_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עפר חוצות

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

א

לא  מ"ילדי  הגיטו"   או  מ"נכדיו"  אשר חזה זנגוויל, כי אם מאלה אשר ראיתי בעיני בווייטשפל אשר בלונדון ואשר אתאר לפי רשימותי, אציגה לפניכם נערה קטנה.  שמה ליזא.  החדר שבו נולדה ושבו היא יושבת עוד עתה הוא במכפלה הראשונה של בית,  ובה ארבעה חדרים כאלה,  ברחוב  מרחובות  העניים במזרחה של לונדון.  מספר הבתים ברחוב ההוא כארבעים,  ובאשר כי כל משפחה דרה בשני חדרים,  מספר יושבי הרחוב ההוא כמאה משפחות.  במושבות העניים אין רחוב  זה עני,  ולפיכך,  לפי הערך הוא מצויין בעושר ובריווח.  החצרות,  המסדרונים,  המדרגות, המקומות שלפני הבתים מלאים ילדים.  שם מטיילים,  רצים,  משעשעים,  אוכלים,  מריבים הילדים והילדות בקיץ ובחורף,  כאילו לא ידעו קור וחום.  הם מכוסים סחבות;  ראשיהם גלויים,  רגליהם וברכיהם יחפות.  לצחוק ושעשוע יש להם איזה גזר עץ  או קליפה ועצמות  מהחומטים אשר בים ובנהרות.  אין הם חסרים דבר זולת זה.  החדר שבו ישבה ליזא הוא ערוך בכלים כהוגן,  לפי טעמם וצרכם של הוריה.  שולחן אחד,  שני כסאות,  מלתחת קומודא של עץ ועל לוחה העליון עומד כדור של  זכוכית  ובו צרור פרחים מלאכותיים.  התכשיט האחרון הזה הוא היופי  שבחדר.  משני עברי כדור הזכוכית,  מרכז היופי,  עומדות קערות וכוסות וגם כל צלוחיות סמי התרופה ריקות,  מפני שתוכן כבר הורק והן נשמרות משום נוי.  הקופסאות השוממות במלתחה מליאות  איזה כלי לבן ובגדים שאין בני המשפחה לפי שעה נושאים אותם על בשרם.  על השולחן קדירת תה,  גלגול סאמובאֲר בתמונה מזוייפת מאד,  זכר למקום שמשם יצאה המשפחה,  איזה פיתותי לחם וקערה מלאה חמאת מארגארין המצוייה מאד בין היהודים בלונדון.  ואולם מדי תגדל ליזא היא רואה שקופסאות הקומודא מתרוקנות לפעמים ושהקומודא בעצמה מתעלמת לפעמים מן העין למספר שבועות.  כשהפרוטה כלה מן הכיס וכשאין עבודה נשמטים כלי הבית לאחד אחד ומובלים אל המלווה.

    משפחתה של ליזא איננה מן האביונות שבאביונות.  לפיכך,  באביה מתקנאים רבים.  קרוביו ורעיו בעיר מולדתו שמשם יצא,  כשבנותיהם מגיעות לפרקן,  כותבים אליו תחנונים ומכנים אותו בשם  "גביר אדיר" ;  ואולי הוא באמת גביר אדיר בערך השתוות עמהם.  מלאכתו  מלאכת חייט באחד מבתי  החרושת.  לוא לא היה צריך לשלוח מעט כסף לעיר מולדתו בעד סיפוק צרכי אמו הזקנה ואחיותיו הבוגרות  ולוא היתה עבודתו כל השנה קבועה ולא נפסקת בשביתת המלאכה,  כי עתה השתכר די שכון במעון מרווה יותר.  אבל גם עתה אין אשתו וילדיו מתענים תחת יד המחסור.  הוא מלבישם,  מנעילם,  מאכילם לפי הערך ברווח ולא בצמצום.  מסכת ערכין זאת היא רבת הפרקים. 

     אמא של ליזא איננה מפנקת אותה מילדותה.  אווירה של לונדון מקשה.  בחודשים הראשונים ללידתה כבר היא גומעת פתותי לחם שרויים במים חמים;  בת שנה כבר היא אוכלת שיורי בשר ושחולת של תבשיל דגים.  כבר טועמת היא אז טעם שיכר הפשוט,  החביב על הנשים הנכריות  והיהודיות בלונדון המזרחית,  עליהן ועל זרען.  ליזא מתרגלת  בשתיית שיכר,  והיא מבכרתו על התה הצבוע.  מנהג  זה נעשה לה ברבות הימים כטבע שני. 

     בת ארבע וחמש תחל לבקר  באסכולא.  יש שם כמה וכמה אסכולות לנערות בנות ישראל.  היא הולכת לאסכולא הסמוכה לבית משכנה.  היא לומדת שם שלושה דברים;  לשמוע בקול נגיד ומצווה,  לשבת במנוחה ולהיות טהורה מחלאה וזוהמא.  בייחוד מדקדקים בכל חומר  הדין בנוגע ללימוד האחרון,  כלומר לסדר וטוהרה.  עד אז היו רוחצים את הילדה אחת לשבת.  עתה היא טעונה רחיצה בכל יום.  בבואה לבית הספר מזוהמת תגורש.  היא מבקרת בבית הספר שנות מספר,  אבל איננה לומדת שם הרבה.  יש והיא עוזבת את בית הספר ולא תדע קרוא וכתוב כהלכה,  אבל  היא למדה לנהוג בסדר,  בטהרה ובדרך ארץ.  זאת היא כל השפעת ההשכלה האנגלית בדיוטא התחתונה,  ודבר זה לא יהא קל בעינינו.  מלבד זאת למדה ליזא בבית הספר מעט קריאה עברית ותרגום איזה ברכות ותפילות ותשכח את כולן במהרה.

     בת ארבע עשרה שנה כבר השלימה את חוק לימודיה.  מבנה גיווה הולך  וחזק,  תווי פניה עזים מעט,  אך לא רעי מראה.  היא נראית כמלאה חיים ובריאות,  נכונה בכל רגע לצחוק,  נכונה בכל רגע לרקוד. בהישמע קול מנגנים על תיבת חלילים ברחוב,  היא ראשונה מעוררת את החברים ואת החברות לחוּל  שם במחולות.  בימי קיץ,  לפני בתי היהודים בווייטשפל,  נראים מחולות כאלה לעתים קרובות מאד.  עליצות נחמדה ושובע שמחות לילדי העוני.  על כל אשר  ייאמר לה היא משיבה במהירה  וקולעת אל השערה חץ שנון.  יש בה בגלל תנועותיה המהירות,  עיניה הנעות תמיד בחוריהן ובהבטתה מן הצד בסקירה מפיקה חשד,  מעין פרג (שפערלינג)  שברחוב – העוף האחד שהיא יודעת.  במזגה היא טובה ונדיבת לב,  אך את תועלתה ואת בצעה לא תסיר מנגד עיניה רגע.  היא לא תגדף את אחיה בגלל שתותו לפעמים לשכרה או הכותו אותה.  דברים שכיחים כאלה לא יוכלו לעורר בה קצף גדול.

     זה יודעת היא מן העולם החיצון.  בבית הספר לא למדה דבר.  היא לא תדע גם את לונדון,  כי מעודה לא יצאה מן הרובע אשר בו נולדה.  אבל אין היא חסרה עניינים לשוחח על אודותיהם.  היא משוחחת עם חברותיה על דבר העתיד,  על דבר ימי האושר אשר  אז תוכל גם היא כאחיותיה הבכירות להתהלך באשר תחפוץ,  ללשכת המנגנים "מיוזיק הולל" ,  לאחד התיאטראות,  או לטייל ברחוב הגדול שבווייטשפל חבוקת זרוע עם ארושה.  גם על דבר השמלות ומגבעות ורדידים היא מרבה שיחה.  וסוף סוף יש עוד אלף מקרים ממקרי הרחוב לשיח בהם;  מחלות,  תקלות,  קטטות,  משפטים בערכאות.  היא מדברת לשון שרובה אנגלית ומיעוטה יהודית שנתאנגלה.

     נערה בת ארבע עשרה במשפחה כזאת בווייטשפל לא תלך בטלה.  בא לה מועד לבחור אומנות.  היא תוכל לעשות כפיסי גפרית,  לרחוץ צלוחיות,  לחתוך נייר,  להכין צעצועים לסעודות של חתונה.  אבל אין היא חפצה במלאכות אלה.  אמה ואחיותיה עבדו בבית מלאכת התפירה,  וגם היא תלך לעבוד את העבודה הזאת.  ליזא חייבת  לבוא בכל יום בשעה השביעית ומחצה בבוקר  אל מדור  רחב ידים,  ששם עובדות נשים ונערות רבות מאד.  בתחילה חביבה עליה המלאכה.  היא  אוהבת  את הקהל הגדול  ורב-המינים-והצבעים הזה;  משק מכונות התפירה ערב לאזנה;  פני העובדות הרבות ותנועותיהן הסדורות נעימים לעיניה.  אבל ביחוד אוהבת היא יום השילוּם,  אז היא מקבלת מטבע של כסף ויכולה לשימו למשמרת.

     בתחילה היא משתכרת חמישה שילינג לשבוע.  מהסך הזה היא מוציאה לבגדים,  לתספורת  ולקליעת שערות ראשה,  חלק לצרכי בית הוריה,  ויישארו לה איזה אגורות ליום לארוחת ה

צהרים.  היא אוכלת בצהרים עם חברותיה בקירבת בית המלאכה.  בית מזון מגואל,  מכוער,  וכתוב עליו  "כשר".  בעלת  בית המזון היתה לפנים עובדת בבית המלאכה  ההוא,  ואחר כך נישאה לאיש ויפתחו שם בית מזון.  ליזא אוכלת שם לתיאבון,  ועל פי רוב היא רעבה עוד בקומה אחרי כלותה את הארוחה.

 

ב

מעט  מעט תהיה עליה העבודה למשא.  היא מתאוננת בשמעה אחרים מתאוננים,  אבל זה הוא מן השפה ולחוץ.   לא כל  עיתותיה נתונות לעבודה.  בימי החורף היא נפתרת בשעה השביעית ובימי הקיץ בשעה השישית לעת ערב.  גם ביום השבת מן שעת הצהרים וביום הראשון לשבוע כל היום פטורה מעבודה.  בעל בית התפירה איננו שומר שבת ,  אף על פי שכבר ביקשו,  הזהירו,  הוכיחו.  גם הורי ליזא אינם מדקדקים.  לאביה יש,  במקרה,  עבודה בבית מלאכה ששם שומרים שבת.  רגש הדת קהה מאד,  וגם המון העם שאיננו חופשי בדעותיו,  כיוון שעבר ושנה נעשה לו כהיתר.  מה ליזא עושה בעיתות מרגוע?  מנהגה כמנהג כל חברותיה.  בערב היא מטיילה ברחוב הראשי של הרובע  ההוא לארכו  ולרחבו,  ידיה משולבות מאחוריה,  וחברותיה מימינה ומשמאלה.  מדי עברה ופגשה צעירים וקרצו אליה עין ודברו אליה מלים או חצאי מלים או הברות שיש בהן חלקת שפתים או עזּות ,  והיא יודעת להשיב,  לפעמים מפטפטת עמהם וגם שותה עמהם כוס של שיכר  כאשר לבה טוב עליה.  לפעמים היא הולכת ל"מיוזיק הוֹלל"  ויושבת עם חברותיה ומפטפטת יותר משהיא שומעת.  ברחוב היא מתבוננת אל כל תיגרה מתהוללת,  ויש שהיא מתערבת לפשר,  או להגדיל את הריב.

משנת  השבע עשרה עלתה עד רום מדרגת התפתחותה השכלית והרוחנית.  היא כבר יודעת את החיים מכל צד;  משתכרת תכלית השתכר, שכר שאין עוד למעלה ממנו.  מזגה כבר נתבכר וכבר הוא עשוי;  דעות ברורות לה ע"ד הטוב  והרע בעיניה.  כשהיא נוהגת חירות מרובה לפעמים בעת טיול ובעת משתה תחוש אח"כ מעין מררוּת בלבה.  היא מכרת טובה,  היא נכונה לעזור,  אך נתון לא תתן להשיג את גבול חירותה,  ועמידתה ברשות עצמה.  ליזא בתור לאומית – פחותה משווה פרוטה.  אין ספק שהטבע שלה עברי.  בפרצופה ניכר החותם העברי,  אבל המושג ע"ד המולדת והלאום כמוהו כאין.  היא יודעת שהיאJewess  ושאין זה עוון גדול ושבמקומות אחרים רודפים אבל בלונדון מרחמים ושטוב לה לנערה שאיננה Jewess, אבל הנעשה אין להשיב.  המושג  הדתי הוא כהה מאד.   הנערות הנוצריות הולכות לבית תפילתן,  וזאת היא לכן חובה.  התפילות בשפתן,  הקריאה בשפתן,  "הבייבל"  לא תזוז מהן,  לא תפסוק מעל שולחן הוריהן בבית ומשיחתם כל ימי החופש.  הנערות העבריות פטורות מלכת לבית הכנסת.  השפעת בית הספר לטובת הדת היא חלושה מאד,  אף כי חפצים לטעת שם את הדת.  דבר זה איננו יוצא מכלל נוסך ישן.  השפעת הפבריק היא מעשה-לסתור ולא לבנות.  השפעת בית-ההורים גם היא כאין, ראשית יען כי בבית ההורים אין מדברים על דבר עניינים רוחניים ונאצלים והמצוות המעשיות  הולכות ונשכחות,  ושנית יען כי אין בני הנעורים שם נזקקים להורים.  בראש השנה וביום הכיפורים ליזא הולכת עם חברותיה לעמוד בקרבת בית הכנסת הסמוך.  הן עומדות שם בחוץ ומפטפטות ומתלוצצות.

בת שמונה עשרה היא מוצאת  "אוהב",  עושה מלאכות כובעות – בן נודדים,  שנולד באנגליה וישב עד עתה בלידס.  הוא כבן עשרים וארבע.  הישיבה הקבועה בלידס היתה עליו למשא ויבוא לונדונה  "עם עשר אצבעותיו"  וישוטט ויבקש וגם מצא מלאכה בבית עושי כובעות.  באחד הימים לעת ערב פגש את ליזא עומדת בחוץ בשעה שניגנו שם על תיבת חלילים.

אדמה שכבר זכיתי לראותך מיס,  באחד המקומות,  אך לא אזכור את שמך.  שמי ליזא  ראבינזון.  פתיחה קצרה,  ואחרי כן פרקים הולכים ורבים.  בעוד יום אחד חברותיה רואות אותה מטיילת ברחוב עם  "החתן"  אשר לה.  ביום הראשון לשבוע הם הולכים לראות את מחנות הצבא מדי עברם בחוץ,  וכשהפרוטה מצוייה הם נוסעים יחד מסע של טיול אל מחוץ לעיר במסילת  הברזל או באניית הקיטור.

עברו שלושה ירחים וליזא באה בברית הנשואין.  חופה וקידושין בבית הכנסת הסמוך.  היא לבושה בגד סטין צבע הליוטרופּ  ועל ראשה מגבעת סמט גדולה ואדומה ומקושטת מאד.  גם שושבינאות יש לה מן הנערות,  והן לובשות בגדי משי ירוק ,  אדום או תכלת.  אחרי החופה הולכים המחותנים והחתן והכלה הקרואים לבית אבי הכלה ואוכלים ושותים ומרקדים עד אור הבוקר.

עוד במשך  זמן מה תלך ליזא לעבוד בבית המלאכה,  ואחרי כן תחדל,  והרחוב  יתעשר עוד בשלושה ארבעה זוגות של ילדים וילדות,  שעתידים גם הם כאמם לשעשע ברחוב,  ואח"כ לבקר בבי"ס,  ואח"כ – לעבוד בבתי המלאכה שברובע ההוא.  כן יעברו כל ימי חייה,  מצומצמים בתוך אופק הרחוב ההוא ועוד איזה רחובות סמוכים.  וכאשר תמות יבואו השמשים העטופים שחורים והובילו את גווייתה לבית עלמין,  וחסרונה לא יהיה מורגש ברחוב.  הרשימות והציונים על דבר הצער שבווייטשפל רבים מאד מאד בילקוטי.  אבל בכוונה מניח אני את  ה"טרגדיות"  ואת הפורעניות הקורעות לב,  ומתאר את הצד השאנן,  כלומר המאושר והפשוט,  שאין בו מייסורי הסכסוכים;  אין פה איש מתאונן,  הכל הולך למישרים,  הכל כשורה.  אבל פה יש הצער הגנוז.  הננו מרגישים כי דבר מה הולך וכלה בפשטות החיים,  בפשטות הנוראה של החיים האלה.  ליזא היא נכדת רבקה פעריל אשר אותה ידעתי בעיר קטנה במדינתנו.  במקרה ידעתי גם את אבי  אביו של בעלה.  בעלי מלאכות הגונים ודלים בעיר קטנה.  גם בחיים ההם היו צער ודלות;  פה, בחיים האלה יש לא רק צער,  אבל גם כמו אותות רקבון וכליון.  הדבר שהיה מתפרד לחלקיו וריח רע נודף מההתפרדות ההיא.  אתה רואה את פני היהודים והיהודיות בווייטשפל,  פנים ידועות מתמול שלשום,  אבל כמו נשוכות משן ההרס אשר  החל לסול אליהם את ארחות  אידו.  צורות מטושטשות,  דמדומי טיפוס חדש,  צביון בין השמשות...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה