_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חיים יחיאל בורנשטין

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

א

אני עדיין אביב ורך, שמעתי את שמעו זה יותר מיובל שנים בפעם הראשונה במַאקוב (מאקאווי) בפולין.  השמועות באו מ"מרחקים": קוֹזֶ'ניץ, מוֹגלניץ, ועוד מקומות כאלה המפורסמים בשל האדמורי"ם.  המשכילים – אולי חצי-מנין שנאספו על דגל ר' אברהם יוסל רוזנטל ז"ל נכד המגיד – ספרו נסים ונפלאות ע"ד  "פרח הדר ששלח נטישותיו מבין אבני אפל וצלמות".  והחסידים, רוב העיר, היו גונחים מלבם.  היה – ספרו לי תוך כדי אנחה – בחור-חמד יפה-מעללים ומישיר-לכת, נשא אשה הגונה בת איש חסיד, היה "חתן תורה", כלומר, סמוך על שולחן חותנו כדי לעסוק בתורה, ויצא לתרבות רעה.  אומרים עליו – הוסיפו – שנפל במכמורת הקליפות.  חבל, חבל, מוח חד, וגם לב טוב, ברם חבל! אפיקורס שאין לו תקנה! נכספתי לדעת מה החרדה הגדולה הזאת, מפני שהייתי שרוי בעצמי באותה סכנה.  מאת החסידים לא יכולתי לסחוט אף טפה של ידיעה.  "איננו מגדל פּרע פּאות ראשו ובגדיו אינם סרוחים עד קרסוליו" – הכצעקתה? – לי לא פתר דבר זה מאומה.  אמרתי בלבי: הני בני אדם יושבי חשך שאינם מן הישוב ודבר אין להם עם האדם המנומס – באו והעמידו את התורה על חיטוּת וגזרת הבדים, אָרכם או קצוּרם, מפני "חוקות הגוי"; ואינם יודעים שמעיליהם הארוכים ושרימליהם היו לפנים "חוקות הגוי", ובכ"ז החזיקו בהם. – הכנופיה של משכילים הביאה לי ידיעות יותר מבררות את הדבר מפרטי התלבושת.  העירה שבה חוּנך בורנשטין – כך אמרו – היתה מלאה חסידים: חסידי גֶר (גוּרא) האצילים, האריות שבחבורה, הנוהגים ברמה, חסידי בוּרקא (וַרקַא) חמי-המזג, המעורבים בין הבריות, הדימוקרטים, חסידי ביאַלאַ היריפים והנלהבים, חסידי רדזין המעטים והתקיפים בדעתם, חסידי פוּרוּסוב (פריסוֹב) – תוצרת מקומית חביבה, ועוד ועוד, כולם השגיחו באברך זה, ובעלי החוטם הרגישו בו שהוא היה לאחר.  פעם אחת חפשו באמתחותיו, ומצאו ספר "נחמד ונעים" מהר"ד גאנז כל חכמת התכונה.  תהו עליו: הר"ד גאנז, ה"צמח דוד" – אין זה ספר חסידים; אבל הוא מצוי בכמה בתי מדרשות ו"תכונה"; – במקרה נמצא שם איזה מֵקֵל, דומה, גם כן "נחמץ" קצת, ואמר: תכונה מותרת, הלכות קידוש החודש! עלעלו בין דפי הספר, ומצאו ציורים – שומו שמים! רגע הכריעה כף המחמירים, אבל שוב בא המקל ו"הציל את המצב", באמרו: גם בספרי הקדמונים נמצאים ציורים כאלה.  נשתתקה החבורה.  אבל כעבור רגע קם שאון חדש. המרגל חרש, הבודק, הוסיף לחפש וימצא ספר חסר מגבו ונרקב מצדדיו, ואותיותיו פורחות באויר, אותיות זרות, כתב-גויים (לפי הנודע לי אח"כ היה זה ספרו של חכם-ההנדסה גוּיס באשכנזית).  אז נסתם הגולל! תפסו את בורנשטין ב"ספרים חיצונים".  שוב מעשה ונפלה מחלוקת בדבר מולד! המומחה בביהמ"ד, שנתמחה לחישוב תקופות ומולדות, יצא וחישב באיצטגנינות שלו, שהמולד יחול ביום פלוני, בשעה פלונית וברגע פלוני, ובורנשטין, שכבר אז הקצה לעצמו את המקצוע הזה, חלק עליו במופתים של חשבון.  חטאתו זו היתהחרושה בצפורן שמיר.  אז פסק המן של חותנו! אותו חותן ראה את עצמו כמרוּמה: זימן חתן, שיתכשר לרבנות, ומצא... בעל חשבון.  גם אשת בורנשטין הצנועה והמדקדקת במצוות נטרדה מעולם של שלום ונחת לעולם של זעזועי-נפש, סכסוכי-משפחה ודאגות-פרנסה.  חיימ'ל בעצמו שנא ריב ומדון – "אמונת עתיו חוסן ודעת" היתה יקרה בעיניו, אבל ותּרון והתכחשות להשקפותיו מאן-דכר-שמייהו? אך נפש אחת היתה מרוצה: אמו של בורנשטין! היא היתה ורשאית ענוגה, משכלת, אוהבת נמוסים נאים, "יושבת על עקרבים", ומשאת נפשה הגדולה היתה לראות עכ"פ את בנה יוצא מן המצר ומציץ בפרדס ההשכלה.  היא היתה ממשפחת הכהנים המפורסמים בורשה אז, שממקצתה יצאו רבנים גדולים (רבי אלעזר, שהיה רב בפּלוצק, חתנו של הגאון ר' יעקב מליסא, בעל ה"חוות דעת") וממקצתה זקני הנאורים (ר' משה כהן, חבר ועד ביהכ"נ ברחוב טלומצקה, ר' טוביה כהן, סופר ומשורר עברי, אדולף יעקב כהן, עורך-דין וסופר ועתונאי בשפה הפולנית במקצוע של היהדות). אתערוּתא-דאמא היתה אתחלתא-דגאוּלת בורנשטין מהבטלנות של העירה.

גלגולי המאורעות מאז והלאה לא הלכו בדרך מהפכה והרפתקאות כגון: גירושין, בריחה לחו"ל בשביל ללמוד (או תחלה בריחה, ואח"כ גירושין), כי אם בדרך התפתחות אטית מודרגת בלי "שבירת הכלים".  באותם חורבני-המשפחה והמנוסות של – אחרים היה לפעמים זרם-של-גבורה; אבל בזרם הזה היה מזוג גם שעור ידוע של אבנטוּריות, חוסר שרשיות, גנדרניות, כרוּמיוּת.  אם מפני שנפשו של בורנשטין היתה "כגמול עלי אמו", או מפני שלא רצה לעזוב את אשתו בשממון-נפש, או מפני שהיה מתון ומיושב בדעתו ונזהר מכל מעשה שיש בו ספק – דומני, שלרגל כל הסבות האלה, בצירופן, המצפין-הקומפּס של בורנשטין הראה כלפי העיר הגדולה ורשה, עיר החיים הנאורים בערך של קוֹז'ניץ, ורשה – עיר מולדת אמו המשׂכלת.  אבל בפעם אחת מהעירה לורשה, אף זאת היתה קפיצה עזה יותר מדי! צריך היה לעשות תחנה באמצע הדרך.

שם התחנה: מְנִישֶב. מנישב היתה אז כפר גדול עם בית-חרושת סוּכּר של הגביר האדיר ברונשטין (חתנו של שמשון וגיסו של איגנאץ ברנשטין), יהודי אשכנזי, יליד בריסלא, מכותל המזרח של ביהכ"נ ברחוב טלומצקה בורשה, בעל נכסים גדולים, חי חיי שוֹעים, עם בנים כבני-אצילים.  בבית-החרושת הזה נתמנה בורנשטין לרואה חשבון.  איך שתראה משרה כזו פעוטה בעינינו בערך אל חיים בורנשטין, במדה שאנו מודדים אותו עתה, גבשושית-כהונה זו היתה אז כהר-תועפות לאברך שהיה-חסיד ושבא מקוז'ניץ.  הית-חרושת כהלכה, תעשיה רברבה, סביבה פּולנית, החלק היהודי – טפסרים אצילים מורשה, קהל הקונים והמערופיות – בעלי אחוזות וסוחרים גדולים.  ההתכשרות למשרה זו בשלימות דורשת גמר-למודים בבי"ס גבוה למסחר, ונוסף על זה, שמוש ארוך, מהלכים בין הבריות.  הלמוד בעצמו אינו מספיק; – דרך ארץ קדמה לתורה.  אדם צריך להיות מחונך בהליכותיו, בתנועותיו, במנהגיו, בסגנון שיחתו, מנומס ומלוטש! בורנשטין חינך את עצמו.  עבודתו בבית-החרושת ההוא, בתור רואה-חשבון, היתה קשה, ושכרו הספיק כמעט לפרנסה מצומצמת.  בזהירות רבה ובדיקנות נפלאה עשה שם בורנשטין את מלאכת חשבונותיו.  מאושר היה, שבשעות המועטות, שנשארו לו מעבודת המשרה, יכול היה לשקוד על למודיו בלי שטן ומפריע.

בין השיחות הראשונות ששמעתי מכבר ע"ד בורנשטין ובין הזמן האחרון הזה (נקרא לו – "תקופת מנישב") עברה כשנה או מעט יותר.  אז כמעט בהיסח-הדעת ארע מאורע-של-משפחה, שהביאני לידי קרבת-חתון קצת עם האיש הזה, שקודם-לכן הגיעו אלי ידיעות על אודותיו רק בדרך כלל.  שדם שדכו אז לאחת מבנות משפחתי צעיר אחד מקרוביו של בורנשטין, בן גיסו, מהחסידים החרדים וצנתרות הזהב, בעל אחוזה גדולה סמוכה למנישב, מומחה מצוין בידיעת החקלאות, תל שהכל פנו אליו מסביבות כפר מושבו, והיה מסתופף בצל האדמו"ר מפוּריסוב.  הרי צרוף עובדות: במנישב  ישב תעשׂין יהודי כביר, מראה-פרתמים, אשכנזי מגוהץ, עשיר בן עשירים, שולחנו מפורסם מדגל זהב, פרנס ומנהיג מה"דייטשע שול", בגדי-מכלול, מגבעת-אצטונה גבוהה, חדשה ומבריקה תמיד, כביכול, פריץ כדאבעי, ולתוספת קרני ההוד גם "אויסלאָנדער" (דבר שהיה שבח, ואח"כ לרגל גזרת הגירוש כנגד יהודי חו"ל נהפך לרועץ ולמקור צרות צרורות), והבנים המעלה גבוהה מעל גבוהה, הוד, עושר, פנוק; שליטים, מפקחים על הסדרים, רוכבים על סוסים דוהרים, נהדרים בכבוד על מרכבות יפות, יוצאים לצוד ציד, טסים ממנישב לורשה, ואולי גם לפאריס, בני מלכים ממש; העובדה, שיש לאלה בית חרושת סוכר, או בית חרושת אחר, או בנק, או מחסן גדול כמחסנו של לסר בורשה בשעתו, היתה מהמעשים בכל יום.  על אדות אלה לא דברו אז הפולאנים דברים קשים כגידים; אולי היו נוהמים עליהם נהימה חשאית, או מביעים בפחות מרמז-מלים, בסקירה, משהו של תרעומת קנאה קלה; אפשר שחוש הטבעי נחש להם, שהדבר הזה הוא חזיון ארעי – ויעבור, מפני שהמין הזה של יהודים לא יתקיים על הקרקע, ואם יתקיים – ישתקע ויבולא.  הנוסח הרשמי היה: אוֹבִּוַטֶלֶה (אזרחים), וצריך לחיות עמהם בשלום "בלי הבחן בין הדתות", והתעשיה צריכה חזוק מפני שעליה הושתתי יסודי המדינה "praca u potstaw".  והחסידים האדוקים גם הם היו מתיחסים אל אלה במין כבוד: מילא, "דייטשים", תיתי להם שנותנים מעט צדקה, ושיש ביניהם בנ"א מהוגנים; אגב אפשר להשׂתכר אצלם, לא כמו אצל פריצים ממש, אבל, לפחות, כמו אצל חצאי-פריצים, אולי היו הבטלנים מאחורי התנור בביהמ"ד מסיחים בקנאוּת ע"ד עברותיהם של אלה, אבל גם קנאוּת זו היתה מעושה; אנשי המעשה שבין החסידים לא היו מסיחים בזה כלל – "דייטשים", ונגמר הדין! להפך, כשהיו רואים סמן של ניצוץ יהודי בין אלה אשר מחוץ למחנה, היו מרוצים ואומרים: אף על פי כן! מה יש לדרוש יותר?! יחס זה היה יחס בינוניות של חיבה, שלי שלי ושלך שלך, שכנוּת נוחה, כמו שאומרים, "מוֹדוּס ויונדי" (אופן-של-חיים).  מנישב לא הפליאה אותי.  גם ישיבתו של האברך הקוז'ניצי חיים'ל בתור נושא-משרה בתוך סביבה גביריית מעודנת פולאנית מעט-יהודית אצילית-תעשינית זו היתה אמנם גלגול בלתי-רגיל, אבל אפשר היה להלום דבר קשה זה בשים לב אל הכלל הנושן, שאין לך דבר שעומד בפני "ראשון גמראי": שנה ולמד, והגיע למשרה שהוכשר לה.  הבעלים שמחים, שיש להם פקיד שוקד ונאמן, חרוץ ודעתן, והפקיד מרוצה, שהוא מתפרנס בשלום, שהפקיע את עצמו משעבוד חותנו ומהשגחת אפוטרופסי עולמו-הבא, ושהוא יכול להתמיד בלמודיו.  הרי עסק הגון לשנו הצדדים.  אבל הכפר הסמוך לשם: שניאַטקוֹב – הציג לעיני חידה ממש, שנתקשיתי בפתרונה.

חידה זו ראיתי, גרתי, טילתי בה מספר ימים; הלכתישמה לראות ולבחון את בן גיסו של חיימ'ל; אבל יפה היה כח האב מכח הבן לעורר את כל מדת הסקרנות שיש בי.  חסיד פוּריסוֹבי זה היה מחובר לקרקע הרבה יותר מהאציל האדיר שבמנישב.  הוא עמד בראש האכרים, השגיח, יעץ, הורה ונהל משק יקר ונפלא.  החותן הזקן שראה את עצמו מרוּמה ע"י חיים'ל, אשר הכזיב את כל תקוותיו, יכול היה למצוא כפל-נחמה ושלומים בחתנו זה, שהרכיב בחצרו את הנהגת-המשק על החסידות. חצר גדולה, אכסניה, אשר חוץ מהרבה שכנם נוצרים, שלאַכטאַ, פקידים, שומרי שדה, משגיחי-יער, גננים, אכרים, חוכרים, אריסים, עבדים ושפחות, היו גם אורחים, גבאים, משפחה רבתי-בנים, בנות, מלמד, מורה (המנוח מיכל ובר, מתלמידיו שלבורנשטין, היה שם המורה).  הון גדול, ודאגות גדולות ממנו.  גדלוּת בעסקים, גדלוּת במעמד הבית, הכל "רחב"! תנועה! שאון מהשדות, מהדרכים, חדר לתפלה בצבור, חדר של המלמד, חדר של המורה, מתהלכים הנה והנה ומתפללים דרך הלוכם או מכינים עצמם לתפלה, זקנים יושבים אצל אצטבת התנור וסומכים מרפקם בברכיהם ומספרים "מעשיות", איזה ערב-רב סוכך בשתי ידיו מסביב לראשו ומעיין בספר, בעה"ב משתער ממקומו ומזדנק לקראת המשגיח המביא לו דוגמאות של תבואות מהגורן, ותוך כדי ריצה הוא נתקל בעמיל מישהו מישהו שבא מהעיר ושופך עליו מביול של הצעות סרסרות, בעה"ב מהסס רגע, ובמהרה הוא בא לידי החלטה, שברוב דברים אלה אין גרעין של עסק, ומתנער ממנו, ועוד לא הספיק להחלץ מסה, והוא נתקל בסוחר יער, ומשהה את קבלת הצעתו, ונכנס בדברים עם המשגיח, וממשמש בשמחה ובחפץ לב את הדוגמאות, משמע, מרוצה, ורץ בחפזון אל הגורן; והנשים אינן מתערבות בתוך ההמון הסואן, "כבודה בת מלך פנימה", מסתלקות לצדדין, סחות כשהן משפילות עיניהן, מתפללות, מטפלות בעניני משק-הבית, סורגות, או משלבות את ידיהן באצבעותיהן הלבנות על חזיהן – כשהן בטלות – ומקשיבות בענוה.

בחנתי, השדוך קם ונהיה! – אך יותר מבכל אלה היה מוחי מסובך ברעיון אחר.  הגיס, הסמוך, כדי קפיצת-החתול משניאַטקוֹב: "חיים'ל, היכן הוא?" התרקם הרהור בדמיוני, שמחותני זה אולי חושב את חיים'ל לפגם-משפחה, ולא הזמינו, שמא יקלקל את השדוך.  החלטתי לשאול אותו בלי אקדמות-מלין: "מחותן! חיים-יחיאל בורנשטיין במנישב הוא גיסך?" "כן" – ענה מחותני בהידוק שפתיו, שהרכתי בו צל של כעס.  הוספתי לאמר בסגנון של סבר וכבוד: "סלח לי, אין בדעתי להתערב בעסקי-משפחה, אני שואל אך מפני ששמעתי כל כך הרבה ע"ד גיסך זה, ומכיון שאני סמוך כאן, החלטתי לראות אותו".  דברי אלה רככו מעט את שרטוטי פני מוחתני, ויוסף לאמר לי: "בודאי יודע אתה כי לא דרכי דרכיו, אבל רוצה הייתי שישתתף עמי בעבודתי פה.  החסרי עבודה אנחנו פה ומעט דאגות יש לנו?" – ובדברוֹ ראיתי שאחד מקמטי מצחו הרבים כמו שקע ונתעמק יותר – "לפעמים אני נחנק מדאגות, מטרדות, ואני רוצה להמלך במי שאפשר לבטוח בו ובמי שיכול להראות מוצא מהחשבונות המסוכסכים.  ברוך השם, יש לי רב, אבל יש שהשעה דוחקת והמוח מתבלבל... הרי רק בשר ודם אתה... והוא בכל מוח חד, בעל חשבון – למה לו לנוע על זרים? – איננו רוצה בחסידות, "שנה ופירש"? טוב, אלהים עמו! לא, הוא לא אבה לשמוע אלי.  לא בנתי לרעו" – סים את דבריו בקול זועף וקובלני.  אך אני הבינותי את בוֹרנשטין.

לפני שנסעתי משניאטקוב סדרתי את אופני-המסע בקביעת זמן להפגש עם בורנשטין במנישב.  בני הלויה הבטיחוני, ולבסוף עכבוני בטצדקאות ואמתלות – ברי לי, שבכונה עכבוני.  גם אני כבר הייתי חשוד אז, ובלי ספק חשבו, שפגישת שני אפיקורסים מסוכנים כאלה עלולה להחריב את העולם.  חשוב חשבו לחובתם להפסיק בינינו.  "שים רוח בין הדבקים – ומשלת"...

 

ב

אבל הפרוד הזה לא נמשך לזמן רב.  עוד כשנה, כבר הייתי בורשה, ועוד כשלש שנים כבר עזב בורנשטין את משרתו במנישב, ויבוא לורשה גם הוא.  שם נפגשנו בפעם הראשונה זה כארבעים שנה.

בעל קומה פחותה מבינונית, ראש עגול, שקוט וכבוש קצת בין הכתפים; עינים תכולות, עמוקות חכמניות, עם זוהר של נועם וחן, גבותיהן מלאות, זקן צהבהב-חוּם, גזוז, עגוֹל מכסה את צדעי הפנים ואת הסנטר – כולו עדינות וצניעות, תמימות, ענותנות ופשטות, נמוס ודרך ארץ, רוח מתינות ודיוק של חשבון, כובד-ראש בלי עצבות, אטיוּת בלי רשוּל, ספקנות רכה בלי יאוש.  בסקירה ראשונה הייתי אומר: נפש בריאה בגוף בריא חננוֹ היוצר מתחלת בריאתו.  רק העינים לבדן נראו כקצרות-מבט, כטעונות טפּוּח מיוחד, תחת המשקפים הגדולות והתכולות.

אלה הם השרטוטים מזיו איקונין שלו ומתואר פניו, לפי שנקבעו בזכרוני מלפני ארבעים שנה.

ואופן דבוּרוֹ היה שקט, מצומצם ומדויק כלוח-הכפל, ענייני, מהותי, לא כחל ולא שׂרק; לרגעים רחוקים, אבק של גמגום-הברה, כאילו חפש בזכרונו את המלה הנכונה; מקשיב ושואל יותר משהוא מדבר; נראה היה, שהוא לומד מכל אדם; כשהוא משיב על שאלות, ה"איני-יודע" היה מרובה מה"יודע-אני"; כשאתה אומר לו דבר, שבבואה-של ערפל פרושה עליו, או שיש בו בת-קול של פעימה ונקוש באיזו מלה מפוצצת מהעתונים או משיחתן של בריות, הוא שואל לתוּמו: מה זה? מה פירושו? מנלן? ברר בעוּבדות, יהי הדבר בדוק, פשט אותו בלי עקיפין ופתול! – והוא כופה אותך בלי שום סימן של כפיה, תקיפות או מרץ של נואם.  לא! הוא לא היה נואם אף מעט, לא הרים קולו, לא העמיד פניו, לא עורר, לא כעס, לא זרק מרה, לא התיז ניצוצות, דן היה בחשאי, אף בלי חשיבות יתר, אך בהצנע ותמימות, ולפעמים גם במאור-פנים, לא מתוך שנינות והתולים, כי אם מוך לב טוב ומזג נעים.  לא הבהיק, לא הפתיע ברשפים, לא קלע פרדוֹכסים; זרה היתה לו האמנוּשל שיחה, אף חס היה על הפנאי; אבל כל מה שדבּר היה בענוה, במתינות, בישוב הדעת, בחביבות, בלי קסם-של-אמן, בלי אספקלריא של גאון – בפשטות בריאה וברעננות כמעט בישנית של בן עיר קטנה שהביא עמו רכוש הגון אגור בקושי וביושר, בלי חפץ להתהדר בו או למהר לפזרו בעיר הגדולה.

הרכוש שהביא עמו היה: נכסי-צאן-ברזל, תנ"ך ותלמוד.  הוא היה בעל תנ"ך עמוק, איתן, עד לאדריכלות הענקית של תועפות הרי החוזים, לקסמי ההוד הנשגב של שפעת שפת הכתובים, לצללי העגמימות הנצחית של התוכחות והקינות.  הוא הבין להעריך את העושר בפרשה אחת שב"משלי" הכונסת, כמו שאדמה פוריה עד להפליא משגשגת לפעמים על שטח טפחים אחדים, ששם נמצא לה מקום-הכושר, שפעת נטיעים ושתילים.  לבו לא הלך אחרי בקורת התנ"ך, כמוני לא הכיר מעודו במדעיותה של שטה זו, ששרשיה מועטים וענפיה מרובים.  המנוחה והתכונה הענקית הבלתי מתפוררת שהמסורה נתנה לכה"ק היתה לו קודמת כל הנקורים וההסוּסים המאוחרים, שכל עיקרם הוא לפעמים טעות אחת, והיא: אי הבנת הקשיון הטבעי של האיתנות הקדומה, שהיתה קודם לתורת הדקדוק וקודם לכללי ההגיון המעובד ופנוק-הטעם, ומתוך כך אותם צוקי-הלשון וכפי הבטויים, שלא נתנו להתרגם מלה במלה, אלא קורצים רמזים וניצוצות כשריד ארמון-נפילים שאין להקציעו ולחטבו במפסלת ובמחוגה, כדי להשוותו לצעצוע חדש ולפסל נסך חרש היום.  הרבה הרבה עסקתי עמו ביני-לבינו מתחלת התודעותנו במקצוע היסודי הזה, ועפ"י רוב, אחרי משא-ומתן, נמצאו דעותינו מכוונות.  לא מחמת אדיקות, אלא מחמת חוש-לשון דק ומפותח.  לא אהבנו את הקציצות של כתובים ואת הנוסחאות החדשים המוצעים ע"י אותם ארזי הבקורת אדירי המקצצים-בנטיעות, אשר עם כל בקיאותם בלשונות המזרח ומבטאיהן וחלופי בנות הלשונות ומחלקותיהן מהודו ועד כוש, על בסיס מדעי אמתי או מדומה של תורת השפעת הלשונות זו על זו והקבלתן, הם מגיעים (לדוגמה, גדול אחד מהעוסקים במקצוע זה) לידי מסקנה, לגרוס תחת "נשקו בר" – "החזיקו במוסר".  הרי זה קו-הגבול בין כל החקירות, ובין מה שמתחיל מכאן ואלך: טעם השׂפה וסגנונה, הגוּתה ויפי צלצולה! הוא לא היה עוד אז סופר עברי פוֹרה-עבודה, קטעי מאמרים קטנים ופתרוני שאלות הנדסיות היה שולח לעתים רחוקות ל"הצפירה" של אז, עוד מימי שבתו בערי השדה; אבל הוא היה כבר אז אחד מאתנו, מלא רוח עברי ספרותי.  כן היה אז גם דרכו בתלמוד.  הוא חדל מהיות תלמודי מפולפל; הגיונו מלוּמד-ההנדסה, שכלו הדייקני וזהיר-ההיקשים, שהלך הלוך ובחון לאט לאט, בפכחות בהירה, מן המוקדם אל המאוחר, ומן הכלל אל הפרט, פסלו, כמובן, את החריפות ואת החדוד העקלתון והמסוכסך, התולה האים בשערה; אבל הוא לא התרחק עד לשיטתם של אותם החדשים, שכל כחם הוא להתגדר בגירסת תוספתא או מכילתא, שמקצתם, כבודם במקומם מונח, אינם מוכשרים ללמוד דף גמרא עם רשי"י ותוספות כהלכה.  במובן זה היה הוא, כביכול "איקציוני", כלומר איש מבית המדרש הישן שלנו.  כמו שלא למד עברית מ"מיטודות", כך לא למד תלמוד מתוך דוגמאות ומראי-מקומות ותורת גרסאות ומיני תרגימא, אלא, פשוט, הרבה גמרא ומפרשים, בשקידה עצומה, כאוחר גוברין והודאין במתיבתא דבי רב מקדמת דנא בקוז'ניץ, או בכל בימ"ר אחר בפולין, ואין זאת אומרת, שהוא לא מצא חפץ וענין באיזו "יטודה" מחוכמת, העשויה להקל את הלמוד לתלמידים, או באיזו השואת-גרסאות עפ"י כתבי יד וכדומה; זאת אומרת רק שהמצע היסודי של הכנתו קודם לשכלולו ושרשי למדנותו היו שקועים עמוק עמוק בקרקע הטבעי והלשוד של היהדות המקורית-שבמקורית בלתי מורדדת ובלתי מוּקלשת ונכמשת ע"י שחיסי-תרגומים וספיחי-חקויים, פצלות ופירורים, אוגיות ותלמים מדעיים.  הוא היה, ככל אחד מאתנו, ממעריצי "חכמת ישראל" במובנה כיום, בגלל חידושיה והסדר הנאה שבה, למד ממנה הרבה אח"כ, הסכים או התנגד למה שנתחדש בה, לא הניח דבר גדול או קטן מכל מה שהתרחש בתחום זה, אבל לא בה התחיל, ולא בה נשתרש ראשו ורובו.  הוא היה, פשוט, תורני מופלג.  בעל תנ"ך ותלמוד, מוכשר להרצות על כל פרשה שבתנ"ך ולקרוא את השיעור מעל כל דף של גמרא, לפני תלמידים מובהקים.

בתור תלמיד חכם, בוֹסרוֹ כבר גמל אז בבואו לורשה; בתור מלומד כלל יעדיין היה טירון בכמה מקצועות, אבל במקצועות ידועים היה גמיר וסביר וכמעט משוכלל.  מילדותו נוסס כשרון מצוןין לחכמת השיעורים וההנדסה.  בן שתים עשרה גמר את למוד החשבון הפשוט, ועשה את החשבונות הכי מורכבים בכח הזכרון לבד.  הוסיף ולמד את מהות השברים ומשפטיהם, דיני הקבוץ והגרעון, ההכפלה והחלוקה, עניני השרשים ועלית המדרגות בהם וחשבון האותיות שהוא התחלה לאלגברה.  בן י"ד למד עניני המשויות, איכות התרתן וחליצת שעור הנעלם מהן והגיע עד התרת המשויות הנשגבות.  בן י"ז כבר היה בקי בחכמת המשולשים (איך משש פנות שבכל משולש והן ג' צלעות וג' זויות, אם נדע רק ג' מהן אשר ביניהן גם צלע אחת נבוא לידיעת גם ג' פנותהנותרות), והגיע לחשבון הנשגב או חשבון האין סוף (המדברת בעניני השיעורים וסגולתם והרכבתם זב"ז לפי מה שהם מחוברים מחלקים קטנים לבלי תכלית, ותלמד אותנו איך נוכל לדעת מן ההכל את סגולת חלקיו, ולהפך מן סגולות החלקים את ההכל), וגם לחכמת המדידה העליונה (העוסקת בסגולות הקוים העקומים ומשפטיהם, השטחים המוגבלים על ידיהם, וכן הגופים הסגורים בסביבותיהם ע"י שטחים עקומים, וכל זה נוסד על החשבון הנשגב).  באופן זה היה בורנשטין מתימטיקן מלומד ושלם בידיעותיו מנעוריו.  הוא עסק בכמה ענפים ממדעי הטבע, וביניהם בענף הקרוב ביותר לחכמת ההנדסה, והיא חכמת תכונת השמים, וסעיף אחד מזה: חשבון השנים, כמו שכבר הזכרתי למעלה, היה מקצוע זה חביב עליו כבר בבחרותו ובבית מדרשו בעיר מולדתו.  ספור המחלוקת עם המומחה בבית מדרשו ע"ד המולד – אולי יש בו איזה דמיון (לא שמעתי את הדבר הזה מפיו, כי אם עד מפי עד); אבל את ויכוחו הראשון עם ח.ז. סלונימסקי אני זוכר היטב.  לא זה המקום להכנס בפרטים מקצועיים יותר מדי; אזכיר זאת אך בקצוק מן הקצור.  ידוע, שרחז"ס היה המומחה המקובל בספרותנו למקצוע זה – מרא דהאי הילכתא.  השקפתו העיקרית של חכם זה (פיניליש, שורץ, א. אפשטיין ועוד אחרים חלקו עליה) היתה, שסדר העבור ומשפטיו עפ"י חשבון האמצעי המצוי בידינו נתחדש אצלנו אחר חתימת התלמוד הבבלי.  בספרו יסודי העבור (צד 51) ובפראנקל'ס מאנאטסשריפט (1864) כתב רחז"ס, שבאפס המפות הישנות מזמן תלמי בידו אז, הוא משער שהבדל אורך ירושלים מאלכסנדריא לא היה עדיין נודע לנכון אצל מיסדי סדר העבור, וחשבוהו לערך י"א מזלות, ויסדו חשבון המולדת על אופק ירושלים.  בא בורנשטין מקוז'ניץ, והעיר את רחז"ס שמצא שחשבו כבר בלוחות תלמי הבדל האורך רק שש מעלות, הדבר לא יצא מכלל הערה, ולא בא לידי מחלוקת כמו עם אחרים, להפך, רחס"ז החזיק טובה לבורנשטין ונסתייע בהערתו (האסיף, שנה ב', צד 273), אבל אופיני היה הדבר, שהחסיד הצעיר מקוז'ניץ היה בקי בלוחות אלכסנדריא של מצרים יותר מרחז"ס שעסק כל ימיו בענין זה.  אז לא הכריע עוד בורנשטין בין רחז"ס ומתנגדיו.  הוא לא מיהר להוציא משפט, ולא יצא לקניגיא של "מלחמת שלשים שנה" שהתחוללה בין רחז"ס ובין רצ"מ פיניליש בענין מדעי זה – בהתפעלות ובהתלהבות, כמעט בשנאה, ולפחות, בעקיצות ודברי חדודים, שמשכו לשדה המערכה עוד רבים מחכמי ישראל על עמודי העתונות העברית והאשכנזית למדעי היהדות.  הרבה פעמים ישיבת שלשתנו, רחז"ס, בורנשטין ואני הצעיר, נדושו ונטחנו השאלות האלה.  הזקן חצב להבות אש, בורנשטין השמיע מלים מועטות בנחת.  הוא לא אהב את הויכוחים, לא סמך בעינים עצומות – לא על רחז"ס, לא על פיניליש, לא על שורץ ולא על איש מכל בעלי המקצוע; הוא פלס לו נתיב בעצמו אל שטתו שהתרקמה במוחו במשך שנים רבות, אשר אז לא היתה עוד שלמה וגמורה אתו, ורק נצוצות ממנה התיז לפרקים במאספים מדעיים, עד שהכיר בשלימותה של שטתו, והתחיל בשנם האחרונות להעשיר את ספרותנו באוצרי חכמתו הרבה שנשתכללה במקצוע זה מאין כמוהו.

תלמיד חכם ובעל חשבון – לא רק בידיעותיו, אך גם במזגו ובמהות – ככה אני זוכר את בורנשטין בבואו לורשה.  גם בשני התחומים האלה התעתד ללמוד מאה פעמים יותר ממה שידע, אבל הוא היה כבר אז מצוין ובשיעור ידוע: מומחה, בשניהם.  במקצועות אחרים היו לו התחלות חשובות, אך עדיין היה חסר הרבה, הרבה מאד. – הוא ידע את כל הספרים אשר השיג בעירו, צרורים היו בצרור זכרונו האמיץ, המקיף והמדויק; הוא קבל גם ספרים גם מאספים מדעיים גם עתונים מורשה; ובאותה שעה שהיה שולח הערות מדעיות – מעט המחזיק את המרובה – ל"הצפירה" היה שולח ג"כ הערות לשבועון הפולני Wedrowiec, והיה מקורב לעורך השבועון הזה סוּלימירסקי (שהיה גם עורך הליקסיקון Slownik Geograf – שבורנשטין שלח גם בשבילו אי-אלו ידיעות), ומכיריו המעטים האלה שלחו לו עתונים וספרים, וגם בתקופתו המנישבית נזדמן לו לבקר לפעמים בורשה; אבל כל זה היה מלא מכשולים ומוגבל.  אין אומן בלא כלים, ואין חכם, ביחוד חכם-לומד מעצמו, בלי ספרים.  – בפילוסופיה, בהיסטוריה, בתורת ההגיון, באיסטיטיקה, בספרות ההקלסית, בקורות הספרות הכללית, בשפות עתיקות וחדשות וספרויותיהן, באנטרופולוגיה, בקורות הקולטורה, בפסיכולוגיה, בכלכלת המדינה ועוד ועוד – לא היה ספק בידו ולא אמצעים מצויים לו ללמוד די צרכו.  גם את ספרות היהודים בשפה האשכנזית ידע אך מעט.  ואם יש בספרות זו תרגומים ותרגומים מתוך תרגומים מפיקים מזן אל זן, ללומדים ממקור ראשון כבורנשטין לא היה דרוש "כלי-שני", ואם יש גם הרבה דברי חזיון ולהג רב נוח וערב לקוראי השפה ההיא, שידיעתם רשות ולא חובה, הלא יש גם בספרות זו ספרי עיקרים מוסדי-חכמה ומרגניתות דלית להון טימא, שאדם מישראל בן דורנו צריך ליהנות מאורם, ושבלעדיהם איננו יכול לבוא לגמר בשולו בהשכלתו, אלא מצטמק בתוך הספרות העתיקה לבד – ולא יפה לו.

על כן היטיבו אשר עשו קרובי בורנשטין, וביחוד ר' משה הכהן, האיש שדבריו היו נשמעים בועד ביהכ"נ, בהשתדלם בעדו לתת את המשרה על שכמו להיות מסכיר להועד ההוא.  הם חשבו שחובה עליהם לבלתי התעלים מבשרם, ולא ידעו שקימו מצות אי-התעלמות מרוחו.  זכור לטוב אותו משה שֶמָשָה את בורנשטין ממנישב, ויביאהו אל המשרה ואל העבודה המתאימה לנפשו, מפני שנתנה לו את היכולת להגות בתורה ובמדעים מתוך פתחו של אולם תחת פי-מחט-סדקית שהיה לו מכבר.

פי-מחט-סדקית – מדגיש אני את המלים האלה, מפני שהן הן פתרון קורות התפתחותו של בורנשטין, ועוד יחידי סגולה שכמותו, מחכמי ישראל בני תקופה ידועה.  מטבע הדברים, כשמספרים קורות חייו ועבודתו של חכם מוסמך מאומות העולם או מישראל בעת החדשה, רושמים את מהלך חייו ("קוּריקוּלוּם ויטה") ואת סדר חנוּכו, פרק אחר פרק, חליפה ודרגה למעלה מדרגה, מן המוקדם אל המאוחר, עפ"י נוסח ודפוס מוכן וקבוע, עד שאפשר להשתמש בטופס ערוך-בכל לכתחלה, עם מקומות וחלקים מוקצעים הטעונים רק מלוּי והשלמה ותשובות מפורטות על שאלות מורגלות: נכנס לבי"ס למתחילם... יצא ממנו... נכנס לבי"ס בינוני... יצא... הטביעו עליו אתחום-התכנית של תעודת-בגרות... התחיל מבקר באוניברסיטה... מחלקה... גמר... נסמך... יצא טבעו בעולם כד"ר, מגיסטר וכו'... בתוקף הדיסרטציה שנדפסה... קבל עוד תוֹאר-כבוד למוּדי... נתקבל לחבר-כתּב, לחבר-עוזר, לחבר נכבד באקדמיה זו וזו... בשנה פלונית... ואילך: רשימת הספרים שכתב, ואידך פירושא, הרי נוסח כתיבת תולדות חכמים קבוע כסדרו ותמידי כהלכתו; אבל נוסה זה איננו הולם את בורנשטין, מפני שהוא לא יצא מקוּלס בתעודה זו או אחרת, לא נחתם בשום גושפנקא.  לא קבל מטבע של זהב או של כסף ובכלל לא "גמר" חק למודיו, לעולם אין הבורנשטינים "גומרים" את חק למודיהם.  ענין סיום-למודים הוא זר לנו.  הבטוי המיוחד במינו השגור בפי עמנו: "פלוני יושב ולומד", שכשמתרגמים אותו כצורתו לא ימלט, אם ךא מגחוך, עכ"פ מזרוּת-קצת, הריהו מציין בהוראתו המופלאה את ההשקפה השונה ואת הטעם הנבדל, בנוגע ללמוד התורה.  אין "גומרים" את התורה, אלא לומדים אותה כל הימים.  כשמקבלים "סמיכה" או "התרת הוראה", זהו ענין הלכה-למעשה, סוף הכשרה לפסוק שאלות, ולא גמר-למוד.

ועוד קושי אחר יש בכתיבת תולדותיו של איש כבורנשטין.  נניח, שאנו עוסקים בתאור קורות חייו של עסקן רב-העליליה.  בחיי איש ממין כזה יש פעולות ופועלים, סבות ותולדות סבוכות, מארעות וחדושים מעוררי הלב ומחוללי הרוח, וגם באלה יכולים אנו להציב ציוּנים, למנות ולספור, לסדר ולברר את העובדות, לסמן את המקומות, למצוא את הקשר הפנימי בין החזיונות הנראים כמאורעות בודדים, ובאמת הם מחוברים ע"י נימין סמויים מן העין; וכשאנו מערטלים אותם מהלבושים החיצונים, אנו מוצאים שהם צמודים יחד כטבעות השלשלת; אבל התנאי הראשון הוא מציאת חומר מרובה של המון מעשים, חליפות-וצבא של שפעת שינויים, מקרים, אפנים, יחוסים שהשתרגו ויסתבכו, הוה אומר: מחזה מאורעות-חיים או תנועת מאורעות-חיים, דרמה! גם אופן-חקירה זה איננו תופס מקום בנושא ענין גדול ועמוק זה שאנו עוסקים בו: חיי בורנשטין.  הרי ספרתי – ומי יודע אם לא יותר מדי? – את ההרפתקאות עם הקנאים, את היציאה להשכלה וכו'.  אבל במי לא פגעו קנאים, ומי מאתנו לא יצא להשכלה? הרי גם זה כמעט פקפא ונצב כמו נד נוסח!

כשנעמיק לתפוס את מהותו של אדם-המעלה הזה, נמצא בו קו יסודי ורושם עיקרי אחד המסמן את חייו ואת עבודתו הגדולה, וזהו: בורנשטין היה אחד מבני עליה המועטים הראויים להיות למופת ללומדים-מעצמם, הוא היה אחד מאלה שהעלו את האַבטוֹדידקטיקה למדרגה הכי רמה, שגשמוּ אותה לעצמם, ושעשוּה למעין המתגבר נובע ברכה ושפע לאחרים ע"י הספרות המדעית העברית.

האבטודידקטיקה איננה נוסח; היא חזון חי ומיוחד במינו.  יל"ג, שכתב בזמנו: "כמה לומונוסוב יש ברחוב היהודים!" רצה לעשות אותה נוסח.  אבל הוא לא העמיק, אלא רפרף בהעברה בעלמא, השוה שני חזיונות הדומים זה לזה דמיון שטחי.  גם באבטודידקטיקה של לומונוסוב יש דלוּת של שבירת מחיצות, של יגיעת למודים, של כשרון אדיר, של עלית נשמה.  בכל הבחינות האלה יש קצת-דגמה.  לעולם יש בענינים האנושיים הכלליים צד-שוה; אבל חוץ מהצד השוה ישנם הרבה דברים לא-שוים, יד צדי-צדדים.  יש צבעים גזעיים, מקומיים, קורותיים, שאינם שוים כלל.  האבטודידקט היהודי באירופה המזרחית, האמון בתחלת התפתחותו על התורה ועל התלמוד, היה שרוי במצב מיוחד, הגה ועבד באופן מיוחד.  הרי זה פרק בקורות תרבותנו, פרק מתנון והולך עכשו, אבל הוא היה בזמנו גדול ומזהיר.  רואים אותו עתה כמו בעד הערפל, אך מעטים מבינים אותו.  רבים מרגישים בו בחוש; ממאורע למאורע, למשל, כשאיש כבורנשטין הולך לעולמו – – כתב ספרים, מאמרים רבים ויקרים – האם אבדן כח פורה מאמרים וספרים מעורר את האבל הכבד ? – מרגישים, אבל אין מבינים ברור, שמתאבלים על דבר-מה שהוא יותר מן הספרים ומן המאמרים ומהאישות הנפלאה של הנעדר – שכינה נסתלקה, שכינה של תקופה גדולה, שכינה של הלומדים-מעצמם הגדולים, סגולה ואוצר מיוחד, אור עליון, שאנו בהוּלים עליו שהוא נגנז והולך!

בעלי הפתגדמים המוסמכים רגילים לאמר: האבטודידקטיקה איננה תורה שלמה ומסודרת, כי אם תורה בלולה מזני מרקחים,  מקוּטרת מכל אבקת רוכל, חוליות חוליות ממקצועות שונים, גזר מכאן וקורט מהתם, שברים מרפרפים, למודים טרופים, דלולים, שטחיים, למקוטעין ולסירוגין, עם חסרון הסדר והעדר ההנהגה. – דייני-גזרות הללו אינם יודעים, שכך היתה רק תכונת ידיעותיהם של אותם הלומדים-מעצמם שהיו ונשארו הדיוטות-מעצמם, אלה שהלמוד-מעצמם היה רק על צד השלילה, כלומר שלא היו להם מורים, אבל הם בעצמם רק התחילו ללמוד; מתלהבים, מתרגשים, מתפלספים, אבל אינם לומדים, לומדים מבוהלים בתחלה, ואינם מגיעים עד תוֹם ונשארים בחצאיותם; ומכיון שהיו לקויים ברשוּל עצלני, בפזיזות של קפיצה ממקצוע למקצוע, בליאוּת, בנטיה לשעמום, בחוסר-התמדה, הוי, בחוסר התמדה, שהוא הסרטן האוכל את כל יגיענו – העלו בידיהם חרס.  מי שהוא לומד-מעצמו באמת, אין תורה שלמה כתורתו, אין סדר כסדרו.

שוב מצד אחר – לגלוג והבטה מגבוה על ההשכלה ועל המשכילים מטומטמי המוח ומחוסרי הצבע, הבטלנים מוגי-הלב.  "אנחנו הגבורים, בעלי המלחמות, אנחנו האתליטים המתגוששים!"

כשאני מקיף לאחור אל תקופת הלומדים-מעצמם, וכשאני שומע את דברי הגאוה והבטול של החגבים המסתבלים ואילני הסרק שקולם הולך, הנני שואל את עצמי: האמנם מחלת השכחה גדולה כל כך? האם כבר הספיקו בני דורנו לשכוח את כל האיפופיה ואת המרטירוֹלוֹגיה של הלומדים-מעצמם? מי יתנה תוקף תלאותיהם ואת דורם מי ישוחח? גדול היה התוהו מסביב, והם רצו אל האור, ואין מורה, ואין דרך, וסירים וסבוכים על כל צעד.  כל ספר עברי חדש היה עצור להם, הכל "טרפה-פסול", ובעד כל ספר בלשון לעז כמעט היו מעלים לגרדום לידון.  היבינו זאטוטי-הגבורים עתה, היבינו התלמידים המסודרים הלומדים בשובע, במנוחה ובעצלות קצת, ה"כבשם הרועים כדברם", את עינוייהם ואת נפתוליהם של הלמודים-מעצמם? היבינו אלה, כמה כרכורים כרכרו הם, כמה לבוטים נתלבטו ללמוד משהו, לקטוף מלילות בראשי אצבעותיהם? היבינו את תאות-המדע הרותחת, התוססת, הקובלנית, המהפכנית? המסוגלים הם לשער כמה רשׁפי-יה, זעזועי רוח, סלודי נפש, געגועים ושחק למדעים החדשים היו בנו בתקופה ההיא, עד כמה לא ידענו חולשת-רוח ומורך לב, כמהמרדות ועקשות והחלטה תססו בקרבנו, לא נוח ביום ולא ישון בלילה, עפ"י רוב במחסור וקור, בפת לחם קיבר עם בצל, בלי הסתדרות תלמידים בבי"ס, ששם איש באחיו יגשו ואיש את רעהו יעזוֹרו, אך איש אל עבר פניו וגבר במסלתו, בודדים, נרדפים, נלחמים נאבקים לכל ניצוץ של דעת? ילדי הנק ראינו שם – בתקופת הגבורה ומסירת הנפש בשביל תורה-לשמה (הרבה קודם לתקופת האכּסטרנים שהיתה מעורבת בתעודות ובשחרור מעבודת הצבא), תורה מקפת, עברית ואנושית בהוד עשרה, כמה צום ונדודי שינה, כמה ריבי משפחות ופורענויות ומכות וחבלות, נאצות וגדופים, אימת-עונש ונידויים, שבמחירם נקנה פרק אחד בפיסיקה, פרשה אחת בהנדסה, שנתחבבו בשביל זה כשלל יקר ביד גבור! צום צמנו בכל יום עד הצהרים, קמנו לראש אשמורות, פעמים בשבוע היינו ערים כל הלילה – מי ידע נגעי לבבנו? מי ידע בצערם של תלמידי חכמים, וביחוד של המשכילים הלומדים-מעצמם?

כן! פרק אחד בפיסיקה, שאלת חשבון, דקדוק שפת רומי – דברים יבשים וריקים! הלומדים-מעצמם אז לא יצאו ידי חובתם בהתוכחות רמה ונשאה ע"ד "תנועות", "זרמים", "כתות", "אופוזיציות" – דבר קל ונעים ומושך את הלב.  הם עדרו בקרקע טרשין.  לא הפריחו באויר נאדות של סבון נפוחים, כדי לראות אותם כמגדלים – למדו משויות, ועברו ממדרגה הראשונה אל השניה, עד שהגיעו להתרת המשויות הנשגבות.  הם לא היו בקיאים באותם "הדמדומים", ה"הרהורים", ה"בצבוצים" וה"מסתורין" וה"קריצות" וה"רמזים", שהליריקה התמימה או המתּממת, בחזיון ובחיים של עכשו, מהבהבת בהם בקלות גדולה ובקסמי חלומות של טיול – הם למדו – לוֹגַרִיטְמִין, והעיקר, הם לא התחילו ואח"כ פסקו, ויתברכו בלבם שכבר די להם. – המשל הקדמוני מכזב: ההתחלות אינן קשות, ההתחלות הן קלות – בכל למוד, בכל מלאכה, בכל עבודה שאדם מקבל על עצמו.

התלהבות גדולה , ואח"כ דעיכה, עם אדים רעים! הם התמידו, וע"כ הגיעו לאיזה דבר.  לולא הם ועבודתם, מי יודע אם להיינו עוד גם עתה בתוך הגיטו הרוני, בתוך הבערוּת והתהו? לא תועיל שום "כתה", שום "השפת-עולם" ושום "תנועה", אם לא יקדמו להם הלמודים היבשים והקרים.  מי שאין לו כסות לעורו, מה יועיל לו ענק לצוארו? מי יעלה בהור ההר, רגליו לא נסו לעמוד על הארץ? – –

תורתו של בורנשטין ושכלולו היו נצחון האבטוֹדידקטיות הגמורה במלחמתה עם הסביבה, ויתר על כן, במלחמתה עם עצמה.

 

ג

לומד מעצמו זה היה בעיקרו מהנדס.  אין אנו בעל-מקצוע כדי הגדרת מדרגתו בהנדסה.  לפי עניות דעתי, ולפי דברי הבקיאים ששמעתי דעותיהם, היה בורנשטין, מהנדס בעל כשרונות ודעתן מצוין.  אבל אין חלקי עם הפנגיריסטנים ה"קרובים אל ההלל".  בורנשטין היה איש אמת ודייקן נמרץ, והערכתו צריכה להיות, ככל האפשר, ברוח זה, בלי דמיונות וגוזמאות.  בורנשטין לא היה מגדולי חכמת ההנדסה.

כשאני נוגע בהנדסה, רצוני הזה לבאר את השפעת חכמת ההנדסה על כל הלך-רוחו ותכונת עבודתו של בורנשטין.  רק בתוך מאמר המוסגר ופסיק באמצע פסוק, אני נוטל רשות להעיר את ההערות המועטות האלה, שלפי דעתי יש להן יחס ידוע לאופיו הרוחני והספרותי של אדיר-חפצי.

למשפטי ההנדסה יש ודאוּת מוחלטת. למשל, המשפט הפשוט: 7+5=12 הוא חל על כל הדברים ובכל הזמנים.  כשהתינוק רוצה לבדוק את הכלל הזה ע"י ספירה, לצחוק הוא בעינינו.  הבוגר איננו רואה שום צורך לבקש אשוּר למשפט הזה מאת הנסיון.  הוא הדין גם במשפט הידוע בחכמת המדידה: הזויות המאוּנכות הן שוות.  הרי זה דבר פשוט לכל היודע מה היא זוית מאוּנכת.  המשפט הזה הוא בטוח יותר מכל עובדה היסטורית ומכל הכרה במקצוע למודי הטבע, כמו לשמשל, שהתלתּן הוא בעל שלשה עלים.  הלשון בעצמה מבדילה בין הגדרים האלה: בהנדסה יש משפטים; כנגד זה במדעים אחרים יש עובדות, ומהן מסיקים חוקים.

גם הידיעות ההנדסיות נקנות בדרך מיוחדת.  לידיעת חוקי הטבע אדם מגיע ע"י הנסיון; וידוע, שהנסיון הוא מוגבל ומצומצם מצדדים שונים, העובדות שאנו קוראים להן "עובדות היסטוריות" בנ"א אחרים ראו אותן, ועל דבריהם אנו סומכים, או לא סומכים.  לא כן המשפטים ההנדסיים, המשפטים האלה הם תולדות מוכרחות של כח החושב, שמתרקמים באיש איש מאתנו באופן חיובי ובלתי משתנה, כמו שהמים הקופאים לקרח מסמנים שרטוטי-שטח מסוימים, וכמו שהגביש הנשבר רושם קצוות וזויות מיוחדות לטבעו עדי עד.

אמנם משפטי ההנדסה מתיחסים לעולם החיצון, אבל אינם תלויים בשנוייו, חלופיו וזעזועיו.  המושגים ההנדסיים הם דברים שבמחשבה, אלש ששרשיהם צמודים בעצם וראשונה ברשמי החושים ונתונים להשתמש בהם בנוגע לדברים מוחשים.  כשאנו מציירים לעצמנו משולש שוה-צלעות של  60°, אין זאת אומרת, שהוא נמצא "בעין" לפנינו.  הוא מרפרף רק במחשבתנו, ואיננו אלא ציור נפשי, כמו הפחד או רגש השמחה.

ההנדסה היא באמת גשר בין הגוף והכח החושב אשר בנו, ממוצע בין הדברים שהחוש תופס אותם ובין מה שמתרחש בכהרתנו לבד.  המהנדס נגש סמוך-סמוך לשאלת-השאלות של הפילוסופיה כולה, והיא: הקשר בין הגוף והנפש.  – חכמת המדידה הסמוכהלהנדסה עוסקת בחקירת המקום והגופים הנמצאים בו, שאנו יכולים למששם בידינו ולראותם בעינינו.  למספרים יש יתרון מן הצורות.  המספרים שולטים לא רק בעולם הגס והממוּשש.  ע"י מספרים אנו יכולים להגדיר גם ערכי-קולות; למספרים נזקקים גם גרמי-השמים הנעים במסלוליהם עפ"י חוקים קבועים.  המספר החשבוני והצורה המדידתית הם אותו חלק של העולם החיצון שאנו מוכשרים לשמור בזכרוננו בדיוק-שבדיוק.  הם הם השְיָר היחידי מכל רשמי החוש שעברו, הנדרש לאשר נשאלהו והעומד לפקודתנו בכל עת.  כל השאר הוא ניתן להיות נכּר מחדש, אך לא להולד מחדש באין מעצור בתור ציור נפשי.

 

יש דמיון בבחינה ידוע בין ההנדסה וחכמת הנגינה.  המהנדס והמנגן יכולים לפרוש מן הצבור, לחיות בהתבודדות וליהנות מאוצרותיהם, וגם להוסיף עליהם, כלומר: ליצור מתוך עצמם.  ההבדל הוא אך בזה, שתוכן הנגינה הוא אנושי, ותוכן ההנדסה מהותי-כללי.  ההנדסה איננה תלויה במי אתה אלה במה.  היא איננה חכמה לשם תועלת, אעפ"י שתועלתה מרובה בעולם.  הכונה והתכלית האמתית של המהנדס היא השמחה והתענוג הרוחני שהוא שׂבע מעבודת המוח החפשית, העליזה והצוהלת, ונחת-הרוח של התרת השאלות והחידות, שכבר הזכירות הפילוסופים* וביניהם גם הרמב"ם.

הנדסיותו של בורנשטין לא הוּגבלה בזה לבד, שהוא התיר הרבה שאלות סבוכות בהלכות התאריך עפ"י ההנדסה.  זהו דבר מובן מאליו.  כונתי לענין יותר עמוק, והוא, שכל חקירותיו של בורנשטין הן על דרך ההנדסה.  כל אחת מהחלטותיו עושה רושם של שתי מחברות משעורים שונים השוות זל"ז אשר קבוצת האברים העומדים מעבר האחד מסימן המשוה היא שוה אל קבוצת האברים אשר מעברו השני – בקצור: משויה עם כתף ימנית וכתף שמאלית, וכל אחת מהשעותיו, אם נכונות או לא נכונות בפרטיהן, מזכירה אותי באופן עריכתה ועבוּדה את שיטת החשבון הנשגב והגזרות (הםונקציות) ההנדסיות במשויות בלתי קצובות בעלות שני נעלמים, שיש בידינו לבחור אל הנעלם האחד כל מחיר שנרצה וכו'.

אברר את דברי בדוגמאות מעטות.  מחלוקת רב סעדיה גאון ובן מאיר בקביעת שנות ד"א תרפ"ב – תרפ"ד – הרי ענין גדול שהר"פ  פראנקל (ב"מאנטסשריפט" לש' 1871, צד 555-560) והר"ש פינסקר (לקוטי קדמוניות[1], נספחים, צד 36) ועוד אחרים, וביחוד הד"ר ש. פאזנאנסקי (Jewish. Quart. Rev. X 153)[2] קדמו לעסוק בו.  כיצד עסק בו בורנשטין כמעט כל ימיו, החל ממחקרו הגדול העולה למדת ספר (בספר היובל שלי) והלוך והמשך עד ספרו הגדול "דברי ימי העבור האחרונים" (התקופה כרכים י"ד-ט"ו-ט"ז).  ראשית, אנו רואים את המהנדס-הארדיכל באסיפת החומר.  אין אני מדבר על אדות הבקיאות.  אין הבקיאות עיקר בענינים כאלה; אין אף גאון הזכרנים יכול לזכור הכל.  הנני מעיר אך על השקדנות ועל הנאמנות שבדבר.  גם שטיינשניידר, כשכתב על איזה ענין, הציע בתחלה את הידיעות הספרותיות על כל מה שנכתב בספרים שבדפוס ובכת"י באותו ענין, וצעירי הדוקטורים המלומדים כשהם בוחרים להם איזה נושא מעט הכמות לחבר עליו מסכת דוקטור, ויוצאים ונכנסים בספריות הגדולות באירופה, ופנקסי הרשימות פתוחים לפניהם, אינם צריכים אלא לפשוט ידם והקולמוס כותב מאליו, ותלי תלים של ספרות-קודמת נמצאת להם על כל תג ותג וקוצו של יוד.  אך אין ערוך בכל אלה לחלק התעודות (דוֹקוּמנטציה) של בורנשטין.  בלי צל של מליצה אפשר לאמר: כל רז לר אניס ליה, כל ס' מצוי, או יקר המציאות, אף יחיד בעולם, כל מאמר בכל מאסף ועתון בכל שפה, כל כת"י או קטע של כת"י, ומשיצאו תוצאות חשובות לדברי ימי עמנו, מהקטעים שנמצאו בגניזות העתיקות, או בדבר שפתנו העברית מהכתוֹבות שנגלו על חרבות עתיקות באותיות שפות-שם, ואף בכתב הדרבנות.  הוא בעצמו כתב במקום אחד:

"קורות חשבון העבור, אשר היה הולך ומשתנה תמיד, פושט צורה ולובש צורה, רחבו ונסבו מאד, ושלוחותיהן נטשו אל כל עבר; והחפץ לעמוד עליהן, עליו לקרוא ספרים הרבה מאד מזמנים שונים בלשון עם ועם, ספרים אשר אין חזיונם נפרץ, ואשר ימצאו רק באוצרות הספרים הגדולים אחד במדינה ושנים בממלכה, מלבד זאת עליו לבקש ולמצוא חשבונות רבים בחכמת התכונה, להביא במשפט עיוני הקדמונים והשקפותיהם ולהעריכם עם היסודות אשר עליהם נשען חשבון העבור אצלנו." (במאמרו "פּרשת העבור", הכרם, צד 290).

זה נכון, אבל על זה יש להוסיף, כי כך היתה מדתו גם בענינים אחרים שנגע בהם, ואף באלה שלא היו כיון (דירעקט. יותר טוב מן ישר, וגם בזה היה אחד מחדושיו הרבים של ב.) ענינים שייכים למקצועו, לשמשל, במאמר הבקורת הנפלא שכתב על ספר "ברייתא דמרכבה" להד"ר בנימין שרשבסקי (כנסת ישראל, שנה א', 469-477), שבו הוא דן על המונחים ותרגומיהם, או במאמר הבקורת שלו על "המדרש תנחומא" להר"ש באבער (האסיף, שנה ג' 903-912), ואף בדברים לא-מדעיים, כמו, למשל, בתרגום שירו של מיצקיביטש "פאריס", שקרא לו "הפרש", הקדים בפתח דבר לבאר בפרוטרוט, מי ומי קדמו לו (ס' השנה, שנה א' 325-333).  בנוגע לכל ענין, שעלה בדעתו לכתוב עליו, היתה ראשית עבודתו: לקוּט כל החומר הספרותי של אותו ענין וסדורו וצרופו והצגתו ממש כקבוצות האברים העומדים מעבר החאד מסימן המשויה ומעברו השני.  ודאוּת! לא " זה אומר כך וזה אומר להפך", אלה מלה במלה, מה אומרים, והיכן; ואם יש שיבושים, הרי השיבושים כהויתם.  דיוק זה נאה לפעמים קפדני ונפרז (למשל בקטיעה מתוך גניזת מצרים שהוא מעתיק מהמאסף האנגלי Jew. Quar. Rew., במקומות שיש המליצות המקרא, הוא מציין בכל פעם מראה-מקומו של הכתוב בתנ"ך, דבר שנהגו בו הסופרים בשפות זרות, ולא בעברית – ("דברי ימי העבור האחרונים", התקופה ט"ו, צד 242), אבל טוב עודף-דיוק מחסרונו.  כל גוף ספרותי, כל גרסא, כל זכרון שנשאר הרי הוא לו – הייתי אומר בלשון המהנדסים est datur (הרי הוא נתון, נמצא); וכל מה שנמצא מכבר בנוגע לאיזו שאלה הוא ראוי לחקירה.  הרבה פעמים תמצא בדבריו, שכתב במשך יותר מדור אחד, שהוא מזכיר את דעותיו ואת מראי-מקומותיו שמכבר, ומתקנם, ומוסיף עליהם, ממה שהוסיף למצוא במקומות שנתגלו מחדש, אפילו מלה אחת, אפילו מספר אחד.  דומה הדבר לאותם הדיינים במשפטי עונשין, שאינם נמנעים מלקרוא לכל עד אף בסוף העולם, כשאחד הצדדים תובע שיועידוהו, או כשהענין דורש זאת.

והבאת הראיוֹת השופעת והמקפת מאין כמוה, המבססת כל פרט והמגייסת כתי-כתין של עדים על כל דקדוק, המוציאה מנרתיקן כל מיני תעודות מכל הספרים ומכל כתבי-היד המפוזרים, המושבשים והמטושטשים, עד שאין לך במאמריו דבר פורח באויר בלתי-מוכח ואי-מבורר, והקורא המבין את הדברים יכול לחקרם ולבחנם במקורם הראשון, – כל המלאכה הזאת איננה ממין הבקיאות האוחזת את העינים והמקשקשת כזוג בכונה מסותרת להתהדר ולהטיל אימה, אלא מלאכה הצריכה לגופה של החקירה, בלי נטיה לצדדין ובלי מלה אחת יתרה.  הראיות אינן מדובקות ומצומדות אל הענין, אלא נבלעות באבריו.  בכל עושר רקמת המסכת ושפעת גווניה, חוט-האורג שבה הולך ונמשך, מהחל עד כלה, באותה הבהירות, אשר בה חכם-ההנדסה בחשבון הנשגב מכיר בעניני השיעורים והרכבתם זה בזה מן סגולת החלקים את ההכּל.  במובן זה ראוי ספרו של ב. (כל מאמריו הם באמת ספרים שלמים) "חשבון שמטים ויובלות" (התקופה י"א 231-260) להיות למופת.  לספרו זה יש סמיכות-ה]רשיות תכנית עם ספרו "תאריכי ישראל" (התקופה ח', ט').  בו אסף, במועט המחזיק את המרובה, את שיטת חז"ל במנין שמטים ויובלות וחשבונות בעל "סדר עולם", שיטת רב יהודה, שיטת שלישית במנין שמטים, השמטים שנעשו בזמן בית שני, חקירה על היובל, אם היה בזמן בית שני, דרכי חשוב שמטים לפי תאריכים שונים, דעות הפוסקים ע"ד שנת השמטה, קציבות שנות שמטה במעשה לאחר חרבן בית שני.  חשבון שמטים ויובלות אצל הכותים, שיטת הקראים בחשבון שמטים ויובלות, דעת בעלי בקורת המקרא בענין שמטים ויובלות ותקופת היובל בתור מחזוק של עבור.  – אינני זוכר עבודה מדעית כתובה בצמצום כזה.  כּנס המחבר הנה – בלי גוזמה מעין כנוּס אלגבּראי – דור וחכמיו, דור והשקפותיו, בין מישראל בין מאומות העולם; הציע את הדעות השונות והחלוקות בדבר השאלה הידועה, אם שנת היובל עולה לכאן ולכאן, ובדבר הרעיון המרכזי של השמטה והיובל; איננו סובב על צירו כתלמודי מהדור הישן בין מימרות התלמוד הבבלי לבד; אך ממצה עומק הדין של הירושלמי, משתמש בספר היובלים, בספר "התולידה" של הכותים, ביוסיפוס, בידידיה האלכסנדרוני, בספרו של החכם הערבי אלבירוני, בתשובות הגאונים, בהרמב"ם, בהפוסקים, בכת הקראים, בספריהם של בעלי המקצוע הגדולים גינצל, סְקיאפַרֶלי, אִידֶלֶר, גַטֶרֶר, צוקרמאן, שוורץ; דרך עברו מתקן הרבה גרסאות, אגב גררא מחדש החלטה נכונה בכרונולוגיה (שהבית הראשן עמד לא ת"י שנה כפי הדעה המקובלת, אלא תי"א שנה ועוד מספר חדשים – תּגלית זו לבד היתה מספיקה ליחד לה סוגיה שלמה), קובע כמסמרות נטועים הרבה מהשקפותיו שלו, נותן לקוראי דבריו ציור בהיר, נאמן, מעורר.  וכשהם קראו, למדו, ומניחים את הספר מידם, הם מרגישים, שבמוחם הוברר דבר-מה, שנודעו להם דברים שלא ידעו מקורם, או שלא ידעו באופן כל כך ברור. – הזכרתי למעלה (בפרק ב') את יחוסו השלילי של ב. לשיטת בעלי בקורת המקרא.  הדבר הוא שמור בזכרוני מהימים שעסקתי עמו בתורה.  אך רמז לזה אתה מוצר בספרו הנ"ל, בכתבו: "חוקרי העמים העוסקים בבקורת המקרא: וֶלהוֹיזֶן, הופפֶלד, פרנק, אשר נתחו כל התורה כולה לנתחיה – ולא רק למגלות מגלות (הקורא הותיק יבין שזה רומז למאחז"ל), כי גם לשורות שורות, היודעים מתי נכתבה כל פרשה וכל מקרא ממנה" (צד 257).  הרי בדיחה בוֹרנשטינית! שוב לצד אחר דרך אגב: "בעל דורות הראשונים נמרבה לשבש מספרים רבים כרצונו" (שם צד 253) – טפה של מרה זרק בעל החשבון בקטיגורו של גרץ ובר פלוגתיה של רש"ל ראפאפורט, גדול בתלמוד, אך בעל דמיון נלהב המפריז לבקר אחרים, ובמספרים לא דק.  לעולם המהנדס, המוֹנה, אינו יכול  להסכים על הכלל "פורתא לא דק".  אולי מצוין עוד יותר מדרשו התלמודי-הקורותי "משפט הסמיכה וקורותיה" (התקופה ד', 394-426).  כל מאורעותיה והתפתחותה של הסמיכה, קלסתרה הרוחני, המטבע הדתי שלה, הגדולים הטובים שגדלה וזמורות-הזר שהצמיחה, הוראת-נים כהלכה ושלא כהלכה בתפקידיה וחובותיה, זמן המצאה בצורתה הקדומה ברשות החכמים ושנוי וסתה בפרשת עברה לרשות הנשיאים, תכונתה ומטרתה בבבל, והשאלה שנתחבטו בה רבים ע"ד זמן בטולה בארץ ישראל – הכל מצוּיר באספקלרית חוקר, הנותן קודם כל, דין וחשבון מדויק ומפוֹרט מעקרי הדברים שנכתבו מכבר במקצוע זה; ועל היסודות האלה הושתת בנין קטן, נאה, מקביל בכל חלקיו: תמונה זעירה ובהירה של הסמיכה, המבטלת הרבה השערות כוזבות וסרוסים משונים במקצוע הלכה זז.  בלי שדול ופתוי הקורא, בלי פה ממלל רברבן, בלי התלבשות באיצטלא-דרבנן רחבת-השולים, בלי פתגמים כוללים ונשמעים להרבה פנים והקדמות-להקדמות כדרך המתפלספים, אלא בפרטי פרטים, הוכחות ומופתים מראים שהסמיכה נמשכה בארץ ישראל לא רק עד האחרון שבגאונים שם רבי אביתר שהוזקק לעזוב את הארץ בש' ד"א תתנ"ט, אחר שנכבשה לפני נוסעי הצלב, אך גם עד סוף ימי הרמב"ם, ומתוך כך מתחורת ומתבררת כל ההתפתחות שקדמה לרעיונות הידועים של חדוש הסמיכה והמחלוקת בין רבי יעקב בי רב ומתנגדו רבי לוי בן חביב (הרלב"ח).  סלקא דעתך לומר, הלכות פנויות מחשבון שנו כאן, פרק במהותו של מוסד תלמודי ובמאורעות עמנו, ופרח לו בעל החשבון? טעות! גם במחקר זה סייע בורנשטין בעל-העברונות לבורנשטין חוקר-התלמוד, במצאו את הקשר בין תקון חשבון העבור ובין פסק הסמיכה (צד 414 וצד 425), והצד הזה היה לו לעינים לכוון את הזמנים, ומתוך כך תוּקנו לא רק שגיאות בסדר הזמנים, אך אור חדש הגיה גם על כל עצם הענין, וביחוד על יחוסם של חכמי בבל לארץ ישראל; באופן זה עלתה בידו לזכך ולהאציל את החומר ההיסטורי ולהעלותו מהיבשות הדיקנית שהוא  מאוּבּן בו, מהשממון והשעמום הפרושים על חקירות ארכיוניות – למדרגת ציור רוחני מרומם את הנפש – במחקר זה, במקומות ששם ידובר ע"ד ארץ ישראל (צד 415) יש הוד ורוממות.

וכי צריך אני לחזור על הערתי בתחלת פרק זה ע"ד סגולות ההנדסה: דיוק מספרים שנעישם לציורים רוניים, תורה-לשמה וחדוה? כל הסגולות האלה מצינות את בורנשטין, ואולי האחרונה יותר מכולן.  הוא התבודד ולמד, הוא רקם מתוך עצמו, וכמה גדולה היתה מדת החדוה בו! כבר הורגש דבר זה בספרו הכי חשוב (בספר היובל), עד כמה הוא מסור בכל לבו ונפשו לברור ענין החלוקת הגדולה בין רב סעדיה גאון ובין בן-מאיר, ועד כמה הוא אוהב עבודה זו ושמח בה תוך-כדי-חשבונות וגלוּי-פרטים-חדשים.  עידון זה של חדוה הלך והתגבר מעבודה לעבודה, ומורגש היה, שכל סילון חדש של אור ומדע אשר רוחו הכביר יצק – ניצוק אחר ניצוק, לא רק בלי ליאוּת, אך גם במרץ פורח ומנצח, הוא באותה שעה גם השתפכות וסלסול הימנון של נפש גדולה מלאה אותה ההנדסה, שניטשה קרא לה, בהסכם עם היונים הקדמונים, "Scienza gioia" (המדע העליון).

אבל הלומד-מעצמו לבד, וגם המהנדס לבד – לא הספיק.  היה מספיק לעצמו; אבל לא היינו מכירים אותו.  מכירים אנו אותו, יען וּיען כי היה סופר עברי.  ברגש גאון אני אומר: זה היה סופר עברי!

בורנשטין היה בלשן עברי מן המובחר.  בבחינות ידועות דמה להח' זאב יעבץ ולהח' יחיאל מיכל פינס.  במלין-דרבנן שלו שלבשו תמיד צורה עברית, דמה לח' מרדכי פלונגיאן ולהח' מנדל הילפרין בעל "אבן בוחן".  גם הוא שאב מהמקורות הראשונים, מהתורה והתלמוד.  גם הוא לא היה סתם בית-קבול ואפותיקה של השפה עתיקה, אך הוסיף ליצור, לשכלל ולהעשיר את שפתנו.  לא נתּן בידו לפתח ולהשלים את השפה בכל המקצועות, מפני שהוא עסק רק במקצועות ידועים, אבל במקצועותיו שלו ברא ניבי שפתים נאמנים ומתאימים לרוח השפה.  בורנשטין שנא את העברית הקיקיונית, התרגומית, החותרת לפרוק מעליה את "סבל הירושה", ומתוך כך פוגמת את יפיה המקורי ואת סגולותיה הטבעיות ואת המסוֹרת הגדולה שלה, ומשתעבדת לחקוי, להתבוללות ולכל נשיבת ארעי של רוח היום, וכוחלת ופוסקת, לא במליצות העתיקות שהיו, לפחות, שלה, כי אם במליצות זרות לה.  הוא לא אהב גם את השפה השגורה הנוחה לתשחורת, אשר הקורא ההדיוט ירוץ בה, אבל אין בה לחלוחית של תורה ותלמוד; ואפילו במקום הצורך איננה מתנשאה אל הנשגב והנעלה – הוא היה סולד מהחטאים כנגד הדקדוק ושמוש הלשון, מהעברות שרבים מהסופרים דשים בעקבן.  הדקדוק לא היה בעיניו מסורת מתה, אלא ציתנוּת מועילה, חיה, הכרחית, מובנת מאליה, שיש בהפרעתה משום הפקר וחזירה-לתהו.  גם בדבקותו-בדקדוק היה משהו מהנדסה שאיננה יכולה לותּר.  יקוד הדין את ההר!  הוא היה בחשאי גם חוקר לשונות המזרח.  הוא אהב להעמיק ולהגות בחוקי שפתנו, בעצם מהותה ובסודות עדינותה, טעמה וממשה, בכל עוֹז אַות נפשו.  החקירות האלה היו מחמד הגיונו וחליפות נעימות מעבודתו המקצועית.  המלים העבריות לא היו סתם מלים שדי למלמל אותן תחת מלמול מלים של שפות אחרות; הן היו לו כאותיות ספר-יצירה של הגאוניות הלאומית המיוחדת.  כשהיה כותב בלשונו הדשנה והרעננה, עברית בטהרתה, עברית-למופת, ממוּחיה בלשד התנ"ך ויונקת מהספרות הגדולה של כל הדורות, היה מרגיש מעין תחיה, מעין חבור נפשי עם כל מה שהוא אדיר ונצחי בישראל.

הוא היה מומחה ובקי במדרש מלים; אבל עוד הפעם אני נזהר מגדישת הסאה ומאהבה המקלקלת לפעמים את שורת הדין, ומדיק אני את הערכתי. בבחינת השפה היה בורנשטין גדול, ולא גאון.  היו וישנם גדולים ממנו, שהדבר הזה הוא מקצועם המיוחד, כמו שחשבון סדר-הזמנים היה מקצועו המיוחד של בורנשטין.  הוא הכיר את מקומו, אשר חלקה לו יד הטבע, ע"י ההבנות והכשרונות, אשר אַצלה לו, וע"י החנוּך והלמוּד, שעזרו על ידו; והם הראו לו מקומו במקצוע השפה המיוחד להם.  אבל חוץ מהשפה הלא יש סגנון ודרך-הרצאה, ובתכונותיו ומעלותיו אלה רואה אני את בורנשטין בגרם המעלות הרבה יותר מאשר בנוגע לשפה עצמה.  זה כחמשים שנה לא נלאה מלהביא את ספריו ומאמריו מלאי-התוכן; קסתו היתה כגפן פוריה, וכעץ שתול על מימי התורה והחכמה, לא מש מעשות פרי; ובכל אלה היה מזהיר, כמובן בהדרגת השכלול המוסיף והולך, סגנונו הנוזל בקלוח קל ויפה בלשון למוּדים, דבר דבור על אפניו.  ומה יפה ושקטה, פרופיסורית (במובן המעולה של תואר זה) וחשובה היא הרצאתו! כמה יש בה לא רק מהידיעות שניתנו לכל אדם במדה פחותה או יתרה, אלא מן הטעם והשעור, מן האצילות והנכבדוּת המעודנת, וגם כשהוא מתוכח (ועל כל עמוד, וכמעט בכל הערה הוא זקוק להתוכח...)! כמה נקיה היא הרצאתו מכל אבק של תאות כבוד, מכל קטנות-דמוחין של בני-כנופיה שמקלסין זה את זה בדרך "גומלין", ומכל צקות עין בכבודו של מי שהוא לבר מכנופיה, מכל ערמומית מציאת בעל-חוב מקום לגבות את חובו, בעד הצוֹתוֹ אתו במקום אחר, ומאות האניות המנוולת, המבצבצת מהויכוחים המדעיים באותו מקצוע בין אלה שקדמו לבורנשטין! כמה יש בה במדת הטהרה, הענוה והפרישות! בבחינה זו, אָפיו של בורנשטין הוא אופי ספרותי-מדעי שלם, מוצק ואיתן, עמוד של בדולח מעשה מקשה אחד.

רוצה אני להבליט את סכום הקוים היסודיים  של אישות מצוינת זו: השכלה משוכללת, שכל מעמיק, חד, בהיר כלבנת הספיר וכעין הבדולח, השקפה רחבה, רוח בקוֹרת נאמנה, כח זכרון כביר, חוש-סגנון מפותח עד למדרגת שלמות אמנותית, כמוּת בלתי-רגילה של ידיעות למודיוֹת – נפגשו בו עם כח-עבודה, שקידה והתמדה, עדמחוץ למחיצת היכולת והמציאות הפשוטה.  הוא לא אהב את התגא של גדלוּת; לא רצה להתגדר בחכמתו ולעשות לו שם בארץ; לא הניע ולא נתן לאחרים להניע את הפעמון הגדול.  להשמיע בראש הומיות את מעלותיו השכליות, או את מעלותיו או מדותיו התרומיות, שהיו ראויות באמת לעטר את בעליהן צפירת תפארת.  הוא שנא את הקפיצה בראש, את שאון השוק והמונו.  לפרקים היה בודד במועדיו, הרחק משאון העם ומתנועת המפלדות, בדד-גלמוד כמעט כ"תורן בראש ההר", ואז היה עליז וטוב-לב וצוהל בחדוה של חסיד-המדע, פניו צוחקות ומסבירות, וכן גם פני סגנונו.  לפרקים היה איש רעים להתרועע, ואז נסו צללי תהיתוֹ והעמקתו-במחשבות, אבל מסתפר היה במועט של חברה ומתון בקנית חברים.  כל ימיו היה "נחבא-אל הכלים".  בעומק טבעו היה איש-שלום, משתוקק למנוחה שלמה, הדרושה לדרישה בדברי תורה וחכמה; מלא רעננות ורוח כביר, מתון ומיושב, מרוכז וזהיר, בורח מדברים בטלים, משחוק וקלות ראש, ומן הכבוד והפרסום.  הנקודה המרכזית של שאיפותיו הפנימיות היתה השלמות השכלית.  לעתונות, לעסקנות צבורית היה מתיחס בכבוד: ידע הכל, שמע הכל, וכל מה ששמע זכר, אבל כל אלה לא לקחו את לבו.  חד בדרא – ואפשר לצרף לדור זה עוד הרבה דורות קודמים – היה בחכמת סדר-השמנים ולוחות השנים ובשיטות הכרוֹנולוגיה המדעית.  למדרגה זו עלה ע"י דיקנותו ההנדסית, אהבתו לאמת ונטיתו לודאוּת המתבצרת על בסיס בטוח, שהיו מטופחות בלבו מיום עמדו על דעתו, בתור הכנה טבעית שקדמה ללמודיו, שהלכה הלוך והתגבר בו במדה שהוסיף ללמוד ולהשתלם; ע"י מדת בקוֹרת חמורה, אי-ותּרנית, אשר בה היה מתיחס לדעותיו שלו, כמו לדעותיו של זולתו; ע"י צורך נפשי לאור בהיר, אשר גם ביחס לשאלות הכי מעוּננות וסבוכות לא נתקררה דעתו בספוק ופצוי לצאין, אך ויחפש את הזוהר הגמור, ולא נלאה לחקור ולדרוש עד אשר הוציא לאור הכל במספר, בעליל, "במראה ולא בחידוֹת".  סמיכת-ההרגל לא נחשבה בעיניו לאומה, אף צעד דכמלא השערה לא צעד בעינים עצומות; ובכל מקום אשר שם מצא את ההשקפות המקובלות אי-מספיקות, טרח בלי עיפוּת, מתוך המצאות יוצרות ומחדשות, לגלות שיטות חדשות.  בכל מקום ששם נזקק להלוך של שׂבכת השערות, לא הציג את ההשערות כודאוֹת, אך סמן בפירוש, שהן רק השערות; ובכל מקום ששלא ידע, ציין, שאיננו יודע.  באופן זה, השיב תשובות שלמות, זו אחר זו, על שורה ארוכה של שאלות עתיקות וחדשות, וממוצא כל הדברים נולדו לו שאלות חדשות.  השקפתו על מחלוקת רב סעדיה גאון ובן-מאיר היא תורה שלמה ושיטה סוללת-נתיב.  כאן עזרו לו מוּבהקוּתוֹ התלמודית בתכונתה המקורית, שנזדוגה זווג פנימי עם מדעיותו ההנדסית.  על ידיהן עלתה בידו לחדש גדולות בהגהות ותקונים, קלע אל השערה ולא החטיא, ויכנס סדר נפלא בתוך הערבוביה המבהילה של חלופי-גרסאות ושנויי-נוסחאות בחסר ויתיר בין הספרים וכתבי היד למאות, ובין הפירושים והמפרשים, שהוציא במספר צבאם, ויפשט עקמומיותיהם, ויתקן שגיאותיהם; אך כלכל רוחי במאזני משפט, וַיִזֶר וַיָבֵר ביד חזקה ורכה; ואעפ"י שפירושי הרבה מפרשים, גם מהגדולים שבגדולים, נפלו ליד מגלו כעמיר מאחרי הקוצר, אין עף בעל-אמונה תמים ואדוק נפגע מזה, מפני שמדת בקורת זו מצטינת תמיד בישרת-לב, באמונת-רוח, והפצעים שהיא עושה, הם פצעי גבור במלחמתה של תורה, ולעולם לא שריטות צפרני-חתולים של לצון ושלילה, המצויות אצל רבים.

ועם כל אלה לא היה בורנשטין מהנדס וחוקר-עברונות בלבד.  לבו היה ער לכל שאלות האדם הכלליות, ונפשו היתה קשורה בעמו ובספרותו.  כל מי שנפגש ונשא ונתן עמו השתאה והשתומם לנוכח ההתאמה הנפלאה, שהיתה בו בין שתי תכונות-המחשבה, שעפ"י רוב הן מבטלות זו את זו: הבנה והרגשה והשתתפות-הלב ביחס לשאלות אנושיות כלליות – ודיקנות הנדסית, חשבון קר וחסר-רגש, כל פתגם מפתגמיו חבר מדעיות של חכם עם פקחות שלש איש-מעשה זהיר; הכל נצטרף בשיחתו בהיקש ישר מן הקדום אל מה שאחריו ומן האחרון אל מה שלפניו, הכל היה כנדבך של בנין, ותפס מקום בזכרון השומע יותר ממה שקרא בספרים.  היו תמיד חבורות חבורות של תלמידי חכמים צעירים שהיו באי ביתו.  ושהוא קרבם והדריכם בחכמה וברוח נדיבה.  הוא אָצל ממעלות רוחו על שומעי לקחו – לא בתור "רבי", שמאמינים בו כאשר יאמין החסיד בקדושיו, וכל הגה שיצא מפיו הוא בעיניהם כגזרה שיצאה מלפני השליט שאין לפקפק בה ואין להרהר אחריה כחוט השערה.  בהיקפו של בורנשטין לא היה מקום לשום חסידות מסתורית ולשום גוזמה של התפעלות יתרה ופולחן אישי.  הוא היה מורה-ענינים, למוּדים, הלכות ברורות, מורה מבקר ואוהב להיות מבוּקר, וע"כ היתה פעולתו גדולה מאד.  ביחוד פנו אליו הצעירים שבאו מערי המדינה בפולין, ונהנו ממנו עצה ותושיה.  הוא הוֹרה דעה, הבין שמועה, ואליו יום יום לומדים-מעצמם דרשו, והוא היה משיב כענין לשואל כהלכה, ואעפ"י שלא נתן מקום לשום הגזמה והשתתפכות הנפש ואבק של חסידות בנוגע אל עצמו, התיחסו אליו תלמידיו בהערצה של חיבה עמוקה.

התמונה לא היתה מלאה, לולא השלמתיה עוד ע"י שרטוט אחד: תרגום "המלט".  ידוע, שבורנשטין תרגם את "המלט" של שקספיר מאנגלית לעברית, ונדפס לפני שלשים שנה לערך ב"הצפירה", וי"ל בס' מיוחד.  תרגומו השירי הזה איננו יחידי.  כבר הזכרתי למעלה את תרגומו שתרגם ממיצקביץ, שנדפס בס' השנה כרך א'.  אפוטרופסי-המקצועיוּת נזדעזעו למראה החדוש הזה.  עיקר השאלה לא היה המה אלא המי.  כיצד[3] יצא מהנדס בעל-עברונות זה מתחומו לנסות לתרגם יציר-שירה כביר ונצחי כ"המלט"? "בין אומות העולם, בכל ספרות מתוּקנת, בוחר לו אל סופר מקצוע שלו ועובד בו, ואיננו מסקל מרשות לרשות".  מימא זו היא בינינו עוברת-לסופר, ומקובלת כמו מפי הגבורה.  מפני שכל אחד ממבקרינו הוא כל כך בקי ב"אומות העולם" וב"ספרות מתוּקנת"! המשורר פֶּטְרַרקה נחשב לאחד מגדולי החוקרים בימיו; בוקאצ'יו, וואולטיר ורוסו, שהיו כבעלי מקצוע סופרי חזיון ומשוררים, חברו ספרים מדעיים; מילטון, זקן משוררי אנגליה, כתב מאמרים מדיניים; קלופשטוק וז'אן פאול עבדו על שדה חכמת הבלשנות; המשורר אוהלאנד חבר ספרים חשובים במקצוע המיתולוגיה.  תמה אני, על מה כתב גתּה, או יותר נכון, על מה לא כתב? שירים, משלים, שנינות, חזיונות, אגדות, תאורי-מסע, חקירות בחכמת הטבע, ספורים, מאמרי בקורת, פרקים בתורת האמנות, אסתתיקה וכו' וכו'.  אבל עפר אנחנו תחת רגלי ה"אוֹלימפּי הגדול"! טוב! ואולם צאו וראו את ה"תחומין" ואת ה"מקצועות" של ויקטור הוגוֹ, שהיה משורר, מספר, חוזה חזיונות הבימה, נואם נאומים מדיניים, פּובליציסטן! – ולמה לנו לבקש דוגמאות רחוקות? הלא "שערוריה" כזאת נעשתה בקרב עם, שכמדומה נמנה ג"כ בן "אומות העולם", ובספרות, שהיא ג"כ "מתוקנת" קצת, ואיש לא פצה פה ולא צפצף? תיאודור (אחיו של שלמה) רינק, ההיסטוריון, חוקר-הקדמוניות, שלכאורה, ועפ"י שיטת קברניטי ה"תחומין", מחיצה כחוֹמת-סין מפסקת בינו ובין חזיונות ושירים ותרגומי-שירים, הלך ותרגם את "המלט" זה בעצמו מאנגלית לצרפתית, ותרגומו נדפס בפאריס ונתבקר בכל העתונים, ואיש לא שאל: מה ענין חוקר-הקדמוניות וחבר האינסטיטוט לתרגום "המלט"! משמע, "אומות העולם" וה"ספרות המתוקנת" אינן יודעות כלל את הגזרה שגזרו עליהן אצלנו, וכל ענין קביעת-מחיצות הוא "עורבא פרח".  באמת אמרו חכמים, שדרכו של סופר להעזות בעל-מקצוע במדה יותר חשובה במקצוע אחד, אבל אין זאת אומרת, שעי"ז נאסרה לו דריסת הרגל במקצועות אחרים.  כל הספרות כולה היא, במדה ידועה, מקצוע אחד.  הינ היה הפיליטוניסטן הכי גדול בכל הדורות, ושיריו הם הוד-שבהוד לנצח.  דיקנס היה בעיקרו וברוב שנותיו עתונאי; וזאת היתה אומנותו, זה היה חנוכו ומקצועו, והוא הוא אשר כתב את הספורים הכי-טובים בדורו.  אידגר פוא עסק בפילוסופיה; המשורר האיטלקי קארדוצ'י עסק בחקירת קדמוניות; המשורר האשכנזי האמרלינג הניח אחריו בכתב יד ספר כולל שיטה חדשה בפילוסופיה.  אהרן ברנשטין שלנו היה חוקר-טבע ונואם ועסקן מדיני ועתונאי ופליטוניסטן, וכתב את ספרי למודי הטבע בעד העם, שנתפשטו יותר מכל הספרים ממין זה בזמנו, והוא כתב גם את הספורים הנפלאים "מנדל גבור" ו"פיגילי מגיד", ושום סרדיוט-מבקר לא עמד על גבול התחומין ולא גער בו: "תעודת מסע יש?" – הוי, עלובה, לצערנו, בקיאותם של כמה ממבקרינו בנידון "אומות העולם" ובעניני "ספרות מתוקנת".

כמדומני איפוא שאין אני מקל ביותר בפטרי מן הדין גם את בורנשטין.  הוא תרגם את "המלט", יען כי רוחו נשאוֹ לתרגם את "המלט".  נטית-הרוח העצמית של הסופר, הנה התחום היחידי ולא אחר! רוח זו נחה על דייקן-הקדמוניות רינק, רצה לתרגם את "המלט" לפי טעמו, אעפ"י שקדמוהו מתרגמים אחרים.  רוח זו נחה גם על בורנשטין, שאיש לא קדמהו.  יש לי חלק ידוע במחשבה ההיא, הייתי באותו מעשה; סיעתי יד עובר עברה זו, ועדיין אני עומד במרדי ואומר, שיפה עשה בורנשטין, שתרגם את "המלט", ומצטער אני רק על שלא היה ספק בידו לתרגם יותר.

זוֹכרני מימי עסקי הרבה בספרות הפולאנית, שבימים ההם ארע עוד מאורע זר, שעשה רושם קצת בחוגים הספרותיים הפולאנים, הופיע תרגום חדש של "המלט" בפולאנית מאת רופא צעיר מצוין במקצועו, כמדומני מַטלַקובסקי, תלמיד מובהק של הפרופ' חֵלוּבינסקי; והרושם לא היה מחמת עירוב-תחומין של "שאול"-רופא בין "נביאי" מתורגמני שקספיר המושבעים.  בזה לא הרגישו כלל.  הרושם היה מחמת הצורה המשונה של תרגום זה, תרגום מלה במלה ממש, שהיה בו מעין מחאה נגד התרגומים המרפרפים.  אמרו, שהתרגם הזה פרש מעבודתו המקצועית ולמד אנגלית כדי להתכשר לקרוא את גוף שקספיר בלשונו ולתרגמו תרגום מדויק.  לא חקרתי, אם נכון הדבר או לא, ואני מוסר דבר זה בשם אומרו, סופר קורות הספרות הפולאנית פיוטר חְמְיֶלֶבסקי, שהיה אחד ממכרי, ושספר לי את הדבר בתור מעשה-פלא.  לעומת זה – על העובדה, – שבורנשטין עמל ויגע הרבה ללמוד את השפה האנגלית כדי להיות מוכשר לקרוא את גוף ספרי שקספיר, יכול אני להעיד, יען כי עזרתי לו בדבר הזה.  לולא הייתי מדייק, הייתי אומר, שמאורע תרגומו של מטלקובסקי פעל על בורנשטין, שאמנם לא היה אז מצוי אצל הספרות הפולאנית כמוני אז, אבל ידע את כל הנעשה; מכיון שאני מתכוון לדייק אסתפק בהערה שיה יחס אי-כּיוני בין שני התרגומים האלה.  אבל היו עוד נמוקים נכבדים בדבר.  ענין התרגומים משפות אחרות לעברית היה לא רק מעסיק את בורנשטין, אך גם מרגשו מעוררו.  בתור בלשן נכסף לשכלול שפתנו ולתחיתה, בכל שפעת עשרה בטוב טעם וביושר הגיון.  אלף פּעמים שקלנו וטרינו ע"ד חרפת התרגומים, שהיו מצויים אז בשוק ספרינו, אשר לא זה המקום לפורטם.  רוב התרגומים נעשו מאשכנזית, וסוד גלוי היה, שהמתרגמים לא ידעו את השפה האשכנזית אלא, במקצת, מדמיונה אל האידיש, ובמקצת, ממה שהתחילו ללמוד, ולא התמידו כל צרכם.  למען תרגם כראוי מאיזו שפה שתהיה, צריך לדעת, חוץ מהשפה שמעתיקים אליה, קודם-כל, את השפה שמעתיקים ממנה, בכל קויה ושרטוטיה, תויה וגווניה וגווני גווניה הדקים-מן-הדקים.  ידיעת שפה איננה נקלטת מן האויר, אלא דורשת התמדה ולמוד ושמוש מרובה גם מאת מי שיש לו כשרון וכח זכרון במדה מופלגת.  בערות-למחצה, שהיא גרועה מבערות גמורה, היתה הקלקלה הראשונה.  הקלקלה השניה היתה, שהמתרגמים המעטים, שלמדו די הצורך, והיו בקיאים בלשון שממנה העתיקו, נתקשו לתרגם כל דברי גוף הספר לפרטיהם, והיו מדלגים על המקומות הקשים, ומקיפים אותם סחור-סחור, והיו קוראים (או לא קוראים) לתרגומיהם "תרגומים חפשים".  עודה כזאת איננה לא גוף ולא תרגום; מכלל גוף יצאה, ולכלל תרגום לא באה, ויש בה משום זיוף וגנבת דעת שלא-מדעת.  סבת הדבר היא פשוטה: אוצר-המלים של המתרגמים ההם היה דל בכמותו, גם אם שפתם היתה יפה וסגנונם נאה ומלבב.  הדייקן בורנשטין לא מצא ספוקו בזה, שהשפה יפה, והסגנון נאה; הוא השוה את הגוף אל התרגום, שורה בשורה, וכל "חסורי מיחסרא" והבלעה והקלשה והרצאת הענין במלים שונות דקרו בו כמחט בבשר החי; ונוסף לזה חשב עשיר-השפה בורנשטין שצריך ואפשר למצוא לכל מלה את תמורתה המדויקת בשפה העברית.  היה זה נמוקו הראשי בתרגום "פאריס" הקטן, ואח"כ בתרגום "המלט" הגדול.  כלום צריך אני לבאר, מדוע בחר ב"המלט"?  "המלט" הוא יציר-חזון ספרותי ענקי, אנושי-כללי ונצחי; כל איש מאתנו קרא אותו מאה פּעמים ואחת; כולנו, מילדותנו עד זקנתנו, לא נחדל מהתפעל מחזיונות הגאון העולמי שקספּיר; והרי זה כמו מעשה-בחינה לנסות, אם שפתנו יכולה להתחרות במליה ובמושגיה עם השפה אנגלית של שקספיר בתמצית כח הציור ועזוז הרגש ועוצם ממשלת הדמיון ועומק הצער הנוקב ויורד עד התהום ורוממות החזיון הקורע-שחקים, מלה במלה, כמו ב"המלט".  ככה תרגם את "פאריס" מלה במלה, יען כי ידע היטב את שפה הפולאנית.  ככה, למען תרגם את "המלט", למד בורנשטין – והוא אז כבן חמשים – את השפה אנגלית כדרכו, עד-תוֹם, על כללי דקדוקה וחוקי שמושה, באותה דרך האבטודידקטיות המעולה שלנו, שהיתה דרך מסודרת ומישרת, לא פחות מדרכי הלמוד בבי"ס הכי מתוקן.  עוד התמונה לנגד עיני: אחרתי לשבת עם בורנשטין במעונו, מאחורי בית הכנסת של רחוב טלומצקה.  אחרי חצות לילה נפרדתי ממנו לשוב לביתי.  אחרי רדתי, כשעברתי בחצר ביהכ"נ, נשאתי עיני מסביב: כל הבנין המרווח, הענקי של ביהכ"נ שקוע באפלה, גם האולמים, ששם המשרד, גם הלשכות, שם מתאספים לחופות-נשואין, גם הספריה, גם דירת המטיף, גם דירת החזן, אפילו הביתן של ה"שבת-גוי", השוער – הכל ישנים, שרויים במנוחה, בחשכה, אך מחלון אחד קורץ אור של מנורה – דירתו שלש בורנשטין בקומה השניה, כשאתה נכנס לתוך החצר מצד שמאל; גם אחרי שנפטרתי ממנו, עוד ישב כפוף על שולחנו ולמד.  הוא למד אז אנגלית – למען קרוא את גוף שקספיר – למען תרגמו לעברית – למען שכלל את שפתנו.  לומונוסוב? שֶרָא לָך מָאריך, יל"ג! אין שום לוֹמוֹנוֹסוב מוכשר לכך.  זהו מעין "תקון חצות" שלנו, בצורה חדשה.  והאיש הזה כבר היה חולה את עיניו! ראו, גדולים שגדל ביהמ"ד הישן שלנו.

והתרגום? יש בו רוח השיר, או אין בו רוח השיר? בתרגום "פאריס" נוססה גם רוח השיר באופן נפלא, יופי חגיגי, בהיר, גדול, עולה על כנפי החזיון מעל לגבולות העת והמקום.  שפה רכה וחזקה, מעונגה ומוצקה; בתרגום "המלט" יש חלקים איתנים, ויש קשים ומעוּשים.  הוא החזיק במדת היתדות והתנועות, ועי"ו סר לפעמים מנועם דרכי השיר, וכמו שאמרו הקדמונים: "והיתד ברקתו, ומחצה וחלפה ראשו"; אבל התרגום הוא מדויק כחוט השערה, ובשביל כך הסע הסיע "אבני גזית מהררי קדם" וידלה פנינים מתחום שפתנו.  אין זאת עבודת אמן מומחה בשיר, אלא עבודה חוֹבבנית כתרגומו של רינק וכתרגומו של מטלקובסקי, אך גבוהה במעלה עליהם.  כיצד אפשר להשוות תרגום מאנגלית לשפות חיות, רעננות ועשירות, אל תרגום לשפה העברית עם קומץ מליה ויקהת שׂיבתה? ובכ"ז תרגומו של בורנשטין הוא מדויק יותר משניהם.  השוו את תרגומו של ב. לתרגומיו הידועים של זליקסון ("איתיאל הכושי", "רם ויעל"), שהם המעולים שבתרגומים.  תרגומי זליקסון הם מקרא-עונג, יפה, קל, אבל זהו זליקסון, ולא שקספיר! שקספיר אינו רשאי להעשות כל כך שטחי, שגור-הלשון, שותא-דינוקא; הוא זקוק להיות תמציתי, מוצק-הצורה, תלפיותי! פתחו את ספרו של שקספיר, ולצדו התרגום, וראיתם שהמתרגם עובר על הגוף המתורגם כעוף הפורח, נוגע ואינו נוגע; הוא ידע אנגלית, בלע את שקספיר, אבל לא "כבולעו כן פולטו", בלע את שקספיר, והפליט את זליקסון.  החוט של חן, הקלות לבדה אינם מוציאים ידי חובת תרגום.  נקוּטוֹנוּ בפנינו מפני הקלות, שהיתה מצויה בין סופרים רבים מהדור העבר.  אדם מבקש ציור מדויק, שמלה חדשה; הקל מביא במהרה לידי שעמום.  תרגומו של בורנשטין ראוי למופת – אם לא ברוח השיר, אבל בלי שום ספק בדיוקו הנפלא.  וזאת היתה מטרתו.  לאמתו של דבר, זוהי עבודה בלשנית, ובבחינה זו היא עומדת למעלה, למהעלה מן הגובה הבינוני.

 

ד

אמרתי למעלה: כשבא בורנשטין לורשה, בא עם "פת בסלו", בא ותלמודו בידו, למדן מובהק, בעל תשבורת, הוֹבר בקי בסדר הזמנים והמולדות, ועוד הרבה הרבה ידיעות, אבל עדיין היה חסר הרבה, – ואנו מוצאים אותו אח"כ – בספריו – מלומד מרובה-הצדדים, במבחר מובן המלה.  איפה למד? האוניברסיטה שלו ושל כמה וכמה מחברינו אז – בני ורשה יודעים אותה – היא הספריה על יד ביהכ"נ של רחוב טלומצקי! אילו לא נבראה ספריה זו אלא לתת לנו את בורנשטין, את הד"ר פוזננסקי (ועוד ועוד) – דיה! – רוצים אתם לברוא לנו איש כבורנשטין? קחו אברך שמלא כרסו ש"ס וכו' ומתמיד, וכמעט נזיר מתאוות הגוף, ובעל תאוה עזה וקודחת ובלתי-פוסקת אל האמת שבמדעים, הבו לו משרה כבודה ושקטה, די מחית ביתו, ובלתי לוקחת את כל זמנו – אז יבָּרא לכם... אינני יכול להשיב תשובה מוחלטת, מפני שבאמת אפ]שר ביברא לכם... סנדל; אין עוד נוֹסח חימי, או פטימת-רופא, שעל פיה אפשר להזמין בריאת בורנשטינים; ואילו היה אמצעי כזה בידינו, הלא היינו עושים זאת! לעולם ישאר בתיק"ו אותו הסוד הנצחי, שעל פיו אדם גדול יברא, ואשר בלעדיו אין כל האבזרים וקיום כל התנאים ומציאת כל האמצעיים והרכבתם המלאכותית מועילים כלום.  אבל, עובדה היא, שביצירת אישותו המדעית של בורנשטין יש חלק גדול לספריה ההיא, לבית אולפנא ההוא, ששם, ימים על שנה, הייתי משכים ומעריב יחד עמו מיום הוסד הבית.  וחלק ידוע בזה היה גם לאיש תם וישר, ג"כ יהודי פולאני משכיל ות"ח מהדור הישן, ג"כ בן עיר קטנה (דז'יאלושיץ) בפולין, איש ממשפחה עשירה, נדיב ובעל צדקה, רחים רבנן ומוקיר רבנן, משה מושקובסקי ז"ל.  אף הוא לא היה איש שגמר חק למודו בנתמחה לספרנות.  הוא היה ספרן לומד-מעצמו, מתנדב.  הספרים באו אז כגשמים היורדים בזעף.  מסכן זה כמעט כרע נפל תחת המשא ההולך ומכביד.  בהרבה ענינים הנוגעים אל מקצוע הספרנות, חלוקת המדורים, מיון הספרים וסדורם, עריכת הרשימות והכרטיסים היה העובד התמים הזה מתחבט יותר מכחו, בכמה דברים היה מגשש באפלה – אבל דבר אחד ידע יותר משיודעים אותו בעלי תריסין מומחים בחכמת סדורי ספריות.  הוא ידע, שאין מטרת הספריה, שתהי ספרי – ודי, אלא שספריה, ביחוד בתנאי מצבנו, היא מעין בית-אולפנא לבוגרים, ושחובת הספרן היא, לא רק, הספרים יהיו מסודרים קנים-קנים, רשומים בדיוק, ספר על מחנו וספר על דגלו, "מצא מין אתת מינו", והנה הבית בהדרו, ויש נחת רוח למעלה! אלא יש לו תפקיד חשוב יותר, והוא תפקיד איש הבינים בין תלמידי החכמים, המבקרים בבית הספריה, ובין הספרים – לעזור ולהורות, להדרש לכל שואל, ויתר על כן, להוסיף לעורר את השואל גם ע"ד ספרים שלא נודעו לזה.  לאדם כשר זה, שהיה בעצמו תJ, לא היה עונג גדול וחדוה יותר עמוקה, מאשר לעזור לנו בלמודינו, וביחוד, לאותו השכן הסמוך, שהיה יכול לפשוט ידו מדירתו, ולהכניס פרים וכתבי יד, ולא רק מהנמצא בספריה ההיא, אך גם ע"י חליפות מכתבים מכל הספריות שבעולם.  ההשתלמות המדעית הספרותית, הנראית לעיני כל קורא מבין בספריו של בורנשטין, לא תצוּיר כלל וכלל בלי ספריה גדולה.  זה היה הדבר הגדול, שנתנה ורשה לבורנשטין; השאר כמעט איננו ראוי להכנס בחשבוננו הספרותי, אעפ"י דהוא ראוי להכנס בחשבון ביהכ"נ.  מובן, שבורנשטין היה (בתחלתו פקיד-גזבר) מזכיר נאמן, שקדן ודייקן, כל איש מבאי-ביהכ"נ בתקופה ההיא יוכל לזכור את דמות דיוקנו של היהודי שפל-הקומה הצנוע והשקט, שישב מעוטף בטליתו הישנה, טלית מקוֹז'ניץ, בספסל השלישי במחלקת הספסלים לצד שמאל, ובשעת קריאת-התורה היה עולה בחשאי אחרי הגבאי, ויושב לו שם על הבימה למעלה, עג לו עוגה בקרן זוית ועושה סימנים לזכר הנדרים, שנדרו העולים לתורה, עפ"י שיטה מיוחדת, שהמציא בעצמו, ואח"כ יורד משם ג"כ בחשאי, ויושב על מקומו.  וכשהמנוח ד"ר צילקוב היה דורש ברבים מעל הכתב, היה יושב ומקשיב לשפתו הפולאנית הצחה; וכלום אני יודע, אם נמצא מנין של יהודים בתוך הקהל הגדול ההוא, שידעו, מה ערכו של המזכיר הזה, מוץ ממשמרת-פקודתו על פנקס החשבונות וסמוּן הנדרים והנדבות.  האח, כמה שמח האיש הזה שאין מטפלים בו, ושמניחים לו לעבוד את עבודתו! הדבר לא היה כל כך פשוט.  הימים ימי שלטון ההתבוללות, ואת זה לעומת זה עשה אלהים, הוא ימחץ וידיו תרפאינה, ולא עוד אלא שהוא מקדים רפואה למכה: ברא את ביהכ"נ שהיה אז מבצר ההתבוללות (הדבר נשתנה אח"כ כמעט מן הקצה אל הקצה), וברא לו את הספריה תבלין; ברא את הועד המפקח על ביהכ"נ ההוא, שרוב חבריו היו אז קרים כנציבי קרח כלפי היהדות, ברא את המזכיר שלהם תבלין.  ההתנגשוליות בינינו וביניהם לא היו בהמולה ובשאון, אבל היו עמוקות מאד.  הספריה היתה במשך שנים רבות כבת-חורגת.  בתחלה הקצו לה אולם גדול וממולה לשכה צרה, אבל במהרה נעשה המקום צר, ונטפי התמיכה ג"כ לא הספיקו, והנדיב היחידי היה אז הד"ר איגנאץ ברנשטין, אבל רוב חברי ועד ביהכ"נ היו מסרבים ורוטנים ורוגנים, שהקופה היא צנומה וכו' וכו', ועל כל צרה שלא תבוא היתה ספריה השה לעולה על מזבח החסכון.  כמה סגופי נפש היו לבורנשטין בהיותו וטל בין הפטיש של תביעות הספריה ובין הסדן של חשבונות האוצר.  גם ההנדסה לא עזרה לו.  מן ההכרח היה להכריע, והאיש הזה, שלפי טבעו, בכלל, הטה שכמו לסבול ונענע בראשו על כל גל וגל שעבר עליו, נלחוֹם נלחם לקיום הספריה – בית מדרשו.

החוג לא היה גדול.  בבית הספריה היו יוצאים ונכנסים ומבקרים עמנו: זאב יעב"ץ זאַסניץ, (לעתים רחוקות), גבריאל יודיל ליכטנפלד, אטלס, שפ"ר, אלבעק, זיבֶנבֶרג, הזקן פורֵילֶה (אביו של עורך-הדין), שהיה מהנדס ועורך לוחות-השנה, המורה הזקו שווייצר, אליה נייווידל ועוד ועוד סופרים שאספו שם חומר בעד עבודתם הספרותית.  לא אגזם אם אומר, שהחומר הראשון ליסוד שני ספרי קורות גדולים, ספרי שפ"ר וספרי יעב"ץ, נאסף שם.  חוץ מאלה שהיו כבר אז זקנים מופלגים או באים-בימים, בקרו שם הרבה צעירים של אז, וזוכרני היטב את הד"ר ביכובסקי, את אלטשולער, את צ"ה יפה, את א. הירשפלד, את ח. גנצבורג, את א.מאנזון, את ש"ל זילברמאן, את מ. גורדון, את מ.מ. פראס, את א. פודלשבסקי, את א. קליינרמאן ועוד רבים.  מערי המדינה היו באים: יוסיל רוזנטל מסובאלק, יחיאל מנדלזון מלובלין, א"י פאפירנא מפלוצק, ה. ויטקינד מביאליסטוק, ישכר שווארץ מזגירז, ישראל פראנקל מראדום, א. א. רקובסקי מזמברוב, א. פרלא וד"ר קלוגר מלודז.  החוג הזה נתרחב ברבות השנים פי מאה.  אני מדבר אך ע"ד החוג הראשון.  הייתי אחד מחוגגי חנוכת הבית הראשון עם איגנאץ ברנשטין, וקמתי וכתבתי אז מכתב לשבועון הצרפתי לישראל Arachives Israil   המונח לפני.

בין אלה עוד לא היה בורנשטין אישיות מצוינת, ועוד פחות מכן, מרכזית – אולי שנים-שלשה הכירו אותו היטב, רובם הכירו אותו מעט או לא כלל – ידעו כיזה איש מתמיד בלמודים, אבל לא שערו שעתיד זה להיות למאור גדול בעולם המדע.  פשטותו וצניעותו כסו על גאוניותו.  הכנסתיו כעבוש שנים אחדות מאז לתוך חוג אחר, לא רק בעלי השניים Poniedzialkowchy, אלא חוג צנוע וקטן מבעלי השניים והוא חוג בעלי החמשיים.  כלומר שהיו מתאספים ביום החמישי לשבוע, – שקדם להם, ושהיה מתאסף – לא בביתי כבעלים השניים, שהיו הסתדרות אינטלקטואלית לברוּר שאלות, לאומיות וספרותיות, אלא בבתי חברי החוג מַסָח, וביניהם נמנו: הלל נוסבוים, שמואל פלטין, יצחק קראמשטיק, משה מושקובסקי, זאב (אבי הפרופ' שמעון) אשכנזי, אינאץ בורנשטין, שמואל (בר' יוסף) שיינהאק, ד"ר צילקוב, לאון גרוסגליק, יעקב קורנגולד, מרגחיות, יוסף דוברז'ינסקי ואני.  החוג הזה היה מתאסף לקרוא מקרא ולדון על עניני הכלל ולהשפיע על דעת הקהל בחוג היהדות הפולאנית.  בחוג זה היו שני אנשים שדברו פחות מכל זולתם וידעו יותר מכל זולתם: ח"י בורנשטין ויוסף דוברז'ינסקי.

כאן אני עומד לפני קודש-הקדשים בזכרונותי: השלשון של שני האחרונים עמי, ברית משולשת של רעוּת וחברוּת לבבית אדוקה, עם מנהג של התודעוּת תדירה, לספר איש לרעהו את ראה, ואת אשר מצא בספרים, ואת ההשערות החדשות, אשר עלו על לבו, איש במקצוע אשר לפניו.  למען באר את הדבר הזה, צריך הייתי לתאר את בחיר ידידי, יוסף דוברז'ינסקי ז"ל, יען כי לידידות זו בין ב"ש וד', שאני הייתי הזכאי שנתגלגלה על ידי, היתה השפעה חשובה גם על התפּתחותו של ב"ש; אבל תאורו של ד' הוא קשה משני פנים, ראשית, יען כי ד' יוכל להיות מתוֹאר אך בתור טפוּס מהמועלים שבמעולים, ולא בתור כח-פועל, שתפס מקום בעולם המדע, ושנית, אינני יכול לתאר את איש הסגולה הזה דרך אגב, וצריך אני ליחד לו מקום גדול לכשיזדמן לידי הדבר.  פה אסתפק רב במלים מועטות.  יוסף דוברז'ינסקי, היה יליד העיר קוֹבל, הסמוכה לבלוצבלק בפולין, נולד בחצי המאה שעברה, בן משפחה חשובה (בן אחיו של המנוח אברהם דוברז'ינסקי, שכתב הרבה מאמרים ב"הצפירה"), למד תורה בעלומיו בעיר מולדתו, אח"כ בקאָנין ובפלוצק (ידידותנו החלה בימי ילדותי בעיר מולדתי), ונתישב בורשה, ולמחית נפשות ביתו קבל משרה של רואה חשבון בבית-מסחר של סחורות חו"ל, במשכורת קלה, והיה מבלה רוב זמנו בעבודה זו, ומעוטה בעבודה מדעית.  האיש הזה היה טיפוס של לומד מעצמו, אולי עוד יותר שלם מבורנשטין.  חוץ מבקיאותו במקרא ומומחיותו בדקדוק, שלא ראיתי, לא בין היהודים ולא בין הגוים גדול ממנו, וחוץ מבקיאותו בש"ס, היה יוסף דוברז'ינסקי מוכשר לשבת בקתדרה, ולהורות באוניברסיטה את תורת שפת רומי ויון וקורות ספרויותיהן.  המקצוע המיוחד שלו היה: פילולוגיה.  הוא אף למד אנגלית, אבל יותר מבורנשטין, הוא למד מהמיטודה של טוּסן-לנגנשידט, ומי יודע, אם לא היה הוא היחיד בעולם שגמר את המיטודה ההיא; עכ"פ, אני לא פגשתי בין חברי איש אחר זולתו שהגיע לסיום זה.  זה היה איש צנום ודל-בשר, צנוע ובישן, לא-יצלח פורתא, צדיק גדול, מגוחכ משהו? לא! אבל איש לא מעלמא הדין; אדם שבעומק טבעו קבועה היתה ההכרה, כי מך ערכו, וכי שכלו, כשרונותיו וחלקו-בחיים הם בשפל-המדרגה.  גורלו הביא לו חיים כהים, ולא היתה בו אף בבואה של התקוממות, להפך, הוא האמין, שכך היא המדה, ושיוסף דוברז'ינסקי יוכל להיות יוסף דוברז'ינסקי, רואה-חשבון בבית מסחר של סחורות חו"ל, בשכר ששים רבל לחודש, הוא היה סולח לכל, ומקבל הכל באהבה, כדבר מובן מאליו.  היו מנצלים מימין ומשמאל, והוא היה חושב, שכך צריך להיות: טוב הוא האדם, בכדי שינצלו אותו – בתוקף החק של הנגוד היותר קטן, ובאותו ההכרח הטבעי, אשר בו זרם של נהר מנקר וחק-תוֹכוֹת את אפיקו – לא באבן הקשה, כי אם בחומר הרך.  מעודו נהנה מעוה"ז כמעט לא יותר מר' חנינא.  ששים רובל לחודש, ומטופל, וקונה ספרים, וכשחלש גופו מגירסיה, צריך היה לעסוק ברפואות. – בורנשטין היה חולה אך את עיניו, דוברז'ינסקי היה חלוש וכואב לפרקים בכל גופו.

והאיש הזה, שהיה מוכשר לכתוב ספרים גדולים וטובים – סגנונו העברי וסגנונו בשפות אחרות היו נפלאים – היה לקוי באיסטניסות מיוחדת: בקורת נפרזה ביחס לעבודת עצמו.  היה כותב הרבה הרבה, אבל כותב ומוחק ומתקן – ולבסוף שורף.  הצלתי פעם שני אוּדים ממש: תרגום פרק מטציטוּס והשקפה על מאסף איטלקי.  הדפסתים בה"אסיף", ואילו לא היה כל ימי חייו דבק בי כאח, היה נפרד ממני בשל העון הזה.  הריני מזכיר זאת לא מפני שהדבר נוגע אלי ואל דוברז'ינסקי, אלא מפני שהדברהזה נוגע אל בורנשטין, בורנשטין ראוי היה וחייב היה לכתוב ספרי למוד בעברית על פי כל ענפי חכמת ההנדסה.  מצד הלשון הוא היה בלי ספק היחיד שהיה מומחה ומקוֹרא לעשות את העבודה הזאת.  השתדלתי בכל כחי להשפיע עליו לתכלית זו – ולא עלתה בידי.  דוברז'ינסקי השפיע לצד ההעלם, הפרישות והל"ז'יות.  בורנשטין בחר את הדרך הבינונית.  החליט לפרסם ספרים רק במה שהוא חשב את עצמו למומחה מספיק.  בנוגע להנדסה, לא הגיס לבו בהוראה ולא רצה להורות הלכה בפני האנשים שחשב לרבותיו או לגדולים ממנו – מתוך ענותנותו הנפרזה, יתרון ענותנותו היה שגיאתו.  במקום האור שם הצל, אשרי איש שחסרונותיו מנוים ואציליים ויפים כל כך!

לערך עשר שנים היינו מתועדים, קוראים, לומדים, נושאים ונותנים.  יוסף דוברז'ינסקי נפטר בחשאי כמו שחי שחשאי לפני כעשר שנים.  ובורנשטין – הוי, סליק רב למתיבתא דרקיעא! ובכן נתק החוט המשולש, נתפרדה החבילה, נשארתי לבדי!...

תקופת "בעלי השניים" היתה אח"כ.  אז כבר היו בעלי השקפות, מטרות, מלחמות, נלחמנו כדרכנו ע"י הספרות והעתונות, ע"י הרצאות, חברות ואגודות, שהיו אסורות, ושכ"א מאתנו היה עלול לקנסות ולעונש-כלא ולגירוש וחורבן, נלחמנו כנגד העריצות הפנימית, כנגד הבערות, ההתבוללות.  בעתונים לא פרסמנו על זה דבר.  בכלל, ורשה "לית לה קלא".  לא עשתה פומבי, אלא לעתים רחוקות מאד.  אז היה בורנשטין חבר של "בעלי השניים", אבל לא-שכיח.  טרוד היה, וגם אור עיניו כבר לא היה אתו כראוי.  אז כבר רכש לו עמדה חזקה בביהכ"נ, מפני שכבר דרך כוכב הד"ר פוזננסקי, זה איש האשכולות ואחד מגאוני חכמת ישראל בדור האחרון, היה ספרא רבה, מומחה ג"כ ביחוד למקצוע אחד (קורות הקראים וספרותם), אבל מקיף ברעיונותיו, בהשקפותיו, בבאוריו הרבה מקצועות שבספרותנו נעתיקה ושל דורות הבינים, וגם מופלג בתורה, כותב עברית בלשון למודים, קדוש וטהור, כולו אש-דת ושלהבת-יה, מלא טעם התרבות העברית העתיקה, ויחד עם ההשכלה הגבוהה שלמד באזכנז – אחת האיקונין הכי שלמות והדיוקנאות הכי נשגבות של יהודי פולאני עברי לאומי וציוני שהיו לנו בדורנו.  לאדם גדול זה צריך ליחד את הדבור בפני עצמו.  כאן אסתפק רק במעט-מלים.  פוזננסקי עלה כיונק לפנינו, עלם אדמוני עם יפה עינים, בן משכיל, תלמיד חכם מהדור הישן בעירה צוֹחוֹצ'ינק בפולין, למד תורה בילדותו, ובקר בבי"ס ריאלי, והיה יוצא ונכנס בביתי ובבית בורנשטין.  במשך איזה זמן היה מורה לילדי, אמון על ספרותנו העברית, וחברת "לומדי תורה" אצל ביהכ"נ שלחה אותו בהשתדלותו של ברנשטין, לברלין, ושם למד מספר שנים, וחזר משם – ד"ר פוֹזננסקי! זה הי תלמידו, חברו ורבּו של בורנשטין בבת אחת.  הוא היה גם תלמידי, חברי ורבי שלי, אבל רק בזעיר אנפין, מפני שאני כבר מפוזר הייתי "על שבעה ימים", אך בורנשטין ופוֹזננסקי הוסיפו לשבת בקביעות באהלה של תורה, וכל זה לא תמיד מתוך שלוה ונחת.  כמה נשא וסבל פוזננסקי בתקופתו הראשונה כחלוץ הרעיון הציוני על הבימה שם, כמה סלודי-נפש וחרדת-קדש, כמה "חבלי-משיח", כמה שממון והתמרמרות וכמה חופש פנימי בתוך השעבוד והכפיה מחוץ, וכמה צער ומחסור ויסורי הגוף ודכדוך-הנפש בתקופת חייו האחרונה, כשתכפו צרות המלחמה ופגעי היום ותלאותיו – ובתוך כל אלה, הוא לא רק עבד עבודה סיזיפית וקנה שלמוּת לעצמו כיוסף דוברז'ינסקי, אך בקע מעינות תהומות של מדעי היהדות, כתב ספר אחרי ספר, העשיר את חכמת ישראל לדורות, קבץ ורבה פועלים לתורה, ומי כמוהו מורה? – ובורנשטין? אהה, רעות רבות וצרות עברו כמים על ראשו בתקופת-חייו האחרונה, תלאות נוראות סבבוהו, כשכבר הייתי רחוק ממנו: אשת נעוריו, בתו היחידה, בנו היחיד מתו על פניו, נסתמא! אך לא יבש מקורו ולא חרב מעינו הרוחני, לא נבל עלהו ולא תם פריו, ועוד בערבו החליף כח, וכנשר העלה אבר, וכנשר השיב רוחו אל על, כשהוא מסתכל בשמש... בעיני רוחו אשר לא כהו עד ימיו האחרונים.

הוא נפטר בזקנה מופלגת, והכתוב אומר "כעלות גדיש בעתו".  אבל אנשים כבורנשטין מתים תמיד בלא-עתם.  הסתלקותו מניחה אחריה ריקנות גדולה, וספק גדול הוא, אם במהרה נמצא חליפין ותשלומין לשכליות צלולה זו, למומחיות גדולה זו, הנשגבה מעל לכל הרהור-פלוגתא, לכח-עובד בלתי-נלאה כזה, לאור בהיר ומזהיר זה, ששום לקוי וקדרות לא עממוהו במשך יובל שנים.

חק הוא לעמנו להתכבד בכבוד רבותיו וחכמיו, לתת כבוד ויקר ליחידי הדור אנשי השם שהקדישו את חייהם לתורה ולחכמה.  לא באבן נחצוב זכרון לחיים יחיאל בורנשטין, כי אם ברוח, בספרותנו ובשפתנו אשר בהן היו כל חיי רוחו, ואשר היה כל ימי חייו אחד מראשי כהניהן ושומרי משמרתן, אחד ממניחי הלשון ובוני הספרות המדעית העברית.  חובה על חכמי ישראל להקדיש לבורנשטין ספר-זכרון, קובץ מאמרי מדע, וחובה על יהודי פולין, על עדת ורשה, ליסד באוניברסיטה העברית בירושלם קתדרה מדעית להציב יד ושם לעוֹבד הגדול הזה.

לוּ עמי שׁוֹמע לי!

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



* G. Jünge, Wesen der Mathematiks, S. 77.

[1] בטלתי סגירת סוגריים שגויה שנמצאת במקור.

[2] הוספתי סגירת הסוגריים.

[3] כתוב "כיצא" ותיקנתי ל"כיצד".