_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אדגאר אלן פו

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

היצירות שאדם יוצר בספרות ובאמנות, החזיונות, שהוא חוזה, התמונות שהוא מצייר – יש להם קשר ויחס עם מצבו הנפשי, עם מדרגת בריאותו ושלמות גופו ומזג הווייתו, או לא? שאלה זו לא די שנשאלה, אלא עדיין היא נשאלת וחוזרת ונשאלת בבית מדרשם של המבקרים ושל הפסיכולוגים, ומשיבים עליה תשובות עמוקות, מסובכות, דקות מן הדקות, ואחרי כל התשובות והפתרונים עדיין אין לה הכרע גמור, מפני שיש פנים לכאן ולכאן.  לומברוזו – ותלמידו בענין זה, שהשתמש בתורתו לענין אחד, נורדאו – הראשון ממשמש את דפקו של כל מי שסורו רע וקובע את הסימנים, כיצד מכירים אותו, שהוא לקוי מלידה ושבעל כרחו סורו רע, והאחרון תוהה על האמנים והסופרים, שיצרו יצירות שלא כשורה, משונות מן המטבע הטבועה, ומוצא בהם בעצמם סימני ליקוי.  אלה הם המפורסמים ביותר – לדרדקים ולנמושות אין מספר.  ומצד אחר – כפירה גמורה וגם לגלוג עז כנגד "בית חולים" זה, שבנו בודקי הבריאות באוויר, כנגד הקאראנטין, שקבעו על הגבול של הסכמה על שלמות אמנותית.  צר בית החולים מהכיל את כל הנכתבים להיכנס לתוכו, ופעמים שאחד מן החולים האלה מתנער ממיטתו, שבה היה מונח ומקופל, ולופת כשמשון את כל עמודי הבית, או יש שמספר ה"חולים" יגדל ממספר "הבריאים" – ואז מתהפך הגלגל והרוב מכריע, כפתגמו של ברנה: "אין השכל אלא שגעונם של המרובים, ואין השגעון אלא שכלם של המעוטים".  אבל מה שהוא רפוי ומפוקפק ביד החכמים ברור הוא לעמי-הארצות באותה הוודאות החצופה והגסה המיוחדת להם.  אין מפקפקים, אין מקמטים את המצח, אין מתקשים, אלא חותכים את ההלכה חיתוך אחד – ודי.  מעשי רוחו של אמן מעידים עליו, אם הוא בריא או לא? כן – אפשר לקבוע סימנים של בריאות ושל פגומה? אפשר!

את ההבדל הזה בין הנקרנות הספקנית ובין השטחיות הבטוחה אנו רואים בשינויי ההשקפות, שנשמעו בזמן האחרון על אדגאר אלן פו, מפאת חגיגת הזכרון, שהוחגה לכבודו במלאות מאה שנה להולדתו (19 יאנואר 1909-1809), חגיגה של הרבה מאמרים בעיתונים ובמאספים לאין קץ, בכל הלשונות ובכל הנוסחאות.

פו היה חידה פסיכולוגית-ספרותית.  אי אפשר שכל יחיד יהיה "פשוטו כמשמעו", אי אפשר שכל אמן יהיה טיפוס ידוע ומורגל, שאפשר לטבעו בחותם ידוע: מחלקה א', מספר ב'.  אי אפשר למצוא שם מוכן, הואיל שהטבע מחדש דברים, שעדיין אין להם שם מן המוכן.  פו הוא אחד מן המשונים והפרועים, שלא כשהם לעצמם הם משונים ופרועים, אלא הם כך מפני שהם מבלבלים את ההרגל שלנו, לא מפני שאנו מרגישים בהם איזה כוח זר, מוחה ושוטם, אלא מפני שמורגש בהם גם כוח מושך ומחבב.  לא מצאתי בכל "השתפכויות הנפשות" על דבר פו נוסח, שיניח את דעתי.

"עמא דבר" אינו מתקשה כלל.  "עמא דבר" מבין ומעריך את פו ב"רגע כמימרא".  אי אפשר לאמר על פו, שהוא "רשע" – אין רישעה מיוחדת נוהמת מתוך סיפוריו; אי אפשר לכנותו בשם "משוגע" – שהרי שגעון אין בסיפוריו! ובכן מה טיבו? – הוא חולני.

השם "חולני" ניתן להיאמר ולא ניתן להחכשה.  בשיחתן של בריות פעמים שאומרים על אדם שהוא "חלוש קצת בתמידות".  אין ל"חלוש קצת" מחלה ידועה, ויש שהוא מבלה את כל אלה שאומרים עליו, שהוא חלוש קצת.  אבל קשה להוכיח את ההפך.

אי אפשר להוכיח, שפו לא היה חולני.  "עמא דבר" עשוי לבסס את משפטו ע"י מעשים, ואת המעשים אין להכחיש.  פו לא נתן לנו בחזיונותיו ובסיפוריו דברים מבריאים ומחלימים את הנפש.  "אם הוא נושה בנו משה תודה – כותב מבקר אנגלי אחד, גם כן מ"עמא דבר" – למה הוא דומה? לחנווני מוכר אופיום, שנושה באחד מן הקונים התמידיים שלו, שנטל ממנו הרבה, ולא פרע".  במשל זה כמוס מוסר מיוחד, שלא במתכוון, נטוי כלפי האנגלים.  רוב כיבושם של האנגלים באסיה נעשה בסיוע האמצעי הזה: חנווני נושה בקוניו בעד אופיום.  אבל אחרי סילוק המשל ההדיוטי הזה צריך להודות, שאף על פי שאין סיפוריו של פו אופיום (אילו היה איש איש מאתנו, שקראנו הרבה הרבה את סיפוריו של פו וחזרנו עליהם כמה פעמים, שותה כל כך אופיום, היתה שתיה זו מזקת לו יותר), אבל אם אנו רואים את ייעודם של חיי האדם ושל הטיול הקצר הזה, שהוא עובר בו מן העריסה אל הקבר, בזה, שהוא צריך להימנע מכל דבר מחריד ומבלבל מעט את התענוג ואת השיווי ואת המנוחה של טיול זה, – אז אמת הדבר, כי פו לחש לתוך אזנו של אדם הרבה דברים, שנוח לה לאוזן זו שלא שמעתם.

בכל פעם שאני חוזר לקרוא את סיפורי פו מתחדש בקרבי רושם אחד מורכב מרשמים אחדים.  אתה עולה על הר געש, אל ראש הוויזוב, למשל, ואתה רואה שם את הלוע הנורא הפעור, את זרם הלבה המקלחת המזדקרת, הגורפת את האבנים המפוחמות והמתרפדת כשיכבה מוצקת על היקף גדול, כּסה וחסום אותו בסגור החורבן, הצחיחיות והמוות.  או רושם אחר: אתה יורד לעומק הכוכים, הקאטאקומבות שברומי – דווקא לאלו של היהודים, ולא של הנוצרים, שהן מסודרות יותר מדי – ועובר שם במשעולים צרים, משופעים ועקלקלים, ורואה שם את שרידיהם ורשמיהם של מיתות קדמונים, ומצייר אתה בדמיונך את כל אלה בלי סדר, מטורף ומעורבב, כתוש ונופץ, והשלדים בולטים, בכל עליה או ירידה כזו מנהיג הולך לפניך.  וצייר בדמיונך שתי הוספות על הדוגמות האלה: חורבן כמו במרום הר געש ואימה של מות כמו בעומק כוכים.  במלות שונות: הר געש הפוך למטה.  ועוד – שהמנהיג אינו ה"טשיטשירוני" מבית המלון בנו של מחזיק הגן אצל הקאטאקומבות ברומי, שמבטא לך כפּפּגי (תוכי) מה שהוא רגיל לבטא ואתה משלשל לידו מטבע כמו שלמש ש"עושה אל מלא רחמים", אלא שמנהיג זה הוא מי שגילה את הר הגעש הזה ואת הכוכים האלה.  אם יכול אתה לצייר כל זה בדמיונך, יש לך ציור נאמן ממהותו של פו.  הוא מורידך לקאטאקומבות, שיש בהן הרי געש וכל מיני שידין ורוחין ולילין, כל מיני אימה ויסורים ופרענויות, כל המגונה והמכוער, הנורא והמסואב, והמוות – לא מוות קדמון שכבר נהפך לאבן, אלא מוות שעדיין הוא מפרכס; והוא פו, הולך לפניך ואבוקה בידו, והוא מראה לך את כל הנוראות, הולכים ביחד, חבורה שלמה, באים שם לקצה "וויא אפיא" עד הקאטאקומבות.  איסתנסים אחדים פורשים מן החבורה.  "לא, לא נרד, האוויר שם, בתחתיות, הוא חונק ונורא".  ונשארים הם למעלה יש שם בית משתה קטן, יפה, עם סוכה כלפי חוץ ויין ה"קיאנטי" הוא שם בזול וטוב.

אין הולכים בייחד – אין צורך להרחיק את העדות! – לבקר איזה חולה, ומתוך כך – לראות את שאר החולים בבית התעלה.  שוב פורשים האיסתניסים.  הם בעלי עצבים רכים, אינם יכולים לראות מה שהוא נורא, או מכוער.  זהו לב עדין, מזג רך.  לפעמים – זהו שוב במקצוע אחר – צועקים: אל תתנו את העני להיכנס, אי אפשר לי לראות בצערו!

אם תכלית החיים היא רק לבלות אותם בקלות ובנעימות שטחית ואם יכול אדם להיות מובטח בעצמו, שאין צרות עתידות לבוא עליו ולהפגיע בו את כל אותו הכיעור והיסורים והאימה, ושמוטב להתקשות ולהתאזר ולסתום בקרב עצמו את הכוח, – אז באמת אין כדאי לטפס ולעלות להרי געש ולנקוב ולרדת לקאטאקומבות, או לראות פני איזה חולה, או פני מת.  אבל, אם תכלית החיים היא עמוקה יותר אפילו לחיי שעה צריך אדם להזדיין בכל כלי זינו של הנצח, בכוח גדול יותר מן הנצרך לרגע, בנסיונות ובמראות וברשמים רחוקים יותר מכדי הרף עין ואופקו, – אז צריכים אנו לומר, שהחלושים והפחדנים והריקנים השטחיים והאגואיסטים המגונים אינם אלה, שעולים ויורדים להסתכל ולהתנסות ולהתרגל במה שהוא מחוץ להנאת הרגע ואפילו כנגד הנאת הרגע, אלא אלה בני אדם של שעווה ושל תבן, שמפחדים, שמא ימוגו או שמא תהבהב בהם אש.

אמת אין הקאטאקומבות של פו קאטאקומבות של ממש – אבל וכי כל דבר הוא של ממש? ומה היא האהבה, ומה כליון הנפש ומה הם געגועים, ומה הם יסורים של תקוות שנכזבו, ומהו היופי ומה היא השירה, ומה היא האמת? – הכל דברים שאינם של ממש, והם אמיתיים יותר מדברים של ממש.  פו מוריד אותנו לעומק דברים מאיימים כאלה, דברים, שהם עמוקים מן ההרגל; הוא מוריד אותנו להיכל-טועין, לאבירינטוס של כאב ופחד.  תחום זה של פו – אפשר שהאמן ירד לתוכו על ידי הרגשות קדחתניות, ע"י פעולת משקים חריפים וסמים – מונח עמוק עמוק בשטחים התחתונים של ההרגשה, שרבים אינם משערים אותם ואינם מהרהרים על אודותיהם וכשמהרהרים רגע הם משקיעים את הרהוריהם.  פו מרגיש את עצמו חפשי ומרווח באותו האוויר הצר, המעופש והמסואב של תהום היסורין והצער, כרופא מומחה בבית החולים או כמנתח בתיאטרון האנאטומי.

האור והחושך, הזיו והקדרות, היופי והכיעור, האהבה והשנאה, ההנאה והצער – כולם הם רשמים, שמתרשמים בנפשו של אדם לרגל פעולות, שמחזות החיים פועלים על חושיו.  בעולם החיצון בחיי האדם ואפשרויותיהם המרובות הכל מעורבב; באמנות הכל מסתדר, ופעמים שחלקים ידועים מצטמצמים ומכריעים.  אצל פו מכריעים: האפשרויות הנוראות, הצירופים של אסון וכיעור וליקוי וחבלי מוות ואימה.  אדם שקורא את סיפורי פו בנערותו, מוחו מזדעזע מכל אותם הציורים של אימה פראית, ברדלסית, שהם מצויירים במלים, אשר "גובה להן ויראה להן", בסגנון חזק וכובש, עם כל אותם השמות של ליגיאה, מורילה וביריניקה, שצלצולם לבדו מספיק להוליך את דמיוננו אל עולם מוזר ומשונה; אבל קורא אדם עוד הפעם את הסיפורים האלה בבגרותו – ואינו ניעור בלילה בפחד אחרי קריאתם, והוא מוצא בהם אמנות, שיש לה מעלות גדולות וגם מגרעות לא מועטות.

עברתי על פני סיפוריו On the Grotesque and the Arabesque כמו שהוא קורא להם, שכבר קראתים לפני הרבה שנים, ומוצא אני בהם – לא זיעזועים מרגישים אותי, אלא אמנות אמנות של כוח מדמה כביר, כמעט גאוני שיכול לתאר צלמי זוועה ופלצות וביעותים אדירים.  מגיפה, גסיסה, כל המיתות שבעולם – פו רגיל הוא אצלן כבן בית.  מנהמת מתוכו הגניחה הגדולה של צער העולם.  אם אנו יודעים, שעפר אנחנו, אם אנו יכולים לשער אך מעט – ואנו בורחים מזה – שכל אחד ואחד מאתנו אינו מובטח, שלא יסבול לעולם יסורים כיסורי איוב בשעתו, פו מתאר לנו כל זה במכחול נאמן ודייקן.  פו קורע את כל הצעיפים, תולש את כל החיתולים ומסיר כל מיני תחבושות שעל הפצעים שנעשו ושעומדים להיעשות.

כשהקברן של שכספיר אוחז בידו את גולגלתו של יוריק ומראה אותה להמלט, הוא ממתיק את מרירות הצעיר ע"י לצון קל.  כשהמלט זוכר את יוריק, מהפך את הגולגולת בידו מצד אל צד, מביט לתוך החלולים ושואל: איה משליך הנאים? ונפתוליך ומעקשיך – איים? – מותחת השירה חוט של חן על הבלייה והשממון; ואני רואה בזה את נצח השירה ואת הוד הפלאים של שכספיר.  החיים אינם יכולים להשתעבד לשלטון מראה מוות.  אוחזים בידם את המוות ממש, ובמראהו הבולט הזה – גולגלתו של אדם, שהיה קרוב להם, מצוי אצלם, אהוב ומשעשע, מתענג עמהם – ועתה: "הוי, כמה זה מסריח!" –, אבל החיים מנצחים: שוכחים, שעוד מעט וגולגולת זו עצמה של החי, שמבטא עתה את "המשלים הנאים", תהיה גם היא כזו, שהדקר של הקברן הוציא אותה מתחת הגל – וממשלים.

נצחיות זו איני מוצא אצל פו.  הוא לא ינק את כל הצער שבחיים כדי להגיע אחר כך אל המדרגה הגבוהה של מנוחה קלאסית כשכספיר, אל מדרגת הנשתוון (ביטוי של אבן תיבון בתרגום "חובות הלבבות").  הוא מנודנד ומעונה ממה שהוא רואה בחזון, מתרומם לפעמים עד להשקפה כללית וחוזר שוב אל הפרטים, מסתכל פעם בטיליסקופים ופעם במיקרוסקופים.  הוא סופר גאוני, אבל לא גאון.

מכיוון שנעשה במודה מהלכת בימינו, שהכל כותבים סיפורים קטנים, ציורים, רשימות, תווים, צריך להזכיר, שפו ראוי להיקרא מורה מורינו במקצוע זה.  כל התנאים הטובים של סיפור קטן נמצאים בו: הצפייה הבהירה והצלולה, ההשקפה החכמנית והרגשת השיעור והמידה של המשבר ושל העוקץ האחרון, של הסתבכות המקרים והתרתם.  צריך האומן למשול תמיד בחומר שהוא מעסה, ולא לתת לחומר זה, שישלוט בו.  על פו אפשר לומר, שאף על פי שהענינים שבחר לו הם מטבעם מבלבלים – הוא לא נתבלבל כשהשתמש בהם ודעתו הצלולה לא זזה ממנו.  למרות האוויר המורעל והמסואב אנו רואים את מר דיפין של "רחוב מורג" עושה כל מה שהוא עושה בהטעמת כל הברה ובהדגשת כל אות שצריכה לדגש.  פעמים שאנו רואים את עצמנו בשעת קריאת ספורי פו כמו בבית חולים למשוגעים, אבל פו משמש תמיד כרופא ואינו משתגע בעצמו.

כשאנו קוראים את סיפוריו הראשונים של פו, למשל, את The Adventure of Hans Pfaal "מתוך כתב יד שנמצא בלגין של מים", אנו רואים, שכשרונו עדיין לא נתבכר אז ושעוד לא תפס את סוד אמנותו.  הוא מספר סתם מה שהכוח המדמה שלו חזה.  הכשרון הוא בהיר ומושך, ההתפעלות – תמימה וישרה.  בהמשך הזמן מתפתח בו כשרון של חושב: רואים אנו, שחישב כל דבר לפרטיו, לחלקיו, לכל שיעוריו, מתחילתו ועד סופו, – רואים אנו חשבון, ואף על פי כן אין דבר זה פוגם את החן.  הוא מספר – מנויה וגמורה עמו לכתחילה מה יהיה, ואנו מכירים את עקבות המנין הזה, אבל – הוא מספר דרך חירות, כמתרשל, כאילו אין הדבר נוגע אליו, אם יאמין הקורא או יחדל.  זיווג זה של חשבון וחירות הוא הוא סודו של כשרון פו.  בכשרונו זה כתב שלושה סיפורים קטנים על ענין אחד – ענין החטא שאין לו עונש – הסיפור הנזכר, וגם The Mystery of Royer ולבסוף The Purland Letter.  מתוך אלה הגיע אל ענין העבריינים והמרגלים ומרגליהם, אל סבכי הערמומיות וההרפתקאות ואל דבר האוצרות הקבורים וכתב את The gold Bug  שלו.  הסיפור האחרון הזה פתח מקצוע חדש לבאים אחריו.  בזמנו לא הובן אף במקצתו.  הנמהרים שבכל דור ודור, המעריכים את ערך סופרי דורם לפי עניות דעתם וחוסר טעמם שלהם, היו מזכירים אותו דרך אגב, כמי שכפאו שד.  הם לא היו מוכשרים להבינו ולהעריכו.  אבל עברו שנים, דורות, וכשרונו של פו הופיע בכל זהרו.  המקצוע של האוצרות ברא תקופה.

פו הוא נדחף ומרוחק מן השורה הרגילה, הוא מחוץ למחיצת החיים היומיים מחוץ לתחום הפשטות הנסיונית, הנהוג והמורגל.  בני אדם נושאים וסובלים, מתענים ומסתגפים במלחמת הקיום פשוט כפשוטה, "בלי המצאות", אינם כובשים את דמיונו.  הוא אינו מקבל שום רושם מהם.  הוא רואה רק את האיום והאדיר, את  הפרוע והפרא, והכל – בדמיונו – מגדל בלוריות פראיות.  הרוצח של "רחוב מורג" אינו רוצח פשוט; זהו מין קוף משונה ומטורף, מעוקם ומסורס עם פנטסיה שחורה וסוערת, עם רעל רותח, תוסס, רואה את הלבנה כפנים של מכשפה, ואת הימים כמשתפכים מסוף העולם ועד סופו, ואת הזמן כאילו נופל גרגר גרגר מאורלוגין של גרגרי-חול, רגיל אצל בתי הקברות, ממלא כל מקום שהוא שם – לול של תרנגולים או חללו של עולם – בלהה ובעתה, וכשהוא אוכל הוא אוכל סעודות שלמות; מהלך בסיפור Man of the Crowd  וזורה מיליונים לרוח בסיפור The Domain of Arnheim, מכרסם בתוך בדידות של עיר זרה ומסתכל בה מסביב בקרירות שובבה, זורק בסיפור The Narrative of A.  Gordon Pynn זיתים ובשר של חיות ים וצבים וחיות שחיו לפני המבול.  אין זה מלחמת הקיום הקטנה שאנו יודעים, אלא מלחמת גוג ומגוג, אפוקאליפסיה.  פעמים שאדם מהרהר: שמא מן האמריקניות שבפו היא זו, שהרי היה אמריקני: ארץ גדולה, גוזמאות באמת וגוזמאות בדויות, בתים בעלי עשרים קומות, ערים צומחות ככמהין ופטריות ופרוליטריון צומח במהירות עוד יותר גדולה.  אבל צריך למתוח קו בין הדיוטיות זו ובין פו, שהיה אמן בתכלית האמנות.

את אישיותו של פו אנו מכירים רק מתוך שיריו.  בהם אנו רואים את דו-הפרצופיות שבו.  הוא חולם ויוצר, מנתח וגם מהרס.  יש לו סקירות של בקורת מבריקה, מלאה שנאה לוהטת, מכלה, כשהוא מדבר על שירים.  וצריך להודות שהוא נאמן לעצמו ולכלים, שהוא קובע בשביל אחרים.  לדעתו, אין לשירה שום יחס אל האמת או המוסר: אין לה שום תכלית זולתי הנאת הנפש; התנאי היחידי של שירה הוא היופי, והאמצעי היחידי שלה הוא מוסיקה וחדווה.  שיר ארוך הוא בעיניו – שני הפכים בנושא מאד ויש אורטוריות ואופירות ארוכות – אבל אין מקשין על דברים כאלה.  שיעור גדול של אמת בוודאי צפון בהם, ביחוד בנוגע לשירה לירית.  רוב משוררי דורו לא זכו בדין לפניו; קרע, מיגר, ניסר בהם כחרש המנסר בארזים.  בכלל היה מכלה את כוחו בפולמוס של מה בכך עם אמנים ומשוררים אחרים, וליקוי של קטנות היתה לו תמיד ל"תפסם" בגנבות.  חוץ מטיניסון ומור והוד, הכל היו חבר גנבים – אפילו כנגד מור מרחפת לחישה חשדנית, שגנב עשרה חזיונות מסופר אחר בלשון אחרת.  גם בדבר זה בודאי יש משהו של אמת – כולם "חברי גנבים", אפילו שכספיר – על זה מעידה אסכולה שלימה של חוקרים! אבל חבל, שהוציא פו את כשרונו לבטלה בעקיצות וחידודים כאלה.  החוזים והאמנים משפיעים זה על זה בכוונה ושלא בכוונה ומקבלים זה מזה, ואין אמן נידון על פי פרט אחד, שאולי לקח אותו מחברו, אלא על פי כלליות עובדתו.  ולדורות הבאים, אחרי כל ההוכחות והחקירות, אין שום "נפקא מינה", אם זה שכתב את עשרת החזיונות נקרא בשם מור או בשם אחר.  זה חיפוש הגניבות, זה הריגול והחיטוט היא קטנות קטנה ועוברת, ואולי היה לו גם יחס אל תכונתו הראשית של פו – מקוריותו המשונה.

שיריו לא רק אינם לקוחים מאחרים, אלא גם אינם דומים כלל לשירי אחרים.  בשיריו אין שום גדלות מצויינת, אבל מה שהוא גוזר הוא מקיים – יש קיצור, יש מוסיקה, והוא בעצמו מודה ומתוודה, אלא גם מתפאר, שלא נתכוון בשיריו לשום דבר, אלא לומר מעט, ומפליג לספר, איך אסף את הקווים ואת השרטוטים, את החרוזים ואת המלים ואת הצלצולים.

ובכן מה היא תכונתו העיקרית של פו? – פו הוא אדם עומד ותוהה על עצמו, ובאותה שעה גם יוצר ומחולל.  אין שום דבר מקרין, אין שום חשיבות, שלא יגיש אליהם את האיזמל לנתחם ולנקרם, אין שום תגא של גדלות, שלא ייקרע, אין צפירת אור קדושה מעטירה ראשו של קדוש או של מעונה, שלא יענן עליה ענן.  מחטט הוא בתוך פצעיו שלו, מגזם את הניוול, חותר ומעמיק בכל היסורים והפורעניות האפשריים, ובאותה שעה הוא גם יוצר יצירות יפות במוראן, בליסטראות הקלע שלהן, מעוררות כקורט של חלתית, משחירות כשולי קדרה, מנערות את כל הגלגל את כל התל של כוחות ומאורעות ודמיונות וגלגולים נפשיים, תלאות והרס ואבדון, פצע וחבורה ומכה – בשלושת סיפוריו שכשאני קוראם אפילו עתה עוד צמרמורת חולפת את כל גופי: בסיפור The Black Cat, בסיפור Tell-Tale Heart ובסיפור The Fall of the House of Usher  שבהם הוא מתאר את כל האימים, את כל סערות הדמיון ותעצומות התלאות, האוכלות והוממות ורודפות בחרונן.  וכשאנו עומדים לנוכח ענק כזה – מהו כל אותו המקצוע של ליקוי, אותה זווית פרועה ויפה שבכל ספרות גדולה בעת החדשה, אותה זווית, שנראית לעיני האפרוחים שלנו כעולם מלא? סופר גאוני לקוי היה פו! "שרטת במוח" – זהו מושג בית-מדרשי שלנו מגאון – ולקוי קצת.  בעל מוח כזה היה פו.

אומרים עליו, שנתן בכוס עיניו וכתב מתוך שכרון.  אבל, אם יוכל אדם לכתוב מתוך שכרון סיפור אמנותי מזעזע את העצבים ונוקב ויורד – אני אומר זאת לא דרך המליצה, אלא דברים כפשוטם – עד התהום כהסיפור The Black Cat , אז השיכרון הוא פיכחון והפיכחון – שיכרון.  אם יוכל אדם מתוך שיכרון לפתוח מקצוע של פסיכולוגיית – יותר נכון: פסיכופתיית – הרוצחים והחוטפים הגונבים והמרגלים, מקצוע, שקונאן דויל דש בו עתה – וקונאן דויל אינו אלא פו מהודייט, מגושם, מושפל ומורד על לאותה הדיוטא התחתונה, שהיא מסגלת אותו להיות מובן לעמי הארצות – אז שיכרון זה הוא מצב נפש קרוב לרוח הקודש.

מתי נולד פו? לפני מאה שנים! איפה נולד? – באמריקה, לאבות עניים, שמתו עליו בילדותו.  אחר כך פינק אותו אב חורג עשיר, ואחר כך נתגלגל בריחים השואנים, הטוחנים והמכלים של העתונות האמריקנית ועבד וסבל ונדרס ונדוש ונתדכדך, והוכה בכל הקורנסין והוחלק בכל הפטישין, ויצא מזורז ומנוסה ושונא הכל ומואס בכל, וספוג, שספג את הכל ופלט את הכל וברא לעצמו אופן ספרותי גדול, פרוע, מרובה גוונים! מה יש לספר עוד? תשעה ותשעים למאה מכל מה שנכתב בימים האלה על פו אינם נוגעים כלל אליו.  פו אינו תלוי בזמנו ואינו קשור באמריקה.  אם יש מופת חי, שמכחיש את הכלל הקבוע של טין בדבר פעולת הסביבה על האמן – המופת החי הזה הוא פו.  עומד הוא מחוץ לזמנו ולמקומו.  הדברים, שהוא עוסק בהם אינם מצויים בזמן ובמקום אחד, לכאורה אינם מצויים כלל, ובאמת הם חבויים וגנוזים בעומק המציאות עם כל הדם, שהאדמה מכסה עליו, עם הדמעות שבאותם הנאדות, עם התאוות הנחנקות והדאגות הגוססות, עם כל המוראים השוממים והקודרים שברציחה ובגנבה ובתאוניות ובהוללות ובייאוש וברעב.  בכל דור, בכל מקצוע של החיים והמחשבה, מבצבץ ועולה לצד הטופסים המצויים, הנדפסים במהדורה של 1,000,000 אכסמפלרים ויותר – גם "אחרים".  "אחר" כזה היה ניטשה, "אחר" כזה היה בודליר, "אחר" כזה היה פו.

וצריך על פי רוב, שמאה שנים תעבורנה עד שה"אחר" יקובל ויקויים.  זוחלים אליו בלאט ובמורך – אף על פי שכבר מת עוד מתייראים שמא ישוך – ומניחים בנחת את זר הדפנים על ראשו, וההמון עומד מרחוק, ואומרים: כן! אבל חולני היה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה