_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בּיבּל – בבל

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

אמי זקנתי היתה אומרת "אין איידעם און אַ טשאלענט קאן מאן ניט וייסען ווי וועלין גיראטהין"[i].

יודע אדם את בר בטנו, יודעת אשה תבשיל שבת שהיא מטמינה מיום ו', אבל אם יעלה הזיווג יפה – זה הוא בידי שמים...

ואם יש רשות להוסיף על מה שאמרה אם, הרי אני מוסיף: חלקת אדמה...  לחכירה, בשביל קדמוניות.

היודעים אתם איך עושים זאת?  חושבים אתם, כי אלה הם מילי דשמיא?  לא!  מעט בטלנות מעט עסק, מעט מן המעט – תורה לשמה.

לי יש ידיד, שהוא מחותן לאיש אחד, שיש לו שאר בשר – חוקר קדמוניות, במחילה מכבודכם!  רציתי לאמור: חופר קדמוניות.  כשתראוהו, לא תאמינו שיש לו ענין עם קדמוניות.  הוא איננו מתבונן אל בתולה יתירה מבת שלושים, ובכן הוא – דווקא שונא קדמוניות!  ואפודות הוא לובש תמיד, נבדלות מהנוסח, שלא בדרא דאונא, "ריין פערזענליך", כמו שאומר פטר אלטנברג – במלה אחת: כולו מן "המהלך החדש", וזקנו Henri IV.

וחלומו של חוקר קדמוניות צעיר זה היה: לשאת לאשה בת קאממערציענראטה עשיר אחד, ובתנאי שהקאממערציענראטה יהיה זקן מופלג, והבת תהיה יחידה.  אבל למען קיים את החלום הזה, היה עליו "לעשות דבר מה", איזה גילוי גדול, שירעיש עולמות.  באופן אחר לא רצה אבא...

אני פגשתי בדרך – אל תגלה זאת לבריות! – באיזה "טינגל-טאנגל" פשוט וגם לא קדמון.  הוא "ירד" אז "מצרימה".  מראה חזהו הגבוה בצד אחד משך את עיני בתור חידוש בניתוח הגוף.  והוא ביאר לי: להשיג רשיון מאת הממשלה לבנות את האהלים ולהחל לחפור – ובשביל זה אדם צריך לפרוטקציה, וחופר הקדמוניות שלי "קבל פרוטקציה" – אלוהים אדירים יודעים איך עלתה בידו! – מן האפיפיור ומן הוויזיר הגדול ומן המיקאדא ומקיסר חינא, ומכל מי שתרצו.  ובכן היה הדבר הראשון בטוח: הרשיון לחפירה יינתן.

הוא אמר לי אז, כי כבר גדלה התחרות יותר מדי בייחוד במצרים!  בבבל, במואב ודאי גם באל-עריש – עוד אפשר לעשות דבר, אבל במצרים כבר צפופים בתי מלאכתם של חוקרי הקדמוניות כהחנויות הקטנות בברדיטשב, חנות אצל חנות.  אבל הוא לא ירא מפני התחרות.  יתוש אחד היה מנקר במוחו בדבר התנאי מס' 2.  הוא היה מתיירא, שמא לא ימצא דבר.  לפי השערתו, קרוב היה לוודאי, כי במקום ההוא, ששם היתה חורבה, צריך להימצא דבר מה.  "דאס זינד וונדערבאר רעעלע אויסזיכטען" היה אומר – אבל אפשרי שאחרי פקחו את הגל ימצא אדמה, ומתחתיה אדמה, ועוד אדמה, עד שיגיע למים התחתונים.  גם זה יקרה לפעמים.  הרי זה ממש, כמו שהיתה אמי הזקנה אומרת: "מע קען ניט וויססען וויא עס וועט גיראטהין".  אדם צריך להשתדל בדבר רשיון לבנות אהלים, לעשות את התעלות ואת הצינורות – ומה יהיה אח"כ, האלוהים יודעים זאת!

בכל רגע היה שולח פתוחה[ii] מצוירת אל בת הקאממערציענראטה.  היא רצתה לדעת ע"ד כל פסיעה ופסיעה, עד שיגיע למטרתו.  הכל היה תלוי בזה, ואם יעשה שם גילוי גדול.

ואז נפרדנו.  הוא גז חיש ויעט אל השלל.  אחרי שתים או שלוש שנים, חקרתי לדעת מפי ידידי ומחותני ו"כל המשפחה" – מה היתה אחרית המסע ההוא, ונודע לי, כי חוקר הקדמוניות נשא למזל טוב את בת הקאממערציענראטה.  למותר היה להם לספר עוד, כי הוא "מצא את הימים במדבר".  אך בעלי שיחה ביארו לי את הדבר לכל פרטיו.  חוקר דנן השיג רשיון לחפירה, וגם חפר ומצא פכים קטנים.  בקרב החבורה היה מומחה לפכים קטנים, מדורו של רעמסס הז', אם כן היה זה נתח שמן למומחה ההוא, ולא לו.  חוקרנו היה אז קרוב ליאוש.  אך הוא הוסיף להשתדל, וישג  רשיון חדש לחפירה במקום אחר.  המזומנים כלו מן הכיס, אך בת הקאממערציענראטה לוותה כסף ושלחה לו, והוא חפר, בהתלהבות, בעקשנות, בכוח האהבה.  היו ימים אשר אז הרהר בלבו: או אמצא דבר גדול, או – פיף-פיף!  נקב וירד עד התהום – אין דבר!  למטה מן התהום  אין דבר!  ולוירא שלו שולחת אליו תלגרמות אחרי תלגרמות: מאריץ: חזק!  מאריץ, חפור!

היא היתה עלמה עזה.  היא לא מצאה מנוח שם; בביתה חפרה עמו יחד – במחשבה.  ולא לריק!  בא היום, באה הבשורה: מצאתי דבר גדול!

ולא "דבר", אך גו חנוט מצא חופר קדמוניות דנן, גו ממש בתוך ארון עם צעצועים, גו מצרי – "צאצקע", כמו שאומרים בלשון אנגליא.

אז החלה תקופת ההוד.  אבל אין תקופת הוד בלי עקיצות ונשיכות.  בעלי התחרות, וגם אחדים מן החברים, החלו לרנן: גם זה דבר גדול!  גבעול-תבן מצא בעפריים!  גוויות חנוטות כאלה מוכרים כמעט באטליז, במשקל!

פלוגתא דרבוותי היתה: אם זה הוא מצרי פשוט, או מצרי ממין המעולה.  כיוון שנמצא בארון, וכיון שיש בארון צעצועים, ובצעצועים סימנים מצוים רק על ארונות הגדולים – מוכח כי בר מינן זה לא היה אחד מקטלי קני באגמא, אלא אדם חשוב, טפסר, גובה מסים, ואולי גם ראש קהל, ר"ל בנקיר, כי רק אנשים כאלה יכולים להרשות לעצמם את העונג להיקבר בארונות ובצעצועים כאלה.  אבל חזר הדין: כיוון שנמצא הארון בעומק גדול כל כך, ולא בתוך חומה, ולא ארונות רבים מסביב לו, זה אות, כי לא גברא רבה הי בר נש זה!  והוא בעצמו שותק ואיננו מודיע דבר על אודות תולדותיו, גם אם תכתשהו במכתש.

מובן, כי במקום שיש פנים לכאן ולכאן, דן כל אדם לפי צרכו, וחופר קדמוניוות דנן צריך היה, שהגו החנוט יהיה גו אדם גדול.  כל עתידותיו היו תלויות בפגר הזה!  זאת מלחמת החיים!  פה אין היתולים...   ובכן החל להוכיח, כי הוא פרעה, ולא פרעה'לי קטן, אלא פרעה קדמון לקדמונים.  הוא היה סוחר פיקח – חופר הקדמוניות דנן!  הוא אמר בלבו: אם אחל להוכיח כי זה שר, אז יחלו הקדמונים האחרים להפשיט מעליו את אדרתו ולהורידו למדרגת עבד עבדים (יודע אני את הכלבים!), טוב איפוא כי אחל אני בפרעה גדול, ואז – גם כשיורידוהו, יורידוהו למדרגת שר.

וכסבורים אתם שבעולם המדע יש לגנוב את דעת הבריות בדברים ריקים כאלה?  וחושבים אתם שאין בחינות וביקורת ואותות ומופתים ומשא ומתן?  חס ושלום!  כל דבר צריך לשבע ושבעים חקירות, אבל חופר דנן היה בקי לצרף את האותיות.  כיוון שמצא, שוב לא הניח גו חנוט זה מידו, השווה את הצעצועים של ארון  זה לצעצועי ארונות של  מלכי בית פרעה.  הם לא היו דומים לגמרי, אבל איזה תגין היו דומים.  ואף בתגים כאלה תלויים גופי הלכות, וסגנון הציורים גם הוא סימן לדבר, והוא דמה מעט אל הסגנון של ציורי ארונות פרעה.  סוף דבר...   הוא נשא ברינה אלומותיו, הכריז, כתב, פלפל, פרסם, כי מצא מציאה גדולה, וגם סתם גירעון גדול בסדר הדורות השל קדמוניות מצרים, ויהי למנצח צעיר, ולוירא נישאה לו כדין וכדת.  אבא הוכרח להסכים!

ואני זכיתי לקבל גם מכתב קריאה אל האירושין.  חי פרעה!

המצרי החנוט לא ידע כלל, שיהיה למזווג זיווגין אחרי אלפי שנים.  והגיחוך הגדול במקרה זה הוא, כי שנה אחת אחרי החתונה, הוציא פרופיסור אגיפתולוג חד בדרא ספר-עב-כחזיר, ובו הוכיח, כי המצרי החנוט ההוא, שמצא חופרנו, היה עבד כנעני, ודרך אגב הקים פרופיסור זה שיטה חדשה שלו, שגדולי מצרים היו נוהגים לקבור את עבדיהם האהובים בארונות עם צעצועים, אלא שקברו אותם עמוק עמוק.  מנהג יפה!

ובכן, הלכו חמורו של טרפון דנן, אבל בתו היחידה של הקאממערציענראטה כבר היתה אשתו, והנדוניא היתה בכיסו, ונולד להם למזל טוב בן זכר, ואני יעצתי לו, כי יקראהו, לאות הכרת תודה, בשם פרעה.

אכן במצב כזה מצחק לשיטות חדשות בדבר קדמוניות מצרים.  כמדומה לי, כי מי שהיה חופר קדמוניות הוא כעת שותף בית באנק.  ובכן עלה ה"טשאלינט" יפה.  

 

ב

אך העושים באמת דבר מה לחקירת הקדמונים החנוטים אינם מקבלים נדוניא, ולכתחילה אינם חופרים בשביל עיניה היפות של לוירא.

הלא יודעים אתם מה היתה לו לאגיפתולוג האמתי ברוּגש שמצא מלך מבית פרעה, ואולי "אותו הבחור בעצמו", – את רעמסס השני?  גם ברוגש העמיד "טשאלינט", פתח בורות, שיחין ומערות, חפר, נקב וירד – וכדאי היה לטרוח ולחפור!

מקום החפירה היה סמוך לתחנה קטנה של מסילת הברזל, ששם נוסעים לקאהירא.  ברוגש בא שמח, והפגר בידו.  הוא הגלימהו, העטיפהו, כרך אותו, ויעשהו חבילה וישא את החבילה בידו.  לעבדו ההולך אחריו מסר את תרמילו עם חפציו, אך חבילה זו לא הוציא מידו רגע, ואולם בעברו בחצר המסילה וברצותו לצאת ולשבת בעגלה, עצרוהו המשמשים שם: לא, אדון!  חבילה זו חייב אתה למסור לבאַגַז'.

לא אוכל למסור לבאגאז' – השיב ברוגש – יען כי זה הוא דבר, שאין אני יכול להזיז ידי ממנו.

אחד השוטרים שלח ידו להוציא את החבילה מתחת זרועודו של  ברוגש, וברוגש כעס ויצעק: אני צריך לקחת חבילה זו עמי – השמעתם?

וראש הפקידים ניגש ואמר: בשום אופן לא אתן לך רשות לקחת את החפץ הזה לתוך העגלה!  עפ"י החוק אתה חייב למסרו לבאגאז'!

אז צרח ברוגש בקול: יקחוכם מאה אלפים שדים, אותכם ואת חוקיכם!  היודעים אתם מי מונח בקופסה זו?  פרעה מלך מצרים!  האמנם תכופו אותי למסור לבאגאז' את פרעה מלך מצרים?

הפקידים והשוטרים נסוגו אחור בדרך ארץ, וראש הפקידים צחק ויאמר: אם לא ימחו הנוסעים שישבו עמך בעגלה, טול וצא עם החבילה!

בדרך זו הובא פרעה מלך מצרים לעיר מלכותו.  וברוגש לא עשה עסק גדול בפרעה האמיתי הזה.  אם תראו את ברוגש בשוק, "לא תתנו בעדו ג' גדולים" – אם יבוא למשל ביום טוב ורצה להיכנס לבית הכנסת לנאורים, לא יתנוהו לבוא, מפני שאין קנה חלול בראשו, וגם פניו דומים לפני יהודי – בעל קומה כפופה, לא משמני העורף ועבי הכרס, ענוותן ומעמיק במחשבות – זה מראה האגיפתולוגיא האמיתית!

כי זה הלא תהיה איוולת, אם יאמר אדם למשל: שאין אגיפתולוגיא אמיתית, או שאין אסיריולוגיא אמיתית, בשביל ש"שאר-בשר" של מחותנו של ידידי חפר בגלל נדוניא.

חפצתי אך לאמר, כי החכמה האמתית היא ענוותנית.  ראיתי בלונדון באסיפה אחת את הקאפיטאן קונדר(Conder)  ראש חברת תרי ארץ ישראל.  הידעתם טיפוס של שר אלף שכבר כלו שנות עבודתו, והוא מתהלך על משענתו, והולך לשתות קעפיר, וחותם על תעודות שהקעפיר הוא מבריא, או ...  מתרפא בהומיאופאטיא?  כן מראה קונדר.  אם תדברו עמו, לא תשערו, כי אדם זה כתב כשלושים ספרים על אודות העתיקות אשר מצא.  ולא שמעתי שיזמינו את קונדר לסעודה בהיכל המלך.

או אולי יודעים אתם את הפרופיסור הלוי בפאריז, היושב בארמונות?  אדם זה תר ומתאר עם שלם, תרבות נפלאה, תרבות הפאפלאשים; והארמונות שלו – חדר ד' על ד' במכפלה הרביעית, ודרכו לשכוח תמיד אם כבר אכל את סעודת הצהרים, או עוד לא אכל, והוא מכריע תמיד, שבוודאי כבר אכל.  ולא שמעתי עד היום, שיזמין נשיא הרפובליק את צפנת פענח זה לבוא אליו לראמבוי, או לקומפיען, לצוד אתו צייד.

ואעפ"י שאני, חציי מקצת-לץ וחציי הדיוט לגבי פגרים חנוטים, ואין לי עסק עם החרטומים, ומן ההירוגליפין יודע אני לא יותר ממה שנורדוי יודע, לפי דברי עצמו, עברית, בכל זאת עוד נשארה מכבר לקותא בטבעי: שהנני מוקיר רבנן ומפני החכמה האמיתית הרי אני עובר ובטל, אני ומילי דבדיחותא שלי!  ומי יודע אם לא הייתי "חוטף שיריים" מקערתם של ברוגש, של קלירמאן-גאנו, של יוליוס אפפערט – לו נזדמנתי עמהם.  לאדמורי"ם כאלה הרי אני עבד נרצע וחסיד נלהב.

אך מה אעשה, ודיליטש מעורר בקרבי הרהורים אחרים!  דיליטש הקרוא לסעודתו של ווילהלם ולסעודתו של בילאָה, דיליטש שמציירים אותו על פתוחות[iii], דיליטש שעושים בו אונטרוויו שבע פעמים ביום, דיליטש הבבלי, שמחברתו נמכרת עתה יותר גם מזו של פרענזען (הראשון למספר הקוראים באשכנז) – דיליטש זה הוא חשוד קצת בעיני.  כשרון הדברנות שלו נראה לי מעט ככשרון סוכן-נוסע; תאוות הפירסום שלו כ"הגאלדענע 110" בברלין או כניידיטש לנו, או כ"המים אורסוס" במדינתנו, וכל מנהגו מנהג אגיטטור, ובטוב שבאפנים: מטיף נודד, מהמין הגרוע.

 

אף הוא העמיד "טשולינט", וגם הוא לא ידע מראש, אם יעלה יפה.  כיברת ארץ היתה לו ולבני לווייתו, שם, בבבל, ויחתור וייקב וינקר, ויוצא משם לוחות ושברי לוחות, מעוך כתות ונתוק, והרבה פסילים ואלילים.  שבר יד ושבר רגל, ביבליותיקה שלמה חקוקה על לבינים, כי תחת כל עמוד של ספר לבינה אחת, וספר שלם – נדבך של לבינים, זו מונחת על זו, אף מכתבי אוהבים היו כותבים על לבינה, והאוהב היה שולח אל אהובתו לבינה, שיש בה כדי להמית, וגם "קוויטליך" אל האדמורי"ם בודאי היו כותבים על לבינים.

תארו נא בנפשכם, לכמה לבינים הייתי צריך בכל יום ויום, לוא נשארה המסורת ההיא, ולא זזנו ממנה?  בתי משרפות הלבינים של גראנצאוו –  לא היו מספיקים לי.  לכתיבת פיליטון כזה הייתי צריך לתוכן-לבינים לא פחות, מאשר צריכים הבונים לגמור את "הבית הנאמן"[iv] בירושלים.

חבל על שלא נשאר מנהג הכתיבה על לבינים ועל אבנים – בשביל ויכוחים.  שערו נא בנפשכם, כי ישליכו לאיש מאמר-וויכוח כזה לראשו.

אך חברינו אז, הפיליטוניסטים מבבל, לא היו כותבים בסגנון, אשר בו אנו כותבים עתה, מפורש ובאר היטב.  רבי ספר לי, כי ה"מגן אברהם" השתמש בסגנון קצר מאד (ובשביל זה זכה לפירוש "מחצית השקל" שהוא ההיפך מקיצורו), יען כי ר' אבילי היה עני מדוכא, והיה כותב על פסי נייר, הנופלים כנסורת מתחת סכינו של כורך הספרים.  הוי, כמה עוניתי ע"י רבי, בשביל שלא היה לו לר' אבילי נייר די צרכו!

וכמה מתענים חוקרי הקדמוניות למצוא את אשר "איזה בבלי חשב בלבו", ואת אשר רמז בתמונות, שקצתן מטשטשות, וקצתן קטועות.  למשל פיליטון שלם, בשם "האביב", כתבו הבבלים ההם בסימן אחד: ציירו את צפור-הדרור.  אבל יש שצפור הדרור היא דומה מעט לאווז, ואז אולי התכוונו לכתוב "סטירא" כנגד "החברה קדישא" בקורטשיוו.

והדבר תלוי גם בטבע: במקום שהיה חומר קשה נמצא, היו מאריכים, ובמקום שהיה ביוקר, היו מקצרים.  ומזלו של דיליטש גרם, שבמקום שהוא חפר, היה החומר מצוי.

או אולי הלך הערום הזה למקום שהחומר מצוי, בשערו, כי שם ודאי כתבו הרבה.  הן על חותם-התכנית (Wappenschild) שלו יש גם ליטא, ויש בו מעט מפיקחות הגזע.

איך שיהיה – מצא הרבה מאד.  וגם קרא את הדברים, וימצא בהם סיפורי מעשי בראשית, המבול, גם חוקים שונים, גם עקבות הזמן שאז נכתבו הדברים, קודם למתן תורה, ויש בהם דוגמא גדולה לדברי התורה.

ובכן – "הלכה הגוברניא לכתוב".  עולמות רעשו, אשכנז נזדעזעה, וגם ה"איזראעליטים" באשכנז נבוכו.

 

ג

באמת, גם אם דומים הדברים שמצא דיליטש אל דברי כתבי הקודש, הרי הדמיון הזה כדמיון קוף אל בן אדם.

אבל אין אני בטוח כלל, כי אמנם זה הוא נוסח הדברים, וכך הגירסא, וכך המשמעות, וכך התרגום.  הא לכם נאד נפוח בעד כל אלה!

ואחרי אשר נועזתי בנפשי ואכתוב זאת אריח על גבי לבינה, הנני מתיירא לצאת החוצה, פן יפגשני ידידי ד"ר קטינא, ובלעני, כאשר בלע הדג את יונה.  ליהוי ידוע לכם, כי ידידי ד"ר קטינא הוא דייקן נורא.

למען השם! – יצעק ד"ר קטינא – הלא אתה מדבר "כתשב"ר-גוי"!  כלום אתה יודע שיש אוניברסיטאות, ויש פקולטיטין, ויש אלפי חוקרים; מה אני אומר: אלפי חוקרים?  יש רבבות חוקרים, שבודקים איש את דברי רעהו!  יש קומיסיות לבקורת!  נותנים את הדברים למקרא בעת אחת לכמה חכמים, ואחר-כך, כשכולם מכוונים לנוסח אחד, מקבלים את הנוסח, ואם לאו – אין מקבלים.  מצלמים את הכתובות, ושולחים אותן לאוניברסיטאות שונות.  גם כבר יש מילונים!  אסיריולוגיה איננה שיחה בטלה, כי אם תורה שלמה.  אין אמונה, אין המנהג לאמור: כך אמר גדול זה או משנהו, ובשביל כן בוודאי נכון הדבר, מפני שאין גדול טועה; או כך הורה זקן, שכבר הלך עולמו חמש מאות שנה, ועל כן אין משיבין את הארי אחר מותו, וחובה להפוך בדבר למען הוציא מתוך הפלפול, שהדין היה עמו, אף על פי שהפלפול הזה הוא בדוחק גדול.  לא ייעשה כן במקומנו!  יש רק בקורת חפשית, ואין מקבלים דבר בקבלה, ואין סומכים על איש, אך דנים עפ"י מה שהעיניים רואות, וכיוון שאומרים, כי כן הוא הנוסח, הרי זו וכו', וכו'.

כן – אני יודע זאת מראש! – יצעק ד"ר קטינא המאמין באוניברסיטאות והדייקן בנוסחאות.  הוא ישרוף אותי בהבל פיו, ואני לא אחפוץ לפגשו, וכשאראהו מרחוק, אעבור אל הצד שכנגדו בצידי הרחובות.

כי אמנם יודע אני שיש פאקולטיטין ומילונים ותחבולות-בחינה וקומיסיות וכו', וכו'.  אבל יודע אני עוד כמה וכמה דברים, שאין רבנו תם (מן ההגדה) זה יודע.

יודע אני למשל, שהמלומדים לא מבני עמנו, לומדים עברית ולשון המשנה והתלמוד, במיטודה מעולה שבמיטודות, בשעה שעוד יש בעולם צאצאי בעלי התורה והמשנה והתלמוד, ובכל זאת כשהם מגיעים לאיזו הגדה שבתלמוד, ואין צריך לומר לאיזה הלכה, הנקל להם למצוא כי "פרה פרחה מעל לגג והטילה ביצים".  הם מגששים במקצוע זה לימין ולשמאל, כמי שנכנס לבית האופל.

מלומד זה יושב וה"טייטעל" בימינו והמילון בשמאלו וספר התלמוד לפניו, והוא סוקר סקירה לימין וסקירה לשמאל: מרגלא – מרגלא – מה זה מרגלא?  סקירה למילון: מרגלית, פערלע, ובכן – מרגלא, פערלע, – בפומיה, בפומיה – מה זה בפומיה?  בפומיה – אין זיינעם מונדע. "איינע פערלע אין זיינעם מונדע".

גם לעניין זה יש אוניברסיטאות ופקולטיטין, ובכל זאת לוא ייאספו כל התרגומים המשובשים שיתרגמו ה"למדנים" הזרים את התלמוד, הלא נוכל להסיק בהם תנורים למאות, במשך כמה וכמה תקופות חורף.

היודעים אתם את המעשה הנאה, איך בייש ר' אברהם יעקב שטרן ז"ל את חיאריני-פה[v] בישיבת החברה הפולנית של החכמים Towarzystwo Przyjaciol Nauk?

 

קרויזהאאר כתב זה מקרוב מונוגראפיה ארוכה ע"ד חברה זו, ובה הביא גם הרבה אנקדוטות, ולא הביא את המעשה הזה; מעשה שהיה וחתנו של  שטרן הר' חיים זליג סלונימסקי היה מספר אותו לי ולמכריו פעמים רבות, כי זה קרה "אנאא כך וכך".

 

נודע כי ר' אברהם יעקב מהרובשוב היה מהנדס ויודע שפת פולין, והחכם המדיני הפולני סטאשיץ היה מחבב אותו, ואף קיבלהו לחברת החכמים והאצילים ההם, והוא היה בא שמה באדרתו הארוכה ובחגורו ובכובעו השעיר – בזקנו ובפאותיו, ויושב בין ההדסים.

והיה שם גוי שהמראה הזה הכעיסהו מאד.  שם האיש היה חיאריני.  הוא היה שונא ישראל, וזרק פעם בפעם טיפה מרה אל ר' אברהם יעקב, והיה מפטפט תמיד מימרא מן התלמוד, מילין דרבנן, אשר צד ציד, כמו שנוהגים עתה להוציא לשוק ממה שכותבים העברים בעברית, פתגם מקרב מאמר, ידיעה נפרדת, טלאי על גבי טלאי – לשיטנה וללעג.

וחיאריני התחשב אז כאחד הבקיאים בספרות היהודים, זה בר-סמכא!  והוא לא היה זרזיר-מתנים של מגידי החדשות, הוא היה מחבר!  הוא חיבר גם מילון עברי-פולני!  קנצי למלין: הוא היה...  "חיה גדולה".

ור' אברהם יעקב היה איש מעמיק וטרוד בעניניו; ובתחילה לא היה שם את לבו אל כרכוריו.  אחר כך החל להשיבו אף הוא דברי חידודין, אבל הוא ראה כי באלה לא יוסר חיאריני, וצריך לסתום את פיו פעם אחת, ולא יוסיף.

ואז עשה ר' אברהם יעקב את התכסיס הזה.

הלך אצל מלמד חשוב בעיר, ויבחר משם בחור'יל פיקח ולא פחדן, שיודע לקרוא את השיעור בנעימה ובסלסולים, ויזמינהו להיות נכון שם בקרבת בית הישיבות של Towarzystwo Przyjaciół Nauk הלא ידעתם את המקום ששם הגימנזיום הראשונה, מאחורי מצבת קופרניק?

אתם, יושבי עירנו, הלא תזכרו עוד את הבניין בתבניתו הראשונה ואת שטחו התחתון עם החלונות הגבוהים.  שם היו אולמי הישיבות.  לפני החלונות התהלך הנער, וכרך מסכת בבא מציעא נכיון בידו, ושטרן גילה את אוזן השוערים לתת את הנער להיכנס, בהינתן אות.

החברים נאספו באולם, ועוד הפעם זקוקין דנור נפקו מפומיה דחיאריני.  החברים ישבו מסביב לשלחן.  חיאריני המליט מפיו מלים מן התלמוד להתקלס ושטרן התכוון וירם את קולו, ויאמר: לא נכון הדבר, אדוני!

איך תאמר "לא נכון הדבר" – קרא חיאריני – וכן אמנם כתוב?

מאין אתה יודע, כי כן כתוב?

אני יודע, כי כן קראתי.

אם כן קורא אתה ספר התלמוד?

וחיאריני העווה את לשונו ויאמר: הנני קורא יום יום את ההבלים אשר בו!

טוב הדבר – קרא שטרן – ועתה אציע לפניך לקרוא עמוד בתלמוד, במקום אשר תבחר.

עוד רגע והבחור הקטן הובא הביתה, ומסכת בבא מציעא נפתחה לפני חיאריני.  והנה חשכו הרואות בארובות!

ושטרן עמד על גבו, ויאמר: אחת היא, עמוד זה, או עמוד אחר, במקום אשר תבחר!

כל הנאספים היטו את ראשיהם, וישאו את עיניהם אל מקום מערכות המלחמה.

וחיאריני החל לגמגם בלשונו, ויאמר: בדרך זה לא ייתכן!  אם אכין את עצמי, אקרא.  לקרוא בהיסח הדעת ולתרגם תיכף – אין אדם בארץ אשר יכשר לזה.

ושטרן אמר: האמנם כן הוא?  אנכי בעצמי לא אורה נפלאות, ולא אוכיח לדעת, כי אני אכשר לזה.  יענקילי!  קרא ותרגם אתה בקול רם!  איזה עמוד שאפתח במקרה!

ובאולם הגדול צלצל קול ניגונו של הבחור הקטן בהרעימו את ה"משנה" ובסלסולו את ה"גמרא" וה"רש'י"  בפרק "אילו מציאות", כפעמון של כסף.

האדונים צחקו. ר' אברהם יעקב אמר: אני חפצתי אך להראות, כי בטרם ישפוט אדם על דבר התלמוד, חובתו על כל פנים לדעת לקרוא בו.

 

ד

מה גמגם חיאריני – לא נודע.  במשך שבועות אחדים חדל לבוא אל הישיבות "מחמת מחלה".  אח"כ היה קובע את מקומו הרחק מן המקום שעליו היה ר' אברהם יעקב יושב, ויחדל להעלות את התלמוד על שפתיו.  ההגדה אומרת, כי הוא לא האריך ימים אח"כ.

ומסופק אני, אם למדנותו של דיליטש, במה שחקוק על הלבנים הבבליות, היא גדולה אף כלמדנותו של חיאריני במה שכתוב בתלמוד בבלי...  אם לימוד, שהאומה אשר חוללה אותו עודנה קיימת, ולא נפסק החוט שלה, כה רופף וכה מפוקפק הוא בין אלה שלא נתחנכו בו, מה גם לימוד עתיק, הררים תלויים בשערה, שיירי צורות מוזרות, וליקוטי רמזים!

אתם "שלושת המומחים" (הצילוני!  כי הנני נופל לתוך ענין דרייפוס!) שאחזתם בכל התחבולות המדעיות ותמדו במחוגות ותסרקו במיקרוסקופין את ה"בורדירו" שנכתב בלשונכם ובכתבכם בימינו, וכל "האפאראט" המדעי שלכם לא הצילכם מן הטעות, אמרו נא: איזו וודאות תוכל להיות בקריאת נסוח בבלי חקוק על גבי לבינה, זה אלפי שנים!

ואתפ פירקאוויטש ושפירא, שהטעיתם עולם מלא, אוניברסיטאות וביבליוטיקות וקומיסיות, עלו נ כאוב מארץ, והגידו, כמה יש לסמוך על החוקרים האדירים!  ואם לאו דווקא החוקרים האדירים נקל להטעות כילדים?  בקריאות כאלה שקורא דידליטש מעל הלבינים, מלה אחת שלא כהלכה משנה את כל הכוונה!  הוא מצא את מספר השנים, שאז "נכתבו" הדברים?  "אֶלף'ילי" אחד פחות או יותר – הגם זאת מילתא רברבא?

עד כאן בדבר הקריאה ומדרגת הוודאות שיש בה.  אלמלא לא מצאנו אלא ספק זה דיינו.  אבל יש עוד "תרתי לריעותא", עוד שני דברים מעוררי חשד.

האחד הוא, כי נכדו של היהודי הליטאי שהניח זרע בלייפציג הנהו מה שקורים באשכנזית "שטרעבער" בעולם המדע.  כיו גדולים ממנו, אשר גילו נצורות, וישבו בתענית, והוא קרוא לסעודת מלכים.  היו עוד אחרים, אשר לא ישבו בתענית, אבל גם חצי כבודו של דיליטש לא נחלו.  כנראה, יותר שהוא חוקר קדמוניות הוא איש עיתי, מקורב לכל הריפורטירים.  כל הימים שאני קורא במכתבי העתים דיליטש, דילטיש, עד שאין סוף, הנני זוכר את האגיפתולוג הצעיר, שנשא בזכות הפגר המסופק את בת הקאממערציענראטה.  אמנם דיליטש לא ישא את בת הקאממערציענראטה, ולא יהיה לשותף בבנק, אבל כניסתו למקומות הגבוהים עם "בבל" שלו, סעודותיו תמיד בחברת high-life, חיבוריו הנמכרים כהספורים ע"ד דרייפוס בזמנם, נסיעותיו כאחת ה"פרימאדונות" להשמיע פרקים, סגנונו, סגנון של פרוספקטים – כל אלה מחלישים בקרבנו את הבטחון בעומק העיון, בקרירות הרוח, במתינות הדין ובדיוק הדברים.

והפגם שני, רבותי, הוא – כי בנו של החסיד הנוצרי פראנץ דיליטש הנהו באמת לקוי במה שקוראים אנטישמיות, ולדידי זו היא אנטישמיות מן המין הפחות שבפחותים והמסוכן שבמסוכנים.  אני לא אגוז את שער ראשי, אם יאמרו, למשל, כי אברהמ'לי פאָק איננו אדם הגון, מפני שהוא מלווה לאיכרים בריבית גבוהה, או אם ימצאו בנו מומים אלה או אלה – לא אתייאש.

אבל יש מין אחר של אנטישמיות: אלהי היהודים הוא אכזר, איום, אפוטרופוס של עם אחד, מושבע ועומד להגן על שבט אחד; "ספר הברית הישנה" הוא ספר של חוקים קשים וברברים וכו' וכו' עיין וואלטר, עיין דיהרינג, ועוד.

זוכר אני, כי הסופר הפולני אלכסנדר סווינטוחובסקי כיבדני פעמים אחדות ב"פראבדא" במיני מתיקה כאלה.  אלכסנדר סווינטוחובסקי הוא מבחירי החפשים ומנושאי דגל ההשכלה בספרות הפולנית – אבל כך הן דעותיו בנוגע לעצם היהודים.

 

וזוכר אני כשכתבתי אז בלע"ז דברים ברורים, כעסו כמה יהודונים עלי.  סווינטוחובדסקי!  היתכן לדבר אליו כך?  והוא כה ליברלי!  והוא היה מתנגד לפרעות!

 

היהודונים האלה, גם כשיירקו הליברלים בפניהם, יאמרו הם, כי אך גשמים ירדו על פניהם.

פניהם של ישראל – תורה ונביאים, קולטורא קדמוניה שלהם, זו נחלת הוריהם, התגשמות עצמותם, סמל משא נפשם, דוגמת נטיית רוחם, ואם פוגמים את אלה, עוקרים את העיקר.

והנה מטפס דיליטש ועולה לנשוך את התורה ואת הנביאים.  הוא לא ימיט את מצבות הענק האלה; הוא נושך בשיניו את השיש של הבסיס.  שיש קשה, אדוננו הפרופסור!  וכמה שיניים כבר נשרו, בנשכן אותו!  ואם יעמוד איש, למשל אצל מגדל אייפל בפאריז, ונשך בשיניו את הברזל באחת הזוויות – היפול המגדל?  ואם ינסה איש לנשוך בשיניו את הפירמידות – התפולנה?

לא זו השאלה, אבל – רבניות ורבותים!  אם בכוונה כזאת ירד דיליטש למערות בבל, העוד נוכל לסמוך עליו?

הרי זה כרוהלינג לגבי התלמוד.  המעט שהוא בּוּר ועם הארץ, אלא הוא גם משוחד ע"י מטרתו.  הוא ימצא תמיד את אשר הוא חפץ למצוא.  הוא קבלן, פאדריאדשיק בלע"ז, שהתחייב להמציא אבנים, או תבן, וכיוצא בזה.  עזבו נא כל תקוה...  לאמת – אתם הנכנסים...  למקצוע זה!

הכועסים אתם עלי, קוראות וקוראים, שעשיתי דרשה שלמה לשבת הגדול ע"י דיליטש?  לא בי האשם, כי אם באלה המענים אותי, זה כמה חדשים, פשוט "אין נותנים לי לחיות" – כל גליון של מכתב עתי לישראל, לוא יהיה שמו: "יוד' פרעססע", או "יודענטהום", או "איזראעליט" זה, או "איזראעליט" אחר, בשבעים לשון, בשבע ועשרים ומאה מדינה – דיליטש ודיליטש!

כבר חדלתי לקרוא, ורק סטאטיסטיק עשיתי לי: מאה ושבעים מאמרים ראשיים, מאה ושבעים פיליטונים, מאה תשעים ושבעה סתם מאמרים.

רבונו של עולם!  מי שלא נטרפה עליו דעתו, כביצים המטורפות בקערה, אחרי כלותו לקרוא את על המאמרים האלה, בטוח אני כי לא יצא מדעתו לעולם.

כתבו עשרה מאמרות – החשיתי; כרכרו הפיליטונים – ואני הס; ואמרתי אני בלבי: אכתוב לכם פעם אחת אחת, עד שתבלינה שפתותיכם מלאמר די!

ר' ליזר יאשינאווקער היה אומר: אין דרכי לשלם לשיעורים, כי אם דך-הכל.  נר א', ב' נרות, מוסיף והולך עד ח'; וב"ספירה". יום אחד לעומר, שני ימים, שלשה ימים וכו'.  אני אינני נוהג כן; אני מחכה עד הסוף, כמה מגיע לך?  ח' נרות.  הרי אני מדליק!  ובערב שבועות אני גומר את חשבון ספירת העומר.

כן עישתי גם אני: לא טיף-טיף, כי אם סך הכל!  דיליטש זה היה מונח עלי כפלח הריחיים, בא מועד לפטרו, והנני נודר, כי לא אשוב לדבר בו, גם אם ימצא, כי זה תתק"ט אלפים שנה לפני בריאת העולם חקקו הבבלים על לבינים אף...  הכשר לתה.

 

ה

תוך כדי דבור הנני מתיר לעצמי את הנדר, ומוסיף עוד "עיקר שכחתי" אך לא בנוגע אל דיליטש, כי אם בנוגע מרנן ורבותי, "בני אמונתנו" האיזראעליטים אשר במערב וכו'.

הנני מרגיש צער בעלי חיים עמוק למראה יסורי הנפש של יהודי ה"יודענטהום", שאין להם בעולמם אלא זכרון היהדות העתיקה וזכויותיה, ותייר בא ומקעקע את הבירה כולה!

למען היפטר מן היסורים האלה כעט ולהבא – יש עצה אחת: חייב יהודי להיות בן-עמו, ואז כל הרוחות שבעולם אינן מזיזות אותו ממקומו.  כמה פעמים התלוצצנו אנחנו בעצמנו באותו מין ציונים, שהם תולים במה שמודיע הדואר האחרון מקונסטנטינופול.  ואתם נופלים מהם: אתם תלויים בגירסא האחרונה של חופר קדמוניות ובלבינה האחרונה שימצא בבבל!  לא נכונה גירסת דיליטש – יש לכם זכות הקיום; נכונה – ואתם נופלים...

לא כך היא השקפת עם חי.  אל תחשדונו, שהננו מזלזלים בחקירת הקדמוניות!  מצא תייר עוד סימן לדבר שהיתה לנו תקופת הוד בימי קדם.  מצא איזה חנוט, איזו כתובת – מהיכי תיתי!  הננו שומעים זאת כשמוע דברים עתיקים וחשובים מחמת עתיקותם.  לא מצא, או מצא אותו ההפך – אנחנו לא כל כך פוסקים מהיות עברים, כמו שלא יפסוק האשכנזי או הצרפתי מהיות מה שהוא, אם מצא חוקר קדמוניות, כי ההוּנני פומפידיקיל היה מלמדו של הרומי ציצרו.

בלשון בני אדם פשוטים נאמר לכם: "לאלף כפרות" אנו צריכים להסכמתכם, בדבר קורותינו, או בדבר גזענו.  הרי אנו עומדים וקיימים, לא במעבה האדמה, כי אם על הארץ הזאת ולעין השמש.  רבותינו חופרי הקדמוניות! אין אתם עושים ניתוח בגוף המת, אך כשיילאק אתם חותכים ליטרא בשר מגוף חי!  אם תעלו בפלפוליכם, כי הזמזומים, למשל, הם עם לא היה, אך מוצאם היה מן החיתים, או כי הבבליים עשו כזאת וכזאת – איש מן הזמזומים ואיש מן הבבליים לא יקום למחות כנגדכם.  על חשבונם יכולים אתם לספר כי "יש יריד בשמים", אבל אנחנו – יש גזע, אין גזע, מידת הגלגלת שלנו היא זו או אחרת, נמצאה כתובת זו במואב וכתובת אחרת במצרים – הוי, בטלנים, עזבו את מואב ואת מצרים, ובואו לחצר אחת ברחוב פראנצישקאנער בעירנו, וראיתם שם...  יהודים אחרים.

בואו בליל הסדר, וראיתם את היהודים אצל הסדר, ממצרים ועד הנה – זאת היא "היסטוריא"!

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] "שנים הם שלא ניתן לנחש עתידם: חתן וחמין".

[ii] גלויה.

[iii] גלויות.

[iv] גרעין בית הספרים הלאומי בירושלים.

[v] וורשה.