_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

יִצְחָק אַרְטוּם

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

כל המרבה לנסוע הוא מובטח, שיפגוש אנשים רבים בדרך, ויודע הוא שהם דומים על פי רוב לפרחים גזוזים –  יפים לוקח לב, וריחם, ריח בשמים משובב-נפש, אך ממהרים הם לנבול.  תמונות תמונות כעבים תעופינה, כצללים תעלינה, תשקענה, כשביבי אור תזהרנה, תכבינה, ולפעמים נמשכים ממנו נימין נימין, נרתעים כצלילי קולות, סקירות שרטוטים כהים, רפויים, מפקפקים, – אך יש אשר השרטוטים ההם עומדים ותובעים כנשמות שמבקשות "תקון", תובעים מאת מכחול הצייר לצרפן, לאחדן, לנפוח  בהן נשמת חיים.

משוט בערי איטליה באתי אז לרומא.  ראיתי שם אנשים רבים מאד;  שמעתי שמות, מאורעות, ספורים – לאין מספר.  טיילתי על ה"פינטשו" בלוית בני משפחת הרב אהרנרייך, שהודיעו לי את שמות העוברים ושבים, איש וקורותיו, איש ומעשיו.  פעם בפעם עמידה והתועדות:  "אדון פלוני" – "אדון אלמוני", כף אל כף, "שמח אני מאד להכירך, אדון", "גם אני,  גם אני", ומעט שיחה ופרוד.  היוכל איש לזכור את כל אלה?

ומן ה"פינטשו" אל הפרלמנט, ומן הפרלמנט אל הסינט, ומן הסינט אל בית הקפה:  "אדון פלוני – אדון פלמוני".  מה רבו השנים, מה רבו הבריות;  ונוסע אדם כל ימיו, ורשימות לרשימות תצמדנה, ומורות חדשות מתרקמות, וקלסתרי פנים חדשות תופסים מקום במוח, ו"חרתין נבוט לצפרין", והתרוצצו – ולסדר אין פנאי, ואולי אין גם כדאי...

אך יש אשר מן המבוכה הזאת עולה תמונה.  אין אתה צריך לדלות אותה:  היא עולה מאליה.  אין אתה צריך לצפצף את קויה, לערבב את סממני צבעיה.  היא מסמנת, מצטיירת ומשתקפת מאליה;  אין אתה צריך לטרוח ולבוא אליה – היא באה אליך, מתכרכת בך ומלפפתך –  היא תמשול בך. 

מדי יקרא השם והכנוי:  יצחק אַרטום,  עומד האיש ההוא לעיני בקומתו ובצביונו:  איש קטן, שפל קומה ודל בשר מאד,  פניו ירוקים-שחומים,  גולגולת גדולה מקופלת ומונחת על העורף, כמעט בלי חציצת צואר,  קרחת גדולה על הפדחת,  חוטם דק וארוך ומעוקל מעט;  על יד גזרת השפתים וזויותיהן איזו קפדנות, איזה קושי עז, אך עינים – שיש בהן ברקים ולפידים, כמו של מורגים חרוצים, כמו של שכינים חריפים מלובנים;  מזהירות, נוצצות, לוהטות,  עד שאין אתה מכיר את צבען:  שחור, תכלת, זכוכית שקופה,  עין הערמון,  עין האלמוג,  חמרמרת האדמה,  עין האפר?  הכל יחד.  והקול – מן הגוף הצנום הזה עולה קול כמו ממרחקים, כמו נשאהו הרוח על כנפיו מסוף העולם, מתחומים אחרים, שונים כל עיקרם מאלה של עתה;  ואתה נעשה תכף שבוי הקול, ודומה אתה, שהקול הזה יוכל לשאת אותך הרחק-הרחק לעולמות שכבר שקעו, למלאכים ולאראלים שכבר נפלו ממרומי ערבות...

זה היה מזכירו של קאווּר – לא אחד ממזכיריו, רק המזכיר, בה"א הידיעה, ובאותן השנים הגדולות, בין אותם הגלגלים ההיסטוריים המפרקים והטוחנים זה את זה, כשהתחילו המלחמות העצומות בין סרדיניה וצרפת ואוסטריה.  לא זזה ידו של ארטום מתוך ידו של קאווּר במשך כל מלחמת ש' 1859.  ואחרי כן עבד האיש הזה שכם אחד עם השרים אשר באו אחרי קאווּר.  בש' 1866 בא עם מינאב'ריא לווינא, להחליט את תנאי השלום עם אוסטריה, ובש' 1870 בא שמה עם מרקיז מינגיטי, להכין את לב ממשלת אוסטריה לקראת המאורע האדיר:  כבוש רומי ע"י האיטלקים –  אז, בעת אשר הקנאים הקתולים באוסטריה, שישבו ראשונה במלכות, ושתפסו עמדה חזקה מאין כמוה בבית הנבחרים, רכּזו, בהתאָמה אל שיטתם הדתית, את כל השתדלותם ביגיעה אחת:  לכונן ולהחזיק את אפותיקאתו של האפיפיור.

הריסה,  ערבוביה מהפכה;  החירות האיטלקית אך נצנצה, והיא שואפת לשחרור מן הכבלים המעיקים, אך הכל עוד קרוע וגזור ומנופץ בבית.  ומחוץ –  באירופה – הכל עוד ניתך ושוטף;  ומציעים לפני מינגיטי ללכת אל גוב-האריות, לשור שם עם אלהים ואנשים, והוא מתנה על שליחותו:  אם ילך ארטוּם עמדי – והלכתי.

וארטום זה מי הוא?  יהודי קטן מעיר קטנה, מעיר אַסטי, ששם היין המשומר, וששם את היכול לראות עוד היום את שארית הגטוֹ, סבך של חצרות ומבואות, מעורב ומשובש.  פה, בין החנויות והאיצטבאות, סמוך לבית הכנסת, ולא הרחק מבית הקברות, בתוך הלחץ והצפיפות והעניות, נולד ברנש חצי-שיעור זה, שנראה כאילו לא כלו לו חדשיו, כאילו לא היתה שהות לאמו לטפּל בעבּוּרו.  כן,  השם איטליה הוא כעת שם נרדף עם שוויון זכויות היהודים, אבל כמה ימי שיוויון הזכויות?  כשנולד האיש הזה,  עוד היו היהודים באיטליה עשוקי משפט:  לא היו רשאים לשלוח את בניהם לבתה"ס של העם, ולא היתה להם זכות להסתפח אל אחת כהונות הממשלה.

כאשר ספרתי לארטום על דבר צער גדול בנים אשר לנו, אמר לי:  כן, גם אני לא יכולתי להכנס לאוניברסיטה בעיר טורין, כי סגורה היתה בפני היהודים.  אז לא היתה עוד חוקה אחת לכל מדינות איטליה, איטליה המאוחדת טרם נבראה, אך מדינת טוֹסקאנה כבר החלו להרוס את החיץ, ועל כן נסעתי לעיר פיזא, ושם קבלוני.

זה הכלל:  כשאתה מדבר עם זקני היהודים אף בארצות חפשיות שבחפשיות, אין אתה יכול להפתיע אותם בספורי הצרות והגזרות, יען כי הם חזו את אלה מבשרם, ומרגלא בפומייהו:  כך היה בינינו, אבל נשתנו העתים, וכך עתידות הן להשתנות גם במקומות אחרים.  אַססֶר, לואידז'י לוצטו ואמְבֶרי – כולם מתנבאים בסגנון הזה.

הרי עומד לפני "אקסטרן" של טוּרין.  כעת לא רב הדרך מטורין לפיזא – טיסה אחת,  קפיצת החתול, אבל אז – מסלות ברזל טרם תהיינה, והעשירות בסמטאות של אַסטי גם היא לא היתה שופעת;  והיתה זאת דרך ארוכה ומלאה מכשולים, ואין פּת בסל, והיהודים הקטנים והמזועזעים השואפים למדע ולשחרור, עוד לא היו אז אזרחים חביבים מאד.

אך מאורעות התרגשו לבוא, מאורעות, שעתידים היו להביא לידי התחדשות המדינה, לשנות את תכני חייה ואת תכונות נימוסיה.  ננעצה אז חרב בבתי המדרש, קול תרועת מלחמה לחופש נשמע בכל הארץ, ותלמידי האוניברסיטאות נהרו לשדה המלחמה, ועל יד קורטאטונה ומונטנרה נלחם גדוד של סטודנטים תחת פקודת אחד הפרופסורים ושמו מונטנילי, ושם נלחם גם ארטום.

יכול אני לצייר לי בדמיוני "בעל מלחמה" זה וחרבו הנטויה מול אוסטריה, אבל    הוא נלחם.

ובשוב בני הנעורים משדה המלחמה, ורוח חדשה עברה על הארץ.  לא היו עוד אצילים והדיוטות, מאמינים וכופרים, נוצרים ויהודים, אך – איטלקים;  וגם פימונט,  החסודה והאדוקה, שהיתה בבחינת "אחוד שבאחוד" ו"שחור שבשחור" – פקרה, נשתחררה, השליכה את כל ההזיות ואת כל הקבלות, וכמעט בפעם אחת בטלו את כל פסקי ההלכות והדינים המיוחדים בדבר היהודים, ונפתחו שערי בתה"ס והאוניברסיטאות, וסולקו כל המכשולים מעל דרך הכהונות והמשרות והפקודות, ויגמור ארטום את לימודיו האחרונים באוניברסיטה הטורינית, ויצא משם מוסמך בתואר  "דוקטור לחכמת המשפטים" בש' 1853, ובש' 1855 נכנס לכהונה במינסטריון לעניני חוץ, ושם בא במגע תדיר עם קאווּר.

מי שרצונו בקיצור – יכול לספר את כל תולדות ארטום בנשימה אחת:  הוא היה מזכירו של קאווּר.  כל עיקרו של ארטום, כל מהותו, כל ישותו ומעשיו,  היו מקופלים בתוך הרגשותיו ומחשבותיו, נימוסיו והשקפותיו של קאווּר.  אם יקרא השם קאווּר, ושם ארטום לא יקרא בנשימה אחת, זה הוא שם לקוי:  קאווּר וארטום הם מהשמות הזוגיים, שאין להם לשון יחיד, כמו:   שמים, מסְפְרַיִם.

פתגם שגור היה, כי קאווּר נהל את איטליה אל תחיתה, ואולם את קאווּר נהל – ארטום.

זה היה פתגם שגור – אך לא בפי ארטום.  אם היה אדם בעולם המדיני, שמדת הענוה לבשה בו עור ועצמות להופיע בגוף חי – זה היה גופו של היהודי הקטן הלז.  אם היה בפוליטיקה, שהיא מטבעה יצאנית ודברנית, מנהג משונה של "מתן בסתר", של איש שנתן את כל דעותיו,  המצאותיו וחידושיו ושקידתו בחשאי לקופסה, בזהירות מופלגת ובתנאי-תנאים, לבל יודע הדבר לאיש, כי הוא הוא הנותן – מנהג זה, בשלימותו ושכלולו נמצא רק בארטום.

נוהגים הגדולים האמתים והגדולים המדומים להרחיב את ה"אני" שלהם ולעשותו,  דרך מלכות, ל"אנחנו";  ואם הם מצמצמים את שכינתם ב"אני" שלהם, כמה הם מטפחים ומסלסלים אותו:  כמה הם נושאים את ה"אני" הזה ברמה, כאילו נשאו את ארון הקודש עם הכרובים.  או    אם יש בהם ממדת הענוה המורגלת, אין הם מטריחים את הצבור בפולחן דא, וגונזים אנוכיותם     אבל כי ימיר איש את ה"אני" שלו ב"הוא", בשעה שהכל יודעים, שהראשון גדול מן האחרון, זה הוא הדבר המיוחד, אשר בו הצטיין יצחק ארטום.

"אני והוא[1]"    דבר זה איננו המצאת ארטום, דבר זה נשנה וחוזר ונשנה, והוא כמעט מהמעשים בכל יום.  בראשית היה ה"הוא":  האדם המצוין יותר, הרב, הזקן, המנהל, ו"אני" למדתי ממנו.  ה"אני" הוא בתחילה "נמוך מעשב ושקט ממים", אבל מעט הולך ה"אני" הלוך וגדול, וה"הוא"  הלוך וקטון, סוף סוף שואף אדם אל עצמו.  אז אם איננו יכול להתחרות, הוא נעשה גבאי ומתורגמן, בעל-סודותיו של אותו ה"הוא".

ראיות?  הרי גיתה ואָקרמן, הרי ביסמרק ובוש או הארדן, הרי טולסטוי וטשרטקוב, איש ושלישו, איש והגבאי שלו, ההולך ומוסר את כל סודותיו, המספר, כיצד אכל, כיצד גמע, כיצד נמנם, כיצד פהק ה"פריץ" שלו;  המספר –  ואתה שומע את ההברה החבויה, שמנסרת מתוך הדברים:  שמעו!  כל זאת אני יודע.  "אני" ו"הוא[2]", אני רק אני יודע כל מה שנוגע אל אותו ה"הוא".

ואז, אם בעל נפש אתה, הרגשת הגועל תוקפת אותך, ואתה רוצה להפטר מן הצוותא הזאת של הגבאי הטרחן עם הרבי שלו גם יחד.  יש שהרביים הם מצויינים מצד עצמם, אבל טרחנות גבאיהם מנוולתם.

הרי ביסמרק והארדן!  מי יכול להטיל ספק בענקיותו של "איל הברזל"?  אבל כשמיגע הארדן את הבריות בביסמרק שלו לאין סוף, כשאין הזמן מספיק לחדש איזה מקרה, להעלות איזה שאלה, שלא ימהר החזן-שאינו-פוסק הזה לקפוץ תיכף ולהכריז בקולי קולות:  כך  עשה ביסמרק  !כך הורה זקן במקרים מעין אלה!  כך היה עושה , אלו בא הדבר לידו!  אז ישיאך יצרך לשלח לכל הרוחות את הארדן עם ביסמרק גם יחד.  גרם המזל שזכה יהודי מומר זה לעמוד במשך השנים האחרונות במחיצתו של ביסמרק  ;  אנשים לאלפים עמדו במחיצתו בזמנים שונים, ואין אנו יודעים דבר על אודותיהם, עמד זה    והרי עסק! הרי חנות פתוחה, הרי פרנסה! 

"למעלה בקודש" –  גיתה ואֶקרמן!  חייב תודה אני לאקרמן, שהודיע לנו אלפי דברים משיחות אותה הגאוניות כלילת-הצדדים, שנתגשמה בגיתה;  אבל אי אפשר לנו להמלט מההרגשה, כי זהו פונוגרף שמקרקר לנו דרך מכונה בעלת גלגלים כל מה שדבר אותו גאון בדיוק, ובחוסר כל נשמה.  וכמה מעליי שמעתי דטשרטקוב על דבר טולסטוי!  אבל בכל פעם מתעורר בנו הרעיון:  זה סח יותר מדי, מגלה יותר מדי;  טולסטוי בעצמו לא היה נותן רשות לשטוח את כל הדברים האלה, אילו שאלו אותו.  ולא רבוי הספורים הוא הטעם לפגם, כי אם מהותם ואיכותם.  הרי החסיד המספר "מופתים" ע"ד רבּוֹ בהתרגשות ובסלוד, ואין הלשון מספיקה לו, ואין הזמן מספיק לו – איננו משעמם כלל, משמע, שהתמימות והפשטות מותחות על אלה את החוט של אמת:  אדם זה הוא נלהב, יותר משהוא מדבר הוא מרגיש, את הרגשתו העמוקה הזאת רוצה הוא לבטא, ואיננו יכול, לפיכך הוא מאריך, אבל אריכות היא באריכות הדיבור של המגמגם, שאיננו חסר מחשבה, אלא לקוי בכלי מבטאו ושמושם.  ואולם אצל הסופרים אתה רואה את סימני המלאכה.

 גם ארטום מספר ע"ד רבו; אך כשהוא מספר, הוא מתכוון לכך, שכל קוי הזוהר יתרכזו על ראש רבּוֹ, ושהוא בעצמו, בחושך ילך ובחושך שמו יכוסה, וכשהוא סח, דרך שיחה בעלמא, הוא מקטין את עצמו ואת מעשיו ומבליע אותם.  ככה הוא עושה בספר:  קובץ דברי קאווּר, שי"ל ע"י א. בלאנק ועל ידו הוא, וככה הוא עושה בכל ספריו הקצרים המעטים.

הכל יודעים באיטליה, כי קאווּר לא ידע גרמנית, כאשר גם לא ידע את השפה היונית ואת הרומית, וארטום ידע את השפות האלה ואת ספרותן;  ובתקופה ההיא בהיות להט החרב האוסטרית לעיני איטליה, הלא נחוץ היה לאיטלקים לדעת את כל ההגוי והכתוב על אודותיהם באוסטריה.  וכל אשר נכתב באוסטריה בעת ההיא נכתב בגרמנית.  זאת היתה אחת ממאת חובותיו של ארטום.  כשהיה מדבר על זה היה אומר כלאחר יד:  כן, אנחנו היהודים ידענו מעט גרמנית, ודבר זה נתן לנו לפעמים איזה יתרון.  העתונים האוסטריים היו מתנפלים על יועצו הראשון של המלך וויקטור עמנואל (קאווּר), והיו קוראים לו "מוכר אורז", מפני שהיתה לו אחוזת כפר, והיה מגדל שם אורז, ומדי קראתי באזניו את הגדופים , היה מתהלך בחדרו אנה ואנה ומצחק, אבל אחרי כן שכנה עננה על פניו, ונפשו ירעה לו על שוטניו ורוגניו.

או    הכל יודעים, כי היה קאווּר גם סוחר חרוץ ופקח, ולא היה מואס בכסף, וצורריו הרבים היו תולים את הקלקלה בראשו, כי הוא נבהל להון ושואף לעשות עושר בעניני המדינות.  הדברים האחרונים היו עלילת שוא, אבל נכון הוא, כי היה קאווּר איש מעשה, וכאיש מעשה ידע להוקיר את ערך הכסף, והיה עוסק בכובד ראש ובדעה צלולה בהוצאותיו ובהכנסותיו, והיה דואג להגדיל את האחרונות, למען תעלינה על הראשונות.  בצמד הזה של נוצרי ויהודי היה הנוצרי    הסוחר, והיהודי    החושב, אך מדי דבר דברו עם ארטום על אודות השאלה הזאת, היה אומר:

  "מוחו של קאווּר היה מוח הנדסי רגיל בחשבון ובתשבורת, והיה מספר על עצמו, כי בכל פעם אשר נדדה שנתו בלילות היה עסוק בהתרת שאלות הנדסיות בזכרון;  וגם את דבריו ואת מעשיו המדיניים היה בונה הנחות הנחות, אבות ותולדות כמשפט ההנדסה".

כן הכל ידעו באיטליה, כי בטרם ילך קאווּר להשמיע את מדברותיו בפרלמנט, היה עומד ומשמיע אותן באזני ארטום, נענע ארטום בראשו – כשר;  עיקם את שפתיו, משך את כתפיו למעלה    טרפה!  ויש אשר אמרו, כי כשהשמיע קאווּר מנאם טוב – רוחו של ארטום דברה מתוך גרונו. 

כיצד מתאר ארטום את היחס הזה?  "קאווּר –  הוא אומר –  לא היה בקי בדברים של וכוח וריבי שפה, לא היה מן הלצים המהירים, הנוהגים קלות ראש, ומבטלים את טענות מתנגדיהם באיזו הלצה דוקרת, באיזו מלה חריפתא ולשון נופל על לשון.  כל תקפו היה רק    ישוב הדעת.  יושב היה קאווּר    הוא אומר –  בפרלמנט יום יומים, שלשה ימים (הוא היה ראש המיניסטריון), ושומע את המחאות ואת הוכוחים כנגדו, ואיננו רושם לו אף מלה אחת.  איננו עושה את מלאכת ההדיוטות, הרגילים לציין לעצמם אותן המלים, אשר בהן יוכלו לתמוך את יתדותיהם, ולעשות את מעשי הלהטים של וכוח והלצה;  הרי הוא כאילו לא שמע, אבל אין אף הברה אחת שנשמטה ממנו, הכל  "כמונח בקופסה".  ביום אשר בי היה עליו לעמוד ולהשיב היה מתבודד בחדרו שעה-שעתים וחושב, אחרי כן היה יושב וכותב לו ראשי פרקים לנסיון, ואז – היה מדבר עמי על אודות זה".

כל זה היה מדויק מאד;  אבל העיקר חסר מן הספר, והוא כי ארטום ישב גם הוא והקשיב וזכר את כל אשר נשמע בפרלמנט, ושהוא היה מחבר המנאמים הגדולים של קאווּר.

קאווּר היה איש קל-הדבור, אבל – ראה זה מוזר הוא:  שפתו האיטלקית של יוצר איטליה זה כּבדה מאד, יען כי רגיל היה מנעוריו לדבר צרפתית;  הוא היה בן אצילי פְיֵמוֹנְט, שנצטרפתו מכבר בחנוכם, בשמותיהם, במדותיהם ובלשונם, והיה דבק בהשכלת הצרפתים וחובב את ספרותם, ולא נקל היה לו להביע את כל רעיונותיו באיטלקית, רק מדי דברו לא שם איש מהשומעים לב לסגנונו, אך לתוכן דברו.

גם זה נכון – וגם בהספור הזה היה ארטום מקהה את העוקץ:  יהודי קטן זה היה מלמדו האיטלקי של קאווּר, כמו שהיה מתורגמנו הגרמני, כמו שהיה יועצו ומנהלו בכלל.

בכלל לא היה "גברא דמאריה סייעיה" זה מן הרוחניים.  "חרוזים לא כתבתי מעודי – היה אומר לארטום – נקל לי לעשות את איטליה, מלחבר מכתם".  ואולם הוא לא היה מגסי הרוח, המתחצפים בגדולתם כנגד הרוחניים, אחרי אשר יצא שם וֶרדי כשם מנצח-בנגינות מפואר, השתדל קאוור בכל כוחו להכניסו לפרלמנט, והיה שונה ומשלש:  "האיש אשר חבר את "טרוּבּדוּר" הוא כדאי והגון לשבת בפרלמנט".

ויודעי ח"ן מוסרים, כי קאוור, כשהוא לעצמו, לא ידע את ורדי ואת "טרובּדוּר" – אך ארטום הודיעהו.

ויכולים אנו לסמוך על זה, יען כי גם ארטום בעצמו לא יכול היה להכחיש את המפורסמות, כשהוא היה מלוה את השר לכל מקום, ששם אפשר היה לראות דברים של אמנות.  הנה דבר אחד שמגלה לנו ארטום היהודי. 

הלוך הלכו יום אחד, בבוקר צח, לראות את חצר-הקברות הנוצרי המפואר בפיזה, ששם יש ציורים של האמנים הגדולים, הם עוברים בין המצבות ומשוחחים, כהמלט וחברו, "מה נעימה המנוחה פה בקברים", קרא קאוור בעצב, וארטום ענה:  האדמה הזאת קדושה היא;  מסורת היא בפי אנשי המקום, שנושאי הצלב הביאו את האדמה מארץ ישראל".  "האם לא אהיה גם אני בזמן מן הזמנים לקדוש כקדושים הקתולים?" – שאל קאוור ברוח התול, וזאת היתה בעת אשר מררהו ורובו הקנאים לרגל השאלה הרומית.

רואים אנו בתוך שיחה קצרה זו שתי נטיות:  הנוצרי קאוור דבר ע"ד המנוחה בקברים, והיהודי זכר את הקדושה:  הראשון זכר את השאלה הרומית, והאחרון – את ארץ ישראל.

וכן בכל הפניות שפנו, ארטום בעצמו היה מספר, שהדברים שאחר הטבע לא היו מעסיקים את קאוור.  "מה דעתך ע"ד האני, הנושא והנשוא, והסוף והאין-סוף? " – היה שואל את ארטום המעמיק מטבעו, והיה מוסיף:  "בנוגע אלי, מניח אני את כל הדברים היפים האלה לאחי גוסטב, העוסק בפילוסופיה, חלקנו בגורל:  העוה"ב לגוסטב, והעולם הזה – לי".

וכאילו הרגיש ארטום, כי דבר זה עלול הוא לפגום פגימה כל שהיא את רבו, והוא נותן תבל בנעימה, וממתיק את הדין:  הוא (קאוור) לא היה חושב על דבר היום ההווה לבדו:  גם המחר, גם המחרתים היה לוקח את לבו;  הוא היה מאמין באמונה שלמה, שהאדם ילך הלוך והשתלם ע"י המדינה, וביחוד ע"י החנוך, חותם התכנית של שיטתו, האלפ"א והתי"ו שלה היתה ה"ליברטא" (החירות).  "אם איטליה – היה אומר – לא תולד בחירות, נוח לה שלא תולד כלל".  והיו זמנים זועפים, והיו כתות מתמרמרות, בלי סבל-רוח לחכות לגמור בשלוה של החירות, חותרות לקעקע את הבירה –  לעשות מהפכות קטנות, חלקיות, ולא היה נזק יותר גדול לתנועת-החופש האמיתית מן הנזק שגרמו לה קצרי-רוח הללו, והיו אלה מסתייעים בחופש הדפוס לפרסום דעותיהם המשובשות ולהפצת הלחשים והניחושים והסיסמאות שלהם, לצודד את לבות הצעירים:  והיו כמה מן המנהיגים יועצים לקאווּר, להגביל מעט את חירות הדפוס, אם לא דרך הגהה ובקורת קודמת למעשה, עכ"פ דרך השלמת מדת הדין והענשת החוטאים בקנסים של ממון וכדומה:  אך הוא לא שמע ולא שם לב, והיה אומר:  יש בית דין אחד לדפוס, והוא – דעת הקהל, שלא יטעה, ואם יטעה – אז הרצועה והמרות והשררה לא תועילינה.  יביעו כל בעלי הדעות והשיטות את מחשבותיהם ואת שאיפותיהם באין מעצור, ואז אין אני צריך לשוטרי חרש מחפשי חטאים ומחטטי ננפשות.  אדם שעשה מעשה רע לרגל הפיתוי וההיסת – עתיד ליתן את הדין, עד שעשה מעשה – על דברים שבלב איננו נתפס.

מיחסים לו לנפוליון הראשון את הפתגם:  עתון הוא יועץ וחכם חרשים ומורה דרך, והוא גם מבקר ומרגל חרש ומסית ומדיח.   ארבעה עתונים הנחרים בי קשים לי ממאת אלף שולפי חרב, – כך היה מתאונן, ומה היה נקל לו, לכובש-העולם הזה, מלצוות לאסור אותם "ארבעה כתבי-עתים", אך הוא לא עשה זאת, יען כי הבין, כי זה הוא מעשה אולת, כמעשה קְסֶרְקְסֶס שיסר את גלי הים בשוטים, בגלל אשר האניה חשבה להשבר.

קאווּר לא שם לב אל הדבר מן הצד התכסיסי, אם קשים לו העתונים או לא:  הוא הכריע את השאלה אך ביחס אל העם, ועפ"י העיקר:  יקוב הדין את ההר.

זאת היתה רוחו של היהודי ארטום, שעמד על העיקרונים.

ואולם אין לתלות בארטום את כל המעלות והסגולות של קאווּר.  היה בקאוור גם מה שלא היה בארטום:  ארץ, טבע, אי אמצעיות, אלה הדברים – מתכוון אני לשים את אצבעי על מקום הפצע – שהגוי הוא גדול בהם מהיהודי של הגלות.

כשאמר קאוור:  רב לנו אוניברסיטאות, רב לנו פרופסורים ואדבוקטים, אנו צריכים לבעלי-מלאכות חרוצים, אנו צריכים לחנוך טכני, ודוקא לא גבוה, אלא נמוך ובינוני – הנה מדבר אלינו גוי פשוט.

גוי זה היה לא רק אחד מאלה הנולדים פעם לאלף שנים, הנועדים לברוא עמים וארצות.  ארטום היה מספר בשמו גם דברי נבואה.

גרמניה טרם תהיה בתבל, וקאווּר אמר:  עתידה פימוֹנט להיות לאיטליה, ואז תכרות ברית עם פרוסיה.  ופעם אחת ג"כ לפני הוסד גרמניה, בשבת עוד הפרלמנט הטומטום בפרנקפורט על תלו, והמדינות הגרמניות השונות נתונות תחת ידו כאותן הצפרדעים וחולדות הסנאים, שחכמי הנתוח עושים בהן את נסיונותיהם, ומתלמדים בהן בידיעת בנין הגופים והרכבת האברים, אז כבר אמר קאווּר:  "רואה אני, שגרמניה חפצה להיות לממלכה אדירה גם בים ולהתחרות עם אנגליה, לפיכך לא תראה אנגליה בעין יפה את התאחדות הגרמנים העתידה לבוא".

"חכם עדיף מנביא" זה ראה מראש את כל התפתחות דברי המדינות – לא רק בנוגע לגרמניה, אך גם בנוגע לארצות אחרות.  דבר מצוין אחד, נוגע אל אנגליה, ספר ארטום בשמו.  הוא תאר פעם אחת את אופן מלחמות האנגלים בדברים האלה:  האנגלים לעולם הם מכים בתחלתם, ומכים בסופם, לפעמים ימשכו הראשונים כשנה, שנתים, כשלש שנים;  לעולם הם מנצחים בסופם.

בימי מלחמת האנגלים בטרנסוואל זכרו רבים את הדברים האלה, וישתוממו:  אין זה כי אם נביא.

פעם אחת התאונן יהודי צעיר, שהכלימוהו במחנה הצבא, ששם עבד בתור מתנדב.  "חזירים" – צעק קאוור בלשון גסה ובצרפתית (כשהיה כועס היה מדבר צרפתית) – "נותן להם איש צעיר זה את נדבתו, כל גופו וכוחו, ובעבור זה מלעיבים בו.  עוד יבוא יום – והיהודים ינהיגו אתכם"...

עבר יובל שנים, ואיש יהודי היה לשר מלחמה באיטליה.

ככה היה יצחק ארטום מספּר וחוזר ומספּר – במשך ארבעים שנה.  עוד ארבעים שנה חי ארטום אחרי קאוור, ובכל זאת – אלו הזכרתי את ארטום בלי קאוור, כאילו כתבתי את תולדות האח האחד מ"אחי סְיֵם".

בש' 1861 ליוה ארטום את רבו לקברות בחצר ההיכל סנטנה.  שם קבעו את הארון בתוך פחת אשר עשו בקיר חומה, ויצר הפחת מהכיל את הארון, ובעת אשר האבלים עמדו מסביב, נחוץ היה לקרוא לפועלים לחצוב בחומה ולהרחיב את הרוח.  "לבי נרעש – מספר ארטום – בשמעי את הלמות הפטיש;  חשבתי, שהפטיש הזה מפוצץ את הבנין שבנה האיטלקי הגדול".

לשוא פחד;  הבנין לא התפוצץ, וארטום יכול היה לעסוק כל ימיו בשכלול, הוא שמש כל ימיו בכהונות הדיפלומטיה, היה ציר איטליה בקופנהגן ובקרלסרוהי, הלך בשליחות, בשעות של סכסוכים;  היה מאותם הגלגלים הקבועים במשטר המינסטריון של חוץ, אשר הכל זזים ממקומם, והם אינם זזים, ראה ועזר לזה, שהרעיון של קאוור יוּתּך ויוּצק בתבניות חדשות שבחדשות לפי צרכי השעה והמקום, – אבל תקפו של ארטום ועיקרו היה – קאוור.

זו היא עובדה היסטורית, שלא ראיתיה מצוינת כל צרכה בשום מקום אלא נרמזת, נזכרת למקוטעין ולסירוגין – כי לימינו של היחיד בדורו, שיצר את איטליה המחודשת, עמד יהודי בתור מורה, יועץ, משפיע, מנהל, מזכיר, מתרגם איש סוד.

לפני כעשרים וחמש שנים הוחג חג זכרון קאוור, אלף חגיגות, רבבות מנאמים, מאה אלף מאמרים בכל הלשונות, בכל העתונים – ואיש לא זכר את המסכן היהודי ארטום.

לא זכרון מטושטש מרפרף במוחי אני.  אני רואה את היהודי הזקן והקטן, שעצמותיו שפו, ועורו צפד על פניו, ועיניו מתיזות ניצוצות.  עדיין לוהטת בהן האש של 54-1853;  עדיין הוא מדבר על הרדיה בפרך וההנהגה במקל חובלים – באותו הכעס הקדוש, באותה הרתיחה של צורבא-מרבנן, שדוגמתה אתה זוכה לפעמים למצוא בין הזקנים ששרדו עוד משנת 1848 באשכנז.  קלטה וספגה לתוכה אישיות זו תמצית של תקופה שלמה בהיסטוריה, תמצית שאיפות השחרור המדיני, ושמחה טהורה ונחת רוח מנצחון רעיון החופש.  ועם זה היה יצחק ארטום ירא שמים ובעל אמונה.  לא היה שומר את החוקים, אבל היה מאמין באלהים, ואילו חי בימי האינקוויזיציה – כן היה אהרנרייך מעיר עליו – היה פושט את צואריו ליהרג על קדוש השם.  הספקנים ובעלי השלילה בין הליברלים לא פעלו עליו במאומה, הוא מצא ביהדות כל מה שהוא נעים, עדין ומלבב בדת בכלל, וגם הכרת ערכה ודעת ישותה של היהדות לא היו זרות לו כל עיקרן.  ומטבעו היה יהודי טיפוסי.  ראש זה, אילו תרדנה לשני צדעיו מזה ומזה פאות מעשי גלילים, והיה מראהו כמראה רב בעיר קטנה בפולניה, שהניח את כל צרכי העולם, וכמעט נתפשט מן הגשמיות, מפני שהשכירות לא הספיקה.

אבל אצל ארטום היה זה אך הטפוס.  ה"שכירות" הספיקה די והותר, ופעם בפעם היה נוסע לעירו אסטי, להנפש שם במסבת קרוביו, ולעסוק שם בצדקה ובמעשים טובים.  מאיטליה האדירה, הקאווּרית, מן החלונות הגבוהים של המינסטריון לעניני חוץ, שמשכוהו געגועים אל הגטו הקטן;  וימת – והוא בן שבעים שנה, ויקברוהו שם במעלה הקברים.

ולא ידעו בני העירה ההיא, מה לכתוב על קברו:  ידעו, שאדם כשר זה נולד שם בגטו, בעניות, ביושר וטהרה, במשפחה יהודית, ויצא, ונעשה אדם גדול, ושב משם, והיה מעורב עם הבריות, ונותן צדקה;  אבל לא ידעו היטב, מה היתה גדולתו, מה עשה, אתו יכולים בני העירה לכתוב את קורות איטליה?  ומחשבה טובה נוססה בקרבם:  פנו אל הגרף ניגרא, שהיה ציר איטליה בוינה, ויבקשוהו "לכתוב את המצבה", כי היה הגרף ניגרא גם הוא מזכירו של קאוור בנעוריו, והיה ממכירי ארטום וחבריו.

וניגרא כתב בלשון קצרה של אבני זכרון:

"יצחק ארטום, נולד באסטי, וימת ברומי..

מיניסטר הממלכה, ידיד ומזכיר של קאוור

כתב עליו דברי חפץ, לא יסוף זכרם;

בהוסד איטליה, היה היועץ והמורה.

הקדיש חייו למלכיו, לאיטליה, לעדתו.

מופת יהי לכל הדורות, ללכת בדרכיו;

חריצות, טהרה, ענוה, לב יונה ורוח נשר

נפגשו במכלול אדם זה, לגאון שמוהו.

עֵד הגל הזה, ועדה המצבה הזאת,

שהקימו אזרחי עיר זו לזכרון עולם."

ועברו השנים, ואני עוד הפעם באיטליה, סמוך לאסטי, ואלך לראות שם את הגטו, וסמוך לגטו – הצד הקברות, והמצבה הזאת.

ה"אקסטרן הטוריני", שאנוס היה ללכת לפיזא, מפני שלא קבלוהו לאוניברסיטה, כי מנודה ומוחרם היה כיהודי, ועתה כותב ציר איטליה בווינא על קברו:  "בהוסד איטליה היה היועץ והמורה" – והנה קורות היהודים באיטליה המצומצמות בחיי איש אחד, הנה גם קורות איטליה מצומצמות בחיי איש אחד:  יצחק ארטום!

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] במקור:  אני והו, הערת פב"י.

[2] במקור:  הו, הערת פב"י.