_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חלוצי הגלות

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

ב.  יוסיל "המשוגע"

[א]

המרגלית הכי מזהירה במחרוזת חלוצי-הגלות שלי היא: יוסיל מינץ, או כמו שהיו קוראים לו בעיירה שלו: יוסיל "המשוגע".

העיירה של יוסיל לא היתה רחוקה מעיר מולדתי שלי בפולין, ועל כן היו "שבילי דנהרדעא" הללו נהירים לי יותר מאשר לחברי בנסיעה ההיא, הסופר המנוח י. ל. פרץ.  במחוז לובלין היה הוא המומחה, ואני – בגלילות מזוביה.  חוץ מחלוקת התחומין, הותנה בינינו גם לחלק את העבודה.  הוא היה בעל מקצוע לדברים "שבינו לבינה", למנהגי המון העם, לנימוסי ערכאות (הוא היה בנעוריו עורך דין פרטי), לסכסוכים עם הבולשת; אני נתמחיתי יותר לבחורי בית המדרש, לאברכים, לחסידים למשכילים.  יוסיל "המשוגע" עלה במצודתי.  עד היום הזה לא נגעתי בזכרון הזה הקדוש לי.  עתה בא הזמן.

מגמתנו הרשמית היתה, למצוא את "האיכרים היהודים", וביתר דיוק, את "שרידי הקולוניסטים היהודים" בפולין בעד י. ג. בלוך, שעסק בכך לשם סניגוריה, "להראות העמים והשרים", שהיהודים עוסקים ביישובו של עולם.  מטרתנו הפרטית היתה, לשוט בעולם היהודי, לחדש את הגירסא דינקותא ולקלוט רשמים חדשים.  ביחס אל הסניגוריה, היו דעותינו שוות, אבל מזגינו לא היו שווים.  שנינו ראינו מראש, שהסניגוריה היא יגיעה לריק.  ותועלתה כתועלת משקפיים לנולד סומא, או קרני דאומנא לבר מינן; אבל פרץ המשורר, בתחילה התעורר, התרגז, ואחרי כן קפא תוך כדי התגעשות.  לשנינו היתה העבודה תכלית, ולא אמצעי.  אני אז מכווץ כפקעת  בעבודה ספרותית וציבורית; רציתי להרוס את דפני בית כלאי ולפרוץ החוצה, להתאוורר קצת; ככה זינק גם פרץ ממחבואו לאותו "סבוב ר' פתחיה" מרובה-הגוונים, שעשינו במקצת יחד, ובמקצת בצוותא חדא עם חברים אחרים, הלוך וטוס מעיר לעיר ומכפר לכפר.  היתה זו נסיעת דון קיחוטים יהודים מעניינת עוד יותר מחזיונו של מנדלי מוכר ספרים משונה-ההעוויות.

בתוך "סמוך", היתה מצודתי פרוסה ביחוד על העיר...  ששם נזדמנתי עם פרץ לפנדק אחד, ועד שניגשנו אל התפקיד העיקרי: לחפש איכרים יהודים, הקדמנו להתחקות על העיר בעצמה.  תרנו בה כל רחוב, כל סימטא, כל קרן זווית וכל חצר.  בתים רבים, רובם של עץ נמוכים, ישנים, חבויים בצילם, עומדים ומתקיימים משריפה לשריפה, מכווצים, נדחקים, בלי סדרים, קצתם אינם מתכוונים לא למעלה ולא למטה, אלא כמצליפים; הרבה משעולים מדרונות, נקיקים, גדרות, משוכות; שוק עם בתי חומה מועטים, קודרים ומביעים חשיבות, כבוד מדומה והתנשאות של הבל.  – כארבע מאות משפחות יהודיות.  הרבה בעלי מלאכות, כעשרים בעלי-עגלות, עגלות משא ומסע, כחמישים מלמדים, מקרי דרדקי ומלמדי גמרא, אופים אחדים, שוזרי חבלים, עושי כובעים, חייטים, סנדלרים, רב, דיין, שלושה שוחטים, חמישה שמשים, חזן, כורך ומוכר ספרים יחד, שלושה מורים ושני חצאי מורים, מתקני שעונים שנים, והשלישי הוא גם מתקן מטריות ומלמד קצת וסופר קצת ולוחש לפעמים על עין הרע, סופר סת"ם, אורג טליתים, זגגים אחדים, ויש שהם בימות הגשמים זגגים, ובימות החמה סיידים, שלושה ארבעה נושאי סבל, שפחות ומיניקות כארבעים.  שנים שלושה עשירים, אחד מהם קבלן לכבישים, ולו כעשרה עוזרים קבועים, בין שיש בין שאין עבודה, ומתפרנסים בכבוד, כי האיש טוב והגון ומקיים "וחי אחיך עמך"; היתה טחנת קיטור, אך נשרפה, ולא תיבנה עוד.  חוץ מאלה יש ספסרים וסרסורים, עמילים וסוכנים, יושבים בערים אחרות ומשפחתם כאן, ולפסחים הם באים לביתם.  יש הרבה משפחות שכל נפשותיהן עובדות בזיעת אפים, ויש שאין לדייק את הכנסותיהן.  האב עוסק בשטרי גורלות.  ב"צטלך", ביין לקידוש, בשמרים, והאם מוכרת פירות בסל, או מתקנת שקים, סורגת גרבים, מורטת נוצות, תופרת, מטליאה, כובסת.

אבל הדבר הקובע את החותם על העיר היהודית, הדבר הנסקר בסקירה אחת הוא ריבוי החנויות, הקובות, האיטליזים, האיצטבאות והקטלזקין.  החנויות!  איש איש עומד בחנותו, בייחוד בימי כניסת האיכרים לשוק, ומחכה לקונים, והאיכר הולך מחנות לחנות, אולי ימצא סחורה בזול מן הזול.  החנווני מסתייע באשתו המינקת או המעוברת, לפחות, ולפעמים גם בבניו הנפטרים ליום ההוא משיעורם, והבנות אינן יכולות לבשל אז, ואם יש מבשלת, באה גם היא לעזור או להשגיח על האיכרים, האוהבים לפעמים להדביק לידם דבר בחשאי.  עפ"י רוב, ה"בריה" בחנות היא האשה.  היא יודעת לדבר את האיכרים ואת האיכרות, עת לברך ועת לקלל, לקרוא לאיכר "אהובי, יקירי" ולתקוע כף ל"שלאכציץ", והעיקר, להשתכר פת לחם.  הכל גועש, רותח והומה; מלחמת-תחרות מיואשת, יורדת עד לחיים.  בחנויות תמעט הסחורה ותגדל הדלות, בתחילה ממלאים את הטבלאות בקרדונקות ובתיבות ריקות, אבל סוף סוף הדלות בוקעת ועולה, הכתלים ריקים ואין במה למלאותם.  יום השילום הגיע, חרב מונחת על הצוואר, אין פרוטה!  אז – "גמילות חסד"!  ליום, לשעה, לרגע, עד אשר מן השמים יבוא עזר, הראש סובב כגלגל, האנשים מתהלכים קודרים ושחוחים תחת נטל החיים המרים והמאררים; ההוצאות מרובות: דירה, חנות, תעודת-מסחר ושוב תעודה ושוב תעודה, מוצצת המלכות את טיפת הדם האחרונה, שוחד לפקידים, שלמונים לשוטרים, כל גוי שיש לו אדנות ושררה כל שהיא, כל "יוון" שיש לו אבק של משרה ופקידות, צריך לשלם לו בעד כל מה שהוא עושה, ועפ"י רוב בעד כל מה שאינו עושה, אפילו עני המתפרנס מן הציבור.  אילך – התקציב הפנימי: עצים להסקה, מלמדים, הלבשה, לפחות, לשבתות וימים טובים, ולבנות שהגיעו לפרקן, וגם לאכול משהו צריך אדם חי, וגם פרוטה לצדקה; הבנים הם עוד "חצי צרה", בשעת הדחק ילכו לאמריקה, ילכו לעבוד בצבא (כבר עובדים בן ר' זרח הגבאי ובן ר' איטשה מאיר'ל ונכד הקבלן), אבל הבנות, הנדוניא, החתונה, "קסט!" התגרנים עפים ובאים מכל הצדדים, מתרוצצים, מטפסים, מקפצים, תופסים, חוטפים זה מזה לא באגרוף, אלא בפקחות (אח כמה פקחות, כמה מיני בדיחות ולגלוגין וחידודין מנקרים ודוקרים, נוקבים ויורדים עד יותרת הכבד!), ולא בסטירות, תלישות וצביטות בידים, אלא בהמצאות, דקות מן הדקות, שהולכות ומתחדדות מדור לדור במשך אלף שנים ויותר על המשחזת של ההכרח ושל חוק מלחמת החיים, ויותר נכון: החיונה.

כל הצבעים והגוונים, כל מדרגות היחס, כל מיני העושר והפרנסות, כל סוגי המלאכות, צרכי ציבור, כל אופני עניות ומסכנות, כל הלכות צדקה וחסד ומעשים טובים, ענווה וגאווה, פזרנות וציקנות, קנאה וסבלנות, חכמה וערמה, אף שמחה והוללות, כל טרדות עולם הזה ויסוריו ותענוגיו אינם נימוק החיים ותכניתם.  נימוק החיים ותכניתם הם – בבית המדרש, מסביב להרב, מסביב להדיין, בהישיבה, בהחדרים, בשבתות וימים טובים, או בשעה שבעלי הבתים הולכים לבית המדרש, ותיק הטלית והתפילין תחת בית-שחיים ובניהם הצעירים וחתניהם הולכים אחריהם, כסמל חי הרומז על המשכת האומה והמסורת; והחסידים בתקופה ההיא, כובעי קטיפה בראשיהם, על פדחתם, נפשלים פנים ואחור, ושתי פאות, מסולסלות כקלפיות היוצאות מתחת הרהיטני, תלויות מזה ומזה, נבדלים לנוסחאותיהם, לסגנון נגינותיהם ולאופן חגירתם (יש חוגרים על טבור בטנם, ויש מגביהים את החגורה, וסח לי טרייטל רבי, שמגביהי החגורה סופם לצאת לתרבות רעה) – הכל בשביל עבודת הבורא.  זוהי התכנית; כל השאר – כלים, קליפות, צעצועים...

ואין נפקא-מינה, שנמצאות שם כאלף משפחות לא יהודיות: עולם בפני עצמו של רוחניות אחרת, של גשמיות אחרת, עולם של עירונים, של פקידים, של בעלי מלאכות מהגויים.  אפילו בעלי מלאכה אחת הם דומים זה לזה כדמיונו של פקיד הפוסתא, אנדרז'י זבולינסקי, אל ר' אהרון בעל תוקע, או כדמיונו של הרב אל הגלח – שני עולמות שאמנם יש ביניהם הרבה יחוסים של משא ומתן, מיקח וממכר, אדנות ושיעבוד, שלום והשתתפות, קטטות והתפרדות, אבל אין ביניהם יחוסים פנימיים.  ההבדל איננו מצטמצם בענינים נוגעים אל הדת.  למרות התהום המפרידה בין הדתות, אפשר לו לכל צד להבין, שיש להצד שכנגדו דת אחרת, ושלי שלי, ושלך שלך.  אבל כל עיקרון של ההשקפות על חיים, על מוות – היא נחלקת לשתים.  מה "גמילות-חסד", מה "קסט", מה "אדם יושב ולומד", "תלמיד חכם", "קרוב עני", "מחותן", "בחור", "אברך" – כל השמות האלה אמנם ניתנו להיתרגם לשפות אחרות, אבל הבנתם מטושטשת וביאורם אין להלום לכל מי שלא חי את החיים ההם, מפני שהשמות האלה אינם מלים אלא מושגים של צורות-חיים מיוחדות, של השקפות ומנהגים מיוחדים, שנארגו ונרקמו במשך דורות רבים.

ביקור העיר היה הקדמה לביקור הכפרים אשר מסביב, בכל מקום אשר היו שמה קולוניסטים, ראשית צריך היה להתחקות על שורשי רגליהם, אי מזה באו, ועל פי רוב הם באו מעיר סמוכה.  התאמצנו בכל כוחנו להיות ככל האפשר "רואים ואינם נראים", התהלכנו בחשאי, שוחחנו בלחש, נתארחנו באכסניה קטנה במסכנות ובצמצום.  כל זה לא הועיל.  כהרף עין יצאו לנו מוניטין מסוף העיר ועד סופה.  ביום המחרת לבואנו, כל מי שיש לו זוג ידים תקע לנו "שלום עליכם"; עוד מספר ימים, כבר היינו לשיחה בפי הבריות בבית המדרש בין מנחה למעריב, במרחץ על האיצטבאות, בכל החנויות בשוק, בזמן שאין קונים, ובפי הנשים, כשהן יושבות בזמן בין השמשות על הכבש בין הבתים וסחות על דבר מאורעות היום.  זר של הגדות השתזר מסביב לראשינו: היו בו פרחים נאים, כמו: "בלוך", "ברון הירש", "טובת הכלל", דברים מעוררי-סקרנות ומתסיסי תיאבון, אבל היו גם קוצים: "שרייברלך", "דייטשן".

כשנכנסנו לדברים, נמוג הקרח, אבל עד שנכנסנו לשיחה, היה רושם חיצוניותנו מוזר.  עמי עוד אפשר היה להתפשר; אבל שפמו של פרץ, שפם קצת ניטשה וקצת טאראס-בולבא, היה מרגיז ומפחיד, למרות בת-הצחוק של חיבה ונחת, של חכמה וחדווה, שהיתה מסלסלת את השפתיים העבות, שהיו עתים תכוליות ועתים אדומות.  חוץ מהשפם התובעני והמטיל אימה על היהודים, היה פרץ עוטה פקרט, או כתפיה קצרה תלויה לו על כתפותיו ופרופה ורכוסה רק בצווארונה.  התחננתי אליו: "חוסה על עמלנו! מין בגד שכזה לא יובן בעיר היהודית ההיא, קוצים אתה מטיל בעיני הבריות, כל שליחותנו תקלקל – והוא התעקש, דוקא כתפיה; ואשר יגורתי בא לנו – הלומדים שבעיר פקפקו, אם מותר לשאת כתפיה בשבת, מפני שאין לה שרוולים, וכשהרוח מנשבת היא מתנפנפת כמפרש של ספינה, ואינה מחממת כלל, ושמא יש לה דין משא; ובעל בית מתון אחד, מהובהב-השכלה (מפני שהיה חש בכבדו, ונסע פעמים אחדות לחמי קרלסבד, ומדי שב מחוץ לארץ נתרחב אופק הסתכלותו) אמר לי: "בגדים ארוכים או קצרים, מנהג יהודי או "חוקות הגוי" – אלה הם דברים של מה בכך; אני אינני מקפיד, אבל מין בגד זה אין הדעת סובלתו!" – ומי יודע, כמה יותר התקרבות מצאנו שם, לולא עיכב שאור זה שבעיסה – הכתפיה הפרצית!  אין עצה...

איך שהוא המשבר של מה בכך זה עבר, קנינו לנו הרבה חברים, וכל אחד מהם השתדל להמציא לנו ידיעות, להדריכנו, ללמדנו פרק במילי דמתא ובהלכות פרנסה, שלא היה לנו עסק עמהן כלל, ולהטעותנו ככל האפשר.  אחד משלושת המורים העברים, ה' ליבוביץ, חניך בית המדרש בז'יטומיר, בעל גוון ארוך וצנום, איש שהכל הפך לו תפל וחסר ענין, אחרי שנפסל מרבנות מטעם...  ונתגלגל לעיר יהודית בפולין וחשב את עצמו לרוסי, והיה תועה בחללו של עולם ככוכבא-דשביט, ולא מצא שום נקודה להסתכל ולהתייחס ממנה אל העם הזה, זולתי שהם "פנטיקי", מלה שהיה מבטא תדיר בגיעול ותיעוב מפורש ומתוך עיוות-פנים; המורה השני, ה' ליפשיץ, שהיה מסביב לבית המדרש בווילנה, איש כבן ששים, קטן הקומה ופזיז התנועה, ועיניו משוטטות בחוריהן, בעל לב רך וטוב ומעורב בין הבריות, התאמץ להכניס לתוך רשימותינו בתור עובדי אדמה את ארבעת הגננים היהודים, אבל אחרי חקירה ודרישה, נודע לנו שהם זגגים החוכרים גַנות מדי שנה בשנה מאת בוצך גרוז'ינסקי, עירוני חצי-איכר ובעל אחוזות רבות, וזו כל גננותם, שהם מלקטים אגסים ותפוחים ושזיפים ומוכרים אותם בסיטונות.  המורה השלישי, ה' פרנקל, צעיר מלבב, בעל תלתלים, כולו אומר יום טוב, מאושר, טרוד שתקן, מצוין במרץ עז אך לגבי דבר אחד, חולה אהבה לשפה העברית ולהדפסת מאמריו שלו יותר מאשר לקריאת מאמרי זולתו.  היה מסבב את כל ההיכרות לשמש לו פרוזדור ואפוטרופסות לתיאבונו הדפוסי.

מהמורים ההם לא נבנינו כלל.  הרבה יותר נבנינו מהסרסור חייקל.  זה היה יהודי חד וחרוץ, פנים קמוטים כגוויל עתיק, עיניים זעומות וקרות, קטנות ואפורות, מפיצות אש ירוקה כעיני חתול על טרפו.  בקרב יהודי זה תסס וחילחל ופיעפע דבר מה, כאילו התחבא בו בן-שטן זעיר וזורק מתוכו זיקי לצון.  כל הזמן היה לנו רושם בטוח, שהסברת פניו והמחמאות והחן והתמימות שלו הם מעין "מה יפית", מפני שהוא חשב אותנו למין "פריצים" או "קרובים למלכות" – ו"הווה זהיר בגוי קטן" (מילתא זוטרתא?  אנשים באים מווארשה ומטיילים לפעמים עם ממונה הפוסתא ועם הרוקח ועם הנוטריוס!), אבל בסתר לבו היה מתגאה, ולועג לנו, וחושב אותנו ל"דייטשען" שעוסקים בשה"י פה"י.  בכל זאת משך יהודי זה את לבנו יותר מהאחרים, מפני שהוא ידע דבר מה, הוא היה בקי לא רק בהעיר עצמה, אלא גם בסביבותיה, מפני שהיה רגיל אצל סוחרי-צמר ואצל סוחרי-יערות.

הוא היה הראשון שסיפר לנו, שלפני שנים רבות, בזמן שהממשלה נתנה קרקעות ליהודים, כדי שייסדו להם קולוניות, יצאו כמה משפחות לכפרים, למקומות פנויים, ועל שאלתי: "והיכן הם עתה?" ענה בקול שהיה בו קורטוב של בדיחה: "נתבדרו כגל של אגוזים..."

זה היה קצה החוט, שאחזנו בו וששימש לנו "חוט של אריאדנה" בתוך המבוך ההוא.

להיכן נתבדרו?  כמה שנים ישבו בקולוניות?  האם ירדו מנכסיהם וברחו לאמריקה?  והקולוניות – האם בטלו, או יש עוד שארית הפליטה כל שהיא?  איזה שטח תפסו?  אדמה דלה וכבולה, או מוכשרת לעיבוד?  אדמת החצר, או קרקעות של איכרים זעירים?  האם עבדו והצליחו, או לא הצליחו מפני שלא עבדו?

הרצינו את מקצת השאלון, שהיה שגור בפינו כ"אשרי".  פרץ כבר הוציא מילקוטו את קונטרס רשימותיו, והיה מוכן ומזומן לעבודה.  סוף סוף מצאנו את "הימים במדבר"!

אז נתגלה לעגו הטמיר של יהודי זה.  ההתקפה הראשונה היתה כנראה, מבוהלת.  ביחוד, קונטרס הרשימות הרתיע את חייקיל לאחוריו.  נרתע כאילו ליסטים מזוין תקפוֹ פתאום.

רגע שמר מחסום לפיו, כאילו הוא מתאמץ לאסוף את נפוצות זכרונותיו.  אחרי כן אמר בהברה של ביטול: "כל אלה הם דברי הבל", ושוב נשתתק.

נתתיו להרהר מעט, ורמזתי לפרץ לטמון את קונטרסו, ואחרי הפסקה קצרה פתח פרץ:

"לדידך אלה הם דברי הבל", אבל לדידן, בשביל הדבר שאנו עוסקים בו, אלה הם דברים עומדים ברומו של עולם.  הגע בעצמך, סוחר עצים מבקש אותך למצוא בשבילו יער של עצי-ליבנה, ואתה כשאתה לעצמך, אינך צריך ליער שכזה, אבל הוא הוא צריך! אז הלא מוכן אתה לחפש בשבילו.  שער בנפשך, שאנחנו עוסקים בידיעות על-דבר קולוניסטים יהודים, ואנחנו שותפים לריווח ולהפסד בענין זה, ואנחנו מוכנים לשלם לך שכר עמלך, וכי אין זה עסק הגון?"

 "אין הנידון דומה לראיה, יערות יש ויש לרוב, ואפשר למצוא יער עצי ליבנה, ואפשר למצוא 'פריץ' הרוצה למכור יער שכזה במקח השווה, אלא שהדבר טעון טירחה, ובכן אני טורח, ולפעמים אני מצליח ובא על שכרי, אבל קולוניסטים יהודים עברו ובטלו מן העולם ואין דרכו של סרסור לחזור אחרי דברים שאינם" העיר חייקל ביישוב הדעת ובאבק לעג.

כשנטתה השיחה לצד בלתי נעים, התערבתי בה בהטעמת נימוק יותר קרוב אל הלב מאשר אל הכיס.

"ר' חייקיל, – אמרתי בלי התרגשות, ובהברה יותר משפחתית – אין אנו מבקשים ממך למצוא את הקולוניסטים, שלפי דבריך, ספו-תמו, כי אם ידיעות על דבר הקולוניסטים, והידיעות ההן בודאי אפשר למצוא בין הזקנים ובין יושבי הכפרים הסמוכים.  הידיעות נחוצות הן – הוספתי לאמר באופן מסוים ובסגנון של הוראה – לטובת הכלל, לסתום פי צוררי היהודים; ואם תעזור לנו למצוא ידיעות נכונות ומדוייקות, לא לנו תעזור, אלא לענין כלי, להוציא דבר אמת לאמיתו."

רגע אחד או יותר הוסיף חייקיל לחשות ולשקוע במחשבות.  אחרי כן חלף רושם הלעג מעל פניו, וכנראה, הכריע את פקפוקיו, ויען לאט ובקצת מבוכה: "הבינותי, הבינותי! אתם רוצים בידיעות, אבל הלא הידיעות, שאתם רוצים בהן, לא סתם ידיעות הן לשם האמת.  אתם רוצים לכתחילה בידיעות מוכיחות דווקא, שהיהודים הם מוכשרים לעבודת האדמה, ואני יודע שאינם מוכשרים" – ופתאום עצר במלים, כמו נבהל מרוח פיו, ויוסף לאמר בהעוויה משונה של זווית שפתיו הימנית: "ולאמתו של דבר, אין לי עסק בכך, הרי אני יהודי פשוט, בלי תחבולות, וכלום אני מתערב בעניינים שנחלקו עליהם הגדולים שלנו.  סרסור שכמותי צריך להיות מקובל על הבריות, ולא לנטות לצד זה או לצד אחר.  עוד יאמרו עלי – רטן בין שיניו – שאני תוחב את חוטמי לעסקי הקהל.  אם אציע לפני סוחרי יערות וסוחרי צמר שלי, אשר מהם לחמי נמצא, שיתהפכו לאיכרים, אז יאמרו: "חייקיל קריינא דאיגרתא ליהווי פרוונקא!  כל אדם צריך להתחיל מעצמו..."

המלים התגלגלו משפתי חייקיל שוטפות ומרטטות.  היה בהן עוקץ של רמז קטרוג חד כנגדנו: מדוע אין אתם עושים את ההתחלה?  "קשוט עצמך!..."

אמרתי לו בקול שקט: "טעית, ר' חייקיל!  לא אנחנו מוכנים לאיכרות, ולא אותך אנו רוצים להפוך לאיכר.  אבל אם יש לך בנים, ואתה מבקש בעדם תכלית, ואם תזדמן לך – הגע בעצמך! – היכולת להושיבם על הקרקע לעבוד ולהתפרנס, האם לא היית רוצה בכך?  צער גידול בנים!  'חייב אב ללמד את בנו אומנות', 'עתידים כל בעלי אומנויות לעמוד על הקרקע', 'מי שאין לו קרקע איננו אדם!'..."

הוא הניע ראשו פעמים אחדות לימין ולשמאל, כאילו רצה לאמר, שאין מקום לשאלה בנידון זה.  רק בסוף העיר בשפל קול: "אם בשביל כך באתם, חבל על הטורח!"

"לא בשביל כך באנו" – גערתי בו בקוצר רוח – איוולת כזאת לא עלתה על לבנו.  באנו רק לחקור את הדבר, ולא יותר.  אם יש לך ידיעות – טוב, ואם לא – ידינו מסולקות ממך!"

בדברי את דברי, שבה לאט לאט המנוחה ללב הסרסור, וחזות פניו העידה בו, כי ניחם על המלים שהתמלטו מפיו, ויחזק בידי ויאמר: "חלילה לי לחשוד בכשרים שכמותכם.  אך לחקור אתם רוצים – הבינותי!  ברגע זה אין לי מה לספר.  אבל אשאל, אחקור" – ונפרד ממנו בקידת ראש עמוקה, ניכר היה, שהנשמה פרפרה בקרבו לעשות סחורה.

זאת היתה התוצאה הראשונה של שיחתנו.  ביצאו, סקר עלי פרץ סקירה של שאלה, שפירושה היה: הישוב זה עוד?  עניתיו בסקירה: כן!  ישוב!  ואוסף לאמר: הפתיון שלי לא צידד – אתה הוא שהעלית אותו בחכה: לא "טובת הכלל" אלא... חמישה רובלים.  צדקת ממני!

 

[ב]

ביום המחרת בא אלינו חייקיל מתנשף ונושף כמפוח.  ביאתו לבדה אף בלי אומר ודברים צווחה ככרוכיא: ידיעות יש לי בשבילכם!  נעניתי לכם!

אפשר שנמלך בהרבי שלו, שהיה סמוך לעירו, וזה התיר לו; אפשר שרצה לייקר את סחורתו, ועל כן סירב בתחילה; אפשר ששאל את זוגתו, והיא הפצירה בו לבל יסתלק מן הריווח; הרבה שליחים למקום.

כרגע רשרש על השולחן קונטרס-של-כיס הפרצי.

חייקיל ישב על הכסא בענווה וביראת הכבוד, ישיבה של אורח ביישן, הניח את רגלו הימנית על השמאלית ויתופף באצבעותיו על ברכו הימנית, צלל במחשבותיו רגעים אחדים.  אחרי כן התחיל מקריא:

"ברק מוטיליביץ, בן ארבעים, אשתו ינטה, בן אחד, חמש בנות, תגר-של-קמח מראצונז'.

אנשיל הנדלרז' בן שלושים וחמש, אשתו זלאטה, שני בנים, שלוש בנות, חנווני של מיני מזונות מדוברין.

ירוחם ליטנציהיר, בן חמישים, אלמן, שתי בנות, אחת עגונה ואחת בתולה, שם האחת חנה ושם השניה גנינדיל, מלמד מליפנא".

הפסקנוהו.  "מה אלה?  קולוניסטים?  היכן הם?  שמות אנשים בלי תיאור אופיים ומעשיהם אינם אומרים כלום.  הנח את רשימת השמות, ותננה אחרי כן!  ראשית, ספר דבר מה על אודותיהם!".

חייקיל עזב מקומו בחיפזון, כמו יד נעלמה נגעה בו ותטלטלהו ממושבו.  קימט את גבות עיניו, ואמר בהברה של כעס קל: "יום תמים וחצי לילה רצתי כמשוגע מרחוב לרחוב ומכפר לכפר לאסוף את השמות האלה.  דבר זה עלה לי בדמים יקרים, ועכשיו אתם טוענים, שהשמות האלה אינם אומרים כלום!  הלא ביקשתם ידיעות, ואני מביא לכם כל מה שנודע לי!"

"טוב, טוב, ר' חייקיל, אל תכעס! – הרגעתיו – גם השמות נחוצים לנו, אבל העיקר: מה היו מעשיהם של האנשים האלה, מה היה סדר עבודתם, היכן התיישבו, מה נשאר מהם, מדוע לא נתקיימו, כיצד התנהגה הממשלה עמהם, ועוד ועוד".

וחייקיל, כאילו לא שמע, קפץ כנשוך נחש, ופטפט בחצי קול: "רובל למשפחה, עשרים קופיקה לגולגולת, יש לי שלושים משפחות, מאה ושבעים וחמש נפש, בסך הכל ששים וחמשה רובל".

פרץ עשה תנועת יד, כאילו רצה לאחוז בעורפו של הסרסור ולגלגלו מכל המדרגות מהקומה הראשונה אל המסדרון למטה.

תנועה זו לא נעלמה מעיניו החדות של חייקיל.  הרכין ראשו, כפף קומתו, הבליט עורפו כמו לטעינת משא כבד, קינח בקצה שרוולו את הזיעה מעל פניו האפורים והעייפים, ואמר בקול תחנונים מהול בערמה דקה: "האנשים האלה התיישבו, קצתם לפני חמישים, קצתם לפני שלושים.  לפני עשרים, והיו מהם שנאחזו לפני עשר שנים בבולובקה, במילודרוז, בדומברובקה, בגרילובקה, בצ'ארני בורי..."

עוד הפעם הפסקנוהו: "הנח את השמות, נקבל ממך את הרשימה אחרי כן.  הגד אם אפשר לראות, לפחות, אחד מאלה!"

התכווץ כקיפוד, הצליף סקירה של פיוס, בתחילה כלפי ידינו, ואחרי כן לנוכח פנינו, וגמגם: "כן יכולים אתם לראות אותו בקולוניה שלו הסמוכה לגרילובקה, לא הרחק מנובה-מיאסטו, או דרך ביילסק לקירניז'ה... יושב באחוזתו...  יהודי שנהפך לאיכר...  יוסיל המשוגע...  אבל דין עסק ביש...!"

הבטתי אל פרץ.  עיניו נוצצו כלפידי אש מבעד לגבותיהן.  בחושו החד הרגיש, כי זה הוא ענין!  קצה החוט שבידינו נתעבה ויהיה כמעט לחבל.  אף אני בערתי כולי.  תקף אותי רטט של תאב דעות.

"ספר ר' חייקיל, ספר!  משוגע?  'עסק ביש'?  כיצד יכול משוגע להיות לעובד אדמה?  המוכן אתה להוליך אותנו אל האחוזה ההיא?"  שמתי ידי לתוך כיס בגדי...

גם את הרמז הזה הבין חייקיל.  רוק נקווה בפיו.  אחרי רגע של שתיקה, הניע את שפתיו כאילו דיבר עם לבו, ולחש: "משוגע...  לא משוגע ממש, אלא נוהג בשגעון...  יוסיל מינץ...  קוראים לו 'משוגע'...  יוסיל הוא...  בן הדיין ר' אבלי, זכרונו לברכה...  גם ר' אבלי – אל נא אחטא בשפתי! – היה מין בפני עצמו...  היו אומרים עליו, שיש לו מיחוש במוחו...  אבל הוא היה בוצינא קדישא...  ר' אבלי מינץ...  שלשלת היוחסין...  בקי בש"ס ופוסקים...  בעל יסורין...  יהודי יקר פששש...  ויוסיל, בעוונותינו הרבים, יוסיל...  יוסיל" סיים באנחה כבדה.

"ומה יוסיל?" – הוספנו להפציר – "פקר?  נשתמד?  ספר ר' חייקיל!"

"לא, חס ושלום!...  אבל אין מדברים פה על אודות יוסיל משום כבודו של אבא...  אמרתי לכם אתמול, שאין אני יכול להתערב בדברים האלה...  אסור לדבר!...  כבר דיברתי יותר מדי...  עכשיו יכולים אתם לחקור ממקום אחר..."  ושוב נשתתק.

רמזתי לפרץ, שכדאי לתת לחייקיל מנה יפה ולפטרו לפי שעה.  הסכים פרץ.  הושטנו לחייקיל מטבע הגונה.  נטל אחרי קידה, ואיננו.

עמדנו על סף פרק של חקירה מסוימת: ר' אבלי הדיין ז"ל, יוסיל המשוגע, קולוניה סמוכה לגרילובקה!  לא התחרטנו על הטיפול המייגע עם סרסור זה.

אז גייסנו את שלושת המורים העברים וחצי תריסר בחורים משכילים, והידיעות התחילו לבוא בשפע, בייחוד אחרי שהבטחתי לה' פרנקל בנוסח המו"לים בישראל, "יבואו נא דבריך וכיבדנום", כלומר, אם חלילה תיפול דליקה בעיר, והוא יודיע, לו יהיה משפט הבכורה, מונופולין לשריפות.

הרי תמצית הידיעות שבאו לידינו, ושנמצאו בדוייקות אחרי שנפנו אותן בשלוש עשרה נפה:

ר' אבלי היה גאון וצדיק נעלם, והיה שואף להתבודדות גם בחיים גם במחשבה, ורק לעתים רחוקות היה מתפרץ פתאום בתאווה בלתי צפויה מראש, למחות ולקרוא תגר נגד אי אלה דברים לא הגונים.  בתור גאון, הנקל היה לו להתקבל לרב בקהילה הכי גדולה, אבל הוא לא רצה לשמש ברבנות אף בעיר מולדתו; ורק כאשר אכף עליו הצורך למצוא מחיה דלה לביתו, התרצה לקבל את הדיינות; אבל בדרכיו ובמחשבותיו נבדל מכל הדיינים ומכל הרבנים.  הוא היה מחמיר על עצמו עד לאין שיעור.  היו אומרים עליו, שהיה מדקדק אפילו ברצועה שהבהמה יוצאת בה בין קרניה בשבת, שמא תתהפך והיה לה דין משא, ובודק את הפרומביא של סוס, שמא היא שעטנז; מקפיד בנטילת ידים, עד כי לוּא יהיה לו קורטוב של מים שיספיק לו לרוות את צמאונו או ליטול את ידיו, אז יבחר להיענות בצמא מלזלזל בנטילת ידים; ומקפיד אף על הסכין, שהוא חותך בו לחם כל השבוע, לבלי חתוך בו בשבת משום מוקצה, והיה כורת את הכפיסים של עץ לעשות אשר תעידינה על נטילת צפרניו מלוח עץ מיוחד ועשוי לדבר – וליצני בית המדרש היו אומרים, שאת הלוח הזה עתידים לתת לתוך ארונו אחרי פטירתו; ואולם במידה שהיה מחמיר על עצמו היה מקל לאחרים.  בשאלות – היה מקל לעניים ומחמיר לעשירים קמצנים, ומרגלא בפומיה: תורה חסה על ממונם של ישראל, מפני שרוב ישראל עניים הם.  יש שהיו מערערים עליו, שנתכוון לפסוק הלכה לא כדברי האחרונים, וכאשר העיר הרב, שהיה למעלה ממנו במשרה, ולא הגיע לקרסוליו בתורה, שהלכה כאחרונים, אדם רך, צנוע ועניו זה התגעש פתאום וקרא: אני פוסק כהרמב"ם ז"ל!  האם לא די לנו להיות במחיצה אחת בגן עדן עם הרמב"ם ז"ל ובני דורו?  וכשהציע הרב לפניו לעשות "שאלות ותשובות" בנידון זה עם גאוני הדור, התעצם ר' אבלי ועמד על דעתו בכל קשיות ערפו: גוזרני – ונגמר.  אין אני זקוק לגאוני הדור.  שואלים כשיש ספק, כשהדעת איננה מכריעה, כשהלב מהסס, אבל אני בטוח!

ואמנם היה עוד טעם אחר לדבר.  הוא לא כתב שאלות ותשובות, מפני ששנא את תארי הכבוד.  כמה רמייה, כמה צביעות, חנופה, עלבון כבוד האמת יש בתארים האלה – היה קובל, כשהוא גונח מלבו; וכשקיבל בעצמו איזה מכתב עם תואר ארוך, היה סולד כאילו נכווה ברותחין, ומשום כך נעשה לו עניין קבלת מכתבים מאוס, ואחרי שאי אפשר היה לו להימנע לגמרי מקריאת מכתבים, היו עיניו מדלגות על השורות הראשונות.  לכתוב אל גאונים ולהימלך בלבו מקודם מי הוא שעטרת "עמוד הימני" הולמתו, ומי הוא כדאי להיקרא "פטיש החזק" – זה היה בעיני ר' אבלי דבר נורא ומגונה.

הוא היה זורק מרה ברבנים מפורסמים ומלגלג: סוחר של תורה!  גביר של תורה!  יש לו מחסן גדול ושקים מלאים תורה, חנות מיוזנת מוכר, נותן בהקפה!  לא, רבותי!  או סוחר, או בן תורה!  פרקמטיא של תורה זוהי ביטולה!

כל אדם, כשהוא בן תורה, אז הוא לומד מה שהוא לומד בשביל עצמו, ורק בשביל עצמו, כדי לקנות שלימות ותיקון הנפש.

כל אדם לומד לפי נטיית רוחו והשגתו, ואיננו רשאי לגזור על חברו שיחשוב לפי מוח זולתו.  "גברא אגברא קא רמית?"  למה הדבר דומה?  למי שעומד ביער ומסתכל מסביב ואומר: אילן זה הוא גבוה ביותר, וזה מגדל עלים, וזה נושא מחטים, אני רוצה שהכל יהיה שווה.  טיפש שכמותו!  איננו מבין, שהכל צריך להיות לפי טבעו.  יכולים אנו לטפח אילן חלוש, לרפאותו, לזמרו, לתמכו, להשוותו, אבל אין אנו יכולים להפוך ארז לאלון.  הכל כדרכו וכטבעו.

כל אדם צריך להזדרז ולהתחזק להגיע לאותה המדרגה העליונה, אשר אז יאמרו עליו הבריות, לא לשם חנופה, אלא מתוך הרגשה של כיבוד חיובי: הרי זה יש שלם!  או: הרי זה בריה בפני עצמה!  (בשפתנו החדשה היינו אומרים: זוהי אישיות, או לאדם זה יש אישיות, בלשון אשכנז: פערזנליכקטייט).

והיה ר' אבלי מוסיף לבאר: מה טיבו של יש זה?  יש הרבה פירושים למלה זו, אבל הפירוש העיקר הוא: אדם שרישומו ניכר, ושמהותו היא נבדלת ומצויינת, שאיננו בטל אפילו באלף אלפים.

ועוד היה אומר: כשאני מעמיק לעיין בענין היש, מוצא אני שהוא אחת מבחינות העדר הפחדנות: כלומר, היש הוא לאין שיעור יותר מבחינה זו, ויש בו מעלות ומדרגות דקות וגבוהות, שונות ומשתנות לפי טבעם של בני אדם יחידים, שנבדלים זה מזה בפרצופיהם, בדיעותיהם ובמידותיהם; אבל היסוד של כל הסגולות המציינות את האדם, שאומרים עליו שהוא יש שלם, הוא העדר הפחדנות שבו.  והיה מבאר את ענין "אל תירא עבדי יעקב", ואומר: חוסר פחד זה אינו דומה לרוח העוז, שאנו מוצאים אצל סתם בעלי חיים, או לההעזה של בני אדם ידועים; ואין צורך לומר, שאין לו דוגמה בתכונתם של בני אדם, שדרכם להיות מרוצים מעצמם וששים ושמחים על כשרונם ועל הצלחתם, או של בני אדם הרוצים להתנשא על זולתם ולשלוט עליהם בתחבולות.  לא זהו חוסר הפחד, ולא זהו היש האמיתי של אנשי הסגולה.

העדר הפחדנות, שאנו רוצים בו, היה מוסיף להסביר, הוא סמכותו הברורה של בן אדם להיות מוכן כל צרכו לכל מאורע ולכל ענין, שהוא ממתין להם, או שיבואו עליו בהיסח הדעת – להתנהג כלפי כל מאורע בתקיפות ובגבורה פנימית; הרי זה שוויו של אדם לכל אדם זולתו, ולכל מאורע מחוץ; הרי זו הכשרה טבעית להשפיע רצון ודעת אל אחרים, להזדמן בלי פחדנות עם בני אדם אחרים או עם כל מיני מאורעות והרפתקאות בלי פחדנות, אלא לחשוב, לדבר ולפעול כמו שההכרה היחידית גוזרת, ויבוא מה שיבוא.  כי כמו שיש הדרת פנים לגוף, כך יש הדרה פנימית לאדם.  משהו של הדרה, משהו של מנהיגות, משהו של חן, הרבה רגש עוז והרבה כוח – אלה הם החלקים שמהם מורכב היש של אדם בעל צורה.  היש הזה הוא רק ירא שמים.  מכלל הן אתה שומע לאו: איזהו ירא שמים?  מי שאיננו ירא מפני שום ילוד אשה ושום מקרה זמני, אלא מפני החכמה העליונה, כפי שהיא נגלית לו מן הלימוד ודעת התורה, מן המוח והלב.

ויותר שאדם למד וקנה שלמות – היה מסיים – יותר הוא צריך להיות רק ירא שמים, ולא פחדן אכול-ספקות, מסתכל לכל צד אם יתרצה לזה, ואם לא – יתפייס לאחר.

וקבע דבריו כחומה: אין הדין עם הרבנים האומרים שהם יראי הוראה.  אם הם יראים, אל יהיו מורים, ואם הם מורים אל יהיו יראים!  לפחות מי שהוא רב חייב להיות "יש שלם", בוטח בנפשו, תקיף בדעתו.  זוהי השמינית שבשמינית של גאווה, שתלמיד חכם צריך לה.  הרי זה אחד מחלקי היש.  וכן גם – הוסיף – חולקני על המימרא: "עכשיו שאין אנו בקיאים בכך וכו'".  מדוע אין אנו בקיאים בכך?  מה בין עכשיו ולפנים?  לא ניתנה תורה למלאכי השרת, ולא ניתנה לתקופה אחת.  נלמוד, והיינו "בקיאים בכך".  הרי זו פחדנות.

ועל דבר ההשכלה אשר שמעה שמע מרחוק היה אומר: באי-אמונת ייהרס עם, וביראת ה' ייבנה ויתכונן.  בדעת יקרא לו חלונות, וחדריו יימלאו אור יקר.  גם מעט הזיה ואמונת אופל דרושים לעם, סוככים כיריעה לחלונותיו מלהט שמש צהרים, פן יביטו בה רפי ראות, וכיהתה עינם והוכו בסנוורים, ואבדו דרך.  אך לא רבים יחכמו לתת מידה וקצב ליריעות האלה, ולדעת את עתן, משפטן ומעשיהן.  יש אשר יגיף עם גם את תריסי חלונותיו מהנשף עד הנשף, ובחושך ילך, וכנפל טמון לא יראה אור.  מי חכם ויבן זאת, כי עת להרים היריעה ועת להשפילה ולהטותה כנטות היום.

פעם אחת היתה מריבה בארץ, ואמר: ממשלת האדם באדם לרע לו או לטוב לו, כלום היא יכולה לשנות טבעו של אדם!  למה הדבר דומה?  למי שרוצה לכלוא את הסילון המתפרץ מתחת לאדמה.  הרי הוא צריך לחתור למעבה האדמה, ולא לרפרף על פני השטח החיצון.  התורה, לפחות רוצה לעשות זאת.

כשקבלו עליו החסידים, שהוא מרבה ללמוד דברים שונים וחכמות חיצוניות, אמר להם: שוטים שבעולם: מכמה חוטים שזורה פתילה שבנר, וכשהנר דולק הרי אור אחד הוא! וכמה מתגוונים צבעי הקשת, ומה מתוך זוהר הקשת! וכמה שבילים צרים ומשופעים מתפתלים לפני מי שמטפס ועולה לראש הר, בכמה מקומות נשפים וחלקלקים עליו לעבור עד שהוא עומד על ראש ההר, שן צור, אשר שם הוא קרוב יותר להשם יתברך מתוך דומיית הטהרה והבדידות!

הוא לא רצה להצטמצם במקצוע אחד.  כל ימיו שאף אל הכל הגדול.  היה אומר: הים הוא הדבר היחידי שאין בני אדם יכולים ללכלך.  אנא מזרעא דזבולון קאתינא.

"והני מיליא יהון לרקיעיא" (במזמור של האר"י הקדוש לשבת) – אמר, שאין הכוונה, שהמלים תעלינה לשמים, אלא שתהיינה לשמים, מפני שכל מלה משמשת לבוש וכלי לאיזו מחשבה, וכל מחשבה גדולה היא בחינת שמים: גובה, היקף, אופק, בהירות, זכות, כגון זה ש"י עולמות שהקב"ה עתיד להנחיל לכל צדיק, הכוונה היא שהצדיקים והחכמים בוראים ע"י גאוניות צדקתם וחכמתם עולמי עולמות.  והוסיף ואמר: בין חסידי ישראל בין חסידי אומות הולם, בין חכמי ישראל בין חכמי אומות העולם.

פעם אחת אמר: בקושי גדול, על ידי סגולות נפשיות מיוחדות ובהתאמצות המוח והלב אנו זוכים לפעמים להיות לקברניטי ספינה השוחה על הזרם, – מתי נצליח להיות לקברניטי הזרם בעצמו?

 היה עוסק פורתא בחכמת התכונה, וכששאלו אותו, אם הוא לומד חכמה זו בשביל חשבון העברונות, ענה: לא!  אלא משום שחכמה זו היא התרופה הכי טובה למחלת הגאווה.

אבל רוב פתגמיו היו על דבר התורה.

אדם צריך לחיות את התורה, ולא רק ללמוד אותה.  אורייתא בעי היי, תורה שאין חיים אותה, היא מלאכה או רמאות.  לא ניתנה תורה למלאכי השרת.

לא דא עקא, שאין אנו יודעים את התורה.  אנו יודעים אותה אולי יותר מדי.  גם אין רע, שלמדנו מעט, דא עקא, שאין אנו רוצים ללמוד עוד מה שלמדנו מכבר.  בכל גיל אדם מבין את התורה באופן חדש.

הכל יודעים את התורה, יודעים אותה בעל פה כהתינוק את ה"מודה אני", אבל היא לא נעשתה להם לחיים אמיתיים – עוד לא!

עשה את עצמך בן תורה! – לא חילוק, דרשה, חיבור; כל זה נמצא די והותר!  אבל אין בני תורה במספר מספיק.  עשה בן תורה!  עשה את עצמך!

על כן אין אותם בני אדם הצוברים רק תבואה באסמם יוצאים ידי חובתם.  צריך לדוש את התבואה, לטחנה לקמח, לאפות פת ולחלק.  חלילה לאוסם הדגן להביט בגאווה ובבוז על הריחיים והעריבה והמלוש!  גם בלי אלה אין העולם יכול להתקיים.

האם יש לתמוה, שמי שנזרקו פתגמים הללו מפיו, אמרו עליו, שיש לו מיחוש במוחו?

לא רק בפתגמיו, אך גם בהנהגתו של ר' אבלי היו הרבה דברים זרים ומתמיהים.  הוא היה חסיד, אבל לא היה לו שום אדמו"ר נקדש ונערץ, שנתדבק בו להיגרר אחריו ולנסוע אליו.  היה אומר: "רבי אחד – זהו מנהג של שטות.  כשאנו לומדים ספרי הנביאים, אנו לומדים את כולם; כשאנו לומדים ש"ס או ראשונים או ספרי מוסר, אנו לומדים מפי אלפי חכמים והם הם רבותינו.  פולחן אדם אחד בפי החסיד הוא מין דמיונו המשונה להגדיל שמו של אותו איש אשר חמד לו, והוא סמל הקנאה המַקנה להתכבד בקלון אחרים, שבחרו באיש אחר.  אילו הסכימו הכל על רבי אחד, אז לא היתה ברירה: חד בדרא!  אבל "מאה חד בדרא'ים!".

והתוצאה ההכרחית היתה, שכל כיתות החסידים שנאו אותו שנאה מיוחדת במינה, כמו שהוא היה יחיד במינו, יחיד ברשות הרבים!  צדיק שיש לו מדור בפני עצמו, בריה שאפילו באלף איננה בטלה.

לפעמים אי אפשר היה להבין אותו כלל.  למשל, הוא היה אומר: אם לא חטאתי בפועל, שמא הרהרתי, והרהורי עבירה קשים מעבירה, או שמא הייתי כעבד המשמש את רבו על מנת לקבל פרס, או שמא לא היה לי יצר הרע? – המשפט לאלוהים הוא, לו לבדו!

חסיד ותיק ומהדר מן המהדרין שכמותו לא הניח תפילין של הרבינו-תם!  היה אומר: "אין להתנשא על הציבור!  יהודי עלוב שכמותי יעמוד ויצעק: גברא רבא אנא?  הלא יודע אני בנפשי, שהנני כקליפת השום.  מה אני "חשוב לפני רש"י ז"ל?  לרש"י הספיקו תפילין שלו, ולי אינן מספיקות"?  מטעם זה לא היה אוכל מצה שמורה.  "כשתהיה מצה שמורה בעד כל הציבור, אז אשתתף עמהם" – היה אומר.

היו גם שמועות, שהוא מעיין בספרים חיצונים.  איזה מיני ספרים קטני הקומה – איש לא ידע לקרוא את שמותיהם – היו מונחים לפעמים על שולחנו בגלוי, לא טמונים, לא "נושרים מחיקו".  אמרו עליו, שהיה מצאצאי מהר"ם מפאדובה, ושבין ספריו נמצא תנ"ך דפוס ויניציה עם "תרגום לאטיין", שממנו למד "לאטיין".  אחד ממכיריו המקורבים העיר את אזנו, שהדבר יוכל להביא לידי הרינון, ומה איכפת לי אם ירננו?  יקיימו בו מצות תוכחה!  הוא מיאן להיות מגיד פשע לאחרים.  "על מי אדברה ואעידה ואוכיח דרכו על פניו – ואני עפר ואפר" היה אומר כאברהם אבינו.

כל ענין הקנאות וחיפוש חטאים וריח אפיקורסים ומינים, שתכפו מעט בימיו ובמקומו – היה רחוק מלבו ומדעתו, לא מתוך ניגוד שכלי, אלא מתוך חוש איסטניסי דק ומפותח.  הוא היה מתעב את הריגול משום כיעור שיש בו ריח גניבה, ואת האפוטרופסות על עולם הבא של אחרים – משום יהירות והתחצפות.  לעומת זה היה מקפיד מאד על מצוות שבין אדם לחברו.  מכיוון שלא יכול היה לעזור בכסף, היה משתדל לעזור בגופו, אף על פי שהיה לקוי ופגום בבריאותו.  "עזוב תעזוב" היתה המצווה החביבה עליו, ודרכו היה ללכת לחצרות, ששם עומדים בעלי העגלות ולעזור להם בטעינת משאות.  מכיוון שבעלי העגלות היהודים היו מכירים אותו, והיו פונים לצדדים, ולא נתנוהו לעזור להם, היה הולך בהיחבא למקום שאיכרי הכפר עומדים שם אולי תזדמן מצווה זו לידו, וכמה פעמים נזדמנה, וזכה לחדווה גדולה.  "מצווה זו – היה אומר – היא גדולה עוד יותר, מפני שנאמר: כי תפגע שור אויבך, כי תראה חמור שונאך וגו', מפני שדרכו של יצר הרע הוא לעורר תאוות נקם, לכן פירש הכתוב שצריך להבליג על תאווה זו".  ועל כן מיום שעמד על דעתו לא ישב לסעודה בלי אורח.  ודווקא אורח זר, היותר עני והיותר בזוי בין הבריות.  משהתחילו בני ליטא, ומהם שלא שמרו כלל את המצוות, לבוא לעיר מושבו ולעסוק בהוראות שעה ובכתיבת מכתבי בקשה בשכר בשפת הממשלה, ונזדעזעו חסידי העיר, וצווחו עליהם, שהם מכניסים מינות לעיר, היה הוא משתק את הקטיגורים, ואומר להם: "כמה קלקלות יש לכם, בכמה עוונות ופשעים אתם נכשלים, האין ביניכם כת לצים, כת חנפים, כת שקרנים, כת מספרי לשון הרע?  כמה לאווין שבתורה אתם דשים בעקבכם, פשפשו במעשיכם!" – אף המורה ליבוביץ הגאיוני, הקר ככפור והחד כאיזמל, סיפר לי דבר זה בהתרגשות גדולה, כי גם לו היה ר' אבלי למגן כשפגעו בו קנאים.

אמרו עליו, שחיבה יתירה היתה לו לחכמת הניגון.  שבע חכמות – היה אומר – הן סמוכות במדרגה לתורה, והן גם כן מן השמים ובאות לידי גילוי ע"י הנשמה, שהיא חלק אלוה ממעל, ואם כן ההתעסקות בהן גם היא מעין פולחנא-דקדוש ברוך הוא.  הוא היה מצטער וקובל על עצמו, שלא זכה ללמוד כל שבע החכמות.  "הניגונים הם צירופי קולות, והקולות הם סמוכים לרוחניות, ויש בהן רזין וסתמין דאורייתא, ואדם מקבל מהן נחת רוח כמו מהשיר שהלוויים היו אומרים, לוויים לאו דווקא, אלא הם היו הנבחרים ביותר, וה'ניצוץ' נמצא בכל אדם.  בית המקדש היה המקום הנבחר ביותר, אבל גם בכל העולם כולו יש ניצוץ בית המקדש, כמו שנאמר: השמים ושמי השמים לא יכלכלוך".  קולו היה ערב מאד, וניגוניו – בינו לבין עצמו – היו מלאים כוונה ורמז, צהלה וגעגועים ורוח חן מתעטרת ברזי קודש.

כל שאיפתו היתה להוציא את הניצוץ מהקליפות, ואת הניצוץ היה מוצא בכל אדם, בכל חי וגם בכל צומח ודומם.  אמרו עליו, שכשהיה פוגע בכלב מוקרח ושדוף-צד היה טורח ומוצא בשבילו חתיכת מזון, שהיה מביא בנרתיק נייר תחת אצילי ידיו וזורק לו ומלטף על דבלולי שערותיו.  לא חש כל פחד וכל גועל לבעל חי.  צער בעלי חיים היה נוגע עד עומק לבו.  דומני שדבר זה בדו מתנגדיו מלבם, כדי להתל בו.

אדם אחר מעין זה היה בוודאי מוחזק למין ואפיקורס, אבל קשה היה להדביק טלאי שכזה אל ר' אבלי – לא מפני שהסכימו על דעותיו, אלא מפני שגם המתנגדים פחדו מפניו אימת מוות.  אמרו עליו, שיש לו "כוח" גדול, ושמא יקלל...  לפיכך הסתפקו בדיאַגנוזה: "מיחוש במוח", הרי זה כמו שרוצים לפטור מן הדין פושע, שחטאו הוברר, ואין עצה אחרת בלתי אם לחפות עליו, שדעתו נטרפה.  מוטב שיהא שוטה, ואל יהא רשע.

הוא היה כבר בחור זקן – כלומר כבן עשרים – כשנשא אשה.  אחרי למדו אצל הגאון רבי משה אהרון מקוטנא ואצל הגאון רבי מאיר אוירבאך מקאליש (קודם עלותו של זה האחרון לארץ ישראל) ואצל הגאון רבי אברמיל מצ'יחאנוב, חזר לעיר מולדתו.  וגם בנידון הנישואין היתה לו דרך מיוחדת.  בכל צניעותו וחסידותו המופלגת, לא רצה לקדש אשה קודם שיראנה, וקודם שתדבק נפשו בה.  יתום היה מאבותיו, לקרובים ולאפוטרופסים לא נזקק (אביו היה לפנים גביר חוכר אחוזות, ואחרי המרידה בפולין בשנות הששים יצא נקי מנכסיו), והוא התוודע ליתומה בת טובים, ממשפחה מיוחסת, גולדה שמה, ולקח אותה לאשה וחי עמה באהבה רבה, וניסה בתחילה להתפרנס ממלאכת כריכת ספרים, שלמד ונתאמן בה בשקידה רבה בקאליש, כדי להתפרנס מיגיע כפיו, למרות ה"סמיכה" שהיתה בידו מבחרותו.  אך המלאכה לא הספיקה אף למחצית פרנסה בצמצום, ומוכרח היה לקבל את הדיינות אחרי פטירתו של הדיין הזקן.

הפרנסה היתה בדוחק גדול.  ההכנסה המועטת באה משני מעיינות: מאת הבלן ומאת חוכר השמרים, ושניהם אחזו בכל מיני תחבולות להמעיט הכנסה זו; וכשבאה לידו, ופגע בו עני, היה נותן לו רוב המטבעות שבכיסו, אף על פי שהיו האחרונות.  גולדה היתה לפנים יפה מאד.  נקל היה לראות זאת גם אחרי שבאה בימים, בפניה, אשר על גביהם חרשו החיים את כל חרישם, בסקירת העינים המלאה תוגה, שהיתה כובשת את זוהר ברקן, בהורידה את ריסי העינים למטה.  קומתה הזקופה והישרה, הארשת השקטה והחשובה של פניה המביעים כבוד ונכוחה, הקול המצווה והמוחלט – נתנו לאשה זו מעין הוד של גבורה.  ואמנם היה בה שיעור מופלג של מידת הגבורה הפנימית.  היא ידעה ימים ללא לחם ושבועות ללא בשר, לא די אור ולא די אוויר בחדר, אבל היא מילאה את חסרון האור והאוויר ביפיה, בעדינות מזגה, בבטחונה; עיניה היו תמיד מאירות, אף יום אחד לא כהו ולא דעכו, ומעולם לא חלחלה מהן הבעת כפן ותלונה.  היא היתה שמחה ומאושרת בבעלה, בתורתו, בחסידותו במרגליות שיצאו מפיו ובסלסולי נגינותיו הלוקחות נפשות, המחיות רוח שפלים והמפיחות אמונה ותקווה בלבות נואשים.  ועוד יותר מאושרת היתה, כאשר פקד אותה אלהים, ותלד בן.  מה יפה, מלא, שמן ואדמוני היה הרך הנולד!  לחיים בריאות לו ומלאות!  ועיניו של הפעוט!  ממש עיני אבלי!  הפנים הזעירות הפיקו תבונה מבוגרת כחכם זעיר אנפין!  אור חדש בא לעולמה של גולדה.  קראו לו יוסף, ובנוסח הרגיל: יוסילי.  האב לא הראה את שמחתו גלוי כהאם, אבל גם הוא שמח מאד, כל נים מנימי נפשו היה ספוג אושר, אבל שמחתו היתה צנועה ובישנית, "גילה – ברעדה", מפני שלא התיר לעצמו להיות מאושר יותר מזולתו, גם חושש היה שמא יבלבל האושר את מחשבותיו ואת עבודתו.  אך כל יצורי פניו הפיקו שובע שמחות וקורת רוח.

למרות האושר הפנימי של שלום נפש, של שלום בית ושל נחת הורים היו החיים שלשלת של עינויים ומצוקות, בהכרח וברצון.  המחסור הלך הלוך וגדול; ר' אבלי נעשה בודד יותר ויותר; מכובד מאד, אבל בלתי מובן; לפעמים מובן מעט, אבל בלתי רצוי ובלתי מקובל על הבריות.  מין צפנת פענח; גאון שמשמש בדיינות ולא ברבנות, ושאין לו מגע ומשא עם הגאונים; חסיד, שאיננו שייך לשום "עולם" של חסידי רבי זה אחר; אדוק במצוות מאין כמוהו, שמקל לאחרים – מין בריה בפני עצמה!  אז התגלעו ריבות, סכסוכים חשאיים, שנינות, לעז.  כך עברו שנים אחדות.  יוסיל היה כבן שלוש, מדדה אחרי אמו.  בר נש קטנטן זה הלך והתקרב לתקופת תינוקות של בית רבן.

פתאום חלה ר' אבלי, הוכה בצינה.  במשך ימים אחדים היתה מחלתו קלה, והוא אמר, ש"איננו לגמרי בקו הבריאות", שהוא מרגיש איזו דקירות בצלעות, מעט כובד נשימה, חש מעט בראשו, ובקרבו איזה קרירות עם רעד האיברים ודפיקת לב חזקה ומהירה.  שיעול צרוד ועמוק תקפו בלילות, ויזעזע את כל המיטה ואת החדר הקטן, וקולו נשמע גם בשכנות.  ביום השלישי קראו לרופא.  הרופא בדק, מישש, מדד, הקשיב, ומצא קדחת גבוהה וחשד מחלת הטיפוס.  למחרת היום ההוא היתה תקיפת הקדחת עזה כל כך, עד שמן ההכרח היה להחזיק בידיו וברגליו של החולה, לבל יפול מתוך המיטה.  התקיפות האלה החלו לבוא תכופות.  אחרי כל תקיפה כזאת, הגיעה חולשת החולה עד כדי אפיסת הכוחות, והסכנה גדלה מיום ליום.  החולה היה מוטל בלי כוח, חרט צלמוות על פניו, ועל שפתיו צחוק חן.  קראו לרופא אחר, ערכו מועצה של רופאים.  כשבועיים נמשכה המחלה.  לבסוף הורגשה כעין הרווחה קטנה.  החולה שכב בלי מלים, בפה פעור, זיעה קרה כיסתה את מצחו, וימינו היתה צנוחה ברפיו.  פניו שונו מאד.  נראה כזקן מופלג, והוא היה אך כבן ארבעים.  כל זמן המחלה לא זזה גולדה מהמיטה.  היא חשה את השיעול, כאילו חלק מגופה כאב ופירפר; היא חשה כמדחום מדוייק כל עליה וכל ירידה של הקדחת.  ההרווחה הקטנה הביאה דעה צלולה ומעט כוח לדבר, ואז דיבר ר' אבלי דברים חביבים, דברים קדושים, ביקש את הסידור "קרבן מנחה", קרא בו בלחש.  גברה העייפות.  נחרה קלה נשמעה מגרונו, ואיזה פרפורים משונים תקפו את איבריו.  הבהילו את ה"חברה הקדושה", והמון רב באו, הקיפו את הבית הקטן.  נפטר ר' אבלי!  נשמע קול מקבת השמש דופקת על פתחי השערים ועל הבתים אשר בני ישראל יושבים שם – פעמיים, סימן למלאך המוות שבא לעיר.

העיר נבוכה.  הלווייה כזאת עוד לא היתה שם מעולם.  נסתלקו התריסין וננעלו החנויות, וכל בני הקהילה ונשיהם וטפם ועבדיהם ואמהותיהם התאבלו אבל כבד מאד.  נשמע בכי רב, קול גדול ולא יסף, המו אנחות כקול תרועה או שברים.  התחילו לספר ניסים ונפלאות על דבר ר' אבלי.  סיפרו עליו, שהיה מתענה בשני וחמישי, שובבי"ם, ת"ת[1], הפסקות, ערב ראש חודש, יום כיפור קטן, יום שמת בו אביו, יום שמתה בו אמו, תענית חלום בעד עצמו, בעד אחרים, נוסף על תעניות הציבור; שהמית עצמו באהלה של תורה, ורצה להביא את משיח, אלא שלא הספיק.

 

[ג]

עברו ה"שבעה", ה"שלושים", בכיות, הספדים, אנחות, סיפורים.  מעט מעט נבלעו כל הדברים האה בתוך רעש החיים.  נשארה האלמנה ה"דיינית", אשה חזקה!  נדהמה, נתבלבלה, התעלפה, צעקה, רצה כמשוגעת, נדמתה כאבן, ולבסוף הריעה את כל הייסורין.  יוסילי!  התינוק היה אצל שכנים, אצל קרובים.  החזירתו לביתה, ושנקעה כולה בחינוכו.

והקהל הקדוש קראו לאסיפות בדבר הספקה לאלמנתו של ר' אבלי.  הכל זמזם כמו בכוורת.  הדיינית והיתום, הדיינית והיתום!  אפשר היה לחשוב, שיצפו אותם זהב טהור.  נמנו וגמרו לייסד בעד הדיינית קופה של רוכלות, הלא "בריה נפלאה" היא, וצריך רק "להעמיד אותה על רגליה".  נוסד ועד מיוחד.  הגביר ר' זימילי נתעטר בעטרת אפוטרופוס ראשי, סוחר היערות זילברברג קיבל כתר גזבר, הקבלן קופלמאן היה לגבאי.  גם הרב ממעון קדשו נתן קולו לאסוף כסף.  היו הרבה כרובים סוככים, אבות יתומים ודייני אלמנות.  הסכימו לאסוף סך עצום, חמש מאות רובל.  אספו מאתים.  החנות נוסדה.  מיני מזונות.

ומכוון שהאלמנה היתה באמת "בריה" – התפרנסה, לוותה, שילמה, כתבה, מחקה.  במשך הזמן נתפרדה חבילת הוועד.  נשארה הדרת הקודש לשמו של ר' אבלי, זכותו יגן עלינו, עם פחד גדול, ביחוד, כשהוא עתה בעלמא דקשוט.  ר' אבלי היה מעט מעט אחרי פטירתו, לרבי, שכל החסידים מעריצים אותו.  והדיינית היא "בריה", אין כמוה אשה חשובה.  ויוסילי, אח, יוסילי, לכל הקהל הקדוש יש חלק בו.  יוסילי בוודאי עתיד למלא מקום אביו...  מילתא זוטרתא?  יוסילי ר' אבלי'ס!  השם לבדו כישכש כזוג, כענבל.  הכל היו מבטאים אותו בהטעמה של פינוק וחיבה.

עברו שנים, ו"הנער נער".  נתערבו בו יפיה של אמו ועדינותו ומתיקותו של אביו.  גיזרתו היתה מחוטבת יפה, קומתו היתה גבוהה לפי הערך, בן חמש, כבן עשר, בן עשר כבן חמש עשרה, פנים עגולות, לחיים צחות עם נטיה לארגמן חיווריין, כשנתעורר מעט; עינים חכלכלות, גדולות, עמוקות, חכמניות, שפתים דקות, אדמוניות, שערות הראש סדורות תלתלים בידי אמא, אבל מהר הסתבכו והיו לבלורית, ושם, מתוך בלורית זו פיכה איזה ביטוי של גבורה, של עזות פורצת מתוך הילדות התמימה והנעימה.  בכל תוויו וגווניו, קוויו ושרטוטיו של יוסילי היה סימן זה ניכר ביותר, מפני שסימן זה היה מיוחד לו.  לא היה בו החן הצנוע של אביו.  הגבורה של מרת גולדה, שנתבטאה בכשרון "בריה" ופה עמדה, – גבורה זו עלתה אצל יוסילי הרבה מדרגות, והגיעה למדרגת מרידה קובלנית והתמרמרות, בלי שום רפרוף של צער ודכדוך הנפש, שהיה מקדיר את פני האב ומעריב ערבים אפורים של דאגה על פני האם.

בחדר התחילו, כביכול, מגמגמים עליו: נער שובב קצת, פיסת פרא אדם; אבל בביטויים האלה לא היה טעם לגנאי, יתר על כן: טעם לשבח.  ידעו, שיש עילויים שובבים קצת, ויוסיל עילוי היה בלי שום ספק.  הכל נקלט במוחו, ונשתגר תיכף על לשונו.  בן שמונה היה כמעט בקי בתורה ובנביאים, בן עשר כבר שחה עם דגי הרקק בים התלמוד; כשנעשה בר-מצוה כל "כלומר" ו"דוק" לא עממוהו, וכבר "צלל במים אדירים", והיה מעלה מרגליות של חידושי-תורה.  מבוכה, ולפעמים עלבון שלא במתכוון, היה גורם לכל מלמדיו.  הלמדן הכי מובהק לא מצא תשובה על כל שאלותיו.  שעה אחת ביום היו מורים בחדר גם את מלאכת הכתיבה, וגם שם היה יוסילי ריש-בריוני.  הפעוטים האחרים למדו בקושי.  כל קוץ ותג נדמה להם כהר, וכל טיפת דיו כשלולית עקומה, ועומדים ומריבים, טיפה זו מה תהא עליה, אם צריכה היא להיקרא לפנים או לאחור, וליבוביץ עומד ומתרגז, ואָלָה פיהו מלא והוא נותן בקולו: קצ'ורטו (לעזאזל)!  הכותב הזה, כתב ידו מטורף, אות זו היא בעלת חטוטרת, וגבה כדופן עמוקה, מי יודע אם היא A – או B; והמורה פרנקל, משכיל וטוב-לב, עומד ודורש: "האותיות לא מעלות ולא מורידות, אלא פירוש המילות!" – "שטות!  גוער ליבוביץ, פירוש המילות תלוי באותיות, וההבדל בין A  ל-B רחוק כרחוק מזרח ממערב!" – ומוסיפים להתקוטט, מר אמר חדא ומר אמר איפכא, וקופץ יוסילי, וכהרף עין הוא מתקן את האותיות שכתבו כל חבריו שלא כהוגן.  במהירות חץ מקשת, עד שלא הספיקו המורים לראות, והוא מכריז בניצחון, "טעות היתה!  בשלמה הרעש?"  וליבוביץ ופרנקל מצחקים, וכל החדר מצחק.  יוסילי!

הסכסוכים העוקצים והחידודים בינו ובין מלמדיו הלכו הלוך והסתבך.  בהיותו בן שלוש עשרה למד גמרא ופוסקים עם מספר מצומצם של תלמידים מצויינים מפי הרב דמתא.  הרב היה בטלן ופחדן, רך כדונג, יושב בסתר עליון בחביון עוזו, קודר דוגר, שקוע בעיונים והרהורים, אוהב צללים, מילים, חצאי מילים, רמזים, "אדם אוירו" במחשבה, לא למדן על-אתר, שמראה באצבעו על המקום שבדף, אלא חריף ובקי מחוץ, קושר נימא בנימא וחבל בחבל בדמיון הפלפול, ומקשה מהרשב"א על הריטב"א ומהמרש"ל על המהר"ם שיף; אפילו האותיות היו מגושמות בעיניו יותר מדי.  כל דבר של ממש, כל דבר בולט היה מפחידו ומרתיעו לשוב אל האוויריות, אל התפשטות הגשמיות.  הוא נרתע באיסטניסות סולדת מכל מגע ממשי של המציאות.  הוא היה רך, מוג-לב, צועד בחשאי, מעופף בדמיון, כקש לפני רוח.  כשהיו "ראובן ושמעון" באים אליו כ"צדדים" לדון ביניהם, היה לו הטיפול ב"ראובן ושמעון" לעוֹל ולמשא; ואילו אפשר היה לפסוק הלכה ולהורות סתם לתוך חללו של עולם, ולהכריע בין הש"ך ובין ה"טורי זהב" בהלכות טוען ונטען, אזי, ל"חידודי בעלמא", היה שמח בפלפוליו ובהמצאותיו.  אבל הפגישה עם הממשות הטילה עליו אימה, מפני שכאן נפגש עם איזה ניגוד, מפני שכל דבר של ממש עושה ניגוד, תופס מקום, ויש לו קצוות ובליטות.  לא זו אף זו: כשהביאו לו "שאלה" למשל, קורקבן שניקב, וצריך לבדוק את הממשיות, ה"קורפוס דליקטי" של גוף הדבר המעיד על הקלקלה המוטלת בספק, – בדיקה זו, הדורשת הסתכלות מסויימת ואומנות יד, היתה מאוסה עליו, לא מחמת גיעול אלא מחמת יציאה מעולמו האווירי לעולם המוחש, הבולט והמגושם.  אילו אפשר היה לפלפל בדמיון עם הפוסקים הראשונים והאחרונים ועם מאה שאלות ותשובות על דבר הקורקבן – שפיר ושפיר!  אבל הקורקבן ממש, התנגשות זו עם המציאות היתה לו כמחט בבשר החי.  כיצד בדק שונא-המציאות הזה ריאות כחולות נפוחות, כיצד העביר צפורן אצבעו על חלפים חלקים, חדים ומבריקים?  אינני יודע!  ודאי היה נזהר בזה, ודאי היה מחמיר יותר מכל המחמירים, ודאי שהיה ירא שמים עוד יותר מאשר היה ירא-הממשות.  אנוס היה לעשות את כל הדברים האלה, באין ברירה ובשעת הדחק "בעד הפרנסה המרה".

לעומת  זה, בשיעורו היה מתנקם באותה המציאות השנואה לו, והיה טוחן הרים אוויריים זה בזה, והתלמידים היו צריכים לעוף עמו בין העננים של תיובתות ואסתפקתות וסתירות (אמיתיות או מדומות) בין מימרות, סברות, השערות, חששות, אומדנות של כל המפרשים שהיו בעולם, מששת ימי בראשית ועד עתה.  מקצת התלמידים לא יכלו לעוף עמו, מפני שכנפיהם היו חלושות ונשברו בדרך; מקצתם דאו ורפרפו בקושי גדול, אחד היה אשר לא רצה לעוף: יוסילי!  יוסילי היה ההפך המוחלט מרבו זה; הוא אהב את המציאות, ורק את המציאות!  לומדים מסכת סוכה, והרב מתלל פאר-עמוד של עשרה מפרשים ועשרים שאלות ותשובות, זה סובר כך וזה רומז כך, ונמצא שהדברים סותרים זה את זה וצריך לבטל כל סתירה, וצריך להראות שכל המפרשים צדקו יחד – לא איכפת ליוסילי, איכפת לו הסוכה בעצמה, כיצד בונים אותה, כיצד סומכים אותה לכותל, כיצד מסככים עליה באופן שתהיה צילתה מרובה מחמתה, באיזה זרדים – "רבי, הראה את הזרדים!  טול ובנה את הסוכה, ואנחנו נעזור ונדייק שלא תהא גבוהה מעשרים אמה וכו' וכו'!".

הרב התמים החריש רגעים אחדים כאיש איננו מאמין למשמע אזניו, רצה לתת התנוך לתוך אזנו, לבל ישמע דברים מחוצפים כאלה.  כעס עלה בקרבו עד לגרונו כדי חניקה, נהם ורטן לתוך זקנו: אוי לאזנים שכך שומעות!  אך כבש את כעסו ואמר: "יוסילי, זו היא תורה!  את כבוד התורה אתה מחלל!  אנכי מוחה פשעך הפעם, אבל אל תוסיף לשאול שאלות כאלה!"  הרב היה, למרות מתינותו, נרגז ומורתח.

אבל יוסילי, מכיון שהתחיל לשאול שאלה לא זז ממנה, עמד במרדו והחזיק בעזותו, היתה בו ממידת קשיות העורף של אביו ואי אפשר היה לדחותו בקש, הוא באמת לא חשב לחלל כבוד התורה.

"הרשני, רבי, לשאול אותך שאלה אחת!" – אמר יוסילי בקול של כבוד ונימוס, בלי פחד.

"שאל!" – ענה הרב בקורטוב של קוצר רוח.

"התורה ציוותה" – אמר יוסילי בניגון גמרא – "לבנות סוכה, וכשאני רוצה לבנות, לסכך, לדעת באיזה ענפי אילנות מסככים, וכיצד בונים בנין זה, באופן שיהא דירת-ארעי, ולא דירת קבע, ושבכל זאת לא יתערער הבנין, ולא יפול על ראש היושבים בו; וכשאינני מסתפק באמירה בעלמא, אלא רוצה לעשות מעשה, הרי אני עוסק בדבר של תורה!  אפילו כשאני מסדר את הקרשים ומסתתם ומצרפם, הרי אני עושה הכנה למעשה של תורה!  יש בנוגע לזה הלכות ידועות – טוב!  למדתי בספר 'יד חזקה' של הרמב"ם.  אבל לדעת את כל סברותיהם והשערותיהם של האנשים שכתבו על ענין זה בכל הדורות ולהקשות מזה על זה ולתרץ תירוצים שרובם דחוקים, בלי הניע אצבע לבנות סוכה – האם לזה אתה קורא תורה?"

הרב נזדעזע, "אנשים שכתבו על ענין זה, אתה אומר? – צעק בקולו הדק והרועד מפחד – הרשב"ם, המהרשש"ך היו 'אנשים'?  הלא הם היו ארזי הלבנון, אדירי תורה, אילי תרשישים, אבות העולם!"

"אני לא אמרתי – הוסיף יוסילי להפציר – שהרשב"ם והמהרשש"ך לא היו אבות העולם.  אפשר שהיו אבות העולם, לא על זה אנו דנים!  בודאי היו הם רבנים במקומות ידועים ובזמנים ידועים.  גם אבא ז"ל היה רב, גם כבודך כבוד רב, וגם עליכם יאמרו, שהייתם אבות העולם.  עוד מאה, מאתים, חמש מאות שנה יפלפלו, יכתבו – עוד רבנים, והתלמיד העתיד למוד מסכת סוכה בעוד כמש מאות שנה, האמנם צריך יהיה לזכור את דברי כולם ולהקשות מזה על זה?"

בתור תשובה עשה הרב איזו תנועה של מחאה ויקם ממושבו, ויתהלך אחת הנה ואחת הנה בחדר.  יגע במוחו ומצא מופת שאין להרהר אחריו, כדי שיסתתמו כל הטענות.

"כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש הלכה למשה מסיני!" – קרא בקול של נצחון וחגיגיות.

"יודע אני מאמר זה" – ענה יוסילי בנחת – שנאמר על צד ההפלגה, כדי לתת ערך גדול לחידושים שוותיקים מחדשים, מפני שהתורה לא ניתנה לקפוא כחומרא על דרדייא, אלא להתחדש.  וזהו יתרון מעלתה.  הדין עמך, מורי ורבי!  אבל, ראשית, במאמר זה יש הגבלה.  לא אמרו: תלמיד סתם, אלא תלמיד ותיק, ועדיין אין אנו יודעים, מי ראוי לשם זה, ולא כל הרוצה את השם יבוא ויטול.  שנית, הלא יודעים אנו, שיש רק הלכות ידועות שנסמכו בפירוש כ'הלכה למשה מסיני', לאפוקי שאר ההלכות".

הרב סגר את כרך הגמרא הפתוח לפניו, כאילו חשב לעוון, שהגמרא תהיה פתוחה, בשעה שדברים נוראים ומחוצפים כאלה נשמעים.  התלמידים נבוכו.  יוסילי לבדו לא נתבלבל.  במנוחה תקע את ידו לכיס החזה של בגדו ויוצא משם גליון גדול, ויפרשהו לפני הרב.  "אותיות מחכימות!"

"מה זה" שאל הרב בחלחלה.

"זה הוא תו-הבניה של סוכה" – השיב יוסילי בשקט ובתמימות – אני עשיתי את המרשם הזה, בדיוק, עפ"י הדינים, ורצוני לחטוב גם תבנית קטנה בעץ; ואני רוצה לדעת מפיך, רבי, אם סוכה זו תהיה כשרה?"

מראה הצורה של בנין וזכר העץ גדשו את הסאה.  הרב עיקם את פניו, כיווץ את לסתותיו, הבליט את חוטמו, קיפל את זוויות פיו, וירק על הרצפה.  אח"כ תפס את הגליון בימינו הרועדת מכעס, ויקרעהו לקרעים דקים, ויזרם על השולחן אשר לפניו.  קרעי הנייר רפרפו טסו כרצי שלג.  "אלמלי חסתי על כבוד אביך ז"ל, גזרתי עליך נידוי!  מכיוון שאני חס, אני רק מזהירך, יוסילי, חזור בך!"

יוסילי קם ממושבו, ואמר בקול של חשיבות והכרת ערך עצמו: "בודאי אחזור, כלומר אעשה מרשם חדש תחת זה הקרוע".  במלים האלה עזב את החדר, ויסגור את הדלת אחריו.

לא עברה שעה קלה, והקול נשמע בעיר, עם הרבה הוספות וגוזמאות.  העיר היתה כמרקחה – "אקאָך אין שטעטיל"!  יוסילי!  יוסילי!  הרב גירש את יוסילי מביתו.  מאחורי יוסילי עמד הצל של רבי אבלי ז"ל כחומה.  אבל הרב!  סוף סוף "מרא דאתרא"!  יש גבול אף למשובה ולדרור של עילוי.

מבוכה!  ר' זימילי נכנס בעובי הקורה, ולא הועיל.  חייקיל פזז, התרוצץ, השתדל לפשר וקלקל עוד יותר.  פרנקל התהפך מסיבות בתחבולותיו, ריגל, תיווך, בעיקר בשביל "קורספונדנציה", צלל במים אדירים והעלה חרס בידו, וגם ה"קורספונדנציה" ירדה לסל המערכת.  רק הדיינית האלמנה תיקנה הכל, השלימה בין הצדדים.  "יוסילי לא נתכוון לפגוע בכבודו של הרב, להפך, הוא מכבד את הרב, ופיו ימלא תהלתו שלא בפניו.  הוא היה עייף מאד אחרי שעסק בעבודת ציור הסוכה במשך לילות אחדים.  הוא אוהב לצייר! עתה הוא שוב עוסק בציורים.  הוא מדקדק מאד במצוות, אולי נזרקה מפיו מילה של כהוגן, הרי הוא רק נער צעיר.  ילמד, יתבגר, יבוא לכלל דעת.  הלא זה אך היה לבר מצוה! הוא עומד על דעתו קצת, אבל כוונתו טובה.  גם בעלי ז"ל היה עומד על דעתו".

המלים האחרונות הזכירו את הרב, שר' אבלי היה פוסק כהרמב"ם בשביל עניים ושהיתה לו בנידון זה קטטה קלה, ושאי אפשר היה להזיז את ר' אבלי מדעתו.  הוא זכר, שהיו אומרים אז, בחייו של ר' אבלי, שיש לו מיחוש במוחו.  לוא יעיז עתה אדם לאמר זאת, יקרעוהו כדג.  הוא בעצמו פחד לא רק להשמיע דבר מן השפה ולחוץ, אך גם להרהר, אבל הלא זה היה קלא דלא פסיק.  ויוסילי כרעא דאבוהי.  אולי זה הוא מום משפחה.  סוף סוף עילוי הוא, וקשה טיפולם של עילויים.  בזכרונו עלו תמונות עילויים שהיו לחרדה לרבנים זקנים במשובתם ובעזותם.  יש שרב זקן מרציא לפני עיליו פלפול ארוך, והלה משיב לו ברגע אחד: "שטות!"  "כיצד שטות?"  שואל הרב הזקן.  והעילוי הולמו כרעם במימרא מהירושלמי שסותרת את כל הבנין.  אמת, ליוסילי יש דרכים אחרות...  הוא עוקר את הכל...  הוא בא בציורים...  הוא מבקש כל דבר בעין...  סוכה?  הבה סוכה!...  הוא איננו יודע שדברים כאלה אינם מונחים על כף היד, אינם צריכים להיות מונחים על כף היד, מפני שבאופן זה לא יהיה מה לישא וליתן ותורה מה תהא עליה?...  והוא איננו עז ושחצן...  לא!  הוא איננו פרא כלל...  הוא מתון ועקשן, שאין עקשנותו ניכרת מתוך מתינותו...  הוא נוהג בנימוס ודרך ארץ נוח לבריות...  לא התריס כנגדו אף מלה קשה אחת...  ובכל זאת הכעיסני הרבה יותר מאשר אילו היה מחרף ומגדף אותי.  זהו המיחוש שבמוחו...  עילוי שנתייתם.  סוף סוף, צער...

מתוך הרהורי מוסר אלה נתפייס הרב, ויוסילי חזר לשמוע את השיעור.

 אבל ימי השלום לא ארכו.  הרב נתפייס מפני שקודם לכן כעס.  יוסילי לא נתפייס, מפני שלא כעס כלל.  הוא רק עמד על דעתו כנד לא ימוש.  הוא היה חותר לעצם הדבר.  כשלמדו הלכות טרפות, ביקש לעמוד על בוריו של ניתוח הבהמה; למדו מסכת עירובין התכונן למדוד תחומין, מחיצות, ביקש לראות כרמלית; למדו מסכת ראש השנה, נקב, ירד עד תהום במחלוקת שבין חכמי ישראל וחכמי אומות העולם בדבר המזלות; לא רצה להציק להרב.  להיפך!  הוא כיבדו וגם אהבו.  אבל הוא רצה לעמוד על עיקרי הדברים.  הרב היה צוער ברב כוחו לדיני ממונות.  הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות, אבל יוסילי לא מצא חפץ במקצוע זה.  הוא חשב גם מקצוע זה לתורה, אבל רק לחלק קטן של צורה.  ראובן הלווה לשמעון, שמעון לא פרע וטוען פרעתי; לוי הפקיד משכון ביד יהודה, ויהודה היה שומר חינם, שומר שכר – כל העסקים האלה היו בעיני יוסילי תחבולות השוק, שהלומדים עוסקים בהם, לא משום שהדברים כתובים בתורה, אלא בשביל שהיהודים בשוק עוסקים בהם עכשיו.

בתורה משה ענין זה תופס מקום קטן מאד, לא אחד ממאה בערך לדיני קרבנות; בספרי הנביאים כמעט אין זכר, בגמרא יש מסכתות כאלה, אבל יש הרבה מסכתות אחרות; ועוד: אז היו פוסקים אפי"י דין תורה – עתה אין פוסקים דין תורה כלל.  הוא שמע, שאביו ר' אבלי היה תמיד מפציר בהצדדים לעשות שלום.  למרות הספיקות האלה, למד גם דיני ממונות, וגם בהם רצה לעמוד על עיקרי הדברים, והיה שואל את הרב שאלות, שהר לא יכול היה להשיב עליהן.  הוא שאל, מדוע יש כל כך דינים על דבר שור נגח תם ומועד?  האם בימי קדם היו השוורים מנגחים כל כך?  לפעמים היה שואל שאלות של תמימות גדולה.  כמו: מדוע יהיה אדם שומר חינם? – הרב היה ממטיר עליו שמות: כך כותב "קצות החושן" וכך כותב "האורים ותומים", אבל כל הדברים האלה היו לו כזורק אבן לחמת.  הוא לא נלאה לשאול: מדוע?  נטייתו הטבעית היתה לראות כל דבר בחוש.  כששמע את השם "קצות החושן", ראה חושן ממש וקצותיו, עד שכבר רצה לנגוע בו.  ברגע ההוא אמר בלבו: זהו רק שם ספר, וראה בעיניו הפנימיות ספר של נייר נדפס.  ספר כזה קודם שנדפס, נכתב על ידי אדם אחר, וראה בדמיונו אדם שכתב, ואמר לעצמו: אדם זה שימש ברבנות וכתב ספרים, חזקה על אדם שכזה, שכיוון אל האמת, אבל כולנו רוצים למצוא את האמת.  כמה אלפי רבבות דורשי אמת היו בעולם!  מה לי לדעת מה שכתב פלוני או אלמוני?  רוצה אני לדעת את עצם הדברים.

ככל העילויים, גם יוסילי בכיר היה, כלומר, הקדים להתבכר.  בן ארבע עשרה הגה, חקר, דיבר וכתב כבן ארבעים, דלה דלה את כל ספרי התנ"ך עד תומם.  ידיעתו בתלמוד היתה רחבה; חוץ מזה למד רוסית, פולנית; מלאכת החשבון עלתה לו בנקל; לידיעת גלילות הארץ וקורות הדורות עזר לו כוח זכרונו, שהיה כבור סוּד שאינו מאבד טיפה; יותר מכל משכו את לבו לימודי הטבע.  לא היתה שום נקודת מגע בינו ובין המשכילים או האפיקורסים שבימיו ובמקומו.  שום ספרי השכלה לא גונבו אליו, ולא נזקק להצפינם.  השכלתו לא עשתה קפנדריה, אלא הלכה, ישר מלימודיו המורגלים.  הוא חונך על התלמוד, ודעותיו החפשיות באו מהתלמוד, לא פחות מדעותיו הדתיות.  כל כת היא לקויה במידה ידועה של חד-צדדיות.  האדוקים המתאמרים שהתלמוד נפל להם לנחלה ועלה כולו בחלקם, הם בוחרים להם מאמרים ידועים ונשענים עליהם, כאילו רק המאמרים ההם נמצאו, ולעומתם המשכילים, וביחוד אלה מהם הבקיאים בתלמוד, מורים פנים אחרות באותם המאמרים, או נשענים על מאמרים אחרים.  המראים הם פנים שלא כהלכה?  מה שהוא "שלא כהלכה" אליבא אלה הוא "כהלכה" אליבא אחרים.  יוסילי היה מאמין-באלהים נלהב, בכל רגשי נפשו היה נכסף ועורג לעבוד את האלהים, וביחוד "להידבק במידותיו של הקב"ה", אך לא יכול היה להשתעבד למה שבני אדם אומרים, או מוסרים בקבלה בנידון זה.  קרח הכפירה של ליבוביץ העיר בקרבו התמרמרות; הרב היה קרוב לרוחו יותר, אך את אווירתו לא סבל, ועיקר מחאתו כנגד הרב היה, שהרב השתעבד למימרות ידועות, ומסיח דעת ממימרות אחרות, ושהוא משתעבד למימרות בכלל, בעוד אשר באמת צריך לתפוס את הדברים בעצמם, כמו שבעלי המימרות היו תופסים אותם כראוי, או שלא כראוי.  פרנקל המציא לו ספר "אהבת ציון" של מאפו, והוא בלע את הספר הזה בתיאבון, אבל זה היה רק תיאבון רגע.  על בחורים אחרים פעל ספר זה כמין גילוי שכינה חדש, לא מפני שנכתב באמנות דקה או גרועה, חיקוי טבעי או מעושה של סגנון המקרא, אלא מחמת חידושו, ומפני שהתמונות המתוארות בו מעוררות לתור ולמצוא את האורגינלים שלהן, את השדות ואת ההרים ואת העמקים ואת בני האדם ואת בנות האדם ביפיים, במשחקיהם, ברעשם, בהמייתם, במרוצתם, בשמחתם וביגונם הפשוטים, הטבעיים והנבדלים כל-כך מכל הסביבה שהיתה מקפת את הקורא במקום מושבו; אבל ביוסילי התרקם העולם ההוא קודם לכן, כמו שבוודאי התרקם בדמיונו של מאפו קודם שכתב את ספרו.

 בין ספרי אביו מצא כמה ספרים שהשפיעו עליו יותר, למשל, ספר "לישרים תהלה" לר' משה חיים לוצאטו, שאצל עליו השפעה של קדושה ובהירות, ספר "מאור עינים" לר' עזריה מן האדומים, שפתח לו אפקים חדשים – אבל, בעיקר, היתה השכלתו מקורית, תנ"כית, תלמודית.  בין הנביאים היה ירמיהו סמל אדיר-חפצו, לא מפני שחשב, שפתגמיו של נביא זה הם על צד שלימות גבוהה יותר משל נביאים אחרים, אלא מפני שהנביא הזה היה איש מעשה ועסקן בדברים: טרח, "נתנסה בהרבה נסיונות, הוכה, הגן על עצמו; נתגלגל ממצב ונתאמץ באלהים.  חיים!  מעשים!  כאביו היה גם הוא חסיד, אך לבו לא הילך אחרי הרבי'ים השונים האומרים "תורות", עפ"י רוב, זה בשם זה, "הוא ז"ל היה אומר", ו"הוא שליט"א אומר".  אך המעשים של הבעש"ט פעלו עליו הרבה, – אם הם מדוייקים או לא, אבל אלה היו מעשים, או חושבים שהיו מעשים.  הבעש"ט נסע, גלה, נתעכב בדרך, פגע בבני אדם, עשה מופתים.  תנועה, שטף, מלחמה, יגיעות, חיים בהירים, מלאים אור, חדווה, יסורים, תקווה עצמית, אישית, עשירי-צבע, שואפים והולכים בדרכיהם הם, חפשים ממראי-מקומות ומציטטים, מתחילים, ראשונים...  אף הוא השתוקק להיות מתחיל וראשון, לוא גם במידה זעומה, לוא גם משהו, קורט של יוצר בראשית...  הוא חרג-ערג למעשים.

זה היה עולמו הפנימי של יוסילי, משא נפשו מנגינתו, חייו, תוך תוכו.

 

[ד]

אין קפיצין למלאכי השרת של הטבע.  נער בן ארבע עשרה, אפילו כשהוא עילוי שבעילויים, אינו יכול למלט משא כבד של כל כך הון ועושר רוחני, עילוי שכזה – או שובת פתאום וקופא על נקודה אחת, או מתבלבל וחוזר לתוהו.  זוהי הטרגדיה של העילויות.  התלקחות שלהבת גדולה, ופתאום דעיכה וערימת אפר, הוי, כמה צריך לשמור על ניצן שכזה לעצור בעד פזיזות גידולו ופזרון לשדו!

אם לא אירע ליוסיל מה שאירע להרבה ילדי פלא שכמותו, סיבת הצלתו היתה סגולה מיוחדת שהיתה בו: ילדות רעננה.  הוא עמד בילדותו עוד ימים ושנים.  אם בבחינה ידועה דמה לבן ארבעים, בבחינה אחרת דמה לבן עשר, וכל ימיו לא חדל מהיות כבן עשר.  על כן לא נפגע מבכירותו.  להיפך!  הוא הוסיף כוח, בריאות ועזוז.

תאוותו של יוסילי היתה: הטבע.  שאיפתו הכי חזקה והבלתי מנוצחת בשום אופן היתה – אל מחוץ לעיר!  שמה היה אץ רק בכל פעם שהשעה היתה כשרה לכך.

ים שיבלי זהב בשדות, ענפי השיחים, טרפי הסוף וגבעולי הקנים על שפת הנחל, האילנות המאוושים וההומים, המחטים החדים של זמורות האורן, המחשוף הלבן של עץ הליבנה, עשב האפר הרך והרענן, הקנים הדקים והגמישים המעלים קיסוס, כל מיני אדמה, אפילו אדמה פרומה ושטופה שנסחפה ע"י המטר, העושה קרחות קרחות גדולות, שאין עליהן אף קלח אחד, אדמה מדרונית עם בריכות לצד שיפוע המדרון, העושה זוויות משונות ושקיעות מדולקות ומפותלות, מתגלגלות, חוזרות ומשתערות חוזרות וקופצות, מתפרפרות, מתבלטות לצדדין, שוב מתגלות בנצחון, כאילו הריעו תרועת חדווה; הידד, הרי אני אדמה!  ועונות לתרועה זו להקות להקות של צפרי רון, ומעל לכל אלה פרושה כיפת שמי תכלת לאין סוף – אלה היו חלומותיו והרהוריו של יוסילי.

כאן מצא בעל חוב קטן זה מקום לגבות את חובו, שהתורה נשארה חייבת לו; את המציאות, את הממש!  תוך מעשי בראשית אלה שרתה עליו שכינתו!

היה יוסילי הולך ועושה לו אבוב מנצר רק ושורק עליו את ניגוני ירוחם וניסן בלזר, וקופר ושלוסברג, ופיינזינגר והווילנד יונגרמאנצ'יק, או בעל-בית'ל, שאהב מאד (הוא היה אוהב זמרה כאביו).  סדק את הקליפה, קדח מעין צינור, עשה נקבים כמו בכברה, אהב את האצה המלאה לחלוחית, שמח לראות, כיצד רקמה עציונית פנימית מקלחת זרם היוצא דרך זימים וסיבים הנמצאים בתוך הגבעולים, הרגיש שהזרם הזה עולה מן השרשים דרך הצמרת והענפים, והזרם הזה – יכול היה להישבע על כך – נכנס גם לגופו!...  אז תבוא בו נשמה יתרה ונחת רוח מעין עולם הבא.

והפרחים!  הוא לא למד אותם, הוא – אם אפשר לומר כך – חי אותם, ראה שיש בהם חלקים פנימיים וחיצוניים, עליונים ותחתונים.  כך וכך עלים צבועים בצבעים ידועים צומחים בראש, וכך וכך עלים למטה.  כל פרח, כל עשב יש לו מלאך מיוחד שמכה אותו ואומר לו גדל...  כך ציווה הקדוש ברוך הוא!  הראשונים דומים לעטרה, והאחרונים הם כעין כוס; ובתוך הפרח בעצמו – אי אלו גידים או עורקים, עמודים, גרעינים, תלתולים, גבשושיות כעדשים, כפתורים קטנים מבצבצים בדקות סמויה מן העין, בדומיה אטומה מן האוזן, והנה הם פורחים בענוות הפריחה – זו היא הלכה קבועה! – ונובלים ונושרים בעונת הכמישה, החלקים העליונים תחילה, ואחריהם התחתונים, ומשהו נשאר ומתקיים, והוא לא יבּול ולא יקמל, אלא מתחיל צומח וצומח וסופג לשד ולובש צורה ידועה ומסויימת, והנה יפה פרי תואר!...

לכל הנסים והנפלאות האלה היה יוסילי נמלט מהסימטאות הצרות והמזוהמות של העיירה-המדמנה, מהמשעולים הנרפשים והמגואלים, מהחנויות, מהשוק עם "חכמותיו", וסלחו נא לפשע שפתים! – גם מספרי-הנייר ומאנשי-הנייר...  והיה מטייל ורואה לפעמים שדות כחושים, עשבים דלים, זמורות יבשות על קרקע טרשים של כפרים מדולדלים, נדמים כעיי מפלה, בלי צהלת-חיים והד תרועת העובד השמח בחלקו, עטופים זלעפות רעב ויגון, כאילו לחשו לו באזניו את תרעומתם המרה, שהם פושטים בקרקע, ואינם ניזונים ממנה כל צרכם, ומקוננים על רישם, ערירותם ושממונם, שהרי גם הם רוצים להינות מזיו החמה, וקפץ עליהם המדבר – וחונקם ודוקרם בקמשונים והופך את חלב-כליותיהם לאשפה, ובכה עמהם בתחנוני סליחות וקינות; ושדות אחרים – שטיחים נהדרים, יריעות צבעונים, בגדי מלכות של האדמה, מישורים מכוסים בר אומרים שובע ושפע כל טוב, והם מרננים באזניו הימנון של נצחון, ונפשו נעשית עוגב מפליא קולות, והוא מתמלא שירה כים...  שכח את הממרורים ודאבון הלב אשר שבע לרוויה בין חובשי בית המדרש!

לא היו ליוסילי ימים טובים כהימים אשר אז יצא לקטוף ערבות באבי הנחל להושענא רבא.  תחילת סתיו.  גוונים שונים נקודים וברודים, והולך וגובר עליהם צבע אדום, שעטנז של גוונים מנומר מאין כמוהו, מלא כוונה ורמז, סוד וגעגועים, סוף חיי הצמחים מתוך הליקוי המתחיל, מעין התלהבות של "נעילה", והחמה אורגת את רקמת זהבה על הצבעים הקסמים המהבהבים, חיצי-אקדח יירו, סילונות של אש וניצוצות ניתזים על גדות הנחל והשלוליות היוצאות ממנו, ומקלחים הזהרורים על הערבות המעודנות הדקות והנכפפות ויוסילי עומד ביניהן כמלך בגדוד וקולט לתוכו את צבעיהם.  למקצת הערבות יש עגילי פרחים צהובים חוורים כעין קלא-אילן, או כעין הקצף על פני גלי-הים כשהם מתדפקים אל החוף, ומעורבים עוד בחול שלא הספיק לרדת, וקצתם ירוקים כעין האזמרגד, וכל עגיל ועגיל איננו פרח אחד אלא צרור פרחים, ובכל פרח בולט קשקש קטן שעיר עם זוג של זרים כעין מספרים קטנטנות.  הוא שב לבית המדרש טעון ערבות, והבחורים מכינים את עצמם לשבת באור ליום הושענה רבה כל הלילה לקלוע ערבות והדסים, ובית המדרש העלוב, המסכן, העירוני, נעשה כולו בושם ונועם, והבחורים מדברים אל יוסילי, ושואלים אותו שאלות בדיני ההכנות להושענות, והוא מתעורר וכועס, מפני שהפריעו את הרהוריו; הוא מהרהר בעגילי פרחים וקשקשים והם – בדיני חיבוט ערבה, אפילו היום בבית המדרש שנהפך ליער הוא קורא אליהם: הדיוטות, הסתכלו בפרחים הללו, בקשקשים הללו – נחבוט, נחבוט, טוב, ג' חביטות, ז' חביטות, קלעו לימין קלעו לשמאל את הטבעות של ההדסים, אבל הסתכלו בערבות בעצמן, והוא עומד כעין פן, אליל היער, טרפי שיחים, שבבי סנסינים, נשורת של עלים, כפיסי זרדים על בגדיו, על כובעו, על שערותיו – מזורז מורתח, כמעט שיכור מחדווה.

איזה כישוף, דיבוק, גלגול?  מי זה הביא את היער ושדרותיו וצפריריו וצהריו ומנוחות ערביו ואוירו ספוג-השרף הזולף עדנה ורעננות לבין כתלי בית המדרש?  הכי היה "האלמימר" לחורשה מאַוושת עטופת-סוד?

אז ילחש יוסף חיים, הגדול שבבחורים, תלמיד מובהק של הרב, קרוב לסמיכה; הרי זה שוטה לירקות!

בלחש יען כי בקול רם יש, אמנם, לא סכנת נפשות, אבל "למיחש מיהו מיבעי" – סכנת קבלת מכת לחי מידו של יוסילי.  ליוסילי זה היו ידים ממש!  אוי לו, למי שפגעו בו ידים הללו!  אימת מות הרעידה את הבחורים הצנומים למראה קומתו הגבוהה ואבריו החזקים והגמישים.  מעשה, ובאו שלושה סיידים לסייד את בית המדרש ולא יכלו להזיז את ארון הספרים הישן ממקומו – ובא יוסילי והזיזו ביד אחת.  עוד מעשה, וזרקו נערים נוצרים ושברו את שמשיות החלונות בבית המדרש, ונתבלבלה הקהילה: מה לעשות?  עמד יוסילי וקרא: "אל תעשו כלום, אני אעשה", וביום המחרת ארב לנערים ההם וחטף שניים מהם ונתן להם מכות נאמנות, והשאר ברחו.  ופעם אחת כטוב לבו, אמר לעשות סעודה לכל הבחורים, מה עשה?  קנה אילן אגסים (הוא הרויח אז מעט כסף מציורים שעשה בשכר) שהיה נכפף תחת משא פירותיו המבושלים, ונתכנשו כולם מסביב להאילן, והאילן היה גבוה, ולא נמצא שום סולם או חבל, ועמדו הבחורים ופניהם כלפי מעלה, ואומרים פה אחד: אי אפשר, וקפץ יוסילי וקרא "מה שייך אי אפשר?"  וטיפס ועלה במהירות של חתול והשיר את הפירות, וכשהשתאו אליו הבחורים ואמרו: זה מעשה גוי, לעולם לא יעלה יהודי באילן בלי סולם, מלא פי צחוק ואמר: "הדיוטות!  שלמה המלך עליו השלום גוי היה או יהודי?  "אעלה בתמר אחזה בסנסניו".  ותמר הוא גבוה יותר מאילן-אגסים!"

ובכל זאת אותה אמירה בעלמא "שוטה לירקות" נפלה כאש בנעורת.  בחורים אחדים ישבו בחשאי ויתלחשו עם יוסף חיים.  ישבו כדיינים שיושבים בערב ראש השנה להתרת נדרים, ובעלי הנדרים הרוצים בהתרה באים לפניהם בענווה ובחרטה: ציירו להם בדמיונם, שיוסילי בעצמו יבוא ויאמר: מטורף בדעת הייתי, עסקתי בקש ובגבבא, נתחייבתי בנפשי מפני שאמרתי: מה נאה אילן זה, מה נאה ניר זה.  אמרו בלבם: יוסילי הוא, סוף-סוף בן קדושים וגדול בתורה, אי אפשר להתעצם עמו במאמרי חז"ל אי אפשר לנצחו בהלכות, מפני שהוא בקי יותר, אבל הוא יעשה תשובה, המאור שבתורה יחזירו למוטב.

אבל יוסילי לא חזר למוטב.  הוא היה בא לעתים קבועות ללמוד; בכלל היה טרוד מאד, קרא הרבה, צייר ורשם הרבה, ולמרות עבודתו והתמדתו, היה יוצא כמעט בכל יום ליער הסמוך לעיר.  יער זה היה לו תחת אביו, תחת אחיו.  הוא היה לו לחיים, לאושר ולחברה.  חברותא חביבה ולבבית עשה גם עם כל מיני החי שביער, עזר להם, הספיק להם צידה, היה מלטף על גבם, ויש שהיה גם קובר את מתיהם, כשראה שגוויותיהם מתגוללות בעפר.  חיבה יתרה היתה לו אל האילנות: אל עצי האורן הזקופים והמעודנים, אל האלונים החשובים והכבדים בבלוטיהם, אל הליבנות הענוגות; הוא כמעט הבין את שיחתם כשהרוח עלעלה את טרפי עפאיהם, ומדי מצא איזה פרח-הבר היה מסלסלו, מפנקו ומטפחו על מרבדי הדשאים הירוקים במין חיבה ועידון, תמימות וכוונת הלב שאין לשער.  הוא התמזג והתרקם מיום ליום יותר ויותר עם הטבע, ונדמה לו, שרק באופן זה יכול אדם לזכות לקירבת אלהים.  יחד עם זה נעשה גם גופו יותר רענן, תנועותיו יותר נוציות, שריריו יותר גמישים, ומבטו יותר נעור ומזהיר.  נהר די נור נפק ונגיד מעיניו התכולות, כשישב לקצה יער ומסתכל בחמה ושמח על הירוק הרך שבשדות ועל שעשועי הפרפרים ועוד על אלף דברים של מה בכך כאלה המתרחשים מסביב.  זה היה חשוב לו יותר אפילו מהלימודים שלמד ושאהב מאד.  העמידה אצל שיח-ורדים פורח היתה קדושה ונשגבה בעיניו כעמידת כהן על דוכנו.  רטט חלף בכל גופו, כשהוא סופג לתוכו את שפע היופי.  לעומת זה כצל בנטותו נֶהֱלַך בעיר, כאילו היה מרוחק ומנודה, נזוף ומוחרם מן הצבור, ערער אובד ונדח, וכשהשמיעו מכיריו את דעתם בנחת, שאין כדאי לטפל בדברים בטלים אלה, לא נכנס עמהם לדין, לא מחה ולא התווכח.  הם היו בעיניו כעיוורים הנותנים דופי באור השמש וכחרשים הלועגים למנגינה, או ככסילים בוזים לחכמה.  רגלו אחת היתה בתחום ורגלו אחת מחוץ לתחום: זו שבתחום נגררה בעצלתים, זו שבחוץ לתחום צעדה באומץ על הקרקע.

עמעמו עליו בבית המדרש בין מנחה למעריב, אם יש לו חלק לעולם הבא או לא.  אילו ידעו הכל, אזי בוודאי החליטו ברגע אחד לחומרה.  אבל הם לא ידעו הכל, היו עוד דברים בגו – סוד כמוס, שנתגלה רק אחרי ימים ושנים: יוסילי שגה באהבת עלמה!

כעילוי, היה אצלו כל דבר קודם לזמנו.  גם היתוש המכשף של אהבה החל לנקר בו בילדותו, ובבחרותו כבר נעשה היתוש לתולע ענקי מקרקר ומערער.  כשהיה תינוק של בית רבן, הובילהו ריש דוכנא עם הפעוטות שבחדר לדירתו של שמואלקה יאנובר לקרוא קריאת שמע אצל מיטת אשתו היולדת שרה-לאה שילדה לו בת.  שמואלקה יאנובר היה יהודי אמיץ ומוצק, שניגד וחישל בכל הפטישים והקורנוסים על סדן עבודת הצבא של ניקולאי הראשון קיסר רוסיה, ואמרו עליו, שהיה קנטוניסט, שנחטף מעריסתו, ונטבל, ונמסר מ"דיאדקא" ל"דיאדקה", תחת כל ה"נאגאיקות" שברוסיה, בריסוק אברים וגלגול מחלות, ויבלה את כל המכים והמכות, ובסופו חזר ליהדותו ולעיר מולדתו, ונשא לאשה את שרה לאה, שהיתה בת עני משמש בהקדש, ודרו בשכנות אצל הדיינית בחדר קטן.  שמואלקה שמח שמחה גדולה, כשילדי החדר באו אל אשתו היולדת.  הוא הכין בעדם כעכים, תופינים ודובשניות, ובעצמו שתה כוס י"ש, וביחוד שמח ביוסילי, ועכבוהו בחדרו יותר מכל הטפליא, והוציא ממיטת היולדת את התינוקת בחיתוליה, והראה לו, ואמר: עתידה זו להיות אשתך, הרי היא מקודשת לך!  וקרץ בעינו האחת לצד יוסילי, ובעינו השניה לצד אשתו המוטלת במיטה בפנים חיוורים כשלג ובעינים גדולות, חולמות וצוהלות, רועדות ומדמדמות.  נדמה לו ליוסילי, שהתינוקת, פרצופון אדמדם כחלחל, צורת וולד עם קרקפתית אצבעות סגלגלות, נצנצה אליו בעיניה כמרגליות קטנטנות שחורות, וכל המחזה הזה נקבע במוחו הרופס של יוסילי, עם הדובשניות ועם הפזמון הנמרץ והמצלצל, שהשמיע שמואלקה בקול חיל גיבור ונורא, קבליר של גיאורג הקדוש מהלגיון הטמבובי של ניקולאי הראשון קיסר רוסיה.  ביחוד, לא שכח את המרגליות השחורות והזעירות של אותה בריה קטנה אדמדמת, כשהציצה אליו.  התינוקת נקראה אחר כך בשם פירילי, כמו על שם אותן העינים הקטנות.

ומכיון שיוסילי היה עילוי, ולא יכול לשכוח שום דבר, היו העינים הקטנות ההן סוקרות ממצמצות ומלוות אותו על כל דרכיו, הולכות אחריו מהחדר הדרדקי של חומש לחדר הגמרא, ומחדר הגמרא לבית המדרש וכן הלאה דרך כל המסכתות והפוסקים הראשונים והאחרונים – לא זזו ממנו!  ואם כלל קבעו מקצת הציירים, שציור נוף סתם איננו מספיק, אלא צריך לשים בו גם כן נפש חיה, פירילי היתה רוח החיה בכל אותם הפרדסים עם וורדיהם, האפרים עם פרפריהם.  האברש עם ריח הקורנית, המישורים עם שדי הזהב שלהם, לבבוהו, סקרו אליו, החיו את רוחו בזוהר, ברעננות וצחצחות, נשקו את נפשו נשיקות של אהבה!

אהבה?  יוסילי היה צנוע מאד.  גם אחרי שנתבגר אף בגופו בגיל מוקדם.  פשיטא, שהוא לא ידע דרך גבר בעלמה; הוא כמעט כרת ברית לעיניו, לבלי התבונן אל אשה; אבל אותה תינוקת, שעליה קידש אביה שמואלקה בזמנו, לא נשארה ימים רבים בחיתוליה.  היא הלכה וגדלה, ותהי למופת בתפארתה.  פניה היו מעודנים, מלאי אצילות, שערות ראשה שחורות עם רפרוף של חום כעין הערמון עם נימין של זהב, בלוריותיהן שופעות לפנים על רקותיה הזכות כעשת שן, וגולשות מאחור בשתי צמות קלועות ארוכות נוצצות משחרות.  סקור סקר אליה יוסילי, בהיותה בת עשר, והוא בן חמש עשרה, כשהיא הולכת לבית הספר, וסל קטן בידה המכיל כלי כתיבה וגם כלי תפירה – כי מבית הספר היה דרכה אל חנה'לי התופרת.  כסבור אתה: ילדה, פלא יופי, אבל ילדה!  אכן יש רגע, אשר בו בתולה קטנה עולה ופורחת כהרף עין, ונעשית כבתולת הוורד.  עוד אתמול עזבנוה כתינוקת, והיום כבר אנו מוצאים אותה סכנת נפשות!  עברו אך שנים מועטות, והנה פריילי הדורת קומה, חסינת גוף ומלאת חזה עם כל השרטוטים הצודדים של אשה כדבעי – בפרק המעבר ההוא, אשר אז הקסמים העצומים האלה עודם מזוגים ומעורבים עם החן והנועם של ילדות תמה!  על עור פניה היתה נדיפה קלה של גוון הזית, חיוור בשעת מנוחה, אך ברגעים של התעוררות משהי, היה צבע דמשק עמוק עולה ושופך על הגוון הטבעי ההוא חלום של יופי, שהיה מעין חידה ושיר גם יחד.  עיניה השחורות כוסו בשמורות ארוכות, ותתנה לה צלם מנוחה.  גבות עיניה היו כגבות של מידליה חקוקה בשיש בידי גלף אמן.  הלחיים כאלו נעשו מחבצלות, לובן מתאדם, ארגמן בתוך שלג, פה מלא חן, שיניים כשלג חיוור, בת-צחוק הופיעה עליהן כזוהר חמה, והקול יצא מביניהן כנגינה ערבה.  קומתה היתה זקופה, אבריה, הגמישים מאד, רמזו על הסתדרות עצבית דקה מעודנת שבמעודנת.  כפות הידים והרגלים היו שייכות עדיין לתקופת הילדות, אבל המבט השאנן והקורן של העינים השחורות המלאות חיים ושכל, והשרטוטים הברורים והמוחלטים של הפה בשרו החלטה של נפש ישרה ומלאת עוז.  היה לה לפירילי גוף של ילדה גדולה ובת צחוק של אשה גמורה.

גם ריבה זו היתה, במובן ידוע, עילוי, לכאורה, פלא הטבע, אבל באמת לא פלא כלל, "כל דבר נפלא הוא פשוט, כשמסתכלים בו בפשטות".  היא היתה פרי אפיל של גבר בא בימים, גיבור מעונה על דתו, שצמצם את כל כוחותיו וגעגועיו עד ששב אל אלוהיו ואל עירו ונשא אשה יהודית.  שמואלקה היה אז כבר כבן ששים, אבל לכוח היה כבן ארבעים אפילו בין החיילים בטאמבוב, והאם שרה לאה, היתה אשה יהודית, כואבת, צנועה, מלאה יהדות, אותה היהדות ההמונית, העמוקה, ההגדית שבסמטאות ובהקדש!  זיווג זה של הקנטוניסט מטאמבוב עם ההקדש בעיירה זו בפולין עלה יפה.  שמואלקה היה שואב מיו, חוטב עצים, הוא עשה כל מלאכת עבודה קשה, אשר לא רק החנוונים, אך גם בעלי המלאכות היהודים לא היו מוכשרים לעשות.  הגדרה מדויקת עוד יותר למקצוע של שמואלקה היא: שהוא היה עושה כל מלאכת עבודה אשר בלעדיו היו היהודים נזקקים לגוי שיעשנה, חוץ מיום השבת.  הוא היה לקוי קצת ב"אותיות הקטנות", אבל כמה שידע – בן ששים התחיל ללמוד! – מלמל ברתת ובזיע.  אין ספק, שבנידון יראת שמים היה שמואלקה עמוק יותר מכל ארבע מאות משפחות ישראל שבעיר, עם הרב דמתא וכל כלי הקודש שבכלל.  כמה דשו את בשרו, כמה מצצו את דם תמציתו, כמה חנקו את ילדותו, הרעילו את בחרותו, כמה פסעו על ראשו בעוון יהדות!  את חטאינו נשא ומפשעינו חולל.  ואמנם היהודים בעיר זו היו מתייחסים אל שמואלקה בתחילה בדרך ארץ, בכבוד ובחיבה.  זה היה ענין סמבטיוני, גר צדק, אנוס, שהיה משוקע במ"ט שערי טומאה, ואחר כך חזר ליהדות.  דבר פלא!  וההתייחסות היתה כמו אל דבר פלא, זאת אומרת: גוי, הלא בעל כרחו נתמשך, בעל כרחו או לא בעל כרחו חי כגוי גמור, ואעפי"כ חזר ליהדות.  "אעפי"כ" זה הוא אמת-מידה מיוחדת אשר לא כל אדם מבין.  ישנם דברים שחולקים להם כבוד פשוט, גמור, במידה שווה, או אין חולקים להם כבוד כלל במלים מיוחדות, אלא מכבדים אותם סתם, וישנם דברים אחרים, שחולקים להם כבוד בפירסום, אבל אין זה כבוד מוחלט, אלא יחוסי ותנאי.  מכבדים את שמואלקה בתור דבר פלא, ולא עוד אלא גם סולחים לו בבדיחות-דעת ותרנית כשנכשל פעם אחת ואכל גבינה יחד עם נקניק של בשר, מפני שחשב כי רק חלב אסור אבל גבינה מותרת – היכן יוכל זה לזכור את כל הדינים? – מחבבים אותו, מפנים לו מקום בבית המדרש בספסל האחרון, מזמינים אותו לסעודה של מצווה יחד עם השמשים בתור הוספה.  הוא איננו הולך – רגשי גאון של פרש גיאורג הקדוש, או בוחר לשבת, אחרי גמרו עבודתו, עם שרה לאה, – אבל מזמינים אותו!  זהו יחס מיוחד, מלא כבוד וחיבה, אבל מיוחד.  זהו האעפי"כ.  אולם כשיִגַע הדבר לענינים פשוטים, למשל, להתחתן עם שמואלקה, ינסה נא, שדכן להציע, לא לפני הרב או לפני ר' זימילי, אלא לפני חייקיל הסרסור, שאיננו לא יחסן ולא "מר בר רב אשי" כלל, שיתחתן עם שמואלקה, אז לא הייתי רוצה להיות תחוב בעורו של השדכן ההוא.  הרי זה כמי שיאמר: שתוקי נתערב בעשרה יוחסין, או בת מלכה שנישאה לגורף ביבין!  בתו של שמואלקה יאנובר לבנו של ר' אבלי מינץ – מלאך שהיה מכריז דבר שכזה יכול היה להיות רק מלאך חבלה.  אין זה סתם רעיון רע, זהו רעיון מבהיל!  ובעיקר, אין זה רעיון כלל.  זוהי מהפכה גמורה, מהפכת סדום ועמורה!  עולם הפוך!  אין שכל אדם משיג, כיצד אפשר להם לבני אדם לחיות בעולם שכזה...

ואמנם יוסילי שהיה פוגש לפעמים את פירילי וסח עמה מלים אחדות, לא בהיחבא – הוא לא עשה שום דבר כזה בהיחבא, אלא דרך העברה בעלמא, כמכיר מאז, – יוסילי זה לא רק לאמו לא גילה, אך גם לעצמו לא גילה.  הוא לא חשב כלל.  זה היה עמוק יותר ממחשבה.  תמונת פירילי כאור מאיר, כמלאך ישועה האירה אליו, ואך אותה זכר ותהי לו לששון לב, ולמענה נכון היה לשאת ולסבול כל עמל החיים בשמחת לבב.  לפעמים שכח תבל ומלואה, ויהי הוגה בה בטיילו ביער ובשדה.  כשלא פגש אותה, היתה נפשו משוללת ממה שהיתה מחבבת ומפנקת, ונשארה כמדינה שהופקרה לבוזזים, מלאה עיי מפלה.  הלך לו אביבו, ומרחפת לפניו רק תמונה חיוורת שבזכרונו, כמו ריח נודף של שערותיה השחורות הסדורות תלתלים ושל שמלתה הקלה.  אהבתו של יוסילי היתה אושר אי-מגואל, לא רק בחטא, אך לא גם בהרהור חטא.  הוא היה שבוי אהבה באופן מייאש, – מלא הכרה, זריז ועליז.  הוא היה בתקופה הראשונה העזה והצודדת אשר בה הנפש מתחילה להתעורר ולערוג בכוח גדול.  הכל אבד!  זכות אבות, עילוי, ספרים – כל מיני ספרים, קודש וחול, ציורים – הכל חלף, עבר.  יוסילי אהב עלמה.  גורלו נכנס לתוך תחום הלא נודע, הבלתי צפוי מראש.  גורלות שתי נפשות נתקשרו באופן טמיר.

כן, יוסילי היה מלא הכרה.  פירילי צדדה אותה באותו "אל תקרב אלי" ו"אל תגע בי", אשר כל קומתה וכל גיזרתה וארשת אבריה היו אומרים.  לבו ניבא לו, שהיא אוהבת אותו.  הוא ניסה לחטוף את סקירתה, כשהיא סוקרת אליו.  היה יום אשר אז התחילה השערתו מדמדמת, שהיא אולי מתענינת בו, ופתאום דמדם, שהיא – לא שהוא חשב על אודותיה, אלא שהיא מעורבת בהוויתו.  אהבה זו הלכה בקרבו הלוך וגדול, כאשר יגדל היום מעלות הבוקר עד הצהרים – באין מעצור.

אך לטייל בשדות וביער הוסיף עוד יותר מאז.

 

[ה]

אף האלמנה גולדא העלתה פילים בקופא דמחטא, טחנה הרים זה בזה, נעצה סוף מסכתא בתחילתה כפלפול "חריפי פומבדיתא" בין גדולי הגאונים בפולין – בחנות מיני-מכולת שלה.  הפרנסה היתה קשה – ה' ירחם!  הראש חשב להתפוצץ!  בין הבתים הקטנים המתגודדים והמצטופפים והמקופלים יחד מסביב לבית הכנסת היתה החנות ההיא כבושה וחבויה.  כלפי חוץ היה עולה ממנה ריח של סלתניות, ציר של דגים, קורטוב של עטרון, ריח של צנון וחזרת וחמציץ כבוש.  בפנים – קופסאות ותיקים של עץ שבור ושל נייר שהושחר מזוקן, שקים שצריך היה שיהיה בהם קמח, אבל הקמח אזל ("עוד רגע אחד יביאו קמח חדש!"), שקים מופשלים מקופלים, ועל קרקעיתם מעט בולבסין, כלי פח, לפנים של נפט, ועכשיו משמשים בתי קיבול למלח, לפלפלין, לספוגים מיובשים, לכרכום, לקפה, לתה, לקנים של סיס, לאבק או חתיכות של סוכר, וכיוצא בזה.  כן של עץ, או שרפרף, עמד בביאה, שם היתה האלמנה יושבת כשרגליה עייפו מהליכה, מעליות וירידות, טפיפות והצלפות, ואז היה מוחה עובד, אז היתה מפלפלת...

עפ"י חוקי הטבע, ובהתאם לכל כללי הכלכלה המדינית, ערך ההספקה אל הדרישה וכו', וכו', קופה זו אי אפשר היה שתתקיים אפילו יום אחד.  הרי זה, כמי שביקש, שבעזרת השם יתקיים בלי לב ובלי דם ובלי שום רוח חיה.  לא יכולה היתה חנות זו להתקיים אפילו בתחילתה, מפני שהיתה מיותרת, אחרי שכבר היו בעיר ההיא ובסמטא ההיא חנויות אחרות די והותר, אבל – עוד חנות אחת!  "מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק!"  השם יתברך יעזור!  אם יש מקום לעשר חנויות, יהיה מקום גם להאחת עשרה.  חוץ מזה, נוסד העסק הזה בעיקרו על בסיס נפשי, נימוק – לא של חשבון, אלא של רגש, ובאתרא דארעא ורקיעא נשקו אהדדי, יש מקום לכל הדברים שהם למעלה מן הטבע.  "הקונים יקפצו על סחורתה של אלמנת ר' אבלי".  הרי זה דבר שהוא למעלה מן התחרות; אפילו החשבון, בר-סמכא אכזר הלז, שהלכה כמותו בכל מקום, הרי הוא בחינה שפלה ותחתונה לגבי דרגא זו.  כל זה היה, אבל כל זה איננו עוד!  אילו גם יכולה היתה חנות זו להתקיים בקושי, בתור חנות אחת עשרה, אבל עתה, משנפתחו עוד עשר חנויות ממין זה, בעיקר מתוך הגירוי שנתעורר מן ה"הצלחה" וה"שפע" של חנות זו, ש"שואבים בה זהב ממש", נתמזמזה ההשערה הבטחונית הראשונה: "עוד חנות אחת", והעיקר, כוח המושך המוסרי, שבתחילה הראה איזה זעזועים קלים, בהמשך הזמן הופג ופס כולו, לא מפני שהערצת שמו של ר' אבלי לקתה; להיפך, ר' אבלי היה ברבות הימים למין עיר וקדיש משמיא, ואפילו קשי הלב, שחצנים וקמצנים, בין מתנגדים בין חסידים, הקדחת השביעית היתה תוקפתם ומזעזעת את מעיהם לפגוע אף כמלוא נימא בקדושת שמו של הצדיק ז"ל; אבל במידה שהקדושה עלתה לעילא ולעילא, בה במידה הלכה ונתרחקה האיקונין של הקדוש, בתור בר נש שהניח אחריו אלמנה ממש, שצריכה לחיות ממש מחנות ממש.  כל ענין ר' אבלי נעשה למושג מופשט ומעורטל מן העולם השפל, דבר "שאין לו דמות הגוף ואינו גוף".  אגב, קיפח הדבר את חידושו.  אמת, גולדא היא אשה חשובה, אבל אשה חשובה לחוד, ומקח וממכר לחוד; ועוד, יש הרבה קרובים, מכירים, שיש להם חנויות, וגולדא הלא היה "בריה נפלאה", מוכשרת אשה זו לעזור לעצמה.  נוח היה להאמין בגולדא ולהתרשל, מאשר לבלתי האמין בה ולשקוד לקנות רק אצלה.  ובכן נשמט הבסיס מכל אותה החנות, עפ"י דיני אדם ודיני שמים, עפ"י חשבון-המספר וחשבון הנפש – אבל הלא יש אלהים בארץ והאלהים עשה את המוח היהודי, ואפילו את מוחה של היהדות – לפלפל, להמציא המצאות, לכרכר לא רק על קורי עכביש, אלא אפילו על בבואה דבבואה של קורי עכביש, ל"חטוף גמילות חסד", ללוות ולפרוע (אין מדקדק בפרעון כעני בישראל!), לתת בהקפה ולהמתין, להשתתף בצרתם של הלווים ולקוות עמם יחד שייארע איזה נס, "לצבוט לחי ולהראות צבע", להעמיד פנים כאילו הכל טוב ויפה ומתוקן, ולכבוש את כל הצער והיסורים בעומק הלב.  הרי זה גם כן בחינת פלפול וחידוד, תליית הרים בשערה, רקימת חבל מחול, עפיפה באוויר, ובאופן זה נתקיימה חנותה של גולדא במשך מספר שנים.

נתקיימה?  כיצד נתקיימה, יכול אדם לראות בסקירה אחת כשיסתכל לדירתה של האלמנה מאחורי החנות.  שלושה חדרים ד' על ד' (אחד מהם היה לפנים מושכר לשמואלקה, ועכשיו הסתדר בו יוסילי עם ספריו וגליונותיו).  אזוב טפסן עולה ומבצבץ בין סדקי הקרשים ופוקק את החריצים ומשתרג בם בצניעות פחדנית, ומתפשט מסביב, ומגפף ומלפף את הכתלים כתלתולים ויבלות שעל שרשי צמחים.  ריח תסיסה, טחב ורקבובית של תפוחי בוסר המשתמרים תחת מצע התבן במיטתה של גולדא ומהבילים ומתנדפים (את תפוחי הבוסר היה יוסילי מביא מטיוליו חוץ לעיר).  בקרן זווית – זרדים יבשים בשביל לעשות מדורה, אבל רק לעתים רחוקות נעשתה מדורה.  היו ימים, שהעשן לא היה מיתמר ועולה מהמעשנה, ואז היתה גולדא אומרת לשכנותיה: יוסילי שלי הוא אכלן מצומצם –"אקנאפפער עסער".  אגב, הוא לוגם לפעמים משהו בבית-המדרש ואני – אין לי תיאבון כלל.  באמת, ליוסילי, שהיה בחור כארזים, אפילו אכילה בינונית היתה סעודה שאינה מספקת – אבל מה לעשות? – על הכותל, בחדרה של גולדא, מזרח, רקמה שזורה ומקלעת חוטים לבנים דקיקים, צפרים, עופות פלאים, ולמעלה "שוויתי" וכתר תורה, מלאכת גולדא בנערותה, גם מנורת חנוכה של פליז שדהתה מרוב ימים עם גולות זעירות להדלקת פתילות בשמן, תמונות ר' משה מונטיפיורי ור' דובעריש מייזלש, שידה עם מנורות של עץ אשוח ששטחו הולך ונקלף, מיטה נמוכה דלה, שני כסאות מרופדים שרפידתם שקעה עמוק, עד שמי שישב בהם ישב על מנת להשתקע.  מהתקרה השתלשלה וירדה מנורת פליז רחבת כרס, וצפית רחבת מידה עשויה פח נוצץ מאהילה עליה.  זאת היתה חטיבת ההוד שבחדר.

וחדרו של יוסילי, מה נפלא היה, מה מנומר בתכנו!  תילי תילים של ספרים מרוטים ובלואים, קצוצי פאה ומרוטי סוף, ביניהם ספר "מורה נבוכים", שירש אותו במצב זה כבר מאביו, דפוס ישן, חסר מגבו, קרוע מצדדיו, ואותיותיו כמעט פורחות באויר, ואותו חומש דפוס ויניציה עם תרגום לאטיין – בלה כמה דורות, טולטל בכמה גלויות, ויבלה את כולן!  אילך, המיטה – נסרים אחדים מונחים על גבי סדנים של גזעי עץ, ועליהם שמיכה, אדרת שער מרוטה.  ועוד אילך, קופסאות מלאות גרגרים וצבעים, חבילי חבילין של עשבים, שבלים של חטים מיובשים, קלחים של שיפון, עלים שונים: של תפוח כחצי ביצה עגולה, של אגס – עגולים ומחודדים מעט מבשרים בתבניתם צורת הפרי שהם מוכנים לגדל, רשתות של קורי ירקרק שארית האביב, ניצנים, ציצים שונים (על אלה היה יוסילי אומר: זו היא שיחת חולין של הקדוש ברוך הוא שנתגשמה, וצריכה לימוד), ועיטוף תוך עיטוף וקיפול תוך קיפול בתוך תאים קטנטנים מבעד לחרכי שיבכות ששיקד בעצמו בעץ של אגוז – כמו ביבר שלם של פרפרים בהדר תפארתם ופלאי עדינותם – סימפוניה של צבעים!  זה היה היכל מלכותו הבודדת של יוסילי.  זה היה הזבול של שתי אהבות שיוסילי דבק בהן ושהן בעומק שרשן אהבה אחת, אהבה לטבע, ליופי, לממשות ועריגת נפשו לאותה ריבה שמלכה על מלך זה.  בחדר זה היתה אותה ריבה מוטלת מחותלת בעריסה כצעצוע, כפסל שעשועים, הרמז הראשון של יופי העתיד לבוא; ואחר כך, כשגדלה מעט, היתה רצה בחדר זה הנה והנה בשמלתה הקצרה והלבנה, קורטוב זעיר של אנושיות, טופף, ומדדה.  זה היה קודש הקדשים של יוסילי.  לא איכפת ליה, שהדלות המנוולת צרצרה מכל זווית, ואם היתה הרצפה מרוסקת ומאובקת בקיץ ונרפשת בחורף, וגם אם יזיעו הקירות הטחובים – מה בכך?  הכותל הדק והרעוע שהיה חוצץ בין שני החדרים היה מבדיל כחומת מבצר בין שני עולמות: מעבר לכותל – עוני שאין לו סיכוי, עולם שנשאר מר' אבלי, עולם מלא קדושה עמוקה ועינויים של רעב עם מלחמה בעד הקיום – המקום ירחם! – בתחבולות של נרדף, במוחין – דפקחות מכל פקחות; ופה, בחדרו של יוסילי: בית נכות של ממש, נראה כגל של אשפה אבל מאשפה זו צריכים וורדים לפרוח, צריכים מעיינות מעיינות של חיים חדשים, בריאים וצוהלים לפכות.

איה הגשר בין שני העולמות האלה?

בלי דעת, בלי הכרה ברורה, אפילו בלי שער את כל ההבדל הזה, היתה אותה יהודית זקנה יושבת ובונה גשר בדמיונה, וכמנהג גוברין יהודאין – גשר של נייר.

עניינים רבים היו לה לחשוב ולדאוג על אודותיהם, חבילי חבילין, כל בו, ולא ידעה במה להחל.  היא נתנה להעניינים ההם לעבור לפניה בעצמם, כאשר יעבורו.  היה לה כאילו מישהו ממשמש שם במוחה, מעלה ומוריד, מקרקר ומנסר, מדליק ומכבה, בונה וסותר.  פתאום הוא משסה ורודף מן הסבך עדת זאבים, הרהורי דאגה כזאבים טורפים.  נשארה חייבת בעד שק של עדשים...  זה כחצי שנה...  האיכר אנטק דוחק...  התחייבה, נשבעה לשלם חלק...  אי אפשר לחנות של מכולת בלי עדשים, אף קמח לא יקנו...  וקמח, הוי קמח!..  זה כחודש ימים אין אפילו כף אחת...  צריך לתת בעבוט אפילו הכר של מראושתיה, ובלבד שיהא קמח...  חייבת לירוחם בעל מחסן הקמח עשרים רובל...  הכר כבר ניתן בעבוט...  ושכר דירה...  "גמילות חסד"...  כבר השיגה מר' זימילי, אבל צריכה היתה לפרוע לחיה יוטא מוכרת השמרים...  אי אפשר להשמיט את חיה יוטא...  גם היא אלמנה עניה, וזה כל רכושה...  ור' זימילי גם הוא נוגש – בעד מלח הלא צריך היה לשלם במזומנים...  חטפה "גמילות חסד" מהחייט טודרוס...  הלכה אל גרונם הקצב...  זה אדם קשה...  "גמילות חסד" בפעם הראשונה...  אם לא תפרע בזמנו, לא ילווה שנית...  בכגון דא צריך להישמר ולהיזהר...  לזה צריכה לפרוע ויהי מה...  קשיותו של זה ופיו הרע...

רגע אחד היה מוחה לנייר חלק.  היתה אבודת עשתונות.  פתאום התעוררה: יוסילי!..  זה העיקר!..  קמח, עדשים, החנות...  השכר עולה בהפסד...  משתכרת אל צרור נקוב...  מה תדאג לדברי הבל שכאלה?  ישועה תבוא...  כמה פעמים כבר חשבה, הנה כלו כל הקצים, ובהיסח הדעת באה ישועה מהשם יתברך...  אבל יוסילי!  היתה לה שיברות הלב מהקטטות שלו עם הרב, עם הבחורים, מנהגיו משונים, מטייל, מלקט פרחים...  אבל הוא זהב טהור, מזג טוב, משי...  גם אחרי אבלי ז"ל היו מרננים...  ראש ברזל...  קדוש וטהור...  יוסילי שלי...  צריך להשתדל בדבר יוסילי...  צריך להשיא לו אשה מהוגנת...  ועבודת הצבא...  עוד ששה חדשים ושני שבועות, והוא בן שמונה עשרה...  חול המועד סוכות...  אחד, שנים, שלשה וכו'...  כן, עוד רק ששה חדשים ושתי שבתות...  ואחר כך עוד רק שתי שנים...  עבודת הצבא!..

והמחשבה הזאת נתקעה במוחה כמסמר ברזל כבד וחד.

"יוסילי הוא בן יחיד – הוסיפה להרהר – אבל לפעמים לוקחים גם בנים יחידים...  כל גופה רעד, ואגלי זעה קרה פרצו על מצחה העשוי קמטים ותלמים – הלא בשנה זו לקחו את בנו של זלמן הצובע!..  בחור מבית המדרש לא יתנו לקחת לצבא...  הלא יוסילי הרבה לו שונאים...  ומי יודע?"

פתאום זכרה: קונים קולוניה ועל יסוד זה פוטרים מעבודת הצבא!  הרעיון הזה, אדיר ומנצח, גירש פתאום את כל ההרהורים והספקות.  הוא כבש את כל מוחה, וישלוט בה שלטון מכריע, בלתי מוגבל: כן!  צריך לקנות קולוניה.  יונה חיימוביץ קנה קולוניה, זלמן השוחט קנה קולוניה.  חוטפים קולוניות כעוגות רותחות.  במהרה חדל הרעיון הזה להיות סתם רעיון, ויהי להחלטה, לצו מוחלט: קולוניה.  כל המרץ הטבעי, כל הזריזות וכל הפיקחות, כל מסירת הנפש וכל הגבורה של גולדא נצטמצמו בהחלטה זו.  שריר וקיים: קולוניה.

אילו היה אדם מסתכל באשה זו מקודם ועכשיו, לא היה מכירה: זקנה זו כאילו נעשתה צעירה.  היא קמה מהשרפרף, קמה כלביאה: קולוניה. 

אבל אותו המלאך הנעלם הממונה על הזיכרון ארב לה.  הוא חתר להחריב פתאום את כל הבנין בהטילו בה ברק של רעיון שחור: והכסף?

מלאך אכזרי זה לא הצליח הפעם.  היא ענתה לעצמה: "כסף...  לדבר גדול כזה מוכרח להימצא...  עוז וחיל, גולדא!  – מה?  לא אמצא כסף?  אלווה...  כלום אינני 'בעל בטוח'?...  בלי עין הרע...  חנות...  פרנסה...  כלום פשטתי את הרגל?..  אלווה...  לא 'גמילות חסד'...  אלווה...  ברבית!..  אשלם אפילו את הרבית הכי גבוהה...  כדאי...  יש שכר בטוח...  אלווה!.."

וצפצף אותו מלאך רע: "ממי?"

שוב ישבה גולדא אל השרפרף, אבל בפעם הזאת – בשקט ובבטחון.  חשבה, חשבה: ממי?  ונצנץ רעיון במוחה.  "פשיטא, ממלווה!  כלום אין מלווים בעירנו?"...  ופתאום עמדה לפניה תבניתו המגושמת של פישל שטיין.  "הלא היא מכירה אותו...  יהודי לא נעים...  אטו כולא עלמא יכולים להיות נעימים?..  אבל יהודי חרוץ...  אומרים, שהוא עשיר...  מטופל...  יש לו שני בנים ושבע בנות..."  ומסתר קיפולי המוח נצנץ פתאום רעיון חדש: "אולי שידוך בעד יוסילי?..  הלוואה ושידוך!..  ההלוואה תעזור להשידוך, והשידוך לההלוואה...  הא בהא תליא!..  בתו הצעירה, כמדומה, לאה...  לא יפה...  ומה בכך?..  פישל שטיין יתן נדוניא...  יסמוך את יוסילי על שלחנו...  ירווהו מדשן ביתו...  לפני גדולים ינחהו...  זהו יסוד...  אן אנהאלט..."

המוח החד צר צורות מפליאות, בקע ועלה פלפול חד וחזק!  הכל אתי שפיר!  אמנם רגע אחד זחל התגנב למחשבותיה ספק נתעב ונאלח: "שמא אין זה יחוס?..  יחוס...  יחוס".  אבל פתאום, כברוק ברק, זרח ובקע רעיון חדש מכל חדש, מנצח, מכריע, מרחיב הרוח ומנשא הנפש: "חכו רגע!  פישל הוא בנו של איטשילי, איטשילי מגוסטינין היה גיסו של יעקב גולדשטיין, ויעקב גולדשטיין הלא היה שני בשלישי עם אבלי ז"ל".  נסתתמו כל הטענות.  הרי זה גם שידוך הגון!  הרעיון הזה הדליק בעיניה נרות של ליל יום טוב.  שביבי זיו עליז התלקחו מתוך רמץ היאוש.  תכנית המעשים הולכת ומתבדלחת.

ויצאה גולדא כגיבור היוצא למערכות מלחמה.  ביקשה את שכנתה חיה יוטא להרשות לבתה הקטנה לעמוד בחנות.  והיא יצאה לפעלה.

שידוך, ואחר כך ההלוואה, או ההלוואה ואחר כך השידוך?  – החליטה לעשות את שני הדברים האלה בבת אחת.  צריך לדבר עם שדכן.  צריך למצוא קולוניה.

יוסילי היה טרוד בחדרו שתי שעות בסידור הצמחים, ושתי שעות עיין בספרים.  אחר כך התהלך בחדרו כשעה קלה הנה והנה.  את פרילי לא ראה זה כשבועיים.  תקפו עליו הגעגועים!  בקרבו מנקר כאב חרישי.

גולדא היתה טרודה כל השבוע.  השדכן חיים ליב עשה את שליחותו בהצלחה גדולה – פישל שטיין קיבלהו בסבר פנים יפות, סח עמו בנעימות וביקשהו לבוא ביום המחרת.  הלך חיים ליב ביום המחרת, ואמר לו פישל שהוא רוצה להתראות עם גולדא – הלכה אליו גולדא, ונתקבלה בכבוד גדול.  פישל שטיין הסכים.  באותו זמן חקרה ודרשה גולדא על דבר קולוניה.  נמצאה קולוניה אצל כפר גרילובקא.  שמחה וששון!  אין צריך לעבוד בהקולוניה.  מחכירים אותה לערל, והולכים שמה לפעמים, ביחוד כשנשמע שתהיה "ריביזיה".  כך הוא המנהג.  צריך להתוודע עם הפוליציה, וליתן מנה יפה לאיזה "אדון בפקדך".  אבל תחילה צריך לשלם.  דורשים מאה רובל תיכף וארבע מאות לשיעורים.  היא כבר רמזה בנידון זה לפישל, ופישל עוד לא נתן את הכסף, אבל הסכים.  הוא הבטיח גם כן לתת חמש מאות רובל נדוניא ושלש שנים מזונות.  הכל שריר וקיים.  אשרי עין תראה כל אלה.  הלא למשמע אוזן תתענג הנפש.

כל זה הותנה והוסכם, בלי הודעה כל שהיא ליוסילי.  האם פחדה גולדא להודיע לבנה, או רצתה לפַתאם אותו בבשורה ודאית ולהעמידו כלפי מעשה עשוי?  קשה לפתור חידות לב אם, אבל מעשה שהיה כך היה.  גולדא סיפרה ליוסילי בנשימה אחת ובלי שום הכנות, שהוא יהיה לחתן להכלה לאה בת פישל שטיין, ושיקנו לו קולוניה וכו', ושבמהרה יכתבו תנאים.  יוסילי נדהם.  ענין זה כל כך לא התאים לכל הלך רוחו ואופן מחשבותיו והרגשותיו, עד כי גם להתנגד לו היה זר בעיניו.  הוא אהב עלמה אחרת בכל לבו ונפשו, אבל עוד אף רגע אחד לא חשב לקחת אותה לאשה.  בכלל, לא חשב אף רגע אחד על דבר נישואין.  ניגוד בין אהבתו הקדושה לו ובין הרעיון המוזר הזה של לקיחת איזו לאה בתו של איזה פישל שטיין לאשה – לא היה.  הוא לא ישא את בתו של פישל שטיין לאשה – זה ברור.  אבל כאן התחיל ענין של אם.  כששתק, נבהלה האם מאוד, פניה חוורו, ברכיה כשלו, כמעט נפלה ארצה, לולא החזיק אותה בזרועותיו, ובעד אמו מוכן היה להקריב את חייו בכל רגע.  לענין השידוך הפרא הזה לא היה לו שום יחס, אף לא יחס של ביטול.

"מה את רוצה ממני?"  – שאל יוסילי.  "אני רוצה שנכתוב תנאים!  הכל טוב וישר!  לאה היא בתולה הגונה, פישל הוא עשיר, נדוניא, מוהר ומתן ומגדנות כיד המלך, מזונות ג' שנים, קולוניה!"  אמרה גולדה בקול חוגג.

"טוב נכתוב תנאים!"  ענה יוסיל.  "מתי?  היום?  מחר?  בכל יום שייטב בעיניך!".

הוא אמר "נכתוב תנאים" באותה ההברה שבה אומרים "צפרא טבא!"  – ביטוי בעלמא בלי שום כוונה.  אף רגע אחד לא חשב לקחת את לאה לאשה!

דרך להזיז קולות, ומהר נודע הדבר בעיר, וברגע אחד כל אויבי יוסילי הָשלמו לו.  חתנו של פישל שטיין!  הרב דמתא שמח (רח"ש), הבחורים שמחו.  יותר מכולם שמח השדכן חיים ליב.  יוסילי קיבל גם מתנות; שעון של כסף (היו קוראים לו "בצל"), ושרשרת מוזהבת ובתים לתפילין של כסף.  במהרה התחיל יוסילי ממשמש בפנים השעון, כדי ללמוד הלכות שעונים, וקלקלוֹ.

התנאים הוחגו בהוד והדר ויד רחבה.  "רצדו הרים בקודש!"  החתן יוסילי היה כאבל בין החתנים.  אמרו, שזה דרך העילויים כשכותבים בהם "תנאים".

גם הקולוניה הסמוכה לגרילובקה נקנתה.  לצבאותיה של רוסיה נעדר חיל יהודי אחד.

מעשי תקפה וגבורתה של האלמנה גולדא מוכיחים במראה ולא בחידות, שהיא היתה ארכיסטרטיגוס כאלכסנדר מוקדון, כחניבעל, כנפוליון, כמולטקה; אבל כל המצביאים הגדולים שהיו בעולם, גאונים נפלאים היו בתכסיס, ותלמידים שלא הגיעו להוראה בחכמת הנפש, פרופיסור אשכנזי אחד כתב על זה ספר בשני כרכים "די פסיכאלאגיע דער סטראטעגיק".

מה שגולדא טעתה בענין המחותן פישל שטיין הוא מעציב מאד, ותוצאות הטעות ההיא נעשו במהרה בולטות, אבל בדברים שכאלה – מה אנו?  חכמים כבלי מדע ונבונים כבלי השכל!  אין אדם יודע עסקיו של בר נש מַלווה ברבית, עסקים מעורבבים ומסובכים.  אסמכתות מפותלות ומעוגלות!  מלווה שכזה הוא לווה בעצמו, ומשלם ריבית מועטת, ונותן הלוואה לאחר, ונוטל ריבית גבוהה, וכשאין הלווה האחרון הזה פורע, גם הוא איננו יכול לפרוע, ואז הוא נכון למועדי רגל ונשבר הכד על המבוע; לפעמים הוא מלווה למי שהשקיע מעותיו בעסק חדש, הצליח העסק – טוב, לא הצליח העסק, גם המלווה גם הלווה לוקים כאחד.  בספרות או על במת התיאטרון ובשיחתן של בריות כל מלווה ברבית מעשיר, בחיים – רוב המלווים יוצאים מעסקיהם אלה ב"שן ועין", ועלולים גם לעונשים חמורים בעד חטאים שחטאו באמת ובזדון, או שחטאו בשוגג, או שמאשימים אותם בטעות.  העסק בכסף הוא דבר שאין כלכלת המדינה עפ"י הסדר הנהוג יכולה להתקיים בלעדיו.  כל הבנקים מלווים בריבית, וגובה הריבית הוא דבר תלוי בזמן ובמקום.  מה שנחשב לריבית מועטת בתקופה ידועה, נחשב לריבית חמסנית בתקופה אחרת.  גם לא כל המקומות שווים, ובעיקר, לא כל העסקים שווים.  במקום שהדלת פתוחה לפני לווים בריבית מועטת, כל אדם שיש לו מסחר מאושש וקיים, מסחר שיש צורך ממשי בו, והוא צריך לממון למסחרו, ויש בידו להרוויח הרבה, הולך אל הבנק ומקבל הלוואה על שטרו – לא ילך אל המלווה בריבית ולא ישלם ריבית גבוהה כשהוא יכול לקבל הלוואה בריבית נמוכה.  אבל כשאין אשרתא בזול, אז המצב הכללי מביא לידי כך, שעסק ההלוואה בריבית גבוהה מתפתח.  הרי זו רעה הכרחית.  לא הא ולא דא הוא רע עוד יותר.  אז הכל מונח כאבן שאין לה הופכין.

פישל שטיין ה"אכזר" ה"רוצח" לא נמנה בין אותם המלווים הרמאים, שמלווים ל"פריצים" בזבזנים, שיודעים ומכירים בהם, לכתחילה, שיפזרו את הכסף לתענוגותיהם, או ל"פריצים" צעירים, קודם שהגיעו לבגרותם בדין.  הוא היה מלווה בריבית בתוך עמו, ומצודתו פרוסה על הסוחרים שבעיר.  הוא היה חלק של אותו הבנין הרעוע מתוכו, שקלקלתו היתה בזה, שנוסדו חנויות פי עשרים יותר מן הצורך.  בעלי החנויות האלה לא יכלו להתקיים, ועל כן גם המלווה הסומך עליהם נידון בהכרח להפסד ולכיליון.  כלפי חוץ עדיין היה פישל שטיין כעין תל תלפיות, ונחשב ל"רוצח", מפני שהיה כופה הר כגיגית על הלווים שישלמו, ואמרו עליו, שיש לו "ממון קורח", אבל כלפי פנים כבר היה עני מדוכא שחובותיו היו מרובים מהונו.  כשהסכים על השידוך במהירות כל כך פזיזה, סיבת הדבר היתה, שהוא כבר ידע את עניו, ורצה לפטור בעוד מועד את בתו הצעירה, נדוניא – נדוניא, מזונות לשלש שנים להזוג, קולוניה – קולוניה.  אפילו על תנאים יותר קשים הוא הסכים כרגע.  הוא היה שרוי אז במצב של אדם, שהחבל מסביב לצווארו מתהדק והולך, והרגשה של חנק מתחילה להציק.  עברו חדשים אחדים, והחבל נעשה כעבות העגלה, והחניקה הכבידה את הנשימה.  עד שהעיניים כמעט יצאו מחוריהן, ואגלי זיעה קרה של יאוש טפטפו מפניו האפורים כפני מת, וזכר שהוא "מטופל" ונבהל ותהה ופרפר בסתר, ונכנסה בו רוח שטות, ועשה איזה מעשה שלא כדין – אומרים ששרט איזה שריטה בשטר – ובמהרה הודיע מי שהודיע לערכאות, ותפשוהו והושיבוהו בכלא...  נזדעזעה כל העיר!  פישל שטיין בכלא!  נתקלקל קצת.  גולדא היתה שרויה בצער.  השוק, הרחובות, החנויות, בית המדרש, בית הרב זמזמו, אבל במשך שבוע אחד חזר שיווי המשקל לאיתנו.  אמרו: מקרה רע, לפישל שטיין לא יאונה כל אוון...  ישב מעט...  יזכה בדין...  "ממון קורח".  גולדא הבליגה על יגונה.

מאורע שכזה לא יכלה גולדא לראות מראש.  אבל היא נכשלה בטעות אחרת, שלא היתה נכשלת בה אילו היה בה ניצוץ של חכמת הנפש.  מה לעשות, גזירה היא, שאין המצביאים יודעים יצר כל יצורים.

הטעות היתה, שלא הבינה גם את "הסכמתו" של יוסילי.  "הסכמה" זו היתה מבוהלת יותר מדי, ואין הברכה שורה על הסכמות מבוהלות.  הסכמות כאלה הן קשות מניגודים גלויים וממחאות עזות.  תוצאות ההסכמה הנמהרה נתגלו במהרה.  יוסילי נשתנה מאד, נעשה נוח לכעוס (קשה לרצות היה גם מכבר); רק בחזקה יכול היה לעצור בעד רגשותיו והמיית לבו.  נסגר בפינתו הבודדה עם שממון נשמתו, בודד ערירי בצרותיו וגורלו.  לפעמים היו שפתיו תכולות מהתרגשות ורועדות מכעס, ופניו לבנים כסיד, היה מחכך את כפות ידיו זו בזו, היה שוכח (מקודם לא ידע מה זאת שיכחה) חפצים, שהידים ממשמשות בהם בכל שעה, אבדו לו, ולא יכול היה למצוא אותם; גם רעיונות אבדו לו אבידה שאין לה חליפין.  דרך כל ראשו, כמעט גם דרך שערותיו, היו איזו רוחות מנשבות מרטטות, אף כשהאויר מסביב היה בלי נוע.  התחבט והתלבט בין כתלי חדרו, כפרפר מפרכס בתוך קופסא של בדיל.  הגיע לאותה נקודה של הזדעזעות נפשית, אשר אז אדם מיטמטם מחוש המציאות, ואיננו שוקל את דבריו בפלס כלל, אם הם מכוונים להרגשותיו המתגעשות, או מפריזים על המידה, ואם אינם עלולים להכאיב את לב שומעיהם אף יותר משהוא רצה.  לבו היה דופק בתמידות כהולם פעם.  לפעמים התחבט לבו במהירות גדולה כל כך, עד שנשימתו נעשתה קשה.  בהתרגשותו זאת נטפל לפעמים לדברים, אשר לפנים לא היו מעסיקים אותו כלל, למשל, אגב המאורע בפישל שטיין, תקפו כעס נורא כנגד המלווים בריבית, כעס שהרתיח את כל דמו בהתמרמרות של שנאה.  בבית המדרש, בחברת הבחורים, צעק: "מדוע אנו סובלים את היהודים המלווים בריבית?", וכשאמר לו יוסף חיים בנחת: "מה אנו יכולים לעשות?  יש גם גויים מלווים בריבית!  אין אנו אפוטרופסים להלוואות", הרים את שתי כפות ידיו ותקע אותן לתוך שערות ראשו, כאילו רצה למרוט אותן, וקילל קללות נמרצות כל כך, עד שאזני השומעים צללו.  אז אדמו פניו מכעס, כאבן המוטלת בכבשן; תנועותיו והעוויות פניו היו כמו של משוגע, רתח כולו כסיד וצעק: "אתם אומרים: מה אנו יכולים לעשות דבר!  השטן מדבר מפיכם!  פושעים!  עוכרי ישראל!..  ואם תראו יהודי נכשל בעבירה אחרת, הלא תתנפלו עליו, ועל כל פנים תפסלוהו מצירוף לדברים שבקדושה!  והלא כתוב בתורה: "ולאחיך לא תשיך!"  מי נתן לכם הרשות להיות ותרנים לדבר אחד, וקנאים לדבר שני?  שקר!  צביעות!"  נתבלטו הגידים על עור רקותיו, ומעייפות נוראה צנח על הספסל.

טעות היתה לחשוב, שהיחוסים בינו ובין בית המדרש יומתקו ע"י אותו שידוך של אונס ותחבולות מחוכמות.  הנסיון הראה מהר, שהיחוסים נתחדדו ונסתבכו עד בלי מוצא משני הצדדים: יוסילי – דווקא לרגל ההנחה שעשה עד כדי פשיטת-רגל נפשית, עד כדי כפירה בעצמו.  אמו הפצירה בו שיסכים לכתוב תנאים, כי בנפשו הוא.  הסכים, ומפני שהסכים על עשיית תכסיס חיצוני זה, שהיה בטוח בו, שלא ימשוך אחריו מעשה, נתגבר בו מאליו הצד שכנגד האונס הזה: אהבתו לטבע, אהבתו לפירילי וחופש דעותיו, המחאה כנגד הנושן, ההתקוממות על המורגל.  וגם יחס בית המדרש ובית הרב אליו נשתנה שינוי נמרץ.  מקודם היה בעיניהם עילוי חפשי, פרא אדם, במובן ידוע: בחור שאיננו מן הישוב.  עכשיו, משנעשה חתן קשור בעבותות התנאים עם בתו של פישל שטיין, התחילו מביטים עליו כעל אחד משלהם, שנקבע וקנה שביתה, ואפשר לפסוע על ראשו.

על כן התחילו מביטים אחריו יותר, ונתגלו להם דברים משונים.  ראו שיוסילי מתפגש עם שמואלקה ומטייל עמו ארוכות ארוכות וקצרות.  במה יוסילי נושא ונותן עם אותו זקן בעל תשובה, שמגריס את שיניו בחצץ "עברי" של עץ שלו, סולדאט מארץ הסולדאטים ומין נפש משונה? סיפרו לגולדא.  גולדא מצאה פתרון: בעלי ז"ל היה גם כן רגיל ללכת אל נושאי הסבל לעזור להם.  "יש לישב בדוחק".  אבל כמה פעמים ראו, שהוא פוגש את פירילי ברחוב ועומד ומדבר עמה.  איזה "עזוב תעזוב" יש כאן?  סיפרו לגולדא.  גולדא אמרה: "זו היא היכרות מימי הילדות".  אבל תשובה זו היתה רק מהשפה ולחוץ.  גולדא נבהלה מאד...

עברו כששה חדשים.  פישל שטיין הוצא מהמאסר בערבון.  התחיל מסדר מעט את עסקיו המסובכים, וגם את עסקי משפחתו; שמואלקה היה נושא על כתפו שקים מלאים קמח, דליי מים, תילי לבנים לבנין, מפשיל שיפולי מעילו ושרווליו ומטעין על כתפותיו הרי הרים של משאות, גלימתו טלאי על גבי טלאי, ואיזור על מתניו; פירילי הולכת לפרקים קבועים בדיוק – מה יפו פעמיה! – אל התופרת חנה'לי; הכלה לאה, עגלה תמימה עם זוג עינים כשתי גולות זכוכית, יושבת אצל חלון חדרה בבית אביה ומשקיפה החוצה, יושבת ומשמינה כאווז פטום; גולדא יושבת על השרפרף ואורגת רעיונות על דבר "גמילות חסד".  הכל מחוסר גוון ותפל; ובתוך ריקנות זו הומה ותוסס יוסילי לבדו כהר שריפה, עשן כולו, חורק את שיניו מכעס, נושך את שפתיו, לפעמים קופץ את אגרופיו, כאילו רצה לתת סטירת לחי מצלצלת לכל העולם כולו, סטירת לחי אחת, גדולה מקפת, עד שהעולם כולו יצנף, יתקפל, יתגלגל לשאול תחתיה...  מפרכס להשתחרר...  אבל הוא היה כסנונית אשר אסרו רגלה בחבל-כלא.  לשוא תרים כנפיה לצאת לרחוב, כי מעוף חפשי לה רק כמלוא אורך חבל מלכודתה.

ברגעים הכי נוראים היה רץ אל היער, וביער היה באמת כמשוגע.  היה רץ עד חוסר נשימה, רהוט והתרוצץ בין האילנות, צועק בקול, או שתוק וצדוד את הלחשים הטמירים, או השתטח ושכוב על האוכָּם בין העשבים והשיחים, מסתכל כלפי מעלה.  אז נדמה לו שאיזה דבר נפלא, בלתי עשוי להיות נקרא בשם, מרפרף בתוך היער, ונדמה לו שזהו רוח אלוהים.  הים של עלים מתנדנד טובל בחמה, ים של ירוק בתוך ים של אש, מלא חדווה וסודות, מנצנץ רמזים – "שוויתי" גדול, תגא של גדלות, כהונה, הוד...  הוא תופש מהותה של התגלות זו...  אין כאן מילים, שאמר בשר ודם זה או אחר...  זהו עצם הדבר...  כאן, ביצירה זו, נקייה מכלאים של דברים שעברו מפה לפה, מתגלה השכינה ומדברת אלינו החכמה העליונה באופן ישר...  מעשי אלהינו...

הוא היה ביער כמו בבית גדול, בלי קץ וגבול, וכל הבית ההוא היה שלו...  שם היכה שורש...  שם הוא מכהן פאר...  שם מצא חן, קדושה וזוהר.

אבל אין אדם יכול לשבת כל ימיו ביער.  צריך היה ללמוד הרבה, והוא התמיד בלימודים מאין כמוהו.  היה מוסיף והולך לשמוע את שיעורו של הרב.  אף עם כמה בחורים, למרות הכעס והסכסוכים, הוסיף לעסוק יחד בכמה מקצועות שבתורה.

לפעמים זיק אחד מביא חבית מלאה ברוד לידי התפוצצות.

למדו מסכת שבת פרק במה מדליקין: "לא בלכש לא בחוסן ולא בכלך".  הרב מכורבל במעיל משי שחור ארך-השוליים ורחב-השרוולים, זקנו השחור יורד על פי מידותיו, ובכף ימינו ממחטת-צבעונים, שהוא מעלה ומוריד בה מחוטמו ולמטה, ונראית על פני הזקן כורדא סומקא על שונרא אוכמתא, מסנן בין שיניו את המלים בכובד ראש ובהטעמת הניגון המעורר והמיישן כאחד, וחוזר ושונה וחוזר ורוטן ומסלסל בקצת רתת ובקצת גנדרנות וחידוד שבחידוד, ורוצה לחטט ולהעמיק ולהגיד איזה דבר חידוש, אבל אין לו בסוגיא זו שום בית אחיזה לפלפול, ועוברת ההטעמה השקלא-וטריא'ית העיונית להברה נכנעה, שיש בה משום תפילה, ושהולכת וקולחת בגוון דחילו ורחימו, והולך ומושך כשהוא מחליק על קצוות זקנו: "ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר ולא בשעווה ולא בשמן קיק ולא בשמן שריפה" – ושם, לנכחו, אורבות עינים גדולות ועמוקות, שאומרות בסקירה: אני אראה לכם, שעמי הארצות אתם! – ובוער ניצוץ של התמרמרות כבושה, כמעט תאוות נקם.

– "מה זה לכש?  וחוסן וכלך מה הם?  ומה פתילת האידן ופתילת המדבר?  – הפסיק יוסילי בקול שהביע כעס וערמה.

והרב, מלא הכרת-חשיבותו ושרוי עוד במצב הרוח של יראת-שמים, שהברת התפילה השרתה עליו בנהימותיו הענוותניות האחרונות, ענה בתמימות ובגוון קל של הקפדת ריש מתיבתא שהפסיקוהו באמצע: "גם זו שאלה?  לכש הוא לכש, וחוסן וכלך הם חוסן וכלך...  רש"י...  תוספות...  הרי"ף..."!

ותיכף נשמע קולו של יוסילי, יותר פוזז ומפציר: "כלום אני שואל: רש"י, תוספות והרי"ף?  אני שואל מה לכש?  מה חוסן וכלך!  לא אזוז מכאן, עד שאדע מה אלה".

מבוכה בין הבחורים.  עזות פנים כזאת לא נשמעה עוד.  מורד ברבו!  הרב כעס אך כבש את כעסו ואמר בקול של מוכיח ומגיד מישרים: "לא נפקא מינה ולא מידי.  אלה הם דברים שאין מדליקים בהם – ודי.  כך למדנו מרבותינו.  דהו דרך הלימוד, ואין לשנות.  יוסילי!  הנח את החקירות האלה!   אפילו הלמדן היותר מופלג לא יגיד מה לכש, ומה חוסן וכלך.  אין אנו בקיאים בכך!  חזור בך, יוסילי, עילוי שכמותך, חתן-בחור, אנו לומדים עכשיו 'פשוט גמרא', אין זה שיעור! נלמד אילך!...".

וחזרו הבחורים לזמזם.  אך שביב מבשר רע נוצץ בעינו השמאלית של יוסילי, שביב של לעג והיתול מר, ובקול חד וחותך, שלא היה רגיל בו מכבר, קרא: "אם הלמדנים היותר מופלגים שלכם אינם מבינים את פירוש המלות, הרי הם עמי-הארצות!  אם כן צדקו הבדחנים המתלוצצים המתרגמים: לא בלכש, ניט מיט אמחותן, לא בחוסן, ניט מיט אשווער, לא בכלך, ניט מיט אכלה, ומניין שלכש הוא מחותן?  מכיון שחוסן הוא חותן, וכלך הוא כלה, בוודאי לכש הוא מחותן – ולא בפתילת האידן, אין ניט מיט א פסול'ן אידען...  אם אין מתרגמים את המלים כראוי, מה פלא, שהבדחנים עושים את התורה הקדושה חוכא ואטלולא?  אני רוצה לדעת מה לכש ומה חוסן וכלך!  תורה היא וללמוד אני צריך!  אני רוצה לראות לכש וחוסן וכלך!  לי יש עשבים, שאני משער, שהם לכש וחוסן וכלך!  אני מצאתים ביער!  שם אני לומד!  רציתי לדעת מה אתה חושב, מורי ורבי!  לא אני אפיקורס הלועג על דברי חכמים!  אני אינני רוצה למלמל מלים שאינני יודע פירושן!...  אתם אפיקורסים ופושעים, מפני שאתם עושים דברי חז"ל כמין זמר!  אתם עשיתם תורה לעצמכם, תורה מהסמטאות שלכם, לי יש תורת אמת כמו שהיתה..."

עוד זה צועק ומתגעש והרב קם ממקומו, ויסגור את הגמרא הפתוחה לפניו, ויקרא אף הוא בקול בלתי רגיל אצלו: "שקץ!"  כל עצמותיו רעדו.

ויוסילי קפץ ממקומו, צחוק גדול התפרץ מפיו, כאילו יצא מדעתו, וירץ החוצה, רוץ וצעק: "גועל מחנק נפש.  סמרטוטים בלים!"  – הוא היה אז עליז, צוהל, אמיץ, יוצר, מחדש – בעיני עצמו.  שיחרר את נפשו הכבולה.

אז כלו כל הקצים: "יוסילי אפיקורס!  יוסילי יצא לתרבות רעה!"  לא עמעמו עוד; נמנו וגמרו שאין לו חלק לעולם הבא.  שערי רחמים ננעלו.

הקול נשמע בעיר.  שמע פישל שטיין כשהוא עסוק בסידור עסקי משפחתו.  החליט לבטל תיכף את השידוך.  שמע חיים ליב השדכן ושמח: נוספו שני שידוכים חדשים.  שמע שמואלקה – לא הבין כלל.  שמעה פירילי לא הבינה היטב, אך עיניה זלגו דמעות של שמחה.  אבל העיקר: שמעה גולדא!

בערב היום ההוא ישבו האם ובנה בחדר מאחורי החנות.  ידיה הרזות והמושחרות לא נגעו בשערות ראשה המדובללות, להשיבן אל סדרן ולהחליק על גבן.  הפנים הקופאות של האם פנו אל פני הבן, שעליהן ניכרה ההתעוררות והתגעשות עצבים כמו בקדחת גבוהה.  סקירת האם נפגשה עם סקירת הבן.  שתי הסקירות חקרו זו את זו; שתי הנפשות הבינו ומדדו זו את זו בדיוק.  מדדו את התהום המפרידה ביניהן.

האם הוציאה מחיקה את התנאים הקרועים, הניחתם על השולחן, בלי הניד עפעף.

יוסילי קם, הוציא מכיסו את השעון-הבצל המקולקל, תלש מעל החזיה את השרשרת המוזהבת, הוציא מהקופסא את הבתים של כסף לתפילין, והניחם על השולחן.

אף מלה אחת לא נשמעה.  כעבור רגעים אחדים אמרה גולדא: "מחר יעשו בדיקה בהקולוניה!  צריך לתת מנה יפה להפוליציה.  אין לי אף פרוטה אחת!"  קול מרוסס יצא מתוך לבה.  ניכר היה, שעולמה חזר לתהו ובהו.

אז קם יוסיל, העביר את כף ידו על שערות ראש הפרועות, כאלו התאמץ לשים סדרים במוחו המבולבל, ואמר: "אמא!  אף פרוטה אחת לא אתן להפוליציה!  אני אעשה את הקולוניה!...  הוא דיבר בקול חזק ומלא התעוררות.  ככלותו לדבר יצא כמעט רץ מהבית.  רץ אל שמואלקה, ואמר לו: "סבא, אנו הולכים יחד אל הקולוניה...  תיכף!"

שמואלקה קם כחיל מהלגיון הטאמבובי של ניקולאי הראשון, קיסר רוסיה: "שומע אני – אנו הולכים!"  – גם את פירילי לקחו עמהם.

ביום המחרת בבוקר עמדו שם בבית האיכר החוכר.  שמואלקה קרא בקול מצווה: "רֶבְּיַטַא (ילדים)!  לעבודה!".  התחילו זורקים לחוץ את פירורי האשפה שבדירת האיכר, מסדרים עצים למערכה, כשבאה הפוליציה, כמעט פקעה מכעס.  הנשמע כדבר הנורא הזה?  יהודים עובדים בקולוניה, ואיזה יהודי זקן רוסי.  לא יכלו השוטרים לעמוד על בוריו.

בעיר היתה מהומה נוראה.  יוסיל המשוגע!  גם את אמו לקח אחרי ימים אחדים להקולוניה.

ומנו וגמרו, לבלי דבר בענין זה עוד – משום כבודו של ר' אבלי.  על כן אמר חייקל: "דין עסק ביש!"

ומה מצבו של יוסיל עכשיו?  – הוספנו לחקור.

יוסיל נשא את פירילי לאשה (הוי, זילותא דמילתא!...) שמואלקה חי עוד חמש שנים.  עד יומו האחרון עמל ויגע בשדה בחשק נמרץ.  הוא היה בקי בפלחה מימי עבודתו בצבא.  היה חוטב עצים ונוהג בסוסים.  "מחיה" היה לראות את הסוסים חבושים ברסניהם וענודים בצוואריהם, וזקן זה, בן שמונים, נוהג בהם ומדבר אליהם "יוונית".

אמנם נפלא היה שמואלקה זה.

בבוקר בבוקר היה הוא הראשון לניעורים בבית.  בימי החורף היה משכים עם חשיכה, ומגשש ויורד במדרגות להלעיט את הסוסים, ובימי הקיץ היה קם עם דמדומי חמה, מעורר את השפחות, ואת כל מי שנזקק להשכים.  בערב בערב היה שב לחדרו, כשבני הבית קוראים ספר או עתון, או סחים על עניני המקום, או על מילי דעלמא.  הוא ידע קרוא, אבל לא היה קורא דבר זולתי התפילות.  מדי ניסה לקרוא, מיד באה השינה, ותאחז את שמורות עיניו.  בשבת היה מתאמץ להקשיב למי שקרא בקול רב, והיה תומך את ראשו בידו ואת מרפקו הציב על דף השולחן; אבל כעבור רגעים אחדים, תקפתו השינה.  אז גלש המרפק הלאה על הטבלא החלקה הלוך וגלוש לאט עד השפה, ומשם למטה מהשפה.  זיזה, הזחה: הראש התנדנד, העינים קרצו, שוב הושם המרפק על טבלת השולחן לאט, כמו כל המשמר, וכן הענין התחיל שוב מבראשית.  אחרי אי אלו חזרות ממין זה נכנע הסבא מעט מעט, וילך לישון כדבעי.

מראהו עשה רושם בלוי.  שולי מכנסיו היו סרוחים על נעליו.  הוא לא רצה ללבוש בגדים חדשים, מפני שחס על הממון, ויהי לובש את הבגדים של בני המשפחה אחרי בלותם קצת.  יש אשר הוא תוקע את שתי כפות ידיו לעומק שני כיסי המכנסיים מזה ומזה, ומשפשף את תלבשתו על בשרו הנה והנה.  תנועה זו לא היתה מעודנת ביותר; הוא היה מתרחץ אך לעתים רחוקות, ואיבריו היו משוגדים, ועור בשרו נוטה לחיכוך.  הוא היה שומר את הבגדים ואת המכנסיים הקרועים, את הכובעות הבלים, ואת הנעליים המפורקים בזוית הגורן בשביל הקלחת.  וזה דבר הקלחת: כשבאה תקופת תמוז, כשהקרצים מתחילים לנשוך, והסוסים בועטים לכל עבר, וקופצים מעל ליצול (כשהם רתומים) היה שמואל'קה מדליק אש תחת הקלחת בעץ גפרי ובזרדים יבשים מאד, והיה נותן על המדורה את בלואי הסחבות ואת קרעי הנעלים, עד שעלו ממנה משואות עשן צהובות ומבאישות שהיו מבריחות את הקרצים.

נשתנה שמואל'קה.  שערותיו השחורות לא הלבינו, אלא נעשו דלילות.  פיו עם שיניו דמו ליער מבורא.  כשלא היה צורך לחרוש או לקצור, היה מוביל עצים בעגלה, יום יום, במעלה האדמה, במורד האדמה: אלונים, גפרים, אשוחים, גלמושים, או עצים שכבר עמדו לקרשים, אדני מסילת הברזל, עצי בנין, ובשעת הדחק אף עצי הסקה.  הוא היה מוביל אותם מהיערות אל בתי המשורות, מבתי המשורות אל הקונים ואל המחסנים, מכל מקום אל כל מקום, על דרכים סלולות ועל דרכים עקלקלות, על משעולים צרים ביערות ועל אדמות קרח בחורף, בכל מזג אוויר ובכל שעת היום, בקריאות "ביו! פרר!" עם הברות רוסיות שונות.  מילונו של מואל'קה היה, בכלל, מצומצם.  הוא לא יכול להגן במנוחה על השקפותיו, ולפעמים היה מתפרץ לחוות את דעתו, ואז היו לו רק מלים מועטות עומדות לפקודתו, רובן רוסיות, וקצתן מעורבות בקללות נאלחות, שנזרקו מפיו בלי שום כוונה.  לפעמים היה מדבר כתליין; ואולם באמת היה מזגו רך וענו ונחמד.  כרוצח היה מנפנף את השוט עד עור הסוס היה מגעו רך כמגע הפרפר.

כמה מילין נסע.  התנדנד ויטולטל על עגלת העץ הכבדה והקשה, מחוסרת הקפיצים והמפרכת את גוף הנוסע בה; כמה כברות עבר ברגל לצד העגלה הטעונה והמלאה, החורקת והנאנקת!  ידוע ידע שמואל'קה הזקן את כל היערות ההם עם שביליהם ועיקוליהם, עם אגמיהם ושלוליותיהם, את פעוטי האילנות ואת היער הזקן והגבוה עם אפרי תותי השדה, עם משוכות תותי השיח ועם שיחי אגוזי הלוז.

ברבות השנים החלו השרירים המובלטים להציק לו מאד, ועבודתו בהסעת עצים נתקלה במכשולים.  הסוסים הרגישו בחולשתו של העגלון, ויהיו לפעמים נרגזים ורצים ממקומם עם הצמרת הקשורה בהם, כששמואל'קה מתלבט ורץ אחריהם וצועק עד שכל היער המה בהדי הדים; וכשהצמרת הסחובה פגעה באחרונה באיזה גזע חבוי, היה שמואל'קה מושך בכל כוחו את הסוסים לאחור, עד שלפעמים ניתקו החבלים והסוסים עמדו. – "מראש אמרתי" – קרא הזקן אל הסוסים (המלים האלה היו פתגם קבוע בפיו, וכל מקרה אשר קרה, הוא ראה מראש).  כוחותיו הלכו הלוך וחסור, בסוף ימיו לא יכול היה להוסיף לעבוד עוד בעגלונות חוץ מהפלחה.  מהפלחה לא חדל, ויהי גם עושה מלאכות קטנות בבית.  לפנים, בעיירה, נתרככה ונתעדנה גסותו החיילית; אבל בשדה חזרה וניעורה גַייתו שנדבקה לו בימי ניקולאי פלקוביץ (כך היו היהודים מעקשים את הפבלוביץ), ומדי הציק לו החיכוך השגדוני היה מתקוטט ומקנתר עם השפחות, וכל דבר שנעשה לא לפי טעמו היה מעורר את חמתו, ושוב היה אומר: "מראש ראיתי".  ובין הערביים היה יושב על המדרגות אשר לפני הבית כשעיניו חציין סגורות.

ויהי היום, ועבודה רבה היתה ביער, ברא, גדע בשביל תיקון גדר שנפרצה ועגלה שנתרסקה, ונסחף שמה שמואל'קה בזרם תקיף וכביר של המשק העומד על נפשו במלחמה מיואשת, ויחגור שמואל'קה את שארית כוחו, וירד היערה עם יוסיל חתנו והאיכרים העוזרים על ידו, והגרזן בידו, והוא מוליך ומביא, מעלה ומוריד, כורת עזע עץ כבד ומשריש, ופתאום נפל מת, והגרזן בידו, כאילו רצה להרוג את מלאך המוות.

האלמנה גולדא – לא נודע אם היא עוד בחיים או לא; אבל נודע שעזרה שם הרבה במלאכת הבית, ונתנה צדקה לעניים בכל הערים הסמוכות, שלחה משם שלש מאות רובל, לקרן קימת להדליק נרות בהאוהל על קברו של ר' אבלי ז"ל ביום זכרון פטירתו.  פירילי היא "בעלת בית זהבית", והוסיפו באנחה: "מהלכת בשערותיה שלה" אף בלי פיאה נכרית...  יוסיל נהפך לאיכר ממש...  למד שחיטה ושוחט בעצמו, וגם בודק בעצמו, איננו פונה בשאלה לשום רב, אומר שהוא פוסק לעצמו...  ראש חד...  אבל אפיקורוס גמור...  עבריין...  עקשן...  איננו נוסע לשום רבי...  אבל לומד כמעט בכל יום...  אפילו ספר הזוהר...  בהתעוררות עצומה, אבל לפעמים בגילוי ראש...  גוי ממש!..  פשוט, משוגע...  הגויים בעצמם חושבים אותו למשוגע...  יהודי משים עצמו "חם"...  זה שלא כדרך הטבע...  מילא, קולוניה, לעבוד משהו, להעביד אחרים...  יגיע כפיך כי תאכל...  זיל קרי בי רב הוא...  אבל להיעשות איכר פשוט...  זהו שגעון גמור!..  ראיות אתה מבקש? תא שמע!..  מעשה נורא ביוסיל זה...  ה"פריץ" אשר בכפר הסמוך קנה בחוץ לארץ מכונת דייש, זהו מנהג ה"פריצים" עכשיו, רוצים לעשות הכל על ידי מכונות.  ה"פריץ" שילם בעד המכונה הון רב.  הביאו את המכונה מחוץ לארץ, בא עמה אומן אחד מומחה למכונות, איזה מין "מייסטער" ממדינת אשכנז, זקף וכונן את המכונה, והמכונה מתנועעת ודשה – מעשה פלא! – יותר מעשרים איכר.  שמחה גדולה בחצר.  כל ה"פריצים" מסביב באו לראות דבר פלא זה.  אבל משנסע ה"מייסטער" – עמוד!  המכונה עומדת כגולם!  קראו לאומנים מוורשא, באו, משמשו, הפכו, גלגלו, והלכו להם בפחי נפש.  אין תנועה למכונה.  ה"פריץ" היה קרוב ליאוש.  אמרו לו ננסה לקרוא ליוסיל, הוא מומחה לכל דבר, קראו לו, ובא, והוציא איזה גלגלים ותיקן איזה חלקים, והמכונה התחילה להתנועע, ועד היום היא עובדת, והיא מפוארת בכל המדינה, אבל קרה אסון ליוסיל: מתוך שלא היה רגיל בכך, או לא נזהר, חטפה המכונה את ידו הימינית וקטפה את הבוהן...  ענין נורא!.. וצריך היה לנסוע עמו לוורשא...  ניתוח...  פרופיסור...  משוגע!..  אמרים, שרצה להראות, מה יהודי יכול לעשות, ושיהודי איננו בטלן...  שטות!..  מה לו ולמכונה של "פריץ" אבל די לדבר בזה...  משוגע עומד בשגעונו...  יש לו בן יחיד, נקרא אבלי על שם אביו ז"ל...  אומרים שיש לו מוח טוב כלאביו...  החזיק בשבילו מלמדים, מורים, ולבסוף גירש את כולם ומלמדו בעצמו...  מטורף בדעת...  מה שאדם הוא בילדותו הוא גם בזקנתו...  סאני שומעניה!..  אין אנו מזכירים את שמו...  נוח לנו לשכוח כל אותו עסק...  רק למענכם...  למענכם..."

גם לנו היה די.  ידענו כל מה שעבר על הגיבור שלנו מכבר.  על דבר ההווה – לא רצינו לשמוע; רצינו לראות.  אבל צריך היה לחקור עוד בכפר הסמוך לקולוניה: בגרילובקה.

ובכן נסענו לגרילובקה.

 

[ו]

ערב אביב.  עוד אין ציפור, עוד לא פרחו וורדים, השמים אינם עוד כעין התכלת, העננים עודם אפורים, ובכל זאת כבר אנו מרגישים בנפש, ששירה קדושה נארגת והולכת והיא אומרת לנו בכל צליל וצליל, שהאביב הנחמד הולך ובא.  כבר מתעוררת החדווה בלב, החדווה האמיתית אשר לא נודע מאין היא באה ולאיזו "מטרה" היא מתעוררת.  הנשמה כבר מסתכלת כלפי מעלה, היא מחבקת ומנשקת את הגוף.  האימה השחורה נמוגה וחולפת.  ולאט לאט באה מרחוק עונת החיים המלאים.  החורף העז חלף לו בסקירות מוצלפות-לאלכסון מקפיאות.  הזמיר עוד לא תשיר, אך חולמת שיר; האדמה השחורה חולמת פרחים, היער האילם – חולם.  המון ציפרים כנפי רננים מעופפות ומתיפיפות בצלצלי נועם.  זהו חלום השנה, קסמו הולך ומתרקם.

בעיר עצמה ומסביב לה, ששמה היינו עושים טיסות ארעיות לשאוף אויר קצת, היתה המלחמה בין החורף והאביב קשה יותר.  פעמוניות השלג הגיחו זחלו מהאדמה הרטובה, והיו כל כך לבנות כאילו נפלו מהשמים; המרגניתות פקחו את עיניהן המנומרות, והדליות הדקות של האילנות התחילו מעלות את פיטמיהן ומפיקות את לבלביהן.  ששת ימים היה שלום בארץ, ביום השביעי התעורר החורף וישתער למלחמה.  כי עוד מאוששים ועמוקים באדמה היו מבצרי משגביו.  הוי, כמה געש, התחולל זה בחללו של עולם בעוז פרא, צפון ודרום, מזרח ומערב, כמה רצו כל הרוחות, חטפו, גרפו והפנו את השלג, רגע הוא עושה פסגות מכודנות, רגע הוא משתרע בשיכבה עבה, וכהרף עין הוא רודף והודף וגונח!  זאת היא התפרצותו האחרונה.  החורף ניצח, וישתמש בנצחונו כלוחם אמיתי.  שלושה ימים כבש את האדמה בחרצובות קרח.  ביום הרביעי שב האביב במחנה יותר כבד, ויגרש את הכובש!  כל זה היה בעיר, ועתה בשדה, בדרך – כמעט אביב!

הדרך היתה נפלאה.  כל הפינה הנחמדה, בהיקף של איזה פרסאות, לא היתה אלא שורה אחת של תמונות מרהיבות עין ונופים עליזים מצחקים בהן, החופים המשופעים של הנחל הזך השוטף שם, חופי החול, השיחים הדלילים היורדים מהגבעות אל המים, הבקעה האלכסונית עם הפלג הזורם בקרקעיתה, יער קטן של ארנים עולי ימים אושר שבאושר מרפרף במין עידון וטהרה של ששת ימי בראשית וסוקר סקירות שיש בהן סודות כמוסים – הכל כאילו צורף במתכוון, אחד לאחד, להרמוניה ענקית.  אניצים וקישות של עננים קטנים וחוורוורים הוסיפו חזון להתכלת הבהירה והעמוקה של הרקיע, והשמש הצליפה שרביטי להט רענן על הדרכים והשדות.  הרוח מפאת מזרח.  אין לך דבר מגוון ומאַרגמן לחייו של אדם כהמזיגה הנפלאה של רוח זו המצויה בפולין באותה תקופה, עם הזיו החם של שמש צעיר, ז.א. מהשעה האחת עשרה עד הצהרים.  יחלוף ענן קל כחלום על פני השמש והקדירה, אז כרגע תרעד מקור, ואז צריך אתה לנוע וחם לך.  הסנוניות הראשונות טרודות בבנין.  קודם כל: קן!

כל אלה עשה רבון העולם עד הכפר גרילובקה.  גרילובקה נעשתה בידי בני אדם – לפנים אדונים – עבדים – קנין הגוף – "מה שקנה עבד קנה רבו" – "קנין פירות" – חכירה; עכשו – "שלכטא ישנה", "שלכטא דקה", שרידי "פריצים" – מהדורה חדשה, ואיכרים, איכרים!  כמעט הכל נחלק, נתחם.  פרצלציה, סרויטוּטים, מקום לבעלי דינים לחלוק.

כפר פולאני, כמו שנשתקף בעיני ונתרשם במוחי – עם כל הקווים המסַמנים של קלסתר זה: בתים, רובם של עץ, כפופים מגובננים, עומדים רווחים, מכוסים סכך של תבן כבושה וסדורה שנתפחמה.  אדריכלות הבתים מרושלת, מנמנמת, חנוטה, בלי ניצוץ של דמיון חדש, בלי דעת יחד, כך היו בונים, כך הולכים ובונים.  לפני הבתים, פה ושם, חצר הרחבה מרווחת, בלי קמצנות וצמצום המקום, אך גם בלי קווים של איזה צורה, סתם מקום, מעט עופות, חזירים.  סמוך לבית לפעמים מעט פרחים, חמניות, פרג, לפעמים יש מרפסת קטנה; סמוכים לשם אסמים, אורוות, רפתים, לא צרים, להפך רחבים ביותר, רק נראים, מוזנחים, שברים ובקיעים בכותל, אם יש דלת – היא מעוקמת, אם יש מנעול, על פי רוב הוא מקולקל.  עבודת הניקוי, הגידור והשפשוף, שנשי אשכנז מבלות בהן רבע ונשי הולנד מחצית ימי חייהן, איננה חשובה שם הרבה (בשנים האחרונות נשתנה הדבר קצת).  אותו: "למאי נפקא מינה", שהוא נימוק-במנהיג בנוגע לענינים כאלה אצל היהודים שלנו, מי יודע, אם לא קיבל יניקה מהטבע הסלווי הנוח להתרשל מעט.  הקירות, השערים, הדלתות, החלונות לעולם הם מגואלים, ועל כל פנים לא מצוחצחים מאד. – לפני הבית, מין שוקת או רהט להשקות את בהמות הבית.  הפרה היא "יש" גדול, כשפרה מתה, חושך בכפר.  אסון גדול יותר ממיתת נפש אדם...  אילך, ערמות של שברי אבנים.  חצץ, גזעי עץ שבורים, חול שנצטבר.  כמעט בקביעות, כבסים תלויים על חבל מתנפנפים ומתגלשים לפני הרוח ומתיבשים לפני הבתים.  לצידי דרכים – צפצפות פשוטות, לא גבוהות, ועוד שרטוט מצויין מיוחד: צלבים, צלבים, צלבים; לפעמים בנין חומה קטן, נמוך, כמין ארון, מגורע באמצעיתו על ידי חלל מארך, ובתוכו עומדת תבנית מחוטבת של "אם אלוהים", ועל הבסיס זרי פרחים שנזרקו עליהם מי קדשים ושנתיבשו, עששיות קטנות – נוגות – דולקות.  אילך, מסבאה, בית חומה לבן, עכור קצת, אבל מלבין בתוך הכהוּת שמסביב, מיושב בקצת רווחה, מביע פומביות, ציבוריות; לפניו מגרש מרווח, עגלות רבות רתומות לסוסים.  ריח זפת, רשוֹנה.  אילך, פה ושם, שובך של יונים, כוורת של דבורים.  לפעמים חנות קטנה, שלט למעלה, כתובות בשתי שפות: רוסית ופולאנית – הרוסית בשיבושים מגוחכים.  לפעמים גם טבלת-פח מעין שלט לצדדים, צורת אדם, רמז של תוגר, מעלה עשן ממקטורת ארוכה.  מידת הראש של קוף או של פיל עם רגלי תרנגולת, פירסום של טבק.  באמצע הכפר בית-פולחן שלהם.  כנסיה קאתולית, צבע לבן, לבנים ושיד, השיד מתפורר קצת, לצד הבית מגדל הפעמונים, על חזית הבנין העליונה – אורלוגין מצלצלת השעות.  על פי רוב – דומיה עמוקה, כשהגברים ומקצת הנשים טרודים בעבודה מחוץ או בגרנות ומקצת הנשים אצל עריסות התינוקות ובמטבח.  אבל יש סימפוניה מיוחדת: גרגור של יונים, שריקת החסיל, צרצור הצפרדעים באגם בהפסקות מדודות, זמזום זבובים, איוושת טרפי האילנות, צהלת סוסים, קריאת התרנגול, המולה מעורבבת ולפעמים צעקות שיכרון מבית המרזח, צליל פעמוני בית הכנסיה, ולפעמים מלמעלה כמו המיית חלילים של מקהלת צפרים נעלסת רננים – ועל כל אלה הקול הטיפוסי, ממושך כמשוך בקרן היובל, רב-הדים, נוהם, נכנע ומכריז, מכה גלים ארוכים ושקטים באויר: "ולדק!  ולדק!  אנטק!  מאריס'יו!"

כסבור אתה: כל זה הוא שיעמום מעיק, חדגוונוּת מיישנת, תשישות, אולי גם גסיסה. – טעות!  יש באלה אמת וטבע, גבורה והתמדה ממין מיוחד, אומץ עצלני, אבל כבד נוקשה ושלו, מרכז בתוך עצמו.  יש באלה דברים עמוקים ותוכיים, שאין העין הכהה יכולה לראות ושאין האוזן הערלה יכולה לשמוע.  צריך אדם להיות דעתן ועמקן, ועוד יותר טוב: להיות אמן דק-ההרגשה, כדי לתפוס את מהותם המיוחדת של הדברים האלה.  כסבור אתה, מספר בתים דלים, הללו חרבים והללו נבנים, אילנות, שיחים, עשב, הרבה אשפה – טעות!  זהו אורגניזמוס מקושר בדלילותו ומסודר בערבובייתו, חי ודופק, לוחם וסובל, עם ילקוטי צרותיו ואוצרות תענוגיו.  אלף שנים צמח והתפתח בתוך התרשלות זו, בצבעים וריחות וקולות הללו, עמד בפני הרבה כובשים, שריפות, שנות בצורת.  אם נתקיימה פולין, ואם נתחדשה שוב, אפריון יַמְטֵי הפולנים לכפר זה.  כמה שיהיה מרוסק, מדולדל, מרושל.  זה הוא דבר מה!..  בלעדי זה נהרסו שתותיה.

חשוב חשבו אנשים טובים להכניס יהודים לכפר זה.  "אנשים טובים, אבל מנגנים גרועים".  רואים בתים, שדות, יערות, סומכים על הלכות מדידה ותחומין.  היהודים הם זריזים, אוהבי עבודה, מוכשרים לכל דבר – יישר כוחם של מליצי יושר!  כל מליצת-יושר זו מיותרת ולא מועילה.  היהודים הם עוד יותר זריזים, אוהבי עבודה וכל מה שאומרים הסניגורים.  לא זו היא השאלה.  האשכנזים – לית מאן דפליג, שהם זריזים, אוהבי עבודה וכו', ובכל זאת כשנתיישבו מקצתם בפולין, אף על פי שהיו בקיאים ומנוסים בפלחה יותר מהפולאנים, וסוף סוף הם היו גם נוצרים, ומקצתם קתולים, ואותו המרכז הרוחני של הכפר: בית הכנסת הקאתולי היה קדוש גם להם – לא קלט אותם הכפר, והלכו ונעשו קולוניסטים באגודות אגודות מיוחדות, כעם לבדד ישכון.  ובימים, בדורות, אשר אז ישבו מספר יהודים בתוך הכפרים, היו נסבלים וגם רצויים לרבים, מפני שהיו להם תפקידים מיוחדים בחיי כלכלת הכפר ובעיקרי צרכיו.  הכפר בעוצמתו האורגנית, בשורש נשמתו, בעומק הווייתו מעולם לא עיכל את ה"ארנדרים", את "השוויגרים" ואת שאר מיני ה"ישוב'ניקים" היהודים.  לגבי היהודים העירוניים היו אלה כאיכרים (בכ"ף הדמיון); לגבי האיכרים עמדו ונתקיימו ביהדותם.  "Zyd", ודי!  יש שלא היה זה דווקא גנאי; אבל זה היה דבר מיוחד.  היו תקופות אשר אז נחשב הדבר המיוחד הזה לסניף מועיל, ללוויה, להוספה.  אבל לתוך גוף הדבר לא נכנס דבר זה מעולם, כמו שלא נכנס איכר מעולם לתוך תוכו של רחוב בית הכנסת, אף על פי שאפשר לשער, שהוא שכר שם דירה ופתח חנות, ורוצה להיות בעל דבר בקרב היהודים.

שעה קלה עמדנו לפוש בגרילובקה.  טיילנו בין הצפצפות, סרנו להמסבאה, התוודענו אל ה"וואיט".  נדברנו עם ה"סולטיס"[2] – על דבר מזג האוויר ומצב התבואות, ולבסוף שאלנו אותו על דבר יוסיל, "Zyd Josek" השיב בלי כוונת נאצה "יושב מהלך חצי שעה מהכפר".  נכנסנו שוב להמסבאה – בחברת ה"סולטיס".

"בקבוק י"ש!  כוסות!  תיכף!"

אחרי כוס ראשונה שאלתי את ה"סולטיס": המכיר אתה את Josek ?  ומה דעתך על אודותיו?"

שוב התחיל: "zyd Josek"...

הפסקתיו: Zyd" או לא Zyd! – אין אני שואל.  גם אנחנו שנינו הננו Zydy!".

נתבלבל, הסתכל בנו בעינים תוהות.  שפמו של פרץ...  מזגתי לו כוס ב'.  אחרי שהריק אותה בגמיעה אחת, אמר: "אין אני מגנה אותו שהוא Zyd.  הלואי שיהיו ריבם כמותו.  ישר, הגון, נותן לעניים...  פת וכוס טה לכל מי שיבוא לביתו...  צרור עצים להסקה...  גם זהובים אחדים...  וכותב בעד כל איכר מכתב בקשה חינם...  פיקח, אוי פיקח יותר מכל ה- "Zydy" (כאן נשך את קצה לשונות – שכח!); אבל..."

"מה אבל?" – שאלתי.  מזגתי לו כוס ג'.  כהרף עין נתרוקנה.


הוא משוגע קצת – ענה ה"סולטיס" בקצת בדיחות הדעת, ותיקן תיכף: רציתי לומר: הוא משונה כל כך.  לפני זמן מה נפלה דליקה בכפרנו, להבות אש עלו עד לב השמים...  שם, בקצה הכפר...  כל בני הכפר והכפרים מסביב באו לכבות...  זה בא בכדו וזה בא בחביתו...  פעמוני הכנסיה מצלצלים, מצלצלים...  מהומה...  יוסק בראש...  פתאום, מצ'קובה צועקת בקול נורא: וַלֶרקָא נשארה בבית...  תינוקת...  אָלָא בָּגָא, אָלָא בָּגָא!..  מה אתם חשובים?..  קפץ יוסק לתוך הדליקה, ממשל לתוך הדליקה כמו שאני אוהב את האלהים, לתוך הדליקה, ומוציא משם את התינוקת, שכמעט כבר ליחכה אותה האש...  ניצלה!"

"איזה שגעון הוא זה?"  שאלתי בתמיהה.  סיפורו של ה"סולטיס" משך את לבי.  שכחתי למזוג לו כוס ד'.  מזג לו בעצמו, וכך היה מוזג והולך.  הותרה הרצועה שבלשונו.

לא זה הוא השגעון – השיב ה"סולטיס" בהסברה של השתפכות הנפש מתוך אלכוהול – אבל יש לו שגעונות אחרים...  הוא מאסף אליו איכרים ומוכיח אותם לבל ישתו משקים חריפים...  הודיע הפונדקן להפוליציא, שהוא מעורר את האיכרים למרוד במלכות...  באו השוטרים, תפשוהו.  הובילוהו לעיר הפלך...  הפקיד אמר: זה ענין לא טהור!..  יוסק העיז פנים וצעק: העמידו אותי לדין!..  אני לא כנגד המלכות, אלא כנגד יי"ש...  החזיקוהו איזה ימים ופטרוהו...  והוא עומד במרדו...  מתקוטט עם הכומר...  נגנבה תרנגולת מהאלמנה יאנובה...  תרנגולת יפה...  מטילת ביצים...  היו הרבה גניבות כאלה...  רץ אל הכומר, ביקש שהכומר יטיף מעל הבמה להזהיר על הגניבות...  השמעת העזה כזאת?...  כשלא שמע לו הכומר שלנו, נסע אל הקאנוניק, אמר שיסע אל ה"בישוף"...

מזג כוס ה' והוסיף לספר:

"מילא, עוסק בפלחה – מנהג משונה!  Zyd נעשה איכר, אבל הוא רוצה ללמד את האיכרים, כיצד יעשו פלחה...  מציע להם, כמו שהוא אומר, להשביח את הקרקע על ידי זיבול...  כיצד קוראים לזה: קימי, נימי, חימי?...  יודע השד!..  אמת, תחת ידו צולחות נטיעות ופירות...  דבר תמוה, משונה...  Zyd...  מגל על שכמו, הולך לקצור שחת באחו...  שם...  שם...  (הראה בעד החלון בכיוון למקום רחוק)...  משתמש במגלו באופן חדש...  הולך, מוציא אבן, משחיז את להב המגל...  צלצול נשמע על פני השדות מסביב...  אז הכל יודעים, זה קול המגל של יוסק...  פורש ידיו על שטח גדול...  מתחיל קוצר...  והדשא צונח...  נופל...  פעם אחת ראיתיו אוחז סכין גדול, וחורט בו מקלות לבנים, חורט, וחורט.  "מה אתה עושה, יוסק?" – אני שואל אותו...  מעודי לא ראיתי איכר חורט המקלות...  והוא אומר: המקלות הללו הם עשויים לסעוד את גידול הפרחים...  משוגע לפרחים?..  למה לנו גידול פרחים?..  מי יקנה פרחים?..  צורכי אוכל נפש...  מזונות – כן!  – פרחים למה?  – שוב מאסף את האיכרים ודורש להם על דבר פרחים...  מסיים בפרחים, שוב שגעון אחר – כיצד קוראים לזה?..  שכחתי!..  חכו רגע!  – משטר?  – כן! משטר החילוף המשולש!  – כך צריך לזרוע בשנה זו, כך בשנה שלאחריה..."

לשונו של ה"סולטיס" התחילה מתלבטת קצת.  במוחי נתעוררו הרבה שאלות, אבל ראיתי, שה"סולטיס" כבר איננו מוכשר להבין מה שידברו אליו, אלא, בקושי, מה שהוא מדבר והולך כמזמור.  אבל שאלה אחת לא יכולתי לכבוש.

"מה בדבר מכונת הדייש?" – שאלתי.  סיננתי והדגשתי את המילים יפה-יפה.

הוא הבין.  גמע את שיירי הבקבוק, והשיב בהתפעלות גדולה: "כן מי ציווה לו?..  נקטעה אצבע ידו...  המכונה עובדת...  והוא אומר שאיננו מתחרט כלל.  למד להשתמש במכונת דייש...  משוגע!  – הוא אומר ששילם שכר לימוד".

עיניו הירוקות של ידידנו זה נסגרו פתאום.  נתנמנם.  האורלוגין של בית הכניסה השמיעה את השעה הי"ב בצהרים.  עזבנו את ידידנו המנמנם, כל ראשו נשען על ארכובות ידיו ופניו על שני אגרופיו הקפוצים, ונלך אל הקולוניה.

 

[ז]

מהלך חצי השעה נמשך שעה, אבל היה לנו שכר הליכה, ביפי הנוף וחליפותיו שעוררו בקרבנו – לא די להגיד: התפעלות – הערצה!  שעה עברה עד שהגענו אל המקום ממש, אבל לתוך חוג מבטנו נכנסה הקולוניה בדיוק אחרי חצי שעה.  נראתה מרחוק מפני שעמדה על רמה שטוחה כמין טבלא גבוהה, וגם מפני שהיו לנו סימנים מגרילובקה.  אמרו לנו שם: סמוכים לשם עצי אוג גבוהים.  קרבנו.  בית לבן באמת, מרובע, גג מכוסה רעפים אדומים ונוצצים מרחוק, בית – לא חדש ולא ישן, באמצע שנותיו, גורן, אורווה, רפת, מגרש גדור מסביב, על גבו מין גג קל, דומה למכסה של עגלה, כמדומה, של בד שחוף שאין המים עוברים בו, ושם מונחים כסדר: משדדה, מקצרה, איזה גלגלים (שבידיעתי הדרדקית בחקלאות לא ידעתי מה הם משמשים), טרבל, מלמד ודרבן, סלים גדולים עגולים עם כברות, שבודאי היו משמשים מזרעות, מלמד ודרבן פשוט, כלי עץ עם קלשונות מהרגילים בזמן ההוא, מגלי יד גדולים (זכרתי את סיפורו של ה"סולטיס"); מכושים וגרזנים ועוד.  כל אלה נראו כחדשים, התיזו ניצוצות כלפי שמש הצהרים, שמש סוף ניסן!  סמוך להבית, סחור סחור, ערוגות, אוגיות של פרחים, מדודות, משורטטות, עם חריצים וקנים וקיסמין, כמעט כל טפח הוא מסומן ומתוחם, כמין טבלא של שחוק האישקוקי, אלא שתחת שני הצבעים לבן ושחור, עתידים להיות על טבלא זו עולמות של צבעים.  לפי שעה מהבהב רק הירוק, פה ושם מתלהט האדום קימעא קימעא, בפירוש מתעורר מחלום שנתו התכול.  ברי לי, שהבית הלבן הזה, עוד חודש יהיה טבול בים של פרחים ובשלל צבעים מרהיבי עין בכבוד עשרם.

דפקנו על הדלת.  נתבקשנו להיכנס.  חדר גדול, מרווח, בהיר.  בקרן זווית שני שקים.  אחד מלא חיטים ואחד מלא שיפון.  החיטה היא קשה.  זגגית שחמתית; השיפון ארוך ומלא.  לצד הקיר מימין שתי מיטות, וחופות משי כחול פרושות עליהן.  לצד שמאל מלתחת בגדים, מזנון, ספה רכה מצופה עור, באמצע – שולחן של עץ האגוז, משוקד עגול, גדול.  בזווית הסמוכה לשולחן – ארון גבוה ורחב עם שמשות, בו ספרים רבים.  בינו ובין השולחן שני כסאות-הסב מרופדים, ופה ושם כחצי תריסר כסאות מקולעי תבן.  על הקירות תמונות של ציורי נוף פיתוחי עץ ופלדה נאים מתקופת שנות הששים בפולין, בזווית על שולחן קטן סיר המים פליז מבריק, ירושה משמואל'קה ז"ל.

יוסיל!  אילו ראיתיו בחוץ, ואילו הייתי בקי בחכמת הפרצוף די הצורך להכיר מהחוטם והשפתיים, מהמצח והלחיים, מהגבות והעיניים את הלך נפש האדם ומשא רוחו, ולשער גם את קורות חייו על פי שרטוטים מתואר פניו ומזיו איקונין שלו, אזי צריך הייתי להכירו כרגע בין אלף אנשים, שהוא יוסיל מינץ, הוא ולא אחר!  הוא היה נוסח דמיוני של מין מלך ישראל, כמו שהוא חקוק במוחנו, או לפחות של מלך אשור, לפי שהוא מתואר על הפיתוחים הקדמונים.  כתיפות רחבות, ועליהן התנשא ראש אדירי, ראש אריה, שערות ארוכות, מסתלסלות מעט, שחורות נוצצות, פנים עם חוטם נשר נטוי ונאה בנטייתו, מפיקים מרץ ועוז מצווה, עיניים עמוקות, חדות, שחורות, חודרות, מדברות, ריסין עבות מעל לעיניים, זקן שחור ירד על החזה הרחב והמוצק, כפות ידיים שחומות ונוקשות...  ביטוי הפנים היה צירוף תום של כפרי, של מזג טוב עם תקיפות של דן-יחידי במלכות קטנה זו, מושל בכיפה, עושה כל מה שהוא רוצה, בזמן שהוא רוצה, ובאופן שהוא רוצה, הדר וגאון, נועם וענוות חן ריחפו על כל תנועותיו.

כרגע ושלא במתכוון נצטרפו המספרים בזכרוני בקווים כלליים...  הוא נולד...  ודאי בשנות החמישים...  כבן עשרים יצא להקולוניה...  יושב פה בודאי קרוב לעשרים שנה – עכשיו אמצע שנות התשעים – יש לשער, שהוא עתה כבן ארבעים וחמש.

זכרתי כל מה שסיפרו לי על אודותיו, ובקושי כבשתי את התרגשותי, אם כל העולם, מן חייקיל הסרסור עד ה"סולטיס" מגרילובקה אומרים "משוגע", גם כשאתה איש חיל נלבב, לא תימלט מהרגשת איזה אי-נוחות קלה...  אבל היו לי כל כך נקודות מגע ויחוסים פנימיים לבן אדם זה, משעה שנודעו לי קורות חייו, אף-על-פי שלא ראיתיו ולא ידעתיו מכבר וגם את קיומו של שיערתי מקודם...

אבל קודם כל צריך להכיר היטב את הסביבה, את המקום, ששם יהיה הדו-קרב בינינו.  איזו השערה תססה בקרבי, שיהיה דו-קרב.  היו לנו לפי המסופר – הרבה דעות מתאימות, וכל מקום שיש דעות מתאימות – נקוט כלל זה בידך! – הסכסוכים הם קשים ביותר, מפני ששינוי מוחלט אין, אלא סמיכת דברים דומים בכלל, ולא דומים בפרט, ודווקא לרגל הסמיכות ההתנגשויות הן הכרחיות.

היבטתי מסביב, האשה!  כן, גם השתא אתי שפיר!  יופי שהיה!  סקרתי אל העינים.  המרגליות השחורות גדלו, נעשו כמין שקדים או אלמוגים; להט עמוס וכבוש.  על השפתים שהיו עוד די רעננות, בת צחוק של חן לקבלת פנים.  הוא היה לבוש בגדים פשוטים וקלים, בהירי צבע, נקיים מאד, אעפ"י שנראו עליהם רשמי עבודה.  היא – שמלה ארוכה עם חולצה של מלמלה מסורגת, מגוונת בצבעים בהירים, תמונות כלניות אדומות עם זרים לבנים על האריג, צבעים בהירים כפריים.  על הראש סודר ירקרק בהיר, מכסה רק מקצת השערות הנהדרות, שגלשו מסביב לערפה ברפרוף זיו שחור וזהב רך, ריחני ומגרה.  ידיה בשרוולים מופשלים, חשופות עד הקיבורת, כאילו זה עתה חזרה מהעריבה של כובסין, זכות, אבל גם חזקות ומגויידות, כפותיה אחזו עתה, כשישבה אל השולחן, בקני תיל דקים וארוכים, עוסקות ברקימת מעשה רוקם של חוטים צבועים על גבי מפה של בד, והיא סופרת ומונה את שזירי החוטים, שנאחזו בפקעות עגולות וגדולות בצבעים שונים על קרנות הקנים, חגורה היתה סינור של כותנה רקומות ציצים כחולים.

אחרי חליפות ברכות השלום הנימוסיות, שאל בעל הבית – בקול שהביע הרגשת-כבוד ששייכת לאורחים, עם דגש מעשי-עסקי: "מה האדונים מבקשים?"

היה לי רושם כמעט ברור, שהערכתו בסקירה ראשונה עפ"י טביעות עין לכאורה, היתה: סוחרי תבואה מוורשה – או בעלי אחוזות – או סוחרי יערות...

הרציתי לפניו בלי אקדמות מלין של פילוסופיה את ענין שליחותנו.  מתענינים אנו ביהודים עובדי אדמה.  מאספים אנו ידיעות ממקור ראשון.  שמענו הרבה על אודותיו.  רצוננו להתוודע אליו, ולדעת אם הוא מרוצה מעבודתו.  אגב, אם יודע הוא עוד יהודים זולתו שעברו מן העיר לקולוניות, מה מעשיהם, מצבם, מספרם.  הטעמתי את ערך תוצאות החקירה הזאת לטובת הכלל.

נדמה לי, שיוסיל מעמיד פניו כאילו הוא שומע בקולי, כאילו איננו מבין היטב וכאילו, בכלל, אין דעתו פנויה להתעסק בסוגיא מסובכת זו.  תשובותיו הראשונות היו כמו שהאשכנים מספרים בהגדתם ע"ד הד"ר פויסט, שהיה רגיל להשיב רק אחרי ששאלוהו שלוש פעמים.  ואז היה מכעכע, מגמגם, משיב על שאלה שאלה אחרת, ומשמיע ביטויים מהססים מפקפקים, כמו, למשל: "יוכל היות" או "מדוע לא?"

לעומת זה נדמה לי, שעל בעלת הבית עשתה הרצאתי רושם יותר חיובי.  היא קמה ממקומה, נגשה אל המזווה, תהתה שם רגעים אחדים על קנקנים שצלצלו.  חזרה והביאה משם כוסות חלב קרוש עם שמנת, חריצי חלב מחובצים, פרושים מהנסיוב, שעדיין לא גובנו – קוּם – קישואים – מלפפונים – עגילים של תרבתור, והציגתם על השולחן בארשת פנים של הכנסת אורחים לבבית.

תשובתו הראשונה של יוסיל היתה: "אם כבר סיפרו לכם על אודותי, בודאי אתם כבר יודעים הכל, ואין לי מה לספר עוד.  הענין הוא פשוט.  כשהייתי זוטר ודרדק היו לי סכסוכים גדולים עם בני עירי.  לא יכולנו להבין זה את זה.  אמרתי: חנוונים ומלמדים נמצאים כחול הים, רציתי להיות אחר.  והנה אני כאן!"

"דווקא בשביל זה, אנו מכבדים אותך – אמרתי בפשטות, מפני שהרגשתי שבעל דבבי זה שונא כל מיני חגיגיות ופומביות – זה היה רעיון חדש וחשוב".

גם זה היה יותר משהוא יכול היה לסבול: "רעיון?  – שנה אחרי בהעוויה שגלתה מעט את הקפדתו הפנימית – רעיון גרידא ולא כלום!  מה שאיננו מתקיים הוא... שטות!..  יש אמת רק במה שעומד ומתקיים!"

חיפשתי ברוחי איזו מלה להרגיע את תלונתו של בעל הבית, ולא מצאתיה תיכף, וגם אחרי אשר מצאתיה לא נתן לי להשתמש בה, יען כי הוא הוסיף לדבר, כמו לשים קץ לכל השאלות: "אני מגדל חיטים, שיפון, שיבולת שועל, תפוחי אדמה.  אינני לא עשיר ולא עני.  אני מתפרנס.  שנה אחת טובה, חברתה רעה.  אשתקד היה רע מאד.  אפרי המרעה היו תחת המים כבר בתחילת תמוז.  בהרבה מקומות היו איכרים אנוסים לחדול מלרעות בקרם וצאנם, ולמכרם בחצי חינם מאין מרעה.  כמה הזהרתי אותם מקודם להכין חבילי קש כבוש!  גסי מוח!  אומרים, הבהמות אינן רגילות!  הם בעצמם אינם רגילים!  אוויר קר וגשום היה לנו כל ימי התמוז.  אחר כך הוחם מעט, אבל מאוחר.  תבואת החורף לקתה, תפוחי האדמה נתמעטו, הירקות היו דלים וצנומים...  אתם רוצים לרשום כל זה בפנקסכם?  רשמו!  אין סודות!  – אבל... מדוע אינכם טועמים כלום?  בבקשה!  עשו ברכה", וכמו לזרזנו, נטל בעצמו כוס חלב, ורמז לנו לשתות.

שתינו.  נעשינו שנינו מקורבים מעט יותר, מפני שראינו שיוסיל, מדי דברו, התחילו שרטוטי פנים להשתנות באופן נפלא ונעים, התבהרו והתרככו.  נשימתו נעשתה קלה ומלאה חדווה יותר.  ראיתי שעיניו הגדולות, העגולות והנפלאות של פרץ לוהטות כאבוקות.  מסביב לנו הכל נעשה נוח, חמים, נחמד, משפחתי.  דומה היה, שאנו מכירים זה את זה שנים רבות, שאנו אוהבים זאת את זה.  אבל, מאידך גיסא, מקצועיותו של יוסיל הביאה אותנו במבוכה.  עמי-הארצות דאורייתא בחקלאות, בצמחים, אמנם לא היינו, אבל מה אנו יודעים, למשל, על דבר חבילי קש למאכל בהמה?  היינו בטלים ומבוטלים בעיני עצמנו.  עיכבה המומחיות של יוסיל.

הסיבותי את השיחה לצד קל, שווה לכל נפש, מפני שהוא אך פורמלי: "סליחה!  – אמרתי – זו רק שאלה קטנה בשביל הסטטיסטיקה לדורשי רשומות: "כמה נפשות?  המשפחה?"

בתשובה על זה קרא בעל הבית בקול רם: "אב'לי!"

מהחדר הסמוך נכנס צעיר טוב תואר, לחייו מלאות חן-עלומים רב-קסמים, כבן שמונה עשרה, קומתו היתה גבוהה מבינונית, והכישות הזהביות, שהבהבו על שפתו העליונה, רמז ראשון לשפם ולבגרות, היו בהירות יותר משערותיו, שהיו מראה חום עמוק ומעיניו הנאות והענוגות, שהיו מראה חום של אגוזי-לוז.  שיניים יפות ושפתים אדומות מאד, הוא היה מחוטב יפה, זקוף עם ידים גמישות, פרקי אברים דקים, עם אצבעות ארוכות הולכות ומתחדדות בקצותיהן.  אזנים קצרות.  גזע.  זרעא-דאבא.

"הנה המשפחה!"  קרא בעל הבית בבדיחה קצת, כמי שאומר: ברגע אחד אתם יכולים לכתוב בפנקס: יוסיל, פריל, אב'לי – ונגמר!  מה אתה חוקרים עוד?  אכלו מלפפונות!

כל כך הרבה שאלות היה לי לשאול אותו עוד!  מוחי היה כשובך שהיונים יוצאות ונכנסות בו.  פחדתי מפני...  "חבילי הקש הכבוש"...  לבסוף שאלתי: "במחילת כבודך, האם בנך גם הוא עובד אדמה?"

בעה"ב לא ענה דבר, אך לחץ את שפתותיו זו אל זו, וינע בידו לאט מצד לצד.  לא הבינותי לתומי, שבאופן זה הביע רגש של חמלה על חשבון הבערות שניכרה מתוך שאלתי.

הוספתי לשאול: "אני רואה, שבנך הוא איתן בגוו, ודומני, שאי אפשר להיות מפותח כל כך בגיל זה בלי עבודה גופנית.  נאה הדבר להמשיך מעין מסורת.  האב קולוניסט, גם הבן יהי קולוניסט..."  נפלתי לתוך בוץ של ביטויים ספרותיים רק מחמת מבוכה.

"מסורת?  – ענה כשואל, בגוון של מחאה – מפני שאני קולוניסט, גם הוא מחויב להיות קולוניסט?  משועבד לאיזה דבר?  מושבע ועומד?  והוא בעצמו, היכן הוא?  אדם צריך להיות קולוניסט מתוך עצמו!  כל אדם יכול להיות מה שהוא רק ברצון עצמו ובכוח עצמו.  אני לא ביקשתיו, הוא בעצמו רצה לחרוש, לזרוע, לנטוע.  כלל גדול הוא לי, שיש לכל אדם יחס כל שהוא לעבודת האדמה, מפני שיש לכל אדם יחס כל שהוא להאדמה – חוסן גנזי הטבע ואוצר מטמוני היצירה.  יכול אתה לשער, שאדם פלוני אין לו שום יחס לעסק של חנות, או אפילו למלאכה זו או אחרת; אבל איננו יכול לשער, שיש אדם בעולם, שאין לו שום יחס אל האדמה.  זה העיקר, ואח"כ העבודה.  צריך לעבוד, כדי לאכול את הפירות.  הייתכן, שאחרים יעבדו, ואנחנו נאכל את הפירות?...  צריך ללמוד הרבה, צריך להיות אדם, ולא בהמה.  גם אני למדתי, גם הוא לומד.  היו לו מלמדים, מורים, שלחתיו לערים גדולות, אבל לבסוף, אני לומד עמו יחד...  לא אני מלמד אותו, אלא אנו לומדים יחד..."

בדבריו אלה פתח לי שער.  אמרתי לו במלים מדודות ובכובד ראש: במטותא מינך!  אין בינינו ולא כלום!  – דעתי כדעתך לגמרי...  זה יפה והגון, שבנך עוסק בלימודים, חוץ מעבודת האדמה.  כן גם אין מחלוקת בדבר, שמוטב, שאדם יעשה דבר ברצון עצמו, ולא מפני שכך עשה אבא.  אינני יודע, במה אנו חלוקים.  ודוקא מפני שכך הוא, רציתי לשאול אותך: הקולוניסטים היהודים, שנמצא מהם מספר הגון מכבר, היכן הם?  אם יש בכל אדם "ניצוץ" של עבודת אדמה, מה קרה לאותו "ניצוץ", למה הוא הולך ודועך בתוך בטלה ועצלות, שממון מעיק ויאוש?  איה התחדשות החיים וחילוף הכוחות?..."

אדם זה, שהיה עד אז מוחה קצת, לועג משהו, אבל סוף סוף מנומס, ולרגעים גם עליז פורתא, התרגש פתאום, הוא לא דיבר, אלא צעק: "מפני שרוב האנשים היו חלושי גוף וחולים בנשמתם!  יהודים פזיזי שכל, שנוני בדיחות, רותחים, מפעפעים, מפקפקים, מנקרים, בעלי עוקצין ופחזנות, נקרנות וסכסוכים קטנים, רגילים בעצלות, חולמים!  צריך היה לבחור נפחים, חוטבי עצים, מסתתי אבנים, אנשים שעבדו בצבא, לדוגמה, חמי שמואלקה!  באו רובם בטלנים, חולנים, צנומים, משכילים, לא דא ולא הא, אנשים אשר לא יצליחו לכפר...  חוץ מזה חלק לבם, ונקרעו לקרעים אין מספר.  כל אחד התאמר ליחסן, זה מזה בן מזה, וזה אחשתרן בן הרמך בעצמו.  בעיר היו רגילים במחלוקת ע"ד הרב, המגיד, החזן, השוחט, הבלן, הגבאי, העליות, האפיקורסים.  המחלוקת היתה צורך פנימי, כמו הרעב, הצמא, וכדומה מצרכי הגוף.  צריך להתעורר, להתרגש, להזדעזע.  מפני שבלאו הכי החיים הם שוממים, תפלים, הבטלה מביאה לידי מחלוקת, שהיא גם כן מין פלפול – לא כלפי פנים, אלא כלפי חוץ.  פלפול מתקיף, מתנפל על אחרים.  אבל הן לא היו רב, חזן ושוחט!  סבורים אתם, שלא היתה עוד מחלוקת בשל אלה?  שגיתם!  היתה מחלוקת בשל היעדרם: מדוע אינם?  – טיפלתי מעט באנשים האלה, אך הבאתי עלי קללה ולא ברכה.  כמו שבימי עלומי היו הבחורים קוראים אחרי מלא, ויתנו עלי בקולם: "עוכר ישראל, מין ואפיקורוס!"  מפני שדרכיהם לא היו דרכי, כן גם אלה דנוני לכף חובה, ונמנו וגמרו, שפעולותי לרעה ולא לטובה, ושאני מחרף סדרי הנהגות ישראל והופך את הקערה על פיה.  הָשע עיניהם בגובה אפם לבלי יכירו את מומיהם ומחסוריהם, ורק חונף וחלקות הם אוהבים.  במשך ימים ושנים ניחרו בי וימררוני וישטמוני, אבל מדי באו מים עד נפש, היו באים אלי, סופקים כפיים, וצועקים מרה: הושיעה, הושיעה!...  עוד זה ניסיתי ונתון אל לבי: המון עמנו רגילים לדרוש יותר ממי שאיננו מתנהג כמוהם בדינים ובמצוות מאשר הם דורשים ממי שהוא אחד מהם, כאילו הנבדל הזה צריך לשלם להם כופר נפשו, פדיון מכל חטאיו...  טוב...  לא הקפדתי על כך, קפצתי דיי...  אבל סופי היה תמיד כגורל השעיר לעזאזל, נושא כל חטאת בני ישראל...  אל תחשבו, שהאנשים ההם לא עבדו!...  טעות...!  הם עבדו לפעמים עבודת פרך יותר מדי...  אבל סדר ומשטר עבודה לא היה להם, והתמדתם היתה קצרה – שלוש ארבע שנים אינן חשובות כלום באיכרות!  – צריך להתמיד דור אחרי דור!  – והעיקר: סדר, וכל דבר בזמנו בלי דיחוי, בפשטות בלי "חכמות".  ההתחכמות היא בעוכריהם, ההפרדה היא אצלם חזקה מן ההרכבה...  הוי, כמה צרות סבלתי מהם!  – כשצריך לפלח את רגבי האדמה ולתחחם בדקרים, הם עומדים ותוהים...!  כשצריך לחפור באר ולכוון את שעת הקדיחה בזמן שהקרקע הוא רטוב ורך ומחלחל, הם מסתובבים וממתינים – לכל הרוחות!  – עד שהקרקע נעשה צחיח וחסום כברזל; כשצריך לזבל...  יש שהיו חוסמים את נחירי אפיהם במוך, או מצליפים סקירת עיניהם אלכסון, כדי שלא לראות, ואז אין הזבל משתטח כראוי – מפונקים, לכל הרוחות!  – ושם, בסמטא, היה גן עדן של ריחות!  – אין מקום לבטלנים סמרטוטים!  קולוניה צריכה לגבורה, לעזות, לרצון אדיר, לרוח יצירה ועוז הגוף והנפש!"

הדברים האלה שפרצו מפי יוסיל כזרמי לבה נפסקו באמצע ע"י כניסת נער משרת, שבא בבהלה להודיע, שהסוס הערמוני הצעיר בועט ברגליו, ושמא ישבור את האבוס.  לא אמר בפירוש, אבל ניכר היה, שהוא מבקש את האדון לבוא בעצמו אל האורווה.

"אסרוהו בעבותים, או הוציאוהו החוצה!  – קרא יוסיל אל הנער, ויוסף לאמר: הקרוא תקרא לי גם כשהסייח יכשכש בזנבו?  שוב אל האורווה!  אב'לי לך אחריו!"

הנער יצא ואב'לי אחריו.

"זה הוא שימק (שמעון) בן העגלון ישראל'קה מהעיר הסמוכה – אמר יוסיל בפנותו עתה אלינו – יש לנו כל כך בעלי עגלות!: זהו מין יהודים שאפשר לסגלו לעבודה, רגילים אצל בהמות; אבל בחור זה עוד לא הסתגל.  רגיל בסוסים עירוניים ולא כפריים.  אוויר הקולוניה ופת קיבר שלנו יחזקוהו".

כעבור רגע שב אב'לי.  רמז לאביו שהערמוני נכנע.

אז חזר יוסיל וקשר את חוט השיחה שנפסק: "לבם לא הלך לאחוז את ומחרשה, רק עניים ומרודם אלצום, וכמעט עלתה בידם להותיר מעט כסף מממכר תבואתם נפזרו לכל רוח – לא כולם אך רובם.  המעוררים הראשונים לא ראו מראש, כמה קשה הדבר, כמה נוראים הם המכשולים, ויבחרו חלוצים מכל הבא בידם, בלי בחון אותם, אם ראויים והגונים הם לעמוד בקשרי המלחמה, כי אמנם זאת היא מלחמה!  כמעט פרץ המשבר הראשון נסו רובם מהמערכה, וידי הנשארים רפו..."

הוא טרם כילה לדבר, ופתאום נשמע רעש המון גלגלים של כרכרה ושעטות פרסות סוסים דוהרים ונחרתם.  הכרכרה עמדה לפני שער הבית.  וממנה ירדו אנשים אחדים.

יוסיל הציץ בעד החלון.  "הממשלה שלנו" – אמר בקול אי-נפקא-מינאי, כאילו היה רגיל בכך; ובפנותו אלינו הוסיף: "ביקורים כאלה הם מעשים בכל יום.  ביקור זה לא יימשך.  בבקשה שבו תחתיכם!".

שני מיני נפשות נכנסו ברעם ורעש.  הנַצַ'לנִיק זֶמְסְקוֹי סטַרז'י לוּפטקין ועוזרו גַנֶבסקי.  הסתכלתי בצלם דמות תבניתם.  הראשון – ענק-הקומה, ראשו עליו כאבטיח גדול, גרגרותיו בשתי מכפלות, ערפו עורף פר, בטנו ערמת חטים, גובה לו כעוג מלך הבשן, קצפּ עם עינים אמוּצות, עייפות, לא מביעות מאומה, מאומה, הרות שכרון; והשני – חוליגן קטן ואיתן, שבע עורו כמראה קליפת הבצל, שני קצות שפמו כשני מטאטאים של שערות סוס, עיניים ירוקות, דוקרות, חוחול או פולאני מרוסס, שניהם לבושים בגדי צבא, וכפתורי מעיליהם נוצצים כעין נחושת קלל.

הקצפּ נשף כדוד של קטר.  צנח בעבי גביו על כסא-ההסב של בעל-הבית שקם ממקומו.  משמן בשרו עצר בעד נשימתו.  החוחול, שריחו היה נודף י"ש עם זפת, ישב על אדן החלון.  זה האחרון העיף עלינו מבט אורב של מרגל חרש.

רגעים אחדים היה כל הבית כמהפכה.  הגברת ואב'לי קמו ממקומם, ויסוגו אחור ויתלחשו.  אך יוסיל ישב במנוחה על כסא אשתו שעזבה את מקומה.

"במה אוכל לשרת לפניך, אדוני הנצ'לניק?"  שאל יוסיל בקול נימוסי קר; התמרמרותו הפנימית היתה כבושה.

"ראשית" הריע הנצ'לניק זמסקוי סטרז'י בקול עב וצרוד – רעבים וצמאים אנחנו!  מקוז'יא-בּולקא אנו באים – יקח השטן!  אין עקבות מסבאה – יקח השטן!  אדם עשוי למות ברעב – יקח השטן!  – זאת היא ארץ גזירה – יקח השטן!".

החוחול נענע בראשו לאות הסכמה.

יוסיל רמז להגברת, והיא הגישה לשני האורחים האלה צנצנת חלב עם פת לחם חיטים ונתח דג מלוח לכל אחד.  לגימה זו נבלעה ברגע אחד.  תוך כדי לעיסה וגמיעה בידח הנצ'לניק: "אין אף טיפה של י"ש בביתך – יקח השטן!  כנראה, הנך עומד עוד במרדך כנגד משקים חריפים, אדון יוסק!..".

"כן, אדוני הנצ'לניק!".

"ועתה – הרעים יֶבוֹ ביסוֹקוֹרוֹדיה[3] – ניגש אל העסק בעצמו!  גנבסקי!  הפרוטוקול!".

החוחול משמש בכיסו, ויוציא גליון מקופל לרביע: "בפקודת הוד קיסריותו...  אנחנו וסילי ניקיפורוביטש לופטקין...  ביקרנו בקוז'יא בולקא, גמינה של גרילובקה...  בקולוניה של יהודי מוטיל טודרוסוביטש זילברפלד...  ולא מצאנוהו עובד...  הקולוניה היא עזובה...".

ואחרי כלות גנבסקי לקרוא את הפרוטוקול, הפנה יבו ביסוקורודיה את אבטיח-ראשו אל יוסיל, ויאמר בכל הדגש החזק עד כדי השראת כובד נשמתו: "אדון יוסק, אתה ערבתוֹ, ואתה תשלם בעדו, או תשב בכלא!".

יוסיל ענה בקול שקט: "כן הדבר, אדוני הנצ'לניק, אני ערבתיו, ואני אשלם, אם יחייבני בית הדין, אני רוצה אך לבאר לך את סיבת הדבר".

"אין לי כל עסק לדעת סיבת הדבר, אתה רגיל להפך תמיד בזכותם של היהודים שלך!" – צווח הלה בקול שלטוני ובאבטוריטה של כפתוריו הנוצצים.

"אדוני הנצ'לניק!" הוסיף יוסיל בעקשנותו המורגלת – הנני נכנע למסירת מודעתך, שאין לך עסק לדעת סיבת הדבר.  לך אין עסק בזה – טוב!  אין אני רוצה להציע לפניך, אדוני הנצ'לניק, שיהיה לך עסק בזה.  אבל מכיון שכותבים פרוטוקול, חשבתי שצריך להוסיף כל מה ששיך לאותו עניין..."

יבו ביסורוקודיה הואיל לכעכע.  הוא אמר בלבו: "יקחהו השטן", אבל בפיו אמר: "ובכן!;..." השיב אמן חטופה, וגלוי היה כי ליבו בל עמו.

גנבסקי פרש את הגליון, התחיל מגרד ושורט וממשמש בקולומוסו, ומחכה להקראתו של יוסיל.

ויוסיל הקריא: "מעיד אני על זילברפלד ועל משפחתו שעיבדו את אדמתם באמונה במשך עשר שנים...  התנהגו כהוגן...  התפרנסו בקושי גדול...  שילמו את חובותיהם...  כולנו חייבים בכבודה של משפחה הגונה זו – אך אשתקד היתה שנה רעה...  בחצי חודש יוני עוד היה שלג אשר קילקל את נבטי צמחי התבואה...  השיפון צמח כקומץ תלתן...  החיטה לא עלתה כלל בחרבוני קיץ...  השעורה גידלה קלחים נמוכים וצהובים...  שיבולת השועל קשקשה ברוח בשלטיה ריקי הגרעינים...  עשבי המספוא היו דלילים כל כך, עד שהמגל לא תפס אותם...  מיסים וארנוניות צריך היה לשלם"...  החוחול הפסיק.  "זהו כתב דלטוריא כנגד הממשלה" – שרק בקול חד מביע לויאליות נעלבת.

"לא כנגד הממשלה, אלא על דברים כהווייתם אני מעיד" ענה יוסיל בקול שהיה גילגול אותו הקול אשר בו דן בימי עלומיו עם רבו, כשזה קבל עליו, שהוא פוגע בכבוד המפרשים – אני מעיד, שהוא צריך היה לשלם, וגם שילם.  כולנו משלמים.  אבל לא נשארה לו אף פרוטה אחת לפרנסה, ביקש הלוואה, ולא קיבל.  על כן ערבתיו, וגם אשלם, אם יחייבוני השופטים.  רוצה אני רק לברר את האמת, שהעלוב הזה לא התעצל בעבודתו ולא ברח...  הוא שגה רק באחת, שלא הצטייד מקודם בצרכי אוכל נפש ובתבואה לזריעה...  אבל גם הרבה איכרים ממש נידלדלו...  ברחו...  אנטק בידא, מרצ'ין שפרן, סטפן אולדק...  ינדרז'י לוקטק התנפל לתוך הנהר וטבע...  ין סלונצ'ק תלה את עצמו על אונקלא בעליית הגורן!"

הנצ'לניק קם בחמתו, ריסס בין שפתיו הצבות אי אלה ביטויים בלשון לא נקיה, ויצא, בסגרו את הדלת אחריו בחזקה, אך גנבסקי נשאר עוד, משמש, כאילו חיפש איזו אבידה, שוב ישב על אדן החלון, שוב קם ומשמש, שוב ישב, הסתכל אל יוסיל, הסתכל מסביב.  שאל: "ועתה מה?"  יוסיל לא ענה דבר.  אז קם החוחול, ויצא גם הוא.

כאשר טהר החדר, פנה אלינו יוסיל, ואמר: "זוהי הממשלה שלנו!  אתם יודעים למה נשאר זה...  הרי זה הוא סניף לפרק הקולוניזציה שלנו.  מן הטמיון באה ואל הטמיון תרד, בעטיה של רשעות זו ושחצנות זו, הכל ילך לאבדון...  נעשינו ביד השיכורים האלה למין קוביא לשחק בה וכעין לימון לסחיטה..."

אם כן למה אתה מתאונן על אחינו הקולוניסטים? – שאלתיו בתוקף הרושם האחרון שהתחקה בלבנו מהביקור הזה.  "טוביה חטא וזיגוד מינגד?"

"זה לחוד וזה לחוד" – השיב יוסיל.  "הממשלה הרעה היא מכת מדינה, בעוון בצעה ועריצותה צרות רבות מצאונו, ואין עצה.  אם לא נילחם בעוז לנפשנו ולרכושנו תעשה בנו הממשלה כלה.  אנו מחוייבים להילחם.  בהתמדה ובתיקונים יכולים אנו להחזיק מעמד, גם אותי תקפו תלאות רבות, ביחוד מפני שאני עומד בדעתי לבלי תת שוחד אף פרוטה אחת, ואתם רואים, שאני חי וקיים.  אחוזתי קטנה, אבל אני מתפרנס.  השבחתי את הקרקע, הגדלתי את שטח הירקות, הכנסתי שכלולים לענף הנטיעות, גידלתי סלק, גזר, כרוב, צנון.  התקשרתי עם שוקי ממכר שונים, שקדתי על זמירת העצים וסיודם, כן צריך לעשות.  אך לא שמעו בקולי!...".

לא הספיק לכלות דברו – רשרוש וצלצול חדש.  מה קול השאון עולה?  ז'נדרם נכנס.  בריה גבוהה, צהוב שער, פנים שמנים וטוחים מלאים אבעבועות שחומות, עינים מביעות תביעה שתקנית, וכמו מדיגות במכמורת, חוטם – תרטימר בשר, מופשל כלפי מעלה, טיפוס מונגולי – תלבושת השרד בלה קצת.  פנה אלינו: "מכתבי מסע! ומה מעשיכם פה?".

הראינו לו את מכתבי המסע ואמרנו, שהננו מאספים ידיעות על דבר קולוניסטים יהודים, ושיש לנו רשיון מהגוברנטור.  בתחילה כעס, ואחר כך נבעת.  הגוברנטור ורשיונו – זה היה הסילון של צונן שהוצף על ראשו.  נסתלק, כנראה, אומלל ואובד עצות – לא זה היה הדבר אשר ביקש.

הגברת גמלתנו בבת צחוק של נחת רוח.  אף היא היתה מרוצה שיש לנו רשיון מהגוברנטור.  היה לי הרושם, שבעל הבית איננו מרוצה ביותר.  כשרות זו לא היתה לפי טעמו.  "כל מיני עסקים כאלה – רטן – היזקם מרובה מתועלתם..היודעים אתם, בשלמה כל החיטוט הזה?  בשביל שיתחבו להם מטבע לתוך הכף, בשביל זלילה וסביאה.  באמת אין רשות כלל לה"זמסקאיא סטרז'" לרגל את הקולוניסטים.  זו היתה איזו פרוצידורה בשנות הששים, אך פקחו מעליה את הגל, אחרי שכבר נקברה, משום בצע וליסטות.  לא רציתי להציגכם לפני הנצ'לניק, שמא יסתבך הדבר עוד יותר.  כנראה, נזדרז גנבסקי להבהיל הנה את הז'אנדרם, שהיה עמהם כמאסף למחנה.  נצא מפה החוצה, שמא יבוא עוד מין נפש חדש – ה"בויט גמיני" – לכל השנים השחורות! – גם זה משחר לטרף...  תמה אני שלא בא עוד...  בודאי יבוא...  גיהנום כלה, והם אינם כלים..."

הדלת נפתחה ברעש – נכנסה, לא נכנסה, אלא פרצה קשקא.  נערה פולאנית, לבנבנת שער כעין הפשתן שפחה מה"פרות".  בשורה!  "העקומה המליטה עגל!"

"בשעה טובה ומוצלחת"; חייך יוסיל, עוד סיבה אחת ליציאה.  לרגע אחד אסור אל הרפת.  פירילי!  שפתי את סיר החמים תחת האוג! נטייל  מעט, ואחר כך טה!"

יצאנו עם בעל הבית.  אב'לי נלווה אלינו.  הגברת נשאה את סיר המים.

 

[ח]

"חווה פעוטה זו, עם רכושה החי ורכושה הדומם הריהי מילתא זוטרתא – פתח יוסיל אחרי שובו מהרפת, וכשישבנו כולנו מסובים לפני שולחן קטן תחת האוג, ששם זמזם ורתח סיר החמים – אבל כמה טיפול וטורח יש בה!  ה'עקומה' ילדה קודם זמנה...  דבר זה מעביר קו על כל חשבון המשק שלי, בנוגע לחלב...  אבל כל דעביד רחמנא לטב עביד...  המספוא...  אינני בטוח השתא בשפע של מספוא.  בקציר טוב אני בטוח – עד כמה שאדם יכול לבטוח במזג האוויר...  אבל השחת...  אחרי שנת שידפון ובצורת.  הגב אב'לי! – פה אל בנו הבחור היושב עמנו – הראית, שהעשב איננו גבוה כמו לפני שתי שנים בעת הזאת, ושהוא עלול לצמיחת יבלית מרובה?"

"אין רע אבא!  אבא רואה בעבים!  כיצד אפשר לדעת כבר עתה שיבלית תצמח?"  שאל אב'לי.

דומיה.  יוסיל צלל במחשבות.  הגברת מזגה את הטה.

חשתי בנפשי, שקשה יהיה להזיז את יוסיל מהמקצועיות, ולשקלא וטריא בדבר פרות היולדות לפני הזמן ועל דבר סכנת יבלית במספוא לא היינו, לא מוכנים ולא מעוניינים כלל – מצאתי לנחוץ, לנסות התקפה חדשה.  חיפשתי ובדקתי בזכרוני את כל הנימוקים בדבר שליחותנו.  אמרתי לו, שאין אנו משתוממים כלל, שהקולוניזציה היתה קשה, ועדיין היא קשה, ושיש להם לאיכרים מרי יומם וצרת פרנסתם, וביחוד היהודים העירונים, עד שנתמחו בעבודתם לחרוש, לטעת, גם לרכוב, לשחות, לירות, לצוד וכדומה, ושיש דרכי מחשבה ומנהגי חיים אשר הסכינו בהם בעיר, ושם היו יפים בזמנם ובמקומם, ובשדה נהפכו להם כלי נשק למלחמת הקיום האלה לרועץ.  אין לתמוה – הוספתי בהתרגשות קצת – כי רק מעטים בודדים יוצאים מן הכלל ניסו לעשות את השינוי העז הזה בחייהם, הניסיון לשנות את טבעם מתחילת ברייתו.  כיצד?  בעד שעל עפר, בעד נזיד עדשים יצאו מהעיר, מהקהילה, מכל עולמם למדבר בין הגויים?  המשטים אנו בהם?  "המבלי אין קברים?"  – וברתת וזיע סיימתי – על כן בואו ונחזיק טובה לאותם המעטים שעשו את ההתחלה, וגם אם היו בין אלה מקצתם, שלא היה להם אורך רוח או דייקנות "לעסוק – כמאמר חז"ל בניכוש בשעת הניכוש ובעידור בשעת העידור" אין לאמר נואש.  ההתחלה נעשתה, ועתה – "פרצידא דתותי קלא כיוון דנבט נבט"[4].  התנועה הזאת היא כללית.  חיבת ציון...  קולוניות בארץ ישראל...  קולוניות באמריקה הצפונית, בארגנטינה, רצוננו לשמוע את דעתך בענין זה.

ראיתי כשהזכרתי את ארץ ישראל נזדעזע אב'לי ועיניו התיזו ניצוצות.  היה לי רושם כהה, שהחלק הנאומי של דברי החטיא את מטרתו לגבי יוסיל.  ורק מאמרי חז"ל עברו עליו כגירסא דינקותא וכזכרון נעים.  לא עברו רגעים אחדים והשערתי זאת נתאשרה עוד יותר מדי!

"ראו מה ביני וביניכם!", אמר כשהוא מעלע את הטה מכוסו, אתם, סופרים ועסקני כרכים, רגילים להביט בסקירה אחת מסוף העולם ועד סופו, ואני איכר אדוק בערוגתו שאינו יודע מכל הנעשה מרחוק, ושהוא בבחינת אדם קדמאה.  אתם באים מעולם האצילות והרעיונות, ואני איש מעולם המוחש וההוויה.  אתם בזים לקטנות, ואני מטפל אך בקטנות.  אני מבקש – לא את הטעם, לא את הכוונה, אלא את הממש.  אינני יודע לא את אמריקה הצפונית ולא את ארגנטינה, ואינני יכול לפסוק בזה הלכה.  מפני שאין דרכי להחליט בענין שאינני בקי בו; על פי אומד הדעת אני משער, שהאנשים אשר לא יצלחו לעבודה פה, לא יצלחו גם שם.  אין גן עדן בעולם הזה.  החיים קשים לעובד אדמה בכל מקום, ואם אין שם יסורים של מלכות הרשעה יש תלאות אחרות.  והאדמה – יתנו חנם או לא?  כל חקלאי יודע, שהאדמה בעצמה חשובה מעט.  העיקר – העבודה, שהפלח משקיע לתוכה.  הדבר קשה – אמר מר – ואין להתפלא על העירונים שמיאנו לצאת, או על האנשים שלא התמידו ולא דייקו.  האם אני אמרתי, שיש לתמוה?  הקמתי עליהם כקטיגור להעלותם לגרדום?  אני אך ביררתי את הקלקולים כהווייתם.  ובנוגע לארץ ישראל – ודאי היא חביבה ויקרה בשעתה ולדורות ולעתיד לבוא.  אבי ז"ל רצה לעלות לארץ ישראל, ולא זכה, וככל יהודי אני בוכה, מצטער, חולם עורג לארץ ישראל – אבל מה אני יודע על דבר ארץ ישראל?  שאלו את אב'לי!"  המלים האחרונות נשמעו בהברה של בדיחה, אב'לי התעורר.  אותו אב'לי, אשר כל היום, במשך השיחות והמאורעות הקטנים, התייחס אל אביו בהדרת כבוד שהגיעה עד ביטול היש, היה פתאום לאדם בפני עצמו.

"במחילת כבודך, אבי מורי! – קרא אב'לי בהתרגשות עצומה ובקול חודר לב – המפורסמות אינן צריכות ראיה!  ביל"ו ואחרים עלו לארץ ישראל, והם הראו שאונו הפנימי של עמנו לא עזבהו, ורוחו הכביר עוד חדש עמו, עוד דמו חם בקרבו, ואותות חיים ניכרו בו.  תקוה אחת נשארה לנו, והיא, לעבוד על אדמת ארץ ישראל.  זהו לפי שעה אך זיק, אבל הזיק הזה עתיד להיות שלהבת-יה!  חובה לתת עוז ותעצומות למתחילים שמלאכתם מלאכת שמים.  חובה לחגור את כל מאמצי כוחנו ולהצטמצם רק בדבר הגדול הזה, ולא לבזבז את כוחנו ביגיעות שאין בהן נפשות.  שם אנו בטוחים, שהצעירים אשר יגדלו יהיו בנים נאמנים לעמם, כבני כל עם בארצו.  חיבת הארץ תקל את העבודה הקשה.  פזיזות וקוצר רוח מהגלות מוצאם, ובגלות תישארנה.  לארץ ישראל לא ינהרו העצלים האחוזים בחבלי עבותות מנהגיהם, שמה ינהרו החזקים, האמיצים, הרעננים – ולדבר הגדול הזה יעזרו כל היהודים, מחוייבים כל היהודים לעזור!  ואם לא – כוחות אדירים וחיים רעננים ילכו לאבדון, ותקוות ישראל תדעך בחשכת יגון ואפילה נצחת.  אך לא!  לא אבד נצחנו!  נצח ישראל לא ישקר!.."

על שפתי יוסיל רפרף צחוק קל עם ארשת פני איש המקשיב לפטפוט תמים של תינוק.

"כמה פעמים שאלתיך, ועתה הנני שואל אותך עוד הפעם: מאין אתה יודע כל זאת? ההיית בארץ ישראל?  העבדת שם את האדמה?" – תמה יוסיל.

"מאין אני יודע? – הוסיף אב'לי להתרגש – ממקום שכל העולם יודעים!  מהעתונים, מהספרות!" – והתחיל למנות שמות בני-סמך מפוארים, שורה של סופרים, דגל מחנה "חובבי ציון".

"בני, בני – השיב יוסיל – איסתרא בלגינא קיש קיש קריא[5], כשאתה מצלצל בשמות, עולה בזכרוני המחלוקת שהיתה בימי בחרותי בבית-המדרש: כשהיו מזווגים בפלפולים ביצה שנולדה ביום טוב עם המגרש אשתו ראשונה שהמזבח מוריד עליו דמעות וכדומה.  גם שם על כל שאלה פשוטה ותמימה ששאלתי עופפו על ראשי כלהט החרב המתהפכת שמות רבנים וראשי תיבות שלהם, ואני לא נתפעלתי כלל, ואדא אפקוני מבי מדרשא, ואתה אומר לנצחני בשמות!"

ואלינו פנה, ויאמר בשקט-רוח: "כל חלש יסמוך אל הקיר.  מילדותי ועד היום הזה הריני חי נושא את עצמו ולא חלש נשען.  בבחינה זו, דרכי דרך אבי ז"ל שהיה דיין.  אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות.  לא הייתי בארץ ישראל ואין אני יודע, אם מוכשרת הארץ ההיא לעבודת האדמה, וגם את האנשים העובדים שם לא ראיתי ולא ידעתי".

ידעתי שהדברים היו אמת לאמיתה לפי הכרתו של איש הממש הזה, שנתגשם בעיני כמחאה חיה וקיצונית כנגד העיוניות שלנו העניים במעש והעשירים בהרהורים.  הכרתי זאת מהנצנוץ שבעיניו, מהצלצול שבקולו.

השיחה נפסקה על ידי המשרת בן העגלון ישראל'קה, שבא להודיע, שסוחר התבואה ר' יואל פינקלרויט בא עם שותפו לראות את פני בעל הבית.  באו.  מזגו להם טה, שקלו וטרו על דבר התבואה.  במשך אותו רבע שעה נתרחקנו לטייל פורתא עם הגברת ועם אב'לי שהיה נרגז מאד.

אחרי שובנו, אמר יוסיל: "הסוחרים האלה הציעו לפנינו גם הם עסק שכזה, למכור להם את התבואה קודם שצמחה.  אמרתי להם: אין אני מוכר דבר שלא בא לעולם, אפילו תבואה בשבליה בקמה אין דרכי למכור.  אני צריך לראות את התבואה מקודם!"

שבנו אל הבית.  השיחה נמשכה.  רציתי לעזור לאב'לי, וניסיתי להעמיד את יוסיל על נקודת הראות הנכונה.  אמרתי לו: "הדין עמך בעניינים שבין אדם לחברו, ואולי גם בבית המדרש.  אבל כלום זו היא אמת המידה המתאימה לעניינים לאומיים?  העם שואף לארצו, העם מחליט, ולא דיין זה או אחר אחרי אשר בחן וראה!  – צריך להסתכל בעניינים כאלה במבט היקפי וכולל...  לא לפוצץ ולהפריד אותם לרסיסים...".

יוסיל התהלך בחדר הנה והנה, שלוב ידים לאחוריו.  פניו הביעו חבלי לידה של מחשבות קשות.  "קראתי זאת אלף פעמים.  יודע אני לשון זו, אבל אין זו לשוני שלי.  עם!  – מה טיבו של עובר זה?  – היכן הוא?  האתם נפגשים עמו, ראיתם אותו, מיששתם – האם הוא עומד מאחוריכם או מוטל בחיקכם".

רגע חשבתי, שהוא באמת מטורף קצת, אך הוא לא נתנני להתמיד בהשערה מעליבה זו ויוסף לדבר, כאילו הרהר בקול רם: "עם הוא – כל היהודים, או רוב היהודים שבעולם.  צריך הייתי לראות אותם ולדבר עמהם מקודם..."

הקנה שנעצתי הפעם העלה שרטון.  צריך היה לחזקו.  אמרתי: "היהודים הרבים האלה רוצים בעבודת האדמה.  ביחוד בארץ ישראל.  הלא יש מספר יהודים עובדי אדמה בביסאראביה!"

"כן! – ענה – שמעתי, וגם רציתי לראות אותם.  אבל זה רחוק כל כך!"

אז נגעתי בפצע הכואב: "צרות ישראל, חורבן!  ההשתוללות האיומה, הדווים והעלובים, בני ישראל טובעים בים צרה!"  רציתי לדעת את התיחסותו לכל אלה.

יוסיל לא אמר כלום, אף על פי שחיכיתי לתשובתו.  דומיה.

"ואין אתה מציע שום דבר?"  – שאלתי.

אחרי רגעים אחדים עמד מלכת, נזדקף משהיה זקוף כרגיל, קפץ את אגרופיו, וצווח בקול עוז, הולך וחזק, יורד ומעמיק, מרעיש בכוחו את הבית ומלואו: "אני, כאמור, הייתי מתנפל עליהם במגל שלי!  הייתי קוצר את הרוצחים ההם כתבן!  שערות ראשי סומרות כשאני שומע, שאחינו בני ישראל נרצחים ואינם עומדים על נפשם!"  ויוסף לצעוק בקול נורא: "הייתי נותן מגל לכל אחד מהם, הייתי הולך בראש!  יעיזו נא לנגוע בי או בחברי!  לכל הרוחות שבעולם!  מה אנו?  יתומים קטנים?  עפר לדוש?  הפקר?  הותרה הרצועה?  אם רבים הם ממנו – ירצחונו, אבל במלחמה!"; כל דמו עלה אל פניו בדברו, שרידי ידיו נמתחו, בלורית ראשו השחורה התנפנפה כצמת ארי.  בנו עמד מאחוריו נפעם, נלהב, מנענע ראשו לכל מלה ומלה, קולט לתוכו כל הברה, קריצה, כל העוויה של אביו הנישא כענק נורא-הוד.

סיפרתי לו את דבר נסיונות בולמוס ההגנה העצמית.  הוא שתה את דברי בצמא.  נתיישבה עליו דעתו קצת.  "עושים כל מה שאפשר, אבל מבקשים ארץ... אתה צריך לראות את הארץ!"

ישב ודיבר כמו לעצמו: "רחוק כל כך!  מה אעשה?  – על אשפותי שלי אגמור חיי!  לא אמוש ממקומי!"

ושוב נשתקע בחקירותיו, ואמר: "אני על המשמר פה...  כלום יכול אני להניח את עבודתי?..  גם זו היא מלחמה!  אמנם בלי מלחמה אי אפשר...  עוד אי אפשר...  אף על פי שלפעמים נדמה לי, ששום דבר לא יוסיף לבוא...  עולם כמנהגו ינהוג...  אבל הדבר הכי קשה הוא ההכרח להתלבט תמיד עם הבריות.  מי יפלה עתה בין ברי לבב ובין נעווי לב?  מבשרי חזיתי אלה, והנסיון דובר מתוך גרוני...  אינני יודע מה משפט העם במרחקים, אבל פה אני יודע...  ראיתי...  כל האנשים רוצים דבר אחד...  לסדר את החיים באופן הכי קל, הכי משמח, הכי יפה, והם הם בידיהם עושים את החיים האלה כל כך מגונים...  רק על ידי דברים פעוטים וקנאה בזויה, ובמאסם בכל דבר שאיננו מביא להם תועלת תיכף ומיד...  סנוורים עלו על עיניהם...  אינם יכולים לנצח את עצמם...  אינם יכולים לזוז מדעת החנוונים: "טוב גוזל אחד בידים מאלף תורים ברקיע השמים" – תחת לחשוב בגדלות, תחת לחשוב סך הכל, תחת לדרוך קשת אל מטרה, מעבר לגבול היום והמחר...  יש שהסבלנות נפקעת, וחיי אדם נהפכים לקטב מרירי, כשהוא מוכרח להיכנס במשא ומתן עם הבריות ולהיות להן לקליטה...  יש שאני שואל ומסתכל...  כן, שואל אני, יען כי לאמיתו של דבר רוצה אני, למרות כל מה שאני מדבר בגנותם של בני אדם, רוצה אני, שלא אצדק...  אבל אינני דורש עוד משום אדם, שיהי נגרר אחרי, או שילמד עלי זכות – לא זו ולא זו...  אינני דורש מזולתי, מה שאני דורש מעצמי...  מניח אני לכל איש לחיות את חייו, כמו שהוא חושב לנכון...  רוצה אני להיות רק מה שהנני...  סכתי את בשרי בדם של סלמנדרא, ואין עוד האור שולט בי...  זו מלכותי הדלה היא רק ד' על ד'...  אבי ז"ל היה אומר: עשה את עצמך!..  עשיתי את עצמי כך...  כך הנני...  קוראים לי בעיר מולדתי 'יוסיל המשוגע'...  טוב...  אולי צדקו...  אבל זה הוא עולמי שלי...  אגמור את חיי על אשפותי!.."

הוא היה אדם כבוש, סגור בתוך עצמו, ובפעם אחת כמה התגלות לב!  ניכר היה שהוא מוציא את כל רוחו, שהוא מביע את מחשבותיו הכי טמירות.

יוסיל התעורר כמו מתרדמה.  קם ואמר אלינו בפנים שוחקות ובחדווה של הכנסת אורחים: "סליחה!  אתם נגעתם במקומות כואבים בלבי – שלא במתכוון, והנה השתפך כל הווידוי הזה.  אני מתחרט, אבל אין להשיב...  התוודענו איש אל אחיו! בבקשה לינו פה!..  אורחים הגונים שכמותכם!.." ובפנותו אל אשתו אמר: "הלא תכיני ארוחת ערב הגונה?", ואלינו אמר: "ערב וראיתם מה פרילי יכולה להכין גם בהיסח הדעת.  בשר אין לנו משבת לשבת, אבל יש ביצים שתלכנה ישר מהלול אל המחבת, וחלב לא יחסר...  הלוואי, ריבונו של עולם, לכל היהודים!".  בשמחה הסכמנו להזמנה.

לַנוּ שם בלילה, ואחרי כן עוד יום ולילה.  ביום המחרת עשינו כולנו יחד טיול של עונג לכפר דמבובקה.  עברנו דרך חורשה, אחוזת אותו "פריץ" של מכונת הדישה, אלא שבתוכה היו מקומות קטנים מוקצים להאיכרים בדין "סרביטוטים".  החורשה היתה קבוצת כלאיים של הרבה מיני אילנות.  היו שם אלונים, היו עצי ליבנה, צמחו כמה וכמה מיני צפצפה, אבל רוב האילנות היו עצי אורן נושאי מחטים, בני פורת מצוינים עטופי הוד ירקרק, גאים ופשוטים.  למטה סמוך לקרקע, התפתחו שיחים וחישות שבעים ודשנים, האורן הירוק ככרתי, קורנית-השדה בעבתה, עץ רכיך חווריין חלבוני.  משם והלאה בואכה אל הכפר, הלכה החורשה הלוך והשתרג, הלוך והצטפף עד שהיתה ליער מסובך, מעורבב ומעוקל כבעל בית גדול מטופל במשפחה, עתיר נכסין, שעסקיו וצרכיו, הצלחתו ודאגותיו מלפפים אותו.  עולם קטן!  לרגלי הארנים הגמישים ורמי הקומה – אותו צמח ממין האברש, שקורים לו שם רפשון (Bahum) או פרחון שהיה ננסי דל ורזה עם תפרחת חוורוורת, מפתח ומבלבל במיצו ובצבעיו החולמים, שבשביל כך מכנים אותו גם בשם "יועזר היערי", סקר בפחדנות וכמו בבושת פנים ממטה למעלה את כותרות אמירי המחטים החובשים את פארם ברום קרנם ובשאת הדרם; אילך, חזיז יבש-הטרפים המהדק כנואש וכתינוק הצריך עוד לאמו – אל האם האדמה; שיח הדובדבניה השחורה, צמח זעיר צנוע, שנברא לשמש מזון לתרנגולות-הליבנה.  להלן צצו רק עצי השרך כרבלות נוציות, צנופות, מקופלות, מקומטת, על חוטרים דלים, נתפשטו ככנפי עופות, מתוחים למעוף, גבוהים כאמה אחת מעל הקרקע, נראים כמתכוונים לחסום את הדרך בפני עוברי אורח וכמכריזים באוושת דליותיהם הצנומות: עד פה תבואו ולא תוסיפו!  אך לא השגחנו בבת קול זו.  יוסיל ומשפחתו הבקיעו לנו דרך בתוך המסבּך הזה, ויוודע לנו, שכאן מתחלת כיברה קטנה של "סרביטוט", כלומר, שפיסת יער זו היא אחוזת איכר.  זה מקרוב נפלה שם דליקה, והאש גילחה כמו בתער-הגלבים את תחתית היער, או כמו שאומרים שם בלשון ציורית: את ביטנת היער על שטח שתים עשרה מידות שדה, הפכה לפחמים ולאפר את הצאצאים ואת הצפיעות של האילנות, ואחר כך הלכה וליחכה ופיחמה קצת בלשונות הלהבה שלה את ה"פני" ו"החשובים", ה"מרנן ורבנן", חבורתא רברבא של אילנות גדולים וזקנים בגובה מידות גיזרה אחדות, הלוך ועלה משרשיהם לצמרתם, אך לא יכלו לטפס למעלה משם.  עכשיו בצבצו על מקום התבערה בני אורן עלובים מושחרים כשולי קדירה, כותרותיהם כקרקפות גזוזות סמוך לבשר, מחוסרי מחטים.  אילך, עצי כופר גאיונים זקופים עם מחשוף מפוחם פטפטו זה עם זה בלשונם, ועליהם עוף הקיכלי – פייטן שאינו פוסק – שרק את שירת תוגת נשמתו לאין קץ.  ממשטח האפר של העשב הנשרף בצבץ עשב חדש, רך פורה, שופע, ירוק שבירוק.

עיני יוסיל התיזו ניצוצי נחת למראה העשב הזה, וכפות ידיו זעו כאילו הרגישו דגדוג ענוג: "מחיה"!  באיזו חדווה הייתי מעביר מוליך ומביא את חרמשי כאן!  איזה מעדנים בשביל העגלים!..  הוי מיאזגא (זה היה שם בעל ה"סרביטוט") הטיפש!  "הנשרף".  למה הוא צועק בקולי קולות?  למה הוא קופץ את אגרופיו כנגד מי ששרף את יערו?  שריפה שכזאת הלא היא ישועה, ולא אסון, כל מקום שהאש ליחכתו – הרי כמו נולד מחדש.  רק סומא אינו רואה זאת.  אדמת היער מתפנה מנשורת, מגבב, מזרדים, מכל מיני סחי וחלאה; שקצים ורמשים כלים, וטרף חדש מתווסף לבהמת השדה האיכרית הרעבה...  וכמהין ופטריות גדלים אחר כך בפזיזות קדחתנית!  הנה, למשל גם עכשיו, ראו!  הרי כל האדמה מסביב כבר מנצנצת.  הכמהין הן עדיין כעוּבּרים במעי אמן, אבל בעוד מעט יבצבצו קדקדיהן.  הביטו שמה!  הנה הם!  כבר בקעו ועלו!  אלא מה?  הייתי בטוח, שמקצתם כבר עלו!  אב'לי!  חיש!  גש הנה!  הגש סל!  מה!  אין סל!  פרילי, הסינור!  סינור מלא כמהין יספיק יותר מלסעודה אחת.  הבה, ילדים, נלקט כמהין!  כולנו התכופפנו, התחלנו ללקט.  המשפחה ליקטה יפה יפה, אני ופרץ הצלחנו מעט.  תחת כמהין עלו בידינו טרפי עלים.  יוסיל צחק.  "ראו את אשר עוללתם!  העליתם טרפי עלים, ואת הכמהין דרסתם ברגליכם!  לא כך, לא כך!  אב'לי הראה להם כיצד צריך ללקט.  הצליבו, הפשילו רגליכם תחתיכם כישיבת ישמעאלים, ועיינו היטב, הבחינו בין עלי טרף ובין כמהין!  אוי, אוי, עירונים, סופרים, חכמי חרשים, יועצי מדינות, מדלגים על הארצות, מקפצים על חלקי תבל, אמריקה, ארץ ישראל!...  ראו!..  היודעים אתם פטריה זו?  אתם מסתכלים בה, במחילה, "כתרנגול בבני אדם", הלא זו היא שועלנית – הלאה!  שועלנית לא תצלח...  איננה מאכל אדם...  וזו? – זו היא מה שקוראים "זוללת הגבינה", ראויה לעלות על שולחן מלכים!.."

פטפוט, צחוק, חדווה.  הסינור נתמלא.  "זהו שפע ברכה מבורא העולם" קרא יוסיל בהתפעלות דתית, ואחר כך סיים: "כמה טיפש הוא אותו מיאזגא!"

במידה שקרבנו לכפר דמבּובקה, בה במידה נתרבו הנחילים של דבורים.  אני יראתי את עקיצות הדבורים, שהתחילו מעופפות מסביב לנו, וביקשתי איזה אמצעי הגנה.  תחת דבורה אחת שהתנכלתי אליה להרגה, באו מה מחברותיה.  יוסיל נסתכל בי בחמלה, ואמר: "לא, אל תעש מלחמה עם דבורים, עוקצות הן ביחוד את הנלחם בהן.  צריך להבין את הדבורים!"  מדי לכתנו, ובהמשך השיחות, הוברר לי, שהוא בקי בהלכות דבורים כמו בש"ס.  הוא הכיר את הנחילים וידע גם כן למי הם.  על האורן הדק והקווצני, ששתי זבליגות היו לה בבלוריתה, היו שתי כוורות מגופות במוט עץ גדול, בין הענפים, כוורות פשוטות בחללו של אילן.  "אלה שייכות לפוטולסקי" ביאר לנו.  על גזעו של האורן ההוא, כארבע מידות גיזרה בגובה מעל הקרקע, משך את עיני איזה דף מדרס, שלא ידעתי, מה הוא משמש.  "זהו סכר או בלם להגן על הכוורת מפני אותו טורף מזיק שקוראים לו: זאב או דוב זולל הדבש – מין גשר של נסרים מבוקעים, מהודקים לארבע כלונסאות שטוחים לרוחב, מוצלבים ומצומדים לאילן", ביאר יוסיל, ויוסף בבדיחה קלה: "מכאן נתבארה לי סוגיא קשה במסכת עירובין שכל המפרשים נתקשו בפירושה, מפני שלא ראו דבר זה מעולם...  כשנשוב הביתה אראה לך את הסוגיא, כדי לשמוע דעתך על זה...  סדן זה הוא מהודק בקרקעיתו להכוורת ומסור ביתדות חדות.  זוהי הגנה בדוקה ומנוסה כנגד החמסן – הרעבתן היערי הלהוט אחרי דבש.  כשהוא מטפס ועולה, הוא רואה את הסדן המסומר, ואז הוא שב בפחי נפש.  עקבות פרסותיו על מחשוף העץ מעידות אחר כך על נצחונה של הפיקחות האיכרית...  אל תדמו, שכל מה שהאנשים הפשוטים האלה עושים הוא תמיד ולחלוטין נבער ומיותר...  יש להם מנהגים טובים ואמצעים מעולים שנקנו להם בנסיון של אבות אבותיהם מדורי דורות, ולפעמים צריך ללמוד מהם...  אזלת לקרתא הלך בנימוסיה..."  אילך, על עץ הכופר המשתרג בתבנית מזלג מתרפקת אל האילן כתינוק אל חיק-אם הכוורת של האלמנה האיכרית ינדז'יובה.  "מכוורת זו יצאו נחילים לאין מספר ודבש לאין שיעור".  ראיתי שיוסיל מסתכל בכוורת זו כמעט בהדרת כבוד.  היא היתה מכווצת, שקועה, סירבות תוך סירבול, ובשיפולי קרקעיתה השתטח בלם, שכנראה הוא הולך ונרקב, סמוכים לה עוד שני קיני דבורים, ומתחתיהם בלם חדש מבריק בלבנונית עצו קלוף-המחשוף.  "ינדז'יובה היא איכרית זריזה...  כנראה, ניזוקה הכוורת, על כן עשתה בלם חדש...  כדאי ללמוד ממנה" – רטן יוסיל מדי עברנו.

היער נתרווח – נראתה דשאה קרחה, ועליה עקבות תלמים שנתלמו מכבר.  אי שם, מרחוק, השמיע קיכלי את קולו בברכו בגעגועי צער את ברכת הפרידה כלפי הזהרורים האחרונים של השמש השוקעת והעננים משובצי הזהב עם גווני ארגמן מהבהבים, המגבילים ממרחק את שולי האופן, כשהם מסתלסלים על ידי רוחות, המעלעלות את קרעי מפלשיהם.  דמבובקה ממשמשת ובאה.  קולות זמר, געיית בקר וצאן, נביחת כלבים הודיעו לנו שיישוב בני אדם מתרגש.  עוד שתי דשאות וחורשת ליבנות, ואחריהן אי אלו בניינים.  מאחורינו נשאר יערו של "הפריץ" עם האלונים העצומים, החוורים, הלכשׁ (lyko לפי דעת יוסיל), הדשאות הרחבות והמקומות המוקצים ואיכרים עם ה"סרביטוט" הנשרף של הטיפש מיאזגא – סמוך לכפר, אך השמים, אותם השמים בעצמם, פרושים גם על היער גם על הכפר, תכולים עמוקים ושקטים.

דמבובקה!  כשמונים "חלופות" (בקתות), בנויות בשורה אחת ברחוב אחד, אורך, אבל צר, תחילתו קו ישר, ואחר כך כאילו חשש לפשטות יתירה, כפוף קצת אל הצד.  כל הבתים חתומים בגושפנקא של דלות, אינם גבוהים הרבה מעל הקרקע, גגיהם עשויים כלונסאות עקולים סדוקים, נוחים מאד להרוחות החזקות לשחק בהן כשהן מנשבות, ולשרוק ביניהן כחלילים, ולעשות עמהן כל מיני לגלוגים; הכתלים מצומדים מזמורות קנים סתומות ופקוקות באוכּם בין פצים לחברו וכלות בפאותיהן בקרנות וזוויות של קורות מוצלבות.  מסתכלות הן בקתות הללו אל הרחוב, שבארות חמר או גלי אשפה מיובשת נמצאים בו בקביעות, דרך שמשות של חלונות דלים, שהשמש זרעה עליהן מתוך סקירותיה הארוכות, שהיא סוקרת בהן תמיד, כעין תבלול מחוספס של פרג, תערובת אבק ומוץ, שאפילו המטר איננו מספיק לנקות.  מעשינות זקופות והגונות נמצאות רק על בתים מועטים הבנויים כל עיקרם באופן אחר, בעלי קומה, לפעמים עם עליית גג – שם יושבים האיכרים העשירים, "עלוקות" הכפר.  לבתים אחרים של הרוב, הפרוליטריון הכפרי, יש רק כמין סלי ערבה קלועים מחוזקים מסביב, לפעמים טוחים בשיד ולפעמים חשופים, ומהם מיתמר העשן.  על כל "חלופה" למטה מן הדלפה צמודה אל הכותל טבלית קטנה, ועליה צורת אחד הכלים המשמשים לכיבוי דליקה: כאן – דלי, שם אונקלא, גרזן, ויש גם מזלף.  כשדליקה נופלת חייב כל איכר להביא את הכלי שעלה בחלקו, וכך מתלקטים כל הכלים האלה ועבדו קרבותא עם האש.  כך היה המנהג מקדמת דנא, עד שנוסדו חברות המכבים המתנדבים.  על "חלופה" של איכר אחד ראינו ציור חבית.  "החבית היא תמיד ריקה", אמר לנו יוסיל, ומתמלאת רק כשיש גשמים מרובים.  יוסיל טרח הרבה ליסד שם חברת מכבּים, אבל לופטקין חשש מעט ל"מיוטז" (התקוממות), וגנבסקי פחד להתמעטות הכנסותיו.  הוא היה עושה "בדיקות", כדי לראות אם נמצא כל כלי במקומו, ואם החבית היא מלאה מים כדין או ריקה, וזה היה מקור להכנסות הגונות, והמקור הזה עלול היה להידלל כשתיווסד חברה מסודרת עם מחסן של כלי הצלה וכדומה.  "הנצ'לסטבו" לא יכלה לעכב בגלוי, מפני שמהמקומות הגבוהים באו פקודות "לאחוז באמצעים" כנגד הדליקות שהזיקו להטמיון, ותעכב בסתר...  עפו מגילות ממשרד למשרד, והענין לא זז ממקומו.  יוסיל נכנס בעובי הקורה, אחרי השריפה שהיתה בגרילובקה, אשר על אודותיה סיפר ה"סולטיס" ששם הציל בחירוף נפש את התינוקת ולרקא.  ה"סולטיס" השיכור סיפר את הדבר הזה בלשון עלגים, אבל ממקורות אחרים נודעו לי כל פרטי השריפה הגדולה ההיא, ושיוסיל נחרך באופן מסוכן, ושהובילוהו אל הרופאים בוורשא ועוד ועוד (הוא בעצמו לא הזכיר את כל המאורע הזה אף בחצי מלה).  בקיצור, אחרי הניסיון המר ההוא השתדל יוסיל בדבר חברת מכבים, וכשעמדה לו ה"נצ'לסטבו" המקומית לשטן על דרכו, פנה הרבה פעמים אל הרשות בעיר הפלך.  וכבר עלתה בידו לקבל הבטחה לרשיון גמור, אלא שהוועד המייסד נסתבך בשאלות התקנות והצטרפות החברים והמנהיגים – דברים שלא היה להם ערך כלל בעיני יוסיל.

הוא היה מתעניין בעצם הדבר, ולא בכל המקיפים והלבושים והצירופים.  עצם הדבר, שהאיש המכבה יהי חזק וחרוץ, שהמים יהיו מצויים די הצורך, ושהכדים והחביות יהיו שלמים.  אם אנטק ויאן ייבחרו על ידי קלפי באופן ישר או מהופך, וכיצד יצטרפו, ואיזה ועדים ייסדו, ויחוסו של ועד לוועד אחר – את כל הדברים האלה לא הבין יוסיל, ולא רצה להבינם, כמו שבימי ילדותו לא רצה להבין את הפלפולים מסביב ל"שור שנגח את הפרה", אלא עמד על עיקר הדבר.  בין כה וכה, חברה של מכבים עדיין לא היתה, והרי שוב היתה שריפה של "סרביטוט" אצל מיאזגא.  הטיפש אומר, שה"לשניטשי" (יערן) של הפריץ שלח אש ב"סרביטוט" שלו, בכוונה, בזרקו שמה פפירוסה בוערת.  ושהוא יתנקם.  טיפש!...  מה הפסיד?...  ולמה הוא מאיים בנקמה?..

כוכב הערב התלהט במערב, אחרי שקיעת החמה, נשתתקו השקשוקים האחרונים של מחבוטי הכובסות היחפות הכפופות על השלוליות של מים, או נסתבכו יחד עם סלסולי קולות הנערות הכפריות הגומרות את עבודת היום שלהן אצל מלבני העפר המקיפים את הערוגות בגינות הירק.  הכפר התחיל סוער, תוסס, רותח אחרי גמר העבודה בשדה.  ברחוב התרוצצו התגודדו צאן ובקר וכל הפמליא המנומרת של איכרים בעלי-בתים, שכירי יום פועלי שדה וסתם המון-עם של כפריים.  בראשונה בא הרועה הזקן של הכפר, ושוט ארוך בידו להאיץ את הבהמה, ועתה לסיום העבודה, הוא מפוצץ ומקשקש בו באוויר בחדווה של נצחון.  על רגליו היו מכנסיים של בד רטובים, מכסים בקושי את השוקיים ואת הירכיים.  מתנדנדים ומתדפקים מעל לנעלי הסחבות, הקטנות שברגליו.  לאחוריו נרתעת כמעורה לכתנתו חבילה של חפציו וסמרטוטיו הצרורים יחד.  על פני הרועה נראו עקבות אדמדמות של יבחושים הרוגים.  אחרי הבקר עף ובא מהיער נחיל של צרעות וזבובים קטנים עם ענן של שער פלומה עם מעט מוץ ומוך וקרעי עלונים וגרגרי חול.  הצרעות גזרו בלי רחמים, והפרות הטעונות חלב רב נפנפו בלי הרף את ציציות זנבותיהן הדלים ולא יכלו להן.  נפתחו המשפתיים, הגדרות, והאיכרות עשו-חשו לקבלת פנים לקראת משפיעות המזון שלהן.

"עגלה את שלי, עגלה את שלי, חביבה, יקירה!", צדדו אותן בנחת-רוח ובפינוק, ובראותן, שהפרות הפליטו מעט חלב מעטיניהן שמלאו יתר מדי, התחילו מתריזות כלפי הרועה.

"הוי סבא, סבא!  למה איחרת היום להביא את העדר להדָבְרו?  אם זקן אתה ודל כוחך, לא היה לך לקבל על עצמך עבודה זו!"

"דל כוחך, דל כוחך" – התלונן ויתמרמר הרועה בלחש, הלוך ורטון בין שיניו, כשהוא הולך לצד שדמת האפונים, ששם סוכתו.  "הרחקתי היום, למען מצוא מרעה טוב, הא לך "יום טוב".  אני "סבא"!  כאילו הן עודן כולן צעירות...  הוי, פי נשים".

מהשדה שבו החורשים גלויי ראש וחשופי חזה, פניהם עיפות, רפרפה עליהן אדמומית שקדרה עם חשכה, ביטוי של כוח גס וצורך הכרחי של שביתת השרירים אחרי עבודת פרך.  ידיהם היגעות אוחזות בידות המחרשות הנמשכות על ידי שוורים; רגליהם היו יחפות, לא צועדות באון ולא נגררות – דבר מה בין שני מיני הליכה אלה – וכתנותיהם מופשלות מעל למכנסיהם.

דבר אחד משך את עיני.  ראיתי שם כמהלך שלש מאות אמה מקצה הרחוב – החצר הישנה, חורבה, תל של אבנים, רגבי חומה מכוסים עשבים וחוחים.  הדרך אשר בא באו החורשים מהשדות עברה לפני החצר ההיא, אך החורשים – כשעברו הקיפו את הדרך סחור סחור, כאילו מיאנו להיות אף רגעים אחדים סמוכים אל החורבה.

שאלתי את יוסיל על דבר זה.  הוא המחני אצל הגברת ה"בקיאה בכך"; והגברת אמרה לי: "האיכרים מספרים שבחורבה ההיא מתהוללים אימים.  אומרים, שבלילות נראית שם איזו "פריצה" לבנה, רצה כחץ מקשת מסביב לחצר, ומייבבת בקול אשר לשמעו כל השערות תיסמרנה.  לפעמים רואים את הפריץ הזקן שמת לפני מאה שנים, ושעל אודותיו מספרים שהיה רוצח נורא, מכה והורג, ושהיו מותחים לפניו את האיכרים על העמוד והוא חובטם בפרגולים ודש את בשרם בחרוצות הברזל, מפני שכל רגש חמלה היה זר ללבו, וענשו מן השמים עתה הוא להתחבט שם בחצר הישנה, וכשהוא יוצא כל הכלבים שבכפר נובחים, ומי שלא תקפתו עוד שינה אוטם את אזניו ועוצם את עיניו, ואומר ז' פעמים: "מרים, אם האלהים, הושיעי לי", מפני שלבו הוגה אימה, פן יראה או ישמע איזה דבר נורא, ואז יבולע לגופו או לנשמתו.  לפעמים רואים, כעלות השחר, חתול שחורה עולה ומתפרצת מבין האבנים והולכת ורצה במהרה מהחצר הישנה לשדות האיכרים, ואחרי עבור היום ההוא, אז בלילה שלאחריו קרוב לחצות, שומעים איזה קול, יש אומרים קול אדם ויש אומרים קול עוף הינשוף, והוא רוצע אזנים וקורע לב, ואז רומזות האיכרות הזקנות באצבעותיהן על החצר הישנה, ואומרות: "הרי שוב מתחיל!"

זכורני, שפרץ התענין מאד בשיחה זו.  עשה ממנה מטעמים אחר כך בסיפוריו ומשליו.

אני אמרתי: "מקום שכבר יש בו הגדות מקומיות, הוא מקום חשוב".

"ואני אין לי עסק בהגדות – העיר יוסיל בקרירות שכלית – אני רציתי להראות לכם טפח מגולה של חיי הכפר.  מפחדים מפני חורבה "ופריצה לבנה" ו"חתול שחורה"; זוכרים, שה"פריצים" היו דשים את בשרם; שונאים את ה"יערן" של ה"פריץ"; חושדים זה את זה בהבערת בעירה, וחורשים מזימות נקם; וכשיש צורך לייסד חברה של בני איכרים לאיזה מטרה מעשית, אז הם מתנגחים ומתחבטים – אבל על כל פשעיהם יכסה דבר גדול אחד: הם עובדים!  כך עבדתי עשר שנים.  רק מתוך כך אפשר לו לאדם לפעמים לעלות מעט יותר ולבנות לו בית במקום יותר גבוה.  עשר שנים ישבתי בקצה הכפר הזה...  שם...  שם...  סמוך לחצר הישנה.  במקום שהאיכרים מפחדים לגור..  הוכרחתי לגור שם, יען כי כשבאתי עם חותני ועם אמי ז"ל ועם אשתי, עוד היתה הקולוניה שלנו מוחכרת, והבית שבו ישב החוכר, דמה לבקתות הללו (הוא הראה בידו על בתי הרחוב שבכפר), ועד שבניתי את הבית, שאנו דרים בו עתה, עבדנו בשדותינו, אל ישבנו שם, בבית הקטן ההוא, ששם היתה המחלבה הישנה.  ועתה בעליו משכירים אותו לקייטנים...  זה בית-הקיץ שלנו, כשהחום מתגבר מאד בקולוניה – והשמש לוהטת במקום גבוה...  אנו יוצאים שמה לחודש אחד, מפני ששם קריר קצת מהחצר הישנה...  אגב יש לי עבודה בריחיים הסמוכים לשם...  זו ינדז'יובה האלמנה, שהראיתיכם את כוורתה על קרקע ה"סרביטוטים" ביער, זו האיכרית החכמה, כשראתה אותי בפעם הראשונה – יהודי איכר, מגודל זקן – נזדעזעה, ואצבעותיה משמשו במחרוזת האלמוגים, "זר שושנים" שלה, ושפתותיה נעו איזה לחש של השבעה...  ועוד היום...  עוד היום...  אבל אין רע...  נתרגלו קצת...  אין אני מתערב בענייניהם, אלא כשמושכים אותי בכוח וכשיש איזה ענין כללי, כמו אש, או נהר, אשר אז אי אפשר לו לשום "גוספודרז'" להתבודד ולבנות במה לעצמו...  חובת הציבור...  אבל, בעיק, אין אני מוכשר לציבור...  מה ציבור? ערמה, אלומה, סך הכל, הרכבה של דברים שונים...  אם כל אחד בפני עצמו הוא טוב ויפה, הרכבתם תהיה עוד יותר יפה..."

היינו כל כך עייפים, עד כי לא יכולנו להשתתף אף בשיחה, "ידעתי זאת מקודם – אמר יוסיל – ועל כן הקדמתי וצוויתי לשלוח הנה עגלה עם סוסים.  כשהוא לעצמו, היה שב ברגליו בדרך אשר באנו.  איזה כוח, איזה קלות, איזה בחרות רעננה ותמימה!

שבנו כולנו יחד בעגלה מרווחת רתומה לסוסים דהורים.  אחד מהזוג היה ה"ערמוני".  יוסיל נגש אליו ולטף על גבו: "שגץ, איזה עובדות אתה שוב עושה?  שוב בעטת היום!".  ה"ערמוני" כאילו הבין, הניע את רעמתו וצהל צהלה גדולה.  הנוהג בסוסים היה שימק.  הוא הראה את כל אומנותו ואומנות אביו.  "בחור זה, אמר יוסיל, צריך באמת להיות בעל עגלה.  כך בוודאי הכריז עליו המלאך ברגיע; אבל מה לעשות?  כבר יש לנו בעלי עגלות עשרת מונים יותר מהצורך – כמעט כמלמדים; צריך להעבירם לאומנויות אחרות".  האידנא היו אומרים "אומשיכטען" והיו מפלפלים בדבר פשוט זה בנוסח מדעי.  כשבאנו אל הקולוניה, כבר כבשו אותה צלילי הלילה, והלבנה עלתה מתוך ענני חופתה בהינומת ערפל וצעיף זהבהב של עננה קלה ושקופה, הולכת דומם בהליכתה העולמית ומציצה בקסם רז מבעד לענפי העצים.

אחרי הסעודה עם פטריות "זוללות הגבינה" וחביצות וביצים ישר מן הלול, וחלב ישר מן הרפת וכל מיני פַּנָג שהספיקה האדמה מסביב, שפך אב'לי שיחו על הכינור ויַפלא קולות שרוקמו מקרני אהבה ועדן ויפי-טוהר של חובב ציון שואף צעיר מתחילת התקופה.  לפרקים הרגיז את המיתרים ויזעזע את הנימין בכעס של אמן, ונדמה לי, שבלשון זו, הדגולה משבעים לשון, הוא מוחה וקובל כנגד אביו ומשיב על כל קושיותיו של זה בנוגע לישוב ארץ ישראל.  הוא ידע פרק בשירה באופן מצוין.

פרץ שח עם הגברת בלישנא דאמא מתוקה שלו.  ההגדה של דמבובקה לקחה את לבו, ורצה לשמוע עוד הגדות כאלה, שהגברת היתה בקיאה בהן באמת, כמו שכבר העיר יוסיל.  אוצר גדול לקח עמו משם.

אני צללתי עם יוסיל בים התלמוד מסכת עירובין בהלכות לחי וקורה.  פירושו ומסקנתו, על פי הכוורת של טופולסקי.  ניצחני אף על פי שניסיתי להגן על דעות המפרשים.  אחר כך שיחקנו במשחק האשקוקי.  על כל פנים במשחק זה ניצחתיו.  "לא היה לי פנאי לעסוק במשחק הזה די הצורך" – אמר.  האמנתי לו, לעומת זה בהלכות יער ושדה למדתי מפיו ביום אחד יותר משלמדתי במשך חודש מתוך ספרים.  ואפילו ממראה עינים פה ושם.

לַנוּ שם עוד לילה.  וביום השלישי בבוקר יצאנו.  פרידות מועטות היו קשות עלי בימי חיי כאותה פרידה.  צידה לדרך, ברכות, לחיצות כפים.  כשהושיט לי יוסיל את כף ימינו, הרגשתי, שהבוהן חסרה.  יוסיל לא הזכיר מאורע זה במשך כל שיחותיו.  שתיקתו זו עשתה עלי רושם גדול יותר מכל דבריו.

בילקוטו של פרץ נשארו הלוחות המשורטטים כהלכתם למחלקות ולמשבצות, לכתוב בהן את מקומותיהם ואת שמותיהם של הקולוניסטים.  הסכמנו שלא לכתוב את שם המשפחה הזאת כלל.  נראה לנו כחילול הקודש להבליע פרק-של-עילויות זה לתוך סטטיסטיקה.  "אף לא מלה אחת בעתונים" – העיר פרץ.  "אפילו ברומנים" הוספתי אני.  "זהו אחד מהל"ו" אמר הוא.  השיבותי: "מסופקני, אם יש לנו ל"ו כאלה בין השלושים אלף שבסטטיסטיקה".

הדרך בחזרה היתה נעימה בעגלתו של יוסיל, ושימק נהג.  האוויר היה צח ומבושם, ריח ניחוח.  לבבותינו היו, לאמיתו של דבר, טובים עלינו ומתרוננים, – אבל בתוך כל החדווה, איזה צער טמיר צבט את לבבותינו – רוח הקודש או ניחוש רע?

רוצה הייתי לסיים בכי טוב כאן, אבל הקדוש ברוך הוא לא רצה לשים את הקץ במקום הזה...  לא הוספתי לראות את יוסיל ואת משפחתו.  כל השאר – קטעים של ידיעות שקיבלתי, מקצתן ממנו, מקצתן מאחרים על אודותיו.

כעבור שנה היה מין "משבר" במסחר התבואות, ומתוך כך – במצב יושבי הכפרים.  חורשי מזימות בפרקמטיא זו התנכלו להעלות את מחיר תבואות השדה.  הפיצו שמועות, שהממשלה תעלה את המכס, וילכו אל הכפרים לאסוף את היבול.  כל הכפרים נתמלאו סרסורים, והמונם ושאונם היה כמשק גבים וכאסוף נמלים נצים על רגבי עפר.  יוסיל התעקש ולא רצה למכור.  אחר כך ירדו המחירים פלאים.  הפסיד כמעט כל קצירו ואסיפו.  אחר כך העלתה הממשלה את המכס.  מצב עובדי האדמה, בעלי אחוזות גדולות וקטנות, נידלדל כל כך, עד שהממשלה הוכרחה לדאוג להקלת האשרתא החקלאית, או כמו שקראו לה לפעמים: האשרתא המיליורציונית, כלומר, הנועדה להשבחת הקרקעות.  אז היתה מהפכה קטנה במכולת המדינה ובמחיית עם רב.  נוסדו בנקים חקלאיים.  הלוו לאיכרים, והאיכרים לא יכלו לפרוע בזמנם, העמידו את אחוזותיהם על המקח בפומבי, והרבה בעלי אחוזות ירדו מנכסיהן.  נפתל יוסיל נפתולים ונאבק עם מכשולים נוראים, מצא מפגע ושטנה מצד ה"נצ'לסטבו" בהלוואות, לבסוף השיג מילווה ופרע את השיעורים במועדם.  יצא בשלום מן ה"משבר".

עברה עוד שנה.  סוף קיץ.  יוסיל ומשפחתו ישבו ב"בית הקיץ" שלהם בדמבובקה.  בסביבות הכפר היתה עבודה מרובה ליוסיל.  עתה שבו אל הקולוניה, ששם נשארו אך העובדים והעוזרים, ושימק מנצח עליהם.  יוסיל השיא אשה לשימק, בת חייט יהודי מהעיר הסמוכה, והזוג היה מצויין בחריצות.  הקיץ היה רותח.  מכבשונו של חודש אב רצה נשימת להט, ותייבש את הנוף.  עוברי אורח בתוך אבק הדרכים הבלתי כבושות, ה"פולאניות" היו בוססים בקמח של שיד ובגלים של חול.  האפרים השתרעו חרוכים.  השמים התלהטו במראה חוור-אָפוֹר, מתכות נמוגה.  במשך שבועות לא היה אף נטף מטר.  לא היתה אף עב קטנה על הרקיע.  השרב הבליח בתוך היער; נפש המיץ הירוקה שלו התכווצה, שוקקת ועורגת.  קיטורים ספוגי שרף עמעמו.  טרפי העלים הקדימו יותר מדי לנבול, להצהיב ולהשחים.  סתיו מזוייף התגנב לתוך היער ודקר לתוך לב האילנות במחטי שמש יוקדים, הנחל הקטן העובר שם נצטמצם לשלולית שהעלתה הבל; מרוצו הדק חילחל ועבר דרך תילי אבנים.  גם בנהרות הרחוקים מעט יותר מסביב, שמהם פלג זה שותה, בלטו שרטונים של חול עגום.

יוסיל ומשפחתו עברו ביער ההוא, ששם עברנו כולנו לפני שנתיים ימים, יצאו מן הדשאות, נכנסו למעבה "הסרביטוטים", ופתאום הריחו ריח עשן חריף.  בוודאי נפלה דליקה באחד הכפרים – אמר יוסיל בלבו.  אין פלא בחום עז כזה.  הוסיפו לנסוע.  עברו על פני הכוורות, ולעיניהם – תמרות תמרות עשן כבדות.  יוסיל עצר את העגלה.  ירד ועמד כהלום רעם: העשן בא מתוך יערו של ה"פריץ"!  ומשם והלאה הקולוניה!  התאושש, ציווה לאשתו ולבנו לשוב תיכף לדמבובקה, וייפרד מהם בחזקה, וירץ לנוכח פניו.  הוא רץ לתוך היער.  לרגעים נכשל בשרשים עקומים, בסירים סבוכים, בקמשונים וחרולים, המעיד פעמיו על חלקת מחטי אורן.  רץ כברק אל הנחל הקטן, ששם היה שואף מים – יבש!  הוא גנח מלבו, רקותיו תופפו.  הפחד לקולוניה נתן לו אבר, הצמרות התיזו את ענפיהן אל פניו. – פתאום, שחור ואדום יחד, כמו סער סומא, שובב ופרא, סער אדום, היער בער!  גלגלי אש הרעימו, נחשי להבה זינקו התגוללו בחושך, גמאו שיחים, תפשו את האלונים, המו והתפרצו בזעף בתוך אמיריהן.  הוא נטה הצידה, רץ ועשה קפנדריא לקצה היער, הגיע למקום שמשם רואים את הקולוניה, וירא את ביתו – מדורת אש.  הוסיף לרוץ בכל שארית כוחו, הגיע אל המקום, צעק: זרו עפר!  הבדילו בחפירה!  עוד הספיק לראות את הפועלים, האיכרים, המון גדול, שימק רץ מסביב, מפקד – ויפול מלוא קומתו ארצה, ולא ידע דבר עוד.

אך ביום המחרת ראה את עצמו בחדר הבית הדמבובקה, ואצל מיטתו – אשתו, בנו, ואחדים מאיכריו.  כשפקח את עיניו, היתה שאלתו הראשונה: הנשרפה איזו נפש אדם? – "לא!"  היתה התשובה שהחייתה את רוחו.  אז קם ויבקש לתת לו דין וחשבון.  סיפרו לו, שהיתה שריפה גדולה בהיער, וממנה נפלו כידוני אש אל ביתו.  הבית נשרף כולו.  האורוות והרפתים וכל נפש חיה ניצלו.  עמד יוסיל ויברך את האלהים.

עוד ביום ההוא שב לעבודתו עליז, צוהל.  "נבנה בית חדש!".  הוא הצטער אך על היער הזקן.  אמרו לו, שתפשו את מיאזנא, בשפכו נפט על האילנות.  וברור הדבר שהוא היה המבעיר את הבערה.  "לבי ניבא לי זאת – אמר בכעס עצור – הטיפש!  בעד הסבך שלו, שיצמח מהרה על קרקע האפר, שלח אש ביער שכזה, שברכה מרובה היתה בו בעד כל המחוז, למען קחת נקם מה'פריץ', ומפני שבלבו תססה שנאה אל הייערן!  'חם שכזה!'..."

יוסיל מכר מספר משדדות ומחרשות שהיו מיותרות: הוביל לשוק סוס, שלא היה לו צורך בו; הקציר הכניס מעט בקיץ ההוא, בצמצום די מחיית ביתו ובשביל זריעה, אבל פרי העץ צלח, וממנו מילא את החסרון.  הותיר לעצמו פירות שימור, והשאר מכר.  גן הירק היה במצב טוב, מפני שדאג בזמנו לכלות את היבלית ואת הטפילים.  רצועה אחת של קרקע, שנשארה בוּר מראשית התיישבותו מפני החול והחרולים הרבים, הוכשרה על ידי זיבול מלאכותי, וכבר העלתה עשב גבוה ותעזור למרעה בהמות העבודה, והיה בטוח, שתקופה של פוריות יותר חשובה מתרחשת לבוא גם לרצועה זו.  נאזר בתוצאות הללו, יכול היה לפנות אל הבנק ולבקש מלווה של מחצית הוצאות בנין הבית החדש, מפני שהמחצית הראשונה היתה כמעט מונחת בקופסא.  הלך וקנה עצים ולבינים במחיר השווה, כמעט בזול, מפני שהפרוטה לא היתה מצויה אז, ורבו הקופצים על ממון מזומן מהקופצים על סחורה.  המרץ הטבעי, הממלא את הווייתו מכבר, התחדש משקרב לעבודת הבנין.  הזמין תכנית אצל אדריכל מומחה, שכר בונים, פועלים, פחחים, זגגים; הוא ובנו ואשתו פקחו על כל פרט ופרט שבעבודה, היו הראשונים בבוקר והאחרונים בערב על המגרש.  הוא לא שינה את מקום הבית, בנה אותו סמוך למקום, ששם עמד הבית הנשרף, מפני שהאוג המהודר עמד רענן רם ומתנשא כמאז בקומתו הגבוהה, וקול הרון והזמר של מאות חוגאים במקהלותיהם בין הענפים וטרפי העלים הענוגים נתן לו עוז ונחת.  עמד הבית החדש!  האיכרים מסביב באו, השתאו למראה הבנין החדש הזה אשר בנה Zyd Josek, ה"פרובושץ" הצעיר, עממי ועסקן מקוראי ה"רולא" (שבועון אנטישמי בוורשה) אמר בדרשתו על הבימה ביום א' לשבוע: "ראו!  מה בין 'נשרף' שלנו ל'נשרף' שלהם!  מיאזגא ויוסק!  קחו מוסר!".   פוטולסקי, האיכר החשוב, שבהשפעת יוסיל נדר מן היי"ש, בעמדו בקרב המון האיכרים בשעה שהסתכלו בבית החדש, אמר: "הרי זה איכר בעל בית כדבעי!".  מקצת הזקנים הסכימו, אך הצעירים רטנו.  "מה אתם רוטנים?" – צווח פוטולסקי – "האין יוסק יהודי הגון?  הלקח מכם דבר?", "אבל" – הוסיפו לרטון – מלה שיש בה גם הסכמה גם מחאה.

שלום ונחת בבית החדש, אך כעבור שנה קיבלתי ידיעה מעציבה מאד.  פירילי מתה!  צינה אחזתה, נפלה למשכב, הבהילו את החובש, המחלה קשתה, הביאו את הרופא מהעיר הסמוכה, התהפכה כשבועיים בחבליה, דלקת הריאה – מתה!  מעודו לא היה ליוסיל מכאוב כמכאוב הזה.  רוחו חובלה.  אשת נעורים, אהובת הילדות!  היא היתה חברתו ואשת בריתו, ויישען עליה כעל מבטח עוז, כעל חומת ברזל, והנה בלהה!  לוקחה ממנו בדמי ימיה וימיו!  יכול היה להוסיף לנהל את המשק בשדה וביער, כי המשק היה ערוך בסדרים טובים, דבר דבר בעתו, על כנו ועל מקומו, אך הבית נשאר כאניה שנשברה בלב ים באין משוט ובאין מלח, ספינה שאבד קברניטה!  האסון הזה עכר את שארו ויקדר את חייו.

לפצעו הנורא הזה יכול היה למצוא צרי ותעלה אך באהבת בנו אב'לי, אשר נפשו היתה קשורה בנפשו, ובעבודתו בשדה וביער, ואולם כמו מסך ומחיצה הבדילו בינו ובין יחידו!  אב'לי לא פסק מלדבר על לב אביו לעזוב את כל האחוזה ואת הארץ ולעלות לארץ ישראל.  אב'לי לא חדל לספר על דבר ציון, ועל שפתי יוסיל רפרפה בת הצחוק הבלתי נעימה של ספק ואי אמונה.  התווכחו.  גם אב'לי היה עקשן, גם הוא באחד ומי ישיבנו.  פגע החרמש בצנור! – "לא המקום גורם אלא האדם, עשה את עצמך! – הסתגלת פה, ילכו אחרים ויסתגלו בארץ ישראל, אני לא אמוש ממקומי ועליך החובה לעבוד פה, אדמה זו גידלתך, בה מונחות עצמות אבותיך, חַבתּ בעבודה", והלה: "זה הבל ומעשה תעתועים – לעולם לא יתהפכו בני עמנו לאיכרים פה – ארץ זו איננה צריכה לאיכרים חדשים – האיכרים לא יחפצו בנו – אחד, שנים, שלשה, אולי יעשו מעשה רב כמוך – זהו דבר מעושה, מלאכותי, מין מופת – אין כאן רעיון כללי – רעיון כללי שיש בו נשמה הוא שאיפת העם לארצו – אנו צריכים למפלגת איכרים משלנו על אדמתנו שלנו...  למה ניגרע?..  אדמה זו גידלתני וגידלה עוד מאה רבבות יהודים – אני מחבב אותה – אבל האדמה ההיא גידלה את עמי הגדול, את עם ישראל!  בארץ ההיא אני מתגאה!".

ולא יכלו להתפשר.  יוסיל כעס, אב'לי הלך קודר ושחוח מכאב לב.  כלפי חוץ היה הכל בסדר, עבדו יחד; כלפי פנים תכפו עליהם צרות הנפש, וכאילו נעשה ביתם קברם.  חדלו מדבר זה עם זה.  התחוללה מלחמה חשאית עמוקה.

המאורעות התרגשו במהירות מיוחדת.  כמאסף לכל מחנה התלאות קרה מקרה מוזר, שבמקומות אחרים היה מהמעשים בכל יום, אך שם, בכפרי פולין, היה חידושו מבהיל...  יהודים הוכו בגרילובקה.  פוגרום?  חס ושלום!  פוגרומים לכל חוקותיהם ומשפטיהם, כמו ברוסיה, לא היו אז בפולין, חוץ ממה שאירע לפני קרוב ליובל שנים (מעתה) בוורשה, ואז היו הבריות אומרים, שהמלכות הרשעה הכינתו.  ובוודאי היה בהחלטה זו יותר מקורטוב של אמת.  אבל בגרילובקה!  ואיזה יהודים?  ולמה? – אמנם הוברר הדבר, שפוגרום לא היה, אלא מה?  חבול חיבלו מעט ביהודים!  ומי חיבל?  תינוקות חיבלו!  כיצד?  באמת היה זה דבר קטן, ישבו במסבאה, כנהוג, המון עם רב, איכרים ואיכרות מבני המקום וגם מהסביבות.  לרובם לא היה מקום לשבת, ובכן עמדו באמצע החדר וצווחו ונהמו ושרקו ודחפו זה בזה.  באו שמה כחמישה ששה יהודים, משיירי הקולוניסטים, ביניהם היה גם זילברפלד, אותו זילברפלד שיוסיל היה ערב בעדו, באו לראות את הקולוניה של זילברפלד שהיתה עזובה אחרי שנת הבצורת, ולראות אם יש מקום להשתתף.  ישבו גם הם סמוך לשולחן המוזג, שתו טה, שוחחו בלחש.  במקרה נמצא שם בן דלת העם – האיכר בּרטק דרוֹנג.  ברטק היה שותה רק לעתים רחוקות יותר מחצי רובע יין שרוף, ולכל היותר שני חצאי רובע, אבל כדאי היה לראות אותו כששָכר.  הוא היה אחד מאותם האיכרים, כשהם פיכחים – טול והנח אותם לרטייה על הפצע, אבל כשהם סבואים – צריך לסגרם בשבעה מנעולים.  כך היה טבעו של ברטק, שאחרי השכרון הראשון נתפכח, וחזר ושתה עד שכרון, הלוך ורע, עד שלבסוף היה מכה את כל הבא בידו בלי שום הבחנה.  ברטק כילה לגמוע את חצי הרובע שלו, הוציא את מקטרתו מבעד לכרע-המגף שלו, מילא אותה טבק, הדליק לאותה חבורה של יהודים, ואחרי רגעים פרץ ריב משום מה, וצעק ברטק וצעקו עמו האיכרים האחרים, והתחילו דוחפים את היהודים בתחילה מהספסל, ואחר כך חלקו להם איזה מכות משום צחוק, ויצאו היהודים מהמסבאה.  ולפני המסבאה ישבו נערים בני י"ב–י"ג שנים, תעלולים פרחחי הכפר, והעז שבהם קפץ וחטף את כובעו של זילברפלד מעל ראשו, ואחריו השני תלש בזקנו של יהודי אחר, וסטר זילברפלד לנער הראשון על פניו, וכרגע רצה איזו אשת כסילות הומיה לתוך המסבאה וקראה בקול מבהיל: היהודים הרגו בן איכר, ותפרוץ כל חברת האיכרים, ויתנפלו על היהודים ויכו בהם מכה רבה.

ויוסיל נשקף אז מבעד חלונו, וירא נער רץ כאיילה שלוחה, והוא בן החובש מורדקא, נער יהודי שנזדמן במקום המעשה, בא וקורא אליו: מכים את היהודים!  וכרגע חבשו את סוסיהם הוא ואב'לי ויחושו שמה, וימצאו את ההמון סוער, והשיכור ברטק בראש, ויהודים מוכים, וזילברפלד פצוע בראשו.  למראה יוסק נסוגו אחור רגע, אך לא עברו רגעים מועטים, ואבן פגעה בזרועו הימנית, והוא מרגיש דם חם קולח מפצעו בשרוולו, הוא עומד ומוכיח את האיכרים: "מה אתם עושים?"  ובא הז'נדארם עם פני האבעבועות, ויתפשהו אותו ואת בנו, ויובילם העירה, וגם את זילברפלד הפצוע לקחו, וישימום קודם כל במאסר.  כחודש ימים ישבו האב והבן במאסר, וזילברפלד היה מוטל בבית החולים כחצי שנה עד שנרפא פצעו.

הרי זה היה רק מקרה קטן, והוא לא עשה רושם כלל על יוסיל.  מילא, ברטק השיכור בן בוז משפחות, נערים שובבים! – אבל הדבר שעשה עליו רושם היה, כשהלך אל ה"פרובושץ" ואמר לו: "אלוהים יבקש את הנרדף ועושה משפט לעשוקים, הלא מטיף לאלהים אתה בקרב עמך, ועליך החובה לעצור בעד שערוריות כאלה", אמר לו ה"דוברודז'יי" במתק שפתים: "זה היה ענין של תינוקות, ואין להרעיש עולמות בשל מקרה שכזה".  לשמע הדברים האלה צללו אזני יוסיל, ולבו התחמץ בקרבו.  אבל גם הרושם הזה עבר.  מאורע חדש התרגש לבוא.

בבוקר אחד לא בא אב'לי אל הגורן, כנהוג.  האריך לישון?  דבר זה לא קרה מאז.  נכנס יוסיל לחדרו של אב'לי.  איננו! – על השולחן גליון נייר, וכתוב עליו באותיות גדולות: "אבי מורי!  סלח לי!  אינני יכול להישאר פה עוד.  יצאתי לארץ ישראל.  לקחתי עמי מעט חפצים ומעט כסף.  להתראות בארץ ישראל!".

ברח!

יוסיל יצא מן הבית ויבט מסביב.  בפעם אחת ניתקו מזימותיו.  בית?  שדות?  יער?  – מה כל אלה?  – כלתה אליו הרעה – עמד כגולם, ועיניו פתוחות כעיני מת – נדמה לו ש"עבר זמנו ובטל קרבנו", שהוא עתה סרח עודף, נותר פיגול – גבעול תבן מעוך – נופץ הקן, נדדו, כולם נדדו – קדרה עליו חשכת המבוכה – התאמץ לתת דין וחשבון לעצמו – האשה איננה – הבן הלך – פתאום נצנץ רעיון במוחו: זילברפלד פצוע...  הגיגו התהפך בקרבו: חובתי היא לפקח על זילברפלד – לא! – אני לא אזוז ממקומי – ולא די היה לו שהרהר את הדבר בלבו, פתח את פיו וקרא לעצמו בקול רם: "לא!  אני לא אזוז ממקומי!".

ובאותו יום שב לעבודתו בזריזות קדחתנית.  נסע לעיר הסמוכה, ביקר את זילברפלד, הניח כסף לרופא, לחובש – שב, ותיכף יצא אל השדה ואל היער, כמעט לא ישב בביתו, וכן יום יום – כחודש ימים.  לשימק ולאשתו ציווה להעתיק את מושבם מדירתם הקטנה אל הבית, לחדרו של אב'לי.

הכל היה טוב ומתוקן – אך דבר אחד היה חסר: השינה!  יוסיל לא יכול היה לישון בלילה.  מתהפך היה במיטתו, קם, שכב, קם שנית, ניסה לשכב על הספה, על כסאות, על הרצפה, על המרפסת בחוץ – אין שינה!

הסתכלו בו הבריות וראו, שגבות עיניו אדמו מאד.  האיכרים אמרו בלשונם הציורית: שגבות עיניו דומות לגבות עיניהן של חולדות הסנאים.  אפילו האָמָה קשקא הביאה עצות: "צריך להניח על העינים אספלנית של עלה דרדר הדוב, שתולשים אותו בלילה בתחילת החודש, ולשרותו במים עם מלוא חפניים של קנה בושם".  יוסיל צחק צחוק נוגה.  לא רצה לדרוש ברופאים, אף כשהיה דווי וחלוש מאוד.  עברו עוד ימים.  וראו, שפניו עמוקים והולכים להם, ושהוא מהלך שחוח על משענתו.  ובאמת, מעשי ידיו, צעדי רגליו, סקירות עיניו, מבטא שפתיו, קולו – הכל, הכל נשתנה.

איש לא ידע שאב'לי ברח.  חשבו שנסע לאיזה מקום בפקודת אביו.  יוסיל לא השמיע אף מלה אחת לאיש.  ניסה ללון ב"בית הקיץ" בדומבובקה, אולי יישן, אך גם שם היה נדוד שינה.  טייל בלילה, סר לחורבת ה"חצר" הישנה, וכשיצא משם דמה באמת לקאת מדבר, והסבתות שבכפר ראו זאת, ומוראים חדשים נוספו על ההגדה הישנה.  לא היה עוד ספק בדבר שיוסק יצא מדעתו.

ביום אחד הוטבו פניו מעט.  התחילו מכתבים באים מאת אב'לי – עיני יוסיל, אשר כלו מייחל למכתבים, אורו למראה כתב יד בנו.

קטעים של המכתבים ההם:

"הנני ב'ראשון לציון'.  זה מקום נחמד ופינה יקרה!  ולי מה יקר המקום הזה! – הנני עובד במושבה הקטנה 'נחלת ראובן', שהערבים קראו לה לפנים ודי חנין...  נפשי מעלה אבר כנשרים...  ברק נוגה השמש מתרוצץ ומשעשע סביבותי...  חזיונות נפלאים לא יתארם הצייר בשרדו ולא יכתבם סופר מהיר בעטו...  שמש המזרח!..  שמים לבנבנים, גבוהים מאד".

יוסיל שמח לקבל מכתב אבל תוכן המכתב לא פעל עליו.

במכתב השני:

"אבי!  לוא ראית זאת!  – שטחי קרקע גדולים מכוסים כמו שני עם עדנים, עדויים רקמה וכלילי יופי...  אלה הם הפרחים הגדלים מאליהם, פרחים בידי שמים, והם מקוטרים כל ראשי בשמים".

הידיעה הזאת עשתה רושם קל – לא עברה בלי רושם.  פרחים!.. גדלים מאליהם!..  גם פה יש גדלים מאליהם, אבל הם מינים גרועים, כדאי היה לראות את הפלא ההוא.

פעם אחת כתב אב'לי:

"אבי!  אתה אמרת שלא ראית את העם.  סלח לי אבי, לא ראינו אינו ראייה.  אני ראיתי פה את האני, את העצמיות של העם.  רק פה אפשר לראותו.  זוהי עדת אנשים מצערה, אבל דווקא עדה מצערה ונאמנה לדעותיה ומגשימתן במעשים היא מוכשרת לתקן עולם...  עובדים פה יחד, בכרמים, בגינות, יהודים אשכנזים ויהודים ספרדים...  יהודים, אפילו זקנים, רוכבים על סוסים...  דוקטורים עובדים עבודת משא בכתף...  הייתי בגדרה...  בני ביל"ו...  המושבה של חובבי ציון...  איקליפטוסים...  אילנות נפלאים, פזיזי גידול, קולטי לחות, מכלי קדחת...  אין אתה מכירם...  כדאי שתראה אותם...  הייתי בעקרון, ביסוד...  הכל היה מדבר, ורק עתה מתחיל לפרוח...  כל הטוב והיפה הנמצא פה הוא אך מתנת אלהים – מה שעשו בני אדם, מוטב היה לוא לא היו עושים דבר, אבל הם השחיתו כל חלקה טובה, ומידם זאת לנו שהארץ ברובה מציגה תבנית שוממות דור דור וסמל דממת נצח...  לוא ראית את המחרשות ואת המגלים שלהם! – האח, אילו באת והבאת עמך את מחרשותיך ואת מגליך!.."

במשך ימים אחדים תקף את יוסיל רושם השורות האחרונות של המכתב: ללכת שמה עם המחרשות והמגלים.  בנפשו של יוסיל התחיל צומח ועולה עובּר של רעיון, שהיו בו סימנים של יופי וגדלות וגבורה.

וזה הכלל: הדברים העיוניים והמופשטים המרחפים באוויר הדמיון, לא פעלו על שכלו המעשי של יוסיל.  כשאב'לי כתב פעם אחת, למשל, על דבר תנועת הישוב: "זהו דבר הכרחי שאי אפשר לעכבו, כמו שאי אפשר לעכב את זריחת החמה או את שקיעתה", קרא יוסיל מסקנה זו ומירמר בהעווייה בדוחה: "אם כן אין אנו צריכים לעשות דבר, כי גם זריחת השמש ושקיעתה אינן מחייבות אותנו לשום מעשה", – וכשכתב אב'לי: "אמנם זה (מעשה הישוב) הוא מהלך איטי, אבל גם שבלול זוחל יקדים את הארנבת היושבת, החושבת בפיקחותה, שטוב לה לחכות עד שהכל יהיה מוכן" – נהם יוסיל דרך חיבה: "השובב – שוב מתווכח, בארנבת זו הוא רומז אלי ובוטה כמדקרות חרב".  יותר מזה פעלו ידיעות חיוביות, אף דברי ביקורת, אבל שהיה בהם משום זירוז לאיזה מעשה, כמו, למשל: "כרמי החמד שלנו שותים אך מטל שמים, אבל זה לא מספיק.  כרמים טעונים השקאה מעולה.  וזו דורשת כסף מרובה.  ואין לכסף מוצא...  במקום שהיתה השקאה כהלכה, ראיתי אחר כך גפני עסיס מתולעות באשכולות ביכוריהן, ובלי השקאה ראיתי באושים וסורי הגפן נכריה", או כשכתב פעם אחרת במלים ברורות עוד יותר מהנ"ל: "נחוץ להמציא לבני גדרה עוד אדמה, להוסיף להם סוסים, כי עתה יש אך צמד סוסים לשני איכרים – ולעשות זאת נחוץ לעזור, לא מעט מעט, כי אם פעם אחת, אז יקומו, יעמדו על רגליהם" – אז התעורר ביוסיל כל חושו המעשי עם אותה המרידה של יושר שהיתה בלבו, והעוּבּר-של-רעיון, שהתרקם בלבו, לבש גידים ועצמות כשיפודים של ברזל, ויעמוד לפניו פתאום, מראהו כענק מצווה: חרפה – צעק הענק ההוא – שהיהודים הרבים בעולם אינם משתתפים בדבר גדול שכזה, חרפה ושערוריה!  מטפטפים נדבות!  אין זה ענין של נדבות!  חובה להעמיד את האנשים על רגליהם בפעם אחת!  כן, אב'לי!  זהו דבר שאני צווח עליו כל הימים פה!  קפאון, שוויון נפש, בערות, העדר רגש הכבוד, צער כבודנו...  מה, בסך הכל עלתה בידי?..

שריריו, אגרופיו של יוסיל מתכווצים.  רגע הוא חולם קצת, אבל טבעו החסון ומלא הלשד הפורץ איננו סובל אפילו רגע של הזייה.  הוא רוצה לעשות איזה מעשה – בעצמו ובחשאי, בלי טענה ומענה של מקריב עצמו לטובת הכלל – אין לו עסק עם הכלל.  הוא מכיר רק עצמו, והאחרים צריכים גם כן להכיר את עצמם, ומתוך כך יצטרף הכלל מאליו, או – אם נחוץ דווקא לעשות מעשה צירוף זה, יעשו אחרים, הוא איננו בקי בכך.  בין כך וכך שימק בא וחזר ובא לשאול שאלות מעשיות, מאותן השאלות, שהוא טרוד בהן כל ימיו: המוט של הבאר הגדולה חורק – שמא נתקלקל? צריך לקרוא לנגר! – הפרה "סטאשא" התחילה ממעטת בחלבה, מה לעשות? – זילברפלד כבר יצא מבית החולים והוא עתה בביתו.  קיבלהו לשבת עמו ולעזור לו, החליט לקרוא גם למשפחת זילברפלד לבוא הנה.  ביקש את זילברפלד לבדוק את המוט החורק ואת "סטאשא", לפנים היה עושה כל פרט ופרט שכזה בעצמו, עתה הוא טרוד.

מכתב חדש מאת אב'לי.  הוא כותב דברים שונים על אודות תפוחי זהב, על אודות הקדחת, ושוב על אודות איקליפטוסים.  יוסיל קורא ואינו קורא.  "אין אנו בקיאים בכך".  כמו שאומרים הפוסקים האחרונים, "מה אני יודע על אודות תפוחי זהב?  איקליפטוסים מאן דכר שמיה?".  אבל היה שם כתוב אחד שמילא את כל חדרי לבו: "את התנ"ך החילותי להבין אך פה.  בחוץ לארץ מבינים את התנ"ך אך 'בעד הערפל'".  התעורר העילוי שביוסיל, יוסלי מבית המדרש!  סוף סוף התנ"ך היה שורש נשמתו, והפסוקים הקשים להלמם היו לפעמים עפים ורודפים אחריו ותופסים אותו בפרסות ברזל ומענים ודורשים באורם.  "התנ"ך וארץ ישראל, אף המשנה וארץ ישראל – הלא צדק אב'לי!"  ליפפו רגש של נוחם דוקר: חטאתי בילד!  זכר את ה"אינצידנט" בבית המדרש בדבר לכש וחוסן וכלך, וגיחך במרירות קלה: שם בוודאי רואים לכש וחוסן וכלך, ואינם פורחים באוויר.

ומכיוון שנפשו לא היתה עשויה להרהורים ולהתנודדות של סתם חרטה והשתקעות בעשתונות ושרעפים וספקי ספיקות ועננים של מלים, מכיוון שכל חייו היו מחאה גדולה אחת כנגד הנקרנות והפלפלנות האווירית ומלחמה ארוכה אחת לממשות, נתגבשו רפרופי הרעיונות בבדולח ההחלטה: "כן!  חובה לנסוע לארץ ישראל".  התחיל הדבר מתברר במוחו.  כל תאי המוח התנדנדו.  הרעיונות היו עוד מחוסרי צורה שלימה, מחוסרי מלים, אבל הם היו, היו.  הוא הרגיש אותם בכל הוויתו.  הם היו נפלאים ביפיים, גדולים, ובין כך, בתור מלים מפורשות היו רק המלים האלה: "לנסוע לארץ ישראל".  לא, לא זאת לבד!  "לנסוע בשביל לעבוד את האדמה שם?".  שוב, לא זאת לבד היתה במוחו!  כל קינין שבמוח רטט, לא נתן לישון, הלכה המחשבה הלוך והעמק, הלוך והתרחק לאיזה דבר גדול, גדול עד לאין חקר, דבר שאין מלה בשפת האדם להביעו.  פתאום כאילו איזה צוהר נפתח במוחו: "היהדות החיה, היהדות של ממש, אדם צריך לחיות את התורה" – זכר את הפתגם שסיפרו לו בשם אביו...  את התורה כמו שהוא הבין אותה – כמו שהוא איננו מבין אותה – להבין אותה בשלימותה, לחיות אותה עם חדשי אביבה וביכוריה ואסיפה ומקראי קדשה וחזון נביאיה.  החליט!

הרעיון הזה כבש את נפשו, ומוחו עבד במשך ירחים אחדים, בגיל חרישי, ההולך וגדל מרגע לרגע, פינק אותו.  ההחלטה העמיקה לפני ולפנים בחדרי לבו.  אך כנגדה עמדה ההחלטה מאז: "אגמור את חיי על אשפותי פה".  שתי ההחלטות האלה התנגשו, התאבקו...  פה או שם?  יוסיל או אב'לי?  העבר או העתיד?  – רגע חלף רעיון במוחו, כרוח קלה שמעלעלת שיבלי קמה: גם פה גם שם, אני פה והוא שם...  התנודד.  לא!  הוא מאס בפשרות: או פה או שם.  אין לתפוס את החבל בשני ראשיו.

עברו חודשים אחדים.  מאורע חדש.  יוסיל קיבל מכתב מאת בנו! 

בין יתר הדברים כתב אב'לי: "אבא!  בשורה!  לקחתי אשה.  אי אפשר לרווק לסדר משק כראוי.  לקחתי אשה, אחרי אשר נפשי דבקה בה.  עלמה מצויינת, בת טובים, יופי הצנע-לכת, והעיקר: תשוקת שנינו עולה למקום אחד ודרושה לחפץ אחד: בית בישראל ובארצנו".

צמרמורת חלפה בגופו של יוסיל, צמרמורת של שמחת אב, וזעזועי נשמה מתוך אושר, ויחד עם זה צער עמוק ואין אונים.  יום בשורה זה, היה יום טוב גדול, ובאותה שעה גם יום נחלה וכאב אנוש.  הרגיש רגש של בדידות גמורה.  מקודם הרגיש את עצמו כאינבאליד, כנמוש נחשל, אומלל; עכשיו הרגיש את עצמו כמגוחך.  בבחינה זו עוד לא הרגיש את עצמו מעודו ועד היום הזה.  מגוחך כתרנגולת הרובצת על ביצי ברווזה, ואפרוחיה פורשים כנפים לשחות בנהר ושוחים עליזים, והיא עומדת על החוף מתייפחת, כי לא תוכל לשחות אחריהם.  לסבול את העלבון הזה – דבר זה היה למעלה מכוחו.

על סדן הדבר הזה רודד ויחושל ויחוסן רצונו כטס של עשת ברזל מוצק.  אסע – החליט בלבו – כמודה ועוזב.  עניין זה של ארץ ישראל – הוסיף להגות – הוא יותר מחקלאות, יותר מהבנת התורה, יותר מהחיים, כולל את כולם, ונוסף עליהם הכבוד.  רגש כבוד דוחף אותי ללכת שמה, כבודי ומרים ראשי.  כשביקשתי כל ימי חיי את הממשות, בלא יודעים ביקשתי את ארץ ישראל, עתה יודע אני, מה שביקשתי, לא את הגאווה אך את הכבוד.  והסתכל בבוהן ידו החסרה, ולחש לעצמו: "חפצתי להראות, שהיהודי איננו פחדן ועצלן, ושהוא יכול להניע מכונה, שאחרים תהו עליה ויפחדו למשמש בה.  בשביל 'פריץ'!  ועכשיו אני מפקפק?  אני מפחד לנסות כוחי בתנאים חדשים, ומכונת הדייש מה היתה?"

ההחלטה הראונה ניסתה עוד אך התקפה אחת: האב שבך החליט.  יען כי בנך לקח אשה, זה רגש אב.  אין זאת החלטת גבר.  האתה האיש, ששדרתו איננה נכפפת, אלא נשברת?  יש גם באצילי הרוח רגש גאווה מיוחד, גאווה של קדושה...  אז נוסף דבר קטן, שאנחנו עתה אולי נוטים לחשוב אותו למין בטלנות, אבל זה, ובייחוס למלחמה נפשית זו, שאנו נוקבים ויורדים עד תהומה, היה לו ערך טיפה גודשת הסאה.  התלקחה אז המלחמה בדבר אתרוגי ארץ ישראל ובדבר השמיטה.  הגאונים המתונים התירו, הקנאים אסרו, שקלא וטריא, פסקים, מחאות, היער הקטן של עלי העתונים רעש.

נתעורר העילוי המורד – מאחורי המחרשה!  "הסוס, שלפנים היה הודוֹ במלחמה, סוס הגיבורים, כשמשך בעגלה, שמע קול חצוצרת מלחמה, ויזדקף וישבור את סמלונו וישלך את מושכותיו וירץ".  איש המלחמה של בית המדרש התאזר עוז.  "אני אראה להם!".  אז החליט באחרונה, והמיית לבבו שקטה.  "אני אראה להם מה הוא טעם ארבעת המינים בחג האסיף?  איזה יחס יש לענף של תומר עם הדס ועם ערבה ולשלשתם עם אתרוג?  ומדוע בתקופה זו של השנה?  ילך אדם כאן ויטול תפוח ארגמן ושוכת אורן ממין הארנים הקטנים, שהנוצרים נוטלים לחג הלידה שלהם!  או אם הוא רוצה בפרי יקר בחוץ לארץ, ותפוח זהב איננו מספיק לו, ילך ויקנה קשטה (אנאנאס), שהוא פרי נפלא וטעמו טוב מטעם אותו הלימון המהודר והמורכב שמביאים אותו סוחרי הקדושה מלופף במוך מקורפו ותוהים עליו ומתלחשים, והלמדנים מפלפלים: כך כתב מהרמ"ק ומהרש"ק!  טוב, אבל, קודם כל, מה טיבו, טעמו, יסודו ושורשו של ענין זה אצל משה רבנו קודם למהרמ"ק ולמהרש"ק?  מה כל הרבנים האלה יכולים לחדש ולספר לנו על דבר עיקר הענין?  אם הם יודעים דבר-מה, אז צריכים הם לדעת, שעיקר הענין הוא להזכירנו את ארץ ישראל, את טבעה ואת פירותיה ואת תקופות שנתה, הארץ אשר נתן ה' לאבותינו ובחר בה להיות למקום לעם סגולה.  אין זה חוק של "פרה אדומה", שאמרו עליו, שאין לעמוד על טעמו, אבל זה חוק יפה ומשובח, סמל פשוט ומובן של צמחי ארץ אבות, שהבנים שגלו מעל שולחן אביהם בכל ארצות פזוריהם מתקשטים בהם ומברכים עליהם באותם הימים שהם בארץ ישראל ימי חג האסיף הטבעי!  כיצד אפשר לסרס ולעוות דבר חביב וקדוש ופשוט שכזה במיני עקמומיות והמצאות של בני אדם מדורות מאוחרים שנהגו להביא אתרוגים מקורפו, מפני שהם מהודרים יותר?  מה נעשו הבטלנים ההם פתאום אוהבי יופי?  אני אראה להם אפרסקים שהם יפים עוד הרבה יותר!  הלא ברור הדבר לכל בר בי רב דחד יומא על פי השכל, בלי עקמומיות והמצאות התורות החדשות של הגלות, שתורתנו הקדושה רצתה להשריש את האהבה והדביקות לארץ ישראל, ובשביל כך נעשו כל הזכרונות והסימנים, וזה כל תוכן החגיגות והדינים של זכר ליציאת מצרים והישיבה בסוכות, וכל השמחה על יציאת מצרים מה זו עושה?  רק משום שממצרים באו לארץ ישראל!  אני אראה להם!  – מה לי פה ומי לי פה?  אמת, אוהב אני אדמה זו אהבה טבעית, רוצה אני שקולוניה זו תתקיים, אולי אשוב הנה לאיזה זמן, אייעץ כיצד לנהל אותה – זילברפלד הוא מומחה ומסור – הלוואי שיהיו יהודים רבים כמותו – אבל מה לי פה?  להתווכח עם הפרובושץ בדבר הצדק האנושי?  אין אנו מבינים איש את רעהו, הרי אנו אנשים מעולמות שונים.  אני צריך להתווכח עם הרבנים!  זהו עולמי שלי!  ביליתי הרבה זמן להטות את לב האיכרים, שינהיגו אצלם את מחזור הפירות המשולש.  אבל זאת יוכלו אחרים לעשות!  ישנם פולאנים לאלפים, מלומדים, עסקנים, קרובים אל העם, מה לי, בנו של ר' אב'לי הדיין לענין זה בדמבובקה ובגרילובקה?  יש לי יחס לענין זה בכלל, ענין של טבע, של חקלאות, וזהו עניין השמיטה.  אני אראה להם את דבר השמיטה עד כמה אנחנו חייבים לקיים מצווה זו, וכיצד צריך לקיימה בזמן הזה ברוח תרבותנו! – בהגיגו של יוסיל בערה אש ממש.  הוא שכח הכל וראה עתה לפניו את תעודת חייו – גדולה, בהירה, טבעית.

זאת היתה גולת הכותרת.  אז יצאה ההחלטה למעשה כמו יד ממעל אחזה בציצית ראשו ותנידהו.  בדעה צלולה ובחשבון סידר יוסיל את כל עסקיו, החכיר את הקולוניה למוטיל זילברפלד, הפקיד את שימק למשגיח, מכר חלק מתבואותיו, לקח עמו סך הגון, חבילה של חפצים, מחרשה חדשה ומגל – אותו המגל, שהוא היה קוצר בו, עשוי לפי תכניתו – שה"סולטיס" בגרילובקה סיפר לי על אודותיו נפלאות.  נסע לארץ ישראל דרך אודיסה.  החליט לבקר בדרך את מושבות היהודים עובדי האדמה בפלך חרסון.

כאן נפסק החוט.  מכאן ואילך ידיעותי הן מקוטעות ולסירוגין, והנני מביא רק את עיקריהן: יוסיל לא בא לארץ ישראל; עפו טלגרמות מאת בנו לפולין, לאודיס, לחרסון.  איש לא ראה את יוסיל מינץ, עקבותיו אבדו.

רק אחרי דרישות וחקירות מרובות הוברר הדבר, שיהודי בעל קומה, רחב הכתפים, כנראה, איכר, ביקר את המושבות, סח בבקיאות גדולה עם הקולוניסטים על דבר חקלאות, ואז, פתאום נשמעו קולות חורבן, רעמים וזוועות מעיר גדולה סמוכה, שמה, ויפרד מהאנשים יושבי המושבה ויסע אל העיר ההיא, שם – כאילו טבע במים שאין להם סוף.

ביקשו ומצאו שם בין היהודים חללי הפרעות יהודי בעל קומה, גולגלתו רטושה מכדורי יריה אחדים, כיסיו נתרוקנו, בוהן כף ימינו היתה חסרה, על צוואריו ענובה היתה מטפחת משי תכולה שקנה לפנים על היריד בעיר הסמוכה להקולוניה בעד אשתו פירילי – ולצדו מגל שבור.  אב'לי בא מארץ ישראל ויכר את כל הסימנים. – אמרו, שיוסיל הלך להגן על היהודים במגלו ושם "על במותיו נפל חלל".

 לונדון, מרחשוון התרפ"ט

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] בשבתות של הסידרות: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים, תרומה, תצוה.

[2] ראש הכפר.

[3] הוד מעלתו.

[4] "האי צורבא מרבנן דמי לפרצידא דתותי קלא, כיוון דנבט נבט" (תענית ד.) תלמיד חכם צעיר דומה לגרעין שמתחת לקרקע, מכיוון שהתחיל לנבוט הריהו נובט.

[5] מטבע בכד ריק נשמע קולו.