_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

"אפתחי דרומי"

(מוקדש לתיאודר הרצל)

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

תחת שמי תכלת זכים ושקופים, בהירים ומפיקים עליצות חיים, בנויה עיר על גבי עיר, רבוּדוֹת זו על זו כשדרות רבצי המחצבים.

בעומק האדמה עיר קדמונים ; ממעל לה קרתא רבתא מהדורות שקוראים להם בהיסטוריה: ימי הביניים ; אבל גם זו כבר היא ברובה קבורה ומכוסה.  עליה בנויה עיר חדשה עם בולבארים רחבים, ובתים של חמש ושש קומות.

ואין הערים האלה, המונחות זו על גב זו, בנויות בעמק שווה, על שטח ישר, כי אם על כמה וכמה גבנונים.  משום שיגרא דלישנא תפסו בני האדם את המספר החביב שבעה, אבל לא דייקו.

משתסתכל לעיר זו מלמעלה, כעוף הפורח אתה רואה עליות וירידות, מקומות גבוהים ומקומות עמוקים.  והיה בעיניך הקרקע כים, והגבעות המתנשאות עליו כמו איים גבוהים, בולטים מתוך מישור המים.

והגבנונים אינם שווים בשרטוטי צורותיהם, כמו שורה של אנשי צבא לבושים מידה אחת, אבל תבנית כל אחד היא שונה מתבנית חברו. זה מתחדד ועולה כמגדל הצופים, וזה רובץ ברחבה כבעל בית קבוע שאין להזיזו ממקומו.  זה מתעגל ככיפה ודומה לגיגית, וזה עשוי תבנית נד, כמו ניצב למשמרת.

ועל הגבנונים ממעלה ועל כתפותיהם לצדדים, ובבקעות שבין גבעה לגבעה משתרעת העיר של שלשום, של אתמול ושל היום, כלומר של שלוש תקופות ראשיות.

וכל תקופה פתחה את פיתוחיה העמוקים על קלסתר העיר, ויש ששארית התקופה הקדמוניה משמשת בערבוביא עם, למשל, הטרמווי האיליקטרי, ובין פצים לחברו תחוב חוק מימי הביניים.

ואין זו ערבוביא היולית, אלא מצטרף יחד להרמוניה ע"י שני מנצחים על מקהלה זו: הטבע וההיסטוריה.

היופי הנופל שם, כטל מן השמים, הוא מכריע ומזווג, מפשר ומחבר את השינויים.  ההיסטוריה הרוקמת שם, מלוא האוויר, אורגת מכל החוטים האלה מסכת אחת.  והמסכת הזאת נקראה בשם רומי!

לא רבים הם המקומות על כדור הארץ, ששם ההיסטוריה ממלאה את החלל, ואתה שואף אותה אל קרבך, ואתה ממשש אותה בידיך.  כמובן, עומדת ירושלים שלנו במדרגה ראשונה, באחת המדרגות הסמוכות לה עומדת רומי.

כל הידיעות על אודות העיר הזאת – נשיאים ורוח, אותיות מתות כתובות על לוח.  כל הלימודים שלומדים בעל פה ומקשקשים כזוג שבענבל – הם למדנות עשויה.

לדוכתא פלן צריך אדם ללכת, למען ירגיש את התוך שבו.

כי יש לכל המקומות הגדולים והעתיקים מעין עצמיות מיוחדת, שאי אפשר למצוא מלה שתבטא ותביע אותה כראוי, איזו פנימיות שאין לה תפיסה בעולם המציאות.

הרי אני תינוק של בית רבן לגבי חקירת רומי.  חפירות לא חפרתי, וקורטוב לאטיין שלי – כמה שתעלה החולדה על זנבה.  אבל זוכר אני, כי בפעם הראשונה, בבואי בשערי העיר ההיא הייתי כולי כתיבת חלילים! הכל המה הכל ניגן בי.

אל תחשבו זאת לגוזמה: שיכור הייתי מהתרגשות.

אז דר עמי בבית המלון פרופיסור אשכנזי, בקי בקריאת כתובות-קעקע עתיקות, כמו שאני קורא "אשרי".  פיקחותי המעשית יעצה לי "להתחכך אצלו וללקט ממנו איזה דבר", אבל לא יכולתי לעמוד במחיצתו.

הוא היה בריא כראם ואוכל לתיאבון את המאקארוני – אותו פרופיסור.  ושיכר שתה, בלי עין הרע, כמדבר צמא לאיזה אגלי מים, ובין לגימא ללגימא היה מרצה לפני פרקים ארוכים מקדמוניות רומי.

לא מיבשותכם ולא מבקיאותכם פרופיסורים!

בשפתיים מכווצות ובעינים שקועות עברתי תחת קשת הנצחון של טיטוס.  כל מיתרי לבי גנחו, כמקהלות מנגני קינות מהרבה דורות.

איזה "שני בשני" הוא הטיבטוני הבריא הזה עם טיטוס – ואנכי! והקולוסיאום? הן לו – הוא שם בלי עניין, מושג בלי תוכן.  רצוני לאמר: אין לו יחס נפשי, יחס חיובי, ממשי אל הדבר הקדמון הזה – ואנכי!

הוי כי אטיל מום בקדושים.  גם סינקיביטש, צייר מסולסל, יכול אך לטעון טעם קלסתר ; בגזעו, בדמו, בקורות אבותיו אין כל צירוף לא אל פולמוס של אספסינוס, ולא אל גזירות אדרינוס.

ליהודי מרגיש אין ימי שבתו ברומי מראה, כי אם ימי חיים, ימים שבהם הוא זקוק למלחמת רעיונות וזכרונות וחיים פנימיים.

אתה זוכר, מאיסטרו חנוך גליצנשטיין, את ירידתנו לעומק הכוכין, למרתפות הקברים משנות אלף, לתוך הקטאטקומבין של יהודים!

איטלקית צעירה, שחמתית, קיבלה את הכרטיס, ותפתח לנו את המנעול.  היא דרה בשכונת הכוכין ההן – אבל למי יש יחס נפשי אל המעמקים ההם, לה או לנו?

ואומר אני, כי גם בקטאטקומבין של הנוצרים הקדמונים, הנני מרגיש יותר מהם.

רבותי! משפחה אחת היינו.  פירוד פנימי היה בינינו לרגל חילוק דעות דתיות, אבל גם לגבי חוץ גם לגבי פנים היינו אומה אחת.

ומי יוכל להרגיש את הכוח, את היסורין, את רוך הלב, את חכלילות השמחה של קידוש השם ואת תכלת חלום הגעגועים אל האמת ואל השלמות? מי יוכל להרגיש את וילון הרוחניות הפרוש במעטה שקוף על כל היקום, את חן הצער ואת ליבנת הבדולח של ואתן הנפשות החיוורות שהלכו למות בשמחה, הלך וקרוא את המקראות שלנו עלה והמרא למרום כסנוניות צחורות, ושירות ספר התהילים בפיהן?

הם היו "עצם מעצמנו ובשר מבשרנו".  אנחנו יכולים להשתתף ברגשותיהם.

על כן אנו שומעים גם את קורותינו בקטאטקומבות הנוצריות, היסטוריה שלנו היא ואזני שואבות את כל משק כנפיה על כל צעד.

לבי פיתני לאמור אל מר סמית הדק והכחוש, ש"הצטמק וטוב לו" בתלבושת של דואופניי, ועמד לצידי בקאטאקומבות הנוצריות ההן, ויסתכל בהן בזכוכית שבעינו האחת: מר סמית, מה לך אצל קטאקומבות של המומתים על קידוש השם? כלך לך אצל מושבות בהודו ומכור אופיום בחינא!

כי במחילת כבודו של ג'נטלמן זה, גם אם יחוסו גדול כיחוס סאליסבורי, כי עתה היו אבותיו לפני אלף שנים פרשים וליסטים מזויינים ביערות סקוטיא, לא היו בין שיני אריות של הזירה, והאש של נירון לא להטה אותם.

אתה זוכר את טיולנו ב"חצר" (ברומי קוראים לגיטו: "חצר").  אתה ש"ץ וחצי מלמד, מר פיציפאני!

ודרך רחובות עקומים ומסורסים, עולים ויורדים, הייתי מהלך בכל פעם שהייתי ברומי – אל מגרש גדול אחד.  הרחובות נכנסות אליו, כנחלים המשתפכים אל הים, כולן צרות ומלאות חיים ותנועה, תנועה מנומרת ומגוונת המלפפת את כל ערי איטליה.

אבל במגרש הזה תנועת המסחר, החנוונות, התגרנות של השוק, המלאכות של רחוב, העשויות בפומבי, יחד עם הילדים המרקדים והמתגוללים, השבעים והרעבים עם הלאצארונים הבטלים שאינם עושים דבר, כי אם מביטים אל הרקיע וניהנים קורת רוח, ויחד עם הקבצנים ובעלי המומים ועם מקהלות הנוגנים של הרחוב ועם להקות ארחות עולי רגל עם סמליהם ודגליהם וניגוניהם ועם המכריזים על סחורותיהם ועל הערמונים הצלויים ועל כל הסמפוניה-של-רחוב זה, פוסקת.

הטראמוואים הרבים עומדים מלכת, בריחוק מקום, כמו בדרך ארץ, לבלי לבלבל את שלוות הטבור הזה; המרכבות הדוהרות עם רכביהן הערומים, העליזים, הגנבים המוכשרים לגנוב את הלובן שבעיניך, ופטפטנים – עד כי בהיפתח מקור הדיבור שלהם אי אפשר למצוא פקק לסתמו או להמעיט את שפעת הסילון השפוך, ובקיאים בקדמוניות – עד כי כל אחד יכול היה להתמנות בגמנזיום כמורה עתיקות רומי – על כל אלה שפוכה פה איזו יראת הרוממות, איזו תרבות שקטה, איזה דרך ארץ מיוחד.

ודומה כאילו ישבנו אצל שולחן בהמון ובלא סדרים, ועל השולחן שיירי גלומי קטורת, ופסולת של נייר ואפר ועקבות משקים וצלוחיות נשברות, אבל בעלת הבית באה ותסר את כל אלה, ותקרא אותנו לסדר, ותפרוש על השולחן מפה לבנה.

המפה הלבנה הזאת נקראה בשם : מגרש ס"ט פטרוס, שם עומד בית הכניסה של ס"ט פטרוס.

בית הכניסה הזה הוא לקאתולים שבכל העולם כבית המקדש המרכזי, כמקום שריית שכינתם הראשית, כחמה מאירה לכל העולם, כמקום הנבחר שממנו יוצאת ההשפעה וממנו היניקה לכל המדינות והעמים בני ברית רומית קאתולית.

בית הכניסה הזה הוא בתוך בניין – תמצית ההמצאות הגאוניות של אדירי האדריכלות משנות מאות, ובתור ארנקי דמלאכת מחשבת הוא מוזיאום של מוזיאות, ענקי, תל תלפיות, מלא אוצרות, כיס מלא נטפים.    

הציירים אראלי היופי, ארזי לבנון האמנות, אשר לזכר שמם יאחזנו רטט של התפעלות ; החוטבים והפסלים שהפליאו לעשות צורות, אשר למראה החיים הנוצצים בהם כזיקוקין די נור, אדם נופל כמעט על פניו מהתעלפות על נצחון ההכשר והסגולה שברוח ושביד לחולל פעלים כאלה. ה

האמנים אשר אם בדרך נס תימצא איזו תמונה קטנה ממעשי ידיהם יזדעזע עולם כולו, וכל המוזיאונים יתעוררו להתחרות לזכות בתכשיט מעולה כזה.

הם היו פה ציירי הקירות והרצפה!

ואני היהודי הקטן, עומד ותוהה ומסתכל במה שנתהווה מן הדבר הנפלא והמסוגל לנשמות עמים רבים, שהובא מארץ ישראל לרומי זו, לרומי של עובדי האלילים מכבר, לרומי של הקיסרים, של הגייסות, של הליגיונות ושל הפולמוסין, שפסעו על ראשי כל עמי תבל.

ואיך ניצח הדבר הנפלא שהובא מארץ ישראל וע"י ארץ ישראל את כוח הכובש ואת כוח התאוות, את הברזל של חרבות ואת הברזל של פילוסופי סטואַ.

ואני מסתכל בזה בלי זעם, בלי קנאת דת, אלא במחשבות, במחשבות, במחשבות.

ואין אני רואה את עצמי כלל זר לגבי כל הדברים האלה.  להיפך, אני מרגיש את עצמי יותר קרוב להם מן מר. סמית, בן בנם של האנגלו סאקסים, המכודן, הקפוא, שאין לו יחוסים היסטוריים אל כל הדברים האלה.

והיחוסים ההיסטוריים שלי הם מלאים טרגדיות נמשכות, נמשכות כנחלים.

הוי, הטיבּר הזה, וגם החומות האלה, לוא יהיה להן פה, ויכלו לספר הרבה מאוד על אודות רציחות, טביחות, שריפות, עינויים, רדיפות, גזירות, יסורים, שאין הדמיון יכול לשער.

אבל הנני מסתכל בכל אלה בלי ניצוץ שבניצוץ מתאוות איזו שנאה קטנה אלא להיפך: בגאווה, בכבוד, בהכרה ברורה, כי יש לי צד קירבה עם כל אלה ויש לנו ענינים חשובים, משותפים ומתנגדים, בונים וסותרים.  יש לנו מחשבות שכבר נסדרו, ושעומדים להסתדר עוד.

ואנו חפצים שיסתדרו ביושר ובאמת.

ומפה למעלה, מן הצד לבית הכניסה עולים במסילה, בין שדרות עצים, והמקום הולך ומגביה עד לגובה הר.

ולצידי המסילה, ולשני עבריה, וממולה – בנינים ובנינים, עתיקים וחדשים, ארמון על גב ארמון.  קודש וחול, בתי כניסה קטנים ומיוחדים, ובתי אוצר, ששם ייאצר וייחסן ההוד של דורות, סך הכל של חכמת דור דור וחכמיו, של מלאכת מחשבת, דור דור ואמניו.

הוואטיקאן!

רפאל מימין ומיכאל (אנג'לא) משמאל מושכים אותי לכאן ולכאן, ובית עקד הספרים עם אוצרותיו, עתיקותיו וכתבי ידו...

וארמון לפנים מן הארמון, ובלשכה לפנים מן הלשכה יושב איש, והוא נזיר אחיו, והמאמינים אומרים, שהוא יושב על כסא פטרוס. וכל צבאותיו לא יעמדו אף בפני גדוד קטן של פרוסיה, וכנגד הציים האדירים אשר בים איננו יכול להעמיד אף סירת דוגה קטנה.

אבל האיש הזה מושל ממשלה מיוחדת לו על אלפי רבבות מאמינים.

והיו דורות שממשלה זו היתה מרגיזה כל ארצות תבל.  והיו דורות שממשלה זו התמוטטה, ויש אומרים שהיא רפת כוח עתה, ויש אחרים אומרים שהיא חזקה מאד – אבל אין איש יכול להכחיש, כי זאת ממשלה רוחנית גדולה.

ובעמדי בלוגג'יא של רפאל אצל החלון, מראים לי איש זקן, עטוף לבנים, ועבד הולך אחריו, והוא מטייל בגן הוואטיקאן.

ובני הכנופיא של טוריסטים וגם מר סמית נזקפים על בהונות רגליהם לראות את האיש ההוא.

אך גבעה אחת הוא הוואטיקאן, ואולם נשקפת היא על פני תבל.

ואני יורד מן הגבעה ההיא, ועובר בין חיל השומרים לראש האפיפיור הלבושים בגדי צבעונים אדומים, ויוצא ממדינה זו , ועובר לאיטליה החדשה.

ונקודת צמצום הכוח של איטליה החדשה, איטליה של קבור וגאריבאלדי ויקטור עמנואל הוא בנין אחר בשוק אחר, בנין של חומות צהובות שחומות כקסרקטין, בנין המבטא לנו, כי הוא מקום הכוח והממשלה.

הקבירינאל!

פה נותנים שיווי זכויות, פה ממנים יהודים לשרי מלחמה ולשרי אוצרות פה נעצו חרב לאחד את כל איטליה בגבורה, ופה – כמו שאומרים המאמינים – עשקו את נחלת האפיפיור.

והנני מסתכל גם אל הבנין הזה במחשבות רבות.

האנשים יצאו מדעתם – היו בעלי בתים ברומי ובניאפול ובפלורנץ – כי כיצד יתאחדו הטוסקאנים עם הלומבארדים, הצפונים עם יושבי הדרום בהיותם קרועים ושסועים ושונאים איש את אחיו יותר משהם שונאים אומות אחרות, ולשונות ומבטאים רבים ביניהם עד כי אין הוויניציאני מבין את דברי הניאפוליטאני?     

וכיצד יתאחדו, ואין דת אחת מחברתם, ורבים הפוקרים ביניהם?

כיצד ייסדו עיר הבירה ברומי, ורומי היא קדושה ואין לנגוע בה, וברומי יש ממשלה מיוחדת, וגם הממשלות האחרות לא תתינה רשות בשום אופן שבעולם? וכיצד וכיצד וכיצד?

  ואני עומד ומסתכל אל החומות הצהובות.  הנה הן עומדות ומשיבות לכל שואל כיצד?

ובמקומות שהתהלכתי אני כטייל ובעל מחשבות, התהלך יהודי אחד, לא טייל, לא מכנופיא של קוק, לא אמן שהשיג פרס רומי, ולא חוקר קדמוניות.

איש אחד אשר חידש תנועה מדינית בקרב היהודים במהדורה חדשה ונוספה.

איש אשר עוד לפני שבע שנים, כאשר החל להשמיע את דבריו, אמרו רבים: צריך להתפלל לעצירת צחוק.

ושערי הקבירינאל נפתחים, והאיש הזה נכנס.

והוא עומד ומרצה לפני המלך, שמלכות אבי אביו נתגדלה ונתחדשה מתוך תנועה לאומית...  דבר תנועה לאומית כל כך שונה ממנה.

אדם מקרב עם דל ועלוב עומד לפני מושל עם נאור ומאושר, ומרצה לפניו פרק מן התלאה, המוטה, הצרות והבזיון, ופרק מן הישועה והגאולה האפשרית.

אדם שאין שמו רשום באלמנך הגוטהאעי – ה"תיקון ליל שבועות" של אצילות העולם – ושאין שמין אותו בבתי הבירזא ; אדם אשר אם יש לו איזה אות כבוד מאת הפאדישאח הוא טומנו ומניחו בקופסה לבל תשלט בו עין.  ואם יש לו איזה זהובים – הוא זריז להוציאם למטרה אחת, שהיתה לתוכן חייו.

והוא בא מאת עם שהוא כעץ מט לנפול, שהגדיים קופצים עליו, מאת עם שכל בעל ידיים מלוכלכות מקנח בו את ידיו.

בא מתוך חלל מלא עצב ומרירות, מתוך בני אדם מתענים, ומתחלקים למנינים, ומכרסמים זה את זה בתיאבון של זאבים ובערמה של שועלים.

והכוח שיש לו , והנימוס שבתקפו בא? והשליחות שבידו? אגודות בחרו בו! איזו אגודות ומה יש להן? כמה עולה הקרדיט שלהן אצל קרופ? באיזו הצטרפות של ממשלות הן נכנסות?

"פיקלהויבע" פרוסית אחת תסערן כמוץ, ועשיר אחד יכול לקנות את כל רכושן.

והגבורה שיש להן בקרב אומתן? הגביר איקילי, דמתקריא יאן פימפרנוטר, יורק ג' פעמים בכל פעם שהוא מזכיר את הדבר המכוער הזה.  המפונק פימפרנוטר, מרגיש תיעוב והכרח הקאה.

יודילי מוכה שחין – הוא אומר בגאווה, בכעס ובצער – רוצה לייסד לו מדינה! שוכח הוא, שהוא הוא בעצמו "יודילי מוכה שחין", אשר השחין שעל ראשו איננו נותן לקרני אור וחופש לחדור לתוך קליפת ארנקי קשה של מוחו הסתום.

איזה דוקטר'ל מווינה מטריד את המוחות בדבר שאין אדם מן הישוב יכול לטפל בו.

והוא, פאן יאן פימפרנוטר, מצייר בדמיונו, כי עבדו בא ומרצה:

אדון אחד מחכה במסדרון, ומבקש שאדוני רב החסד יואיל לקבלהו.

והעבד מוסר לו כרטיס.  על הכרטיס כתוב שמו של אותו דוקטר'ל.

אמור לו, שאין אני פנוי לקבלו.

אבל יש איזה אגודות – הוא מוסיף לאמר בלבו אחרי אשר סילק את הנדחק להיכנס – ומי ומי הם? ארחי ופרחי! מי יבוא עמהם בדברים? איזו חשיבות יש להם בעולם?

ובכוח ארחי ופרחי אלה אדם בא לרומי, ונכנס אל ויקטור עמנואל השני. וזוכר אני, כי בפאריז מנו את הרגעים בכרונומטר : חמשה רגעים סח עם ולאדק, עשרה רגעים עם קומב, ועם דילקאסה – אולי כחצי שעה.

ובין כתלי הקבירינאל נשמעה, במשך שעות, הרצאה ארוכה מאת האדם ההוא.

הרצאה ומשא ומתן בין האדם ההוא ובין מושל – איטליה.

הד הבכיה העולמית ; האנחה שלנו, הנבלעת ברעש העולם וחייו, גניחת הנפשות הצמוקות והחיוורות נשמעה בחלל מלא הוד וזיו, כותלי הקבירינאל.

ועיני מלוות את האדם ההוא מעבר לגבעת הפינטשו, דרך הקורסו ועל פני הגשר מטה מטה, עד מגרש ס"ט פטרוס, ומשם מעלה עד הוואטיקאן.

ויהודי הולך ומשנה את אושפיזו מאיטליה הרשמית אל סביבות כסא פטרוס.

עוד מעט, ושני אנשים עומדים זה מול זה ; האיש שבו מתגשם הכח הרוחני של העולם הקאתולי, והאיש הבא מאת עם דל חלכה.

מאה שני חיים של ריקנות בעד רגע עשיר, מלא , רב התוכן כזה!

הרגע הוא כה יפה, עד כי כל התיאורים שאתאר וכל הקווים שאשרטט, מתיירא אני שמא יפגמו, שמא יגשימו ויעכבו את הדבר הדק ביפיו והיפה בדקותו.

וירא אני שמא יאמר האומר: הלך דוקטר'ל לבקש את הגלח הראשי, שיתן לנו את ארץ ישראל.

או יאמר: הלך איש מווינה, ויבקש רעיון, ונתנו לו, ועמד וביקש, ומפני סבר פנים יפות לא דחו את בקשתו תיכף.

זאת תהיה פנטסיה של בורסקי ; מדרגת-השגה של בעל עגלה וחידוד הפיקחות של ריש דוכנא.

לא איש עמד לפני איש, אלא מסורת בפני מסורת, שאיפה בפני המון שאיפות אחרות, יכול אני לאמר: עולם בפני עולם.

בוא וראה: שתדלנים הלכו אל האעפיפיור, או חפצו ללכת זה כמה.  בוא וראה מה בין בני לבין חמי!

מונטיפיורי ז"ל הלך אל פיוס התשיעי לגאול את מורטארא*. אבל עד פיוס התשיעי לא בא. הוא שיחר את פני איש סודו.

ועוד זה מקרוב קראתם זכרונות פלמטרי אחד.  הדבר היה בימי טיסאע איסלאר.  המשפחה הגדולה, המיליארדירית, משפחת רוטשילד, אינה שוכחת את חובותיה להורים ולעם אשר ממנו יצאה.  היא חפצה לעשות דבר ; היא, המשפחה שכבר יש לה כתרים, יחוסים של כמה דורות עם אצילי עולם, היא שכבר יש לה רוזנים ופרתמים שהתחתנו בה ; האוחזת בימינה את הרסן ובשמאלה את השוט על הבירזאות וההלוואות של ממשלות, כאשר רצתה להציע דבר לפני האפיפיור, בחרה לזה את הציר האנגלי בווינה שידבר עם הנונציוס אשר בווינה למען יציע לפני מזכיר הכנסיה ברומי, למען יציע לפני כבוד ליאון השלושה עשר.

ואחד מן השלשלת הזאת לא קיים את דברו, וקרובה ההשערה ,כי ליאון השלושה עשר אף לא שיער מה דרשו ממנו, ואל מה התפללה המשפחה הגדולה ההיא.

ופה אדם בא, והולך מן הקבירינאל אל הוואטיקאן, ועומד ומרצה את דבריו, לא בעד הערפל, לא דרך מחיצות.

וכותלי הוואטיקאן שומעים את המלה החדשה ומזדעזעים מתמהון.

כי כבר שמעו הכתלים ההם דברים רבים, אך מלה כזאת לא שמעו עוד.

והמלה כה פשוטה, עד כי חידה היא מדוע לא נשמעה עד היו.

ומסביב עולות תפילות בכל הלשונות בקאפילות של ס"ט פטרוס, היעודות לעמים שונים.

ותמרות ענן הקטורת מתאבכות ורוצעות, כלוליונים, את האויר.

ונרות דונג עבים בוערים, ונוגה דם תולע משתפך על התמונות.

ומוקדי מזבח זורחים בדבירים הכהים.

וכתרי קרני ההוד של תמונות הקדושים, על מצחם נהרה, על ראשם שפריר איקונין, לוהטות בחביון סוד, בנגוהות באפלה.

ולפידי המערכה יעשנו ילהטו, ולאון נראות מצבות השיש כגלילי שן צחר.

וזמירות עצובות נוזלות  מעדנים, קול גילה ורנן, שיר ומצלתיים, והעוגבים יהמו נפלאות כשרפים מרננים ברוח, כמלאכי שלום כינור יעירו.

ופעמונים מצלצלים, והמונים כורעים על ברכיהם, ולבבות אלפים דופקים בתפילה, ונפשות תנשאינה בעוז ואמן לאל בו ישגבו.

ובין אולי החצר, מחנות חרדים ידדון ברגש, כגלים, והשני של אדרות היקר אשר לחשמנים נשקף מתוך צבע רקמתיים של חיל השומרים לראש.

ונשואים הלבבות והעינים אל הלשכה הסגורה, שם ינווה ממלא מקום פטרוס על אדמות.

ומסביב ללשכה ההיא מתהלכים אט, כמפחדים להפריע את הדומיה.

ופלמטרים צירי הממשלות, צועדים בזהירות, ועל פניהם סוד כבשונו של עולם המדינות מזדווג עם סוד לחש האמונה וביטול היש.

ובסביבה הזאת עומד איש חייל, לבוש בגדי חול שחורים.

ושתי עיניים חולמות, עמוקות, גדולות, נוטות ישר אל אדיר הכהנים – ונפגשות עם שתי עיניים טובות ורגילות לברך.

והפה, הנודע לכולנו, יביע, איך אל ארצו ואל קינו שואף עם קדמון ואומלל.

והוא מביע את הצפון בנפשו המרה : נפש עם קדמון ואומלל.

כן ניצב וכן מדבר איש החייל.

ועיני מלוות אותו בצאתו ובשובו.

חשכת הליל את פני רומי הליטה.

לא נשמע עוד קול הפעמונים ; לא נשמעה הברת החוטם של הכוהנים המנהמים ; לא נשמע דבר, זולת ההימנון שהכוכבים שרים אל האין סוף.

הכל ישן. הנהר העתיק רובץ כגולם אי-נוע בין גדות האבנים.  מרחוק מתפשטים ערפלים, ועל הקריה העולה והיורדת, על כידוני המגדלים ועל כיפות הגגות יורדת הדומיה, המתוקה כתרדימת עייף.

והאיש הבודד יצעד בלילה.  היכלות וטירות עזב אחריו, ונגוהות אפלה נדו גם נעו.

הוא הלך לנוח, אך מעיניו השינה נודדת.

רפאים מתי עולם קמו מעפר, קהל גדול מאד, אימים ריבותיים!

אלה אשר הלכו בראש גולים, וישאו את המנורה אשר הסגירם שוד משדי בידי אויב.

ואשר נסעו עם ידידיה מאלכסאנדריה אל קאליגולא – לבאר דבר אמת.

ואשר נסעו אל אדריאנוס מירושלים החרבה להוביל את היללה אשכר ללעג מנצח.

ואשר נלחמו כנמרים בקצף מסביב לביתר, ויובלו ככבשים בחרצובות הלום.

ואשר רוטשו ואשר נרמסו ואשר נמשלו לטיט חוצות ואשר נפזרו בארץ צלמוות ואין מקבץ.

ומנבכי עמקים, מן הקאטאקומבות, קמו הנגידים המתייוונים, שהמירו כבודם בקלון זר, ויערימו ויתכסו בשמות נכר ובשפת נכר, ותחבולות לא הועילו – כי עוד היום מערות היהודים יקראו לקבריהם.

ומעמקי מצולת הטיבר עלו הנטבעים עם כלי השיר מירושלים.

וכלי השיר מירושלים השמיעו קול נורא מאד.

ומעפר קמו עצמות יבשות, עצמות שליחי הקהילות מימי הביניים, ניעורו מזבול חשכתם!

והנאלמים בשינת המוותה פתחו את פיהם, וישיחו ויתרועעו עם האדם הבודד, וקולם כילל רוח סער בין עצים חשופים ואבלים על חצר מוות.

ושלדים גדולים תוקעים אליו את כפיהם : אחינו אתה, אחינו אתה!

וכרוב חן מנחם ירד ויסתר בכנפיו את הצללים.  ושמורות עיני האדם הבודד סגרו, אך לבו ער, והוא חוזה חזון תשובת בנים לגבולם.

הוי מי יתן בוקר!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



* ילד יהודי באיטליה שנחטף ב-1858 והוטבל באנסו ע"י הכנסיה הקאתולית.