_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

נחפשה דרכינו![1]

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

א.

אין חכם בעיניו כהמאֻשר  אשר עשה והצליח בדרכו, או גם אשר רק יאמין כי בידו טובו, וכל אלה הלוחמים במר נפשם את המקרים והפגעים העוטרים אותם ולא יוכלו להם, המה אך אוילים וחסרי לב לפניו נחשבו; ולא ישיב אל לבו: הן המקרים אך מקרים המה וישנו לפעמים ארחות אידם ויורו בן-רגע לעפר את אשר זה עתה על כפים נשאוהו והפגעים יפגעו גם בשלאנן ושלו ויַשּימו עליו נוהו; הוא לא יזכר זאת, אף לא ישים אל לבו אשר לפעמים בשפע הצלחתו נֶגע לרבים מאלה האמללים אשר יפקוד עליהם עון אולתם ויאמר כי בסכלותם רעה באה עליהם, אך בבוא עדיו כשואה פחד הפגע ויד המקרים תבואהו ותשליכהו ממרום עזו ולעפר תשפתהו, אז תעלה מחשבה על לבו, כי גם חכמתו לא על אבן פנה ומוסדות בנתה ביתה, כי גם כח לבו אך מידי המקרה נִתּן לו והוא לא ידע, ואז יחל לחוש מכאוב לב האמללים אשר לפנים היו כאין בעיניו ויבקש להשכיל להיטיב באמת.  זה כמאה שנה נולדו בקרבנו בני ישראל חכמים כאלה, אשר המקרה האיר פנים להם ויחלק להם שלוה ומנוחה במקומם, או האמינו כי כן הוא, ויגבה לבם מאד ויאמרו: זאת חכמתנו עמדה לנו להציב לנו יד בקרב העמים, ועל יתר אחיהם הנתונים בצרה ובשביה הרימו ראש וישימו אשם נפשם במשבתם לאמר: בכם העון כי לא השכלתם היות כמונו, אבל לו חכמתם לבחר בדרכינו, לו נזרתם אף אתם מעל דרכי אבותיכם והתכחשתם לצור מחצבתכם ועל כל דרכיכם נגה אור העמים, או אז נושעתם אף אתם כמונו תשועת עולמים.

זה שנים רבות היתה למלה בפי מנדינו כי כל העשק והמרוצה הנעשה לנו, כי כל הרעות הבאות עלינו בבקר בבקר אך מידנו באו לנו, כי ערפנו קשה ומצחנו נחושה ונמאן לבחר בדרכיהם ולהתבולל בהם, כי על כן תיסרנו משובתנו.  ואף אחינו בארצות אשר הונח להם נשאו חרפה כזאת על קרוביהם בארצות האחרות, אשר שם ישתו קבעת כוס התרעלה מידי מציקיהם, ואף המה קראו מלא אחרי האמללים: שחתך ישראל! ואף גם מאלה היושבים במצור ובמצוק נמצאו רבים אשר האמינו כי לא עוד עליהם ינוח שבט הרשע, ואף המה קראו כקריאה הגדולה הזאת: אין לנו חלק בישראל ולא נחלה באחדות הלאום כי אם איש לארצו ישראל, התבוללו התבוללו ולא יכירוכם ואז ארוכתכם מהרה תצמח! ואם נמצאו בעם זעיר שם זעיר שם אנשים אשר עינים היו להם לראות ולב לדעת כי כל אלה הבל ותשועתם מאפע ואך קצרי עינים וערלי לב יבחרו בהם, כי כל אלה לא יועילו ולא יצילו ביום עברה, וכאשר יצא הקצף יהי גם רק שם יהודי לבדו למחתה להנקראים בו, ואף מלבושיו ודרכיו בחיים ושפתו וכל אשר לקח לו מהעמים שכניו לא יהיו עליו סתרה, ואף עליו תעבר כוס, אז אליו התבוננו כאל איש הרוח משוגע, אשר יטיף חזון עועים, המגיד מראשית רעות אשר לא תבאנה.  אולם אם מוסר אוהביהם לא ישמעו הנה יחושו מוסר מידי שונאיהם בקומם לערוץ אותם מן הארץ, אם טפש כחלב לבם מהבין דברי אלה אשר עינים בראשם הנה יד אויביהם תפקח עינם, ואם מאנו לראות את הרעה מראש הנה יחושו אותה כאשר תבא עליהם.

צרה על צרה ושואה על שואה באו כתֻמם על בני ישראל בארץ רוסיא; בערים רבות השמו והחריבו את מושבות אחינו עד כי לא הותירו אבן על אבן בבתיהם, את בתי מרכלתם הפכו משרש, גזלו חמסו ולקחו ואשר לא מצאה ידם לקחת אתם השחיתו עד בלי השאיר שארית, גם בנפש רבים שלחו יד וירבו חלליהם ולהנפצעים אין מספר.  באכזריות אשר לא נשמעה כמוה משנות הבינים יצאו לפעלם כזאבים משחרי לטרף, ואף יד רבים מאלה אשר לא פללו כי גם המה יעזרו לרעה תכון עמהם להשחית ולאבד, ואין קצה להצרה אשר מצאה רבבות נפשות בני ישראל.  הן גם עד הנה לא על גפי ההצלחה הכינו מושבם, גם עד הנה היה חלקם צרה עוני ומחסור, כי בעריהם אשר שם נִתּן להם הרשות לשבת החבאו כמו בבתי כלאים ואיש בשר זרועו אכל במצור ומצוק, כי לא להם נִתּנה הארץ רחבת-ידים הזאת לסחר בה כחפצם, ובשבתם יחד לא יכלו מצוא טרף לנפשם, וגם בעלי המלאכה נלאו למצוא לחם לפי טפם בעמל ידיהם, אך בכל זאת עבדו ועמלוּ מבלי מנוח ויחיו כאשר מצאה ידם, ועל יד עשיר אחד חיו מאה משפחות, ועתה כאשר נִחתה בהם יד האויבים, עתה גם לחם צר לא ימצא לעוללים ויונקים המתגוללים בחוצות באין בית לשבת וכסות לגויתם.  ומרוב הפחד אשר נפל על כלם הנה גם דרכי המסחר אבלות, והאיש אשר עוד נותר בידו מה יפחד לשלוח במסחר או במלאכה ידיו פן תקום פעמים צרה, כי על כן גם כל תקוה רחוקה לראות עד מהרה תשועת אלה המטים למות ברעב, אור תצא.  הצרה הנוראה הזאת החרידה לב כל בני ישראל בכל הארץ; לב אלה נשבר לשבר אחיהם ואלה מפחדים כל היום לנפשם פן גם עליהם יעבר זעם, ומי יודע כמה יארכו עוד הימים עד אשר תשוב המנוחה ללבות הנבהלים.  כל אלה באו כתֻמם וכמו לפתע פתאם.  אולם האמנם פתאם באה הרעה? האמנם בן-לילה נהפכו להם אלפים ורבבות לאויבים ומבלי אשר נועצו לב יחדו ומבלי אשר נועדו יצאו חוצץ כלם להשחית את ישראל? הן כל איש לב יבין כי לא כן הוא, כי דבר כזה לא יצא לפעולת ידים בלתי אם עמלו בו ידי מתי און ימים רבים, התיעצו וחשבו מחשבות איך להוציא את הדבר למענהו, ומהמעשה נראה את המחשבה כי בחשבון וכשרון ידים נעשה הכל, כי על כן עשו והצליחו בדרכם, ואם כן הלא ישאל כל איש: איכה היה כדבר הזה ועיני בני ישראל היו עצומות לבל יראו ברעה בטרם נהיתה? איכה ישבו שקטים בעת אשר החרב עופפה על פניהם? אבל הוא הדבר כי רוח תרדמה נסכו עלינו חוזינו זה שנים רבות לבל נחזה נכוחות, לבל נחוש את הרעה בטרם נהיתה, ולוּ אמר איש לבני ישראל ברוסיא ירח ימים בטרם אשר באה הרעה כי כן יהיה כי אז עליו שחקו כעל משוגע ובעל זאת יכול כל איש מתבונן להנעשה לראות כי לא יארכו הימים וכן יהי[2].

רדיפות בני ישראל בפעל  החלו זה עתה, אך בכח החלו זה שנים רבות.  עתה כאשר נעשה הדבר הנורא וגם רבים מבני רוסיא יבושו כי היתה כזאת בארצם, עתה החלו לחקור ולדרוש אחרי סבת הרדיפות האלה ואלה אשר לא במרמה ואון יבקשו אך לשלוח חצי מגפותם אל לב היהודים העשוקים, כי אם משפט צדק יבקשו ואותו ישמיעו, המה חקרו וימצאו כי הסבה לזאת היא, יען כי לא נתנו להיהודים משפטים כמו ליתר בני הארץ, לכן ידמו בני עם הארץ כי אין כל משפט להיהודים וכל איש יוכל לעשות להם כטוב בעיניו.[3] ואמנם המשפט  הזה אמת ונכון הוא, אך לא זאת בלבד היא הסבה.  הדבר הזה יוכל לתת בלב איש אחד את המחשבה להתנשא על היהודים לעת מצוא, אך לא לאגוד אגודות מוטה לעשות נקמות בראש חוצות, והסבה הנאמנה לכל אלה היא השטנה אשר יכתבו על בני ישראל זה כעשרים שנה ברוב מכה"ע הרוסים ובספרים רבים באין מוחה בידם.  זה כעשרים שנה החלו רוב הסופרים הרוסים לשלוח את כל מגפותיהם אל לבנו, וכל עול וכל תרמית אף כל מעשה רצח, בדו עלינו חדשים לבקרים, את עלילת הדם נשאו על נס ויכתבו מאמרים וספרים רבים להראות לכל כי בני ישראל ישתו דם עוללי הנוצרים וכמה וכמה מבני ישראל הובאו עד בית הבור גם נשלחו אל ארץ גזרה בגלל האשמה הזאת ועוד לא חדלו עד היום הזה מטפול עלינו האשמה הנוראה הזאת.  ובכל יום ויום יבדו מעשים נוראים עלינו כי פה התנפלו יהודים על נוצרי וימיתוהו בחוץ ושם שמו מות בכל אכל, ויום יום מבלי מנוח יכתבו שטנות ועלילות שוא כאלה, אף כי הכל יודעים כי שקר המה, וגם השרים והשופטים נוכחו כפעם בפעם כי אך תרמית לבם יכתבו המכַתּבים עמל האלה, ובכל זאת הרשות נתונה למשחיתים האלה לחבל ככל העולה על רוחם.  באדעססא, בקיוב, בווילנא, בפעטעסבורג ומאסקוי יצאו מכת"ע רבים אשר כל שיחם והגיונם הוא אך לשלח את ההמון בהיהודים להֻמם ולאבדם.  עשרים שנה עוררו את רוח העם לעשות נקמות ביהודים לשלול הונם אף לקחם נפשם, והיפלא איפו אם דבריהם עשו לאט לאט פרי? לוּ היה כל העם היושב בארץ רוסיא עם יודע ספר כי אז החלו כבר לעשות את אשר עשו היום, כי הלא עין בעין יראו כי הותרה הרצועה, כי אחרי אשר המכַתבים כותבים באין מוחה הנה אות נאמן הוא כי אמת בפיהם וכי כל הרוצה לשלוח ידו ביהודים לא יאשם, כי אם לא כן הוא איך נִתּן רשות להשטן לקטרג? אך לא רבים המה בעם הארץ אשר יבינו קרוא כי על כן עברו ימים רבים בטרם אשר עשו דבריהם פרי, בטרם אשר מצאו מסלות בלב אנשי הזרוע כי יצאו חלוצים לעשות כאשר הורום המכַתבים במכתבי עמל.  המסיתים למדו גזרה שוה בעצמם מה אלה המפיחים מדון בעט סופרים לא נענשו אף אנחנו אשר נפיח קריה בפה בדבר שקר בשם המלך לא יקרנו עון.  ובכן הסיתו את ההמון אשר ראה מקור נפתח למצוא כל דבר חפץ אשר לא עמל בו ויעט אל השלל, וגם להכות איש יהודי לא דבר ריק הוא, להכות בכלל הלא ענג הוא ואת איש יהודי הלא מצוה היא, ובכן צץ פרי הזדון ויהי למטה רשע.  ואף אחרי אשר כבר נשפך דם ישראל וכל חילם היה לבו האם חדלו המשטינים האלה רגז? האם אמרו למשחית הרף?! אך לא! המה הוסיפו עצים לאש להגדיל המדורה וישבחו את פעל הגבורים האלה, כי לפי דברם אך כסף עם הארץ הוא אשר לקחו להם היהודים בתרמית, וכאלה רבות.  זאת היא האם הרשעה אשר הולידה את הרדיפה הנוראה, היא ולא אחרת, ואותה הלא ראו כל היהודים ברוסיא עין בעין זה כעשרים שנה, ואיך לא הבינו כי מביצי צפעוני יצא אפעה, ואיך לא התעוררו כלם כאיש אחד לסכור פה שטן ומקטרג.  הן בחלק העשירי מהכסף אשר חמסו כעת מידם היתה לאל ידם לתת על פה כל המקטרגים למען ידומו סלה, או למה לא קמו יחד להתנפל ולהגיש בקשתם לפני המלך כי יאמר למשחית: אסוף ידיך! אל תוסיפו לדבר סרה אשר תבדו מלבכם כי לא כמשפט הארץ הוא, על פי משפטי הארץ ענוש יענש כל מוציא דבה! הן לו הצליח בידם עשר שנים לפנים לסתום פה מעול כי אז לא היתה בהם עתה יד מרצחים, אולם זה הדבר אשר נפל בישראל להשחית בו כל חלקה טובה להפר האחוה והאהבה ולנתק כל מוסרות הלאום, זה הדבר אשר דכא רוחו השפיל גם גויתו עד כי היתה כטיט חוצות, בכל העת הזאת התעסקו אחינו בני ישראל בארץ רוסיא אשר יצאו לישע עמם אך בהשכלה, כי כן למדו מאחינו בארץ אשכנז, כי גם המה גואלו לחשוב כי מההשכלה קרנים להם ובה ילכו ושגבו ויעשו חיל, ואם היא תהי עטרת תפארתם אז יראה כל עם הארץ כי קרן עור פניהם ויעטרום כבוד וכמו אחים יקרבום ולא יוסיפו בני עולה לענותם.  ואחרי כי יחידים בעם אשר בכספם הציבו להם יד בארץ לא חשו את אשר חשו יתר אחיהם, כי לפניהם נפתחו שערי כל הארץ, לכן דמו בנפשם כי אמנם להם נִתּנה הארץ ואין פחד עוד.  והמה כאשר ראו דברי המשטינים אף המה ענו אחריהם בקול: אמנם בנו העון, כי נלוה ברבית ונעשוק את הארץ ונתרחק מעל העם היושב בה ועלינו להיטיב את דרכינו ואז שלום יהיה לנו.  וככל דברי המשטינים מהעמים שמענו גם מפי אחינו דבר לא נעדר.  וכה נשחת לב רבים ומוחם נתבלבל עד כי גם אחרי אשר באה הרעה ישנו בדברי השוטנים כי אך בפשע היהודים נֶגע להם.  אחרי אשר באה השמועה הנוראה מיעליסאוועטגראד דברתי את איש אחד במאסקוי והוא אוכל לחם עדת בני ישראל ויענה ויאמר לי: כשאנו לעצמנו הלא נודה כי אמנם חטאו ועוו האנשים האלה בהרבותם נשך ותרבית ובינקם כל לשד הארץ.  – לא כשאנחנו לעצמנו כי אם כשאתה לעצמך – עניתיו – תדבר כדברים האלה, וגם דבריך אך למותר כי הלא כה המה דברי נאוואיא וורעמיא, קיעווליאנין ודומיהם, אבל אני אגדך כי לא ידעת לדבר נכוחות בחפצך לעמוד לימין האנשים הצדיקים האלה המקטרגים עלינו, כי אמנם לא בעון נשך ותרבית יקומו עלינו, כי לא ירבה מספר בני ישראל הלוקחים נשך מהנושכים מבני העמים והעד כי לא בלוקחי הנשך והתרבית שלחו את ידם ולא אך בהעשירים, כי אם בהעניים המרודים, בבעלי המלאכה ובאנשי הצבא אשר כלו חק צבאם והנה הן לא יינקו את לשר הארץ, אבל על הדבר הזה התעוררו כי נאכל את בניהם ונשתה דמם, ועל זאת יצדקו מאד, כי לעם נבל כזה השותה דם עוללים אין כל צדקה כי ישאר ממנו שרש או ענף בארץ.  הן חטאת הנשך ראינו בכתבי השטנה על יד חטאת עלילת דם ואם נאמין להדבה האחת למה זה לא נאמין גם להשנית? – האיש הדובר בי התקצף על כי אמאן לשים אשם נפש אחינו הנתונים בצרה, כי איככה יוכל איש משכיל להסיר עון מעל ראש ישראל? וכדברים האלה מלה במלה שמעתי מפי אחד הגבירים בפעטערסבורג, וכדברים האלה מלה במלה נשמע ממאות ואלפים מאחינו, אחרי כי כה למדו מנער לשים כל עון וכל אשמה על ראש איש ישראל, ומבלי דעת ומבלי חשבון ומבלי אשר יבינו עד מה בדרכי בני ישראל איך הם מתפרנסים ובמה הם נזוֹנים ידברו ככל דברי משטינינו, לא כאשר היה לפנים כי כל איש ישראל ידע וחש בנפשו כי על לא חמס בכפם יהיו אחיו לבז למשסה, עתה שא את אחינו בארץ אשכנז, ועל דגלם יחנו רוב המשכילים ביתר הארצות, ויורוך תורה כי אך בעוננו אנחנו נמקים, וכפרי מעללינו ישיבו לנו.  ואם לפלא הוא אם רבים מבני העמים הקוראים לתמם דברי המשטינים יאמינו בהם, אם גם בנו ערלי לב כאלה.  ואם לפלא יהיה אם ערלי לב כאלה לא יקומו לקדם פני הרעה בטרם נהיתה ולא יתעוררו לישע עמם בעת צרה להם? לא לפלא יהיה, ולהפך נדע נאמנה כי אנשים כאלה היו ויהיו בכל עת כאבני נגף לנו על דרכינו וכנגע בכל בית ישראל.

 

ב.

נחקורה

אמנם לא נפקוד עתה על האנשים האלה, אשר רוח עועים עבר עליהם ויבלבל את דעתם לחשוב כאשר חשבו רבים לפניהם, אשר אמנם ביד היהודים להיטיב את מצבם, כי רק המה בידם בנו חיץ להבדיל בין ישראל לעמים, ויען כי יתרחקו מעל העמים לכן ירחיקום גם המה בשתי ידים, ואך יקרקרו היהודים את הקיר המבדיל ביניהם אז יצאו העמים לקראתם בתרועת שמחה וכמו אחים יקרבום, רבים המה אשר תעו ללכת ארחות עקלקלות מבלי דעת את רוח ישראל ומה שונאיהם מבקשים מהם, כי לא כי יחכמו וידרכו בדרך תבונות וישכילו להיטיב מגמתם, כי אם אך תנואות יבקשו ועלילות שקר יחפשו, כי על כן יתהפכו כחמר חותם והעלילות תשנינה פניהן מיום ליום, ואם היום יחשבו ליהודים חטאת כי יתרחקו מעל העמים, ישובו מחר ויריעו עליהם על כי יעמדו במקום גדולים, כי ירבו להתקרב אל העמים ולא יכירם מקומם, כל אלה לא ידעו ולא הבינו אלה מאחינו אשר דמו להסיר את הקיר המבדיל בין ישראל לעמים, ובמעשיהם ודבריהם אך כרו שוחה לאחיהם לבל יוכלו עמוד וירַפּו רוחם עד מאד, עד כי אין עוד לישראל אמץ לב ורוח כביר להלחם עם הפגעים כאשר היה לו בשני אלפי שני הרדיפות.  בכל עת חרד ופחד ישראל מפני חמת המציק, לא ידע רגע שלו בנפשו ויעמוד הכן לקראת כל פגע כאיש ערוך למלחמה, וזאת שעמדה לו כי הפגעים כלו והוא לא כלה, ועתה בבוא צרה לישראל יבּהל ולא ימצא ידים לעשות עד מה, כי לא יעמוד טעמו בו עוד ורוחו נתעה מבלי דעת מה טוב.  כל אלה באו עלינו באשמת אלה מדריכינו אוהבי העמים, אך בכל זאת לא נוכל לשפוט אותם במדת דין קשה, כי אמנם בשוא נתעו להאמין כי בזה ייטיבו לעמם, כי יעלו ארוכה לשבר אחיהם ויושעו תשועת עולמים.  אבל עלינו לכל הפחות עתה, כאשר באה צרה גדולה, לפקוח עינים ולראות כי שקר היה בפי כל הנביאים האלה וכי לא זה הדרך לתת לנו שם ושארית, כי אם עלינו לדאג בעד חיינו ושלומנו ולעשות כל אשר תמצא ידנו להיטיב לנו מבלי שים לב אם ימצאו דברינו ומעשינו חן בעיני העמים, כי אלה מבני העמים אשר צדק ומשפט יבקשו המה לא יבקשו עלינו עונות לשנוא, ואלה אשר אך בשתנו ורעתנו יבקשו המה ימצאו את חפצם בכל עת אם כה או כה נדבר ונעשה, עתה על כלנו החובה והמצוה לשים לב לדבר הזה, לחדול מהתבונן אל כל עבר ופנה בצאתנו לפעולה, פן לא תהי רוח אלה או אלה מהעמים נוחה ממנו, פן ילעגו לנו או יתמרמרו נגדנו, כי עת היא עת לחזות נכוחה, כי להרע לנו עוד יותר כמעט קצרה כל יד ואולי תמצא ידנו להיטיב לנו.

השקר הגדול מכל השקרים אשר יענו בנו שונאינו הוא כי יאמרו אשר אחדותנו חזקה ואיש את רעהו נעזור כאיש אחד; לו אמת היה בפי הדבר הזאת אז אולי קצרה ידם באמת מהרע לנו, אף אם הרבו כחול דבות שקר, אך כאשר אמת בפיהם באמרם כי לנו כל העשר ומאשר להם נעשה תמיד חיל, כאשר בלי שפת רמיה יטפלו עלינו חטאת עלילת דם וכל יתר האשמות אשר כבר נודעו לכל, כן אמת גם בדבה הזאת.  לאסוננו ובשתנו עלינו להודות כי אין שלום ואין אחדות בקרבנו, ואיש איש ממנו נכון להקריב את אחיו, אשר דרכיו לא מצאו חן בעיניו, וזאת הרֵעה לנו מכל הרעות אשר באו עלינו, כי לולא התרפינו אנחנו כי אז לא צר כחנו ביום צרה.  שַמה ובעתה תאחז כל איש לב בזכרו כי עם, אשר מספר בניו עולה לעשרת מילליאן נפש או יותר, יהי לחרפה ובוז וכל נבזה וחדל אישים ידרוך עליו ברגל גאוה, נתן למשסה ואין אומר השב! איפו הוא אמץ הלב אשר בו התפאר העם הזה וקשיות ערפו איה היא? הן אלה המה כמגן וצנה לעם לשמור עליו מכל משמר, ועם כזה אשר מספר בניו רב הוא ודי לעשותו לעם נכבד וחזק כי יכבדוהו ויגורו ממנו עמים רבים, עם זה עתה כאַל נחשב, כצוענים נודדים, כרמש לא מושל בו הנהו בכל הארצות, אשר השלום אך כמתנת חנם נִתּנה לו ובכל עת מצוא יוכלו לשוב ולקחת אותה מהם, וכל הרוצה לרדפם ולהשיבם עד דכא יבא ויעשה חפצו באין מפריע, ואם אמנם היתה כזאת לוּ גם היתה שמינית שבשמינית אחדות בקרבנו? לוּ רק חשבנו בלבנו כי אלה עשרת המילליאן נפש כלם אחים בני עם אחד המה? כל איש אשר לא נטרפה דעתו יענה ויאמר: לא! אך אחרי כי ידנו היתה בנו להפריד בינינו, לכן מצאה תמיד יד אויבינו להֻמנו ולאבדנו, אחרי כי אנחנו ירדנו מטה מטה וכל רגש הכבוד מת בקרבנו ונעים לנו לחם חסד בחרפה ובוז לכן כה יֵעשה לנו!

כעני אשר מימי נעוריו הסכין לאכול אך לחם חסד ישאף אותו גם כאשר תמצא ידו להשביע נפשו מעמל כפיו, וחכם הוא בעיניו משבעה עמלים בכשרון, כן הננו אנחנו הגוי כלו! בכבוד עם נמאס, במשפט אנוש לא נבחר, כי חסד חנינה וחמלה נבקש, נשיש כי יתנו לנו חנינה נריע אף נגיל כי יקרבונו בחסד וסבלנות.  סופרי ישראל יתרועעו אף ישירו וישמיעו קולם עד למרחוק, כאשר קרה כי נִתּן כבוד לאיש יהודי; יום יום יביעו לנו חסדי האחד והשני מהעמים אשר השפיל גאותו ויושט אצבע לאיש יהודי; שירי חסד, חנינה וסבלנות ישירו לנו ויישנו אותנו בערש הבושה והכלימה, כי מי בזוי כהאיש אשר אך לחסד עיניו תצפינה, ומי שפל כזה אשר יסבלו אותו? הוי ואבוי על החסד החנינה והסבלנות ועל סופרינו משוררינו ומטיפינו אשר ירוממום תחת לשונם! כי המה המיתו בקרבנו חושי האדם, המה לקהו ממנו רגש כבוד אדם ויגזלו ממנו הדעת לדעת משפט-אנוש ויעשונו לעם נבזה ושפל, לעם חי אך בחסד וסבלנות בעיני העמים ובעינינו אף אנו, ולא דעת ולא תבונה לאלה אשר בחסד וחנינה זכו לכבוד, להשיב אל לבם, כי נופלים המה אצילינו ושרינו כיום מהיהודים הנבזים והשפלים אשר לפנים השחו ראשם לפני כל אציל פולני וישוררו לפניו מה יפית! הן אלה על פת לחם להשביע נפשם השפילו גאותם לעין, ובלבם חשבו את נפשם לאנשים נכבדים הרבה יתר מהאציל אשר אליו ישתחוו, ובבואם הביתה ובשבתם את אחיהם חשו כל כבוד אנוש וידעו כי באמת נעלים המה מהאציל בישרם, במוסרם, באהבתם לביתם ובצדקתם ובכל דרכי חייהם, ואם השפילו גאותם נגד האציל בזה לא נשפל רוחם, כי חשבו זאת לצרה וצוקה אשר נטל עליהם לשאת אותה – ושרינו ואצילינו מאחינו כיום ירכינו ראשיהם לפני כל מעול וחומץ למען יקרבם בחסד וסבלנות וישאו ראשם ויתפארו בכבוד הגדול הנעשה להם כי חשכו מפניהם רֹּק! על אלה עלינו לבכות ולהאנח בשברון מתנים, לא על התחלואים אשר חלו בנו ידי שונאינו כי אם על הפצעים אשר פצעו בנו אחינו! ואם באמת נחפוץ להושיע להאמללים אשר עליהם עבר כוס, אז עלינו לדבר ולהטיף ולהשמיע מבלי הרף כי ידנו היתה בנו ועת היא כי עת כי נשוב מדרך עועים אשר בחרנו לנו, כי עוד לא אזלת יד מהושיע, ועוד לעת ערב אולי יהי אור. 

כאשר יֵעשה לילדים כי יפילו עליהם בלהות בקרוא בשם דבר אשר יפחדו ממנו, וכאשר יחפצו להביא מרך בלב הילד יקראו: דוב, או שד! כן יעשו כיום שונאינו בחפצם לשלוח מגפותם אל לבנו.  השם "יהודי" היה לחרפה מהעת אשר היהודים החלו לבוש בו ולהתכחש לו, כי לולא היה גם בעיני היהודי כדבר חרפה, הן לא התגעש בשמעו אותו ועל לב שונאו לא עלה הרעיון להרגיז אותו בו, כן היה למחתה לכל היהודים הפתגם "לעזוב את הארץ" וכאשר יזכירו אותו ליהודי יפחד וירגז תחתיו.  כי על כן ישישו מנדינו עליו ובכל עת מצוא ירגיזו בו רוחנו בדעתם כי כחץ שנון יפול הדבר הזה בלבנו.  אולם אך פחדנו העיר רוחם להתעלל בנו בדבר הזה.  אמת היא כי רע ומר לאיש לעזוב ארץ אשר בה נולד, לעזוב את ביתו ומשלח ידו ובכל אשר הסכין ולנוע אל ארץ אשר לא ידע, נורא הוא מאד ואיש לא יכילנו בלתי אם עליו עבר זעם ויאלץ לברוח ממקומו, אולם דבר אשר נורא הוא לאחד לא נורא הוא לרבים, ולפעמים יהיה לאחד למחתה ולרבים לפתח תקוה.  כאשר קמו  השודדים על אחינו ברומעניא ויעשו בהם משפטים נוראים וחיי כל אחד מאחינו היו תלוים לו מנגד, הן בעת צרה כזאת הלא אך טוב היה לאלה אשר עוד נשאר בידם מאומה למהר לעזוב את הארץ בטרם אשר גם עליהם עבר זעם, ובכל זאת חלוּ ורגזו תחתיהם כאשר קראו מנדיהם קריאה גדולה כי יעזבו את הארץ, ומה כל החרדה הזאת? הטוב טוב לפול חלל לפני בני עולה, או לראות את כל הונו וקנינו גם בני ביתו נתונים למשסה מאשר להרחיק נדוד למקום אשר נפשו תהי לו לשלל, וגם המעט אשר תציל ידו יהי שמור בידו לא לרעתו? כן גם היום ברוסיא ידמו מנדינו לכלות כל חצי חמתם בנו בקראם קריאה כי היהודים יעזבו את הארץ, ואחינו ירעדו כעלה נדף מפני הדבר הזה הרבה יתר מאשר מפני כל הרעות אשר באו עליהם, ואם יקום איש יהודי ויאמר: ואמנם למה לא תעשו כדבר הזה אם הממשלה תתן לכם רשות לעשות זאת? האם רע ומר היה להעשוקים ביעליסאוועטגראד וקיעוו ובכל ארבעים הערים והכפרים אשר התנפלו עליהם ויבוזו כל אשר להם וגם בהם שלחו יד, האם רע ומר היה להם לו עזבו את הארץ בטרם אשר נתך עליהם חרון אף יושביה? הגלות כצרה נוראה תחשב לאיש יושב בטח, אך איש אשר יפחד לרגעים הוא הן יחיש מפלט לו מבלי הרבות מחשבות רבות, ואם כן לעזוב את הארץ לא הרעה הגדולה היא בכל הרעות אשר מצאו אותם, ובכל זאת יבהלו ויחפזו מהדבר הזה ויבחרו למות תחתיהם מבקש מפלט להם, גם אם רשיון הממשלה ינתן להם לעשות זאת! ולא ישיבו אל לבם כי אלה אשר דבק בידם מאום הן יוכלו להציב להם יד ולמצוא חית ידם גם במקום אחר, ואלה אשר אין בידם עד מה, הן לא יאבדו מאומה והיתה להם נפשם לשלל.  ואם גם איש איש יפחד מפני הדבר הזה, אבל הכלל כלו למה זה ירגז ממנו? על הכלל כלו להבין כי לא ירע ולא יזיק להיהודים אם חלק גדול ממנו יעזוב את הארץ, ואז יסכרו פי שונאיהם בראותם כי לא יפחדו מפני הגלות ולא יוסיפו עוד לאים את היהודים בדבר הזה, ויתר בני הארץ אולי ישובו ויראו כי לא כהצעקה הבאה אל היהודים כן עשו, כי אמנם לא רעה כי אם טוב יביאו להארץ אשר ישבו בה, וישובו לקרב את הנותרים ותקום הרוחה לאלה אשר עזבו כמו לאלה אשר נותרו בארץ.  כן השבנו בצדק לולא טפש כחלב לבנו מהבין דבר לאשורו, אך עבדים אנחנו ובעבדותנו אנחנו נמקים, ומורינו ומטיפינו למדונו מנער לנשוק ככלבים את היד אשר תכנו במקל חובלים, ועל כן לחסד נצפה במקום שיש לנו לקחת בכשרון ידים, חנינה נבקש בעת אשר יש לאל ידנו למצוא משפט, לסבלנות נשא עין גם בעת אשר יש לאל ידנו לקחת חלק כחק, ועל כן תרפינה ידינו ורוחנו לא יתרומם ונמק בעניֵנו וכל יד עמל תבואנו.

 

ג.

ונשובה.

 ובכל זאת עוד לא תאבד תקוה; לאשרנו עוד לא תמו אנשים מקרבנו, אנשים מביני דבר ואוהבי עמם, אנשים אשר רב כח לבם לא רק להקריב כספם ועתם על מזבח אהבת עמם, כי אם גם את רעיון לבם וישובו ממחשבתם בראותם כי לא כן חשבו, אנשים כאלה לא מעטים המה בנו ומה גם בארץ רוסיא, שם נראה אחדים אשר כל חפצם וכל ישעם וכל מחשבותיהם ומעלות רוחם המה אך גורל עמם, ואלה המעטים המה אלה אשר גם כח ידיהם אתם לעשות טובה רבה לכל אחיהם, ותקותנו חזקה כי אם האנשים האלה ישימו לבם לדבר טוב אז יעשו וגם יוכלו.  כי לא חזון לב אחזה בדברים האלה, כי אם כאשר נוכחתי למראה עין זה לא כביר.

גם בבני האדם נראה כפעם בפעם כי יחושו בלבם עתידות בטרם היו, וכחית השדה יחושו סער ורעם בטרם נהיו ויחישו מפלט להם בטרם עבר המועד, גם כן בני האדם יחושו לפעמים רעה בטרם נהיתה, אם גם הדעה תשובבם ולא תתנם להציל נפשם כחיה, כי היא תלמדם לבקש חשבונות רבים ובזאת תסיר את הלב מהרגש הנאמן.  ירחים אחדים בטרם אשר פרצו השערוריות בנגב רוסיא ראיתי בעיני והשתוממתי כי רוח חדש עבר על הטובים שבאחינו ברוסיא, רוח אשר כמו זר הוא ליתר אחינו, ומה גם לאחינו שבאשכנז.  זה כחמשים שנה עברו על בני ישראל ברוסיא מעת אשר ההשכלה החלה למצוא מסלות בקרב בני ישראל, ותקם לה כהנים ומטיפים כאלה אשר היו באשכנז, וככל הדבר אשר שמעו ממורי ההשכלה באשכנז כן שמרו לדבר, ומה גם אחרי אשר רבים מהראשונים היו מהבאים מארץ אשכנז, ובמעלות ההשכלה הזאת עלו מעלה מעלה עד כי גם ידם מצאה לבנות היכלים ולהעמיד מטיפים ולחלק לב העדה ולקרוע קרעים בכל קהלות ישראל ולהגדיל הריב והמשטמה, ולהרבות בורחים מבתי הישיבה אשר אחרי כן היו נעים ונדים מבלי כל מטרה בחיים, ואשר על הרוב היו כמשטמה בבית ישראל, ואף שונאים וצוררים מבני ישראל גדלה על ברכיה, אשר היו אחרי כן כמזכירים עון לעמם ואשר הרבו פצעיהם כחק וכמשפט, וגם בלבם נתנה ענין לענות כי אך להתבולל בין העמים מטרתנו ואם נבּטל בששים  אשרינו וטוב חלקנו.  גם שם השמיעה דברה כי שפת עבר אך למותר היא ודרכי היהודים אבלות, וגם מבין סופריה בחרה לה נביאים אשר נבאו לכל העם בשפת עבר כי שפת עבר מתה היא וחלילה לנו להטמא במתים ולא הפילה דבר מכל הדבר אשר הטיפה באשכנז, עד כי כמעט אמרנו נגזרנו מעדת ישראל גם ברוסיא כמו בארץ אשכנז.  והנה לפתע פתאם זה כשלש שנים בא רוח טהור בלב בני הנעורים, על הרוב מאלה אשר הקשיבו ויקשיבו לקח בבתי הספר הגבוהים, ורוח מלא מאלה בא גם להזקנים מהם לימים ובפה מלא החלו להשמיע כי – שמעו מטיפי אשכנז והתפלצו! – כי עם אנחנו וכי עלינו לדאג איש בעד רעהו כאחים בני עם אחד מבלי הביט אל מחלוקת ודברי ריבות בדת ואמונה.  כדבר הזה יביעו גם יכתבו בשפה ברורה בשפת הארץ ובכל עת מצוא יעלה על שפת לשונם ולא בסתר ידברו כאלה[4].  כל אלה ראיתי והשתוממתי כי את אשר לא פללתי ראיתי בעיני.  זה כעשר שנים עברו מאז אשר העליתי את הרעיון כי עם אנחנו על הגליון ומעת ההיא עד היום לא חדלו נרגנים אשר הרבו כעשם עמדי ומה גם כאשר פגעתי בכבוד צדיק חסידי ההשכלה, בכבוד בן-מנחם.  אז דמו כי עליהם החובה והמצוה לעשות בי כלה ומי מלל לי כי פתאם יקומו בני הנעורים, תלמידי בתי הספר הגבוהים, אשר בכל הארצות המה הראשונים להשחית כל חלקה טובה בנחלת ישראל, המה יאחזו בהדעה הזאת בשת ידים ואחריהם גם הזקנים ימשכו ויראו לכל כי הרעיון הזה מצא מסלות בלבבם ויחזיקו בו.  ואחרי אשר כזאת היתה לכן נוכל לבטוח כי האנשים האלה יעשו וגם יוכלו להושיע לעמם, כי האיש אשר יחשוב את אחיו לבני עמו, הוא לא יסוג אחור מפני כל מפעל וכל קרבן לא יקר בעיניו, לא כבעלי האמונה אשר איש מרעהו בדעתו יפרד.  אשר על כן נוכל לגזר אמר ולהחליט כי אך הדעה הזאת היא אבן פנת כל בנין וכל מצודה לקיום ישראל, ועל כן נקוה כי גם הדבר הזה אשר נדבר עתה ימצא אזנים קשובות ולא לתהו נוציא רוחנו.

אם נפקחו עינינו לראות כי לא בידנו להיטיב מצבנו במקום אשר ימאנו לתת לנו יד ושם, אם נבין כי לא בשנותנו את ארחנו יען כי שונאינו ימאסו בו נמצא חן ושכל טוב, אם נשיב אל לבנו כי להמבקשים עלינו עלילות נתכנו עלילות ובכל מעשה ובכל מפעל ימצאו די והותר לגרות בנו מדון, ואף אם נזכה כשלג במי רפש יטבילונו ויתעבונו ברעל פיהם, אז נדע ונבין כי אין לנו דרך אחרת בלתי אם לאטום אזן משמוע בקול הדוברים סרה עלינו, היינו להוסיף ללכת בדרכינו ולבקש אך מה טוב לנו, ואם בחזקת היד יגברו עלינו מנדינו ולא נוכל קום אז אין עצה ואין תבונה בלתי אם לפנות ערף ולעזוב את המקום אשר בו לא נוכל לחיות ככל האדם, ולדבר הזה עלינו לשית לב ביתר שאת ויתר עז.

 שונאינו יקראו בחזקה כי רבינו ופרינו בארצם ונהיה עליהם למשא, ורבים יאמינו לדבריהם ויגזרו אמר  כי יען רב מספר אחינו בארץ לכן באה עליהם הרעה, ואם אמנם כל איש אשר דעתו לא נטרפה מרוע לב יבין כי הבל כל דבריהם, כי להארץ ולטוּבה ואשרה אחת היא אם בניה יאחזו באמונה זאת או אחרת ואם ימיר היום איש את אמונתו לא ימיר את לבו וחפציו ומעלליו, אך גם להשפט אתם הבל ורעות רוח הוא, כי לא אמת יבקשו ונקוה אשר אם ישמעו דבר אמת ישובו וינחמו מעלילותיהם, כי אם רעה נגד פניהם ואותה יבקשו, לכן אין טוב לנו בלתי אם לסגת אחור, היינו להמעיט מספר אחינו בארצות אשר המה לשכים בעיני עם הארץ, ולא לקחת מספר אנשים מאחינו מעיר אחת ולהושיבם בעיר אחרת, כי בזאת לא ייטיבו.  הדבר הזה יפה וטוב היה לו ידענו נאמנה כי בני הערים אשר שם היהודים חדשים מקרוב יבאו יקבלום באהבה וכמו אנשים יקרבום, אך לא כעת אשר כעלוקות מוצצות דם וכסלונים ממאירים יֵחשבו בעיני עם הארץ  הלא כל יושבי הערים יתעוררו בעברה על העלוקות והסלונים אשר יביאו בשעריהם וירדפום מנוחה, ולא ייטב להיהודים הגרים בהערים אשר באו שמה מהערים אשר הָגלו משם, ועוד ירע להם כי יפרדו לאחד אחד, ובעת צרה יצר כחם ואף להושיע איש לרעהו ביום רעה תקצר ידם.  אי לזאת אם טובה העצה להמעיט מספר בני ישראל בארצות אשר שם ישקצום, טובה היא רק אם מספר לא מען מהם יעזוב את הארץ וילך לו אל ארץ אחרת כי בזה ייטיבו להגולים, וגם מהנשארים ינוח אף רודפיהם בראותם כי מספרם ימעט, ועוד זאת כי יראו כי היהודים לא יחתו מפני "לעזוב את הארץ" ולא ישובו לשלח בהם את הדבר הזה כחץ רעל.  וגם הממשלה תופיע בלי ספק על עצתם כי הממשלה הן שלום כל עבדיה תבקש, וגם היא תדע כי טוב יותר יהיה להיהודים אם לא ישבו במצור ומצוק בערים קטנות ואיש את בשר רעהו יאכל.  ולדבר הזה, הדבר האחד אשר בידו להיטיב מעט מצב אחינו, ישימו עתה לבם אחינו העשירים בארץ רוסיא, יבקשו רשיון מאת הממשלה לכונן חברה אשר תתמוך בידי העוזבים את הארץ, והיה כל עני ודל ישיש למצוא פתח תקוה לראות חיים.  ונוכל לבטוח כי הכסף לא יחסר לדבר הגדול הזה, הן מרבים אחינו העשירים בארץ רוסיא להביא נדבה לאחיהם ולקול הקורא ליסד קולוניות לישראל (בעת אשר האמינו כי מהדבר הזה תקום תשועה לישראל) מהרו רבים להביא נדבותיהם, הנה על אחת כמה וכמה כי כל אחד ואחד יעשה ככל אשר תמצא ידו לדבר הגדול הזה בעת הזאת, אשר כלם יחשבו אותו כתשועת ישראל, וגם כל אחינו בכל הארצות יביאו ויביאו תרומה להושיע לאחיהם בעת צרה כזאת.  וזה הדבר האחד והמיוחד אשר בו יתעסקו כל השואלים והדורשים בדבר אחינו לעת כזאת.  בתחלה ליסד חברה לתמוך בידי העוזבים את הארץ ואחריה ימשכו כל אחינו, כי אדע נאמנה לא על פי שקול הדעת כי אם בפעל ומעשה, כי יד עשירינו באירופא כלה תכון עם החברה הזאת ורבים רבים יהיו בעוזריה.  ועל השר הגדול בישראל הבאראן האראץ  גינזבורג, האיש המורם מעם אשר הקדיש ימיו אך לטובת עמו, ואשר אוצרותיו פתוחים לכל דבר טוב ומועיל, עליו החובה והמצוה להחל בדבר והוא יהיה למושיע לאחיו, ואם אך מפיו יצא דבר לא ישוב ריקם כי יעשה ויצליח, ודור לדור יביע פעלו אשר פעל לאחיו בצר להם.

 

ד.

שובו לבצרון.

 ראשית כל היא ליסד חברה כזאת ולאסוף כסף רב, והוא העיקר, והשאלה אנה ילכו העוזבים את הארץ היא לעת עתה טפלה לה, כי אמנם אחת היא להגולים אנה יכוננו את פעמיהם אם אך תקוה נשקפה להם כי ימצאו חיים בהארץ אשר קבלה אותם, ואחת היא לנותרים איפה ישבו אלה אשר עזבו את הארץ כי להם תהיה הרוחה, אך בכל זאת גם השאלה הזאת גדולה ונכבדה היא עד מאד.  כי בעת אשר נעשה דבר חדש עלינו לחקור ולהתבונן מאד אל כל התוצאות אשר תצאנה ממנו ברבות הימים לבל נֻכּה  מכּה חדשה יחד עם הרפואה.  הן כל בתבל רק סבה ותולדה, זרע וצמח, קול והד הוא, ויש אשר לא נבין את הסבה בראותנו את תולדתה, נשיש או נבכה על הצמח מבלי אשר ידענו את הזרע, כי ימי ההריון ארכו כימי דור ואשר ראה את הזרע לא האריך ימים לראות גם את הצמח, ובימי הדור אשר ראה את הצמח כבר נשכח הזרע, כי על כן אך כמקרה אשר בא פתאם יֵראה, אבל לא כן הוא, כי שרשרות שלשלת המעשים אחוזות ודבוקות זו בזו ולא ינתקו אף רגע.  ועל כן אך זרע נזרע כיום אם תצלח בידנו להוציא את הדבר הגדול הזה לפעולת ידים, ועלינו להשמר מאד לבל נזרעהו על ארץ צחיחה, נעשה דבר ולא חצי דבר, נושיע כעת מבלי אשר תצא רעה בימים יבאו מהתשועה הזאת.

 בשנים האחרונות עלה החפץ על לב רבים לעשות את בני ישראל לעובדי האדמה.  הרעיון הזה לא נולד על ברכי החקירה והדרישה והחפץ להושיע בו את העם תשועת עולמים, כי לו כן היתה כי אז פנו בתחלה דרך להרעיון הזה וסללו מסלה חדשה לכל העם, ובקשו בתחלה לאחד את העם בדעה הזאת למען איש את רעהו יעזרו וידעו מה המה מבקשים ולאיזה תכלית ומטרה יפעלו פעולתם, אבל המה לא כן עשו כי אם זעיר פה זעיר שם נמצאו אנשים אשר בקשו לעשות את הדבר הזה, לא לעצמם, לא כי קמו אנשים ויאמרו נחפוץ בעבודת האדמה להחיות בה נפשנו ונפש ביתנו, כי אם אחדים התעוררו לעשות את אחיהם לעובדי אדמה מבלי שאל את פיהם אם יבחרו בעבודה הזאת או אין, וירבו להורות ולהוכיח כי אך טובה לישראל עבודת האדמה, כי גם אבותינו היו עובדי אדמה, ואז יחדלו מריבינו להתקוטט בנו ולא יאמרו עוד: אך עם אשר על נשך ותרבית ותרמית יחיה העם הזה! וכאלה רבות השמיעונו.  והתורה והתוכחה הזאת יצאו תמיד מפי אנשים אשר המה לעצמם בחרו לשבת בעיר או גם לחיות על נשך ותרבית ותרמית, כמו המוסר והתוכחה אשר נשמע מפי המוכיחים על דבר הבריחה מעבודת הצבא, כי אין אף אחד בהם אשר מסר את נפשו לעבודת הצבא וידבר כאלה, כי אם היושב ספון בביתו ובעדו הקריבו קרבן אנשים, הוא יטיף לאחיו כי יקריבו נפשם לבל יצא הקצף על כל העם בעבורם, וכן עשו גם המטיפים האלה, לא אמרו הבה ונצא השדה כי שם נחיה וגם לכל העם ייטב בעבורנו, כי אם צאו אתם ולנו תהיה הרוחה.  כי הרעיון הזה עלה על לבם לא מאהבת העם, לא יען כי התבוננו למצב העם כי נורא הוא ויאמרו לתת להעניים פת לחם, כי אם שמעו את אשר דברו שונאי היהודים כי העם הזה אך בעבודה קלה יבחר וכל הדבר הקשה יניח לעם הארץ, לכן השיבו אלה החכמים אל לבם: נפתה מספר מאחינו כי יסירו מעלינו חרפה, והיה כאשר ימצאו רבים מאחינו אשר ישמעו בקולנו לעבוד את האדמה או אז נשא ראש בגאון ונאמר: הלא גם אנחנו עובדי אדמה אנחנו ומה לכם עוד? – ואחרי אשר הרעה הזאת לא מאהבת אחים כי אם מדבת השונאים יצאה לכן כה היה לה, כי לא מצאה אזנים קשובות ואך לרוח דברו מעלות רוחם ורוח נשאה, כי אמנם לא תכון עבודת האדמה לישראל כאשר כבר השמעתי דברי לא אחת ולא שתים, אף כי לא תוסיף חן לישראל בעיני העמים וזאת נראה בעינינו עתה, כי גם על רוב קולוניות ישראל עבר זעם וגם אותם לא נקו ביום עברה ויחמסו וישדדו וישחיתו כל אשר להם, אף כי לא על נשך ותרבית יחיו.  כי אם אמנם אין כל ספק אשר לו היו בני ישראל עם אחד בארץ אחת כי אז היו בהם גם עובדי אדמה כמו סוחרים ומוכרים, כי איש איש יבקש לו עבודתו כטוב לפניו לפי כשרונו ולפי מצבו, אך אם מפֻזר ומפּרד ישראל בעמים, והוא אך חלק קטן מיושבי הארץ, ומה גם אחרי אשר לא ידע שלו במגורו, לכן מן הנמנע הוא כי ישם פניו אך אל עבודת האדמה אשר לא ידעו אבותיו, וגם אם ינחילנה לבניו לא ידע נאמנה.  כי על כן עתה עלינו לשים לב לדבר הזה, לבלתי בקש עזרת ישראל אך בעבודת האדמה, כי אם כזאת נעשה נשגה מאד ואולי נביא רעה על משפחות רבות, כי אם עלינו להתבונן היטב מה נעשה ואיך נושיע, והיה האיש אשר כח עלומים לו ואשר בחפץ לבו יחפוץ להיות עבד לאדמה, טוב, וליתר העם לבקש להם דרך על פי כשרונם ומשפטם תמיד.  בעל המלאכה במלאכתו יחיה והסוחר בסחורתו יבקש לחמו.  ומהדברים האלה יבין כל איש, כי הרעיון אשר עלה על לב אחדים לעזר להעוזבים את ארצם ללכת לאמעריקה לכונן שם קולוניות, כי הרעיון הזה רעיון רוח הוא ולא יועיל בלתי אם לבעלי הספינות, ולהחברות הרבות אשר קנו ארצות לא נושבות ויחפצו להפוך אותן לארצות פרי.  אמעריקא היתה על ידי החפש לאבן חן למשוך אחריה רבים וכן שלמים אשר אין שלום להם בארצם, אבל עוד הרבה יותר משכה אחריה לב רבים על ידי האמונה שיאמינו כי עפרה זהב וכל הבא שמה מיד הוא נתעשר.  אבל באמת לא כן הוא; כבד מאד מאד לגר למצוא אף לחם חקו באמעריקא, ורבים לאלפים יהיו לברות לשני הדגים בלב הים בטרם ראו אדמת אמעריקא, ורבים מהם יגועו ברעב שם ואיש לא ידע אותם ומספר למו, אך אחד מרבבה אם יצליח בדרכהו כאשר כזאת יקרה בכל ארץ אז יצא שמו עד למרחוק וגואליו וקרוביו יגדילו את עשרו והיה למופת לרבים.  בימים שעברו עוד נקל היה לאיש להציב לו יד שם, אך משנה לשנה ומיום ליום ירב מספר הבאים שמה ולא ימצאו אף לחמם לנפשם בלתי אם בעמל רב ועבודה רבה.  וגם עבודת האדמה שמה לא דבר קל הוא אשר כל הפושט יד ימצא אותה ויכין ביתו; האדמה אשר ימצא שם הגר היא ארץ לא עֻבּדה, במדבר שמם הרחק מאד מאדם ומעיר מושב, כי בכל חלקה טובה ונושבת כבר החזיקו אלה אשר באו שמה בראשונה, ועתה נותרו רק הארצות אשר חברות חברות אחזו בהן בלא הון ותבקשנה לעשותן לארצות נושבות בלא מחיר, רק בעבודת הבאים שמה אם יצלח בידם, ושם יכין לו על הרוב הבא שמה קבר, כי תאכלהו הקדחת או ילאה לבקש לחמו ולא ימצא מחסרון כל, ויבנה לו בית אך לא ישב בו כי יתם כחו בטרם אשר הצליח לראות פרי עמלו.  בעלי הקרקעות ירצו להבטיח את המבקשים להם קבר בארצם כי ייטיבו להם וברבות הימים יהיו לבעלי נכסים, אך מה מהם יהלוך אם כאשר יבאו שמה הגולים כן יכרו להם קבר, הן כל אשר יעבדו ויעשו אך להם יעבדו, והגולים החדשים אשר יבאו שמה ימצאו דבר מה, והשלישים והרביעים כבר ימצאו מקום מושב, ומה גם "בית חיים" נכון בכל.

אולם בכל זאת אם אחד ילך לו לבקש טרפו, אולי ימצא, לא כן למאות ואלפים עליהם יכבד עוד יותר ויותר הדבר להכין להם לחמם באדמה, ועל כל הדור ההוא אשר יבא שמה נוכל להגיד מראש "במדבר הזה יתמו פגריכם" ואם בניהם יראו את הארץ אין עוד נביא אשר יבטיח להם ודברו יקום.  לא אחי! לא אמעריקא היא הארץ אשר תהיה כאם רחמניה להגולים, גם לא שום ארץ אחרת כספרד[5] ודומיה, אשר אין בטוּחות להיהודים פן תקום שם פעמים צרה, אף לא עבודת האדמה לבדה המלאכה אשר עליה יחיו כלם, ואף לא אחת מהארצות תוכל לקבלם יחד, ועל הגולים לבחר בארץ אחת ועליהם לבקש ארץ אשר בה יוכלו לחיות לא רק בעבדם האדמה כי אם בכל משלח יד. 

והנה למותר לדבר ולהוכיח כי אך טוב יהיה להגולים אשר מארץ אחת יצאו ודרך אחת ומנהג אחד לכלם כי יבחרו בארץ אחת ואז איש את רעהו יוכלו לעזור, כי כל איש לב יבין זאת.  ואם כן אם אל ארץ אחת ישימו פניהם אז אין ארץ אחרת בתבל אשר אליה ישאו את נפשם מבלעדי ארץ ישראל!

 

ה.

ארץ ישראל.

עוד לפני שנים אחדות היתה המלה הזאת לזעוה כמעט לכל אחינו, מלבד אלה אשר שאפו להקבר שם ולא יהיו לבָרות לשִני התולעים, אשר רובם כבר בחיים היו טרף לשניהם.  מפני שם ארץ-ישראל נִחתו כל אלה אשר הטיפו להתבולל בין העמים ויתאמצו למחות אף זכרון תקות הגאולה מלוח לב העם, כי על כן הסירוה מפיהם, מתפלותיהם בחזקת היד, כי מוגי לב המה ויפחדו כל היום פן יאמרו להם: שובו לארצכם! ועל כן התאמצו להראות כי המה לא יזכרו ולא יעלו את ארצם וכל תקוה לשוב אליה על לבם ובזאת הצליחו לא להסיר אף ועברת זדון, כי אם לתת חרב בידי שונאיהם, להפיל עליהם בלהות בהזכירם להם את ארצם.  מפני ארץ ישראל חרדו ופחדו גם היראים והחרדים היושבים על הארץ בתשעה באב והמקוננים ונאנחים על הריסותה, אשר עיניהם רק לאותות ומופתים תצפינה ויאחזם שער פן יהיו למורדים באלהים אשר הגלה אותם משם ורק הוא בידו יושיבם על כנפי נשרים וישאם שמה! בארץ ישראל מאסו אף אלה אשר לא בדרכי שתי הקצות האלה יבחרו, כי שמעו את התהפוכות והשערוריות הנעשות בארץ כיום ויואשו מתקוה לראות שם חיים, כי הסכינו לחשוב את הארץ הזאת אך כמקום קבר למלאי ימים ולא כמקור חיים לאלה אשר חיים יחפצו.  אך זה שנים לא רבות עלה הרעיון על לב אחדים הדורשים שלום עמם וטובם בכל לבם ויאמרו לכונן קולוניות בארץ למען הראות כי ברכה בה ואולי תפקחנה לאט לאט עיני האנשים אשר על פת לחם יפשעו בארצות פזוריהם, לראות כי יש מקור נפתח לחיים בארץ ישראל וישובו וישחרו את הארץ אשר מאסו בה.  אך גם הפעל הנכבד הזה היה עד כה כלא היה, באחת יען כי רק אחדים היו אשר אחזו בהרעיון הזה ועד לב העם לא נגע וגם שוטנים רבים קמו נגדם לסכל עצתם, וזאת שנית כי לא במחשבה תחלה היה המעשה, המה לא סללו מסלה להבאים שמה להאחז בארץ, והמכשולים הרבים אשר פרשו השוטנים על כל דרכיהם היו לאבן נגף להסיר כל לב מאחרי הרעיון הזה והשוטנים האלה היו מיושבי הארץ אשר הסכינו בלחם חסד ואשר בחזקה לקחו להם קרנים למשול על העם העני והדל לפשוט עורם מעליהם ולגרם עצמותיהם, והם המה יראו לנפשם פן יצלח חפץ הישרים בלבותם לתת לחם לעובד האדמה, ויחדל עצל מקרב הארץ ולא יצפו עוד להחלוקה, ואז תשבר גם זרוע עוזם כי אך בכח החלוקה לקחו להם קרנים ויעשו את כל המצפים לה לעבדים נבזים להם, – ובכן עברו שנים רבות במעשה ומאומה לא עשו, והדבר הזה היה לאות לשונאי ציון לאמר: ראו כי כל תקותכם להוציא לחם מן האדמה אשר אררה ה' מאפע, כי לא תזרע ולא תצמיח ולשממות עולם תהיה.  וזה היה פרי המעשה אשר לא על ברכי המחשבה נולד.  לו חקרו ודרשו היטב הישרים בלבותם אשר אמרו להוציא את המפעל הגדול הזה לאור ויתבוננו היטב למצב הארץ והיהודים היושבים בה ויראו בעיניהם את כל השערוריות הנעשות בתוכה וישימו לבם אל הרבנים והראשים שמה, אך ידרכו ברגל גאוה על כל עניי הצאן ודבריהם יקומו ביד רמה, כי אז חשבו בתחלה מחשבות לישר ההדורים האלה,  ויתיעצו בתחלה לשבור זרוע רשעים בקחתם מידם שבט מושלים, הלא היא החלוקה, ויתנוה בידי אנשים אשר לא יעשוה לחרב גאותם ואז היתה גם לדל תקוה ללמד את בנו אומנות או לתתו לעבוד האדמה, כי ידע שלו בנפשו ופחד הממונים לא עלה עליו, אך אחרי כי כזאת לא עשו והארץ נתנה בידי רשעים, אשר יעשו חפצם  כהעולה על רוחם באין מוחה, לכן לא יכלו קום אלה אשר בעבודה ומלאכה חפצו כי בפני גערת הממונים חתו וישובו אחור.

ובכל זאת אם גם לא עשה הרעיון הנכבד הזה פרי בפעל בכל זאת לא עבר כצל כי נתן בלב רבים ענין לענות בו ולחשוב על אדותו, ואחרי כי יחשבו על אדותו לכן כמו חי הוא ויש תקוה כי עוד ישגה ויגדל ויצא לפעולת אדם לא רק בדבר שפתים.  ובעת הזאת לא מעט הוא מספר אלה שיבינו לכל הטוב הצפון בו ובלי ספק ירבה מספר המחזיקים בו מיום ליום, כי אמנם אך ממנו מקור ישע נפתח לכל האובדים והנדחים בארצות פזוריהם, ואם כלם יתבוננו בו בינה אז אולי על ידו יושעו תשועת עולמים.  כי על כן עלינו להתבונן מאד ולראות ולהראות כי אך בו בעזרנו. 

 והנה להוכח בדבר שפתים את אלה מאחינו שונאי ציון וירושלים, אשר כל ישעם וכל חפצם להשכיח זכרון אבותינו ואמונתנו ואחדותנו מלבנו, אך למותר הוא! המה בגאון לבם יתנשאו ויאמרו מצאנו חכמה וכל אשר לא כרוחם ידבר הנה אויל הוא בעיניהם, ובזדון לבם ישלחו ידם להשחית כל חלקה טובה בישראל; המה השביתו מעל פנינו את תורתנו ויתנוה לשמצה וקלסה, המה השליכו על שפתנו שקוצים כאהבם ויגרשוה בחזקת היד מגבולם, המה הניפו ידם על כל מנהגי ישראל ומדותיו אשר בהם היתה לנס וישביתו מטהרם, וכן יעשו בכל נחלת ישראל מקדם, והארץ מה איפוא כי לא עליה תנוח ידם? המה כלם יחד שמו עיניהם להשבית שם וּשאר  מישראל.  אך אחרי כי יבושו לעשות בפעם אחת מעשיהם ולהתכחש לעמם ואמונתם, ומיראתם פן כאשר יעשו כזאת יאלצו לקבל אמונה אחרת, והרבים בהם המה אשר שאֵר עמם יאכלו, כי מטיפים ורבנים המה ויפושו כעגלי מרבק בכסף העדה, ואם יגזרו מקהל ישראל הן לא עוד יהי מאכלם בריאה, לוּ בטחו בכח שפתם כי יפתו וגם יוכלו לכל העדה להמיר אמונתם וגם אותם תקח עמה ויהיו למטיפים להם גם אחרי כן ונחת שלחנם יהיה מלא דשן כבתחלה אז אולי עשו ודברו כזאת בשפה ברורה, אך אחרי כי יודעים המה אשר זאת לא תעלה בידם ונטל עליהם לשאת בעול, לכן כן יעשו לאט לאט ויפנו דרך לבניהם כי יצאו לחפשי משם ישראל, על ידי אשר ישכיחו את השם הזה, ותקותם תאמצם כי בעוד שנים או שלשה דורות כבר ישָכח שם ישראל ולא יזָכר עוד.  ובאמת כן יהיה אם תמצא ידם לעשות ככל העולה על רוחם, כי אך מעט מאד עוד נשאר להם להשחית ולאבד, ואת המעט הזה ישא רוח על נקלה, ואם כן מה נדבר ונעידה עליהם אם המה לא לנו המה, לא לישראל המה, רק לאסון כלנו עוד שם ישראל נקרא עליהם ובכן תמצא ידם להרוס ולאבד עוד יותר.  לפנים התעוררו כל ישראל ויאנחו בלבם בשמעם כי אחדים מאחיהם בגדו בהם ויעזבו אמונתם, ועתה אם נראה נכוחות עלינו להתעורר ולהאנח בשברון מתנים על כי אלה עוד על קהל ישראל יתחשבו, כי לו נקרעו מעלינו פעם אחת כי אז לא מצאה ידם לפרוע עוד פרעות בנו,ומי יתן ויעשו כמוהם כל אלה הנקראים בשם ישראל לא באמת ולא בצדקה ומהם שליטים ומנהלים בעדה, והמה אשר לא לאמונה ודת ואף לא לאחדות ישראל עיניהם, המה ימשלו בכל עדה גדולה ויעשו חפצם בכספה ויעשו תקונים לפי מעלות רוחם למרות עיני העדה, יען כי ידעו לקחת להם קרנים והנם כקוץ מכאיב לרבבות, ולו אמרו פעם אחת: לא לכם אנחנו! כי אז יצאו כלם לחפשי מתחת ידם ויעשו את אשר נטל עליהם לעשות כחק לישראל.  אבל האנשים האלה אשר בישראל ודרכיו ימאסו לא ימאסו במשרה, ויודעים המה בנפשם כי  כאשר יתפרדו בפעם אחת מקהלם אז יבטלו בהקהל החדש במשהו ושם לא יזכו לגדולה, כי על כן אף אם נזורו אחור בפעל בכל דבר מקהלם, הנה עוד במשרה תאחז ידם והם ירעו הרבה יתר מאשר ירעו להם כל שונאיהם, ובכל זאת עוד לא נפקחו עיני האנשים, אשר בידיהם נתנו והמה ימשלו ברוחם וכספם, לראות נכוחה, ועוד ישישו אם אך שם ישראל נקרא על אלה עיני העדה אשר יוליכוה חשך ולא אור.  לכן לא אתם נוכח ולא לדבריהם ומהתלותיהם נשים לבנו, כי גם המה כענן כלה יכלו ובית ישראל לא יכלה ועוד יבּנה ויכּונן על אפם ועל חמתם.

אף את אלה אשר יפחדו פן יֵחשבו כממהרים להביא את הקץ, המחכים ליום גאולה רק בנסים ונפלאות ועד היום הגדול ההוא ייראו מגשת אל אדמת הקדש, אין להרבות דברים, כי לא בהגיון ושכל הישר נבין בינה לאלה אשר ימאנו לשמוע דברים של טעם ויאמרו מן השמים ירחמו.  להם אך נשמיע כי לא להביא את המשיח בחזקה אף לא להקים לנו כעת ממלכה חפצנו, כי אם לתת לחם לאוכל בארץ אשר תקוה נשקפה כי שם ינוח להעובדים אותה, ואלה אשר ישמעו ישמעו ואשר יחדלו יחדלו, כי גם לא מהם תצא תשועת ישראל.

אך לאלה הישרים בלבותם הרחוקים משתי הקצות האלה יחד, אלה אשר על שבר עמם הָשברו ומבקשים בכל לבם להשכיל להיטיב לאחיהם ונכונים להקריב גם קרבן על מזבח אהבת עמם, לאלה השרידים אשר לא מעטים המה בקרבנו, להם נדבר ונקרא, והמה ישמעו ויבינו וגם יעשו ויוכלו, ולהם נאמר כי אין ארץ אחרת אשר תקבל באהבה את הגולים מארצותיהם מבלעדי ארץ ישראל, כי אך בה יועלו להושע באמת ולארך ימים.

 כבר עמלו חכמים רבים לא מבני עמנו לחקור ולדרוש את הארץ הזאת וגם תרים גדולים חקרי לב מבריטאניא נשלחו שמה ויתורו את הארץ לארכה ולרחבה ויתבוננו היטב אל מצבה כיד חכמתם הטובה עליהם, והנה זה חקרו ומצאו כי טובה הארץ מאד מאד וכי יש בכחה להחיות ארבעה עשר מילליאן נפש אדם, אם אך בכשרון וביד חרוצים יעבדוה.  והנה על דברי החכמים האלה נוכל להשען, כי מבינים המה בדבר ובלב נאמן דברו את דבריהם, בלב הוגה אהבה לעמנו האמלל.  ואם גם נאמר כי הפריזו על המדה (אשר באמת לא כן הוא) ולא לארבעה עשר מילליאן כי אם להחצי ממספר הזה תספיק לחם לשבע הן גם די והותר לכל אלה אשר יחושו מפלט להם אליה, כי הן לא כל בני ישראל ישובו שמה, רק אלה אשר מחסרון לחם או מעקת יד אויב יבקשו להם מקום אשר בו ישבו בטח ישימו שמה פניהם, ודי יהיה די אם רק מילליאן אחד מאחינו יבאו שמה, גם אז תהיה תשועה לאלה הנדחים ואף להנותרים בארצות מושבותיהם תהיה הרוחה, כי אז ימעט העני בקרבם ולא יהיו לצנינים בעיני יושבי הארץ, וגם שונאיהם יחדלו מהפיל עליהם בלהות בהזכירם להם את הארץ אשר הָגלו משם. 

 והנה יתרון ארץ ישראל על יתר הארצות כמו אמעריקא וספרד בכל הוא:

א) כי אלה אשר זכרון אבותיהם יקר בעיניהם ילכו שמה בשמחה אם אך ידעו נאמנה כי ימצאו שם לחמם.

ב) כי לא אל מדבר שמם אשר עליהם להפכו לארץ נושבת ישימו פניהם כי אם אל ארץ אשר יוכלו לעבוד אותה בבואם שמה.

ג) כי לא ירחק כה המקום מארצות מושבותיהם.

ד) כי יוכלו לבא שמה יחד כי אלה אשר יעזבו את ארצם ויחיו יחד ויוכלו לחיות על פי דרכי חייהם.

ה) כי גם לאלה היושבים עתה שם ואוכלים לחם העצבים ועושים נבלות ושערוריות לבשת הגוי כלו ולחרפת הארץ, יֵהפך לאט לאט לב טהור לבקש חיים בעבודה וישר ותנצלנה אלפי נפשות מידי הבטלה המביאה לכל רע, וגם הכסף הרב אשר ישלחו שמה שנה בשנה מכל הארצות לא ירד לטמיון להחזיק בידי עצלים ועוברי עברה.

ו) כי לא יאלצו להחזיק כלם אך בעבודת האדמה, כי אם החלק האחד יעבוד את האדמה והשני יוכל לשלוח במסחר ידיו ויעשה חיל.  וכל איש דעת יודה כי לו היתה ארץ ישראל בידי היהודים כי אז היתה כבר למרכז המסחר והיא אחדה במסחרה את איירופא עם אזיא ואפריקה, ואם גם רק תעבורנה סחורות איירופא לאזיא ואפריקה ומשם לאיירופא דרך שם אז תהי ארץ ישראל בימים לא רבים לסחר גוים ועשרה יגדל ויצמח מיום ליום ותהי למקור ברכה גם לאיירופא גם לאזיא ואפריקא.

ז) כי יוכלו לכונן שם בתי חרשת המעשה לזכוכית וכאלה, כי עפרה טוב מאד וגם בדבר הזה ישגו ויעשו חיל.  והנה בארץ אשר בה יוכלו להתפרנס מעבודת האדמה, ממסחר וגם מחרשת המעשה נוכל לקות כי הבאים שמה יעלו ויצליחו עד כי ברבות הימים ינהרו אליה רבים בלי כל מעורר, כי יראו מקור נפתח לחיים של שלום, חיים שאין בהם בושה וכלמה, אשר על כן אם יחפצו נדיבי עמנו להחיש ישע לאחיהם האובדים אין להם לחשוב מחשבות רבות כי אם למהר להוציא הדבר למענהו לקנות קרקעות ולהושיב את אחיהם למען יראו חיים.

 אולם שאלה אחרת תעלה על שפת לשון: מי ומי הנותנים כסף לדבר הזה, הן כסף רב דרוש להוציאו למענהו? –

אף על זאת נשיב.  יתרון ארץ ישראל בכל הוא וגם בדבר הזה.  הן גם לשלח את הגולים לארץ אחרת דרוש כסף רב והן את הכסף הזה אם ימצא אז יתנוהו לדבר הזה.  אבל לא כאמעריקא ארץ ישראל היא; אם יקראו כיום נדבות למען יתמכו בידי ההולכים לאמעריקא אז ימצאו נדיבי לב אשר יתנו ואחר יחדלו, והיה כאשר יבאו שמה הגרים ויתם הכסף מכיסם בטרם אשר הצליחו להציב להם יד בארץ ועזרה חדשה לא תבא, אז יתמו ויגועו ברעב, כי לדבר הזה דרושה עזרה לא רק פעם אחת כי אם לשנות ולשלש עד אשר יתקעו יתד במקום נאמן, לא כן אם לארץ ישראל ילכו אז יש לכסף מוצא הרבה יתר:

א) כאשר יקראו כעת נדבות אז ימהרו נדיבי לב בכל הארצות לצאת לעזרה, יען כי יחפצו להושיע לאחיהם בעת צרה, וכאשר יתנו כיום כסף להחיות את הרעבים כן יתנו ויוסיפו ויתנו למען תת להם תקומה.

ב) גם כל עדה ועדה אשר רבים מענייה יעזבו את עירה ולא יהיו עוד למשא עליה ירימו תרומה לעזרת ההולכים מהם.

ג) רבים המה אתנו אשר שם ארץ ישראל קדוש להם ובכל לב יתנו כפעם בפעם כאשר תמצא ידם אל הדבר אשר מצא מסלות בלבבם,[6] וגם יד הנשים תכון בדבר הזה ואם הנה תעזורנה אז התשועה קרובה.

ד) הן גם כיום מרבים להביא נדבות להחזיק בידי היושבים בארץ ישראל אך הכסף ינתן להעצלים והזדונים, אך אם משטר וסדר ישר יעשה בדבר אז יפול גם הכסף הזה לחבל לאלה אשר יחפצו להנות מיגיע כפם, וגם אלה אשר כיום לא יתנו את בניהם ללמוד מלאכה או לעבוד האדמה, מיראה פן יגרע חלקם מהחלוקה, ישובו אז וילמדו את בניהם לאכול מפרי כפיהם כאשר ידעו כי בעבור זאת לא יגזלו את חלקם.

ה) אם יוסר ויכונן הדבר הזה אז ימצא מסלות לאט לאט בלב כל עשירינו ויתנדבו כפעם כפעם בעלותם לתורה, או בצואתם כאשר יפזרו כסף לאלפים לכל דבר, הנה גם יזכרו את הארץ וישאירו חלק מהונם אל הדבר הגדול הזה, ואין כל ספק בדבר כי כן יהי וברבות הימים ירבה הכסף די והותר, כי עלינו לזכור ולא לשכוח כי לדבר הזה יתנו יד בכל הארצות השונות וגם מעבר לים.  ולא מעט מספר עשירינו אשר ירימו כפעם בפעם תרומה אלפים ורבבות לכל דבר טוב, ואם אך יחשבו את הדבר הזה כדבר טוב אז לא יקפצו ידיהם ממנו, ואם אך אחד יעשה זאת אז יחרו יחזיקו רבים לעשות כמהו, וגם העשיר אשר כעת יקפוץ ידו ישוב ויעשה זאת בראותו כי אחרים קדמוהו, ונוכל לגזר אמר ולהחליט כי הכסף לא יחסר, אם אך ימצאו האנשים הנאמנים אשר יצאו להפעולה הזאת בלב נאמן וברוח נכון והחֵפץ להרים ראש לעמם יחַיה רוחם.  וגם מנשים כאלה לא אלמן ישראל בכל הארצות, כי מבקשי טובת עמם בכל כחם וכספם רבים הם אתנו הרבה יתר מאשר נחשוב כעת, רק דבר אחד יחסר לנו והוא האחדות ברעיון אחד, וכאשר יצלח בידנו להקים את האחדות בדבר הגדול הזה אז לא יארכו הימים ויצא לפעולת אדם וכל העם יראו וישתוממו ויקראו: מאת ה' היתה זאת!

והרעיון הזה הוא האחד אשר על כל אוהבי עמם לשאת ולתת בו ולדבר ולהעיר את רוח יודעיהם ומכיריהם ולהפיצו בקרב העם.  עתה עוד לא עת היא להוכח איך יעשו ויוכלו להוציא את החפץ הזה לפעולת אדם, איך ישימו שם סדרים טובים ומה יהיה באחרית הימים על ידי הדבר הזה, עתה עת רק להפיץ את הדעה הזאת ולאסוף כסף ולהושיע לאלה אשר ישימו פעמיהם שמה כי ימצאו מקום לשבת ועבודה לשבוֹע לחם, וכאשר יצא הדבר הזה למענהו אז בלי ספק ימצאו גם אנשים חכמים אשר ידעו לכלכל דבריהם כמשפט ולעשות מעשיהם בלב מתנה.  ועתה למען הדבר הזה לא נחשה ולא נשקוט עדי אור יצא, וארוכתנו על ידו תצמח[7].

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  התפרסם בכתב-העת "השחר" כרך 10, תר"ם, עמ' 229-209.

[2]  לדאבון לבבי נתקימה נבואתי אשר נבאתי כפעם בפעם בספרי ועוד יותר במו פי כי קרובה הרעה לבא. כשלשה ירחים בטרם אשר פרצו הרדיפות דברתי והשמעתי בבתי הרעראקציאן של המכ"ע ראסוויעט והרוסקי יעווריי ועוד בכמה מקומות, כי על דעתי לא יארכו הימים ויחלו לרדוף את בני ישראל באף, ובפה מלא אמרתי: עד שאתם נושאים ונותנים בשאלת זכויות היהודים שימו לבכם למצוא בטוחות כי בחייכם ובכספכם לא ישלחו יד. אבל כל שומעי דברי ענו: בפני דעה כזאת לא נֵחת, כי בארצנו לא תהיה כזאת, הממשלה לא תתן לפורצים להרים ראש וכאלה רבות, אבל המקרים הרעים הורונו דבר מי קם.

[3]  את המשפט הזה כתבתי זה כשנה והשמעתיו בחוברת ד' שנה זאת (אשר הופיעה זה כששה ירחים) בהמאמר "שאלת היהודים שאלת החיים" כי הלא כה הוא דברי שם: בארצות כאלה מצב ישראל נורא מאד אחרי כי להם לא יתנו לאחוז באשר תמצא ידם ומכשולים פרושים על כל מדרך כף רגלם, ועם הארץ ידמה בלבו כי לו המשפט לגזול ולחמוס את העם, אשר זעם המשפטים ישא, ככל אות נפשו.

[4]  ) הכבוד הגדול אשר פזרו לי במלא הפנים בפעטערסבורג ומאסקוי, כבוד אשר לא נעשה עוד לשום סופר עברי, ידעתי גם ידעתי כי לא לי הוא כי אם להדעה אשר אחזו בה, כאשר השמיעו בפומבי התלמידים מהאוניווערזיטאֶט אשר הריעו לקראתי הידד וישאוני על כפים לבית התפלה, וכאשר השמיעו מדברותיהם בעת הארוחה אשר הכינו לכבודי בפעטערסבורג נכבדי העדה ומשכיליה, ששם נקבצו מכל מפלגות ישראל: הבאראן ד. גינזבורג שבו נתאחדו עושר וחכמה ותורה במקום אחד, הפראפעסאָר באקסט וכל המו"ל מ"ע לעברים הן בשפת רוסיא והן בשפת עבר ורבים מעוזריהם ועוד ועוד. ודברים אחדים אשר יצאו מפה הנושאים מדברותיהם ראוים המה להשמע ברבים, למען יהי להם זכרון לעד לדור. החכם הפראפעסאָר באקסט פתח פיו ברגש ויאמר: איוב היה למופת לכל בני עוני מאז ועד היום, אך על דעתי לא כן הוא,  כי עוד לא רבה הרעה אשר באה עליו, כי אלהים אשר סגר אותו בידי השטן התנה עמו כי ישמור את נפשו, ואם כן שם על נפשו משמר טוב לבל תגע בה יד לרעה, כי אין לך שומר טוב מהשטן עצמו, ומה מאושרים היינו אנחנו בני ישראל לו כזאת נעשה אף לנו, אך אנחנו גויתנו נתונה בידי השטן וגם בנפשנו איננו ערב, בנו יוכל השטן לעשות כחפצו גם בגויתנו גם ברוחנו, ועל הדבר הזה בנה יסודו כי שפתנו ורוח לאומנו המה היו לנו כמצודות לבל נאבד ונעלה בתהו. החכם הנודע ה' צ"ה ראבינאוויטש השכיל לדבר על השפה כי היא חיינו ורוח לאומנו באמרו מות וחיים ביד לשון, העם אשר לא שכח לשונו חי הנהו ואשר שפתו מתה אז גם הוא ימות וישכח שמו, והאחרון הגדיל הלא הוא המשורר הנפלא ה' ש"ז לוריא אשר דבר בדברים חוצבים להבות אש ויאמר כי כל הכבוד אשר יפזרו לכותב הדברים האלה הוא יען כי הוא סלל מסלה להרעיון כי עם אנחנו ויען כי הראה אומץ לבו להדיח את בן-מנחם משאתו ועל זאת עלינו לרוממו – וכל השומעים קראו הידד, והתלמידים בבית-מדרש החכמות במאסקיי, יותר מארבעים, אשר קדמו פני בבואי הקריבו לי אשכר: עט זהב מעש אמן נפלא, חרתו עליה לאות את הפסוק "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברנה". הדברים האלה אינם צריכים כל באור. את הדברים המעטים האלה הבאתי לאות כי כן הוא כאשר אמרתי, אך על דבר מסעי ברוסיא בכלל אאלץ לכתוב בחוברת הבאה. אני אומר אאלץ, כי מלבד במכתה"ע בשפת רוסיא לא בא דבר באחד ממב"ע העברים ואיש מהקוראים העברים לא ידע זאת, והדבר הזה הוא בעיני וכן בעיני אלה אשר עשוהו לא דבר פרטי הנוגע רק בי, כי על כן אדבר בו עוד בכלל ופרט.

[5] אם אמנם עלינו החובה והמצוה להכיר טובה לעושי טוב לנו, ועלינו לברך מקרב לבנו את מלך ספרד על הטוב אשר אמר ליהודים, ודברו היה כדבר בעתו לסכור פה משטינינו, אשר יאמרו כי נשחית את הארץ אשר נאחז בה, אך בכל זאת לא תועיל לנו הטובה הזאת ברב או במעט, כי לא אף אחד מאחינו ברוסיא יוכל להציב לו שם יד, לא בעבודת האדמה אף לא במסחר, ואולי יועיל הדבר הזה ליושבי טוניס ומאראקָא, הקרובים בדרכיהם ושפתם אל ארץ ספרד, אך לא אל הרוסים אשר לא ילכו שמה ואם ילכו ישובו כלעמת שבאו.

[6] זה כשתים עשרה שנה לפנים דברתי עם השר הבאראן גדליה בקאפענהאגען והוא אמר בפה מלא כי אם יצא הרעיון להושיב את אחינו בארץ ישראל לאור עולם אז נכון הוא להקריב קרבן גדול לדבר הזה. וכמהו ישנם רבים מהעשירים הגדולים אשר יחשבו כזאת, והבאראן הירש והשר מאנטיפיורי וראטהשילד יתנו עדיהם כי נכונים המה לעשות למען ארץ ישראל ואחינו היושבים שמה.

[7] הנה גמרתי אומר לא לבד לדבר בו עד בהשחר בכלל ופרט להעיר את רוח הקוראים עבריתת כי אם גם להוציא לאור מכת"ע בשפת אשכנז אשר תכליתו יהיה לעורר את רוח הקוראים אל הדבר הגדול הזה, והוא יהיה לעינים לאחינו היושבים בשלוה להראות להם את מצב אחינו בכל הארצות למען ידעו את הדבר כמו, כי עד היום הזה עוד כספר חתום מצב בני ישראל בני ארץ אחת לאחיהם בארץ אחרת, וגם איש אשר אהבת עמו תחיה רוחו נמצא אשר הבטיח לתת את מכסת הכסף הדרוש לשנה תמימה אל הדבר הזה, ואקוה כי בקרב ימים אכין הכל ואקרב אל המלאכה.