_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אירוניה

(פרקים בפסיכולוגיה הסגנונית וערך האירוניה בספרות ובחיים)

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

[א]

השמות: "הומור", "סאטירה", "סארקאזם", "פארודיה", "פארס", "בורליסקה", "אירוניה" – משמשים בינינו בעירבוביה נוראה, וב"חדא מחתא מחתינן להו"" לצון, לעג, היתול, – ומוסיפים עליהם מלשון התלמוד: "חיוך", "לגלוג", "בדיחה", "גיחוך", אבל ההגדרות האלה לא נקבעו בדיוק.  וכל המושגים הם במצב היולי, כמו בתקופת המליצה.  אמת, יכולים אנו לפטור את עצמנו מן הדין כלפי השפות החדשות, שגם בהן אין עדיין איקביבלנטים מוסמכים ל"הומור", "סאטירה", וכו'; אבל כל קורא אירופי, שקרא ושנה, יודע על כל פנים ראשי פרקים של הבדלי השמות האלה: שה"הומור" טעון חביבות ותמימות, רוך ועידון וקלות; שהוא יוצא מן הלב הטוב יותר מאשר מן המוח, שחמתו צריכה להיות מרובה מצילתו; שהוא צריך להיות מלא לחלוחית לשד (כפירוש המלה ברומית) – ומתאים לו השם "בדיחה", שה"סאטירה" עלולה לזעף ולהתמרמרות, עם שיניים חדות כשיני המשור, אלא שהן צריכות להיות מלוטשות יפה יפה – ומתאים לה השם "היתול"; ושה"סרקזמין" צריכין להיות דוגמת זגוגית מגוונת, מנופצת וכתושה, מוכשרת לחדור חדרי כל לב וכל עניין, מוכשרת לשרוט – ולא כצפרני החתול, ולא בגניבה ובחושך, כעטלף, כי אם בגלוי ובנצחון, כפרסות הנשר – ומתאים לזה אולי השם: "דברי חידודין".

עד כאן ההגדרה הלשונית.  לבר מן דין, יודע כל קורא, שכל אלה הם ממיני הספרות היפה, הקובעים מטבע מקוריותם ועצמיותם כל אחד לבדו, בין שהם נוטרי המסורת הספרותית, בין שהם משתחררים מן המורגל, ופורצים את הגדרים הנושנים, על כל פנים צריכים הם להזהר מחורבן הרמוניה ומהאסבת היופי; צריך שתהא בהם התאמה נכונה חדשה, חיים-שבחיים, גרעין של תוכן, חן וחסד-אלוהים של כשרון מיוחד.  בסגנון של מגילת-יוחסין הייתי מגדיר את תולדות האירוניה באופן זה: ה"אירוניה" היא ממשפחת הלצון, מסוג הלעג, אחותו של הסרקזם, חוליה בשלשלת צורות ההיתול, אלא שהיא קובעת זן (ז'נר) לעצמה.  היא צריכה לחוש דק, מעודן שישמור עליה, שמא תיסחף בגל הפולמוס הזול והדל, המושך את עיני האוכלוסיה חסרת-החינוך ונעדרת-הטעם.  ביד גיבור היא ברק חנית, וביד שוטה סכין מסוכן, על כן יכולה היא לבנות עולמות, גם להחריבן.  הכל תלוי בשיעורה, בגבולותיה.  הסידור והמיון במקצועות הללו, דורשים חינוך מוסרי מרובה-הצדדים, וטעם אסתיטי של סופרים מובהקים.  השאיפה לחידוש ותיקון, היא מצויה במקצוע זה, כמו בכל מקצוע, וזוהי נטיה מועילה, וברכה בה; אבל נחוצה לזה, לא רק מידה מרובה של העזה, כמו שחושבים הפתאים; ולא רק מה שקורים "כשרון", כלומר, הבנה בטבע, אשר בלעדיה לא תצלח שום עבודה בשום מקצוע, – אלא נחוץ גם שיעור הגון של דעת, עם חוש של אחריות, והבנה פסיכולוגית, וחופש פנימי מכל משוא פנים, מכל זיקה ושיעבוד לסיעה וכנופיה, – שהם כתריס בפני הנטיות והמגמות המכוערות: תאוות ההתגנדרות והתטווסות – ומתאים להאירוניה, בקירוב, השם: עקיצה, והמקצוע כולו על דרך ההשאלה: "מסכת עוקצין", מפני שהאירוניה עשויה לעקוץ בחשאי בפנים שונות: בלשון סגי-נהור, ב"לשון רמיה", שמשמשת במלים, שהוראתן הפשוטה היא ההפך הגמור מהכוונה הנרמזת בהן, עם העמדת פנים תמימים, כאותם המסַפרים המצויינים של מילי דבדיחותא, שאינם ממלאים פיהם צחוק בשעה שהם מספרים, אלא מעוררים את השומעים לצחוק.

ועוד תנאי אחד מנו חכמי הבקורת השלימים באירוניה, צריך לא רק, שהסופרים ידעו להשתמש בה, אלא גם, שהקוראים יהיה מסוגלים ומחונכים להבין אותה; יש כאן עניין של קולטורה, של עיבוד הטעם, ועליתו מן הגסוּת אל הדקוּת והעידוּן, מן ההדיוטיות הנבערה אל הסלסול הענוג, מן הברבריות האטומה אל הבינה המפותחת.

אתה רואה זאת בהיחס של הקהל ובאופן הגבתו להצגה על הבימה בתיאטרון.  קהל מפותח-אסתיטי עם חוש דק ומבחין – מרגיש ביופי, בהרמוניה, וסולד מכל כיעור של דיסוננס, בדחנות, דוחק וגוזמה; וכנגדו – קהל בלתי-מפותח, פורץ בצחוק ברגעים שיש לבכות, ומשתעמם ברגעים שיש ליהנות.

הנה אי-אלו דוגמות מתפקיד האירוניה בין העמים המפותחים, מעודני הספרות והאמנות באירופה.  בדורו של הלץ הגאוני וולטייר, נתקבלה האירוניה בצרפת כאופן הבעה עמוק ותוכני ורציני מאד.  זהו אחד השרטוטים האופייניים ביותר בצלם דמותו של סגנון הספרות הצרפתית בכלל.  כמעט אין סופר צרפתי מצויין, שאין האירוניה מנמרת ומגוונת את סגנונו, בין כשהיא מבצבצת מתוך ספרו לפרקים, פה ושם בצורה של "מאמר המוסגר", בין כשהיא רובה את הברקים המזהירים שלה מתוך גוף ההרצאה, ומוסיפה לה עליצות חיים.  הבקיאים בהספרות הצרפתית יזכרו, שהאירוניה סוקרת מתוך כל ספרי פסקל; קורצת מתוך כל ספרי רינן, ומציצה מן החרכים אפילו מהמאמרים הראשיים, ולוא דווקא מהפיליטונים – של העתונות.  מחבר הספור משתמש בה לא פחות מן ההיסטוריון, הפילוסוף – לא פחות מן הדרשן הדתי, והמבקר – לא פחות מהסופר הבמאי.  כולם בטוחים, שלא ייכשלו בלשונם ולא יינקשו בשינונם, כי הקורא הבינוני ירגיש בהאירוניה שלהם, ולא יורה בה פנים שלא כהלכה.  יש כאן הבנה הדדית עמוקה מאד בלי פשרה מיוחדת בין הסופר והקהל.  אין צורך בה.  זהו חלק מן האופי הגזעי של הצרפתים: חוש איסתיטי מפותח, אדיבות, עדינות, גיהוץ, טוּב-טעם; ומתוך העדינות מהבהבים ועולים פרחי לענה זערוריים של אירוניה דקה, ספקנית, לא כמו שאנו רגילים לאמר בהמליצה הפרימיטיבית: פוסחת על שתי הסעיפים – לא! לא חיגרת כלל, אלא ספקנית מרוב דעת, ספקנית מתוך דקות מעודנת שבמעודנת.  אין כאן ריח קסרקטין "מאורגנים", כמו בגרמניה; אין כאן מסמרות קבועים, אלא עידון ההרגשה ואמנות בכל מקום.

 

[ב]

לא כן אנגליה; היא נתנה לעולם אמנים מפוארים במקצוע זה; ועדיין היא מסתכלת בחשדנות ובהתמרמרות כלפי האירוניה.  הרי זה כמו בהאמנות הבימתית.  אין עם בעולם שחנן את האנושיות בענק גאוני בימתי כשקספיר, ואין עם בעולם, שטעם הקהל והמבינות, לגבי הבמה, בדיוטה תחתונה כל כך.  אין האנגלי אוהב את ההתפנקות האסתיטית, כמו שאיננו אוהב את תבשילי צרפת המתובלים, אלא את תבשיליו התפילים, בלי הרכבות ובלי "קונצין" – סטייטמנט צלול ופשוט, בלי עקיפין, בלי דבר חידודין.  כמו שהאנגלי מאמין באמונה שלמה, שהכותב על דבר רשע וזדון אולי הוא בעצמו רשע וזד; ככה איננו יודע להפריד בין האירוניסטן ובין הפשע, או השגעון, שהוא מניף עליהם את שוטו.  אפילו הד"ר דז'ונסון, שהיה פחות אנגלי ויותר עולמי מבני דורו, לא רצה להכיר בהאירוניה כמו שצריך להכיר בה, שהיא דרך ארשת והבעה, ויתר על כן: יצירה מסויימת של אופן תיאור מנקודת השקפה מיוחדת, אלא סימן אותה, בלי הרגשה איסתניסית, בפשטות תמימה גסה, "כסגנון, שבו המלים הן מתנגדות לפירושן, כמו שתאמר, שבולינגברוק (פוליטיקן וסופר אנגלי בימי הד"ר דז'ונסון שהיה לו – כמו שהוברר אח"כ ע"י חוקרי ההיסטוריה לא בצדק, רק בטעות, – שם רע והיה שנוא לבריות) היה איש קדוש".  קשה להגיד, מה יותר מתנגד להאמת: ההגדרה של אירוניה, או הדוגמה.

צריך להשקיף לאחור, קודם להד"ר דז'ונסון, כדי למצוא פתרון יותר מתאים לאבעיה זו, חכם איטלקי, מחבר הספר הידוע בספרות העולם ע"ד "החצרן"*, נתן למושג האירוניה את ההגדרה הכי מדוייקת, שקבעה לעצמה קיום לעד.  "האירוניה – ככה כתב חכם זה – היא האמת שבשקר; היא הווילון של היתול ודברי הבאי, שבהם מסתתרת קושטא דמילתא, מרוכזת ומעיקה; קלות ראש שבה חבוי כובד ראש עגום וטרגי; יבשות צחיחית מדומה, שבה מתעלמת לחלוחית פיוט ורגש. – כשמתארים, למשל, גמד רוכב על גבי ענק, מראים את הדבר באופן דל ושגור, כמו שהוא משתקף בכל ראי מלוטש; לעומת זה כשמתארים ענק רוכב על גבי גמד, נותנים להניגוד הזה גוון מבריק – ומבליטים עוד יותר את הגמדיות.  זהו הדבר הקובע על הציור את המטבע של אירוניה.  כגון זה, תיאור לובן עורו של כושי.  הריהו תיאור מתנגד בעלמא אל המציאות; אבל השיחה מספרת, שאדם אחד נסתמא בעיניו למראה עוצם לבנונית עורו של הכושי – זוהי אירוניה, שמפליגה את שחרוריותו של הכושי, יותר מן הסטייטמנט – האוקמתא, שעורו של הכושי הוא שחור.  לפיכך, תופסת האירוניה מקום חשוב בין אבני היוצר.  לפיכך היא מתזת אור פלדות עז על המכוער ועל המגוחך, אשר בהאיש או בהענין, שהיא רוצה להעיר על מקום התורפה שבו.  זוהי הסגולה המיוחדת המסמנת את האירוניה.

אבל אם אין האירוניה רוצה להחטיא את מטרתה, היא צריכה להיות משהו יותר מן הניגוד של המלה אל המכוון בה; היא צריכה להיברג ולחדור לפני ולפנים של הענין אשר עליו ייחשב וידובר.  נחוץ, לא רק סירוס האמת, אלא גם הגזמה קבועה של מהות הסלף ע"י תאור מפלח, מפורר ומנפץ.  האירוניה, למשל של סוקרטס, התבטאה בהגזמה הקיצונית של בערות מוחלטת מצד האיש שהיה בדורו חכם מכל אדם.  רק באופן זה, מתוך וויתרון קיצוני על כל יחס ושייכות למדע, גרם סוקרטס למתנגדיו לגלות את טפשות שגעונם באופן הכי בולט.  כשהוא בונה את בניין מופתיו, אריח על גבי לבינה, הריהו מנגד בכל רגע כל מלה או כוונתה, ומתלבש בחוסר דעה קיצוני כל כך, אשר לא רק הוא בעצמו, אלא גם האחרון בצעירי עבדיו איננו מוכשר לו.  וכשאתה חוזר שוב אל חזיונו של וולטייר "קנדיד" (התמים) – אולי המופת הכי גדול של אירוניה, אשר חזו המשוררים והחוזים בעולם – אתה מוצא לגלוג רפרופי וקלוש נגד האמת.  כשד"ר פאנגלוס וחבריו דוכאו בכל ביעותי המוות של האינקביזציה, כשעונו בכל עינויי העבדות והרעב, וכשקורעים מהם איבר מן החי, מוחצים ופורמים את בשרם, הפילוסוף פאנגלוס עומד בדעתו ומצהיר, שהכל טוב בעולם זה, שהוא הטוב בכל העולמות האפשריים.  האירוניה של וולטייר היא שנונה, קוצית, קלה ומחלחלת, והקו המסמן שבה הוא – ההיתממות המעוותת, החוש הבריא התופס את האמת שבחיים בצבת השקר.  תוסס באמנות זו ארס הכעס והמרירות כנגד האופטימיות.  אין כאן זלזול וקלס.  יש תוגה חשאית ועדינות-בתולה פיוטית.  יש כאן מה שמציין את פרצופו של הפילוסוף הגחכן: העוויה מעוותת בקביעות את זווית השפתיים, העוויה מבטלת – מתוך בינה יתרה.  תוקף אותך רטט מוסרי.  קירבת אלהים של גאוניות נוגעת בך בכנף פרפר לבן.  רוח הקודש של אירוניה, שיש בה תוכן תרבותי נפשי.  המגמה היא בשביל הטוב והצדק, היושר והאמת.  והאירוניה היא אחת, אולי היחידה, בין האמנויות, שהמגמה היא מותרת לה. – אילו לא כתב וולטייר דבר זולתי חזיונו זה, די להקים לו שם עולם לא ייכרת.

אצל הצרפתים זהו דבר נודע ממקור עצמותם, והם נותנים לו תנועה חפשית.  לא כן אצל האנגלים.  האנגלים "אומרים לשחוק מהולל", וכל המשתמש באירוניה מתחייב בנפשו.  לפני דורות כתב סוויפט את חבורו: "הצעה צנועה למניעת ילדי העניים באירלנד מהיות למשא על הוריהם או על המדינה".  זוהי אחת היצירות האירוניות היותר עזות ומרות וארסיות שהיו בעולם.  כל מלה בהחבור הזה נודפת עברה וזעם והתרגזות ישרה והשתתפות בצערה וביסוריה של אירלנד.  הצרות והמצוקות שהשפיעו על הסאטירה של סוויפט עברו לנגד עיניו, ולא היתה לסוויפט שום מגמה בלתי אם להכניס ללבות זולתו את ההכרה שהיתה חיה וקיימת בו, ושלא יכול היה להסיח את דעתו ממנה.  הוא השתמש בהיתול שנון למטרתו, מתוך הכרה, שזהו כלי הנשק הכי ממית, אם הוא ישתמש בו בשביל התקפה.  הצעתו היתה לא משהו פחות מזאת, "שילדי אירלנד יבושלו וייאכלו".  הבטיח אותי – הוא כותב – אמריקאי בקי בענין, הנודע לי בלונדון, שתינוק בריא ורך, בן שנה, מטופח יפה, הוא מזון מבריא, נעים ומשיב נפש, בין שהוא מבושל לאט, בין שהוא צלוי, אפוי או שלוק, ואין לי ספק שיכשר גם למקצצה, גם לנזיד בשר מתובל...

בדין הוא, שאירוניה זו תהא מובנת להשכל הכי אידיוטי! ובכל זאת הולשן סוויפט, במשך מאתים שנה, כאוכל אדם! יען כי ביטא את מחאתו כנגד החמס באופן הבעה הכי מתאים להלך רוחו הגאוני.  כדאי לשים לב למלשינות קלילה זו.  אחד המבקרים אמר, שהוא בטוח, שלא דיק סטיל, ולא גולדסמית ולא פילדינג היו יכולים לכתוב את "ההצעה הצנועה" הסוויפטית.  בוודאי, לא היו יכולים.  הם לא הרגישו את הדחיפה הרוחנית העזוזית של קובלנה וקריאת תגר של סוויפט; ולא היה להם הכוח האירוני התוסס והמרגיז של סוויפט.  "אין רוך ועדנה לסוויפט" – כתב תאקירי – "והוא נכנס לחדר-הילדים במדרך ובעליצות של בר-נש-דטור".  ההיתה מעולם ערבוביית-רעיונות כזו? סוויפט היה רחוק כל כך מבר-נש-דטור, עד שהוא לבדו בין כל סופרי דורו השתמש בלעג מיוחד בחודו, והצליח לעורר את רגש המוסר כלפי ילד אירלנדי ותאקירי עומד ומגמגם ש"סוויפט נכנס לחדר התינוקות כבר-נש-דטור!" בטח, מחבר  Barry Lyndon  שהיא מסה מצויינת של אירוניה, צריך היה להבין יותר מה טיבה של אירוניה אצל סופרים אחרים.

גם פילדינג שקל למטרפסיה מיד מעליביו, לא פחות מסוויפט.  הספור "יונתן ויילד" שלו, הוא מלאכת אמן, רחוקה מן האסטרטיה המאובקת של שיגרת-הפשט והרצינות בלשון ובכוונה לא פחות מן ה"תמים" הוולטיירי בעצמו.  זהו צל צלמו של אדם "גדול", שה"גדלות" שלו לא ניתנה להמדד באמת המידה הרגילה של צדק ועוון.  הגנב שבגנבים משמש אראל של הרומן, והצדיק האארטפרי הוא מוצג לראווה, כטיפש עלוב.  מסווה האירוניה איננו מורם מעל קלסתר הפנים, אף לרגע אחד.  דו השיחה הוא מוחזק בלי הפסקה, או הזנחה, על המדרגה הכי גבוהה של לשון סגי נהור, בהיתול בדיחתי.  ופילדינג נידון לחובה ע"י מספר גדול של אנשים רצויי-הכוונה כפרקליט לגנבים ואפוטרופוס לפושעים! הצרפתי המשכיל כל שהוא יוכל להבין את ה"תמים" של וולטייר.  אבל הקורא האנגלי של "יונתן ויילד" איננו בטוח, שלא נעשתה כאן התקפה על ההכרה הקפדנית שלו, המבחינה בין הישר והנלוז.  יש כאן – לא הבדל המושג (אוביקט), אלא הבדל המשיג (סוביקט), ובעיקר הבדל הטעם ואופן ההגבה לרגל צורות ספרותיות ידועות.  ישנם עמים נענים לאירוניה, וישנם שאינם נענים ומתפעלים ממנה.  לא בכשרון תליא מלתא; בפסיכולוגיה לאומית תליא מלתא.

 

[ג]

עד כמה שאפשר לדון מן המונומנטים הספרותים הקדמונים – ואין לנו שיור אלא התנ"ך, ומקצת הספרים החיצוניים – לא היתה לישראל-סבא בעתיקותו, נטייה יתרה לאירוניה.  הכל חצוב בסלע, מתום ואיתן, פשוט וענקי: מוסר, רוממות, קדושה.  הווה אומר: שירת רועים! לא היקשים, לא חיטוט ולא ניקור.  דברים פשוטים.  ולגבי חובבי החידוד, ההשתוממות וההפתעות – משעממים, משעממים כהטבע היום-יומי, כפשטות האדמה, כהריטמוס של נהמת הים, כהשוויון של הלב הדופק – כביכול, כסתם ציונות, בלי פתיונים מפלגתיים.  הכל סבב על ציר הניגוד ל"מעשה ארץ מצרים"; הכל נדף זעם ומחאה כנגד "עבודה זרה".  כאן ורק כאן, כבר צמחה והצליחה האירוניה מקדם קדמתה.  כמה מן הדיוק יש בדברי חז"ל, שאמרו: "כל ליצנותא אסורה לבר מליצנותא דעבודה זרה"! כל הפסוקים בישעיהו מ"ד, י'-כ' הם ציור האליליות, לוהט בעוז צבעיו כמו גלוף כולו בפלדה.  "והיה לאדם לבער ויקח מהם ויחם אף ישיק ואפה לחם אף יפעל אל וישתחו עשהו פסל ויסגד למו.  חציו שרף במו אש על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע אף יחום ויאמר חמותי ראיתי אור.  ושאריתו לאל עשה לפסלו ויסגוד לו וישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה".

אין שיא יותר נשגב להעפלת הדמיון בהפלגה ובהגזמה מכוונת, לשים את הדבר הנתעב לצחוק מן התמונה המבריקה הזאת, המדגישה את הזרות והתהפוכות שבהאליליות.  גם פולוס באגרתו אל הקורינתים שפך בוז על האלילים ועובדיהם, אבל מה דל ומך ציורו בערך אל הציור הלוהט והשופע עושר – חזיון של ישעיהו השני! והציור של ירידת נבודכנאצר לשאול תחתיה בדברי ישעיהו הא' (י"ד, ו'-כ') עם עתודי הארץ הקמים מכסאותם לקבלת פני האורח החדש – הלא אין כמוהו לשגב, לשגיאוּת, ויחד עם זה לרעל הלעג! עובד האלילים לוקח בול עץ ועושה לו אל; אבל כחס הוא על בול העץ לעשות את כולו לאל, כפיס אחד יספיק לו לצרכו זה, ולו יש צרכים אחרים קודמים לצורך אל: הוא רוצה לאכול, הוא רוצה להתחמם, על כן הוא מחלק את עצו, מקצתו להדליק ולבשל, ורק את זנב האוד העשן הוא משאיר לו, והיתה לו שארית הפלטה הזאת למעשה אל.  או נבוכדנאצר יורד שאולה, והשאול רוגזת.  היא רוגזת כעיר הבירה בבוא מלך גדול בשעריה.  והשאול חושבת, שמלך בהודו תחזינה עיניה, והיא מזדעזעת: היא מוכנת לקדם את פניו בתרועה, להוציא חוצץ תהלוכות; והאורחים הקבועים שלה, המוטלים בכובדם ובחשיבותם, כהעתודים העולים על הצאן, מופתעים מהופעת מלך מלכים, קופצים וקמים מכסאותיהם – החוזה נותן להם גם כסאות בשביל להגדיל את עוצם הציור, להבליט את המשך מלכותם וגדולתם גם בשאול, והאורחים הקבועים האחרים, כנראה הם מוטלים ומפוזרים על "הרצפה" – ומתחיל דו השיחה, אשר כל מלה ומלה בו היא כמו במחולות המוות, כל מלה חץ שנון, ונשמע הד קשקוש שלדים מתוך לבלוב עצי רקבון.

בהאירוניה העתיקה הזאת, כבר ניכרים כל הסימנים שמנו חכמים בהזן התאורי הזה: ההפלגה עד הקצה האחרון, הסיפור כלאחר יד של דברים שלא היו ולא נבראו, כדי לזרוק קורט חילתית מגרה ומתסיסה את החלב של פשטות שגורה, הכאה – לא באצבע צרדה,אך באגרוף ברזל חבוי וטמיר – בההרגל המתנמנם, אשר מוסר תוכחה פשוט לא יספיק לעוררו, להט צבעים קודחים ועטופי ווילון – כלפי עינים תרוטות, בדרך מגמתית.  הייתי אומר: צביטה אכזרית מרחמים בהלב של און, טומאה ובליעליות.

אמנם רצועה ירוקה זו בעסיס הצמיחה של אירוניה, שמתמתחת על המישור הפאסטוראלי והחד-גווני של יצירת רוח עמנו הקדמון, אשר רוח אל יצוק בה – ברעלה הירקרק, שיקוי שניתן לרפואה, הלכה ונסתעפה, ויצאה לתחומים שונים, בתקופת התלמוד המנומר, בכל המינים הספרותיים, לרבות את האירוניה.  מימרות כהאגדה ע"ד הקב"ה המניח תפילין, אנטרופומורפיסמוס, שהגדיים הטיפשים מתעטשים מחריפותו העזה, ומבולטות-ההגשמה הדוגמרת-המדומה של הבעתו, איננו כהטפת שמן זית זך של הדרשנים בסניגוריותם הרפרופית, ובעניות הבחנתם בין גווני הספרות – "אליגוריה" בעלמא, אלא צורה של אירוניה קיצונית, בניגוד אמנותי פרדכסאי להאמת הפשוטה והמובנת מאליה.  שאין הקב"ה מניח תפילין, ושאיננו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, כדי לתת יתרון כוח וצבע מבריק ולחזק את הרושם של הרעיון (הלאומי) העמוק, שבפרשיות של אותן התפילין המסתוריות של מרא דעלמא כולה, כתוב: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", כתשובה של גומלין והדדיות אל מה שכתוב בהפרשיות שלנו, לכבודו של בורא העולם.  זכורני, שבעל "המפתח"* האריך למעניתו, ללמד זכות על המימרא התלמודית, ומודה אני שהנני מבכר את המימרא – על דרשנותו המתמשכלת של הסניגור הזה, שלא הבין את טיבה של האירוניה המשתמשת בלשון סגי נהור.  די להתוות עליה תו, לאיזה זן ספרותי היא שייכת – ודי.

לזן זה שייכות המימרות שהטילו, ומוסיפות להטיל, אבק רב, בעיני המקטרגים על התלמוד, כמו "טוב שבגויים – הרוג", או "טוב שברופאים – הרוג".  התלמוד לא ציווה להרוג – לא רק את הטוב שבגויים, אלא אפילו את הרע שביהודים.  גם ה"הריגה" גם ה"טוב", הם ההיפך, מן הקצה אל הקצה, מהאמת הפשוטה והמובנת, ואינם אלא שעשועי אש של אירוניה חודרת, וניצוץ של בקורת כנגד הבטחון קל הדעת.  ב"לשון הבאי" זו דיברו חז"ל בהרבה מקומות בשביל חיזוק הרושם, והבהקת זיו הצבעים של התמונה, ובשביל הבלטת הקצוות והזיזים של גילוף תבנית מאמריהם.  מעולם לא רק לא המיתו, אלא אפילו לא הפילו שערה אחת ארצה מראשו של "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו"; מעולם לא העלו לגרדום את "מי שמפסיק ממשנתו ואומר: מה נאה אילן זה" וכו'.  אין אלה אלא אזהרות לנקיון הבגדים, ולהתמדה בלימוד – בהוספת המלה היותר חזקה, היותר קיצונית – לא פחות מסוויפט, ש"הציע" לאכול את הילדים העניים באירלנד.  אירוניה!

 

[ד]

בהסמטאות הצרות, המזוהמות והמסובכות של הגיטו, בדורות הבינים, מצאה האירוניה קרקע מחולחל תחוח ועשיר ברקבובית מפרה.  זאת היתה תלולית של נמלים, אשר כמידת צרות שטחה וצמצום גבולותיה – ברגה ונקרה לעומק, ותלמה והתרוצצה, והתפתלה כנחש; ולהעיקולים והעקלקלות הלו התאימה תבנית הזעם הכבוש של האירוניה.  כל הסיבות מבית ומחוץ הכשירוה: החינוך התלמודי, וביחוד הפלפולי – אצל אנשי המעמד הרוחני, תלמידי החכמים, החנוונות והסרסרות, שהשחיזו את המוח ושהרגילוהו לדיאלקטיקה, להתעמלות בתוך בורות ושוחות ואבני נגף ע"י הצלפות וזעזועים שלא כהגיון ושלא כסדר; מלחמת הקיום הזועפת והרגזנית, שבקעה את הקיבוץ לגזרים, ותתר את הרצועה (חוץ מן הדתית) לאיש ואיש; המרחק הנורא בין המציאות ובין הנכסף; יאוש הריאליות והצטמצמות בתחבולות חדשות לבקרים, שלא היו מעודן במצב מאוזן, אלא תמיד במצב מאונך, או לעילא ולעילא, או טיפוס על צלעות משופעות של הר (בציור דמיוני), או שקיעה וחתירה לעומק כל תהום – במלחמת ההגנה על הדת, על המשפחה, על העדה, על פרנסת היחיד; היחס המשונה והמלא תהפוכות אל הסביבה של הגויים: שיעבוד הגוף וגאון הנפש, התלייה בשערה של הרהור הגוי השליט, רגע באפו וחיים ברצונו, עבדות כנענית מוחלטת על כל מה שהוא קדוש ותמים על היהודי: טהרת משפחתו, צער גידול בניו, שלום ביתו, זווית מקומו בבית המדרש, לרבות את קברי אבותיו – הכל מחוסר כל אפשרויות של הגנה, הכל מופקר – ויהודי, עבד עבדים זה, בכל כפיפת קומתו והיתממות פניו והתחסדותו בדחילו ורחימו כלפי אותו גוי שליט, והשתפכות לויאליותו לפניו כמעיין המתגבר, מבזה אותו בלבו, הוי, כמה הוא מבזה אותו ומשפיל את ערכו ומבטלהו ביטול היש בלבו! הפנים נכנעים, הפה מלא תודה ו"נותן תשועה", אבל לרגעים – אותן העינים היהודיות מתמצמצות כמו בערמה, כמו בגניבה, ואותן השפתיים, לצד זווית ימין או שמאל, מעקמת העוויה קלה, מרפרפת ועוברת.  זוהי האירוניה! הם לא כתבוה בספרי העמים.  היא לא היתה "מקצוע"; לא היו מתייחסים אליה בקלות ראש.  מילא – "אגלייך ווערטעל".  השלום עליכמים היו נפגשים על כל צעד.  הרי זה כמו בעלי הזמר באיטליה.  מחוץ – פירסומם מרעיש עולמות.  באיטליה עצמה הכל שרים, וכמעט הכל כותבים מכתמים.  איטלקי – זאת אומרת, זמר וקצת משורר; יהודי גלותי – ז. א. אירוניסטן.

הם בעצמם לא כתבו, אבל על חשבונם עשו הכתבנים הפעוטים פרזות.  אחת מהן היא: "לשיר או לרקוד מה יפית לפני הפריץ".  פרזה זו קנתה זכות אזרח בהספרות ובהפובליציסטיקה, ותופסת את מקומה בבית-הנשק הפולמסאי לשם ניאוץ, החנופה, ההתרפסות והזחילה, וקיימא לן ונגמר.  הכוונה טובה, אבל תחילת ברייתה של פרזה זו היא לקוייה וזייפנית.  "מה יפית לפני הפריץ" – למי שיודע את קורות עמנו בפולניה, לא היתה "התרפסות", אלא מרטירולוגיה אנוסית, ואין שום הבדל בין אינקביזיציה של אש ובין זו של התעמרות ושל התעללות בצלם האלהי שבאדם, וחושבני, שהאחרונה היא יותר נוראה.  ומי שיודע את הפרק הכי קצר בפסיכולוגיה, ומי שיש לו השגה קצת בתורת נפש עמנו יודע, שה"מה יפית" לא היה חנופה, אלא האירוניה הכי מרירית, שבה התבטאה נפש יהודי הגלות! לא! היהודים הזקנים, אבות אבותינו בקראקא או בלובלין אם אחד מהם נאנס, בשעת חירום, בשביל פיקוח נפשו, והצלת משפחתו, עו עדתו, לשיר "מה יפית" לפני הפריץ, לא עשה זאת מתוך חנופה! מתוך חנופה – ל"פריץ" אחר, להמון הקוראים או השומעים הנבערים, לדגדג אותם בגירוי רגש הגאווה הלאומית, עושה זאת הכתבן הפעוט או הדברן הדימגוגי הקובל על "מה יפית" בחשבון ברור, שהרושם המקווה יושג.  אצל היהודים בהדורות שעברו היתה זאת בהכרה עמוקה אירוניה ארסית, בלשון סגי-נהור.

זכורני, שהרה"ג המנוח ר' פישילי סאלומון במאקוב, כשהיה מדליק את הנרות של חנוכה בחלונותיו, בימי גינוסיא של מלכות, היה רוטן בין שפתיו: "הריני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה של גלות".  אין אירוניה דקה מן הדקה יותר מזו.

 

[ה]

בכל תקופת מעברה ותקופת מפנה על פרשת דרכים, כמו, למשל, בזמן יציאת עמנו מקרפיף הגיטו למרחב שוויון הזכויות; או בזמן נצנוץ כת החסידים ו"אז לחם שערים" מצד המתנגדים; או בזמן האפיקורסים הראשונים, תחת דגל ההשכלה – נשתנתה האירוניה, ושימשה כלי נשק חד.  בימי תנועת החופש ברוסיה, בין השמשות של צנזורה וחירות הדפוס, נתפתח בהעתונות הרוסית והפולנית האופוזיציונית מין סיגנון אירוני כלפי בעלי השלטון, שהשפיע הרבה על הלך רוחה של האינטליגנציה היהודית ברוסיה ובפולין, וגם על סופרינו ועתונאינו (וחמץ נוקשה זה שעבר עליו הפסח, עדיין תוסס בינינו, אע"פ שכל המצב השתנה).  ודומני שהיינו לא רק מקבלים, אלא גם נותנים, מפני שהמוח היהודי היה רגיל ומפותח בדיאלקטיקה, והשכיל לתלות טיפה של מרה יותר עזה מזו של הגוים, לרגל ברקיותו ובקיאותו הקוסמופוליטית, ופזיזות התפיסה שלו, וכשרון ההסתגלות, עם הפאתוס, הדוחק לקפוץ בראש, והממהר לחשוב על אחרים – כשלו.

המידה המרובה של אירוניה בספרי היינה, מראה את ביטול הסכימה של מחיצות וספציאליות, המקובלת בין המבקרים השפויים.  היינה היה ליריקן גדול, אולי הגדול בכל משוררי הליריקה שבעולם, ובאותה שעה – היה ענק האירוניה, שהיא ההיפך מהליריקה.  אירונייתו של היינה כנגד צער החיים ויגונם ותלאותיהם; הכפפים והעיקולים, הקפיצות בעקלתון וההצלפות של בת שירתו מהנשגב אל המגוחך (בה"דיספוטאציאן" פתאום: "אונד דער תוספות יום טוב"!) הם כל כך יהודיים, מתיזים זיקים כגיצים מתחת הפטיש, כל כך פיקחים, ובאותה שעה גם נרגשים ומרתתים, עד כי – מצד אחד, כאשר בדחה עלי דעתי, הייתי רגיל לומר באופן פרדוכסי, שיש דמיון בין היינה ובין שייקע פייפר מווילנא ואפרים גריידיגר ומרדכי חבד; ומן הצד האחר, אינני תמה כלל, שהגרמנים ה"אריים", הזקופים כאילו בלעו אלונים, והקשים כשחם, אינם מוכשרים להבין את ההיתולים האלה, שאינם מבדחים את דעתם, וחושבים, שגם הליריקה של היינה והקילוס, למשל, של האגדה הלאומית ע"ד "שקתת המים" לורליי, הסורקת את שערותיה-פז במסרק של זהב, אשר איש ממשוררי גרמניה לא קלע לגלות אף אחד ממאה שביופי שפיענח יהודי זה – אולי גם זה אירוניה, ואולי כל השמד של היינה היא אירוניה, וכל חייו אירוניה.  הגרמני הקפדן המחמיר, האורגניזטור, הסתום והאפוף, השקדן והדייקן, הדל במקוריות, והרגיל לעשות רק סידורים, ולחלק את ה"חומר" לחלקים חלקים, ולקרוא לכל חלק שם מיוחד, כחלק את החיילים בקסרקטין – הריהו נבוך וחדל עצה ביחס ליהודי זה, שמביא אותו במבוכה בריבוי גוונין, באלפי ניגודיו והפכיו.  "לאו בעל דברים דידי את!" – זה שני דורות טרודה גרמניה בטלטול מצבת זכרונו של יהודי זה – בעקירה והנחה, בהנחה ועקירה.  "מבוכה" הוא לה; עצם בגרון – לא לבלוע ולא להקיא.  לבסוף, תובא המצבה לתל אביב?

אינני מייחס ערך מופלג לספיר בווינה, שהיה בדחן פיקח וגחכן שופע.  הרבה יותר חרוץ ועמוק היה קאליש, מייסד ה"קלאדערדאטש", שהיה מוקף "אלים קטנים"; וגם "הסימפליציסימוס" המינכני היה – קהילה יהודית, בעוד בזמן שבן שמן של היינריך היינה: תאודור תומאס היינה, רושם הקריקטורות, הכניס להסאטירה הפוליטית חריפות גדולה, כדוגמא נגדית וזה לעומת זה כלפי הבדחנות המשפחתית והטפשית של ה"פליעגענדע בלעטטער".  היהודים הללו, חלוצי שוויון הזכויות וראשוני ההתבוללות, עוד תססו-רתחו בהפאתוס של הגיטו (ידוע פתגם גיתה: "יודען דויטש איזט פאטהעטיש" – כאילו הרגיש שהוכנס איזה צמח מן האיזור הטרופי אל האיזור הפושר או הקרחי), והאירוניה שלהם היתה ילידת ההתנגשות וההתאבקות של שני עולמות, כמו שהדבר הוא נהוג תמיד בקורות הקולטורה והספרות.

אילו היינו עם שלם במקום אחד, עם שיש לו שפה אחת ותרבות אחת, והיינו בונים אותה בהמשך בלתי פוסק, ורובדים שיכבה על גבי שיכבה, כמשפט כל עם, אזי העמדנו – לא היינה אחד אלא רבים, ואולי גדולים מוולטייר ומסוויפט, אף במקצוע האירוניה; אבל במצב התפוצה ודור ההפלגה של ערבוביית לשונות ותרבויות מקומיות חסרות מרכז ומרובות צורה ונבדלות באופיין יכולנו לתת להעולם ולנו בעצמנו רק שברים וקטעים לפרקים ולסרוגין, וככה נצנץ הכשרון האירוני בתמונות שונות, כשמצא תנאי כושר לצמיחתו דרך ארעי.  יש ובא יהודי ממשפחה יהודית פולנית לברלין, ושמו קמפנר, ולמד שם, והיה לעתונאי ולסופר, ועשה נפלאות בסגנונו החדיש שבחדיש, והעמיק ושכלל את האירוניה, ויהי ל-אלפרד קר, חביב הקוראים האינטליגנטים; פעם אחרת, יהודי פולני מהעיירה קלייצ'יווי בפולין גדול בא לגרמניה, ולמד והתרגל והיה לשחקן על הבימה, ואח"כ לעתונאי, ויסד את ה"צוקונפט" והיה לנושא כליו של ביסמרק בהעתונות, והיה למבקר מלא אירוניה חד וחלק, והוא וויטקובסקי, שבזמן שאני למדתי בקויל, עדיין היה הוא בקלייצ'יווי ושאר בשרו השני בשני עמו; וויטקובסקי, היה שדכן בוורשה, וכולנו הכרנו אותו, והוא – מקסימיליאן הרדן, מרעיש ארץ גרמניה.  ויש ובא ללונדון יהודי ליטאי זקן (נפטר בשיבה טובה בבית המחסה לזקנים בירושלים), ונולד לו בן בשכונת היהודים ווייטשפל בלונדון, וקנה דעת שפת אנגליה בשלמות, והסתכל בפרצופי היהודים, והגה וחשב וכתב ספרים, ופתח חלון לחיי היהודים, ובדח והפליא את הבריות באירוניה דקה מעולם זר להם, והיה ל... זנגביל.

ומי מנה עפר יעקב? עוד לא קם בישראל חוקר אשר יקבץ קיבוץ גלויות אלה רק במקום, אלא אפילו לדעת אותם לבד.  היטלר היה הראשון שקיבל על עצמו את הטורח הזה, כאפוטרופוס לעריות, מרגל נישואי התערובות בהווה וכמה דורות למפרע, חופש כל חדרי בטן ובולש המשומדים והנטמעים והמעורבים, הציג לעינינו מחנה גדול של בני עמנו, שלא הכרנו ולא עלו על לבנו וביניהם גם הרבה אמני חזיון ולצון ושיחה ושירה, שהיו מבדחים את דעתה של גרמניה, ושבלעדיהם נעשתה לארץ שחורה-מרתים.

נחשפו, הופשטו ערומים – "הקוזקים" חבושי המצנפות השעירות לפדחתם, המרקדים כשעירים והמנקשים בסוליות קרסוליהם; נתערטלו ה"טירולים", נעטרי המגבעות השחצניות הנשואות בצד הקדקוד, עם פרח לבן עדין מן ההרים הנעוץ בצידן; הלבינו הכושים מחולי הדז'אז. Kommt heraus der Jud!  ובכלל זה, במחילת כבודם, התיאודורים-ולפים, הברנרדים – אלה העתודים, והצאן לאין מספר, ושחקני "התיאטרון הדויטשי" – כל זה כתב, שר, צחק, רקד בה "עד-דלא-ידע" של המאנציפציה, בהכרנבל של ההתבוללות – וכל זה נפגם נתמעך, נתמזמז – עד כמה שלא הספיק להימלט מתחת השוט.

והשוט – כאילו כוון כלפי, כביכול, רבבות הרופאים ועורכי הדין, והפרופיסורים לרפואה, והפרופיסורים לכלכלה, והפרופיסורים להנדסה וכו' וכו', שריבויים והצלחתם לעשות תלמידים הרבה בארץ, ולזכות בחו"ל בפרסים של נובל, וכיוצא בזה החרידו את ה"פיהרער" ועשו את בשרו חידודין חידודין.  לא היו דברים מעולם! ה"פיהרער" לא חת ולא זע מפני המדיצינה היהודית, או היוריספרודנציה היהודית, אבל הוא רעד בכל גופו בפני האירוניה היהודית! זאת היתה אימת המפגיע על "הארי".  בשל זו אחזתו פלצות ה"קדחת השביעית".  יכול היה לרצוח, לחבול, לשרוף, ע"י משרתיו, מאה פעמים יותר, משרצח וחיבל ושרף; יכול היה לקבוע מאה פעמים יותר מחנות ריכוז, ולגזור מאה פעמים יותר גם חרם על החנויות של ישראל, ולמסור את מפתחות מחסניהם הגדולים לידי סרדיוטיו – אילו הותיר אך קורטוב של חירות הדפוס, עם אי אלו מנייני סופרים יהודים, לא היה מתקיים! הטיפה של מרה היהודית היתה הורגתו, כר' ליב שרה'ס, שבא בחלום אל קיסר פראנץ ו"חותך גופו בסכין קטן, ובמזל זוטא, ניתח זערורי בכל לילה" – גלגול של היתוש הטיטוסי.

טיפה של מרה זו, היא אלימנט מפרק כעין חומצה גפריתונית, מתרת את הקשור, מדללת את החסום, חותרת תחת היסודות, מהרסת כל חוסן, מתסיסה כל מבנה פיסי וכל הרכבה כימית, שוחקת וטוחנת צורים וסלעים לקמח – "איין דעקאמפאזיטארישעס עלעמענט", כמו שאמר ע"ד היהודים ברומי העתיקה הטוב שבגויים גרמנים, הפרופ' מומסן.  נכון! הקצף והרעל שנצטברו בהעם הנרדף במשך אלפי שנים, נצטמצמו בתמצית מן התמצית סובלימטית, והולידו טיפה של ארס ועקיצת עקרב, שאין שום שלטון ושום מבצר תלפיות של כל חיילות העולם יכול לעמוד בפניה.  זהו אחד מכלי הנשק להגנה עצמית שהעניק להעם הנרדף, שהוא משתמש בו בלי הכרה, ובלי כוונה מיוחדת, כמתעסק בעלמא.  ואותו ה"דייטש" הענקי מומסן, בכל חכמתו, לא הוכשר להבין את היהודים של רומי העתיקה.  הוא חשב שהם התכוונו לפרק.  לא התכוונו כלל! החומצה הגופריתונית איננה מתכוונת לפרק: היא מפרקת! הנשמה היתרה היהודית, יתרון הנסיון של העם הזקן יותר, הנטיה לביקור ולניתוח, אי הרצון להיות מרומה ע"י ברק חיצוני ושוחד דברים ושלטים ומלים שאין בהן תוכן, הן הן שגורמות לכך, שהיהודי, כבר היהודי העתיק בימי רומי, ואין צריך לומר היהודי החדש בימי גרמניה, אשר בקיפול מוחו ובליטת עצביו ירש את הסגולות ההן, מסתכל בעיניו הבחונות ובחוש הבקורת שלו באופן מיוחד באותה "קסריות רומי", באותם "לחם ומשחקים", ובשעה שהגוי מתפעל מהם וצועק מתוך שכרון, הוא בן העם המנוסה, גלוי העינים, מלחש: שטותים! "אתא קלילא דלית בה מששותא".  זו – עם העוויה אירונית, היא היא ה"מלה החזקה", היותר חזקה מכל ה"דברים-כמתלהמים" של גיהרינג.  מלה חדתא זו כנגד ה"איינטאפף-זאנטאג", כנגד הפרלמנט שנשרף, ו"נצחון" הבחירות, וכל מיני התעתועים הטפשיים והריקלמה הטפשית המוברקת לכל העולם באל-חוט ומחוצרצת בראדיו – מלה זו, בהברתה האידית ומלובשת בכל המחלצות והתכשיטין של המליצה הגרמנית, שאחינו בקיאים בהם – היתה מונעת את האלהת הגולם, ומגבילה את השגעון המכוער הזה לתקופה קצרה ומקוטעת; ועל כן מן הנחוץ היה לבער כביעור חמץ את הוולפים ואת הברנרדים, את הפייכטוואנגרים ואת הלודביגים ואת הקררים, ולבלום במתג ורסן את העתונות.  בלעדי זה פקעה הנאציות במשך שלשה ימים כשלפוחית של סבון – מטיפה אחת של אירוניה יהודית, מחץ שנון אחד של סרקזם, שטותים! רבותי! שטותים אף אם יתאספו מאה מיליון אספסוף וקראו בגרון ניחר מרוב שתיית שיכר: "פיהרער!" – שטותים! – לא תחזירו את המדינות שנקרעו מכם, לא תקבלו בחזרה את הקולוניות! – שטותים – אתם שכורים מטיפשות! ארחא פרחא נוהג בכם.  מקרה משונה – אירוניה של הקדוש ברוך הוא – ככה "יושב בשמים ישחק", נותן אומה של שבעים מליון ביד בר-נש אחד. – שטותים וריקלמה אמריקאית גרועה! שקר ה"ראַסה" והבל "האַריות", וממשלה שנוסדה על אדני השערה פילולוגית שדופה ובטילה – היא נאד נפוח! אבל העטים, שהיו מוכשרים לכתוב את הדברים הללו, נופצו ע"י אגרוף השלטון.  ועל כן הוא קיים.

[ו]

ויש עוד מדרגה אחת באירוניה ואולי היא הכי עליונה בכל המדרגות והיא בבחינת "ליעדער אהנע ווארטע", "אין אומר ואין דברים ובכל הארץ נשמע קולם", אף בלי המלה הביטולית וההיתולית "שטותים"! לא שום דבר, לא כלום, לא איכפת! כששיבחו חז"ל את "הנעלבים ואינם עולבים", לא התכוונו לשבח את הנעלבים שאינם עושים.  הנעלבים עומדים על נפשם בכל מיני הגנה, אלא שאינם מאמינים בתועלת בזבוז המרץ של הגנה עצמית, בצורת השבת גידופים להמגדף; או התאבקות עם המתנפל באותם כלי הנשק, שהוא משתמש בהם, גם כשהדבר הוא מוחוור ומוחלט לכתחילה, שבכלי נשק אלה רב כוחו של המתנפל, ואי אפשר להתקיים ולעמוד בפניו, אלא צריך להילחם מלחמת הגנה בכלי נשק אחרים, שבהם כוח המתגונן גדול מכוח התוקף; אף על פי ש"לתפארת המליצה" היה הדבר יותר מתאים, יותר אסתיטי יותר פיוטי – להילחם מלחמה, שלכתחילה נודע בטח, שסופה תקלה ואבדון.

זהו הקו האופייני, המסמן את נטיית הפסיכולוגיה של רוב בני עמנו ברוב הדורות: שהוא איננו מבקש את הפיוט ואת האראלי, כשהוא חושד בהם, שהם דוחקים לאיבוד עצמו לדעת, אלא מצרף את מידת המעשיות למידת הרוחניות ורואה ומתבונן, מה אפשר לעשות, כדי להוסיף להתקיים.  אחת לאלפים, לאלף שנים, יכול גם הוא למסור נפשו סוף מעשה במחשבה תחלה – למוות.  בשביל זה נחוץ חורבן ירושלים, או לפחות חורבן ביתר, הללו הם מומנטים יוצאים מן הכלל.  שמאשרים את הכלל.  אין עם ישראל עשוי להתאבד לשם הצגה תיאטראית, שהקהל ימחה כף כשימות ביופי.  הוא איננו פריץ צעיר יוצא לדו-קרב בשל "כבוד", וכלום הוא יפני שעושה "חאראקירי" לפתח שכנו – להינקם בו באופן זה.  הוא איננו מצחק בהחיים כבכדור משחק.  הוא מסתכל בכבוד ובחשיבות בחייו; הוא מחשיב ומוקיר את קיומו, ומתייחס באירוניה עמוקה להתאבדות עם כל האסתיטיקה שלה.

זהו סוד "הלא-איכפת" היהודיי, שנראה לקצרי-הראות כהכנעה ושהוא בעצם, חכמה עליונה עם גבורה עליונה.  צריך להבין ולהגדיר בדיוק את פירוש המלה – גבורה.  גבורה איננה התאבדות לדעת.  התאבדות לדעת היא מורך לב.  התמדת החיים, למרות כל היסורים והפורעניות, היא היא הגבורה האמיתית.  קפיצת נחשון לתוך הים היתה גבורה, מפני שהוא מאמין שהים ייקרע.  האחרים התרפו, יחכו לחברים: בצוותא של חברים נוח יותר לעשות דברים מסוכנים, ואולם הוא לא חיכה, ועשה לבדו; אבל אם ישליך אדם את עצמו למצולות באמצע האוקיינוס, ויכריז – שוב היינה – "איך שטערבע פיר דין קאפיטן דז'נסון" – איננו אלא טיפש עושה ג'יסטה של גבורה, לבעבור ישירו עליו המשוררים – סנסציוני מאד בעד מבשרי החדשות המתמיהות, נשגב מאד ומסוגל לפיוט, אבל... טפשי.  זוהי החכה של המיליטריזם בעולם – להעלות דגים טפילים: טול וצא למלחמה – המולדת דורשת.  כבוד! גאון! גבורה! נצחון! הידד!

אין זאת פחדנות, אלא חוש מעשי.  לא אימסר עלמא בידי דטפשאי.  אילו היתה אחת ממאה בהתקווה להיוושע על ידי מידה כנגד מידה, והחזרת עלבון בעד עלבון, אזי העמדנו כנגד גיהרינג, והשמענו "מלה חזקה", אף על פי שמן הנמנע הוא, למצוא גדופה יותר עזה, וקללה יותר נמרצת, מגדופותיהם וקללותיהם של השיקוצים המשוממים, כי הלא אנחנו לא נעליל עלילות דם, ולא נזייף תעודות כעין "הפרוטוקולים של זקני ציון"; – אבל העניין כולו הוא שטות גלויה, וכל ההגנה, על ידי וכוחים או "מלים חזקות" בנאומים, כנגד הנגדשמיים, היא מלחמה דון-קיחוטית, שלא היתה ממנה שום עזרה והגנה, שום ייפוי ושום טובת הנאה לעמנו, ושלא תהיה ממנה לעולם שום תועלת.

ואם יאמר האומר, שזהו דבר נחוץ בשביל הכבוד – יחזה חזיון שוא.  זוהי שיחה בטלה ושגורה בין אלה, שמושגיהם הם שאולים מן הגויים: הכבוד היהודי אינו תלוי בהפולמוס עם הצוררים המנוולים, לא ירוממוהו איזה דיבור מפוצץ מצדנו, ולא ישפילוהו היעדרו.  אנו צריכים לרגש גאון לאומי, בלי דו-קרב לשוני עם הגיהרינגים.  כל הגבורות הלשוניות ודיבורי ההתפעלות במלחמה זו הן חולשה והתעוררות רגע.  כמה סניגורים העמדנו שהשיבו חורפינו דבר במילים הכי חזקות!  כולנו זוכרים את הד"ר בלנק בווינה, שחצב להבות אש כנגד לואיגר ורוהלינג, ומה עלתה בידו? ומה עלתה בידי אני, שכתבתי ב"שבעים לשון", ורבתי את ריב עמנו: הרבה פעמים במלים חזקות מאד, במאמרים רבים, שיעלו לכרכים, למלא בהם ספריה? כמה שאנחנו נדבר בשם האמת והצדק – הם רבים ועצומים ממנו, והמלים שלנו, כמה שתהיינה חזקות – המלים שלהם הן יותר חזקות, מפני שהן שחצניות ומחוצפות, עזות ופרועות.  מה לעשות במלים כנגד הפראות, החמסנות, הליסטיות והטפשות של צוררינו שגורלינו בידם?

מתוך שלשלת נסיונות היסטוריים בלתי נפסקת נולדה מסקנת האירוניה ההכרחית של "לא איכפת".  מכאן שהשיטה של מלחמת הגנה בלשון, השיטה שתפסה את כל תקופת האמנציפציה וההתבוללות, מזמנו של רבי מנשה בן ישראל עד מתרגמו לגרמנית בן מנחם, ומן בן מנחם עד גבריאל ריסר, ומן ריסר עד אורשנסקי וי. ש. בלוך – נתאכזבה, ולא נתנה לנו אף משהו של ביטוח הקיום, לא נחת רוח של נצחון, ולא התרוממות כבוד עמנו מבית או מחוץ; סרנו מן הקו הזה, ועברנו אל קו אחר, והוא: לעשות מעשים בעצמנו, ובשביל עצמנו, והיא האירוניה הריאלית של משה ליב לילינבלום ז"ל: נגדל עוד עז אחד בארץ ישראל.  ריאליות גסה, ולכאורה: מגוחכת, כמעט אבסורדית בקיצוניותה, קרי וכתיב "עוד עז אחת" פירושו – עז לעז יצטרף לעדר, ועדר הוא חלק של חקלאות, וחקלאות היא יסוד לפרנסה, ופרנסה לעם עובד בארצו היא תנאי במדינת היהודים, ומדינת היהודים היא התשובה היחידה לכל ההתנפלויות והגזירות, והשיעבוד והגידופים והשיקוצים.  "העז האחת" היא סמל, ופירושו: עוד בית אחד, עוד דונם אחד לקרן הקיימת, עוד מחשבה אחת, עוד תל אביב אחת, עוד סכום אחד לקרן היסוד, עוד מאה חבר להסתדרותנו הציונית מבין אחינו בגולה, ועוד ועוד.

זאת היא הריאליות האידיאלית, זאת היא הצלת קיומנו וכבודנו, ומתקפו של המפעל הריאלי הזה יתפקעו צוררינו, או לא יתפקעו – לא איכפת! אין זה נסקר בסקירה קלה ומהירה כתשובה מספיקה לגידופי ממשלה מרשעת, או כת מרשעת; אין כאן סינסציה לעתונים, אין כאן אפקט תיאטראי כתהלוכה של נאצים וכהקללה "יודע, פעררעקקע"! אבל זוהי התשובה הנכונה היחידה, ותו לא מידי.  לא נצעק: "אריער, פעררעקקע!" – לא נקלל, לא נחרף – לא משום חוסר גבורה, אלא משום גבורה אמיתית, גבורה של עצמאות, של קוממיות, של תחיה ממש.  ואין זאת תורת הסבל המתנצרת, אלא תורת המעשה של ישראל; אף אין זאת הרומנטיקה הכוזבת של האצילים הפרשים, הבריונים הגאיונים מדורות הביניים בלשון מדברת גדולות שלהם, בתפארת המליצה שלהם, בתיאטרליות דו-קרביהם והתאבדותם; ברם, זהו האתוס והפתוס שלנו, והיא היא מלחמת ההגנה.  אירוניה לכאורה, אבל אמת ורצינות, גבורה עם שכל, כיאות לעם בעל תרבות מוסרית נשגבה.

והנני חוזר לקורות עמנו לפני אלפי שנים, ומוצא את האירוניה הזאת בי"ח דבר, שגזרו חכמים בעליית בן חנניה.  הכיצד? – שאלו המבקרים המשכילים – העם עמד על עברי פי פחת, וחרב הרומאים היתה תלויה על צוואריו ובשעת-לא-כושר-זו נתוועדו החכמים, ולא שקלו וטרו על התכסיס ועל כלי הנשק ועל ההגנה העצמית החומרית, אלא על "יינם משום בנותיהם", וכדומה. שרא ליה מאריה ליל"ג, שהטיח כלפי החכמים ההם.  אותם החכמים ידעו מה גבורה ומה הגנה, ואיש איש מהם היה מוכן למסור את טיפת דמו האחרונה להצלת עמם.  אבל הם ידעו, שזאת תהיה התאבדות לדעת ללא הצלה וללא ישע כלל, ויתרוממו למדרגת "לא איכפת", ויתנו את לבם להגן על הקיום הרוחני כדי להציל את שארית הפליטה, והודות להם – קמנו ונתעודד, ולבסוף בלינו את רומי עם כל גבורתה.  הם ורק הם ידעו, היכן הוא הבסיס, והיכן היא נקודת המוצא.

מה הוא חלק האירוניה בספרותנו? כדי להשיב על שאלה זו, צריך להגדיר ראשית, מהי ספרותנו.  הגדרה זו תלויה בהבנתו, בבקיאותו, ויותר נכון: באופקו של המבקר.  יש מי שספרות ישראל היא לו הספרות של כל ארבעת אלפי השנים, של כל בתי המדרשות והשיטות והסגנונים: מקרא ומשנה, ספרים חיצונים ומדרשות וגפ"ת, אגדה וקבלה, חקירה והשכלה, ספרות יפה ופיוט ושיר; ויש מי שמקטין את מסגרתה לשיעור גמדי, כמין "תג זערורי ריש אות למ"ד ב"טל ומטר" בסידור דורון-של-כיס-זוטר" עד שאפשר להעלות אותה בקופה דמחטא.  קטנות דמוחין ומיקרוסקופיות זו נולדה בתקופת דרדקותה של ההשכלה.  אז חשבו המשכילים הפתאים, כי רק מה שכתב סוג מיוחד של יהודים – נניח, הסוג של בחורי ישיבה שנתפקרו, או מורי שפת עבר, שאמר לכתוב ספורים מחיי העם, והיו מסתכלים לטרקלין החיים דרך חור המנעול, לרגל חוסר כל מגע עם השדרות השונות של העם, ויכולים היו לתאר רק את בני מינם, ומכאן יצאה אותה הבילטריסטיקה העניה והבטלנית; אבל כתבו צחות, והספרים נדפסו בתבנית קטנה – זאת היתה הספרות בה"א הידיעה בתקופת ההשכלה שלנו; ואולם מה שכתבו רבנים וגאונים, שאולי היו חרדים במידה יתרה, אבל היו אנשים בעלי דעת לפי דרכם, ונתנסו בנסיונות חיים, היו להם דעות קבועות, והיתה לכל אחד מהם ארשת מיוחדת לדעותיהם, בין שכתבו בלשון המקרא, בין בלשון הגמרא – כל זה לא היה קרוי ספרות, ומבקר ספרותי לא היה צריך להיות בקי באלה, ודי היה לו להיות בקי ב"התועה בדרכי החיים" – אז חכים יתקרי ומבקר יתקרי.

זה היה "התחום המוגבל" של דורות ההשכלה, ותגדל גם זאת בעיני הבקורת החדישה, ובאה "חבקוקיות זו", והעמידה את כל הספרות בת ארבעת אלפי שנים לספרות בת יובל שנים: מנדלי מוכר ספרים ועוד הפעם מנדלי ואין קץ למנדלי, ועוד חצי תריסר סופרים, עד שהדבר מביא לידי תיעוב והקאה – לא משום שמנדלי לא היה סופר בעל כשרון מצויין, ולא משום שחצי תריסר האחרים אינם בעלי כשרון, ותופסים איש איש את מקומם; ברם, צריך לזכור שהם וכל התקופה שלהם – הינם חלק אחד מאלף של הספרות העברית כולה, ובלי ידיעה עמוקה בהספרות העברית כולה, אותה מציצה שאינה פוסקת מגרוגרת דר' צדוק ואותה התפרנסות מקב חרובין של ר' חנינא – ואנו צריכים להרחבה ולהכללה.

לדידי, "חידושי המהרש"א" אינם פחות ספרות מ"שירי תפארת" לר' נפתלי הירץ וייזל, או ממה שכתב משורר החדישיסמוס בתל אביב, אעפ"י שהמהרש"א הוא חרד ואדוק וקדוש.  להבקורת הספרותית האמיתית אין עסק בכך.  כל מה שנכתב, ושיש לו השפעה על העם, וביחוד, מה שהשפעתו קיימת במשך דורות, הוא ספרות.  הספרות איננה נידונית על פי המגמה הדתית, או הלא דתית; ולא על פי התוכן שלה, ואחת היא, אם היא עוסקת בדיני דינים כה"שולחן הערוך" (מפעל אדיר גם מהצד הספרותי!) – או בפלפול להלכה כ"קצות החושן", או במוסר כ"מנורת המאור" (מופת הפופולריות!) או בדרשנות כה"יערות דבש" לרבי יהונתן אייבשיץ (שקול כנגד ההומיליטיקה של מאה מטיפים חדשים!) – אלא נידונית על פי מהותה של צורת ההבעה, על פי לשונה וסגנון הרצאתה.

כך היא דרכה של כל ספרות שבעולם, ושל כל ביקורת ספרותית שבעולם.  ע"י תפיסה סינתיטית כזו – יכולים אנו להתפאר בספרותנו הכי רבת-דורות-ומקצועות; רק על הבסיס הרחב הזה יכולים אנו להשתמש בלשון הכי עשירה; אבל, בעוונותינו הרבים עורק החיים המלאים נבל ונכמש בינינו על ידי עם הארציות, והתנפחות דרדקית בשל כנופיה של סופרים בעלי תוכן דל, חד-צדדי וחד-פעמי עם הסברות הדחוקות והמעונות של אפנה רגעית.  זהו אופק של זבוב, שרקעו להם כמה מן החדישים[1], במקום אופקי הנשר של חכמי ישראל – אפילו מהאחרונים, כמו, למשל, אליעזר הכהן צוויפל או יחיאל מיכל פינס, המנוח ביאליק ז"ל ועוד.  הדבר הזה לא יתוקן כל זמן שלא יתוקן הבסיס בהשקפה העיקרית על ספרותנו; וכל זמן שהמבקרים, קודם שיתחילו לבקר, לא יגמרו שיעור הגון של ספרות ולא יעכלוהו כראוי עד שיהיה נבלע בדמם וכל זמן שלהשיעור הזה לא יוכנסו כל המקצועות וכל התקופות והסגנונים (כמובן, בראשי פרקיהם ותמציתם); כל זמן שהספרים לא יהיו מצויים בידי איש במהדורות מסודרות, אלא גנוזים בספריות גדולות כספרים יקרי המציאות.  אם אגיד, למשל, ואני אומר זאת בכובד ראש גמור, שאני חושב את ר' פנחס מנחם מנדל היילפרין, בעל "אבן בוחן", לאמן הסגנון היותר מבריק בספרות ההשכלה – יביטו עלי כעל איש לפני המבול, כי איש לא ידע את רב פנחס מנחם מנדל היילפרן מטומאשוב; ואם אעיז להגיד שאני חושב לבעל הסגנון היותר מדוייק ועשיר את – ר' אברהם די בוטון, בעל ה"לחם משנה" על הרמב"ם (לא בה"לחם משנה" אלא בתשובותיו), אני בטוח מראש, שיביטו עלי כעל שריד תקופת הברונזה הקדומה.  מי יחפש את תשובותיו של ר' אברהם די בוטון? ולמי יהיה סבל רוח ללמוד אותן? מסופקני, אם אחד מאלף סופרים עברים יודע אפילו במציאותו של הסופר העברי הזה (אני קורא לו סופר עברי מצד כשרונו הספרותי, שפתו, סגנונו, גווני תיאורו, טעמו וצביונו ואופן הבעתו, וככה כל תנא, כל אמורא, וכל אחד מהרבנן סבוראי, ומהגאונים, ומהמפרשים, ומהפוסקים, ומבעלי הפלפול, ומיודעי חן, עד כמה שכתבו ספרים, הם בבחינת הספרות, לבד משיטותיהם המסורתיות, ההלכתיות – סופרים), ובכל זאת, הריני מודה, שלמדתי מסגנון לשונו של סופר עברי זה (שהיה לפני מאות בשנים רב בסאלוניקי) יותר משלמדתי מהרבה מסופרי ההשכלה.  הייתי מתפעל תמיד, בימי נעורי, מסגנונו של רא"ה וייס, בעל ה"דור דור ודורשיו", סגנון בהיר, משנה "קב נקי", כטוב שבפרופיסורים, שיושב בקתידרה; אבל משהגיתי ועיינתי הרבה בספרי השאלות והתשובות של רבי אברהם די בוטון – ראיתי יתרון לבעל הלשון הזה, בעושר ניב הרצאתו, בסדר הגיונו ובעושר מילונו.

עמי הארצות שלנו ימשכו את כתפיהם בארשת של היתול (גם זו אירוניה! אבל אירוניה של סכלים), ויאמרו: כן, אבל זהו "סגנון מתובל במאמרי חז"ל".  פראזה ריקנית, שגורה בפי ההדיוטות, שלא קרו ולא שנו! כל מי שלמד פרק בפילולוגיה שלנו, יודע, ש"הלשון העברית החדשה" מתחילה אחרי סיום התנ"ך.  ומאמרי חז"ל, שבלעדיהם היתה השפה הקראית המוחלטת – רזה, שחפנית, פורחת – אבל לא נושאת פירות, בשביל הדורות שאחרי סיום התנ"ך, וממילא גם בשבילנו.

ועוד יהיה מי שיאמר: זוהי נטיה איגזוטית: לא לסאלוניקי אנו צריכים ללכת ללמוד עברית ולא אל מה שנכתב במאה הי"ז אנו נזקקים! – אבל בהמשפטים האלה מתבטאת בערות גמורה, לגבי מצבנו המיוחד בעולם, לגבי לאומיותנו והסטוריותנו! – כל עם אחר, מרוכז בארצו, רשאי לחשוב איזה קטע מגופו הלאומי לאיבר המדולדל; אנחנו איננו רשאים.  שפתנו וקורותנו – מלוא כל הארץ כבודן; לאומיותנו היא סיכום, ותמצית, והצד השווה – של כל החלקים שלנו המפוזרים והמפורדים בעולם, ואין הבדל גיאוגרפי בין מקום למקום בנוגע אל ערכי התרבות שיצרנו בווילנא או בליסא, באמשטרדם או – בסאלוניקי; והמוציא חלק אחד מן הכלל, את הכלל כולו הוא פוגם.

וככה גם בנוגע להזמן.  לעם מאתמול איזה מאות שנים, הן תאריך תקופתי ארוך לאין קץ, הן הן לפעמים מחצית היסטוריותו; לעם בן ארבעת אלפי שנים, זהו רגע כמימרא.  עם-תינוק רשאי להסתפק במועט חידוש של השעה האחרונה ובנטיית הרוח והסגנון שנוצר בן לילה; ובכל זאת, כשעם-תינוק זה הוא תינוק חכם, אז לא יצטמצם בההווי, אלא ישוב אל השרשים ואל המקורות הראשונים.  בבתי הספר התיכוניים הצרפתים – תכנית הוראת הספרות עומדת, בעיקר, על מולייר ועל ראסין, אבות השירה והחזיון, ואפילו סופרי הדור העבר חוץ מויקטור הוגו כמעט עוד לא הוכנסו ל"עזרה", ולא יעלה על לב איש לשים את החדיש ליסוד הוראת הספרות – ואנחנו העם העתיק, בעלי הספרות הכי עתיקה שבעולם, רצים כילדים אחרי ברק החידוש – עמא פזיזא!

לפיכך אנו צריכים, ראשית כל, לשינוי ערכין גמור, בהסתכלותנו על ספרותנו.  ההסתכלות זעיר-האנפית, המיקרוסקופית, הקיקיונית, היוצאת דופן המשכילית הזעירה (שהוגמדה בהשנים האחרונות עוד יותר), צריכה לפנות מקום להסתכלות סינתיטית; הפעיטות המונופולית הממעטת את הדמות, מן ההוד של אופקים לאין קץ – לרצועה צרה של אי אלו ניצוצות צריכה לפנות מקום אל גדלות התפיסה המקפת, ואל רוממות אספקלריית ההתפתחות הלאומית ההיסטורית, שהן רק הן נותנות לנו את נקודת המוצא הנכונה, לדון על עמנו בכללותו, ועל ספרותנו בכללותה, ועל שפתנו בכללותה.  לא רק היסטוריית הספרות, או סקירה מקפת בספרות, היא חסרת כל ערך, אם היא נטולת פרספקטיבה גדולה, אלא גם מונוגרפיה, גם ביוגרפיה חלקית ופרטית, היא שבריר לקוי צורה ותוכן, כשלא ניכר בו הקשר הפנימי עם המרחב והמכלול, שהוא שייך לו תחת אור השמש, נעשית להבה מהבהבת ומעלה עשן של קטורת, והכל מתגמד למידה של ממלכת האצבעונים (הליליפוטים) עם קני מידת ההערכה שלהם, עם פלחי הקונכיות והצורות הקטנטנות שהם מפסלים, עולם של חלזונות ושבלולים...

האיורניה היא נחוצה לנכש את הבאשה הזאת ולנקות ממנה את השדה כדי להרחיב את הניר.  בבחינה זו, אין אני רואה בהיסטוריית עמנו סטיריקן ואירוניסטן יותר גדול מרבי אברהם אבן עזרא.  הכל שמעו את שם איש המופת הזה, אבל – כמו שאמר לסינג על קלופשטוק: "מי לא יפאר את קלופשטוק – אבל מי יקרא אותו?" אולי אחד ממאה קרא את שירי הראב"ע, אולם לא עליהם אני דן.  הראב"ע היה גם משורר גדול, ובכלל, פוריות רוחו, וכן גם ריבוי צדדיותו, יצאו מגדר הרגיל; ובנוגע לתכונה אחרונה זו, הוא בוודאי איננו מסוגל למצוא חן בעיני שוטרים של ביקורת, שומרי גבולי המקצועות, האוהבים רק את הלקוחות או המערופיות, שאפשר להטליא עליהם, במהירה וכלאחר יד, את האיטיקיטה והחותמת והפתילים, לאיזה מדור הם שייכים.  הראב"ע היה משורר ומדקדק, תוכן ומהנדס, מבאר המקרא ובתור מבאר היה מוכרח לעסוק במקצוע חקר אלהים, פילוסופיה דתית, קורות הימים, ביקורת השפה, מסורת, תורת ההגיון וכו' וכו'.  הוא לטש מכתמים, שזר לולאות של חידות, טווה רשתות דקות קלועות ופתגמים חדים; והאפיגרמות המצויינות שלו עושות על כל מבין רושם של אותם הצמחים היקרים, שעליהם הם צרים כדמות חנית, וששחלות ניצניהם ופטמותיהן הן מטבען מהוקצעות, משוננות, לחוצות ופחוסות.  אבל, האירוניה הפועלת עלי כיין ישן איננה שם, אלא בפירושיו להתנ"ך.  שרשי האיגזיגיזה אבן-העזראית הם שיפודיים, חותרים כיתדות אל אדמת הטקסט אחרי שהם תוחחים, מפרים ומבריכים אותה בעומק ובעזוז; ופעם בפעם יוצא מתחת פטישו, כמו דרך אגב, אי שם, איזה גץ של היתול בהעוויה אחת, בשתים שלוש מלים, כלפי החכם או הכת של חכמים, שהוא מתנגד לה.  ניצוצות דקים ומבריקים, נוגעים לפעמים בפרטים דקיקים, נסורת היוצאת מתחת המקדח והחרט החוקק, כשהוא בעל החרט ההוא, נראה שקט וכמו אדיש, ודווקא בכוח זה – עקיצתו (כאמור לעיל: עקיצה היא נרדפת לאירוניה) היא כל כך שנונה-כידונית, ולא בחשכה ובערמה כדרך האירוניסטים גסי הטעם, אלא בגלוי, בלי סירוסים וחתירות, אעפ"י שערפל קלוש שורה עליהן, מתוך חכמה ונימוס.

הייתי מציע את הנושא הזה למונוגרפיה מיוחדת, שבה תלוקט כל מחרוזת מרגליותיו האירוניות של הראב"ע, לא כדרך שכתבו מפרשי הראב"ע, ומפרשי מפרשיו, בדקדוקי עניות, ובפלפולים מרוסקים ודחוקים, אלא בטעם ספרותי, ובהערכה של מבקר אמן, כמו שכתבו על סוויפט ועל תקירי, אף על פי שהראב"ע היה בן תקופה אחרת, והאירוניה בהדורות החדשים היא יותר מסועפת; דוקא משום כך הוא יותר מעניין, מפני שיש בו מן הפרימיטיביות ומשלוות הקלסיציזם.  זה היה יהודי זועף ואיום, ואירוניותו לא היתה אירוניית הזמן והסביבה, אלא שלו.  הוא היה נדכה ונענה ממחסור ומנדודים; שום עמל ויגון, ושום תוחלת נכזבה לא נסתרו מנגד עיניו; כל ימיו ראה מצוקה וצרה, פגעים ותלאות; ואולם הוא לא הביע את צערו בהשתפכות הנפש.  רוח עצבת חרישית מרחפת על שיריו ומכתביו; הלב הרגז והרוח הנכאה לא הורידו, אך העלו את בעליהם לשער האירוניה העליונה, האדירה והמנצחת את השעה.  כתבו עליו ההיסטוריונים וכל המתרגמים היהודים הגרמנים בלמדנות מובהקת בדיוק נוסחאות, ובכל המנגנון המדעי הנהוג, אבל בלי עדנה דקה ובלי טעם אמנותי.

הקו המיוחד של הראב"ע: היותו אחד מאבות המסורת, בן תקופתם של הרמב"ם ורבי יהודה הלוי, ויחד עם זה מפקיע את עצמו לפרקים מן המרות של האבטוריטיטים המקובלים – על ידי איזה פצצה אירונית נאה; – הקו הזה, המצויין בבחינה הקולטורית-ההיסטורית, המעניין את חוקר הדורות ואת חוקר תורת הנפש, ראוי היה להתעמק בו כראוי, ולא להסתפק בו באופן דרשני דתי, כנוסח חכמי גרמניה, שהוא באמת ישן נושן, ביחס אל טעמנו החדיש.  ועוד קו מצויין אחד סימן את חייו של הראב"ע, והוא מושך את לבי ומגרה את התענינותי בכל פעם, שאני בעצמי – שאינני מגיע לקרסוליו – הנני שרוי בתנאי עמידה ובהשראת הרוח, הדומים קצת אל עבודת חייו של זה, בכל פעם שאני מתחיל לכתוב ספר באירופה, ומשלימו באמריקה, או מתחיל לכתוב מאמר באפריקה הדרומית, וגומרו בארץ ישראל, וכותב באווירון בין שני חלקי תבל.  הראב"ע לא יכול היה לכתוב באווירון, כי אווירונים טרם טסו מעל לעננים, אבל לפי הערך של תנאי המסע, וההבדל בין לפנים והיום – היהודי הספרדי הזה שהתחיל לכתוב ברמון ספרד (גראנדה), והמשיך בעיר פיסא באיטליה, וסיים – באנגליה, היה הרבה יותר מפוזר במקומות עבודתו וזקוק לעקירה והנחה ולטלטולי גברא ממכתת-כדור-הארץ (Globetrotter) דהאידנא; שאלה היא, אם לא סייעו המסעות להרחבת אופק ההסתכלות של הראב"ע, או גרמו לקיצור דבריו, שאולי היו רשימות מקוטעות מכריחות לקצר, או לרגל נסיבה זו, כאומן בלא כלים, השואב הכל ממקור זכרונו, והסתפק בכוונה ברמזים כוללים, במועט המחזיק את המרובה.  אף זוהי אחת מן השאלות, שחוקרי הראב"ע, רובם מחכמי גרמניה, נלאו למצוא את הפתח להתרתה, יען כי ניגשו אליה מכל הצדדים, מצד הפילוסופיה הדתית, מצד הבקיאות באיכזגיזה (ביאור המקראות), מצד המסורת והמגמה להוכיח שהראב"ע היה אדוק במסורת או מתנגד לה, חוץ מן הצד היחידי הנכון – צד האמנות הספרותית והביקורת וההבחנה בתנאיה וסגולותיה של מלאכת סופרים, עצם הסגנון ומהותה של אותה התכונה האופיינית של הראב"ע: האירוניה המעודנת.

 

[ח]

בכל פעם שאני שומע, בפירוש או ברמז, מה שהוא מרגלא בפומייהו דאינשי: כל הדברים האלה ירדו מעל הפרק, ואין לנו עסק בהם, כי דור חדש אנחנו, וספרותנו היא חדשה, ודומה לכל הספרויות החדשות, וההומור שלנו הוא חדש, והאירוניה שלנו היא חדשה, ואין הקורא בזמננו זה דומה, בשום נימוק וטעם, אל הקורא בדורות שעברו; ומה לנו, למשל, להראב"ע – הדברים האלה ודוגמתם, מביאים אותי, לא לידי מחאה, אלא לידי גיחוך, ככל החלטה של עם הארצות, שהיקף אופקה איננו גדול מהיקף אופקו של זבוב; ושההיסטוריה שלה היא שמיטה אחת או יובל אחד.  מילדותי נחקק בזכרוני רושם של מראה קבוע אחד, שראיתי בבית המדרש של בית אבא, בשעת קריאת התורה, בין שחרית למוסף.  כל טובי-העיר עטופים בטליתיהם הגדולים, עם עטרותיהם הכבדות המשוזרות תשבץ ריקמות כסף וזקניהם – רובם זרוקי שיבת כסף, עומדים בהדרת קודש בכותל המזרח, והזקן החשוב רבי חנוך קאליסקי, בעל הקורא בנימוס הכבוד כארבעים שנה באותה קהילה מתחיל לקרוא בתורה, ו"הגאַרדה הזקנה" הופכים את פניהם כלפי הבימה, איש וחומשו בידו; ובמשך קריאת התורה הולך ונמסר מן ר' יצחק נשלסקר החשוב בפינה – לחברו, וחברו לחברו, ומקבלין דין מן דין חומש המרובע "מקראות גדולות", מן ר' יצחק נשלסקר מימין עד ר' מיכאל דנציגער בקצה השמאלי של כותל המזרח, דלוג ופסוח על שנים שלשה נגידים עמי הארצות, וכל אחד מעיין, מקמט מצחו, ממצמץ בעיניו, ולבסוף צחוק נחת וחדווה מסלסל את השפתיים וגולש לתוך הזקן, ונימין של אור פנים קורנות ומזהירות על כל כותל המזרח.  מה קרה? פיסה של אבן עזרא קשה כמו שאנו אומרים היום; פרובלימה, עם רמז של אירוניה עילית, מעין חידה התמיהה, בלבלה בתחילה, ואחר כך האירה את פני כותל המזרח.

מה פירוש הדבר הזה? פירוש הדבר הוא, שחכם יהודי ספרדי, שהיה נודד בעולם, כתב איזה דבר, והדבר הזה מעסיק, מענין ומזעזע את כותל המזרח בבית המדרש של עיר אחת בפולניה – כמעט שמונה מאות שנה – קרי וכתיב: שמונה מאות שנה, אחרי הסתלקותו מן העולם.  באיזו אומה ולשון יש גשר של קיימא שכזה בין העבר וההווה? השיר שהגרמנים מתגאים בו ומשימים אותו ליסוד לשונם וספרותם.  ה"ניבעלונגנן-ליד", נוסח "סאַגה" גרמנית בלשון גרמנית גבוהה – כופין את התלמידים בבתי הספר ללמוד אותה ולשנותה בעל פה, והיא משמשת עניין לחוקרי עתיקות וכאן, בבית המדרש של אבא, אין חוקרי קדמוניות אלא סוחרי תבואה ורוכלי חנויות וסוחרי יער והם מתפעלים ומתרגלים מדבר חכמה שנכתב לפני שמונה מאות שנה! הלוואי, שהדברים שלנו יתקיימו לפחות שמונה שנים! אל תאמרו, שזה רק היה, והדברים האלה חלפו – עברו! בדותא! אם הדברים האלה חלפו עברו, כי עתה גם אנחנו חלפנו עברנו.  אבל הדברים הנצחיים אינם עוברים, ואם הם עוברים לפרקים, אז אחר כך הם חוזרים בארץ זו או בארץ אחרת; זה חוק לאומיותנו, זה חוק התחדשות שפתנו וספרותנו.  עם הארצות, שאיננה רוצה לטרוח וללמוד, אלא להתענג ולהתבדר – היא כענן כולה, והאופנה שלה היא כרוח היום הנושבת, הגאוניות היסודית של האומה והספרות שלה – לא תכלה.  היא האירה את חשכתנו, והיא תוסיף להאיר את חשכתנו, כאשר יעבור הליקוי הזמני.

קובעני את הראב"ע בתור שר האירוניה האצילית שבספרות! אבל גם לפניו וגם לאחריו נצנצה אירוניה עדינה בישראל – אנו מוצאים בהוויכוחים השיריים והפרוזיים של ר' יהודה חיוג, של מנחם סרוק ושל דונש לברט חוטי זהב נהדרים של אירוניית הלשון העברית. – הרבה מן האירוניה יש בשיריו של עמנואל איש רומי בעל "המחברות", אבל לא בחלק שירי העגבים – ניוון האירוניה בשל זלותה – אלא דוקא בהשירים הרציניים.

בכלל, האירוניה צומחת ומצליחה יותר בזמן בין השמשות של תקופות, בזמן מצה ומריבה, פירוד הלבבות וחילוק המחשבות, כשלא רוככה בשמן ולא קוטרה בלבונה, כי אם יצאה מן הלב הנלהב והמתרגש.  ככה היה הרבה מן השמוש בכלי נשק זה מצד האימנציפציה כנגד הגיטו ומצד הגיטו כנגד האימנציפציה..  יש בידי אי אלה קונטרסים יקרי המציאות, שנכתבו באידית הולנדית בזמן האימנציפציה שם, שאכתוב עליהם בשעת הכושר.  אבל רוב האירוניה הוקדש למלחמתה כנגד החסידות.  אין אני חושב את ה"מגלה טמירין" של יוסף פרל למפעל אירוני חשוב, כי בעצם הוא שייך לסוג הפארודיות, שהוא יותר מלאכה מאשר חכמה.  הדוגמות המוקייניות הראשונות היו הפארודיות של הש"ס, כמסכת "פורים" ועוד.  העולם התלמודי האדוק לא התיחס אל ה"מילי דבדיחותא" הללו בקפדנות יתרה, אלא חשב אותם כמעשה קונדס, ודברים של מה בכך, לרגעים של חיוך, בחינת "ילכו נא הנערים וישחקו לפנינו".  כשעברה שעת השובבות – מסכת "פורים" עברה ואיננה, כאילו לא היתה ולא נבראה.

הרבנים לא חשבו את ההלצות האלה לדברי מינות, רק למין שעשוע תינוקות ולעג עובר, מעין השוטים בחצר המלך, שהורשו לדבר אל המלך דברי שטות שנונים, משום צחוק, וביחס אליהם היה מנהג של סלחנות וותרנית מתוך ביטול.  רק פעם אחת שמעתי מפי רב חריף אחד מלה חדה מאד ביחס למסכת פורים, וזה הדבר: בא שמה לשמש ב"קהילת הנאורים" "רבינר" מגרמניה, אוניברסיטאי, מדבר כלשון עמו בגרמניה, לבוש מכלול, מגוהץ כחוקות הגוי, ובאותה שעה – אדוק ומהודר מן המהדרין, ומקפיד על כל סייג ומנהג, ואף על פי כן לא בטח בו הרב דנן, ובמדה שזה התחסד, בה במדה עלתה חשדנותו של קטן-האמנה.  שאלתיו למה צרה עינו בחברו זה, ואמר לי: חושדני, שזהו כמו מסכת פורים.  היודע אתה – הוסיף הוא לשאול אותי – כוונתה הפנימית של מסכת פורים מהי? הכוונה היא להראות, שאפשר לחקות את התלמוד מעשה קוף, והתוכן – דברים בטלים, ובכל זה ייחזי כתלמוד.  חוששני, שזהו גם כן סוד התנהגותו של האיש ההוא: הוא מראה, שאפשר לעשות הכל כרב אדוק, ובכל זה איננו רב אדוק. – זאת היתה אירוניה עמוקה.

ואולם למדרגה הרבה יותר גבוהה מן הפארודיות עלה הד"ר יצחק ארטר, בעל "הצופה לבית ישראל", אשר חותם של אמנות נפלאה טבוע עליו.  הספר הזה הוא לא רק מפעל ספרותי, מלא הוד ונועם פשוט; הוא לא רק מראה את כשרון מחברו, לחוץ ולפחוס להמלים התנכ"יות את המחשבות הכי חדשות ודקות, הוא לא רק הביא לנו בתקופת ההשכלה את השפה העברית ביפייה, בבשמה ובפשטותה; – הוא היה לא רק משורר בעל חן (בספרויות עמים קוראים משורר דיכטער – לכל סופר בעל פיוטיות ורגש, ולא רק לכותב בחרוזים), אך הוא גם נתן תואר ופלס לאירוניה, בשפתו הענוגה ובסגנונו הגמיש.  אם אמנם היה פולמסן חד-צדדי וחסר עומק לגבי מנהגים כ"התשליך" ולגבי מסתוריות כאמנות "הגלגול" – שכלניות שטחית, מעוותת את הדין, ככל ההשכלה של הדורות ההם, שהחסידות היתה בשיעור ערכי הרגש עדיפא מינה – אבל, האירוניה שבה, בתור צורה ספרותית, היא קובעת מופת, שסיפורי ברנדשטטר הראשונים וספורי ראובן אשר ברוידס, ואין צורך לומר, האחרים בלהגם ובחיקוייהם – אינם יכולים להדמות אליו בשיפורם האמנותי ובצמצומם. – במקצוע סגנון החקירה התלמודית היה יה"ש (יהושוע השיל שור, בעל "החלוץ") מצויין באירוניה חדה, שהתדגמה, באופן לא תמיד מוצלח, על הראב"ע.  במקצוע הספרות היפה, השירה והפיליטון העתונאי היה יל"ג הסטיריקן הכי גדול ואמן הלשון באופן מקיף ו"כל בו" מאין כמוהו; אבל נטייתו "ללשון נופל על לשון" והשתערותו הסטירית לא נתנוהו לשנן את האירוניה למדרגת החוד הדרוש.  מנדלקרן רצה להיות אירוני ב"החצים השנונים" שלו, אבל המליצה ליפפתו.  אצל קאמינר חנקו הפארודיות את הגרעין האירוני הבריא.  שלום עליכם היה הומוריסטן עממי רחב ההסתכלות ועשיר הדמיון וטוב לב ביותר מהיות אירוניסטן מר כראוי.  אצל מנדלי טבע הכשרון האירוניסטי האדיר בנטיית הציור והאליגוריה; אצל פרץ נכבשה האירוניה ע"י הפתוס הטבעי; הוא לא היה קר די הצורך להיות אירוני.  פרישמן היה אירוניסטן מצוין, וטיפה של מרה טבעית היתה תלויה בו, לצד החן שבלשון וקסם השפה.  במאמרי בקורת, בסגנון חקירתי, איש מהמבקרים לא היה מר וחד וקר כאליעזר אטלס.

מכל מה שנאמר עד כה, אפשר לראות, שהאירוניה תופסת מקום גדול בספרותנו.  אבל מקום עוד יותר גדול היא תופסת ברחובנו, בה"פאלקלאר" שלנו, בשיחתם של בריות, בהעתונות, וביחוד ביחסי המפלגות.  לאמתו של דבר, יש לנו אירוניה יותר מדי.  בשיעור ידוע, האירוניה היא כוח משובח ומועיל.  הריהי סכר ענקי כלפי גלי שמן הקיק של הסנטימנטליזם הנפרז, קורקטיב שומר ומציל כנגד הדיקלמציה הריקלמית, התעמולתית, הדימגוגית, כנגד עם-הארצות, המתרברבת, המתנפחת, המגבבת גוזמה על גוזמה.  וגם כנגד הפולחן הטיפשי, המגוזם לרביים ולאלילי היום. – חוץ מזה להאירוניה הפוליטית כלפי חוץ מצדנו, היה – ואולי עוד יהיה – תפקיד היסטורי גדול בזמנים ידועים ובארצות ידועות (רוסיה, גרמניה, אוסטריה).  באנגליה לא היתה מעולם שום השפעה או השראה או סיכוי ממין זה, וצער הוא, לראות את נסיונות האירוניה כלפי אנגליה, לא משום שזו האחרונה איננה ראויה לכך, ולא משום שהכשרון האירוני שלנו איננו לפעמים ממדרגה הגונה, אלא משום שאין עוקצים שייש.  להאנגלים אין שום הבנה אפילו להאירוניה הגדולה של אמניהם המפוארים, ואין להם בעולמם אלא סטייטמנט, עובדה, חשבון מדוייק; ואין לדבר עמהם אלא ברצינות.  זנגביל, שהיה הדומה ביותר להיינה בכשרונו האירוני, הגן על היהודים על ידי ציורי אמנות גדולה מחייהם; אבל מעודו לא ניסה להשתמש בכלי נשק האירוניה, כדרך היינה, או, לפחות, כדרך דניאל שפיצר, היהודי האירוניסטן החד של ה"נייאה פרייאה פרעסה".  לא זו הכתובת. – כלפי פנים, ז.א., במלחמת המפלגות האירוניה היא רעל מזיק; הרשות להמפלגות להתנגד אשה לחברתה, אף להלחם אשה בחברתה; עקיצות הבוז ההדדיות אינן מביאות כלום חוץ ממריבות.  כאן האירוניה טעונה ביעור גמור.  האירוניה, שאנו צריכים לה, היא כנגד האירוניה בעצמה, כמו שהמלחמה, שהעולם צריך לה, היא המלחמה כנגד המלחמה.

לאיזה מסקנות אנו מגיעים, מתוך כל ההצעות והביאורים הללו?

(א)  הגענו לידי הגדרה מדוייקת של מהות האירוניה וקביעת מקומה, בתור חלק מסויים בהספרות היפה, במקצועות הלצון והלעג השנון, והסימנים המציינים את הזן המאחד הזה, המבדיל אותו מן הזנים האחרים.

(ב)  תפסנו את עצם ההגבה של האירוניה על קהל הקוראים, וההבדל שיש בריאקציה זו בין, לדוגמה, צרפת ואנגליה, אשר מהן יש לדון גם על עמים אחרים.

(ג)  מן הספרות הכללית והעולם הכללי עברנו, ותלמודנו התיאורי בידינו לחפש את עקבות האירוניה בספרותנו שלנו; ובשביל כך היה עלינו, ראשית להגדיר את תכונתה ואת היקפה של ספרותנו – בניגוד עז להמונופולין של ספרות ההשכלה, ולהמיניאטורה הפעוטה עוד יותר בתפיסתה של עכשיו.

(ד)  הראינו דוגמות, ממה שנשאר מעקבות האירוניה שלנו בהספרות העתיקה, בספרות ימי הביניים ובהספרות החדשה.  וגם בחיים, ביחוד במקומות הישוב היהודי הצפוף, שמהם אפשר להכיר את הקווים האופיינים שלה: החריפות והמרירות, עבדות שיש בהחירות, ביטול היש מתוך גאווה קונספיראטיבית, ועוד כאלה.

(ה)  שהאירוניה היא צורת ביטוי, הדורשת דקות מופלגת, ונשמה יתירה והכנה טבעית מיוחדת לכך, אשר בלעדיהן איננה אלא בדחנות ופיטומי מילין בעלמא.

(ו)  שהאירוניה בעצמה איננה מוכיחה, שהדין עם הכותב, או המדבר.  יש שהחידוד הוא מוצלח מאד, והדין דין טעות; ויש להיפך, הרי זו אמנות – כהמוסיקה.  אי אפשר לומר, שהמנגן צדק או לא צדק.  הריהו מעבר להמושגים האלה.  אין ראייה מן המוסיקה, ואין ראייה מן האירוניה, כמו שאין ראייה מן ההומור.  ואם תאמר: הלא משתמשים באירוניה בתכסיס הוויכוח הספרותי או הציבורי – אין בכך כלום.  גם במוסיקה משתמשים לנגינות תהלוכות הצבא, וגם על שדה המלחמה, ואיש לא יסכיל לומר, שהמוסיקה נבראה לשם כך, כל איש יבין, שהיא קיימת לעצמה כאמנות; ואולם מנצלים אותה למטרות שונות.

(ז)  מתוך ההקדמות האלה, ועל המצע הכללי של האירוניה בספרות ובחיים – מסתמן הגוון המיוחד של האירוניה העברית הקדמוניה, של האירוניה הגלותית ביתרון חידודה ומרירותה, של האירוניה ה"מה-יפית"ית, של האירוניה "הלא-איכפת"ית בתור אמנות ספרותית, ובתור ביטוי של שלילה ומחאה ורעל נגדי, ושובר בצדן של התמימות הנפרזה, הרצינות העגומה וההתלהבות היתירה, שקורין לה: "התלהבות של עלגים".

(ח)  לצד האורות האלה של אירוניה חכמה, חריפה, עולה על מדרגת הגאוניות – נראו גם הצללים: האירוניה הגסה, חסרת הליטוש והעידון הקולטורי, השורטת, המתגנבת בהיחבא, המשחיתה את טעם הקהל, והמנוולת את פיה בהסבאת החן והנועם של צביעות, ובחילול כל קדושה, מרירות והתמרמרות בעלמא, לא מתוך רגש יושר עמוק וציווי המצפון ועוז הרוח, אלא מתוך התכבדות בקלון הזולת, החיטוט והניקור למצוא מומים, מתוך צרות עין וקנאה וקנוניה ותחרות, ומתוך "סמל הקנאה המקנה" של ניגוד מפלגות, סיעות ומעמדות.  דומני שזהו מה שקרא העברי הקדמון בשם "הבוז לגאיונים", – כנגד "לעג השאננים", שרמז בו על מיני הסאַטירה והסרקזם.  הסטיריקן, עם כל חריפותו, הוא נותש ונותץ, אבל איננו מבזה את זולתו.  הגאוותן זורק מרה של בוז בזולתו, כשהוא משתמש בכלי נשק פגום של אירוניה.  (הלמ"ד של "לגאיונים" נראית לי כיחס הקנין).

אירוניה ממין זה, ילידת הפלפול המעוקם, מיץ מררה של העצבים הנרגזים, פרודוקט-לוואי של מלחמת הקיום ורקבון הטבעיות והפשטות בהחיים האוויריים והתחבולתיים והקריקטוריים בגולה – היא דבר שלא בזמנו ושלא במקומו בתקופת התחיה ובמפעל הגאולה העצמית.  חריפות זו היא הכשרה לעסקים שפיקולציוניים; תחבולותיות זו היא הכנה ליריד של התחרות, משחזת לאמצאות של פרקמטיות אי-ריאליות.  עוקצין של אירוניה זו – בארצות שהגיעו מכבר לגמר הבניין שלהן ובמפלגות מדיניות, שכבר יש להן כוח מספיק, ותוקף ממשלתי, ומשטר ברזל, ורכוש כביר, ומסורות של הרבה דורות, יש בהם מועילים כשאור שבעיסה; אבל הם מזיקים לחלוטין, מוקדמים ומהרסים, כשהם מתפתחים בשיעור חסר פלס בארץ מתרקמת, מתחדשת ומתהווה.  אופיו של התהליך הזה, מהותו וטבעו הפנימי, אינם סובלים את האירוניה, ובוודאי לא את האירוניה הזולה, המבטלת והמבזה.  הם צריכים לפאתוס מתמיד, למעיין המתגבר של פאתוס, ולא ליאות אירונית רשלנית.  ומכיוון שאי אפשר להחזיק בתמידות קבועה את מדרגת החום של פאתוס – הייתי אומר, שהם צריכים גם להומור, אבל עוד לשנים רבות – לא לאירוניה.  ההומור הוא מצהיל, מבדח, מהנה, מפיג את העצבנות, מגרש את ה"מרה השחורה", ממתיק את הדינים הקשים, מבהיר את העכירות ואת הכיהות; האירוניה, ביחוד הגרועה חסרת ניצוץ הגאוניות, היא ממררת, מדכאה, מכהה את המאור שביצירה; וכל העוויית פנים של ביטול מצד הלץ הדוקר, גורמת להעווייה כזו גם מצד המדינה; נמצא, הכל נעשים נעווי פנים ונעווי מוח ולב.  וככה גם המפלגות השלימות.  אפשר, שביטול ניגודי המפלגות והמעמדות הוא אוטופיה, הואיל שהניגודים אינם ניגודי אידיאולוגיה והשקפות עולם לבד, אלא גם ניגודי שותפויות של אינטרסים חומריים ממשיים.  אפשר, שהשלום המוחלט הוא אוטופיה; אבל אירוניה בהיחסים ההדדיים בין המפלגות יכולה להיבטל על ידי התקדמות פסיכולוגיה של כבוד, ושל תרבות גבוהה.

סוף סוף הכל תלוי ברמת התרבות של הקהל ובטיב טעמו.  כשאתה בא למסעדה, ומוצא מפיות שעל השולחנות – מלוכלכות, אל תאשים את בעל המסעדה, אלא את הקהל, שאיננו מוחה.  "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב"; למשל, ינסה מישהו להוציא לאור בלונדון את היומן הנאצי "דער פעלקישער ביאובאכטער" או "דער שטירמער" – הקהל האנגלי לא יסאב בו את ידיו, לוא גם יינתן לו חינם, לוא גם יוסיפו לו לכל גליון איזה פרוטות, – ולא משום שאין קורטוב של נגד-שמיות גם באנגליה, אלא משום גסות הסגנון וניוול הפה של העתונים הללו.  ככה קרה בגרמניה עצמה ל"הסימפליציסימוס".  בנשוא נהרות הליברליזם והסוציאליזם דכיים, היתה אניית איבה זו שטה בראש השייטת הלוחמת כנגד המלכות הרשעה; והשיחה היתה מהלכת שם, שתותח הורג עשרה, מקלעה ענקית – מאה, ושנינה אירונית של ה"סימפליציסימוס" – אלף.  אפילו בתקופה היותר אבטוקרטית של וילהלם השני, נפלו מיניסטרים "כעמיר מאחרי הקוצר" בבאבאריה: כשפגע בהם עתון זה, נזדעזעו ממקומם, אפילו בהקיסריות, אוילנבורג ופוטקמר.  זאת היתה אירוניה דקה כנים של כנור, ובורגת כמרצע של פלדה! בשנים האחרונות נעשה נסיון להפוך את העתון הזה לבעל תשובה נאצי ופרחה לה האירוניה, ותחתה באה הבדחנות של שותי שכר מינכן; וחלף רוח האצילי, ופס חן השכרון, ולקחה הפריצות ההדיוטית את מקומה – ופנו אף הגרמנים, כנאצים בעצמם, עורף להכיעור הזה, לא משום שאינם מסכימים על מגמתו, אלא משום שפג טעמו, וריחו נמר, ואין שיור באירוניה, אלא החירוף והגידוף.

הצנזורה, שהממשלות האבטוקרטיות היו עושות בספרות ובעתונות – בטלה, הלואי שלא תשוב לעולם.  היא היתה כבית האסורים למחשבות, אבל עכשיו נמסרה הצנזורה להציבור, והיא – לא בית האסורים, אלא בית ספר, שראש המורים שבו, או בית הדין – שראש השופטים שבו – צריך להיות הטעם המפותח והדק של קהל מנומסים רגילים בספרות ומבינים באמנות.  מוסירה (דיסציפלינה) של בית מאסר היא יפה לפושעים; אבל מוסירה של בית ספר או של בית משפט היא נחוצה לעולם, כי "פטור בלא כלום" הוא החזרת העולם לתוהו; ודווקא במקומות, ששם יש חופש דפוס, במידה פחותה או יתירה, גדולה מידת האחריות על הקהל, להגן על ההוגן והכבוד, גם במקצוע האירוניה.

לפני כעשר שנים סודר ע"י הירחון "מרקור" בצרפת משאל כללי אל הסופרים: מה לעשות כדי לנקות את שדה הספרות והעתונות מן הבאושה של אירוניה חצופה ואי-כשרונית.  הושבו תשובות שונות, ורואה אני מכולן את תשובתו של המבקר אלכסנדר בריסון.  הוא השיב: "מציע אני לכל סופר אירוני לקרוא ולחזור ולקרוא את ספרי אנטול פרנס".  ככה – יקח לו כל סופר למופת את הנזכרים לעיל מטובי האירוניסטים העבריים בהיכל ספרותנו העתיקה והחדשה – שעליהם בוודאי יש להוסיף כמה וכמה; תניתי ושיירתי, כי לא ביבליוגרפיה אני כותב.

ירושלים, כסלו, התרצ"ה                   

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  הוא ב. קסטיליוני (1529-1478) שבספרו זה קבע את נימוסי האצולה "הגבוהה".

*  מ. א. שצקס

[1]  בתקופת ההשכלה עדיין אפשר היה לנמק את המונופולין של החשבת הספרים הכתובים על ידי המשכילים – לספרות, על ידי הבדל הלשון והסגנון, שהיו על צד הצחות ועל פי חוקי הדקדוק ובחיקוי מדויק של שפת התנ"ך, בעת אשר ספרי הדרוש או הפלפול או החסידות נכתבו בלשון בלולה.  אבל בימינו אלה, שבלילת הלשון היא גדולה הרבה יותר בהספרות החדשה מאשר בספרי הדרשנים והמפלפלים ושבחי הבעל שם טוב וכדומה, הלא נפלה גם המחיצה המבדילה הזאת, ואנו והם נטייל יחד בגן עדן של תערובת הלשון, ואין להתנשא עליהם בבחינה זו כלל.