התועה בדרכי החיים

או

תולדות יוסף היתום מעיר מדמנה

כרך ב'

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

א'

יְמֵי הַנֹּעַר

שְׂמַח בָּחוּר בְּיַלְדוּתֶךָ וִיטִיבְךָ לִבְּךָ

בִּימֵי בְּחוּרוֹתֶיךָ. (קהלת י"א, ס')

ימי הנער! הימים אשר רב אדם ימצא חפץ במו, הימים אשר ימשכו אחריהם תקות טובות וזכרונות נעימים כקרני אור נגה מהם יצאו. הימים אשר להם יחכה בכליון עינים הילד, בשאתו סבל המורים אשר כל מגמתם אך לכלוא את הרוח שישאהו לרוץ לרקוד ולהשתשע כצפור דרור, ויכבידו עליו אכפם לשבת כל היום כלוא כצפור בכלוב ולהגות בספרים נשגבים ממנו, אז בעת אשר נפשו עליו תאבל מחמת המציק, יְשַׁוֶּה לנגד עיניו ימי הנער ורוח החפש והדרור אשר ילך לרגלם וישכח עמל ותלאה. עוד מעט יבואו ימים טובים מאלה, ימים אשר יחלצוני מן המצר לאור באור החיים לכל אות נפשי, קול מורה מכה בעברה לא אשמע עוד ואחרי עיני ילך לבי... זאת ישיב אל לבו וימצא תנחומות לנפשו.

ימי הנער! הימים אשר ישאירו זכרון טוב בקרב לב האדם עד זקנה ושיבה, ולא לעתים רחוקות ירנינו לב הזקן רפה הרגלים ומטי הידים, ההולך שחוח תחת סבל השנים הרבות והמקרים אשר עברו על ראשו ואשר בהביטו אחריו, יחרד ויבהל מראות, כי כחלום עובר עבור ימיו, רגשותיו ומאויי לבבו, ואחרי כל העמל הרב, אחרי כל היגון ומפח הנפש אשר שבע חדשים לבקרים בימי חיי הבלו, יעזוב עתה כל עמלו וקנינו בידי זרים ויתעתד לגל וגוש עפר, ובעת אשר הוא בעצלתים ילך, כי רגליו מעדו, יצעד יומו האחרון בצעדו און לעומתו... אכן מדי יעלו זכרונות ימי הנער על לבו, עת שתה לרויה מכוס החיים, יאירו פניו, שחוק קל יעבור בין פתחי פיו וגם יגון עד ארגיעה:"הן גם בטוב ראיתי בימי חיי-יאמר בלבו – ומה לי עוד?...

הנה עתה באתי גם אני לעורר רפאים מתהום נשיה. הנה קראתי לזכרונות ימי נעורי ויקומו ויתיצבו כמו חיים מול עיני לבי, אמנם היאירו פני? היעבור אף שחוק קל על שפתיי למראה הרפאים האלה? הה, לא זאת! הרפאים האלה גם בעודם בחיים כמת נחשבו... רק לשמע אזן שמעתי תהלות ימי העלומים ומבשרי לא חזיתי זאת – ימי נעורי כימי ילדותי כלו באפס תקוה טובה, והימים אשר לא אמצא חפץ במו נגשו ובאו מבלי אשר אזכור את הימים אשר מצאתי חפץ בהם... הן שבתי ועברתי ברגע קטן בהלך נפשי על כל הדרך אשר בה הלכתי תשע שנים, מיום מתה עלי אמי עד יום בואי בית הישיבה, ומה יתרון היה לי בכל העת הזאת?–

תשע שנים! כמה דמיונות וחזיונות, כמה תקות נעימות תציצנה כפרחי חן על תלמי לבב אנוש בימי עלומיו, בנשאו עיניו לחדור בערפלי העתיד! רוח דמיונו יכין לו מעשים לאין קץ ושמחות לאין ספורות לכל יום ויום מימים יוצרו, ועל ראשי עברו תשע שנים בלי מעשים, בלי שמחות, גם בלי תקות! תשע שנים עברו ולא השאירו בקרבי מאומה, ורק זכרונות...

אמנם מה תשארנה תשעים שנה אחריהן? – הלא אך זכרונות! ומה חיי כל האדם? – תקות וזכרונות! בעודנו עול ימים, בעוד אשר דמי הנער ישטפו במרוצתם כגלי נהר, ירוץ בחפזון אחרי התקות הנעימות אשר כצפרים עפות תעבורנה לפניו ותמשכנה לבו אחריהן בנעם אמרתן, אכן כאשר יבואו ימי זקנה ושיבה ולרגלם יבוא הקרח הנורא וישליך קרחו במשכיות לבבו וישיב שאון גלי העורקים לדממה, בכבדות יחל להתהלך בהלך נפשו והתקות תעופינה על פניו הלאה הלאה כעב קל, עדי תעלינה בתהו ואפס בל זכר למו, – אז יתעוררו הזכרונות מאצר העבר לקחת מקום התקות...

תשע שנים שני הילדות עם כל המקרים והפגעים אשר הביאו בכנפיהן חלפו עברו כחלום עובר; אך על אבדן אלה השנים באפס מעשה ומבלי מצוא הדרך הנכונה נקל להנחם, כי אך ימי ילדות המה, ומה תמצא יד ילד לעשות? אולם בזכרי כי תשע ועוד תשע שנים מימי הנער ברחו גם המה כצל ומאומה לא השגתי, ידוה לבי במאד מאד – הן עמלתי, כליתי כחי – הה, אך להבל! חקרתי דרשתי, חשבתי – אבל לשוא! גם השנים האלה לא השאירו אחריהן מאומה רק זכרונות! זכרונות אשר לא ירנינו לבי כמראה מוצאי בקר, רק יפרשו מעטה אפלה על העבר וישימו חשך סתרו ומבעד חשכת האפלה יֵרָאוּ הימים הראשונים כצלמי בלהות מרגיזי רוח ונפש!... הן אביט לאחור ואתבונן ומה אראה? – כי תועה הייתי! כי גמרתי אמר לעשות כה זאעש ההפך, כי קויתי ללכת בדרך סלולה ואתע בדרכים עקלקלות, ועוד מחזות נעימים רבים כאלה!

תעיתי במעשי כמו בתקותי ובמחשבותי כמו במשפטי; בימי ילדותי דמיתי, כי רק בי שלח הזמן חצי זעמו ורק דרכי נסתרה וארגז תחתי, ובימי הנער נפקחו עיני לראות, כי כמוני ככל האדם, כי בכל בן תמות יכלה בהבל ימיו ולא ישיג מאויי לבבו אשר אחריהם ירדוף, והדבר אשר יפחד ויסתר ממנו לבל יראה פניו, יביא המקרה בידו. אכן המחזה הזה לא השיב רוחי רק הוסיף יגון על מכאובי ואנוד לכל אלה אשר בצלם איש יתהלכו על פני האדמה ותאבל עלי נפשי. אמנם לא! לא על נפשי אבלה עוד נפשי, לא לא עלי נשבר עוד לבי בקרבי בעת אשר ראיתי – או דמיתי לראות – כי כל בני חלוף נתונים נתונים בידי רשע, בידי המקרה המושל האכזרי אשר ישחק ילעג בשאט נפש למחשבות בן אדמה וחפציו ומאויו, העריץ אשר מדי עברו ידכא תחת רגליו גוי ואדם יחד ואין כל חכמה עצה וגבורה להנצל מידיו!...

יגועשו עם ויקומו כאיש אחד בזרוע רמה לפרוק עולם הקשה מעל צוארם בקום עליהם איש זרע לשים דלתים ובריח לרוחם למען רדות בהם בפרך, להריק אצרותיהם למען מלא הית נפשו, להכניע גאון עוזם למען יירש כבוד עמים, להוריד בניהם לטבח למען כונן המלוכה בידי יוצאי חלציו – יתעוררו הנאנחים מתגרת ידי העריץ אשר ישחק לכל ישר וצדק, וברעם ורעש כהמות ים לגליו יהמו יתגעשו למוד לעושקיהם כח פעולתו אל חיקו, בחרפה ובוז יגרשוהו מעל פניהם, או יגירוהו על ידי חרב וגם ליתומיו לא יתנו חגיגה לבל יקומו לדכא ארץ ––– אמנם מי הוא אשר יתיצב בפני המושל העריץ הזה, בפני המקרה אשר ישנה פני תבל ואדם עליה כדק יטול? – לא אחד! כלנו עבדיו הננו ועל פיו נצא ונבא?... אך אחרי כן שבתי וראיתי, כי גם בזאת תעיתי, כי אחרי כל אלה ימצאו עוד מְאֻשָׁרִים רבים בתבל המכלים ימיהם בשלום ומנוחה, והמה אלה היודעים להלוך לרוח המושל הזה, אלה אשר לא ישימו לבם אל הבאות ונחם על מעשהים בימים עברו יסתר מעיניהם, ורק ישבעו בטוב אשר אנָה הזמן לידם. כראותי זאת הזשתוחחה עלי נפשי וכליותי יסרוני, מדוע לא הייתי גם אני כאחד מהם? למה בליתי אני כחי וימי בעמל ותלאה ללחום את המקרים ולהטותםלחפצי? מי יודע אם לא הייתי גם אני מאשר בארץ, לוא הבינותי כל אלה בראשית צאתי עלי חלד? לוא ידעתי כי אין טוב לאדם אך לשמוח בהרגע אשר לפניו מבלי הנחם על העבר ודאוג על העתיד ולבלי הלחם את גלי המקרים אשר יסערו להפיץ כל חפץ ומחשבה? אכן החכמה הזאת באה בלבי עתה בעמדי על עברי פי פחת ואשמע קול אלי מירכתי בור תחתיה: הרף! עד פה באת ולא תוסיף לעבור! עתה עת עלי אבד כלח והנעשה אין להשיב, עתה תועיל הדעת הזאת רק לְהַוָתִי, להראותני כי בידי היה טובי ואשלחנו מיד. הנה כי כן ימסוך האדם, אשר לא יביא לב חכמה בימי עלומיו, רעל בכוס החיים! –

לא למעני אעלה עתה זכרונותי המתים מקבריהם, לא למען ירנינו לבי, כי עצמות יבשות הנה, מרגיזות לב ומעכירות נפש, רק למען יראה כל קורא בם ויקח מוסר להטיב דרכו ולשמוח בחלקו יותר ממני. אמנם לי לא נותר מאומה מכל החיים ושאונם והמונם רק הדעת: כי תועה הייתי בדרכי החיים!

ב'

מַתָּן בְּסֵתֶר

בעיר שכולה, עירי אשר חמשה עשר אלף יושביה כמעט כלם מבני ישראל המה, היו חמש ישיבות נודעות לשם בארצנו, ושמה באתי גם אני. אחרי אשר השמעתי כי רוב יושבי העיר הזאת מבני ישראל המה, אחשוב למותר לי להגיד עוד, כי לא תאר ולא הדר לה וכי רפש וטיט היון המעלים צחנה ובאשה באף כל עובר בכל רחובותיה, כי כל קורא ישער זאת בנפשו. וגם אני ידעתי זאת מראש, אך לא פללתי לראות שם בית תפלה לנוצרים גדול ורחב ידים ובנוי לתלפיות, וחמשת מגדליו המצופים נחושת קלל יתנשאו בשיא חסן ופאר עד לעבים, לכן כראותי את הבית עמדתי ואתבונן בו רגעים אחדים, אך פתאם הרגשתי, כי ידי אדם אחזו בערפי מאחרי וקול עברה עלה באזני: הוי נער שובב! מדוע תשא מרום עינך להביט בהצלם! –

– מה עול פעלתי? – קראתי בתמהון בהביטי בפני האיש אשר הוכיחני על פני – מדוע אחזת בערפי ואני לא עשיתי לך רעה?! –

– מומר להכעיס! – קרא האיש בשצף קצף – העוד תעיז פנים לשאל "מה עול פעלתי?" הלא חָטָאת חַטָאת לא תוכל כפרה, בשומך עיניך הטמאות בהצלם תועבת נפש כל איש ישראל! – ובדברו הניף ידו ויחפוץ למרוט לחיי, אך אני מהרתי להמלט מידיו ואשים רגלי כאילות, עוד לא הרחקתי לרוץ ואתפש בכף נערים אחדים אשר רדפו אחרי, כי האיש הרים קול זעקה גדולה: תפשוהו! תפשוהו! ולקולו מהרו רבים מהעוברים בחוץ לרדוף אחרי, כי כגנב הייתי בעיניהם וכרגע סבוני הקיפו על יחד, אנשים ונשים נערים ונערות בקול המולה ומהומה, אלה שאלו לפשעי, ואלה השיבו כי גנבתי, ואלה קראו בקול: הוא בא לבית התפלה להמיר דתו! ותהי מהומה ומבוכה, והאיש אשר קם בי קרא בקול גדול: הובילוהו אל בית הקהל וישלחהו לעבוד עבודת הצבא ביד פשעו! – כשמעי הדברים האלה הרימותי קול זעקה ואמר להצדיק את נפשי, אך שומע לא היה לי מאת הנאספים אשר דברו כלם יחד ולא שמעו איש שפת רעהו. אולם כהרימי עוד הפעם קולי ואזעק זעקה גדולה, חרד לקראתי איש זקן ויגש אלי וישאלני פשר דבר. למראה הזקן נחתו כלם וישימו יד לפיהם, ואחרי אשר שבה הסערה לדממה, הגדתי את כל לבי ולא כסיתי פשעי, כי נשאתי עיני לראות את המגדלים הגבוהים מאד, אך נשבעתי בנפשי, כי לא במרד עשיתי זאת וכי לא ידעתי כי זאת תחשב לי לחטאה – כשמוע הזקן את דברי אשר יצאו מקירות לבי שם פניו אל האיש המקנא לה' ויאמר: עד מתי אויל! תהיה לפח ולמוקש לאנשים העוברים בטח? מה לך ולהנער, האם תשא אתה את עונו? – ובדברו אחז בידי ויוליכני אחריו ומאחרי שמעתי קול האיש קורא: לוא הייתי ראש הקהל יכי אז נתתיו לעבוד עבודת הצבא –

הזקן הביאני אל ביתו וימשכני חסד וישאלני לעירי ומחוז חפצי במאור פנים, אשר הביא אמץ בלבי, ואחרי אשר שמע מפי כי ללמוד בהישיבה באתי הנה אמר אלי: טוב הדבר בני ואני אתן לך שני ימים בשבוע ארוחה על שולחני –. אני הודיתי חסדו לו בלא לב ולב ואחפוץ לצאת החוצה, אך הוא אחז בידי ויאמר: שב והנפש מעט עד אשר יביאו אורחת הצהרים ואחרי הארוחה תלך לך כחפצך אל בית הישיבה –. אני התפלאתי מאד על חסד האיש הזה אשר לא ידעני ולא ראה פני מעודי ובכל זאת יגדיל חסדו אתי חנם, ואת אשר חשב לבי אותה הגדתי לו, והוא הוסיף לשאל מפי את הקורות אותי עד הנה ואני ספרתי לו כל הדברים אשר לא יראתי להעביר על דל שפתי. בעודנו משוחחים באה החדרה נערה קטנה כבת שתים עשרה שנה מראה כלבנה ותשם בי עיניה השחורות והמזהירות כמאורי אור באשון ליל ותאמר בבקול נעים: ברוך הבא – לא ידעתי נפשי מה היה לי, כי נבוכתי מאד כראותי פני הנערה, לשוני לחכי דבקה ואוריד לארץ עיני מבלתי יכולת להוציא הגה מפי. את הרגשות אשר התעוררו בקרבי לְמַרְאֶהָ, לא אוכל לתאר באמר ודברים, כי לא הרגשתי רגש ברור בעת ההיא, רק זאת אדע כי עשתונותי נבוכו ולא ידעתי את הנעשה בי. אחרי רגעים אחדים שמעתי קול הזקן קורא אלי ללכת אחריו לרחוץ בנקיון כפינו. מהרתי לקום לעשות מצותו ואתנודד כשכור בלכתי, ישבנו אל השלחן והנערה באה עוד הפעם ותבא את המאכל בקערה אשר גדלה כמעט כמה, ובכל זאת מאנה שמוע בקול המבשלת ותשא אותה בידיה אל השלחן ותשב למולי ותאכל בתאות נפש, אך בלחיי היו פתותי הלחם והבשר אשר נתתי אל פי כאבני חצץ ולא עצרתי כח לאכול. אני התפלאתי השתוממתי ולא ידעתי נפשי, מה זה היה לי? אך זאת ידעתי כי חם לבי בקרבי ואגלי זעה התגלגלו ממרום מצחי, ואף כי התאויתי בכל נפשי להביט בפני הנערה, בכל זאת לא נתנני לבבי להקים זממי, אך לאחרונה אמצתי שארית כחי לשאת עיני והנה קול הנערה קורא אלי: בחור, למה לא תאכל? הן תרעב כל היום אם לא תאכל – בשמעי את הקול באתי עוד הפעם במבוכה גדולה ואדום. הזקן לא דבר דבר בכל עת האכל ואחרי אשר קמנו ממושבנו אמר אלי: הנה נפשך נבהלה מאד מפחד האיש אשר קם ליסרך על לא חמס פעלת אך הֵרָגַע נא, מעתה לא תאונה אליך רעה, כי אני אהיה עליך סתרה, ועתה לך אל הישיבה ולעת ערב תשוב הנה לאכול ארוחת הערב. –

כחולם יצאתי מהבית ואחרי אשר שבה נפשי למנוחתה שאלתי עוד הפעם את נפשי: מה זה היה לי? מדוע לא יכולתי הבט בפני העלמה? הן יפה היא עד מאד ולבה טוב כלב מלאך אלהים ומדברה נאוה אף נעים מאד גם אדמה כי פניה לא מוזרים לי, איפו ראיתי פניה? האמנם ראיתיה כבר? אך לא, דמיוני יתעני ויען כי פניה נעימים מאד לכן אדמה כי כבר ראיתי אותה ובכל זאת אירא מפניה?! אך האם אירא ממנה? הלא בכל אות נפשי אויתי להביט בה רק עיני נסוגו אחור למרות חפצי, פליאה דעת ממני... כה עברו מחזשבות שונות על לבבי ולא שמתי לב על דרכי אשר אני הולך עליה, עדי התעוררתי לקול אשה זקנה אשר נתנה עלי בקולה: האם הֻכֵּיתָ בעורון ולא תראה את אשר לפניך? עוד מעט הפלתני ארצה! – נשאתי עיני ואבט בפני האשה, ולולא אמצתי שארית כחי למשול ברוחי, כי אז התפרץ שחוק אדיר מפתחי פי, כי מראה האשה הזאת היה מורא מאד: שפלת קומה ובריאת בשר, עיניה ירקרקות, חוטמה ארוך מאד ועליו אבעבועות גדולות ועל האבעבעות הגדולות אבעבעות קטנות מהן וכלן אדמות כדם, וגם על שפתיה ולחייה אבעבעות קטנות ומהן תצמחנה שערות צהובות, ועל עינה הימנית יבלת גדולה ואדומה כענב. כל בגדיה היו שחורים, רק את ראשה כסה רדיד משי לבן כשלג ועליו מטפחת אדומה, אך כל ההוד והדר אשר פזר לה הטבע על פניה למען שמח עין כל רואה בהם, כאפס נחשבו מול החן והנעם אשר יצק לתוך פיה פנימה – כי בפתחה פתחי פיה נראו שלש שנים ארוכות ושחורות כעורב ומביניהן יז קצף בדברה דבריה בקול כקול כלב הנלחץ בין הדלת והמזוזה, לוא ראיתיה בעיר אשדות, כי אז קראתי אחריה מלא, ולא חשבתי מפניה רק לוא שמעתי גדופים מפיה, אך בעיר הזאת גר הייתי והמקרה אשר קרני בבקר הביא מרך בלבי, לכן שמתי מעצור לרוחי ואמר בשפת חנף: סלחי נא לי אשה כבודה, לא בזדון לב עשיתי זאת – דברי השיבו כרגע אפה ממני ותשאלני לעיר מולדתי ואנה אשים פעמי, במאור פנים ושחוק על שפתיה אשר הפיצו בלהה וגֹאל נפש הרבה יתר מבראשונה בעת אשר אדמו מקצף.

– למען קחת לקח בהישיבה באתי הנה, אשה כבודה – עניתיה בשפת חלקות ובלבי אמרתי; האם כל בני העיר מְשֻׁגָעִים המה, או אני הֻכֵּיתִי בשגעון היום עד כי לא אדע עוד איך להתהלך בעיר הזאת? בבקר נשאתי מרום עיני ותחשב לי זאת לחטאה, ועתה הבטתי לארץ וגם זאת תחשב לעון לי, ואל הרעיון הזה החלו להתרועע עוד רעיונות ועשתונות, אך האשה גרשה אותם כרגע ברוח פיה, כי בשמעה מפי כי למען קחת לקח בהישיבה באתי הנה, קראה בשמחה: בוא אתי ואני אנהגך אל ישיבת מנחם. כי לא זו הדרך אשר תלך בה, בוא נא אתי בואה, כי ביתי נכח הישיבה ובלי ספק תבוא אל ביתי יום יום לאכול ארוחת הבקר, כי כל באי בית הישיבה יבואו אלי מדי יום ביומו לאכול ארחת הבקר – ובדברה אחזה בימיני ותוליכני אחריה. אני התפלאתי מאד בשמעי דבריה; בראשונה על טוב לבה כי תאמר להאכילני מפתה יום יום, ואחרי כן השתוממתי עוד יתר בשמעי, כי כל בני הישיבה יאכלו על שלחנה יום יום ארוחת הבקר. אין זאת כי אם עשירה היא במאד מאד – אמרתי בלבי – ואני דמיתי בראותי את בגדיה, כי את דלת העם תמנה. היא מהרה מאד ללכת ואני אחריה עד בואנו יחד אל רחוב צר מאד מְכֻסֶה ברפש ומי מדמנה צפים על העצים הארוכים אשר נתנו שמה, בלי ספק לפני שנים רבות, למען יעברו ההולכים לבית התפלה את הרחוב ברחבה, אך עתה הועילו רק להמעד רגלים.

– עוד מעט תראה את הישיבה – אמרה האשה אלי כבואנו אל הרחוב הזה – ישיבה כזאת אין בכל הארץ, מכל קצוי תבל יבואו הנה נערים לשמוע דבר ה'. העיר שכולה–תעמוד על תלה עד בוא משיח צדקנו! – העיר שכולה היא עיר מלאה למודי ה' ויראי אלהים כירושלים עיר הקדש. התראה שם את הבית הגבוה? הוא בית הישיבה! לך בשם ה'! – וככלותה לדבר הפנתה שכמה ללכת, אך כרגע שבה אלי ותאמר: בוא מחר לביתי לאכול ארוחת הבקר –– ואיה ביתך? – שאלתיה.

– בני הישיבה יובילוך אלי –

– אך איך אשאל לשמך ואני לא אדעהו?! –

– מי לא ידע את שם שרה האלמנה?! – קראה בתמהון ותלך לה.

בטרם באתי עוד אל בית הישיבה הרחק כמאה רגל. הגיע לאזני קול המולה גדולה, קולות מקולות שונים, קול הצאן הוא, קול צאן יעקב הצועקים בעד פתותי לחם.

באתי הביתה ראיתי שמעתי ונבהלתי; כמאה נערים וילדים עוטרים אל השלחנות הארוכים סביב סביב, אלה ישבו ואלה יעמדו על שתי רגליהם ואלה יעמדו על רגל אחת וינועו הנה והנה כנוד הקנה במים, וכלם יחד יצעקו קול גדול ולא יסף. קול המולה ושפה בלולה כזאת לא שמעתי עוד מעודי, לכן עמדתי תחתי ואבט הנה והנה כמשתאה. אצל השלחן למול הפתח עמד נער כבן שש עשרה שנה ויקרא בקול מר צורח כאשה מקוננת על בנה יחידה כי מת: אמר רבא אמר רבא, אָאָאָמַר ראָאָאָבא! – – נגשתי אליו ואבט בפניו, כי נכמרו נחומי עליו, אך הוא בראותו אותי מביט בפניו בחמלה, שחק בקול גדול ויאמר לרֵעוֹ: ראה זה חדש הוא! –

– חדש! חדש! התלחשו יתר הנערים איש באזני רעהו.

– המשגיח! – קרא פתאם נער אחד ופני כלם קבצו פארור כרגע ויוסיפו להרים קול לנצח בנגינות ולספוד מר בקולות מקולות שונים.

– דובר שקרים! דובר שקרים! – קרא נער אחר אחרי רגעים אחרים – איה איפו המשגיח? הוי מפיח כזבים! –

– מלבי הוצאתי מלים למען הפיל עליכם אימתה – ענה הנער הראשון כמנצח.

– הלא שאת המשגיח תבעת גם אותך ומדוע רם לבבך ותפל עלינו בלהות כמו לא תירא אתה מפניו –

– אני לא אירא מפניו... הנער לא כלה את דבריו, כי בלהות צלמות אפפוהו בשמעו פתאם מאחריו קול קורא בקצף: הוי בנים סוררים, אוכלי לחם העצבים! רק להג תרבו כל היום ואל הגמרא לא תשימו לב, זרע מרעים! – כדברים האלה קרא בקול עז איש זקן, גבה הקומה ובריא בשר, פאת ראשו וזקנו הארוכות כשלג הלבינו, אך פניו, אדומים כדם ומעיניו כידודי אש חמה התמלטו. פלצות אחזה את כל הנערים וגם אותי לבשה חרדה, כי פני האיש ומה גם הרצועה הארוכה אשר אחז בידו היו איומים מאד.

– מה לך פה? נער! – נתן עלי בקולו כראותו אותי. רגעים אחדים לא יכולתי לענות אותו דבר, כי נבהלתי מפניו, והוא בראותו כי שאתו תפול עלי, שמח בלבו לראות, כי נורא הוא על כל סביביו ויוסף לשאול אך לא בקול רגז כבראשונה: מה לך פה? –

– אני אובה להסתפח בבית הישיבה – עניתיו בקול דממה.

– מה תדבר? –

– אני אבקש להמנות בקהל תופשי התורה –

– לא אבין למליך – עננני וילך לו לשמחת לב כל הנערים.

– הוא חרש ולא ישמע אף דבר מכל הדברים אשר תדבר – אמר אלי נער אחד מהיושבים – אך אם תחפוץ להיות כמונו, בוא אתי ואני אראך את רבנו ראש הישיבה ואתו תדבר – הלכתי אתו והוא הציגני לפני ראש הישיבה, אשר ישב על הכסא של אליהו העומד על הבמה ולפניו עמדה אשה בוכיה. ראש הישיבה היה גם הוא איש בא בימים כבן ששים שנה קצר קומה ובריא בשר גם טוב תאר וזקנו הלבן והארוך היורד על פי מדותיו נתן לו הדרת שיבה, אך עיניו השחורות המבריקות מתחת הבבות הלבנות והארוכות העידו בו כי לא בבית הישיבה בלה ימיו, כי אם בא באנשים ויראה דרכי התבל די והותר. כראותו אותי, שם פניו אל הנער אשר הציגני לפניו ואשר נסוג אחור צעדים אחדים אחרי אשר הורה באצבעו עליו, כי הוא האיש אשר ימשול בבית ויושביו, וישאלהו: מי זה הנער? –

– הוא בא הנה – ענה הנער ביראה.

– פתי! – ענה ראש הישיבה – הלא אראה כי הוא בא הנה, אך מי הוא, ומדוע תובילהו אלי? –

– הוא גר, הוא מעיר נכריה והוא בא לשם הישיבה כי חפץ ללמוד פה, והוא בקש כי אראה לו את רבנו, חי נפשי כי הוא בקש זאת ממני – ענה הנער כמצטדק.

– עוד אחד?! – קרא ראש הישיבה מבלי פנות עוד אל דברי הנער וינע ראשו כמשתאה – חי נפשי, כי לא אדע איפוא נמצא מקום לאלה חדשים מקרוב יבואו, המעט ממנו אלה אשר כיום ימצאו, כי ינהרו עוד למאות מכל עבר ופנה? צר לנו המקום, לא נוכל לאסוף כעת חדשים בטרם נעביר את הישנים תחת השבט – כשמעי הדברים האלה נפל עלי לבי מאד ואמר לסגת אחור, אך הוא אמר אלי: חכה לי מעט ואדבר אותך אחרי אשר אכלה דברי את האשה הזאת – דבריו הפיחו רוח תקוה בלבי ואמר: עוד לא אבדה תוחלתי, גם זכרתי את העצה אשר יעצני רעי ואחשוב מחשבות, איך לקנות לבבו, והוא שם פניו אל האשה ויאמר: הלא תראי כי קצרה ידי מהושיעך ומה אעשה לך? –

– אבל חוסה נא אדוני ורבי – קראה האשה בקול קורע לב – חמול נא עלי, על אלמנה עזובה ואל תגרשהו מזה, כי בנפשי הדבר הזה –

– אמנם הגידי אַתּ מה אעשה לך? הן השמעתיך פעמים ושלש כי טפש כחלב לב בנך ולא יצלח להיות כאחד מתופשי התורה ולמה ישב פה ויבלה לריק עתו? הלמען לאכול לחם חסד חנם? חלילה לי מעשות כדבר הזה? –

– אבל מה אעשה לבני? – קראה האשה במר נפשה ותפרש כפיה – מה אעשה לו? הן אלמנה אני וקצרה ידי מתת לו לחם חקו. אנא רבי חמול נא עלי והניחהו תחתיו, ואל שרי יוסיף על ימיך מאה שנה על כי תרחם יתום –

– הן הגדתי לך והשמעתיך, כי הוא לא יבין עד מה בהתורה ומה יועיל לו אם ישב פה? הן הישיבה הוכנה רק למען תופשי התורה ולא למען אלה אשר לא ידעוה. הלא זאת תחשב לי לחטאה, אם אניחהו לשבת פה לבלות להבל עתו –

– אל אלהים! מה אעשה לבני, מה אעשה לבני? לוא היתה לאל ידי, כי אז שכור שכרתי לו מורה ללמדהו תורת ה', אך ידי קצרה מתת לו אף טרף לנפשו ומה אעשה? –

– תני אותו על יד בעל מלאכה וילמוד מלאכה אשר תחיה את בעליה וישבע מעמל נפשו –

– בני לבעל מלאכה?! – קראה האשה בקול מר נורא מאד כמו חץ מות בא בלבה – בני לבעל מלאכה! בני יחידי! בכל משפחתי לא ימצא אף אחד אשר מצא חית ידו ממלאכה ואת בני יחידי אתן ללמוד מלאכה?! אויה לי, ואבוי לנפשי, כי כזאת תשמענה אזני! לא לא! אבחר במות, ברעב, יקר בעוני המותה גם לבני יחידי מתת אותו ללמוד מלאכה! אוי לי ואוי לנפשי! – לקול צעקת האשה ויללתה חרד ממקומו נער אשר ישב עד הנה בצד הבמה ולפניו ספר פתוח ויבוא ויחזק בידי האשה ויאמר: מה לך אמי? מדוע תבכי? – הנער הזה היה כבן חמש עשרה שנה בריא בשר, ראשו מכוסה בשערות צהובות—אדומות כשערות החזיר אשר ירדו עד גבות עיניו הלבנות ותכסנה את מצחו הקטן כמצח הקוף, חוטמו עגול ורחב מאד, עיניו ירקרקות ומהן נשקפות אולת ורוע לב. האשה חבקה אותו בין זרועותיה באהבה ותאמר: הה, בני בני! רבי יאמר כי לא תשים לבך אל דברי הספר להגות בשום לב ועל כן יחפוץ לשלחך מזה –

– טוב הדבר, בשמחת לבב אצא מזה –

– ואנה תלך חסר דעה? האם תוכל לבוא אל הישיבה אחרת? –

– מה לי ולישיבה אחרת? אלך לי אל דודי אחי אבי שלום ישעיה הַחַיָט ואשב בביתו ואלמוד מלאכתו –

– איה איפו לך דוד? האם הֻכֵּיתָ בשגעון? דודך החיט! מי הוא דודך ומי הוא חיט? הלא בכל משפחתנו לא ימצא אף חיט אחד – קראה האשה ותקרוץ בעיניה אל בנה. אך הוא לא הבין אל מה ירזמו עיניה ויאמר: לא משגע אני, אני אלך אל דודי שלום ישעיה החיט. לוא חפצתי ללכת אל אחיך הסנדלר כי אז הייתי משגע, כי הוא איש רע ואכזרי, אך דודי שלום ישעיה איש טוב הוא ויזמר מה יפית בקול נעים ואליו אשא נפשי, כי קצה נפשי לשבת בבית הזה וכל הנערים ישחקו ילעיגו לי כי לא אבין בהגמרא, חיט אהיה ואלמוד גם אני לשיר כמהו מה יפית – האשה נבוכה מאד מדבריו ותאמר: הס כסיל, הבל תפצה פיך! אין לך לא דוד ולא גואל ומדע, לא חיט ולא סנדלר! מי קראך הנה? לך ושוב למקומך –

– לא לא! קרא הנער בקול עז – אל דוי שלום ישעיה אלך ואת דודי שמריה הסנדלר יבלע בכור מות, כי הוא יקרא בכל עת אחרי מלא ויאמר כי אבי גנב סוסים –

– לך ושוב למקומך, קראה האשה בקצף נורא.

– אל דודי שלום ישעיה אלך, כי להיות חַיָט אִוְתָה נפשי – אני לא עצרתי עוד כח להתאפק ואשחק בקול, גם ראש הישיבה שחק ובכל זאת הוכיחני על פני ויאמר: לא נכון הדבר אשר עתה עושה, הן האשה מרת נפש היא ואתה תזרה מלח על פצעי לבבה! –

– בן כסיל תוגת אמו – עניתי למען הראות להראש, כי לא צפון לבי מדעת דברי חכמים.

– אם תזכור דברי החכם, מדוע לא זכרת גם את אשר אמר כי אוטם שפתיו נבון? – ענני, ואל האשה אמר: אמנה לא אוכל לראות בצרת נפשך, כי אבין מכאובך ואדע מה אמלה לבתך אם אשלח את בנך מפה, אך כעת לא אוכל הרבות אתך עוד דברים, בואי בשעה הרביעית אחרי חצות היום לביתי ושם נדבר את דברינו.

האשה הלכה לה והוא שם פניו אלי וישאלני: מאיזה עיר אתה? –

– מעיר אשדות –

– מעיר אשדות? מעיר רחוקה כזאת תבוא הנה? הלא כסף רב דרוש לההולך בדרך רחוקה כזאת –

– יש בידי די כסף ובמחירו אובה לקנות חכמה –

– ואיפו למדת עד הנה? –

– בביתי –

– מה למדת? –

–בגמרא למדתי להבין אך מעט מזער, אמנם כתבי הקדש ערוכים ושמורים בלבי –

– ואבותיך איפוא הם? –

– בארץ תחתית – עניתי באנחה.

– הנך נער חכם ומבין דבר, זאת אראה וגם מצאת חן בעיני, אך מה אעשה לך, הן אם גם אאספך אל הישיבה, אבל ארוחתך מאין תבוא? אך אולי יש לך גואל ומודע בעיר הזאת? –

– אין איש –

– צר לי עליך, כי בלי גואל ומודע יעברו ימים רבים בטרם תמצא לחם חקך, הן תראה כי רבים עתה הנערים וקצרה ידי מהושיעך –

– יש בידי כסף אשר יספיק לי על ירח ימים וגם שני ימים בשבוע מצאתי בטרם בקשתי, כי איש נדיב אמר לתת לי ארוחה שני ימים בכל שבוע –

– מי הוא האיש? אני ספרתי לו כל המוצאות אותי בבקר והוא ענני: טוב הדבר מאד, יש לאל יד האיש הזה אף כי חסיד הוא, להשיג למענך ארוחה לכל שבעת ימי השבוע כי איש נכבד הוא –

– וגם אשה אחת הבטיחה לתת לי ארוחת הבקר יום יום –

– מי היא האשה – שאל בתמהון.

– שרה האלמנה תקרא בשמה –

– הגם אותה תכיר? כן הוא, היא אשה טובה ותתן ארוחת הבקר לכל בני הישיבה – ענני בשחוק. אף כי לפלא היה בעיני בראותי אותו שוחק בדברו, בכל זאת לא נועזתי לשאל פיו, מדוע ישחק, ואשאלהו, אם יאספני אל הישיבה? –

– בוא לביתי בשעה הרביעית אחרי חצות היום ושם נדבר את דברינו – ענני ויקם ממושבו.

בשעה הרביעית אחרי חצות היום ראיתי ונוכחתי, כי רעי צדק מאד בדברו, כי הכסף ענה את הכל; יורש העצר לגונב סוסים, הוא בן האשה אשר בכל משפחתה לא ימצא בעל מלאכה, רק חיט אחד וסנדלר אחד, לא גורש מהסתפח בנחלת ה', ואני נוספתי על הנמצאים, אף כי צר המקום, וגם ארוחה טובה נתנה לי ביום הראשון. אמנם חלילה לך, קורא דברי, לחשוב תועה על ראש הישיבה אשר תורת ה' מפיו תצא כי כפיו נגאלו בשחד! גם חלילה לך להאמיון בשוא נתעה, כי יצאתי לחרף שם מורה לצדקה בעד שלשת שקלי הזהב אשר לקח מידי, חלילה לי מעשות כדבר הזה! הן כנפשך הקורא גם נפשי יודעת מאד, כי מורה דת ואמונה אשר תורת ה' בתוך מעיו ומלתה על לשונו ואשר ידע נאמנה כי השחר יעור עיני חכמים, לא יפשוט ידו לקחת מתן בסתר, וגם לא ארהיב בנפשי עז להשמיע דבר כזה קבל עם, כי כל אלה אשר ידעו את ראש הישיבה פנים אל פנים יקומו וישימו לאל מלתי, כי יתנו עדיהם כי עיניו כעיני הנשר למרחוק הביטו ואות נאמן הוא, כי השחר לא עור את עיניו ונקי כפים היה – רק זאת חפצתי להשמיעך, מה גדלו רחמי לב בני יעקב למקטנם ועד גדולם, מן היושב כסאות למשפט עד המושך בעגלה, כלם ישכילו להיטיב לאחיהם זרע ישרון, כלם יחמלו על אלמנה, ירחמו יתום ולא עוזר לו כרחם אב על בנו. ומי הוא העם בכל התבל כלה אשר יתחרה לעשות כמעשה העברים בני ארצי צדקה וחסד? הן אם יפגש איש מעם הארץ יתום פורש כפיו לעזרה, האם ישים אליו לבו? הלא יאטם אזניו משמוע קול תחנוניו או יענהו עזות: לך ומצא מנוח בבית היתומים ששם יְאֻסְפו כל בני עני! או יקשיח לבו עוד יותר ויאמר: לך עבוד ותמצא לחם! אך לא כן איש אשר מבני יהודה יצא, לו לב בשר, וכי יראה יתום אובד בלי לבוש ובטנו תחסר, יאספהו אל ביתו, יאכילהו מפתו ויכסה מערומיו, ועוד יתרה יעשה, כי לפעמים יקרא גם שמו עליו! כי יבין ברחמיו וברוב חסדיו, כי לא רק לחם ובגד יחסר ליתום, כי אם גם אב אשר באהבתו וחמלתו ינטלהו וינשאהו. לכן ימהר מבלי חשוב מחשבות רבות לאמר לו: אביך אני! ולא רק בביתו, במקום אין רואה ואין שומע לא יבוש לאמר לו: בני אתה! כי אם גם בתוך קהל ועדה ובמושב שרים אשר יבואו בעיר להרים תרומה לעבודת הצבא ששם הביאו לתת אותו למלך כפר נפשות בניו אשר על ברכיו נולדו, גם שם יאמר לו: בני אתה ועליך נפל הגורל לצאת לעבוד עבודה הצבא!... וצדקות בן יעקב עוד לא תמו כרגע, כי גם אחרי אשר יצא היתום בנו-מקוראו מביתו למען לא ישוב לנצח, עוד יפליא חסדיו עמו וישחד מכספו לקנות לו תפילין וסדר תפלה וצידה לדרך...

מי הוא האיש מכל העמים אשר יפקח עיניו על דרכי יתומה עזובה, או אלמנה צעירה, פן תשרך דרכיה? – לא אחד! המה אף אם יראו און, לא יתבוננו! אך לא כן איש יהודי, כי יראה אף שמץ מעון או חטאת ביתומה עזובה, יכמרו נחומיו עליה כרגע וימהר להשיבנה הדרך הטוב גם לא יחשוך-ברוב רחמיו – שבטו שבט מוסר ממנה לטוב לה כל הימים... או כי יתבונן אחד מבני עם סגולה באלמנה עגונה מאישה, כי שכחה עניה וצרותיה עד ארגיעה ותשא אל איש זר לה עיניה, או פתחה פיה לדבר אתו דבר, הלא פלצות תאחזהו פן תטה אשוריה מדרכי יושר ויבלע לכל העם בגללה לא ישקוט ולא יניח עדי ישיבנה הדרך הטוב וכאוהב נאמן ישחדה מוסר...

ומי יספר את רוב צדקותיהם וחסדיהם אשר יפליאו את התועים מני דרך, את צעירי הצאן אשר יתעו ללכת ארחות עקלקלות: להגות בספרי העמים ולשונותיהם וללבוש מלבוש נכרי וכהמה פשעים נוראים ואיומים מאד אשר ידיחו את האדם אל ירכתי בור, איך יעמלו בכל מאמצי כחם להשיבם מרדכי שאול, ואיך ישחרום מוסר חדשים לבקרים. הלא עין רואה כל אלה תעידם, כי כלם צדיקים, כלם חסידים.

יקומו נא גם הרשעים הנותנים שם בן יעקב לשמצה וקלסה ויאמרו: היש בכל הארץ ובכל הגוים גוי אשר צדקה עשה כהגוי הגדול הזה? – וזאת ראיתי גם אני בעיני בבית ראש הישיבה אשר היה איש נכבד ונשוא פנים בעדתו כאיש אשר יתברכו בו רבים, ובכל זאת הפליא חסדיו וידבר אל האשה דברים רכים משמן ויבטיח להסיר חרפה מעליה, כי לא יתן את בנה ללכת למצוא חית ידו מעמל כפיו, כי אם בהישיבה ישב, ולי דבר אהבה וידידות ויאמר לשים עלי עינו כאב רחום על בנו. ואחרי כל החסדים האלה נער כפיו מקחת מידינו מאום, וגם כאשר הודינו חסדו לו ונאמר להקריב לו אשכר לאות אהבה – כי מי לא יריק את אוצרו בתאות נפש למען קנות לו אב נכבד כראש הישיבה? משך ידו וימאן לקחת מתנות, ורק אחרי אשר פצרנו בו הרבה מאד נעתר לנו ברוב חסדיו ויקח מידי שלשה שקלי זהב ומיד האשה חמשה שקל כסף. וגם זאת לא למענו לקח, רק כי זכר את נפשות ביתו ויזכור כי השבר אשר ימצא בעמלו לא יספיק לו לנהל את ביתו בלחם, ולמען אהובי נפשו אלה נעתר לנו, למרות חפצו, לקחת מידינו מנחת זכרון ברוח נדיבה וישלחנו באהבה וידידות. חסדי האיש הדגול מרבבה הזה עלו עתה על לבי ואמר אזכיר גם שמו לטוב בין יתר אנשי החסד אשר בשמם אקרא לבל אהיה כשוכח טובה – –

ג'

אֲרוּחַת נַעֲרֵי בְנֵי הַיְּשִׁיבָה

לא כדרך כל העמים אשר ישחדו מכספם לבנות בתי חכמה ובתי מלאכה למען הורות לבני הנעורים, אשר אין גואל ומושיע להם, או אשר יד הוריהם מטה, איך ישכילו למצוא ארחות חיים בחכמת לבם או בתבונת כפיהם, דרכי בני ישראל; כל העמים יכינו למען בני העניים המבקשים תורה, לחם ובגד וכל הנערים יחד יאכלו חלק כחלק בבוא עת הארוחה ובגדים אחדים ילבשו כלם ולא נכר איש לפני רעהו. אכן דרכי בני ישראל ומשפטיהם שונות מאד. בן יעקב נכון בכל עת להושיע גם ישיש בצדקתו בכל לבב, אמנם רק בעת אשר ישמע קול קורא לעזרה, רק אז יכמרו נחומיו על האמלל אשר בתחנונים יבקש לחם חסד ואז לא ירבה עוד מחשבות רבות אולי מרמה בפיו ובטנו לא תחסר, ורק למען מלא כסף אמתחתו יפרוש יד לעזרה, כי אם ופתח ידו לעשות צדקה וחסד. אך לא כן אם יקום איש ישר וחכם לב וישמיע נדבות למען בנות בתי מחסה לאביונים, בתי אֹסף לידועי חולי ושבעי ימים אשר אזלת ידם למצוא לחם חקם ויש את לבבו להשכיל לדל, אז אלה הרחמנים והגומלים חסד בכל עת אשר בצדקתם יתהללו, לא לבד יעמדו מנגד, כי אם גם ישימו מעקשים לרגליו ויקראו אחריו מלא כעל עובר תורות ומפיר מנהגי אבותיו, אשר הסכינו לעשות צדקות רבות בידיהם במקום רואים, ולא ישימו אל לבם כי צדקתם תחשב להם – לא לעתים רחוקות – לחטאה, כי בה יחזקו ידי נרפים לבל ישלחו במלאכה ידיהם, ויאמצו ידי אנשי חנף להחזיק בתרמית ולהתאמר לנגועים ומעונים למען יחמלו עליהם והעניים והאביונים אשר כלמה תכסה פניהם להשמיע בחוץ קולם יגועו מזלעפות רעב ואיש לא ישים לבו לְחֶמְלָה עליהם, וכי בצדקתם זאת יכבידו אכפם על האמללים אשר ההצלחה הסתירה פניה מהם, לשלח מפניהם רסן הבשת אשר רק בידה העז והכח לנהל את האדם בדרכי ישר לבל יעשה מדחה, ואך פרק איש עולה מעל צוארו ולא ידע בשת, לא יבצר ממנו מעשות כל תועבה ומזמה. וכדרכם את כל העניים כן דרכם גם את בני העניים אשר מהם תצא תורה. וכל איש אשר ראה בעיניו בני הישיבה ודרכיהם יעיד כרגע, כי צדקתי בדברי אלה, כי ככל האביונים כן גם נערי בני הישיבה אשר יאספו אספה להגות כל היום בתורת ה', כבוד בית ישראל ומשוש תפארתם, נערי בני הישיבה אשר אליהם עיני העדה נשואות, כי מהם תצא תורה לכל העם, כי מהם מורי דת ודין ויושבי כסאות למשפט יצאו. נערי בני הישיבה האלה לא ימצאו לחם חקם ושמלותם לעורם ככל האדם בכבוד, כי אם יצאו וישוטו בכל העיר מבית לבית למצוא טרף לנפשם, כי זה משפט הישיבה, כי יבוא אליה נער לבקש לקח אז נטל עליו לבקש לו לחם בתחלה, ואחת היא אם רב כח לבו להבין בתורה או השמן לבבו ולא ידע עד מה, עליו למצוא לו ימים! מבית לבית ילך וישאל בתחנונים: אולי תגדילו חסדכם את בן עני לתת לו ארוחה ליום אחד בשבוע? –

– אחד מבני הישיבה אוכל בביתנו – יענוהו וילך לו אל בית אחר. בבית השני יתנו לו לאכול לשבעה בפעם הזאת, אך מדי שבוע בשבוע לא יוכלו להבטיחהו וכה ילך מבית אל בית. ועל הרוב רק בתי העניים ישים פעמיו, כי העשירים יתנו לחם חק רק לאלה אשר הביאו מכתב מגיד תהלתם מידי ראש הישיבה או אחד מנהליה, עדי ימצא את אשר יבקש או עד אשר ילאה ולא יוסיף לבקש עוד, ויחכה עד אשר יעזוב אחד מבני הישיבה את מקומו, או ימיר את יום ארוחתו בטוב ממנו ואז יוביל אותו רעו לתת לו את מקומו במחיר אגורות אחדות אשר יבטיח לו. בדרך הזה יכינו להם הנערים טרף לנפשם, ודעת לנבון נקל, כי כל אלה עוד לא יבשו בשת והכלם לא ידעו לדבר שוא וכזב ולהצמיד חנף ולהכות איש את רעהו בלשון, בקנאו בו על כי ארוחתו טובה מארוחתו, וכן שם בן ישיבה נתן לחרפה ולקלסה בעיני כל רואיהם, וגם בעיני ראש הישיבה ומנהליה נבזים המה ושפלים, כי גם מהם לא נכחד, כי אך בתרמית וכזב ימצאו למו ארוחתם וכפעם בפעם יהיו כל בני הישיבה לבוז בהודע כי אחד מהנערים בסבבו על פתחי נדיבים לבקש לו ארוחה אכל בבית אחד בשר ובבית השני אכל אחרי כן חלב. וזאת יוכל הקורא לשער בנפשו מה רבה המהומה בהודע דבר כזה להמון העם, וימאנו תת עוד מלחמם לבן ישיבה. אך לא רבים המה המאשרים אשר אחרי כל העמל והבוז אשר ינחלו מרבה להכיל, ימצאו למו ארוחת תמיד בכל שבעת הימים, כי לאחד ימצאו אך ששה ולהשני חמשה וגם בארבעה או שלשה ימים בשבוע יחיו רבים, והנער אשר ארוחתו נתנה לו בכל ימי השבוע יתחשב למאשר בארץ ובו יקנאו רבים, וגם אני בין המאשרים נמניתי, כי ראש הישיבה היה לאב לי, ואם כי לא מפתו האכילני כאב את בנו, בכל זאת הגדיל חסדי עמדי כאשר אמר, כי דבר טוב עלי באזני אחדים ממיודעיו והמה נתנו לי ארוחתי איש איש ביומו מבלי אשר נטל עלי לבקש.

אמנם מה יעשו אלה האמללים אשר רק שלשה או ארבעה ימים נמצאו להם בהדרשם וראש הישיבה לא שם עליהם עין פקוחה כאב על בניו, מה יעשו המה בהימים אשר אין להם ימים? והאמנם יהיה כדבר הזה, כי ראש הישיבה אשר על שכמו נתנה המשרה להורות את תלמידיו דת ותורה, יבדיל את האחד וישים עליו עין פקוחה לתת לו את כל חפצו בעת אשר בטן האחרים תחסר? ואיך לא תפקחנה עיני המשגיחים ושומרי משמרת הבית לראות כי הראש יעות משפט? – כזה וכזה תשאל אתה הקורא אשר מעודך לא ראית דרכי הישיבה ולא תדע משפטיה, לכן חכה נא לי רגע ואני אתאר בשרד אמת את הישיבה ואציג את הנערים אשר בה יתגוררו כמו חיים לפניך ואשמיעך כל אשר תחפוץ לדעת, ואולי עוד יותר מאשר תחפוץ.

ד'

הַיְּשִׁיבָה

אהבת התורה ושנאת המלאכה אשר הכו שרשיהן עמוק עמוק על תלמי לבב היהודים בני ארצי, הולידו את הישיבות ברוב ערי מושבותיהם; הכבוד הגדול אשר אליו יקוה איש יהודי בתאות נפש ואשר יתן לו ידים וכח להלחם את העני והמחסור אשר ילווהו אל כל אשר ילך, מיום יובל בשמחה בתפים ובמחולות ואחריו רב אדם ימשך לשיש אתו משוש ביום שמחת לבו, עד אשר יובילוהו אל בית עולמו – הכבוד הגדול והאחד אשר יקח לבו ואשר יעודדהו כל עוד רוח חיים באפו ויתן לו מהלכים באנשים, הוא כבוד התורה. לא בכבוד אבות כבירי כח ושלוי עולם יתימר, לא אוצרות הזהב אשר אצרו אבותיו ינחוהו לפני גדולים, רק באבות יודעי תורה יתפאר, וכרבות כחו בתורה כן גדול ונכבד הנהו בעיני כל רואיו, וגם האיש אשר לבו צפון משכל ולא דעת לו בתורה גם הוא לא ירף מרדוף אחרי הכבוד הגדול הזה, כי ידע נאמנה כי ישיגנו אחרי אשר יחנך לבניו על דרכי התורה, ואם בן אין לו יקח לבנותיו אנשים יודעי תורה ובכבודם יתימר.

התורה רק התורה היא אבן הפנה לכל מחשבותיהם, תאותיהם ויצרי לבם, רק בה ימצאו כבוד ועז, מנוחה ונחמה; ולכן למאיש ועד אשה, למזקן ועד נער כלם ירדפו לבקש דבר ה'!

שים אל לבך אתה הקורא, מה חפץ לב נער עברי? האם ילך לבו אחרי עבודה ומלאכה הנותנות חיים לבעליהן, או ירום ונשא בהלך נפשו ללכת להקשיב לקח בבתי החכמה למען עשות שם כשם החכמים בארץ? או יבחר לו לצאת לקרב ומלחמה למען ינחל כבוד גבורים? – לא זאת! אך לגבר חילים בתורה ולהביא לבב חכמה בדת ודין כל חפץ נפשו, ואם גם תעלינה תקותיו אבר ותעבורנה חק, אז תושיבנה אותו, לא את מלכים לכסא, רק על כסא רב ומורה הוראה בישראל – כבוד גדול ומאד נעלה!!

מה הנה הרגשות אשר תמצאנה קן למו בבתי נפש נערה עבריה, ומה המה מאויי לבה? האם לבתי שמחה מקום יתאספו המון עליזים לצאת במחול משחקים ולהתהדר לפני בחורי חמד יוליכוה עשתונותיה? או תעדה עדי וגאון ותצא לשוח שלובת זרוע את בחירה אשר רצתה נפשה בו בהלך נפשה? או אולי אהבה וידידות להבחור אשר לקח לבבה בחן שפתיו יהגה לבה? – לא אחת מאלה! רגשות כאלה לא תעלינה על לב ולא תמצאנה מסלות בבתי נפש עלמה עבריה אש תשב בביתה ואבותיה עקבותיה ישמרו, ולא רק אבותיה כי אם גם כל יודעיה יביטו יתבוננו בכל מצעדי רגלה פן תעשה מדחה, כי רחמנים המה בני ישראל וכאב על בנו כן ירחם איש איש גם על בנים זרים וישים עיניו על כל דרכיהם. היעמוד לב עלמה לדבר את עלם זר או לשאת עיניה אליו אחרי אשר הוא עין פלילים, ואבותיה – ומה גם אחיה בני יעקב – לא יאבו סלוח לה? חלילה חלילה לבת ישראל לבוא בסוד עליזים או לצאת לשוח, או אף לדבר דבר את גבר, כי זמה היא! בבית תשב כצפור בכלוב עדי יבוא גואל לה! אך מה תעשה בשבתה בחדרה כל היום? האם תשלח בכשור ידיה או סדין תעשינה כפיה? – אך לא! בנות ישראל כבני ישראל לא תאהבנה מלאכה ועמל כפים! הן לא קצרה יד ה' מהושיע לאיש אשר בחר בו אף אם בעצלתים יחבק ידים, ואם ה' הסתיר פנים מאיש, אז מארתו רובצת בבית ולא יועיל לו אף אם כחמור יסבול על כתף ויעבוד עבודה כל היום ומדוע תעמול להבל?! לכן בחבוק ידים תשב ותחשב מחשבות! ומחשבותיה מה הנה? עוד מעט יבוא גואלי בחור מעם ברוב חכמתו ותורתו, הוא יקחני אחרי כבוד ויושיבני אתו לכסא, כס הרבנות, הוא יהיה רב ואני אשת-הרב אהיה, ואנחל כבוד עד בלי די בשבתי את רעותי בבית התפלה בעזרת הנשים! ובנים אלד ויהיו למורי הוראה ביעקב! דור יודע תורה ממעי יצא! –

מה תשאל נפש אֵם בישראל? האם לעדות גאון וגבה בשבתה במרכבה מרקדה? או למצוא חן בעיני זרים? או כי בניה יעשו להם שם בארץ כשם אחד הגדולים אשר על שדה קטל, או בבית מחוקקים או בכשרון המעשה, או כי בנותיה תדענה לתמוך פלך ולצפות הליכות הבית? – לא זאת! רק בנים יודעי דת ודין, חתנים תופשי תורה לבנותיה, זאת כל חפצה וזאת תבקש מאלהי ישעה. וגם בשבועותיה ונדריה עליה תשא רק את התורה על שפתיה – כה יתן לי ה' בן יודע תורה – כה אזכה לגדל את בני לתורה! כה יחנני אלהים בחתנים תופשי תורה – ישמע מפיה כל היום.

התורה רק התורה תמלא כל חדרי לב בן יעקב; למענה יעבוד עבודת עבד, בגללה יחיה ובעבורה ימות, ועל זאת לא יתפלא כל משכיל על דבר בזכרו כי היא האחת אשר לא הפרה את בריתה ואשר התהלכה אתו כאחות בצרה ותלוהו לכל ארצות נדודיו. בימים עברו, ימי חשך ואפלה, עת אשר חכמת ישראל היתה לנדה ותועיל לְהַוָתוֹ לעורר עליו חמת מקנאיו ומנדיו אשר ששו למצוא לו עון לשנוא, ודעתו היתה לו לראשית חטאת, כי כקוסם קסם וכורת ברית את מלך בלהות היה כל רופא וכל חכם בעיני הפראים ויגירוהו על ידי חרב נוקמת נקם ברית ואמונה, בעת אשר עשרו היה שמור לו לרעתו למשוך עליו עיני בני בליעל, חומדי בצע מעשקות השואפים למצוא הון אשר לא עמלו בו ויחמסו עליו מזמות לנבל שמו למען יכריתוהו מן הארץ ותמצא ידם חילו, בעת הזאת, עת צרה ליעקב, עת אשר צרים ןאויבים בנפש כתרוהו מסביב מבלי תת לו חנינה ובכל הארץ ובכל הגוים לא מצא מנחם ומרחם, גואל ומושיע – בעת הזאת היתה התורה נחמתו וישועתו, מחזקת בבריתו ומחזקת את לבבו לבל תרפינה ידיו ולבל יאמר נואש. היפלא איפוא אם יזכור לה את רוב חסדיה אתו בכל ארצות נדודיו בשנים עברו ואת חסדיה אתו גם היום בארצות אשר עוד לא הונח לו מאויביו הרבים והעצומים, אשר לא השיבו עוד את החרב הנוקמת אל תערה, וקסתם בימינם תוסיף להפליא מכותיו חדשים לבקרים?... זאת לא יפלא בעיני כל משכיל על דבר כאשר לא יפלא בעיני אף אני, אך על זאת יתפלאו אנשי לבב היודעים עת ומשפט למעשי בני איש וישאלו במנוד ראש ותמהון: האמנם יהי כדבר הזה, כי אלה האוהבים שערי ציון, המוקירים את התורה מכל חפץ והמתימרים בכבודה לא ישימו אל לבם לתת לה כבוד ולרומם קרן המחזיקים בבריתה? איך לא ידעו ולא יבינו, כי ימירו כבודה בקלון בתתם את נושאי דגלה לשמצה וקלסה? ואיכה לא תפקחנה עיניהם לראות, כי לא לצדקה תחשב להם נדבת לבם בפרשם מלחמם להנערים השוקדים על דלתות בתי הישיבות בבוז ושאט נפש? – אמנם אני לא אתמה ולא אתפלא גם על זאת, כי תכנתי רוח העם הזה ואראה כי רוב מעשיו תהו, לא רק בצדקותיו וחסדיו כי אם גם בכל דרכי חייו, במסחרו, בחנכו את בניו ובבנותו להם בית, – תהו ולא סדרים; תאות הכבוד תניע לבו לכל מפעל ומעשה כמו את לב כל האדם; אך מה הכבוד אשר ירדוף אחריו? לא לעשות מקנה וקנין את איש אמונים, כי אם את איש נכבד, לא לתת את בתו לאיש אשר לו כשרון להביא טרף לביתו רק לאיש אשר לו יחש אבות או תורה, לא לחנך את בנו בדרך החיים כי יהיה איש בריא בגויתו וברוחו, כי אם לעשותו חלש הגו ורפה רוח. וכן הרבו גם בחסדיו (אולי היו תלאותיו במעל הזה כי מסכו בקרבו רוח עועים לבל ידע את משפט עתו וחשבון מעשיו) כי מצות אנשים מלמדה המה, ומבלי פקוח עינים יאחז בדרכים אשר בהן דרכו ראשונים. אבותיו החזיקו בידי תופשי התורה לכן יעשה כן גם הוא, לא מחפץ לבו ומעלות רוחו רק מאשר כי כן עשו אבותיו ולבל יתראה כמסיג גבול עולם ובכל זאת יתברך בלבו – גם ישמיע זאת לא לעתים רחוקות בקהל – כי אין קצה לצדקותיו אשר יעשה את בני העניים בפרשו מלחמו להם אף אם לא בעין טובה וברוח רצון יתן חלקם. וגם ראשי העדה ומנהליה כרבם לא טובים המה מכל בני עדתם, כי גם המה רק אל הכבוד להקרא בשם ראש ומנהיג, או למען למצוא שכר פעולתם יעשו מעשיהם זר מעשיהם ולא לנהל את צאן מרעיתם על מבועי מים ומנוחות שאננות בדעת ומשפט... ובכן יתעו צעירי הצאן איש לעברו בלי מורה לצדק ומנהל בלב מתנה ויתהלכו באשר יתהלכו: בארחות עקלקלות, בדרכים לא סלולות ודרך אמת מהם נסתרה, וכאשר יגדלו ויבואו בשנים ויהיו גם המה למורי דרך, אז יַתְעוּ כאשר תעו, יַשְׁגוּ כאשר שגו המה בימי נדודם... אז יבחרו למו דרכים חדשים ויאבדו דרך עמם, כי יאנפו במוריהם ללא-צדק ולא-חכמה ויהפכו לאויבים להם... וכל עמל אנשי-הרוח אשר נדבם לבם להשכיל להטיב מצב אחיהם עלה עד הנה בתהו, כי המה באחת: מנהג אבותינו תורה היא! הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה! ומי ישיבם מדרכם? אמנם כן עניתי אף אני חלקי אחרי רואי כל אלה! הזהרו מבני עניים כאלה שמהם תצא תורה וידיה על ראשה! – –

ה'

בְּנֵי עֲנִיִים שֶׁמֵּהֶם תֵּצֵא תוֹרָה

כשובי מבית הראש שבתי אל הישיבה ואבקש לי ספר להגות בו אך לא מצאתי, כי הספרים הרבים הנמצאים שמה סגורים על מסגר בארונות ורק ראש הישיבה והמשגיח יקחו מהם ולהנערים לא ינתן ספר, כי אם מכספם יקנו להם ספריהם ויביאום אתם בבואם אל הישיבה, ואלה אשר קצרה ידם מקנות להם ספר ישלמו לרעיהם אגורות אחדות ויהגו אתם יחד. בעודני עושה הנה והנה לבקש לי ספר נגש אלי נער אחד ויאמר: הלא גמרא תבקש לך, הבה את שכרי ונהגה יחד –

אני לא הסכנתי להגות את איש בספר אחד ויש את נפשי לקחת לי ספר למעני – עניתיו כי יראתי להגות אתו יחד פן יראה כי קצרה בינתי מהבין בגמרא.

– פדרוני! איך לא תבוש בשת לבקש שכר ספרך? הלא לבך טפש כחלב ועליך לשחד מכספך להנער אשר ישפיל כבודו להגות אתך בספר אחד, כי אולי יגונב אליך דבר מה ותקח אזנך שמץ דעת – קרא נער רם-הקומה ודל-הבשר ועיניו מעופפות בחוריהן כעיני צפעוני בגשתו אלינו בגבה-רוח. פני הנער הדובר בי אדמו כדם כי נכלם מדבריו, ובכל זאת התאמץ ויקרא: גם לי לבב כמוך –

– לך לב כמוני? – קרא הנער אשר הכלימו בקצף וגאון – לך? הוי נבער מדעת! מדחציף כולי האי שמע מינה ממזר הוא –

– והקורא לחברו ממזר יורד עמו עד לחייו – נתן בקולו נער כבן שבע עשרה שנה אשר נגש לקול הקריאה וימרוט לחיי הנער המתקצף.

– מה לי ולך? – קרא הנער הַמֻכֶּה בחמה אך גם ביראה – האם שקר דברתי, כי פקדת עלי את עוני? –

– ואת מי תגיד מלים? – ענה הנער המתעבר על ריב לא לו – הלא כמוך כמוהו לב אחד לכם ולא נופל הוא ממך, ומדוע תחרפהו על לא דבר? –

– שקר הדבר! לבי ראה חכמה הרבה יתר גם ממך ולשוא תעמוד לימינו, כי כלם יגידו פה אחד כי רבה חכמתי אלף פעמים מחכמתו –

– שים מחסום לפיך פן אמלאהו בגללי צ... הבהמה! –

– לשוא תבטח בגבורת ימינך, כי אם תוסיף להראותני נחת ידך אקרא עליך חמס באזני המשגיח וייסרך על זדון לבך –

– להכות אותי בלשון תבקש? שמעו שמעו כל הנערים, המלשין הזה יאמר להכות אותי בלשון! –

– העזובי נודע מאז למלשין! אך אל תשת לבך אליו, כי אנחנו נסכל עצתו, כי נכזיבנו ואז יפקוד עליו המשגיח אפו על כי העז פניו לדבר שקרים באזניו – קראו נערים אחדים פה אחד.

– גם אתם תעזרו לרעה – קרא העזובי – הלא המניף ידו על רעהו נקרא רשע והוא הכני לחי ולי הצדקה לקרוא עליו חמס–

– ריבך ריב את רעך אך להמשגיח סוד אל תגל – ענה אחד מהנערים.

– אמנם הצדק אתו, כי מדוע הכלמת את הפדרוני והוא לא עשה לך רעה? –

– הלא אמת דברתי כי ערל-לב הוא ולא יבין עד מה וגם רבנו השמיע פעמים רבות כדברים האלה –

– לרבנו הצדקה לשפוט כהעולה על רוחו אך מי נתן לך הכח להכלים רעך? –

– אבל אני אקרא בלי חשך ואֹמר לכל, כי הוא נבער מדעת לבל נשא אנחנו את חרפתו, הן לחרפה וכלמה תחשב לנו להתחשב כרעיו וחבריו, כי כל איש אשר יראה אותו יאמר: אכן כל הנערים הנמצאים בישיבת מנחם נבערים מדעת המה כמוהו ויתן חרפה על כל הישיבה. המעט מכם לעג בני ישיבת יעקב אשר ילעיגו לנו בשאט נפש ויאמרו כי ישיבתנו חדר ולא ישיבה היא? הלא עלינו נמצוה להרחיק כל נבער מדעת מגבולנו למען לא נבוש בהם – כל הנערים החרישו ולא ענו דבר, כי העתיר עליהם דבריו והנער הנכלם נאנח וישוב אחור. נחומי נכמרו עליו לכן נגשתי אליו ואמר: הנני לשבת אתך יחד ומחיר ספרך אתן כאשר תשת עלי כי מצאת חן בעיני, גם למען הרעים את שונאך כי גאה וגאון נשאתי – הנער הביט בי בתודה ואהבה ויאמר: לא אקח מידך כל מאום אך אם תאבה להגות אתי יחד –

– אבל אני אשלם לך בכסף מלא כי גם חכמתי לא רבה היא ואין לי כל צדקה לקחת מידך מתנת חנם – הנער השתאה מאד לדברי ויאמר: בפעם הראשונה אשמע מפי נער כי יתן תודה כי לא רבה תבונתו, אבל כל אלה הנערים יתפארו ויתנשאו איש על רעהו לאמר אני גדול ממך ולא כפי שכלם יתהללו לכן אהבך כאח ונהיה חברים אם תחפוץ –

– בכל לבבי – עניתיו ונשב אל השלחן. הנער שם עיניו בספר אשר לפניו אך תחת הגות בו החל לדבר אתי בקול דממה וישאלני לשמי ולעירי ואני עניתיו כי מעיר אשדות הנני וכי שמי יוסף –

– גם שמי יוסף – ענני – אך מעתה לא תקרא עוד בשמך יוסף כי אם בשם האשדותי כאשר יכנו אותי בשם פדרוני מאשר כי מעיר פדרון הנני, כי לא בשמותם רק על שם עיר מולדתם יקראו פה הנערים –

– מדוע ישנאך הנער אשר הכלימך? – שאלתיו.

– מי? העזובי? הוא איש רע הלב ובליעל ככלב! בעת אשר יחסר לחמו – כי הוא לא ידע שבעה ככלב – יבוא אלי וידבר תחנונים עדי אעניק מפתי לו ועד ארגיעה ישכח טובה וימלא פני קלון, וכן יעשה לכל הנערים הקטנים ממני; אך עתה ירב כעסו עמדי על כי לא מלאתי חפצו להעניק לו מלחמי כאשר בקש מידי היום בבקר, כי בחרתי לתתו לנער אשר שלם לי בכסף מלא מחירו מתת אותו להכלב הזה חנם, ולכן ישמור עברתו לי וימצא עלי תנואות לבוא אתי בריב למען יכני לחי אך אני לא אשיב לחורפי דבר לכן יחרה אפו בי עוד הרבה יתר, אולם להכות אותי לא יזיד בטרם קראתי לריב –

– אמנם היעשה איש איש הישר בעיניו ואין מפגיע? ומדוע לא יתאוננו הנערים הַמֻכִּים רע באזני הראש או המשגיח ויפקוד על הַמַכִּים את עונם על עצמותם? –

– האם לא שמעת איך קראו כל הנערים מלא אחרי העזובי על כי הפיל פחדו על איש ריבו כי יכה אותו בלשון לפני המשגיח, כזאת לא יעשה פה, אך מדבריך ראה אראה כי בפעם הראשונה הצגת כפות רגליך בבית הישיבה, כי לולא זאת כי אז ידעת דרכיה ומשפטיה –

– אמת הדבר כי מעודי לא הייתי עוד בישיבה ואת אשר אחזה לי עתה, לא טוב עשיתי גם הפעם כי באתי הנה –

– מה זה תבענה שפתיך? – קרא הנער בתמהון – האם תנחם על כי באת הנה לשמוע בלמודים? האם הכבוד הגדול להמנות בין תופשי התורה כאל נחשב בעיניך? השמר לך ושמור פתחי פיך לבל תשמיע כזאת באזני יתר הנערים פן יבלע לך, כי תהיה לחרפה ולדראון לכלם –

– לא בלמודים געלה נפשי רק אירא פן אהיה גם אנכי מטרה לחצי-עַוָּל אשר ירדפוני חנם –

– האם תירא מפניהם? רב לך התל בי! –

– ואיך לא אירא מפניהם? הן עין בעין אראה, כי איש זֹע ימשול פה באין מכלים דבר וגם אתה תפחד ותשמע חרפתך ולא תשיב לחורפך דבר, ובמה נופל אתה ממני, או במה גדול כחי מכחך? –

– זאת תבין מלבך כי לא כגורלי גורלך ומדוע תתחפש כמו לא תבין עד מה? –

– חי נפשי כי לא אבין למליך, השמיעני דבר ברור למען אדע במה כחי גדול ולא אירא מפחד –

– זאת תדע אתה יותר ממני – ענה הנער בתלונה – ומדוע תתנקש בנפשי להוציא מפי דבר אשר אירא להעביר על דל שפתי פן ישמע המורה ויבלע לי? הטוב לך כי אגרש בחרפה מהישיבה? –

– חלילה לי מזאת – עניתיו ברגש כי החילותי להבין אל מה ירמזון מליו – אל תחשוב עלי דבר בליעל כזה כי כורה אני שוחה עליך, הן גם לאיש ריבי לא אטור ולא אעשה רעה ומה גם לאיש אשר לא נגע בי לרעה מעודו, אך האמינה לי, בנפשי נשבעתי, כי דרכי הישיבה נעלמו ממני ולכן הרביתי חקור עד הנה, גם לא אוכל האמין כי המורה יאטם אזנו גם אם אתה תקרא חמס באזניו על מציקיך –

– מי הגיד לך כי הוא לא יטה אזן לקול שאגתי? לוא התאוננתי רע באזניו ידעתי נאמנה כי בא במשפט את רודפי חנם, אך אני לא אעשה זאת –

– ומדוע לא תעשה זאת? –

– הלא כבר אמרתי לך כי כן לא יעשה פה, כי כל הנערים ירדפוני וישנאוני כי כמלשין אהיה בעיניהם, ומה גם כי אדע מראש כי גם עלי יפקוד אפו כי לא מתמיד אני וגם לא נתתי...

– מה זה מתמיד? – שאלתיו בראותי כי עצר פתאם במלים.

– הגם זאת לא תדע? הטרם תדע כי כל הנערים אשר ירבו הגות ביום ובלילה בשם מתמידים יקראו וכי המה נכבדים בעיני המורה וראשי העדה ואליהם ידאגו לתת להם ארוחה טובה בכבוד וכל דבריהם נשמעים? לוא הייתי מתמיד כי אז היה גם חלקי שמן ולא יראתי את איש, אך אני ככל הנערים הנני וכל הנערים אשר לא יקראו בשם מתמידים כאל נחשבו בעיני ראשי הישיבה ואף אם יגועו ברעב לא ישימו עליהם לב, והמורה ישנאם בתכלית שנאה. הה! לא כן היה לפני ארבע שנים בעת אשר רבי שמואל יצחקי היה המורה. הימים הראשונים היו טובים מאלה לבני הישיבה, כי רבי שמואל אהב את כל הנערים כאב את בניו וידאג להם, לא כן עתה –

– האם תמצא בבית הזה יותר מארבע שנים כי עוד זכור תזכור את המורה אשר היה לפנים בבית הזה? –

– לא כי רק שנה אחת אני פה, אך לשמע אזן שמעתי תהלת רבי שמואל יוצאה מפי כל הנערים אשר ידעוהו פנים אל פנים, ובעיני לא ראיתי את הימים הטובים האלה –

– ואיה רבי שמואל כעת? –

– הוא יושב בביתו ומעמל אשתו יראה ישבע, כי היא אשת חיל וטובת לב מאין כמוה –

– ומדוע הסירו אותו ממשמרתו? האם לא רבה חכמתו בתורה כחכמת המורה הזה? –

– חכמתו רבה אלף אלפים ורבו רבבות פעמים מחכמת המורה הזה וכל יודעיו אהבוהו מאד, ולא עלה על לב איש להסירו מפקודתו, אבל חוק יצא מטעם הממשלה כי ילמדו את נערי בני הישיבה דעת לשון וספר, ותהי עת צרה להישיבה כי באו ערלים אל מקום הקדש ללמד את הנערים שפת הנכרים, ואף כי ראשי העדה ומנהליה עמדו בפרץ לגדור בעד הרעה הזאת ויטו בשחד את לב שנים מהמורים לבל יבואו אל המקום הקדוש לטמאו בספרים טמאים ויתברכו בלבם כי שלום יהיה להבית וליושביו, אך שמחתם היתה עד ארגיעה כי המורה שלישי, אשר לחרפת עם ישראל ולבשׁת משפחתו מקרב בית ישראל יצא, הוא הכביד לבו משמוע בקול הראשים, כי טוב בעיניו להסיר את נערי בני הישיבה מאחרי הגמרא מקחת כפר נפשם, ולמרות רצון כל העדה ולמורת רוח המורים השנים בא כפעם בפעם אל הישיבה וישפוך עזוז אפו על המנהיגים ועל המורה על כי לא ישימו לב אל מצות המלך ויתנם כמורדים במלך. המנהלים והמורה חלו ורגזו מפניו ולא שנו אחרי דברו ויועצו לבחור עשרים מן הנערים ללמדם ספר ולשון העם. אך הנערים בכו ויתחננו לבלתי תת אותם בידי המשחית הזה ויבחרו לעזוב את הישיבה משמוע בקול מסית ומדיח. ודבר המסית עליהם חזקה: למדו לדעת לשון וספר ואם אין אסגור את הישיבה על מסגר וגם שני המורים אשר בתחלה לא שמו לבם לדבר הזה גם המה באו לחזק דברו, כי יראו מפניו פן יכם בלשון לפני שרי המלך. ומנהלי הישיבה היו כאובדי עצות ימים אחדים, עד אשר בארוח עצה בלבב אחד מהנערים הגדולים ויגידה להמורה ותישר בעיניו מאד. וזאת היא העצה היעוצה: כל הנערים יעמדו למבחן והיה הנער אשר יצלח להיות תופש תורה הוא יהיה נקי ולא ישמע שפה נכריה, והנער אשר צפון לבו משכל ינתן כל ידי המסית. עצתו ישרה כעצת איש אלהים גם בעיני המנהלים וכן עשו ותשב המנוחה אל הישיבה ימים אחדים, כי נערים רבים לקחו לקח בשפת הארץ, אף כי בושו גם חפרו מאד כי יתר הנערים הכלימום בכל עת ויקראו בשמם בשם "גוים" בכל זאת לא מרו את פי המנהלים מדאגה מדבר פן יגרשו מהסתפח בנחלת הישיבה. כה עברו ירחים אחדים עד אשר באו ימי הבחינות ויבוא שר גדול אשר הבין בגמרא ורבים אומרים כי הוא משומד, לראות בעיניו אם הצליחו המורים להביא דעת בלב הנערים ולא ישרו בעיניו, וישם פניו אל המורה רבי שמואל ויאמר בשאט נפש: הן תתפארו כי לכם לב חכמה וכי לכם חלק ה' בבינה שכם יתר על כל עמי הארצות ואיה חכמתכם? אין גם אחד מהנערים יודע עד מה! בושו והכלמו! – רבי שמואל הביט בפני השר ביראה וכאלם לא פתח פיו כי לא הבין עד מה, ומאין ידע איש טהר לב וירא אלהים כמוהו שפת הערלים? והשר הסב פניו אל המורה העברי אשר ממנו נפתחה הרעה ואשר האיץ תמיד בראשי העדה כי יתנו את הנערים ללמוד שפת הערלים ויאמר: מה תשיב אתה על תוכחתי, הן אתה תלחם בכל עת מלחמת אחיך ותתנם לאנשי-לב ואיה פיך? –

– כדברי כן הוא – ענה המסית – בדעתי החזקתי ולא ארפנה כי ליהודים לב להשכיל, אך אל אלה אל תשים לב, כי המה פליטי הישיבה, כי את הנערים אשר כח להם להבין בגמרא אותם לא יתנו ללמוד לשון וספר רק את הנבערים מדעת יתנו על ידינו ומה הוכח תוכיח מהם?

– מה זה תשמענה אזני! – קרא השר בחמת אפו – הנקלה בעיניהם מצות המלך? הכשחוק להם הפקודה אשר יצאה בדבר מלכות כי ילמדו את תופשי התורה שפת המדינה?! הוי ממרים! – הוסיף לקרוא בקול גדול בשומו פניו אל רבי שמואל – הכהתל באכר אשר תונו עשרת מונים ביום תהתלו במלך ופקודתו?! הגישו עצומותיכם ואדעה, ואם אין אני פי מלך אשמור ואשים חותם צר על דלתי הישיבה! – רבי שמואל נבעת מפניו וידום כי לא ידע דבר והשר התקצף והתגעש וירקע ברגליו ויקרא בקול גדול בחמתו: מדוע תחשה ולא תענני? הראש כלב אני כי אקרא בקול ואתה תחריש ותדום?!

– סלח נא לו אדוני – ענה המסית – כי הוא לא יבין שפתך ולא ידע את אשר תדבר ואיך יענה אותך דבר?–

– ומדוע ישימו איש נבער מדעת לראש? אחת גברתי ולא אשנה או יסירו אותו ממשרתו ופקודתו יקח איש אחר, איש אשר ידע דַבֵּר, או ישלחו את הצאן והבקר האלה – בדברו הורה באצבעו על בני הנעורים, (כן הוא כן, המשומד קרא את כל בני הישיבה בשם צאן ובקר, כן הגיד בן ישיבה אחד אשר ידע שפת הערלים ואשר בלי ספק גם הוא עתה משומד) – וילכו איש לביתו – כה דבר השר ויצא בחרי אף.

ראשי העדה כשמעם כזאת נבהלו ופניהם נפלו מאד, כי אמרו קץ הישיבה בא, אך רבי שמואל הרגיע רוחם באמרו: אל תפחדו ואל תחתו אחי, כי ה' יהיה בעוזרנו וחפצנו בידינו יצליח, ועצתי אמונה לכם כי תקראו עצרה להועץ כדת מה לעשות וגם את המורה העברי תקראו אל האספה ותנו לו כבוד והוא יהיה בעוזריכם, כי אף על פי שחטא ישראל הוא ולא יעזבנו בעת צר – ראשי העדה שמעו בקולו וישלחו לקרוא עצרה וגם את המורה בתוכם ועל פי עצתו הסירו את רבי שמואל מהיות עוד ראש להישיבה וישימו אחר תחתיו, הוא המורה אשר יורנו כעת, כי הוא היה פקיד בבית הרצים בסוסים לקנות את הסוסים ולהביט בעין פקוחה על העבדים כי יעשו מלאכתם באמונה ולכן ידע לדבר כן בשפת הארץ ולפנים לקח גם הוא לקח בהישיבה הזאת, ובכן בא מאחרי הסוסים לרעות בעדרי צאן יעקב. אמנם כדרכו את הסוסים כן דרכו גם את הנערים, כסוסים נחשבו נערי בני הישיבה בעיניו, ורק שני הנערים המתמידים יחשבו בעיניו כתופשי תורה –

– אם להמתמידים ייטב מאד ותקנא בהם מדוע לא תהיה גם אתה כאחד מהם? –

– האנכי אהיה מתמיד? אני? – קרא בשחוק – לא אוכל ולא אובה לשבת כל היום ואשמורה בלילה להגות בגמרא כי לא הסכנתי באלה –

אולם שים לבך לכל הכבוד והרצון אשר יעטרוך המורה והמנהלים ולהארוחה הטובה הנכונה להנתן לך ולא תירא מפני איש אם תהיה מתמיד –

– ידעתי כי עמלי יהיה לשוא כי המה לא יאמינו בי כי יאמרו: אכן ערום יערים למען מצוא ארוחה טובה –

– אמנם כאשר יראו כי שבועות וירחים עברו ואתה עודך הוגה בשום לב אז יאמינו לך וישלם לך כפעלך–

– האם משגע אני כי ארבה עמל ויגיעת נפש להבל ירחים אחדים מבלי כל שכר לעמלי? לוא האמינו בי כרגע אזי נהפכתי היום לאיש אחר, אך ידעתי נאמנה כי המה לא יאמינו לי, לכן לא אובה ולא אחפוץ להיות מתמיד –

– אבל אני אובה ואחפוץ להמנות את המתמידים –

– אתה? ולמה לך כל העמל הזה? הלא ארוחה טובה נתונה לך לכל ימי השבוע ורבנו יקרבך באהבה ויהיה עליך סתרה ומה לך עוד? –

– אבל נפשי אותה להרבות לקח למען תרב חכמתי ואהיה גם אני רב או מורה ברבות הימים –

– האתה תהיה רב? – קרא בקול שחוק – האתה תצלח להורות דעת? הנקלה זאת בעיניך להיות רב, הלא רק אחד ממאה מהחכמים הגדולים ימצאו למו משמרת רב, ואיה איפו יקחו כל אלה אשר כביר כח לבם בתורה ערים לשבת בם בתור רב או מורה! התאמר בלבך כי כל אלה המתמידים יקוו להיות רבנים ומורים, או תשחק תלעיג לי? –

– ולמה ילמדו המה בתאות נפש אם לא יקוו למצוא משמרת רב? –

– המה ירבו הגות למען מצוא חן בעיני המורה והמנהלים ויתנו למו ארוחה טובה ולמען יקחם אחד מהעשירים אחר כבוד להתחתן בהם, כי המה כלם כבר באו בשנים ויתאוו ל... – הוא הוציא מפיו דבר נבלה אשר לא שמעתי כמוהו מיום עזבי את החזן. ואף כי לא בפעם הראשונה הקשבתי לקח טוב כזה, כי כבר שמעתי כאלה רבות מפי הנערים השובבים בעיר אשדות ומפי החזן ועוזריו, בכל זאת נעויתי משמוע כזאת בבית ה' מפי נער תופש תורה בהביטו בגמרא, כי הוא לא הסיר עיניו אף רגע מהגמרא בעת דברו אתי, ואביט בפניו בשממון ותמהון, אכן גם הוא הביט בפני כמשתאה ויאמר: מה זה תביט בי בתמהון? –

– האמת אגיד לך ולא אכחד, כי לא קויתי לשמוע דברי נבלה כאלה, אשר רק במערות פריצים ישמעו, פה בבית ה'. גם פליאה דעת ממני איפו שמעת אתה דברים כאלה? –

כאלה וכאלה תשמענה אזניך פה ולא תוסיף להתפלאות בי – ענני במנוחת לב – אך מה אוסיף לדבר אליך? שור נא הנה ואחרת תדבר – ובדברו הורה על הספר אשר לפניו – קרא נא את הכתוב בספר הזה ואז תראה ותדע מאין אדע את הדברים האלה – שמתי עיני בספר ואקרא: אמר להו רב חסדא לבנתיה... כורא בחדא ידא... ומרגניתא בחדא...

– אני לא בין פשר דבר – עניתיו.

– קרא נא דברי רש"י ותבין פשר דבר – עשיתי כדברו וחדשות לא פללתי ראו עיני ואומר: בעיני יפלא הדבר! – דברים כאלה ימצאו לאלפים ולרבבות בהגמרא – ענני כמנצח – ואם תחפוץ אראך את כלם –

– האם למדת כל הספרים האלה, כי תדע את כל דבריהם?

– לא זאת! רעי הראו לי את הדברים כאשר אראך אותם אני, כי כל נער יחפוש חפש מחופש בכל ספר, וכאשר ימצא דבר כזה יראהו לרעהו ובכן נודעים לנו כל הדברים. אמנם עתה לא תתפלא עוד בשמעך מפי דברים כאלה אחרי אשר גם חכמינו דברו בכמו אלה? – אני החרשתי כי לא מצאתי מענה לענות אותו על דברו והוא הוסיף לדבר: הוא אשר דברתי, לא למען השיג משרת הרבנות יהגו המתמידים בשום לב ומה לך לצאת בעקבותיהם? ראה דרכי וחכם, הן לי לא נתנה ארוחה טובה ורק חמשה ימים בשבוע מצאתי ובכל זאת לא נפתה לבי להיות מתמיד לחסר נפשי משֵׁנה –

– ומה תעשה בהימים אשר לא תנתן לך ארוחה? מאין יבוא לחמך? –

– הן לא מַתִּי עד הנה אף פעם אחת ברעב – ענה בשחוק – הָאֵם רחל, תחיה עד מאה ועשרים שנה, תדאג לנו כי היא תסובב על פתח נדיבים ותקבץ לחם וכסף מאת כל איש אשר ידבנו לבו ותתן לכל נער אשר יחסר לחמו לחם ושתים או שלש אגורות, וכארבע אגורות יותרו בידי מהימים אשר יתנו לי ארוחה, כי רק ארוחת הצהרים נאכל בית איש יומו ולארוחת הבקר והערב ינתן לנו פת לחם ואגורה או שתים איש איש כפי נדבת לבו, ואלה האגורות אקבץ על יד, ולפעמים כאשר אוכל לשבעה בצהרים לא ארעב בערב ואתן גם את לחמי בכסף, כו יעשו כל הנערים וגם אתה עשה כדבר הזה, אמור כי לא תחפוץ לבוא בלילה לאכול ארוחת הערב ויתנו לך אגורות כסף ותקנה לך מטעמים בבית שרה האלמנה כאשר תאוה נפשך –

– האם בכסף תמכור שרה האלמנה את מטעמיה לבני הישיבה? אבל היא אמרה לי כי תתן ארוחת הבקר לכל בני הישיבה והאמנתי כי תתן בלי כל מחיר –

– כדבריה כן הוא; היא תתן לכל הנערים אשר יביאו כספם או ערבון בידם –

– עתה אבינה למה שחק המורה באמרו לי "כן שרה האלמנה היא אשה טובה ותתן ארוחה לכל בני הישיבה" כי רק במחיר תתן ואני אמרתי בלבי כי היא אשה רבת צדקות וחסד –

– האם אשה אלמנה ועניה כמוה תרבה צדקות? ןאיה איפו תקח להשביע את כל בני הישיבה בלי כל מחיר? –

– אני לא ידעתי כי היא אשה עניה ולא בינותי בדבריה –

– התלך אתי בערב הזה לאכול בביתה ארוחת הערב? –

– לא כי אל האיש הנותן ארוחתי ביום הזה אלך –

– אבל מחר תבקש כי יתנו לך לחם וכסף ויחד נאכל בבית שרה האלמנה, האין זאת? –

– האם משגע אני כי אמיר את הארוחה הטובה בשתים או שלש אגורות? והאם תתן לי שרה האלמנה ארוחה טובה במחיר האגורות כהארוחה אשר אמצא שמה?

– אמנם הלא כה יעשו כל הנערים, כלם יקחו להם לחם ושתים או שלש אגורות –

– ומה יעשו את הכסף? –

– אלה אשר ימצאו חפץ בכסף יאכלו את הלחם לבדו ואת הכסף ישימו בכליהם למשמרת. ואלה אשר נבחר בעיניהם מאכל תאוה יתנו גם את הלחם בכסף ויקנו לביבות חמאה ודבש בבית שרה האלמנה, ובעיניך תראה איך יפרוץ פה מסחר הלחם בין הערבים ויעלה למעלה ראש –. בין כה וכה רד היום ועת תפלת המנחה הגיעה, אז עזבו הנערים אשר ישבו בעזרת האנשים את מקומם ויתאספו לעזרת הנשים, כי כל היום מלאו הנערים את שתי העזרות וגם את התא אשר בצד בית התפלה מפה לפה ורק בעת התפלה נקבצו ובאו כלם לעזרת הנשים ואז החל המסחור...

ו'

בֵּין הָעַרְבַּיִם

מחזה נפלא מאד ראתה עין האיש אשר בפעם הראשונה דרכה רגלו על סף עזרת הנשים בבית הישיבה; לבית אספת סוחרים נהפך הבית כרגע; הנערים אשר לחם או כסף להם שלחו במסחור ידיהם, ואלה אשר לא לחם ולא כסף להם שלחו בגנבה ידיהם, והיותר אשר גם במסחור וגם בגנבה געלה נפשם ישבו וישוחחו איש את רעהו ויספרו נוראות ונפלאות משודדים, ענקים ובני ענקים, ממכשפים ושדים, מלצים אשר ישאפו הלילה לעלות על פני תבל להוליך אנשים בתהו, ממתים אשר יעזבו משכנותיהם בקברות ויצאו לרפא חולים בעשבי שדה, או להרגיש נפשות כבדי-עון ובהמה דברי חכמה המשמחים לב ונפש שומעיהם. כמחזה הזה חזיתי גם אני בעת תפלת המנחה והערב; קולות מקולות שונים שמעה אזני: האחד קרא: מי האיש החפץ לחם? – ורעהו ענה בקול: למי לחם? למי לחם? –

–הא לך לחם! –

– אגורה וחצי במחירו תקח –

– לא כי רק שתי אגורות –

– לחמי נגנב! מי גנב את לחמי? –

– לחמי טוב מאד קנה אותו –

– אין בידי כסף –

– תן לי ערבון –

– את צרעתי אתן לך בערבון, רע עין! –

– הא לך שתי אגורות ולי הוא –

– סור לך, כי לי הלחם –

– אני עמדתי על המקח ראשונה. –

– הן כבר נתתי כסף ולי הוא –

– אתה גנבת את לחמי –

– שקר אתה דובר, לחמי הוא –

– שקרן גזלן חמסן אתה –

– יקחך אפל, כלב! –

– חכה לי מעט ואראך את שׁנֵי אם כלב אני – כאלה וכאלה נשמעו בעזרת הנשים וגם מכות ומהלומות לא דבר יקר היה שם, ולא אחד מהנערים זכר, כי העדה תתפלל רק סחרו מסחרם ויספרו ספוריהם בהשקט ובטחה עד אשר כלו העם להתפלל ואחרי כן שבו וישבו עוד הפעם איש איש על מקומו אל השלחנות הארוכים ורק נר אחד העלו על כל שלחן להאיר את האפלה. בראשונה פרצה מריבה ביניהם בדבר הנר, החד שלח ידו ויקרבהו אליו והשני התגבר ויגזול אותו מידו ויעמידהו בצד ספרו, עד אשר גמרו אמר למדוד את השלחן לכל רוח, ויסר האחד את אזורו מעל מתניו וימדדו הנה והנה ויעמידו את הנר בַּתָּוךְ ואז שקטה המלחמה ויפתחו כלם את פיהם ויפצחו רנה, ואת אשר עשו ביום עשו גם בלילה.

– אני מכרתי את לחמי בשתי אגורות – שָׁר האחד.

– ואני קניתי לי בעד אגורה אחת תפוח ובעד חצי אגורה לביבה – השמיע השני את קולו.

– יקח אפל את המשגיח כי לא יתן לנו נרות די להאיר את האפלה –

– יבלע אותו בכור שטן –

– מכות רבות ונאמנות תבואנה לחדרי בטנו –

– על חג הפסח אלך אל אבותי –

– שרה האלמנה נושה בי שלש אגורות – הדברים האלה יצאו מפי הנערים היושבים אתי יחד אל השלחן בעת אשר נעו כנוע הקנה במים וישירו בקול כמו תורת ה' תצא מפיהם לבעבור הונות את המשגיח אשר בשמעו את הקול ובראותו את תנועתם דמה בלבו כי המה יהגו בכל לבב, אך לאט לאט שכחו זמירתם ויחלו לדבר כדבר איש אל רעהו. הגד נא צבועאלי, האם לא באה עדנה העת כי יקח בכור מות את המשגיח מעל ראשינו – הלעולם יחיה? –

– אני אתפלל אל ה' כי ישלח לו מכות חדרי בטן ולא יעצור כח לבוא אל הישיבה ורוח לנו, אך חלילה לי מהתפלל אל מותו כי במותו יקח אחר פקודתו ומי יודע הטוב יהיה אם רע ממנו? לא כן כאשר יתהפך בציריו על משכבי אז תהיה לנו הרוחה –

– אמנם הלא תחטא בנפשך כי תקלל חרש – קרא אחד מהנערים ברגז.

– הביטו נא! התבוננו בהעזובי איך יתמם כאחד מהקדושים אשר בארץ, אות הוא כי שבע תועבות בלבו – ענה הצבועאלי.

– מה לך לבקש אות ומופת? הלא הוא יקשיב בקול המורה המסית וילמוד שפת הערלים בשום לב, והמעט ממך התועבה הזרת כי עוד תבקש תועבות גדולות מאלה? –

– אני לא העקשתי הישרה כי דינא דמלכותא דינא, אתם ילדי פשע תחטאו בנפשכם חטאה גדולה כי תקללו... הוא לא כלה את דברו כי המשגיח עמד מאחרי השלחן ויתבונן זמן כביר בהנערים ובראותו כי העזובי מדבר בקול גדול – והוא חרש לא שמע את דבריו – התנפל עליו ויאחזהו באזניו ויטלטלהו טלטלה בכל מאמצי כח בקראו בקול: מחבלים! בנים סוררים! הנני אליכם! ואת השני הכה באגרוף וימרוט את לחיי השלישי.

– המשגיח העתיר עתרת נשיקות להעזובי על לחמו מלחמתו – שר אחד מהנערים בהביטו בספר אשר לפניו.