_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המעפילים והכושלים (שיחת חולין)

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

...ולא אוכל לשכוח זכרון סיפור קטן אשר קראתי זה ימים רבים, ועתה גם את שם מחברו לא אזכור עוד, אך את תוכו אני זוכר היום: מורה לחכמת הטבע מטיף את לקחו באזני נער קטן, והנער מקשיב ומשכיל על דבר.

אחרי אשר ידענו – אומר המורה – את משפט המשקל אשר לגופים שונים, ואחרי אשר למדנו כי האוויר מתפשט ומשקלו יקל ע"י פעולת החום, ושישנם אֵדים שונים, הקלים במשקלם מן האוויר, הלא נקל לנו להבין מדוע פורח באוויר המגדל, אשר מילאנו אותו אויר חם, או אד קל מן האויר, כמו, למשל, המימן!

הבינותי – ענה הנער, ועיניו הנוצצות מעידות בו, כי אמת בפיו, ואז החל המורה לספר לתלמידו גם דברים אחדים מקורות המגדל הפורח באוויר, שהיה בתחילתו אך משחק ילדים, ועתה מייחלים ומצפים לשכלולו ולסידורו בכליון עיניים מצביאי הלגיונות, הסוחרים, ומי יודע – אם לא גם מעבירי המכס.

זה יותר ממאה שנה בנו האחים מונטופליר את המגדל הראשון נייר ובד, ויבעירו תחת החור קש וצמר למען החם את האויר בתוך המגדל, ויתנשא המגדל ויעף, וגם השמועה על אדותיו עפה ותעבור בכל ארץ צרפת, ויקם הפרופיסור לחכמת הטבע בפאריז ושמו שארלס וייבן גם הוא מגדל וימלאהו מימן, ומשפט המימן הוא, כי משקלו קל מאוד כאשר ידעת, וקל הוא מן האוויר, ויעלו שארלס ורעהו רוברט במגדל, והוא כבר היה מצופה שכבה עשויה מתכת, מעשה רשת, וסל קשרו תחתיו לשבת בו, ויהיו הם הראשונים אשר עלו למרום במגדל.

והנער קרא ברגש: האח גיבורים אנשי שם!

והמורה הוסיף לספר: הם היו הראשונים בין בני אדם, כי בעלי החיים, מקדימים ועוברים לפנינו כמעט בכל המצאה חדשה.  רוב הסמים והשיקויים אשר יתנו לנו הרופא, מילאו לראשונה בטן כלבים ושפנים, הם כלבי הבחינה ושפני הבחינה שהם עושים בהם את הנסיונות.

ועתה הוסיפה ושמע: שני המגדלים הראשונים עפו ריקים – מגדל ורוח אין כל! לתוך השלישי הובא כבש, שהיה בדרך הזה בעל כרחו לנשיא היום.  מה הרה והגה הכבש, מה הרגיש בהתנשאו מעל הארץ, בעופו למרום ובפגשו נשרים על דרכו, בעלי כנפיים "לא תואר ולא הדר להם" אשר לא הסכין במו – לא נוכל לדעת, יען כי הכבש לא כתב את ספר זכרונותיו... אל המגדל הרביעי כבר באו בני אדם, אך המגדל ההוא היה קשור עוד בחבל אל האדמה, ולא יכול להתנשא יתר משבעים רגל.  ורק אחרי בחינות ונסיונות רבים עלו שארלס ורוברט רעהו במגדל החמישי.

והמון רב היה במעמד ההוא, ויתפלאו וישתוממו ויקיפו את המגדל בהחלו להתנשא ולעוף, ויהי כאשר שבו הנוסעים וירדו ארצה בשלום בלי פגע, ויתנפלו עליהם המונים המונים ויקרעו את בגדיהם ויחטפו מהם קרעים קרעים למזכרת עולמים!"

מראה נהדר!

כן יעשה המון העם תמיד בהיגלות לעיניו הרוח פתאום – אך לעיניו! לוא ישבו שארלס ורוברט תחתיהם ויכתבו כתוב אך ספר "על אודות היכולת לעוף באויר" היו מתחייבים בנפשם! החרם החרימום, סקול סקלום, שרוף שרפום כמורדים במלכות שדי.  כי הלא מלכות שדי בעיני המון העם היא תמיד אך איוולתם הקשורה בלבם, ואיך קמים אנשים עזי נפש לשנות סדרי בראשית! הלא עד היום (הוסיף המורה) מאמינים בני ההמון הרחוקים ממסילת הברזל והיודעים אותה אך מפי השמועה, כי תחת האפנים יש שדים אסורים באזיקים אל העגלות, ועל כן אין צורך עוד בסוסים.

וסוחרי הסוסים, וגם גונבי הסוסים מתקפצים על מסילת הברזל, ואם אינם מוציאים חרמות כנגדה, אין זאת אך בגלל אשר הם עושים דבר רע מזה, הם מניחים אבנים וקורות על אדני המסילה למען תעמודנה המרכבות בעברן.

אך להתנשא למרום נעים מאד לגבר – ואלה דברי שארלס אשר כתב בספר זכרונות ביום ההוא:

הננו נכונים למסע המגדל המלא משא ומשקלות נע ונד ורועד, והתשוקה עצורה כאש בנו לעזוב את שטח הארץ, אנו ממהרים להריק את הכל, ולאט לאט אנו מתנשאים לעיני המון רב, המקיף אותנו בדממה, מתפלא ומשתומם.

אל מה אדמה את העונג הממלא עתה את לבי? אין זה עונג. כי אם אושר! בנפול המשאות ארצה, נופל עמהם ארצה גם צרור צרותינו~ בהתרומם המגדל יינתקו המוסרות הקושרות אותנו אל החיים העמלים, אל הקנאה, אל הנקמה, אל הזדון ואל השפלות! הננו נשגבים ונעלים מעל לכל הרדיפות!

ועל מה נרדף שארלס? – שואל הנער בקול מפיק יגון.

והמורה משיב: על הרחיבוֹ את גבול הדעת לאושר האדם! האין די בזה להבאיש את ריחו בעיני העם? אך נשובה נא אל זכרונותיו:

הננו מתנשאים ועולים! עוד קול המולה דקה עולה אלינו מן האדמה... הנה ניתק החבל אשר קשר אותנו אל הארץ, אך עוד רואים אנחנו את אלפי הראשים הצפופים ואת העיניים הנשואות אלינו למרום... מעל לראשינו שמים טהורים בתכלית הטוהר; מסביב – מרחבי יה, מרחבי אין קץ, ושוכניהם – להקות בעלי כנף עפים לקראתנו, כאילו חפצים הם לברכנו לשלום ולשוחח עמנו.

מאושרים אנחנו! קראתי לרוברט, ונעופף את הדגלים הקטנים אשר לקחנו אתנו, לתת לעומדים מטה אות כי שלום לנו.  אחרי כן נשמע רעם כלי תותח, הוא האות הניתן לנו מלמטה, כי נעלם המגדל מעיניהם, כי חדלו לראות אותנו. טוב מאד! האח מה טוב!

מדוע כה טוב?

כה חשב שארלס בהימלטו מן האדמה...

הלנצח? הלא ישוב אליה!

– בלי ספק; עוד לא נוכל לראות חיים במרומי הרוח; שם לא נוכל למלא אף חלק קטן מצרכי הגוף! גורל האדם הוא לעלות ולרדת! והירידה, בני, נוראה מאד.

נוראה?

וגם מסוכנת! המגדל היורד כמו מתנקם הוא בכעסו על אלה שהעלוהו חינם, ועל כן יטלטלם, יצנפם צנפה, ישליכם, יקלעם כמו בכף הקלע, ויכה בהם על כל תלמי שדי, על כל בנין ועץ, יטביע במים, וגם במדמנה...

ובני ההמון, בני האספסוף, ברדת המגדל בנאות שדי, רודפים אחריו להשיגו, לקרעו ולגנוב את קרעיו – בלואי סחבות, ואת חבליו ואת כליו... הלא הם אדוני השדה מתהום עד רקיע, וכל הנופל על ארצם שלהם, קניינם הוא, אשר המטיר להם האלהים משמים.

חיש קל נופל המגדל על צידו הקרוע, ו"החסידים ואנשי מעשה" שבין ההמון מתעללים בנוסעיו.  הבו הבה את "הציפרים העפות", את "המהרסים והמעפילים"; הבו נא את "האדון לבן הפנים הזה, בעל המצח הגבוה" – ונעשה בהם מעט שפטים.

ונאסף כל שיכור וכל בער, כל מצורע וכל מוכה שחין, לשלוח את ידיהם המזוהמות אל הנוסעים שנפלו בתחומם במגדלם הקרוע.

והנער התמים מוסיף ושואל: מדוע?

מדוע? – משיב המורה – יען כי דרכו על אדמתם.  אדמתנו היא, שמינו הם והאלהים אשר בשמים הם אלהינו.  כן גזרו זקני הכפר, כן יקום וכן יהיה.

ובכל זאת – כלה המורה את דבריו – הולכת ההמצאה ומשתלמת.  עוד מעט ויירש המגדל את מקום האניות ומסילות הברזל, כאשר ירשו האניות ומסילות הברזל את מקום העגלות והקרונות.

מי יתן! קרא הנער ברגש.

גם מעבירי המכס מחכים לו בכליון עינים.

 

*

מדוע עלה הסיפור הזה על לבי, ודבר מה העלה אותו בזכרוני?

רעיון תחיית הלאום העברי! תחיית הלאום העברי הנאור, בעצם תומו, כמשפטו, במאור אשר בתורתו, זה רעיון משא נפשנו, זה חותם תכניתנו, זה רוח אפינו.

עוד הוא פורח, כמגדלים הראשונים שפרחו באויר, עוד זה מקרוב היה הרעיון הזה אך משחק ילדים, ואין יודע מתי יגיע היום, ויכולנו לשמש בו לצרכי כל הגוף וכל הנפש.

עד היום עושים אנחנו בחינות ונסיונות... עד היום עולים מגדלים ריקים.  יתנשאו למרום ויאבדו דרך... יש שאנו מעלים אחד הכבשים... גיבור בעל כרחו... וכפעם בפעם רואים אנחנו מגדל יורד, מתגלגל באשפה, נופל לתוך הבור, לתוך הנהר, לתוך מי מדמנה.

או יש אשר נשב בו, והוא עולה ויורד, נוגע ואינו נוגע באדמה, כי אין בו כוח עוד לעוף היטב ולשים עבים רכובו ולצחק לכל אשר ממטה, ויש אשר הוא נופל בתחום הכפר המרובה באוכלסין, ואז – הוי אלהים אדירים, מה תגדל הרינה במחנה, זבח גדול, משתה שמנים, סעודת גן עדן! נער פיסח אחד רץ ויחטף את אחד הכלים, והוא צועק ומבשר: הנה קסמים, כשפים! ונער משנהו רוקק על החכמים אשר במגדל, מאחוריהם, וצועק, כי הם באו לגנוב פירות מן הגן הקרוב.

ובין יושבי הכפר ישנם אנשים שונים, אוהבי ישנות ואוהבי חדשות והצד השווה שבהם, שהם צוררים לכל איש אשר ירד בגבולם ונגע באשר להם, והיה הקול היוצא מפי אוהבי הישנות קול נאצה וזדון, לאמור: אלה אשר נפלו פה או אשר יאמרו לעבור דרך פה, הם שואפי חדשות, ועל כן בואו ונסקלם, והקול היוצא מפי אוהבי החדשות הוא להיפך: אלה העוברים דרך פה הם נסוגים אל ישן נושן, בואו ונסקלם.

ומהומה בכפר.

ושארלס ורוברט, או קראו למו כאשר תקראו, אינם חשים כאב מרקיקת הנער אשר מאחוריהם, הרוקק בשם אלה מבני הכפר האוהבים נושנות, ולא מחטיפת הנער, בשם אוהבי החדשות, שחוטף דבר מה מן המגדל, וקורא ומבשר כי אלה הם תרפים וכשפים של בעלי הנושנות, או מאלה המדברים "מוסר", שהכפר הוא להם, ולא לזולתם.

קשה לחוש כאב מדברים וממעשים כאלה.

אך הם חשים בלבם הרגשה אחרת, והיא: התגברות התאווה לעלות.  לא טוב היה המגדל הזה ואם כן יש לעשות בו תיקון זה ותיקון אחר.

הרבה מגדלים יפלו – אך כולם הכנות אל המגדל השלם, אשר לא יפול.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה