_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בלפור – ידיד עם ישראל

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

ידיד עם ישראל! ידידים מעטים היו לנו היהודים, זעיר שם זעיר שם, מליץ אחד מני אלף, פניני טל טהור במצולת המים הזידונים, סניגורים ופרקליטים לדרוש את משפטנו ולתבוע את עלבוננו טענות-צדק ותומת לב מהלגיונות של מלאכי חבלה, בשל החמס הנעשה לנו, בתור בני אדם יחידים, נגועים ושדודים ועשוקי משפט; ויעשו לנו טובות; ואנו מחזיקים להם טובה. גם ברוכים יהיו.

אפס כי הטובות ההן היו טובות קיקיון, אבק פורח וצל עובר. ידידינו ההם רצו להעמידנו בתור האדם ובחברת האזרחים, במשענת מוקקים; ויצליחו מעט, או העלו בידם חרס. ויש אשר הסירו את הכבלים מעל ידינו ורגלינו, ויטילו אותם על בבנו. ויש אשר היטיבו מעט מזעיר ליהודים, אך חצבו קבר לעם ישראל. נלאו למצוא הפתח לפתרון שאלת היהודים. מחליקים היו על השטח, וחדור לא חדרו לעומק הענין...

לא באלה חלק בלפור. הוא, כמונו הציונים, צפה מתוך שפופרת אחרת ומעל מגדל צופים אחר. הם ראו מראות בשר – הוא, החוקר לכל תכלית, ראה מראות אלהים. הוא כתב את עמנו לחיים. כי על כן היה בלפור ידיד עם ישראל. על כן נתארג ונתרקם עם קורות עמנו בימינו ולעדי עד, קשור עמהן בקשר אמיץ לא ינתק. על כן שם עולם נתן לו, אשר לא יכרת.

שאלת עם ישראל היתה לו הדמעה הבוערת, הדמעה מהבכי העתיק שעל נהרות בבל, יוקדת בגלגל עינה של האנושיות. בנקודה זו נתרכז. הוא ידע את כל תקפו וקושיו של הקשר הגורדי הזה; אבל הוא הבין, שאין לקשר זה מתירין באופ אחר. בולדווין, מי שהיה לשעבר נשיא המיניסטריון, קראהו במספד שקשר לו: תנא בתראה מסבי דבי אתונא (The Last Athenian) מפני שבלפור היה בנעוריו חבר קבוע לחברת תלמידי חכמים, שדגלו בשם אתונא. אנחנו היינו אומרים: תנא קמא לחכמים, שמסתכלים בשאלת היהודים בשום שכל, בזכזוך ונהורא. הוא התסכל בקורות היהודים לא כמו ביריד של מאורעות, לא כמו בראי-נע של חליפות חמס וחסד, אך כמו בדרמה שפניה כלפי מזרח, מסתבכת והולכת, שמחייבת את העולם בצו מוחלט, לפתור אותה כהלכה על ידי מנוח ומבטח, מרכז ומעמד לשאר עם עבר בארץ התחיה.

הוא הרגיש בצערנו בזמן המלחמה העולמית [הראשונה], באותו ליל הסופה והסער אשר כיסה תבל במעטה זוועה איומה. "בראותי כל עיר" – לא על תלה בנויה, אך מובטחת לשוב ולהיבנות, ועיר אלהים, ישראל, היוכל להתקיים כחטיבה אחת בעולם? מה משפטו, מה אחריתו?

לא חסדי רגע, לא הקלה או הנחה לשאלת היהודים אך כל שאלת היהודים, ויותר מדויק: שאלת עם ישראל, עמדה לפניו, עם הפתרון, שאין בו קלות ורפרוף, אבל יש בו רצינות וכובד ונצחיות – כמו בפרשה של ספר תהלים, ואם רוצים דוקא באתונה – כמו בפרק של אפלטון. דבר זה לא היה דמיון של רוזן, גחמונית של בארון, נפתול של דיפלומאט. הוי, "היורדים מצרים לעזרה", הוי, הקושרים נימא בנימא וחבל בחבל, מלונדון לתעלת הסואץ! אל תתורו אחרי אמתלאות ועקיפין ועסקים! אל תחטטו בפרכיות ובעיות, השערות ופלפולים! הרי גם זה ראי-נע ואבן מסמא ואסמכתא בעלמא! זהו אחד מל"ב פירושים שיש להם מקום; אבל לא זה העיקר. אנחנו בנימו ונוסיף לבנות על צור איתן, על סלע ישראל. המרכז והנקודה הפנימית שבהם נקבצו כל קוי האור של בלפור היו נצח ישראל וארץ ישראל.

משבר של אלפי שנים! היה רגע היסטורי אשר אז עלה המשבר הזה למרום קצו.

ביתנו רטט על אשיותיו כמו על צבים, שהתחילו מזדעזעים ומקשקשים בשריונותיהם הכבדים בשממון ובבהלה. גם בשעה שבת צחוק סלסלה את שפתינו, דבר מה געה בקרבנו. שלל צבע פרחינו דהה, זיום פנה, והודם נהפך למשחית. צפרי רננות התעופפו בחוץ, ותצמדנה לכל כרכוב ולכל גזוזטרה על חלונות צוררינו. בספרינו כמעט נמחקו האותיות המזהירות לפנים ונטשטשו השורות. זרם החיים נעצר ועמד. קפאנו על שמרינו. בלילות ההם הלכנו הלוך וירוד, הלוך ודל. בלילות עמל ההם פגש פגשנו בסמטאות המעוקלות ובמבואות האפלים את העתידים לבוא, דוויים ומדולדלים, שוממים ומתנוונים, לחיים שקערורות ומקומטות, עינים מוקפות טבעות מעין התכלת, סוקרות סקירות מוצלפות אלכסון, שמלתם בלתה עליהם ורגלם בצקה, כמו מוכפנים וצמים, אלמי-ניבים, בלתי מכירים אותנו, כאנשים, שכבר מתו לפני דורות, ושכבר נהפכו לאבנים; אבל הם שתקו, אף כי הם היו החלוצים הבאים, אפס כי טרם בא העתיד והיו טופחים בידיהם על מצחם, מסתירים את פניהם במפלשי הזמן, וכמו מוטלים מתחת למים במצולת הדכיים, ברוח נמוכה ונפש שפלה, בלי ראות דבר, זולתי תחתית השרטונים וקליפות הקונכיות והשבלולים והדגים המצופים קשקשים והכבלים והעוגנים, שהספנים הנלבבים מטביעים מלמעלה, עם כל גל וגל העוברים על ראשיהם. לאי דמינו; היינו לבדנו. איש לא היה עמנו מהעמים האחרים. הכל יצא מתוכנו – לא ידענו לאן. כל קומה נכפפה, כל עין דמעה או כהתה, כל גרון ניחר, כל שפה נאלמה. היינו צרורים בצרור כתבים ישנים, שכולי מטרה ותכלית, רשים וערירים, מתחכמים דלי מעשה ואכולי רקב.

ויהי בוקר! כרוזא קרא בחיל: העם היהודי! הזבול והמעון לעם היהודי! בין האגרופים המעוצמים, בין יערות הכידונים והרי הגעש, המקיאים אש וגפרית ורעם בגלגל, נשמע קול כקול נשאו צופים על ציון ועל מקראיה, כקול הימנון כנור אשר יהמה מרחוק, משפט עם עולם לא אבד עליו כלח, משפט ארץ עתיקה, עזובה ושוממה התובעת את עלבונה!

קרן שמש הופיעה פתאום בחשכת ליל הצרה, ותאורנה העינים, כלהבת אש נשואה מני סער, והטובעים בעמקי מצולות עלו לגבהי מעוף נשרים, פרחו שושנים בין חריצי חומה הרוסה. לא זו השעה ולא זה המקום לזכרונות על דבר בלפור: זכרונות של הרבה שנים, שהיו שקולות כנגד הרבה מאות שנים אחרות – אף כרך גדול לא יכילם. רק אי-אלו שרטוטים, קובעי אופי ומסמני התוכן המיוחד, שמקומם יכירם בביטוי השתתפות האבל על קבר רענן אסרגל פה.

דרכי בלפור ומגמת פניו במושכלות הם גלויים ונשקפים מתוך ספריו. הפילוסוף הדתי הזה היה ספקן; אבל ספקנותו לא היתה תולדת חוסר עיקרים איתנים, אלא תולדת ניגוד להצטמקות ולהתאבנות במסגרת מחניקה של פתגמים קרושים. היו בו מן הספק הדק, המעודן והנשגב של בעלי תרבות לעילא ולעילא. על כן היתה נפשו מלאה שירה וזמרה; היה בו חוש איסטניסי איסתתי, שאינו הולם פעם כפטיש, אך מכוון כל חוט שערה, כל חצי גוון וחצי צליל. ספקנותו זאת היתה לו כעין שיטה, ולה הקדיש אחד המשובחים שבספריו (1879): The defence of Philosophic Doubt. הוא אז עוד אביב ורך, וכבר נתפתחו ונתבהרו כל סימניו המיוחדים. היו השעירים המרקדים אף בשנים האחרונות מקנתרים את בלפור בשיחות בטלות ומקפחים אותו בהלכות מפלגתיות "Mr. B. cannot make up his mind" [מר בלפור אינו יכול להחליט בוודאות"]. שוטים שבעולם, הספק הוא סגולת החכמים השלמים. החכמים למחצה הם מוכנים תמיד להכריע ברגע כמימרא. הכל מסודר ובהיר במוחם; אבל סדר זה, בהירות זו היא מחמת דלות התוכן והתגבשות הגמישות המועילה.

ספקן היה בלפור, ועל כן הטיל ספק בה"קיימא-לן", שנתפשט בכל אומות העולם, כמעט בין כל בעלי הדת הנוצרית, שעם ישראל כבר עבר ובטל מן העולם. הוא כפר באמיתת כפירה זו, כמו שהטיל ספק בוודאיותן של הרבה וודאויות מדומות אחרות. משפחתו של בלפור מספרת (ויפה הזכיר זאת הד"ר ויצמן בנאומו), שלפני כל חג הלידה של הנוצרים, היה בלפור מאסף מסביב לו את כל בני המשפחה, וקורא לפניהם בכתבי הקודש מענינא דיומא, ובכל פעם עוררם לכבד את עם ישראל, אשר ממנו באה כל הברכה הזאת לעולם. נאה הוא סיפור המשפחה; יש בו תמימות, ענווה, אהבה, בטחון. אבל גדולה מזו, כשאדם מפרסם דעות כאלה ברבים, ומפיץ מעינותיו חוצה ללמד את בני האדם הרחוקים דעת ומוסר, ולא ישארו הדברים חתומים וגנוזים בקרן זוית של חוג משפחה. וזאת הלא עשה בלפור בהרבה מקומות בספריו, וביחוד במאמרו הנפלא Science and Philosophy אשר חלקים נדפסו בספר The Defence הנ"ל וחלקים בספר Foundations of Belief (שנדפס בשנת 1879) ופרקים בנאום שנשא בקונגרס הפן-אנגליקאני בשנת 1908 בלונדון, כשאמר, שלימודי המוסר של העם העברי העתיק הם נקודת השרפה, שאליהן יכונסו כל הניצוצות המבהיקים והמבריקים, כל כוחות הנפש, כל הקדושה והטהרה, ושאין אלה איזה הד גוסס רחוק, אלא דבר חי וקיים (The Mind of A. J. Balfur, by W. M. Short, עמ' 359).

ספקן היה, ועל כן הטיל ספק באפשרויות התרת שאלת עם ישראל על ידי היבלעו בגויים, השתקעותו וצללו בתהום האנושיות הסתמית, בלי שם וזכר. ליהודים נענים וחשוכי זכויות היה גם הוא למגן ולמחסה. אני מעיד שעזר לנו אבל שאלת עם ישראל נקרה במוחו. התרת שאלה זו על יד פיזור נראתה לו שסועה, גסה סחרחרת. והוא לא יכול לשער אפשרויות התרת שאלה זו באויר. בעומק מהותו היה בלפור אדון אחוזה, "לארד" שוטלנדי, איש אדמה, שוקד על קינו, איש שיש לו חלק ונחלה, בן עם גדול ושליט בתבל, איש שלא יכול היה להסתפק רק בשברי פסוקים ובקטעי מליצות נבובות על דבר הקידמה והאנושיות – בעצם טבעו היה זה איש שיש לו שרשים במציאות הממשית ובעולם. כמנהגו, למרות בדידותו הרווקית, היו לו געגועים עמוקים אל הנוה, אל המשפחה. כאן חבויה נקודת ההתאחדות בין האידיאליסטן וחובב הנוה הטבעי הארצי. בכל מדיניותו, אף בכל אימפריאליותו של בלפור מזהירה השאיפה שאינה פוסקת להשגת אידיאלים אנושיים במדינות. מצויינים בגדר זה הם נאומיו ומאמריו על דבר אמריקה (בספר האחרון הנ"ל, עמ' 1-18). כמה פעמים אמר מר: "גם האימפריה הבריטית גם הרפובליקה האמריקאית כלום הן מטרות לעצמן? הן משמשות רק אמצעים להגשים בחיים אידיאלים של צדק, סדר, יופי, מדע"!

מנקודה אידיאלית זו, נסתכל בלפור גם בתחיית ישראל, שהיא הכרחית וחיובית למין האנושי. זאת היתה משאת נפשו. הוא צפה וראה את התנועה, ונפשו כלתה ונכספה באמת לראות את הדבר יוצא לפעולות בחוש ובעליל, במקום הנבחר ובתנאים מדיניים הכי נוחים. הוא היה היחיד והמיוחד אשר חבר ויתאם את פילוסופיותו האידיאלית עם מדיניותו, לא למרות היותו ספקן, אלא בכוחה ובזכותה של ספקנותו, מפני שהטיל ספק בדבר, אם טוב ונכון להיות רק פילוסוף נטול מן העולם, או להיות רק עסקן מושלך מגל אל גל. לא היתה זאת פסיחה על שתי השעיפים, אלא הכרה ברורה ושאיפה מסויימת להפוך את דו-פרצופין לפרצוף אחד. מנהיג כזה צריך להישמר ממפגע עם חרולי המעשים הקטנים, בכדי שיוכל לעקרם בשעת הכושר; הוא צריך להזהר מלהיכנס בעובי הקורה; הוא צריך להסתכל בדברים כלפי מעלה קצת, בשלוות הפילוסופים, ובאותה הג'נטלמניות, שכוחה בבטחונה ואונה במנוחתה.

היו לו גם השינון והסובטיליות של הצרפתים, רק בצורה אחרת, לא כל כך מגוהצת, אבל יותר מקפת עולם, הייתי אומר: לא כל כך מסולסלת והדורית, אבל יותר פשוטה, אדירה וממלכתית. הוא היה בגופו, בנפשו, בסגנונו, בנאומיו ובספריו מקיף ונשגב, לפעמים נראה כמרפרף, אבל רפרופו זה היה בכוונה ובשיטה והכרה צלולה. גם לו היתה שאיפה נמרצת אל המוחלט, אבל יחד עם זה התחשב עם גדרי התנאים המציאותיים בדעה מיושבת ובמדרגה הכי גבוהה של מנוחת הנפש, כמעט כאחד מבעלי שיטת הסטיו בפילוסופיה היוונית. ה"אתונאי" במנוחתו האולימפית היה למופת.

הוא היה רואה את כל המכשולים, והיה מזכירם ומעורר את האחרים לזכרם תמיד; אבל הם לא דלחו את זוך רוחו, ואין צריך לומר שלא העציבוהו ולא דכאו את נפשו. מררוהו ורובו בעלי חצים, אבל הוא כאילו לא ידע. צ'סטרטון סיפר באחד ממאמריו האחרונים בשבועון Illustrated London News שבלפור לא קרא שום עתון, וצ'סטרטון מוסיף על זה את הנימוק בצדו, מילתא בטעמא "מפני שהיה קורא את כתבי המלכות". צ'סטרטון גוזמא נקט. בעיני ראיתי את בלפור קורא לפעמים איזה עתון. אבל נכון הדבר, שהוא לא פיזר את רוחו ולא ביזבז את התפעלותו בקריאת עתונים קלים ובשימת לב לכל מה שיאמרו הבריות. מתנגדיו שניסו לזעזעו היו כצפעונים המנסים לנשוך שיש. אם לפעמים – מאד רחוקות – השיב למחרפיו אז נלחם בחרב גיבור, ולא כמו שעושים האנשים הפעוטים השורטים בצפרני החתול. זה היה שיש קארארא.

כך היה בלפור. הוא הסביר את דעותיו הציוניות – עם ספקותיו העדינים והמלאים חיבה אף הם, במבוא הגדול שכתב לספרי "קורות הציונות" (באנגלית). רגש הצניעות מונע אותי מכתוב על דבר ספרי ההוא, אך הכרת האחריות מחייבת אותי לציין, שבלפור היה אבי ספרי, מייסדו ומחוללו. אמנם אני טרחתי בו זמן רב, כתבתיו, הכינותיו לפני ההצהרה; אך הוא עוררני ויפצר בי להכין את הספר הזה. מכאן שוב קורץ אלינו ניצוץ פנימי מיוחד של בלפור. הוא היה חסיד נלהב של ההיסטוריה; ואם זאת היא משַמרוּת, הוא היה הגדול שבמשמרים. "לא נצליח כלום באנגליה, אם לא יבורר, שהרעיון הזה לא תמול הוא" אמר לי פעם. השיבותי בנחת: " יש הרבה תעודות מעידות על זה". נסתכל בי בעיניו הגדולות, ואמר: "אם כן חובה עליך לקרבה את המלאכה ולכתוב את ההיסטוריה". – במשך העבודה, הראיתי לו לפרקים חלקים מגליוני ההגהה, וזוכרני פעם אחת היה לי עמו משא ומתן של סופרים, הראוי להיזכר. שפכתי לפניו את כל לבי, גליתי לו את כל ספקותי אני. אמנם עסקתי זה שנים רבות בכתיבת פרקים בהיסטוריה – אבל בנידון זה ובשעת הרת אחריות שהיתה אז, כנוגע בדבר, כציוני, היה לבי מהסס אם אוכל להיות כל כך קר ומתון ושוה-נפש, למעלה מכל מגמה, כמו שאדם צריך להיות בעבודתו במקצוע ההיסטוריה, וכמו שאני בעצמי בחקירותי בהיסטוריה במקצועות אחרים התאמצתי להיות. חוקר צריך לספר רק את העובדות כהווייתן.

– "היסטוריה?" קרא בלפור בקומו מכסאו, ובהתהלכו בחדר הספרים שלו, בהתרגשות שראיתי בו רק לעתים רחוקות. "סבתא כמושה, קמוטה, ועור פניה קלף! עובדות? אבל אין עובדות מוסכמות בין כל בני האדם! כל עובדה זקוקה להיות מובנת מנקודת ראות ידועה, ואז היא עובדה. כל עובדה היא לבוש או קרום של איזה רעיון. לפיכך הרעיון הוא יותר עובדה מסכום כל העובדות. "היסטוריה לכל הדעות", זו שאין בה מנפשו של הכותב, היא יבשה ומבולקה. החזרת עטרת העבר ליושנה אף בדמיון דורשת שיעור ידוע של יצירה, וכל מקום שיש יצירה יש בה קורטוב מנפשו של היוצר. דבר זה דורש חיבה ודמיון. הזוכר אתה את צביונו של יוליוס קיסר אצל מומסן? זהו ציור! המקורות ומראי המקומות הם דלים, אבל התמונה מלאה נפש. ואצל אחרים? זהו תצלום מדוייק, אך לא ציור. כתוב כנפשך!"

אחרי עברו בדיוק נמרץ על כל גליונות ההגהה של החלק הראשון, ואחרי העירו אותי על פרטים שונים (בכלל, היה דרכו להתרומם מעל לפרטים, והיה תופס אך את הקוים הכלליים, שיש בהם נימוקי מדע או ערכי רגש גדולים, כידוע לכל מכיריו; אבל חיבה יתרה נודעה ממנו לרעיון תחיית ישראל, ובמקצוע זה עמד אז על כל תג ותג), כתב את מבואו בסגנונו הנכבד והדולחי, שכל מי שחוש בקרתו מפותח, יכול להכיר בו את רוך הלב, טהרת הנפש ורוממות הרוח, שהיו מיוחדים לאישיות הרכה והחזקה, הנהדרה והפנימית הזאת. במבוא הזה הביע את כל מחשבותיו, וגם את כל ספקותיו; אבל ספקותיו של בלפור (ביחס להגשמת הציונות) היו נוחים וחביבים מהוודאיות של אחרים. עדינות ספקנותו הכללית של בלפור קבעה חותמה על מאמר זה ביתר בהירות וצחצוח מאשר על מאמרים אחרים. עיקר ספקנותו הפילוסופית של בלפור לא היה נטוי כנגד האמונה, אך להפך, כנגד שיטת החמרנים או הממשיוניים, המתפארים שהם כבר פיענחו את כל התעלומות, וכל רז לא אנס להם ובכוח נימוק זה הם כופרים בכל הדברים הרוחניים. לעומת אלה, בלפור חוזר כמעט בכל ספריו על רעיונו המרכזי, שאפשר לנסחו באופן זה: החושים כחשים, המחשבות מכזבות, השעיפים מחליפים, הדעית תועים, השכל יסכל ובכל דעת מגרעת; ודבר הלמד מזה, שהכופר בעיקר גם הוא איננו יודע. כמו שהכוח השופט מרובה הצדדים שלו היה מוצא את חלקי הסותר ואת הצדדים הרפים של הפילוסופיה, אעפ"י שהפילוסופיה היתה המקצוע הכי חביב שלו, ככה היה צופה ומציין כל מכשול וכל מעצור בהשמת הרעיונות הגדולים, אשר לבו יהלך אחריהם, גם בשאלות החיים של העמים והמדינות. הוא היה שוקק למעשים ולמעופים נועזים לא פחות מהמעפילים האחרים. אבל האיש הזה, שנבחן בכל כך מסות, ראה יותר מזולתו את המכשולים, לפיכך היה מתון וזהיר ומאריך מאד לעמוד על בוריו של כל דבר בטרם החליט. וגם אחרי החליטו, לא חדל מראות את המעצורים ומהתחשב עמהם, לא בשביל לזוז מהמטרה, כי אם בשביל לקדם פני כל הפתעה. הוא לא היה מהדואגים, העצבנים והצעקנים, לא רק בנוגע לאנגליה, אך גם בנוגע לכל ענין עולמי אחרי, אעפ"י שהיה רואה את כל המפגעים. כן היה גם יחוסו לציונות.

בכלל, היה מקבל כל שמועה בקפאון ובלי בבואה של התרגשות. הדאגות, כשרפרפו לפעמים על ראשו, מהרו לעוף ממנו והלאה, כצפרים שגולשות ומחליקות למטה מעל גבי חומה זקופה וחלקה; אך רגע אחד מנסות לעמוד, אבל ברגע משנהו הן מתעופפות הלאה למרחבי האויר. אף רגע אחד – העידה בת אחותו, הגברת דוגדיל – לא חדל בלפור לבטוח בציונות ובעם ישראל, אם אך נהיה כאיש אחד חברים.

מי איננו זוכר את ביקורו של בלפור בארץ? מי איננו זוכר את חג פתיחת האוניברסיטה העברית? אז נגה שביב הנצח וההוד העולמי. הטבע בכליל יפיו ובמלוא טובו והרגע הנשגב של תחייה לאומית רוחנית נתאחדו להעמיד חזון מאין כמוהו. עזוז כל כל גדול של בהירות מילא את אופק הצפייה, עד שנדמה, שהעולם כבר איננו יודע מה לילה, ואיזה כוחות טמירים עודם צפונים בו. תועפות הרי יהודה היו מצופות אבקיקי זהב החרסה, ביניהן הדורים ורכסים, שממות דור ודור, שארית מצבות ומרים ובירניות, צוקי סלעים וגלים נצים, ועליהם מרחפת רצפית אוורירית, נוצצת ברשפים של רפל, כעין חלב כחלחל אפור, נוצץ ולוהט כל צור, וכל חלמיש יורה זיקים. מרחוק הכחילו הנירים, שדות חמד דשנים ורננים נהדרים ונאוים מחמדי בת עין, ומשם והלאה בשולי האופק הבהבו ראשי השפיים של הרי מואב, ורצועות כעין הקשת בענן נתלו מעל למדרון, ולמטה – קרתא קדישא מתנוססת בזוהר פניני-זהבי, המרטט ומשעשע על ראשי המגדלים; והלאה הלאה, מטה מטה, שם מרחוק, ים המלח רובץ בנטל-משאו רב מסתורין, שפון טמון, מראהו כנחושת קלל צהוב אמוצי, חוורין עתיק, ומלאכי עמים עוברים בסך; ידודון-ידודון, עולים ברגש במעלה הגבעה בחרדת קודש.

האויר היה מלא רתת וזיע, רעווא דרעווא והתפעלות של רוממות, ונשמותינו טובלות בנוגה כצולל בעמקי ים. צמרמורת של חדוה חלפה לב כל איש, כאילו נפתחו השמים ומהיכל המשיח נוצץ זוהר קרנים, וכאילו הופיע לעינינו חזון בן אמוץ. נסו צללי הגלות, ושחר הגאולה, או אתחלתא דגאולה, נבקע.

ואז עלה הארי שבחבורה על הדוכן, אדר היקר והוד מחלצות של פרופיסור! מי איננו זוכר את דמות דיוקנו, גויתו המחוטבה תבנית זקופה, גבוהה, עדינה; חסין גרמי, גבר עם גמישות ונוציות של מחולץ עצמות, מצוין באומץ וחן, וראשו נעטר בעטרת תלג חוור של שיבה, וידיו פרושות כמבשר, כמברך, כנביא, וכולו אומר כבוד? בתמהון פלא הבטנו אליו ונהרנו, כשפתח את ה"אני מאמין" שלו, לאמטויי לן מטב נהוריה. ראינו שאעפ"י שצללי ערבו כבר נטו, עודנו כשמש בגבורתו, כאילו קם לו חלד חדש, בריא ורענן בלשדי נפשו וגופו, בחום צח ורוח להבה ובמנוחה וחן טוהר ועומק הכרה, כיושב בקתדרה ומורה לרבים, וקולו כשופר של משיח, וכל דבריו סימפונית הללויה לכבוד עם ישראל, לכבוד השפה העברית, וכל הנכסים והקנינים הרוחניים, וכל ערכי תרבותנו נוספים על טרדות המזונות ועמל הכלכלה, ומזהיר אותנו, לשמור מכל משמר את רוח ישראל בפניו המיוחדים ובחותמו הקבוע בכל דבר חכמה ודעת ומלאכת מחשבת, והקהל הגדול, קיבוץ גלויות זעיר אנפין, שותים באזנים צחות-צמא, כציה עייפה אלי זרם מים חיים, כל מלה ומלה, שהוא משמיע כמונה מרגליות, וזיו האיקונין, נוגה נפש, מזהיר מעיניו הגדולות, המפיקות עדינות וצניעות, תמימות ופשטות, רוך והדר וכוח בלי מצרים.

והעינים הגדולות האלה, הוי, סוקרות אלינו עתה מחוריהן, עוורות בלי ברק ובלי רגש! כבו המאורות!

שם, הרחק מהמיית אדם ושאון קרת, דומם, בין רגבי עפרות, בין השדרות בחורש מצל, ינוח אדם-ביקר זה, במקום אשר היה שם אהלו בתחילה, סמוך לחבל נחלתו, כאכר על יד זעיר חלקת שדהו, לפי רצונו שהביע בחייו, על יד קבר אמו ואצל אחיו שנקטף בדמי ימיו, בכפר ארץ מולדתו שוטלנדיה אשר אהב – קבר סלע איתן כמלך קדמון, סוכת שלום ונוה מרגוע, מעולף בזהרורי אהבה בין צאצאי הטבע, זיו שדי ואכרים תמימים, אשר עמהם התהלך בין הפרקים, מדי בא לשבות מעבודתו, ויהי משוחח עמהם באחוה ובענוה, ויאהבוהו. ומן הים מנשבים רוחות קורעים בגאוותם שחקים, והשחפים מעופפים בהדר אברה ונוצה, והאלונים הזקנים מלבלבים בעפאיהם, ומלחשים על קברו את "קדיש" המולדת, ומטפטפים עליו בדמעות ענקים שפעת טל ברכה.

לא קבר אשמנים הוא זה, אך גולת אריאל; לא עמק עכור וגיא צלמות, אך מגדל המאור ושער זבול. מן הקבר הזה נמתחים נימים סמויים מן העין וחזקים מכבלי ברזל לציון המתחדשת. על יד גדיש הקבר הזה עומד עם ישראל, מתאבל על מתו הגדול אבל יחיד, לא בנהי-ריק ובמספד סרק, כי אם בנדר ובשבוע לקיים ולגשם בפועל את אשר החל מלאך הברית הזה. איש הרוח, אשר היה גם איש רב פעלים ורב העליליה בעולם העשייה בקרב מסכות תבל ודרך ארץ, האיש, אשר כבוד שמו מלא כל רחבי בריטניה הגדולה, מופת הזמן והדרו וכמעט יחיד בדורו בין מנהיגי המדינות; האיש אשר עד נשיתו האחרונה, כגבור ביום קרב, לא עזב דגלו, ויהי ידיו אמונה עד בוא שמשו (המכתב האחרון בעניני המדינות אשר חתם עליו בידו היה המכתב הגלוי אל הממשלה, אשר חתם יחד עם ללויד ג'ורג' ועם הגנרל סמטס, להגן על הרעיון הציוני מפני פרשת מרגלים...) יהיה קבוע בגלגל חמה בתקופתנו.

 

[1930]

 

[לונדון]

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה