_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

על היהדות ועתידותיה

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

[א]

אומרים: עתידות עמנו הן נעלמות, וקשה להבין, כיצד יוכל העם היהודי להתקיים כחטיבה אחת בעולם.

ואני אומר: מוחלפת השיטה! אם יש דבר שקשה להלמו, הדבר הזה איננו העתיד, אלא העבר! רצוני: יותר שאינני מבין, כיצד יוכל עמנו להתקיים בעתיד, אינני מבין, כיצד יכול היה להתקיים בעבר.

מה הם הדברים המטילים את קיום עמנו בספק? הדברים האלה מתפרדים לשני מינים: המין האחד הוא המצב הרע מאד, והשני הוא המצב הטוב מאד.

והנה לא רק את המין הראשון אנו מוצאים בעבר במידה מרובה יותר מבהווה, ולפי ההשערה גם מבעתיד, אלא גם את המין השני.

כיצד עלתה ביד עמנו לנצח את גזרות תתנ"ו, כיצד עמדו ונתקיימו אחרי מסעי הצלב, כשהיו כל הכוחות אשר מסביב בקושרים עליהם: המלכות והכהונה, האצילים והעבדים, השרים והאספסוף; כיצד לא נשמדו בכף הקלע של גירוים כלליים; כיצד קהו כל החרבות, ולא הספיקו כל במות המטבח והשריפה והתליות, וכל כלי חובלים של האינקביזיציה לכלותם; כיצד גזר כל העולם החיצון עליהם כלייה, ולא עמד בדיבורו. כיצד היו טופלים עליהם את כל העלילות, מהקטרוגים הקטנים בדיני ממונות עד אותה העלילה, אשר רק המוח הפרא, המגושם והשואף לדם, מוחו של עשיו ועכו"ם מוכשר הוא לבדות: עלילת הדם.  ולא פסקו הבלבולים והרדיפות והעונשין של נקיים, והעם הזה סבל את כל אלה.  ולא זז ממקומו; כיצד, בקיצור, יכול היה העם הזה לספוג את כל הנגיחות והנגיפות, את כל הרעל והזוהמה, החל בלגיוני רומי וכלה בהידמקי פודוליה עם ההידמקים החדשים עושי הפוגרומים, ואיך לא נהפך העם לאבן בהיותו כלוא וכבוש בכל הגיטות שבעולם, בהתבודדות ופרישות מן הטבע הרחב, ברזון רוחני וצפידת עור כקיפוד זה שהוא מקופל בתוך עצמו, בלי זכות ומשפט ללכת באשר ילך ולמצוא חיית ידו באשר ימצא = את הסוד הזה, כמדומני, שאנו יודעים: כוח האמונה.

היסורין והפורעניות מוסיפים כוח.  "אשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ".  סכנה גדול היותר נשקפת מן השלווה והחסד, מן העושר והחירות בין העמים השונים.  היו גם הרבה תקופות כאלה.  היהודים האלכסנדרונים עמדו במשך דורות במצב מלא עדן וזוהר: הנסיון של התבוללות, אשר נגע אליהם, היה גדול שבעתיים, מלבב ומפתה הרבה יותר מהניסיונות של עכשיו.  ליחכה אותם ההלניות בפלאי תפארתה, באספקלריית המאירה, בקלסתר אמנותה הנשגבה ובפילוסופייתה העמוקה.  מה הוא הציד שבפי העמים של עכשיו לעומת הכוח הנערץ ההוא! כור מבחן ומשבר כזה לא היה בשום מקום ובשום תקופה, ומה היתה אחריתו? נשמטו, נשרו יחידים מועטים או רבים, נפלו כעלים בשלכת, אך הגזע עמד על עמדו, לא נגדע ולא נתייבש ולא חדל לצמוח.  בלי ספק כבר התחילו אז הקברנים מתעסקים בקבורה ודופקים במעדריהם.  אבל בכדי! העם היהודי יצא מן המשבר ההוא, לא נתפתה ולא בגד.

ויותר שאני משתומם על אותה תקופה, תוהה אני כל ימי על תקופה אחרת, אשר סופרי הקורות לא שמו לב אליה כל צרכם.  תקופת מרקוס אברליוס, תקופת יוליינוס אפוסטטוס! אז כבר פסקו כמעט הרדיפות, שבת שבט הנוגש וסר מר המוות מעל היהודים ומעל הנוצרים, וחסד ושלום, צדק וענוות חן התחילו שולטים עם הערב שמשה של רומי הקיסרית.  ברור היה הדבר, שהאליליות נופלת, והדת המשיחית כובשת את מקומה, ואז הן עדיין לא היה הפרץ רחב עוד בין היהודים ובין הנוצרים, והיה כוח הפיתוי ושוחד הלבבות גדול מאד לשית בחלקות ליהודים להשתתף בירושה זו, בטרם נעשו הסירוסים המשונים אחר כך על ידי הכנסיה הניצאית שלהם, יען כי אז היו עוד הרבה מהנוצרים הראשונים מתנהגים במקצת עפ"י הדת היהודית, ועוד לא היו נרצעים לדוגמטים, שנקבעו אחר כך.  העכו"ם הראשונים, שהוכשרו לקבל את הדת החדשה, היו רואים בעין יפה את הנוצרים ואת היהודים כראות רבותיהם ומנהליהם, שהיו אמנם חלוקים בדעות אלהיות בינם לבין עצמם, אבל סוף סוף הם היו שרי הבירה, ומאתם יצא כל אותו הדבר, ונקל היה ליהודים לכבוש להם אז מקום בראש העולם, אילו ניסו לשקר בבריתם ולעוות את עיקריהם המקובלים ולסרס את השקפתם הטבעית על החיים, וגזרות ורדיפות לא הטילו אז מרה ולא עוררו מחאה בלבותיהם.  ובכל זאת עמדו גם בנסיון הזה!

או מי יבאר לי את תקופת לודוויג השני, החסיד? ההתקרבות אל הנוצרים היתה גדולה כל כך עד שהכמרים אנוסים היו לעמוד בפרץ ולאיים ולגזור גזרות ולהרבות לאוין והזהרות ועונשין על הנוצרים המתגיירים, על עבדיהם ושפחותיהם של היודים, שהיו מתנהגים ברמה ומשעבדים את העבדים ואת השפחות אל דתם שלהם, והתבוללות היתה עמוקה ומרובת הצדדים כל כך, עד כי לא היה המצב דומה לשל עכשיו, שהיהודים מחקים רק את מעשי הגויים, אך היה להפך, שהגויים היו מחקים את מעשי היהודים, מקבלים את תורתם ומסגלים לעצמם את השקפותיהם.  והדבר הזה, הלוא הוא מסוגל יותר לחבב את השותפות של שני צדדים שווים בזכויותיהם.  ואיך עמדו היהודים בנסיון ההוא? והתקופה הזאת הן לא היתה יחידה במינה! היא חזרה ונשנתה בארצות שונות במשך מחציתם הראשונה של ימי הביניים. בביצנציה לפני קונסטנטין הגדול, באירופה התיכונה לפני מסעי הצלב, בארצות הסלבים – בטרם הכתה שם הדת הנוצרית שרשים חזקים, ובטרם באו הכמרים הנלהבים מאיטליה לעשות שם תעמולה לדעותיהם ולנימוסיהם, היו תקופות של נחת, והיהודים היו "לובשים בגדי חופש ונושאים מגן ורומח", וצריך היה לגזור עליהם אחר כך גזירות ולסמנם ולציינם על ידי טלאי על גבי בגד בכדי להכירם, והמחוקקים "הקאנוניים" היו טרודים בהמצאת דיני דינים למטרת הבדלה זו, שמוכיחה עד היכן הגיעה השתוות קודם לכן, ובכל זאת לא נבלע עמנו בתהום ההשתוות ההיא!

כל הדברים אלה הלוא הן עובדות היסטוריות, שאין להכחישן, ומה קשה להבין אותן, כלומר את סיבותיהן הפנימיות!

יש שאנו מבארים לנו את הדברים כך: היהודים לא יכלו לקבל את דת המשיחיים, מפני שעיקר האחדות, שהוא חלק מנפשם, מאורג ומרוקם עם כל השקפותיהם, לא התאים לזה.  הם ערלי לב – כמו שהיו הנוצרים בימי הביניים רגילים לאמר על קשיות־העורף המפליאה הזאת; הם מולי־לב, כנוסחנו אנו.

אך הביאור הזה הוא מופרך מעיקרו, לנוכח עובדות היסטוריות אחרות אשר אנו רואים בארצות המושלמנים.  גם שם היו שני המינים של נסיונות: הרדיפות והחסדים.  לא אאריך על דבר הרדיפות.  עוד עתה, במעמקי מרוקו או פרס, חיי היהודי שם הם פוגרום קבוע, וזהו גן עדן לעומת המצב שהיה מכבר.  אבל כדאי לשים לב אל המין השני: חסדים וחירות.  בין המאורים בימי שלטונם בספרד היו תקופות של אושר, אשר בהן נסתלקו כל מצרי התחומים בזכויות, במשא ומתן, בנימוסים ובמנהגים בין היהודים והערביים, והיו היהודים מוצאים מחייה, מנוח, מבטח, וזוכים למשרות גבוהות, והגויים נוהגים בהם אחווה ורעות, והתרבות הערבית בכל גווניה ומדרגותיה היתה חודרת לתוך משכנות היהודים.  ואותו הניגוד והקרע הלא־מתאחה, אשר בין המשיחיות והיהדות לא היה, וכיצד החזיקו גם שם את עומק טבעם ואת אמיתת אופיים המיוחד?

ברצותנו למצוא פשר, אנו מבקשים מנוס בהחלטה, שהיהודים היו אז שומרי מצוות ואדוקים בדת במידה יתרה.  אבל גם זו היא השערה קלושה ומוכחשת.  שמירת המצוות היתה בהרבה דורות פחותה מאד.  טעות היא, שהטיפוס של היהודי הפולני או האשכנזי החרד מימי המאה הי"ז היה טיפוס כללי, שהלך ונמשך במשך כל הדורות ובכל הארצות.  ידוע, כי עוד בימי בעלי התוספות – תקופת הפריחה והשגשוג של דינים וחומרות וחיים תלמודיים – היתה מצווה עיקרית כהנחת תפילין רפויה מאד, וכשאתה קורא בספרי השאלות והתשובות של ימי הביניים, אתה מוצא בכל שו"ת, ש"הדור פרוץ" וכו' וכו'.  כן גם טעות היא, שידיעת התורה היתה נפוצה בכל המון העם.  היו לצד היחידים, תלמידי החכמים, המוני המונים של עמי הארצות.

לפיכך אני אומר: ההתקיימות של עמנו היא נפלאה יותר בעבר משהיא בעתיד.  מה יוכל העתיד להביא? הוא לא יוכל להביא רדיפות עזות יותר, ולא שפע של שלווה וזכויות גדולים יותר מן העבר.  עלילת הדם של עכשיו, לדוגמה בקיוב,[1] לא תוכל, בכל הוללותה ונוולותה, להיות חובלנית ורוצחת כעלילת הדם של טרינט,[2] ואותה שתהיה בעוד יובל, בעוד שני יובלות, לא תוכל, עפ"י כל חוקי ההתפתחות האנושית, להיות כזו של עכשיו.  הטורקבמדה של המאה הט"ו – במאה הי"ט יכול הוא להתגלם רק בשטיקר או בפוביאדנוסצב, כלומר במהדורות מקוצצות ומקולשות.  הגירוש של פיליפ היפה או של ימי פרדיננד ואיזבלה – בזמן הזה צריך להעשות שיעורים, ע"י כרכורים וסירוסים.  אבל נניח, נפתח פה לשטן, שכל הדברים האלה יתחדשו במלואם, הלוא כאלה כבר עברו על ראשנו, ולא ביטלו את קיומנו!

או נכניס את האפשרויות מן הקצה שכנגד הנ"ל: תהיינה תקופות של התקרבות גדול,ה וכי אפשר תשהיה גדולה יותר משהיתה בימי ידידיה האלכסנדרוני, או משהיתה במחצית הראשונה של ימי הביניים, או משהיתה בקשטיליה, או משהיתה בהולנד בראשית בוא האנוסים גולי פורטוגל?

על כן אין דעתי סובלת את הרהורי היאוש והפחד בנוגע אל קיום עמנו בעתיד.  אין שום יכולת אחרת לדון על דבר העתיד בלתי אם ע"י היקש מן העבר, וההיקש הזה מביא אותנו בהכרח הגיוני אל המידה של קל וחומר.  ובקל וחומר זה, ברור הדבר, שהחומר הוא על צד העבר, והקל – על צד העתיד.  אם נתקיימנו במשך כל העבר הארוך והנורא הזה, בעתיד בודאי נתקיים.

 

[ב]

בכל מה שעסקתי בפרשה ראשונה, עסקתי מתוך הסתכלות והוה־אמינא, שהמהרהרים על דבר עתידות קיום עמנו חוששים לביטול הקיום הזה ע"י סכנות וסיבות חיצוניות.  מצד זה היתה תשובתי, כמדומני, ברורה כל צרכה.

אבל אפשר, שאין הם תולים את הסכנה בדברים ויחוסים חיצונים, אלא בשינויים פנימיים.  היהדות של אז – אולי הם חושבים – יכולה היתה להתקיים; היהדות של עתה איננה בת קיימא, או אולי הם חושבים, שהשיטות והדעות של העתיד עתידות להכריע את היהדות, כלומר את הדעות היהודיות, ומתוך שהדעות היהודיות תנוצחנה, לא יוכל גם העם היהודי להתקיים.

כאן כבר נכנסנו למקצוע אותם העיונים הדקים מן הדקים, שאינם נופלים בגדר הוודאות המוחלטת, מפני שאי אפשר לדון על דבר שלא בא לעולם.  אם, למשל, יאמר אדם, שאפשר שבזמן מן הזמנים תופיע הופעה רוחנית, או התגלות של תורה נאצלת ומזוככת, פותרת את חידות העולמים, מסדרת את יחוסי האדם לחברו עפ"י תכלית לימודי הצדק והיושר, שכל בני האדם יקבלוה בנעשה ונשמע, והיכן יש ערובה ובטוחות, שהיהודים לא יקבלוה – אי אפשר יהיה לנו להתווכח עמו ויכוח עפ"י מופתי השכל.  אין ביד איש להוכיח, ש"אבן החכמים" לא תימצא, שה"מתנועע הנצחי" לא יתגלה, וכיוצא בזה.

מה שאפשר לדעת בגדר זה היא רק זאת: מימי חכמת החרטומים עד חכמת אפלטון ואריסטו, ומאריסטו עד קנט, היו הרבה שיטות פילוסופיות, מידותיות, אמוניות, והיהדות לא די שנתקיימה, אלא גם ראת את קיצן ואת חילופי חילופיהן.

והיו מסביב ליהדות מאה אמונות, שבעליהן היו בעלי כוח ובעלי דעת, והיו הרבה תקופות, אשר אז נערכו ויכוחים ואונסים ופיתויים והשפעות וכפיות, והיהדות נתקיימה.

היא נתקיימה – לא תמיד בקשיות עורך של התבודדות.  לא! כמו שהיהודי הוא מסוגל להתאקלם, כן גם היהדות היא רכה וספוגית כל צרכה להתפשר עם תורת אריסטו וכו', בלי חדול מהיות הוויה מסומנת לעצמה.

ואם יעמוד אדם וישאל: הוויה זו מה היא? הגש אותה אלי ואמישנה! הֶיֵה חבקוק, והעמידנה על אחת! – ואם תענהו, כהלל: ואהבת לרעך כמוך, יאמר: זה לא חדש הוא, נמצא גם שם, גם שם, ואם תאמר כר' יוחנן בן זכאי וכו' ישיב, אף זה איננו דבר מיוחד – אינני אומר, שהחיפוש השכלי הזה איננו ראוי להיות בספרות; אומר אני רק, שהיהדות איננה תלויה בפסק־דין זה.

כגון זה אפשר לשאול: האהבה מה היא? והיופי מה הוא? האמת מה היא? ומה היא מהות החיים? אמור במלה אחת: מה היא מהות החיים? הלוא אין זה דבר רחוק ונבדל ממך, הלוא זה הואר בקרבך, הלוא אתה חי את החיים האלה, הגד מה הם? וההרמוניה של קולות מה היא? מהיכן החן והערבות שיש בה? ומה הם הגעגועים הכמוסים אל הנצחי, אל השלם, אל האידיאל?

או כלך לך אצל אומות אחרות, ושאל: מה היא, במלה אחת, הסלאביות (ולפרטיה: הפולניות, המשיחיות וכו' וכו'), הגרמניות, התוך־שבתוך שבה, הנפרד בכל צדדיו ושאין לו שום דוגמאות אצל אחרים? אין אני אומר, שאין להתעסק בשאלות האלה.  אבל אני מחליט, שאם נצליח, למצוא את הנוסח הנכון להתרתן, זהו רק עסקו של הנשוא־החוקר, ולא של הנושא־העניין.  אם אני אכוון, או לא אכוון את דיוק נוסח מהותה של האמנות, או של התרבות, וכדומה מן המושגים המופשטים, קיומו של הדבר, אשר בו תלוי המושג המופשט, הוא ודאי יותר מכל הנוסחאות, ואין הוא תלוי בהם, לאמר, מפני שאני לא מצאתי את הנוסח במלה אחת, שמע מינה, שהאמנות איננה קיימת.

הלאום הוא עצם קיבוצי חי, נתפס בחושים; הלאומיות היא המושג המופשט של אותו העצם.  כך הם היהודים והיהדות.

בשמות אתה מוצא הבדל בין שמות עצם פרטיים, כללים, קיבוציים.  במושגים מופשטים, כמובן, אין מקום לשמות עצם פרטיים, אבל לכלליים ולקיבוציים יש מקום.  יהדות היא מושג מופשט קיבוצי.

היהדות כוללת חלק גדול של אמונת היהודים ודתם.  כל בני אמונה מבארים לעצמם את החידות הנצחיות באופן מסויים, לפי השקפתם וקבלתם.  היהדות פותרת את השאלות האלה לפי רוחה.

החלק הזה איננו נכנס בגדר המופת השכלי ושלטונו.  המדעים לא פתרו, ומסופקני, אם יפתרו בזמן מן הזמנים כל מה שנשאר עוד מחידות הבריאה והנצח.  זהו מקצוע המיסטיקה, ההרגשה, ההשערה והקבלה.  התשובות, שאמונת היהודים נותנת על השאלות האלה, כמדומני, שהן קרובות יותר אל השכל מהתשובות שאמונות אחרות נותנות.  בין התשובות האלה ובין המסקנות המדעיות יש לפעמים ניגודים, אבל הניגודים מתיישרים, אולי יותר מבאמונות אחרות, על ידי הליברליות הגדולה שיש בחקירת הדת היהודית.  עיקר האחדות הוא, בלי פלוגתא, אבן הראשה של היהדות הדתית הזאת.  אפשר שנמצא מעין העיקר הזה בין מקצת חכמי עמים קדמונים, אבל זה הוא רק בבואה־דבבואה שלו, שנתערב בהמשך הזמן בתוך אנדרלמוסיה של הזיות.  לא נמצא עם, אשר יקיף כל מסלולו ההיסטורי סביב לנקודה מרכזית יחידה זו; לא היה עם, אשר נשא וסבל במשך אלפי שנים את כל העינויים שבעולם בעד אמת זו שנקבעה בלבו – במידה ידועה הרי היא מהות החלק הדתי ביהדות, אם אנו חפצים דוקא ל"העמיד על אחת".

ואם יעורר אדם שאלה: אם יוכל "הדבר הזה" להתקיים גם לעתיד, אשיבהו, כאורח גוברין יהודאין, בשאלה: מדוע לא יתקיים? עד ששאולים, אם תוכל דת זו להתקיים לעתיד, ישאלו, אם יש ביד דתות אחרות להתקיים, מתי יימלאו ימי גידולן ומתי ימי חינוטיהן? האם הן מכימות יותר עם המדעים? שמא תאמר: הן אינן נרדפות, דע, כי מכאן אין ראייה להתמדת הקיום.  הרדיפות החיצוניות אינן מסוכנות.  מסוכנת היא רק ההתרוקנות הפנימית.  אבל זה יהיה משפט כוזב וגם משונה בזרותו, אם נאמר, שהיהדות נתרוקנה, או עתידה להתרוקן מתוכנה.  אפשר להבין את הכופר ביהדות הדתית בכלל, ואומר: שלא היה בה תוכן מעולם.  אבל כי יאמר אדם, שהיה בה תוכן, ורק עתה נלקה בחסר, או עתיד להיקלש ועומד לעבור ולהיבטל, ועל יסוד החלטה אחרונה זו, ישאל, אם תוכל עוד היהדות להתקיים – את זאת אינני מבין כלל.  להיפך! אפילו החלק הדתי שביהדות, כל זמן שהוא מזקין, הוא מתפתח ומסתעף ומרחיב את אופקו ומסתגל אל השקפות ואל תנאים שונים.

הדעות הדתיות – שבעים פנים להן.  יש מבינים אותן בדרך מושכל, ויש – באורח מורגל.  המעשים המשמשים זכרון וסמל, אם שומרים אותם בדיוק שווה בכל המקומות ובכל הזמנים – אחת היא, כאן מדייקים ושם מתרשלים, בתקופה זו אין מקפידים עליהם, ויש שאנו חושבים שכבר הותרה רצועתם לעולם, אבל בתקופת חברתה כבר אנו רואים ששמירתם יפה. עפ"י כל הנסיונות שנראו על היום, אין ידים מוכיחות, שהדבר לא יהיה כן גם בדורות הבאים.  מה יוכלו הדורות הבאים לחדש מהדברים העלולים לעקור את הכוח הדתי בכלל? תגליות טבעיות, המצאות וחידושים במדעים המוחשיים? אם הקופרניקים, ההומבולדטים, הניוטונים והדרבינים לא הספיקו להתיש כוחן של הדעות הדתיות, במה יהיה כוח אלה העתידים לבוא גדול משלהם? ואם תנועות אדירות, כריבולוציה הגדולה של צרפת, החלישו רק לזמן מה את שלטון החוקים הדתיים, ואחרי יציאת האלהים בדימוס, הוחזרה העטרה ליושנה, כיצד תוכל התפרצות או התפתחות אחרת לבטל את הגורם הכביר הזה, שמציאותו, כנראה, מוטבעת היא עמוק עמוק בנפש האדם?

בגדר זה יש לשער רק השערה אחת: הקנאות תיבטל.  האמונה, היחס אל האלהים ואפני התגלותו בסימנים ובסדרים ידועים, יהיו דבר מסור אל הלב.  המלכות לא תגן על היחוסים האלה במקל וברצועה, ולא תגזור: כזה ראה וקדש, לאמונה זו יש זכויות שלמות ולזו – מקוטעות, והכהנים המדברים בשם האלהים לא יהינו להתערב בעניני הארץ, אך יעמדו על דוכנם.  מכיון שאנו רואים בהיסטוריה, שהמין האנושי הוא בכללו עולה ולא יורד, ושיסוד הטוב מתגבר והולך, קרוב הדבר לדעתנו לחשוב, כי ריתחא־דדת, תקפו וקשיו של קלריקליזמוס וקטרוגו על החרות ומידת דינו על האפיקורסות, חמסנותו וצרות עינו, חרמיו ונידויו, וכל מה שנשאר עוד מאותו בית המוקד של האינקביזיציה ילכו ויתמעטו, וההפלגות והגוזמאות, ההבאי והדמיון שיש באדיקות דתית יופחתו, וישתיירו רק במזג הראוי ובשיעור מצומצם.  אבל שאלה זו, יותר משהיא נוגעת אלינו נוגעת היא אליהם.  הקלריקליזמוס שלנו, שהיה "שורף בהבל פיו", מה היה כוחו גם בימים הרעים!

עד כאן בדבר החלק הדתי של היהדות.  אך זה הוא רק חלק.  היהדות כוללת גם אתיקה שלמה, השקפה שלמה על החיים ועל החברה המדינית, וגם בנוגע אל אלה, שאלת העתיד, בכוונה או שלא בכוונה, מסתעפת משאלת המהות.

אינני מקבל על עצמי קבלנות מעין זו.  להשיב באיזה פתגמים, מה היא המהות האתית של היהדות.  קביעת־מסמרות זו היתה מלאכתם של כל בעלי העיקרים וכותבי הקאטחיזמין, וגם בנוגע למקצוע זה אפשר לקלוע אל המטרה ואפשר לגשש כעיוור בצהרים; אפשר להצליח למצוא נוסח של תמצית התמצית, ואפשר לצלול במים אדירים ולהעלות חרס.

על שאלת מהות היהדות משיבה היהדות בעצמה בכל ספרותה העתיקה, בכל החוקים שקבעה, והסדרים שייסדה.  הנימוק הטמיר הוא – רגש הטוב, האהבה, החסד והרחמים, אלא שהנימוק בעצמו איננו מקשקש כזוג בסתם תוכחות מוסר ומתק שפתים, כי אם ספון הוא בתוך מעשים ותקנות, ציוויים ואזהרות, בהוויות העולם ותהלוכות המדינה ודינים שבין אדם לחברו.  היהדות היא, בבחינה זו, משטר כולל ומקיף חיי עם אחד, משטר, שתכליתו לעדן ולזכך ולהאציל את החיים האלה על ידי התאימם באופן שלם שבשלמים אל עיקר הטוב.  מי שאין דבר זה ממלא את סיפוק נפשו, מי שמחטט ומנקר למצוא דוקא במושג המופשט איזה חידוש משונה וחסר דוגמה בעולם, חוששני שלעולם לא ימצא את אשר הוא מבקש.  המושג המופשט של טוב, כמו של יופי, של אהבה או של אנושיות, שווה הוא עפ"י השכל הנאצל בין הרבה פילוסופיות ואמונות, וניתן להינסח באפן זה או באופן אחר.  המקוריות, הייחוד, אשר בו נתגלה הגניוס היהודי, הוא אופן התרת הפרובלימות האנושיות האלה, אופן כיבוש הבהמיות והפראיות וזיכוך החיים בתוך קיבוץ של עם אחד, לתשלום חפצו הנשגב.

הגניוס היהודי לא הסתפק במושגים מופשטים ובהרגשות סתמיות, אלא הראה, מה יש לעשות בכל פרט יחידי ותנאי ידוע, ורק מתוך הפרטים אתה לומד, כסתום מן המפורש, את הכלל, והוא הטוב.  כבר היתה אמת זו לשיגרא דלישנא, שספציאליותם של היוונים היה ביופי, ושל היהודים – הטוב, ואין אני רוצה לייגע את הקורא בדברים, שכבר דשו בהם רבים.  אבל נכונים הם הדברים! באמת, בחלק ידוע, מהות היהדות הוא הטוב.  שמא תאמר, אפשר למצוא אצל חמורבי, אצל קונפוציוס, אצל בודה, כללים טובים? הדין עמך, ואין ספק כלל, שעיקר הטוב איננו מין התגלות כהתגלות אמריקה, סגור בתחום ההמצאות של עם אחד ואין לזולתו חלק בו.  לא! דברים כאלה אינם המצאות משונות.  אפילו אם תאמר: מהות ההלניות היא היופי, משפטך לא יהיה נכון לגמרי, כי היופי קדם ליוונים, ונמצא גם מחוץ ליוונים, ואם תפתח שער לחוקרי קדמוניות, עתידים הם להוכיח, שהיוונים למדו מאת האטרוסקים, ואלה מאת המצרים.  ובכל זאת נכון הדבר, אם לא בדיוק, על כל פנים בכללו, שמהות ההלניות היא היופי, מפני שהיוונים פירסמו את היופי בעולם, מפני שהגשימוהו באופן שלם יתר מזולתם ביצירותיהם וכו'.

בערך זה ובמידה זו פירסם העם היהודי את הטוב, הגשימהו בטבעו ובנימוסיו, היה ל"מרא־דחיטי" במקצוע יצירת הדתות, השפיע את לימודי האהבה והמוסר והזיל מדליו את תורת הצדק והרחמים וכו' וכו' – מפורסמות שאינן צריכות ראייה, דברים שהתינוקות יודעים.

וכשמתעוררת שאלה: אם יתקיים "דבר זה" גם בעתיד – יכול אני רק לתמוה.  החלק המידותי־האנושי שיש ביהדות הוא מקביל אל חוק נצחון הטוב באנושיות בכלל, אלא שהוא מקדים ללכת לפניו.  הרבה ממה שיש בחלק הזה, לדוגמה: הנבואות על דבר השלום, זהו רק אידיאל לעתיד לבוא.  אפילו דברים פשוטים כיובל – הנרי ג'ורג' חושב להתרת שאלת הרכוש והעבודה, אשר יש רק לחלום על אודותיה.  כל הדעות והנימוסים האלה בעיקריהם (בפרטיהם לפי צורך הזמנים הם נתונים לתיקון, כמו על ידי הפרוזבול וכדומה), לא די שלא נתיישנו, אך גם עדיין לא הגענו להתקיימות מקצת־מקצתם.  שמא תאמר: אתמול הוציא חכם אחד כרך כולל שיטה שלמה של אתיקה, והיא משוכללת עוד יותר, וחושב אתה, שמכאן יש סכנה לערך ההתמחות של היהדות – חששך זה יהיה כחשש.  הדברים העתיקים והקיימים אינם נדחים מפני ילדי היום.  מחר יוציא חכם אחר מתיק כתביו שיטה שלמה עוד יותר, ואם כן תאמר עוד הפעם נואש? לא זה הוא המקור אשר ממנו עמים ניזונים.  עמים ניזונים מבתי נכותם וחוסן רכושם הרוחני מאז ומעולם, ולא מן הקיקיונים.  ינסו־נא יקומו אלף אלפים חוזי חזיונות ופייטנים באשכנז, והמטירו יום יום במשך זמן רב שירים ואגדות, אם יוכלו לגרוע כמלוא השערה ממעלת ערכו של שיר ה"ניבעלונגען"! תאמרו: זה הוא רק במקצוע השירה.  טעות! זה הוא בכל המקצועות שבעולם.  האנגלים, למשל, הם דבקים מאד במסורת שיש בידם, שהתום והטוהר, העדנה והנועם הצנוע שיש בנוה־בית (Home) הביאו הם לידי שלמות, ודבר זה הוא נכון, ולא ייגרע ממנו כלום, אם נחטט וננקר וננתח את המושג לחלקיו, לדעת, מה הוא הסוד של נוה־בית, ותכלית התכלית, ונמצא, שאין זה חידוש והמצאה מיוחדת, ושכבר יש במקצוע זה הצעות שלמות יתר; החזקה שיש לאנגלים לא תשונה ולא תפחת, ואם יראו, לרגל שינוי סדרי החיים, שצריך לשנות מעט ממטבע שטבעו מכבר, בודאי ישנו, ואמרו: זה היה רצוננו גם בתחילה.

לעולם אין הישן זז מפני החדש, אלא כשהוא רואה, שאיננו יכול לנצחו, הוא מתפשר עמו.  זאת היא הדרך האחרונה בשעת הדחק.  אבל בנוגע אל התוכן המידותי של היהדות, הוא אין צורך כזה כלל.  התוכן הזה הוא מאושש כצור איתן, ומן הרמב"ם עד משה לצרוס, מן כל כותבי ספרי המסור והמידות, לא הרגיש שום חוקר דחק, ולא פסק מלראות במקצוע זה את מבחר המידות והנימוסים, את שופרא־דשופרא של אנושיות.

אך כל אלה הם אמנם חלקים חשובים, עיקריים בלתי נפרדים של היהדות, אבל עדיין אינם כל היהדות.  לכל "היהדות" שייך הגזע והדם, שייכת ארץ ישראל, שייכת השפה העברית, שייכת ההיסטוריה.  מה מהותו של הגזע – אינני יודע; אבל יודע אני, כי זהו "בריה דלא בטלה".  מה הוא הטיפוס רב־הטיפוסים היהודי – נסה נא להגיד במלה אחת דמות איקונין שלו! מה הוא הטעם היהודי, עם הנ"ט־בר־נ"טים שלו, הרבים לאין מספר; מה הוא החן היהודי? מי יודע.  אולי המבקש מלים ושמות בשביל כינוי הדברים האלה הוא כמבקש מאזנים בשביל הדברים שאין להם משקל, או אולי לא לריק ייגע; אבל מי יטיל ספק במציאות הדברים האלה? קראתי מסות לאין שיעור על דבר קלסתר פני היהודי, ותהיינה כל ההגדרות הדקות בעיני כצבע רקמתים של שלפוחית סבון.  כולם – ציירים, פסלים, לא תפסו את מהותו של הטיפוס במעט קווים.  אבל מי מסופק במציאות? מי ראה זה לעומת זה המון יהודים והמון נוצרים, ועיניו לא הכירו את הטיפוס המיוחד? ומי לא יבין, כי מעין טיפוס זה יש גם לנפש היהודי, להלך מחשבותיו, ליצירותיו, טיפוס אשר אמנם יש יחידים שאיננו ניכר בהם, אבל ניכר הוא בכלל.  הוא משתנה ככרום, לרגל השפעות הזמנים, הארץ והסביבה, ועם כל זה מסתמן בו מעין אופי כללי, במקום שאין מכירים אותו, מרגישים אותו, במקום שאין היהודים בעצמם מכירים, הגויים מכירים או מרגישים.

אין בעולם חטיבה אחת נבדלת יותר, מצויינת ומורגשת יותר, תקועה כעצם בגרון של האומות, לא לבלוע ולא להקיא, מונחת כאבן בקיבתן המעכלת, ואעפ"י שנפרך ממנה קורט אחר קורט עיקרה נשאר.  אין לאומיות מבצבצת, מפעפעת, צפה כשמן על פני המים, קבועה בגלגל חמה, ובלתי יכולה להתעלם מן העין, כלאומיות זו.

ועוד הפעם מה מהותה, מה חידושה, בסיסה של לאומיות זו לבד מן הדת? אנחנו, המונותיאיסטים, רגילים לתור תמיד אחרי האחד, המוחלט.  דבר זה קשה למצוא בעולם.  אין תכונה אחד כוללת ויחידה, אבל יש הרבה תכונות, והן אינן דברים שאינם נמצאים בכלל בין בני אדם.  מידה אחת ליהודים וליהדות.  דוגמאות חלקיות של היהדות אפשר למצוא גם אצל אחרים.  אבל אין למצוא יחד את כל המכלול בהתפתחות זו ובתבנית זו.  כן הוא הדבר גם בתכונות הלאומיות של היודים; אין התכונות האלה תכונות משונות, יוצאות מגדר הטבע, חסרות דוגמה; יש דוגמאות בין בני המזרח, או גם בין בני אירופה הדרומית; יש דוגמאות, בכלל, עם העמים הזקנים, או עם העמים המדוכאים.  ההווה הוא מעורבב ומסובך עם העבר, ההשפעות החדשות הן מפותלות ומעוקלות עם ההשפעות הישנות: על השידרה של יהודי בכלל כבר הספיקה שידרה חדשה להתרפד, שידרה של יהודי בארץ זו, או אחרת, אבל יש גם הרבה גוונים משותפים.  יש לנו, באשר אנו שם, מידה מרובה של תנועה, חריפות, אידיאליסמוס, רחמנות, דרישת התכלית, פיקחות ושינון, פזיזות, נטיה למושגים מופשטים.

וצריך לזכור, כי ככל עם אין אנו בעלי בחירה לגמרי.  כמו אחרי כל עם נמשכת גם מאחרינו שלשלת היסטוריה ארוכה, שדוחקת או עוצרת אותנו, ושמוליכה אותנו בדרכים, שההכרח, כלומר הפטליות ההיסטורית, גורמת.  רצוני: אפשר לומר מראש, שהיהודים, במצב כזה או כזה, יפעלו כך או כך, בתוקף אופן מחשבתם ואורח הרגשתם, שההיסטוריה נתנה להם, ואין הדבר תלוי ברצונם של יחיד, אף לא ברצונו של דור יחיד.  פועל כאן הגזע.  לדוגמה, חושב אני, שאפשר היה לבעל דעת לראות מראש, כיצד יתיחסו היהודים ברוסיה למאורעות שנת 1905.

העתיד יהיה כפי שאנחנו נעשהו, ואנחנו, כמדומני, שנעשהו לא רק בבחירה וברצון, אלא גם בעל כרחנו, בלי גם דעת מה שאנו עושים – לצד הלאומי.

מה ובשביל מה? האם קיים העם, בשביל להחזיק את הצביון הלאומי, או מחזיק הוא את הצביון הזה, בשביל שיתקיים? דומה שאלה זו לשאלת האסכולסטיקים: אם סוד הזיווג הוא כמוס בזה, שהמין מבקש להתקיים, או המין מתקיים, משום שהאנטיתזות של המשפיע והמקבל, הדוכרא ונוקבא, שואפות אל סינתיזה? איך שינוסח השם, כך היא העובדה! האומות נהוגות ונפעלות על ידי פטליות, שאי אפשר להן להשתחרר משלטונן, וזהו בודאי אחד הצרכים הנשגבים של ההשכלה האנושית.  באופן זה ישתלם המין האנושי יותר משהיה משתלם אילו היה מעורב כמו בקלחת, בלי תחומין ופרשיות.

אי אפשר, לפי דעתי, להבדיל ביהדות בין "מסכת חולין" ו"סדר קדשים".  יש ביהדות חלק גדול דתי, אבל יש בו הרבה מהוויות העולם; יש בה חלק גדול של עולמיות וחול, אבל גם באלה יש עקבות התורה והחינוך, שיורים שיורים מדורות הרבה.  אין היהדות הלאומית דבר מוגדר מכל צדדיו, אלא קיבוץ של דברים ותכונות, ירושות ונטיות טבעיות ראשונות או טבעיות־שניות, קצתן משתנות קצתן לא משתנות; הרבה סימנים מיטשטשים והולכים, סימנים אחרים מתגברים והולכים; הרבה איברים נושרים או מידלדלים, תחתיהם איברים אחרים  צומחים ומתחזקים – הקיבוץ, הסך־הכל עומד וקיים.  כלום אני צריך להאמין בזה? הלא רואה אני זאת.

והדעת נותנת, שהקיבוץ הזה בכללו יתקיים, ושיש ליהודים וליהדות עתיד טוב ומזהיר הרבה יותר מן ההווה הזה.

הצעתי את נימוקי, מדוע היהודים, בתור נרדפים, או נהנים מן החסדים, לא ניתנו לכליון בעתיד, ומדוע אין שום יסוד לפחד, שהיהדות צפוייה לקץ.  עדיין נשאר לי להראות על איזה מקניניה של לאומיותנו.

קניין הלאומיות שלנו הוא – ארץ ישראל.  זה הוא כוח מוחשי וגם רוחני: מוחשי ליושבים שם, רוחני לכל היהודים.  לתוך אוצר הכוחות של התקיימות היהדות נכנס הכוח הזה במשך תקופתנו.  הבסיס הזה נחשב כאין, נשאר ממנו רק איזה נענוע חסידי, דבר שבצדקה, פיאטיזמוס דלית ביה ממשא.  אנחנו חזרנו וייסדנו את הבסיס הזה.  אינני אומר, כי זה הוא הכל.  הלאומיות היא הרכבה של יסודות, אבל אומר אני, שהיסוד ארץ הישראלי הוא אחד היסודות הראשים. והעבודה שנעשתה כלפי מטרה זו איננה נידונה עפ"י מה שכבר אפשר לראות, כי אם עפ"י השאיפות וההרגשות שנטעה בקרב הלבבות.

קניין לאומיותנו הוא – השפה העברית.  כל מלה עברית היא הד האומה כולה; כל מלה עברית מחזירה לנו את העבר, מחייה לנו את ההווה ומעבירה אותנו לבטח אל העתיד.  השפה העברית מראה לנו מה שיש לנו בקרבנו, במסורת ההיסטוריה, בעוז רצוננו – תביעה לחיים, לחרות עצמית; ואם אין אנו רואים, שהשפה התעוררה לחיים חדשים? האין דבר זה מראה, כי עוד יש לנו מה להגיד, מה לעשות ומה לחפוץ? אינני רוצה להאריך בדבר זה, שמא יאמרו, שאני מפליג את ערך הכרוזים והקריאות.  בנידון זה אין איש שידמה אלי בפסימיזמוס.  ואם להתרעם על אשר אין מסייעים לספרות, על שאין קריאת ספרים נפרצת וכו' – כולנו בעלי דעה אחת.  אבל אין להכזיב את החי והקיים לנגד עינינו, שהשפה נעשית למדוברת בא"י, ושהיא הולכת וחיה במקצת גם בגולה.

הרי אלה כוחות שנצטרפו אל כל הנמצאים מאז והמוסיפים לפעול, ושואל אני: כיצד אפשר לאדם בר דעת, להסתפק, אם היהודים יתקיימו, אם היהדות תתקיים?

לי אני, קיום היהודים והיהדות בעתיד הוא ודאי, ונראה לעין – עד כמה שאפשר לראות את העתיד בעין.

אין לבי הולך לא אחר סתם נביאי הכליון, ולא אחרי דורשי רשומות וסופרי ספירות, שמראים בחשבונות, שהיהודים, למשל באשכנז, מוכרחים לעבור מן העולם.  על דבר החשבונות היה כלל קבוע מאז, שאין לך אותיות מחכימות יותר ומופתים חותכים יותר.  במחילת כבודה של הסטטיסטיקה, חוששני, כי על ידה אפשר להוכיח הכל.

אינני מאמין, שיהודים באשכנז יעברו מן העולם, ולו גם יעברו במדינה אחת – לא על מדינה אחת אנו דנים, כי אם על העם כולו.

כן גם אין לבי הולך אחרי הדבר הזה בתור הקדמה לציונות.  אין דעתי נוחה מתכסיס היאוש.  הציוני האמתי מכיר הכרה ברורה, שהעם היודי יתקיים, ושהיהדות הלאומית תתקיים.

הקיום בעצמו בטוח הוא לי, אבל יש שאלה אחרת: ההתפתחות, ההשלמה, החיים הטבעיים – כיצד נשכלל את חיי היהודים, כיצד נרכז את כוחותיהם, כיצד ניתן להם אור ודרור, תחייה ומעמד איתן? על השאלה הזאת משיבה תכניתנו הציונית־הלאומית, לפי מובנה הרחב והעמוק, תשובה שלמה.  כמו שאנו קיימים כעת, ואולי באופן טוב יותר מעט, נתקיים גם להלאה בעתיד.  אבל זה איננו מספיק לנו.  אנו שואפים אל תנאי־הוויה מזוככים ושלמים יותר מאלה.  ידוע פתגמו של נורדוי: או ציונות, או התבוללות גמורה.  Aut Caesar aut nihil (או קיסר או לא כלום) הוא דיבור חזק.  אבל החיים אינם פוסקים כך.  רשות לאמור, כי כיתות הללו והללו של היהודים נידונו לכרת, אבל העם היהודי לא נידון לכליה, כלומר להתבוללות בשום אופן.  אותו ה"לא" הגדול הנשמע מפי העם זה כל כך דורות, יהיה נשמע גם להלאה.  אבל אנו דורשים יותר.  אנו דורשים גם את ההן בחיים נורמלים, בלי הזדקק לרדיפות ולחסדים.

הימלא העתיד את תקוותנו זאת, כוונתי לא תקוות הקיום,  אלא השכלול והתחייה? דבר זה הוא תלוי בנו.  להתקיימות גרידא, ל"סטאטוס קווא" – מספיקה הפטליות ההיסטורית.  להתרוממות, להשתנות המצב דרושים קרבנות מרובים, עבודת העם כולו, התמדה, התעוררות שאינה פוסקת, כוח רוחני עמוק, וגם משטר.  בנוגע לאלה, אין אני יכול לאמור, שאני רואה זאת בחוש ובדרך ודאי; יכול אני רק לאמור, שעבודתנו צריכה שתהא מכוונת כלפי מטרה זו.

 

[1912]

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] עלילת בייליס.

[2] 1475.