_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אל תזרעו אל קוצים!

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

שאו נס ציונה העיזו אל תעמדו כי

רעה אנוכי מביא מצפון ושבר גדול.

  (ירמיהו ד' ו')

כמה חללים הפיל בישראל המאמר האחד "אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה"; אם נביא ספרי דברי ימי ישראל ונחזה יגָלה לעינינו מחזה נורא ומרגיז רוח. נראה עם כלו חי לפנים בחיי עם וגם אחרי כן כאשר נִתּק פתיל חיתו בארצו; גוי איתן מלפנים סוכך על גבולות ארצו ומפיל חתיתו על כל סביביו גם אחרי אשר גר היה; לאום בעל דעה וכשרון ועָצם בכח ולא בכחו כי אם ברוחו, והעם הכביר הזה אשר חיי עולם נֻפּחו באפו ימית את עצמו ויכחיד עָצמו יום יום, ובעת אשר מכל עברים אחריו יקראו: אוכל הכסף עם הנפש אתה בכל מקום אשר בו תמצא מקום לשבת! ובעת אשר חיה טורפת אשר אך למלא טרף חוריה בפי כל נקרא, הנה כשהוא לעצמו אך תורה אחת וחקה אחת היתה לו והיא להמית את עצמו באהל;  ולא רק איש איש ולא רק בעלי תורה כי אם הגוי כלו לא בקש מחשבות אף רגע למצוא חיים וישע, כי אם מות וכליון. המאמר הזה היה בכל אלה! – האין זאת?! אמנם כן הוא נאמר אם נבחר בלשון החוזים המפיחים חיים באף אשר רוח חיים אין בו והנותנים כוח ועצמה לרומם ממקומו לא ימיש בלתי אם כגעת בו יד. הפטיש יפוצץ והחרב משַכּלת אך ביד משחית ומחבל, כן הוא גם כל דבר אשר ישָמע בחוץ ויהיה אחרי כן למפץ בידי היודעים להשחית. כן הוא בכל דעה ובכל שטה, ובאמרנו כי דעה או שטה אחת הרֵעה, הנה על השומע להבין כי אך בידי אלה אשר שמו אותה לחרב גאותם או למסוה על פניהם עשתה את אשר עשתה. והנותן את הדעה ההיא לפני תלמידים שאינם מהוגנים אשר יעשוה לכלי משחית הוא עונו ישא רק כמוכר כלי זין לשודד. ובכל זאת נטל עלינו אחרי כן ברבות הימים, כאשר תשָחת הדעה ההיא בידי משחית, לבער אחריה כליל, כי ההמון אשר לבו נהה אחריה לא ישוב ממנה וגם לא יחל פתאום לחשוב אחרת אחרי אשר נבאר לו תורת הדעה ההיא, כי הוא בדרכו יוסיף ללכת כל עוד אשר לא הצליח בידינו לשרשה כליל מלבו. כזאת יעשו כל ישרי לב העובדים עבודתם לטובת הכלל ולא יבקשו רק להכבד על פני כל העם, ואם גם ידוה לבם על זאת ובחֻבּם ידעו כי לא בהדעה הרעה האשמה כי אם באלה אשר שִנו פניה, בכל זאת לא ישובו אחור מִקוּם גם נגד הדעה, אשר בנפלה בידי מרעים היתה כחרס הנשבר ואין לה תקנה. אבל על העושים זאת לדעת מראש כי מלחמה גדולה ערוכה להם מפנים ומאחור וגם על ימינם ועל שמאלם. מחזיקי הדעה יתעוררו בשצף קצף ובעלי הפשרה, אשר המה הרבים בבני האדם, ומה גם בישראל, אף המה יקומו לסכסך דעה בדעה וירבו המבוכה. כל איש אשר לא ידע משפט או אשר אין די אמץ בלבו לדבר משפט הוא הוא יבקש לעשות פשרה, ופשרות כאלה יוסיפו על הרוב בוגדים באדם, כי האיש אשר ידע בנפשו כי בעוֶל יבקש את אשר לא לו ובמשפט לא יעמוד, הוא הלא ידע כי מיד הפשרה יקח חלק כחפצו. וכן גם בדעה ורעיון ירבו בעלי הפשרה, הלא המה אלה אשר לא יבינו משפט וכאשר יראו שנים נצים על דבר דעה יבאו ויעשו פשרה ויקבלו גם מזה וגם מזה, ובזה יזרעו את הדעה כלאים ותפשיט כל צורה ותלביש צורה אחרת באין תֹאר והדר. אולם לא בהעושים את הפשרה תלויה האשמה כי על ידיהם תאבדנה שתי הדעות יחד, כי אם באלה בעלי הדעה קלי הדעת הששים על הפשרה בדעתם כי בה ימצאו חלק ויפחדו פן יקחו מהם הכל כאשר יעמדו על דעתם, המה בעצמם יאַבּדו טובה הרבה. ועל כל איש נאמן לרוחו ולדעתו להזהר מפני הפשרה בדעות, כי היא תוסיף להרע יתר מהדעה הרעה אשר נגדה כונן חציו, כי הדעה הרעה אחרי אשר עליה אבד כלח יסור צלה מעליה ואולי תפול גם באפס יד, לא כן הדעה החדשה אשר תולד על ברכי הפשרה, לה תֹאר-נֹער וכח עלומים ותאריך ברעתה. ופשרות כאלו הועילו מאז ועד היום להותנו. אולם כל עוד לא נגעה החרב עד הנפש, כל עוד אשר לעיתים רחוקות נבאו החוזים לרעה ועיני שומעי דבריהם בעיניהם לא ראו כידם, אז לא לפלא הוא, כי אלה אשר על עצלות הרעיון והמחשבה יתענגו, ששו על הפשרה, אשר תצילם מעבודת המחשבה, אבל עתה כאשר באנו עד המשבר וכח אין להוָשע, עתה כאשר החרב החדה מונחת על צוארנו, עתה כאשר גם באלה אשר עד הנה טחו עיניהם מראות נכוחה ויבטחו בשקר ונלוז ויאמרו בלבם ירשנו ארץ ואין מי יֵחת עלינו, גם בהם נגעה יד ותעירם ותעוררם, ודי כח בהתנועה הזאת לפקוח שמורות העינים העצומות לראות כי עת רעה היא, כי עת לקום ולעשות ולא לשבת בחבוק ידים, ואם עד הנה אטמו אזניהם משמוע בקול אלה אשר הביטו למרחוק ויראו את העתיד לבא, הנה עתה בבוא השואה למצער יקומו ויתנערו ותאחז במפעל ומעשה גם ידם, לנו היתה הצדקה לחכות כי כן יהי, אבל לדאבון לבנו גם היום עוד כמשפטיהם הראשונים המה עושים, המה עושים פשרה בין אלה הרואים את הצרה ואת הנולד ובין אלה אשר הוסיפו גם כיום לעצום עיניהם מראות נכוחה וישובו על דרכי אבותיהם הראשונים לבלתי עשות בעת לעשות או לעשות מעשה תעתועים ויוסיפו להמית עצמם לא באהל כי אם בראש חוצות, ולא על התורה, כי אם למען הפר תורה והתר אגודת  אחים.

הפתגם אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה, נעלה ונשגב הוא, והאיש אשר הוציאו מפיו הוא הלא ידע את אשר דִבּר כי לולא הבינהו כמו כי אז לא עלה על רוחו, הפתגם הזה הוא יסוד מוסד לכל בעל דעה אשר האמת נר לרגלו, ואשר לא לחייו ולא לכבודו ילמוד וילַמד, יעשה ויקָרב גם אחרים אל המעשה, כי אמנם אך האיש אשר נכון הנהו לעת מצוא גם להקריב נפשו בעד רעיון לבו, רק זה אשר מחשבת לבו גברה על כל תאותיו וכל חדות התבל כעין בעיניו נגדה, רק הוא ימצא און לו לפלס לדעותיו נתיב אל לב שומעיהן, ורק הוא יוכל להשכיל להיטיב באמת, כי לא יפנה אל זעקת מנגדיו ואף לתחנוני קצרי הדעת אשר לא יבינו טובם לא יטה אזניו; לא כן המבקש גם טובו ושלומו ברעיון לבו, אשר ידאג לחייו ולכבודו, הוא לא יחזה נכוחות, כי אך מבשרו יחזה חזיונו וכאשר יקומו נגדו מנגדיו להלחם עמו אז יבקש את השלום עד מהרה למען יהי שלו בנפשו ולא ישים לבו אם לא בשלומו יביא שואה על כל אלה אשר הוא בעצמו פקח להם עינים והמה נסמכו בו. ובכל זאת היה הפתגם הזה לכלי משחית בידי אלה אשר לא הבינו אותו או בזדון הפכוהו. הפתגם הזה שם דברו בפי אלה אשר דעתם קצרה, לחשוב כי באמת אך זאת תורת התורה, אשר היא היתה מקור חיים לכל העם, להמית את אוהביה, ואך זאת היא תעודת כל דורשי שלומה למות על יד על יד באהל. אוהב כי יאמר לאהובתו: נכון הנני גם להקריב נפשי עבורך, או אז נבין עזוז אהבתו ונחשוב לו זאת לצדקה וליֹשר לב אם ישליך נפשו מנגד בבוא צרה על אהובתו זאת אשר לה אמר כי חייו לה המה, אך מה דמות נערוך לאוהב אשר לא בעת צרה לאהובתו ובעת שלום לה ימית את עצמו מבלי הביא תועלת לה? הלא אך משוגע לו יֵאמר! ומה נאמר לאהובה אשר תאמר למאהבה: המית את עצמך רק למען הראותני כי מישרים תאהבני ותעשה ככל היוצא מפי? לאהובה כזאת נצורת לב ופתיות ולאוהב העושה כזאת סכל ואין לב נאמר. ובכל זאת רבו כמו רבו בנו אוהבי התורה כאלה אשר המיתו את עצמם באהבתם לתורה מבלי הביא כל תועלת לתורתם, ואשר חשבו כי אהובתם, היא התורה, אך זאת תבקש מהם, לא כי יחיו ויגברו חיל ויתימרו בכבודה וידגלו בשמה, כי אם כי יכרעו כצאן לטבח עליה מבלי פצות פה ועשות דבר. והדבר הזה אשר היה לרוח רעה ליושבים לפני ה' לרפה רוחם ורוח העם כלו, לבחר בצום וענות נפש ובכי והתפלש בעפר מִקוּם והתעורר ועשות חיל, הדבר הזה היה אחרי כן לכלי משחית בידי מרעים חנפים וזדונים אשר למדו את הדבר הזה לאחרים ולא לנפשם, והמה דרשו: זאת התורה, אין התורה מתקיימת אלא במי שממית אחרים עליה, והמורים האלה התמימים עם החנפים גם יחד היו לנו למכשול עון מאז ועד היום.

אמנם לא רק בתורה ודת החזיקו בהפתגם הזה: התמימים להמית את נפשם והחנפים להמית אחרים, כי אם בכל דרכי חייהם, ובעת האחרונה כאשר קמה השכלת ברלין לנחול בישראל מקום התורה, אף בשמה דברו אוהביה כאוהבי התורה מלפנים, ואף במחזיקיה המיתו התמימים עצמם עליה והחנפים בקשו להמית אחרים עליה וגם המיתו והכריתו משפחות משפחות מישראל ועוד ימיתו ועוד יכריתו כל עוד אשר זרועם תהי מושלה להם, היינו כל עוד אשר ימצאו תמימים אשר יאמינו בדבריהם ובעלי פשרה אשר יבקשו לעשות שלום בינם ובין מנגדיהם. כי על כן החובה והמצוה על כל אלה, אשר לא כפּתאים תמימים יאמינו בדבריהם ולא כמפחדים ממלחמה יבקשו פשרות, לקום כפעם בפעם ולקרוא בקול ולהזהיר את העורים לבל יוסיפו לכת בדרכים עקלקלות, בדרכים אשר אל בור שחת יובילום ולא ישובו ממנה.

פעמים רבות היתה השכלת ברלין בפי למלה, דברתי בה רבות, הרבה יתר מאשר נעים היה לקוראים רבים לשמוע, ובכל זאת עוד לא באה העת לחריש ממנה, כי עוד לא נשכחה כמת מלב, ועוד בידה להפליא מכות העם הזה. ואם כי רבים רבים המה אשר עיניהם נפקחו בשנים האחרונות האלה לראות כי משחתה בה, בכל זאת עוד רבים מהם יחזיקו בה מרפיון כחם לעזוב דבר אשר הסכינו בו, או מקֹצר דעתם להבין משפט, ועוד רבים המה אשר ילחמו בשמה, ומלאכי החבלה אשר נולדו על ברכיה עודם חיים וקימים ועוד יפרו וירבו כדמותם בצלמם, כי על כן עוד דברים רבים לדבר בה, ואם עד הֵנה היה נחוץ מאד לערוך מלחמה גלויה נגד המגפה הזאת, מלחמה גדולה ונאמנה מבלי שוב אחור ומבלי שמוע בקול מבקשי הפשרה, על אחת כמה וכמה כי עתה היא נחוצה במאד מאד; כּי עד הנה היתה המלחמה רק מלחמת סופרים, מלחמת הדעות, ורק להגדיל תורה היתה המצוה לקום נגדה לבל יהי רוח ישראל מבלי משים עדי אובד, אבל עתה היא הלכה למעשה ונפקא מינה לענין החיים, כי מלמדי ההשכלה הזאת יתיצבו כצר לנגדנו כיום הזה לא רק לרוחנו כי אם גם לחיינו בבקשנו מפלט לגויתנו ובהביטנו אל כל עבר ופנה בלב נשבר ופיק ברכים למצוא לנו מקום מנוס ומפלט, אשר בו נסָּתר מפני חמת אויב ומתנקם, והנה הגבורים האלה המלֻמדים מאז לתת מכשול בדרך עמם יקומו ויסבבו את העם בכחש גם בדרכי החיים כאשר עשו עד הנה בדרכי האמונה ואהבת הלאום, וכל ישעם וכל חפצם הוא להגות את העם האמלל מן המסלה, מן הדרך אשר יקוה לבא בו אל מקום שקט ובטחה, וכל אלה אך למען הקים השכלה בישראל, לבל ילך חלילה למקום אשר בו יוכל להציב לו יד, פן לא יוסיף להיות נודד בגויים...ועל כן לא עת לחשות היא, וגם אם הרבינו כחול מלים נגד ההשכלה הזאת עוד עלינו החובה והמצוה לקחת עמנו דברים ולשלוח את כל חצינו אל לבה עד יבא קצה, ומי יודע כמה יארכו עוד הימים?...

אם גם בפי בעלי התורה, אשר המה חשבו תמיד להמית את עצמם, היינו איש איש ישליך נפשו מנגד למען החיות את הכלל, כי בעיניהם היתה התורה כמים לדגים אשר בלעדה לא יחיה העם כלו, נהפך הפתגם להמית את עצמו על התורה ברבות הימים לרעה, אף כי בפי בעלי ההשכלה אשר קמו כלוחמים בשצף קצף נגד התורה והמה דרשו להמית את עצמו לא על נפשו כי אם על הכלל, היינו להמית את כלל ישראל למען יחיו אחדים. וכן היה. כל עמל השכלת ברלין היה להמית את ישראל כלאום וחברה אחת ולהפרידו בגוים ולהשבית זכרו בארצות השונות. ובדבר הזה עמלו רבים, אשר היו כאבות נזיקין, הלא המה הגדולים ונשואי הפנים בארצם ועדתם או בכספם או ביחש משפחתם, ויצא כל שור נגח לנגוח בקרניו וכל כורה בור הפיל בו חללים והנושכים עמם בשִניהם והשולחים את הבערה רבו כמו רבו בכל קהלה וקהלה, ואחריהם נמשכו תולדותיהם ותולדות תולדותיהם, אשר לא בגאון וגובה יצאו לפעלם קבל עם ומעל הבמה בבית התפלה השמיעו במרום קולם להשחית ולחבל, כי אם איש איש במחבואו יצא להזיק על ימין ועל שמאל, פה בתמונת מורה ומלמד אשר שחת את לב הבנים ואבותיהם והסירם על נקלה מאחרי עמם, ופה בתור כותבי כתבי און, וכולם יחד התמלאו על בית יעקב לתתו לחרם וגדופים;  כי מני קום השכלת ברלין כל המיצר לישראל נעשה ראש וכל אשר נעשה ראש היה מיצר לישראל, כי לא עוד אלה אשר ידעו את ישראל וקורות ימיו, לא עוד אלה אשר אהבו את עמם בכל לב ורק טובו היה להם לעינים,לא עוד אלה אשר בקשו להעמיד סֻכּת ישראל הנופלת היו לראשים ומנהלים לו, כי אם אלה אשר לא ידעו עד מה בתורת ישראל ודרכיו ורוחו, אלה אשר לא חפצו בקיום בית ישראל ותכלית שנאה שנאו את עמם בכלל, המה היו הראשים המה היו המנהלים ועל פיהם נהלו את הקהלות והעדות. ומה זה איפוא יפלא אם מוט התמוטטו עמודי הבית עד לאין מעמד?! הלא שער יאחזנו בהביטנו על ימין ועל שמאל ברוב הארצות אשר השכלת ברלין מצאה משכנות לה בהן, בראותנו כי בראשי העדה אין גם אחד אשר יבין עברית, אשר ידע את תורת אבותיו, או אף אשר ישים לבו לדעת ולהבין מה הוא ישראל. והנה אנשים כאלה אשר לא ידעו עד מה אף לא ישמרו אף אחת מחקות ישראל והנם כנכרים גמורים לכל דבריהם, המה ימשלו בהקהלות ויעשו הכל כחפצם, המה יסירו תפלות אשר לא ישרו בעיניהם, היינו תפלות אשר לא יבינו את הכתוב בהן ובכל ימי חייהם לא נשאו אותן על שפתותיהם, את התפלות האלה יסירו מסדר התפלות לבל יתפללו אלה אשר יבינו מה הנה ואשר בכל לבם יבקשו להתפלל את התפלות ההנה! הנשמעה שערוריה כזאת  בכל הארצות ובכל העמים! הן לו גם ידעו הראשים האלה מה המה עושים אך המה בעצמם כבר השליכו את התפלות אחרי גום גם אז הן עזות מצח ורשע כסל היה להם לשלוח יד בתפלת רעיהם, ואף כי אחרי אשר המה לא יבינו גם את הדבר אשר אותו ידינו בגניזה. וכן עשו הראשים והמנהלים האלה בכל בית ישראל ובכל מנהגיו ודרכיו והפילו לאחר אחד אבן מעל אבן בבית ישראל עד אשר שמוהו למעי מפלה. כמשחיתים נוראים באו והשחיתו כל חלקה טובה, וכל אשר לא מצאה יד צוררי ישראל מהעמים לעשות במשך אלפים שנה אותו זממו אף בצעו במשך חמשים שנה בכח השכלת ברלין. רק בכח השכלת ברלין עשו כל אלה, ולא כאשר נואלו אחדים לחשוב כי רוח העת והשנוים בדעות ובדרכי החיים בכלל עשו זאת, כי אם אמנם די כח השנוים הכלליים לשנות גם דרכי בני ישראל, אך לא בדרך אשר עשתה השכלת ברלין כי אם בדרך אשר עשתה ההשכלה בכל דור ודור בדורות הפילסופיאה במצרים ובספרד וכאלה, בדרך אשר עשתה בהולאנד, אבל לא בדרך אשר בחרה באשכנז והארצות הנמשכות אחריה, כי רב הדרך ביניהם במאד מאד. ביתר הארצות אשר בהן פקחו אחינו את עיניהם בתחלה לראות ולהתבונן אל החיים ומה המה מבקשים ממנו, שם כבר ראו את החיים וחיו בשלום ובמשפט בארצות ההנה, ועל כן נטל עליהם  לעזוב מפעם בפעם את התורה מפני חק הארץ או דרכי העם היושב בה ולזנוח תורה מפני הדעת הדרושה להארץ.  ולוּ התפשט הדעת רק בדרך הזאת, היינו לוּ אחזו בה בני ישראל אחרי אשר מצאו חפץ בה, היינו אחרי אשר כבר נכונו דרכיהם לפניהם והיו מוכרחים לעזוב דרכם אשר הסכינו בו מפני הדרך אשר עליהם היתה החובה והמצוה להחזיק בו, יען כי תושבים המה בארץ ועליהם לשאת במשא מלכה ושריה ולעזור ליתר יושבי הארץ, כי אז צמח להם מהדבר הזה תשועה חמרית ולרוחם לא כרו בדבר הזה קבר, כי כאשר לא נפקוד על האיש אשר ילמד את בניו מלאכה ולא ילמדם תורה על עשותו זאת, יען כי עליו לתת בידם משען לחם ולהורות להם דרך חיים, כן לא עלה על לב איש מבין ויודע לפקוד עון על האבות אשר למדו את בניהם חכמה אשר תחַיֵם, אם גם נטל עליהם לזנוח תורה, אשר לא יחיו בה בעולם הזה. וכן היה בהארצות האלה, וכן היה אחרי כן בלי כל ספק בכל הארצות, כאשר שֻנו דרכי חייהם כן גם שֻנו דרכי למודם, ולא יעלה על לב איש לאמר לרופא או ליודע דבר חק ומשפט וכאלה: למה עזבת תורה בעת אשר בקשת חכמה? ובלי ספק כן היה לאט לאט בכל הארצות. אולם בדבר הזה אך שגב העם חיל בחמרו ורוחו לא נדכא בעבור זאת, כי אחרי אשר אלה שפנו ערף להתורה לא משנאה עשו זאת, אף לא נחשב להם הדבר לכבוד, לכן לא רמסו עליה אחרי כן ברגל גאוה ולא התפארו בחסרון דעתם, ותהי להפך, כי אלה אשר חכמתם עמדה להם החזיקו בזאת וגם מזאת לא הניחו ידם וכלם ידעו אם מעט או הרבה בתורת אבותיהם ודרכיהם, ובהם נמצאו אז גם רבים בלי כל ספק אשר הקדישו את כל ימיהם רק לתורה, כי במקום אשר רבים המה הסוחרים ובעלי המלאכה והחכמים, אשר יעשו עֹשר בכשרונם וחכמתם, לא יחסר גם לחם תופשי התורה, והחבילה לא נתפרדה והאחוה לא הופרה, ובן ישראל לא נשא חרפה על אבותיו ותורתו ודרכיו, ולא הצליח כל נבוב לב, כל שוטה רשע וגס רוח להיות נשיא ומתקן ומטיף בישראל, ולא נִתּנה המשרה בנוגע לדת ותורה בלתי אם בידי יודעיה ושלום היה על ישראל מבית ואז היה שלם גם בחוץ, כי נחשבו עד היום הזה כאחים, ואף כי אז לא העז איש רשע לשלוח ידו בשלום אחים להפר את האחוה ולנתק האגודה בזדון לב, ולגזול ממנו תקותו האחת וחפצו האחד לשוב ולהרים ראשו בעת קץ, כי כל אלה לא תבקשנה הדעות החדשות ממנו, אף כי אין כל הכרח לדבר הזה, וכל טובה לא תצמח לגויתנו כאשר נניף הגרזן הזה על רוחנו.

אך לא זו הדרך להשכלת ברלין. השכלה זו יצאה לא כמורה הלכה למעשה, היינו לא למדה שאלה אשר עת לעשות להם לביתם ולארצם יוכלו גם להפר התורה, כי אם עוד בטרם מצאה יד איש ישראל להציב לו יד בחכמתו, בטרם עוד נתנוהו לעבוד עבודתו לארצו, בעוד הרחיקוהו בשאט בנפש ובמקום בני אדם לא נתנו לו לעמוד, יצאה ללמד כי אך בהסיר ישראל כל מוסרות דתו ותורתו, אך בהפרו התורה ובבערו אחריה כליל אז ישוב ורפא לו. ותהי אבן פנת ביתה אשר בנתה לה לא הדעת אשר תחיה את בעליה או המלאכה, כי אם רק הריסת הלאום והשלום והאחוה, וזאת נחשבה לחכמה מאין כמוה. ואחרי כי קטן הדבר ונקל להשיגו לכן אחזו בו ידים לאין ספורות.

ההשכלה הזאת היא אמנם ראי מלֻטש להשכלת עם אשכנז. העם הזה בכלל הרבה ללחום נגד מושלים עריצים וכהני אמונה ותורה ממנו יצאה לעמים רבים ובכל זאת כשהוא לעצמו לא ינחל כבוד הראוי לו, אף לא יעצם בכחו, אם כי גדל-כח הוא. הן כל איש ישתהה וישתומם בהתבוננו אל העם הזה רב המספר ורב הכח, והוא היה נתון שנים רבות למשסה למושלים קטנים וכל אשר פשט ידו קרע ממנו רב. וגם עתה אחרי אשר פתאם לפתע הראה כחו הגדול וַיַרְדְ לפניו הממלכה העצומה באיירופא, האם עתה ימצא די און לו לנחול הכבוד הראוי לו? ולא רק הכבוד הראוי לו כי אם גם את הבטחון לנפשו לבל יפלו עליו פתאם? אך לא! הן אך כשחוק הוא אם נראה ננס אוחז בערף ענק ויפילהו ארצה ויכה בחרפה לחייו והענק ההוא תחת לשלוח אצבע אחת ולמולל את לוחמו, הנה למכהו יתחנן ויבכה תמרורים כי יחוס עליו ויסיר מעליו כפו. ואם לא כמחזה הזה נחזה ביום בבאֶהמען? ואם לא כמחזה הזה נראה בכל הארצות אשר שם מספר אשכנזים יגורו? חלקם באשר הם שם כמעט כחלק היהודים, גם אותם יכו בחרפה ויגדילו עליהם עקב. ויען מה? יען כי העם הזה עוד לא פקח עיניו לראות אשר רק באחדות הלאום כלו יגדל כחו, והעם הזה לא שם לבו מאז לאחדות הלאום, וגם כיום הזה עוד רק מתי מספר בקרבו אשר יבינו זאת, והיותר המה מחדשים, מבקשי חפש, דורשי משפט כל העמים, אך לאחדותם וכחם לא ישימו לב,  וכן יֵעשה להם, כי כל ננס יתן רגלו בין ברכי הענק הזה ויפילהו ארצה ויהי לשחוק לרואיו.

ואבות השכלת ישראל תלמידים נאמנים היו למוריהם האשכנזים, אף המה כמוהם עשו בקרב בית ישראל, אך תחת כי האשכנזים אשר רִפּו ידי עמם מהיות עם נורא על כל סביביו בקשו להחזיק רוחו ודעתו וספרותו, הנה תלמידיהם מבני ישראל לא מצאו בעמם במה לשלוח ידם בלתי אם בתורתם ורוחם, לכן היו אלה למטרה לחצי זעמם.

אשר על כן אם נקום נגד השכלת ברלין לא נגד ההשכלה ולא נגד הדת נלך, כי אם נגד ההשכלה הזאת אשר לא השכלה ולא דעת בה כי אם זדון לב ורעה רבה. אמת הדבר כי גם בלעדי ההשכלה הזאת נאלצו בני ישראל בכלל ללמד את בניהם חכמה ולשון ולהניח ידם מהתורה, אך אז עשו זאת לא באיבה ושאט בנפש, כי אם בהכרח, והלומדים היו מביאים טובה רבם לנפשם ולעמם, אשר לא כן הוא עתה, אשר רק את התורה ואחדות הלאום הפרו ואף דעת והשכלה לא נתנו במחירם, ואם יבקש איש חשבון ומשפט אז יראה ויוכח על נקלה כי כן הוא. כי בעת אשר בין היהודים היושבים ברוסיא גאליציא ורומעניא רבים המה מאד בעלי המלאכה ועובדי האדמה, הגם בארצות אשכנז רֻבם ככלם, מלבד האחדים אשר דעתם היא מלאכתם, אך באי בית הבאֶרזע ועושים מקנה וקנין בשטרות. אולם בכל אלה החרשנו לולא עשו שתים רעות לכל בית ישראל, לולא הקימו ראשים לנהל את כל בית ישראל אנשים אשר רוחם זרה לכל העם, ולולא בקשו גדולה לעצמם לנהל ברדכם גם בני ישראל יושבי יתר הארצות ואשר בזה יביאו שבר על כל אחיהם.

והנה לא על אבות ההשכלה נדבר כעת, כי המה כבר הלכו למנוחות, ועתה גם קנאתם גם שנאתם להתורה והיהדות אבדה, אך על אלה החיים עמנו כיום והמה מוסיפים להכותנו חרם הרבה יתר מהעמים משונאינו, והם המה אשר יתנו חרב בידי שונאינו להכותנו חרם, ואחרי אשר הכו אותנו בלי חמלה או יתעוררו כמו נפשם תחמול על המֻכּים והמעֻנים, אך לא אליהם נשא מדברותינו כי המה לא ישמעו שפתנו ואם ישמעו לא ישימו לבם. כי אם עליהם – להזהיר את המאמינים בהם ונמשכים אחריהם לבל יוסיפו ללכת בדרך אשר לא ישובו ממנה.

בדברי פעם אחת את הסופר המהולל בערטהאלד אויערבאך[1], אשר אף כי נמשך אחרי המתקנים בכל זאת היה לבו מלא אהבה לעמו, ויתפאר תמיד באבותיו אשר היו יראים ושלמים, וגם הוא בעצמו למד תורה הרבה בימי נעוריו, על אדות הפרעות בישראל, ענני: ומה תוחיל מאלה אשר יאמרו להקים את הריסותו? ראה הנה שלשה רועים לו כעת, הלא המה: כרמיע בפריז ראש חברת כל ישראל חברים; מ. העסס בעל הספר רומא וירושלים[2]  ומ. קאָהנער ראש אגודת בני ישראל באשכנז[3], וכל אלה השלשה נשאו נשים נכריות ועד היום הזה הנה נכריות! ולדבר הזה לא מצאתי מענה כי אמנם צדק בדבריו. ובכל זאת לא רע היה גורלנו לוּ היו כל המנהלים בישראל כמוהם, כי המה הראו אהבתם לעמם ויעבדו עבודתם למענו, בעת אשר הרבים בהם ירעו וישחיתו לנו מאד בדעת ובבלי דעת, רק יען כי שם ישראל חדל מהיות בלבם לדבר חפץ אשר ראוי לשום אליו לב. בעיניהם חדל ישראל מהיות גוי ואף חברה ואגודה ועל כן לא ישימו אליו לבם, אך רק המה יחשבו כזאת ובעת פקודה הנה יפקדו על כל בני ישראל את חטאתם ולא לעיתים רחוקות תהיה כל עדת ישראל השעיר לעזאזל רק באשמת האחד אשר התברך בלבו כי טוב עשה ולאור כבודו ילכו כל בני עמו.

רוב עשירי בני ישראל, אשר בדרכי ההשכלה אחזו, וכל השרים והאצילים מקרבם היו לאחיהם למכשול ולפוקה. אם נעביר לאחד אחד תחת השבט את כל השרים והחורים ובני המעלה אשר המה גם העשירים מבני ישראל, נראה כרגע כי המה לא יעשו בעד אחיהם מאומה ועל הרוב גם להוָתם יועילו. הנה אם נביא חשבון כל עשירינו בארצות איירופא אז נוָכח כרגע כי לו אך חפצו כי אז מצאה ידם להעלות ארוכה לשבר עמם על נקלה. רב כח ידם ואוצרותיהם להחל ולכלות כל אשר יחפצו לעשות, ובכל זאת נשמע שועת העשוקים מכל עבר ופנה ואין מושיע. "היהודים לקחו את כל חיל הארץ וימלאו אוצרותיהם כסף!" זאת היא האשמה הנוראה בכל האשמות אשר יטפלו על בני ישראל, אשמה אשר עליה יתעוררו כל שונאיהם כקטן כגדול, כבני אמונים כאלה אשר לא אמון בם, אבל איה איפו הוא הכסף? האם בידי ההמון הרב אשר לחמו לנפשו ובדמו? לא! כי אם ביד העשירים האצילים והחורים, ומדוע לא ישתערו עליהם לקחת כספם מידם ולהרפות מהעניים והאביונים? יען כי העשירים גברו בארץ, ואם כן אם לכח אמיצים הנם, ובכל זאת לא יחישו לעזרת אחיהם, אף כי אחיהם הנרדפים אך עונם ישאו, ומי הסב בכל אלה אם לא ההשכלה מברלין אשר הפרה כל אחוה מקרב העם הזה? לוּ היו העשירים האלה אוהבים את עמם, לוּ כבדו את יודעי התורה וישמעו לקולם כאשר היה לפנים, כי אז כבר קמו לעזרת אחיהם, אך עתה  הנה העשוקים נתונים למשסה ואין מתעורר, ואם גם יקראו נדבות נראה כי העשירים, אשר יפזרו כספם כאפר בכל עת מצוא, ישליכו שקלים אחדים לעזרת רבבות אחיהם או לא יתנו כל מאומה. ואחרי כל אלה הנה עוד עיני העניים אל העשירים האלה נשואות וישישו על הכבוד אשר ינחל אחד וייחלו לעצתם – עדי יהיו עדי אובד!

אם נשקיף ונרא על השערוריות באשכנז תאחזנו שַמה! הן בשלמי היה כל הרעות אשר באו עלינו באשכנז, כל השטנות והעלילות אשר טפלו על קהל ישראל, כל המרורות אשר שפכו האנטיסעמיטים בזעם אפם עלינו, למה זה תעמיקו חקור בהסבות אשר הסבו כל אלה? למה תרבו דרוש ופלפול להימין או להשמאיל? הידעתם מי היה אביהם? יהודי מאחינו! לא יהודי שונא אחיו אשר נפרד מקהלם, לא יהודי אשר קם ברצח על אחיו האומללים לעיני השמש, כי אם יהודי אשר לא הפר ברית עמו ולא נהפך לבו לשנוא אותו, יהודי אשר יבכר במו פיו את שומרי משמרת הדת על פני אחיהם המפירים חק, אף כי גם הוא לא ישמר אף חק אחד מחקות ישראל, היהודי הזה אשר כל הרעות אשר באו באשכנז על ישראל ואשר משם נתפשטו גם לארצות אחרות ועוד יתפשטו, לרגלו באו – לאסקער שמו!

אל תבהלו ואל תחפזו הקוראים, בראותכם כי גם באיש הזה אשר לכבוד ולתפארת הוא לרבים, נגעה ידי. כי אמנם גם הפעם לא בו אשלח יד, כי אם באלה המתימרים בכבודו, ואשר בכל עת מצוא עליו יגילו כי לנו הוא, ואני על פני כל העם אגיד ולא אכחד, כי טוב טוב היה לנו לוּ נחשב הוא ורעיו העושים כמהו לא על קהלנו ולא שבענו רעות רבות כיום הזה. – כל דברי השטנה והשנאה אשר נשמעו באשכנז על ישראל, אך באשמת לאסקער ומרעיו נשמעו. אמת הדבר כי לא הרבה חטא לעם אשכנז, אף לא לביסמארק אם לא הודה לכל דבריו ולא אמר אמן על כל הברכה אשר ברך את בני מפלגתו בבית הנבחרים. אמת היא כי לאסקער מאת בני אשכנז נבחר ולא מבני ישראל, ועליו היתה החובה לעשות רצון שולחיו ולא רצון אחיו היהודים. אמת היא כי אולי פקדו עליו עון אם מאהבתו לעמו לא הוסיף עוד מלחמה כמו לפנים, אבל לוּ עלתה רגע מחשבה על לב לאסקער כי יהודי הוא, ואם גם לא עליו החובה יען כי הוא יהודי לעמוד על המשמר תמיד לבל תאֻנה אליהם רעה, אך בכל זאת עליו החובה להזהר לבל ישאו המה את עונו, לבל יכֻּו המה שוק על ירך בעונותיו, ולבל יביא בכיה לדורות לאחיו האמללים רק יען כי שמם נקרא גם עליו, לו עשה כזאת כי אז לא באנו עד כה.

נשים נא עין על הדבר הזה בלי גאוה וגאון על כי אח לנו בבית הנבחרים, לא אח בצרה כי אם אח לצרה, ונבקש משפט המעשים שנעשו באשכנז ונראה במי תלוי הקולר בצואר ביסמארק או לאסקער. אבן חן היתה בידינו והיא אהבת ביסמארק. כפעם בפעם השמיע את דברו וילחם בעד בני ישראל;  הוא היה האחד אשר לא כרת אמנה עם רומעניא יען לא נתנה משפטים צדיקים לישראל;  הוא נשא מדברותיו למען בני ישראל בהאסף צירי הממלכות לברלין, וכל בני אשכנז ידעו שנים אחדות לפנים כי לב ביסמארק טוב מאד לישראל, ועל כן מררוהו ורבּו אותו שונאי ישראל ויכנוהו אף המה בשם בן ישראל, ויבדו עליו כל הבל, ואחרי כי גיסו ממקור ישראל הוא לכן היתה זאת להם לאות ולעדה כי אף הוא מקרב ישראל יצא, והדבר הזה אם גם הבל הוא בכל זאת אך טוב היה לישראל כי האמינו רבים בההבל הזה, כי לא ערב לבם לדבר דבר נגד בני ישראל, אחרי כי בסמארק מגן להם. אך לא כגמולו השיבו לו בני ישראל; בני ישראל אשר יכירו טובה לכל חָנף ומרע, אשר בחנף ותרמית יתעם לאמר כי אוהבם הוא, המה לא הראו עד היום אף אות אחד כי יכירו טובה להאיש גדל-כח הזה הסוכך עליהם. בני ישראל יזכירו באהבה שם נאפוליון השלישי הנודע לשונא ישראל ואת שם אוהבם זה נתנו לשמצה. ולאסקער, איש ישראל, מה עשה? האם חשב לביסמארק את אהבתו לישראל ושאתו חרפה עליהם לצדקה? והוא הלא ידע כי לב ביסמארק טוב לישראל. לא! הוא קם עליו עם מרעיו והפילו אור פניו בכל עת מצוא וישליכו עליו שקוצים כאהבם למען העלות אפו. אמנם אין לנו עסק במלחמה שבינם לבינו, המה יאמרו כי המה לוחמים בעד החפש והוא יחפוץ לבער אותו מן הארץ, למי הצדקה לא פה המקום לדבר דבר, אבל לו זכר לאסקער אך רגע כי יהודי הוא, היינו לו הסכין מעודו לחשוב כי עו בדד ישראל בלאומים, כי עוד כגר נחשב בארץ, כי עוד חבלים נכונו לו לכל עת מצוא, כי עוד רבים רודפיו ואוהביו אך בדבר שפתים ישמיעו לפעמים צדקתו, ולא אחד מהם יקום להגן עליו בזרוע כאשר רודפיו יקומו להשמידו בזרוע, לוּ זכר ןלא שכח כי ככדור בידי המקרה בני ישראל המה, ויש אשר יבא בידי המשַחק אשר ימצא חפץ בו ובנחת זרועו יוליכהו, ויש אשר יבא בידי איש אשר באיבה יהדפנו כי בזה ימצא חפץ, לו השיב  אל לבו אשר אם בצדקת לאסקער יתפארו בני אשכנז אז לא יזכירו לו עון אבותיו, היינו אז ינָשא לאסקער האשכנזי על שפתים, ובהעוֹתו אז יפקדו בנגעים עונו על כל עדת ישראל, לו זכר כל אלה כי אז לא ניצב כצר נגד ביסמארק, כי אז השיב אל לבו: יש ויש לאל ידי להיטיב לארצי מבלי אשר אגור מלחמות בכפיר אריות זה למען עשות נחת רוח לחברי, אשר ישישו על מדברותי, ואם גם לא אלך אחריו בכל הדבר הנה לכל הפחות אהיה נזהר בכבודו לבל יהפך אויב לי ואם כן גם לעמי. כזאת חשב וכזאת עשה לאסקער לוּ יהודי היה, היינו לוּ זכר אך רגע כי שם יהודי נקרא עליו, וכי כל אחיו ערבים בעד מעשיו, ובדבר הזה לא חטא ברב או במעט גם לעם אשכנז, – או אם כלה ונחרצה היתה בלבו כי לא יוכל ללכת בעצת ביסמארק, כי הוא נגד יֹשר לבו וצדקתו לדבר דבר ולא רוחו, כי אז אך דרך שני היה לו והוא – להשמיע קבל עם כי לא יוסיפו לבחר בו, כי הוא לא יוכל לדין עם ביסמארק בדעתו כי עליו ישאו אחיו מכאובים, ואף להמשך אחרי ביסמארק ולא לבו נעלה נפשו, ועל כן טוב לו כי יתן בעפר פיו וידום, – לוּ כזאת עשה כי אז מלא את חובתו לישר לבו ואף בעמו לא פשע. אך כל אלה המה דברים אשר יעלו על לב איש ישראל ולא על לב איש אשר על דרכי השכלת ברלין גֻדל, אשר מוריו ורבותיו הורוהו התורה הנעלה, כי אין ישראל בארץ, יעקב מת ואבד שמו, ומי זה יפנה אל המתים ויזכור דבר אשר כבר עבר ובטל מן העולם. הן אף לאסקער יספח על קהל אלה שיאמרו כי בני ישראל רק בני אמונה אחת  המה, ולוּ שאל איש את לאסקער: אם כן הלא לא לישראל אתה כי לא תשים לבך אף לדבר אחד מחקי האמונה והדת? כי אז השיב כדברי כל אלה בעלי התהפוכות אשר ישובו ויאמרו כי תעודת ישראל היא להיות לאור עמים: היינו כי יעלו על המוקד והמה יחד אבות ובנים יגדילו המדורה למען יאירו נר לעמים ההולכים בחשך! – ולא רק זאת בלבד עשה לאסקער כי החריד את הארי מרבצו, כי אם רעות גדולות מאלה עשה גם בפעל לעמו, ביסמארק בקש לשום משפט בארץ אשר כל הנוגע בכבוד איזה עם או אמונה בארץ ענוש יענש כמחרחר ריב ומשלה מדנים בין אחים, ולמי ייטב משפט כזה יותר מאשר לבני ישראל? הפולנים והצרפתים באשכנז לא ייראו מפני חמת האשכנזים פן יטפלו עליהם חטאות ויסכסכו בהם ההמון, כי כחם אתם, אך לבני ישראל יהיה משפט כזה צנה וסוהרה, לבל תגע בהם לשון אפעה, כי לו ידעו המשטינים כי על הדבר הזה יובאו בפלילים (ובארץ אשכנז יוחקו חקים לא רק להגדיל תורה כי אם לשמור ולעשות, זאת ידעו כלם), כי אז לא נועזו לאסוף אספות להרבות נאצות ונבלות על ישראל, אך לאסקער היהודי, אשר כבר קבר את עמו, נצב כצד נגד החק הזה והוא הוסיף עליו כי רק אם בפועל כפים (דורך טהאֶטליכקייט) יקום איש לחרף מערכות בני עם או אמונה אחרת אז ישא עונו. והמשפט נתקבל כפי חפץ לאסקער, ושונאי היהודים ראו ששו וישחקו לו, כי אמרו: עוד מעט יבא היום אשר נורה הלכה למעשה על פי החוק הזה, וכן היה, כי הפיחו קריה ברבות ועלילות ושטנות נוראות ויד השוטרים קצרה מעשות דבר בטרם הניפו השוטנים יד. זאת היתה פעולת לאסקער! זאת ועוד אחרת: אחדות היתה לקהלות ישראל באשכנז, היינו המשפט היה להקהלות להרים מס מבני ישראל לצרכי העדה ובידה היה להכביד אכפה על הנפרד מהקהלה ובונה במה לעצמו, כל עוד שלא קבל דת אחרת, כי ישלם את המס. ובאמת רק אם עוד הדבר הזה בידי קהלות ישראל אז תוכלנה עמוד. הן חפץ הלנינה והחסד כבר פס מקרב אחינו ואם לא ביד חזקה יקחו מהם דבר מה להוצאות העדה אז לא יתנו מאומה, אבל איכה תכון עדה מבלי מס? איפה תקח לשלם לרבנים שוחטים ומורים וכאלה אם לא יהיה הכח בידה להרים מס? והמס הזה הוא למשגב עז לכל קהלות בני ישראל במקומות אשר הרבנים ומשמשי הקהלה לא יקחו פרס מקופת הממשלה. אמנם החובה היתה על הממשלה לשלם בעד כל אלה כמו שתשלם בעד יתר בני האמונות, אחרי כי בכל מס ומשא הארץ ישאו בני ישראל ככל העמים לא נגרע דבר, אך אחרי כי הממשלה לא תעשה זאת וגם כסף וקרקעות אין לעדת ישראל כמו ליתר קהלות האמונות השונות, מאין יקחו לכלכלת העדה? ואם לא יורם מס אז הלא יאבד אף שריד מישראל בחיי דור אחד או שנים. כן יחשוב כל איש אשר יזכור את ישראל, אך לא כן לאסקער; הוא קם להכות את בית ישראל לרסיסים, בכל עזוז מדברותיו קם לבטל כח הקהלות מס או תרומה, והחק נִתּן כי אין קהלה ואין עדה לישראל בפרוסיא ואיש איש כישר בעיניו יעשה, ובכן לא רק בטל כח הקהלות להרים מס, כי אם גם אין כל משפט להם לבחר בחירים וראשים לכל העדה, וראשי העדה אשר נבחרו לא כראשים הנם בעיני הממשלה, ואם יגע איש לרעה בכל קהלת יעקב אין איש אשר יקום בעדם, כי עד הנה היה המשפט לראש העדה לדבר בשם כל העדה, ולהקריב גם עצמותיו עד השופטים בשם כל העדה, ועתה אם אין עדה הלא גם ראש ומנהיג אין, וכל קהלות ישראל הנן כיום כצאן בלא רועה. וזאת עשה להם לאסקער אחיהם, אשר גם עליו נוכל לשאת המשל אשר יסֻפר: אב שומר תורה ראה את בנו מחלל את השבת ויקרא בשממון: בני, השכחת כי שבת היום? לא!– ענה הבן – האם שכחת כי יהודי אתה? – קרא האב בחלחלה. אולי יהי כדבריך – השיב הבן. והמענה הזה יספוק לכל אלה הנזיקין המוּעדים ללכת ולהויק לעמם. אך בעת אשר לאסקער שכח ולא העלה את עמו על לבו, הנה ביסמארק חשב אחרת, הוא, האוהב את עמו בכל לבו, לא יוכל לשער בנפשו כי ימָצא איש אשר יתכחש לצור מחצבתו וצרת עמו לא תגע על לבו, כי על כן חשב ביסמארק אשר בהסירו פניו מבני ישראל ויתן את הזאבים להתגרות בהם אז ייסר את לאסקער על פי פעלו ואז יחוש כי לא טוב עשה בעמו ויעזוב דרכו. אבל ביסמארק אף על פי שפקח הוא בכל זאת לא ידע נפש איש ישראל הנולד על ברכי השכלת ברלין. הוא טעה בלאסקער בחשבו כי גם לו רגשות אנוש וגם לבו ירך בראותו כי על אחיו באה צרה בגללו, כי אמנם לא איש משכיל בהשכלת ברלין יתנחם וישוב מדרכו בראותו כי פעל און ועמל לעמו, ןאם גם על ימינו יפלו אלפים ועל שמאלו רבבות מאחיו יאמר: כזה וכזה תאכל החרב אם אך ידי תמצא להראות לכל כי נאמן הנני לרעי ואת דרכי לא אעזוב. מה ללאסקער ולצרות אחיו? מה לו להרבות מחשבות אולי תהיה התבערה אשר בער ללהב ותצא ותאכל נפשות אמללים בלי עון, אם הוא ירים קולו ויריע בתרועת מלחמה על ביסמארק אויבו ורעיו עליו יגילו ויהללו מדברותיו?

זאת באה לישראל על ידי אחד מנבחרי בניו באשכנז כי הפיח מדנים בכל הארץ וירבה חללי עמו על ימין ועל שמאל, וכמהו כן המה רוב אחינו שעלו לגדולה אם אך בדרך השכלת ברלין הסכינו ללכת, המה כלם לא רק כי לא יזכרו את ישראל ולא יעלוהו על שפתם לריב ריבו, כי אם יפחדו ויגורו מאד פן יאמרו להם כי יזכרו את עמם ואת אחיהם, ולרגלם תבוא שואה על האמללים אשר לא ידעו דבר ויתפארו בכבוד אחיהם אלה הקרובים למלכות. ואני די לי לכנות בשם לאסקער אשר הוא הטוב בהם, כי אמנם כשהוא לעצמו ויחוסו לארצו ועם אשכנז תפארת הוא בדרכו ברוחו ובמידותיו הישרות, איש אשר אף שונאיו לא ימצאו עולתה בו ויתרון בכל לו – והוא כחדק לעמו, ואף כי אלה אשר רק כקופים יתחקו על שרשע רגליו. ורבים המה מהם אשר גם שם אין להם על פני חוץ, וכל מלאכתם היא רק להרע ולהשחית לעמם, ובכל זאת על רעתם ישישו ועל פני כל העם יכבדו[4]. ולא רק אלה אשר גם להם בא רוח מלא מאלה המתעים וישק אותם כוס שכרון, כי גם רבים המה בתמימים האוהבים עמם, אשר אחרי כל אלה לא יחזו נכוחות ויוסיפו להכבד בכבוד אחיהם אשר זכו לגדולה ועוד יוסיפו לשאת עיניהם אל אשר לא להם המה עוד, והדבר הזה הוא המכשול היותר גדול על דרכם אשר בו יכשלו ויפלו ולא יוכלו קום. הן לולא טחו עיני אחינו באשכנז מראות נכוחה, כי אז מהרו לפני שנים אחדות להגיש דבריהם עד ביסמארק להודות לו על כל דבריו הטובים ולהשמיעהו כי דבר אין לנו עם לאסקער ומרעיו, כי לא באמונה ולא בכל דרכי העם ילכו אתנו, ואף דבר אין בהם אשר בעבורו יחשבו עוד על קהל ישראל, והנם בעינינו כמו נספחו כבר על אמונה אחרת. לו כזאת השמיעו אז וכפעם בפעם, כי אז אולי לא נשאנו גם עון לאסקער, כי אז לא חשב ביסמארק את כל קהל ישראל לשוכחי טובה ושונאי לאסקער לא שפטו משפטנו לרעה רק להרעימו ולהכעיסו, כי אז ידעו כי לבו לא יפול עלינו ואם ימותו חצינו לא ישים לב גם אל החצי השני אשר עודנו חי. הן בפה מלא ובצדק השמיע ביסמארק דבר לאמר: אני שלום אענה לכל דובר שלום אלי, ומדוע לא נסו גם אחינו לעשות כזאת? אולי ענה אף להם שלום והיה הדבר הזה להם לכסות עינים. אבל מארת השכלת ברלין רובצת עלינו, ההשכלה הזאת אשר עוד לא למדה את העושקים כי ישובו מעֹשק ידיהם, כי אם כל תורתה היא לשום מתג בפי העשוקים לבל ירימו במרום קולם, כי לא נאה הוא לצעוק בקול גדול. כל תורת משכילינו היא לחריש ולהתאפק ולבל נראה שאון, כי נשב דומם ונחכה לימים טובים מאלה אשר בהם יכלה זעם. כתורה הזאת השמיעו זה כיובל שנים ויצלח בידם להוליך שולל את כל העם במשואות שוא ומדוחים ולהשלות אותו בתקות טובות, וגם עתה אחרי אשר כל עין תחזה שקרותם ופחזותם לא ישובו אחור כדבריהם, ויוסיפו לנבא לשלום בעת אשר החרב נגעה עד הנפש. מיטיבנו היושבים באשכנז ורבים מהם גם בצרפת אשר בדרכיהם יבחרו, מתכוצים ומצטמקים ונזהרים מאד מאד לבלתי השמיע בחוץ קולם מיראה פן יאמרו להם: מה תצעקו! והיראה הזאת גדלה כל כך עד כי יפחדו ויבּהלו גם בבוא עד אזניהם קול ממרחקים, ועל כן יחשבו כל היום מחשבות מה לעשות לאחיהם העשוקים, לא להושיע להם ןלחלץ מצרה נפשם, כי אם להשביח קולם ולסגור בעדם גבולות ארץ אשכנז פן הלילה יבאו העשוקים לארץ ההיא[5] ועד היום הזה הם יושבים ונדונים אלה בכה ואלה בכה, ויצא פתגם אמעריקא לראשונה. ובאמת אין ארץ טובה לפני העשוקים כאמעריקא, אך לא למען ישבו שם ויחיו, כי אם יען כי דרך רחוקה היא לשוב משם, ואם יאמרו להושיב את העשוקים בארץ קרובה, אז הלא יראו אחינו השקטים במכונם חתת  ויראו פן ישובו האומללים ויהיו עליהם למשא כאשר תמוט ידם. לא כן לאמעריקא ילכו, אז ילכו ולא ישובו, ואף אם ימותו כלם ברעב לא יוָדע דבר באיירופא ושלום יהיה לכל אחינו באשכנז ובאויסטריא ובפאריז הנושאים ונותנים בשאלת אחיהם. אולם כאשר קמו והוכיחו להם את משוגתם וחטאתם על פניהם, כי גם מאמעריקא גם מאיירופא התעוררו כל אלה, אשר לא להמית את כל הקהל הזה ברעב חפצם, וידברו משפטים את השולחים את אחיהם בדרך המות למען יוסיפו המה לשבת ספונים באהליהם, אז עשו פשרה טובה ונאמנה, והפשרה הזאת היא כי לא יוסיפו לשלוח את האמללים לאמעריקא, אך גם לא לבקש להם מנוחה אחרת, וישתקע הדבר ולא יאמר עוד. זה כשנה נשאו ונתנו בדבר ויביאו רעה רבה בפעלם ועוד שנה ישאו ויתנו מבלי לעשות מאומה, ואז ינוח רוחם ויאמרו: אנחנו עשינו ככל אשר מצאה ידנו, וגורל כל העשוקים יהיה כגורל אחינו העשוקים ברומעניא, כי ינתנו למרמס כטיט חוצות ואין אומר השב.

מי יודע אם לא כבר בקשו וימצאו העשוקים להם דרך נכון לפניהם, מי יודע אם לא כבר הכינו להם מקום נאמן לשבת, לולא התעוררו אלה מכשילי עמנו מני אז, אשר שמו לחק להם להמית את כל העם על תורת השכלתם?! אבל הטובים והמיטיבים האלה לא ישקטו ולא ידמו ויתעוררו בכל עת לא לעשות כי אם להשבית את העם מעבודה... אשר על כן החובה והמצוה על כל רואה נכוחות לפקוח עיני כל העורים לבל יוסיפו להשען במשענת קנה רצוץ ולבל יוסיפו תת יד למנהלים מתעים אשר אל בור שחת יובילום. ידוע תדעו כי כל אלה אשר יסיתו ללכת לאמעריקא יעשו זאת בזדון לבב כי רק הוַת נפשם להם לקו. המה נועצו לב יחדו להרחיק את האמללים מאיירופא מיראה פן יבאו בגבולם ויחלקו אתם בטוב הארץ. אחינו באשכנז וגם בצרפת יראים מאד מאד פן ירבה מספר אחינו בהארצות האלה ואז גם עליהם תנוח יד, ועל כן המה שולחים אותם לאמעריקא, כי משם לא ישובו עוד, כי הים מפריד ביניהם. ובני אמעריקא אף המה חכמים המה ויראו את הנולד ועל כן ייעצו עצת רע לשלוח את האמללים לדרום אמעריקא, לארצות לא דרכה בהן רגל אנוש ולא עֻבּדו עד הנה ושם תהי קבורתם לבל ישובו ויהיו למכשול ליתר אחיהם. ובעלי האניות יוסיפו להסית אנשים רקים ופוחזים בעד בצע כסף לשלוח דבריהם עד למרחוק לפתות את העם האמלל, אשר לא ידע עד מה, כי ירד שאול חיים. ובכן ימיתו את הקהל הגדול הזה מיתה חמרית ומיתה רוחנית... הנה עת רצון היא העת הזאת; מכל עברים נשמע אך קול אחד, רגש אחוה ואחדות קם כמו חי מעפר הנשיה, וגם מבני הנעורים נשמע אך דברי אהבה ואחוה לעמם כאשר לא הסכינו באלה; כל לב ישרש להרים לעמו קרן, הבו איפוא קומו ועשו! חדלו לכם מהמורים אשר עלימו אבד כלח בשנאת שם עם ישראל, מאלה אשר בכל ימי חייהם נזורו אך אחור מעמם וכל חפצם היה להפילו למשואות, הן לא מידי מרצח נבקש רפואות תעלה, וכמרצחים לעם ישראל היו כל אלה אשר עמלו להסיר את תקות הגאולה ולהשלות את העם בדברי כזב ותרמית כי שלום להם. אלה אשר עד היום כגדולים נחשבו קטנים המה כיום, כי עתה יחזה כל איש כי המה לא ידעו דרך עמם ואף משפט ארחות התבל נעלמו מהם, ואם באמת תחפצו לתת ניר לעמכם הסירו את אלהי הנכר האלה מקרבכם. כאשר לא מאשכנז תצא לכם תורה כן לא מצרפת תבא לכם תשועה, כי אם אתם בעצמכם אשר תחושו את המכאובים התעוררו התעוררו ובחרו לכם אנשים, לא מרגלים אשר יבקשו רק ערות הארץ וכל חפצם הוא להניא את לבכם מאחרי הארץ הטובה, כי אם אנשים אשר יורו אתכם תורת חיים בארץ, חיים לכל העם ולא מות ומשכלת לרוחו ואחרי כן גם לגויתו. חדלו לכם מהאלילים אשר פה להם ולא ידברו נכוחות, עינים להם ולא יראו בעני עמם, ידים להם ולא תעשינה תושיה, רגלים להם לדרוך ברגל גאוה על עניי הצאן ולא לצאת ולבא לפניהם. הזהרו מפני אבות נזיקין אלה אשר דרכם אך לילך ולהזיק, ושימו לבכם לשמוע אך בקול אלה אשר רוח חיים בהם והמה יפיחו חיים גם בהעצמות היבשות ותשובנה ותחיינה.

הנה רבים אתם אשר תבינו את מצבכם הנורא וידכם תמצא לבנות לכם בית ולקנות אחוזת שדה וכרם ומדוע תשבו ותחכו? ועל מה אתם מחכים? רק העת היקרה אתם מאבדים בשתי ידים, אל תחכו לעזרה מאשכנז וצרפת כי היא לא תבא. אף על העשירים והגדולים בארצותיכם אל תבטחו, כי הרבים בהם ימכרו עמם בלא מחיר, ובעד דבר טוב או חנופה אשר ישמעו מפי איזה שר וגדול בעיניהם נכונים המה להביא את עמם לקרבן; אל תאבו ואל תשמעו לדבריהם הנחומים, אל תאמינו בדברי השלום אשר יבטיחו אתכם בו, כי עתק יצא מפיהם ולהם אך נתכנו עלילות לא להושיע כי אם להרבות כושל. גם חלילה לכם מחכות עד אשר תוסד חברה גדולה, חברה כללית, לדבר הזה ויאסף כסף רב במקום אחד, כי הדבר הזה אולי יהיה אחרי כן למחתה; כי אם חברה כללית תוסד אז תתבונן הממשלה מאד אל כל דבר אשר תעשה ואל כל עצה אשר תשמיע, ובלי ספק תפקוד גם פקידים מנבחריה אשר על פיהם יצא דבר החברה, ואז פן יתנהג הדבר בכבדות, ואם איש אחד בהחברה יוציא מפיו דבר אשר לא כן אז אולי תבטל החברה והכסף יוָתר למשמרת בידי הממשלה עדי תוסד חברה חדשה כרצונה, ומי יודע כמה זמן יעבור עד אשר יוכלו לעשות  בהכסף הנאסף כחפץ הנותנים אותו? וראוי הוא כי לדבר הזה ישיתו לב כל המחכים ליום אשר תוסד החברה והממשלה תתן רשות לאסוף כסף בגלוי – גם לזאת ישימו לבם כי הדבר הזה נחוץ אך להעניים המרודים אשר אין להם כל, אבל למה תחשו אתם אשר בידכם לעזר לנפשכם? עד מתי אתם יושבים במקום אשר יצר לכם לשבת? עד מתי לא תשימו על לב להחיש מפלט לכם בעוד עת, בטרם כלתה פרוטה מן הכיס ועם יתר העניים תספו. אמת היא כי רע ומר מאד לראות גורל העניים המרודים אם לא תתעורר יד עוזרת להם, אך באין מושיע להאביונים הנה למצער יתעוררו אלה אשר עוד לא רוששו ויבקשו מפלט להם בטרם עבר המועד, ואז כאשר יכינו ביתם אז יהיו גם למשגב להדלים אחרים. אך ארץ אחת תמצא, אשר בה עוד תקוה נשקפה למצוא ארחות חיים, והיא ארץ ישראל וסוריא, לא רק בעבודת האדמה כי אם גם במסחר ומלאכת מחשבת. דרכים הרבה שמה לראות לא רק שכר טוב כי אם גם לעשות עֹשר לכל אלה אשר יביאו צרור כספם בידם. כלכם יחד כל אלה אשר תבינו את מצבכם תנו איש לרעהו יד ועלו אל הארץ. אך מהרו לעשות בעוד מועד, כי מי זה לידנו יתקע אם לא יאגדו שונאינו אגודה להפריע אותנו מחפצנו זה אם לא נמהר לעשות אותו. כעת עוד הדבר בידכם, כי השולטן ושריו יחפצו מאד כי אך יהודים יתישבו בארץ ויתן גם משפטים טובים לאלה אשר יבאו שמה, אך אם תעבור העת באפס מעשה אז תהי בכיה לדורות. שימו נא זאת אל לבכם כי כבר באה העת לעשות ולא לשבת דוּמם בעת מעשה למען בכות וספוד אחרי כן על זאת שנים רבות. אמנם לא דבר ריק הוא דברי הצומות וזעקתם אשר ישָמעו כיום בכל בתי התפילה ברוסיא, כי המה ישיבו לב הבנים אל האבות ולב האבות אל בניהם ויעמידו שלום אחים, ובכן יהיו כאופני המכונה להביא תנועה רבה בקרב כל העם אשר כמת שכב עד הנה, אבל אל נא תהי התנועה הזאת כתנועת הסוס על אופן הרחים, אשר כל היום ילך וממקומו לא ימיש, אל יהיו הצומות האלה כהצומות אשר צמו אבותינו בכל שנה ושנה וירבו תפלה ויורידו כנחל דמעות ויחשבו כי בזה כבר עשו את אשר להם לעשות, כי אם כטל תחיה תהיינה הדמעות להחיות. לב נדכאים כי יקומו ויעזרו לנפשם. ואם אתם אשר בידכם להושיע לנפשכם תקומו ותעלו אל הארץ, אז תהיו אתם גם הגואלים את יתר אחיכם בגאולת-משנה, אתם תגאלו את אחיכם העשוקים מידי אויביהם מהעמים, ואף ליושבים בארץ ישראל הנאנחים ונאנקים תחת ידי ראשים אכזרים אחרים המושלים על כל העם בשבט החלוקה תביאו ישועה ונחמה. עשו זאת למענכם ולמען בניכם ולמען עמכם וכלם יענו ויאמרו לכם בעוד שנים אחדות: הגדלתם לעשות! לא להמית עצמכם ועמכם תהיה התורה הזאת כי אם להחיות אתכם למענכם ותהיו גם לעמכם לפליטה גדולה.         

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] אחרי אשר כתבתי את המאמר הזה באה השמועה כי האיש המצוין הזה עזב אדמות. הוא היה איש נפלא מאד ברוחו, ואף כי גדול היה שמו וכבודו כאחד מהסופרים המצוינים אשר בתבל, בכל זאת היה איש ישראל ברוחו. הוא התימר מאד בכבוד אבותיו אשר היו תופשי תורה והזכיר כפעם בפעם כי אף הוא למד התלמוד בימי נעוריו ובאהבה רבה העלה על שפתיו דברי מוסר מהתלמוד ומדרשים, וגם בימי זקנה לא שכח שפת עבר מכל וכל, ובכל עת אשר דברתי עמו השתוממתי תמיד, כי אף כי ארח לחברה את המתקנים (או המקלקלים) בדת, בכל זאת היה בלבו יהודי נאמן עם עמו, אותו לא אחז השבץ גם בשמעו מפי כי אקוה ואיחל בכל לבב אשר עוד יבא יום וקרן ישראל תעלה מעלה. ועל דבר אחד ידאב לבי כיום: הוא בקש ממני כי אעיר אותו במכתב אליו ואז ישיב לי במכתב ארוך למען אדפיסנו בהשחר ויוציא בו כל רוחו וכל אשר יהגה לבו על אדות ישראל. ואני לא עשיתי זאת, כי ידעתי כי בדברים רבים לא אסכים לדעתו, ואם אני אעיר אותו ואבקשנו לכתוב הנה אחוה בזה דעתי כי למשפטו איחל, ולא כדרך הארץ היא לבא אז אחרי דבריו ולסתור אותם, ולקבלם כמו שהם לא חפצתי גם כן, ובכל חדלתי מעשות זאת. ובכל זאת ידוה לבי עתה על הדבר הזה, כי אמנם לו היו כל חכמי ישראל באשכנז או למצער רֻבם כמהו כי אז אולי לא ירד רוח ישראל אחורנית בהארצות האלה כמו שהוא עתה, ואז אולי היתה ההשכלה הברלינית לא למכשול בדרכנו.

[2]  הספר הזה הוא כעין ספור במכתבים אשר כתב אל אשה ידועה, והספר הזה מלא אהבה לעמו, אך הסופר לא ידע עד מה בקורות ישראל ותורתו, ועל כך ידבר לפעמים הבלים על אדות חכמי ישראל וגדוליו, אשר גם שמם לא ידע כראוי, וגם על כן אך תהפוכות נראה בו. וגם דבריו לא יכנסו לאזן אחרי כי כל מבין עד מה יראה כי הוא ידבר בדברים אשר לא ידע אף שמץ מנהם. ובדבר הזה יראו הקוראים מה רבה עזות מצח של בעל הבקר אור, אשר לא ידע בשת להוסיף השמיע שקריו קבל עם, כי עם עולם  העתקה מספר רומא וירושלים הנהו. ואני חשבתי זאת לי לחרפה להעלות את השקר הזה על הגליון ולדבר בו עוד דבר, אך בזכרי כעת את הספר הזה חשבתי זאת לי לחובה לעשות זאת לבל יאמרו בירא ושתית מיניה וכולי, כי באמת לא לקחתי אף דעה אחת או פסוק אחד מהספר ההוא,  כאשר כל קורא יראה גם בדברי המשקר, אשר התהפך בדברו ולא מצא אף מאמר אחד אשר לקחתי בו אך אחרי אשר הרבה לכזב בשם "עם עולם" ולאמר בשמו דברים אשר לא אמר.

[3]  אשת האיש הזה היתה נוצרית ובכל זאת הלכה גם לבית התפלה לבני ישראל ביום הכפורים לבקש תחנה על חטאות אישה, כי הוא לא הלך לבית התפלה אף ביום הכפורים.

[4]  כאשר מבני המעלה מהאבות נזיקין קראתי רק בשם אחד והוא יהיה למופת לכל אחיו כן גם מהתולדות אשר להזיק בפעל קצרה ידם כי אם בדרך הלוכם הלכו והזיקו, אכנה בשם אחד והוא גם הוא יהיה למופת לכל הבוחרים בדרכיו. האיש הזה הוא בעל "העת החדשה" (די נייצייט) אשר תצא בוויען, ואשר לאשרנו לא היו מאז קוראים לה בלתי אם מתי מספר. בתחלה אמרתי לבלתי העלות עוד את שם האיש הזה על השחר. כבר השמיע השחר את דרכו בשנה השלישית בהמאמר "הציגו בשער משפטי" ששם התעורר כותב המאמר על המו"ל את מכתה"ע "העת החדשה" אשר אמר בפומבי בדברים ברורים כי "כל היהודים החיים על פני השלחן הערוך המה עלולים לגזול ולחמוס ולשלוח את הבערה ולהונות את עם הארץ לגזול ולחמוס ולשלוח את הבערה ולהונות את עם הארץ ולהשבה בשם ה' לשקר", ואת הדברים האלה שנה ושלש פעמים רבות כי שפיכת דמים ושבועת שוא כאין הנה בעיני היהודים המתנהגים על פי התלמוד והשלחן הערוך, ואם כן רוב היהודים המה זרע מרעים בנין משחיתים את הארץ ועל הממשלה להביט עליהם תמיד בעין פקוחה  לבל ירעו וישחיתו להארץ. וכל אלה התעורר אז כותב המאמר בהשחר ויגד לכל כי צורר ישראל הוא מעין כמהו, ויספוק אם נמצא שונא לכל אשר בשם ישראל יכונה בכל צוררי ישראל כאשר היה האיש הזה. אך אז בעת אשר נכתב המאמר ההוא נאלץ הכותב לבקש דוגמתו בדורות החולפים ולא מצא אח ורע לו בלתי אם באייזענמענגער ופפעפערקארו, כי אז לא נשמעו עוד דברי שטנה וודבזת שוא מפי בני העמים ורק הצוררים מישראל המה הרבו להשמי דבות ועלילות נוראות, ולו גם שקט היה ישראל ושאנן מנעוריו ועד היום ולא נמצא כל אויב ושונא לו, הנה די כח היה בהמכה"ע "עת החדשה" לברוא משחיתים לחבל כאלה, כי אם איש אשר עוד לא נפרד מקהל ישראל, אשר אך בנדבת עדת ישראל בוויען היה חי, כתב בראש גלי כי כל היהודים המחזיקים בהשלחן הערוך עלולים המה לגזול, לרצוח, לשלוח את הבערה ולהשבע לשקר (כל אלה הדברים כהוייתן נאמרו ונשנו בהמכת"ע ההוא כפעם בפעם), אם איש כזה אשר דבר לו עם נכבדי הקהלה ובעת ההיא נבחר לשבת גם בין ראשי עדת ישראל, אם איש כזה ישמיע כאלה קבל עם ולא יתעוררו כאיש אחד חברים להביאו במשפט מי זה יספוק עוד בדבריו. הוא אשר אמרתי לאשרנו היו קוראי המכת"ע הזה מעטים מאד ועל הרוב רק אלה אשר פחדו מהמכת"ע פן יפקוד עליהם אפו המה תמכו בימינו, ואלה הפוחדים הן אך בני ישראל המה, ובכל זאת מי יודע כמה וכמה לקחו מדבריו צוררינו ושמו בכליהם. ואם איש כזה ישב במנוחה בקרב עדה בישראל, ואם איש כזה נפקד למשגיח על בית הספר אשר לעדת ישראל, ואם איש כזה קבל עזרה מקהל ישראל ומחברת כל ישראל חברים בוויען, ואם איש כזה נתקבל בכבוד מאלה אשר יתימרו כי יהודים המה, הנה נבין מה הוא הרגש אשר ירחש לב אנשים האלה לעמם! אך אחרי כל אלה אמרתי כבר עשיתי חובתי כאשר פרסמתי את האיש הזה בהשחר ולא אוסיף וגם זה לא כביר כאשר שלח לשונו נגד כל אלה אשר יאמרו להקים הריסות ציון, כדרכו מבלי כל טעם ודעת רק בחרפות הבל, לא שמתי לבי אליו, כי לענות על דברי מכתב עתי כזה היה בעיני די חרפה לנפשי, לא יען כי יראתי מרעל לשונו, זאת הראיתי כבר כי אני הגדתי דרכו על פניו בעת אשר הוא בקש קרבתי, ולא חסתי על האהבה הרבה אשר הבטיח לאהוב אותי אם אשור מדברי, אך מאסתי להשיב על דבריו, ומה גם אחרי אשר ימים אחדים אחרי כן עזב את ארץ החיים ואבדה עמו גם שנאתו גם קנאתו, אחרי כן חשבתי כי החובה עלי לחריש ולבלתי העלות עוד את שמו, כי ידעתי את דרך רב בני עמנו, אשר יקר בעיניהם המות מאד, וגם באיש אשר לא נמצא כל טוב בו בלתי אם כי שבק חיים לכל חי, גם זה די הוא בעיניהם להצילו מכף כל שופט. אולם התאפק לא יכלתי עוד בראותי כי מכת"ע בשפת עבר יציב לזכרון האיש הזה מצבת זכרון טוב, ובזה יתנו יד לפושעים בעמם. בהמגיד נמצא כתוב עליו כי לחם מלרמת ההשכלה כל ימי חייו ולא אהב בצע ושנא חנף וכארלה דברים אשר לא עלו על לבו ועל לב כל יודעיו כי ירננו זאת אחרי מטתו, ובכן יחשבו הרחוקים כי אמנם אך אמת אמת וצדק צדק רדף האיש הזה, והיה כאשר יבא לידם במקרה עלה ממכתב עתו ויראו מה אמר האיש השונא בצע וחנף הזה ויראו תורה חדשה, וכותבי דברי ימי ישראל בימים הבאים אשר יבקשו ולא ימצאו עוד עלה ממכת"ע "העת החדשה" יחשבו באמת כי איש אשר הטוב עשה בעמיו היה האיש הזה. ועל כן חשבתי לי עתה לחובה ולמצוה, אני אשר ידעתי אותו ואת דרכיו ואיך גדלה אהבתו להאמת ושנאתו להבצע, לא לקרוא מלחמה על המגיד, אשר בלי ספק לא ידע ואשם וגם יתר מכתה"ע אשר כמהו עשו אך העלם ידיעה הוליכתם בתהו, כי אם להשמיע לכל מה פעל האיש הזה לישראל, וגם אם אעלה בדבר הזה אף רבים עלי, זאת אדע מראש, לא אשוב אחור, לבל תכשל ברחוב אמת, וידעו גם החנפים כי יש שופטים בארץ, ומיתתם לבד לא תהא כפרתם, כי אם גם המה יובאו במשפט אם בקרוב או לאחר זמן.

[5]