עשו להם כנפיים?’ שאל גבריאל הנאמן הלצון.

‘אני אגזור אומר ואחליט’ קרא חשביה בחלקו זקנו בגאון כאיש אשר יאמר לגלות מסתרי עולם ‘כי עורך הסעודה לעג לכולנו וישלח מרחשת ריקה למען הלעיג לנו’.

כאש באוצר אבק שריפה כן הציתו דבריו כרגע תבערת המריבה בהאסיפה. אוהבי עורך הסעודה התנשאו ממקומם ופיהם קרא למהלומות ואויביו, הלא המה כל יתר הנאספים, אשר נפשם מרה על התופינים, עמדו על יד חשביה ויצדיקו משפטו ויריבו בחזקה,עד אשר התנשא רבי גציל-שמריה ויקרא בקול גדול: ‘שמש! לך והביא את עורך הסעודה!’ עוד המילה בפיו והשמש עודנו על מקומו ועורך הסעודה בא, כי חפץ לשמוע מפי האסיפה הנכבדה מה משפט הארוחה.

‘הנהו פה!’ קראו אויביו בקצף.

‘הנהו פה!’ קראו גם אוהביו בשמחה. עורך הסעודה אשר היה איש כבן ארבעים, שפל קומה ורזה עד מאוד ופניו הירוקים ועיניו הכהות ותנועת גווֹ, ומה גם המחט אשר בשולי בגדו ממעל העידו בו כי חייט הוא, נבהל מאוד בשומעו את קול השאון ויעמוד נפעם ויביט כמתעתע לכל עבר, כי ראה כי כלתה עליו הרעה, כי שפטו משפט הסעודה לרעה, וחשביה פנה אל רבי גציל ויאמר: ‘הראית איך בא במבוכה? אות הוא על מעלו ובגדו בנו!’

‘גש הנה!’ קרא רבי גציל בקול מושל ‘עמוד והצטדק!’ בפיק ברכיים ניגש החייט אליו ויאמר כמתחנן: ‘כל אשר בכוחי עשיתי למען למצוא חן בעיניכם, ממבחר הבשר והדגים קניתי, והתופינים נעשו ברוב כישרון, ומה יכולתי עשות עוד, באלוהים נשבעתי ובחיי אשתי ובני כי לא אשתכר בהסעודה אף גרה אחת’.

‘הוא מודה במקצת’ הביע אמריו רבי אוריה הסוחר, אשר בכל שנה ושנה עשה סיום למסחרו ולחובותיו ויקרא הדרן עלך ¹⁰ובמושב הקהל היה דברו תמיד כי אך חינם יוציא הקהל את כספו לשלם להרב והדיינים, כי כמה וכמה סוחרים יש בעיר, אשר יקבלו עליהם המשרה הזאת בלי מחיר, וכל הקהל ידע כי בכלותו דבריו העביר ידו על זקנו הארוך וישפל עיניו ככלה הנתבעת מהבדחן לחופה.

‘הוא ילעיג לנו’ קרא חשביה ‘כי על כן יהלל את התופינים אשר לא הכין’.

עורך הסעודה נעווה משמוע ויקרא בקול קורע לב: ‘את התופינים אשר לא הכינותי?! ואלה אשר שלחתי הנה, האם בחוץ מצאתים? ואלה הערוכים על השולחנות לפני כל בני החברה האם מן השמים המטירו לי? התופינים אשר לא הכינותי! ואני ואשתי ומשרתי לא נתנו שינה לעפעפינו כל הלילה, למען למצוא-חן בעיני החברה ומחיר כל אלה אשמע כי לא הכינותי תופינים. דעתי תתבלע!’ קרא ויך כף אל כף וכמעט בכה מרוב מצוקות לבו. צרת נפש החייט לא הרכה את לב חשביה השופט, כי הוא קם נגדו ועיניו מזרות זיקות, כאשה שכולה עת כי יגזלו ממנה פרי בטנה, ויאחז בכף החייט הרזה מאוד וינערהו בקוראו: ‘אם כן ערכת תופינים ויהיו למלא בטנך כי אנחנו בעינינו לא ראינו אותם’.

‘אם מעט שלחתי הנה ואוסיפה כהנה וכהנה, אך אל תאמרו כי לא הכינותי וכי אני אכלתי אותם. תדבק לשוני לחיכי וידקור כמחט במעי אם בא בפי אף מלוא כף מרק בשר בלילה הזה’.

‘הראיתם? הראיתם כי ילעג לנו?’ קרא חשביה כמנצח ‘הוא יאמר אם מעט ויוסיף לנו כהנה וכהנה, האם אל אסיפת זוללים וסובאים תדבר, אשר ימעט להם ויבקשו ממך חסד כי תוסיף? הן אתה לא שלחת כל מאומה, כל מאומה לא שלחת, אף מעט לא שלחת’ קרא בקול גדול ויניע שתי ידיו לשתי רוחות השמים.

‘ובמה תצטדק?’ שאל רבי גציל ועיניו כונן על האומלל.

‘מה אדבר ומה אצטדק? חי נפשי כי לא אבין עד מה, הלא אכלתם את התופינים ותדעו אם לא עשיתי הכל כמשפט’.

‘מי אכל? מי?’ קרא רבי גציל בקצף ‘אנחנו לא אכלנו וגם בעינינו לא ראינו את התופינים כי המרחשת הובאה ריקה’.

‘אהה אלוהים! מה זה היה לי? הן אני בידי נתתי ממבחר התופינים בתוך המרחשת ואצַו על המשרת כי יעמידנה בתוך התנור לבל יקפא השומן, אהה אלוהים מה היה פה? המרחשת ריקה והתופינים אינם, ומי לקח אותם מתוך המרחשת? ואני שמתים בה וכיסיתי בקערת בדיל. אהה אלוהים! בנקיטת חפץ אשבע כי בידי שמתים בתוך המרחשת’.

‘אם כן ברחו ונמלטו מתוך המרחשת’ קרא חשביה וישחק בקול גדול.

‘איך ברחו? איך נמלטו? איך יכלו לברוח? אהה אלוהים! הן בידי שמתי קערת בדיל על המרחשת ואשבע בשבועת האלה כי אמת בפי. אהה אלוהים, מה זה עשה לי היום?’

‘הלא תראו כי לא עוול בכפו’ קראו אחדים ‘הן הוא יישבע בשבועה כי שלח, ואם כן גנבו אותם פה’.

‘שבועה, שבועה! מה עניין שבועה לכאן, מגו דחשיד אממונא חשיד אשבועתא ¹¹, ולדבר הזה לא לנו ללכת לדיינים ורבים המה בסוחרים אשר ידעו זאת’. כה ענה רבי אוריה הסוחר חלקו, אך בטרם עוד העביר ידו משפמו עד קצה זקנו כבר שמע מוסר תוכחתו מפי רבי גציל-שמריה, אשר הניע בראשו ויאמר: ‘הן לא אסיפת קהל היא פה ולא עת בחירת רב או דיין, כי אם סעודת חברה קדישא, האין זאת, והתופינים אינם, ומי יודע אם לא אמת בפיו כי הוא הביאם ופה שלח בהם גנב את ידו’.

'אם כן ' קרא חשביה ‘גנבם השליח אשר נשא אותם הנה’.

כרגע שלחו לקרוא לשליח, אך גם הוא בכה והתחנן ויישבע בשבועה כי ידיו לא עשו את התועבה הזאת, ואז אמר החייט: 'הלא תראו רבותי כי לא בי האשם, אך נראה נא את המרחשת בתוך התנור אולי נהפכה ויפלו התופינים. כולם ניגשו אל התנור ויראו כי המרחשת עומדת ריקה, הקערה בצידה ועל האפר יכסה שומן. עתה נוכחו לדעת כי התופינים נגנבו וכולם גמרו אומר כי נגנבו. אך עתה החלה מריבה חדשה את מי לחשוד בדבר הגניבה. אלה חשדו את הפרושים, ואלה אמרו כי אויבי החברה שלחו ידם במעל הזה למען תת אותה לבוז וכולם החליטו לבקש את הגנב.

‘כאשר ייתפש בכף יימרט לחי’ אמר אחד.

‘יימרט לחי? ולא עוד?’ קרא השני ‘הנך שופט נאמן! אני אשבר כל עצמותיו’.

‘העל זאת לא ישולח לעבוד בצבא?’ קרא חשביה אף הוא.

‘חשביה צדק במשפטו’ קראו רבים פה אחד ‘לעבוד בצבא ישולח פושע עריץ כזה, אשר ייתן כבוד החברה הקדושה לכלימה’.

‘ייכתב בספר הזכרונות כי ייקבר בקבורת חמור. נבלה כזאת לא נשמעה מיום הוסדה ארץ. בן שישים וחמש שנה אנוכי היום ולא ראיתי ולא שמעתי מעודי נבלה כזאת נעשתה בישראל’ קרא רבי גציל ועיניו הפיצו אש בדברו, אך סביבות שיניו לא היתה אימה, יען כי הנה עזבו כבר את המקום אשר היה כתופתה לאדם רב. כעשרים האנשים הנאספים ענו אחריו פה אחד: ‘קבורת חמור ייקבר!’ וכה חרצו משפט הפושע אשר לא ידעו מי הוא, ואחרי אשר גם לראשי החברה בעיר כשולה היה המשפט לבלי תלות את הפושע בטרם נתפש בכף וקצרה ידם מעשות המשפט אשר שפטו, לכן הרבו כעסם מאוד ויזעקו חמס על השערורייה ויגמרו אומר לחקור בכל לב למצוא עקבות הפושע. וכה קראו בקול ויריבו בחזקה עד אשר פרצו פתאום לפתע שתיים נשים אל העזרה, פניהן היו מוראים כפני בנות שחת ותתנפלנה בחמה שפוכה, האחת על רבי גציל-שמריה והשנית על גבריאל הנאמן ותהי מהומת מוות בבית. ובעוד אשר כל יתר בני האסיפה עומדים נפעמים ונדהמים ממראה עיניהם, הגיח רוח חזק מאוד אל תוך החדר ונוצות אווזות אין מספר נישאו על כנפיו ותכסינה על כל הנמצאים ותבאנה אל פיהם ואל אפיהם וכל הנרות כובו ברגע אחד כמו יד נעלמה נגעה בהן: ותהי אפילה ובהלה וזעקה וחרדה מאין כמוהן.

לא אנסה לתאר את המבוכה ההיא כי תקצר ידי, ודי להקורא אם ישמע כי גם קול רבי חשביה הכופר בכול נשמע הפעם בין יתר הקוראים אשר קראו בקול: ‘שדים, מזיקים, מלאכי חבלה!’ כי אף הוא קרא בחזקה: ‘שמע ישראל!’

ג: השדים המזיקים ומלאכי החבלה    🔗

זבולון המלמד היה נודע בעיר באהבתו ויראתו את אשתו. הוא ירא מפניה כאשר פחד מקול רעם בגלגל וחזיז קולות וכאשר ריחפו כל עצמותיו בשומעו שם שאול וקבר, ואיך לא יפחד ממנה אשר פצתה פיה כשאול בכל יום החמישי בשבוע ותמטר עליו אש וגופרית ורוח זלעפות ולא נחה מזעפה עד יום המוחרת לערב… ומיום הראשון עד יום השביעי ניסתה כוחה בבוקר בבוקר לבל תשכח חוקה ביום חמישי, אשר על כן היה מוראה על פניו תמיד כמורא הרעם בגלגל, רק כי מפני הרעם חש תמיד מפלט לו אל המיטה להסתתר תחת המצע ומפני שאון עברתה עת התגבר לא עמד לבו להסתתר בביתו על מיטתו ויחש מפלט לו אל בית-המדרש. אמנם אף כי מוראה היה על פניו בכל זאת היתה אהבתה בלבו תמיד. באחת יען כי כן ציוו חכמינו לאהוב את האשה, וזאת שנית כי היא היתה אשת נעוריו ואחרת לא ידע, ובשלישית כי היתה אשת חיל. אלא אם יחשוב הקורא כי בכל עת מפניה וישב אחור ישגה מאוד; כי אף אם ירא מפניה ויאהבה בלבו בכל זאת לא נסוג אחור ביום עברה ויילחם כאשר היה לאל ידו לעשות, וכל איש אשר ראה בעיניו את המלחמה האיומה הזאת, נוכח כי לא בחיל ולא בכוח יגבר איש כי אם בחכמה להשיב מלחמה שערה. הן אשתו אשר אמתיים וחצי אורכה ואמה וחצי רוחבה ¹²ופיה כקבר פתוח וידיה כמטילי ברזל התגרתה מלחמה בהאיש הזה הקטן והדל אשר קולו כקול הציפור ובכל זאת הצליח הוא במלחמה. גם הרגיזה ולעג לה לפעמים עדי נלאתה התגרות מלחמה ותאלם דום, רק דבר אחד הוציא מפיו ויביא מרד בלבה ולא הוסיפה קום. ‘אני אמסור דיני לשמים’ קרא בראותו כי היא תחגור שארית חמות וכרגע נפל לבה לשונה דבקה לחיכה, כי היא ידעה מאוד, כי לא ככוח אישה כוח השמים ואתם לא תערוך מלחמה. כה עשה לה כל הימים וכה יעשה עוד שנים רבות, אם יזכהו ה' בחיים ארוכים, אשר אך זאת שאל מאת השמים משגבו ומעוזו ביום תוכחה, כי לראות זרע לא קיווה עוד אחרי אשר עברו כשמונה-עשרה שנה מיום חתונתו ולא ראה שכר לעמלו הרב.

בלילה ההוא, ליל הבהלה והפלאות בבית-התפילה אשר לחברה לוויה נדדה שנת זבולון, אף כי הרעש הגדול אשר היה בבית-התפילה לא הגיע לאוזניו, יען כי אחד תלמידיו חלה את חוליו ויפחד מאוד פן יבוא המוות ויקחהו אתו ויגזול גם שכר הלימוד אשר לא שילם לו עוד, ואשתו ניבאה בפה חוצב להבות אש לו האותיות מראש כן תקרינה כמו הוא אשם בדבר. ובפעם הזאת לא מסר דינו לאלוהי שמים, כי מאן להלאות אותו בשתי שליחות להציל את אבי התלמיד מרדת שחת ולשים מחסום לפי אשתו. ובדעתו כי ריבות פי האשה אך צרה בשעתה היא ומות האב יביא לו בכייה לדורות, לכן בחר להתחבא רגע בבית-התפילה, אולי יראה אלוהים ללבבו וישלח עזרתו להחולה. ויקום רבי זבולון וילך לבית-התפילה אשר להעגלונים העומד נוכח ביתו, וייקח גמרא להגות בה, אך לב האומלל היה מלא דאגה ויגון ולא הלך אחרי הכתוב על הספר.

גורל האנשים האלה, המלמדים, נורא מאוד, לא מאשר כי הסופרים החדשים ישימום תמיד למטרה לחיצי לעגם, הן גם על מושלים ורוזני ארץ ישפכו בימינו לעג וישימון למשל, בארצות אשר בניה כבני-חורין המה ובידם לדבר כהעולה על רוחם. הן גם נפוליאון וביסמארק, וויקטור עמנואל ואַמַדֵיאוּס בנו יהיו תמיד למשל ובכל זאת יאכלו טוב הארץ וישמחו בחייהם, ועל כן נחשוב למשל כי לוּ אך הצרה הזאת אחזה בעקבם, כי אז לא שמו לבם לכל הלעג והבוז, אך צרות אחרות תבחרנה תמיד לשבת בביתם – עוני ומחסור ובוז וחרפה מנת כוסם תמיד. אל כל גבר לא יצלח יאמרו מלמד, משכורתם אשאר בדמי לבבם ימצאו תינתן להם כחסד ומתנת חינם, ורב אושרם אם תינתן להם אף כמתנת חינם. המה תמיד האחרונים לבוא על שכרם, ואף אלה אשר שם להם בעיר כי לא יעשקו שכר שכיר וישלמו בעתו להסנדלר ולהחייט ולהאופה וגם חובות בית-התפילה, גם אלה יאמרו: המלמד יחכה! כמו אוצרות חשך לו, וגם מבלעדי שכר עבודתו או שכר הבטלה, כאשר יכנו את השכר הזה, ימצא די טרף לביתו. ורק בעבור הכבוד הגדול יעבוד כל היום ואשמורה בלילה את עבודתו אשר תשוד לשד חייתו. למלה היה שם מלמד, כל החפץ ללעוג ולחרף (לא רק הסופרים החדשים והמתיימרים בשם ההשכלה, כי אם גם אלה אשר גם קרוא ספר לא ידעו ושם ההשכלה לא שמעו) יעשה חפצו בהמלמד. הנה כי כן הוא גורל כל בני-האדם ודרכיהם: את העריץ יעריצו, את המאושר יאשרו ואת הדַכָּא ושפל רוח ידכאו וישפילו עד עפר.

אמנם מה נפלאים דרכי העם הזה, הן הדבר הזה לא ייאמן כי יסופר; העם הזה אשר יכבד את תורתו ובשמה ידגול, וכל המרבה בתורה הרי זה משובח ומכובד ומפואר ותחשב לו כמשרת שרים, כאוצרות רוזנים, אותה ישתו בצמא ואל הבאר אשר תשקם את מי התורה ישליכו שיקוצים בלעג ובוז וינבלוה. המלמדים אשר המה מורי ישראל ומדריכיו בתורה, המלמדים אשר אם תצא גזירה מאת הממלכה להסירם ממשמרתם יבכה כל העם ויקרא בחוזקה ויתפלש בעפר, המלמדים אשר בידם יתנו את בניהם ולא ישימו עוד לבם אליהם וביד המלמד לעשות בהם כהעולה על רוחו, ואותם את המלמדים האלה, את החומות הבצורות לאוצרות התורה, אותם יקלו ויבזו וילינו פעולתם, גם יעשקו שכרם ואין שם אל לבו לאמר מה עשיתי. אצילי הרומאים נתנו את בניהם על ידי העבדים ללמדם לשון וספר ובני-ישראל בני מלכים יעשו להפך – את מוריהם לעבדים נבזים. ומה זאת? האמנם יקר בעיני העם הזה הכסף מתורה? ואם אמת היא אשר יאמרו שונאיו כי רק בפיו ובשפתיו יכבד את התורה ואם ייתן לו איש כסף מחירה אז יושיט ידו האחת לקחת את הכסף ואת השנית לגרש את תורתו ואת אמונתו מעל פניו, האמנם אמת בפיהם? לדאבון נפשנו נודה כמעט כי כן הוא. לעגל הזהב ישתחו מרבית בני העם הזה, את עגל הזהב אשר עשו להם מכלי כסף וזהב אשר שאלו ממצרים ולא השיבו, את העגל הזה יקדישו עד היום ופניו יתהלכו אתם בימינו בארצות נושבות כאשר הלכו עמהם במדבר, כי אל קרבו בא העגל הזה. מחוקקו כתת אותו הדק היטב ויזרהו על פני המים וישק את העם כולו ועל כן בא העגל הזה כמים בקרבו וימאן לעזוב מקומו, אך כל עוד אשר תורת אלוהיו בלבו תהיה היא עליו סתרה לבל ידח פתאום אחרי אלילו העצור בעצמותיו, אך אם יסיר עיניו רגע מתורתו אז יהיה עבד עבדים לו!

אם נישא עינינו אל היהודים היושבים בערים הגדולות בארצות אשר יתנו למו לחיות כחפצם ובראותו דרכיהם תכסה כלימה פנינו, כלימת עולם. איה איפוא המה בני הנעורים? האם ירדפו לדעת? האם יחנכום אבותיהם כי יהיו בנים חכמים ואוהבי חכמה ודורשיה? איפה תמצא את בן ישראל שמה בבקשך אותו? הידעת איפה? בבית-המקדש אשר לעגל הזהב! בבית אסיפת הסוחרים, שמה כוהניו ושריו, נביאיו וחוזיו, משרתיו ומעריציו, כולם בני יעקב המה, העם בחר בו ה' למען יעשה מקנה וקניין בדבר שלא בא לעולם. האחד יביא למכור את אשר אין לו והשני יבוא וירבה במחיר ואין בצלחתו אף גרה, זה יקרא: ‘הנני נותן!’ ומאומה אין בידו, והשני יענה בקול: ‘אקח! אקח!’ וידיו ריקות. כה יקראו ויסחרו ויריבו ויתגעשו וילחמו, וכל אלה במרמה: המוכר ידע כי אשר ימכור לא ישא פרי והקונה אף הוא כמוהו ידע כי בו לא יצליח, רק אם ימכרנו לאחר, לאיש אשר לא ידע, וכה יסבו בכחש באי בית אסיפת הסוחרים, או אסיפת הגנבים והחומסים, ויוליכו שולל המון אדם בכחשיהם עד כי יביאו הברכה אל ביתם ואז גם חורי ארץ יהיו, כפחות וסגנים יכינו כרה גדולה, ויינשאו בכרכרות, ונשיהן משי ורקמה לפי משפט החודש ההוא ¹³ילבשו. ובמקום משחק ושיר שם המה בראש, וכה יפזרו הכסף אשר אספו ברמייה במלוא חופניים. ואם יאמר איש לאציל כזה אשר בבית אסיפת הסוחרים מצא את עושרו ויחשו (והמה כמעט כולם), אם ינסה איש לאמר לאציל כזה: הן כסף כאפר תפזר לכל רוח, הן מחיר כלב תיתן לאלפים וגם השני אשר לא יבוא אל בית ה' גם הוא יאכל חצי אוצרך, תן איפוא גם מעט מהרבה למען הכין בית האוסף לספרים עברים, הלא עברי אתה, או אמץ ידי אחד מאחיך, איש אשר לו רוב דעה ומעט לחם, או שלח נדבתך אל חברת ‘כל ישראל חברים’, הן אך חברה אחת לנו לכל העם והיא הלא תכין בתי-ספר ובתי-מלאכה לבני עניים וכאלה וכאלה, אז יישא ראש בגאון ויירק פניו וילך לו. יאמר כל איש אם לא כן הוא? כי המה כולם גם יחד אנשים אשר תורה לא ידעו, שמע הדעת לא שמעו מימיהם ולא יחפצו לדעת מקומה איה, וגם את בניהם ידריכו, ויעמידו את כל תורת האדם על שלושת עיקרים: מצוא כסף ואחת היא אם ביושר או ברמייה, אך אם רב מספרו, כי טובים השניים ברמיה מאחד בידי ישר; פזר את הכסף כאשר תוכל אך למען מלא תאוותיך;מלא פיך כלימות ורוק לכל איש דעת לבל יגדיל עליך עקב. זאת היא תורתם אשר ישמרו ויורו לבניהם אחריהם, בני העם בחר בו ה' כי יהיה לאור עמים!

אך אל תניע עלי במו ראשך, אתה הקורא, על כי אפסח ואדלג מהר לגבעה ומצפון עד תימן, מהמלמדים העניים ושומרי התורה לבעלי האסופות, העשירים בכסף ועניים בדעת, הן גם אני בן להעם הזה הנני ובדרכו אוחז אם אחפוץ או אמאן, הן זה גם דרכו להחליף דרכיו לרגעים, לדלג ממזרח למערב ומצפון לתימן ברגע אחד. היום הנהו איש תם יושב באוהלים של תורה, ומחר ימכור תורתו ואמונתו בבית אסף הסוחרים במחיר נזיד עדשים אשר עוד לא נזרעו וימלא זהב חוריו. היום יתהלל ויתפאר באמונתו וישימנה לראשו כעטרת צבי ומחר יאטום אוזניו בשומעו מלה עברייה והשבץ יאחזהו אם ייוודע לאיש כי עוד מלות אחדות נסתרות בזכרונו ולא יוכל להבריחן ממקומן; היום יישא כפיו ברוחצו אותן בניקיון בטרם ישב לאכול ואם מים אין לו ירעב והתקצף, אך מאכל לא יבוא אל פיו כי ידיו טמאות, ומחר יפער כשאול פיו וילעיט נפשו בכל אשר ימצא בבתי המאכל לעם-הארץ, וגם אם לגועל נפש יהיו לו המטעמים ובטנו כאובות תיבקע, בכל זאת יראה אומץ לבו וימלא בטנו מהם למען יראו וידעו כי לא ייזהר מכל טומאה, ובבואו אחרי כן אל בית מאכל ליהודי, כי נפשו קצה בהמטעמים אשר לא הסכין בהם מנוער, יגביה אפו ויעקם שפתיו ויניע ראשו לכול מראה עיניו וניבו יהיה מרגע לרגע: ‘נבזה מאכל היהודים ונפשי תקוץ בו’. בבית איש מעם-הארץ ישב ויידום גם אם בהרות שחורות ואדמדמות תיראנה על המפה, ואם גם ימצא במרק הבשר בריה אשר לא תיתן טעם לשבח ולא תוסיף ריח ניחוח, בכל זאת ייתן בעפר פיו ויידום, כי אם יישא קולו ישמיעהו כרגע מי הוא ומאין הוא בא. אך בבית יהודי לא טהורים בעיניו הכלים אף אם מורקו למען היות להם ברק; המפה מגואלה, המטעמים נשחתים, ואך ברוב חסדו הגדול – כן ישמיע לרגעים לכל החפץ לשמוע – השפיל כבודו לבוא פעם אחת אל בית מאכל ליהודי יען כי דבר היה לו עם איש אשר עוד יחזיק בהבלי אבותיו וימאן לפקוח עיניים לראות. כי אך זאת היא חכמת גבר ובזה יתהלל איש הדעת, אם כה רבה בינתו וכוח לבו ורוחו גיבר חיילים עד כי ימצא נחת בארנבת תלויה. האף אין זאת?! – – – ומה אני כי ישימו אשם נפשי על כי שכחתי רגע את מקומי בבית-התפילה אשר לחברת העגלונים בעיר כשולה ואעוף ברגע עד בית אסיפת הסוחרים בעיר וינה או ברלין או פריס, ומה גם אחרי כי בכסף החילותי ובכסף כיליתי, ואף כי בגלותי להקורא כי בכסף החילותי ובכסף כיליתי, ואף כי בגלותי להקורא כי גם מלמדים רבים מצאו עקבות באי בית אסיפת הסוחרים, עתה הן ייתן לי עוז כל יודע משפט ויצדיקני על דרכי זה.

זבולון האומלל לא ידע כי יש בית אסיפת סוחרים ולא אגודותיהם, גם לבו לא ניבא לו כי עוד יקום סופר לישראל אשר יאמר לחמול על המלמדים תחת לשפוך עליהם בוז ולעג. הוא ישב במגינת לבו ויפחד מהמוות. הן הוא פחד תמיד מפניו ולשמע שמו אחזתו פלצות, אך עתה פחד משונה בא אל בלבו. בפחדו תמיד לנפשו פן ילטוש המוות עיניו לו, לא באה עוד יראה בלבו פן ימות אחרי כן גם ברעב ופן יחלה ויחלש ולא יעצור כוח ללמד את התלמידים שתים-עשרה שעה ביום, אך עתה באומרו בלבו פן יפרוש המוות מצודתו על אבי תלמידו, ואז הן עוד נכונו לו ימי חושך: למות ברעב ולהתענות בידי אשתו ולשבת יום תמים על מקום אחד ולקרוא בקול בעת אשר הבטן תחסר, ובמשנה שיכרון זה נשבר לבו מאוד ויישא למרום עיניו כמו מסיפון הבית תבוא עזרתו.

אך פתאום התחלחל מאוד ויקרא בקול: ‘שמע ישראל!’ אף כי לא מת ולא שד ראו עיניו, גם לא לשון ארוכה ועליה אבק עלי מרורים יוצאת מעזרת הנשים, כי אם קול מוזר עלה באוזניו. ובשבתו תפוש ברוב שרעפיו לא ידע כי הקול אשר בא לאוזניו הוא קול הדלת אשר סבבה על צירה וידמה כקול אשתו הוא, או קול מזיק אחר אשר לו קול כקול אשתו וכקול הדלת. אולם בטרם ראה את אשר לפניו הניח נער כבן ארבע-עשרה שנה ידו על שכמו ויאמר בשחוק: ‘האם לא הכרתני או האם יתנו פני מורא בלבבך?’

זבולון נשם נשימה ארוכה כמו יצא ממסגר ויאמר בשמחה: ‘האתה הוא, לכישי? מה תעשה פה ומה זה תסתיר תחת כנף כסותך?’

'יחדיו נחלוק, כי על כן באתי הנה, גם בביתך הייתי לבקשך ואשתך הראתה כי רב כבודי בעיניה, כי עד אחרי הדלת והמזוזה ליוותה אותי וידה תמכה ימיני באהבה ומרוב אהבתה אותי ומרוב שמחתה ששמחה בי קראה שמי: ‘כלב וחזיר’. אף כי לב זבולון היה מלא דאבה, בכל זאת לא כלא שפתיו משחוק בשומעו דברי הנער היפה עד מאוד ובראותו תנועת גווייתו אשר התנועעה כגוויית אשתו בעת זעמה.

‘הרחב פיך ואמלאהו’ – הוסיף הנער לדבר ויוצא מתחת שולי בגדו תופינים מורבכים בשמן, אשר אחד באחד דבקו ומראיהם נחמד מאוד למראה ‘הן לא אתה ולא אבותיך ואבות אבותיך, אף לא אשתך וכל משפחתה ראו מעודם ועד היום הזה תופינים כאלה, ואותם תוכל היום, אף כי לא גבאי ולא נאמן ולא שמש, ואף לא בן החברה אתה’. וככלותו את הקריאה הושיט את החלק הגדול מהתופינים לזבולון, אשר הביט רגע במדבר בו ורגע בהתופינים כמשתומם ויבלע רוקו ולא שלח ידו לגעת בהם.

‘האם אבוא אליך ואפתח פיך בחזקה ואלעיטך? המעט ממך כי זכרתי אותך, כי עוד תעמיס עלי משא כזה?’

‘הן תשחק לי’ ענה זבולון ‘אני אדע את דרכיך, לא תופינים בידך כי אם תחפוץ להתל בי’. הנער לא ענה דבר כי אם נשך בשיניו מהתופינים ויאכל בתאוות נפש.

‘אם כן תופינים המה באמת’ קרא זבולון ‘ואיפה לקחת אותם?’

‘מה לך לדעת איפה לקחתי אותם? שים אל לבך למי אתנם, לכן חדל מדבר, קום ועשה פן תאחר המועד, הן תדע כי בטני לא תרבה חקור ותקבל באהבה כל אשר אתן לה’, המלמד לא משל עוד ברוחו וייקח גם הוא ויאכל בתאוות נפש בקוראו מרגע לרגע ברגש: ‘מעודי לא אכלתי ולא ראיתי מטעמים כאלה, טוב עשית כי זכרתני’. אחרי כלותם שניהם מלאכתם שאל המלמד שנית: ‘איפא לקחת את המטעמים?’ אף כי ביקש הנער בכל לב לגלות לו את הסוד, בכל זאת לא מיהר לענות למען יוסיף המלמד תאווה לדעת ואחרי אשר העתיר עליו דבריו הביט הנער כה וכה ויאמר: ‘אלה המה התופינים אשר נועדו לעלות על שולחן הגבאים,ואני הוצאתים מתוך התנור’. המלמד לטש עיניו ויפער פיו ויהי כמשתומם רגעים אחדים, ועל פניו נראו אותות פחד ושיממון. זמן כביר לא מצא עוז בנפש להוציא הגה מפיו, אך אחרי אשר ראה כי הנער ישחק מטוב לב קרא בקול: ‘אהה! מה עשית?’

‘אל תפחד, כי סם המוות לא היה בהם’.

‘העוד תשחק? הידעת מה עשית? הלא אם ייוודע הדבר ימסרוך לעבוד עבודת הצבא, וגם אותי יגרשו בחרפה מהעיר אם ייוודע כי אני ידעתי ולא גיליתי על עוונך’.

‘עווני! עווני! גדול עווני מנשוא,אוי לי ואוי לנפשי!’ קרא הנער בקול כקול בוכים וכאשר התבונן בו המלמד לראות אם בוכה הוא ויינחם באמת ממעשהו, הריע בקול תרועת שחוק גדול ויקרא: ‘האם לחטאת תחשב לי כי אכלתי תופינים? הגונב מהגנב פטור, ומה גם הגונב מהגזלן, האם בכספם יכינו להם כרה גדולה ויאכלו ויפושו כעגלי מרבק? הן בכסף העדה, יען כי ידם תמצא להכביד משא המס על העדה לעשות משתה ושמחה כל היום ובלילה הזה מצאה גם ידי את התופינים ואדע נאמנה כי לי המה. ואף אם יבואו כל הגבאים והשמשים שבעולם לא יוציאום עוד מידי. ואתה הן לא חטאת כי לקחתם מידי מבלי דעת, ואם בכל זאת ירך לבך ותפחד, השב איפוא את הגזלה להגבאים’. קול שחוק התפרץ למרות חפצו מגרון הנער, אשר ביקש לדבר כאיש חכם ויודע, אך התאפק ויקרא: ‘ראה, הרגעתי רוחך, ומה לך כי נזעקת?’ המלמד היה כאיש נפעם לא ידע להשיב דבר.

‘אך הן לנפשי תירא פן יפקדו עלי אפם, הרגע נא, כי היד אשר הצילה את התופינים מהיות טרף לשיניהם היא תוציא גם את המציל את הטרף לבל יהיה לטרף לשיניהם. בעוד רגע אשלח מלאכי והוא יהומם עד כי ישכחו את התופינים והסעודה והגנב ויספרו את הנפלאות אשר תראינה עיניהם בלילה הזה לדור יבוא, וגם בכתב ישראל על הפנקס יכתבו לזיכרון עד עולם. הרגע נא ועוד מעט אשוב אליך, וידעת את ידי וחכמתי ואומץ לבי אשר יגדל גם מכוח לב זבולון המלמד’. וככלותו דבריו מיהר לעזוב מקומו והמלמד נשאר על מקומו משמים בלב מלא יגון ופחד. מה מאושר לו מצאה ידו להוציא בלעו מפיו ולהשיבו אל הגבאים, אך הנעשה אין להשיב ועל כן ניחם מאוד על מעשהו, כי נפתה לדברי המסית לאכול מהתופינים. ומרוב פחדו שכח גם את אבי תלמידו ואת המוות ואת אשתו ויהגה אך נכאים ולא שב הביתה.

ד: המהומה    🔗

הנה כי כן המה דרכי החיים, רק לאיש זרוע ולאמיץ כוח לב ניתנה הארץ והחיים עליה, רק המה יעשו ויצליחו וישמחו בחלקם, גם זרועם תושיע להם להינצל מיד המשפט ולבם יתנם למצוא נחת באשר מצאה ידם. לא כן חלק אלה אשר יפחדו תמיד. המה לא ידעו חיים ושלום רק צרה ומפח נפש. בטרם עשותם מעשיהם יתעו בספק ובעת עשותם יפחדו וכהתימם מעשיהם יינחמו ולבם מלא יגון ופחד-תמיד. אין חולי ואין מדווה אשר ידכאו את האדם כמחלת הנוחם, הוא חולי רע ניתן לאדם לענות נפשו בו חינם, כי מה יועיל הנוחם אחרי אשר אין להשיב? הייטיב האדם דרכיו בימים הבאים? היזכה בעבורו אורחותיו ומעשיו? אך לא! הן בעשות האדם מעשהו אשר רעה תבוא לרגלו, לא ידע את העתיד לבוא כי לו ידע זאת הן נזהר ממנו, ואם גם יינחם אחרי כן ונפשו עליו תאבל, הן כבר עשהו, ואם בידו להיטיב את אשר עיוות יעשה זאת, בלי נוחם. ואם אין מה יועיל לו אם יינחם? רק להוותו יועיל למרר חייו ולדכא רוחו; לכן אם יחפוץ איש בחיים, יסיר כל נוחם מלבו ואם אין, יבחר מחנק לנפשו ויסתיר עמל מעיניו. מה הועיל לזבולון המלמד הנוחם אשר אכל כעש לבו על כי אכל מהגניבה? רגע מצאה בטנו הרעבה נחת בהמטעמים ורגעים אין ספורות (הרגעים האלה היו כימי עד בעיניו) נענה ונאנח מיראה פן יישא עונש כחולק עם הגנב. לא כן היה חלק הנער אשר שלח ידו בהמטעמים, אשר נועדו לרדת לקרבי הגבאים, הוא שמח במעשהו וימצא נחת באוכלו וישחק בלבו בחושבו כי עד מהרה יוציא מזימתו לפועל ידיים ויסכסך את הגבאים והשמשים וישלח במו את המהומה עד כי ישכחו את התופינים ואת הגנב, ושלום יהיה לו. ואם לא מאושר היה המלמד האומלל? אמנם מאושר היה בעת ההיא, ואם לאורך ימים? אבל מי הוא זה, אשר בידו טובו ואושרו תמיד?

‘חיה-דבורה, רבי גציל-שמריה היכה את אישך מכה רבה מאוד וכל עוד נשמה באפו’ צפצף קול דק מבעד חלון בית רבי גבריאל הנאמן אשר התקצף בבית-התפילה על כי לא מצאו את הגנב.

חיה-דבורה, אשר אישה היה טוב לב מעשרה בנים אשר לא ילדה, כי רק בנות היו לה, היא חיכתה בכליון-עיניים לקראת אישה ותתפלא מאוד כי אחרו פעמיו. בתחילה חפצה ללכת אל בית-התפילה לראות מה היה שם ומדוע בושש אישה לבוא, אך כרגע השיבה אל לבה: הן במושב זקני העיר ישב ולא נכון לה לבוא שמה, ובלי ספק ידברו בדבר גדול בצורכי החברה ועל כן יאחר שבת. ובהניחה רוחה במחשבה הזאת, החלה להסיר שמלותיה מעליה. וכאשר התפשטה עד מעילה הגיע פתאום הקול לאוזניה ותתחלחל ותיתן קול גדול ותתחלחלנה ארבע בנותיה ותקראנה גם הנה בקול ולקולן חרדו המבשלת והשכנות ותקראנה כולן בחוזקה ואיש לא ידע עד מה, עד אשר נעורה משנתה הילדה הקטנה בבנות חיה-דבורה ותשאל:‘מדוע תצעקי אמי?’ אז זכרו כל הנאספות כי לא תדענה מדוע תצעקנה ותשאלנה גם הן: ‘מה לך כי נזעקת?’ ואז זכרה גם חיה-דבורה כי אישה בצרה ותמהר ותיקח את בנותיה הגדולות ותרוץ החוצה – אל בית-התפילה, מקום מושב אישה, פניה מועדות.

המלאך אשר בישר את הבשורה הרעה לחיה-דבורה, אשת רבי גבריאל הנאמן, לא ניקה גם את חווה-זלדה אשת רבי גציל-שמריה, או הזקנה, כאשר קרא לה אישה, כי גם לפני חלון חדרה התייצב ויקרא בקול פחדים: ‘אהה, חווה-זלדה, רבי גציל אישך בצרה גדולה, גבריאל הנאמן ואשתו ובנותיה התנפלו עליו ויכוהו מכות אכזרי, חושו לעזרתו כי כפשע בינו לבין המוות’.

חווה-זלדה, אשר שכבה כבר על משכבה ולא חיכתה לקראת בוא אישה, התעוררה ותבט סביבה בשיממון ובראותה כי אין איש לא קראה בקול ולא העירה הבנות והשכנות כי אם מיהרה, אף כי זקנה היתה, לעזרת אישה בלב מלא אומץ וגבורה.

והמלאך הזה לא מיהר לעוף השמימה בכלותו מלאכתו לסכסך נשי הגבאי והנאמן, כי אם עלה בלאט לעזרת הנשים במכפלה העליונה ¹⁴הסגורה על מסגר כל השנה, אשר על כן ימצאו שמה מנוחה להם השדים והמזיקים כאשר יגבור עליהם הקור והקרח, שם יתרועעו וישירו בטוב לבם או יילילו מרה ויתייפחו, להרגיז לב כל בני בית-התפילה ולהוציא בחזקה ‘שמע ישראל’ מפי אלה, אשר בנפול עליהם תרדמה שכחו לקרוא ‘קריאת שמע’. זאת ידע כל איש כי השדים ימצאו מקום מנוחה להם בעזרת הנשים כל השנה, לבד משני ימי ראש השנה ויום הכיפורים, כי בימים האלה תייללנה שמה הנשים ותספרנה כל הגות לבותן לאלוהי התפילות ולרעותיהן, ועל כן לא יערוב איש את לבבו לגשת בלילה אל המקום הנורא ההוא. אך המלאך לא ירא מחמת השדים ויעל על העלייה ויבט בעד החלון רגע קטן על האסיפה והמלחמה האיומה אשר פרצה בקרבה. האחד אוחז בזקן רעהו והשני יישוך בשיניו והשלישי יבעט ברגליו והנשים תילחמנה אף הנה בחוזקה ותקראנה בקול גדול מאוד. ולבו מלא נחת ממראה עיניו, ואחרי כן פתח את החלון וישלח בו כר קרוע וכרגע היתה חשכת קבר בעזרה, כל הנרות כבו מפני הרוח אשר נשב בחזקה מבעד חלון העלייה, והנוצות כיסו על פני כל הנאספים ותעלינה בפיהם ובאפם. ולהגדיל המבוכה נתן המלאך קולו ממרומים כקול כל חיה וכלב וחתול ויצא לב כל הנלחמים וקול אדיר וחזק, קול מפרק קירות בית-התפילה קול קורא: ‘שדים, מזיקים, מלאכי חבלה’ קול קורא מקרב לב: ‘שמע ישראל!’ עלה עד העלייה. והמלאך שמע וישחק בכל לב וייעלם.

אם אמנם אחשוב כשפת יתר להשמיע להקורא החכם כי המלאך אשר עשה את כל הנפלאות האלה לא מלאך שלוח מן השמים היה, כי כל קורא ידע דברי החכמים, אשר ידעו היטב דרכי המלאכים ומה כוחם, והמה העידו כי צר כוח מלאך אחד לעשות שתי שליחות, ואיך מצאה יד מלאך הזה לעשות כל הנפלאות האלה בלילה אחד? ועל כן יבינו כולם משפט, כי הנער אשר גנב את התופינים רק ערום הערים בהתהללו לזבולון המלמד כי ישלח דברו בידי מלאך, כי אמנם הוא היה הגנב, הוא השולח והוא המלאך. ובכל זאת לא אוכל התאפק ואעיד גם אנוכי כי ידי הנער היו בכל אלה, לבל תעלה חלילה מחשבה על לב הקורא להאמין כי בין האנשים כחשביה בעל המחשבה חלקי וגם אני אספוק בדברי החכמים ואחשוב כי ביד מלאך לעשות שתי שליחות למרות חפץ חכמינו אשר דבריהם לעולם יעמדו. לא כן! גם אני אאמין באמונה שלמה, כי ידי מלאך לא עשו ולא תעשינה שתי שליחות עד עולם. והנער אשר לא ידע בושת, וישלח ידו לגנוב התופינים הקדושים, שנועדו לסעודה הקדושה למען הבטן הקדושה אשר לגבאי החברה הקדושה, הוא הוסיף עוון על עוונו לשלוח לשון גם במלאך אלוהים להשביתו מטוהרו ולשומו כעבד לו. אך אם יימצא איש מכביד לבו וימאן להאמין כי יימצא באחת הישיבות נער, אשר לו יהיה אומץ לב כזה, לו אענה: אם בן בלי אמונה אתה ולא תאמין על דברתי הנה עדי בכשולה, שם יחיה זבולון המלמד והוא יבוא וייתן עדיו כי באוזניו שמע אחרי כן מפי הנער, כי כל אלה פעלו ידיו, ואף חכמתו עמדה לו להשכיח את הנאספים ברגע אחד את התופינים ואת גונבם, ואת עורך הסעודה ומשרתו, מפני הבהלה החדשה אשר שלח בהם. וזבולון עד נאמן הוא ולא יכזב, זאת יעידו עליו כל יודעיו, וגם לא פתי מאמין בכל דבר הוא, כי על כן לא האמין גם הוא בתחילה בדברי הנער אשר סיפר לו כל מעשיו הגדולים בלילה ההוא. ואיך יאמין כי איש יעלה בלילה לבדו על העלייה וישוב ממנה בשלום? הן כל בני העיר יודעים כי מתים ושדים שם ילינו, ונפלאות לאין חקר נעשו כבר שמה, כאשר יסופר בכל העיר, ואיכה ירהיב עוז בנפשו נער לגשת אל מאורת השדים, ואיכה ישקטו המה במכונם ולא יעשו אתו נבלה? וכאלה וכאלה השיב להנער להראותו כי לא פתי הוא ולא יאמין בכל דבר, וגם כל שבועי שבועות אשר נשבע הנער למען יאמין השומע בדברו לא הועילו במאומה. אך למוחרת נוכח כי ככל אשר דיבר הנער כן היה, דבר לא נעדר. ויחל לירוא מפניו כי גמר אומר והחליט כי מכשף או שד הוא המתהלך בצלם אדם והתופינים לא תופינים היו רק חיזיון מתעה.

אמנם לא מכשף ולא שד בדמות אדם היה הנער, כי אם אומץ לב ורוח היו לו כאשר לא היו אף להזקנים בעיר ההיא ובאַוותו לעשות שחוק בנפשו לא פחד מפני השדים כאשר לא רהה ¹⁵מחמת ראשי החברה. אולם בעת אשר לבן עם אחר יהיה אומץ הלב לעטרת צבי ולאוצר כל כבוד ועושר ויעשה לו שם כשם אחד הגיבורים על שדה קטל, או אחד הלוחמים בדת ודין בבית-המשפט, יהיה לבן ישראל למשחית לחבל ולמצודה פרושה לרגליו אשר בחבליה ייתמך ולא יצא ממנה. וגם את הנער הזה לא העלה אומץ רוחו אל על, כי אם הדיחהו מדחי אל דחי, ותחת כי בזה בלבו לשדים ומזיקים, עטרוהו המה אחרי כן ויקחו נקמתם ממנו על כי ערב לבו לבוא בגבולם כי לא בעיר ככשולה יקשה איש אל השדים ויצא מהמלחמה בשלום.

ה: השופטים    🔗

למען לא יפרצו בני-האדם כל חוק ומשפט בדרך הארץ וירבו לפשוע והחזק ידכא החלש ואיש זרוע יעשוק את אין-האונים, לכן הכין היוצר מראש מקום המשפט מקדם ששם יאוספו אסיפה כל המורדים והפושעים להיווסר על רעתם. שם אש יוקדת, אש עולמים וקרח נורא ונחשים וצפעונים ומלאכי חבלה, אשר למראיהם ידוכא גבר והמה יסורו למשמעת שר מלך בלהות, שר התופתה אשר ריבוא רבבות משרתים כאלה לו והמה יגרו בחרמם כל נפש חוטאת ויענוה וייסרוה במוסר אכזרי, בחבלי שאול ומכאוביה הנוראים גם ממכאוב שיניים ומלשון אשה רעה. וכאשר יענו את הנפשות הנענות כן תרבינה וכן תחיינה ולא תכלינה למען תסבולנה ריבוא רבבות מונים את כל הצרה והמצוקה אשר באו עליהן לרגלי שרירות לבן. את יום המשפט הנורא יזכרו רבים עת אשר ישלחו ישם בעולתה ועת רגליהם תרוצנה לרע וישובו מדרכם ויינחמו, או אם לא ישובו, אז יימוגו מפני בלהות ויפחדו ויגידו בכל ימי חייהם ויעונו בחיים כרפאים שוכני קבר. כל אלה עשה האלוהים שייראו מלפניו ויפחדו מעשות רע. המשפט הזה לאלוהים הוא! אך אחרי כי יצר לב האדם רע מנעוריו ויימצאו אנשים אשר ירבו לפשוע ויבטחו בלבם, כי שלום יהי להם, כי אין חשבון ומשפט ודעת בשאול, לכן הקימו גם בני-האדם שופטים לשפוט כל איש על פי מעללו גם בעוד בחיים חייתו. המשפט הזה לבני-האדם הוא! וכה שפטו ימים רבים האלוהים במרומים ובתחתית שאול ובני-האדם על האדמה, ורעים לא נתקו, אך ברבות הימים נפקחו עיני בני-האדם לראות כי לא די כוח לא באימת שאול ולא בזרועם ובמשפטם אשר ישפטו את החיים לעצור בעד הרשעים לבל יפשעו, כי יימצאו אבירי כוח אשר בשמים ישיתו פיהם בגאווה וגודל לבב לאמור אין אלוהים, ועוד יוסיפו פשע לשים תוהלה ¹⁶גם במלאך דומה ובשאול תחתית ויאמרו: לא המה ¹⁷. ואילי הארץ ושופטיה גם המה למשחק להם, אנשים אשר לא יראת אלוהים ולא פחד אנוש על פניהם, המה המלכים והשרים אשר השתחררו אז בחזקה על בני-האדם וידכאום תחת רגליהם. לכן השכילו חכמי מצרים לשפוך ממשלת משפטם על כל בשר, כחיים מתים, ואיש אשר בעודנו בחיים קצרה ידם מעשות איתו משפטים, אותו הביאו במשפט אחרי מותו. את מלכיהם אשר עשו בחייהם כאוות נפשם ואין מפגיע, אותם במותם הועידו למשפט למען דעת צדקתם ורשעתם. ואם אחד הרבּה הרע בחייו אז אוי לו כי לא זכה לקבורה, ויהי אות לבני מרי היושבים על כס המלוכה ועטרותיהם בראשיהם. וכמעשה ארץ מצרים כן יעשו גם בני-ישראל. מלכים אין להם, אך תחת זה המה כולם בני מלכים ויימצאו בהם משחיתים את דרכם, העוברים חוקי השולחן הערוך והגונבים תופינים לעיני ראשי החברה הקדושה, וכאלה בני בלייעל אשר ישחיתו את דרכם מאוד, והאם בני בלייעל כאלה יחטאו, ולא ישאו את עווֹנם? ‘לא! הדבר הזה לא היה ולא יהיה!’ אמר חשביה בעל המחשבה ‘עוד יש שופטים בארץ, המה גבאי החברה הקדושה ונאמניה’. פנקס יימצא בכל עיר ועיר מקום מושב בני-ישראל ועל הפנקס הזה כולם ייכתבו וכל אשר קרה בעיר לזיכרון לדור אחרון. שם יש זיכרון למוכת עץ ¹⁸ולאנוסה, למלשינים ולמוסרים ממון ישראל ביד גוי, למורדים בכבוד הקהל ולמאכלי טריפה, לגונבים כלי-הקודש מבית-התפילה ולנושאי מטפחת בבגדיהם ביום השבת ¹⁹, לבית אשר הוכה שאייה ²⁰בידי לצים ושדים ולחוטאים אשר בחטאם פרצה המגיפה, או כי לעגו להחברה הקדושה. בכתב הזה ייכתבו כל אלה אשר פרצו חוק ישראל והם המה ישאו עוונם במותם, כי ייקבר קבורת חמור. אך אל תיבהל, קורא, בשומעך כי יקברו אנשים בקברות חמורים, גם אל תדמה כי שם הכינו בית-קברות משכן עולמים לחמורים, לא זאת! את החוטאים בנפשותם לא בין חמורים ישכיבו ר לא ירחיצום ולא ילבישום תכריכים ולא יישאום בכתף ולא יכרו למו קבר בקברות אחיהם, כי אם בשק ישימום ובגדיהם עליהם ויובילום בעגלה ויקברום לפני גדר בית-הקברים מחוץ ותהיה חרפה על כל המשפחה, חרפת עולם לא תימחה. ובכוחם זה יפילו בני החברה פחדם על אויביהם. ואם אמנם השופטים האלה לא היו אבירי לב כי ידעו גם חנות ולא פקדו באפם כרגע את כל הפושעים. ואם נשאל את פי זבדי העשיר אז ייתן עדיו ויצדיקם כי ידעו רחמים בדין, כי אף כי נודעו מעשיו את אשת האיש אשר שרתה לפניו, בכל זאת לא הועידוהו למשפט ולא נתנו שמו לחרפה בפנקס הקהל, ולמך בן-נוח לא יכחד אף הוא, כי אף בהיוודע בקהל כי אכל בבית שר העיר ביום צום, בכל זאת סלחו לעווֹנו בחסדם הגדול. ורבים המה כמוהם אשר יתנו צדקת ראשי החברה כי לא כילום באפם. ובכל זאת ישבו השופטים האלה כפעם בפעם לשפוט רשעים. ובני משפחות רבות היו בעיר אשר בהצותם את איש ריבם קראו אחריו מלא: ‘הלא אביך או דודך או בן אחותך קבור מאחרי הגדר!’ אות הוא כי גם משפטים כאלה נעשו שמה. גם רב כוח שופטי ישראל משופטי מצרים, כי בעת אשר שופטי מצרים גזרו רק על המתים, הנה השופטים הצדיקים האלה לא רק במתים עשו שפטים כי אם גם בחיים, ואם נתפש עושה עוול והוא צעיר לימים ויראו פן תארך עוד העת עד אשר תבוא עת המשפט, ומה גם כי רבים מהצעירים לא פחדו ולא רהו עוד מעונש קבורת חמור כי התברכו בלבבם: עוד נראה חיים ומי יודע אם לא תמצא עוד ידינו להיות גבאי או נאמן החברה ואז נבטל את הגזירה, או כי תצליח בידינו לכפר בכסף ענושים את פני השופטים ויפירו משפטם – כאשר כן קרה פעמים רבות – לכן העמיקו השופטים האלה עצה לעשות משפטים גם את החיים, וכאשר תפשו עוול צעיר לימים בכף וגואל אין לו, אז נתנוהו לעבוד בצבא. ומפני העונש הזה חתו כל הצעירים ולא עשו עוול או ביקשו להסתיר מעשיהם, לבד מהגנב אשר גנב את התופינים. הוא לא זכר זאת, או כי ידע כי גואל חזק לו, או אולי חשב בלבו כי על עוון כזה לא יתנוהו למשיסה, השופטים הצדיקים האלה. אך אם כה חשב שגה מאוד, כי לא כעוון קל נחשב בעיני בני החברה לגנוב את התופינים לעיניהם, כי בזה נתן חרפה על כל החברה. ואף חשביה הודה במו פיו כי כבוד החברה היה לכלימה, ועל כן התאספו היום ממוחרת ליל המבוכה לחרוץ משפט.

ראשי החברה אשר ידענום יושבים יחד בעזרת הנשים ועל פניהם עוד נראות עקבות מלחמה: פני האחד ממורטים ועין השני נמחצה ובזקן השלישי השאיר איש ריבו אך לקט ושכחה, ופני כולם יפיקו רוגז.

‘אחת היא אמרתי: הגנב ושולח המהומה בנו אחד הוא’ קרא רבי גציל היושב ראש אחרי אשר רבו איש את רעהו כשעה ואיש לא מצא נחת במשפט רעהו ‘איש בלייעל התל בנו, קלון משנה מילא פנינו, אוי לדור שכך עלתה בימיו, הזאת היא העיר כשולה המפוארה שיאמרו עיר מלאה יראת אלוהים וצדקה? לסדום היינו!’

‘ולבבי יחשוב כי לא יד בן אדם היתה בנו להומנו, לא יד איש גנבה את הלביבות לעינינו ואיש לא ראה, לא קול איש קרא באוזני הנשים ואף לא יד איש כיבתה כל הנרות. יד לץ היתה בנו, ולכן נחפשה דרכינו’ ענה אחד מהיושבים.

‘לא היה ולא יהיה! שיחת נשים!’ ענה רבי חשביה בעל המחשבה, אשר אתמול קרא בקול ‘שמע ישראל’ ‘אמנם לץ עשה זאת, אך לץ ילוד אשה, כי למקום קדוש לא יבואו המזיקים ואף אם ימצאו משכנות למו בעלייה הנה אין להם השליטה בבית-התפילה, ומה גם בעת אשר אנשים רבים ישבו יחד. רק אחד מבני הנעורים התל בנו למען תננו לחרפה לעין כול’.

‘ואיך יעלה איש בלילה אל העלייה למקום מושב רוחות?’ שאל האיש אשר ביקש לחפש דרכיו. כל בני האסיפה הביטו איש בפני רעהו כי לא ידעו לענות על השאלה העצומה הזאת.

‘הטרם תדעו’ קרא גבריאל הנאמן ‘כי הרשעים לא יאמינו בשדים ולא יחתו מהם. והרשע הזה אשר נועז ללעוג לחברה הקדושה הוא לא יאמין גם בשדים ומתים והוא ירהיב עוז בנפשו לעלות על העלייה בלילה. האם שכחתם לפני עשר שנים נמצאו חטאים על העלייה: הפרוש ואשת האיש. השכחתם זאת? וגם המה לא יראו מפני השדים’.

‘הוא צדק מאוד’ קראו אחדים וגם רבי גציל-שמריה נאלץ להודות כי צדק במשפטו, כי אף אם אנשי ריב היו תמיד, אך ביום הזה עשו כולם שלום, כי נמצאו בעיר חוטאים אשר בעיניהם גם קדושת החברה הקדושה כאל נחשבה.

‘אם פושעים לא יאמינו במזיקים’ הוסיף האיש לשאול ‘האם בעבור זאת יחדלו השדים מעשות לו רע? האם יהיה חוטא נשכר?’

כל הנאספים באו שנית במבוכה כי לא ידעו לענות, רק רבי אוריה הסוחר לבדו התעורר וייקח זקנו בידו ויאמר: ‘היקפתנו היום בשאלות של הבל, גרונם, הלא מאמר מפורש הוא בתלמוד דף, דף… שכחתי כעת הדף וכמדומה לי שהוא בדף פ"א, מאמר ערוך הוא. מאן דקפיד קפדינן בהדיה ²¹. הא לך תשובה, ואם תפצה עוד פיך לשאול? ברוך השם בעירנו יימצאו גם בעלי-בתים אשר ידעו לענות תשובה כהלכה’ קרא ויניע כל גוו כמו התגבר על אויבו ויורידהו עד עפר, אך לוחמו הקשה לו ויבקש לשאול עוד לולא קראו הנאספים פה אחד: ‘רוב לך, גרונם, לשאול, חשביה צדק במשפטו: איש ולא אל ולא שד שלח בנו את המהומה, ועל כן עלינו לעשות בו משפטים’.

‘ועל כן’ קרא רבי גציל-שמריה כשופט רמים ‘משפטי חרצתי, כי הפושע ייכתב לקבורת חמור’.

‘קבורת חמור ייקבר’ ענו כולם פה אחד וישאפו רוח, כמו הסירו אבן מעמסה מעל לבם.

השופטים הצדיקים האלה אשר שפטו את הפושע על שלושת פשעיו גם יחד, על כי גנב וכי לעג להחברה וכי כפר בשדים ומזיקים, אחרי כי ערב לבו לבוא לעלייה רק עונש אחד כי ייקבר רק פעם אחת בקבורת חמור (ואם לא כחסד גדול במשפט ייחשב להם משפטם?) השופטים הצדיקים האלה מצאו נחת המשפטם וישמחו בלבם על המחזה אשר תראינה עיניהם ביום קבורת הפושע, ולא אחד שם אל לבו, כי אולי ישכון כבר את רפאים בטרם תבוא עת הפושע גם לא זכרו כי לא ידעו מי הוא וכל משפטם הבל.

‘כתוב בפנקס לזיכרון’ נתן רבי גציל צו אל הסופר.

‘אבל מה שמו כי אדע?’ שאל הסופר. השופטים נבוכו בשלישית ויביטו איש בפני רעהו בתימהון, כי עד הנה לא עלה על לבם כי ישפטו משפט חוטא, אשר לא ידעו מי הוא. רק רבי גציל לבדו לא נבוך, כי אם מיהר לתת עצתו: ‘כתוב “הפושע” וכאשר ייודע מי הוא אז תכתוב גם שמו, כי סוף דבר הכול נשמע’.

‘הידעתם, רבותי?’ קרא אחד מהיושבים ויבט בדאגה לכל רוח פן יש זר שומע בינותם) הידעתם, רבותי, את מי אחשוד במעל הזה?'

‘את מי? את מי?’ שאלום כולם בחיפזון ‘הגד, אל תכחד ואל תירא, ואם גם בן הרב הוא אחד מבני הגבירים לא יינקה, כי לא דבר קטן הוא ללעוג לחברה הקדושה, לא ניתן את כבוד החברה לכלימה’.

‘טוב דיברתם, רבותי, טוב מאוד, המקום ברוך הוא ייתן חכמה לאשר ייתן משרה, זאת אראה עין בעין ובחכמה דיברתם. היו לאנשים ואל תפחדו מאיש, אך הישבעו לי כי לא תגלו לאיש כי מפי יצא הדבר הזה’.

‘הרגע נא, כי איש מחברתנו לא יגלה סוד’ ענה רבי גציל.

'הן ידעתם, רבותי, כי לא איש עשיר אני ולא אוכל לקום לפני אחד הגבירים בחרות אפו בי, אך למען כבוד החברה אעשה זאת ואגלה את אשר בלבבי. ולולא כבוד החברה היה יקר בעיני, כי אז לא אמרתי זאת בעד כל כופר. הן תבינו למלי, רבותי, לא חכם ולא תלמיד חכם אני, רבותי, אך בכל זאת אדע, כי להגבירים הכוח לעשות כחפצם באיש כמוני, ועל כן לא תתפלאו כי אירא מפניהם, הלא תבינו רבותי – – '

‘אבל ממי תפחד?’ קראו אחדים ‘איש ממנו לא יגלה דבריך, השמיע את מי תחשוד’.

‘למען כבוד החברה, רבותי, אעשה זאת, לא לכבודי, יהי כן ה’ בעזרי – – '

‘אך השמיע את אשר בלבך ונדע’.

‘אני אחשוד’ ענה האיש בקול דממה ‘את – – אך הן לא תגידו לאיש כי מפי יצא הדבר’.

‘הן הבטחתיך בשם כל האסיפה כי שלום יהיה לך’ קרא רבי גציל ברוגז ‘ואם לא תאמין בדברינו?’

‘האני לא אאמין בדברי ראשי החברה? רבותי, הן רק למען כבודכם אעשה זאת ואיך לא אאמין בדבריכם? לא תלמיד חכם אני, רבותי, ובכל זאת אדע כי החברה הקדושה קדושה היא, ואם כן גם ראשיה קדושים הם ואיך לא אבטח בדבריהם?’

‘ולמה זה תרבה להג? אמור את מי תחשוד’.

‘אני אחשוד את שמואל בן כלב הגביר’ ענה האיש בחרדה, כמו נבעת מדברי פיו.

‘את שמואל בן כלב! השובב, הפרוע, המשומד המופקר!’ נתנו איש איש בקולו ‘קבורת חמור ייקבר אף כי עשיר הוא!’

‘ואיך עלה על לבך לחשוב כזאת?’ שאל גבריאל הנאמן במנוחה.

‘אתמול בשבתנו אל השולחן ראיתי אותו עומד בצד התנור רגעים אחדים ושחוק על פניו ואחרי כן עזב מקומו וילך לו’.

‘עין בעין נראה כי הוא הגנב, הוא ולא אחר’ קראו אחדים.

‘כמעט אזכור כי גם אני ראיתיו’ ענה אחר מהאסיפה.

‘הוא ולא אחר’ קראו שנית אחרים ‘ונקריבנו למשפט כרגע’.

‘ומדוע תחרישו אתם הגבאי והנאמן?’ שאלו שניים.

‘אם כן הוא הדבר’ ענה רבי גציל באנחה ‘צר לי מאוד, כי לא נוכל לעשות מאומה’.

‘ולמה זה לא נוכל לעשות מאומה, האם ייתן האיש את כל החברה לבוז ואנחנו נעמוד מנגד?’

‘אבל מה נעשה לו? למוסרו לעבודת הצבא הן לא נוכל, כי מי זה ינסה מלחמה את כלב הגביר ואיש הזרוע?’

‘אם כן נקברהו בקבורת חמור, הלא לנו המשפט’.

‘גם מעשות זאת קצרה ידנו, כי אם נקבור את העשירים בקבורת חמור הלא יכלו אוצרות החברה, הן לא העניים ירבו במחיר הקבורה ואחוזת הקבר ורק מהעשירים תמצא ידינו לקחת כסף רב מחיר הקבורה, ואם בקבורת חמור ייקברו אז לא ישלמו אף גרה אחת והוצאות החברה הן רבות הנה כאשר תדעו, לא נוכל עשו כל מאומה, לא נוכל’ כל הנאספים החרישו, כי ראו כי צדק מהם ופניהם העידו בם כי צר להם כי הציפור נמלטה מפח. אך פתאום קם רבי חשביה ויקרא: ‘הדבר הזה לא היה ולא יהיה!’

‘מה לא היה ולא יהיה?’ קרא רבי גציל בחימה ‘האם תאמר לחרחר ריב את הגבירים העת הרעה הזאת? רבותי, עת רעה העת הזאת ומי יודע אם לא נביא רעה על כל החברה אם נקום לריב את אחד הגבירים? הלא שמעתם כי בעיר קבורה קמו תרבות אנשים להלשין על החברה לפני שרי הממשלה ולהשבית זכרה, ואם לא תשימו זאת אל לבכם, יראתי מאוד פן, לא יעלה ולא יבוא, יקומו גם בנו אנשים כאלה ואז גלה כבוד מהחבורה ומה נעשה אז?’

‘לא היה ולא יהיה’ קרא רבי חשביה שנית בקול גדול. פני רבי גציל רעמו מאוד ויחפוץ לענות, אך רבי חשביה השביח קולו בקוראו בקול גדול: ‘לא היה ולא יהיה, לא אחפוץ כי נריב את הגביר ולא עלה על לבי, רק אמרתי כי הדבר לא היה ולא יהיה’.

דבריו השיבו כמעט את המנוחה ללב רבי גציל-שמריה וישב וישאל בנחת: ‘ומה הדבר אשר לא היה ולא יהיה?’

‘הוא אשר דיברתי: לא היה ולא יהיה’ קרא רבי חשביה כמנצח ‘שמואל בן כלב לא עשה את הדבר הרע הזה וגם לא עלה על לבו מעשות כזאת וגם לא היה בעזרת הנשים ואיש לא ראה אותו שם, והגנב והפושע הוא איש אחר’.

כל הנאספים אשר צר להם מאוד כי התאספו לשוא וידם קצרה מעשות משפטים, שמחו מאוד על דברי חשביה כעל כל הון וימהרו ויחליטו כי צדק בדבריו וגם האיש אשר חשד את שמואל מיהר ויאמר: ‘רבותי, אולי התעוני עיני ונער אחר עמד בצד התנור, אך באמונתי נשבעתי כי ראיתי נער בצד התנור וחשבתי כי הוא שמואל. אך הן תחמלו עלי, רבותי, ולא תגידו לאיש כי מפי יצא הדבר’.

‘לכן עשה כאשר ציוויתיך’ אמר רבי גציל אל הסופר ‘וכתוב בפנקס “מטעם ראשי החברה ומנהיגיה ייקבר הפושע בקבורת חמור” ושים רווח בין “הפושע” ובין “קבורת חמור” למען תכתוב אחרי כן את שמו בהיוודע מי הוא’ הסופר עשה כדבריו, כולם עמדו ממקומם ולבם מלא נחת כי עשו משפט ויצילו כבוד החברה. אך ברגע ההיא אשה פרצה אל הבית ותקרא בקול גדול: ‘מוֹרַרַבּוֹתַי, שערורייה נעשתה בעיר!’

ו: נודע הדבר    🔗

בעת אשר התייעצו ראשי החברה בעזרת הנשים ישב נער אשר הביא אתמול את הלביבות אל זבולון המלמד בצד קיר העזרה, לפניו ספר פתוח אך אוזניו הקשיבו לדבריהם וישחק בקרבו בשומעו כי אותו ישפטו והוא יושב בצדם והמה לא ידעו עד מה. ובעודנו יושב ושומע ושוחק בלבו בא זבולון המלמד הביתה וייגש אליו בלאט ויאמר: ‘מהר וולך אחרי’. הוא יצא אחריו. פני זבולון היו כפני מת, ידיו רעדו וכל עצמותיו ריחפו ולא יכול להוציא הגה מפיו.

‘מה לך?’ שאל הנער.

‘העוד תשאלני מה לי?’ ענה המלמד בחרדה ‘הה! מה עשית? אבדת, אבדת כי נודע הדבר, כי אתה עשית כל אלה’.

‘נודע הדבר?’ קרא הנער בשחוק גדול.

‘העוד תשחק ולא תשים אל לבך מה עשית?’ קרא המלמד בשיממון, ‘אני אומר לך כי נודע הדבר ואתה תצחק, ההוכית בשיגעון?’

‘אך למי נודע? הן ראשי החברה ישבו ויתייעצו ולא ידעו עד מה’.

‘הה, נודע הדבר לאשתי, בבואי הביתה מצאה עקבות הלביבות על זקני ותאלצני עד מאוד עד כי הגדתי לה כול’.

פני הנער נפלו בשומעו דבריו ויקרא: ‘אתה היית בעוכרי כי גלית סוד’.

‘אך הנעשה אין להשיב’ ענה המלמד בלב נשבר ‘המה יתפשוך וימסרוך לעבודת הצבא’.

‘כאשר יראו אוזניהם כן יראו אותי’ ענה הנער וימהר לשוב אל בית-התפילה. בשובו שמע קול אשת המלמד אשר קראה: ‘שערורייה נעשתה!’ אך לא נכסף עוד לשמוע אחרית דבריה, כי אם מיהר וייקח מלתחתו ויברח בחופזה מבית-התפילה.

‘מוררבותי’ קראה האישה, אשת זבולון המלמד, ותכה כף אל כף ‘הלביבות גנב הגנב, וכל המהומה עשה הוא, הוא ולא אחר, ועל כן באתי הנה להודיע לכם. מוררבותי, אישי לא אשם בזה, כה ישמרנו ה’, הוא כסיל, פתי, חמור, ולא גנב ולא ידע מכל אלה ואני קיללתיו בקללה נמרצת, גם הדפתיו בכתף, כה יזכני ה' לראות בנחמת ציון, רק הגנב הוא אשם בדבר ואישי לא ידע'.

‘אבל השמיעינו דבר ברור’ ענה רבי גציל ‘מה תבקשי לספר לנו?’

‘מוררבותי! אל תשימו חטאת על אישי, כי הוא פתי וסכל ולא ידע אף מה, כה אזכה להיות בגן-עדן, כאשר הוא לא ידע עד מה’.

‘אך הן איש לא יאשים את אישך, ובמה נאשימנו?’

‘הוא לא גנב את הלביבות, ולא ידע מכל אלה. באלוהים אשבע, חוסו עלי ואל תיתנוהו למשיסה’.

‘וגם בלעדי תגידי ידענו כי אישך לא יבוא הנה לגנוב לביבות ולא יעלה על העלייה בלילה לבדו’.

‘אבל אל תאשימו אותו על כי ידע מי הוא הגנב ולא בא להגיד, כי בחדר הוא ולא יוכל לעזוב את התלמידים, ועל כן באתי הנה לבקש מכם סליחה’.

‘הוא ידע מי הוא הגנב!’ קראו כולם בתימהון.

‘הוא הגיד לי זאת בפיו למען אלך ואספר לכם, מוררבותי, ולא יקרנו עוון על כי לא הלך הוא להגיד לכם כי בחדר הוא, והתלמידים שקצים המה, ואם יעזבם רגע יהפכו את החדר’.

‘ואם כן תדעי גם אַת מי הוא הגנב?’

‘אדע אדע, אישי הגיד לי, ואני לא שאלתיו, למען אלך ואגיד לכם’.

‘ומי זה גנב הלביבות? הגידי מי?’

‘הגנב, חי ראשי, הגנב ואישי לא אשם בדבר’.

‘אבל מי הוא הגנב?’

‘האם לא תדעו זאת? מוררבותי, הוא השרץ אשר אשר שנאתיו מאז ולא נתתי לו לדרוך על סף ביתי, אך הוא בן עיר אישי ועל כן דיבר עמו’.

‘דברי דבר ברור, מה שמו?’

‘שמו לא אדע, אך הוא בן עיר בעלי’.

‘שמש, מהר וקרא הנה את המלמד’ נתן רבי גציל צו. האשה התחלחלה מאוד ותוסף לבכות ולהתחנן ולהצדיק את בעלה עד אשר שב השמש ויאמר: ‘לא מצאתיו בחדר’.

‘הוא איננו בחדר?’ קרא רבי גציל בתימהון ‘הכזה יעשה מלמד בצוהריים, לעזוב את החדר? אין זאת כי לא הלכת שמה ולא היית בחדר’.

‘בחיי אשתי ובני אשבע כי הייתי שם וביקשתיו ולא מצאתיו והנערים אמרו כי הלך הביתה’.

‘ואת הלא אמרת כי בחדר הנהו?!’ אמר רבי גציל אל האשה.

‘הוא לא בא הביתה, ומה יעשה בביתו? בחדר הנהו’ ענתה האשה בחלחלה.

‘אם כן נחבא מפנינו, ומי יודע אם לא ברח מהעיר?’

‘מי יודע אם לא ברח מהעיר!!!’ קראה האשה בקול מר ותך כף אל כף ותחזק בשתי ידיה בראשה ותקרא בקול גדול ואיום מאוד: ‘ואני אהיה עגונה! אוי לי ואוי לנפשי, אנא בני-ישראל רחמנים, חפשוהו, בקשוהו ותקנו לכם עולם הבא. הה! מה אעשה ומה אחל לעשות, עגונה הנני’.

‘הוא לא ברח מהעיר’ ענה חשביה אף הוא חלקו ‘נשלח את השמש השני ויבקשנו’. כרגע יצא השמש השני לבקשנו ואחר יעבור כרבע שעה שב יחד את המלמד אשר כל עצמותיו ריחפו ממגור, ומה גם אחרי אשר ראה את אשתו בין הנאספים.

‘איפא נחבאת?’ נתנה עליו בקולה, אך הוא עמד כאילם כי ירא לענות לדבריה, ולולא מיהר רבי גציל לעזרתו מי יודע אם לא אילצה אותו לגלות הסוד כי הוא הלך להזהיר את הנער הגנב מהילכד בפח, אך רבי גציל הוציאהו מן המצר כי קרא בקול להאשה: ‘לא פה המקום לריב את אישך, זאת תעשי בביתך’. ואל המלמד אמר: ‘מה שם הגנב?’

‘רבותי הנני שכיר יום ולא יכולתי לעזוב את החדר. ועל כן…’

‘אך מה שם הגנב? הגד לנו שם הגנב כרגע’.

‘בנפשי נשבעתי כי לא ידעתי עד מה’.

‘אבל מה שמו?’ קרא רבי גציל וירקע ברגליו.

‘שם הנער אשר גנב התופינים?’

‘כן הוא, כן, שם הגנב אשר גנב את התופינים’.

‘הלא תדעו אותי רבותי, כולכם תדעו אותו, הן בבית רבי גבריאל אכל יום אחד בשבוע ותדעו אותו’.

‘מי אכל בביתי?’ שאל רבי גבריאל בתימהון.

‘מי? הגנב! חיים הלכישי אשר ילמוד פה בבית-התפילה’.

‘הלכישי אשר אכל בביתי!’ קרא גבריאל הנאמן בשיממון ‘כמעט לא אאמין למשמע אוזני, זה הוא הגמול אשר שילם לי בעד לחמי!’

‘הלכישי!’ קראו אחריו רבים בפה אחד ‘מי פילל זאת, כי נער תופש תורה יעיז מצח לעשות זאת? מהרו, תפשוהו אסרוהו, שימו רגליו בכבלים, יימסר לעבודת הצבא!’ כן קרא איש איש חלקו.

‘אוכל לחמנו הגדיל עלינו עקב, זאת היא תורת תופשי התורה בימינו, כל הפרושים יגורשו מפה ולא נוסיף להאכילם חינם’ קרא אחירע, הנותן בנשך ואשר מעודו לא נתן אף פת לחם לתופש תורה.

‘חמישים שקל אתן להחברה’ קרא זמרי המוכס ‘ואמסרהו לצבא בעד בני’.

‘ואני אתן מאה’ קרא בוקי הסנדלר ‘ויהי כופר בני’.

‘וגם אני אתן מאה’ ענה זמרי ‘לא אחוס על הכסף כי לחברה הקדושה יהיה’.

‘אך אני אמרתי בתחילה מאה’ ענה בוקי.

‘ואני אמרתי בתחילה כי אחפוץ לתת כסף מחירו’.

‘הפילו גורל’ קרא אחד הנאספים.

‘נפיל גורל’.

בעת אשר הפילו יחד גורל על הנער הלכישי וירבו מחירו, חיפשו אותו השמשים בכל העיר ולא מצאוהו, כי כבר נעלם ועקבותיו לא נודעו עוד, ובשובם ויגידו כי לא עלתה בידם למצוא את הפושע. הרבו המנהיגים כעשם עמם ויחרפום על כי לא יצלחו לכול רק לסבוא יין-דגן. השמשים שמעו חרפתם ולא השיבו אף כי בלבם חשבו כל הפוסל במומו פוסל. ואחרי אשר שככה כמעט חמת המנהיגים גמרו אומר לכתוב את שם הפושע חיים הלכישי לזיכרון בספר, כי קבורת חמור ייקבר.

ורבי גציל-שמריה יצא שמח וטוב לב מהעזרה אף כי לא נמצא הפושע, יען כי היום הראה את כל כבודו וינקום נקמת כבוד החברה ותופיניה וימהר בצעדי און לבשר לאשתו אשר באה אתמול לנקום נקמתו, את כל הגדולות אשר עשה. הנה כי כן ישמח איש בהווה יען כי לא ידע את הבאות אשר תקרינה. לא ידע מראש את האותיות כי אז לא שמח, כי אז ראה את הפושע בימים הבאים עומד תחת החופה את בת בתו. וביום המוחרת אחרי החתונה ניצב עמו לפני רבי יחזקאל הדיין ובעצם היום ההוא ראה את בת בתו עגונה מאישה אשר הרבה לפשוע לאהוב את אשתו ביום הראשון אחרי החתונה. כי אמנם יעקב-חיים הבחור הנעלה, אשר מילא כרסו באלף דף גמרא ואשר על כן לקחהו רבי גציל אחר כבוד לביתו וייתן לו את בת ביתו. הוא הוא חיים הלכישי אשר גנב את הלביבות וישלח את המהומה באסיפה, ואחרי אשר ברח מהעיר ההיא שם פניו אל הישיבה הגדולה בעיר נזבל ושם עשה חיל עד כי יצא לו שם ויגיע עד כשולה. וביום הראשון אחרי החתונה סיפר לאשתו אשר אהב את כל הגדולות אשר עשה לפנים לאבי אמה, אם למען למצוא-חן בעיניה על חכמתו הרבה, או למען תבקש מאת אבי אמה כי ימחה פשעיו מספר הזכרונות, או למען הראותה כי הזיווּג הזה מאת האלוהים יצא, ואשתו סיפרה זאת להזקנה אם אמה, והזקנה סיפרה זאת להזקן, והזקן נפעם השומעו וחמתו בערה בו עד להשחית ויבקש להפריד בין בת בתו ובין הפושע, אשר נכתב לקבורת חמור. ויברח יעקב-חיים שנית מעיר כשולה. בפעם הראשונה על חטאת כפיים ובשנייה על פשע שפתיים. רק כי בפעם הראשונה השאיר אחריו בעיר אף איש אחד אשר ידאג לו ובכפו לא דבק מאום, ובפעם הזאת השאיר את אשתו אשר אהבה אותו יען כי שמעה מפיו כי יאהב אותה וגם אומץ לבו, אשר הרהיב בנפשו עוז לקיים בפני אבי אמה הנותן חתיתו על כל סביבותיו, מצא חן העיניה עד מאוד. וגם בכפו דבק מורה שעות ושרשרת זהב טהור ובגדיו אשר עשה לו רבי גציל וגם מעט כסף, ותמצא ידו לשכור לו עגלה למען יימלט עד מהרה.

ז: תוחלת נכזבה    🔗

לא רק רבי גציל בוש משברו לפתח חרצובות בת בתו ולשלח את אישה ריקם מעל פניו ואולי גם למוסרהו אחרי כן לעבוד עבודה בצבא על מעלו, גם לא רק תוחלת אשתו הזקנה נכזבה לראות את בת בתה גרושה מאיש, אשר היכלם לא ידע להשמיע קבל עם בבית-התפילה כי יאהב את אשתו, כי אם גם תקוות איש אחר אבדה. האיש הזה הוא זבדיה האלמן, איש עשיר ובעל עצה, אשר כל בני העיר קראו לו חכם מדינה, ואף דבר לא נעשה בעיר מבלי אשר שאלו את פיו. והוא אהב את הנערה בת בת רבי גציל בכל לב, אך יען כי תורת יעקב-חיים גברה על עושר זבדיה וחכמתו, אשר לא ידע התורה, לכן ניתנה לו ועיני זבדיה רואות וכלות.

זבדיה אהב את אסתר בכל לב, אך היאמן כי יסופר כי גם בעיר ככשולה, אשר כחטאת מרי תחשב ליושביה לאהוב את האשה ביום הראשון אחרי החתונה, כי בעיר הזאת יימצא איש אשר יאהב עלמה נוכרייה אשר גם לא יעודה לו לאשה, ומה גם להוסיף אהבתה אחרי אשר היתה לאיש? הן גם מפני שם אהבה יחתו כל האבות והאמות אשר בנות להם, ואיש לא יערב לבו לשאת את השם הזה על שפתיו פן יהיה לשמצה בכל העיר, ומאין ידעו אותה? האם קראו בסיפורי אהבים, או באו בבתי משחק ומשתה ששם ייאספו אנשים ונשים וישמיעו רגשותיהם ומאווי לבם? הלא כל ספריהם אשר יקראו במו אך ספרי מוסר המה. והבתים ששם ייאספו אך בתי תורה ותפילה המה, ואיפה ימצאו מסילות האהבה? ואם כן הן לא ייאמן, אך הן דברים רבים כהמה וכהמה ייעשו בתבל, אשר לא נאמין למשמע אוזנינו ואך מראה עינינו יראנו לדעת כי לא כל אשר לא נאמן לא היה ולא יהיה, וכן היה גם לזבדיה חכם המדינה. גם הוא לא קרא סיפורי אהבים ולא בא לבתי המשחק ובכל זאת מצאה האהבה מסילות בלבבו ולא הרפתה ממנו. וכאשר ניטל עליו להסתירה מעין רואים ולבל יזכיר בשמה, כן הוסיפה היא אומץ בלבו ותענהו עד מאוד. לו מצאה ידו לקנות חפץ לבו בכסף כי אז לא יקר בעיניו כל הונו באהבת אסתר, אך התורה לא תסולא בפז ואותה קצרה ידו מקנות בכסף מלא, ועל כן נפלה לחבל להעשיר אשר אבן החן הזאת נפלה בגורלו. אכן גם אחרי אשר ניתנה אסתר ליעקב-חיים לא התאושש זבדיה להשיב אל לבו: הנעשה אין להשיב ועל כן עליו להסיר האהבה הזאת מלבו בחזקת היד. לא, עוד הוסיף להעמיק עצה ולחבל מזימה למצוא את חפץ לבו. וינחם את נפשו באומרו, כי בכסף יצליח להטות את לב יעקב-חיים כי ישלחנו מעל פניו ואז לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יביאנה אל ביתו. כי ידע נאמנה אשר אז לא עוד תגבר המלחמה כמו בפעם הראשונה, כי רק לבתם הבתולה ירבו מוהר ומתן ויבקשו אך בעל תורה ומיוחש, לא כן אלמנה וגרושה יתנו בשמחה לכל הפושט יד. ועתה ישער כל איש מה רב כעשו והוותו בשומעו כי במחיר ארבע מאות שקל ביקש לגרשה והזקן רע העין קפץ ידו מתת אותם לו. קצפו בער בו כאש ויבוא ביתה רבי גציל-שמריה והוכיחו על פניו על המעשה הרע הזה, כי העגין את בת בתו בימי עלומיה בעבור ארבע מאות שקל כסף. ויגד לו כי בכל לבו נתן הוא את הכסף לדבר מצווה כזה. הזקן שמע חרפתו ויצדיק עליו את הדין ובלבו שחק כי הבין לרגשות זבדיה, ויאמר: ‘אם המצווה הזאת גדולה היא בעיניך כאשר תאמר, הבה תן אות כי בלבב שלם תדבר ולך בקש את הבוגד. ואם תמצא ידך להציל מידו ספר כריתות אז אכיר לך טובה עד יום מותי, וכל אשר תאמר אתן לך, כי אומנם אנחם מאוד על אשר נתתי אותה לאיש אחר ולא לך’.

‘בכל לבבי אעשה זאת’ ענה זבדיה וינסה לדבר דברים ניחומים על לב אסתר ולכשרה כי הוא לא ישקוט ולא ינוח עד אשר יפתח חרצובותיה, אך היא לא נתנה לו תודה ולא השיבה לו דבר, אם יען כי לא לרצון היה לה הדבר או כי בושה לדבר את איש זר, זאת לא נודע. אך זבדיה חשב כי רק הבושה שמה מחסום למו פיה. וישם לדרך פעמיו לבקש את המעגן בלב מלא תקווה ובכיס מלא שקלי זהב. אך בפעם הזאת נוכח חכם המדינה כי אין חכמה ואין עצה נגד יד המקרה. כל עמלו היה לריק כי נסע מישיבה אל ישיבה כשני ירחים ויצלח בידו רק לדעת מוצא המבוקש וכל תעלוליו אשר עשה בחייו עד כה בהתחפשו בבגדי מתים וכאלה ואת המבוקש לא מצא. וישוב במפח נפש הביתה. אך מהיום ההוא והלאה מצא נתיבות בית רבי גציל ויתענג לראות את אסתר ולדבר עמה כפעם בפעם. אל לולא הביט בה בעיניים מוכות בסנוורים בחץ אהבה, כי אז ראה כי רוחה זרה לו, כי את אישה אהבה בכל לב, יפי פניו ודעתו בתורה ומה גם אומץ לבו אשר הראה ביום ההוא ועל כל אלה הדברים אשר שמעה מפיו כי יאהבנה, כל אלה היכו שורשיהם על תלמי לבבה ויצמיחו בהם את הפרחים הנעימים אשר בשם אהבה ותקווה ייקראו, ותאהב ותקווה לימים טובים מאלה עת תשוב חמת אבי אמה מעל אישה ויקרבנו באהבה ויעשה שלום לו. כי ידעה נאמנה כי אישה ילך מחיל אל חיל בתורה ויעשה לו שם כאחד הגדולים ואז יילקח אחר כבוד לשבת על כס ההוראה באחת הערים, ומפני הכבוד הגדול הזה יחת הזקן ויתרפס לפניו כי יסלח לו על האשמה אשר אשם לו ושלום וכבוד ואושר. ואם בכל אלה יקשיח הזקן את לבו, הן לחמו יהי ניתן בשבתו על כיסא הרבנות, אם רב או מעט והוא הלא יאהב אותה. כן הגה לבה תמיד וברוחה התענגה על הכבוד הגדול אשר יינתן לה בעזרת הנשים, כי כל הנשים תקומנה מפניה, מפני אשת הרב, ותמצא בתקוותיה נחמה ועוז לחכות אל העת הטובה ולבל תאמר נואש. אך כסלון ממאיר היה לה זבדיה, כי ערב לבו לדבר אהבה באוזניה ואבי אמה קרבהו כמו נגיד. ועל כן ניטל עליה לדבר אתו ולהראות לו מאור פנים על אפה ועל חמתה. אבל מי יתכון רוח האדם? אף כי כמדקרות חרב היו דברי זבדיה באוזניה בכל זאת שמח לבה תמיד אחרי אשר דיברה עמו, לא יען כי מצאה נחת בחלקת לשונו כי אם מאשר כי השיבה אל נפשה: נלחמתי וגם יכולתי, וכן אלחם ואוכל באומץ לב למען אישי, למען אהיה כמוהו ואשווה באהבתו.

מחשבות כאלה, אשר לא תעלינה על לב כל בת ישראל: לאהוב ולהילחם, עלו על לבה ותמלאנה רוחה ותהיינה לה למשיב נפש, וגם הנוחם על כי היא היתה בכל אלה בגלותה סוד אישה לאבי אמה נסתר מעיניה בחושבה מחשבות כאלה, וכוח תקוותה לא רפה גם ברבות הימים, אף כי לא ידעה ולא שמעה על אודות אישה דבר. ויהי להפך, כי הוא הלך וחזק מיום ליום, ומה גם במות דודה, הבן האחד לאבי אמה, אשר אז נדכה רוח הזקן מאוד מאוד והשפיל גאוותו, כי אם אמנם בבן הזה לא היה לו כל צדקה להתפאר נגד יושבי עירו, לא בתורתו ולא בחכמתו, וזאת ידע נאמנה כי הוא לא ינחל מקומו בחברה קדישא ולא בבית-התפילה. תמים היה בכל דרכיו ולתמים במקום ההוא פתי ייאמר, וכן גם נקרא בפי כל בני העיר הקטנים עם הגדולים, וכן היה גם בעיני אביו, אך בכל זאת הן בן היה ובו בטח כי יזכיר שמו, ועתה במותו אבדה לו כל תקווה. וכמוסר שדי היה הדבר בעיניו על שהרע לבת בתו היתומה ויינחם מאוד על המעשה אשר עשה לה לגרש מפניה את אישה, ומה גם בהשיבו אל לבו כי עוד מעט יבוא קצו ובן לא יהיה לו לאמר קדיש אחרי מותו! הן לולא גרשהו מעל פניו כי אז אולי ילדה לו בן והבן הזה היה לו לממלא מקום בנו ויורש ביתו. ומחשבותיו אלה לא כיחד תחת לשונו, כי השמיע אותן לאסתר ויבקש ממנה סליחה על כי הביא עליה רעה גדולה בימי עלומיה, רעה אשר לא תוכל צאת ממנה, כי מי יודע מה היה לו אחרי אשר ברח, ומי יודע אם לא תהיה עגונה כל ימיה? הדברים האלה הפיחו רוח חדש בלב אסתר, כי היא בטחה באישה, כי כאשר אהב אותה ביום הראשון אחרי החתונה כן יוסיף אהבתה גם בימים הבאים וידאה אליה כעל כנפי נשרים בהיוודע לו כי שבה חמת הזקן ממנו. ולבה אמר לה כי לא קרה לו כל מקרה רע, ועל כן מצאה עוז בנפשה לענות לזבדיה כרשעתו בבואו אל ביתם כפעם בפעם ובהרחיבו פה להשמיע אהבתו הגדולה היוקדת בלבו לה. וכאשר לא נוסר בכל אלה וירב אמריו לה, אז לבשה פתאום עוז ותרם ראשה ותיתן בקול עוז:‘איך לא תבוש ולא תיכלם לדבר כאלה באוזני, באוזני אשת איש?! גבר לא ידע יה! ברח לך מזה, פן אגלה מזימת לבך בקהל ותהיה לשמצה בכל העיר!’- זבדיה נעווה משמוע דבריה כי לא פילל לשמוע כזאת ויהי כאיש נדהם זמן כביר. אך אחרי כן אימץ לבו ויתחנן אליה לבל תיתן שמו לגידופים ויישבע לה כי לא יוסיף לדבר דברים כאלה באוזניה כי יראה עוותתו כי היא צדקה ממנו. אך אז נאותה לשוב ולדבר עמו כמקדם, והוא שמר את שבועתו ועוד בירח ההוא בא בברית את אשה, למען הסיר ממנו עקשות פה, כי כבר החלו לדבר בו בעיר על אשר ישב בלי אשה זה שתי שנים. ואסתר הוסיפה לקוות.

ח: הבורח    🔗

יעקב-חיים היה איש אשר לו נוּתן אומץ לב להתעלל באנשים למען עשות משחק בנפשו, וכאשר גנב את התופינים אך למען התעלל בראשי החברה, כן עשה פעמים רבות בחייו. אך פשע שפתיו היה תמיד מוקש לנפשו, כי לא ידע להסתיר סוד ויתהלל במעשיו, ולא אחת ושתיים הוכה לחי ויגורש מהעיר אשר בה איווה לשבת על מעשיו אלה. אך כל אלה לא הביאו חכמה בלבו לשוב ממעשיו או לשים מחסום למו פיו.

הוא נולד בעיר לכיש, עיר קטנה, אשר כחמישים משפחות יהודים יושבים בה והֵנה כל תושבי העיר. אביו היה איש מוזר בדרכיו, כי אף אם בא להתפלל ערב ובוקר ככל בני העיר ויצום בכל צום ולא סר אף כמלוא שערה מכל חוקי הדת, בכל זאת לא האמינו כל יושבי העיר ביראתו את אלוהיו ורבים חשבוהו כמכחש בה'. ורעיו אשר ביקשו להסיר מעליו האשמה הגדולה הזאת אמרו כי אין ברוחו נכונה, כי משוגע הוא. ואמנם כמשוגע היה האיש בדרכיו. הוא יצא לדרך למסחרו גם ביום השני בשבוע מבלי זכור כי היום הזה יום רע הוא; הוא הלך בלילה בדרך לבדו ולא השיב אל לבו כי שדים ומזיקים לרבבות יעטרו את בני-האדם לעשות להם תועה. ואם נאמין לדברת אנשי העיר ההיא אז נשתומם גם אנחנו ונאמר כי משוגע האיש, כי רבים סיפרו כי ערב לבבו ללכת בלילה גם על שדה הקברות למען קצר את הדרך. ואם יעשה כזאת איש אשר ברוחו נכונה?

אחרי אשר כל כספו אשר לא רב היה עלה בתוהו, ובדבר הזה ראו בני עירו אצבע אלוהים, על כי לא שמר חוקות העם לשים לב לימים הטובים והרעים, כי על כן רחקה ממנו גם התקווה כי יתמכו אחיו בידו המוטה, כאשר יעשו לכל איש ישראל כי ימוך והחזיקו בו עדי ישוב למצוא אורחות חיים, אז לקח על שכמו משרת קובר מתים. ואם כי לא האמינו בני העיר ביראתו, בכל זאת נתנו המשרה הזאת על שכמו, אחרי כי איש אחר לא נמצא אשר נאות לבקש חיים מהמתים. ובכן הסכין הנער יעקב-חיים מעודו לחשוב את המתים כגוויות אשר אין כל רוח בהם, אחרי כי ראה כי אביו יעשה בהם כחפץ לבו, והיה כי נלאה במלאכתו הניח ראשו על גווית המת ושנתו ערבה לו, וגם בשדים לא האמין אחרי כי לא גדול כבודם מכבוד מתים ואם במתים אשר ראה לא האמין בשדים איך יאמין? ואביו השמיעו תמיד כי כל אלה לא היו ולא נבראו ורק הפתאים יאמינו בהם, ועל כן הרהיב הנער עוז בנפשו לבוא בלילה לבית הקברות, אשר הוא נוכח בית-התפילה. וכאשר נודע הדבר, כי התפאר בו, קצפו בני העיר קצף גדול ובלי ספק נשא עוונו, לולא קם אביו וישמיע כי אם יעשו דבר רע לבנו אז לא יוסיף לקבור המתים. ובפחוד כל בני העיר פן לא תהיה להם קבורה לא עשו לבנו רעה, אך במות אביו והוא הנער כבן עשר שנים צר לו המקום בעירו, כי אף כי כולם ידעו כי לב מבין לו מאין כמוהו, בכל זאת רדפוהו כולם ולא נתנו לו חנינה עד כי מצא לו מפלט בישיבה. וגם שם לא ארכו ימי שבתו, כי עשה דבר בלייעל להמשגיח בחרות אפו בו, על כי היכהו ביום ויתנפל עליו בלילה, והוא מתעטף ביריעה לבנה וישים מחנק לצווארו ויריע באוזניו ‘השנה אתה מת’. ומהפחד הזה נפל המשגיח למשכב וחוליו גבר עליו עד כי כמעט באה תקוות בני הישיבה להימלט מידו עד עולם. אך יעקב-חיים התהלל במעשהו זה ולולא מיהר לברוח מהעיר ומי יודע אם לא עשתה בו אשת המשגיח כלה. כן עשה תמיד וכן הוסיף לעשות גם בהישיבה בעיר כשולה, אך שם נשאו פניו יען כי ‘נער טוב’ היה, וראש הישיבה אמר בפה מלא, כי בהיותו לאיש יהיה גדול בישראל או אחד הכוהנים הגדולים בהמירו דתו.

רוב חבריו בני הישיבה לא אהבוהו, יען כי לעג להם תמיד ויפל עליהם בלהות בלילה, וגם קינאו בו על חכמתו. ועל כן ששו אלי גיל במוצאם תואנה לנבל שמו ולהציק לו עד מאוד. בימים ההם יצאה הפקודה מאת מושל הארץ כי בכל יום ויום יבוא אחד המורים בבית-הספר אל הישיבה ללמד את הנערים שעה ביום לשון הארץ וחשבון. ויעקב-חיים, אשר אף כי אהב משחק בכל זאת אהב גם את התורה והדעת ויהגה בשום לב כל היום, הוא מצא חפץ גם בשפת הארץ ובחשבון ויעשה חיל בירחים אחדים, עד כי השתוממו המורים ויגידו כי לגדולות נוצר. ובדבר הזה נתן יד לחבריו בני הישיבה לנאץ שמו ויקראו לו בשם ‘הכומר הגדול’. וכאשר נלאה נשוא ריבות שפתותיהם עזב את הישיבה ויבחר שבת בבתי-התפילה אשר לחברה לוויה, וילמד בשום לב ירחים אחדים עד כי בא פתאום החפץ לבו לגנוב את הלביבות, אשר על כן ברח אז מהעיר לבל יעשו בו כלה. וישחק וישמח בלבו על חכמת לבו להסתולל ברוב אדם, ולא עלתה מחשבה על לבו להיטיב דרכיו או לשים מחסום לפיו כי כשחוק היו כל אלה בעיניו. אך עתה בבורחו שנית מהעיר ההיא לא שחק עוד בלבו על איוולת האנשים ועל מעשיו אשר עשה, כי אם נקט בפניו על קלות דעתו. כי עתה לא רק הישיבה עזב אשר נקל לו למצוא אחרת תחתיה, עתה עזב בית ומנוחה ונחלה ואשת יפת עין, ויען מה? יען כי פיו הכשילו לגלות את אשר היה לו להסתיר.

הן רק השנים המעטות האלה, שנות אשר הנה לכל נער עברי, ומה גם לו אשר ראה רעה רבה בחייו. אם יביט לאחור לראות על השנים אשר עברו הנה לא מראה משמח לב תראינה עיניו. מימי ילדותו נע ונד וישכב על הספסל והשולחן בלי מצע ויצפה לשולחן זרים לאכול לחם חסד, ויפחד כל היום מחמת המשגיח וראש הישיבה ומנהליה, וריב היה לו תמיד את חבריו מקנאיו ומנדיו. ואם יחפוץ לחדור בערפילי העתיד גם אז לא ימלא לבו גיל, כי כרבות בני ביתו ירבו תלאותיו. וכאשר יבוא הקץ לימי הארוחה אשר יתנו לו שתיים שלוש או ארבע שנים אז נכון הנהו להיות מלמד. כי לשבת על כיסא הוראה הן רק אחד מאלף יצליח, ועל כן אך השנים המעטות האלה, אשר ישב במנוחה בבית אבי אשתו, השנים האלה לו הנה ובהם ישמח בכל לבו. ושנות אושר כאלה חזה לו גם הוא בהלך נפשו, ועתה השבית הצלחתו כרגע ברוח פיו. עתה יידוד שנית ולא ימצא מנוחה וישכב למעצבה בבית-המדרש ולא ישמח בחברת אשה יפה. וכל אלה מידו באו לו. הן לא באשתו האשם כי ספרה לאם אמה אשר שמעה מפיו, כי לא משנאה עשתה זאת, הן עיניה אשר דלפו מתוגה בתת עליה רבי גציל בקולו כי תבקש ספר כריתות ענו בה, כי אהבה אותו. ואיך תדע עלמה תמימה, אשר לא ראתה דרכי בני-אדם ויד המקרה לא נחתה בה מעודה, איך תדע היא להיזהר באמרי פיה יותר ממנו, אשר כבר ראה התבל ואדם עליה וידע כי בפשע שפתיו נוקש ²²לא אחת ושתיים. לכן קצף קצף גדול על נפשו וכליותיו יסרוהו מאוד, והיראה אשר באה בלבו מפני אבי אם אשתו הוסיפה יגון ליגונו. הן הוא ידע כי עברת רבי גציל קשתה מאוד, ואם נשבע להרע לא ימיר, ובידו להביא עליו רעה אשר לא ימיש ממנה צווארו. כל אלה חשב בלבו בבורחו וכמעט רגע עלה רעיון על לבו לשוב על עקביו ולעשות רצון רבי גציל אם אך יישבע לו כי לא ירדפהו בחמתו. אך כרגע התאמץ ויאמר: ‘לא אגרשנה מעל פני בעד כל כופר; הן הוא זקן ולא לעולם יחיה ובמותו תאבד גם קנאתו גם שנאתו או אז אשוב אל אשתי אשר אוהב ושלום יהיה לנו. אך אנה אשים פעמי כעת? אל הישיבה? אל בית-המדרש?’ בזוכרו זאת רחפו כל עצמותיו ויקרא: ‘לא, לא אוכל! אל בית-מדרש הרבנים? אבל הן יארכו הימים עד אשר אשלים חוק הלימוד ואם אוכל לעזוב את אשתי חמש או שש שנים? אלך לצבועאל ואתרועע את החסידים, הן להתחפש תמצא ידי, אך הלא גם שם יהיה גורלי כבישיבה או בבית-המדרש ומה לי ולהצרה הזאת? מה טוב היה לו מצא ידי לסובב ארצות ימים רבים מבלי לעשות כל מאומה, אך הכסף אשר בידי לא רב הוא ועת לי לבקש מקום מנוחה. אולי אנסה לבקש לי נערים ללמדם תלמוד ופוסקים ואראה שכר לעמלי ולא אצפה ללחם חסד?’ הרעיון הזה לקח לבו רגעים אחדים, כי בכל נפשו החל למאוס בלחם חסד, אך אחרי כן השיב אל לבו, עוד העת רבה לעבוד בזעת אפיים כל היום. הן אף עבד עבדים ימצא מנוחה אחרי עבודת היום ובימי שבת ומועד, וכאשר ישלים חוק עבודתו יבוא על שכרו, ורק המלמד לבדו אומלל ונבזה באנשים; כל היום ואשמורה בלילה יקרא בגרון ניחר, וגם בימי מועד ושבת לא ימצא מנוחה ככל האדם, כי גם בימים האלה יתענה. הן מלאכתו לא כמלאכה תחשב ועל כן יוכל לעשותה גם ביום מועד, וגם על כן לא ימהרו לשלם לו שכרו, אחרי כי לא מלאכה עשה. אך אולי אנסה ללמד לנערים קרוא שפת הארץ וחשבון, הן ידי רב לי בשפת הארץ. הכסילים האמינו כי בשבתי בלילות הגיתי תמיד בגמרא, המה לא ידעו כי הבאתי את אשר הוא תועבה בעיניהם אל בית ה', ספרים כתובים בשפת הארץ, ואקרא בם לפעמים עד חצי הלילה. אף גם זאת לא ידעו הפתאים האלה כי לשוני תמהר דבר צחות כאחד מבני הארץ וגם לפני שרים אתייצב ואבטח בלשוני. אך זאת תהיה תשועתי בימים הבאים, כי אצלח להיות ראש הקהל ולהתהלך תמיד את שרי הארץ, וגם ידי תמצא לקבור זעומי נפשי בקבורת חמור.

שחוק נראה על שפתיו בחושבו כזאת, אך כרגע זכר את מצבו ויוסף העמיק עצה: ‘האנסה ללמד לנערים קרוא וכתוב שפת הארץ? אך מי ומי המה המבקשים ללמוד שפה וחכמה? הלא אחד או שניים בעיר גדולה יימצאו ומה חלק המורים האלה? הלא אך בוז וקלסה, ואף אם יישרו דרכיהם ייחשבו כבנים סוררים ולמה לי הצרה הזאת. לא אתן עוד כבודי לכלימה, ארדוף כבוד ואבקשהו כאשר תמצא ידי, כי רק האיש אשר כבוד לו יצליח בכל דרכיו’. כה חשב זמן כביר בשבתו לבדו בחדר אשר שכר לו בבית-המלון אשר שמה הובא בעגלה, ובעלות זכרון שפת הארץ על לבו הוציא מכיס הטלית ספר בשפת הארץ אשר הסתירו שמה מעין רואים ויחל לקרוא בו.

‘גם זאת תיתן עונג לנפש’ אמר אל נפשו ‘הקריאה בספרים תרווה נפשנו ככל תענוגי התבל. לו ראה אותי יושב וקורא בספרים טמאים הן היכה כף אל ירך ויעשה מספד כתנים ואולי אחזהו השבץ ויהי לאבן ואז יכולתי לשוב אל אשתי. מי ייתן והיתה כזאת! מי ייתן לו כנפיים ויבוא ברגע זה הנה ויראני ואחז בשרו פלצות, כי לגוי נתן את בת בתו, ועוד זאת עשיתי לו: ברגע ראותו פני הסירותי מצנפתי מעל ראשי, הן כגוי ייחשב כל קורא בספרים טמאים וגוי הן לא יכסה ראשו בשבתו בביתו’ ובחושבו כזאת שחק מקרב לב ויסר מצנפתו. 'הנה כי כן! גוי אני ולו בא הנה לא האמין למראה עיניו, או השבץ אחזהו ובכור מוות לקחהו אתו אל מעונו.

כה ישב יעקב-חיים זמן כביר בחדרו בבית-המלון שקוע בהמון מחשבותיו עד כי לא שמע גם את קול ההמון הגדול אשר בחדר המשתה, קול האיכרים הלומי יין דגן, וקול האורחים היהודים אשר ישיחו יחד בקול גדול. וגם את מצבו שכח רגע בהמון שרעפיו, אשר כגלי מים רדפו איש אחיו ויגרשוהו ממקומו. אף את הספר אשר לפניו ואת ראשו הפרוע לא זכר, עד כי העביר מבלי משים ידו על מצחו כאשר הסכין תמיד בהגותו בגמרא ויחפש רגעים אחדים את מצנפתו בתימהון, עד אשר זכר כי הסירה בידו מעל ראשו ושחוק עבר על שפתיו ויקרא: ‘אמנם לא גוי הנני כי יהודי, כי עוד לא הסכנתי לשבת בראש פרוע, ובכל זאת יאמר לי כל רואי: לא לישראל הוא, כמו נבלה עשירה מאין כמוה. הוי מה נואלו אלה האנשים ואיך לא ידעו משפט תורתם ואלוהיהם! כגוי, כמפיר ברית וממיר דתו ייחשב בעיניהם האיש אשר יהגה בספרים הכתובים לא עברית והמגלה ראשו, אשר לאלה אין שורש וענף לא בתורה ולא בדת. ורבי גציל-שמריה, הפושט עור היורשים מעל עצמותיהם ביום קבורת אביהם ולא ידע חנות לא יתום ואלמנה ולא כל עני ואביון, כי ייקח מכל הבא בידו, הוא ייחשב לצדיק והוא יעשה משפטים בעניי עמו, ימסרם לעבודת הצבא ויקברם בקבורת חמור והם חיים עדנה. הוי עם סכל! אמנם מה היא חכמה ומה סכלות? כל אשר בידינו לעשות למען ניטיב לנו נעשה, האם טובים המה שרי הארץ מרבי גציל-שמריה? או הידעו המה רחמים יותר ממנו? והמה הן למדו דעת וידעו מה טוב ומה רע ובכל זאת רק אחרי בצעם לבם הולך וידכאו אביון בשער…’ פתאום נפתחה הדלת מבלי אשר דפקה יד איש עליה בתחילה, כי בארץ ההיא לא ידעו את המנהג הזה אף כי כבר ציוו עליו חכמי התלמוד ²³, כאשר לא ידעו כי למען נקות האף דרושה מטפחת. ועוד מנהגים רבים כאלה בדרכי האדם עוד לא נודעו להם, אף כי ספרי מנהגים והלכות דרך ארץ להם אשר רבו מספור. אך העם הזה הן רק עם תורה הוא, ולא מעשה. ומה צדק בדחן אחד אשר אמר בנושאו מידברותיו בבית החתונה ויאמר: ‘הידעתם מדוע לא ידעו בני ישראל דרך ארץ?’ וכאשר החשו כולם ולא ידעו להשיב ענה הוא אמריו: 'יען כי בצאתם ממצרים לא נחם אלוהים דרך ארץ ²⁴ ' וגם בעל בית-המלון אשר בא לחדר יעקב-חיים הראה לדעת כי לא הלך בדרך אשר לא נחהו אלוהים, כי פרץ אל החדר בחיפזון ויקרא: ‘פנה החדר להאדון הבא’.

יעקב-חיים נבעת רגע כי היה עוד שקוע במצולת מחשבותיו, וישכח כי ראשו פרוע וספר כתוב בשפת הארץ לפניו, ויבט בפני הדובר בו כאיש נפעם כי לא שמע דברו, ובנושאו עיניו ובראותו את השר על יד בעל-הבית מלאו מותניו חלחלה, כי דימה כי על פי רבי גציל רדפו אחריו והשיגוהו. ויעמוד על עומדו כבול עץ ויתבונן רגע בבעל בית-המלון הדובר בו ורגע בהשר, ולא עצר כוח להוציא הגה מפיו.

‘הלא השמעתיך כי את החדר הזה אפנה להאדון’ קרא בעל-הבית שנית וירא באצבעו על השר אשר בא החדרה ‘ומה תחכה עוד? פנה החדר’.

בשומעו דברי בעל-הבית כי לא אותו כי אם את החדר יבקש, שב אומץ לבו לו כרגע ויתבונן בפני הדובר בו רגעים אחדים בעוז מצח ויקרא בשפת הארץ: ‘בטרם אשיבך מלים אשמיעך, כי לא תדע דרך ארץ בדברך אלי יהודית באוזני השר אשר לא יבין דברינו’.

‘לא לשמוע הלכות דרך ארץ מפיך באתי הלום’ קרא בעל-הבית בקול מושל ‘כי אם לצוות עליך כי תפנה את החדר’.

‘ועל דבר החדר אומר לך כי אין לך כל הצדקה לצוות עלי אחרי כי שכור שכרתיו ושילמתי מראש כסף מלא, ואם אניח את החדר להשר למענו אעשה זאת ולא למענך’.

‘טוב מאוד! מחכמה דיבר’ קרא השר וייגש אליו וינח ידו על כתפו ‘לא מבני המדינה הזאת הנך, זאת אראה, כי תדבר צחות כאחד ממנו ותדע דרך ארץ ובכל היהודים במדינה הזאת לא ראיתי אף אחד אשר ישכיל כמוך. לכן תנעם לי חברתך מאוד ויחד נלין בחדר הזה אם תחפוץ’.

פני יעקב-חיים נהרו בשומעו תהילתו מפי השר לעיני בעל-הבית, אשר עמד כאיש נדהם ויפער פיו כי לא האמין למראה עיניו ולמשמע אוזניו.

‘מה תעמוד כבול עץ’ נתן עליו השר בקולו ‘הבא מיטה הנה כי יחד נלין פה’.

‘אך אולי אהיה למשא על אדוני’ אמר יעקב-חיים.

‘נהפוך הוא, כי ינעם לי מאוד ללין אתך יחד’. בעל-הבית יצא להביא המיטה ויספר ליתר האורחים את הפלאות אשר ראו עיניו, כי ראה את האיש אשר חשב לתופש תורה יושב בראש גלוי ומדבר בשפת הארץ, וכולם התפלאו כמוהו, עד אשר חרץ אחד מהם משפטו, כי בלי ספק האורח הזה מומר הוא. וכולם החליטו כי צדק במשפטו ויחדלו מהתפלא עוד, ואף כי כלתה נפש בעל-הבית לחפש במלתחת יעקב-חיים לראות אם יימצאו בה תפילין, בכל זאת לא עשה כזאת כי נפל פחדו עליו. ואף כי חשב בלבו כי משומד הוא בכל זאת ערך לו המיטה בכבוד וישתחווה לפניו בצאתו.

הנה כן דרך העם הזה, לאחיהם יציקו ויכבידו עליהם עולם כאשר תמצא ידם, ולא ישיבו אל לב אולי ילאו הנרדפים נשוא חמת המציק ויפתחו חרצובותיהם מעליהם. ואך נמלט איש מהם ויתכחש לעמו ואמונתו, אז יפחדו ויראו ממנו וגם לא ימנעוהו מכבוד, וכל אלה יען כי יחשבו את נפשם כערבים זה בזה וכאחים מבטן. וזה דרך כסל לרוב בני-האדם לעשות כזאת לאוהביהם וקרוביהם. ישנן ממשלות הנותנות חוקים טובים לבהמה לבל יעבידו בה בפרך ומשפט האדם תגזולנה. לאלפים המה האנשים אשר לבם טוב ולא יבואו בריב את איש ולא יקללו את רעיהם וכל זאת לא כן יעשו לבני ביתם, לנשותיהם ולבניהם ולאחיהם. גם מצה ומריבה גם קול מהלומות יישמע לפעמים בבית אנשים אשר מעודם לא באו בריב, ולא ישיבו אל לבם כי את זרים יתהלכו במישרים ומעצמם ובשרם יקשיחו לב. וכן יעשה העם הזה לכל בני עמו, יען כי כאחיו ובני ביתו המה בעיניו ולכן ירבו הבוגדים בהם עת אשר יכשל כוח סבלם למען יימלטו גם מאהבתם גם מקנאתם…

ט: אצבע אלוהים    🔗

ביום הראשון לסליחות היתה מהומה גדולה בעיר כשולה. כל האנשים והנשים אשר השכימו קום להרבות בתפילה וסליחה, לפני בוא יום הדין הגדול למען יכפרו פני אל זועם ולא יבוא אתם במשפט על כל מעשיהם, אחרי אשר שפכו לבם ודמעות עיניהם כמים, התאספו כולם ברחוב לפני בית רבי גציל-שמריה, אשר שם נעשו נוראות היום, ויספרו וישמעו ויקראו וישתוממו בקול המולה ומהומה מאין כמוהו. האנשים האלה אשר לא ימצאו מקור להם, אשר ממנו ישאבו להרוות נפשם הצמאה לחדשות ישישו אלי גיל בהביא המקרה לידם דבר חדש ויחזיקו בו ויתענגו עליו, עד כי ישכחו גם מאכול לחמם. ומה גם ביום הזה יום צום ליראי אלוהים, ביום הזה לא מיהרו לעזוב את המקום מוצא החדשות, אשר נעשו ביום ההוא בעיר הגדולה לאלוהים, בעיר כשולה המפוארת.

‘המת שם מחנק לנפשו ויגיע עד שערי מוות’.

‘לא כן הדבר, רק שרט בבשרו שרטת לאות לבל ישכח דבריו’.

‘לא מת אחד כי אם רבים סביב שתו עליו וישפתוהו עד עפר’.

‘חטאים בעיר!’

'לא חטאים בעיר, כי אם הוא לבדו חטא בהפרידו בין איש לאשתו ועל כן יסרהו ה''.

‘הוא עשק אותנו כולנו וירבה “דמי קבורה”, לכן באה עליו הרעה’.

‘ומי ייתן והיה כל לכל העושקים, לבעל מכס הבשר והנרות ולראשי הקהל’.

‘ואני אומר, כי רק בעבור החטא אשר הפריד בין איש לאשתו בא עליו מוסר אלוה. כי לשונו הארוכה עד ברכיו ולא יוכל להשיבה אל פיו, ויען כי חטא בלשונו ולוּ נוסר על כי הרבה דמי קבורה כי אז נשברו ידיו. כי במידה כנגד מידה ישלם ה’ לעושי עוול'.

‘הן גם ידיו ורגליו נשברו ועיניו נמקו בחוריהן, וכל גוויתו כחרש הנשבר’.

‘שקר הדבר, רק את לשונו הוציא המת מחיכו’. כה חיוו איש איש דעתו ופתאום נראו פני רבי חשביה בעל מחשבה, אשר יצא מהבית וכולם עיטרוהו והקיפוהו בשאלותיהם.

‘האם שבה לשונו לפיו?’

‘האם כבר מת?’

‘והיום תהיה הקבורה?’

‘לא היה ולא יהיה, הוא לא מת ולא תהיה לו קבורה היום וגם לשונו בפיו; אך חולה הוא ועל כן אל תרימו במרום קולכם’ ענה רבי חשביה בלכתו לדרכו.

‘הוא כופר בכול’ ענו אחדים בזעם, כמו גזל בפעם אחת את חלקם אשר ששו עליו ויניעו אחריו במו ראשם. אמנם מפי כולם הן לא נציל דבר אמת ולא נדע מה נעשה בעיר לכו נבוא נא ביתה רבי גציל למען נראה בעינינו. הן לפנינו תיפתחנה הדלתות הסגורות בפני כל העוטרים את הבית מסביב.

רבי גציל שוכב על מיטתו, לראשו חבושה מטפחת, עיניו סגורות ופניו כפני מת, אך לשונו אשר האריכה עד ברכיו לא נראתה לעין. סביב מיטתו ישבו ראשי החברה, וסופר החברה יושב אל השולחן ועט וגיליון בידו, אך לא יכתוב. מחכה הוא לפקודה. פתאום פתח החולה את עיניו ויבט רגעים אחדים סביבו כמשתומם ויקרא: ‘עודני חי! כן הוא, עודני חי ואעשה כאשר ציווני אלוהים ביד מלאכו, אשר שלח להזהירני’.

‘האם תמצא עתה די כוח בלבך לספר לנו ככל אשר קרה אותך?’ שאל גבריאל הנאמן.

‘ה’ השיב לי כוחי למען אתנה צדקותיו ונפלאותיו'.

‘אם כן, ספר נא לנו’.

‘שמעו, רבותי, לפניכם אתוודה היום כי חטאתי חטאה גדולה בהפרידי בין איש לאשתו, בין אסתר בת בתי היתומה באין אב ואם ובין אישה אשר גם הוא יתום’. בדברו בכה בכי תמרורים ‘חטאת נעוריו זכרתי ואקשיח לבי ממנו ולא השיבותי אל לבי כי אז היה עוד נער ולא ידע בין טוב לרע. אך כבר ניחמתי ממעשי זה ולוּ ידעתי איפה הוא, כי אז כבר השיבותיו הנה, אך באלוהים נשבעתי כי לא ידעתי. ובלילה הזה בלכתי אל בית-התפילה ונר דונג בידי להאיר לי הדרך, והנה פתאום תמונה לנגד עיני, תמונה נוראה אשר למראיה ביעתתני פלצות וכל עצמותיו רעדו, ולא יכולתי למוש ממקומי מרוב הפחד. והנה התמונה: מת עטוף בתכריכים וזקן גדול לבן לו, שולחת ידה למולי ובקול נורא כמו מעמקי שאול בא לאוזני קראה: “גציל-שמריה”, השנה אתה מת!" עיני חשכו וקרסולי מעדו ואפול מלוא קומתי ארצה והנר נפל מידי ויכבה. אך עוד היה רוח באפי ואשמע את קול המת דובר אלי שנית: “חטאה גדולה חטאת בהפרידך בין איש לאשתו, אשר שניהם יתומים ואני אבי חיים-יעקב באתי אליך להזהירך כי תמהר להשיבו אל אשתו. בעיר גמוּלה תמצאנו, ואם כזאת תעשה, אתפלל בעדך אל האלוהים ויאריך ימיך”. לבד מהדברים האלה לא שמעתי עוד מאומה כי רוחי עזבני ואתעלף, וזה לא כביר נראתה אלי גם בתי אם אסתר ותבך ותתחנן לפני כי אשיב את אישה אליה. לכן רבותי המצווה לכתוב זאת בפנקס הקהל למען ידע דור אחרון אצבע אלוהים, ונמחה מהפנקס ההוא את אשר עשה לפני חמש שנים, כי אלוהים לא חשב זאת לו לעוון, אחרי כי שלח את מלאכיו בעדו ואיך נביאהו אנחנו במשפט? ועתה אדור נדר לפניכם רבותי, כי ביום אשר אקום ממשכבי אעשה דרכי לעיר גמולה להשיב את הנידח אל ביתי ויורש ביתי ונחלתי יהיה’ חרדות לבשו כל השומעים בשומעם את המקרה הנורא ויאמינו בו כדברי נביא אלוהים, וגם חשביה בעל המחשבה שכח בפעם הזאת מקרוא ‘לא היה ולא יהיה’. לבד אחד היה בהאסיפה אשר הניע ראשו כמו לא האמין בכל הנפלאות, הוא זבדיה האלמן, אשר היה שנית לאלמן במות עליו אשתו השנייה זה כירח ימים. רבי חשביה ראה תנועות ראשו, ובלי כל ספק ירא פן יבוא זבדיה בגבולו ויאמר: ‘לא היה ולא יהיה’, לכן מיהר וישם אליו דברתו ויאמר ‘ולמה זה תניע ראשך?’

‘יען כי לא אאמין בכל הנפלאות האלה’.

‘אין? מה? הייתכן?’ קראו אחדים פה אחד ‘מי זה האמין זאת כי גם זבדיה היה לאפיקורוס?’

‘לא אפיקורוס הנני כי אם רואה בעין פקוחה’ ענה זבדיה. 'היד אשר גנבה את הלביבות ואשר שלחה בכם את השדים והמזיקים לפני ארבע שנים היא היתה בכל אלה, כי ידעתי נאמנה אשר מהיד הזאת לא תיבצר מזימה לעשות כאלה וכאלה. כולם הביטו איש בפני רעהו בשיממון, אך בפעם הזאת היה רבי חשביה הכופר בכול המאמין ויקרא: ‘לא היה ולא יהיה, הן עיני רבי גציל ראו את המת, ויעקב-חיים איננו בעיר הזאת. אין זאת כי אם מת היה באמת, ומי יודע אם גם אז לא יד מזיקים נחתה בנו, ויעקב-חיים רק התפאר כי עשה כל המעשים הנפלאים האלה, כי לא אאמין עד היום כי יד נער תעשה כל אלה’. זיקי שמחה הפיצו עיני רבי גציל בשומעו דברי רבי חשביה וגם כל הנאספים היללו את חכמתו ויגמרו אומר לכתוב בפנקס הקהל גם את הנס הזה. ושם זבדיה היה לשמצה בפי כל יושבי העיר כי כיחש במתים, וכולם חיכו בכליון-עיניים ליום בו ישוב יעקב-חיים אל העיר. וגם עיני זבדיה כלו מיחל ליום ההוא, כי קיווה להוציא כנוגה צדקתו ולהשיב חרפה אל חיק מחרפיו. אך מחלת רבי גציל לא מיהרה לעזוב אותו וכשני ירחים התהפך על מיטתו בציריו, ולולא עמל אסתר, אשר לא נתנה מנוחה לנפשה כל היום ושינה לעיניה בלילות, מי יודע אם לא כבר באו דברי המת ורבי גציל עמד כבר לפני כס שופט רמים. רק היא סעדתהו על ערש דווי, למען ישוב לראות בחיים וישיב לה את אישה אשר גזל ממנה.

י: בשפתיו נוקש פתי    🔗

בכבוד גדול שב יעקב-חיים אל העיר, אשר ברח ממנה בחרפה ודאגה זה פעמיים. כאיש קדוש נערץ וייתנו לו מקום בראש בבית-התפילה ומבחר העליות היה חלקו. רבי גציל כתב צוואה וייתנהו לראש ביתו וכספו. אסתר הרנינה לבו במאור פניה, ובהיוודע בעיר כי ידיו רב לו בשפת הארץ מיהרו וייתנו על שכמו משרת סופר הקהל אשר תעשיר את בעליה ותעשהו למושל בעיר ולנורא על כל סביביו.

המקרה האיר פניו אליו ברגע אחד וישלם לו משנה כבוד וטוב תחת אשר השביעהו צרה וחרפה עד הנה, ומה יחסר לו עוד? אמנם לא חסר לו מאומה רק יתרון היה לו; ומה צדקו החכמים באמרם ‘כל יתר כנטול דמי’ ²⁵ היתרון הזה אשר היה לו, כי היה בעל הלשון הוא היה לו לחסרון לא יוכל להימנות. הוא הביא עליו רעות מעודו ועוד ידו נטויה להשליכו מכיסא כבודו, להשיבהו עד דכא ולהדיחו מדחי אל דחי.

זבדיה האלמן היה מהראשונים אשר יצאו לקראתו לקדם פניו ברוב כבוד, והוא הרבה להראות לו אותות אהבה לרגעים עד כי היה לאוהב נאמן לו. ואף כי אסתר אשתו יסרתו תמיד מהתחבר את זבדיה ותאמר כי לבה ינבא לה רעות מהאהבה הזאת, בכל זאת לא שמע לעצתה ויוסף אהבה לזבדיה. מי יודע אם לא שמע לדבריה לו גלתה אוזניו, כי זבדיה זה אהב אותה וידבר באוזניה דברי אהבה וגם נסע ימים רבים לבקשו למען קחת ממנו ספר כריתות לה, לו השמיעה אותו כזאת אולי עבר עליו רוח קנאה ויתרחק ממנו. אך כלימה כיסתה פניה לדבר כאלה, ועל כן לא ידע מדוע תפחד מפניו ויאמר תמיד כי הוא אך פחד נשים, אבל הוא איש ולא יפחד מכול. וזבדיה ידע לקחת לבו בהרבותו לו כבוד ותהילה ובשאתו אותו על שפתיו כאיש אשר אין כמוהו בדורו. ואם לא אוהב נאמן הוא האיש אשר ידבר כאלה? ואף כי אם האיש הזה הוא ‘חכם מדינה’ ואם לא יחשב לחטאת להסתיר מערכי הלב מעיני אוהב נאמן כזה? לו היה איש מוג לב כי אז ירא ופחד מגלות לבו לזר, אך הן אומץ רוח ולב לו מאין כמוהו ואם איש כמוהו יפחד? לכן גלה את אוזן זבדיה אוהבו הנאמן כי יחשוב את כל בני העיר כסכלים המאמינים בכל שוא נתעה, והוא איש גדל דעה אשר ידע כי כל שיחותיהם ואמונתם מהבל יחד.

‘נקל לאיש יודע דעת להטות לחפצו את האנשים האלה ההולכים בחושך ויאמינו בכל הבל’ אמר אל זבדיה בשבתם יחד בחדרו בגאון ‘ואקווה כי לא יארכו הימים ואני לבדי אהיה המושל בעיר וכל דברי יעשו, או אז אנסה לעשות חדשות למען פקוח עיני המוכים בסנוורים למען יראו אור. הן הסכלים האלה יראו כי יש יתרון לבעל הלשון, כי על כן שמו אותי אלוף לראשם. הלא אני הוא הראש ועל ראש הקהל רק השם הזה נקרא ולא יערב לבו אף לדבר דבר ולא רוחי. ומי עשה לי כל אלה, הלא רק דעתי שפת הארץ, ובכל זאת ימאנו להורותה לבניהם לטוב להם כל הימים’.

‘בי נא, ידידי, לא דעתך הרימתך על’ ענה זבדיה ‘כי אם דברי המת אשר יצא מקברו לריב ריבך, וגם אם לא ידעת כתוב וקרוא גם אז נתנו על שכמך משרה כבודה. הן מן השמים נלחמו לך, ואיך לא יעריצוך כל בני העיר? וגם דעתך האם בעמלך או בחכמת לבך מצאת, אלוהים חפץ ביקרך וייתן לך מנה אחת אפיים בדעת ובכבוד ועל כן נעלית!’ לו התבונן יעקב-חיים היטב בפני המדבר בו, כי אז אולי ראה כי לעג על שפתיו, אך הוא לא התבונן ויקרא: ‘וגם אתה, זבדיה, חכם המדינה, תאמין כי מתים יקומו מקבריהם וישליכו מעליהם עפר משא עשרה חמורים למען הושיע לחיים?’

'אל נא אהובי, אל תלעג לי ואל תנסני לדעת השלם לבבי עם אמונתי, הנני ירא אלוהים ומאמין במלאכיו ישלח כמוך, אף כי לא דעת התורה לי כמוך.

‘אם כן, תאמין גם אתה בלבב שלם, כי אבי ברח מקברו ויעשה דרכו עד כשולה למען תת חתיתו בלבב רבי גציל-שמריה?’ שאל יעקב-חיים שנית.

‘ואיך לא אאמין?’ ענה זבדיה בשפתי תום 'האם אכחש באור שמש ובחשכת הלילה? הלא מפי רבי גציל אשר עיניו ראו, ולא זר, את המת ואוזניו שמעו כל דבריו, שמעתי כל אלה, ואיך לא אאמין? הן רבי גציל לא יכזב, ולמה זה יכזב ויוליך את כל העיר תועה? הן לו ביקש להשיבך כי אז לא דיבר איש נגדו דבר. ועוד זאת, כי המת הגיד לו גם המקום בו תימצא ושם מצאך, ומי זה יכביד עוד לבו לבלי האמין בנס הנפלא הזה? גם לא אבין איכה עלה על לבך לחשוב כי אני לא אאמין בו באמונה שלמה?

‘צר לי מאוד עליך’ ענה יעקב-חיים במנוד ראש ובלעג על שפתיו ‘אני אמרתי כי אדם אחד מרבבה מצאתי בעיר הזאת אשר לו לב, אך עתה אראה כי הסכלתי מאוד. אכן גם אתה ככל יתר בני ההמון ורק אנשים כמוהם יאמרו לך חכם מדינה’.

‘אנא אל תטפול על איוולתי’ ענה זבדיה כמתחנן ‘לך רע נאמן, אגלה כל לבי, כי בתחילה לא האמנתי גם אני בנפלאות כאלה, אך בפעם הזאת נוכחתי לדעת כי בינתנו קצרה מהשיג מעשי אל הפלאות. כי בידו לשנות משטרי תבל ולתת פה לעצמות יבשות, להקים על רגליה גווייה בלה מרוב ימים, לתת רוח בתוך עפר ואפר והמה יעשו דברו ולמשמעתו יסורו. ואם הוא ציווה ייעשו גם מעשים זרים לרוחנו ונפלאים בעינינו ומה ידע אנוש אשר עם שדי?’

‘אשר עם שדי לא אכחד’ ענה יעקב-חיים 'כי בידו להכות בעיוורון אנשים, כי יבחר לו לעם עם פרא וסכל, וכי ייתן את העם הזה הסכל למשיסה ושמצה על סכלותו. אך העולם כמנהגו נוהג: המתים ייקברו ויהיו לברות לשיני תולעים, העצמות תיבשנה ותשובנה לעפר והרוח לא ישוב לעולם אל הארץ אשר עזב. רק דמיון פתאים יברא משחיתים לחבל כאלה; הוא ייתן דברו בפי מתים ויעשה חפצו ביד שדים ולא יד אלוה תעשה זאת רק דמיון מתעה, או… ' הוא החריש מעט וזבדיה התבונן בפניו ועיניו הפיצו זיקי אש כעיני נמר עת יכין גוו להתנפל על לוחמו.

‘או?’ שאל זבדיה ‘או?’

‘או איש דעה המתעה פתאים בחכמתו’ ענה יעקב-חיים כמנצח.

‘חי נפשי כי לא אבין מליך, האמנם תכחש אתה במתים אחרי אשר תשועה גדולה עשה לך מת? ומה תשיב לי על השאלה אשר שאלתיך, איכה ידע רבי גציל מקום מושבך? לו רק ראה המת ושמע קול דברו כי אז אמרתי גם אני כמוך, אך דמיון מתעה התעהו לראות את אשר לא היה. אך גם מקום מושבך שמע מפיו. האם תאמר כי כה תגבר יד הדמיון להראות את איש דבר ברור? ואם כן הוא הלא מאושרים המה בעלי דמיון כאלה כי יחזו נכוחות והנם כנביאי אל’.

‘והמת הלא אמר לו “השנה אתה מת” ובכל זאת יחיה עוד’.

‘הן הוא אמר לו אם לא ייטיב את אשר הרע, ואחרי אשר היטיב מעשיו סלח לו אלוהים לעוונו. אך בשאלה חדשה הן לא תשיב על שאלתי. השמיעני דבר ברור, התאמר כי כה יגדל כוח הדמיון?’

‘לא אומר ולא אחשוב כזאת’.

‘ואם כן הלא תודה כי מת דיבר אתו’.

‘גם זאת לא אודה’.

‘כחשביה בעל המחשבה תדבר היום, הכופר בכול ולא ישמיע משפט מדוע’.

‘הן אני כבר השמעתיך משפטי’.

‘ואני הן כבר שאלתיך על זאת ומענה לא מצאתי’.

‘לו שמת לבך לדברי, כי אז מצאת כבר מענה לשאלתך’.

‘דעתי קצרה מהבין דבריך’.

‘האם לא בשפה ברורה אמרת לך כי רק דמיון מתעה או איש דעה המתעה פתאים בחכמתו?’

‘הנה כי כן!’ קרא זבדיה ויפקח עיניו כמשתומם ‘אבל מי הוא החכם אשר עשה כל אלה? הן פה בעיר לא נמצא איש אשר ביקש בכל לבב כי תשוב הביתה לבד מאסתר אשתך. וזאת לא אאמין כי היא הרהיבה עוז בנפשה להתחפש בבגדי מתים ולהפיל אימתה על אבי אמה’.

‘העוד לא תבין שורש דבר? הוי חכם מדינה!’

‘אודה ולא אבוש כי לא אבין עד מה’.

‘לכן אפקח את עיניך למען תראה נכוחות ולא תשוב לכסלה להאמין בשוא נתעה כהפראים האלה’.

‘ואני אברכך בכל ימי חיי על חסדך זה’.

‘היד אשר גנבה את הלביבות ואשר שלחה שדים ומזיקים בראשי החברה, היא הקימה גם מת מקבר לעשות חפצה’.

‘הבהקיץ ולא בחלום אשמע דבריך’ קרא זבדיה ‘אתה היית המת אשר הפיל את פחדו על רבי גציל-שמריה! האח ידידי, גדולות פעלת, גדולות אין חקר, לחכמתך אין קצה ולאומץ לבך אין ערוך. חכם בחכמים ואמיץ בגיבורים הנך ידידי וגאות אלבש גם אני בזוכרי כי אוהב כזה לי. אמנם הביננו בינה איכה עשית כל אלה? הלא רחוק היית מהעיר הזאת או אולי גם סוד קפיצת הדרך לא נסתר מעיניך, אתה החכם כשלמה?’

‘אמנם גם סוד קפיצת הדרך לא נכחד ממני’ קרא יעקב-חיים בשחוק מטוב לב ‘וידעתי כי במרכבה רתומה לשני סוסים ימהר איש לרוץ אורח ביום אחד מהלך חמישה ימים ברגל’.

‘בחידות תענה נפשי היום’.

‘לכן אשוב וארנין לבך, על כי עיניתיך ואשמיעך דבר, אשר לא גיליתי עד היום לאיש אף לא לאסתר אשתי ותראה מה רב כוח איש הדעת’.

‘אם כה תעשה אדע נאמנה כי אהבתך אלי נאמנה וטהורה היא והיא תסמכני’.

‘הסכלים פה יאמינו כי מלאך גבריאל בא אלי בלילה אחד ויורני דעת שפת הארץ. הן אם את יוסף הצדיק לימד שבעים לשון בלילה אחד מדוע זה ימנע ממני, אשר מתים יקומו מקבריהם למעני ללחום מלחמתי, את הטוב הזה להורותני אך שפה אחת? כן יחשבו המה. אך אני אחשוב כי אם רק מפי המורה הזה לקח יוסף הצדיק לקח, כי אז לא ידע אף קרוא וכתוב בשפה אחת. אני למדתי את השפה הזאת בעודני בישיבה ובמסתרים הוספתי לקח בה ולא אחת ושתיים היה ספר טמא על הגמרא אשר בה הגיתי בלילה, וכן עשיתי חיל בשפה הזאת אשר ידעתי דבר בה עוד בימי ילדותי, כי גם אבי ידע לדבר בה אף אם לא לכל משפטיה. והדעת הזאת היתה לי לאוצר נחמד בבורחי מפני חמת רבי גציל, כי נודעתי בדרך במלון אל שר גדול וימשכני חסד וייקחני אתו למסעיו כעשרה ירחים, בערים אשר לא דרכה בהן רגל איש יהודי’

‘ובמה החיית נפשך בימים האלה?’ שאל זבדיה ועיניו הבהיקו.

‘במאכל ומשתה’ ענה יעקב-חיים בשחוק.

‘אך הלא אמרת כי שמה לא יימצאו יהודים?’

‘הלא תדע משל עם הארץ “כאשר לא יימצאו דגים – אז גם הסרטן לדג ייחשב”, וגם אני אמרתי כזאת, ומה גם כי לאכול ברעב פיקוח נפש הוא וידחה את כל התורה’.

‘הנה אבין למליך, ומרגע לרגע אשתומם יותר על חכמתך, כי מלבי הוצאת מלים, גם אני כמוך חשבתי אך אני לא הרהבתי עוז בנפשי להשמיע מחשבותי לאיש, ומה היתה אחרית דרכך?’

‘אחרית דרכי היתה, כי השר החל להטות לבי להמיר דתי ויבטיחני כי יעלני על, אך לדבר הזה מאנתי שמוע. גם לבי נהה אחרי אשתי ואחשוב מזימה לשוב הביתה. והשר אשר אליו גיליתי לבי חדל מפתות אותי להמיר דתי גם אמר לתמוך בימיני בכוח זרועו, אולם לא חפצתי בכוח הזרוע כי אם במזימה, כי ידעתי, כי אם אקח את אשתי בחזקת היד אז לא ייתן לי רבי גציל אף גרה אחת, ומה אעשה אז? לכן אמרתי הן יעקב שמי וגם אני אבוא במרמה ואקח את ברכתי בעורמה וגמרתי אומר להתחפש בבגדי מתים ולתת חתית בלבבו למען יקדם פני בתרועה’.

‘האח! האח!’ קרא זבדיה ‘ואתה היית המת?!’

‘אני, אני ולא מלאך, אני ולא מת’ קרא יעקב-חיים בגאון ‘אני נגליתי אל רבי גציל, אשר קבר מתים למאות ויפשיט עור היתומים בבוא יום שילום כסף הקבורה ולא ידע חנות, ואראהו כי ידו תקצר מקבור את המתים עד כי לא יוכלו צאת ממחבואם. השר אשר היה אחרי-כן לראש כל פלך מאפליה אמר לי, כי יחפוץ להושיעני בכל אשר אחפוץ. וכאשר גיליתי לו מזימתי שחק בקול גדול ויאמר: “הבה ואתן לך מרכבה רתומה לשני סוסים ושני אנשים ללוותך בדרך לבל תעשה לך רעה אם תיתפש בכף”. וכן עשיתי כי באתי הנה בהמרכבה. את בגדי הסירותי ואשים בגדי אחד השרים עלי והתהלכתי בחוצות העיר ואיש לא ידעני, ובלילה שמתי את התכריכים עלי ועשיתי את אשר עשיתי. וביום המוחרת שמעתי את כל אשר דיברו בעיר על דבר המת, ואז עזבתי את העיר בלב מלא ביטחון ואשב בעיר גמולה עד אשר בא הגואל אלי וייקחני אתו. ועתה הלא תבין שורש דבר נמצא בהמת ותדע את ערך האמונה במתים ושדים וכוחם ומעשיהם’.

‘לתודות לבי לך על התורה הזאת אין קצה’ קרא זבדיה ברגש ‘התורה הזאת יקרה בעיני מפנינים וכל אבני חפץ, והיא תהיה לי לכלי חפץ מאין כמוהו כאשר תראה בעיניך ותודה כי לא כסיל אדם הוא זבדיה’ ובכלותו דבריו קם ממקומו ויאמר לו כי עת לו לשוב הביתה.

יא: ירהבו הנער בזקן    🔗

שלושה המה בעיר כשולה אשר אם לא ישכימו לפתח הגבירים אז לא ימצאו מחיה, והמה: השמש בבית-התפילה והחזן ושר העיר. כן יתפארו בני עיר כשולה בגודל לבב.

אמנם אף כי לא כופר בכול הנני כרבי חשביה בעל מחשבה בכל זאת אחשוב למשפט כי המה יפריזו מעט על המידה. כי אם אמנם אמת בפיהם, כי כאשר ישכח השמש להעיר את אחד מהגבירים לסליחות, אף כי לא כולם יבואו, או כי יאחר מהביא את הלולב לאחת הנשים הגבירות, או כי לא ימהר לתת הטלית והסידור לפני הגביר בבית-התפילה ביום השבת, אז ענוש ייענש בלי חנינה וחמלה ויודח ממשמרתו, גם אם אשה ובנים לו, למען ידעו השמשים ולא ירימו ראש. או כי ישכח החזן לדבר חלקות לאשת הגביר ולהלל בניה בתורה ובנותיה ביופי וצניעות וכולם יחד ביראת אלוהים, או כי לא ירים קולו בברכו את אחד הגבירים בברכת מי שברך וכהמה חטאים ועוונות אשר עליהם תאבל הארץ והגבירים ירעמו פנים, אמת הדבר כי לא יארכו ימי שבתו בעיר. אך על השר לא ימהרו לפקוד אפם, לא רק אם ישכח להעיר לסליחות ולהביא הלולב ולהרים קולו במי שברך, כי אם גם אם ישכח להשכים לפתח הגבירים, גם אז ידעו חנות, בלי ספק למען יראו להשר הגוי כי ישראל רחמנים המה ויבואו לביתו, ועוד יתרה יעשו כי לא יראו פניו ריקם. אולם בזאת אמת תדברנה שפתי בני כשולה, כי שלום תמיד להשר עם היהודים בני העיר, ואם יחפוץ להתגרות אתם מלחמה ידע מראש כי יידחה ממשמרתו ותקומה לא תהיה לו עוד. אך השרים האלה כרובם כן חכמים המה ויראו את הנולד, וישיבו אל לב כי כל צוררי ישראל ייכרתו, כי אלוהיהם עמם תמיד בצרה להושיעם, ואם הוא יסתיר פניו מהם הן פני עגל הזהב ילכו עמהם תמיד ואת האלוה הזה ישנאו רק המחוקקים במדבר אך לא בארץ נושבת. ובראות השרים כי גם בני-ישראל להאל הזה ישתחוו אז ימהרו לעשות שלום להם ויקראו מקרב לב: 'אלוהיכם אלוהינו ולמה נבגוד איש באחיו! כן יחשבו תמיד שרי עיר כשולה, ויעשו שלום לכל העיר. ואז שלום ומנוחה גם להם, כי אז יוכלו לשבת בבתיהם ספונים ולא ניטל עליהם לחפש ולבקש דבר עוול ופשע, כי אם לביתם יבואו החוטאים ויאמרו: ‘אמנם חטאנו וזה קרבנו’ והוא רחום יכפר עוון ²⁶ ויקבל המנחה ברצון.

בני כשולה היו מרבים להביא קרבן, על אשר חטאו ועל אשר יחטאו, ואם גם הרבו להביא מנחה בטרם חטאו, ידעו נאמנה כי לא תהיה מנחת שוא. האנשים האלה כעשרת אלפים במספר, ככתוב על ספר הנולדים, וכמספר הזה ‘נעלמים’ אשר אמנם נולדו ויחיו אך זכרונם לא בא בספר החיים. הן יבקשו אוכל לנפשם, לא רק הנכתבים בין החיים כי אם גם אלה אשר בין החיים נפקד שמם יבקשו למלא את בטנם וגם יולידו בנים ובנות, אשר גם המה ירעבו ויצמאו אם לא ימצאו טרף לנפשם ומה יעשה בעיר הזאת? איפה ימצאו אף לחם צר? אם אמנם עם קשה עורף המה, אך רק למוכיחים ומורים ומחוקקים מקרב עמם יקשו עורפם אבל לא בדבר חיית ידם [^ftn27 ולו ניתן להם הרשיון לשבת באשר יבחרו ולסחור לכל אוות נפשם, כי אז אולי לא הקשו את ערפם וחיו נפשם מעמל כפיהם בכישרון ויושר. ולכן כאשר נביא בחשבון את יושבי העיר ההיא אז נראה כי שרים וסגנים אין בהם, בעלי אחוזות ונכסים אין בתוכם ומה יעשה העם הזה, אם לא ישים אל המסחר פניו להשתחוות לאגורת כסף. ובכן יחיו נפשם: אלה בקנותם סחורה בארץ אחרת בהקפה, ורעיהם בהעבירם את הסחורה את הגבול בלי מס, כי למה זה ישלמו מס בעד סחורה אשר לקחו בלי מחיר? ועל כן אין בית בעיר אשר אין שם ‘פגר’ (בשם פגר יכנו בני כשולה כל דבר האסור מטעם הממשלה) ובבוא שר שלוח לבקש עוונות בהלשין אחד מהם על כל בני העיר ימהרו לקבור פגריהם ולטהר את הבתים. ובכן יסכלו כפעם בפעם עצת המלשינים, אשר יעצו לרעה ויצאו נקיים, ותפילתם בכל יום²⁷ ‘ולמלשינים אל תהיה תקווה’ תישמע תמיד, כי דם המלשינים בראשם יהיה. ועל כן סמוך לבם בטוח ולא יפחדו מאיש אשר יפיל עליהם אימתו כי יגלה על עוונם. אך הפעם באו מהומה ומבוכה על העיר וצרה אשר לא ידעו שחרה; שר עם מחפשים באו העירה מבלי אשר הודיעו בתחילה לשר העיר דבר, ויחפש בכל בתי העיר וימצאו פגרים אשר לא היתה להם קבורה הרבה יתר מאשר קיוו, וישימו כבלי ברזל ברגלי האנשים אשר בביתם נמצאו ויובילום כעשרים וחמישה במספר לעיר הפלך. שר העיר נבעת מאוד וידאג לנפשו וכל הקהל היו כאובדי עצות. גם עגל הזהב לא הועיל ביום עברות ההוא, כי השר המחפש לא כרע ולא השתחווה לו ומה יעשו להינצל? לכן קראו כל עשירי העיר ראשיה אסיפה להיוועץ מה לעשות.

לאסוף אסיפות לא דבר יקר ²⁸ הוא בעיר כשולה כי כמעט בכל שבוע יתאספו מנהלי העיר למען התייעץ, ותמיד יגמרו אומר בהאסיפה כי יקראו אסיפה בשבוע הבא. וכן יעשו גם בשבוע הבא. הן לא יקחו שכר מקופות העדה חינם מבלי עשות כל מאומה. מה להם לעשות בצורכי העדה? הן החוטאים לא ייתפשו תמיד בכף. ולהרים תרומה לצבא ניטל עליהם רק פעם אחת בשנה. לכן יקראו וישובו ויקראו אסיפות. אך בפעם הזאת התאספו לא למען לגמור אומר לאסוף אסיפה בימים הבאים, כי אם למען מצוא עצה ותחבולה להינצל מהרעה אשר נוכח פניהם. הן עשרים וחמישה מטובי העיר הובאו בית-הכלא ויד המשפט נטויה על כולם אין נקי. לכן התאספו כולם לא רק המנהלים, כי אם כל העשירים ובעלי-הבתים אל חדר אסיפת הקהל, כמתנגדים כחסידים שכחו ביום ההוא דברי רבותיהם תמיד אשר יריבו בחוזקה אם לאמר ‘ברוך שאמר’ לפני ‘הודו’ או ‘הודו’ לפני ‘ברוך שאמר’²⁹ וכאוהבים נאמנים באו לעזור איש לרעהו.

רבי אליקים ראש-הקהל יושב בראש ולימינו ושמאלו ישבו המנהלים והגבירים ויתר העם יעמדו על רגליהם וימלאו את הבית מפה לפה. הראש פתח פיו ויאמר: ‘רבותי, הן כולכם תדעו את הרעה אשר מצאתנו, הבו עצה הלום’.

‘עצתי אמונה’ קרא אליהו גביר העיר ‘כי נשלח שלוחים אל עיר מאפליה, אל שר הפלך ויכפרו פניו במנחה יקרה, חמשת אלפים שקל כסף אתן אני ואתם תנו איש איש כאשר תמצא ידו’.

‘עצתך טובה ונכונה’ ענה שלמה הסוחר ‘וגם אני אתן שלושת אלפים, אך להשמעות אוזניים שמענו כי השר לא יתרצה בעד כל כופר, כי הוא שונא בצע ויבקש משפט, ואיך יערבו השלוחים את לבם להביא לו מנחה? ומי יודע אם לא ישים כרגע כבלי ברזל ברגליהם על כי ניסו דבר אליו?’

‘לדבר הזה אל ייפול לבבכם’ ענה יקותיאל השתדלן (כן ייקרא המוצא והמביא כל דברי העדה אל השרים) ‘אני ראיתי עופות רבים כאלה, אשר בתחילה יפילו אימתה על כל סביביהם ויקראו בקול גדול כי הנם נקיי כפיים. וכל אלה רק למען ירבו לכפר פניהם, ואני אומר לכם כי אם לא יאות לעשרת אלפים יעשה זאת למען החמישים’.

‘ומה תעשה אם לא יאבה גם לכפר פנינו בעד חמישים, ואם יקריבך למשפט על כי ניסית להטות לבו בשוחד?’ שאל שלמה.

‘הן לא תמול אני ואדע להתייצב לפני שרים. גם השר אשר היה לפניו, אשר טיהר כל טמא ואשר הוציא לחופשי גם מרצחים לעין השמש, אך אם נתנו כופר נפשם, גם הוא השליכני אחרי הדלת והמזוזה לו אמרתי לו במו פי כי אתן לו שוחד. הן שר גדול כמוהו לא יקבל שוחד. אך כאשר שכחתי טבעת משובצה באבני חן אשר אלף כסף שילמתי מחירה על שולחנו, או מרכבה רתומה לשני סוסים יקרים בחצרו, אז לא שלח אחרי לקחת את השכחה, כי אם שכח גם הוא כל הנעשה כאשר שכחתי אני את היקרות ויוצא לחופשי את האסורים אשר אמרתי כי קרובי ובני משפחתי המה ואני אערבם כי לא ישובו לכסלה. וכן אעשה גם הפעם: אני אשכח צרור כספי על שולחנו וידעתי נאמנה כי גם הוא ימהר לשכוח בראותו כי חמישים אלף כסף בו’.

‘ומה נעשה אם לא ישכח?’

‘אז נבקש עצות חדשות, הן לא בפעם הראשונה מצאה אותנו רעה כזאת ואלוהים הושיענו בצר וכן יושיענו גם הפעם’.

‘אבל, אחי, אל תנסו את ה'' קרא אחד מהיושבים בצד הראש בעומדו על רגליו. האיש הזה היה כבן שישים וחמש שנה, איש תואר, זקנו הלבן יורד עד חזהו ועל פניו תלין מנוחה ומעיניו נשקפים חסד ויושר. ‘אל תנסו את ה’, זכרו כי מידכם זאת לכם, ואיך תבטחו בתשועת ה’? הישמע אלוהים בקול איש משוגע אשר ישליך נפשו אל מצולת ים ויאמר באלוהים בטחתי לא אירע? היטיבו מעשיכם ואז יהיה שלום לכם'.

‘לא עת היא לשמוע מוסר כי אם לבקש תחבולה’ ענה השתדלן.

‘לא עת היא לכם כעת לשמוע מוסר ואחרי מתי תשמעו? השמתם לבכם לדברי אשר דיברתי אליכם זה פעמים אין ספורות? האם לא ניבאתי לכם מראש כי יקדמוכם ימי צרה על הקשותכם עורפכם ותמאנו קחת מוסר? וגם היום תאטמו אוזניכם ולא תשמעו, עד אשר בחבלי חטאתיכם תתמכו ולא תוכלו צאת מהם. האם לא ייסרתי אתכם מהעלות אף יעקב-חיים עליכם חינם? מדוע הדחתם אותו ממשמרתו בלי חשבון ומשפט ותמלאו פניו קלון בתוך קהל ועדה? הן הוא לא עשה לכם רעה וכלי חפץ היה להעדה ואתם באיוולתכם זכרתם חטאת נעוריו ותדיחוהו משאתו, והוא לא ביקש לעשות לכם רעה גם אחרי כן, רק כי תשיבוהו אל מקומו, ואתם מאנתם הקשיב ועתה פרי מעלליכם תאכלו. הוא איש הלשון ואמיץ לב אשר לא יחת מפני כול, ואף אם יצלח בידכם לכפר פני השר מי זה לידכם יתקע כי לא יוסיף להציק לכם ויקריב דברו עד עיר המלוכה ויביא עליכם צרות חדשות. הן לא יחשוב זאת לו לעוון אחרי כי אתם ניחרתם בו ותעטו עליו כלימת עולם. לכן לא יחוס גם הוא ולא ירחם. שמעו, אחי, הפעם בקולי לטוב לכם כל הימים: השיבו את יעקב-חיים למקומו, והיזהרו ברוחכם מרדוף באף את אחיכם גם אם לא ישרו דרכיו בעיניכם. או אז יהי שלום לכם, כי התחת אלוהים אתם, כי תביאו במשפט את החוטאים לו? אלוהים הוא ויריב ריבו ואתם בקשו שלום, אם תחפצו לשבת בשלווה’.

קול המון נשמע בבית בכלות האיש לדבר. אחדים השמיעו כי בצדק ומשפט דיבר, אך הרבים קראו מלא, כי הוא ייתן בדברו יד לפושעים. ולולא היה המדבר איש גדול לאחיו, נשוא פנים, עשיר וגדול בתורה מי יודע אם לא רגמוהו באבנים.

‘הס!’ קרא הראש ויתנשא ממקומו.

‘הס!’ קרא שנית אחרי כי ההמון קרא עוד בקול המולה גדולה ‘הס! להתייעץ ולא לריב התאספנו הנה. אליך, רבי אהרן, אשים דברתי. ידענו כולנו כי איש תמים וישר אתה, ולך רוח נדיבה. אך גם אתה תדע כי לא איש אכזרי הנני גם אני, אך שלום העדה אדרוש, ואם ניתן יד למלשינים וניתן להם חפצם אז ירימו ראש ולא תהיה לנו תקומה, יאבד אחד מהקהל ולכל העדה יהיה שלום. חמישים אלף ניתן לשרים ולא גרה אחת למלשינים למען יראו כי אוזלת ידם לקום נגדנו. הן המלשין הזה, יעקב-חיים, הרבה לפשוע ויכחש בה’ ובתורתו וילעג בשאט נפשו לכל הקהל ויאמר כי יטה ידו להסיר לבב בנינו מאחרי האמונה. ואם איש כזה יהיה לסופר ונאמן הקהל? אנחנו הסירונו אותו ממשמרתו בצדק ויושר ואם הוא חרץ לשונו וילשין אותנו – מלשין הוא, מושחתו בקרבו ועל העדה המצווה לבער את הרע בקרבה'.

‘אבל מי זה ראה את מעשיו הנוראים אשר תאמרו? אולי שקר הוא ולא עשה אף אחד מאלה ורק חינם תטפלו עליו חטאת?’

‘זבדיה, עמוד והעד ככל אשר שמעו אוזניך’ קרא ראש-הקהל.

זבדיה התנשא ממקומו, עיניו הפיקו זיקות ולשונו חצבה להבות בדברו ויישא קולו ויאמר: ‘מורי ורבותי! הלא ידעתם כולכם, כי אוהב נאמן הייתי ליעקב-חיים. ורק בהיוודע לי כחשו ומעלו אז הסירותי אהבתו מלבי בחזקת היד, אף כי נפשי מרה לי מאוד. לכבוד אמונתי שכחתי אהבתי ולכבוד אמונתי אדבר הפעם. בפיו אמר לי כי נסע את השר למרחקים ויאכל וישתה עמו כאשר מצאה ידו, גם ממרק פיגולים ובשר החזיר לא משך ידו. הנשמע כזאת בכל מושבות ישראל?! בפיו סיפר לי כי הוא התחפש בבגדי המת ויעשה את השערורייה הגדולה. באוזני שמעתי כי נתן את כל בני העיר לפראים וסכלים ויתפאר כי ייקח בידו הממשלה על כל העיר למען יכביד אוכפו על כל בני הנעורים, כי ילמדו שפה ולשון תחת אשר עד כה שמו רק בתורה כל מעיינם. כאלה וכאלה ועוד תועבות גדולות מאלה, אשר אבוש להעלותן על דל שפתי בתוך קהל ועדה, השמיע במו פיו ויתהלל בחטאתיו אשר לשמען תיצלנה אוזניים. ואם איש כזה יבוא עוד בסוד ישראל? מומר הוא ובין בני-ישראל לא יחד כבודו’.

‘השמעת? רבי אהרן’ קרא הראש כמנצח ‘כי אוהב נאמן יעיד בו’.

‘שמעתי, שמעתי’ ענה רבי אהרן במנוד ראש ‘אך לא אאמין למשמע אוזני. הן המלך החכם אמר: “על כל פשעים תכסה אהבה” ולו אהב זבדיה אותו כי אז לא גלה על עוונו, ואם כן – אות הוא כי לא אהב אותו. רק שוחה כרה לנפשו. ועוד זאת, הן חכמינו זכרם לברכה חרצו משפט: “אין אדם משים עצמו רשע”, ולא אאמין כי יעקב-חיים יבער ויכסל להאשים את נפשו בחטאות נוראות כאלה. ובשלישית הן לא נוכל לחרוץ משפט על פי עד אחד, ומה גם אם העד הזה חשוד בעיני, כי הוא היה לממלא מקומו’. כסוס שוטף עת תיגע בו יד מכהו כן סער זבדיה ממקומו בשומעו דברי אהרן. אל כרגע הבליג על סערת רוחו ויישך שפתו בשיניו ויידום רגעים אחדים. ואחרי כן פתח פיו במנוחה ויאמר:' היום שמעתי חרפתי מפי איש אשר לא פיללתי שמוע זאת מפיו, ואם כי לבי עליו דווי אחרי שומעי כל אלה, בכל זאת לא אשכח את כבוד האיש המדבר ואזהר ברוחי ורק הצדיק נפשי אחפוץ, ואשיב על כל דברי מחרפי: ‘אם אמנם אהבת נפש אהבתיו, אך לכבוד האמונה יראתי מהחריש והתאפק פן יקרה גם אותי עוון. וזאת יעידו ראש-הקהל והנאמנים, כי בלב נשבר סיפרתי להם כל אשר שמעתי והתחננתי להם כי לא יפקדו עליו אפם ולא ימהרו להדיחו ממקומו. וגם דברי חכמינו אשר אמרו “אין אדם משים עצמו רשע” לעולם יעמדו, אך המה לא ירשיעוני, כי הוא לא חפץ לעשות עצמו רשע, כי אם למען יהיה כחכם בעיני התפאר כי כזאת וכזאת עשה. ובדבר המשפט אשר עשו על פי עד אחד הן המשפט לא לי הוא. אני הייתי העד ולא השופט. וכעד נאמן נכון הנני להישבע בשבועת האלה כי כל דברי כנים ונאמנים, ועתה העוד לך מילים להרשיעני?’

‘עוד לי מילים להרשיעך, הוי איש זימה ומזימה!’ קרא פתאום קול קורע לב. כל בני האסיפה השתוממו לשמוע קול אשה בתוכם וישאו עיניהם, ומה השתוממו עוד יותר בראותם את אסתר, אשת יעקב-חיים, מתפרצת אל תוך הבית ובשתי זרועותיה תחצה את העומדים ברוב כוח כלביאה עת תעמוד על נפש עולליה. ‘עוד לי מלים, בלייעל, וכל הקהל ישמע וידע נבלותיך. שמעו נא, רבותי, האיש הבלייעל הזה ניסה לפתות לבבי לזימה כאשר הייתי עגונה מאישי. הוא ביקש לתת לאבי אמי רבי גציל זכרו לברכה כסף כיפורים למען אהיה לו לאשה. הוא נסע ימים רבים לבקש את אישי למען יקנה אותי מידו בכסף מלא, וככלב שב על קיאו כן שב לביתנו ויוסף דבר זימה באוזני עד כי עניתיו בקול פחדים, כי אם לא ירף ממני אז אשמיע נבלותו בקהל. ואז בכה והתחנן אלי כי אסלח לפשעו ולא אתנהו לשמצה. ועברתו שמר בלבו הבלייעל הזה. זאת ראיתי בעיני כי בעיניים מפיצות אש הביט בי תמיד, וכאשר קרה המקרה את המת לאבי אמי, אז היה הוא הראשון אשר אמר כי יד אישי היתה במעל הזה. הלא תזכרו רבותי, כי בדבר הזה העלה אף כל השומעים ויתנוהו לחרפה, ועל כן רֵעה לאישי למען יכרה שוחה לנפשו. רבותי, אם לא תעשו משפט באיש הזה אז אין יראת אלוהים במקום הזה וכולכם רשעים כמוהו!’ כה קראה בכל מאמצי כוחה ותיפול ותתעלף, והשמשים מיהרו להוציאה מהחדר למען השיב רוחה לה.

שיממון, תימהון, קצף ופחד נראו על פני כל הקהל, ואת אשר לא עצרה כוח יד ראשי-הקהל אף לא שרי הממלכה אותו פעלה ועשתה האשה בדברי פיה, כי כרגע היתה דומיית מוות בכל החדר. דממה בבית אסיפת יהודים! ההיתה כזאת בימיהם או בימי אבותיהם?

‘ומה תאמרו עתה?’ שאל רבי אהרן במנוד ראש. כל הקהל החריש וכולם הביטו בזבדיה לראות מה ישיב על תוכחת האשה.

‘מה אומר ומה אדבר?’ קרא זבדיה בקומו ממקומו. פניו חוורו כפני מת ושפתיו צללו ‘בשם אלוהים חיים אשבע כי כל דבריה שקר המה, כי רק מעברתה, על כי העידותי באישה רעה ביקשה לנבל שמי ובאלוהים חיים נסמכתי כי יוציא צדקתי אור’.

‘הלא בדברים כאלה יוכלו כל החוטאים להצדיק נפשם כי יישבעו בשם ה’ ויאמרו כי יבטחו בו כי יעמוד לימינם. אך מי פתי יאמין לדבריהם?' קרא רבי אהרן.

‘הן זאת נראה עין בעין כי רק מקצפה דיברה כזאת’ ענה ראש-הקהל אף הוא חלקו.

‘אשה פסולה לעדות’ ענה גבריאל הנאמן.

‘נשאל את פי רב העיר’ קראו אחדים ‘והוא יורנו מה לעשות את יעקב-חיים ואת זבדיה, כי הוא לא יישא פני איש’.

‘לשאול את פי רב העיר?’ ענה ראש-הקהל 'ואתם הטרם תדעו את אשר יענה אתכם? הלא אחת ידבר תמיד בבוא עלינו צרה: ‘אל תחטאו לחוקי הארץ ולא תיראו מפני יד הממשלה’.

‘כאלה ידברו כל ישרי לב’ קרא רבי אהרן בעוז ‘אל תחטאו ולא תפחדו מאיש, הן כבר ניסיתם במסה ותראו כי תעבדו עבודתכם ותחרפו נפשכם לזרים. אתם תעבדו בזעת אפיכם וחייכם תלואים מנגד תמיד והשופטים יאכלו כל יגיעכם, ומה תהי אחרית כל אלה? שימו לבכם למצוא חיית ידכם בכבוד או אז תשבו בטח, ולא תתנו שם ישראל לשמצה בפני המלך והשרים. מי יודע אם לא כבר נפתחו לפנינו כל הערים אשר שעריהן סגורים לפנינו כהיום לולא עלתה צעקת השרים תמיד באוזני המושל, כי אנשי מרמה ובוגדים הננו. הן המה יעשו זאת בעקבה: את כספנו יקחו ויוציאו דיבתנו רעה אל המלך לבל יחוננו וירחמנו, לנען יוסיף להושיבנו במצור ובמצוק, בערים אשר אין בהן כל מחיה, למען נוסיף להחזיק בתרמית והמה פרי מעללינו יאכלו. השיבו זאת אל לבכם בטרם יתנגפו רגליכם והועיל לא תוכלו’.

‘אבל אתה תשוב תתהפך תמיד בדברי מוסרך ולא תצא תחבולה לנצח’ ענה ראש העדה אף הוא בקול עז ‘הן גם אתה ידעת כמוני כי גם אם נזכה דרכינו ונהי כבני אלוהים גם אז יוסיפו השרים להציק לנו וירבו כעשם עמנו על כי לא ניתן כופר נפשנו. הן לא נכחד גם ממך כי השרים ימאסו משפט, וכאשר יראו כי ניישר דרכינו ישימו לנו עלילות נוראות למען הפשיט עורנו מעל עצמותינו, ומה נעשה? הנשווע לעזרה למלך? והמה לא יתנו אותנו לגשת לפני כיסא כבודו, ידענו נאמנה כי לו ידע מכל הנעשה עמנו כי אז שב לבו לחוננו, אך הנה השרים סכו דרכינו בסירים מעבור תפילתנו לו, ומה נעשה אנחנו? המיסים יגדלו מיום ליום ויכבידו עלינו עשר פעמים מעל כל יושבי הארץ בעת אשר משפטנו יגזלו. אין דרך ואין עצה אחרת בלתי אם למות כולנו אנחנו ונשינו וטפינו ברעב, או ללכת בדרך אשר התייצבנו עליו. אך האם נוכל למות בעוד אשר רוח חיים באפינו? נקל לך להטיף מוסר, לך אשר נחלת בית והון מאבותיך ותשב בחדרך בוטח על התורה והעבודה. וכן יאמרו כמוך כל אלה אשר ישבו כלואים בחדרם ולא יצאו מארבע אמות של הלכה חוצה, אל לא כן ישפטו אלה אשר ראו אורחות חיים. המה יודעים כי כל בני-האדם אדם המה. לא רק אנחנו נשלח בסחורות אסורות ידינו, עם-הארץ יעשו זאת אלף פעמים יותר ממנו ויעשו עושר ויצליחו. אך להם הן ניתן הרשיון לחיות ולעשות כחפץ לבם, ואם גם כולם יחד יפשעו לא ירים איש את קולו להגיד להם פשעם, והשרים לא ירימו ראש לדכאם. לא כן אותנו יתנו כעפר לדוש ויובילונו בדרך התרמית ביד חזקה לטוב להם, למען יבנו ארמונות ויקנו מרכבות וכבודה רבה, ומכל עמלנו ישאירו לנו רק עצמות יבשות, אך לחם צר אשר בנפשנו נביא אותו. הן ידעתם כי גם אני לא שלחתי ידי מימי בסחורה אסורה, ולו גם ידעתי כי אהיה בין לילה לאיש אוצרות גם אז לא עשיתי כזאת, אך חיית ידי הן נמצא לי בכבוד, אבל מה יעשו עניי הצאן? חמישה-עשר אלפים בעיר הזאת ימצאו טרף לביתם רק בדרך הזה, ואיך נוכל לאמר להם: השליכו טרף מפיכם ושבו בבתיכם עד אשר תיתמו ברעב אתם וביתכם יחד. ידעתי כי תשיבני כי עלינו העשירים לעזור להעניים, אמנם כן הוא וכן נעשה. ואין עיר בארץ אשר שגבה מעירנו במעשה הצדקה, וזאת תעדנה הישיבות והבתים לתלמוד-תורה וחברת מחזיקי יתומים, גמילות חסדים, תומכי דלים, סומכי חולים והכנסת כלה ויתר החברות אשר לצדקה וחסד כוננו, אך מה יועילו אלה להעם הרב הזה? ואם ניתן להם את כל כספנו נידל אנחנו והמה לא ייוושעו. כחמישים העשירים אשר בעיר לא ימלאו חסרון חמישה-עשר האלפים, ובמה יחיו נפשם אם לא בסחורה האסורה? ללמדם מלאכה? אבל למען מי יעשו מלאכתם, הן כל החייטים ותופרי המנעלים וחרשי העץ והנופחים בפחם וכהמה כולם מבני-ישראל המה, וראה והתבונן לחייהם, האם לא ישישו אם ימצאו די להם ולבניהם פת חרבה בעמלם כל היום? ואם עוד ירבו בעלי המלאכה הן גם פת חרבה לא ימצאו. ועל כן אשוב ואשאלך: במה יחיו אלה את נפשם ונפש ביתם? ואם גם שאול יחטאו בפועלם ומשלח ידם זה גם אז לא נוכל להביאם במשפט קשה, בשומנו אל לבנו כי עטופי רעב ואסירי עוני יעשו כל אלה, ואף כי על דעתנו לא יחטאו. הן אם השופטים והשוטרים אשר מינתה הממשלה אותם לשים עיניהם על המשפט כי ייכון בארץ ולחמם מידי הממשלה נמצא, אם המה השומרים לראש המשפט, יבגדו בו ביד רמה, ולא רק כי לא יבקשו להעמיד משפט כי אם גם יכבידו אוכפם על השומעים בקולם להפירנו בעד בצע כסף, ואם המה יקחו שוחד ויבקשוהו איך נפקוד על האומללים אשר יקנו את חייהם וחיי בני ביתם בשוחד ההוא? החוב הראשון והקדוש על כולנו הוא להחיות את נפשנו ונפש ביתנו, ואם לא נוכל עשות זאת ביושר הן החובה עלינו לעשות זאת בשוחד. ומי זה אשר יערב לבו עוד להטיף מוסר כזה על אוזני הטובעים בגלי ים צרה? ינסו כל אלה אשר דבר להם במסחר הארץ לקפוץ ידיהם ואם גם יצדקו כמלאכי אלוהים היקומו במשפט? אך לא! כי אבוד יאבדו! ואך עוד זאת: מי זה גזר אומר כי הסחורה משלח ידינו אסורה היא? מדוע אסרו עלינו לסחור בה? האם בגד ומעל הוא להארץ אם נמצא חיינו בכשרון ידינו? הנה אנחנו השכלנו למצוא עשב אשר בידינו לעשותו כעשב התה היקר מאוד, ומה עוול מצאה הממשלה בכפנו אם נעשהו? על הממשלה היה לתת חוק לבל יונו בו את הקונים ולבלתי מכור אותו ברמייה כי אם לאמור לכול כי מוצאו מהארץ הזאת הוא, ועלינו גזרו לבלתי עשותו, מיראה פן ימעט ממחיר התה בעבורו? ובדבר הזה נתנו יד לפשוע פעמיים, כי אלה העושים אותו ישימו עליו גם חותמות כחותם המלך. הנה רבים בנו אומנים נפלאים אשר ישנו תואר עורות הביברים בשומם בהם שערות לבנות ואז יהי מראיהם כמראה עורות הביברים מקאמצא’טקה היקרים מאוד מאוד. ובדבר הזה יחיו נפשם אלפים בעיר הזאת, ואם חטא חטאו בעשותם מלאכתם זאת? וגם הדבר הזה נאסר, יען כי עורות הביברים להממשלה הם ויפחדו פן יזל מחירם כאשר יעשו אחרים בתמונתם. ובכן ניטל על העושים אותו לשום עליהם גם חותמות כחותם המלך כמו הובאו מעל לגבול, וכאלה המה כל העוונות אשר טפלו עלינו. לו היו בני עם-הארץ העושים כאלה, כי אז היללו אותם בשער על כשרונם ויתנו להם ידיים להרחיב גבול מסחרם ומשלח ידם, ואך עלינו תיתך כאש חמת השרים. אנחנו נעבוד עבודת פרך ובכל זאת עצלים הננו בפי אלה השרים אשר לא יעשו מאומה; בעמל כפינו נביא לחמנו והעמל הזה יחשב לעוון, ואף אם נזכה את אורחותינו כשרפי מעל גם אז בשחת יטבלונו ויתעבו שמנו, ומה נעשה להחיות בו את ההמון הרב? הבה עצה הלום, איך נציל נפשנו מהרעה הזאת. ואם בידנו לעשות כדבריך נמהר לעשות וכולנו נברך שמך כגואל ומושיע, ואם אין בידך להושיע למה תוסיף על מחץ לבבנו עוד מכה להראותנו שברנו בעת אשר קצרה ידנו מהושיע?’ קול הדובר נחבא ולא יכול דבר עוד ודמעות כשני נחלים פרצו על לחייו ועל זקנו הארוך וכל הקהל נתנו קול בכי נורא מאוד, אשר לו הגיע עד אוזני המושל בלי כל ספק נהפך לבו לטוב להם. אך קולם נחבא בחדר האסיפה וקול צורריהם עלה תמיד באוזניו, ועל כן בכו וירבו לבכות עוד במסתרים ותשועה רחקה מהם.

גם רבי אהרן גם יתר האסיפה החרישו זמן כביר, ואחרי כן התעורר וימחה דמעה מעל פניו ויאמר בקול מר: ‘ידעתי צרת נפשכם, אחי, ובצרתכם לי צר, ולא להוכיחכם על פניכם באתי הנה, רק להזהירכם לבל תוסיפו איוולת על פשע, ולבל תרבו צורריכם חינם. שלחו וקראו ליעקב-חיים ודברו עמו שלום. הן תלמיד חכם הוא ואף אם חטא ריח תורה שבו יחזירהו למוטב וישוב מדרכיו ויהיה ככל ישרי לב. ובאיש כזה אשר ידו רב לו בשפת הארץ נמצא תמיד חפץ. אף כי חלילה לנו מהעלות עוד אפו עלינו. אחי, הרבו לחשוב בטרם תחרצו משפט. שימו אל לבכם והיו לאנשים חכמי לב הדואגים לשלום עמם ועדתם’. ראש-הקהל לא ענה ופניו העידו בו כי פוסח הוא על שתי הסעיפים, וגם מיתר הנאספים לא נמצא איש אשר ידבר נגדו. אך זבדיה, אשר כבר שב למנוחתו, קם ממקומו ויעף עין בהאסיפה ויקרא בקול עוז: ‘נפעמתי רגע ולא ידעתי דבר כי בפעם הראשונה בימי חיי דיברו עלי תועה ויחשידוני בדברים רעים אשר לא עלו על לבי. ענו בי, אחי, אם עשיתי לאיש רעה ואם לא נכון הייתי תמיד לנהל בעצתי כל מבקש עצה מפי? יקומו כל היודעים עוולה בי כי חטאתי לאלוהים במרד ויגידו חטאתי בקהל. אמנם גם אני אך אדם אני ולא מלאך אלוהים וגם אני חטאתי ופשעתי אך כאדם בשגגה ובלי דעת, אך לא בבגד ומרד, כי את האלוהים אני ירא. וגם הפעם אשא קולי למען כבוד אלוהינו ואמונתנו וקהילתנו. האיש הזה אשר הדחנוהו עשה כל עוול ויתפאר בו וסופו הוכיח על תחילתו. אין לי לבקש עדים לזה כי כנים כל דברי, אחרי אשר הוא בעצמו ייתן עדי ויצדיקני. סופו יוכיח על תחילתו, כי קם כבוגד ויכה אותנו בלשון להביא עלינו רעה נוראה ולתת שם ישראל לשמצה, ואם יעשה כזאת איש אשר נגעה יראת אלוהים ואהבת עמו בלבו? ומה חפץ לנו באיש כזה? הלמען ידע יותר מוצאנו ומבואנו ותהיה לאל ידו למסור אותנו בידי השרים תמיד? ואם גם יעשה שלום לנו, זכרו, אחי, כי אנחנו נתרפס לפניו ונבקש ממנו סליחה. והתדמו כי הנמר יהפוך פתאום לכבש תמים, וכי לא ישוב להרים ראש? האיש כמוהו אשר למען כבודו מסר עם ה’ בידי שוסיו לא יגדיל עלינו עקב ולא ידרוך עלינו ברגל גאווה ולא ימשול בנו באכזריות חימה? ההוא אשר התגאל בטריפה ובתועבות אחרות דיבר ולא יקים דברו להסיר לב בנינו מאחרי תורתנו ואמונתנו? אם תבקשו להיות נבזים ושפלים, נדכאים ונאנחים תחת שבט המושל האכזרי הזה, אם תחפצו כי חייכם יהיו תלואים תמיד מנגד, אם תאבו לפחד תמיד כל היום, אם נפשכם תתאווה להדיח בניכם מאחרי האמונה, ולהשבית זכרון התורה מקרב העיר הזאת, אשר היתה תמיד כחומה בצורה לאוצר התורה והיראה – אז שלחו וקראו לאיש הזה ועטרוהו כבוד והושיבוהו לכיסא כבוד מרום מראשון, והוא יהיה שופטכם והוא יהיה מוריכם ומוראכם והוא יהיה לכם לאלוהים ומלך, ואף אני כי במסתרים תבכה נפשי לא אוסיף דבר, כי אם אמהר ואמכור ביתי וקנייני ואעזוב עיר מולדת אבותי, אשר שכחה אלוהי אבותיה וארחיק נדוד. מי לאלוהים חדשים ירים קולו למען המלשין, לא אשא שמו על שפתי!'

כולם החרישו ולא ענו דבר, לבד מרבי אהרן, אשר קם שנית ויקרא בקצף: ‘בסנוורים הוכיתם כולכם, קללת ישעיה הנביא באה ונהיתה, הנער ירהב בזקן ותעלולים ימשלו בכם. איש אשר אין לו לא תורה ולא יראה, לא יחש משפחות ולא יחש עצמו, יישא ראש ויורכם דעת, וכלימה לא תכסה פניכם?! עיני העדה מנהלי עיר כשולה המפוארה בכל הארץ יחרישו ויידמו למו עצת בן בלי שם! דעו וראו כי רעה נגד פניכם. האיש הזה שונא הוא ליעקב-חיים כאשר תראינה עיניכם, והוא יחפוץ לעשות אתכם כולכם לכלי מעשהו לתת נקמתו באיש חרמו. אל תיתנו יד לפושעים, אחי, אשר יסובבו אתכם בכחש וישאו שם אלוה ואמונה לשוא. אל תשמעו לחוקת לשון הנחש אשר זה דרכו להפיח קריה בריב ומדונים. ואם לא תשמעו ותלכו אחרי המהביל אתכם בחזון שוא, ידוע תדעו כי מרה תהי אחריתכם. כי כל אשר ינבא לכם על יעקב-חיים יעשה הוא לכם. דעו וראו כי הזהרתיכם היום. הנני זקן, אין אונים וקצי מי יודע אם יאחר לבוא. ואולי לא תראינה עיני בהינחמכם וביללכם משבר רוח על אשר עזבתם עצת הזקן ותלכו אחרי עצת נער נעור מתורה ויראה. אך אני אקדם פני הרעה ולא אוסיף לבוא בחברתכם ולא אוסיף דבר מטוב ועד רע על אוזניים אטומות כפתן חרש. ואתם פרי מעלליכם תאכלו’. פני הזקן אורו בדברו ויהיו לפני מלאך אלוהים. וגם נמצאו רבים אשר אמרו כי כנביא אלוהים דיבר היום, אף הרבים ענו: ‘לא נאבה ולא נחפוץ במלשין! כאשר עשו אבותינו כן נעשה גם אנחנו, נחרימנו ונבדילנו מהקהל ואז לא תהיה לו תקומה. נבער הרע מהארץ ואז יהיה שלום לנו ואלוהי אבותינו יסוך עלינו באברתו תמיד כאשר היה עם אבותינו’ ובקוראם כה יחד בקול גדול נחה על פניהם רוח גבורה, כמו הכינו נפשם לקרב על קדושת שם אמונתם ואבותיהם.

זאת היא הצרעת הממארת בחיים וזה הוא מקור כל יגון ופגע, כי רוב בני-האדם יכזבו לא רק לרעיהם כי אם גם לנפשם. רעיון רוח יעלה על לב איש והוא יחזיק בו בכל כוחו, ואף אם יכרו עליו כל חכמי התבל להראותו משוגתו, יעצום עיניו ויאטום אוזניו וימאן שמוע. וגם אם כליותיו ייסרוהו יהס אותן וישלח נפשו עדי ייפול בבור אשר מאן לראותו, בהעוף הכסיל בראותו אויבו לנגדו יסתיר ראשו לבל יראהו ויחשוב כי ניצל, עדי ייפול בידי מבקש נפשו. כל בני העדה הגדולה הזאת, אשר בה היו חכמי לב ויודעי תורה, אנשי חסד ואוהבי יושר, אשר הרבו צדקות לכל נקשה ומר נפש, ובקרוא איש נדבות היו כאיש אחד לעשות טוב, היו ברגע ההוא כולם כאיש אחד לקום להפריע עצת רבי אהרן באומרם, כי רק בדרכי אבותיהם יבחרו ללכת, כמו רבי אהרן ביקש להדיחם מדרכיהם וכמו אך אלה היו דרכי אבותיהם לרדוף באף כל חוטא, וימאנו ראות ושמוע כל דבר אשר יעבירם מדעתם זאת. ואך לשוא ביקש רבי אהרן להשמיע קולו עוד הפעם, כי קול שאון ההמון השביח את קולו ולא מצא דרך אחרת לנטות בלתי אם לעזוב בית האסיפה, וישב הביתה ודמעות על לחיו, כי כמשוגעים רצים לתהום רבה בעיניים פקוחות כן היו כל בני עדתו בעיניו וינד לשברם. והמה אף כי ניחרו בו וידברו נגדו בכל זאת לא הרהיב איש בנפשו להשמיע את שם החרם כל עוד אשר היה בתוכם ואך יצא מהבית קם זבדיה על רגליו בגאון כי הכריע את מתקוממו ויבריחהו מעליו ויקרא: ‘רבותי, שופטים צדיקים, השמיעו משפט, לא תישאו פנים בדין!’

וראשי העדה השמיעו משפט ולא נשאו פנים ויחרימו את יעקב-חיים המלשין בהחרם הגדול בתרועה וקול שופר וידיחוהו מהקהל עד עולם לבל ייכתב בכתב ישראל ובשמם לא יכונה, וחלילה לאיש ישראל מבוא אתו בדברים או מגשת אליו, כי אם ארבע אמות ירחקו מעליו, והיה לדראון עולם ולאות לבני מרי עד עולם.

יום משפט כזה נורא הוא מאוד! לא רק על המאמינים, אשר יאמינו אמונה אמן כי מצוות אלוהים הוא לפחד ולרעוד בשומעם קול שופר, יפיל פחדו, גם לא רק בלב החרדים מחרם ומכרת ומעונשים כאלה ייתן חתיתו, כי אם גם בלב איש אשר לא יחרד לא מקול שופר ולא משם השטן, אף לא מעונש כרת וחרם, גם בלב איש כזה יביא מורה וזוועה. נורא הוא המחזה הזה לראות כי בני-אדם יספחו על פגעי החיים להרע לנפשם ולאחיהם. ומה גם אם הרואה את המחזה איש ישראל הוא אשר ידע קורות התבל ועמו ויזכור את גורלם בכל דור ודור וכיום הזה, כי אל עקרבים המה יושבים, כל עין תחזם. עין רעה היא וכל לשון תשולח בהם לשון אפעה היא, וכל שכניהם מסביב יבקשו אך רעתם וגם הטובים בהם אשר ימאסו לשלוח בהם יד בראותם רעתם ישישו, כי על כן איד נכון לצלעם ³⁰ גם עת אשר כאיש אחד יעמדו הכן להגן על קהל עדתם. ואף כי אם איש בעקב רעהו יאחז להפילו למשואות, הוות נפש רעהו היא אך לטמון פחים לרגלי צוררו… בראותו את השופטים האלה היושבים סביב השולחן ופניהם יפיק קצף; את נרות הדונג השחורים הדולקים ולא יפיצו אור? בשומעו את קול השופר המריע כמבשר יום עברות, הלא מבלי משים יזכור את אסיפות הכוהנים אשר נאספו לשפוט את עניי עמו, אשר לחרב לחרב ואשר לשריפה לשריפה. ואם אמנם רב הדרך בין השופטים האלה לשופטים מהכוהנים, כי אלה ישפטו רק את הרוח ובגוויה לא ישלחו יד, והמה נתנו את הגוויה לאש אוכלה, בכל זאת יאחז שער את כל איש אשר יראה זאת בעיניו, כי בני-האדם יקחו להם בחזקה קרניים לשפוט את זעומי נפשם כהוות נפשם. ואף אם לא האמין עד היום ההוא במצרי שאול ובמזיקים וברוחות המשרתים שמה להביא את הנפש החוטאת באש ובמים, יחל מהיום ההוא והלאה להאמין בכל אלה וידמה כי בעיניו חזה זאת. ואם כן יבין כל איש את החרדה הגדולה אשר שררה בכל הבית בהישמע קול האלה והשופר. נמוג כל לב, כל ברכיים כשלו, ובחיל ורעדה שמעו את הדברים הנוראים, ואיש לא הרהיב עוז בנפשו להביט בפני רעהו כי כחוטאים היו איש איש בעיניו ויתוודו בקרב לבם על כל עוונותיהם. ורק זאת ביקשו מאלוהי החסד כי ישימם בראש הרשע אשר התעתד לשאת את כל העוונות על שכמו עד אשר תפער השאול את פיה ותבלעהו. כי הלא כזה דברי התנא הקדוש: לא זכה רשע נוטל חלקו וחלק חברו בגיהנום – ובמשפט הצדק הזה נשענו החרדים ולא נפלו ארצה בעת אשר קול השופר הלך וחזק מאוד, והוא נתן עוז ותעצומות לרגליהם לשאת אותם הביתה בנוסם מנוסת חרב אחרי תום קריאת האלה וקול השופר.

לא כן השופטים, המה לא פחדו ולא רהו, לא מקול השופר ולא מאלת החרם ולא מיהרו לנוס הביתה, כי אם נשארו על מקומם להיוועץ עוד מה לעשות. וישמחו לראות כי כבר החל החרם לעשות חפצם, כי אם אמנם לא ראו עוד רעם וברק מתפרצים מתוך הענן למחוץ קודקוד יעקב-חיים, המלשין המתהלך באשמיו, בכל זאת הועיל להם הרבה כי הפיל אימתו על כל ההמון הרב ויבריחוהו מעליהם ולא הוסיף להפריעם ממועצותיהם. ובכן נמנו וגמרו לשלוח את השתדלן לעיר מאפליה ובידו חמישים אלף שקל כסף למען ישכחם בבית השר.

השתדלן לקח את הכסף אחרי אשר הרבה להלל את חכמתו הרבה להתהלך את שרים וכוח השכחה אשר חננהו בו יוצרו ויעזוב גם הוא את האסיפה, כי ממהר הוא לעשות הדבר.

אף כי ידע השכחן הנפלא הזה כי גדול כוחו בחכמה הזאת וגם הרבה להתהלל בה, בכל זאת לא ערב לבו לגשת אל השר ולנסות כוחו לפניו בטרם אשר ניסה כשרונו בתחילה בביתו, הן רק מלאכת-תמיד תעשה את האומן לאומן ועל כן ניסה לשכוח בתחילה את החצי מהכסף בביתו, ובראותו כי איש לא מיהר להזכירהו כי שכח, בטח ולא פחד עוד כי גם בבית השר יצליח חפצו בידו. ואמנם גם הצליח לשכוח את יתר הכסף על כיסא אשר בהֵרָאותו לפניו, אך לא עלתה בידו להאציל מרוחו גם על השר, כי חיש מהר אחרי עוזבו ביתו מיהר לשלוח אחריו ולהשיב לו את כספו.

בתחילה ניסה להתכחש ולאמור כי לא שכח כל מאומה, אך עוד מהרה ניחם מדבריו, כי השר נתן עליו בקולו ויקרא: ‘ידעתי תרמיתך, נבל, כי אמרת להטות לבי בשוחד ומיראתך לדבר אתי בשפה ברורה הערמת לשכוח את הכסף. זה דרככם, בוגדים! אך ידוע תדע וגם לאחיך בעלי המזימה תאמר, כי לא את עיני איש כמוני יעוורו בשוחד. ברח לך מזה ואל תוסיף לראות פני פן תינחם אתה ושולחיך’ אז ראה ונוכח כי לא עת היא להיווכח עם שוטה כמוהו המאבד מה שנותנים לו וימאן ראות עוד פניו. ובכן נותרו האסירים בבית האסורים, ובמפח נפש שב השתדלן הביתה. אם יען כי לא הצליח לפדות את אחיו מבור השבי, או אולי יען כי כאשר לא עלתה בידו לשכוח את מותר הכסף בבית השר ניטל עליו לזכור גם את ראשית השכחה ולהשיבה לידי נותניה וכל עמלו עלה בתוהו. אמנם מאיש חכם כמוהו לא תיבצר מזימה, הוא ידע כי אם רק בדרך אחד יבחר איש לא יצליח בחייו. אחרי כי המקרה ישנה פני כול, זאת אשר היה טוב היום לא יצלח מחר, לכן מיהר ויעזוב גם הוא דרכו ויהפוך פתאום משוכח לזוכר, ויזכור ויספור ויחשוב וימנה את כל הכסף אשר פיזר להשרים הקטנים ולהמשרתים בטרם נתנוהו להראות פני השר, ואם כי לא מעט היה החסרון במכסת הכסף אשר השיב לראשי העדה, בכל זאת קצף קצף גדול על השר אשר לא ביקש לשכוח אף הוא ויישבע בלבו לתת נקמתו בו ולבלתי שכוח עוד בביתו מאומה, גם הקים את השבועה.

יב: עזר כנגדו    🔗

בבית קטן וצר אשר קירותיו מכוסים בפיח ושחור ובמקום הרצפה עפר וחול, הוא בית אחד האיכרים מחוץ לעיר כשולה בעבר הנהר, ישב יעקב-חיים על כיסא עץ ואף כי החריש בכל זאת העידו בו פניו, אשר שונו מאוד בירחים אחדים, כי כמו סער תתחולל בקרבו וכאש לא נופח תאכל במסתרי נפשו. למולו יושבת אסתר אשתו עצובת רוח ונאנחה לרגעים, בחיקה ישכב יונק אשר תניקהו מחלב שדיה ויישן במנוחה, כי לא יבין את סערות לב הוריו ואנחותיהם ולא יפחד עוד מפחד החיים ומקריהם. הלא כלעג הוא להזמן לאסוף יחד בבית אחד פחד ומנוחה, נחת ואי-שלום, וכלעג הזה יראנו תמיד – הלמען הוסיף מכאוב על פצע לב האומלל, אשר יראה בעיניו את המנוחה הרחוקה מלבו? או אולי למען נחמהו בצרות בהראותו לו מחזה שלום? מי יודע?

‘מי יודע?’ אמר גם יעקב-חיים בלבו בקומו ממקומו ובהתהלכו בחדר לאורכו ולרוחבו וכמו ביקש להסתיר פניו מאשתו ופרי בטנו 'מי יודע מה טוב? אם לשוב ולחדש פני המלחמה ולהכריע מתקוממי תחתי ולהראות להם ידי כי קשתה ויפחדו וייראו מפני, או אולי לשוב ולכרוע ברך לפניהם למען יתנו לי חנינה ואשוב לראות שלום? לולא הייתי אסור בכבלי האשה, לו הייתי חופשי, כי עתה הראיתים לדעת מי אני. אך מה אעשה לה? הן היא תמס תלך בלחץ לבה ואם זה יהיה גמול אהבתה? אך מה תהי אחריתנו אם אשפיל גאוותי ואכנע לפניהם? הלא בוז וחרפה תהיה מנת מידתנו כל היום, הן לנצח לא ישכחו את אשר עוללתי למו וירדפוני מנוחה גם בעת שלום, או אולי אנתק מוסרותי ברגע אחד?… 'כעלות הרעיון הזה על לבו התחלחל וינד בראשו ויגש אל אשתו ויתבונן בה כמו קיווה, כי מראה פניה יגרש כל מחשבה רעה מלבו. בהתבוננו בה התחלחל עוד יותר ויקרא במגינת לב: ‘מה לך, אהובת לבי, כי היום נפלו פניך מאוד?’

‘האם תתפלא לראות כזאת? ואני אתפלא עוד יותר, כי עוד תראני פה ותתבונן כי פני נפלו. אני לא האמנתי מעודי כי כה יגדל כוחי לשאת תלאות כמו אלה’.

‘אבל מה היום מיומיים?’

‘אני הבלגתי כאשר יכולתי אך נלאיתי, ואחוש בנפשי כי כוחי יסור מעלי וכרימה תאכל בלבי’.

‘אהה אלוהים!’ קרא ויספוק כפיו ‘מה זה תדברי? האם חדלת מקוות? הן את היית לי כמעיין תקווה ותנחמיני ותאמצי לבי, ועתה רפו ידיך. אוי לי!’

‘שמע נא, אישי, הן ידעתני כי לא אוהב להשמיעך מוסר, כי כל מעשיך ישרים בעיני, אף כי כולם יתנוך לשמצה בעבורם, באהבתי אותך. אך עתה נלאיתי נשוא. אימצתי כוחי לשאת ולסבול במנוחה כל אשר יבואוני, אך החלומות הנוראים המה ידכאוני, הה, החלום הנורא, החלום הנורא! לזכרו תרחפנה כל עצמותי ותיצלנה שפתי’ ובדברה רחפו עצמותיה רגעים אחדים ואחרי כן הוסיפה לדבר: ‘מה תקוותנו כי נייחל? הן גם בשלוח השר כסף לידינו רבה צרת לבבי בזוכרי כי דם אחינו יכסה על הכסף הזה. אך הכבדתי לבי למענך ולא חפצתי לזכור זאת, אך מה נעשה עתה כאשר חדל משלוח? הן זה כשלושה שבועות לא נדע עוד מה? הוא לא שלח אלינו דבריו ולא משען כסף ומה נעשה?’

‘וכל אלה באכזריות לב אבי אמך. הוא היה בכל אלה כי הקשיח לבבו ממך ויגרשך מעל פניו באכזריות נוראה בעת אשר היה לו להושיעך’,

‘אנא אל תחטא בשפתיך ואל תשים אשם נפש המת, זכרו לברכה, כי הוא לא חטא ואשם, הן ידעת כי לא יחפוץ להאדיב נפשך ולהאשים אותך ככל שונאיך, אך בפעם הזאת אדבר דבר ברור לטוב לך, למען תפקח עיניך. ראה נא ראה, הנה תשים אשם נפש אבי אמי, ומה עשה רעה? הוא ביקש להפריד בינינו בהיוודע לו כי לא ישרו מעשיך לפנים. שחוק לאיוולתו, אך בצדק ויושר עשה זאת, ואל תיתנהו כרשע ואכזר, כי הלא רק בעבור תורתך בחר בך ובהיוודע לו איפוא כי תורתך היא בלי יראת שמים, היית ככלי אין חפץ בעיניו. והן לכל איש הצדקה לתת את כספו רק בדבר אשר יישר בעיניו, ואחרי אשר שב ויקרבך שנית וייתן את כל הון ביתו לך ואתה לא שמת מחסום לפיך ותגלה כל לבך להבוגד, לזבדיה, מבלי אשר שמעת בקולי כי הזהרתיך מלכת עמו, ובשומעו כי כפושע באלוהים ובאמונתו תתחשב, וכי סבבת גם אותו בכחש וכמעט הקרבת לשחת נפשו, האם יקרבך בעבור זאת כמו נגיד ויניח בידך את כל עמלו? ממני לא הקשיח לבבו, כי חפץ לתת לי כל אשר לו אם אך אפרד מעליך, וכן הניח את כל הונו במותו בידי ראשי-הקהל והמה יתנוהו לי אם אך אעזבך, ואיך תאמר כי הקשיח לבו ממני באכזריות נוראה?’

‘ראה אראה כי תינחמי’ קרא יעקב-חיים במנוד ראש ‘על כי הלכת אחרי, ואמנם הסתכלת עשה לבחור בעוני וצרה תחת אשר היה בידך לשבת ספונה בביתך כגבירה, ואולי על יד זבדיה העשיר והנורא על כל סביביו’.

‘הזאת היא שילומת אהבתי?’ קראה האשה בקול מר ותסתר פניה בכפות ידיה ‘בדברים חדים כמדקרות חרב תענני על כל הדברים הניחומים אשר דיברתי עמך, חיצי לעגך תביא בלבי על כי שכחתי למענך בית אבי ואמי ואלך אחרי המוחרם, אשר מפניו ידודו כל רואיו. אמנם במישרים תתהלך אתי! ואחרי אשר הקרבתי לך כל אשר היה בידי להקריב ולא נשארה עוד בידי מאומה הייתי למשא עליך ותציבני מטרה לחיצי לעגך. לכן אשמיעך להניח רוחך, כי לא יארכו עוד ימי היותי עליך למשא, כי פצעי לבבי הרחיבו וכמדורת שאול תוקד בקרבי ועוד מעט ואעלה כליל על מוקדה, ועד מהרה תצא למרחב מהמשא הזה. ידעתי כי יומי האחרון לא יאחר עוד’. כהלום רעם עמד יעקב-חיים רגעים אחדים ועיניו הפיצו זיקות כעיני משוגע ופתאום מעדו קרסוליו וייפול מלוא קומתו ארצה ויגז שערות ראשו בידיו ויקרא בקול נורא: ‘אויה, אויה לי!’ וכרגע התעורר ויקום על רגליו ויוסיף לקרוא: ‘אמנם כן, הנני בלייעל, איש דמים, מרצח, חרפת אדם, והארץ תרגז תחת רגלי, עוול כמוני, הה! נפש טהורה, מדוע נפלת בין שיני לביא כמוני? מה לך, שה תמימה, במאורת צפעוני? אויה אויה לי, אני הסיבותי בנפשך, דמך על ראשי יחול, כקין אדוד על פני הארץ, כי על שונאי הבאתי בלהות וגם את מקור חיי, אור עיני, השיבותי עד דכא, עזביני נא, עזביני, פן תדבק גם בך רעתי, יתאספו ויבואו כל חיצי הפגעים, יכלו כל חמתם בי ומדוע תסופי בעווני? הסתתרי רגע מפני ואסתר עד עולם מפני החיים, ידי תרפינה בראותי פניך ולא תבצענה חפצי, הסתירי פניך ממני ואז אעשה נקמות בהבלייעל אשר מידו באה כל הרעה הזאת’ ובדברו הוסיף לגוז ראשו ולהכות באגרוף על מצחו כמשוגע. אסתר נבהלה מאוד ממשמע אוזניה ולא מצאה און להוציא הגה מפיה זמן כביר, אך אחרי אשר ראתה כי הוא הוסיף לענות נפשו התעוררה ותנח את היונק במיטה ותמהר ותושט ידיה ותחבק את אישה בכל מאמצי כוחה ובכל עזוז אהבתה ותקרא מקרב לב: ‘אנא, אישי אהובי, מחמד לבי, סלח לי, אנא סלח לי על כי האדבתי לבך בדברים נוראים כאלה. ידעתי לבך, ידעתי אהבתך ורק זכרון ביעותי הלילה הוציא מפי מלים להעציב רוחך. אתך אני ואתך אהיה ועד ירכתי בור לא אפרד מעליך כי אישי אתה!’ דבריה השיבו לו מנוחתו ברגע אחד כמו כוח נעלה היה נסתר בהם, אשר בידו לרפא כל שבר כרגע. הוא התבונן בה רגעים אחדים ויקרא ברגש של שמחה ועצב יחד: ‘את תבקשי סליחה ממני, אַת מלאך אלוהים תבקשי סליחה ממלך בלהות על כי השבית אותך מטהרך ויושיבך בחשכת תופתה, ואת, היש בלבך די חסד ורחמים לשכוח פשעי? ואת תשובי ותרחמיני ותאירי פניך אלי, אל הנסתר מנגד פני אלוהים ואנשים?!’

‘אני לא אסלח לך כי לא חטאת לי, ועיני טחו מראות כי מצרת לבך דיברת והעברתי דבר רע על דל שפתי, אך באלוהים נשבעתי כי לא אשוב לכסלה’.

‘בך מקור חיי אמצא תעצומות ועוז, ואם אַת אתי לא אֵחַת מכל צרה ופגע. עבדך אהיה ולמשמעתך אסור, וגם אם תצווי עלי להילחם את לביאים וזאבי ערבות בשמך אקרא ולא אדע פחד כי אם אַת לי, אלוהים לי’.

‘לא אצווה עליך ולא עבדי תהיה, כי אם אישי ואם לקולי תשמע איעצך אך לא למלחמה כי אם לשלום’. פני יעקב-חיים נפלו רגע בשומעו שלום, אך כרגע התעורר ויקרא: ‘ככל אשר תאמרי אעשה, כי אלוהים ישים דברו בפיך, איטיב דרכי, אבקש להיטיב חטאות נעורי. בתום ויושר ואמונה אתהלך מעתה, עד כי אהיה למופת לרבים ולך תהיה הצדקה כי הצלתיני מבאר שאון. דברי דבר ולא אסור ממנו. צווי עלי לחיים או למוות’.

‘לחיים! לחיים, אישי’ קראה אסתר ופניה נהרו ‘אם תשוב לעמך ישוב גם אלוהים וירחמנו וישיב לנו משנה שמחות באבלנו, לחיים ולשלום איעצך, ויהי אלוהים עמך כמוני’.

‘השמיעיני את אשר בלבך ועד מהרה אראך לדעת כי כחץ מקשת אמהר להקים דברך’.

‘עצתי כי תלך אל ראש-הקהל, הן תדע כי הוא לא אביר לב ותאמר לו כי תחפוץ לשוב בתשובה שלמה מדרכך ולא תוסיף להתגרות בהם שנית מלחמה, למען יסירו החרם מעליך. וכאשר יוסר החרם הן כאחד מהם תהיה וישיבו לך את עזבון אבי אמי ואז נעזוב את הארץ הזאת’.

‘אלוהים נתן דברו בפיך ובכל לבבי אעשה כזאת, אך מה אעשה אם ימאנו להשיב לך נחלתך, האוסיף להפיל עליהם בלהות?’

‘לא, הסיר את הרעיון הזה מלבך, כי ידעתי נאמנה כי אם תוציא הגה מפיך אז תעלה אף השומעים ואתה תרב כעשך עמהם ותאמר להראות להם כוח לשונך, וזכור נא למי תעשה זאת? הן הראשים אשר ידם היתה במעל ישבו במנוחה בבתיהם, ונקיים אשר לא עשו לך רעה מעודך הובאו עד בית הבור. ואם תוסיף שנית לעשות כזאת תביא רעה חדשה על חפים מפשע ואויביך יניעו אחריך ראשם וילעגו לך. לכן חדל מרוגז ובקש שלום. הן לא תמו ישרים מהעיר, אשר יבקשו שלום בכל לבם, ואיש בלייעל אחד כזבדיה הן לא יעשה חפצו בכל העיר, ואקווה כי חפצך בידך יצליח ולא נירא עוד רע’.

‘לא אסור מדבריך ימין ושמאל’.

‘ובתחילה לך אל רבי אהרן, הן הוא דיבר טובות עליך והוא ינהלך גם היום בעצתו ויעמוד לימינך, ועד מהרה תשוב הנה שמח וטוב לב ונעזוב את העיר אשר היתה לנו לבלהות’.

‘אמן! כן יאמר ה’ ' קרא יעקב-חיים מקרב לב וילך אל הארון ויוציא ממנו דבר מה וישם בצלחתו.

‘ולמה זה תיקח קנה הרובים אתך?’ שאלה אסתר בראותה מעשיו.

‘הן תדעי כי התירו דמי ומי זה יעמוד לימיני להושיעני אם לא הרֵעַ הזה אשר לא יבגוד בבוטחים בו?’

‘לא, אישי, הלא תדע כי אחינו בני-ישראל את הכול יעשו בקצפם ובקנאתם, אך דם לא ישפכו, ואך פחד שוא לנגר עיניך’.

יעקב-חיים הניע ראשו כמשתאה בשומעו מענה אשתו ויאמר: ‘אם לא לרצון לך קחתי את קנה הרובים אתי, אעזבנו פה’.

היא חשבה רגעים אחדים אחרי כן אמרה: ‘קח אותו אתך, הן אתה לא תתגרה בהם מלחמה, קחהו בידך ולך לשלום’. הוא שם אותו בצלחתו ויחבקנה ויישקנה באהבה עזה ויצא.

זה הוא כוח האהבה הנאמנה, ברגע אחד תשביח כל סערות הרוח ותשכיח כל צרה ומצוקה ומכשול לב ומפח נפש ותהפוך מזאב ערבות לשה תמים ותורה דרך ישר לנתעים בתוהו. כאור מאיר וכשיקוי לנפש וכתורת חסד תהיה למחזיקים בה באמונה לאושרם וטובתם כל הימים. את יעקב-חיים הרודף והנרדף, אשר שאף נקם ואשר חיצי הקנאה הביאו בכליותיו, אשר מנוחתו נגזלה ויבקש להשבית מנוחת כל יושבי העיר, אותו הפכה האהבה ברגע אחד לאיש אחר. חדל רוגז וימצא עוז לו בה ותקווה טובה. מי יודע אם לא נתן זבדיה ורבים כמוהו כל עושרם וכבודם וגם תאוותם לנקום נקם עם רוע לבם גם יחד כופר רגעים אחדים כמו אלה אשר עליהם התענגו הנאנחים והנאנקים האלה באוהל צר ובעת רעה. ומי יודע אם לא שב גם זבדיה ויהי לשה תמים לו האירה לו אהבה כזאת אך רגע. גם הוא רדף ויבקש אהבה, אך היא רחקה ממנו, וכאשר רחקה ממנו כן זנחה משלום ויושר נפשו והקנאה לקחה מקומה. קנאה חמת גבר אכלתהו ותמשכהו אחריה בזרוע כוחה לחבל מזימות ולהשחית באף…

דרכי האהבה הטהורה הזאת נסתרו מעיני רוב מבקשיה, כי לא זאת היא אשר בשמה יקראו החוזים מחזות שוא וירוממו תחת לשונם את התאווה וירונו שירי כבוד לזימה ויפתחו סגור לב עלמה תמימה להוציא ממנו חום האהבה בחזקת היד בטרם באה העת… או ימלאו קדים לב אשת איש לרדוף להשיג את אשר לא לה הוא עד כי תתעה בתוהו ותעשה מדחה… רק זאת היא אהבה ברה וטהורה, אשר יהגה לב אשה לאלוף נעוריה, והדברים אשר תשים היא בפיה אך המה דברי-אהבה מזילים טל חיים וששון ואושר… ואהבה כזאת קיננה בלב אלה מבנות ישראל, אשר לא ראו פני גבר ולא ארחו לחברה בלתי את אבותיהן בטרם נתנו את לבן לאיש אשר בחר בהן, אשר לא בילו הלילות על רצפת בית משחקים ואת ימיהן בקריאת מכתבי אהבה, אשר לא צר לב בני הנעורים מכתוב למאות בכל יום… העלמות אשר תבחרנה בדרכי התבל להתרועע תמיד את גברים ולשמוע חלקות ולקחת בעפעפיהן את כל המביט אליהן, הנה כאיש מאבד הונו בשחוק לזרים ולעולליו לא יניח יתרו כן תעשינה, לבן ייפתח וחום האהבה יינתן לזרים ואנשיהן ימצאו לב ריק מכל אהבה ורגש. לא כן היו בנות ישראל. לבן היה כמעיין חתום אשר לא נפתח, עד אשר בא אשר לו המשפט וינחל כל חלקו אשר הצליחהו בכל ימי חייו ויהי לו כאור מאיר בכל דרכיו. אמנם הטובה הזאת תלך הלוך וחסור גם בישראל, הן כברק תצא עתה כל מחשבה למפעל. בשעות יעברו אורחות אשר עברו בהן לפנים בירחים, לא יחכו עוד על הקיץ עד אשר יבוא ויוציא הפרי בעתו, כי גם בחורף יבשל להם הגן פרי קיץ. וכן היא גם האהבה כיום, כפרי החורף אשר לא בעתו יבוא וטעמו לא יעמוד בו ובין לילה יעלה בו רקב…

יג: תקווה טובה    🔗

כאיש אחר היה יעקב-חיים בלכתו אל רבי אהרן לבקש עצה ועזרה מפיו. כל כעשו והוותו וגאוותו וקנאתו אשר עינו לבו חליפות בימים האחרונים ואשר עקבותיהם נודעו עוד על פניו אשר נפלו מאוד, ונשקפו מעיניו אשר לא נחו בחוריהן כמו ביקשו תמיד את הצר המסתתר אשר יגיח פתאום ממקום מחבואו לקרוא מלחמה, והפיצו זיקי אש כעיני חולה מוכה בקדחת או בשיגעון, כל אלה עברו כענן כלה מרוח פי אסתר אשר שב ויטהר גם לבו ורוחו.

אש תופתה היא המריבה, תאכל ותבער כל לשד החיים ותשוד מנוחת הלב ותביא תחתיה מפח נפש ופחד-תמיד. ועוד זאת כי תכה בעיוורון את הנופל בחרמה לבל יראה כי על מוקד, העלה בידיו או ברוח פיו, יוקד הוא ויהי לבער וכל קרביו כעשן יכלו. כאיש חמות הקורע מלבושיו ושובר כליו היקרים בחרות אפו ולא יזכור כי הונו וקניינו ישחית האיש אשר עליו יקצוף ישמח בלבו בראותו, כי שונאו יאבד הונו בחמתו וגם כל רואה ימלא עליו שחוק פיו.

מעת אשר נדחה יעקב-חיים משאת בפשע שפתיו היה לבו מלא רגשי נקמה ומזימות רע עד כי לא התבונן כי ילך מדחי אל דחי, כי בחבלי פשע שפתיו יתמוך עוד יותר מיום ליום וכי היה למגור מסביב ושמו לדראון. מלשין היה! בתועבה הנבזה והנשחתה מכל התועבות אחז, להכות את אחיו בלשון למען השיב נקם לצריו. ובכל זאת חשב נפשו כאיש אשר לו המשפט והצדקה, אחרי כי יבער חטאים מהארץ. הן גם המרצחים ביערות יחשבו את נפשם כבני חופש, אף כי כל ימיהם דאגה ופחד מחמת הרודפים, וכלוחמים המה בעיניהם נגד המשפטים הרעים, אשר ניתנו לבני-האדם לענות בהם את אשר ידיהם דמים מלאו ויצטדקו כי יעמדו על נפשם בפני לוחמיהם, כן הצטדק גם הוא בלבו בעשותו הרעה הגדולה לאלוהים ולאנשים באומרו, כי על נפשו יעמוד מפני רודפיו, ומעשהו זה חשב לו לאומץ לב מאין כמוהו. גם לא זכר למי עולל כה? לא על רודפיו, כבירי הכוח הביא שואה, כי אם על נפשו, על נפש רעייתו ופרי בטנו ועל עניים נקיים מפשע, אשר לו גמלו לו רעה מעודו. רק קול האהבה העירהו פעם אחת משכרון משוגתו ויראהו כי אל בור שאון כונן אשוריו, וכי הבור הזה יפתח עוד מעט את פיו ויבלעהו אותו ואת קנאתו ואת שנאתו וגם אהובי נפשו אתו לנצח ירדו ויאבדו, כטובע במצולת ים אשר ניצל פתאום משטף במים הזדונים בעזרת יד עוזר כן היה בעיניו.

‘לא אשוב לעבור בים צרה, בארץ נושבת אבחר לשבת’ קרא בקול בלכתו, וכן גמר אומר וילך בצעדי און ובלב מלא ביטחון ונוחם אל רבי אהרן למען ייתן ידו לו להושיעו מרעתו. ובכל עת לכתו, אשר האריכה עד שלוש שעות, לא עלתה מחשבה אחרת על לבו, רק כאשר עמד לפני פתח רבי אהרן עלב פתאום רעיון על לבו: הטוב לי להתרפס לפניהם בעת אשר ידי רב לי להכניעם תחתי? אך הרעיון הזה כלה וילך ברגע אחד, גם התקצף מאוד על נפשו על כי נתן לרעיון כזה לעלות על לבו.

כפותחו הדלת יצאה לקראתו אשה זקנה כבת שישים וחמש קטנה ודלת בשר ופניה הפיקו תום וחנינה. הוא הכיר אותה כרגע כי היא אשת רבי אהרן, כי לפנים בהיותו בישיבה מצא ארוחתו בבית הזה שני ימים בשבוע. ויחפוץ לדרוש לשלום לה, אך היא בהתבוננה בו נבהלה ותסתתר מפניו מבלי אשר דיברה אליו דבר.

הדבר הזה אשר עשתה האשה לו בלי אומר ודברים הכאיב לבו הרבה יתר מכל גידופי איש, הן הוא ידע מאז את לב האשה כי טוב הוא מאין כמוהו, וגם היא תקוץ מפניו!

‘הנה כה נפלתי פלאים!’ אמר אל לבו באנחה ‘עד כי כל רואי ידודו מפני כמפני מלאך בלהות. אני אמרתי אתעורר ואפיל פחדי על חנפים והנה גם ישרים יתנודדו ויגורו מפני. גם האשה הטובה הזאת, אשר אולי לא הכלימה פני איש מעודה ועד היום הזה, גם היא יראה ופחדה ממני ותמאן אף לקבל ברכתי!’

בחושבו כזאת עלה רגע רעיון על לבו לשוב על עקביו כי אמר: ‘אבדה תוחלתי מבני-אדם, המה לא יאמינו בי ובצדקתי ולשוא יהיה כל עמלי, רק חרפה ובוז אמצא ומהוותי לא אועיל’ אך את דברי אשתו זכר ויאמץ לשאת ולסבול גם חרפה ובוז.

‘את מי תבקש בזה?’ שאלה אותו אחרי רגעים אחדים נערה כבת שש-עשרה שנה, היא בת רבי אהרן אשר גם אותה ידע יעקב-חיים בעוד אשר היתה ילדה קטנה. היא לא פחדה ממנו ותבט בו בעיניה הטהורות כתכלת השמים לשמוע מענה פיו. כל מורשי לבבו הגו תודה לה על כי הביטה בפניו בלי מורא. כשיקוי לעצמותיו היה מבט עיניה, בראותו כי עוד לא כל איש ירגז וייתר ממקומו בראותו פניו. ולולא היתה נערה, כי אז נפל ארצה ויישק עפר רגלה, כה היה לבו מלא רגשי תודה, והמה העתיקו מפיו מלים ויתבונן בה זמן כביר בעיניים מלאות דמע. ואחרי כן הבליג סערת רוחו ויאמר בקול תחנונים: ‘את אביך אבקש, רבקה, את אביך’ ובדברו פרצו דמעותיו מעיניו למרות חפצו.

‘את אבי תבקש? אבל הוא חולה ומחלתו אנושה’ ענתה הנערה באנחה מקרב לב.

'אביך חולה! האיש האחד הישר באדם, אשר בו שמתי כל מבטחי, חולה הוא ותקוותי מה היא? 'קרא כנואש מתקווה.

‘האם לא ידעת זאת?’ שאלה הנערה בתימהון ‘הלא שלשום אמרו תהילים בשלושה בתי-מדרש והאלמנות הלכו על בית-הקברות להתפלל בעדו, גם שינו שמו ואתה לא תדע כל אלה?’

‘לא ידעתי כי מחוץ לעיר מושבי’ ענה יעקב-חיים וכלימה כיסתה פניו כי רחק מעל עמו, עד כי לא ידע מכל הנעשה בעיר. ויעמוד על עומדו שקוע במצולת מחשבותיו מבלי דעת מה לעשות. אחרי כן התעורר וישאל את הנערה: ‘אם כן, אין כל תקווה כי אראה פניו?’

‘חלילה, חלילה!’ קראה הנערה בחרדה ‘אתמול רווח לו מעט והים דיבר עמנו. חכה רגע פה ואני אלך ואשאל את פיו, אולי יבקש לדבר עמך’. ומאחרי הדלת שמע יעקב-חיים קול הנערה הנעים באמרה: ‘אנא, אבי, תנהו לבוא הנה, ניחומי נכמרו עליו מאוד, הוא בוכה, הוא אומלל’. כמעט קצף יעקב-חיים עליה על כי אמרה כי הוא בוכה. הוא אמיץ הלב יבכה כאשה ויראה דמעותיו לעין זר! ובכל זאת הוסיפו הדמעות להתגלגל מעיניו למרות חפצו.

‘הביאי אותו הנה’ ענה החולה והנערה מיהרה ותובילהו החדרה ופניה נהרו על כי חפצה נעשה.

‘מה תבקש ממני?’ שאל אותו החולה בקול חמלה בבואו לחדרו, אך לא הושיט ידו לו. יעקב-חיים זכר בראותו זאת כי הוא מוחרם מהקהל, ועורקיו התגעשו מקצף, אך הבליג על קצפו וישב את ידו אשר הושיט ויקרא במגינת לב: ‘חנינה, חמלה, סליחה ועזרה אבקש, לא למעני כי אם למען אשתי ובני’.

‘לך הצדקה לבקש כל אלה גם למענך, אך במה אוכל להושיע לך? הן בלי ספק א נכחד ממך, כי אז ביום האסיפה ניסיתי להצדיקך ולא עלתה בידי. אני מצוות תורתי אשמור אשר ציוותה אחרי רבים להטות’.

‘לא תהיה אחרי רבים לרעות – ציוותה תורתנו זאת’.

‘אבל אני אך איש ולא אל אני לדעת אם הרעו או צדקו במשפטם זה’.

‘אם כן תדיחני גם אתה מעל פניך בחרפה ובוז ולא תחפוץ לתת ידך לי להצילני מרעתי?’ קרא יעקב-חיים בקול כמו חפץ לאמר: ‘אני ניסיתי לעשות כל אשר היה לאל ידי ועתה לא בי העוון אם אשוב לדרכי הראשונים’,

‘כזאת לא אמרתי’ ענה החולה במנוחה ‘רק כי לא אדע, במה אוכל להושיעך, כי לא אדע עוד מה חפצך’.

‘חפצי לשוב מדרכי’ ענה יעקב-חיים ברגש ‘עתה ראיתי עוותתי ואצדיק גם אני את שופטי נפשי, למצער הוכיתי בשיגעון ואתעה מדרך ישר, אך אסתר אשתי פקחה עיני ואחפוץ לשוב בתשובה שלמה. אמנם חטאתי אך שערי התשובה הן פתוחים לכל שב וגם אני אחפוץ לשוב בלבב שלם ולא רק לשוב מדרכי כי אם גם להיטיב את אשר הרעותי. בנפשי אשבע כי אוציא את האסורים מבית הבור ולא אשוב לגרות מדון אם אך’…

‘אם אך? ומה הוא המחיר אשר תבקש?’

‘לא אבקש מאומה, רק אם יקבלוני בתשובה ויסירו מעלי את החרם, אשר הרחיק כל איש מעלי, ואז הנני נכון לעזוב את העיר ולא אשוב אליה עד עולם, וגם את הארץ הזאת אעזוב אם כה יאמרו ראשי הקהל. באלוהים אשבע, אך יסירו את החרם מעלי’.

‘רוח התורה דובר בך’ קרא הזקן ופניו נהרו ‘התורה אשר בך החזירתך למוטב ואלוהים יהיה בעזרך לאמץ לבך ללכת בדרך טובה. אך במה תחיה את נפשך, הן רוששת מכול וגם את נחלת אשתך העביר אבי אמה ממנה?’

‘הוא אשר דיברתי, יקבלוני בתשובה ואז הלא אהיה נקי מכל הפשעים ואוכל לבקש את נחלת אשתי ואמכרנה בכסף ואבחר שבת בארץ רחוקה במקום אשר לא יכירו אותי’.

‘אני אאמין בדבריך כי בלבב שלם תדבר, אך אספוק מאוד אם יאמינו גם ראשי-הקהל בדבר שפתיך. ואם ישאלו מי זה לידם יתקע כי לא תוסיף ותרב כעשך עמהם אחרי אשר ישיבו את הנחלה לך? מה תשיב על דבריהם?’

‘מי זה לידם יתקע? לבי הנשבר! הן גם מהם לא נכחדה כי לו חפצתי להוסיף מדון כי אז לא היה לי חפץ בהנחלה, אחרי כי השר ייתן לי את כל אשר אבקש, וגם את הנחלה ייתן לי בחזקת היד, ורק יען כי אחפוץ בכל לבב לשבות מריב ולעזוב את העיר לכן ניטל עלי לבקש נחלתי’.

הנני חולה, כאשר תראה בעיניך ולא אוכל צאת למען דבר את ראש-הקהל בדבר הזה, לכן עצתי כי תלך אתה אליו, אשר גם לבו לא רע עליך והגד לו כי אני שלחתיך אליו והשמיעהו ככל אשר השמעתני ואקווה כי חפצך ישלים, ובטח בי כי גם אני לא אעמוד מנגד'. יעקב-חיים לא הרבה עוד דברים, כי ראה כי כמשא כבד היה להחולה לדבר וישם אל ראש-הקהל פעמיו.

נשען בשתי ידיו על השולחן ישב ראש-הקהל בחדרו, לפניו ספר פתוח ושני נרות דולקים על השולחן. הוא ישב תפוש ברוב שרעפיו, מצחו אשר השתרע עד חצי ראשו קומט ועל פניו תלין דאגה ולא שמע קול מצעדי הבא בבואו החדרה, רך בשומעו קולו בקוראו לשלום התעורר כמו מתרדמה ויתחלחל וישאל: ‘מי פה?’

‘אני’ ענה יעקב-חיים ‘האם לא הכרתיני?’

‘אתה? ומה תבקש ממני?’

‘אני לשלום באתי’ ענה יעקב-חיים בקול תחנונים.

‘לשלום? אתה? לא אאמין למשמע אוזני’ קרא ראש-הקהל ויעמוד על רגליו ויניע בראשו.

‘אני אבקש שלום בכל לבי, ייתן ה’ גם לכם לב מבקש שלום כמוני ונשבת כל ריב ומדון מהעיר'.

‘אולי במו פיך תבקש שלום ומי יודע מה בלבך?’

‘האוכל לקרוע סגור לבי ולהראותך הרשום בו? הן בואי הנה ודברי אליך תחנונים יעידו בי כי לשלום באתי, כי לולא זאת מי זה הכביד עלי אוכפו לבוא להתרפס לפני אנשי מַצותי? אף לבבי הנשבר על חטאתי אשר אכיר, לא נתן לי מנוחה ויביאני עד הנה. מבית רבי אהרן הנני בא והוא שלחני אליך והבטיחני כי תעמוד לימיני להוציא מצרה נפשי’.

‘ומי זה יוציא מצרה נפש אלה אשר הורדת לבאר צרה באפך?’

‘אני’ קרא יעקב-חיים ברגש עז ‘אם תשובו ותקבלוני בתשובה אנופף ידי ואיטיב את עוותתי. בנפשי נשבעתי כי אוציא את האסירים למרחב, אך אם תשכחו עווני ותעשו שלום לי’.

‘אם נעשה שלום לך ונושיבך על כיסא סופר הקהל כבתחילה? האין זאת?’

‘אנא אל תלעג, כי לא עת לעג לי בעת אשר מחץ מכת לבבי יענני עד מאוד’ קרא בקול מר ‘אנא אל תדיחני בעת רצון, בעת אשר אחפוץ לשוב בכל לב. כי גם אני אך איש הנני ולא מלאך אלוהים, וגם אני אלאה נשוא לעג ובוז. אמנם חטאתי בקצפי אך אתם עזרתם לרעה כי הדחתם אותי בשטף קצף. אך עתה עת רצון היא לי כי אחפוץ להשכיל להיטיב ואם תוסיפו להקשיח לבכם ממני, מי יודע מה תהי אחריתנו? אחרית כולנו! בלבב שלם וברוח נכאה באתי אליך לבקש שלום, ואתחנן אליך לבל תסוך דרכי בסירים. לא למעני כי אם למען אשתי ולמענך ולמען כל הקהל, עזרני נא, אמצני ואלוהים יהיה בעזרך’.

דבריו מצאו מסילות בלבב השומע, זאת העידו בו פניו אשר הפיקו רצון ויאמר: ‘שב נא למה תעמוד?’ וייתן לו כיסא לשבת בצדו מבלי זכור את החרם אשר יבדיל כל איש מישראל ארבע אמות ממנו.

‘חלילה לי להקשיח לבי מאיש שב מפשעו’ הוסיף ראש-הקהל לדבר בשפתי רצון אחרי אשר ישבו שניהם ‘ובכל לבבי נכון הנני לתת ידי לך, ואל תאמר בלבבך כי אביר לב הנני, כי אף אם אאטום אוזני לפעמים ואקשיח לבי משמוע בקול תחנונים, אך לא מרוע לב אעשה זאת כי אם ניטל עלי להתראות כאיש אשר לו לב אבן, ובלעדי זאת לא אוכל למלאות חובותי להקהל ולהממשלה, אשר אך היא נתנה כוח בידי הקהל למען תבקש מהראש כי ימלא את כל אשר נטלה על העדה מבלי הרבות מחשבות ובקש חשבונות. אך לבי לא רע ואדע חנות, גם על אשתך נכמרו ניחומי כבר ואמרתי לשלוח לה כסף עזרה, אך יראתי פן תחשוב כי מיראה עשינו זאת. יהי כן ה’ עמדי כאשר אמת בפי, ולא אכחד ממך כי שש הנני לראותך שב מדרכך כסל וכל אשר בכוחי לעשות נכון הנני לעשות למענך. אך הגידה נא לי מה תבקש במחיר השלום? למען אדע אם אוכל למלאות חפצך'.

‘לא אבקש מאומה, רק כי יסירו החרם מעלי ויקבלוני בתשובה ואז אעשה ככל אשר תמצא ידי להוציא את האסירים, ואחרי אשר יצלח חפצי בידי אעזוב את העיר ואת הארץ, אם כה תחרצו משפט. רק השיבו לאשתי את נחלתה למען תמצא ידנו להרחיק נדוד למקום אין מכיר לנו’.

‘בכל לבבי עשיתי זאת לו יכולתי’.

‘הנה אבין למחשבותיך, לא תאמין בי כי מקרב לב נאמן אדבר, ותירא פן לא אקיים את דברי אחרי אשר תינתן לי הנחלה, אך זאת עשו: הבטיחוני כי תשיבוה לי ולא תתנו לי מאומה עד אשר אוציא את האסירים מבית-כלאם או אז תוכלו לבטוח בי ותשיבו לי את כסף אשתי ואני אשבע כי אמהר לעזוב את העיר’.

‘לא זאת חשבתי הפעם, אני אדע נאמנה כי לולא ביקשת לשבות מריב בלב נאמן כי אז לא באת לדבר תחנונים, כי אדע את רוחך כי רק נוח לכעוס אך לא איש מרמה הנך. אך אנחנו לא נוכל להשיב לך את הנחלה’.

‘ומי יעצור אתכם מעשות זאת?’

‘הצוואה! הן בה כתוב כי רק אז תינתן הנחלה לאשתך רק כאשר תשלחה בספר כריתות, בלי כל תנאי אם תשוב או לו תשוב, ואיך נוכל לעשות דבר שלא כרצון המת?’

‘אמנם צדקת’ ענה יעקב-חיים בלב נשבר ויורד ראשו ביגון ‘אין תקווה עוד להינצל מהצרה’.

‘אל נא תהי מהיר במשפטך, עוד יש ויש דרכים לצאת למרחב’ ענה ראש-הקהל במנוחה.

‘השמיעני וכל אשר תאמר אעשה, בך בטח לבי כי טובתי תדרוש’.

‘לכן שמע, הן תדע דרך אחינו בני-ישראל, כי יכבדו רק את אשר יראו מפניו. לפני איש אשר ימשול בהם בחוזקה יכרעו ברך ויעשו כרגע ככל אשר יצוום, לא כן אם באהבה ואחווה יתהלך איש עמהם, אז ירכיב אותם אלופים לראשו. ולא לבד כי יחדלו מכבד אותו כי אם גם יחלו לבקש ממנו חשבונות רבים. אם אחד משלומי אמוני ישראל יאחר רבע שעה לבוא לבית-התפילה אז ישיחו בו כל יושבי העיר, ואת מיכאל הפושע בכל חוקי האמונה יהללו על כי יבוא פעם אחת בשנה לבית-התפילה ביום אשר מתה אמו. הנה כן דרך העם הזה ואתה ידעת זאת. ועתה אם תבוא גם אתה לבקש תשובה ותשוב בלב נאמן מדרכך וגם תצדק ותזכה אורחך מכל הצדיקים אשר בעיר, גם אז לא תספיק להם צדקתך, וגם הנבזה בנבזים יעדה גאה וגאון בדברו אתך וכל אחד יחפוץ לפסוע בראשך, ואז אם תבקש עזרה שומע אין לך. לכן עצתי אמונה לך, כי לא תשמיע לאיש כי תחפוץ לשוב בתשובה, כי אם פיתינו אותך בכסף להוציא את האסירים ולשבות מריב ואז יקומו כולם כאיש אחד חברים ויקראו פה אחד כי ניתן לך ככל אשר תבקש אם אך תחדל מריב. ואבטיחך נאמנה כי בעוד שלושה ימים אוכל לתת לך עשרת אלפים שקל כסף ובדבר הנחלה נראה אחרי כן איך ייפול דבר’.

‘אבל אני חפץ לשוב מדרכי ולהסיר החרם מעלי למען אצא ואבוא בין אחי כאחד מהם, ואמאס בשוחד. הן ידעת כי גם כאשר שגיתי והכיתי את העיר בלשון לא למען בצע כסף עשיתי זאת כי אם מקצפי, ואיך אשחית עתה נפשי ואשלח יד לגעת בכסף חמסים? הן כחמס ושוד ייחשב לי לקחת כסף אשר לא עמלתי בו, ולמריבי תהיה הצדקה להניע אחרי ראש’.

‘מריביך יניעו אחריך ראש כאשר תשוב ובכפך לא דבק מאום, אך כאשר תמלא כסף חוריך אז תהיה נורא על כל סביביך ויעטרוך כבוד ולא לבד כי יסירו החרם מעליך כי אם גם יושיבוך בראש בבית-התפילה ושלישי ושישי תבחר לך ככל אוות נפשך’. יעקב-חיים החריש מעט ויחשוב מחשבות ואחרי כן ענה ואמר: ' לא! לא אחפוץ דם האנשים האלה, כי הכסף הזה דמם הוא, בזעת אפם מצאוהו ועתה אבוא אני ואגזול חלקם בלי משפט. חלילה לי מעשות כדבר הזה כי אמאס נפשי אם אעשה זאת וגם לאשתי אהיה לזרא'.

‘אך זכור כי אין דרך אחרת לנטות’ ענה ראש-הקהל.

‘צר לי מאוד לשוב ולבקש כסף מאת השר’ קרא יעקב-חיים בקול דממה כמו לנפשו דיבר.

‘השמעת את אשר דיברת? מאת השר תיקח כסף למען הרע לאחיך, ומאת אחיך תמאן לקחת למען היטיב להם’.

‘עתה אחשוב נפשי כפושע, אך אם אשוב אחפוץ להיות נאמן רוח עם אלוהים ואנשים, ומה אעשה, הה מה אעשה?’

‘עוד עצה אחת לי ואולי תישר בעיניך וניצלנו ממבוכה’.

‘ומה היא העצה?’ שאל יעקב-חיים בתאוות נפש.

‘עצתי כי תגרש את אשתך ותקבל הנחלה, ואז כאשר תהיה הנחלה בידה תשוב ותיקחנה’.

‘לגרש את אשתי!’ קרא יעקב-חיים בשיממון ‘ואף אם יינתן לי כל הון התבל האעשה זאת? לא! העצה הזאת לא טובה היא’.

‘אבל למה זה תרגז? האם לא תבטח בה ותירא פן לא תשוב ללכת אחריך אחרי אשר הנחלה תהיה בידה?’

'זאת לא זאת! באהבתה אבטח, כי אם הלכה אחרי בעת אשר נידחתי מהקהל על אף אבי אמה ולא הרבתה מחשבות, ואף כי תשמור לי אהבתה אחרי אשר אשוב ואהיה ככל ישרי לב. אך ידעתי נאמנה כי היא תמאן בדבר הזה בעד כל כופר.

‘ובכל זאת עצתי כי תנסה לדבר על לבה, אולי תאות, ואז הלא ייתמו כל דברי הריבות ואיש לא יפצה פיו בתיתנו את הנחלה לאשתך’.

‘לו גם נאותה כי אז מאנתי אני בדבר הזה, כי מי יודע מה יולד יום? הן לשונאי נתכנו עלילות, ואני אדע כי לא מיראתו את אלוהים ואף לא מאהבתו להקהל כי אם מקנאתו בי עשה זבדיה כל אלה ולו חפצתי לקחת ממנו חצי הונו כפרה נתן לי בשמחה. ומי זה יערב לי אם לא יחבול מזימות לעצור אותך שנה או שנתיים מתת נחלתה לה והיא תהיה גרושה ממני בכל העת ההיא. לא אוכל עשו כדבר הזה, לא אוכל’.

‘ומה אעשה לך עוד? ניסיתי לבקש עצה וכל אשר אמרתי לך לא נכון בעיניך ומה אוכל עשה עוד? אין דרך אחרת בלתי אם לעשות כעצתי הראשונה או השנייה’. יעקב-חיים החריש זמן כביר כי הרבה מחשבות, אך פתאום התעורר בשמחה כמו עצה ממרום שולחה ללבו ויקרא: ' יש ויש דרך אחרת טובה אף משתיהן, אם אך תחפוץ לבחור בה'.

‘השמיעני וכל אשר בידי אעשה’.

‘בהצוואה כתוב כי אם לא אשלח את אשתי אז תותר הנחלה לנחלת הקהל לעולם. טוב הדבר. ייקח הקהל את הנחלה לו אחרי כי לא שלחתי את אשתי ולא אשלחנה, ומכסף הקהל ישולם לאשתי מחירה, והכסף יינתן כמתנת חינם. אם תחפצו ואשתי תכתוב בידה כי אין לה עוד חלק בהנחלה ולא תוסיף לבקש אותה לעולם. הן לנו אין עוד חפץ בבית ונחלה בעיר הזאת אחרי כי נרחיק נדוד, או אז יקומו גם דברי הצוואה וחפצנו ייעשה ושלום יהיה לנו’.

‘אמנם זאת היא עצה טובה ונכונה, זאת לא אכחד, אך בכל זאת אספוק מאוד אם תצלח בידינו להוציאה לפעולות אדם, כי אירא מאוד פן יקומו נגדי יתר היושבים באסיפה ויפריעו עצתי ואני לא איש ריב הנני כאשר ידעת’.

‘אבל הם במו פיך אמרת לי כי אם אאות לקחת כסף למען הוציא את האסירים אז בידך לתת לי עשרת אלפים כסף חינם, ואיך יקשה ממך הדבר לתת את הכסף הזה לי מחיר הנחלה?’

‘צדקת בדבריך, אך גם אני אדע את אשר אדבר; אם אקרא מחר בבוקר אסיפה ואומר להם כי הצליח חפצי בידי להטות לבך בשוחד, אז ימהרו כולם להחליט כי טובה פעולתי, כי לתת שוחד הסכינו מאז מבלי הרבות מחשבות ויחשבו זאת לי גם לחכמה רבה, כי הצלחתי לפתות את המלשין הנורא על כל סביביו. לא כן אם אומר להם כי במחיר הנחלה יינתן לך הכסף, אז ירבו חקור ודרוש אם כתורה וכמצווה תיעשה זאת, ואם היא לא נגד רצון המת וכאלה רבות וימאנו לגמור דבר בטרם ישאלו את פי מורה ההוראה והדינים. והימים יימשכו עד אשר יצא הדבר אור. והנני לגלות לך סוד כמוס בלבבי אשר לא גיליתיו עוד לאיש: אני אירא מאוד מפני זבדיה, אשר ידע למשוך אחריו לב כל הקהל והוא יעשה כחפצו בכול וגם לא ישאל את פי, והוא יעמוד בלי כל ספק נגדי לסכל עצתי ומה אעשה? דבר אמת אגיד לך כי ייטב בעיני, אם תקבל נחלתך ותשב פה ותיטיב דרכך וכל העם ישובו לכבדך, כי רק בידך לשום חחים בלחיי העקרב הזה, אשר פער פיו לבלוע אותנו כולנו ואיש אין אתנו לעמוד לפניו. אני הנני זקן ואהרן חולה, וגם אם ישוב לאיתנו אספוק מאוד אם ישוב לשבת בינינו, ויתר המנהלים גם המה יכופו ראשם לכל הגה מפיו יצא כי ייראו ממנו, אחרי כן המון העם נוהה אחריו וישים כל מבטחו בו. ובכל זאת אמהר לקרוא מחר אסיפה בטרם שב הצפעוני הזה הנה, כי נסע מזה זה ימים אחדים ואולי תעלה בידי לעשות חפצך’, שוב הנה מחר בערב לעת הזאת ואשיבך מלים, ומי ייתן ואבשרך בשורה טובה'.

יעקב-חיים הודה לו על טוב לבו ויצא בלב מלא תקווה לבשר לאשתו את כל אשר עשה ביום הזה.

יד: החטאים    🔗

כל ישראל ערבים זה בזה, הדבר הזה ידע איש איש. ואף אלה אשר לא ידעו בדת ותורה עד מה וגם קרוא לא יבינו גם המה יודעים, כי המה ערבים בעד כל אחיהם, ואם אחד מהם יאשם אל אלוהיו אז יישא גם הוא עונש אחרי כי הוא ערב אותו. הדבר הזה יביא פחד-תמיד בלב כל איש ישראל, והפחד הזה לא יסור אף רגע מלבו ויגזול מנוחתו ביום ובלילה, עד כי ישכח לרגעים לפחד אף מחטאות נפשו. או איך ישכב במנוחה ואיך ישקוט? הישכב במנוחה אב אשר בנים לו ונפשו יודעת כי המה יקחו בשמו כסף בנשך ובבוא יום השילום יבואו הנושים וידרשו נשיָם מידו? התנחם הערש את המצביא צבא המלחמה בעת אשר אויבו לנגדו והוא ערבם מיד המלך? או התיסגרנה שמורות עיני ראש החובל בעת אשר הסער יקום להפיץ את האונייה והאנשים אשר ניתנו על ידו? או היסתתר הרועה בסתר אוהלו וצאן מרעיתו יתעה לכל רוח? ואיך ינוח לב איש ישראל בדעתו כי ערב הוא בעד רבבות אלפי אחיו ובחושבו את נפשו לאב ושר צבא ורב החובל ורועה נאמן לכל בני אמונתו? ואם יימצאו בהם פושעים, אשר ישמעו בקול היצר הרע רב הכוח, אשר גם חכמי התלמוד נאלצו לשוב ולהוציא ממסגר אשר נתנוהו בו והוא עוונם יישא! הרעיון הזה נורא מאוד ורב כוחו לגזול מנוחת המאמינים בו ולפקוח עיניהם להתבונן מאוד. המה יאמינו בו ויפקחו עיניהם ויתבוננו, ואיך לא יאמינו בו אם חכמיהם השמיעו זאת? ואיך יעלה על לוח לבם אף שמץ ספק בדברי חכמיהם אלה אם יראו כי גם העמים יאמינו בהם באמונה שלמה? הן גם העמים יַראו לעיני כול כי יאמינו בדברי החכמים, כי כל בני-ישראל ערבים זה בזה וישימו אותם להם לקו ולמשקולת למוד בהם דרכי כל העם, אשר על כן אם אחד מהם יגנוב אז כולם גנבים המה, ואם אחד יעשה דבר לא כדת הממשלה ישימו אשם נפש כל איש ישראל בארצות פזוריהם. אם רוכל אחד יחזיק בתרמית אז כל ישראל אנשי מרמה הם; ואם בגד מלמד אחד או עגלון אחד מגואלים ברפש אז כל העם נבזים ומגואלים; ואם בן יעקב אחד ילבש מחלצות אז כולם מפזרי כסף המה; אם ישמעו מפי אחד כי יחזיק באמונת אבותיו וימאן לאכול אתם לחם יתנו את כל העם כמהבילים; ואם אחד ישמיע בקול כי לא יאמין אז המה כולם יחד בנים לא אמונה בהם. ואם העמים שמו דברי חכמי ישראל לחוק להם, איך יכביד איש מקרב העם הזה את לבו מתת אוזן קשבת לדבריהם אשר חכמיו המה? לכן כה יעשה ויפחד כל היום לאחיו וידאג מחטאם ועינו צופייה לשמור אותם מלכד. אך למען הראות לכול כי צדקו דברי החוזה אשר אמר כי כמעשה כל העמים המה עושים, לא יוסיפו ולא יגרעו, לכן ישימו גם המה את לבם רק לחטאי עמם. הן העמים לא יראו צדקותיהם לכן לא יפקחו גם המה את עיניהם לראות צדקות אחיהם רק פשעיהם. ולמה להם העמל הרב לבקש צדקות? לו ידעו כי יבואו מחר על שכרם לקחת חלק בצדקת אחיהם כי אז בלי כל ספק חישבו ויספרו וימנו את כל הצדקות. אך הן השכר יהיה בעולם-הבא ועל כן יישענו בצדקת השופט את כל הארץ כי לא יעשה עוול במשפט ולא יקפח את שכרם, ולבם סמוך ובטוח כי הוא ידע חשבון ויספור וימנה הכול דבר לא נעדר. לא כן החטאים אשר כרגע יצא הקצף לרגלם ויאכל אותם ואת בתיהם, ולא עת לחשות היא. לכן כאשר ימותו שניים שלושה ילדים בעיר תאחזם שמה, כי יראו עין בעין כי לרגלי החטאים החל הנגף לחבל את העיר ויושביה. ואז לא ישקטו ולא ינוחו עד אשר יבערו הרע מקרבם למען השב חמת השופט מעליהם. וכפעם בפעם יֵיראו משפטים כאלה הנעשים בעיר בחוטאים וחוטאות, אשר לא ייתמו מהארץ כל עוד אשר לא יבולע המוות לנצח.

ואם אמנם ברוב ערי הארץ ההיא יעשו נפלאות בחפשם אחרי חוטאים, אך שם עיר כשולה יצא לתהילה ולתפארת הרבה יתר מכל אחיותיה. ובצדק יקראו לה יושביה בגאון ‘עיר אלוהים’, כי שופטיה ושמשיה ישכילו מאוד לשמור על בני הנעורים לבל יילכדו בפח היצר הרע, הרשע הגדול אשר מכף רגלו עד קודקודו הוא מלא עיניים, אשר על כן נתנו חוקים טובים ומשפטים צדיקים בעיר ויאסרו איסר מטעם ראשי העדה ומנהליה לבל ילכו לשוח ביום השבת (בימי חול לא יעזוב איש את בית מסחרו או בית-המדרש אף רגע גם מבלי כל איסר) אל היער הגדול אשר אצל העיר, פן חלילה ייפגשו שמה נערים ועלמות ויתנו יד ליצר הרע ולשטן המשחית. ועוד משפטים צדיקים רבים כאלה, ואין עיר אשר תערוך לה בהחכמה הנפלאה לחפש ולמצוא ולייסר את החוטאים כיד יראת אלוהים הטובה עליה.

גם בעת ההיא אף כי מבוכה גדולה היתה בעיר, אחרי כי רבים מסוחריה הובלו בזיקים לעיר הפלך וחרב המשפט עופפה על פני רוב יושביה, וכל עושה מקנה וקניין חרדו לרגעים משואת פתאום והחרדה הגיעה גם עד המלומדים בחדריהם והבחורים בישיבותיהם, כי כן דרך העם הזה להגדיל כל דבר כשמחה כפחד. ועל כן הוציאו קול כי שר הפלך והמלשין נטו ידם לא לבד לבער כל סחורה אסורה מטעם הממשלה, כי אם גם לאסור איסר לבל יקחו נשים להבנים בטרם מלאו להם שמונה עשרה שנה ולהשבית החדרים והמלמדים והישיבות. והדבר הזה קשה לישראל הרבה יותר מעוני ובית-אסורים וכל היום חשבו מחשבות איך להינצל מהפח ואיך לבער את הרע מקרבם – את המלשין אשר גילה מצפוניהם. וכל שיחותיהם היו רק בהמלשין ובשר הפלך, עד כי חדלו המלמדים מהכות את תלמידיהם באומרם בלבם: הן עוד מעט ותישבר זרוענו ומה נועיל כי נפגע בהם עוד ימים אחדים. והתלמידים נשאו ראש ולא שמו לבם להגמרא בתקוותם כי עוד מעט יצאו למרחב ותמו הגמרות והמלמדים מהארץ. וגם הנשים בבית-התפילה חדלו מספר אשה לרעותה מה נמצא בקלחת שכנתה בשבוע ההוא, ומה ענתה שכנת שכנתה על קללות אישה, בדאגתן לבנותיהן הבתולות. כל אלה נשכחו רגע מהעיר ואות גדול הוא כי רבה מבוכתם. ובכל זאת גם בעת הרעה ההיא לא שכחו שומרי הדת אף רגע את חובתם, לא את חובותיהם אשר בלייפציג ומוסקווה, אשר נושיהם רחוקים מהם ולא יביאו מגפה על העיר, כי אם חובתם לאלוהים ולעמם, לבקש אחרי חטאים, אחרי כי מגפה פרצה בעיר ותקח שניים מנכבדיה: לפני שני ירחים טרפה באפה את רבי גציל-שמריה, גבאי החברה הקדושה, אשר רק שבעים שנה מלאו לו ולולא מת כי אז אולי חי עוד עד מאה ועשרים שנה, ועתה שלחה ידה ברבי אהרן, אחד מראשי העדה הנודע לנו, אשר חלה את חוליו מעת אשר שב הביתה מהאסיפה אשר החרימה את המלשין ולא הגיע לשנת השבעים, והמגיד אמר בפירוש בהספדו עליו, כי מפני הרעה נאסף הצדיק מפני עוון הדור. ובעת רעה כזאת שכחו כרגע את המלשין ושר הפלך והאסירים וישימו לבם לבקש החוטאים אשר בפשעם מתו שני הנכבדים. וגם לא יגעו לריק כי ביקשו וימצאו שני חוטאים אשר פשעיהם עצמו מספר והם המה היו בעוכרי העדה, כי נפקדו ממנה שניים מנכבדיה בלי עוון. שני החוטאים האלה בנפשותם המה בחור ובתולה, והמה הובלו בהיתפשם בכף בקול המון ברחובות קריה למקום המשפט, הוא חצר בית-התפילה.

הבחור הוא יוסף בן זמרי הצובע, הנודע בעיר ביופיו ובתוארו, אשר על דברת בני העיר לא כתואר איש ישראל היה. בן ישראל יהולל ביופיו רק אם בלחייו שולח רזון ובשרו דל ונפשו תזהם גם מאכל תאווה, לו בן נדיבים ואיש תואר יאמר, כי גם בזאת יתהלל גבר אם מוכה ביסורים הוא או אם רק בשר עוף יבוא אל פיו. לא כן הבחור הזה – לחייו המלאות והאדומות ומבנה גוויתו העידו בו, כי גם בשר בהמה לא היה לו לזרא, חוסנו היה כאלון ולא רק שתי פאות ארוכות ובהן נוצות כי אם תלתלי שער שחור כעורב ועשויים בטוב טעם ירדו על רקתו וצווארו, גם בגדיו היו נקיים כבגדי בן אצילים והוא היה נודע בעיר ביופיו אשר לנוכרים הוא ובתאוותו להתייפות. ועל זאת נאנחו כל היראים, כי להשמעות אוזניים רחץ בבורית פניו יום יום (מלבד בים השבת, כי מאיסור סקילה פחד אף הוא) ויתבונן בראי מלוטש. עוונות אשר לא נשמעו עד הנה בין היהודים בעיר ההיא – לרחוץ הפנים בבורית, אשר בו חלב נבלה וטריפה ולהתבונן בראי מלוטש ולעבור על העבירה הגדולה הכתובה בפירוש בתורה: לא ילבש גבר שמלת אשה! וכבר הורה אחד הפוסקים כי המסתכל במראה עובר על משום לא ילבש גבר שמלת אשה. ובעלי המוסר כבר צווחו ככרוכיא על הדבר הרע הזה, ובעיר מלאה צדיקים ככשולה יימצא איש כבד עוון כזה! לכן ניבאו תמיד היראים והחרדים, כי רעה גדולה נשקפה נגד פניהם אם לא ימהרו לבער הרע מקרבם, כי עוד נכונו להם ימי חושך בעוונו. אך איש לא ניסה לשלוח ידו בו להקריבהו למשפט מיראה מפני חמת אביו אשר כסף רב היה לו והוא גם הוא לא בין יראי אלוהים היה חלקו, אף כי לא השחית דרכו כבנו. ואת משפט חכמיהם יזכרו בכל עת: אל תתחר במרעים. והוא היה רשע שהשעה משחקת לו ויניחוהו לגווע בעוונו, אך עתה מלאה סאת פשעו, כי העמיק השחית דרכו מאוד. ועוונותיו העצומים השכיחו גם זרוע אביו ואת כספו, ומה גם כי אביו לא היה בעיר זה ימים אחדים ולא יראו מפניו פן ילך לשר העיר לבקש עזרה לבל יעשו משפטים בבנו. כי שר העיר אף כי יבקש לשבת בשלווה ואשר על כן יחפוץ בשלום העדה, בכל זאת יפריעם מעשות משפטים כאלה מיראה פן ירב איש כעשו עמהם ויגיש משפטו עד שר הפלך. אך עתה כאשר זמרי הצובע לא היה בעיר ובבנו מצאו עוון אשר חטא הגישוהו למשפט בלי חמלה ויראה.

אמנם לבל תעלה חלילה מחשבה על לב אחד מהקוראים, כי השופטים הצדיקים האלה, אשר שמרו לו עברתם מאז, ביקשו אך תואנה ליוסף בן הצובע וישישו על המקרה כי אביו עזב את העיר למען עשות בו משפטים בלי חקירה ודרישה, לכן עלי החובה להשיב לצדיקים צדקתם ולהשמיע כי המה חקרו ודרשו היטב ורק על פי עדים נאמנים הוציאו משפט כאשר תראו גם אתם ותשפטו.

רבי אהרן מת ויובל לקבורות בערב שבת קודש וכל בני העיר ספדו לו בלא לב ולב, וכאשר השמיע המגיד בהספדו כי בעוון הדור מת, אחזה רעדה את כל השומעים ואיש איש אמר בלבו גם בלי כל אסיפה לבקש חטאים. וביום השבת אחרי קריאת התורה עלה השמש על הבמה, כי כן צוּוה מראש העדה, ויקרא בקול: ‘רבותי; דֶבֶר בעיר! הן תדעו רבותי כי כל ישראל ערבים זה בזה. נחפשה דרכינו, וכל איש אשר ידע כל דבר חטא ברעהו יבוא ויגיד בלי משוא פנים ואם לא יגיד ונשא הוא עוון הקהל!’

מהומה גדולה היתה בבית ככלות השמש את קריאתו, וכל העם נפלגו למפלגות, אלה שאלו, מה דיבר השמש ומה קרא, אלה השיבו. ואיש לא ידע עד מה.

‘פגימה היתה בסכין השוחט והיום נודע הדבר וכל המאכלים אשר הכינו טריפה המה’.

‘השוחט העוול יביא על העיר רעות רבות’.

‘איזה שוחט עשה זאת?’

‘מבית הגביר נגנבו כל כלי כספו וזהבו’.

‘הכתר ועץ החיים ³¹ נגנבו מארון הקודש’

‘חטאים נמצאו בעיר’

‘פקודה לצבוא צבא באה פתאום בלא עת’.

‘חוק יצא מאת המלך לסגור דלתות בתי הישיבה והחדרים’.

‘שר גדול יבוא העירה וינקו את הרחובות’. כה חיוו איש איש כי שמע מפורש מפי השמש ותרב המהומה והריב גדל מרגע לרגע, כי כל איש התפאר באוזניו כי ארוכות הנה מאוזני רעהו ותקשבנה קול ממרחקים. כרבע שעה חלפה בריב והחזן לא יכול להתפלל מוסף, עד כי נתן הגבאי צו אל השמש כי יקרא את הקריאה שנית בשפה ברורה. אף כי בשפה ברורה לא חונן השמש מאת יוצרו וגם בפעם הזאת קרא את קריאתו בנשימה אחת ובדברים בלולים בכל זאת שמע כל הקהל את דברו, כי עתה היטו אוזנם לשמוע וכרגע היתה מבוכה חדשה. הנשים נתנו קול בכי גדול מעזרת הנשים ובעליהן נאנחו אחריהן ותרב התאנייה כביום תשעה באב ויום הכיפורים.

אחרי אשר חדל כמעט קול הבכייה בעזרת הנשים וקול השאון והמהומה בעזרת האנשים שב גם הוא לדממה, נשמע קול אשה קוראת בקול גדול להשמש. הוא עלה לעזרת הנשים וירד ויבא את דבריה אל כל העם בקול גדול מאז הבמה: ‘רבותי! נמצאו החוטאים. מחלה האלמנה, אשר תגור בבית זמרי הצובע, שמעה באוזניה מפי השפחה הערלית אשר ראתה בעיניה כי יוסף בן הצובע בן פריץ נשק מנשיקות פיו את בת אחותו היתומה אשר גדלה אתו בביתו’. שמה וחרדה נראו על כל פנים בשומעם את הדבר הנורא הזה, כי אף כי ידעו כי יוסף ישחית דרכו וחשוד הוא על כל דבר, אך כי יערב לבו לעשות זימה נוראה כזאת לא פיללו לשמוע ויתמהו איש אל אחיו. והשאון לא חדל בכל עת תפילת-המוסף, וגם אחרי התפילה עמדו מקהלות לפני דלתות בתי-התפילה ויספרו איש לאחיו מהנפלאות אשר שמעה אוזנם, וברגעים אחדים נודע הדבר בכל העיר. וראשי העדה אשר לא ינוחו רגע מעבודתם למען לשמור על העיר מכל פגע מיהרו וישלחו שני שמשים לשמור את החוטאים לבל תמצא ידם להסתתר. ולאושר העיר כולה הצליח בידי השמשים לשום עליהם משמר בטרם יכלו לברוח מהבית, כי מי יודע מה היתה אחרית כל העיר האומללה לו הסתתרו שני החוטאים יחד… אשר המיתו שניים מנכבדי העיר בנשיקה.

כל אלה נעשו בלי כל אסיפה, כי בדברי מצווה כאלה כל הזריז הרי זה משובח. ובאומרי ראשי העיר או ראשי העדה ציוו, אל ידמה הקורא כי רק הראשים אשר כל הקהל שמו אותם אלופים לראשם רק אלה יחרצו משפט בדברים כאלה, לא זאת! כל איש אשר לו שם ומעמד, או בעל הבית בבית-התפילה או גם מלמד בבית איש עשיר, כל אלה ייחשבו כראשים, והשמשים ימהרו לעשות מצוותם ככל אשר יצוו עליהם לייסר ולהוכיח…

וביום המוחרת, ביום הראשון לשבוע אחרי תפילת הבוקר, הובלו יחד החוטא והחוטאת בכבוד גדול והמון רב אל חצר בית-התפילה הגדול, אחרי אשר שופטיהם חרצו משפט כי אין להם עונש מלקות יען כי לא אשת איש היא, ואחרי אשר הערלית ראתה רק הנשיקה, רק להבזותם לעיני כול, למען יראו בחורי ישראל וייראו לטעום טעם חטא, ובתולותיו תיקחנה מוסר ולא תיתנה לחייהן לנושקים. ובכן שלחו ידם עושי דבר השופטים להבזותם בעיני כול, והמה הראו לדעת כי חרוצים המה במלאכתם וישכילו להבזות מאין כמוהם. כי אף אחד ממיודעי הבחור יוסף אשר ידעוהו מלפנים לא הכיר אותו כעת וגם אביו לא הכירו בלי כל ספק, כה שונו פניו, כי שק משוח בזפת ומכוסה בנוצות כיסה את כל גווייתו, ומגבעת גבוהה מאוד וגם היא משוחה בזפת ומכוסה בנוצות על ראשו, ידיו אסורות בחבל, אשר קצהו האחד בידי השמש האחד וקצהו השני בידי השני, ראשו כפוף כאגמון ופניו, אשר כמעט לא נראו כי המכסה כיסם עד עיניו, כפני מת. כן הובל ואחריו המון נערים למאות ירוצו ויקראו בקול: ‘בעל חטא! בעל חטא!’ כי ביום הגדול הזה הוציאו כל המלמדים את תלמידיהם ממסגר החדר למען יראו בעיניהם המשפט ויקחו מוסר. והנערים הראו לכול כי בכל לבב יבקשו לקחת מוסר וימהרו ויעזבו את חדריהם. ומי יודע אם לא בחרו יום יום במוסר כזה מלכת אל החדר ולשבת שם על התורה? המה כולם יחד קראו בקול ועיפרו בעפר ויידו אבן לעומת החוטא. וכן היה גם משפט החוטאת, גם אותה לבשו מחלצות כאלה, או כאשר פי בני כשולה יקבם ‘בגדי החתונה’ עדי הביאום אך חצר בית-הכנסת. שם שמו הנערים הגדולים מחצלת על ארבע מוטות עץ ויעמידו את החוטאים תחת החופה ויתרועעו וישירו בקולות מקולות שונים ויסדרו להם קידושין בלעג וקלס, וכל העם עומדים ורואים וקוראים בקול: ‘מזל רע! מזל רע!’

בתחילה, כאשר שמו הבגדים על החוטא, רקע ברגליו ויקרא בקול כמשוגע, וכאשר הרבו לשחוק קרא בקול גדול: ‘הניחו לי ואם אין אמיר דתי!’ אך כל השומעים הוסיפו לשחוק וללעוג והנערים הוסיפו לעפר בעפר לעומתו. ואחדים מהם דקרוהו במחט, בלי ספק למען הראות כי רחמנים בני רחמנים הם וידעו רחמים במשפט, כי המנהג הזה – לדקור במחט את החתן בעומדו תחת החופה – ישן נושן הוא בעיר ההיא, וגם את בחורי ישראל אשר לא טעמו טעם חטא הנשיקה לא ינקו מדקירת מחטיהם. ואן כזאת עשו גם להחתן החוטא עלינו לחשוב זאת להם לצדקה, כי גם לחוטא עשו כמנהג אבותיהם לעשות לכל חתן ישר דרך'. אך עתה החריש גם הוא גם החוטאת, אשר לא פצתה פיה מעת שמו החבל על ידיה ויעמדו יחד בכבולי עץ כמו לא נותרה בהם נשמה.

פתאום נעה הכלה ותיפול ארצה. השמשים מיהרו להקימה והעומדים שחקו והריעו ואחדים קראו בקול: ‘ערום תערים למען ישלחוה לנפשה’. אך היא נפלה שנית ועתה ראו השמשים כי כל רוח חיים אין בקרבה וימהרו וישאוה לעזרת הנשים להשיב רוחה אליה. עתה נמצאו אנשים אשר חמלו עליה וירשיעו את שופטיה, אך המה רחצו בניקיון כפם באומרם כי לא עשו לה בידם מאומה ורק להבזותה לאות לבנות מרי עשו זאת ולהם הצדקה. השמשים עוד לא הרחיקו ללכת ופתאום לפתע התעורר החתן כמו חיים חדשים ורוח חדש באו בקרבו ברגע אחד וינתק אסוריו מעל ידיו ויתנפל בחימה שפוכה על השמשים בקוראו בקול קורע לב: ‘מרצחים, אתם המתם אותה! את כולכם ישלחו לארץ גזירה, מרצחים, חכו נא לי!’ ובקוראו בקול היכה בידיו לכל רוח כמשתגע ויאחז בזקן השמש האחד וכרגע נותרה מחציתו בידו. ועל השני אשר ביקש לקום בפניו התנפל ויישוך את חוטמו עד שפך דם ויכה הכה ופצוע סביבו וחתיתו נפלה על כל העומדים אשר כולם יחד קראו בקול: ‘החזיקו בו, אסרוהו, תפשוהו, היו לאנשים!’ אך אף לא אחד בהם ערב לבו לגשת אליו. ובעודנו לוחם ומכה ונושך והנה גם עזר בצרה בא לו, אביו הופיע פתאום במקום המלחמה ובראותו את בנו לבוש בבגדי החתונה נהפכו פניו כרגע לפני להבים, עיניו הפיצו זיקי אש וידיו אחזו באחת ממוטות החופה וגם הוא היכה סביבו מבלי הבדיל אם איש או אשה או נער. וברגעים אחדים נמלטו כל הנאספים לנפשם ורבים מהם בשבר יד או רגל. זרוע שני האנשים האלה משלה להם לגרש המון עם אשר למאות היה מספרם, ואיש לא אימץ לבו לקום בפניהם, כמו קללת משה איש האלוהים רבצה בהם! והשמשים אף המה בראותם כי אין עוזר, מיהרו להציל נפשם והמתנות אשר חלקו להם החתן ואביו ביד נדיבה לקחו אתם ויזכרו עוד אותן ימין רבים. והחתן ואביו שבו הביתה כמנצחים, אך את חרפתם לא מיהרו לשכוח ויבקשו עצות להשיב נקם לחיק מחרפיהם, ומה גם אשר כעבור ימים אחדים מתה הנערה החוטאת ממחלת לב. אז להטה כאש חמת הצובע בקרבו ויישבע לנקום נקם נורא מהעיר ויושביה.

טו: דרכי תוהו    🔗

רגשות נפש הטובע בלב ים באין מעמד ותקווה ישער כל איש בנפשו בשומו לנגד עיניו את גלי המים הזדונים מרימים ראשיהם לדכאהו, וכמו ישחקו ילעגו למשבתו יעלוהו יורידוהו ויניעוהו להרבות מחץ מכת לבו. סביביו תנינים ודגי טרף יפערו לועם והמה לא ידעו חנינה – רעבים המה. האומלל יישא למרום עיניו ואין מושיע ואל התהום – והנה המוות פוער פיו… יזכור את חייו, את עמלו ואת אשר גמר אומר לעשות עוד בימים הבאים, את אהובי נפשו… כל אלה יוכל לשער בנפשו בשוותו את המחזה הזה לנגד עיניו. אך מי יספר ענות נפש הטובע, אשר באיוולתו מטה רגלו ויעשה מדחה, אשר כליותיו יקראו לו: אתה הסיבות בנפשך, ראה את החיים אשר מאחריך וחיים כאלה עוד התעתדו לקראתך ואתה בידך הקצרת ימיך… רגשות כאלה לא על נקלה יחוש בנפשו האיש אשר לא היה משחק לגלי הפגעים ואשר על כן עוד לא ניסה להביא כפעם בפעם מעשיו במשפט ולהקשיב לקול כליותיו. הרגשות האלה רעות הנה מכל מצרי שאול, ממלאכי בלהות ואולי גם מבני-אדם רעים.

העולם ים זועף הוא, גליו לא ישקטו רגע, סערת המקרים תסער בכוח ובלי חשך ותנער לאלפים ממקומם ותצעידם לפי תהום ועליהם יזעף לב בן חלוף, אך לא הסערה ולא הגלים אף לא התהום המה ראשית כל פגעי האדם ואחריתם. הסערה תקום לדממה, הגלים יחשו ואז תבוא מנוחה גם להאומלל הצולל בים הצרה הזה, ולפעמים יובילהו הסערה הזאת והגלים האלה אל חוף תקווה טובה, אך מי יאמר לדגי הטרף: החרישו ודומו? להתנינים – אל תרימו ראש, אל תפתחו לועכם להשחית, בעת אשר בטנם תחסר? והם המה אשר יביאו לרגעים רעה וצרה אשר אין להימלט מהן. דגי הטרף בים העולם אשר ילכו על שתי רגליים ויתפארו כי צלם אלוהים להם, המה ירעו וישחיתו עוד הרבה יתר מכל פגעי החיים. המה תמיד רעבים וצמאים, אך לא רק ללחם ובשר כי אם לדמי אחיהם, לשארם, למוח עצמותם. ואחרי כי לא בשיניהם יישוכו רק בלשונם ימחצו ועין לא תראה המכה, לכן יאכלו כמסוס נוסס מנפש ועד בשר. ומה יועיל להטובע במצולות ים החיים אם גם יסור רגע זעף הסער, אם גם ישקטו הגלים וחוף תקווה נשקף לעיניו כל עוד יעטרוהו התנינים האלה, אנא מפניהם יברח? זה הוא גורל כל איש אשר ההצלחה הסתירה פניה ממנו ותיתנהו למשיסה לגלי הפגעים! ושברון רוחו ומפח נפשו בייסר אותו כליותיו כי הוא עזר להמקרה להביא שואה על נפשו מי יספר?

מה הואיל ליעקב-חיים חוף התקווה הטובה אשר נראה לעיניו? אמנם רוח טהור עבר מפתחי פי רעייתו ויטהר את ענני היגון אשר כיסו על פניו, גלי סערת רוחו דמו, והנחלה אשר השאיר אבי אמה היתה לו לפתח תקווה להינצל ברגע אחד מכל צרה ופגע. אך מה זה הועילו אלה? האם גבר כוח הרוח הטהור להמית את התנינים או להבריחם מעליו?

בלב מלא תקווה שב בלילה הראשון, אחרי אשר נדבר את ראש-הקהל אל ביתו, ובעיניים מפיצות גיל שמעה אשתו דבריו, ודי שילומים לאבלם מצאו בתקוותם זאת, כי טרם ידעו את יד המקרה הנטויה עליהם להראותם מה כוחה. אל עוד מעט ועיניהם נפקחו לראות ותקוותם ושמחתם לנצח אבדה.

רבי אהרן הישר באדם, אשר בו שם יעקב-חיים תקוותו, כי עוד יעמוד לימינו לעזרהו, מת בחוליו או בחטא הנשיקה. וראש-הקהל לבדו לא הרהיב עוז בנפשו לעשות דבר אחרי כי כל האסיפה גמרה אומר לבלתי עשות דבר קטן או גדול בטרם שאלו את פי זבדיה. ועל כן שלח אליו ראש-הקהל את דבריו במכתב לשאול עצתו, אף כי על אפו ועל חמתו היה לו הדבר הזה לדם למו עצת קטן ממנו במעלה ושנים, ורק יען כי בכל לבבו ביקש להשיב את האובד אל עדתו ונחלתו לכן נאות גם להשפיל כבודו, אך לשוא היה כל עמלו. זבדיה ענה עד מהרה במכתבו כנגיד ומצווה לבל יזידו לעשות כדבר הרע הזה, לתת יד לפושע, כי למלשינים לא תהיה תקווה. וכבר מצאה ידו למצוא מסילות השרים אשר הבטיחוהו לשים חחים ³² בלחיי התנין הזה ויהיה למופת לבני מרי. ואם ימרו את פיו אז לא לבד כי יחטאו חטאה גדולה לאלוהים בתיתם עזר לזעום נפשו כי אם גם לנפשם ירעו, כי בזה יתנו אומץ בלבו לרדות בהם. והוא, זבדיה, ינער כפיו מתמוך עוד בידי בני העיר האומללים, אם לא יאבו לעשות כדברו. ורק אם יגרש המלשין את אשתו כחפץ המת אז תינתן לה ולבנה הנחלה, ואת הרשע יתנו למשיסה כפועל ידיו. כזאת ענה זבדיה ופקודתו שמרה רוח האסיפה. ובכן נוחלה אבדה תקוות יעקב-חיים ואשתו להיוושע אך גם בטן מלשין ואשתו תחסר עת כי ירעבו. המחסור הנורא ממוות בא וירא להם פניו הנוראים גם מפני עוולה ומרמה, ומיום ליום הוסיף אומץ לענותם. ובכל זאת עוד נאמנה רוח יעקב-חיים את עצת אשתו, עוד אימץ את לבו לחכות וינער כפיו מקחת עזרה מאת השר. ואשתו גם היא עוד סמכתהו באומרה: ' לא לעולם צרה, יראה הקהל לבך הנשבר וישוב לקרבך באהבה'. והוא שמע לדבריה, אשר היו לו למשיב נפש בעת אשר כליותיו יסרוהו במוסר אכזרי ויקראו באוזניו בחוזקה. מידך זאת לך, בזדון לבך שיחַתָּ אושרך ותרד פלאים…

כל דבר חפץ אשר נמצא לו קונה נתנו בכסף, וגם את האוהל הדל אשר בו גרו עזבו למען החליפו באוהל דל ממנו, אשר גם כלב נידח לא מצא בו רוב נחת. ובכל זאת עוד נאמנה רוח יעקב-חיים את עצת אשתו לשוב אל עמו, ולפעמים מצא נחת במחסורו הגדול בהשיבו אל לבו: אמנם לי אומץ לב מאין כמוני לשאת ולסבול. אך לכול יבוא הקץ וגם לתקוותו ואומץ לבו בא כבר היום האחרון. כל מחשבותיו עלו בתוהו. בקהל לא מצא עזרה ויד אחר לא הושיעתו, וכאשר גדל המחסור באוהלו כן רפה כוח התקווה, ובחודלו לקוות חדל מתת גם אוזן קשבת לדברי ניחומי אשתו, וכאשר לא שם עוד לבו לדבריה כן החלו שנית מחשבות עברה ונקם למצוא מסילות בלבבו לאט לאט, מחשבות נקם לבני-האדם, לאלוהים, לשונאיו, לאוהביו וגם לנפשו. וכמשוגע היה בעת חושבו מחשבות כאלה, וכל רואהו בעת ההיא האמין כי בינתו הסתתרה.

לו היתה כזאת, כי אז אולי היה טוב לו ולאשתו מעתה, כי אז שכח רגע את כל צרות לבבו, ובני עירו ריחמוהו וישכחו כל הרעה אשר עשה להם. כי לא לעולם ייטור איש ישראל עברתו, ובראותו כי אוזלת יד שונאו לעשות עוד לו רעה אז יעזוב אפו. אך כזאת לא היתה; הוא לא הוכה בשיגעון ולא שכח את מצוקות לבבו וידו עוד לא אזלה מעשות נבלה את זעומי נפשו, ועל כן ניחרו בו מנדיו ולא נמצא לו מנחם ומרחם.

באוהל דל מכל אוהלי האיכרים הדלים, בנוי מעצים דקים אשר היו למסוס נוסס ונוטה לנפול, לולא תמכו בו עמודי עץ מבית ומחוץ. זכוכית חלונו האחד, הפתוח את החצר או אל הרחוב או אל השדה, (כי מחוץ לעיר עמד האוהל כשומר זקן לפני שער מגרש העיר), נשברה לרסיסים, והגליונים אשר הונחו על השברים למלאות החסרון כתחבושת על מכה, לא הצליחו לעצור בעד שלג ומטר לבל ימצאו מסילות הבית כי אם הוסיפו עלטה על החשכה אשר שררה שם תמיד ומה גם עתה בעת אשר השלג והכפור כיסו במעטה עב את החלון מבית ומחוץ. באוהל הזה ישב יעקב-חיים על כיסא עץ כביר מאביו ימים אשר נשחת מזוקן ולא עצר כוח למלט משא, ולמולו אסתר רעייתו ובחיקה הילד אשר שכב במנוחה ויינק שדי אמו ועוד לא יבין מחשבות הוריו אשר סערו בסופות קדים בקרבם.

רוח סער נשב ויהמה כחלילים או כנפש גוועת, בהתגנבו מבעד חורי החלון והארובה, כמו ביקש מפלט לו מהקרח הנורא, אך במה נחשב הוא מול הסערה אשר סערה בכוח בקרב ולב בני הבית, אף כי לא השמיעה קולה. כל היום ההוא לא יצא יעקב-חיים מפתח ביתו כי אם ישב אל השולחן אשר נע ונד כשיכור, אף כי לא ראה בעיניו כוס יין או שיכר מעת אשר יצא ממנו האיכר אשר גר בו לפנים. הוא ישב וראשו בין שתי כפות ידיו ויידום, לא הזכיר את אשתו לערוך השולחן לא בבוקר ולא בצוהריים ואף היא שכחה זאת זה שני ימים. נפש יעקב-חיים אולי יבין הקורא כאשר אומר לו, כי לא הוציא הגה מפיו כל היום ההוא. גורל האיש אשר יזעק וישווע בצרתו לא עוד רע הוא כגורל האומלל אשר פגעיו העתיקו מפיו מלים.

‘האפסה כל תקווה?’ שאלה אסתר בכבדות כעייפה אחרי אשר ניסתה זה פעמיים לשאול מפיו דבר ולא מצאה מענה. בפעם הזאת התעורר ויענה בקול מוזר: ‘אפסה כל תקווה’.

‘אך בכל זאת חפש חקור וחשוב, אולי תמצא עצה להינצל מהרעה מבלי אשר תיפול ברעה חדשה’.

‘אין עצה’ ענה מבלי הבט בפניה.

‘אבל האם תמנו לגווע באין מושיע?’

‘תמנו לגווע’.

‘אם נלאית ברוב עצותיך עוץ נא עצה אולי אוכל אני להושיע’ קראה כמתייפחת.

‘קווה אל ה’ ויושע לך' ענה יעקב-חיים בקול כמו מעפר שח אמרתו מבלי הסר ידיו מתחת לחייו.

‘אמנם כן, תקוותי בה’ כי יסמוכך בימינו, אך עליך לבקש עצה'.

‘לו כוח עם גבורה, חכמה ועצה גם מבלעדי, הן אל טוב וחנון הוא ואַת הלא אליו תישאי נפשך ולמה זה יחריש יתאפק? מדוע זה לא יקום להושיע להחוסים בו? הן אם כזאת הוא עושה, מי זה לידו יתקע כי לא תאבד אמונה מלב מאמיניו? יקום ויושיע, ואני לא אלוהים אני ואין בי כוח להושיע’.

‘אנא מחמד לבי, אל תדבר כדברים האלה’ קראה אסתר בתחנונים ותפרוש כפיה ‘המעט ממנו עוונותינו הראשונים כי עוד נוסיף ונשים גם באלוהים תִּפלָה’?

‘עוונותי היטו אלה, זאת אראה עין בעין. אל זועם פקד עלי אפו על כי לא נתתי נפשי כעפר לדוש, על כי לא התרפסתי ולא ביקשתי לשוב בעת אשר ראשי-הקהל הצדיקים באו אלי ויתחננו כי אשוב מדרך עוון. ולהצדיקים והחסידים וישרי לב האלה ישלם כבור לבם, ועל כן דרך זבדיה צלחה וזמרי יעשה חיל ובוקי יבנה בית חדש למען בנו השביעי, וכל אלה, יען כי לא סרו מהדרך הטוב ויעשו עושר במשפט וידעו רחמים, יחוסו על דל, יחננו אלמנה ויתום. צדיק ה’ בכל דרכיו'…

‘אהה! ברצח בעצמותי תדבר כדברים האלה, אנא אתחנן לפניך לבל תוסיף עוון פן אגווע מצרה ויגון’.

‘האם שמתי באלוהים תפלה? הלא אך צדקותיו סיפרתי’ ענה בשחוק מרגיז לב.

‘אשביעך באהבתי אשר אהבתני לפנים לבל תוסיף ענות נפשי בדברי לצון ותפלה כמו אלה, כי כחיצים שנונים ירדו ללבי. אני באמונתי אחזיק כי אל צדיק ה’ ומושיע ולא יעזוב נפש הבוטחים בו בידי הפגעים לעולם, ואם יסר ייסרנו בעווננו – לא לעד יטרוף אפו, ואת הרשעים אשר לא ידעו חנות יביא במשפט וישלם להם כרוע מעלליהם'.

‘מה משפט ומה רשע?’ קרא בהתעוררו פתאום ממקומו ובהניעו כל גווייתו בשאט נפש ועיניו מלאו זיקות ‘אין אלוהים בשמים ואין שופט בארץ, אין צדיק ואין רשע, רק לפתאים יהי שם אלוהים ושופט למחיתה ³³ ובסכלותם יהיו למרמס כתולעת לכל רגל עובר. ואני אמיץ לב אני ולא אפחד מפני כול ולא אתן את נפשי למשיסה, לא!’ דבריו אשר דיבר באפו השיבו לו רוח חיים אשר עזבו זה ימים אחדים. הן באוזניו שמע עתה מפיו כי אמיץ לב הוא ולא יירא מפני כול אף לא מאלוהי שמים, ולמה זה ידוכא וייאנח בשברון מותניים כאשה מצרה?

‘אנא, אל רחום, אל תפקוד עליו עוון כי מרוב צרותיו ידבר ואל נושא עוון אתה’ דובבו שפתי אסתר באנחת שברון מותניים בנושאה מרום עיניה.

‘לבל יפקוד עלי עוון? ומה יעשה לי? ומה בידו לעשות? היש בידו לשבר קנה רצוץ לפוצץ אבן כתות לרסיסים עד דק? בדרך לבי אוחז מעתה ולא אשוב, ואשיעך לנפשי ולנפשך ולא אסוג אחור מפני כול’ קרא בשארית חמות וירוץ החוצה מבלי פנות עוד אל דברי אשתו ותחנוניה.

מה רבו צרות יעקב-חיים עד כי בא עד הנה לחרף שם אלוהים ולאטום אוזנו משמוע קול תחנוני אשתו, זאת ישער כל איש בנפשו בזוכרו כי האיש אשר לא יאמין באלוהים הוא גם לא יחרף שמו, ורק המאמין בלבו הוא יישא שם אלוה על שפתיו. ומה רב מחץ מכת לבו אשר הכהו בשיגעון עד לחרף את האלוהים אשר ירא מפניו בלבו ולענות נפש אשתו אשר אהבה הרבה יתר מנפשו ואשר זה לא כביר נכון היה לעשות ככל אשר יעצה אותו בלב מלא שמחה. אך הנה כן הוא בעת הרעה, בעת אשר כל מצוקות התבל תסובנה את איש, אז יילווה גם הוא על פגעיו ויעזור להם לענות נפשו ונפש אוהביו. וגם הוא היה כמשוגע ולא ידע עוד מה תדברנה שפתיו ואל מי תדברנה. הימים האחרונים ומקריהם מסכו בקרבו רוח עוועים אחרי אשר נוכח כי כל תוחלתו ותקוותו נכזבו בפעם אחת. רגע אחד האיר אור תקווה בלבו כי עוד ישוב ויהיה ככל האדם, כי ייקח נחלת אשתו ויבחר בארץ חדשה במקום אשר לא ידעוהו ויחיה בחיי יושר ויהיה שלו ומאושר, אך יד זבדיה גברה על יד המבקשים עזרתו. אויבו זה בנפש אשר מידו לו כל צרותיו גובר חיילים גם בפעם הזאת ואחריו היו כל בני האסיפה לגזול את נחלתו ממנו ולגרשו בחזקת היד מהסתפח בנחלת ישרים. מה יעשה? היוסיף לבקש דרכי יושר ונתיבותיו לו? היבקש צדק בעת אשר רודפיו עיוותוהו? היזכור משפט בעת אשר אי-משפט ישב לכיסא וידכאהו עד עפר? – כל אלה שאל נפשו והשיב: ‘לא! המה שמוני לתולעת נבזה, אשר רגל כל עובר תדושנה, ואני אתעורר וטרפתי ורמסתי ואין מציל וידעו כי כפיר אריות הנני ולא תולעת איש. המה גזלו נחלתי ויושיבוני במאורת כלבים ואני אתן כל הונם וקניינם בידי זרים ואצמית בבור חייהם’. קנאה ועברה נוראה התלקחו בקרבו בשומעו את משפט האסיפה ובכל הדרך בלכתו הביתה גמר אומר להתנער ולשלם לשונאיו על פניהם, להשקותם כוס התרעלה כאשר השקוהו המה. אך אסתר אשתו ניצבה תמיד לעומתו כמלאך השלום וברוח פיה השביחה סערת רוחו. אך צרותיו הרחיבו מיום ליום וכוח לבה רפה מרגע לרגע ולא מצאה עוד די און בלבה לאמץ לבו אחרי כי גם בעיניה ראתה פיהם ההולך וקרב, וכל תושיה נדחה מהם אם לא ישוב על עקביו אל השר לבקש עזרתו. זאת ראתה בעיניים פקוחות, אך תחת להניח כלי מלחמתה מיד ולהניח לאישה לעשות כחפצו כאשר נטלה עליו יד המקרה, אימצה שארית כוחה לעצור בעדו, אף כי ידעה בנפשה כי כלה כוחה – ועל כן לא הצליחה עוד.

אם יראה איש כי אוזלת ידו במלחמה, אז יניח חרבו כרגע מיד ולא יוסיף להתגרות מלחמה, פן יעלה עוד יותר אף לוחמו וירב כעשו עמו וירבה לשום שמות. זאת לא השיבה היא אל לבה כי אם הוסיפה לשום אסורים על ידיו בידיים רפות ובזאת הגדילה עוד מדורת הקנאה בלבו לאט לאט על כי היתה למדורת שאול. בדברי ניחומים כבר הסכין ולא היו עוד כאבן חן בעיניו, ומהתקווה הקשיח כבר את לבו ואם כי חיכה עוד ולא שב על עקביו הוא, יען כי עוד לא מצא די און בנפשו להשליך אחרי גוו פעם אחת את כל מחשבותיו אשר הרה והגה לבו בימים האחרונים בימי התקווה. כאיש אשר מחמל נפשו גווע לעיניו ישים עוד הפעם את עיניו בו בטרם יילקח מעל פניו לנצח, כן שב גם הוא ויעבור לפני עיני לבו לאחד אחד את כל הגיוניו אשר הגה בעת אשר קיווה עוד כי נחלתו תינתן לו, וכמו ברכם בברכת השלום בטרם נפרדו ממנו לנצח. ואחרי כן עצם עיניו ויחל לחשוב מחשבות חדשות ללכת להתייעץ את חבר אנשים, אשר יחד המתיקו סוד להפוך העיר משורש ואשתו לא ידעה עד מה. זאת חשב בשבתו דומם אל השולחן אך טרם יגמור אומר, רק קול אשתו אשר אמרה להשלות נפשו בביטחון באלוהי המשפט בעת אשר ראה כי משפטו נגזל לעין השמש, המה אימצו רוחו לא לשוב ממחשבותיו ולפחד מאלוהי המשפט כי אם להפך – לשוב על רעתו בהשיבו אל לבו: הן רק דרך רשעים צלחה. ובכן עזב את הבית בלב סוער כים ורוח הוגה אך להביא שואה ומהומה על כל העיר ויושביה, אשר כולם כרשעים וכאויבים בנפש וכגוזלים נחלתו היו בעיניו בעת ההיא.

טז: חורשי רע    🔗

בעת אשר חרף יעקב-חיים שם אלוהים למרות רצון אשתו ויגמור אומר לשוב אל דרכיו הראשונים זכר כי חבר אנשים מחכים לקראת בואו במקום אשר יעדו לו. ואמנם בעת ההיא ישבו חמישה אנשים באחד מבתי המשתה אשר להאיכרים במגרש העיר אשר בעבר הנהר בחדר סגור על מסגר ויתייעצו על צפונותיהם וגם שמו עילה על שפתם. פני כל היושבים העידו בהם, כי מנעו גרונם מצמאה ולא במים שטפוהו, כי אף סגרו בעדם דלת חדרם ואות הוא כי דבר לאט עמם, בכל זאת נשמע קולם עד למרחוק בהשמיעם איש איש דעתו ומעלות רוחו בשפתיים דולקות ובידיים מכות בכוח על השולחן, כמו התאספו שמה לקרב ומלחמה איש על רעהו. כל בני האסיפה הנכבדה הזאת היו תושבי עיר כשולה, אך אסיפתם בבית הזה, בית משתה לאיכרים מעם-הארץ וביום אשר לא מועד ושמחה היה, העידה בהם כי נבדלו מדרכי יתר תושבי העיר ואחת היא להם אם שמם יכובד או יהיה לחרפה; כי אף לא אחד מכל בני העיר אשר ידאג לכבודו יציג כף רגלו על מפתן בית כזה אם לא למען עשות מקנה וקניין יבוא שמה, ובלילה הן לא עת לעשות מקנה וקניין. אמנן גם המה באו שמה לסחור סחרם אך לא את האיכרים כי אם לקנות בכסף יין דגן ולמכור נפש אחיהם בני עמם.

כל דבר טוב בתבל אם יישחת תהיה מושחתו כפליים מדבר רע אשר מושחתו בקרבו מטבעו: השושנה אם יעלה בה ריקבון תעלה צחנתה ביתר שאת והאהבה אם תיהפך לאיבה לא תדע גבול ותגדל יותר מכל שנאה. ועל כן תגדל מאוד השנאה אשר תמצא מסילות בין אחים ורעים ובין איש ואשתו הרבה יתר מכל שנאת אדם וקנאתו, אשר על כן ירבו כעשם הנסוגים אחור מדרכי בני-ישראל עם עמם הרבה יתר מכל שונאיהם מהעמים. בני-ישראל אשר ייחשבו כאחים איש לרעהו וכערבים זה בזה אשר על כן יביאו את אחיהם במשפט על כל דבר, המה יפערו פיהם בשנאתם לבלע ולהשחית את כל אשר בשם בן עמם ייקרא כצדיק כרשע וישליכו שיקוצים על כל הקדוש והיקר בעיניו. אין בוזה לדרכי העם הזה כהנסוג אחור ממנו, אין טופל אשמות על חוקי דתו ואמונתו כאחד מהעם הזה בעת אשר יתכחש לצור מחצבתו, ואין רודף באף לשפת אבותיו כבן-ישראל אשר יבוש באבותיו. השונאים מהעמים אף כי בשבע עיניים יחפשו אחרי כל מום רע בעם הזה יתנוהו לשמצה רק במוצאם בו ערוות דבר, ומהטוב יעלימו עינם, או יאמרו כי הדבר הזה הוא יוצא מהכלל. ואם בן העם הזה יחפוץ להמיר כבוד עמו בקלון אז לא יבוש בושת להפוך גם מתוק למר, וגם בכל מידה טובה ודרך ישרה ימצא מגרעת. לא אחת מהממשלות אשר תיתנה חוקים לא טובים להעם הזה ואשר תבקשנה בכל לבן להושיבהו בסתר המדרגה, לא אחת מהנה שלחה ידה לעקור זכרון אבותיו וארצו ושפת חוזיו מקרבו בחזקת היד. ואם יצלח אחד מהעם הזה למשרה ויפקדוהו לפקוח עינים על משטרי עדתו ובתי-הספר אשר לה אז אם לבבו לא שלם את אחיו, יבקש להפוך כל אלה משורש… גם חבר האנשים האלה התאספו הנה לפרוע פרעות בישראל, להוריד כבוד עדתם עד דכא ולשים שמות בכל העיר, כי כאש תופתה בערה השנאה בלבם והשקט לא יוכלו, ומה גם בלב האיש אשר עמד ויך באגרופו על השלחן בקוראו בימה נוראה: ‘שארית לא תהיה להם, אאביד גם שריד מהעיר הזאת ותמו לנצח וידעו קנאתי’.

האיש הזה היה כבן ארבעים, דל בשר ואיש קומה, בזקנו ופאת ראשו נראו שערות לבנות ועיניו הבריקו כזיקי אש. מלבושיו היו כמלבושי איש עשיר וידיו אשר היו מאדמות בששר ³⁴ הראו את מלאכת ידו, צובע היה. אם מצאו ידיו הצבועות כוח להתאדם גם בדם אדם ולהוציא כל מזימות לבו ודברי פיו לפעולות אדם – זאת לא נדע, אך כי לבו היה עם פיו בדברו זאת ראה כל שומע דבריו.

‘אני אראם את ידי וידעו במי התגרו מלחמה’ הוסיף האיש לקרוא בכוח ‘את בני הובילו בחרפה בכל חוצות העיר וילבישוהו בבגדי החתונה וילדי הכלבים נבחו אחריו: “בעל חטא!” ואיש לא כיהה בם. את בני! ולא זכרו כי אני אביו ואת בת בתי התמימה המיתו ואני אחריש? הוי פתאים, כלבים באין שיניים אשר לא לנשוך רק לנבוח ימצאו און להם. אך אני אראם את שיני גם אני ואשכם עד לבלי מרפא, כאשר נחתה ידי בם כן אמחצם בלשוני, את כולם, אני – – –’

‘אני, אני’ קרא ברוגז איש רזה וקטן קומה מאוד, פניו ירוקים ועיניו כהות והמחט אשר בשולי בגדו נתן אות על מלאכת ידו ‘למה זה תקרא בקול “אני אני!” ואנחנו איפה הננו? האם אנחנו נעמוד מנגד? או תאמר כי ידי לא רב לי לעשות כמוך ואיך תתפאר כי כה יגדל כוחך לעשות דבר ולא רוחנו? אנחנו כולנו בעצה אחת ולי הצדקה להתעבר על ריב יתר ממך, כי לא בבני כי אם בי ניחתה ידם. אותי הביאו לפניהם לשפוט משפטי, כי הארורה בת הזימה הודתה על פשעה ותאשימני גם אותי, ולדבר הזה אסלח להם? האני אעמוד מנגד ולא אביא בלהות צלמוות על העיר ויושביה וראשיה ושופטיה? ולמה זה תקרא: אני אני? הן גם ידי תמצא לעשות חיל, זאת יגידו לך כל יושבי העיר, ושפתי תמהר לדבר צחות בשפת הארץ והסכנתי מאז לעמוד לפני שרים וידעתי דרכיהם. שאל את כל יושבי העיר ויגידו לך אם לא אמת בפי, ורבים המה אוהבי אשר יעמדו לימיני, וגם לי לבב כמוך, ולמה זה תקרא בגרון ניחר: אני אני? כמו אתה לבדך פה, שאל את כל בני העיר’.

‘הביטו אל החיייט הזה איך ירים ראש וישלח לשון כמו זרועו מושלה לו לדכא כל הארץ תחת רגליו’ קרא הצובע בשחוק גאון לב ‘הלא לכבוד ייחשב לך כי תארח לחברה אתנו ועודך מאריך לשון. לא לתשועת ימינך ולא למזימת לבך אף לא לחלקת לשונך נחכה. הוא הסכין לעמוד לפני שרים! שחוק יעשה לי! ומי המה השרים הגדולים, המושלים האדירים אשר עמדת לפניהם? ההוא חוטב העצים אשר לשר העיר? ובאוזני מי תדבר כאלה? האם לא אדע אותך ואת מוצאך? אם תחפוץ לנחול כבוד ולהימנות בחברתנו שים ידך למו פיך ודום לעצת חכמים ממך!’

החייט לא חיכה עד אשר יכלה הצובע את דברי תוכחתו, כי אם אתו יחד קרא בקול: ‘ומה גדולתך כי אדע? האם בכסף אשר גנבת מבית רבי שמריה אשר בביתו עבדת תמצא עוז ותעצומות גם לבב חכמה? או מן נשי האיכרים אשר מקום משכבן ידעת למדת אורחות תבל? שאל את כל בני העיר ויגידו’.

‘דום, פן אמלא פיך חצץ, נבל! האם שכחת כי שלשום הובילוך בכבוד לבית הקהל?’

'ואת בנך? ואת בת בתך התמימה? קרא החייט ויפער פיו לשחוק בשחוק מעורר שאט נפש בלב שומעו.

‘ואת בני? ואת בת בתי? אבל על זאת הן אעיר עליהם כל חמתי’.

‘ואני אריב ריב נפשי ולמה זה תתנשא עלי? הן איש נכבד כמוך הנני וגם אני הייתי “גבאי חדש” בבית-תפילתנו ושני בחורים מהישיבה מצאו ארוחתם בביתי יום אחד בשבוע. שאל את כל בני העיר ויגידו לך אם לא נכבד הנני כמוך’.

‘אמאס את החייט בזה כשממית’ קרא הצובע וירקע ברגליו וירם אגרופו לקראת לוחמו.

‘ונפשי קצה בהצובע הזה כמפני נבלת העכבר’ ענה החייט ויירק בפני איש ריבו.

‘בכור מוות יבלעך, נבל! הבפני תירק?’ קרא הצובע בשארית חמות ויחזק בגרון החייט וירימהו למעלה ופניו הירוקים אדמו כרגע כתולעת.

‘ראו כי צובע הוא’ קרא אחד היושבים בקול שחוק גדול בהראותו את החייט ולחייו המאודמות לעיני היושבים.

'הס! נתן בקולו איש כבן חמישים, איש בריא בשר עד מאוד אשר פניו כוסו בחלבם עד כי כמעט הסתירו את עיניו הקטנות הנשקפות מבעד שמורות צהובות. בגדיו כבגדי אחד האיכרים: מכנסי עור מבריקות מחלב הבהמה אשר דבק בהן על רגליו ואדרת עור כבשים המגעת עד ברכיו כיסתה גוויתו, עליה אזור צמר מואדם, ואשר על כן חשבהו כל רואהו לאחד האיכרים לולא דיבר בשפת היהודים, אך עתה הכירו כי לישראל הוא וטבח הוא. ‘הס!’ קרא באוחזו בידי הצובע להוציא את החייט למרחב ‘האם לריב ומצה ³⁵ קראנו עצרת פה? הלומי יין! כאיכרים בסובאם סבואים יקראו למהלומות, ואתם תאמרו לעשות נקמות באויבינו? אתם אבירי הכוח אשר בבוא אך קרבכם שתיים שלוש כוסות יין-דגן תתעו כשיכורים?! שבו תחתיכם במנוחה, או ידי תלמדכם איך לשבת במושב אנשים’.

האיש הזה לא ידע בלי ספק חשבון או שכח את אשר ראה בעיניו, כי לולא זאת לא נשא על רעיו חרפה כזאת לאמר כי רק שתיים או שלוש כוסות היכום בשיכרון, והכדים הריקים הרבים אשר עמדו על השולחן ענו גם המה כחשו בפניו. אך הנכלמים לא מיהרו להוכיח שגגתו כי אם שמעו לקולו וישבו תחתיהם.

‘טרפון צדק בדברו’ אמר החייט בשבתו ‘הן אם אנחנו נגרה איש ברעהו מדון אז ישחקו אויבינו על משבתנו וידנו לא תמצא לדקור אותם’.

‘ומדוע קראת לריב?’ שאל הצובע.

‘לא אני כי אם אתה ניחרת בי, אני איש שלום, שאל את כל בני העיר – –’

‘שקר הדבר’ קרא הצובע מבלי תת אותו לכלות דבריו ולהביא לא את כל בני העיר לעדים ‘אתה החילות לנבוח ככלב’.

‘ואתה נהמת כחזיר’.

‘האותי תקרא חזיר?’

‘האותי תכנה כלב?’

‘ומה אתה, הטוב אתה מכלב?’

‘ואתה, הטוב טוב אתה מחזיר?’

‘אני אשים בעפר פיך, אם תוסיף לנבוח’.

‘ואני אמלא פיך בגללי הבהמה’

‘השבתם על קיאכם?’ קרא הטבח שנית בקול מושל בראותו כי הצובע שלח יד, וכרגע החרישו שני הנצים.

‘עשו שלום ואם אין נדיח גם שניכם מחברתנו’.

‘אני לשלום’ מיהר החייט לקרוא ויושט ידו לאיש מצותו, אך הצובע לא מיהר להחזיק בה, אולם בראותו כי עיני הטבח, אשר כונן עליו, הבריקו, הושיט ידו גם הוא בלי חמדה, והחייט אחז בה ויניעה ברוב אהבה. כמו אחים היו מלידה ומבטן וברית שלומם לא הופרה אף רגע.

‘שיכר!’ קרא החייט ‘אני אתן שיכר ונשתה כוס שלום’.

‘די לכם לעת כזאת, חכו עד אשר יבוא יעקב-חיים הנה’ קרא הטבח.

‘אבל מדוע זה יאחר לבוא?’ קראו פתאום כולם בתימהון ‘הם הוא הבטיחנו לבוא הנה בלילה, או האם שב אחור מדברו?’

‘אם כזאת עשה אז כל עמלנו לריק, כי בלעדיו לא תעשינה ידינו תושייה’.

‘גם בלעדיו נעשה וגם נוכל’ ענה הצובע.

‘לשתות יין? האין זאת?’ שאל הטבח בקלסה ‘אך שמע נא לעצתי ואחר תדבר, אל תחזק בקרני השור להפילו ארצה בטרם תדע כי רב כוחך ממנו, ואני אדמה כי צר כוחך אף מהניע ממקומו את השור אשר עליו תאמר להניף ידיך’.

‘וגם אני אתן לך עצה טובה: אל תמכור בשר טריפה כבשר השחוטה אם לא תדע להסתיר דבר’ ענה הצובע אף הוא בלצון וישחק בקול גדול ויבט סביבו לראות אם ישחקו גם השומעים, וכרגע רעמו פניו בראותו כי החייט לא שחק אף הוא.

‘ואתה תחשוב בלבך’ ענה הטבח במנוחה ‘כי אקצוף עליך או כי כלימה תכסה פני בשומעי עווני מפיך? האם איש כמוך הנני כי אבוש מחטאתי? אתה התעברת על כי הזכיר לך איש ריבך את מקום משכב נשי האיכרים, חמתך בערה בקרבך ובושה כיסתה פניך, אבל לא כן אני עמדי. אני לא אכסה פשעי ואשמיע בפה מלא כי בעשרים שני עבודתי בבית המטבחיים מכרתי תשע-עשרה שנה וחצי בשר טריפה, ולא אינחם ממעשי כי ידעתי כי אני אצדק’.

כל היושבים השתוממו למשמע אוזניהם. כי אף עוון כולם נגלה בקהל ואשר על כן חשבו מזימות להצמית שופטי נפשם, בכל זאת לא ערב אף אחד מהם את לבו להגיד עוונו בפיו. כי נקל לאיש ישראל לקרוא בקול גדול את כל ה’אשמנו' ועל חטא ועל חטאים פעמים רבות ³⁶ בקול גדול ולהשמיע לכל הקהל כי חטא בלשון הרע, ברכילות, בזלזול הורים ומורים ובנשך ובריבית, גם החטא הגדול בפלילות לא יכחיד תחת לשונו ביום כיפור העוונות, אך להודות כי אכל או האכיל טריפה, או כי ידע מקום משכב נשי האיכרים, זאת לא יוכל להעביר על דל שפתיו, כי בן בישנים הוא, וגם אם ישמע כזאת תסמר שערת בשרו, ועל כן אחז שער גם עתה את החוטאים אשר נתפשו בחטאתם בשומעם מפי הטבח כי האכיל טריפה ולא יכסה פשעיו.

‘גזלן! אם כן האכלתני גם אותי טריפה’ – קרא החייט ופניו הפיקו פחד ושיממון.

‘ואשת האיש? ההיא כשרה היתה?’ ענה הטבח בשחוק פרוע.

‘ומדוע זה תקצוף על ראשי-הקהל על כי ייסרוך, הלא להם המשפט לעשות כזאת?’ שאל הצובע.

‘ולחוטאים בזימה לא להם המשפט לייסר?’ הלא נהפוך הוא – אני אצדק מכם בריבי עמהם, אני ראיתי כי השוחט לא לבד כי לא ייזהר לשחוט כדת, ולפעמים יבוא שותה שיכור אשר אף אם תעקור כל שיניו לא ידע עד מה וישחוט בידיים רועדות, לא זאת בלבד כי אם גם יכשיר ויטריף כחפצו, ואם יקצוף על הטבח יטריף באפו ואין משפט. ולמה זה לא אחשוב לנפשי לצדקה להכשיר את הטריפה כאשר יטריף הוא את הכשרה? הן באוזני שמעתי מפי הרב זכר צדיק לברכה, אשר אמר כי גדול עוון המטריף בלי משפט מעוון המכשיר, אך הוא היה איש צדיק וישר, יאיר לו אלוהים את גן-העדן, ומעת אשר שמעתי כזאת אמרתי בלבי: לא אוסיף עוד נשוא את סבל השוחט על שכמי, הבעבור זאת אתן את העיר להמוכס וחלק מהבשר להשוחט, ואת האחוריים אמכור בחצי המחיר עד כי יעלה מחיר הבשר הכשר פי שלושה ממחיר בשר הטריפה למען ארכיב על ראשי איש בלייעל כמוהו? ייקחהו האופל! ותחת להתרפס לפניו ולתת לו ממבחר הבשר למען יכשיר לי את אשר ביקש להטריף הנה לא קצרה ידי מעשות זאת בלעדיו, ואלוהים רצה את מעשי, כי אף אחד בעיר לא נחנק באוכלו מבשרי, ולו גם נחנק איש גם אז לא רבה המהומה, כי אז רק כסיל או בלייעל אחד נעדר מהעיר, כי כולם פתאים או אנשי בלייעל המה. זאת ידעתי מאז ואל דברתם לא אשים לב, וגם על חללם כבודי לא פקדתי עליהם אפי לו רק בכבודי שלחו יד, כי אחת היא לי אהבתם או שנאתם, אך המה שלחו ידם במשלחת ידי להכרית אוכל מפי ויבזו יגיעי כופר עווני ואת בני מסרו לעבודת הצבא, ועל זאת לא אסלח להם, ואם גם אתם יחד אסָפה גם אז לא אשוב. נקם אשיב להם על כספי ובני, האמינו לי. הוא דיבר דבריו במנוחה ואיש לא ערב לבו להפריעהו מדבריו, ואף כי פני החייט העידו בו כי כמשא כבד הכביד ממנו לשים מחסום למו פיו בכל העת ההיא כי לא הסכין באלה, בכל זאת שמר לשונו מיראה ורק הניע בראשו ויקרוץ בעיניו וירם ידיו ורגליו בדבֵּר הטבח, אשר לא קם ולא זע ממקומו ולא הניע אף אחד מאבריו. ואך כילה הדובר את דבריו שאף החייט רוח כמו מנעול ברזל הוסר מעל פיו ויקרא בחיפזון: ‘אבל מה זה היה ליעקב-חיים כי בושש לבוא?’

‘מה זה היה לו?’ קראו אחריו שניים.

‘אולי נשלח לקרוא לו?’ אמר הצובע.

' הנשלח לקרוא לו?' שאל הטבח.

‘לא’, ענה אחד מהשניים הנותרים אשר עד הנה לא דיברו דבר ‘הוא אמר לי כי עליו להסתיר הדבר לבל ייוודע לאשתו, כי היא לא תניחהו ללכת אתנו’.

האיש אשר ענה על דברי הצובע היה צעיר לימים, כבן עשרים ושתיים שנה, פניו יפים וכל מראהו כמראה איש אשר גודל בבית מלא כל טוב והורים ומורים חינכוהו, ועין כל רואה העידה בו כי לא להתהלך את חבר אנשים כאלה הסכין מעודו, רק יד המקרה השליכתו ביניהם בחזקת היד. ואמנם כן היה לו.

הוא היה בן לראש-הקהל אשר היה בעיר לפני הראש אשר ישור ³⁷ עתה, וכאשר הלשין את הקהל אחד מהעדה אשר את בנו הוציאו לעבודת הצבא, כי יעלימו נולדים רבים ולא יביאום בכתב כל העדה, ובחקור החוקר אשר בא מעיר המלוכה וימצא כי כן הוא, נחרץ על ראש-הקהל ושניים מ הסופרים להישלח לארץ גזירה. וכל עמל הקהל להוציאם למרחב עלה בתוהו, כי שולחו שמה. ואך בעמל ובכסף רב הצליח בידי הקהל, כי ייעשה להם החסד הגדול לתת גם לנשיהם ובניהם ללכת עמהם. וגם האיש הזה, בן הראש, הובל שמה בעודו נער ושם גודל. אך כאשר מת עליו אביו זה כשתי שנים, ואמו מתה עוד בדרך, שלחוהו השופטים לעירו, כי שמה לא יינתן לאיש ישראל לשבת בלתי אם שולח שמה לשאת עונש ביד פשעו, כי גנב או גזל או חטא להממלכה, אך לבניהם אשר עוד לא חטאו לא יינתן עוד הרשיון לשבת שמה ולמצוא לחם. ובכן שב הביתה בחוסר כול ויבקש משרה מאת הקהל באומרו כי לו הצדקה לבקש זאת, אחרי כי אביו הקריב את נפשו בעד כל העיר. אך זבדיה מיאן לתת לו משרה מיראה פן יצליח למשול בכול, אחרי כי בגודלו בין בני עם-הארץ דיבר בשפתם כאחד מהם, ועל כן היה כקוץ מכאיב בעיני זבדיה, אשר חפץ כי רק הוא ימשול כאוות נפשו וזר לא יתערב בקהל. ואחרי אשר שני אנשים העידו בו כי ראוהו נושא מסרק בצלחתו ביום השבת, גמרו כל ראשי העדה כי עליהם המצווה להרחיקו מעליהם ואולי גם לגרשו מהעיר. והדבר הזה העלה חמתו ויתוודע אל יעקב-חיים ויהללנו על פועלו

ויבקש כי ייקח גם אותו לעזר לו. אולם הימים האלה היו עת רצון ליעקב-חיים וינער כפו מתמוך בידו, רק אחרי כי מטה רגלו שנית הבטיחהו לבוא בחברתם. והוא הבטיח לכל האסיפה כי יעקב-חיים יבוא אליהם בלילה הזה. והאנשים האלה אף כי כפראים היו במדברותיהם ותנועותיהם, בכל זאת הבינו לערוך את ערכו ויכבדוהו, ואחרי דברו לא שנו. וכאשר אמר להם כי רק מיעקב-חיים תקווה נשקפה להם האמינו בדבריו, ורק הטבח אשר היה איש אוצרות תמכהו גם בכספו.

‘אך מה נעשה אם ישוב יעקב-חיים ממחשבתו ולא יארח לחברה אתנו?’ שאל הטבח.

‘אז נשים בלעדיו פנינו לעיר הפלך ונשמיע כל דברינו להשר, ונבטיחנו לגלות לו עוד כל צפונות העיר. וידעתי נאמנה כי הוא ישמח לשמוע חדשות כאלה גם מפינו, הן אך זאת יבקש, ורק על כן משך את יעקב-חיים חסד’.

‘אבל בכל זאת אירא פן יצליח בידי הקהל להטות לבו בשוחד ואז ישוב יהפוך ידו עלינו וידכאנו. הן זבדיה כתב כי תקווה נשקפה כי יצליח לקנות בשוחד את לבו, ומי זה לידנו יתקע אם לא כן יהי?’ שאל הצובע.

‘לדבר הזה אל ייפול לבכם. ידעתי נאמנה כי השר נקי כפיים הוא וכל כופר לא יטנו ³⁸ להטות משפט. הלא תדעו כי אשכנזי מלידה ומבטן הוא, והמה לא ישלחו ידם לקחת שוחד ולא יטו משפט. ועל כן יושיב המלך כעת בכל ערי הפלך רק אנשים כאלה, כי בהם יבטח כי המה יעשו משפט ויהיו להחוטאים למחיתה. וזבדיה אך בכחש סובב את כל הקהל לבל יעשו שלום את יעקב-חיים, ועל כן הוא משלה נפשם כי ידו תמצא לעשות בשוחד את אשר הבטיח להם יעקב-חיים לעשות בלי שוחד’.

‘אך בכל זאת טוב היה לו היה גם יעקב-חיים אתנו’, השמיע החייט אף הוא חלקו.

‘ומי לא יאמר כדבר הזה?’ ענה הטבח וינע שתי כתפיו ‘זאת ידעתי כי הוא לבדו יצליח בדרכו יותר מכולנו, אך אם ימאן הן קצרה ידנו מהכביד עליו אוכפנו. ההגדת לו?’ הוסיף לדבר בשומו אל בן הראש פניו ' כי חפץ אני לתת לו מאה שקל כסף מכיסו אך אם יאבה להיות אתנו, והחלק השלישי בשלל ייקח?'

‘לא השמעתיו כי לא ראיתי פניו היום, ואל ביתו לא חפצתי ללכת כי יראתי פן תראני אשתו וייוודעו לה מצפונינו’ ענה בן ראש-הקהל.

‘החלק השלישי לו לבדו’ קרא החייט.

‘אולי תבקש לך אתה החלק השלישי?’ ענה הטבח בשחוק.

‘לא! אני לא אבקש החלק השלישי לנפשי, כי רק חלק כחלק נחלק, אך מדוע יינתן לאחד החלק השלישי?’

‘רב תודות לך על טוב לבך כי לא תבקש לך יותר מחלקך, אך יגדל נא חסדך לתת את החלק השלישי ליעקב-חיים’. החייט לא הבין כי בלעג דיבר הטבח ויאמר: ‘על הדבר הזה לא אקרא מלחמה. אם כולכם תאמרו לעשות כזאת אז לא אחפוץ להפר משפטכם’.

‘אך האמנם תבחר אשתו במחסור ממצוא מקור חיים נאמן למחייתם?’ שאל הטבח את בן הראש.

‘כן הוא, לבה חזק מצור ואף אם תגווע ברעב לא תיתנהו לשוב על דרכיו הראשונים’.

‘אשתו אשתו’ קרא הצובע היא תעמוד לשטן לנו, בידי הפתיות הזאת להיות כגברת, כי השר בראותו אותה היה כאיש נדהם ובידה למשול בו וכל חפצה ישלים, אך הפתיות לא תדע עד מה, כי תאהב את אישה'.

‘ועל זאת יהי שמה ברוך’ ענה החמישי אשר ישב עד הנה ראשו נשען בין ידיו ויידום.

‘הוא יברכנה ברוך, לא לנו הוא כי אם לצרינו’ קרא הצובע בחורי אף.

‘הנח לו’ קרא הטבח ‘מכאוביו עוד לא נרפאו, עוד יזכור כי יקותיאל המשנה לראש העדה לקח את הכלה היעודה לו והוא ראה דמעותיה וידמה כי על היפּרדה ממנו אבלה עליה נפשה ועל זאת הוא נאנח. אך יבוא יום וישכח אותה ולא יאמין עוד בנשים ובאהבתן ולא ישוב לברך גם את אסתר אשת יעקב-חיים’.

‘אבל בזה צדק הצובע’ ענה החייט אף הוא ‘כי מדוע ברך את אסתר הניצבת לשטן לנו? אות הוא כי בלב ובלב ידבר עמנו’.

‘האם תחפוץ לשוב ולגרות מדון?’ נתן עליו הטבח בקולו ‘האם מחט ידקור בבשרך ולא ייתן לך מנוחה, הן להתייעץ נאספנו הנה ולא לעשות משחק לך’. החייט נאלם דום.

‘נחכה עד חצי הלילה’ אמר בן ראש-הקהל 'ואם לא יבוא אז נשוב הביתה ומחר נתאסף שנית ונגמור אומר מה לעשות. ויהי בחצי הלילה כאשר ראו כי יעקב-חיים לא בא, עזבו כל בני האסיפה הנכבדה את מקומם ללכת איש איש לביתו.

יז: מדחי אל דחי    🔗

בלב סוער כים עזב יעקב-חיים את אשתו. בפעם הזאת שכח חנות ולא היטה עוד אוזן שומעת לתחנוניה. כשוכן בין לביאים היה בעיניו אשר לא לו להרבות מחשבות, כי אם לאזור שארית כוחו לטרוף זרוע אף קודקוד קמיו או להיות טרף לשיניהם. לא ביקש עוד חיי שלווה וכבוד ויושר כי ראה כי המה רחוקים ממנו ותוחלתו להשיגם כבר נכזבה, רק להשיב נקם לצריו אם גם אתם יחד לנצח יאבד. אך אחרי אשר הלך זמן כביר מבלי חשוב אנה שם פניו וסערת רוחו החלה לשקוט לאט לאט, כמו קור החורף אשר שרר בחוץ הביא קרחו גם בעורקיו להשקיט המון מעיו אשר רתחו ולא דמו, עלתה פתאום מחשבה על לבו לחשוב דרכו. אף כי גם עתה בערה בקרבו אש השנאה והנקמה כאש להבה, והקצף על זעומי נפשו אשר הדיחוהו הועיל לפחת בלבו את האש הזאת לבל תכבה, בכל זאת לא מילאה עוד כל חדרי לבו כמו בפעם הראשונה כאשר קם להביא רעה על העיר על אשר הדיחוהו ראשיה משאתו. בפעם הראשונה השקהו קצפו כוס שיכרון, עד כי שכח את כל אשר עבר ואשר יבוא, ולא נתן רעיון אחר לעלות על לוח לבבו בלתי אם להראות ללוחמיו את כוח זרועו למען ירגזו ויחתו מפיו וישתחוו לו אפיים ארץ, ויקו כי עד מהרה ייעשה חפצו מבלי כל עמל ומפח נפש. אך עתה כבר הוראה לדעת כי ידו תמצא לעשות נבלה את אנשי ריבו אך לא להטותם לחפצו, והרעיון הזה ריפה רוחו לרגעים. ועוד זאת, כי אז לא שאל בעצת אשתו ולא שמע דברי תוכחתה ותחנוניה ולא ידע מה עזה אהבתה לו, עד כי תקריב נפשה וכבודה ומשפחתה למענו, ובפעם הזאת שמע וידע כל אלה, ואף אם אימץ לבו לבלי תת עוד לדבריה לחדור לאוזנו ועל כן נס מפניה, אך אמרותיה נשמעו לאוזניו כהד הרים גם בלכתו לבדו. ועל כל אלה רע בעיניו המעשה מאוד לשוב ולהחל בדבר אשר לא ביצע אותו וכבר חשב מחשבות להרפות ידו ממני. לולא חשב ימים אחדים לשוב מדרכו ולבקש זאת בתאוות נפש ולחשוב לו כאושר נעלה לשוב ולהתקרב אל בני עדתו אשר נידח ממנה, לולא פנה בימים ההם עורף אל השר, כי אז אולי הלך כדרכו הלאה בלב בטוח, או לו אינה המקרה לידו דרך אחרת להשיב נקם לרודפיו כי אז אולי מיהר להתייצב עליה, אך לשוב על הדרך אשר עזב כבד עליו מאוד. כל אלה עלו על לבו אחרי אשר הרחיק מביתו. ויתעורר פתאום החפץ בקרבו לשוב ולראות מה היה לאשתו. וכאשר זכר אותה כן החלו רגשות האהבה להתעורר שנית. “הכזאת תהיה שילומת אהבתה לי?” ייסרוהו כליותיו "האומללה הזאת השליכה נפשה לגלי הפגעים הרעים, למחסור לחרפה לצרה ויגון למעני. היא הקריבה כל ששון חייה בדמי ימי עלומיה למען היות לעזר כנגדי לבל אכרע תחת סבל הפגעים אשר הבאתי בידי עלי ועליה ואני אקשיח לבי ממנה ואמרר חייה? עמוד! אנא תלך כסיל? אל אבדון! אשוב! " כה קרא לנפשו בקול ויעמוד רגעים אחדים. "אך אנה אשוב? הביתה? ונגווע שלושתנו ברעב? הן המה סכו ³⁹ דרכי יושר בעדי ואין לי דרך אחרת בלתי אם לשוב על מעשי הראשונים ולמצוא מחיה לי ולביתי או למות ברעב והמה יראו ושש לבם ויאמרו: “יד אלוהים עשתה זאת! " הן אלה הצדיקים ישאו תמיד שם אלוהים על שפתם, כל אשר בא והיה יאמרו מידו באה זאת. הוא יארח לחברה אתם בסחרם אל ארצות לקחת מרכולתם ברמייה מבלי השיב מחירה, יעשו עושר ויצליחו ויאמרו: אלוהים עזרנו, ובשובם הביתה יקנו למו שישי או מפטיר ⁴⁰ בבצע אשר חמסו ויתנו צדקות אלוהים בקהל כי נחם בדרך טובה. אותו יקחו לשומר לראשם בהעבירם את המרכולת על הגבול ובגונבם את המס, ובשמו יתיימרו כי היה עליהם סתרה לבל ייתפשו בכף. המה ידו אבן בזעומי נפשם וירצחום נפש ויקראו בקול: הגדיל ה' לעשות שפטים ברשעים! כל דבר עוול ומזימה אשר יהגה לבם וידיהם תבצענה יקדישו לאלוהים ויהיו קדושים, וגם עלי יצדיקו את הדין כאשר תיפח נפשי ונפש ביתי ברעב אחרי אשר כרתו אוכל מפי… לא אשוב! לא אתן את נפשי למשיסה ולהם פתחון פה להודות לאלוהים. תאלתי ⁴¹ לבוגדים האלה אשר הדיחוני משאתי ⁴² ויפילוני לבאר צרה, תאלתי להם, תאלתי לצדקתם ואמונתם, חמסי על קודקודם ירד וישתו קובעת כוס הצרה כמוני. עוונם על עצמותם יהיה ואני נקי. התחננתי, התרפסתי אליהם, השחתי גאוותי ואלחך עפר רגליהם והמה לא נתנו לי חנינה לכן כה ייעשה להם. אך רפיון רוחי עצרני רגע מכלות כל חיצי חמתי בהם אך לא לאורך ימים ירף רוח איש כמוני” ובדברו כאלה גדל קצפו מרגע לרגע וישכח שנית את אשתו ואהבתה ותחנוניה ויוסף ללכת הלאה ברגליים ממהרות.

הרוח נשב בחוזקה וישלך קרח כפיתים, ערפילי עלטה כיסו את השמים ותהי חשכה איומה, ולולא לבנת השלג אשר הגיע עד ברכיו, כי אז לא ראה דרכו אשר הוא הולך עליה. “לילה כזה ישאפו להם כל השודדים והמרצחים” השמיע במו פיו מבלי משים “האם גם אני כאחד מהם?… אך לא! הן גם הנרצחים והשדודים יצאו בלילה כזה, כי לולא יצאו מבתים כי אז לא מצאה יד מרצחיהם לרוצחם נפש, רק כי השודדים ישאפו את הלילה, ועל השדודים יכביד המחסור את אוכפו לצאת… וגם אני אך שדוד הנני, אני אבקש רק לעמוד על נפשי ולא לרצוח, רק על נפשי אעמוד! גם אני חפצתי לשבת בשלווה והמה עוורוני” כה דבר במו פיו כמו את איש אחר ייווכח, אך עשתונותיו לא נתנו דומי לו, וגם מוסר כליותיו לא החשה, כי הוסיף להשמיע קולו בקרבו מרגע לרגע אף כי התאמץ בכל עוז להשביח המון רגשותיו לבל יזכיר את אשר כבר היה ולבל יבקש חשבון המעשים אשר יאמר לעשות. אך בראותו כי חפצו לא יצליח בידו לגרש את המחשבות אשר עינו נפשו, החל למלל בשפתיו דברי הנביאים, כאשר עשה תמיד עת אשר נדדה שינה מעיניו למען יהגה בהם ולא יוסיף לחשוב; אכן גם המה קמו בו כמבשרי רעה ויפילו עליו אימים. “כי לא תהיה אחרית לרע נר רשעים ידעך” הדברים האלה עלו על שפתיו ועצמותיו רחפו “אך מי הוא הרע והרשע? האם אני או הם? אני אשר ביקשתי שלום או המה אשר אטמו אוזנם כפתן חרש? לא אזכור עוד דברי הנביאים, המה ינבאו רק רעות, הן גם המה לעם הזה הנם אשר רק מוסר על שפתם תמיד” קרא וישחק בעת אשר לבו רגז “שירי אחד המשוררים בשפת הארץ ירנינו לב כי בהם רוח חיים ומשוררי עמי יביאו רק שבר ברוח, כקול נפשות פורחות מייללות מרה יישמע בשיריהם” כה ביקש לנחם נפשו, אך הוא לא ידע כי לא דברי החוזים כי אם לבו בישר לו רעה. לאיש כמוהו אשר אין שלום בנפשו יהיה כל אשר ישמע ואשר יראה כסמל הצרה. לאיש אשר לא ידע עוון בנפשו היו הדברים האלה אשר עברו על דל שפתיו כמעין נחמה, כאוצר תקווה טובה, “כי לא תהיה אחרית לרע” יקרא ולבו ירון ושמח בצדקתו ויושרו ויישא גם תלאותיו במנוחה, כי הביטחון בשילומת רשעים ייתן לו עוז ותעצומות. אך לא לאיש כמוהו אשר רוחו ישאלהו מי הוא הרע והרשע, האני או הם. וכן גם שירי משוררי עם-הארץ לא הניחו רוחו כאשר קיווה, כי אם הוסיפו להרגיז לבו בלי חמלה.

"כאשר חזיוני ליל יהיו תמיד כפי מחשבות היום, כן גם המחשבות אשר יהגה איש בהקיץ תהיינה רק כפי רוחו. לב הנדכה יהגה הכאים והעלז יגיל ושמח. הוא חפץ לזכור שיר אשר ירנין לבו ועל שפתיו עלו דברים אחדים משיר “ברחובות קריה הומייה עת אתהלכה” להמשורר פושקין וישמיעם בקול:

"וְאֵיפֹה הֵמָּוֶת לְמוּלִי יָרִים פָּעַם

בַּמִּלְחָמָה בַּדֶּרֶך אוֹ בְגַלֵּי זָעַם".

ומבלי אשר ביקש חשבון סמרה שערת בשרו בשומעו מוצא שפתיו ויתאמץ לגרש גם זכרון השיר הזה מלבו כמו גם בו שמע נבואת מנבא לרעה ובמעוף עשתונותיו עלה על זכרונו שיר לרמוֹנטוֹב “בדד כי אצא” ולמען הסיר מחשבות יגון הוסיף להשמיע:

"מְנוּחָה שׁוֹרֶרֶת עַל גֶּבַע וָיַעַר

וְקוֹל אֱלֹהַּ אֹזֶן הַבְּרִיאָה קַשָּׁבֶת".

הבריאה קשבת קול אלוה! והאדם מה? האם גם הוא יקשיב וישמע מה ידבר האל? הה! מי יכרה לי אוזן לשמוע אמרות אלוהים ולדעת הדרך אבחר ומה טוב? מי יורני במה אזכה אורחי, אם לעזור חיל ולהתקומם נגד מתקוממי ולדכאם תחת רגלי. הן העוז והכוח גם המה מאלוהים המה ובמתנותיו אלה הן בידו לחלץ מצרה נפשי ונפש רעיתי… או לשוב אחור, לסלוח לשונאי ולהיות עדי אובד ולמוג בזלעפות רעב… הכזה יהיה חפץ אלוה כי אחריש ואגווע?… "

רוח האיש הזה, אשר בעוזבו ביתו שׂם באלוהים תִּפלָה, שב ויחפש לדעת במה יתרצה אל האלוהים אשר כיחש בו זה עתה ויאמר לא הוא. הנה כן הוא רוח האדם את אשר יסכון בו תמיד, לא יראה ולא יחשוב, גם כל קדוש לא יקדש בעיני האיש אשר יראהו תמיד. בעיני המקבר את המתים תיראה גוויית המת, אשר כל רואיה יכבדוה, כעץ יבש; בעיני הכוהנים השומרים משמרת הקודש תהיה עבודתם כעבודת חול וכמשא לעייפה ולפעמים יבזו את המקדשים, אשר גם לב האיש אשר יכחש בכח קודש לא יערב לבו לעשות כזאת, ועל פי המתפללים תמיד תעבור הרינה והתפילה, מבלי אשר ישמעו או ישימו לב לאשר הוציאו מפיהם. וכן היה גם שם אלוהים בעיני יעקב-חיים אשר שמע אותו מפי אשתו בשפתו אשר הסכין בה כדבר חול, לא כן בהזכירו בשם אלוהים בשפת עם-הארץ היה בעיניו כשם קדוש, או יען כי אלוהי אחיו שנואי נפשו היה לו למחיתה, לא כן שם אלוהי העמים… ואולי זאת היתה לו להשיב עתה לבו לאלוהים, כי גלמוד היה בלילה בדרך ורבים המה אשר לאור יומם יכחשו בכול, לא כן בלילה… או אולי יען כי עתה זכר הוא בנפשו את האלוהים ולא אחר הזכירו, על כן לא התעורר לכחש בו.

ישנם אנשים רבים אשר יכחישו תמיד דברי רעיהם בדברם עמם ויילחמו בחוזקה למען הראותם משוגתם וכאשר יעזבו את הנלחמים בהם ישובו וישמיעו כדבר משפט צדק את אשר נתנו בתחילה לשוא והבל. ועל הרוב המה אלה אשר בלבם לא הרבו מחשבות למען לגזור אומר ולהחליט אם כן הוא או להפך, ורק החפץ להוציא משפט כרוחם ולא על פי אחרים יטם לשים לאל אמרי רעיהם. ואיש כזה היה גם יעקב-חיים, הוא לא הרבה חקור במסתרי הבריאה ולעמוד בסוד אלוה למען ידע אם להאמין או לכחש בו, רק בּדבּר לו אשתו ניחומים בשם אלוה בעת אשר צרות לבבו הרחיבו, התקצף ויקרא: לו הוא! אך עתה, באין משמיע מוסר, ורק עם נפשו שח, לא היה לו עוד השם הזה למרגיז לב, ויבקש לדעת חפצו ובמה יתרצה אליו. ובעת אשר נשא מרום עיניו, כמו קיווה כי שערי השמים ייפתחו פתאום וקול אלוה ירעים נפלאות להשמיעו מה הוא שואל מעמוֹ, ועלו פתאום על שפתיו דברי הנביא, כמו יד נעלמה שמה אותה בפיו: “הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד”. “עשות משפט ואהבת חסד?” קרא בקול רוגז כמו עם איש ריבו דיבר "הן גם אני שאלתי לדעת מה טוב? אם עשות **משפט, ** או אהבת חסד? אם משפט אעשה אז לא אדע חסד, ואם אוהב חסד אז לא תאחז במשפט ידי אף אם משפטי נגזל… "

“שלום לך” קרא פתאום קול מאחריו אשר ניכר כרגע כי קול אחד האיכרים הוא, ובשומעו רגז תחתיו ומבלי חשוב מה הוא עושה, שלח ידו לצלחתו להוציא ממנה קנה הרובים, ומה נבהלה נפשו בראותו כי שכח אותו בביתו ויעמוד על עומדו כגבר נדהם ובלהות מוות אפפוהו מבלי אשר ידע מדוע.

“שלום לך” קרא האיכר שנית בגשתו אליו.

“שלום” ענה יעקב-חיים ויתאמץ להתבונן היטב באיש הקורא לשלום לו, אך לא יכול לראות את מראה פניו מפני החשכה הגדולה אשר שררה, רק זאת ראה כי הוא גבה קומה וחסון כאלון.

“הוי! איך תישב הסופה הארורה בחוזקה” קרא האיכר שנית “היא תדקור כמדקרות מחט בפני. רק לזאבי ערבות ולשודדי ליל לצאת בדרך בלילה ארור כזה”. עד הנה לא שם יעקב-חיים את לבו להקרח הנורא, כי עשתונותיו לקחו כל לבו, אך עתה כאשר העירהו האיכר חש כאב בבדל אוזנו ובפניו ואצבעות ידיו אשר לא כיסה מפני הקרח.

“צדקת בדבריך” כנה להאיכר, “כי רק זאבי ערב ושודדים יצאו לפעולתם בלילה כזה, אך מדוע תלך אתה בדרך כעת? הן לא זאב ולא שודד אתה?” קול שחוק מוזר פרץ מגרון האיכר ויאמר: “אני אלך להציל נפש איש מידי שודדים, אך מדוע תלך אתה?” יעקב-חיים ראה כרגע כי נואל מאוד בשאלתו ויירא פן ישאלהו גם אותו לדרכו, ועל כן שמח מאוד על מענה האיכר, כי הולך הוא להציל נפש וישאף רוח כמו סרה פתאום כל דאגה מלבו ויקרא: “ברוך אתה לאלוהים והוא יהיה בעזרך לעשות הדבר הטוב הזה”.

“אני אדע כי אצלח בדרכי” ענה האיכר ויוסף לשחוק בקולו המוזר.

“אתה תדע כי תצליח? ומה מאושר אתה כי תדע מראש את אשר יקרה”.

“אני שמתי אותותי אותות, כי בכל הדרך לא שמעתי קול עורב ולא פגע בי כוהן (עם-הארץ יאמין כי כאשר יפגע אותו אחד מכוהני אמונתו בדרכו אז רעה נגד פניו, כי השטן ייראה בדמות אחד הכוהנים, כן יאמרו) ואבטח כי אצלח בדרכי להציל הנפש”.

“ואתה תאמר לקום לבדך בפני השודדים, ומאין תדע אם לא רב מספרם?” קרא יעקב-חיים והדאגה החלה שנית למצוא מסילות בלבבו, כי כחידות היו לו דבריו.

“היהודים הארורים האלה יבקשו לקחת נפש איש אשר גלה על עוונם, ואני אלך רק לסכל עצתם”. יעקב-חיים הרים ראשו ויט אוזנו לשמוע ולבבו קפץ ויתר ממקומו ויקרא בחרדה: “היהודים? ומי הוא האיש אשר נפשו יבקשו?”

“לא אדע אם תכירהו” ענה האיכר.

“השמיעני שמו, כי אדע כל בני העיר ונפשי נכספה מאוד לדעת, כי אולי אוכל להושיע לך ויחד נעשה את המעשה הטוב הזה”.

“שמו יעקב-חיים, והיהודים הארורים יקראו לו המלשין. ואיש אחד מראשי העדה, זבדיה שמו, שכר מרצחים לרוצחו נפש, כי הציג מרגלים על כל דרכיו וידע כי בלילה הזה שם חוזה לבני חברתו אשר כולם יחד יחפצו להלשין שנית אותם. וייוודע הדבר לשר העיר וישלח אותי להזהירו. הן השר יפחד גם הוא להתגרות אתם מלחמה לעין השמש ועל כן הסתיר הדבר מעין כול וישלח להציל נפש הנרדף אשר שר הפלך ציווה לשומרהו מכל משמר”. בפיק ברכיים וחלחלה שמע ראשית דברי האיכר, אך הדאגה סרה לאט לאט מלבו וקצף נורא לקח מקומו ויאמר לנפשו: “ואני חפצתי לשוב מדרכי ולבקש שלומם בעת אשר המה יבקשו נפשי לקחתה! עתה אדע נאמנה מי הוא הצדיק ומי הרשע. חרדו מפני זעמי כי יבער בכם כאש קש!” ואל האיכר אמר: “אבל אנה פניך מועדות? הן לא בדרך אשר יובילך אל ביתו תלך?”

“הגם אתה תדע אותו ואת נווהו?” שאל האיכר כמשתומם.

“גם אני אדע אותו ואת נווהו”.

“ועתה, הגד נא אתה, אם לא צדקה אישה בלכתי להציל נפשו מיד המרעים”.

“אכן תצדק מאוד ואין קצה לחסדך, אך דע כי גם הוא ישלם לך כגמולך עליו”.

“הוא ישלם לי?” קרא האיכר בקול שחוק אשר הרגיז לב – “הוא? ואיפה ייקח? הן הוא יחיה בחוסר כול וגם לחם לנפשו לא ימצא כן לו”.

“אבל עוד בידו להיטיב למיטיביו, ומעתה לא יחיה עוד בחוסר כול כי אם בעושר גדול ויתענג על רב טוב וגם לאוהביו תמצא ידו להושיע, אך אנה תלך?”

“אל בית המשתה, ששם נועדו יחדיו הוא וחבריו”.

“גם אני אלכה שמה ויחד נלכה אם תחפוץ”.

“ומה תעשה אתה שמה?” קרא האיכר בקול וינף את הגרזן אשר הוציא מתחת למדיו “אם אחד המרגלים או המרצחים אתה, מות תמות כרגע”.

“לא אחד המרגלים או המרצחים הנני כי אם הנרדף אשר נפשו יבקשו לקחתה, אני – יעקב-חיים!”

“ומי זה לידי יתקע אם לא תסובבני בכחש?”

“באלוהים אשבע, כי אמת בפי”.

“אני לא אאמין בשבועתך לאלוהיך, תן לי אות נאמן, אני יודע כי על יד יעקב-חיים הימנית טבעת, אשר נתן לו שר הפלך לאות. הראיני את ידך ואת טבעתך”. יעקב-חיים הראה לו ידו והאיכר אחז בה למען יתבונן אם יש טבעת עליה ובהתבוננו קרא: “רק זאת חפצתי לדעת!” וברגע ההוא כרע נפל יעקב-חיים ורק המלים: “הה! אסתר!” התמלטו מפיו וייאלם דום לנצח, כי האיכר בהחזיקו בידו הימנית היכהו בגרזן על ראשו מכה אחת ולא שנה לו, וברגעים אחדים נפחה נפשו.

“אסתר” קרא האיכר וישחק כדרכו “אל תדאג לאסתר, כי אני אשמרנה בלילה הזה, אני אהיה עליה סתרה אם תאבה או תמאן, בי או בגרזן תבחר” ובדברו מישש את כל כלי המומת, ואחרי אשר לא מצא מאומה קרא ברוגז: “לשוא הרביתי עמו דברים, לו ידעתי כי אין בידו קנה הרובים, כי אז כבר כיליתי מלאכתי. לשוא דיברתי עמו ועמדתי בקרח זמן כביר, אך עתה חם לי כמו לו בקעתי עצים שעה תמימה. עתה לא יוסיף הכלב הזה לנבוח ואני שלוש מאות שקל כסף אקח. את כולם אעביר מהארץ במחיר שלוש מאות כסף לגולגולת. ימים רעים היו לי עד הנה, לא מצאתי עבודה זה זמן כביר מעת אשר נבח הכלב הזה ויחדלו מהעביר סחורה אסורה על הגבול ויכרות אוכל מפי. ימים רבים רעבתי ולא בא בפי יין-דגן ועתה באו הימים הטובים ואראה שכר רב לעמלי בנחת, כי נקל לסכור פה כלב נובח במחיר שלוש מאות כסף מהעביר הסחורה על הגבול ואחרף נפשי והשכר מעט, אך המלאכה הזאת קלה היא ומעשרת. מי ייתן וירבו כמוהו, ואמצא עבודה. זבדיה איש טוב הוא וישלם ביד נדיבה לעושי מצוותו, וגם אני אשמור לו בריתי עד אשר ייתן לי איש כפליים במחיר ראשו, ובלי ספק יימצא גם איש כזה. ימים טובים באו לי והלילה הזה אשכב במנוחה במיטת הכלב המת על יד אסתר. הן לא ילדה פותה היא ותבין כי טוב אני לה מהגרזן ולא תפצה פיה”… בעת דברו שם את המת בשק וישם אבן גדולה בתוכו ויקשרהו מלמעלה בחבל ויעמס את המשא על שכמו וילך לו.

יח: שבועי שבועות להם    🔗

ביום צום אסתר נאספו המון תושבי העיר לבית-התפילה הגדול, אחרי אשר ביום השבת קרא השמש מעל הבמה אסיפה בשם ראשי העדה לבוא לבית-הכנסת הגדול לשמוע תשועת ה', אשר עשה להציל את כל העיר מידי המלשינים. וכל אשר אהבת אחיו נגעה בלבו, כאלה אשר פחדו לנפשם מחמת המלשינים כן גם אלה אשר דבר אין להם עם הממשלה והסחורה האסורה, באו כאיש אחד. וזה דבר האסיפה: זבדיה עם השתדלן ניסו לעשות כל אשר בכוחם אולי תמצא ידם להטות את שר הפלך בשוחד כי יוציא את האסורים למרחב וישיב להם את הסחורה אשר לקחו המחפשים מהם. ולא על הסחורה היה לבם חרד, כי נכונים היו לשלם פי שבע במחירה, רק יען כי היא היתה כשבט ברזל בידי השר אשר בה היה לאל ידו לעשות בהם כלה, ועל כן ביקשו להוציאה מידו. אך הוא היה כלא שומע, אף כי הכסף אשר אמרו לתת לו היה די והותר לתת לו טרף לכל ימי חייו, כי שונא ישראל ואשכנזי היה וימאס בשוחד. וגם אל יתר השרים אשר ידעו אותם מאז כי לא אשכנזים ולא שונאי ישראל המה ומעודם לא מאסו במנחותיהם, גם אליהם ניסו דבר ולא הצליחו, כי אימת שר הפלך נפלה עליהם. לבד אחד מהם, הוא שר בית-המשפט, התעורר ויאמר כי נכון הוא לעמוד לימינם אם יתנו לו חמישים אלף כסף. ויבטיחם לא לבד להוציא האסירים ולהשיב להם הסחורה, כי אם גם להדיח את שר הפלך משאתו. ואם כי כנס ופלא היה הדבר הזה בעיניהם, בכל זאת בטחו על הנס אחרי כי מלומדים בנסים המה מאז. אולם השר הראה להם עד מהרה כי לא איש מופת כי אם איש עצות הוא, והוא נתן להם עצה אשר הכירו כרגע כי טובה ונכונה היא. עצתו היתה ליהפך מנרדפים לרודפים. כי יתאוננו המה על שר הפלך וישלחו דברי ריבותם לעיר המלוכה, כי משך ידו את אנשי בלייעל וגנבים ועל פי דבריהם ירע וישחית לתושבי עיר כשולה, אשר לא ידעו כל עוון בנפשם רק כי הדיחו מקהלם חמישה אנשי בלייעל אשר עברו תורות והפרו הדת, והם המה אלה אשר בקצפם היכום בלשון לפניו. עצתו ישרה בעיניהם ומה גם אחרי אשר הבטיח להם על דברתו כי כל השרים יהיו בעוזריהם לשלח רשת ברגלי השר, כי גם בעיניהם הוא לשׂיכים יען כי הכרית אוכל מפיהם מעת קחתו המשרה על ידו. ולו אין לא אשה ולא אחות יפה בעיר המלוכה, אשר תסוכך עליו באמרי פיה. וזאת הלא מודעת כי כל שר אשר אין לו אשה או אחות יפה בעיר המלוכה הוא כחיגר בלי משענת. כל אלה היו דברים נכוחים ונאמנים, זאת ראו זבדיה והשתדלן עין בעין. רק לזאת חרד עוד לבם פן ישלחו מעיר המלוכה חוקר, אשר גם הוא ינער כפיו מתמוך בשוחד, וכאשר ימצא את הסחורה האסורה אז תהיה לו לאות ולעדה כי המה החוטאים ויפקוד עליהם עוון גם על אשר היכו את השר בלשון.

“לדבר הזה אל תשימו לבכם” ענה השר “עוד בשבוע הזה תמצאו את סחורתכם”. הוא דיבר ויקים וייתן את הסחורה לידם וכמעט לא האמינו למראה עיניהם. ויפחדו פן סחורה אחרת היא והשר סבבם בכחש, ועל כן האיצו בו כי יגלה להם הסוד, איך עלה בידו להוציא להם את סחורתם. ואם כי מיאן השר בתחילה לעשות זאת מיראה פן יבוא בכפם, אך הכסף ענה את הכול ואחרי אשר שקלו על כפו שלושת אלפים שקל גלה להם הנצורות, כי את הסחורה הסתירו בבית-המשפט ובידו המפתחות אחרי כי שר בית-המשפט הוא. אך עליה היה חותם שר הפלך ועל כן היטה בשוחד את אחד ממשרתיו כי יגנובאת חותמו ויביאהו לו. ואז היה בידו להוציא את הסחורה מהשקים ולשים בהם בלויי סחבות ולחתום אותם שנית בחותם שר הפלך, והמשרת השיב אחרי כן את החותם למקומו ואיש לא ידע. “ועתה הלא תבינו” קרא שר בית-המשפט בחותמו דבריו כמנצח “כי בבוא הנה חוקר וימצא את השקים חתומים בחותם השר ובהם בלויי סחבות, ולא הסחורה האסורה כאשר אמר, כי מרה תהיה אחריתו”.

המה שמעו כן תמהו ויבטחו בו מן הוא והלאה וישלחו דברי ריבותם נגד שר הפלך לעיר המלוכה, ויתאוננו כאשר יעץ להם שר בית-המשפט, כי על לא חמס בכפם הביא שר הפלך רבים מתושבי עדתם, אנשים נכבדים, עד בית הבור, וייתן ידו לסרי סוררים אשר כל חפצם אך בבצע חמסים. ויקבו בשמות את הצובע ואת הטבח ואת החייט ואת בן הראש ואת החמישי, אשר לפי דבריהם גנב כלי כסף מבית-התפילה. ולשמחת לבבם שלחו עד מהרה, רק כעבור שני ירחים וחצי, אחד מהשופטים מעיר המלוכה לחקור ולדרוש. ויבוא לעיר כשולה, אשר כבר היתה צהלה ושמחה, אף כי עוד לא הוציאו את האסורים. וכל אשר נעשה עד הנה היה סוד כמוס רק לראשי העדה, אשר לא גילו הדבר רק לנשיהם. ונשיהם הבינו כי טוב להסתיר הדבר ותספרנה בקול דממה דקה מאוד את כל הגדולות אשר עשו זבדיה והשתדלן בעזרת הנשים. העיר כולה היתה צהלה ושמחה וכולם קיוו בלב נאמן כי ביום הפורים, ביום אשר שבר אל מושיעם את זרועות העול בימי מרדכי ואסתר, כן תנחת ידו גם היום בהצורר, בשר הפלך בימי זבדיה והשתדלן. ועל כן רצו כולם בשמחה ביום הצום לבית-הכנסת הגדול, אף כי לא ידעו עוד למה נקראו שמה ולבם מלא תקווה לשמוע מפלת הצורר. כחמשת אלפים איש נאספו שמה, אך בית-הכנסת יכיל רק כאלף נפש, על כן מלאו כל העזרות גם חצר בית-התפילה מפה לפה, ותהי מהומה נוראה אשר לא ישער איש בנפשו בלתי אם ראה בעיניו עדת עיר כשולה כהתאספה לשמוע מפלת צוררים.

כל הנאספים עמדו וידברו ויריבו וישחקו וייאנחו איש איש כחפצו. והנה שר גבה קומה לובש מלבוש אחד השרים הגדולים, ועל ידו עוד שני שרים הולכים בצעדי און אל בית-התפילה ואחריהם זבדיה והשתדלן, ראש-הקהל ומשנהו ויתר נדיבי העדה ועשיריה. כרגע היתה דומיית מוות בכל הבית והחצר, וכל הנאספים עמדו כנדהמים. פיהם פתחו ועיניהם כוננו אל השרים, ותמהון לבבם לא סר עד אשר נעלמו השרים מעיניהם, או אז שבה המהומה לקדמותה.

“הוא אחי המלך” קרא האחד “ויבוא הנה לבטל את הגזירה וגם כל הגזירות”.

“לא, כי הוא המשנה למלך”.

“שקר! באזני שמעתי, כי הוא דוד המלך”.

“הוי פתאים! זה הוא רק שר הפלך החדש”.

“אוויל, חמור! שר גדול כזה יהיה לשר הפלך!”

“זבדיה ידבר אליו כדבר איש אל רעהו, אך זה הוא חכםמדינה!”

“והשתדלן? ההוא לא יחכם כזבדיה?”

“מלמד! השתדלן בפני זבדיה הוא כקוף בפני אדם”.

“ואם תקניטני אומר לך כי השתדלן חכם שבעתיים מזבדיה!”

“אתה לא תאמר כזאת!”

“אני אומר!”

“וראש-הקהל הביט כהתרנגול בבני-אדם”.

“הוא אשה, ואם לעזרתו ייחלנו, אז תמנו כבר לגווע”.

“ואת יעקב-חיים לקח השטן, אצבע אלוהים הוא!”

“אל תיזכר בשמו, שם רשעים ירקב”.

“כן יאבדו כל הרשעים”.

“לו בקולי שמעו זבדיה והשתדלן, כי אז ביקשו מאת השר כי יבטל הגזירה הרעה, אשר יצאה ללמוד שפת הארץ בבית הישיבה”.

“המה חכמים ממך וידעו זאת גם בלעדיך”.

“ואני אדמה כי זאת לא גזירה היא”.

“אפיקורוס, מומר להכעיס! זאת לא גזירה היא, ומה היא גזירה?”

“הן גם זבדיה והשתדלן למדו שפת הארץ ובכל זאת המה יראים ושלמים, ייתן ה' לי בנים כמוהם”.

“של בית רבי התירו להם גם לגדול בלורית, כי קרובים למלכות שאני”.

“ומי יודע אם לא יהיה גם אחד מהבחורים קרוב למלכות?”

“עם-הארץ! אך להביא טריפה ופסול לבית הישיבה!”

“מי יודע אם יזכרו לבקש גם כי יסירו גזירת הבגדים מעלינו”.

“הה! הבגדים, הבגדים! המה הסירו צלם אלוהים מעל פנינו”.

“מי ייתן ונזכה במהרה בימינו לראות את בנינו לובשים מלבוש כאבותינו”.

“אבל דינא דמלכותא דינא”.

“וממצרים נגאלו על שלא שינו את בגדיהם, ואיך ניגאל אנחנו? עצת השטן היתה זאת למען נהיה בגולה עד עולם ושכינה עמנו”.

“אבל הן רבנו מורה ההוראה לובש מלבוש כחוקת הגויים, וגם מכנסיים ארוכים ולא יסתירן במנעליו”.

הוא יודע את אשר יעשה".

“רבי זבדיה, רבי זבדיה! אל תשכח לבקש את השר כי יתנו לנו לרעות את בקרינו ועיזינו מעבר הנהר”.

“השוטה יקרא לרבי זבדיה כמו הוא שומע לדבריו עתה בעת אשר השר לנגדו”.

“ואם לא אוויל הוא כי זכר את הבקר והעיזים וישכח כי רעה גדולה מזאת נוכח פנינו, כי יחפצו לעשות דרך המלך בעיר”.

“דרך המלך! הה! כלה ונחרצה על העיר”.

“לדבר הזה אל ייפול לבך, כי הגזירה הזאת כבר נתבטלה”.

“עוד דברים הרבה יש לנו לשאול”.

“נחשבם לאחד אחד ונגישם לזבדיה”.

“מה לנו ולזבדיה? עת רצון העת הזאת וה' ייתן בלב השר כי ישמע גם בקשתנו”.

“גם עם זבדיה ידבר רק יען כי נתן אלוהים את חינו בעיניו ואנחנו גם אנחנו בני אברהם יצחק ויעקב כמוהו, נשמיעהו בקשותינו ויעשה כחפצנו”.

“כי יבטל בית-הספר מהעיר”.

“יבטל מס הבשר והנרות”.

“ישים איש יהודי לשר העיר”.

“ירשה לנו לעשות את כל בני העיר לנעלמים”. כה חיווה איש איש דעתו ועוד למאות דעות כאלה נשמעו, אך לדברי האיש אשר ביקש כי יתנו לעשות את כל בני העיר לנעלמים, פרץ שחוק גדול מפי כל השומעים. ופתאום יצא כרוז ויהס את כל העם אשר בבית-התפילה ויחדלו מקרוא בקול גדול וידברו בקול דממה אשר היה כקול המון הדבורים, והכרוז יצא שנית ויקרא: “הס!” ואחריו הרים זבדיה קולו ויקרא: “רבותי, הנה נקראתם הנה להישבע בשבועת האלה, כי חמשת האנשים הזדונים הלא המה: הטבח והצובע והחייט ובן הראש וזבולון הגנב, כולם בני בלייעל המה, גנבים וחומסים ומפירים תורה, ורק מאשר כי לא חפצנו לתת להם כסף על כן נתנו ידם לשר הפלך, אשר גם הוא ביקש שוחד מידינו. התחפצו להישבע בשם אלוהים כי כן הוא?”

“אנחנו נישבע”.

“הנה הגשנו דברינו על שר הפלך, כי ירדפנו בלי עוון רק יען כי משך ידו את סוררים על כן יירב כעשו עמנו. התישבעו כי כן הוא?”

“אנחנו נישבע” קראו כולם פה אחד, אף כי לא אחד בהם שמע ברור דברי זבדיה. ברגע ההוא הוציאו את ספרי התורה מההיכל וידליקו נרות שחורים והחזן קרא בקול את פרשת האלה והשבועה הכתובה עברית ומתורגמה לשפת הארץ, והשומעים את דברי האלה קראו: זה כפרתי, שקץ תשקצנו, ולכל בני-ישראל לא יחרץ כלב לשונו, איש איש כאשר עלה על דל שפתו, והעומדים בחוץ קראו אחריהם: אמן אמן! מבלי דעת מה נעשה בבית ומה דיבר זבדיה. אחרי תום השבועה אמר השר אל אחד מהשרים אשר אתו כי ישב ויכתוב את כל פרשת השבוע על גיליון והקהל יכתבו ידיהם על המגילה. ויצאו השמשים לקבץ החותמים וכעבור שתי שעות היו כבר שני אלפים אשר חתמו ידיהם על המגילה. ואז הביאו יין שמפניה וכוסותוישתו השרים והשתדלן וזבדיה, אשר התירו לעצמם לשתות יין נסך לפני ה' על הבמה ביום הצום להצלת נפשות וייטיבו לבם. וככלות השתייה שמו השרים וזבדיה והשתדלן וראשי העדה את פעמיהם ללכת לבית-התפילה אשר לעם-הארץ.

ראשי עדת בני-ישראל בעיר כשולה המפוארה ילכו לבית-תפילת עם-הארץ! ומה יעשו שמה? האם האמינו כי כבר באה עת הגאולה ותיהפך אל כל העמים שפה ברורה לקרוא כולם יחד בשם אל אחד? האמנם היתה כזאת לפתע פתאום, אבל הן ידענו את בני העיר כי ימאסו בשפה ברורה. ולו האמינו כי עת הגאולה באה, למה פיזרו כסף כאפר להשרים למען יעמדו לימינם, הן לעת קץ חזה להם החוזה: והיו מלכים אומניהם ושרותיהם מיניקותיהם וכולם יחד אפיים ארץ ישתחוו להם ועפר רגליהם ילחכו – כה ישאל בלי ספק הקורא בתימהון. אמנם הדבר כן היה, אף כי ידעו נאמנה כי שנת הגאולה עוד לא באה למרות רצון רבי בלשן בעל המליצה אשר עשה לפ"ק ⁴³ לשנה ההיא, שבו נאמר בפירוש כי בשנה ההיא יבוא משיח. בכל זאת הלכו טובי העיר אחרי השרים אל בית-תפילת עם-הארץ.

בעיר כשולה שלום היה בין עם-הארץ ובין היהודים היושבים בקרבה וקנאת הדת לא משלה בה מעודה. לא מאשר כי עם-הארץ היושב בה השיב אל לבו כי כולם אחים המה ועוון הוא לאיש לרדוף את רעהו בעבור אמונתו. עם-הארץ לא השיב דבר מה ללבו ועוד טרם ידע לחשוב מחשבות, כי אם יען כי מספר עם-הארץ לא היה אף החלק העשירי ממספר בני-ישראל ושר העיר היה תמיד אוהבם הנאמן, ועל כן חדלו גם המה מריב. ונערי בני-ישראל הלכו קוממיות ברחוב עם-הארץ ולא פחדו ולא רהו פן יסקלום באבן או יכום על הלחי, ועל לב בני-ישראל לא יעלה החפץ להתגרותמלחמה באיש אשר לא עשה לו רעה אם לא אחד מאחיו הנהו. לכן לא נגעו לרעה גם המה בנערי עם-הארץ עת אשר קרה לפעמים כי באו לרחובות היהודים, כל עוד לא גנבו מאומה, או גם אם גנבו ולא נתפשו בכף. מלבד זאת הן לחם רוב עם-הארץ מהיהודים נמצא: אלה היו חוטבי עצים ואלה שואבי מים, ונשיהם ובנותיהם היו שפחות בבתי יהודים, וגם מהם לקחו לעוזרים, עת אשר בא מחפש סחורה אסורה, להתנפל עליו ועל אנשי החיל אשר אתו להכותם ולהציל את הסחורה. וגם עתה, כאשר מצא זבדיה חפץ במלאך רע להעביר את איש עברתו וקנאתו מהארץ, אך באחד מהם בחר למטה זעמו. ולכל איש ישראל הן דרוש “גוי השבת” אשר יכבה הנרות בלילה ויבעיר אש בתנור בימי החורף ושכר לפעולתו הלא רב: כוס יין-דגן ופת לחם. גם לדברי מצווה השתמשו בהם: לשמור על נר תמיד ביום השבת ועל “נרות הנשמות” ביום הכיפורים פן יפלו ויבעירו בערה, גם זמירות עצי אלה ואלון לסוכך על הסוכה וערבי נחל להושענא רבה הביאו המה למכור. אשר על כן נחשבו רובם כעבדים בבתי היהודים. וגם אלה אשר מתבואת שדותיהם מצאו מחיה גם להם היה שלום עם היהודים אחרי כי מהם לקחו את הכסף לקנות את הזרע והלם מכרו התבואה. ולא בשקר התפארו כי העיר כשולה היא כירושלים עיר הקודש, כי בה לא נראו אף עקבות הגלות. בה הלכו יחפי רגל ביום התשיעי באב ואיש לא לעג להם, בה חגגו וחוללו במחולות בכל רחובות ביום שמחת התורה והפורים, בה עשו עירוב למען יוכלו להוציא ולהביא הטלית והסידור ביום השבת בכל הרחובות וזר לא התערב ביניהם, בה שפטו משפט החוטאים, או קראו למספד על מות אדם גדול בראש חוצות ואיש לא כיהה בם. גם בית-מקדש מעט היה להם הוא בית-הכנסת הגדול הגבוה מכל בתי העיר, ואשר לפי דבריהם ישווה לבניין הורדוס ביופיו. ומי זה לא יאמין כי הבית הזה לא נופל הוא מבניין הורדוס בשומעו מפי הזקנים, אשר שמעו מאבותיהם קבלה מפי אבות אבותיהם, כי הסיד אשר בו טחוהו לא במים עירבוהו כי אם בחלב וביצים, וגזירה גדולה היתה בעיר עשר שנים תמימות לבל יאכלו ביצים, יען כי כל הביצים אשר מצאו נדבו לבניין הבית. וגגו היה מברזל מרוקע ומשוח בששר אשר כזאת לא ראו בני העיר מעודם, והמחמירים אמרו כי הוא לא ברזל כי אם נחושת קלל, ולא בששר נמשח כי אם בזהב ציפוהו ורק בעוון הדור נתכרכמו פניו. והוא נשען על ארבעה עמודים גדולים צבועים בצבעים שונים על ידי הצייר הנפלא, אשר אין כמוהו בכל הארץ גם לפניו לא היה ואחריו לא יהיה, והוא בן העיר, אשר מעודו לא למד המלאכה הנפלאה הזאת, רק רוח אלוהים בא בו כבלב בצלאל בן אורי בן חור ויפליא לעשות את ציורי העמודים, עד כי כל רואיהם יכיר כרגע כי המה יתארו את בני-ישראל בצאתם ממצרים, ואת פרעה וחילו הנטבעים בים-סוף ודוד בהכותו את הפלשתי ועקדת יצחק. כל אלה יכיר הרואה כרגע, כי גם לכתוב בכתב אשורי מצאה יד הצייר הנפלא הזה, ויכתוב בידו תחת כל תמונה באותיות מחכימות מה היא. גם את שתים-עשרה המזלות צייר על הכיפה ממעל ועין כל רואה השתוממה לראות את יפי העקרב והאימה אשר סביבות שיני הבתולה, את הסנפיר והקשקשת אשר להארי ואת הדגים אשר יחפזו זנבם כמו ארז. כל אלה עשה ברוח אלוהים, אשר התגלגל בו מבצלאל בן אורי בן חור. ומי יספוק עוד כי יד אלוהים ולא כשרון אנוש עשתה כל אלה בהיוודע לו כי הצייר הפלא ההוא אחרי כלותו מלאכתו השתגע וימות לבל ישלח ידו במלאכת חול אחרי מלאכת הקודש. כל אלה ידעו כל בני העיר ובהם גבה לבם על כל אחיהם בני הגולה. ולולא היתה עיר הפלך בתבל ולוא היה בה שר צורר יהודים כי אז אולי שכחו כי בגולה הנם וידמו כי באמת המה בירושלים. אך הצורר הזה הזכירם כי בגולה הנמו וכי בארץ לא להם ישבו ובין עם זר אשר לו הכוח והמשרה, ועל כן חשבו מחשבות בעת הרעה הזאת להתקרב אל העם הזר הזה למען יקום להושיעו מצוררי נפשו. הן גם בשבתם על אדמתם שכרו לפעמים שכירים כי יצאו ויבואו במלחמותיהם ולמה זה לא יעשו כן גם עתה בגולה? לכן עשו זאת גם המה ויתנו יד ובתוכה עשרה כסף לכל אחד מהעם הזר הזה והוא נאות כרגע ללחום מלחמתו. ויקרא גם עם-הארץ עצרה לבית-התפילה על פי פקודת הכוהן אשר היה אוהב ישראל באמת כרוב כוהני הארץ ההיא אשר רובם דבר להם תמיד עם היהודים, ואף כי עם היהודיות, למען יישבעו גם המה בשבועת האלה, כי יושבי העיר חפים מכל עוון והמלשינים אנשי בלייעל בוגדים וגנבים המה ויבקשו מאת הממלכה כי ישלחום לארץ גזירה, ומאתיים איש באו על החתום, עשרה מהם בכתב ידם ובעד היתר, אשר לא למדו כתוב כתב הכוהן. ועל כן הלכו שמה השרים וראשי עדת היהודים למען יקחו את מגילת החותמים וישלחו אותה ביד השר יחד את מגילתם לעיר המלוכה. ובכן קמה עצת שר בית-המשפט דבר לא נעדר. החוקר ביקש את הסחורה בתוך השקים ולא מצא אותה ויצא דברו כי יוציאו את האסירים למרחב ולאסור תחתיהם את חמשת המלשינים ולשלחם לארץ גזירה. רק המלשין האחד נמלט מידם הוא יעקב-חיים אשר האיכר הלך בפקודת זבדיה לעזרתו וימנע רגליו מלכת אסור באזיקים לדרך רחוקה כזאת. ושר הפלך נקרא לעיר המלוכה להצטדק על כי שלח ידו בנקיים מפשע, ושלום היה על ישראל בעיר כשולה וששון ושמחה לאין קץ.

ומרוב שמחתם שכחו גם את בקשותיהם הרבות אשר אמרו לבקש מאת השר ויהיו שמחים בחלקם. רק נפש אחת היתה בעיר, אשר בכתה בלי בפוגה לילה ויום, ולא מצאה תנחומים לנפשה גם בשלום העיר, וכמעט חרה לה על כי הצליח בידי ראשיה להסיר הרעה מעל פניהם. הנפש הזאת היא אסתר אשת יעקב-חיים המלשין.

יט: לווייתן בחכה הועלה    🔗

העיר כשולה – תעמוד עד בוא משיח צדקנו – היתה עיר אשר לא יחסר כל בה, לא רק רב גדול בתורה ואיש ישר ולובש מלבוש כחוקת הממשלה מפני דינא דמלכותא, אשר רק בעיר הזאת נמצא רב כמוהו, ולא רק הדיינים המפוארים והמגידים הנפלאים והחזנים המהוללים והישיבות הנעלות והסוחרים הגדולים והחברות הטובות והמלשינים הנודעים לשם, אף לא רק בית-התפילה הגדול ועשרים וחמישה בתי-מדרשיה, גם לא רק החוף אשר בו נמצאו אוניות כחול הים ובית-המרחץ אשר שלוש פעמים היה למאכולת אש ובכל זאת יעמוד על תלו, לא רק אלה כללו יופיה, כי אם עוד תכשיטים רבים היו לה: “עילוי העיר” אשר בו התברכו כל הנשים; “בדחן העיר” אשר לכבוד היה כי הופיע בבית החתונה, אחרי כי זה היה לאות כי שמחת משפחה מפוארה היתה; “כסיל העיר” אשר רק על דברי סכלותו התענגו הגבירים בבית-התפילה ויתנו לו מהלך גם בביתם ביום משתה ושמחה, ואשר על כן קינאו בו רבים אשר התאמרו בלבבם כי גם להם לב כמוהו, רק מזלו גדול ממזלם ועל כן נבחר מהם; “גוי השבת אשר להעיר” אשר גם הוא כאחד מכלי הקודש נחשב; גם “שקץ העיר” אשר אך לו לבדו ניתן הרשיון להתהולל והתלוצץ במלמדים ובטלנים מבלי אשר הוכה לחי, וגם אם הוכה לא שם לב למכתו ולמכיו ולא חדל מפשוק שפתיים. את שם “השקץ” ידעו כל בני העיר למקטנם ועד גדולם. הוא היה נער כבן שש-עשרה שנה בן לבעל בית-המרחץ אשר עבד עבודתו באמונה עשרים שנה ויניח יתרו לבנו אחריו את אשר יעזבו רבים מגדולי הרבנים בעלי הפלפול ושאלות ותשובות: עלים בלים. אך לא עלי נייר הניח אחריו כבעלי הפלפול, כי אם עלי אגודת השבטים הרכים אשר כל באי בית-המרחץ יעבירום על בשרם להרבות החום. אך היתום נוכח לדעת כי בני-האדם ישכחו עד מהרה טובה, ולא נמצא אף אחד מאלה, אשר מצאו עד הנה נחת בהנחלה הזאת, שייתן לו אף גרה אחת מחירה. ועל כן נתן בלב מתנה את נחלתו לצדקה להעיר ויבחר בעבודה אשר בה יעמלו רוב בני העיר, הלא היא לבלתי עשות מאומה. וימצא חיית ידו כמוהם, אך תחת אשר המה יבחרו שבת בבית-המדרש ללמוד או לאמר תהילים, מצא הוא נחת בשוטטו ברחובות קריה ויהי כמכתב עתי ⁴⁴ חי לכל העיר. כל אשר נעשה ואשר נשמע בעיר וסביבותיה הפיץ הוא בכל רחובות וכל יודעיו שמחו לקראתו. ומה גם עתה אחרי אשר עבר כמעט כירח ימים מעת השבועה וחדשות לא נעשו עוד בעיר ונפש כל יושביה צמאה מאוד לחדשות. ביום הזה היה פי השקץ וידיו ורגליו מלאות עבודה.

“לווייתן הועלה בחכה” קרא בקול בפורצו אל בית-המדרש הישן “לווייתן גדול עד מאוד”.

“לווייתן? איפה? איך? מה?” קראו כל היושבים בתימהון.

“אל חוף הנהר לכו ותראו”.

“לווייתן, לווייתן גדול ונורא מאוד, אל חוף הנהר, מהרו! רוצו! לכו!” כה קרא בכל בית ולכל איש אשר פגע בו ולא עמד אף רגע.

“אתם תעמדו פה במנוחה ולא תדעואת אשר נעשה בעיר” קרא בקול גדול בפורצו אל בית אשר שם עמדו כשלושים נשים סביב שני שולחנות גדולים. אלה לשו בצק ואלה רקעו את הבצק על פחי ברזל במקלות לבנים אשר בידיהן ותעשינה אותו כריקועי פחים. בית אופה מצות הוא.

“מה נעשה? מה נעשה?” קראו כולן פה אחד.

“לווייתן גדול ונורא מאוד בגודל בית-התפילה הגדול משו הדייגים מן הנהר והנהו מוטל על החוף”.

“לווייתן! אויה לווייתן! משיח בא!” קראו הנשים והמקלות נפלו מידיהן. לקול הקריאה נפתחה הדלת, ואיש אשר עמד בחדר השני לפני תנור גדול, אשר הפיץ חום נורא נתן בקול עז: “מה היתה פה?” האיש היה גבה קומה ודל בשר כבן חמישים, זקנו קטן מאוד ולולא נשארה לו עינו השמאלית כי אז בלי ספק נקרא בשם עיוור. מצחו מלא קמטים ומה גם מצדו הימני אשר שם נשקו הלחי והמצח איש את רעהו. פניו היו מואדמים כהלביבות העולות על שולחן גבאי החברה הקדושה או כפני גודל גדילים בארבע קצוות, אשר בעוונותינו הרבים לא נזכה עוד לראותו עין בעין ורק למשמע אוזן דאבה נפשנו, והמה היו כעדים נאמנים כי עוד בחיים חלקו, כי לולא זאת מי יודע אם לא כמת נחשב במלבושיו אשר היו לבנים מכף רגלו עד קודקודו. הוא היה אופה המצות. בקוראו בקול הניע במטה הארוך אשר בידו ואשר בו יביא את המצות אל התנור ויך מבלי משים באף אחד הנערים העוטרים את השולחן, אשר עליו נמתחו שני רקיקי בצק, ומיד הנער נפלה המכונה אשר בה ידקור את הרקיקים לבל ינפחו ויחמצו. המכונה הזאת נודעת לכל אלה אשר זכו לראות את המצות בהאַפוֹתן. היא עלתה בלי ספק את אבותינו ממצרים או לכל הפחות נמסרה בקבלה איש מפי איש מפי משה מפי הגבורה. כי לו היתה חדשה מקרוב באה כי אז קם שאון בעם ביום היוולדה והמחמירים אשר ימאסו בכל דבר חדש קמו נגדה לאסור אותה והרבה שאלות ותשובות מחמירים ומקילים נמסרו לידינו עד היום להרבות כבוד ספרותנו אשר בה נתפאר בעמים. ואחרי אשר לא אחד מהפוסקים דיבר אודותה, וגם רבינו מאור הגולה הגאון המפורסם, עמוד הימני פטיש החזק, בוצינא קדישא, חסידא ופרישא ⁴⁵, סיני ⁴⁶ ועוקר הרים ⁴⁷ וכולי וכולי רבנו שלמה קלוגר המגיד הבראדי ⁴⁸ אשר עינו בכל צופייה לא זכר אותה, אות נאמן הוא כי היא אחת מהכלים הקדושים אשר הוראו למשה בסיני. אולם אחרי אשר בעוון הדור ילכו ויצערו זכרונות אבותינו מלב הדור החדש ובצדק נפחד ונירא פן תישכח גם המכונה הזאת מקרב העם השוכח הזה, לכן עלינו החובה להציב לה ציון. היא נעשתה מאגורת נחושת אשר היכוה בפטיש וירקעוה, ובפצירה פים ⁴⁹ עשו לה שיניים דקות מסביב ובתווך נקבוה וישימוה בידי עץ אשר עשו לו שתי שיניים ומסמר עבר דרך שתי השיניים ודרך נקב האגורה בעלת השיניים עד כי התגלגלה כאופן על ידו. ובה עשה הנער נפלאות בהעבירו אותה ביד חרוצים על הרקיק ובמעוף עין מילאהו נקבים כמדקרות מחט. ואם אחרי כל אלה לא תבין, אתה הקורא, תמונת המכונה איעצך למהר ללכת ולראותה עין בעין בעוד מועד.

הנער אשר מידו נפלה המכונה לא היה שכיר היום אשר עבד עבודתו בשכר כי אם אחד מבני העשירים, אשר רבים מהם התגנבו לבתי אופה כאלה למען התענג על התענוג הנעלה הזה לנקוב את המצות, כי העת ההיא “בין הזמנים” היא, והמלמדים יפיצו אור תורתם רק עד חצות היום ואחרי הצוהריים ילכו מבית לבית לבקש תלמידים להם להזמן הבא. כי רק לשישה ירחים, מפסח עד עצרת ומעצרת עד פסח, יינתנו התלמידים על ידי המלמדים, ובעת ההיא, מראש חודש ניסן עד אחרי עבוד ימי החג, ישוטטו המלמדים אל הבתים אשר שמה יימצאו הנערים למען מלא מספר התלמידים אשר יחסרו להם, אחרי כי השלימו חוק לימודם, או כי ניתנו למלמדים אחרים. ובעת ההיא תהיה הרווחה להנערים חצי היום, ומה גם לאלה אשר אבותיהם מאסו בהמלמד ויבקשו להם מלמד אחר, כי אז לא יפחדו עוד מפני ידו בדעתם כי עוד מעט יצאו למרחב. וגם המלמדים לא ירהיבו עוז בנפשם לפקוד עליהם עוון, כי יחפצו לעשות להם חנף אולי ידברו על לב אביהם להניחם תחת שבטו גם לזמן הבא. וגם הנער הזה, אשר זכה כי עליו ינוח מטה האופים, היה אחד מנערים כאלה, ולא ידע את כל כבוד האופה ורוב מושלו וכי איש לא יערב לבו לקום נגדו, ועל כן הרים קול זעקה ולא חדל מקרוא בקול גדול מאוד ולתת חתיתו כי אביו יבוא וישלח ביד פשעו את האופה אל ארץ גזירה. אך לב האופה לא נפל כי לא שמע את קולו מפני השאון אשר קם בחדר הנשים לשמע הלווייתן, וגם השאון הזה כמוץ עבר עד ארגיעה מפני מהומה חדשה ונוראה אשר נהיתה שם. האופה ⁵⁰בהתבוננו הנה והנה לראות בשל מי קם השאון, התבונן וירא טיפות דם אחדות, אשר נטפו מאף הנער המוכה ותיפולנה על הבצק וכלים, שׁמה אחזה אותו, כל עצמותיו רעדו כמו הקרח הנורא תקפהו, קרסוליו מעדו עד כי נע ונד כשיכור. טיפת דם על בצק המצה השמורה! נורא הדבר ומי יכילנו! הן כל אוכל תתעב טיפת דם בכל השנה, ואם אל הלחם או אל הנזיד תיפול תזהמהו נפש היהודי אף אם ברעב תתמוגג, גם אם בביצה תימצא אז שקץ היא כנבילה, ואף כי אם על בצק המצה אשר תישמר מכל משמר לבל ייגע בו דבר מה, ואם יגע בו כל אוכל או משקה פיגול הוא ואף כי דם! ברגע הראשון היה כגבר עברו יין ולא ידע עשות עצות בנפשו, אך בשוב רוחו אליו ויזכור כי נכונו לו ימי חושך, כי מעמו ישלמו את הבצק וכלי העץ אשר יינתנו למאכולת אש ושכר עמלו בשבוע ההוא, אשר בו יחיה בימי המועד, יעלה בתוהו, אז לא הרבה מחשבות וישלח ידו למחות פשעו אולי לא יראהו איש ולא ייוודע עוונו. ובין כה וכה עלה ריח מצה שרופה באף כל הנמצאים בבית ויגיע גם עד אף הנאמן, אשר יעמוד כמו במסמרות נטוע ולא יגרע עיניו מהלש את הבצק באגן הנחושת לבל יאריך בלושו ויחמץ בידו ומהנערות הרוקעות את הבצק על פחי ברזל ויעשוהו לרקיקים דקים וימהר אל התנור וירא כי כל רקיקי המצות היו למאכולת אש. וייפן לבקש את האופה וירא כי הוא שולח ידו להסיר את הדם, ויך כף אל כף ויקרא בקול גדול ואחריו קראו הנשים קול אחד: “דם! דם!” והנערות הנוכריות אשר גם הנה היו ברוקעות הבצק נבהלו נחפזו ותיתנה אף הן בקולן ותחפוצנה לברוח. וכולן יחד עטרו את האופה אשר היה כאיש אובד עצות. ומי יודע מה היתה אחרית השאון הזה והריב הגדול אשר פרץ בין הנאמן והאופה בהתגולל המצות והמטות הלבנים, אשר בהם ירקעו אותן, כדומן על הארץ; והבצק נח על משכבו ובחושו רגע מנוחה מתגרת יד הלש החל להרים ראש ולהתנפח, מי יודע מה נפל עוד בבית לולא קרא שנית השקץ אחרי אשר כבר סבב את הרחוב וישוב על עקביו: “לווייתן, לווייתן! אל חוף הנהר מהרו פן תאחרו המועד!” ובפעם הזאת היו שומעים לו וכל הנשים התפרצו ותרוצנה ואף הנאמן והאופה, במלבושי המתים אשר לבש, גם הנער המוכה באפו הזב דם עמהם – כולם יחד אל חוף הנהר פניהם מועדות!

אך לא רק הנשים הלשות את הבצק והנאמן והאופה והנער המוכה חרדו ממקומם לקול הקריאה, כי אם כל אלה אשר להם רגליים או משענת, כל אלה אשר להם עיניים או מנהל בדרך, כל אשר לו זקן ופאות, או מטפחת על ראשו, כולם יחד נאספו לראות את הלווייתן ואיש את רעהו דחק-דחף בכל מאמצי כוחו למען תחדור עינו עד הלווייתן, אשר הסתתר מעיני ההמון הרב.

גם בעת אשר לווייתן לא יעלה בחכה – המון אנשים ונשים על החוף ביום כזה, יום השלושה עשר לירח ניסן, כי יבואו שמה לקנות דגים חיים להחג. שם תבאנה מאשת הרב והגביר עד אשת השמש והמלמד והבטלן, כולן יחד עומדות ומצפות לגורלן. הדייגים יעמדו הכן, כמלאכים מחלקי אושר ויתנו לכל אחת חלק אשר לא יישר בעיניה, כי חלק רעותה טוב הוא אלף פעמים מחלקה. הדג הזה קטן הוא והשני רזה, ולהשלישי בטן רחבה והרביעי נקבה וזה לא פרפר בחוזקה ונוטה הוא למות ורעהו יפער פיו לנשוך וסכנה גדולה היא להחזיק בו, כי כן שמעה מרעותה כי דג אחד נשך בשיניו את שפחתה ותמות. כן תריבנה בחוזקה את הדייגים, והמה אף המה לשונם לחיכם לא דבקה ויענו בקול, ולא רק את הדייגים כי אם גם אשה רעותה לא תנקינה מריבות שפתותיהן:

“הנני מיוחסת כמוך ומדוע זה תדחיפיני?”

“חותני היה דיין בעיר קטלניה”.

“ואישי היה פרוש”.

“ואבי שמש החברה הקדושה”.

“ואבי אבי ישב בארץ-ישראל”.

“ובני לומד בישיבה והנהו עילוי”.

“עוללי ילכו אל החדר ולא עת לי לחכות” כן תקראנה כולן יחד ולא תיתנה אשר רעותה לגשת. רק האנשים יעמדו במנוחה ולא ידחקו את כל הקרוב אליהם מיראה פן יגעו באשת איש. כי רק היראים והחרדים והמדקדקים במצווה ילכו בכבודם ובעצמם אל הנהר לקנות הדגים לכבוד החג, ואם מהומה כזאת תמיד במקום ההוא ואף כי ביום אשר משו את הלווייתן מהמים. קול השאון הלך הלוך וגדול מרגע לרגע וכולם קראו בחוזקה כי חפצו לראות הלווייתן, אך שומע לא היה להם.

“המה יסתירוהו, כי הגבאים וראשי העדה יחפצו למלאות כרסם ממנו בימי החג ואותנו העניים לא יתנו אף לראותו” קרא איש קטן קומה ודל בשר עד מאוד, אשר לולא חנן אותו הטבע בזקן כי אז חשבוהו כל רואהו לנער. הדבר אך יצר מפיו וקללות ונאצות נשמעו מכל עברים להגבאים להראשים והמנהלים.

“העלוקות המוצצות דמנו יקחו כל העיר להם”.

“את בני מכרו בכסף ובמחירו יאכלו לווייתן. תצבה בטנם הרחבה”.

“קטב ישודם כאשר ישודו כל לשד העיר”.

“הגנבים הרוצחים אשר יכבידו עלינו המס יכריתו אוכל מפינו” ועוד כאלה וכאלה דברי תהילות ותשבחות לראשיהם ומנהליהם הגידו בקהל ואף איש לא עזב את מקומו אף כי כבר עמדו כשתי שעות ומאום לא ראו. פתאום הופיעו זבדיה והראש והמשנה בתוך הקהל וכולם ראו כן תמהו כי לא פיללו לראות אותם פה, ויביטו איש בפני רעהו ואשה ברעותה כמו שאלו אם לא הקשיבו גם אוזני הראשים את מוצא שפתותיהם.

השמש עמד על ספסל ויקרא בקול: “במרמה סבב אתכם כולכם השקץ, לא היה לווייתן פה, אף לא יהיה, שובו לבתיכם. דבּר שקץ!” קרא בהחזיקו באוזני המבשר “דבּר, הראית לווייתן?”

“לא ראיתי ולא שמעתי” קרא השקץ, ואחרי כן הובילוהו שני שמשים לבית-הסוהר על אשר התל בתושבי העיר כשולה המפוארה וכל הנאספים והנאספות שבו איש איש למקומו: הלשות את המצות ללוש והאופה לאפות והמלמדים לבקש תלמידים. אך בכל זאת היה היום ההוא יום פלאות, כי כל בני העיר השתוממו שנית לעת הערב לראות את השקץ מתהלך ברחובות העיר וידעו כי אך למראה עיניים יסרוהו ואמת היתה בפיו. וייווכחו כי הראשים והמנהלים יחפצו למלאות כרסם לבדם מהלווייתן וירגנו בסתר אוהלם, אך בחוץ יראו להשמיע עוד קולם, ולא חדלו מהתלחש כל יום ערב הפסח. אך ביום המחרת שכחו את הלווייתן מפני סוד אחר אשר נגלה בעיר. בשני ימי החג הראשונים סיפר איש לרעהו בהתבוננו לכל עבר פן יש שומע, כי הרוג נמצא בשק בנהר והדייגים הוציאוהו וראשי העדה קנוהו בכסף מלא מידם ויקברוהו בלילה באין רואה ושומע. והמון אדם נהרו לבית הקברות לראות את הקבר החדש, אך שומרים הופקדו לבלי תת לאיש לבוא בו. והדבר הזה העיר את התשוקה ביתר שאת בלבב השואפים לחדשות ויספרו איש לרעהו נפלאות ונוראות אשר לא נשמעו כמוהן מיום הוסדה ארץ עד היום הזה. וינבאו עתידות נוראות להעיר ולהארץ ויושביה ולהתבל וצאצאיה, והיראים והחרדים לדבר ה' מיהרו למלאות חובתם להסיר חרון אף ה' ויהרהרו תשובה בלבם.

כ: סוד הלווייתן    🔗

באה נבואת רבי גציל-שמריה, שפתי האיש הנעלה הזה הגידו מראש את האותיות אשר תקרינה ורוחו הטהור קרא את הצפון בחיק העתיד כמעל ספר פתוח: יעקב-חיים הגנב, אשר גנב את התופינים ואשר סכסך ראשי החברה הקדושה איש ברעהו ואשר התחפש כמת ויאכל טריפות וילשין לאחרונה את בני העיר הוא נגזר בחטאתו, יד ב' היתה בו ותכחידו מקרב הארץ ושאריתו נקברה בקבורת חמור בשק כאשר הוציאוהו מן המים ובלילה הובל לקבורה על עגלה טהורה, היא העגלה הנועדה להוציא בה הרפש מהעיר ואשר על כן לא נעשה בה מלאכה מיום צאתה מבית חרש העצים זה כעשרים שנה, מלבד אשר הובילה שניים חוטאים להיקבר בקבורת חמור, ועתה היתה למעברה ליעקב-חיים להעבירהו מקרקע הנהר אל ירכתי בור אשר חפרו לו אחרי גדר הקברים. לא ספדו ולא בכו לו כי מי זה יספוד או יבכה לו?

כל בני העיר לא ידעו עוד בימי החג הראשונים מה רב גודל האיש אשר היה גבאי בחברה קדושה שש שנים, כי לא רק איש ירא אלוהיו כי אם גם חוזה מחזי שדי היה. המה לא ידעו זאת כי עוד טרם ידעו מי היה הלווייתן אשר הועלה בחכה, אך ביום הראשון לחול המועד נודע הדבר בכל העיר, אף כי רק בסתר אוהלם הגיש איש איש תודתו לאלוהים על משפטו אשר עשה ברשעים כי עוד יראו לנפשם מהשמיע זאת בקהל כי שר הפלך עוד לא שולח אל ארץ גזירה, והשמועה הגיעה כי הוא שב מעיר המלוכה וישב על כנו. אך תחת זאת היתה התודה מקרב לב נאמן, כי כמקור ישועה היה המשפט הזה בעיניהם וכפתח תקווה טובה, אשר מעתה יפחדו הרשעים להרים ראש ולא יוסיפו לשלוח חיצי לשונם בעם הזה, אשר הנוגע בו כנוגע בבבת עיני אלוהי המשפט. אולם בכל זאת לא גדלה השמחה כאשר ישישו תמיד בהיוושעם מצרה ומצוקה; כתוגה חרישית נראתה על פני המספרים בספרם תהילות ה' וכאנחה התגנבה לפעמים מלבם, אשר מיהרו להסתירה מאין שומע. ומה זאת? האם נדו לאומלל אשר תעה בדרכים עקלקלות? או על תורתו אשר חוללה על ידי מעשיו? או דאבה נפשם על כי עיני רבי גציל הנביא לא ראו את הקץ אשר רוחו ראהו בטרם בא, אולי צר להם על כי עיני הפושע לא ראו בהיקברו בקבורת חמור ולא ידע את העונש הגדול אשר נשא? או התגנב חלילה ספק בלבם פן לא יד ה' כי אם יד שונא היתה בו? מי יודע. או אולי לא ידעו גם המה בנפשם מדוע היתה כזאת, אך כי לא ששו בכל לב זאת העידו בהם פניהם בדברם על אודותיו בקול דממה.

אמנם מי גבר יחיה ולא תימצא לו נפש שמחה בשמחתו ונדה לשברו? גם הנידחים מנוער אשר מיום צאתם מרחם נועדו אך להיות מטרה לחיצי הפגעים, גם אלה כבדי העוון אשר ביוון חלאת הפשעים יטבעו עד כי היו לגועל נפש לכל יודעיהם; גם אלה אשר חברת האדם כבלהות צלמוות בעיניהם וחורי עפר ביערות שוממים כחיי נשמות להם, אשר לקול סופה וסערה, לברק ורעם ולכל משחית ומחבל ומרגיז ארץ יאמרו האח! גם המה, האם לא ימצאו אנשים כערכם אשר בצרתם להם צר? גם זה הנידח מאת פני אלוהים ואנשים, לא נידח היה מכל אדם, עוד נפש חיה בתבל, אשר לא תשעה לחוגי דתה ותבכה להולך אף כי בקבורת חמור נקבר, אסתר היא אשר ביום נידח אישה דבקה אחריו וביום מותו לא מתה אהבתה, היא מלאך השלום אשר ביקשה לסוכך עליו בכנפיה אך יד השטן גבר ממנה וימשכהו אחריו.

שמח ולבש גאות כמלך, שטן צורר האדם, כי גדול כוחך ופועלך רב על ארץ רבה, אתה תושיב אהוביך לכיסא ויגבהו, תיתן משפטיך לגוי ואדם ועל פיהם יחיו וגם שם אלוהים יתנו לך עת בשמך יקראו ובמצוותיך יעשו. ומי יקשה עוד אליך וישלם? לא רק ידי מלאכי השלום אסורות ולא תעשינה תושייה בצאתם לערוך אתך קרב, כי אם גם המה ילכו כפעם בפעם שבי וימשכו את מרכבתך בקול המון חוגג להרבות תפארתך וממשלתך על תבל ומלואה. גם מלאך השלום הזה החל לסגת אחור מדרכו, גם אסתר החלה למאוס בשלום ולקצות בכל יושבי העיר. אבי אמה לא היה בעיניה כחוזה מחזה שדי כי אם כראשית אסון ואבן נגף; בני עמה אשר זה לא כביר אמר “בני-ישראל לא ישפכו דם” החלו להיות כמרצחים בעיניה מיום אשר עזבה אישה ולא שב עוד. ומיום ליום גבר החפץ בלבה לנקום נקמת דמו, אך היא טרם תדע מה היתה לו. ולעתים דיברה על לבה כי אך מחזה שוא יחזה לה רוחה ואישה ישוב עוד אליה. אך עתה בא הקץ להמלחמה האיומה אשר ערכו בלבה הספק ותאוות הנקמה, עתה נודע גם לה הסוד, כי משו את אישה מן המים ויקברוהו בלילה. עתה בערה המשטמה בלבה כאש יוקדת במדורת התופתה, אך כוד לא פרצה חוק. כאש לא נפח באוצר סגור על מסגר היתה עד כה ועתה בא אשר לו המפתח ויפתח את הדלתות הסגורות ותצא האש ויפרוץ הלהב לאכול על ימין ועל שמאל – זבדיה שלח לה מלאך בסתר להגיד לה כי הוא חפץ להושיעה ולדבר עמה – – –

בלילה ההוא בעת אשר יצא יעקב-חיים מביתו מבלי הבט אחריו נפלה אסתר מהכיסא אשר ישבה עליו כי עייפה נפשה מרוב מצוקות לבבה ותתעלף. ומי יודע אם פקחה עוד עיניה לראות אור אחרי כי איש לא היה בבית אשר יחוש לישועתה לולא נפל היונק מידה וייתן קול גדול. ומי ישער כוח אהבת אם! לקול הילד הקיצה כרגע ותתעורר ותחלף כוח ותקרא בכל עזוז רוחה: “לא! לא אמות, למענך אחיה!” ומבלי הרבות מחשבות עטפה את הילד בסדינים ובמעטפות ותעמסהו במטפחת גדולה על שכמה, כאשר ראתה נשי האיכרים עושות בצאתן לעבודתן בשדה ועולליהן עמהן, ותפרוץ לרוץ אחרי אישה להשיבו הביתה. כה רצה בכל מאמצי כוחה זמן כביר מבלי חשוב אנה פניה מועדות, עד אשר החלו קרסוליה להימעד. אז שאלה את נפשה: אך אנה אלך? – אחרי אשר הרבתה לחשוב את דרך אישה, גמרה אומר כי רק בבית המשתה אשר שמה יימצאו בעלי העגלות ההולכות לעיר הפלך מדי יום ביומו תמצאוהו, כי אנה ישים פניו אם לא לעיר הפלך. עייפה ורועדה מקרח באה שמה אחרי אשר הלכה כשתיה שעות ברגל בדרך אשר ערמות שלג כיסוהו עד ברכיים, וכרגע סבוה כל העגלונים ויסחבוה איש איש אחריו כי תלך עמו בעגלתו, ולא נתנוה להוציא הגה מפיה, עד אשר שב רוחה אליה כמעט ותשאל אם לא היה אישה בזה.

“לא ראיתיו, לא ראיתיו” ענו אחדים פה אחד וירפו ממנה. אחד העגלונים אשר היה חיגר רגלו השמאלית ואשר על כן ידע לערוך את רוב ערך הימנית ויעמוד רק עליה ובידו נשען על מטה גדול מאוד, הוא עמד עד הנה מבלי התערב בדברי רעיו ויתבונן בעיניו אשר לא לבד כי גם שתיהן היו בראשו ותראינה למענו את כל אשר חפץ הוא לראות, כי אם עוד הראו לכל רואה כי עורמה בלב אדוניהן תנוח. וגם העגלון גבה הקומה אשר עמד למולו ואשר חשב תמיד כי גם עין אחת דיה לאיש להראותו מקום סוסי האיכרים למען יוכל להביאם בצל קורתו, גם הוא ראה בעינו האחת כי לב בעל שתי העיניים חושב מחשבות עורמה. ואחרי אשר סוסי איכרים לא נראו במקום ההוא ועינו היתה לו לכלי אין חפץ בעת ההיא, לכן כונן אותה על בעל המזימות ולא גרעה ממנו אף רגע. אך בעל שתי העיניים לא שעה אליו כי אם אל אסתר ויאמר: “הלא את אישך תבקשי?”

“כדבריך, אולי ראית אותו, הגד נא לי, אני חשבתי כי הוא הלך לעיר הפלך, אך כאשר אחשה לא היה פה”.

“למה תשיתי לבך לדברי אלה המכזבים?” קרא העגלון החיגר ויעקם שפתיו ויניע ראשו כאיש אשר יקצוף מאוד על רוע לב האנשים “המפיהם תצילי דבר אמת? המה ימאנו להגיד לך דבר אמת למען הפרד בינך ובינו”. האומללה אשר ידעה כי שם אישה לא לכבוד הוא בעיר, נאנחה גם היא על רוע לב האנשים האלה, אשר יסובבו אותה בכחש, והיא לא עשתה להם רעה מעודה, ותאמר בקול דממה: “אבל אתה ראית אותו?”

“אני ראיתיו והוא היה פה וכבר נסע בעגלה למאפליה וזה האות כי הוא אמר כי שר הפלך ישלם”.

אסתר הביעה תודת לבה לו על כי השמיענה דבר אמת, ועוד הרבתה לתת לו תודה אחרי אשר נאות לקחת אותה בעגלתו מבלי כל מחיר, כי יחכה עד אשר ישלם שר הפלך לו את שכרו בעד כל העגלה אחרי אשר רק היא לבדה תשב בה לבל תלא בעמל הדרך. וחסדיו עוד לא תמו כי דאג לה פן ירע לה הקור גם פן תארך לה העת בשבתה לבדה כל הדרך, לכן חש לעזרתה ויושב אתה עוד רק שבע נפשות להחם לה ולדבר על לבה כל הדרך, ומיראה פן תיפול תרדמה על כל השבע פעם אחת, לכן הכין עוד שלוש אשר לקח אתו למקום מושבו למען יתרועעו אתה אם תמצא חפץ בהן. אך היא לא מצאה חפץ גם בהנפשות אשר אתה ותיתנן לנוח במנוחה, ולא העירה גם את האשה הבריאה אשר ישבה על צדה וכאשר נפלה עליה תרדמה נדמתה לה בחזיון לילה ככר ותנח עליה ראשה. והאיש ארך הגרון אשר נחל מאביו שתי רגליים ארוכות מאוד אף הוא חזה בה זרות דמיונו וישימנה להדום לרגליו והיא ישבה כל הלילה ולא הניעה יד או רגל, רק לרגעים חרדה למרות חפצה. ולא הקרח עשה זאת כי העוטרים עליה סכו בעדה, גם לא הפחד פן יבואו גנבים אל ביתה אשר לא סגרה דלתיו על מסגר, כי היא לא זכרה בעת ההיא לא את הבית ולא את הגנבים, גם לא אימת האיכר וקרדומו אשר ביקש לנוח בביתה הלילה נפל עליה, כי היא לא ידעה עוד זאת ובכל זאת חרדה לרגעים בעת אשר ישבה כמוכה בתרדמה ולא ידעה מה עמה. וגם הילד כמו ידע את נפש אמו, לא הרבה להזכירנה כי אף הוא עמה בצרה, רק פעם אחת ביקש אוכל ואחרי כן שכב במנוחה ויירדם. העגלון קיים את דברו ויביאנה לבדה בעגלה אל שר הפלך, אחרי אשר כבר ירדו יתר היושבים מהעגלה והיא ישבה עוד על מקומה ולא ראתה את אשר לפניה.

“הנה ארמון השר” אמר העגלון בשומו פניו אל תוך העגלה. היא לא ענתה דבר.

“הנה באנו עד ארמון השר ועת היא לרדת מהעגלה” קרא שנית, ובראותו כי אין מענה קפץ כרגע לראות מה היה לה וכל בדי עורו רחפו בעלות על לבו הרעיון פן מתה בדרך. רק זאת היתה נחמתו כי לא לבדה ישבה ועדים לו אשר יעידו כי הוא לא עשה לה רעה. הוא ניגש אליה ויעוררנה בחזקת היד.

“איפה הנני?” קראה כמתעוררת מתרדמה.

“בעיר הפלך לפני ארמון השר” ענה העגלון.

“איך באתי הנה? ומה לי פה?” שאלה כנדהמת.

“הלא שכור שכרתיני להובליך הנה, כי תבקשי את אישך”.

“צדקת, צדקת” קראה ותשם ידה על מצחה כמו חפצה לזכור דבר מה “צדקת, שכחתי רגע כי ישנתי כל הלילה ולא ידעתי עד מה”.

“הלא כה הבטחתיך כי לבדך תלכי בדרך” ענה העגלון ויסב פניו וישחק בראותו כי היא עודנה חיה ולא תדע עד מה ולא תכזיב מליו, כאשר יאמר להשר כי הובילה לבדה.

“קח את הילד על ידך וארד מהעגלה”. העגלון עשה כדברה והיא ירדה, אך בגשתה אל המעלות ובראותה את הבית הגדול אשר בשם ארמון נקרא התחלחלה ולא ידעה מה לעשות, וכה עמדה זמן כביר על המדרגה ולא משה ממקומה.

“צלצלי בפעמון” אמר העגלון אשר ירא לגשת אל הדלת. היא לא עשתה כעצתו ותעמוד.

“אבל עד מתי נעמוד פה? הן תדעי כי עתותי אין בידי לחכות עוד”.

“לך לך אל אשר תחפוץ ואני אוותר פה”.

“ומי ישלם לי שכר העגלה?” כמתעוררת מתרדמה פקחה פתאום את עיניה, וכמו זכרה ברגע אחד את כל אשר נעשה לה הרימה פעמיה, ותיגש אל הדלת ותמשוך בחבל הפעמון.

“מה לך פה?” נתן המשרת, הלובש מלבוש אחד שרי הצבא הקטנים, עליה בקולו בראותו אותה.

“את אישי אבקש” ענתה.

“את אישך תבקשי? פה? ההוכית בשיגעון? הטרם תדעי כי פה הוא ארמון שר הפלך?” ענה המשרת בקול גדול ויחפוץ לסגור הדלת בעדה. ובנושאו עיניו וירא את העגלון קרא בקול קצף: “הוי נבל! מדוע עמדת פה לפני הארמון. עוד מעט אצווה ויובילוך לבית-הסוהר, יהודי ארור! הפה מקום עמדת העגלות?”

“אני הבאתי את האשה אל השר המרומם”?

“מה להשר ולהאשה? יהודי נמבזה, השר הזה לא יבקש נשים מידכם” וכאשר העביר בידו שינה מעל עיניו וירא את הילד בחיק האשה הרים קולו עוד יותר ויקרא: “חכה לי, יהודי ארור! הלהתל בי תאמר?! אשה וילדה הבאת אל השר! האין זאת?” ובכלותו דבריו ניגש אל העגלון ויחפוץ להחזיק בגרונו, אך הוא קפץ לאחור ויקרא: “היא אשת יעקב-חיים”.

“אשת יעקב-חיים? מי הוא יעקב-חיים? אה! יעקב-חיים, כן יעקב-חיים, היא אשת יעקב-חיים? האמת הדבר?”

“כדבריו, הנני אשתו ואבוא לבקשהו, האם היה פה?”

“לא, הוא לא היה פה זה שני ירחים, ואת היא אשתו? אשת יעקב-חיים, האמת הדבר?”

“לך אמור להשר כי אני מבקשת מלפניו כי יתנני לראות פניו”.

“לא אוכל, לא אוכל, האמת הדבר כי את היא אשת יעקב-חיים?”

“הלא אמרתי לך”.

“לא אוכל”.

“ומדוע?”

“השר ישן וייקץ אחרי שתי שעות”.

“ומה אעשה?” אמרה אסתר לנפשה.

“נשובה לבית-המלון ואחרי שתי שעות נבוא הנה”. היא חפצה לשוב אחור וברגע ההוא נפתח חלון יציע הראשון וקול קרא: “מה הרעש הזה?”

“אשת יעקב-חיים” ענה המשרת ולא הוסיף כי פחד קול הקורא נפל עליו.

“אשת יעקב-חיים? האשה הזאת? פתח כרגע הדלת והובילה לחדר הספרים”. המשרת מיהר לעשות כדברו, ואחרי חצי שעה עמד השר לפניה.

השר היה איש כבן שלושים וחמש שנה, לא יפה תואר אך חכמתו האירה פניו, והיא שעמדה לו להרימהו למעלה גבוהה כזאת. פניו העידו בו כי לבו לא רע כאשר ענו בו כל יושבי כשולה, רק כי עוז ואומץ בקרבו ורוחו עשוי לבלי חת. פני גברים כאלה לא ימצאו חן בעיני אנשים, ואם איש שפל ערך הוא האיש אשר לו פנים כאלה אז ישטמוהו ויבקשו לדרוך עליו ברגל גאווה, ואם איש רם המעלה הוא אז יפחדו וייראו ממנו. אך לא כן בעיני נשים, הנה אשר לא תחתנה מאיש זרוע, אחרי כי הסכינו לחשוב את נפשן מעודן כחלשות נגד כל איש, בעיניהן ימצאו פנים כאלה חן במאוד מאוד הרבה יתר מיופי, ולולא השח סבל הפגעים את ראש אסתר וישפל את עיניה כי אז אולי הביטה גם היא בו כאשר התבונן הוא בה. אסתר דיברה בשפה ברורה בשפת הארץ כי אישה לימד אותה בשלוש השנים אשר חיו יחד קרוא וכתוב והיא עשתה חיל, ומה גם בששת הירחים האחרונים אשר דבר לא היה לה עוד עם איש ישראל רק את עם-הארץ. היא סיפרה לו כל צרות לבבה, ואת המלחמה האיומה אשר ערך רוחה ולבה עד הנה ותבקש בקול תחנונים מאתו כי יושיע לאישה לעזוב את הארץ לבל ישוב ויתעה מני דרך.

“אך איפה הוא? הן לא שמעתי ממנו דבר זה יותר משני ירחים”. עתה זכרה כי רק לבקשנו באה הנה ותאמר כי העגלון אמר לה כי הוא ראה אותו בשבתו בעגלה ללכת הנה, ועל כן מיהרה ללכת אחריו ולעצור בעדו לבל ישלח ידו שנית בדבר רע. השר השתומם לדבריה וישלח לקרוא להעגלון, אך הוא מיהר להודות כי משגה היה אתו, כי את איש אחר ראה וידמה כי הוא יעקב-חיים, ועתה נוכח כי משגה היה אתו. השר אף כי הבין לעורמתו ויבט בו בשאט נפש בכל זאת שילם לו שכר העגלה. ואסתר ביקשה לשוב הביתה, אך השר דיבר אל לבה לשבת בביתו עד אשר ישלח אחד ממשרתיו לחקור ולדרוש היטב איפה יימצא אישה, וכאשר ימצאהו יביאהו גם אותו לעיר הפלך והוא ייתן לו מקום למצוא חיית ידו בכבוד. ובכן הצילה אותה אהבתה לאישה מידי האיכר וקרדומו, ותחכה שלושה ימים לקראת בוא אישה בבית-המלון, כי אף אם הרבה השר לדבר על לבה לשבת בביתו ולהתרועע את אחותו, בתולה כבת חמישים שנה, בכל זאת בחרה בבית-המלון אשר ליהודי, אף כי כמעט לא בא אוכל אל פיה בכל העת ההיא. ולמותר אחשוב להגיד עוד כי הדאגה והפחד לא נתנו גם השינה לנגוע בשמורות עיניה.

המשרת אשר שולח במצוות השר לבקש את יעקב-חיים שב ויאמר כי שווא היה כל עמלו, כי גם שר העיר שלח לבקשו בכל העיר וסביבותיה ועקבותיו נעלמו. אם אמנם גם השמועה הזאת דיכאה רוחה מאוד עד כי יבש מקור מחשבותיה ותהי כאובדת עצות, אך השמועה אשר באה לאוזנה ביום השני דיכאה אותה עד עפר. חמשת האנשים אשר התייעצו בלילה ההוא בעת אשר יצא יעקב-חיים מביתו ולא שב, באו לעיר הפלך ויגישו עצומותיהם אל השר ובן ראש-הקהל אמר לה בסתר כי על דעתו רצחו את יעקב-חיים נפש. בתחילה אף כי היתה כנדהמה, בכל זאת חפצה לשוב לעירה לבקש את אישה, אך השר לא נתנה לעשות כזאת, ואחרי אשר מאנה שמוע לעצתו עצרה בחזקת היד. ובכן נותרה בעיר הפלך על אפה ועל חמתה וגם חמשת המלשינים נותרו שמה עד אשר ישלח עמהם השר גדוד אנשי חיל להתנפל פתאום על העיר ולבקש שנית סחורות אסורות ושטרות מזויפים אשר אמרו כי יודעים המה כל המקומות הנסתרים אשר בהם הסתירום. אך בטרם עוד גמרו אומר לבצע מזימתם באה הפקודה מאת שר המשפט הראשון בממלכה, כי יבוא השר להצטדק על מעשיו, וכי ישימו את חמשת האנשים בבית-הסוהר. ואז שבה גם אסתר לעירה ותשכור לה חדר בבית אשה זקנה אלמנה לגור בו עם בנה ותשב שוממה כל היום ולא יצאה מפתח ביתה החוצה. לא הקשיבה לדברת אנשים, לא שמה לבה לכל הנעשה בעיר ותחיה את נפשה בכסף אשר נתן לה השר.

ימי הפסח קרבו לבוא ואסתר עודנה כמוכה בתימהון ולא פקחה עין על כלי הבית לטהרם, לא זכרה לאפות את המצות כמו לא לה היו הימים האלה. האשה הזקנה, אשר בביתה גרה, חמלה מאוד עליה ותשם תמיד עין פקוחה עליה ותכן לה ארוחת הצוהריים ותזכירה לאכול כאם רחמנייה. ובבוא עתה ימי החג אשר יבלעו כסף רב ועמל ירחים רבים ייאכל בשמונת הימים ובראות הזקנה כי אסתר לא תכין מאומה חשבה למשפט כי אין כסף בידה, ועל כן הלכה מבלי שאול את פיה, אל מושב הקהל המחלקים מעות חיטים ותבקש גם בעד אסתר מעות חיטים. וכרגע ניתנה לה שאלתה ביד נדיבה, אחרי אשר זבדיה אמר, כי ראויה היא בת בת רבי גציל-שמריה כי יתמכו בימינה בכבוד. הזקנה שבה בשמחה ותספר לאסתר את אשר עשתה, ומה נבהלה בראותה כי ברגע אחד נהפכה לאחרת. כמעט לא האמינה למראה עיניה בראותה כי הנוּגה השאת, אשר לא דיברה דבר ולא נשאה מרום עיניה, התנשאה פתאום ועיניה הפיצו זיקים כעיני לביאה, לחייה אדמו כדם ובקצף נורא אשר לא יתואר אחזה בהכסף ותשליכהו מבעד החלון בקוראה בקול עברה נוראה: “המן המרצחים האלה אקח עזרה? מן הזדים הארורים, הזאבים השותים דמי נקיים, מהם? – מהם? הה!” היא לא כילתה דבריה ותחזק בשתי ידיה בראשה ותיפול מתעלפת על הערש. הזקנה נפעמה עד מאוד כי לא הבינה עד מה ותגזור אומר כי השתגעה או רוח רעה פגעה בה. ותמהר ותיקח את הכסף ותשיבהו ליד נותניו ותספר את כל הנוראות אשר נעשו בביתה כי אסתר תקרא בקול: “מרצחים, זאבים, שותי דם” – “הה נורא מאוד” קראה בספרה “עוון אישה הוא! ובכל זאת היא טובת לב עד מאוד, צר לי צר עליה” חתמה דבריה.

אולם אם כי התעוררה אסתר למראה הכסף ותרא כי עוד חיים בה, אך זאת היתה עד ארגיעה, כי כשוב רוחה אליה ישבה שנית על הכיסא ותבט לפניה בעיניים חשכות על התנור כמו מצא חן בעיניה מאוד ולא יכלה הסר עפעפיה ממנו אף רגע. אך כאשר שבה הזקנה ותאמר כי זבדיה יבוא לראות שלומה, אז שב רוחה אליה בפעם אחת. השם הזה השכיחה רגע את כל צרותיה ופגעיה, גם את התנור, ותתהלך בחדר לאורכו ולרוחבו; פניה אדמו מרגע לרגע ושפתיה נעו וכל רואה אותה חשב בלי ספק כי מחכה היא לקראת מאהבה בכליון-עיניים. אך הוא לא בא.

ביום ההוא חצא הקול ותהום העיר כי לווייתן הועלה בחכה, ויהי כאשר ראתה הזקנה כי אסתר לא תשב עוד שוממה סיפרה לה דבר הלווייתן והיא הקשיבה מאוד, וכפעם בפעם הניעה ראשה ותעביר ידה על מצחה כמו ביקשה להוציא ממנו המחשבה אשר חשב ראשה ולראות בעיניה אם נכונה היא. וכה היתה פתאום למקשיבה באוזניים פקוחות עד אשר הגיע לאוזנה סוד הלווייתן…

כא: בעוון אבות    🔗

זבדיה ישב ראש בהאסיפה אשר נאספה ביום השלישי לחול המועד לחלק בשר ויין לעניי העיר על ימי החג האחרונים. המון אנשים ונשים וילדים מילאו את הבית מפה לפה ויצעקו וידחפו איש אחיו ואשה רעותה ויריבו על דבר יחשׂ משפחתם ויענו איש ברעהו סרה, כי בעיניו ראה בו ערוות דבר כי בכיסו נמצאו שני שקל כסף ובכל זאת ישלח ידו לקבל עזרה מאת העדה, ורעהו הסיר האשמה מעל ראשו וישימה בראש רעהו כי עיניו ראו ולא זר כי אשתו קנתה מטפחת חדשה במחיר עשרים אגורות ועל רגלי בנו נראו מנעלים חדשים, אשר בלי ספק עלה מחירה עד חצי השקל, ובכל זאת לא ידע הכלם לבקש מעות חיטים ובשר החג. אשמות נוראות כאלה ענו איש ברעהו קבל עם, אך היושבים באסיפה לא שמו אליהם לבם לשפוט משפטם כי בלי ספק חשבום כפסולים לעדות, גם לא ציוו עליהם להשקיט הריב, אם יען כי נעים היה להם המחזה, או אולי מאשר כי כבר ניסו לעשות זאת ולא הצליחו. וישבו במנוחה ויביאו במשפט ערך כל מבקש למען דעת ערך המתנה אשר יחלקו לו. אם אמנם מחזה מדאיב לב היה לראות את הדלים האלה אשר בכליון-עיניים יצפו לראות נתח בשר וכוס יין צימוקים, מעדנים אשר לזכרם יבלעו רוקם, ואשר גם לו לבשו מלבושי “יום טוב” גם אז לא כחתנים ביום חופתם התראו ואף כי עתה אשר ביקשו בכל לב (ולא רב היה עמלם להשיג בקשתם זאת) ללבוש קרעים ומנעלים בלים ומטולאים לבל יחשדום חלילה כי בהם האשמה כי עוד לא בא הגואל. כי עתה יראו כולם וייווכחו כי לא לבד כי הפרוטה כלתה מן הכיס, כי אם גם הבגד כבר כלה מעל הכיס אשר בו. אמנם מחזה מדאיב לב הוא אף אחרי הנחמה הגדולה כי האנשים האלה יקרבו הקץ, ובכל זאת ישמח לב הרואה בראותו את אהבת החסד והצדקה הנטועה בלב אחיו בני עמו, אשר תעוררם לא לבד לעזור לדל בכספו כי אם גם בידיו. כי לא יחוס על עתו בצאתו לעשות חסד, ולא יחשוב זאת לנפשו לכלימה בתיתו ידו אשר בה העזרה להדל, גם ישיש במעשהו ויחשבהו לו לכבוד. והדלים המבקשים העזרה לא יכרעו ברך, לא יתחננו לפני מושיעיהם ושאתם לא תבַעֲתֵם ולא תעתיק מפיהם מלים אחרי כי כאחים יחשבום אשר עליהם החובה לעשות זאת.

גם זבדיה, אשר הקורא לא יחשוב אותו לאיש רך הלבב, גם הוא שמח במעשה צדקתו, והוא היה תמיד, גם בטרם היה לאחד מראשי-הקהל, מהמרבים להרים תרומה לצדקה. ובכל עת היה נכון לעזור למבקש עזרתו ואף כי עתה אחרי אשר רוב עניי העיר נשאו אליו עיניהם וגם לא בושו משברם. כי מיום אשר משל בעדה לא לבד כי הצילה מידי רודפיה כי אם הרבה להרים מכספו ועוד הרבה יתר קבץ נדבות נדיבי לב למען הושיע להאביונים הרבים אשר היו תמיד בעיר ואף כי החורף ההוא אשר נשבתו כמעט כל מלאכה ומסחר וייכרת אוכל מפי ארבעת אלפים נפש, ולא לפלא יהיה עוד אם היה לברכה בעיר ואם התפללו בעדו כל אלה אשר על ידו נושעו. והדבר הזה היה לו למשיב נפש, כי אף כי גדול כבודו מאוד בימים האחרונים והוא לבדו היה המושל בעיר ובכל אשר יפנה יצליח בכל זאת נפלו פניו מיום ליום ויהי עצוב רוח. ורק עתה בחלקו הנדבות בידו אורו פניו לאט לאט וכמעט סרה רוח העצבת מעל פניו עד ארגיעה, אך פתאום הגיע קול לאוזניו ויתחלחל ופניו נפלו עד מאוד ברגע אחד. קול אסתר שמע ויהי כאיש נדהם רגעים אחדים, עד אשר אימץ שארית כוחו להסתיר מבוכתו וגם עלתה בידו.

הצרות והפגעים אשר יסובונו בחיים לא ירבו הרע כהספק והפחד! הפגעים ילמדונו להילחם ולעמוד על נפשנו, הצרות תיתנה בלבנו עוז ותעצומות לשאת ולסבול גם חכמה להרחיקן מעלינו, אך הספק והפחד ידכאו רוחנו וירפו ידינו ויעשונו ככדור בידי המקרה וכמוץ משחק לסופה. המה יגרשו כל רעיון ומחשבה מלבנו, ימסכו רוח עוועים בקרבנו לבל נבקש להציל נפשנו אחרי כי לא נדע במה ניכשל ומפני מי ניזהר, ולא יתנו להתקווה לבוא לחדרי לבנו כי עוד טרם נדע הרעה ומתי תעבור.

הפגעים והצרות יחשיכו בעדנו כחשכת ערפילי עלטה, אשר כעבור סופה ואינם ושמש תקווה יזרח שנית. והפחד תספק המה כחשכת מערות וכפים, כאופל באר צרה אשר אטרה עלינו פיה ותשם צלמוות על עפעפינו, חשכת תמיד אשר לא תעבור בלי אם יד עוזרת הוציאתנו למרחב או עד אשר תעטרנו חשכת נצח…

כל עוד אשר לא ידעה אסתר מה היה לאישה, כל עוד אשר הספק, לא התקווה, לחש באוזניה מי יודע איפה הוא, מי יודע אם לא עוד חייתו באור תראה, ורק מפניך נסתר כי היית עליו למשא, כל עוד אשר פחדה פן תבאנה עוד צרות חדשות להורידה עד עפר, היתה כנדהמת וכל רגש חיים סר ממנה מלבד הרגש האחד, רגש הפחד, וגם כוחו החל ללכת הלוך ורפה בהידעך חושיה. אך ברגע אשר נודע לה כי צרותיה תמו, כי הצרה האחרונה הגדולה, אשר אין גדולה ממנה בעיניה גם היא באתה, ברגע ההוא עזבוה הספק והפחד וגם מקור רגשותיה וחושיב החל להקר עשתונות. ולבה אשר לא הגה מחשבה זה זמן כביר שב לחשוב מחשבות ככל האדם, ואחרת היתה לפתע פתאום. ואמנם כן אחרת היתה, לא זאת היא אשר ביקשה שלום בכל לבה ונפשה ותשם באלוהים מבטחה, לא זאת אשר כיבדה זכרון אבי אמה ותצדיקהו, לא זאת היא אשר אהבה בני עמה ועירה ותבחר בצרה ומחסור מתת לזרים כבודם ומהביא רעה על נפשם, לא זאת היא אשר אהבת אישה סמכתה לשאת ולסבול כל התלאות ולקוות לימים טובים מאלה, לא זאת היא אשר שם נקם היה כמדקרות חרב באוזניה ואך שלום וסליחה היו משוש רוחה – אחרת היתה! רעות נוראות המיטו עליה, בחושך וצרה הושיבוה, חרפה וקלון מרבה להכיל השביעוה. ועתה לקחו ממנה גם את אישה, אישה מחמל נפשה ותקוות חייה, אשר באחת מעיניו האיר לה החשכה ובנשיקות פיו גרש כל צרה ויגון ומפח נפש, את אישה זה גזלו ממנה והיא תחריש תתאפק? הגם עתה תצדיק את רודפיו? עוד תזכור כי דיברה על לבו להניח את קנה הרובים מידו כי תקוותה ואמונתה אמרו לה: במקום הזה לא ישפכו דם. ועתה שפכו דמו ויקברו גווייתו כנבלת החמור, ועל זאת לא יהפכו דמי עורקיה למרורת פתנים ולבה לא יקרא בקול מר צורח: נקם?! לא! לו היתה כזאת כי אז לא בת אנוש היתה, והיא אמנה בת אנוש היתה ועל כן המו גם מעיה: נקם! עתה היה אישה כצדיק תמים, כנרדף ממרצחים חרש, ואבי אמה כראשית חטאת, כשטן המשחית ובני עירה כזאבי ערבות, וגם האלוהים, אשר היה משגבה ומבטחה בעת צרה, היה עתה בעיניה כרֵע כאח לחבר המרצחים, על עצתם הופיע ויסתר פניו מצדיק נעזב. אם טוב היה לה עתה מאז? אם הועילה לה הדעת הזאת אשר הוציאה אותה למרחב מידי הספק והפחד? אם נח לבה עתה כאשר ראתה את נפשה בפעם אחת נעזבה מאישה וגם מאחיה ומאלוהיה יותר מלפנים, כאשר עוד לא היה לה שם עמה ואלוהיה למחיתה? זאת לא נוכל לדעת. אך גם היא לא ביקשה חשבון כי אם נקם ביקשה, והרגש הזה מילא כל חדרי לבה. כלביאה רצה בלילה הראשון אחרי השמועה בחדרה הנה והנה כמו תבקש את הצר להתנפל עליו. רגע אחזה בראשה ועד ארגיעה הניחה ידה על לבה אשר קפץ וייתר ממקומו כמו יבקש מפלט לו ממקום השאון וכעבור עוד רגע לטשה עיניים מפיצות אש כעיני המשוגע. שחוק ועברה, גידופים ותקוות הנקמה עברו על שפתיה חליפות, ומרגע לרגע גדל הסער בקרבה, ויַרעד כל עצמותיה ויעווה כל יצוריה ויהפוך הוד פניה למשחית ולבה לצור ברזל.

“דום, יהודי! יהודי תהיה? יהודי? אני אנפצך אל הסלע ויהודי לא תהיה, או עשה נקמות באויביך!” קראה ותרקע ברגלה בשומעה קול בנה, אשר הקיץ לקול מצעדי רגליה ותתנפל עליו כלביאה. אך כרגע קפצה אחור כמו יד נעלמה הדפתה אחור ותסתר פניה בכפות ידיה ותשב שוממה. לא ארכה העת ותתנשא שנית ותיקח מאכלת ותניחה על צווארה ותישא מרום עיניה. אך גם בפעם הזאת ניתרה ממקומה כמו נגעה בה יד חזקה ותשלך את המאכלת ותתנפל על ברכיה לרגלי מיטת הילד ותנשקהו בקוראה מרגע לרגע בקול מר: “בן אוני, בן אוני!” הילד שלח ידיו הקטנות ויחזק בצווארה בקוראו בקול כציפור: “אמי!” עתה נפתחו ארובות עיניה ותבך מרה זמן כביר ותלחץ את הילד מרגע לרגע ללבה ברוב כוח, כמו גוזלים עיטרוהו אשר יאמרו לגזול אותו מידה, עד כי נתן הילד קול בוכים. אז חלצה שד ותניקהו וכרגע קמה סערת לבה לדממה.

זה כוח לאהבת אֵם! כהמנוחה הפרושה על כיכר כעבור סופה, והקולות יחדלו וארובות השמים יכלאו מהריק מטרות עוז, כן פרשה מנוחה את כנפיה על פניה אחרי אשר הניחה את היונק במיטה ותשב על הארץ לפניה ותנח את ראשה עליה. השינה אשר אחזה בשמורות עיניה סכרה ארובותיהן, ובבוקר כאשר הקיצה קמה במנוחה כמו לא זכרה את אשר עבר עליה אמש ותשב על מקומה שקועה ביוון מחשבותיה.

“קבורת חמור נקבר” שחה לנפשה בשבתה לפני מיטת בנה, ידיה בחיקה וענן יגון על פניה ובהניעה ראשה “כדבר אבי אמי כן היה, עד עולם הפרידו בינינו, בשעה רעה פתח להשטן פיו. קבורת חמור נקבר ולא ייספד לו, כן יצוו. טוב הדבר, לא אעשה מספד, לא אשב על הארץ ולא אקרע את בגדי. אף לא אעשה אף אחד מכל אותות אבל ונהי, וכמו נוכרייה הייתי לו אתראה. כן תצווני לעשות על פי חוקיכם ואני בקולכם אשמע. אני אשה רפת ידיים, אשר עזרתה ואהבתה יחד ברגע אחד נגזרו, בדי שאול אתו ירדו, את הענף הנעים בעלות הכורת עליו. אויה לי!” קראה פתאום וזרם דמעותיה פרץ חוק “הה! מדוע זה אתאבל אני עליך ולא אתה עלי? מי ייתן ויכולתי לתת נפשי כופרך, אמנם גם אני לא אתאבל כי כן יצווני” הוסיפה לדבר בתוגה חרישית “אך יגוני מלבי הן תקצר ידם מהסירו, לכן בלבי אשאנו, אקברנו עמוק עמוק, עד אשר יכלה שארי ובשרי, עד אשר ימוץ לשד חייתי ודמי עורקי, עד כי יאכלני כאכול קש אש ואז יסור מעלי וינוח לי ויחד על עפר נשכב. לא לי הנקמה, אל גמולות הוא וישלם על יתר למרצחים”. בדברה כזאת העבירה ידה על מצחה ותחרש רגע ואחרי כן שבה לדבר “כן אלוהי משפט הוא ולא ינקה כל עושי רע, לא אשים באלוהים תפלה למען לא יפקוד עווני על בנו… אסיר כל רגש נקמה מלבי ולא אחשוב גם לא תעלה עוד על לבי למענך בן אוני”. וככלותה את דבריה נתנה את הילד על יד הזקנה, אשר שמחה מאוד בראותה כי היא תדבר במנוחה, ותבוא אל בית האסיפה. אך האביונים הרבים אשר עמדו ויחכו לא נתנו לה מעבר, עד אשר ביקשה מאת השמש כי יפנה לה דרך אל ראשי-הקהל. והקול הזה הוא אשר הגיע עד אוזני זבדיה ויתחלחל. השמש הביאה עד השולחן אשר סביבו ישבו המחלקים והיא עמדה רגעים אחדים כמו ביקשה מלים או כמו התאמצה לעצור בעד זרם מליה לבל יפרוץ חוק. זבדיה התבונן בה ובפניה אשר שונו מאוד, לחייה אשר אדמו כשושנים חוורו, עיניה אשר הפיצו זיקות שמחה אדמו מבכי, שפתיה אשר היו פתוחות תמיד ומבעדן נשקפו חרוזי הפנינים אטומות כמו סוגרו בחותם צר, קומתה אשר דמתה לתמר שחה כמעט. אך אחרי כל אלה עוד יפה היתה, יפה מאוד ולרוח החן ותחנונים השפוך על פניה היה עוד די כוח ואולי עוד יותר מאז לקחת לב כל רואיה, אף כי היא לא ידעה זאת גם לא ביקשה כי תהיה כזאת.

פני זבדיה והאנחה אשר פרצה מלבו למרות חפצו למראה פניה העידו בו כי לא שמר לה עברתו ונכון היה להיטיב לה שבעתיים תחת כל הרעה אשר הביא על נפשה לו אך ביקשה להושיט ידה לו. אך היא לא התבוננה לכל אלה ותעמוד על מקומה.

“מה תבקשי ממנו?” שאל ראש העדה ולא הרהיב עוז להביט בפניה.

“את נחלתי אבקש”.

“את נחלתך?” השיב הראש כנבוך כי לא ידע מה לענות.

“את נחלתי, הן עתה במות אישי, לי הצדקה לבקש את נחלתי”.

שפתי זבדיה צללו בשמעו את מענה פיה אך הבליג על סערת רוחו ויאמר: “ומי הגיד לך כי אישך מת?”

“מי הגיד לי? כל באי שער העיר”.

“כל באי שער העיר לא ידעו את אשר ידברו, אך לא עת היא לדבר בדבר הזה עתה באוזני הקהל הגדול הזה. בואי הנה אחרי הצוהריים ונדבר אתך לטובתך”. יתר המחלקים אשר פניהם ענו בם כי כמשא כבד יכבד מהם לדבר אתה שמחו מאוד בראותם כי זבדיה הוציאם ממבוכתם ויענו אחריו: “טוב הדבר”.

“וגם אתם תבואו הנה” אמר זבדיה אל הראשים.

“עשה כחכמתך וכאשר תעשה ייטב בעינינו” ענו כל היושבים באסיפת המחלקים, אשר כבר הסכינו לאמר טוב לכל אשר יאמר זבדיה או יעשה, ומה גם בפעם הזאת אשר ביקש בכל לב להיסתר מפני אסתר. כמנצח אורו פני זבדיה ויאמר: “השמעת? שובי הנה ודעי כי לא את חומסים תדברי, אנחנו לא נעשוק לנו נחלתך”. אסתר לא פנתה אליו ותאמר בשומה אל ראש-הקהל פניה: “רבותי! הן כולכם תדעו כי אישי איננו עוד וחפץ רבי גציל-שמריה אבי אמי זכרו לברכה הלא נעשה כי נפרדתי מאישי לעולם, ומדוע זה תוסיפו מחץ על מכת לבבי? אמרו מלה כי הנחלה לי היא והיום אמכרנה וביום הזה אעזוב העיר”. ראש-הקהל שׂם פניו אל היושבים אתו ויחפוץ להשמיע דבר מה, אך זבדיה מיהר ויקרא: “הלא שמעת חפץ הקהל כי תשובי הנה אחרי הצוהריים, כי עוד לא נודע הדבר כי אישך מת”. המנוחה אשר שררה על פני אסתר סרה פתאום כמו ביד לוקחה, וכמו יד נעלמה אחזה בציצית ראשה ותנשאה למעלה, כן התנשאה ותעמוד הכן. עיניה כוננה על זבדיה, פניה אדמו ובקול אדיר קראה: “כן הוא, אישי לא מת כי אם נרצח נפשו”. מהומה ומבוכה היתה פתאום בבית והראש דיבר בכבדות כגבר עברו יין: “מה זה תדברי?”

“איך מלאך לבך לדבר כאלה באוזנינו?” קרא זבדיה “התדמי כי קצרה ידנו מייסר מוציאי דיבה על כחשם ומעלה?”

“ידעתי כי ידך לא תקצר” הרעימה בקול פחדים “אישי יספר באבדון גבורת ימינך. אתה הוא המרצח!!”

שׁמה אחזה את כל השומעים ואיש לא פצה פיו ולא נע ממקומו כמו הוכו כולם יחד בתימהון. לבד מזבדיה אשר עד מהרה התעורר מתמהונו ויבט באסתר אשר עמדה כנציב שיש וזרועה נטויה לעומתו ויקרא בקול פחדים: “היא – – היא משוגעת!”

“היא משוגעת!” נתנו אחריו אחדים בקולם, אך היא לא שמעה עוד קולם כי נפלה מלוא קומתה ארצה כגווייה בלי רוח חיים.

וביום השמיני לחג המצות עמדה אסתר כלולה בהדרה בבית-התפילה הגדול אשר לבני אמונת הארץ ועל ידה שר הפלך אשר שמחתו האירה פניו ועל ידיה היונק אשר הביאתו לטבילה למען יחסה בצל האמונה החדשה. פניה מאירות, בלי ספק יען כי אתה בטח לבה כי בנה יחידה לא ייקבר עוד בקבורת חמורים כאביו.

ויעקב-חיים כאשר לא מצא מנוחה בחייו כן לא מצא אותה גם במותו, כי במצוות השר הוציאו עצמותיו וימצאו את המכה בראשו, וראש-הקהל ומשנהו הובאו בית הבור, ואחרי שלושה ירחים שולחו לארץ גזירה. גם זבדיה נלווה עמם אך רק עד בית-האסורים ומשם שב הביתה אחרי אשר עדים נאמנים העידו בו כי בעת אשר נעלם הנרצח לא היה בעיר כשולה. ויד לא נגעה בו לרעה גם אחרי כן כאשר נתפש בכף האיכר, אשר רצח את נפש יעקב-חיים, ויודה עלי פשעו כי רק במלאכות זבדיה עשה זאת וראש-הקהל ומשנהו לא ידעו אף שמץ דבר מכל אלה. גם דבר האיכר לא עצר כוח להורידו משאתו, ואף תוכחת השתדלן אשר נהפך לשונא לו ויוכיחהו על פניו במושב האסיפה, כי לא למען שלום העיר שׂכר את האיכר לרצוח נפש יעקב-חיים, כי אם למען מלא תאוותו לזימה, כי לאסתר כלתה נפשו, אף התוכחת המגולה הזאת בקהל רב לא הפילה אור פניו, ויהי להפך, כי היתה להמוכיח למחיתה ותורידהו מפקודתו וכאשר היה לפנים לכבוד ולגאון בעיר כן היה עתה נבזה וחדל אישים ופושע על פת לחם. וזבדיה נישא על כל שפתיים וישב על כיסא ראש-הקהל וישפוט את עדתו בצדק ויושר כאשר עשה עד הנה וירבה צדקות לכל מבקש עזרתו ושמו היה לברכה ולתהילה בכל הארץ. וכל אדירי הארץ וגאוניה ביקשו לבניהם בנותיו ולבנותיהם בניו אשר בהם ברכו ה'. וירם לבו מאוד עד כי גם לו דיבר איש על לבו לתת את בתו לבן אסתר אשר היה אחרי כן לשר גדול ידעתי נאמנה כי יירק בפניו. כה גדל כבודו בכל ימי חייו ובמותו ספדו לו כל הקהל והספדנים פתחו: “הוי חסיד, הוי ענו, הצדיק אבד ואין איש שם לב”, וכהנה רבות, ועל קברו תראינה עד היום באותיות מוזהבות חקוקות במצבת שיש כל צדקותיו, כתובות על ידי דלפון בעל הלשון אשר עליו העידו כל בני עירו כי לולא נולד אחרי חתימת הפיט כי אז היה בלי כל ספק אחד הפייטנים הגדולים, ואשר לולא הרבה להתפלל ולצום ולענות ⁵¹ “אמן יהא שמיה רבא” בכל כוחו כי אז אולי כאפיקורוס נחשב, כה השכיל בשפתו ומליצותיו. הוא ערך מלים להביע לדור אחרון צדקת זבדיה ויושרו, ואלה המה דבריו:

פ"נ

הצדיק ועושה צדקות בכל עת פרנס הקהל וראש חברה קדישה מורנו ורבנו רבי זבדיה בן מורנו ורבנו רבי ירוחם זצלה"ה.

זְבָדַנִי אֱלֹהִים זֵבֶד טוֹב תּאֹמַר עִיר כְּשֻׁלָּה

בְּכָל מַאֲמַצֵּי כֹּחוֹ עָזַר לְעַם סְגֻלָּה

דָבַק בֵּאלֹהִים בְּכָל נַפְשוֹ כְּאֵם בֵּעוּלָהּ

יִשְׂרָאֵל נוֹשַע בוֹ וַיּוֹדֶה לַה' בְּקוֹל הֲמוּלָה

הוֹי תִּקְרָא עֲדָתוֹ, הוּא עֲזָבַנִי וַאֲנִי שַׁכֻּלָה.

נפטר ליום ערב שבת קודש יום שישי לחודש ניסן בשנת את החסידים תתחסד לפ"ק ⁵².

על אחדות מהמלות האלה היו לפנים נקודות אשר נמחקו ברבות הימים, ואעיר את אוזן חוקרי קדמוניות ומבקשי מצבות כי ישימו לבם לדבר הגדול הזה לברר את השנה אשר בה הוקמה. וכל בני-ישראל יכירו מעבדם עד דור אחרון, כאשר בלי ספק יברכו גם שמי לעולם על כי חקותי בספר פרשת גדולת האהבה וכוחה, אשר במוצאה משכנות גם בלב איש, אשר לא שמע שמעה ולא ידע ערכה, לימדה אף ידיו לפנות מכשול מדרכה ואף לשפוך דם, ולא עוד יאמרו בגויים: עם אין לב העם הזה, כי זבדיה יציל את כל אחיו מהמשפט הקשה הזה. ומה גם על כי נתתי זיכרון להלביבות הקדושות אשר להחברה הקדושה ואשר מהעת ההיא ועד היום הזה תנוחינה בשלום בתוך התנור עד אשר יבוא זכרונן לפני ראשי החברה וכל זר לא יערב עוד לבו אף לגשת אליהן בזוכרו את כל אשר נעשה להאחד אשר שלח ידו בקודש ומה הגיע לכל העיר בגללו.