_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"הצפירה" וה"מבקרים מטעם"

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

המבקר-מטעם...  הראשון של "הצפירה", אשר נודע לי, היה האדון פיודורוב, לפנים שמו בישראל: צבי גרינבוים.  זה היה מהמשכילים הראשונים, חבר ועמית של גוטלובר, מיכל גורדון, הקולישרים ועוד ועוד.  הוא היה ממכירי הר' יצחק בר לוינזון (ריב"ל), ובין משכילי הימים ההם נודע כדובר צחות וכבעל ידיעות רבות.  הוא תירגם לעברית את ספר "ירושלים" לבן-מנחם, ותרגומו יצא לאור ע"י פרץ סמולנסקין.  המתרגם והמו"ל לא רצו לקרוא את השם על הספר, והמתרגם כיסה את שמו בתואר: "שוחר טוב לישראל".  ההעתקה כתובה בעברית צחה ונקיה, אבל, כנהוג בסגנון כזה, איננה מדויקת כלל.  דברים, שתרגומם בלשון צחה קשה, הובלעו בנעימה.  מי שאיננו יודע את גוף הספר, כשהוא קורא תרגום זה, הוא נהנה, אבל היודע ­– עצוב.  גרינבוים המיר את דתו בנעוריו, כאשר תקף עליו יצרו, למען מצוא דרכו בחיים.  הוא היה בן העולם הזה ועושה מעשיו בחשבון.  אחרי כמה גלגולים שנתגלגל, נתמנה ל"עברי מלומד" אצל הגינירל-גוברנטור הקיובי.  משומד ועברי מלומד – שני ההפכים האלה בנושא אחד, היו לפי השקפת הממשלה הרוסית אז, דברים לפי טבעם.  הממשלה לא בטחה ביהודים, וצריכה היתה לבקי ומומחה בעניני היהודים, כשיש איזה שאלה.  לפיכך מסרה את הדבר ביד משומד.  ומשומד זה לא היה מהגרועים.  זה לא היה טיפוס של דילטור או בעל-תשובה, כלומר:  ניאופיט, הרוצה להצטיין באדיקותו יותר ממי שנולד בדת הנוצרים.  הוא המיר את דתו בודאי בשביל להיטיב את מצבו, אבל בלבו היו עוד איזה געגועים אל היהדות, אל הלשון והספרות היהודית.  כששימש בכהונת "עברי מלומד" בקיוב, היה משתדל הרבה לטובת הרביים והצדיקים של רוסיה הקטנה, אשר אז, בתקופת אלכסנדר השני היו מעוררים על אודותיהם הרבה שאלות וטענות.  הרביים היו מתרפסים אליו ומבטיחים לו עולם הבא.  הוא היה בעל מוח חד ונוטה לביקורת ולשלילה.  עשר שנים עברו עליו בפרבוסלביה כשירה, בטרם ניצח את גיעולו ותיעובו אל המאכלות הלא-כשרים, וחמש עשרה שנה – כן סיפר בעצמו – בטרם למד לבטא את האות  ר  כהלכה.  עתה – היה אומר – כמדומני, שאני גוי גמור, אבל עדיין אינני מגיע בבחינה זו אפילו לקרסוליו של ה"סאחער-מאָראָזעניק" [מוכר סוכּר גביש] שבשוק.  אך הוא כבר היה ל"יועץ הממשלה בפועל".

כשנתמנה לצנזור העברי בוורשה, כבר היה מוסמך ומוחזק, ויכול היה  לסמוך על עצמו.  ראש הוועד של הצנזורה היה אז האדון ריזשוב, ביורוקרט מתקופת אלכסנדר השני, אינש דעלמא, חפשי בדעות ועושה הכל למראית עין, אוהב לדבר אשכנזית ונושא עיניו אל אירופה המערבית סמוך לאיש כזה היה פיודורוב חבר כמעט שווה אליו בזכויותיו ובלתי-מוגבל בדעותיו.  כשקיבל ר' חיים זליג סלונימסקי [חז"ס] את הרשות מפטרבורג להעביר את ה"צפירה" מברלין לוורשה, וכשבא אז לוורשה, שמח פיודורוב, ויעש לו את כל ההקלות.  פיודורוב היה מקבל בשמחה גם את שאר המשכילים הזקנים:  היה מתרועע עם גוטלובר, מכבד את יצחק גולדמן ומעריץ את צוויפל.  כמה פעמים הייתי עם רחז"ס אצל פיודורוב, ורחז"ס היה מספר את סיפוריו מז'יטומיר ומביאליסטוק, אך פיודורוב היה מפסיקו ואומר": את כל אלה ידעתי, אבל רוצה אני לדעת את מצב הדברים כאן, בפולין, כאן הנני עם-הארץ גמור, וחושב אנכי – כך הוסיף לאמר אל רחז"ס – שגם אתה אינך בקי כל צרכך בעניני פולין.  אז היה רחז"ס מוחה וקורא:  אבל לא! אני בקי, אני ישבתי כאן זה כמה, אני חתנו של רבי אברהם יעקב שטערן!  אך פיודורוב דחה אותו, חציו בתום, חציו בלצון, – לא חביבי, היה אומר, אל תבלבל את מוחי,  אתה הנך ליטוואק, ואינך יכול להיות בקי בדברים הללו.  גם אני חשבתי, שהנני יודע, ונוכחתי שאינני יודע כלום, וסיפר פיודורוב סיפור ארוך ע"ד ביקור שביקרוהו איזו חסידים בשם רבי אחד ממדינה זו, בדבר הדפסת ספר הזוהר, והוא לא יכול להבין אותם ואת מטרתם – ואני – הוסיף לאמר – הלא יודע אני את הרביים שם, שהיו משכימים לפתחי ונושאים ונותנים עמי, גם את קרוביהם ואת תומכיהם ואת גבאיהם ידעתי, אבל את אלה פה אינני מבין, והיה מסיים את מחאתו זאת: יגד נא האיש הצעיר – מי הוא רבי זה, ומי רבי אחר, מה טיבם של חסידים הללו ושל אחרים וכו'.  אז הרציתי דברים שונים מהידועים לי, ופיודורוב היה שואל שאלות-חכם, שהעידו בו, שהוא יודע הרבה, והיה אומר: כבר זקנתי מהיעשות מומחה למדינה חדשה זו, וחבל שהעבירוני מהתם להכא.

פעם אחת, במשך שיחה כזאת, אמר לי:  דברים אלה שאתה מספר, הם חשובים מאד, אבל – לא ניתנו להיכתב.  ב"הצפירה" היה מרוצה ביותר מחלק "ידיעות העולם והטבע".  זה הוא גן-עדן לצנזורה.  "אפילו זייברלינג לא היה מוצא שום פגם בדברים האלה" – כאן רמז על בר פלוגתא שלו, זייברלינג, שכבר לא היה אז בחיים, אך עוד לפני איזה זמן היה מתנגח עמו בהלכות צנזורה.  היהודי זייברלינג היה מחמיר יותר מהמומר פיודורוב.  גם בדבר הרביים היו דעותיהם חלוקות.

"הצפירה" היתה אז שבועון קטן, וה"גן עדן" של פיודורוב, ידיעות העולם והטבע, היה נוטל בה חלק גדול.  לא נשאר בה אפוא הרבה למחוק ולשנות.  ואם היה איזה פגם, אז רץ אליו מצד אחד רחז"ס, ומהצד השני יצחק גולדמן, והיו מתאוננים לפניו על הקושי ועל ה"הוצאות הגדולות" שהתיקון גורם, ואז היה מוותר על דעתו, ואומר:  מילא, אם מתעקשים אתם להעמיד על דעתכם, אתן רשות, אבל דעו, שאתם אחראים לפני פטרבורג, ושהרשות, שאני נותן, עדיין איננה פוטרת אתכם מעונש, וסופכם יהיה בסיביר!  אבל מניח אני דבר זה לפרטרבורג:  ידי בל תהי בכם.  הלא אנשים אחים אנחנו!

כך היה מתלוצץ, וכל הענין הזה היה דבר של מה בכך בעיני המשומד הפיקח.  הוא כבר היה מקבל אז "אימיריטורה", וכל מטרת התמנותו בוורשה היתה רק בכדי שיקבל גם משכורת-נוספת על ה"אימיריטורה" עפ"י החוקים הנהוגים בפולין בעד הפקידים הבאים מרוסיה.

זכורני, שפעם אחת עיכב אחד ממאמרי.  עדיין לא הייתי אז קבוע במערכת "הצפירה", אך שלחתי לעתים מאמרים ממקום מושבי אז ממאקוב.  המאמר נגע אל הכיתות הדתיות שברוסיה, ועיקרו נעתק, מקצתו מאנציקלופדיה ומקצתו ממכתב העתי: "ספ"ב וויעדומוסטי".  באתי לעתים קרובות לוורשה, ואז הלכתי אל פ.  לשאול אותו ע"ד גורל מאמרי.  אז הקפיד עלי מאוד:  "כיצד אתה יכול לכתוב דברים כאלה?" – בתור תשובה הראיתי לו את המקור.  – "כן, אמר בצחוק, צריך לשלוח את הכותב הזה לסיביר.  אני יכול לאסור, אעפ"י שפלוני התיר, מפני שאין מביאין ראיה מן ההיתר, אבל מכיון שגוף המאמר כבר נדפס, אתיר להדפיס את מקצתו".  את רוב המאמר מחק, ואת מקצתו התיר לדפוס.  "אם רוצה אתה לדעת את ענין הכיתות כהלכתו –הוסיף לאמור שב ואספר לך!"  ואז התחיל לספר דברים מלבבים מאד על אודות הסובוטניקים והגרים, וגם על שאר הכיתות, במה הן מסכימות על הפרבוסלביה, ובמה הן חולקות עליה, והיה מתבל את דבריו במילי דבדיחותא, וסיים:  דברים אלה הם חשובים, אבל – לא ניתנו להיכתב.  כתבו "ידיעות העולם והטבע"! – אבל אלה הן ידיעות העולם – קראתי.  לא!  – השיב – אלה הן ידיעות האמונות והכיתות ברוסיה;  זה ענין פנימי עצמי, שאי אפר לכתוב עליו דרך חירות...

פעם אחת – ואני כבר הייתי אז כמעט בקביעות בוורשה – נקראתי לבוא אליו.  כתבתי אז איזו דברים מדיניים, אחרי מלחמת רוסיה ותוגרמה, והוא רצה לדון עמי על דבר הסגנון.  הוא ערך עמי אז כמו בחינה, מפני שהיה מתאונן על קלקול השפה במכתבי העתים.  הוא רצה, שהכל יהיה כתוב בסגנונו בהעתקת "ירושלים".

כיצד תכתוב בעברית:  "פעראנטווארטליכעס מיניסטעריום"? – שאל. 

מיניסטריום העתיד ליתן דין וחשבון! – לא נועזתי עוד אז לתרגם במלה אחת:  אחראי. 

טוב!  וכיצד "קאנסטיטוציאנעלע רעגיערונג"? –

ממשלה מוגבלת!  טוב!  וכיצד "קאבינעטספראגע"?

שאלת קיום המיניסטריום.

לא! – מחה דבר זה איננו מובן.  צריך לכתוב כך:  אם רצון רוב הנבחרים, שהמיניסטריום [הקבינט] יסור מפקודתו או לא, ואז תיפתר השאלה, אם יוותרו הנבחרים על דעתם ויבטלו רצונם מפני רצון המיניסטריום, יישאר המיניסטריום על כנו.  ואם לא – יתנו הנבחרים למיניסטריום חופשה ע"י גילוי אי-אימון.

אבל – אמרתי – הלא זה הוא מאמר שלם!

כך צריך – גזר – כל זמן שאין לנו עוד מלים קצרות. 

לא יכולתי להמשיך את הוויכוח עם האדון הצנזור.  והוא הוסיף לשאול:  אבשטימונג, אולטימטום, נייטראליטעט, פרעלימינאריען, אפפנסיווע, דעפעניסיווע, אריסטוקראטישע רעגירונג, דעמוקראטישע רעגירונג, סטאטוס קווא, סטאטוס קווא אנטע, רונדשרייבען, דעמאנסטראציאן, קנדיציָא סינע קווא נאן, עטאטסדעבאטע, אינטערנאציאנאלעס רעכט, בונדעסראטה, גענעראלשטאב, אידענטישע נאטע?

ואני השיבותי:  עמידה למנין, התראת מלחמה, מצב הבינים, ראשי פרקים, מלחמת תנופה, מלחמת מגן, ממשלת האפרתים, ממשלת עם הארץ, מצב ההווה כמו שהוא, המצב שהיה מקודם, מכתב סובב, גילוי דעת ע"י מעשה, תנאי בני גד ובני ראובן, משא ומתן ע"ד הוצאות והכנסות, הנימוס שבין מלכות לחברתה, סוד מועצת הברית, ראשי המטות, כתב הנשתוון! 

הזקן נתפעל ונשק לי על ראשי.  ביחוד שמח על "ראשי המטות" ועל "כתב הנשתוון" ראיתי כמו דמעות נוצצות בעיניו.  אם כן, אפשר באמת לכתוב הכל בעברית;  נפלא!  נפלא! 

מני אז הקל מעט.  העברי שבו ניצח את הצנזור שבו.  אבל לכתוב על דבר חיי היהודים לא פתח פתח אפילו כחודו של מחט.  תיכף נעשה סניגור קטיגור.  חירות נתן רק לפוליטיקה ולידיעות העולם והטבע.  זוכרני שפעם אחת שלח אלינו המשכיל הזקן מ.  אברהם קופרניק מקיוב מכתב ארוך על דבר עניני עמנו בעיר ובמחוז עם הרבה ידיעות ותוכחות מוסר כנגד קלקולים וכו' – ומחק הכל, וכתב על הגליון:  הדין עמו, אבל אין לטפל בדברים כאלה בדפוס.  בפעם הזאת מחק – לא כצנזור, אך כמי שהיה קיובי.  בנעימות ורוך של ידיד-אפוטרופוס חסם את הדרך בפני התפתחות הפובליציסטיקה.  "אוהב אני – היה אומר – מאמרים כ"ממלכת סיאם ויושביה".  – אבל מה ליהודים שלנו ולממלכת סיאם? – שאלתי.  את אשר בביתם, בברדיטשוב – היה משיב – הם יודעים, וצריך להודיע להם רק דברים שמחוץ להם, שאינם יודעים".  וצריך להגיד את האמת, שרחז"ס בעצמו גם הוא יותר שהיה אוהב להסתכל בחיי העם, אוהב היה להסתכל בכוכבים ולחשב את סוד העיבור.  שייכותו אל הפובליציסטיקה היתה רק מקרית וחיצונית.  לפיכך לא עמד על דעתו בפני פיודורוב, ואני – לא הייתי אז קובע עוד, וגם לא יכולתי להורות הלכה בפני רבותי.

קיצו של משומד זה היה עגום ונוגה כקיצם של כל המשומדים מבני מינו.  כשהרגיש שמיתתו קרובה, קרא אליו את רחז"ס, ורחז"ס, שלא היה סנטינמנטלי מטבעו, היה מספר תמיד ע"ד קץ ידידו באופן זה: 

הרגשתי, שהוא חש את עצמו עזוב ואומלל.  היה שרוי אז בלא אשה ובלא בנים, הבנים יצאוהו מכבר.  כנראה, הציקה לו המחשבה על דבר כל אותם סדרי ההלוויה וכל אותו הפולחן שיהיה לפני מותו ואחריו.  בכל יום קרא אלי לבוא אליו, כאילו רצה למסור לי איזו דברים, או למצוא מחסה ומקלט...  פעם אחת אמר לי, כי כשיבואו בניו ולא ימצאוהו עוד בחיים, הוא מבקש למסור להם, לבל יעשו תכונה גדולה בהלוויתו ולבל יבנו מצבות גבוהות, אך ישימו אות על קברו.  ביום אחד באה השמועה שמת.  הלכתי שמה, וכבר לא יכולתי להיכנס מפני הפולחן.  נפתחה הדלת., וארא את צבי גרינבוים מוטל מת ועל לבו צלב גדול, והפאפים מקיפים אותו.  ואחר איזה זמן בא בנו, ואז אנוס הייתי ללכת עמו לחצר הקברות ולכתת שם את רגלי בין הקברים, להראות לו, איה קבר אביו.  אלה היו יסורי גיהנם.

זה היה המבקר הראשון של "הצפירה".   אחר כך מתחה הממשלה חוט של חסד, ותמנה מבקר יהודי.  זה היה האדון צימרמאן. 

גם את זה ידעתי אך בעת זיקנתו, במצב הבלייה, העילוף והחלישות.  יועץ הממשלה בפועל פיודורוב עדיין היה גבר בגוברין, ובבואו לוורשה עוד היה רוטפש ורענן, וזה כבר היה מזומן לעלמא דאתא.  היה זה טיפוס נבדל ושונה  "דייטש" של וורשה, אותו הטיפוס, שממנו התבקע המתבולל הפולני של עכשיו.  הדייטשים והפולנים לא היו רוסים, זה היה הצד האידיאלי שבהם;  אבל מקצתם נעשו "קרובים למלכות", ובשביל כך ניטשטשה הצורה הפולנית, את מקומה לקחה תערובה של יהודי וורשאי, מנומס נוסח אשכנז ופולין (הניגוד המצוי עתה בין פולין ואשכנז עדיין לא היה אז) וממולח עם ביורוקרט רוסי.  הוא היה מחדרו של טוגנדהולר,  במידה מוקטנת, יהודי קטן עם גושפנקא דמלכא.  היה זה אדם הגון בלי שום ספק, עם קורטוב של יראת שמים, כמידת תמימותם של הדייטשים הראשונים, וסוף סוף וורשאי מוורשה, שלא הוכנס כאן כשור נגח, אבל – רועד פחדן, מורדף מחזיונות השלטון, תלוי בחוט השערה, פקוק וסתום מכל צדדיו ושקוע באיזו נימוסים, שהיה רגיל בהם.

היה לי כבר עמו "סכסוך" בשנות תרל"ח – תרל"ט 1878/79.  הדפסתי אז את ספרי הראשון "מצוקי ארץ" – הגיאוגרפיה הטבעית, אשר יותר שהיתה מלאכה מדעית, היתה מלאכה בלשנית, מפני שבספר זה השתדלתי להכניס לשפתנו הרבה מושגים ולברוא כמה מלים וגדרים.  הצנזורה – חשבתי אז – לא תמצא כאן שום מקום תפיסה.  פתאם נקראתי בקולי קולות, באזהרות והתראות, לשעה מדויקת לבוא אל האדון צימרמאן.  זאת היתה ההיכרות הראשונה.  ועדיין אני רואה אותו בית, אותו אולם ברחוב אליקטורלנה, ואותו זקן מגולח למשעי, פניו כפני אשה זקנה ומכוסים אודם, והוא כפוף מאד, מקבל אותי ומושיבני בכסא-אב ישן, ששקעתי בו כולי.  והוא יושב ממולי, ובידו קונטרס כתב-ידי והוא קורא אלי בקול דק וצרוד:

למען השם!  כיצד?  הייתכן?  איך יכולת?  ואיך עלה על לבך?

לא ידעתי את נפשי.  לא יכולתי לנוע, מפני שהייתי מקופל, כקיפוד זה, בתוך כסא-האב הישן, העמוק והשקוע, עד כי ארכובותי לא יכלו להיות דא בדא נקשן.  אבל "טנדנציה" כזו היתה להן. 

מה חטאי ומה פשעי, אדוני הצנזור?

הנה אתה כותב – ובידו היה חוטר, דמתקריא טייטל – כי מתכונת הימים היא, שהם מחברים ארצות, וההרים – שהם מפרידים ארצות וששטחי הגלילות אשר, למשל, מעבר להרי אורל, הם פרושים ורחוקים ממנו וזרים לנו יותר מאמריקה, שהיא מעבר לים האטלנטי!  כן, ואני אינני מרא דהאי הילכתא.  בשער הספר כתוב, שתירגמתי את הדברים מספר אחד כתוב באנגלית. 

אבל גם אתה כותב כן – האומנם?  כן הוא – ומה חטאי?

מה חטאך? – קרא הזקן, הקטן, ופניו אדמו ככרכמון – הלא היוצא מדבריך הוא, שסיביר היא זרה לנו יותר מאמריקה!  כמה מן הבגידה וההתנגדות אל הממשלה!  אם ייוודעו דברים כאלה למלכות, יעידוך למשפט;  אם איכשל אני בדברים כאלה – מי יודע את קיצי!

ישבתי שקוע באותו נקליט, ולא יכולתי לנוע.  כמעט שיערתי בדמיוני, שכבר הוקף הבית קוזקים, וה"קיביטקא" עומדת לפני השער, ומוליכים אותנו!  כמעט כבר שמעתי את שריקת קול השוט. 

אם כן – אמרתי – ימחוק האדון הצנזור;  הלא על כן הוא צנזור. 

זה היה שמן למדורה!  "ימחוק האדון הצנזור – בוודאי, שהאדון הצנזור ימחוק, אבל כיצד סופר יכול לכתוב כדברים האלה?  הלא יכול לקרות, שהצנזור לא יראה.  קרא בחפזון, קרא כד ניים, איננו בקו הבריאה – הוי, ראשי, ראשי, ראשי!  כיצד מכניסים את הצנזור לסכנה כזאת?"

לא ידעתי, איך ארגיע את הזקן הזה.  התעורר בי המוח התלמודי, ואומר אליו:  לדידי אין זה עלבון לממשלה, כשאומרים, שסיביר היא זרה לנו יותר מאמריקה הלא הממשלה בעצמה, כשהיא רוצה להעניש את הפושעים בעונש חמור, היא משלחתם לסיביר, שמע-מינה שסיביר היא זרה לנו.  אלמלא זאת, לא היה השילוח עונש. 

אלה הם "תלמודיטשנה פשטליך" – אמר, ופתאום נתרכך כחמאה, ואמר:  רק לטובתך קראתי לך לבוא, שמעתי-ראיתי-קראתי – וכאן הציף על ראשי מבול של קומפלימנטים – על כן חפצתי להזהירך, למען תתייצב על דרך טוב.

בכבדות התאוששתי ואקום מן הכסא ואיפרד מעל הזקן.  הוא הדם אחרי עוד בפסיעות קטנות וילווני באזהרות דרך חיבה:  שים לב!  שים לב! לטובתך...

כאשר שבתי לביתי, כמעט לא הכירוני.  הייתי נשבר ועייף, ופני כפני פחמי.  באותה שעת הלקח עלה, כנראה פיח הכבשן ממנורת הנפט, ואנחנו היינו טרודים בסיביר, ולא ראינו.  צריך הייתי להחליף את שמלותי, וכמעט לטבול בארבעים סאה.

ביום המחרת סיפרתי זאת למדפיסי, יצחק גולדמן.  חשבתי, כי כרגע יעבור את הפצירה-פים על סידור האותיות, אבל גולדמן השנון חייך לתוך זקנו:  "נשמעים לו, כמו לחתול".  הנח לי! 

זה היה בספרים.  ב"הצפירה" היו לנו צרות צרורות בכל שבוע.

פעם אחת – דמות דיוקנה של מעלת הוואזשני (המשרת) מהצנזור:  האדון ציממרמן קורא לך.

עוד הפעם הכסא, הישיבה העמוקה, ה"זה-לעומת-זה".  ציממרמן  עטה אז גלימה דהיטבי, ופניו הקמוטים היו תכלת וארגמן.

מה קרה?

בידו האחת היה עלה-ההגהה של "הצפירה", ובשניה – החוטר:  "הנה אתה כותב, כי אלפי יהודים נדדו מרוסיה לחו"ל (הימים היו ימי התחלת הנדידה ההמונית).  כיצד אתה יכול להודיע זאת?

השיבותיו, שיש לנו ידיעות נכונות, שהדבר הוא ברור, שהמפורסמות אינן צריכות ראיה, שאין מכתב עתי אשר לא יודיע זאת, שאין אני רואה בזה שום דבר מתנגד לחוקי הצנזורה וכו'.

אבל – צווח ככרוכיא – האם יודע אתה, אם יש לאנשים ההם מכתבי מסע, או בורחים הם?

איך יכול אנכי לדעת זאת?  השום שמוני שוטר על הגבול?

אם כן בודאי אין להם תעודות, והרי הם בורחים, ואתה מפרסם דבר האסור, ובחק 37, סעיף קטן 28, ובמכתב החוזר מיום 19 פברואר לשנת 1875, נאמר וכו' – דברים כאלה אל תציע לפני!

ולא הועילו לי הביאורים והתשובות.  אותם איזו אלפים הנודדים לא נדדו עפ"י ידיעות "הצפירה".  חסר מקרא זה; ציממרמן בטלָהו. 

האספר את עינויי הרוח היומיים, האקפל את הוילון מעל אותו הלחץ התמידי, הכפיות התדיריות, הכיבוש והשיעבוד הלא פוסק, שסבלנו במשך עשיריות שנים, שסבלנו ביחוד במכתבי העת העברים, וביחוד שביחוד בוורשה, שהיתה זקוקה עוד לפטרבורג ורועדת מפני כל קול עלה נדף משם?  כרכים יכולתי לכתוב על אלה, ואם באתי לכתוב, לא אספיק גם בכרכים.  רוצה אני הפעם למתוח קו של היתול על הדברים ההם, אעפ"י שבזמנם לא היה בהם מן הליצנות והבדחנות כלל.  ואין אני קובל על אותם הפיודורובים והצימרמנים.  הם היו גידולי קרקע זו, נושאי כלים של תקופה ידועה, של שיטה ידועה. 

עברה תקופת ציממרמן, והתחילה תקופת זמנהוף.  ביותר דיוק צריך לאמר:  עברה תקופת ריזשוב, והתחילה תקופת יאנקוליא, מפני שהעיקר לא היה הצנזור היהודי, אלא ראש הוועד הצנזורי.

ועוד הפעם מודעה רבה:  כבודו של האדון יאנקוליא במקומו מונח וכו' וכו'. 

אבל אם יעלה פעם רעיון בלב אנשים, לתת פרס למי שסבל הרבה והתמיד בעבודה, למי שעמד בכל הנסיונות ולא כשל, למי שעבר בשבעה מדורי גיהנום, ואמו כאילו סכה אותו סלמנדרא, והוא עובר בשלום בכל נהרי די נור, הריני מציע בתור טירונים – את הסופרים, שהיו משועבדים לשלטון זה בוורשה כל ימי תקופה זו.

גם דרך הנכרים לא היתה סוגה בשושנים.  אבל הלשון, שהם כותבים בה, הלא היא מובנת לבעלי הפקודות.  גם בפטרבורג, יש שהיה קטב מרירי שולט, אבל הלא שם בית הדין של מעלה, ואדם הולך אל הראש, ומסביר לו את נימוקיו, ועולה ממדור למדור.  בעברית שמסתכלין בה כ"תרנגול בבני אדם", שצריכים ליהודי לסמוך עליו, ומפקפקים גם בו, וסתמו של דבר הוא בחזקת פסול, והשנאה מקלקלת את השורה ומכרעת כל ספקא לחומרא, ובוורשה, שהיא שניה לשלטון – זה הוא דבר, שציורו כדאי הוא לקולמוסו של דנטי.

היה מושג אחד:  עתון שנטייתו מזיקה ("וורעדנאיע נאפראווליעניע") הוא טעון סגירה ועונש.  איזו היא נטיה מזיקה?  הגדרת המושג הספוגי הזה היא מסורה לחכמים.

כל ימי זריז הייתי לקרוא את ה"אוסטאוו" לעניני הדפוס.  כוח זכרוני איננו מן הגרועים;  זוכר אני כל תג ותג שב"אוסטאוו" ההוא, וסוף סוף אינני יודע כלום.

היו מכתבים חוזרים:  אל ייכתב בענין שזה, ואל ייזכר ואל ייפקד מאורע זה;  מקצתם של המכתבים החוזרים האלה היו גלויים, מקצתם גנוזים וכמוסים.  אמרו לי מכבר, שהיה צנזור אחר, שידע את כל המכתבים ההם, אבל גידי מוחו פקעו.  מושקה רמב"ם לא יכול לזכור אף את מחציתם;  מיצופנטי* – אף את עשיריתם.  אי אפשר היה לטעון את המשא הזה אפילו על תריסר אלפי גמלי.

במקום שיש כל כך חוקים וגדרים ודיני דינים, שמשלימים זה את זה וסותרים זה את זה – מה נשאר?  שיקול הדעת!  ובכן שער וכוון את דעתו של טפסר פלוני ואדון אלמוני!

היתה זאת תקופת הגינירל גורקא והממונים והשושבינים שלו.  והיה האדון יאנקוליא הממונה על הדפוס, והאדון זמנהוף זקוק ומשועבד לו בתור מומחה לדפוס העברי.

והדבר הזה עוד לא היה רע כל כך.  אבל מעל להשגחה זו היתה השגחה בפטרבורג, שצריכה היתה להראות, שהיא משגחת, שהיא נוהגת שררה, שהיא מוצאת פגימות וזורקת מרה – עין של מעלה!

היו כולם אנשים נאים ומשובחים, פקידים שקדנים, דייקנים, קשורים, ענובים ומחוברים בהייררכיה, אבל אם נמלטת מידי המבקר העברי, עוד עלול אתה לנפול בידי ראש הוועד;  יצאת בשלום בלי פגע מידי ראש הוועד, הנה יש שם "שולחן" אצל השר הראשי במדינה;  הצצת גם שם ולא נפגעת – מתוחה עליך מידת דינו של המשגיח בפטרבורג, ועל המשגיח עוד יש גבוה.  תמו כל המחיצות והערכאות וכורי המבחן האלה, וכסבור אתה, שאתה נקי?  לא!  איזה מתורגמן יתחוב לתוך מכתב עתי פולני ידיעה ממכתב-עתך העברי – וכי הלשין?  לא עשה כלום!  העתיק!  הלא רשאי הוא להעתיק!  היש סודות בדברים של דפוס?  אבל הצורה הגסה והמגושמת, שהידיעה הזאת מקבלת ע"י אותו מעשה שטן של העתקה, ע"י שינוי נקודה אחת, ע"י הטעמה אחרת כל שהיא, עלולה היא לגרום לכך ששלטון גליל-הלימודים יתערב, שהפוליציה תקרא תגר, שהצבא ימצא את עצמו נעלב ועשוק, וסופך להיות נסחף ומקולע בכף-הקלע.

אם חטאתי לאלהים ולאדם, ואם יזמינוני לבית דין של מעלה, אגיד: רבונו של עולם, זכור את ההזמנות שהוזמנתי במשך שנים רבות, מאות פעמים, לאותו בית, לאותו אולם, ששם עמד שולחן-הסופרים, ואצלו ישב איש מגודל זקן קצר בשני צדעי פניו, והוא מציע לפני שאלות, בקרירות נמוסית!  זכרו את התכווצות לבי, את כבישת יצרי, את דכדוך נפשי, את רטט עצבי, את ההרגשה וההכרה, שכל עבודתי, כל קיומי וקיום ביתי, כל שלומי ומצבי, כל מה ששיקעתי בו את ימי ואת לילותי, את נעורי, את מוח לבי ואת תמצית דמי, עלול הוא לפרוח ברגע אחד, להתפקע ולנדוף כאבעבועה של סבון, לרגל הרהור של אדם אחד!  הסכן הסכנתי בכל הדברים הנוראים והמכאיבים, הפרטיים והכלליים, גם בכל אותן הנאצות והבלבולים והגידופים, אשר כל סופר צריך לסבלם ולהתלמד ולהתרגל בהם, כספן במחלת-ים – דבר זה לא יכולתי לסבול!  לא עממה ההרגשה, לא קהו החיצים!

ואני הלא מכיר הייתי את האנשים ואת הכרחיות מעשיהם,  הלא היו חולקים להם ברבות הימים, גם מעין כבוד.  התרגלו בהם, אבל אני לא התרגלתי בהם.  לא היתה זאת אימה.  כבר הייתי בימי חיי בכמה סכנות, ולא הרגשתי פחד.  אבל זאת היתה הרגשה של אין-כוח ואין-מגן.

מזמינים אותם לשעה פלונית, ואין אתה יודע מה.  אתה מייגע את מוחך, ואין אתה יכול למצוא פשר.  אתה תועה בסבך אלף השערות, ואתה דוחה כל אחת מהן, ואין אתה זז מן השאלה, והיא מנקרת במוחך, ושינה נודדת מעיניך כל אותו הלילה, עובר ליום ההזמנה, כי לא מילתא זוטרתא היא!  מחר יסגרו את מכתב-עתך,  – ולא זה הוא הדבר הנורא, שיוציאוך נקי מ"נכסיך", שישברו מטה לחמך, שתישאר בלי מזון סעודה אחת, שילדיך ירעבו מחר ללחם, אבל גם כל המשפחות התלויות בך, ובהן זקנים וטף, ידולדלו פתאם ממעמדם וממחיתם;  ועוד גם זה איננו נורא, אבל שבר הבנין שבנית כל ימיך, "שבירת" כל "לוחותיך", סתימת פיך וניפוץ עטך יום אחד!  ואין כאן, כמו אצל הנכרים, העברה מתחום לתחום, תפסוק לכתוב כאן, ותכתוב במקום אחר, אין כאן הרבה רשויות והרבה דברים אפשריים.  בלב הולם כפטיש, בכעס עצור, בסקרנות מהולה במבוכה אתה הולך לאתר פלן, ומסתכל בך האיש היושב אל שולחן-הסופרים בסקירות מבריקות-קפאון, ואומר לך:  אין עצה!  אנוס אהיה לסגור את מכתב עתך!  נטיה מזיקה!  שלטון הגליל הלימודי תובע!

איזה שלטון?  מה הוא תובע?  מה לי ולשלטון הגליל הלימודי?

אני ידעתי רק ששלטון הגליל הלימודי גלגל אותי ממחוז למחוז ויענני, כמנהגו, עינויי נפש וגוף, ויגרום לי איבוד זמן וממון, לרגל צער גידול בנים, בטרם עלתה בידי להכניסם לגימנסיה, אבל שמכתבי-העתי יחטא לגליל הלימודי – דבר זה לא היה בכל ההשערות שרפרפו במוחי כל אותו הלילה. 

והראש מוציא מתיקו צרור מכתבים, הרי "דוֹסיֶה" שלם!  ב"הצפירה" גליון זה וזה נדפס מכתב מראדום, וכותבו, ישראל פרנקל, מודיע, שהיהודי פלוני, מורה שפת רוסיה שם, העיר את הרשות, שבבתי המדרש ובחדרים של יהודים נמצאים ספרים, שאין רשות מהצנזורה להדפיסם, ועל כן הלכה הפוליציה לחפש, והובילה חבילי חבילין בעגלה, ואמנם לא היו שם ספרים אסורים, והרי זה דבר מגונה.  האין רוסיה בסכנה?  האין זאת חתירה עמוקה תחת מוסדי הגליל הלימודי?

ואני מכוון את כל כוח הסברתי:  לא רוסיה נפגעת, ולא שלטון הגליל הלימודי נפגם, ולא לי יש עסק לטובתו של המורה, או לרעתו, לכסות על פשעו, או להתכבד בקלונו, לא חילק ידענא ולא בילק יגענא, את הסופר ישראל פרנקל ידענא, שאיננו מהחנפנים ולא מהנוקמים והנוטרים, הרי הודיע דבר, ואם לא נכון הוא, יבוא מי שיכחיש והכחיש.

והראש אומר:  לא! כבר עבר המועד כבר נזדעזעו כל השלטונים, כבר כתב שלטון הגליל הלימודי אל שלטון המדינה, וזה אל שלטון העיר, וכבר נגזרה – לא רק סגירת המכתב העתי, אך גם בית הדפוס, חוץ מתביעה לדין.

ובכן – בא הקץ!

וצריך אתה להתחבט מעין חיבוט הקבר ממקום למקום, ממשרד למשרד, ובמשך שבועות וחדשים אתה תלוי באויר, ואולם באותה תקופה, יום יום, אתה צריך לעבוד את עבודתך.  היתה סיעתא דשמיא – עברה הסכנה! 

וכן בכל חודש, בכל שבוע, לפעמים יום יום.

והדברים האלה הלא אינם כלום.  למי יש עסק בהם?  הלא מוטלות עליך חובות!  חייב אתה להודיע על דבר מיטינגים של מחאה, חייב אתה לכתוב על דבר שאלת היהודים, וכל זה הוא אסור – אם יחפצו, מותר – אם יחפצו, אסור ומותר –בבת אחת!

וצריך אתה להמציא לשון מיוחדת, ולהביע הכל, כמו שמביעים בבית-האלמים, ע"י סימנים ידועים.  ואצל כל פינה אורב משגיח, ואחרי המשגיחים – המעתיקים סתם, ואם יש איש ושונא לך, ו"אכל בך קירצא" וכתב כתב-דלטוריה, בחתימת שמו, או בעילום שמו, והודיע:  הנה אני הנתין הנאמן, השומר, הפודה והמציל של הממלכה, מתכבד להודיע כחובתי, כי בגליון זה כתוב כך וכך!

והאם אפשר לך, אם סופר לרבים ואיש הציבור אתה, שלא יהיו קנאים, צרי-עין, נעלבים מדומים, פוגעים בך?  האם אפשר, שתצא ידי כל הבריות הנאות והבריות המגונות והמשונות?  האם אפשר, שאותה טומאת בית-הסתרים, וזהמת הגיטו, צרעת החיים המסואבים ושנאת החינם ותאוות הנקמה, שתוססות ומפעפעות בכל נוולותם של בני אדם קטנים ומורעלים, לא תיגע בך.  אחרי שאתה מזעזע דרך הילוכך כל תל של צרעות, ואחרי שאתה מוכרח, בלי אשר תשער זאת, לקנות לך בכל יום מאה "שונאים" ומאה מקנאים, שחושבים שפגעת בכבודם, או לא הניחות את רוחם, או מתחת עליהם קו בקורת, או לא קיבלת את הדברים?

ויש לפעמים שעת רצון בבית הפקודות, כשאין הם בעצמם גוזרים עליך גזירות, אז יקראו לך, וקראו באזניך את המגילות ההן, והראוך את החתימות, ובשרך נעשה חידודין חידודין! – אבל שעות הרצון האלה הן מועטות ובטילות ברוב שעות אחרות עפ"י רוב "יכולה כל חתול לקלקל", ומחיצה נמוכה – כל גדי בוקע בה.  והיכן היתה מחיצה נמוכה דבר עלוב ומופקר וחייב בדין לכתחילה כמכתבי העתיים העברים בידי גויים?

אם נותנים לך אנשי המקום מנוח לפי שעה – הלא יש השגחה עליונה.  היא לא תנום ולא תישן. 

וגם המשגיחים הם אנשים טובים ופיקחים – אבל ההשגחה, המשטר, כל עיקרו של הענין!

וזכרוני, שבמשך איזה זמן – זאת היתה בשנות 1888 – 1889 – התחילו גשמים של הגשחה זו יורדים בזעף:  הערות, תוכחות, נזיפות, לפעמים היו הדברים מגוחכים מאד, לפעמים משונים מאד.  הרבה פעמים נודעו לי על דבר מאמרי ומחשבותי דברים שלא ידעתי בעצמי.

הנה כן, למשל, לא עלה על לבי, שיש בכוחי לסכסך את היחוסים המדיניים בין רוסיה ואשכנז.  דבר זה נודע לי באחד הימים גם כן על ידי הזמנה, וע"י פרק ששנה לי הראש בפנים של אימה, כמי שמכריז משפט-מות.  השתוממתי, כיצד אני  יכול לסכסך את היחוסים וכו'.  אבל כך היה כתוב, אריח על גבי לבנה, בכתב שבא מפטרבורג!  לא מן הנימוס היה לצחוק, אבל צחקוק התפרץ מפי.  חשתי בנפשי, כי הראש בכבודו ובעצמו, מבעד למסווה השררה המאיימת, הוא עושה העוויה של לץ.  וכי משטה בנו אותו משגיח?  לא!  איננו משטה כלל.  כתבתי איזה מאמר ע"ד ווילהלם השני – הדבר היה בראשית מלכותו – והמאמר לא היה כתוב עפ"י נוסח "הנותן תשועה";  איזה טיפה של ביקורת היתה תלויה בו.  ובכן עלול הדבר להביא לידי מלחמה!  סדר הנימוקים היה כך:  המאמר כתוב בעברית, עברית נקראת בכל העולם, ואשכנז בכלל, היהודים באשכנז הם קרובים למלכות ואפשר הדבר, שיספרו את תוכן המאמר ואז מלחמה.

וכנהוג נעתקו מהמאמר ההוא איזו מלים דרך אותו מעתיק, שהחליט, כי "והיית משוגע ממראה עיניך" היא מצוות עשה שבתורה.  נמצאות המלים האלה – הן או לאו? – שואל האדון הראש.  נמצאות – אני אומר  – אבל צריך לשים לב אל הכתוב לפניהן ולאחריהן!  והוא איננו דורש "אבל", ובהקפדה קצת הוא אומר:  אין מקום לפלפולים.  אם המלים האלה הן כתובות, אתה עתיד ליתן את הדין.

ו"ליתן את הדין" – אין הפירוש, להיות נתבע לבית דין, ששם יכול אדם להעמיד לו סניגור, לתבוע חוות דעת של מומחים, להוכיח את צדקתו בעצמו, לבוא בקובלנא אל בית דין הגבוה.  אבל הפירוש הוא:  אנחנו נשפטו, ו"אנחנו" זה הוא רק לייפוי המליצה, ופשוטו של דבר הוא:  "אני" זה, או "אני" אחר, לפי שיעלה הרהור בלבי, – והרי אתה מופקר בתכלית ההפקירות:  אפשר שיטילו עליך קנס של ממון, אשר גם אם תמכור את הכר שלמראשותיך לא יימצא לך, אפשר שיסגרו את מכתב העתי לחודש, לששה חדשים, לשנה, אפשר שיבטלוהו כולו, אפשר שיגזרו סגירה גם על בית הדפוס.  אין גבול. 

המבקר מטעם...  התיר את הדברים לדפוס;  אבל, כאמור, אין דבר זה פוטר אותך מן הדין.  אולי ישקול גם הוא למטרפסיה, ואז יהיה ענשך חמור עוד יותר.  המבקר הזה היה האדון זמנהוף הנ"ל.  זה היה איש קר-רוח, פיקח, דייקן, שומר גופו ונפשו שמירה מעולה, מודד את צעדיו, מסנן את מליו – אורלוגין חרונומטרי, שמכוון את הרגע, אדם שווה וחלק, בעל צורה אחת כל ימיו, מרוחץ למשעי, מרוכס עד צווארונו, מדבר תמיד בקול אחד ובהברה אחת.  מה אין יהודי יכול לשים את עצמו?  יהודי ביאליסטוקי – ומורה שפת אשכנז בגימנזיה הריאלית בוורשה.  אינני יודע, אם היה מעודו באשכנז, ובגימנזיה ריאלית הלא חשוב מאד ערך הוראת הלשון הזאת!  אבל האיש זמנהוף ידע את השפה הזאת היטב, מי שראה אותו, לא עלה רעיון על לבו, שהאדם הזה היה לומד מעצמו.  כל קשיותו של נימוס, כל יבשותה של אסכולה היתה בו במידה מרובה.  כמעט נוטה היית לאמר:  באדם זה נתגשמה האסכוליות, אפותיקו!  אבל זו היתה עבודה עצמית.  כך חינך אדם זה את עצמו בדעת, בחשבון, בעקשות, כמעט באכזריות.  לא ראיתי בו דבר מן הכהות והדמדום, הערפל והשאיפה שיש בלומדים-מעצמם, לא רמזים, לא קריצות, לא קפיצות, לא תשוקות איסטניסיות, לא ניקור וחיטוט בין השיטין, אלא אגרופין של ברזל, כלומר, כללים חוקים.  הרי פדגוג גימנזאי!  היו, בכלל, אך שנים-שלשה יהודים מורי גימנזיה בוורשה, אבל האחרים היו בעלי השכלה גבוהה, מדופלמת, והוא – בא מעיר ליטאית להורות את השפה האשכנזית.  איש כזה, כשהוא רוצה להשיג איזו מטרה, הוא משיג אותה, וכשהוא עומד על משמרתו – אין להזיזו ממקומו.  הלא צריך למצוא פגימה כל שהיא, אפילו האנטישמיות המרשעת, כשקטב מרירי שלה שולט, לאיזה פתחון פה היא צריכה, וכנגד איש כזמנהוף היא עומדת נבוכה, כועסת ומתייאשת, חוזרת על כל הצדדים, ואיננה מוצאת אחיזה:  אדם שקט הולך סחור סחור לכל מין סכסוך, זהיר בכל מלה ובכל העווית-פנים, "שולחן ערוך" חי של הדינים הנהוגים באסכולה, בא ברגע שצריך לבוא, יוצא ברגע שצריך לצאת, מתכוון לדבר באותו סגנון, באותו קול, באותה ההברה, אשר בה צריך לדבר עם הגבוהים ועם החברים, והכל אצלו בתכלית הדיוק והסדר אין דבר חסר ואין דבר נפרז, אין משהו חוץ למקומו ואין משהו חוץ לזמנו.  מעולם לא נמצא רבב על בגדו, או כתם מיקרוסקופי של דיו על כתב שכתב.  אדם בעל קומה לא גבוהה, ישרה כתומר, בלי כפיפות, מצח גבוה, ראש סגלגל, עינים גדולות עם משקפים לבנים, על הראש – קרחה נקיה תמיד ומעט שערות עם תסרוקת מדוייקת, על שני צדעי הפנים זקן לא גדול, תמיד במידה אחת, ובאמצע גילוח בסגנון אלכסנדר השני, ובגד-השרד של מורה, בגד קצוץ הכנפים, נקי תמיד, והכפתורים נוצצים תמיד, אין גרגר אבק, אין קמט, אין קיפול על הבגד – הרי טשינובניק!

ומהלך טשינובניק הגון זה, מנומס מכף רגלו ועד ראשו, מרחוב מורנובסקא ששם היה ביתו, עד גשר הווייכסל, ששם היה בית הגימנזיה הריאלית, יום יום, שנה שנה, במשך שנים רבות, מהלך, נכנס, יוצא, מורה, בוחן, הכל בפלס ובמאזני משקל, ובשעות שאחרי ההוראה, בביתו, בחדר עבודתו, הכל קבוע וחוקת-משפט.  היה כותב גם ספרי פדגוגיה:  הגיאוגרפיה הקטנה, ספרים קטנים ללימוד שפת אשכנז, ספר כולל את המשלים הקדמונים באיזו שפות.  ודומים הספרים אל מחברם:  קטנים, נאים, מסודרים, מדוייקים.  והיה מציע כל ספר כזה לפני הועד הלימודי של המיניסטריון בפטרבורג, ומאליו מובן, כי כל ספר כזה נמצא כשר וישר, וזכה לאישור ולהסכמה, ונדפסו ההסכמות, והאוריגינאלין הם שמורים, מונחים בקופסא:  ומובן, כי על הקירות בחדר העבודה תלויות היו תמונות הקבוצות של המורים שהצטלמו יחד, של בני חגיגה זו או חגיגה אחרת, של קהילות התלמידים שהצטלמו עם המורה האשכנזי – הכל על מקומו הכל מדוקדק כחוט השערה.

ויכול היה שלטון מיניסטריון ההשכלה והגליל הלימודי להתהפך מן הקצה אל הקצה.  יצא וויטה (דודו של סרגיי יוליעוויטש), נכנס אפוחטין.  הראשון היה עסקן אלכסנדרוני, והאחרון – פטיש כל ארץ פולין.  נשתנו ההנהגות, השיטות, והיהודים – הלא השלכו באותה שלכת ונקלעו באותה קליעה חטופה כּרוּמית;  אבל במה היו כל השינויים האלה יכולים לנגוע אל משרתו של זמנהוף?  אילו לא היה יהודי, בוודאי היה עולה ועולה;  מכיוון שהיה יהודי נשאר כאבן שאין לה הופכין, – אבל נשאר.

והשעה, אשר בה נתמנה אדם זה למבקר מטעם, לא היתה מוצלחת.  כל המיקח הזה היה לכתחילה מיקח טעות.  בתור ידען עברי, היה ידען פחות מן הצורך להיות מבקר כפיודורוב, ויותר מן הצורך להיות כציממרמן .  סדרו ונימוסו לא היו מתאימים אל כללי הצנזורה הישנה, שהיו קופצים ונפסקים ומתחלפים;  דיוקו ותמורותיו לא היו יכולים למנוע את התלונות ואת התרעומות;  וותיקוּתו, אדיקותו וזהירותו ברשות לא היו מספיקים לגדור בפני כוונות והרהורים ואסמכתות והשערות.  הוא היה מוחק כל מה שאפשר ושאין אפשר למחוק.  בימי כהונתו כבר היו שנים אשר בו כתבתי את רוב "הצפירה", בלי חתימת אותיותי, ושארי ליה מאריה! – הרבה פעמים אנוס הייתי לכתוב פעמיים ושלוש, אחד או שנים – לו, מפני שמחק, והגירסא האחרונה – לדפוס.  ביחוד היה מחמיר עם פרקי "הצופה לבית ישראל".  השם בעצמו נראה לו כמין יוהרא וגסות הרוח כנגד הצנזורה.  אי אפשר לי לדעת כעת, אם מדויק הדבר, אבל במשך שנים היתה קבועה בי ההרגשה, כי כל דבר של ערך שאני כותב הוא יורד לטמיון, וכל דבר מטושטש – עולה על הגליון.  צריך היה לרקד ולכרכר על חבל, צריך היה לארוג ולרקום חוטים דקים, בכדי לטמון בתוך הפקעת איזה גרעין של רעיון, שאפילו אז, בתקופת המליצה, אילו היה הדבר בידי, בוחר הייתי לאמרו בתכלית הפשטות אלא שהצנזורה גרמה.  איש לא ידע בצערם של הסופרים הכותבין תדיר, בסמיכה וביחס אל החיים ותחת חרב דמוקלס תמידית.  מה ידע על אודות זה סופר ארעי, שמופיע לפעמים הופעה מיטיאורית, שיש לו הברירה לבחור עניין, שאין הצנזורה סולדת בו, ושיש לו פנאי ללטוש ולצחצח?  מה ידע על דבר זה הקורא הפשוט, אשר הפרגוד הספרותי הוא לו פקוק וסתום מכל צדדיו, ואי אפשר לו לשער את הנעשה לפנים מן הקלעים?

אילו לא היה מר זמנהוף אוצר בלום של פיקחות משרדית, כמו שהיה, אזי לא נתקיים אף חודש אחד.  אם נתקיים במשך שנים רבות, זה היה נס כשרונו הרשמי המצוין – בנס הזה עמד, ובנס הזה היה מוסיף ועומד, אלו היה הדבר מוסגר ומוחלט רק במדור זה ובמקום זה.  אבל הלא היה משגיח עליו שם, והמשגיח הזה הציק לו מאד, עד שטרדו מהמשרה הזאת.

המשגיח!  לא ראיתיו ולא ידעתיו, אבל הרגשתיו.  מדי נקראתי שבוע שבוע, לפעמים יום יום, אל שלטון הצנזורה, לבאר, מדוע אני מודיע על דבר רדיפות היהודים, מי שמני "צופה לבית ישראל" (הציקו לי עד אשר נאנסתי לבטל את הפרק ההוא),  למה אני מדבר משפטים עם ה"נבוזדראנים" שלנו (זאת היתה ראשית הוויכוחים עם המתבוללים בסוף שנת השמונים), מה כוונתי בדבר "שלימות האומה ובנינה" (ראשי הפרקים נדפסו ב"האסיף" הראשון במאמר "יהי אור", ובשנים שאחר כך ניסיתי פעם בפעם להשלים את השיטה ההיא ולסיימה בתור תכנית, ובכל פעם הביאו לי את המאמר כתות ונתוק, ויכולתי להביא רק חצאי מלים ומאמרים למקוטעין, מפני שאיזו פעמים באו "הערות" על זה) – ידעתי, כי יש שם איזה יתוש שמנקר.  בשעת ה"סכסוך עם אשכנז" אמר לי הראש בפירוש:  רואה אני, שהדבר לא יתקיים.  מסירת  מודעתו זאת היתה מיותרת, מפני שראיתי זאת בעצמי:  ראיתי, שאין כלל ואין גדר;  ראיתי, שדברים שנדפסים בפטרבורג עצמה, בוורשה הם פסולים;  ראיתי, שהתחילו להעלות פילים בקופות של מחטים.  אי אפשר היה לכתוב על דבר שלימות האומה ורוח האומה, לא רק הקוראים, אך גם הסופרים לא יכלו לדעת זאת.  מן ההכרח היה להשיג הרבה מאמרים של סופרים טובים ומצויינים, כי ידוע היה מראש, שלא יצאו בשלום.  צריך היה להניח הרבה שאלות חשובות בלי לגעת בהן, ולטפל בשאלות שאינן חשובות כל כך, שהצנזורה לא תתן בהן את עינה לרעה.  אבל הדבר האחרון הזה היה קשה, מפני שלעולם אי אפשר היה לדעת מראש, אם לא ע"י איזה פלפול וגוזמה יימצאו הדברים המותרים ביותר – כדברים אסורים, ומה בין ה"סריקין" בכלל ובין  "סריקי בייתוס".  דבר זה קרה עם שאלה אחת שעסקנו בה דרך אגב, והיא השאלה ע"ד היהודים הסוחרים ותחרותם.  עסקנו בשאלה זו, לא לשם מסחר, כי אם לשם המצב האיקונומי וחיזוקו.  ברשותם של היהודים בוורשה יש איזו מקצועות חשובים של מסחר,  וביניהם מסחר המנופקטורה.  המסחר הז המסוגל להיות למקור שפע ליהודים סוחרים ועוזרים ופועלים, אם יתרחב וישתכלל, אבל התחרות היתה מעכבת;  לא היתה לסוחרים יהודים שום התחלה של הסתדרות, שום הרגשה של צורך ערבות ושותפות;  והתחילו איזו סופרים וסוחרים לדון על שאלה זו.  חשבתי אז לתומי, כי דבר זה, שאין לו ענין עם הפוליטיקה ולא עם הדת ולא עם שאלת היהודים לגבי חוץ, לא יתן שום אחיזת-כלי ותפיסה כל שהיא לצנזורה לנגוע בה.  אבל זאת היתה שגיאה.  הפלפול בא והרכיב מין בשאינו מינו, והוכיח, כי זה הוא מעין בויקוט והשבחת השער לנזק הקונים.  אפילו בחלום לא עלה רעיון כזה על לב איש מכותבי המאמרים ההם.

נודע לי הפלפול הזה לאחר מעשה, כלומר, לאחר גזירה.  זאת היתה בשנת 1889.  כל מה שנדפס – נדפס ברשיונו של המבקר בוורשה.  האדון זמנהוף לא שיער ולא הרהר, שהוא מתיר קנוניה:  אני, הערך, שהייתי כבר אז זהיר ומחמיר מפני הסכנה ואוסר כל דבר מסופק, לא פיללתי, שהשאלה הפנימית הזאת תהיה לבנין-אב, להחליט, ששיטתו של מכתב העתי היא מזיקה.  הסופרים והסוחרים אשר דנו בענין זה רצו רק שהתחרות בין היהודים לא תהא פרועה וזוללה, אך תהיה, למשל, כעין תחרותם של הנוצרים – והנה ביום אחד נגזרה גזירה לסגור את "הצפירה" לשלושה ירחים.  "הצפירה" היתה קשורה בבית דפוס, ומכיון שנסגרה, ישבות גם בית הדפוס.  בקיומה של "הצפירה" כבר היו תלוים אז חיי הרבה משפחות:  עוזרים במערכת, מנהלי האדמיניסטרציה ועוזריהם, מסדרי האותיות, הפועלים בבית הדפוס.  הנזק של ממון, שסגירה זו גרמה, עלה הרבה יותר מכל מה שהיה לא רק ברכושנו, אך גם בכל הכנסותינו, והלא צריך לפרנס במשך השביתה את כל אלה שעבודתם היא קבועה ושכרם קצוב.  אי אפשר לצייר בדמיון לא רק נזק של ממון, אלא גם מבוכה יותר גדולה מזו.  רידקציה עשירה ומסודרת, שיש לה קרן קיימת ו"ריזרף", יכולה לסבול היזקות כאלה, אבל, "הצפירה" היתה עסק מיוסד רק על עבודה עצמית, עם רכוש מועט שנרכש בקושי, פרוטות פרוטות, במשך הרב השנים, ועדיין כל הדבר הזה היה חדש:  מכתב עתי יומי, ומספר החתומים הלך הלוך ורב אך מעט מעט, ורק בשתי שנים נמשכה ההתפתחות הזאת, ופתאום – סגירה!

וזוכרני, שלא הודיעו לי כלל מקודם.  בשמיני עצרת לשנת תרמ"ח הביאו לי את מכתב העתי של ערבית מוורשה, ובהם מצאתי את הטלגרמה מפטרבורג, ש"הצפירה" נסגרה לשלושה ירחים.  טיליפונים לא היו אז עוד, חשבתי שהידיעה היא מסורסת.  רצתי אל מכה"ע ששם נדפסה הטלגרמה – נכונה!  באה טלגרמה כזאת!  רצתי משם אל הצנזורה, אבל הצנזורה היתה אז חוץ לזמן כהונתה, הראש היה בתיאטרון, והסתכל בבלט.  מיהרתי ללכת שמה, ובשעת ההפסקה נגשתי אליו ואשאלהו, אם קיבל טלגרמה כזאת.  "לא זה המקום – אמר לי.  בוא מחר לבית הפקודות".  ביום המחרת הלכתי לבית הפקודות, ושם הוגד לי, כי אמת נכון הדבר.  "אמרתי לך – הוסיף הראש לאמר  – שהדבר לא יתקיים.  אני אינני יודע כלום – סיים את דבריו – שם, בעיר המלוכה, גזרו כך, בשביל שאתם עושים קשר ויד אחד להעלות את מחיר הסחורה ולגזול את העניים!".

נפגשתי אז, כמובן עם האדון זמנהוף.  ידיעותיו לא היו רבות מידיעותי שלי.  הוא היה, כדרכו, שקט, מדוד, שקול;  כל גירוי עצביו נראה רק בזה, שעישן שלשלת של ציגרטות, זו אחר זו.  אינני בקי בדברים כאלה – אמר לי – אינני יודע, מה הם רוצים שם.  אותו משגיח בוודאי רוצה איזה דבר.  צריך לנסוע שמה".

ובכן – לפטרבורג!  לא נעימות היו הנסיעות לפטרבורג, אבל פעם בפעם צריך היה לנסוע שמה.  זה איזה שנים לא הייתי ואת המשגיח לא ידעתי. 

באתי לפטרבורג, ושם היה לי העונג להתוודע אליו.  ואין אני מצטער על זה כלל.  כדאי היה שקלסתר פנים זה ייכנס לאוצר תמונותי.

בריאה גדולה, בעל קומה עם ראש כביר, מגודל בלורית על הקדקוד, עם פנים טוחים, מלאים חלב ודם, עינים כגילות-זכוכית גדולות, לחות, וצבען כעין החלגלגת**, עם חוטם חסון ונמרץ נטוי מעט, כחול משני עבריו ולקצהו עורו כתום מעט כעין השעווה, עם פה ושפתיים עבות, וכשהן מדברות – כמו אֵד עולה מהן, דברים רותחים, נזיד מעלה אבעבועות, ובכל רגע – שבועי שבועות:  "כמו שאני יהודי", ו"נשבע אני בקבר אבותי", או, "נשבעתי בקבר אמי", וחיתוך הדיבור כה חזק הוא, עד כי לפעמים רסיסי זיעה עולים על הפנים שמתכרכמות ועל המצח הנהפך גם הוא למראה ארגמן, ותנועות הידים הגדולות – כמו פולח ובוקע, והוא מדבר רוסית בהדגשה יהודית, ומתבל את שפתו בפלפולין חריפין יהודיים, ורומז בקריצותיו יהודית, ותוכן דיבורו – טבעות משולבות של קטעי רעיונות, שרשרות אחוזות של דברי חידודים והלצות והשערות – לא מתלכדים אלה באלה, פותח בכד ומסיים בחבית מתחיל לטפל בענין אחד, וכרגע – חמק עבר וישט אל ענין יוצא דופן, והכל – ברעש וברשפים, בשוט לשון, בשבט אף ובקול כקול גלגל ריחיים, וכשאתה עומד על בוריו ועל אופיו של אדם זה, אתה רואה, כי כל הרעש הזה הוא רעש נאד נפוח, וכל הקולות והברקים האלה הן כקולות וכברקים אשר על הבמה בבית התיאטרון, ששם מגלגלים לפנים מן הקלעים גל של תפוחי אדמה על לוחות רקועי פחים נבובים, והיה הקול כקול רעם מפרק הרים ומשבר סלעים.  ו"אדם קשה" זה בעיקרו הוא רך כקנה ועשוי לכוף כדונג, ויכול אתה ל"הניחו אספלנית על גבי המכה", ואם אך תמצא את הלחש, אז הנקל לך לאסור "משטין" זה בכבלים ולשים מועקה במתניו, ואם תיכנת את רוחו ותחקור אל לבו, וידעת, כי מעיל העריץ הזה אשר שם על דבריו ועל הליכותיו הוא מכסה מזג חלוש ומרפרף ומפקפק, אשר יוכל להיות טוב ורע – חליפות, טוב ורע – גם בבת אחת, וכי הגזלן הזה הוא סוף סוף גזלן יהודי, אשר יחרד מפני זבוב בקיר, ושאיננו איש אשר בשפתי מרמה וחלקת לשון חנף יוליכך שולל במזימות נתעבות, אך כשהוא צווח צווחה אחרת, שהיא ההיפך הגמור מן הצווחה הזאת, גם אז יהיו פיו ולבו שווים לצד אחר, ואם תפקוד את צבא רעיונותיו וקשי לבו אשר יביע לך בסופה ובסערה, וראית, כי אך למותר הוא לערוך אליהם מלחמה, כי נאבקים הם איש ברעהו בתוך מוח משופך ולב כל-בו ובתוך חיים חברברים מפוזרים, מעוכים ומובסים על ידי מאורעות משונים שעברו על פניהם וירמסום ברגלים כבדות כרגלי הפיל.

זה היה משפט האיש זוסמן.  וכי תמוה היה הדבר, שאדם זה יחשוב באמת, שמאמר של מה בכך כנגד הוללות, ההתחרות הפרועה, המתחוללת בשוק מסחר היהודים, הוא כרוז של ליסטים, לקשר את כל הסוחרים בחבל הקנוניה ולהקימם לשטן, להיות לשיכים בעיני הארץ?  ואם ייפלא הדבר, שאדם כזה, בעת שמתלהטים כידודי האש בזכוכיות גילות עיניו, ובעת שמתנדפים נחיריו כסירים נפוחים, יחזה גם לתומו, כי סופר עברי יוכל לחולל מלחמה בין רוסיה ואשכנז, בנגעו בקצה עטו בקיסר ווילהלם?  הוא יחשוב כן רגע, וברגע משנהו יינחם, אך הוא יינחם אחרי אשר עבר המועד, אחרי אשר כבר השליך את צרור האבן לתוך המרגמה והרהור-רגע שלו כבר נעשה עגל מסכה, מעשה מקשה, חתום בגושפנקא, חוק ולא יעבור אם תוֹכֵן אתה את רוח האיש, אין אתה יכול אף להתאונן עליו.  אין אתה יכול גם לבקרו על אשר במשך חמשה רגעים יאמר לך שני דברים סותרים זה את זה.  זה הוא – כקטן שנולד בכל רגע, ואם כן מר אמר חדא ומר אמר חדא.  ומשפטים הן אין פה!  האם יש בענינים כאלה לדון ולהורות?  הלא הכל הוא לפי "שיקול הדעת", במלים שונות:  לפי מצב העצבים ברגע כמימרא.  והאנשים הגבוהים על האיש הזה – מה הם יכולים לדעת?  בעצמם אינם יכולים לבחון את הדבר;  בכלל, כל עצמו של דבר הוא בחזקת טריפה-פסול:  יהודים, ענינים ודיעות שלהם, כתב ולשון שלהם, אותיות משונות, שמראיהן ככתובת קעקע, איזו זרות סתומה, טמירה, חשודה מעצמה, נסבלת שלא ברצון, – כל זמן שאין טיפול מרובה בה, תהא מונחת שם באשר היא, אפשר להסיח דעת ממנה ולשכחה כליל.  אבל מכיוון שהייתוש מנקר, ובכל יום מזכירים אותה ומטריחים וכותבים ומעוררים ספיקות ועלילות כדלף טורד – למה תתקיים קלקלה זו?  למה תהיה למוקש?  ואם יש שאלה, הנה סוף סוף על מי יש לסמוך?  הלא רק על הנאמן, הממונה על כך?  מי הוא בקי בהירוגלופין הללו, ומי יפשר את החלומות?  ובכן גילה את הסוד, ועתה אנו יודעים מה רוקמים היהודים בסתר ספרותם ושפתם הנעלמת!  עתה אנו גם יודעים, מדוע הם משתמשים בלשון-סתרים, זו, שאין אנו נזקקים לה, ולא יכתבו כן בשפת הארץ, מדוע אין אתה כותב בשפה מובנת לנו? – שאל אותי אחד השרים שהיה בימים ההם.  אמרתי לו, כי כותב הנני גם בשפות מובנות לו, ואם יעלה רצון לפניו ולתהות על קנקני – יוכל.  אבל –ענני – זאת אני יודע;  ואולם לא ככתבכם בשפות מובנות אתם כותבים אל אחיכם בשפתכם.  אמרתי לו:  ודאי!  אין אנו מתרגמים את דברי עצמנו;  בשפת הארץ אנו כותבים לפעמים על דבר ענינים אחרים, וגם עלינו לכוון את הסגנון אל הציבור, שבשבילו אנו כותבים, בספרותנו שלנו יש לנו על פי רוב ענינים יהודיים מיוחדים.  ולפעמים לא רק הסגנון, אך גם אופן ההרצאה הוא מיוחד במינו.  אילו קראת את הדברים כסדרם, במקום הראשון, בשלימותם, אזי ידעת את הרוח – על פי הגרגרים שמנקרים בחרטום ומלקטים ומגישים לך עפ"י רוב בתוך מרק מיוחד עשוי לדבר, אי אפשר לדון!  וחזר הדין:  אי אפשר – ובכן מי ידון?  מי בר סמכא, אשר משפטו יהיה לקו?  הלא אך הממונה!

והממונה ההוא ראוי היה שיסמכו עליו.  הוא המיר את דתו כדין וכהלכה, והיה גם קרוב לכהונה.  באוצר הפרצופים הנתוקים והכתותים, המנומרים והחברברים של המומרים שלנו ברוסיה, היה זה "קוריוז שבקוריוזים".  בן משפחה הגונה וחשובה, אשר משום כבודה טוב לפרוש עליה צעיף – בא מרוסיה הקטנה לליטא עם ילקוט של תכונות והכנות, תרבות טובה ותרבות רעה, התלהבות ועיזוז דמיון של חסיד, יהירות ושחץ של משכיל מתחיל, קו-תהו של לומד-מעצמו, אשר באמת לא רצה ללמוד די צרכו, למען הגיע אל איזו מטרה בכוח התמדה גדולה, תאוות חיים כאש לוהטת, בשר ודם גדול עם תיאבון כביר וצמאון גדול עוד יותר – ובלי אמצעים.  והתהלך אדם זה סביב לבית מדרש הרבנים בווילנה, והקדוש ברוך הוא, היושב וזן מקרני ראמים ועד ביצי כינים, –לא זן את האצטומכה הגדולה הזאת,ונשאר בין האוכלוסין התאבים מפליטי החיים הישנים, שהחיים החדשים לא קלטו אותם.  ובימים ההם, ושבר לא היה שם, והיה אלה אשר לא מצאו שם מעמד, וילכו לארץ פולין, ויבואו מי בתעודתו ומי בסמיכתו, ויהיו למורים, ויעשו השכלה, ויפיצו את דעת השפה הרוסית, ויהיו לסוכנים-יחידים של הפטריוטיות הרוסית במדינת פולין, ויהיו גם בעלי דעת וטעם, אשר מילאו משלחתם באמונה, איש לפי דרכו ולפי טעם הימים ההם.  אך עמהם עלה גם ערב רב, בני אדם סתם, משחרים לטרף סתם.  ובימים ההם, ולזוסמן היתה חנות של ספרים בוורשה "עם שותף", והמסחר התחיל בתוהו ועלה בעשן, ואז חמק עבר סוחר הספרים, ויתן את לבו לבקש לו מטרה אחרת,  ויחשוב, אולי תעלה בידו להיות למורה, או לעורך דין פרטי, כי ידע את השפה הרוסית.  אך כבר רבו אז המהפכים בחררה, וההספקה היתה עודפת על הצורך, וביחוד היה הדבר קשה לבעל גוף כזוסמן למצוא סיפוקו בתוך החלקה הקטנה הזאת, שהיתה מרובה באוכלוסין.  ואז ביקש לו מסילות אל כוהני הדת השלטת ברוסיה, ויתאמר לדרוש את האלהים, ויעמד את פניו, כאילו ישחר רוחו בקרבו, אם לא שם ימצא את האמת אשר הוא מבקש.

והימים ימי עשות נפש וקרב בימין ובשמאל את הבאים לחסות בצל הדת.  לערך שנות השבעים בא אחרי נדודים וטלטולים לקַזַן, ותעודת בגרות או תעודה אחרת אין בידו אשר תפתח לפניו את שערי האוניברסיטה, אף כי שמה נהרו כל אלה אשר קשה היה להם להיכנס לאוניברסיטה קרובה.  אך הוא היה חסר גם את הדרוש לתנאי הכניסה שם,ויהי גם שם בין החיצונים, ויבקש להתקבל בתור מקשיב-חפשי, ואז כבר היה צל הכהנים נטוי עליו, וכבר היה מתפרנס במקצתו מכרשיני הקודש שנתנו לו, וימנוהו למורה השפה העברית בסימינריום אשר לכהנים.  סמוך לזמן ההוא המיר את דתו.  כמה ארכו ימי הוראתו שם – קשה להגיד בדיוק, מזגו הסוער ולבו הרותח לא סיגלוהו למלאכת המלמדות השאננה והמתונה, חסרת הגוונים המבריקים והשינויים המזעזעים, הדורשת ישיבה במקום אחד והתמדה שאינה פוסקת.  ואין הדבר ברור, אם רצה זה להיות לכוהן, ואם אמת הוא הדבר שכבר גידל את שערותיו פרע, ושכבר היה דורש על הבימה.  קרוב לשער, כי לא בתור כוהן גמור, כי אם בתור אחד מפרחי-כהונה ניתנה לו הרשות לדרוש דרשות;  אך, כנראה, ירם הדרך הזה לנגדו, כי כעבור שנים מספר, אנו רואים את זוסמן בגלגול חדש:  בתבנית מתנדב רוסי בצבא סרביה.  הימים, קץ שנות השבעים, ימי התקומם הסרבים על התוגרים, וממשלת רוסיה טרם תתערב במלחמה, התעוררה תנועה כמו-לאומית ברוסיה, ודגל הרעיון הסלבי הורם והונף, כי על כן היה העם הרוסי לראש, למען יעזור לכל העמים הסלבים הקטנים לפרוק את עול צריהם מעליהם.  ויהיו רבים מן הסופרים והלבלרים מעוררים את רוח העם, והגינירל טשירניאיוב, איש שחציו שר צבא וחציו איש תעמולה ועסקן ציבורי, לקח חופשה ממשמרתו בצבא רוסיה, ויקרא אל הצעירים להיקבץ אל דגלו.  "ויתעוררו" רבים מן הרוסים ויהיו פתאום לחובבי הסרבּים, וכמו שהדבר נוהג, באשר יש מהומה והתעוררות הרוחות גם היהודים שלנו, ביחוד היהודים המתבוללים, הנוטרים את הכרמים אשר לא להם, המבקשים להם מקום מרעה באשר ימצאו, לעולם הינם באמצע – לא רק למען מצוא איזו אחיזה ותפיסה כל שהיא באיזו מפלגה וחלק ושותפות באיזו תנועה, דבר שהוא נוח וקל יותר בתקופת הסתערות הרוחות משהוא בימי מנוחה, אבל גם מפני שם מתעוררים בנקל ומתרגשים יותר מאחרים, ומוכשרים יותר מאחרים לשמש בתור סרסורים ומתווכים, לרגש את הלבבות ולהלהיב את המוחות.  ונקל היה למצוא אז ברוסיה מצעירי היהודים שנכנסו בעובי הקורה, ויהיו לרוסים הרבה יותר מן הרוסים, לסלבים לוהטים, לסרבּים אדוקים.

זוכרני, כי בעת ההיא היה לי שיח ושיג עם אחד מצעירי היהודים הרוסים שבא מפטרבורג.  אני אז אביב ורך, ויותר שהייתי קרוב אל התרבות הרוסית, היתה הקולטורה הפולנית מלבבת אותי ביתרון המסורת שלה ומצטרפת אל תורת בית רבי והשכלתי העברית.  ותהי עלי יד השפעת העתונות הפולנית, והפולנים לא היו אז חולמים את חלום האחווה הסלבית, וגם לא היו תולים את הבוקי-וסרוקי בתוגרים הנוראים, כאשר הסכינו אז הרוסים, ולהפך, ניכרת היתה אז מעין חיבה לתוגרים והיו מותחים עליהם, כמו בימי מלחמת קרים, חוט של חן.  ואז היו ויכוחים עצומים בין שני סלבים:  אותו לפיד בוער, רוסי סרבּופיל, שהתכונן לנסוע לשדה המערכה, להלחם את מלחמת "האחים המדוכאים", ועוד סלבי אחד, אבל על פי נוסח פולין, שמחליטה, שהיא האומה הראשונה, העתיקה והמנומסת ביותר בין הסלבים – הראשון היה בן מלמד בלוצק, והאחרון – אני הייתי.  בן המלמד הלוצקי היה רבלסלבי ומְרֵסֶה ואני גנותי על פולין גנון והציל.  התחננתי אליו:  גזלן, למה אתה הולך לגאול את הסרבּים?  הנה הפולנים גזעם הסלבי הוא גזע ישישים, ואין כאן תוגרים – והוא באחת:  הסלבים צריכים לקבל את נמוסי רוסיה ואת לשונה.  בן המלמד הלוצקי בטוח היה, כי בילגרד וניש תהיינה לגוברניה רוסית, וכאשר נועזתי לפקפק בדבר, כעס ויתעורר, וכמעט קללני.  הוא עמד בדיבורו, נסע אל המחנות לסרביה, ומני אז אבדו עברותיו, ואמרו לי, כי שם היה קיצו – יאיר חלקו בגן עדן!

נסחוף נסחף הפרבוסלבי החדש, ערב-פופ וריש-דוכנא עברי, מהסימינריום בקזן, עם הזרם הזה, וילך לסרביה.  "מששת ימי בראשית" נברא אדם זה בשביל מאורעות כאלה.  התלהבות, עסקניות, אוונטורות – וחוץ מזה, הלא הוא רוסי לוהט עם פום ממלל רברבן,  וכבר הוא גם פרבוסלבי, ולמה לא ילך הוא לגאול את הסרבּים מיד התוגרים?  וילך.  מה עשה שם בסרביה?  ההיסטוריה מכסה הרבה דברים בצעיפיה ורדידיה הרחבים, וביניהם היא מכסה גם את מה שעשה האדון זוסמן בסרביה.  ימי המתנדבים לא ארכו;  זאת היתה אך הקדמה למלחמת רוסיה ותוגרמה, וכאשר פרצה המלחמה, נשא הסער את טשירניאיוב ואת כל המתנדבים אשר עמו, ויהי דבר החלוצים כעין שעשועי ילדים, מקצת הילדים שבו אל "החדר", ומקצתם נספחו אל אנשי הצבא מהמסודרים, ולא נודע כי באו אל קרבם.  אך בשנות השמונים הננו רואים עוד הפעם את זוסמן בפטרבורג בגלגול חדש:  עסקן סלבי.  מרכז העסקנות ההיא היה אז ב"חברת הצדקה הסלבית", ויהיו לחברה זו שד"רים לנדבות, שד"רים-"לחקור" את תנאי חיי המדינות בארץ אחרת, ששם סלבים ניחתים ונאנקים בתגרת יד אויביהם, והיו גם שד"רים מעוררים, עושי "תנועה".  לפעמים צריך היה לתת מכת לחי למיניסטר סרבי או בולגרי – בפומבי, להלעיב בו, לחולל שערוריה, ובשליחות כזאת היה זוסמן הולך.  כך היו הרוחות מספרות, ובודאי יש גוזמא בדבר.  אבל אין ספק שהוא היה עסקן קצת, וכמובן, לא הממשלה היתה שולחת אותו בשליחות "מן המנין" או אפילו "שלא מן המנין", אלא אותן החברות, אותם התחומים מסביב, שעושים פוליטיקה פורתא, היו משתמשים בהרבה אנשים אי-ברורים, ששטים בעולם הפוליטיקה והציבור.  הרי זה הוא לגבי חדשות והתעוררות וגירוי החוש וזיעזועי עצבים דבר נעים מאד, אבל לפרנסה – דין עסק ביש. 

ובמצב כזה בא זוסמן באחד הימים בשנות השמונים אל המנוח צבי הכהן רבינוביץ לבקש ממנו "עצה".  קוראים לזה בשם "עצה", מפני הכבוד, אבל פירושו של דבר הוא, פשוט כפשוטו; אין פרוטה לפורטה, אין אפילו מזון סעודה אחת – עוצה "עצה"!  רבינוביץ נבהל כמעט.  מי?  מה?  הייתכן?  ומה לך ולי?  זה היה אריה בעל גוף מגושם וכביר, שיכול היה לבלוע עשרה יהודים צנומים וקמוטים ודקי בשר כרבינוביץ, וקולו היה כקול הטחנה ובדברו זע כל חדר עבודתו של רבינוביץ עם כלי הזכוכית והמכונות הקטנות והברומטרים, שעמדו שם בארונות של זכוכית בתור "כלי תשמישו של החוקר הטבעי".  והחוקר הטבעי הזה היה אחד היהודים הפיקחים שבפיקחים, ופתאום – אורח כזה מבקש עזר!  הוא לא הכיר כרגע את יהדותו של זוסמן, עד שזוסמן סיפר לו ענינים וזכרונות נוגעים אל אשר היה מסביב לבית מדרש הרבנים וסימנים מכאן ומכאן, כי פגשהו שם ושם, וידבר עמו.  בקיצור – יהודי!  ואחרי כן, ואז מתחיל הגמגום – מאורעות, שינויים פנימיים, ועוד ועוד, סך-הכל: "אני כתוב עתה בתור פרבוסלבי".  היהודי הקטן והפיקח חוזר אל יחוסו, שהתייחס אליו בראשונה.  ומה עוד?  ונפתח מקור חדש של סיפורים ע"ד סרביה וע"ד בולגריה, ובסרביה נשא האיש עלמה סרבית כדי לקיים עוד יותר את מצות האחווה הסלבית, וכעת הרי זו אחווה של רעב, שניהם נושאים חרפת רעב, גם הוא גם האשה הסרבית אשר לקח.  ואחרי כן – הנה יש חברות, יש "עסקים", יש תקוות לעתיד, והיכרות?  ומוציא בר-נש את מטפחת הכתבים מחיקו: "ראה, מכתבו של קטקוב: "ידידי היקר", ראה, שני מכתבים של אקסקוב, חמשה מכתבים של הנסיך וולקונסקי, תמונתו של גוליצין עם חתימת ידו, מכתב אשר קיבלתי אך אתמול הארכיריי וכרטיס של פוביעדונוסציב"!  והיהודי הפיקח הקטן ממצמץ בעיניו החכמוניות, ואומר:  "פלאי פלאים!  אלה הם יחוסים!  אבל אדם שיש לו יחוסים וקשרים כאלה, הכי צריך הוא לבוא אל יהודי שכמותי, עורך של "רוסקי יעוורעי?" – והבר-נש משיב:  "כן, רידקטור נכבד, יש יחוסים, אבל מקצתם כבר נאכלו, הוצאתי מה שאפשר היה להוציא, ומקצתם חשובים הם רק כל זמן שאינני נהנה מהם, רוצה אדם ליהנות מהם – והם בטלים כרגע ועתה הנני כגבר אין אייל וכאיש אובד עצות, נחני נא אפוא בעצתך!" – ובין יתר הדברים נזרקים כמה רמזים:  "הלא רוצה אני להועיל לעמי, כמו שאני יהודי, אפשר שאכתוב מאמרים בעד ה"רוסקי יעוורעי?" – לא, אומר היהודי הפיקח, זהו דבר של מה בכך, על זה אין לסמוך, צר המקום, ומאמרים יש יותר מהצורך, ואם תשתכר פרוטות, כלום דבר זה מעלה או מוריד, וגם לא ינעם הדבר לקוראים, אם..."  והוא בעל הגוף מפסיק בשחוק צרוד ורחב מאד, ואומר:  "כן, אתה, אדוני היקר, חושב, כי לא ינעם, שמשומד כותב;  אמת, אבל, אני אכתוב בשם אחר", והיהודי הפיקח אמר:  "לא, אבל בכלל..."  ובעל הגוף מעמיד פתאם פנים של תמימות גדולה, ואומר בכפיפת ראש והטיית פה לאזנו של בעל הבית, ובלחש:  "מה כבודך חושב?  כמה פעמים הפציר בי סובורין שאכתוב בשבילו, אבל אינני רוצה, לוּ גם יתן לי מלוא ביתי וכו'".  – ואז ימצמץ רבינוביץ עוד הפעם בעיניו האפורות, ואומר:  "טוב נראה, כרגע אינני יכול להגיד לך דבר, אבל נתייעץ, אדבר עם הבארון".  אבל עם הבארון כבר דיברו.  הייתכן, כי עד היום לא ידברו עם הבארון?  וכנהוג, כבר היתה לזוסמן משרה אצל הבארון.  משרה!  מה משרה?  אבל היו מאה בעלי משרה כאלה.  המליצו, אמרו, כי נחוץ הדבר, ומצאו גם אסמכתא.  היתה איזו הצעה לבנות מסילת הברזל בסרבּיה.  ומי בקי בסרביה כזוסמן?  אפשר לשלחו לשמה, הוא מכיר את הממשלה וכו' וכו'.  אמנם כל העניין התנדף אחרי כן, לא דובים ולא יער.  נסע זוסמן איזו נסיעות וחזר, ישב והלך בטל וקיבל שכר במשך שנים, וככה היו אנשים רבים מקבלים שכר, מפני שהבארון, בתור בנקיר, היה ההיפך הגמור של החשבון וחסכון ומשטר, ויהי כולו דז'נטלמן, וענייני הכלל היו מטרידים אותו הרבה יותר מעסקיו, ויש שהיו לו פקידים, שכבר עבר זמנם וכבר לא היה להם מה לעשות.  ובכל זאת ישבו.  ורק לפעמים כשהיתה עין משגיח יותר בחונה, ובמקרה, כמו שכתוב, "נדדה שנת המלך, ויביאו את ספר הזכרונות";  וימצאו שם,לדוגמה:  זה נתקבל, במליצתו של אדון פלוני, בשביל סרביה ומסילת ברזל, והוא איננו פוסק מלקבל שכר, וכבר אין הצעה ואין שום הרהור, והוא לא זז ממקומו ­ ואז גוזרים למחות את שמו, ומודיעים לו, כי בעוד שנים שלושה ירחים יקבל שכרו, ומאז והלאה – חסל משרה!  ונזדעזע האיש, וצעקה האשה...  הסרבית, ורצו, ושלחו מליצים, ואז תינתן ארכא, ועברה הארכה ההיא, ועוד הפעם תינתן ארכה.  סוף דבר:  הבארון כבר נאכל. 

ומה לעשות?  שקלא וטריא, עצות, מליצות, משא ומתן עם הגראף דיליאנוב (שר ההשכלה אז) צריך לעשות את זוסמן לצנזור.  יהודי, וחזקה שהוא יודע עברית;  פרבוסלבי, וחזקה שיהיה נאמן.  באופן זה זכה שלטון הדפוס לטיפוס חשוב, ובכן:  גלגול שלישי או רביעי – משגיח.  ויושב המשגיח הלז שם בפטרבורג, ועיניו בקצווי ארץ.  ובוורשה מדפיסים, ושם יש איזה צנזור דייקן, שומר חוק, אדון-גרמטיקום, איננו שותה, איננו בא לפטרבורג להתוודע, והוא מי שהיה פופ, מי שהיה סייפא או ספרא בסרבּיה, רואה בכל פעם חלום אחר – סכנות!  והוא שולח את חוות דעתו ואת הרצאותיו, ואחת ההרצאות האלה מילאה את הסאה. 

ואחר כך אנו יושבים בביתו של רבינוביץ, ואני משים אזני כאפרכסת ואישון עיני כצוהר, לתפוס מין נפש זה ולשמור ולטבוע את צורתו בזכרוני;  מתבונן אני אל אנטרופוס זה, אשר טובי וגורלי בידו, – כי צריך לדעת את מצב הדפוס בימים ההם;  הימים היו ימי רשיונות מיוחדים נתונים מאת המיניסטריון, וכל רשיון להוצאת מכתב עת נחשב כהון כביר, ואני בעצמי, גם אחרי היותי עוזר עפ"י השם, ובאמת כותב את רוב "הצפירה", אז בעילום שמי, במשך שנים, כשניגשתי אל השותפות, ומכתב העתי היה אז שבועון קטן מאד, שילמתי שכר שותפות זו לפי ערך הכסף בימים ההם סך מסויים והגון.  ומאז ועד ענין רע זה היתה "הצפירה" למכ"ע יומי עם הרבה אלפי חתומים, והרשיון היה שווה הרבה מאד, מפני שאי אפשר היה להשיג רשיון כזה, וסגירת המה"ע אף לזמן ששה ירחים נחשבה כהקדמה לביטולו, כי כך היה המנהג:  בתחילה היו מפסיקים, וחוזרים ומפסיקים, ואח"כ היו מבטלים.

והתחילו אז המועצות עם האדון זוסמן.  חשבתי, כי יכביד את אזניו ואת לבו ישים שמיר – אבל לא!  נתדבק בי תיכף, כאילו ידע אותי זה עשרים שנה.  כבר במשך השיחה הראשונה כבשו רחמיו את כעסו, ויהי טוב כצפור קנרי, וסיפוריו היו ערבים ונוחים, ולא קשה היה להכיר בטביעת עין ראשונה, שהוא מתחרט.  הארכתי אז את ימי שבתי בפטרבורג ויש שהייתי הולך עם רבינוביץ אל זוסמן.  וזכורני, שהיו מכניסים אותנו לפרוזדור קטן, ואשר לא היה שם מקום לנטות ימין ושמאל, ומשם אל החדר, והאשה הסרבית עוטה רעלות כטעם בנות רוסיה הקטנה, ועל השולחן הקטן עומד המיחם, ובעל הבית פותח רוסית, אך במהרה הוא עובר אל הלשון היהודית, ומדבר כ"צאינה וראינה", ואנו יושבים שם שעות, ואיננו מניח אותנו לצאת, מספר את כל הסודות מסרביה ומבולגריה ומכל בתי המיניסטריון אשר פה ומכל מחלקות הסינאט, ומשנן לנו את השיעורים שהוא שומע בישיבות שלטון הדפוס, ומרצה לפנינו את כל ה"חוזרים" הגלויים והנעלמים.  הכל הבינותי, הכל נשמר בזכרוני ומונח עמדי בקופסא – בין אותם הזכרונות, אשר לו יחיה אדם כשנות מתושלח לא יספיק לכתבם, ואולי טוב שיישכחו משייזכרו – הכל היה ברור ופשוט לי, אפס כי תנועה אחת מתנועותיו היתה זרה לי;  כעשרים פעמים, במשך שבתנו שם, יצא מן החדר שהה שם כרגע ושב.  לא ידעתי יציאה זו מה היא.  צרכים שבצנעה?  מחלה?  פחד מפני מרגלים?  לא ידעתי.  עוד יותר נפלא היה הדבר בעיני, כי בכל פעם אשר שב, היו פניו מסבירות יותר, ויצהל, פשוט כסוס.            

בצאתנו, שאלתי את בן לוויתי, "כמה תמים אתה – בדח היהודי הפיקח – אין אתה יודע, הפנים את מנהגי המקום.  הוא יוצא בשביל גמיעה קטנה.  קשה לו לשבות רבע שעה בלי גמיעה.  כשיש לו חברה אחרת, הוא גומע יחד עמהם.  בפנינו לא רצה".

אינני כל כך סומא – אמרתי אל מר רבינוביץ – לבלי ראות מכבר, – רק יציאות הללו עדיין לא ידעתי.  ואולם אגב – הוספתי לשאול – האם אי אפשר כעת, כשנגיש קובלנא אל השלטון.  וכשיזדמן הדבר לישא וליתן עם פקיד פלוני, להעיד על זה, שאפשר שהאדון זוסמן לא נתכוון להרע, וגם לא טעה, אלא ברגע של...  גילופין...  דבר שבטבע? 

אז מיצמץ מר רבינוביץ עוד הפעם את עיניו, ואמר:

"אתה אומר להחליש ע"י הערה זו את האבטורטיט שלו?  להיפך! אך הגדל תגדיל את כבודו!"

השאלה היתה פשוטה:  צריך היה להראות, כי זוסמן  טעה בתרגום, אך לא חפצתי לערוך מלחמה עם זוסמן.  הוא בעצמו התחרט, הוא בעצמו הודה, כי בחפזו תלה כוונות זרות

וגרגרי חרדל וטיפות של מרה במאמרים נקיים, אך הוא לא יכול היה להודיע לשלטונו, שטעה, ושהוא חוזר מדתו.  מן הנמנע היה להכחיש תכלית הכחשה את כל התרגומים מעיקרם. 

אילו היו בדויים, לא היו מזיקים כלל, מפני שאז היו בכלל "מילי דעבידין לגלויי"***.  כל הארס שבהם הוא, דווקא בזה שאינם בדויים, אלא מלוקטים בהרכבה מכוונת להזיק.  המלאכה היא מלאכת תפירת טלאי על גבי טלאי, היא היא החייטות הגרועה.  כל טלאי בפני עצמו לוקח מאיזה מקום, כל מלה, כשאתה מתרגם אותה, כך הוא פשוטה, אבל מטרתה של כל מלאכה זו היא שוא ושקר, כשלומד אדם את התלמוד כולו, אין הוא עומד על איזה מאמרים שנמצאים בו כמו "אתם קרוים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", וכיוצא בזה.  אך כשהוא קורא את התלישות והקטעים האלה לבד, בתרגומם המשובש או לוּ יהי גם הבלתי-משובש של המתרגמים הידועים, מתחקה בו רושם משונה.  כך הוא הדבר גם בספרותנו החדשה, גם בעתונותנו החדשה והציטטין שמביאין ממנה בשפות אחרות במכתבי עתים כלליים.  כן הוא הדבר בכל מקום שיש שפה אי מובנת, רוח רעה וחשד, בכלל, כנגד המשתמשים בלשון ההיא, ואומנות מיוחדת של מגלי סודות, ממונים על כך מטעם, או ממונים שלא מטעם. 

 דוגמתו של דבר זה ראיתי בדוכסיות פוזנא.  השפה הפולנית איננה עמומה וסתומה ללא פולנים כהשפה העברית לגויים, ובכל זאת גם שם מינו משגיחים מיוחדים אשכנזים שמתרגמים כל דבר – שאין רוח אשכנז נוחה הימנו, והיה מדי יקומו בפרלמנט האשכנזי ללמד חובה על הפולנים, ולהראות, שהם נכונים בכל יום להכריז על פוזנא, שהיא מלכות מיוחדת ושהיא עתידה להיקרע מעל אשכנז, הם מוציאים מחיקם פסקאות וקטיפות ממכתיבי העתים הפולנים, ומסתייעים בהם ואיון לכפור בכל עיקרם.  ולהחליט, שהם בדותא בעלמא ולא היו הדברים מעולם.  יש לפעמים גם איזו גוזמאות ומלים יתירות, גם איזו שיחות בטילות ותפילות, ואי אפשר לבר בלא תבן, ושגיאות מי יבין, גם איזה דברים שבדימיון שנאמרו כלפי העתיד, אין להבינם עפ"י פירוש המילות, כי אם עפ"י הענין, והם בטילים בכל המבול של דיו שנשפך יום יום.  והקורא את הספרות ההיא כולה איננו עומד עליהם ואיננו נכשל בהם ואיננו גם זוכר אותם בדיוק.  אבל כשמלקטים אך דברים ממין זה ומרכיבים אותם יחד, הם עושים רושם מבהיל.

דבר כזה הוא הוא הנעשה גם פה בוורשה זה שנים רבות,  בפטרבורג היו מודיעים לשלטון הדפוס, פה, להבדיל, לדעת הקהל;  המתורגמן היה הולך אל הגויים-הגויים, ואל הגויים-היהודים, ובחיקו תיק מלא ניירים בלים, מטולאים ומבוקעים – הנה טנדנציה של "הצפירה"!  שם – כמו מתוך "בלאגאנאדיאָז'נאסט" רוסית וחובת-ממונים, פה – כמו מתוך פטריוטיות כלפי עם הארץ;  ואופן המלאכה אחד הוא:  לעולם – לא כל הדברים, ולא דברים כהווייתם, אלא דברים שיש בהם איזה קול, או שאפשר לתלות בהם איזה קול, והאדרת, שהמלשין אורג לו להתכסות בה, עשויה תמיד בלואי סחבות ובלואי מכנסי הכהנים והמייניהן, טלאי על גבי טלאי, ויש גם אשר אין תפר ביניהן.  "רואים כל הנגעים חוץ מנגעי עצמם", ישישו כי ימצאו חלזון, ידמוהו לקורות בית הבד וישימיהו על הנס, נמשלו נדמו כזבוב נבאש הלז המואס בבשר החי והטוב ועוצם עיניו מראותו ובוחר במורסא באושה ומוצצה והיתה כדבש לפיו.

זוסמן סיפר לי, כי בראשית ימי התמנותו היה נוהג לערוך הרצאות על דבר הספרות העברית, להודיע את תמצית המאמרים במכתבי העתים וכו', – אבל הממונים עליו אמרו לו, כי זו היא יגיעה יתרה!  וכי אין לנו, אמרו הפקידים, יגיעות אחרות?  כלום רוצים אנו ללמוד את הספרות העברית? – אם יהיה איזה דבר מזיק – הודיע לנו!

כך היו מחנכים את המודיעים האלה!

קודם לזוסמן, ובמשך איזה זמן גם בימיו, היה שם עוד מבקר אחד מטעם, ושמו רפפורט.  הוא היה מפליטי המיסיונרים, ועינו היתה בחונה וחודרת כלפי עיני הדת, ולא היה יודע לדרוש כוונות בדבר אפשרויות מלחמה בין רוסיה ואשכנז לרגל מאמר שנדפס ב"הצפירה".  אבל זוסמן הלא היה מן הפוליטיקנים, מלומד-ערמומיות מדינית בחצי אי הבלקנים, והיה מסתגל אל תביעות הצנזורה מצד הכנתו הוא.

אולי זה היה אושר, כי בתרגומיו של זוסמן היו באמת גם שיבושים.  הרביתי לישא וליתן בזה עם הפרופ' דניאל חבולסון אשר גם המנוח הרחז"ס גם אני עוד יותר היינו קשורים אליו בחבלי ידידות במשך שנים רבות), והוא העיד בתור מומחה על השיבושים.  הוא היה קורא את "הצפירה" מיום צאתה ועד קץ ימיו הוא.  "אני לא מצאתי בה – אמר אל ראש השלטון – שום דבר מזיק".

אחרי שיחה זו קיבל אותי ראש השלטון ב"ראיון מיוחד".

הגד לי – אמר – וכי אפשר הדבר, שאיש כזוסמן לא יבין מה שהוא קורא"?

עניתיו, שאין ביכלתי להשיב שום תשובה על שאלה כזאת.  אין אני אפוטרופסוס לזוסמן, ובחון לא בחנתיו.  אין אני רוצה לתת לו סמיכה, או ליטול ממנו את הסמיכה שיש לו.  אני דן אך על הענין שיש לי.  אני מחלט שאותן הנטיות המסוכנות, שמיחסים לאותם המאמרים, אינן נכונות.

אבל שאל – הלא יש שאלות גם בדבר התרגום.  חבולסון וזוסמן – למי נאמין?  דברי מי שומעין?  חבולסון הוא בר-סמכא גדול, אבל זוסמן הוא פקידנו, וכל משרד סומך יותר על פקידיו שלו!  אוקי גברא אחזקתיה.

אמרתי לו:  כן!  אבל אם יש שאלות וקובלנות, אז, הלא בנוהג שבעולם הרשמי, שמביאים את הדבר הקשה אל המדור הגבוה יותר.

אבל לשאלות כאלה אין לנו מדור גבוה יותר!

סליחה!  ישנו דפרטמנט לעניני אסיה, או – הוועד של המלומדים על יד נשיאות שר ההשכלה!

כן – אם הם יאבו לטפל בדבר כזה!  השאלה מצאה איפוא פתרון נכון.  צריך היה להשתדל ע"י הפרופ' חבולסון, שוועד המלומדים יבחון את התרגומים ושאפשר יהיה להסתייע ב"תשובות הגאונים".  הוועד לא עשה זאת באופן רשמי, אבל המומחים לזה אמרו בדרך פרטית, שהקטיגוריה היא מוגזמת ונפוחה.  ברם זכור אותו האיש לטוב, הוא היה אחד מן החברים, חכם רוסי, שלא היה לו מעולם ענין לשאלות כאלה, והוא אמר:  לו גם יהי תרגום-המלים מדויק, אין זה מוכיח כלום.  מאמר כזה הוא רק פלח.  אם רוצה הקטיגור להוכיח, כי מכתב העתי מעורר את הסוחרים היהודים לעשות קנוניה, אז עליו לתרגם מאמרים שעוסקים בשאלה זו במשך שנה או שתי שנים, בלי חסר אף אות אחת.  רק באופן זה יש לציין נטייתו של מכ"ע.  מלאכת מאלמי אלומות ומאספי עמרים של ציטטין ומיני תרגומין היא מלאכה גרועה, והמכה"ע הוא ביד מגבב דברים כזה כחומר ביד היוצר, מבליט מה שהוא רוצה להבליט, מבליע מה שהוא רוצה להבליע – וע"י סידור הפרשיות יש בידו להפוך אור לחושך וחושך לאור.  לגבי הענינים שאינם דורשים לו לסיוע קטרוגו הוא עיוור, וכברה בידו, שהכל יוצא ממנה, ולגבי פתגמים דרושים לו בשביל עלילותיו הוא כבור סוּד שאינו מאבד אף טיפה.  את נטייתו האמיתי של מכ"ע יכול לדעת רק הקורא התמידי היודע את שפתו, והקורא בו בכל יום.  בשביל כך יש מבקר בוורשה.

הנה כן יצא משפטי לאור מלפני המומחים האלה,  השלטון הכריע גם הוא כלפי זכות, אבל הדבר לא היה עדיין מוחלט.

זכורני, כי באתי באחד הימים אל חבולסון, חשבתי, שהדבר כבר נאמר – ואם כן...  "ליהודים"...  והוא אומר אלי:  אל יתהלל חוגר כמפתח! 

מה יש לירוא עוד?  הלא החלטתם כבר לטובה!

כן – ענה הזקן, ועיניו ירו חיצי אותו הלעג בית-המדרשי, שהיה ידוע לי – אבל סוף סוף אנחנו אך "מלמדים" הננו, ושם יושב גינירל!

בשם "מלמדים" כיוון לא רק עצמו ואל כל הפרופיסורים, אך גם על הגראף דיליאנוב.  שר ההשכלה.  אבל, סוף סוף, מה הוא שר ההשכלה?  שר המלמדים!  ובשם גינירל כיוון על השר חורקא, שהיה אז גיניראל גוברנאטור בפולין.  גינירל אחד – לפי דבריו – מכריע אלף מלמדים.

השלטון הציע לקצר את זמן ההפסקה;  אבל לא היה בטוח, שהגינירל יסכים. 

אך הפעם ההיא ניצחו ה"מלמדים" את הגינירל.

והשה לעולה – אחרי כל החנינות והחסדים ובירור הטעות – היה האדון זמנהוף.  מדוע? – אין אני יודע עוד היום.

עבודת קיצור העונש – במשך ירחים אחדים היתה "הצפירה" נפסקת, והירחים ההם היו עת כנוס חתומים לפני השנה החדשה – עלתה לנו בהפסד כמה וכמה אלפים, יותר ממה שהיה ברכוש הרחז"ס וברכושי אני בסך הכל, באבדן זמן וכוח, בסכסוכים וזעזועי עצבים, שאני מספר על אודותיהם רק קורטוב.

מאז והלאה החלו תקופות חדשות, הופיעו בצנזורה פנים חדשות...  אם נזכה עוד הפעם ליובל – אספר.  כעת – אי אפשר עוד.  קרובים אלי הדברים בזמן – יותר מן השיעור הנצרך בשביל השקפה חוזרת.

 

[תרע"ב/1912]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



*     השמן בוותיקן, פינומן בידיעות ובעיקר בידיעת לשונות מרובות.

**    פורטולאַק – צבע תכלת-ירקרק

***  דברים שסופם להתכלות.