רקע
נחום סוקולוב
הנרי ברגסון

דמויות דאזלין ערטילאין, דלית בהן ממשותא, כמעט כצללים. אולם צחו­רות ובעלות כנף. מרחפות ומרפרפות כחשרת ציצי שלג, מפציעות ומזהי­רות בטהרת אילת השחר, כלבנת הספיר, כרוח־ים זכה כבדולח, ועוד קלוש מזה בגופניות: לכאורה, רוחניות של ניגון, אקורד, חיוך של תינו­קות, ריח של ורד — עין לא תשורן, יד לא תמישן, ואף על פי כל חזקות מכל כוח איתנים.

דורות, דיוקנאות, אישים, חברות שלמות,— הקפה אריכתא! אגב טיסה ילטפך, כביכול, אחד מהם במצחך בקצה כנפיו, דרך צחוק, ושני — ירכין אליך לשם נשיקה את ספר התורה שבידו. כולם מרמזים לך כידי­דים משכבר הימים. ויש אשר תדמה בנפשך, כי קראוך בשם.

לא את כולם היכרת, אך את כולם חיית עד הדק מן הדק שבנימי עצביך. ואי אתה מוכרח כלל לנער מעליהם אבק־ימים, ולא לחטט ב״שמות״, או לפענח צפונות שעל גבי אבני־מצבות אפורות. בתוכך הם, בקרבך הם חיים, ורבים מהם גם היכרת פנים.

ואם יהודי פולני אתה, לא כל שכן איש־וורשה, הרי זכור תזכור את זקני הגבירים שלנו, הפרנסים, הלמדנים שלנו, בעלי הצדקה שלנו! קלס­תר פנים רצינים, עינים חכמניות, זקנים מגודלים, קאפוטין של שיראין מבהיקין, ספודקים של צבל. עטרות כסף כבדות על גבי טליתות ארוכות מעל לראשים — סבא שלי, סבא שלך!

ר' שמואל מזביטקיוו! הידעת, מי היה האיש? עיין באנציקלופדיה! חלילה! דבר זה הנח להם לחכמי גרמניה, ילמדו הם לדעת מפי אנציק­לופדיות: גביר מהו, ובעל צדקה מהו, ומהי זביטקיוו ואיזוהי זביטקיוו — להם יאתה המלאכה הזאת! וכי טעם הרבה טעמו בזה? ואתה — הרי אתה ידעת. הלא תזכור את ר' ישעיהו, עליו השלום, או את ר' יוסיל קרעל. או שמא הכרת את דודי ר׳ עקיבא מפלוצק? דהיינו: צורת הגדלות בבעל־הביתיות, עסקי ממונות מופלגים, משא ומתן, חשיבות בעיני השררה והפריצים, אך לא על דרך ״מה־יפית״, אדרבא! אחרים הוכרחו לרקד כנגדם — יקירי־קרתא, בתי־אבות, עם בנים מהוגנים וחתנים אבר כי משי ומחותנים גאונים, ובעלי צדקה בלי שיעור, ובסודי סודות, ואת כל הקהל נשאו על כתפיהם הרחבות, קהל — כיחסנים כהמון העם, ודרך ארץ — רק בפני תלמידי חכמים (סתם שקצים, עמי־הארצות, בעלי ארנקאות, עם כסף ובלי כסף — דעתם לא נשמעה) — דימוקרטיה. אריסטוק­רטיה יהודית? מאן דבר! כך היתה הטיפוגראפיה של הטיפוסים האמי­תיים, מן המעלות העצמיות והחסרונות העצמיים, מכוחות עצמם ויסורי עצמם, לא שחוק־פורים של מכירת־יוסף מעשה־חיקוי ובדותא מן הלב! ההכדתם לדעת? אם אותם ידעת, הרי ידעת גם את ר' שמואל אשר מעבר לויסלה משם, בפראגה! בפראגה!

פראגה! ערב־וורשה! ריח של פרבר עם מרחב שדות משתרעים למר­חוק, כמה חורבנות נחרבה במלחמות ושריפות, וחזרה ונבנתה, סימני חפירות, שדה־קטל ושוק של בהמה גסה, גדולה מלהיות פרבר, וקטנה מלהיות גוף בפני עצמו. שער וורשה. אך לנו, היהודים, קהילה עתיקה, דחוקה וצפופה, מקום שנחבא בית־הכנסת הישן ונשתקע בית העלמין הישן— עם מחסנים גדולים ודוכני רוכלים קטנים, מקום שהישיבה בו היתה מותרת בשעה שבוורשה גופא היתה עדיין בחזקת איסור, פרט לבעלי פריוויליגיה ובירידים, ורק ברחובות מסוימים, כגון בדויץ על יד קלן, ועוד הרבה פרברים של כרכים גדולים, על דרך של ״התקן עצמך בפרוזדור כדי שתיכנס לטרקלין״. — והיו מתי מעט היהודים ממתינים בפרוזדור וסופגים מכות בעתים…

וכי תסע מוורשה לסרוצק, נאשלסק, פולטוסק, כדרך שנסעתי אני עם בעל־עגלה עד כדי חיבוט־מעים על פני הכביש הישן שבפראגה המרוצף אבנים מקורזלות, והעגלה תשהה שהייה קלה ליד תחנה רברבא, שיש בה ממגורות, ואכסניה גדולה, וביקתות ישנות, הבנויות חציין כרכית וחציין כפרית, שיושבין בהם איכרים־למחצה חבושי קאפיליושין, שכבר הציצו בוורשה ונפגעו, ושידידי הישן, לייבקה הנפח, היה יושב שם בחוץ, בפתח בי־נפחא שלו, ומחשל פרסות ל״אריות״ של אלחנן, וגיצים ניתזין אל הביצה העומדת כל ימות השנה, ומסביב עומדים היאנעקים הצעירים ומארוסיות הצעירות ששערותיהן שערות פשתן— וידעת, כי שמואל־וויזנה היא.

ואם איש וורשה אתה, ולו אך מעט מזעיר, ודאי תדע, מה היא ומה טיבה, שמואלוויזנה היתה קנינו של שמואל מזביטקיוו בנו של ר' יעקב (על כן נקרא שמו יעקובוביץ) — מזביטקיוו בא לפראגה, והיה מוכר מיני סחורות ואריגים, אחר כך היה סוחר בתבואה, טוענה על גבי רפסודות ומשלחה על פני הויסלה לדאנציג! העשיר את עצמו ואת שכניו! קנה יערות, העמיד מנסרות, רפסד עצי בנין, בנה בתים, קנה אחוזות גדולות! העסיק אנשים רבים, — מעין מאיר־אנשיל (היה זה זמן מה קודם לכן…) דפראגה. היה לו ״וילהלם התשיעי׳, משלו, ולאנדגראף מהסן־קאסל; היה זה פרידריך וילהלם מלך פרוסיה, שנתן לו ״פריווילגיה 1 לדור בוורשה, בפרוסיה הדרומית, בשלזיה ובשאר מקומות״, מסתמא, לשם פרקמטיא, וגם בחלקה של פרוסיה נפלה עצם ממוחיה. בחוץ לארץ מתכנה יחוס כזה בתואר ״הוף־יודע״, ״הוף־באנקיר״ — ואילו בפולין, בפרט באו­תם הימים, היה זה מתקרא פשוט בשם פריווילגיה. ר׳ שמואל, יהודי בעל זקן ופאות, לבוש קאפוטה של מש, חגור אבנט, עתיר נכסים, מטופל בעסקי מסחר ובצרכי ציבור של ק״ק פראגה, ליהודים רבים נתן פרנסה, ומהלכים היו לו במלכות, שנתחלפה בימים ההם, והיה ארוג ומשזר במסכת הדרמות ההסטוריות של אותם הימים, אך הסתפק בהיותו אהוב על ישראל. ״גבאים היו משרתים בשמחותיו״ — פסוק זה שמעתי בילדותי מפי תלמידו של סבי ז״ל, ר׳ אברהמ׳ל בפראגה.

ועם כל זה לא היינו יודעים על אודות ר׳ שמואל מזביטקיוו אלא מה שאנו יודעים על אודות אלפי גבירים אחרים, שהיו להם פריווילגיות, דהיינו: אפילו את שמו לא היינו מכירים. ואם אף על פי כן גונב אלינו מקצת שבחו של ר׳ שמואל, הרי זה בזכות אותה אגדה, הידועה לכל בר־בי־רב בוורשה, על שתי חביות הזהב שהעמיד ר׳ שמואל בחצרו שבפראגה בשנת 1794, בשעה שכבש סובורוב את העיר: דוקאט בעד כל יהודי חי, רובל כסף בעד כל יהודי בר־מינן, ומיד נזדרזו הקוזאקין והביאו ״סחורה״ — וכהרף עין נתרוקנו שתי החביות.

אגדה?

וכי מהו פדיון־שבויים? מהו מת מצווה? האם לא חביות מלאות זהב? טיפת דם אחרונה סחטו היהודים מגופם כדי להציל מגזירה נפש אחת מישראל, כדי להביא בר־מינן יהודי לקבר ישראל! מעשה בכל יום! ״פונייה״ כבש את פראגה!

היה זה מקדמונים מקום מוכן לפורעניות! מערבולת של רציחות! מגלבים של קוזאקין (וכי מי לא יזכרם?) השתוללו, דמם של ישראל נשפך כמים, ורק דרך אחת היתה לשכך תאוותם של חיתו־טרף— קם ר׳ שמואל מזביטקיוו, ביזבז ממונו והציל נפשות רבות מישראל. וכי מהי יהדותם של יהודים? אלמלא כן, לא היינו ראויים כלל להלך על פני האדמה.

יש מין רוממות, שבשעה שהיא מופעת — שלווה באה לעולם ושמה: לב טוב. ופעמים רבות כשאנו מתבוננים ביגיעה לאומית או אנושית־כללית, שבני אדם מתייגעים, במעשים גדולים שהם עושים — מתמלא לבנו התפעלות יתרה ורחשי כבוד, אך אי־משם מגיח צל של חרדה וצפייה ואו­פף את רגשותינו. מצפים אנו לעוד משהו. משל לקהל בתיאטרון, שבא לשם על מנת ליהנות מעיקרה של אמנות, והנה מציגים לו לראוה ענינים אחרים, שאף הם יאים למדי, אלא שאינם עיקר, והוא תובע את ״צפור הנפש״!

הנה מערכת דיוקנאות: שוב אדם מוכשר, בעל כשרון, גדול יותר, קטן יותר, גאון מסוג זה או אחר — הכל נחמד ונעים, אך התמונה — זיווה מבהיק באמת וחמימות ולבביות מתמשכות הימנה, כשמופיע, דרך משל, ר׳ נחמקה מגרודנא, המהלך בלילה ופנסו בידו, בצינת־כפור, לאחר תע­נית, כמעט מתעלף, סחוף ודחוף בסופת השלג, ונושא בידו צדקה שטרח בה, נדבה לעני חולה. ולמראה אנשים כר׳ נחמקה ירווח הלב: הנה — זה היה חסר! וכשזה מופיע — סמוך לבנו ובטוח.

וזו היא המורשה היהודית האמיתית: ר׳ בער בר׳ שמואל, המכונה בערעק, יותר משיש בו משום פראגה יש בו משום וורשה. נולד בשנת 1764 — בימי הטבח בפראגה כבר היה כבן שלושים.

את הירושה, שבאה לו מאביו, הגדיל— גביר אדיר, עתיר נכסים. אף הוא ישב על התורה, ב־ 1810 קבל פריווילגיה מידי נציב המלכות גיניראל זאיונצ׳יק לדור בכל מקום שירצה, ללבוש בגדי יהודים ולהיות פטור מתגלחת. זאיונצ׳יק — גיניראל ותיק מימי קושצ׳ושקו, אחר כך בגייסותיו של נפוליון, שנתבסם מעט מריח החופש ונתפקר. ידיד ביתו של בערעק, מוכן להתיר כל דבר, אלא, מוכרח הוא להביא הכל לפני המלך — אטו מילתא זוטרתא היא, פריווילגיה כזאת!— ואלכסנדר הרא­שון מצמצם את הפריווילגיה בתנאי מפורש, שרק בערעק, ואחריו בנו בכורו יהיו נהנין מן החסד הגדול הזה.

יהודי הגון בכל נפשו ובכל מאודו, נתן ספר תורה לכל בתי כנסיות, חתן־תורה כל ימיו, בעל־דעה גדול בקהל,— ואף על פי כן, כדאמרי אינשי: ״לא היה תרנגול קורא אחרי מותו״— כלום מעט יהודים נאים היו לנו, גבירים מופלגים בתורה? בערעק משתכח מלב, לולא זוגתו טעמערל.

טעמערל! אם איש־וורשה אתה, ולו רק מעט מזעיר, ודאי ידעת פסוק שהיה מורגל בפיהם של יהודאין וורשאין:

— ״טעמערל היתה עשירה יותר״!

יופי של פרח־שושן, צניעות של יונה, נשמה שכנפי זהב לה, פוריה כגפן. ג׳ בנים: יעקב, מיכל, לייב (ליאופולד) — כמדומה לי עוד אחד, רביעי, אך איני זוכר את שמו,— ובת יחידה: פעריל־מירל. טעמערל בבחינת רחל־אמנו היא באגדת היהודים בוורשה. בבערעק אין מרבין לספר. בערעק היה בעלה של טעמערל, Prince Consort — והוא די והותר. הניח ה' מיליון זהובים, מרביתם לצרכי צדקה, לקרנות קיימות וכיו״ב.

את כל אלה אראה היום כניצבים חיים לנגד עיני. אך ביתר בהירות רואה אני את ההמשך. מכאן ואילך הרי אני כאדם בתוך שלו. אחים ורעים, וורשאים ותיקין! מי מכם לא נזדמן עמה בסביבות נובוליפקי, דז׳לנה, פאוויה, דז׳קה. בלכתה לבקר אצל מאריה בלומברג ע״ה, אצל האשה הכבודה שרה סלונימסקי, או אצלנו, בהיות ״הצפירה״ שבועון בדז׳קה? ענייה— כל המיליונים והקרנות הקיימות ירדו לטמיון!—אך כמלכה שנתאלמנה, בשביסה העשוי קישורים כחולים כהים, ברדידה הישמעאלי, כמין גובלין עתיק. צועדת מעודנות בתהלוכת חג, אבל בפשי­טות: דור שלם היה מהלך מנובוליפקי על פני דז׳קה, דור של לוית חן עתיק־יומין, של תפארת התלבושת ושל חכמה. אותה — אותה צריכים הייתם לשמוע בדברה אידיש! את נשימתכם הייתם עוצרים לבלוע כבכו­רה כל הגה היוצא מפיה. רק שני אנשים דיברו אידיש כזאת: פעריל־מירל והסבתא שלי יוטא ע״ה מפלוצק. ומה היטיבה לספר! על המרד הראשון, על קונסטנטין, על פאסקביטש, על 1864, על ר׳ בעריש מייזל׳ס, על מטיאש רוזן, על קראשבסקי עורך ״גאזיטא פולסקה״. היו אלה בני אדם שחיו חיים גדולים, בעלי מסורת נפלאה, הם הרגישו עצמם כיורשי הגיבורים שעל אודותיהם סיפרו. הקשבתי לדבריה ובעל כרחי השפלתי את עיני מתוך יראת כבוד פנימית: זוהי היהדות האמיתית! לא על קרשי הבמה, אלא בחיים, באמת־החיים.

בעלה הראשון היה בן־טובים, יחסן גדול, למדן מופלג, ר׳ יששכר הורוויץ, אביו של יששכר־בעריש הלוי איש הורוויץ שלנו (יששכר־בעריש נקרא על שם אביו, שנפטר חודש אחד קודם ללידת הבן), יששכר־בעריש תופס מקום בין המשכילים הישנים והמדקדקים המחמירים, המליצים והמשוררים. כולכם הכרתם אותו — צירוף מופלא: נכדו של בערעק, פו­לין שבפולין — ובעצמו ליטאי, יליד גרודנה; בן למשפחת מיליונרים — ובעצמו כמעט עני גמור; לפנים אדם מטופל בעסקים —אך כל ימיו משורר, שר בשירים ל״המגיד״ וכתב גם תרגומים בעברית צחה ופתגמים טובים — בסגנונם של אדם הכהן ויהושע שטיינברג. שנים רבות היה יוצא ונכנס בביתי. לעת זקנה סבל יסורים הרבה; ועיקר צערו, שקיצר את ימיו, היה בשעה שבני החברא התחילו כותבים עברית חפשית. שלא מרצוני גרמתי לו הרבה שברון־לב כשהתחלתי גם אני לחדש את פני הסגנון המליצי האקדמי. לכתחילה אחד מחסידי הנלהבים, אך המהלך הח­דש הפריד בינינו מעט־מעט, משום שלאמיתו של דבר הוספנו להיות ידידים, ואני מזכיר את שמו ברגשי כבוד ואהבה. אפשר לכתוב הרבה על אודות יששכר־בעריש הלוי איש הורוויץ; כאן איני מזכירו אלא כאחד הברגסונים, מצד אמא — גלגול נפלא של ר׳ שמואל.

השם ברגסון, — ביתר דיוק בערעקזאהן — בא מר׳ בער בר׳ שמו­אל. הזכרתי לעיל את בניו של ר׳ בער: יעקב, ליאופולד ומיכל. על יעקב ועל ליאופולד שמעתי סיפורים רבים: את המצויינים שבהם — מפי פעריל־מירל; את הספרותיים, אך פחות מקוריים — מפי יששכר־בעריש. יעקב היה בעל צדקה גדול, בר־אורין, אדם צנוע, נחבא אל הכלים. את מיכל זכיתי להכיר פנים (מאליו מובן, שאיני מתכוון למיכל, נשיא הקהי­לה, שכולנו הכרנוהו) כשהיה בן שמונים. והוא מסכת שלמה בפני עצמה. נולד בשנת 1818 בוורשה, ב־ 1825 קבלו כל האחים פריווילגיה (לדור בכל מקום שירצו ולהתלבש כיהודים). משמע שבילדותו היה גם מיכל לובש קאפוטה ארוכה. אבל הוא נולד להיות מוסיקאי! מן הפריווילגיה, מן הקאפוטה ומן הרכוש ברח מיכל— כדברי פעריל־מירל — אל הכלי־זמרים. ותדבק נפשו באותו כלי־זמר גאוני, ששמו היה שופן, באותה מוסיקה מתוקה והוזה, שבה נשמת פולין אומרת את שירת ההרמוניה של יסוריה ותקוותיה. בנה של טעמערל נעשה חלוצו של אותו בן גאוני לאב צרפתי ואם פולנית, שצד האם גבר בנפשו. לכך לא היתה וורשה מסוגלת עדיין. ומיכל בר׳ בער יצא לחו״ל. זה האברך הוורשאי, נכדו של ר' שמו­אל בעל שתי חביות הזהב, ובנה של טעמערל הצדקנית העשירה; אחיה, עצמה ובשרה של פעריל־מירל, דודו של יששכר־בעריש שלנו, המליץ העברי,— היה הראשון שפירסם את יצירתו של שופן באירופה. בעצמו מנגן קומפוזיטור, שטל השחרית על מצחו, הלך לצרפת, לאיטליה, לבל­גיה, לאנגליה והביא עמו את המוסיקה של שופן מעולם אחר, מוסיקה עמוקה ורכה, מזמורי תהלים של כנורי פולניה, ירקרק שבלים של שדמות פולניה, שירת גיבורים בשבי, געגועים של גולי פולניה, המנונים פור­חים ומלבלבים, שירת פרחים ונשמות, סודות של מערכי־נפש. סבא בזבז מטבעות זהב לפדיון יהודים בפראגה, אמא עטרה ופארה בתי כנסיות בוורשה, האחות נישאה ללמדן מופלג מליטא, בנה כותב שירים בכך וכך ״יתדות״ ו״תנועות״ — והוא מביא את זביטקיוו ואת שופן אל המוסיקה העולמית. נסע על פני ארצות, שקד הרבה עד שהגיע למעלת מנהל הקונסרבטוריון בבריסל שבו עבד שנים רבות, ומשם נסע לצרפת, לאי­טליה, לאנגליה, נתפרסם כוירטואוז, ויותר מזה כקומפוזיטור, כתב שתי אופירות גדולות (״לואיזה דה מופור״ ו״סאלוואטור רוזא״), אטיודים רבים, זמירות, המנונים, שירי לכת, התידד עם גאוני המוסיקה שבדורו ולעת זקנה השתקע בלונדון — אשתו היתה בת ישראל אנגלית, בתו השניה של ד״ר י. לוינזון, — ויהי לו בית בלונדון, בשפרדסבוש — ושם התוודעתי אליו בשנת 1896.

הוא התגעגע אל וורשה ושאל מה מראה בית העלמין מאחורי הפיליארין, ליד שער הברזל, בשיליץ. הפולנית שלו היתה נמלצת, אך משובשת בשגיאות דקדוקיות, מנוגנת בנגינה צרפתית ומשוחה בגוון יהודי, בהת­זת הרי״ש׳ין נוסח וורשה, ספק רי״ש ספק חי״ת, אמן אציל עד צפרני רג­ליו, ובדברו על שופן היה נראה כבן כ׳. לחייו בערו, ועיניו, הנלהבות, היהודיות, היהודיות־פולניות, להטו כגחלים. הרביתי לספר לו על וורשה, ביחוד התענין במושב־זקנים שברחוב ווליה, אשר בן אחיו מיכל — נשיא הקהילה שלנו— היה מושל שם במישרים ובשקידה יתירה, ועל בתי המלאכה, שבן אחיו השני שמואל (סאמועל), כיהן שם פאר כנשיא הועד, שהיה מתכנס לישיבותיו ברחוב דלוגא, ועל ״אגודת פקידי בתי המסחר בני דת משה״ שבה השתתפתי כמה שנים.

ב־ 1898 נפטר בחשאי כמי שנרדם, כמישחל ביניתא מחלבא, בביתו שבלונדון, בשפרדסבוש. יום קודם לכן— סיפרו לי ידידי— ניגן עדיין נוקטורן של שופן. אשתו— קט היה שמה— האריכה ימים אחריו.

ב־ 1900 באתי שנית ללונדון אל הקונגרס שלנו. מ״סעסיל האטעל״ שבסטרדנט נסעתי ב״העגס׳ם״ ל״קוויענס האלל״ (מקום כינוסו של הקונגרס). בעברי באוקספורד סטריט נעצרה כרכרתי מפני תקלה שאיר­עה בדרך. ופתאום — את מי אני רואה? את מיכל ברגסון, נשיאנו לעתיד לבוא, ידידי ורעי משכבר, פאניע מיכאליע!— ששון ושמחה!—״מה מעשיך כאן?״— שואלני מיכל.— ״מה שייך, קונגרס ציוני! היתכן, שאינך יודע כלל, כי קונגרס ציוני מתכנס כאן!״— הנני משיב לו בל­שון של תרעומת, — ״טאק״ 2 — משיב הוא כלאחר־פה — ״צאש סלישאלעם!״3 — ״ועתה״? — חוזר אני ושואלו, ״מבקש אני את בני משפחתי, את הדודה קט״.

הוא לא היה ר' שמואל מזביטקיוו ואף לא בערעק. אבל אדם ישר היה, ישר בכל מאדו, ומתמיד בצרכי ציבור— שאין דוגמתו בעולם, יושר. דייקנות. הדרת כבוד. נקיון כפים בעסקי מסחר ובעסקי ציבור. מבאי בית הכנסת, כל ימיו עמד בתעניתו בשעת פתיחה לנעילה, אופי מוצק. מתבולל. אבל בעומק נפשו — ירא שמים. אחיו סאמועל, חולני מש­הו, מעוט־מרץ, בעל כוונות רצויות— בעל צורה. ועוד אח אחד, יוזעף שמו, באנקיר־אריסטוקראט, באנק דיסקונטיבי, מבאי בית לורס. עתוני צרפת, קשרים בחו״ל, מפונק. ממרומי ארץ, אסתיט, לא שום זיקה לעניני ישראל. מן הצעירים שבהם השתתפתי בועדים עם גוסטאב: גבה־קומה, בלונדי, קצר־ראות, עם בינוקלים, ג׳נטלמן רברבא לפי מושגי הימים ההם, מתבולל— אבל נוסח מערב אירופה, אברך הגון. אלא שרעיתו סירבה שיהא דיוקנו של סבא, ביארמולקה ובזקן־פאות, תלוי בטרקלין. את בערעק, במחילת כבודו, סילקו לחדר המבשלים.

כאן חסל פתיל הזכרונות. הרי איני רוצה לספר את הידוע לכולכם, אלא את הנסתר מכם או הבלתי מוחוור די צרכו.

נחזור נא לרגע קט אל שופן שלנו — מיכל. שני בנים היו לו למיכל. אחד, הנודע פחות, היה תופס עט־סופרים בלשון אנגלית בלונדון בעילום־שם. נצורות לא פעל. וכרבים אחרים נשתקע באלמוניות. אדם ישר, מצניע לכת. והשני, העיקר,— הוא הפרופיסור הנרי ברגסון!

הוא נולד להוריו כשישבו בצרפת. אמו היתה בתו של ד״ר לוינזון, יהודיה מכובדת מאנגליה, מכאן בקיאותו בלשון האנגלית ובצרפתית גם יחד. מהו הנרי ברגסון בדורנו— אך למותר הוא לספר. הוא המחזיק שרביט הפילוסופיה, הוא המאור הגדול שבסורבונה, האקדמיה הצרפתית, הוא הזן המפרנס את העולם. הוא מורה הדרך. במלכות מדעי הרוח מולך נכדה של טעמערל!

עיקרה של תורת ברגסון הוא, כי השכל האנושי אינו בשום פנים המדרגה העליונה של שלמות האדם, וכי על ידי השכל לבדו אין האדם מסוגל לתפוס את האמת. השכל, אליבא דברגסון, משמעו כשרון האדם לחלק ולהסדיר את כל הדברים הסובבים אותו לפי דימוייהם והבדליהם, לכנותם בשמות שונים ובנוסחאות שונים ולפענח את החוקים, הקובעים את דמותם וגורמים למאורעותיהם. על שני היסודות הללו מושתתים הבקורת שהאדם מבקר את כל הדברים הללו והכוח שיש לו לרדות בהם ולהשתמש בהם לצרכו. אך לא הלשון ולא המדע — ואף לא השכל שיסדם וביססם — עלולים להגיע עד חקר מהותם האמיתית של הדברים. את זה יכולה רק הפילוסופיה. היא שונה תכלית שינוי מן המדע. המדע הוא חיצוני ותועלתי — הפילוסופיה היא תורה לשמה. היא מעשית בלי שום תועלת. הכוח, שעל ידו אפשר להשיג את התכלית הבלתי מועילה הזאת, אינו השכל הרגיל, העוסק בחיצונם של דברים ומגלה בהם פנים לכאן ולכאן; הכוח הוא אחר לגמרי: שמו הוא אינטואיציה (דעת). על ידי אינטואיציה יכול אדם להגיע לידי תפיסת דופקם העמוק של חיי העולם. מחמת המציק ומתוך שקידה על סיפוק צרכי החיים היום־יומיים נעשה השכל האנושי ״כל יכול״, והוא מתעצם ומתנשא על חשבון הכוח הנאצל והיקר של האינטואיציה. רק ברגעים מיוחדים של חיינו מתגלית לנו המהות האמתית של קיומנו, מסייעת להכיר את אישיותנו וזורעת פיסת אור קלוש על חרותנו, על המקום שאנו תופסים בכל הטבע כולו, על כור מחצבתנו, ואולי גם על תכליתנו. קלוש הוא האור, הפנס כהה כמעט, מתלקח הוא בהפסקות וכהרף־עין, אך פולח את חשכת הלילה, שהשכל הניחנו להיות שררים בה.

״אין שום שיטה פילוסופית חשובה״— כותב הוא באחת מיצירותיו הראשונות — ״שהאינטואיציה לא הפיחה רוח חיים לפחות בכמה מחלקיה״. ההגיון נחוץ לשם בקורת האינטואיציה: הוא נחוץ גם כדי לתת את היכולת להתבטא בצורות מסוימות ולהימסר מאדם לחברו; אבל אין ידו משגת אלא לפתח את אשר העלתה האינטואיציה, העומדת במדרגה הרבה יותר גבוהה ממנו. שתי הפונקציות הללו (אינטואיציה והגיון) סות­רות, בעצם, זו את זו ואינן יכולות לדור בכפיפה אחת ולפעול בנשימה אחת. במקום שמושל ההגיון מסתלקת האינטואיציה… אילו אפשר היה להשהות את האינטואיציה יותר מרגעים מועטים, כי עתה לא זו בלבד שזכינו לראות פילוסוף יחידי המשלים מיד את רעיונותיו, אלא כל הפילוסופים השונים היו מתאחדים מיד בדעתם, על כל פנים, האינ­טואיציה עם כל היותה רגעית וחולפת כברק, היא היחידה שיש לה ערך בכל שיטה פילוסופית.

ואין פלא, שתורת האינטואיציה של ברגסון מלבד ערכה המדעי גם השפיעה השפעה מגנטית בפיוטיותה הפנימית הנובעת מאליה. ״כל פאריס׳׳ היתה כמרקחה, כל הסאלונים, כל הגבירות הקתוליות — התעוררו. לאמתו של דבר, יש בה בתורתו של ברגסון מן היהדות לא יותר משיש בה מן הנצרות. ואף על פי כן את מציאותה של דת־סתם, שירטוט של מסתורין, אין להכחיש. אינטואיציה — רוח הקודש—השכל הוא חולין — ״ואל בינתך אל תשען״ — ״מצוות צריכות כוונה״—״רחמנא ליבא בעי״— ועוד אלפי מאמרות מתעוררים בלבו של כל יודע ספר. ברגסון לא ידע את כל אלה. בלתי מאמין, בן בלי דת, מלומד, מתימטיקאי בקי, בעל הגיון — על כל המאמרות הללו לא שמע. לא ביקש למצוא חן בעיני מיש­הו, רק מעצמו שאב ויצר, ובאורח מקרה בא לידי תוצאה השוברת את הרציונליזם. אולי משהו בדם? לפי שיטתו של טן כל אדם גדול הוא פרי גזעו, פרי סביבתו, פרי זמנו או פריים של כל שלושת הגורמים הללו ביחד. על אדני הפרינציפיון הזה מוטבעים כבר שני דורות של כותבי תולדות הספרות. אם כך הרי המקוריות אינה בנמצא מעיקרו של דבר. כי אם אמת הדבר, שהאדם הגדול אינו אלא חזרה על אבות־אבותיו, מי, איפה, היה המחדש, המקור? ״צבתא בצבתא מתעבידא— צבתא קיימתא מי עביד?״ הרי מן ההכרח הוא שיהא מי מתחיל! וסבור אני, שגם שיטת טן אינה תורת־משה? קורטוב של אמת, אבל רק קורטוב יש בה; ואין זה חידוש כלל, וביחוד בנוגע לגזע… רק אל בגוזמא יתירה! כי כל גוזמא סופה קאריקטורה!

זוכרני, כי בשנת 1908 הייתי בפאריס וביקרתי אצל מורנו הזקן המנוח מכם נורדוי. מלבד ציונות היתה לנו שיחה מענינת גם בדברי ספרות. בימים ההם החלה ה״מודא״ של ברגסון. הקאריירה של ברגסון היתה קאריירה של פרופיסור צרפתי מוצלח. נולד בשנת 1859, ובהיותו עלם כבן כ״ב נכנס ל״איכול נורמאל סופרייר״, אחר כך נתמנה למורה בגימנסיה בפאריס ובערי השדה, ובהיותו בן 40 נתמנה פרופיסור ב״איכול נורמאל״ שבו למד. בשנת 1900 נתמנה פרופיסור ב״קולג' די־פרנס״, וחבר ב״אינסטיטוט די־פרנס״. בשנת 1908 ניתרגמו חיבוריו של ברגסון בפעם הראשונה ללשון האנגלית. בשנה ההיא נתכנסה בהיידלברג הועידה הבינלאומית השלישית של הפילוסופים, ושם הרצה אמיל בוטרה על הפילוסופיה הצרפתית החדשה משנת 1867 ואילך, ובפעם הראשונה ציין את ההשפעה הרבה של רעיונות ברגסון. ברגסון עצמו עדיין לא השתתף (רק לועידה הרביעית שהתכנסה בבולוניה בא ושם הרצה הרצאה קצרה; וכבר שם ערכו לו תשואות חן רבות). אבל בפאריס, ב־ 1908, כבר היה מפורסם מאד. נורדוי שלנו, הרציונליסטן, ה״מתנגד״ הקשה כברזל, חצב להבות אש נגד ״בולמוס ברגסון״; מחבר ספר ״הניוון״ אזל לשיטתיה— ולא כאן המקום לרדת לעומקא דהילכתא. ורק דבר אחד כדאי לציין— בנוגע לגזע. מורנו הזקן, נורדוי המנוח, אמר לי באותה שיחה, בסגנונו שהיה כ״פטיש יפוצץ סלע״, כי את הזיותיו ירש ברגסון מאבות אבותיו, שהיו רביים קנאים ובעלי הזיה. הסברתי לו, כי טעות בידו. מניין באה לו טעות זו, לא יכולתי לברר. ורק לאחר זמן נתגלגל לידי שבועון אמריקאי ״די ג׳ואיש אקספוננט״ מפילדלפיה ( 14 בפברואר 1913 ), ובו מאמר מאת מר איזאק הוסיק, המביע את הדעה הנ״ל בצורה אחרת, דהיינו, כי ר׳ שמואל מזביטקיוו היה חסיד נלהב. כמקור לכך הוא מביא את דברי הסופר הפובליציסט היהודי הידוע מר וויירניק במאמר שנת­פרסם בשבועון ״אמעריקאנער״ (אגב: ר׳ בר בר׳ שמואל בהגיבור בערעק יוסעלעוויץ נתחלף לו).

איני יודע שום תעודה על אודות אבותיו של ברגסון שהיו, כביכול, רביים או חסידים או על חסידותו הנלהבה של ר׳ שמואל.

ר׳ שמואל היה יהודי ירא־שמים פשוט, החסידות לא היתה נפוצה בימיו אלא במידה מועטת; אולי התפלל ״נוסח ספרד״, או תמך באיזה רבי— על סמך דברים אלה אין להסיק מסקנות. דבר אחד גלוי וידוע לי מסיפוריה של פערל־מירל: אבותיה, ר׳ בער וטעמערל העריצו את ר׳ יצחק וורקער, הרבי המפורסם מווארקע (Warka) גם ר׳ יצחק היה אחד מאנשי ועד הקרן־הקיימת, שהניחו אחריהם ר׳ בער וטעמערל, ויש לשער, כי בחייהם הוקירו מאד את הרבי מווארקע. אך אין מכאן ראיה, כי ר׳ בער היה חסיד ווארקאי נלהב. הוא היה בעל צדקה ומוקיר רבנן. כמו בכל המשפחות הגדולות בימים ההם, נפלגו גם בני המשפחה הזאת לחרדים וחפשיים, והיה הפילוג גדול כל כך שלא היה שום קשר ביניהם. ובוודאי יש בוורשה ובערי השדה יהודים חרדים רבים שמוצאם ממשפחת ברגסון. על כל פנים בימי הכרתי רבים מהם, וזוכר אני רבים מהם, וזוכר אני אחד מהם, משכיל, בקאפוטה ארוכה, שהיה כותב ב״הצופה להמגיד״. והוא פירסם גם מאמר בשם ״תולדות משפחת בערעקזאן״. מכל מקום אפילו ביחס לבערעק עצמו החסידות מפוקפקת מאד. בנו מיכל, אביו של הנרי, היה חפשי מאד, עד שהיתה אחותו פערל־מירל נאנחת ואומרת: ״הוא פרש לחלוטין!״… הנה כאן, ולא ברביים הבדויים, או בגוזמת החסידות הנלהבה, הוא המפתח להבנת הפסיכולוגיה הגזעית של ברגסון.

מיכל לא היה חסיד ווארקע: הוא היה חסידו של שופן; אחד מן החסי­דים הראשונים של שופן באירופה; שופן היה מן הטבע צירוף־גזעים מופלא: מיכל— על פי תולדות משפחתו, על פי ימי נעוריו־המהפכניים (בגיטו), על פי נדודיו ולבטיו האמנותיים הרבגוניים, על פי רוחו החפשית וטבעו האמנותי, הפורה יותר מדי, — היה צירוף מקורי: והנרי שאצ­לו נתווספו עוד יסוד יהודי־אנגלי מצד האם והשפעה עצומה של תרבות וחינוך, חיים ופעולה צרפתיים — הרי הוא צירוף דצירוף. ונחוצה אינטו­איציה גדולה כדי לעמוד על כל בנות־הגוון הדקות מן הדקות. אך אין ברירה! בלאו הכי אין לגשת אל בעיה זו. ואף על פי כן צבע־היסוד של כל בני הגוונים הללו — כמו אצל שפינוזא ה״אנוס״, כך אצל ברגסון, שלא מדעת, — מין מיוחד של אצילות וורשאית־יהודית־גבירית, מעין ״גובלין״ מעשה־חושב עתיק, ובעל יוחסין, שיש לו אוירה משלו. חביות של מטב­עות העומדות בפומבי— אצל ר׳ שמואל מטבעות ממש, אצל נינו בן נכדו מטבעות של רעיונות, וכל זה בעניוות, בפשטות אצילים, ששום דל־שהעשיר, שום ״פרווני״, גשמי, רוחני או מדיני, לא יוכל לחקותה.

ובתוך כמה וכמה גורמים, חיצוניים ופנימיים, שהשפיעו על אמריקה למשכה למלחמה, לסייע למדינות ההסכמה, היו שני בני־אדם שנשלחו, אחד מאנגליה, ואחד מצרפת, ולהם היתה (מלבד שאר עוזרים גדולים וקטנים לרוב) ההשפעה המכרעת על הנשיא וילסון. שני האנשים היו באלפור וברגסון. הראשון,— הזקן והמכובד ביותר בין רבי המדינות בעולם, שהפילוסופיה היתה לו המדע האהוב, כהן גדול של אוניברסיטאות, אידיאליסטן אציל, בעל מסורת של ד׳ישראלי ועם זה פוליטיקאי מעשי של קיסרות בריטניה הגדולה, הציוני הראשון הגדול בין הגויים: השני — יוצר שיטה פילוסופית חדשה בדורנו, שחולל תקופה שלמה, עמוד הימני של הסורבונה, החד־בדרא של הניתוח האינטואיציוני, הוגה דעות מעמיק שאין דוגמתו, שסגנונו הפילוסופי ועשירות מליצתו שופעים כמוסיקה של מסתורין. שני האנשים הללו היו מסוגלים לעשות רושם על נשיא אמריקה, שלעצמו של דבר, יותר משהיה מדינאי היה פרופיסור, הומאניסטן ופילוסוף. המיניסטריונים וציריהם, כל המנגנון הדיפלומטי (ופחות מזה יריות התותחים וצחצוח החרבות) נבצר מהם להשיג את אשר השיגו שני האנשים הללו; אילמלא כך, מי יודע אם לא ימים רבים יותר היתה נמשכת מלחמת העולם, ואם לא נורא שבעתיים היה חורבנה של התרבות האירופית.

עוד קודם לכן היה ברגסון אהוב ומפורסם בעולם המדע ובחוגי הפרופיסורים וגם בנוער האקדמאי שבאמריקה הצפונית. וויליאם ג׳ימס, גדול הפילוסופים והפסיכולוגים האמריקאיים (נפטר בשנת 1913 ), היה הראשון שהביא לקורא האנגלי את תורת ברגסון; שיטת הפרגמטיזם, יצירה אמ­ריקאית, רואה בו אחד ממיסדיה. ב־ 1913 הוזמן ברגסון מטעם שתי אוני­ברסיטאות — קולומביה בניו־יורק והארוורד בבוסטון— ושם הרצה סדרה של הרצאות. קולומביה זיכתהו בתואר המדעי ״ד״ר לספרות״.

לפני כמה שנים היתה לי שיחה ארוכה, ארוכה מאד ולבבית מאד, עם הנרי ברגסון4. העתונים הודיעו בימים ההם ידיעות כוזבות וסנסציוניות. עתונים! חוטפים דיבור־פה, פוסקים פסוק של כותרת— וחסל! במחילה מכבודכם! האמת היחידה היא, כי פרופיסור ברגסון לא נשתנה ממה שהיה בלידתו. הוא יהודי ואשתו יהודיה ויש לו אידיאלים אנושיים, גדולים ועמוקים. הוא עומד כמעט מעל לזמן ומקום, הוא מבקש את תוך־התוך. הוא אציל־נפש כאביו. הוא חודר עד שפוגי־טמוני הנפש ורזיה בעדינות מוסיקלית. בפילוסופיה שלו יש אוצר של שירה, הוא נפש צנועה ואצילה. אין הוא חומר לתעמולה, כי חולין הם יותר מדי. ויוסף נא להיות שרוי כמו שהוא ובאשר הוא, אם יבוא לירושלים ואם לא יבוא! לא נמנע הדבר, כי ביום מן הימים יבוא. כוחה של ירושלים ישפיע.

אבל בשעה שאיזו אנציקלופדיה, איזה ביוגרף או איזה עתון מרמזים בקצת בושה, כי ״פרופיסור ברגסון — כפי שאומרים, או כפי ששמעתי — הוא ממוצא יהודי״, או בשעה ששואלים אותי (מה שאירע לי פעמים רבות); ״האמת נכון הדבר שאומרים הבריות, כי פרופיסור ברגסון יש לו איזה שייכות ליהודים?״ — מתמלא לבי כעס גדול. ״מוצא יהודי?״ ״משערים?״ כל חלומותי הרעים יחולו על ראשיכם! מה שייך ״מוצא״, ״משע­רים? ״ ודאי יהודי! ואפשר גם יהודי פולני! אלא מאי? נכדו של ר' בער וטעמערל שלנו, טיפוס של משפחה מפראגה דוורשה, כמים הפנים לפנים כן פניו לפני ר' בער בתמונה. והצניעות של סבתא, ועיניה העמו­קות והגדולות של פעריל־מירל, ומצחו של יוזעף (המנצח המפורסם!) — מה הוא, מה הוא מוכרח להיות, אם ירצה ואם ימאן? וכי יש לו ברירה?

נתפרחו כסיעות של צפורים, נתפשרו בחללו של העולם, יהודי וורשה, מן ה״פריווילגיות״ ועד ה״אקדמי דה־פרנס״. ביצים שלנו בקנים זרים, זהב לקוזקין, חלוצים למוסיקה, פילוסופיה לעולם. וורשה—וורשה הישנה.


  1. מלבד שמואלוויזנה יש עוד מקום בוורשה גופא שיש לו שייכות לבניו של ר׳ שמואל מזביטקיוו: הגן באגאטילה, שבין הלאז׳ענקי ובין הפרבר מוקוטוב. הגן הזה היה חלק מאחוזה גדולה שהיתה בה חצר נאה והיתה, בסוף המאה הי״ח, קנינו של ר׳ בער בר׳ שמואל. השם באגאטילה מקורו במימרא אחת של טעמערל: מספרים, כי ביום אחד בא לאחוזה סטאניסלאוו אבגוסט (פוניטובסקי), מלכה האחרון של פולין,— ועמו הפמליא שלו, — וטעמערל קיבלה שם את פניו בכבוד גדול. הגן והנחל שביער עשו רושם גדול על האורחים. ראתה טעמערל, כי האחוזה הגדולה מצאה חן בעיני המלך ורמזה לו, כי זכייה גדולה תהיה לה לתת לו את האחוזה במתנה. אמר לה המלך: לא! יותר מדי יקרה המתנה! ומספרים, כי טעמערל השיבה לו על כך: ״הוד מלכותו, זוהי באגאטילה (דבר של מה בכן)״; ומני אז— כך מספרים— נקרא המקום בשם באגאטילה. את הסיפור הזה שמעתי לעתים קרובות מפי ידידי שמו­אל ברגסון ע״ה. אם יש גרעין של אמת היסטורית בסיפור זה יש ליחסו לעלומיהם של ר׳ בעריל וטעמערל.  ↩

  2. כן.  ↩

  3. משהו שמעתי.  ↩

  4. בדקתי ומצאתי, כי השיחה היתה באחד בשבת בחודש פברואר 1918, במעונו של הפרופיסור ברחוב ארלנגר 31 בפאריס.בארכיוני שמור מכתב מאת הפרופיסור שנכתב ב־12 בפברואר ובו הוא מודיעני, שהוא מטופל בעניינים ואינו בקו הבריאות ומבקשני לבקרו באחד בשבת הקרוב.  ↩

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!