_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אליזה אורז'שקובה

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

המהומות והזעזועים הריבולוציוניים מחוללים לא רק מעשים חדשים אלא גם בריות חדשות ממינים שונים.  יש מהן שזורחות ונוצצות פתאום, כזריחתן כך שקיעתן – כמיטיאורים הללו, "ויהי אור ויהי חושך, רגע אחד".  ויש שהן הולכות הלוך ואור וקובעות כגלגל חמה.  "כף הקלע" הזאת, אשר בה תיקלע החברה בימי המהפכות והתמורות המדיניות, מגדעת את בריחי הברזל, מנתקת את המסורות, מנפצת את האזיקים ואת החרצובות, מוציאה מן המאסר הרבה כשרונות כבושים וחנוקים ונותנת להם חופש, תאווה, עזות וחייל.  השריפות האלה מפזרות את האש בניצוצות לאין מספר, שמאחיזים את האור בהרבה מוחות ובהרבה לבבות.

רעש אדמת פולין בשנת 1864 לא היה גדול: זרמיו התפשטו רק על פני אותם גידי המתכת החברותית, שהיו מוכשרים לקבל את הניצוץ החשמלי.  אבל גם ריבולוציה עלובה זו לא הלכה ערירית, גם היא הקימה דור של מתקנים ומתקנות.  בתוך הסוג האחרון הזה הצטיינה אליזה אורז'שקובה.  במשך זמן קצר יצא לאשה זו שם כשם אשה נביאה, נושאת דגל הדעת והחירות.  איככה נהיה הדבר הזה?  – כדי להבין אותו היטב יש לשים לב אל תכונת הקולטורה הפולנית בעת ההיא.

אליזה אורז'שקובה, לבית אביה פאוולובסקה, נולדה בשנת 1842 בכפר, שהיה אחוזת הוריה בגליל ובפלך הורודנא.  הפאוולובסקים, כפי שמספרים לנו, לא נימנו בין הבריונים הגאים, אך נחשבו בתוך ה"שליאכטה" החזקה כראי מוצק, הבריאה הענוותנית והעובדת.  ראייה לדבר אין לי, אבל לבי אומר לי, שפאוולובסקי, אביה של אליזה, היה נוהג טובת עין בשכניו היהודים.  יודעים אנו הרבה שליאכצ'יצ'ים כאלה.  האחוזה לא היתה גדולה, וכדי לפרנס את המשפחה כהוגן, לשלוח את הבנים לאסכולות לווארשא ולנהוג את הבית בכבוד – צריך היה לעבוד הרבה.  אי אפשר היה לטייל בפאריז ולכלכל אחוזה במילקובשטשיזנה שבליטא.  לא היה איפוא, יסוד לאותם התעתועים ומשפחי ההבל של מנהג אצילי פולין שהיו מואסים במלאכה ובעסקים, בתוך הגלגלים וההיקפים, שבהם היתה ריבה זו מתחנכת בילדותה.  גם החיים הלאומיים הפולנים היו שם מסומנים ומצויינים בתכונה מיוחדת: במסירות נפש גדולה הרבה יותר מבפולין עצמה.  הימים ימי ניקולאי הראשון: ריסוס ליטא פסע פסיעות גסות, הערים פשטו את צורתן הפולנית והתחילה האצטומכה טוחנת גם את העם שבכפרים.  הלאומיות הפולנית התקיימה בעיקרה בתוך ה"שליאכטה" לא לרגל פוליטיקה והכרה לאומית של עכשיו, אלא, פשוט, "מילי דאבות"!, השליאכטה, אפילו הספיח והשחיס שבה, מכרת את מולדתה, מתגאה בזקניה, מקשטת את הבתים בתמונותיהם, מספרת על דבר גבורותיהם וכו'.  ה"שליאכצי'ץ" שבליטא הוא מרוחק מעט מן המרכזים: מווארשא, מקראקא.  אבל יש סילונות הולכים אליו בעומק.  לפיכך נעשית גם הרגשתו הלאומית עמוקה יותר.

וכמובן, שלח פאוולובסקי את בתו לאסכולות שבווארשא, וכמובן, לא לאסכולות הרוסיות, שכמעט לא היו עדיין במציאות, אלא לאסכולה פולנית שביד הנזירות ה"סאקראמנטיות".  היא נתחנכה אצל הנזירות ה"סאקראמנטיות"!  אמנם יש לכהונה הקתולית זכויות מרובות והשפעה עצומה בכל ארצות אירופה, אבל אין מקום, ששם היא חודרת כל כך עמוק לחיי האדם כבפולין.  החשובים שברגעי חיי האדם ועניניו הם זקוקים לה: היא המקבלת והמכניסה את התינוק שנולד אל תוך החברה – ע"י הטבילה; היא היוצרת והמחנכת את נשמתו בבית הספר ע"י לימוד הדת, שהוא חובה; היא הנותנת רשות לייסד משפחה ע"י נשואין; היא משעבדת וכובשת ע"י מיאון הפרדת הזיווג; היא המשפעת והמדרכת ע"י חובת ההתוודות, ע"י במת ההטפה, ע"י השפעות ויחוסים גלויים ושאינם גלויים. ואין היא מוציאה את האדם מידיה אף לאחר מותו.  אין שום משטר של חול יכול להתחרות עם ממשלה זו.

ובתולה הגונה, שלומדת אצל ה"סאקראמנטיות", הולכת אחרי צו מרגע קומה בבוקר עד שכבה בערב, כורעת ומתפללת, סועדת עם החברות, לומדת את השיעורים ושוב כורעת ומתפללת, ושוב לומדת.  וכשהיא מטיילת היא יוצאת עם הכנופיה, והנזירות כקאקי חיורי לפניהן, והכל קצוב ומדוד, כל תנועה וכל שיחה, הכל בדרך ארץ ביראה, בצניעות, – באותה צניעות, שתחת מסכתה הדקה יש לפעמים תהום של תאוות, אבל לעינים, לאזנים, הכל צריך להיות צח, אט, הס.  "בתולה מבית הגון" צריכה לזכור בכל רגע, שהיא קתולית, שהיא פולנית, שהיא "שליאכצ'אנקה".  וכי זכרה אליזה פאוולובסקה את כל העיקרים האלה?  וכי שם אצל ה"סאקראמנטיות", בתוך הצלבים והמזבחות, בחדרים הלבנים, מבעד לסריגי החלונות הגבוהים עם היריעות והסדינים המצויירים והצורות המרוקמות, מקום שם ה"אחיות" נכנסות ויוצאות בחשאי וידיהן כפופות על לבן והמחרוזת תלויה להן מצידן, –  וכי שם כבר עלו על לבה של אליזה הרהורים אחרים?

היא שבה לבית אביה מן ה"סאקראמנטיות", בוודאי עם תעודה טובה.  היתה בווארשא".  למדה, בת שליאכצ'יץ – ובא איש ששמו אורז'שקה, מן הפולנים הליטאים, התוודע אהב, "ביקש את היד" כנהוג, וגם ניתנה לו.  כל הזיווג הזה היה טעות קצרה ולא נשאר ממנו אלא השם: אורז'שקובה – ולא יותר.  לא בעל ולא בנים. מן העת ההיא נשתקעה אליזה אוז'שקובה כולה בספרות.  לאחר הרבה שנים נישאה בפעם שניה לאיש, אבל הדבר הזה לא השפיע עליה במאומה.  הבית היה ביתה שלה, נווה עבודה, מעין מרכז רוחני לפולנים שבליטא.  היא לא היתה אשה לבעל, אלא אשה כאחת הסיבילות; היא לא היתה אם לבנים, אלא לעמה.

היא נולדה, כאמור, בשנת 1842 ובשנת 1860 כבר שבה מוואשא, מן ה"סאקראמנטיות", וכבר הספיקה להיפטר מן הנשואין ומן הגירושין ודעתה היתה פנויה עד שנת 1868, היא השנה, שבה יצא ספורה הראשון "האהבה האחרונה".  במשך הזמן הזה, 1862-64, היתה אותה המסה של מרידה בפולין, שהטביעה את חותמה על כל התקופה ההיא.  אחרי הקץ המעציב של המרידה התחילה פולין החושבת מפשפשת במעשיה – ונרתעה לאחור מן הרומנטיקה הפטריוטית, שהיתה מחבבת את מידת הגבורה, חולמת על נצחונות וניתלית באילנות הגדולים של רברבי ימי הבינים שלה, ותט אל הדברים של ממש, שיש לבנות, לקבץ על יד, לצרף פרוטה לפרוטה על ידי עסק במסחר, לברוא חרושת מעשה, שלא היתה עוד בארץ, לרומם את האיכרים מאשפות, לקרב את היהודים ולעשותם לאזרחים (איש לא חלם עוד אז על ביטול וטחינה), לפתח ולעצב מפלגה עירונית, בינונית, שהיתה בפולין קטנה מאד; סוף דבר: למלא את פגימותיה של האומה ע"י עבודה מסודרת, איטית, יסודית.  כת של סופרים, שהתחילה מטפת תורה חדשה זו, נקראה בשם "אנשי הממש" (פוזיטיביים") ורוב מניינה היה מאלה שהשלימו את לימודם באוניברסיטה הווארשאית של הימים ההם, שעליה היתה עוד רוח פולין שורה.

היסוד הפילוסופי של כת זו היתה השיטה הפוזיטיבית של אוגוסט קונט. וגם השפעתו של טין בספריו על ההגיון והבקורת היתה חזקה מאד.  כנגד בעלי המסורת, שידם היתה תקיפה מאד בפולין, יצאו אלה אנשי הממש בתורתם, שאין הזמנים שווים ולא מה שהיה טוב בדורות שעברו טוב היה גם לנו.  בפולין היתה מכבר יד בעלי הדמיון, היופי והחזיון על העליונה – כנגדם דרשו ה"פוזיטיביים" לעסוק בחשבונו של עולם, להמעיט את ההתעסקות בשירים, בתיאטראות, ביופי וכו' ולהרבות את העסק במדעים ובמלאכות. הפולנים הזקנים, הרומנטיקים, היו מתרפקים על זמירותיהם ועל תקוותיהם על הרוגי מלכות שלהם, על "פרשת קרבנות" שלהם שהיא באמת פרק של הוד ואימה.  אבל אחרי שמסת המרידה אך העמיקה והרחיבה את פצעיהם באו הצעירים ואמרו: די לדמיונות כאלה, שהם יפים מאד, אבל לא ניתנו להתקיים. חייבים אנו לרפא את הריסותינו, ואז כשיבואו ימים טובים, נוכל גם להגיע אל המטרה. סוויינטוחובסקי, פרוס, חמילניצקי וויסליצקי עמדו אז בראש הכת הזו.  בתוך המחנה נמצאו גם מאחינו היהודים מחניכי           ה-Szkola Glowna יוסף קירשרוט שיסד אחר כך מקצוע מיוחד בעניני הכלכלה והיה מעין שולצה דיליץ' הפולני, יוליאן שיינמאן, שהיה עורך העתון "Niwa" במשך זמן ידוע עד שהתמכר לאומנות הסניגוריה, אלכסנדר קרויזהאאר, שהתחיל גם כן עם הנץ החמה של הספרות הפוזיטיבית והשתקע אחר כך בהיסטוריה, אדולף יעקב כהן, שהיה חבר לכל אלה וחכם משפטים מובהק וסופר מהיר, אבל בלי כשרון מקורי, ואחר כך התכנס בתחום הצר של היהדות הפולנית בנוסח ההתבוללות, ומייט, שהשתקע בהמשך הזמן בחקירות פעוטות ביוביבליוגרפיות.

הנקודה הראשונה, שמסביב לה התקבצו ה"מעשיים", היה העיתון Przegląd Tygodniowy של ויסליצקי: אחר כך נוסף עליו גם העתון Niva ואחר הרבה שנים – העתון המפורסם של סוויינטוחובסקי Prawda.  כמו בכל מלחמת חלוצים היה גם בשנים הראשונות של מלחמה זו השטן מרקד בין הקרניים. לא רק ביקרו, אלא גם חירפו, לא רק בעלי הדעת השלימה יצאו להורות דרך חדשה, אלא גם תלמידים שלא שימשו כל צרכם.  הם יצאו לקראת נשק לחלל את כבוד הקלריקליות השלטת. אבל גם חירותם שלהם לא היתה עד מבוססת כל צרכה, ויש מהם שמיהרו לחזור בתשובה, או שהראו אחר כך (כסוויינטוכובסקי למשל), שאמנם אינם קליריקאליים, אבל הם יודעים, שכל הטוב נמצא ב"ברית החדשה" וכל הרע "בברית הישנה", וגם יש מהם שבמקום להאמין בהכהנים התחילו מאמינים בקנט ובטין, וכשבאו חוקרים אחרים וחקרום נתמוטט מצבם.  היה כאמור, הרבה, מן הפגה ומן הבוהל בתנועה זו, כמו שהטבע מחייב, אבל היה בה הרבה מן הטוב ומן הבריא. היא נלחמה עם חלוקת העם לכיתות שראויות לזכויות ושאינן ראויות עוד לזכויות, יצאה כנגד יהירות האצילים, כנגד שלטון רומי, ביקרה את שיטת הפטריוטים הפוליטיים, שהיתה סומכת אז על סיוע דיפלומטי מצד צרפת ואנגליה (פאלמרסטון), או על יכולת מרידה בחייל, זרקה סילון של מדעיות קרה וטהורה לתוך היורה הרותחת של פייטנות משכרת, והיא גם דיברה לטובת היהודים, כמובן וכנהוג בכל ארצות הגולה, לא מאהבה יתרה ליהודים, אלא מתוך צורך המדינה ומתוך שהדבר הזה היה חלק משיטת הרפואה המתונה והמודרגת, שבחרו בה בשביל ארצם אחרי הריסוק שנתרסקה.

ולא היתה נטיה חדשה זו גדולה בכמות בתוך הספרות!  שנים שלשה גרגרים בראש אמיר!  הזקנים חשבו את הצעירים האלה כמחוצפים ומבלי עולם והמלחמה היתה קשה. אבל בחיים ניצחה נטיה זו.  אחרי כשלון הפטריוטיות הגיבורית והדיפלומטית צריכה היתה היניקה מן המעיין הזה לפסוק והתחילה העבודה, שקראו לה "עבודת היסוד". האנשים ששרו לפנים את השירים על קוסצ'יושקו התחילו פותחים להם חנויות למכור סחורה, ואפילו פתיחת חנויות זו היתה בכוונה יתרה, על טהרת הקודש, כדי להציל את ארץ המולדת; וכמובן, חנויות שנפתחות כדי להציל את ארץ המולדת אינן מתקיימות.  לא נתקיימו כל עסקי היחידים, אבל התנועה בכלל נתקיימה.  והיה יהודי מומר, יהודה ליב המכונה ליאופולד קרונינברג, שנשא על שכמו כמעט את כל משא היצירה החדשה.  הוא סלל את רוב מסילות הברזל, או יסד וסייע לייסד את רוב בתי הבנקים, נפח רוח חיים בכל ענפי המסחר וחרושת המעשה ויסד בכספו ובעמלו את בית לימוד המסחר הראשון בפולין.  ונלווה אליו אחר כך עוד יהודי מומר, יאן גוטליב בלוך, בן בעל מלאכה יהודי מעיר ראדום, שהירבה לעשות ולייסד במקצוע יישובה של מדינה ותקנת השוק.  וסוף סוף נעשתה הנטיה המעשית לנטיה כללית.  ונעשו המעשיים פאטריוטים והפטריוטים מעשיים, והמעשיות בעצמה נעשתה גם היא למין רומנטיקה חדשה, כנהוג.

כל הדברים האלה היו מתרכזים ומצטמצמים בווארשא וכל מה שבא מרחוק היה רק כעין בת קול.  ויכולים אנו לצייר בדמיוננו, מה היה הרושם, שעשו סיפוריה הראשנים של אליזה אורז'שקובה.  "האהבה האחרונה" היא "מעשיה", שאין בה כלום זולת רצון טוב.  מעשה בבתולה שאהבה ושחזרה ואהבה – אורחא דמילתא!  – ולסוף לא הביאה האהבה לידי כלום וצריכה היתה אותה אהבתנית לדאוג למחייתה ולעבוד. אמנות אין כאן. הציור הוא גס ועב.  אבל יש כאן מוסר!   הגדת-מוסר אינה סיפור אף אם מלובשת היא בלבוש איזה מעשה בדוי.  מעין זה הוא גם הסיפור "מחיי ריאלי" ו"בכלוב" שהוציאה לאור בשנות 1869-70.  גם אלה הם ספרי מוסר, קילוח דק של שמן זית זך. העובדה המתפתחת אינה נארגת כסדר. הקישורים אינם מתעבתים ומתפתלים יותר ויותר עד הסבך היותר מסובך כדי להיפתח אחר כך לאט לאט, כמו שהרכבת החומר והצורה האמנותית דורשת, אלא תיכף לאלתר; אתה רואה, שהאיש ה"ריאלי" תחילתו מגביה לעוף בדמיונות, ורואה אתה, שכל זה הוא "ברכה לבטלה", שהוא עתיד לכרוע ולנפול תחת משט ההרפתקאות ולמצוא את קיומו אחר כך רק בעבודה.  מלאכה זו עם כל תפר ותפר אתה רואה בספור "בכלוב".  יש בספור זה פתגמים וחצאי פתגמים מושכים את הלב. עלמה צעירה שואפת לצאת מן הכלוב – החוקים והמנהגים הקבועים בין כל הסובבים אותה עוצרים בעדה, היא אינה יכולה לנוע בלי התנגף בהם והיא שואפת לעבוד.

כל מה שאפשר היה להוציא מתוך סיפוריה הראשונים של אורז'שקובה הוא: רצון האשה לעבוד ולעמוד ברשות עצמה.  אין זה השחרור המדיני של האשה, על פי הנוסח האחרון.  תלמידת הנזירות ה"סאקראמנטיות", הגרושה הצעירה הפולנית שישבה בכפר סמוך להורודנא, לא יכלה עוד להעלות על לבה שאלת האמנציפציה.  כנראה היה שם הרבה מרשמי החיים והנסיונות העצמיים.  את היסוד הסוביקטיבי הזה אנו מוצאים בארבעה ספורים שהוציאה לאור בשנת 1871: "ספר הזכרון של וואצלאבה" "הצדיקים" "במורשי לבב" ו"שיטה עליזה מעשים מעציבים".  בסיפורים האלה משתדלת אורז'שקובה לקרב את המאורעות אל האמת ככל האפשר, אבל הבניין האמנותי רועד ומתמוטט לרגל כובד משאם של המעשים האמתיים.  "ספר הזכרון של וואצלאבה" הוא ספר זכרון של אשה צעירה, שהיתה בנערותה כיונה פותה עוגרת, מצפצפת מימרות שלמדה ומאמינה בכל.  ואחר כך, כשהיה לה בטחונה למוקש, נפקחו עיניה והתחילה להתבונן בעין חודרת אל כל הנפשות הסובבות אותה ואל המטרה.  היא מוצאת קורת רוח בחיים של עבודה. מטרה זו מאירה גם מתוך "הצדיקים" ומתוך "במורשי לבב". והיא מתפתלת מעט בעיקולי מילודרמטיים בסיפורה האחרון.  כל אלה היו סיפורים טיפוסיים של אשה כותבת בינונית: רוך, קטנות, השתפכות הנפש, הרבה מלים ומעט רעיונות, שיחה טובה, קלה אבל שיחה – כנשים הללו, שיושבות ומשוחחות ומספרות זו לזו.

כשאני עומד ותוהה על אשה זו אי אפשר לי למלט את לבי מן הספק: שמא כל מה שמדברים על כשרון טבעי ונטוע באדם מהורתו ולידתו הוא טעות.  הרי אשה זו, הרי דברים שכתבה היא בעצמה בנעוריה – ואין אף ניצוץ של כשרון!  מהיכן באה הגאוניות של אחרי כן?  האמנות, שאין אף משהו ממנה בסיפוריה הראשונים, אי מזה באה בהמשך הזמן?  האמנם דברים כאלה באים גם ע"י עבודה רבה בלי הכנה טבעית?  קשה להסכים לפרודוכסון כזה, אבל בנוגע לאורז'שקובה הלא "מעשה שהיה כך היה"!  כותבת אשה ששה שבעה סיפורים במשך שנים, לא באקראי בעלמא, אבל דרך כתיבה בעד הקהל כמי שספרות אומנותו, ואין בהם כלום. ומוסיפה לכתוב, וכבר יש ראשית כשרון, והולך הכשרון ומתפתח והולך ומשתכלל, ועולה ממדריגה למדריגה ממש כמדריגות הסולם ומגיע עד המדריגה היותר גבוהה!

הרי היא כותבת בשנת 1872 את "האדון גראבא" שלה ומוסיפה כותבת בשנת 1873 את "מארטא" ובשנת 1876 שני ספורים את "משפחת הברוכביטשים" ואת ה"הפוֹמפלינסקים" לפנינו כבר עומדת סופרת בעלת כשרון.

יש בכל הסיפורים האלה נטיה ידועה, אבל האומנם נכון הדבר, שכל נטיה, אפילו הטובה והנבחרת שבנטיות, היא סם המות ליופי, וממילא גם לאמנות?  כן ולא!  כן, כשאין הנטיה נבלעת כולה בתוך היצירה האמנותית; לא, כשהיצירה האמנותית, שנולדה על ידה, סופגתה ונקלטת בה, עד שלא נודע כי באה אל קרבה.  רק מי שאינו יודע את קורות האמנות ואת הודאות-פיותיהם של האמנים עצמם יכול להכחיש, שיש גם לנטיה חלק גדול ביצירות אמנותיות ושהיא לפעמים אחד מן הגרעינים המפרים את דמיונו של האמן.

גם הסיפורים הנזכרים של אורז'שקובה הם נטיותיים מתחילתם ועד סופם, אבל אין הם חסרים גם מעלות אמנותיות וצריך לחשבם ולצרפם למקצוע היופי, אף על פי שיש בהם עוד פגם אחר, והוא – שהם היו דברים עומדים על הפרק, דברים שהזמן גרם, וזמניות זו היא בוודאי פוגמת.

כי פולין עמדה אז בין תקופה לתקופה, ומה שהשתדלה ה"אסכולה הפוזיטיבית" בווארשא לעשות בפובליציסטיקה שלה, במדעיוּת פופולארית שבה, בביקורת שלה, השתדלה אותה אשה בהורודנא לעשות בסיפוריה, בהבדל זה, שאנשי ה"אסכולה הפוזיטיבית" עשו קפיצות גדולות, ובמשך הקפיצות יש מהן שפרשו תיכף (פרוס) ויש שנחשבו בתחלה ספק כאן וספק כאן (סינקיביטש), וכנגדם אשה זו כתבה וכתבה סיפור אחר סיפור, בלי ליאות, בתחילה, כאמור, גם בלי כשרון, ואחר כך בכשרון מתגבר והולך, ולרוח אחת.  ב"אדון גראבא" כבר היא יודעת וחוקרת את לבות בני האדם, כבר היא רואה מה שלא ראתה בסיפוריה הראשונים, כבר דעתה צלולה וכבר היא מצרפת את האותיות, שבהן אדם נברא, כלומר, כבר היא בקיאה בחכמת הנפש. הסיפור הזה ניתרגם לכמה לשונות, וביניהן גם לאשכנזית. ונדפס ב"נייע פרייע פרעססע", בתקופה שהיה העתון הזה אוכל פולנים.  כסיפורים הראשונים כן גם סיפור זה הוא תוכחה כנגד עצלות הגאיונים ופזרונם והלל גדול להעבודה, החשבון והחריצות.

אורז'שקובה מותחת גזר דין קשה, גזר דין של מיתת כרת על האצילים, אשר "יקוט כסלם ובית-עכביש מבטחם" (היא השתמשה לעיתים בלשון התנ"ך, שהיתה בקיאה בה), ואת התחיה הלאומית היא רואה רק מצד החריצות וההשתדלות, היגיעה והעמל.  המקור שכל נשמותיה, נשמות יצירי דמיונה, נחצבות משם, הוא – השליאכטא הפולנית.  היא מכוונת את טבעו וצורתו של כל דיוקן ומחלקת את האורות ואת הצללים, את האורות לאנשי העבודה, המתינות, החסכון, הזריזות, השכל הישר ואת הצללים לנפשות האיסטניסיות, התיאבוניות, החולניות, המנודנדות.  בחלוקה זו יש "לשיטתה", אבל על "לשיטתה" זו מתוח חוט של חן.  היא כותבת עוד מוסר-השכל; ואמנם, אין סופרת זו פוסקת מלכתוב מוסר-השכל כל ימיה.  אבל כבר יש פי שנים ברוחה: מוסר השכל וגם אמנות.  וכשהיא כותבת את סיפורה השני: "מארטא", היא מתארת שוב טיפוס של בת אצילים שנעשתה מורה ושמוצאת את תעודת חייה בעבודה זו, אבל פה כבר יש בציור האפיים פיתוחי חותם ברשמי קווים דקים מאד, כבר יש טביעת עין של אמן בסימנים מובהקים.  האופק מתרחב וכשרון הטכניקה הספרותית נראה בשכלול יותר מקיף בשני הסיפורים האחרונים, שבהם כבר היא צופה מסוף העולם השליאכטאי ועד סופו.

בכל הסיפורים האלה נטושה מלחמה עצומה כנגד דעות, שהיה להן שלטון ושיש להן עדיין עתה שלטון גדול באומה הפולנית.  גאוות המעמדות, פירוד המעמדות!  אנחנו היהודים, עם גאונינו וגיבורינו, מיוחסינו והמון עמנו, סוף סוף אין אנו יודעים, במה יתגאה האדון הגדול על הקטן ממנו, האצילות, שמונה את יחוסה עד למעלה משש מאות שנים, על זו, שנאצלה בימי מלוך אוגוסט השני, החזק, בפולין, של אלה יחד –  על השליאכטא הבינונית, של הבינונית – על הלבושה בגדי עדים של כולן יחד – על העירונים, על בעלי המלאכות, על האיכרים וכו', אנו חסרים את החוש הזה, ולפיכך אין הדבר בעינינו אלא שמועה.  אבל להפולנים אין זו שמועה, אלא אחת משאלות החיים.  כשהם רוצים לבנות את פרצותיהם ולמלא את חורבנם הם פוגעים במכשול של ממש זה.  צריך לסלק את המחיצות ולבטל את התחומים כדי לחבר את האומה, והמחיצות והתחומים האלה מגינים על עצמם בכל כוחה של המסורת  ובכל עריצותו של ההרגל, ולא עוד, אלא שגם בתורתם הלאומית הם מוצאים סמוכים לדבריהם, והמפלגות השליטות והתקיפות, אלו העומדות בראש, שעיקר שיטתן היא: כל חדש אסור, – רואות בכל שינוי גם בהשקפות הללו סכנה והפסד לכלל האומה.  מפני שלפי דעתן ראשי האומה ומנהליה הם הם האצילים וחלילה לאומה לשנות פנים ככרום, ללבוש צורה ולפשוט צורה לפי העניין ולפי השעה הצריכה לכך; היא צריכה לעמוד בתכונתה ובטעמה הראשון בלי עירובי תחומין וערבוב צרות.  הקולטורה הפולנית כמו שהיא, ביפייה ובדלותה, בעידונה הטרקליני ובדון-קישוטיריה שלה, בטוב טעמה האסתיטי ובמיעוט מדעיותה, בנועם הליכותיה, חן תנועותיה, ברוח השירה והציור ו... בחוסר חוש עממי חזק, רחב ואמיץ.  כל קולטורה זו של "חצרות" היתה קולטורה שליאכצ'ייצ'ית עם היסטוריה נהדרה מן הדורות שעברו, עם תקופת הזהב של קאז'ימיר הגדול, עם פרקים מרהיבי עין של גבורה בלי בצע, עם סובייסקי שהציל את ווינא, ועם לגיונות, גם עם פרקים של התחלת חכמה מדינית, הוי, לאחר זמן.  אבל סוף סוף אחר שנת 1864 נשברו הכלים האלה וצריך היה לברוא קולטורה חדשה עממית, מעורבת, מאחדת את המעמדות השונים.  ממלאת את החסרונות; ועל דרך קולטורה חדשה זו עמדו המכשולים: הקנאות הרומית-קתולית, פינוק האצילים, שנאת המעמדות אלה לאלה, הבוז למסחר ולתעשיה, שיפלות האיכרים והמצב המשונה של היהודי, שיותר משהיה שנוא היה בזוי!

ונלחמו "הפוזיטיביים" בכל המכשולים האלה, ונלחמה באלה גם אוז'שקובה. אבל היתה באשה זו עוד סגולה אחת, שלא היתה בהם, השפופרת שהם היו מסתכלים בעדה, היתה השפופרת המדעית, הלאומית והכלכלית, אבל היא אורז'שקובה, היתה מסתכלת באספקלריה גדולה על כל הנעשה.  שוב אין אנו יודעים מאין.  שוב זהו אחד מסודות היצירה הרוחנית, שאשה זו, בת פאוולובסקי שהיה בעל אחוזה קטנה סמוכה להורודנא, תלמידת הנזירות ה"סאקראמנטיות" בווארשא ומחברת סיפורי המעשיות שאין הנפש היפה סובלתם, כשם שעלתה בסיפוריה שבתקופה שניה למדרגת כשרון, כך עלתה גם למדרגה אחרת: למדרגת אשה אוהבת אנושיות. אהבת האנושיות לא דרך אגב, לא בחינת "מהיכא תיתי", "הרי אני אדם ולמה לא אאהב את בני האדם", אלא אהבת האנושיות בתור נימוק עליון, בתור הרגשה קבועה, בתור שיטה שלטת על כל השיטות, בתור דבר שאינו "מדאורייתא", אלא היא היא האורייתא, העיקר, שהכל טפל אצלו, – אהבה זו, שאליה עולים רק הנביאים ויחידי הסגולה שבדור, אהבה זו – עולמית, רחבה, מעין זו של ויקטור הוגו, מעין זו של טולסטוי, אהבה של דביקות, של חסידות, כמעט של תאווה, כמובן מאותן התאוות הנפשיות הרמות, הנאצלות מכל חומר, אהבה, שבכוחה אדם אוהב את המין האנושי כולו בלי הבדל ומיצר בצרתו, כאוהב זה, שלבו ורוחו ונפשו שקועים כולם באהבתו, התחילה נוצצת באשה גדולה זו בסיפוריה משנות השבעים והולכת הלוך ואור, הולך והתרחב. 

וכן לא רק מתוך שיטת קונט וטין ולא רק בשביל תועלת מדינית, אלא בכוח האהבה האנושית היא הולכת לבקש את הנרדף.  זהו יסוד, שאינו זז ממקומו, השיטות הללו נוצצות והללו נובלות; האהבה האנושית תתקיים כל זמן שהמין האנושי יתקיים, זוהי אמת המידה שביד אורז'שקובה, כשהיא ניגשת אל חזיונות החיים למוד אותם ולהעריכם.  היא מבחנת בין הטוב והרע בין הישר והנלוז.  אין לה אידיאלים של פינוק ושל צחצוח לעילא ולעילא, חצי גאון וחצי שגעון ממין ההרהורים היפים והמטורפים של פרז'יבישבסקי וכל בעלי הליקוי המשכרים בחריפותם ומפתים ביפיים העגבני המלבב: הטוב הוא טוב והרע הוא רע, אין ארטיסטיות מכפרת ואין גאוניות מחפה.  העיקרים אינם ניסחים ממקומם אף כמלוא השערה.  האדם הבהימי, הפוחז, המפזר לריק את יגיעו או את יגיע זולתו, המתמכר לתאוותו, הפוסע ברגל גאווה על ראשי אחרים, המתגאה, הגוזל את העני, הנדיב, הדבק במשפחתו, האוהב את ארץ מולדתו, המגן על החלקה הקטנה שלו, המפרנס את משפחתו ביגיעה, בכבוד, באמונה – הוא צדיק.  כל אדם הוא מושבע ועומד על כך לעשות את חובתו לעצמו, למשפחתו, לארצו, ובאותה שעה – גם לכל המין האנושי.  צריך לאהוב את הבריות!  צריך לראות ולשים לב.  כמה בני אדם סובלים צער ויסורים חלאים ופורעניות רק מתוך זדון ועריצות, אכזריות וקנאה.  צריך להמעיט את הרע ולהרבות את הטוב.  זוהי התכלית הכללית.  זוהי תכלית הדתות, הסדרים, הנימוסים, העמים והממשלות!  זו צריכה להיות המטרה!  וכשהחיים אינם כך, כשיש בהם עוול ורשע, סחי וצרה, עוני ועיפוש, בערות ויסורים, – חובה להראות ולגלות כל אלה לבריות.

מטיפה היא אורז'שקובה לחירות, אבל לא רק לחירות חיצונית, אלא גם לפנימית.  על פי רוב אנו חושבים, שכשאנו יכולים להחזיק בדעותינו הטובות בעינינו וגם להודיע אותן וכשאין הסרדיוט רשאי להיכנס לתוך ביתנו ולשים אותנו במאסר, כבר אנו בני חורין.  באמת יותר משהאדם סובל מן העבדות, שזוקקת אותו מחוץ,  הוא סובל מן העבדות, שהוא נושא בתוך נפשו.  וגם אם נתיר את כל חרצובות העבדות החיצונית לא נהיה בני חורין כל זמן שכל רעיון מרעיונותינו וכל הרגשה מהרגשותינו תהיה קשורה בשלשלת העבדות.  העם צריך להרבה דברים: לאדמה, לכוח, לאושר, אבל יותר מכל הוא צריך להכרת ערכו הפנימי ולחירותו הפנימית, אלילים ומשגיחים שונים דיכאוהו, אלה באמונה תפילה ואלה – בשבט. הוא היה להם – לא קהל אנשים, שיש להם זכות החיים ע"י עצמם ובשביל עצמם, אלא עדר שוורים לעבודה ופרות חולבות או עדר סוסי הבר, שחוטפים אותם מן השדה ורותמים אותם אל העגלות ואל המחרשות.  וכל כך הסכין זה הגיבור העבד לשאת את הכבלים, עד שאינו יכול לשער בנפשו, איך יכול להתהלך ולנוע באין מעצור בלי נוגשים ומשגיחים.  וחירות מעבדות זו דורשת אורז'שקובה.  אין היא חודרת לתוך עמקי שאלות הרכוש והעבודה.  אילו היו העשירים והעניים, החזקים והחלשים – אנשים כנפשה, לא היה מגיע הדבר להתקבצות הרכוש בידי היחידים ולהתרחבות העוני בהמון העם.  עתה, כשקלקלה זו כבר קיימת יש לעמוד רק על היסודות: להרבות את הטוב ולהמעיט את הרע.  אהבת כל הבריות וסליחה לכל, חיבור המין האנושי ע"י חבלי האחוה, שיווי גמור של האדם בזכויותיהם ובחובותיהם, ביעור וביטול של הצביעות, השנאה, הזדון, הגאווה והאכזריות, הרמת שאיפות החיים מן הדיוטה התחתונה של תאוות בשרים למרום מדרגת האידיאלים הגבוהים, המקיפים את כל העולם, הגנה ואפוטרופסות של חנינה וחיבה על כל מה שהוא קטן וחלש ואומלל וסובל, תביעת עלבונו של כל עשוק, בזוי ונעלב, – זוהי רוח החיה בחזיונות אורז'שקובה, ואהבת האנושיות, המונחת ביסוד כל אלה, התפתחה בה מעט מעט משעה שהתחילה לכתוב את סיפוריה הראשונים, התפילים בבחינת האמנות, עד שהגיעה להתגלמות כשרונה בסיפוריה מן "גראבא" ואילך ועד שהגיעה מאבנים טובות ומרגליות הללו ל"אבני שיש טהור".

כי בתקופה שלישית, כבר אנו רואים את אורז'שקובה בכל מלוא התפתחותה, ותקופה זו מתחלת ב"אליה מקובר", סיפור מחיי היהודים, שכתבה בשנת 1873.  כל הסיפורים מחיי היהודים, שכתבה אורז'שקובה, לא נכתבו כדי להגן על היהודים בתור היותם נרדפים, אלא כדי להגן על כבוד היהודים בתור היותם בזויים.  אם היהודי הוא מוגבל בזכויותיו או לא – לעולם הוא "מוֹשק", לעולם הוא נבזה.  הגיטו אינו המצאה פולנית ואין צורך לומר, שהאינקוויזיציה לא היתה המצאה פולנית.  היו תקופות ידועות בפולין, שבהן היו היהודים ניהנים מכל הזכויות.  אבל יש המצאה פולנית אחת ו-"מוֹשק" שמה.  "מוֹשק" או השם הכולל "ז'ידק" הוא הוא הביטוי השלם של ההשקפה השוררת.  יהי יהודי מה שיהיה, הרי הוא ז'ידק – פעוט, מגוחך.  נעים להשתמש בו או לא נעים, פיקח הוא או שוטה – בכל האפנים עיקרו אינו משתנה.  בפניו אומרים לו כך וכך, אבל שלא בפניו קוראים אותו בשם הזה. אין עושים גדרים ומחיצות.  רואים אותו כראות מין אחר, מין בפני עצמו.

ונכנסה אורז'שקובה לתוך מקצוע זה ולא עמדה כרוב הסופרים הנוצרים בקצהו, במקום שיש יחוסים וענינים בין יהודים ונוצרים, אלא חדרה לתוך אמצעיתו, לנקודת התוך, ונכנסה לא כ"פריץ" זה שבא לחתונת יהודים או לבית יהודי לאכילת דגים בסעודת שבת, אלא בענווה, באימה ובדרך ארץ, ועל כל אלה – באותה האהבה האנושית, השורה על כל מחשבותיה והעוברת כחוט השני דרך כל חזיונותיה.  אין בה מן האופטימיות היתרה ואין בה מן הסניגוריה התפלה: היא משתדלת להכיר את האדם הנקרא יהודי כמו שהיא משתדלת להכיר כל מין אדם.  מסיפורה הראשון עד האחרון נראה, שאין דם הפולני בעיניה "סומק טפי" מדם היהודי.  רואה היא בין היהודים נדיבות וכילות, חירות ועבדות, טהרה וטומאה, רוממות ושפילות, עושר וריש, עבודה ועצלות, ועומדת היא ובוחנת וחוקרת את המעלות ואת החסרונות האלה ברוחב בינתה, בלי שחוק וקלות ראש, בטעם האהבה והדביקות האנושית, בלי נשוא שמע-שווא ובלי התפתות אחרי שום משפט קדום, עם הרבה שגיאות קטנות, שהן כרוכות בהכרח אחרי כל סופר זר, אבל בלי קלקול אחד בזדון.  מטפלת היא ב"אליה מקובר" כמו שהיא מטפלת ב"גראבא": בבקשת האמת, בלי משוא פנים בלי רום עינים וגובה לבב, בחביבות של צדקנית גדולה, וכמו ב"גראבא" כן גם ב"מקובר" מושכתה אהבתה האנושית אל מגורי הריש והמסכנות, מקום שם התום מדוכא בידי הכוח, ושם היא פורשת כמלאך הרחמים את כנפיה הלבנות על הצדק הנרמס והיא מרימתו ורוחצתו מן הרפש ומנשקתו ומלבבתו... ובוכיה עליו.

וכאן אני עומד בתקופה, שבה כבר נעשתה הכרתי את אורז'שקובה יותר קרובה ובלתי אמצעית משהיתה מכבר.

אחרי "אליה מקובר" כתבה את חזיונה "סילבק שומר הקברים", מלאכת מחשבת דקה ועמוקה עם פילוסופיה נוגה, משמימה, ואחר כך (בשנת 1878) כתבה את "מאיר אזופוביטש" שלה.

במקרה יכול אני להפיץ רצועת אור על עבודת אורז'שקובה בתקופה זו ולפתור על כל פנים חלק אחד מחידת התפתחותו של הכשרון הזה מן האין ועד תכלית השלמות.

מניח אני מה שיש עוד ב"מאיר אזופוביטש" מן המליצה וההשתפכות, הריטוריקה והאריכות היתירה.  הרי אנו מוצאים ליקוי זה בכל הסיפורים מן הדור ההוא; הסופרת האנגלית, שאני חושב אותה דומה ביותר אל אורז'שקובה: ג'ורג' אליוט – האריכה עוד יותר.  מניח אני גם מה שיש ב"מאיר אזופוביטש" מן התמימות בציור חיי היהודים במאה השבע עשרה בפולין, הרעיונות ודרכי הדיבור של "דור המאירים", שהועברו בקפיצת הדרך לאחור אל הדור ההוא, השגיאות הקטנות בתיאור מנהגי היהודים וכו'.  אבל אחרי ניכוי כל אלה עוד יישאר הרבה מאד ממה שצריך להפליא את הקורא המבין.  הרי אשה פולנית זו מדברת על התלמוד והרמב"ם והזוהר, על הרבנים והקראים, על חוקי הדת והכוונות – מהיכן היא יודעת זאת?  – היא קראה ועיינה במשך הרבה שנים בספרים רבים וחקרה ודרשה והציבה ציונים לעצמה, באמצעות מר ישראל צבי (הנריך) פלטין שהיה עורך ה"איזראיליטא" ובאמצעות מר אדולף יעקב כהן היתה מביאה לה ספרים שונים באשכנזית ובצרפתית על היהודים והיהדות.  הרבה פעמים בידחה דעתנו על הדבר הזה. הרי כבר יש לה גרץ והיא מבקשת גם את כל ספרי גייגר.  הרי כבר יש לה אלה, והיא מפצירה, שישלחו לה את כל תרגומי התלמוד הצרפתיים של הד"ר רבינוביץ  יושבת אותה "גוייה" בהורודנא ולומדת ש"ס?  רוצה להיסמך לרבנות!  קוראת וקוראת ואינה יודעת שבעה.  מבקשת זוהר בלשון צרפת!  אין!  על כל פנים איזה ספר שיהיה על הקבלה?  אולי את ספרו של ד"ר יואל בלשון אשכנז? – טוב!   שלחו הלום את ספרו של יואל!

בידחה אלינו דעתנו.  אבל דבר זה לא היה בדיחותא כלל.  אשה זו, כפי שנוכחתי לדעת, היתה אבטודידאקטית זריזה.  היא לא מצצה מן האצבע ולא כתבה דרך כתיבה בעלמא.  היא היתה סופרת מהירה ופוריה וגם מרובת הצדדים, אבל – וזהו סוד הסופרים מרובי הצדדים – היא הרבתה לקרוא יותר משכתבה, והיא הכינה את עצמה לכל ענין בשים לב, בשקידה גדולה.  חניכת ה"סאקראמנטיות" בווארשא מה יכולה היתה להעלות מבית תלמודה?  דברים שצריכה היתה לשכוח! אבל היא היתה אשה עובדת!  הנה נסקרים לפנינו כעת בסקירה אחת כל הדברים שבסיפוריה הראשונים על ערך העבודה.  קיימה זו מה שכתוב באלה!  האשה העובדת, הלומדת תמיד, מכל ספר מכל אדם, כדבורה זו, שמוצצת את ליח הפרחים.  האשה הזוכה לחירות עצמית ולעמידה ברשות עצמה, – הרי זו אורז'שקובה.  היא נתנה דוגמא לזה במקצוע העבודה הספרותית.

ויש לדבר זה עוד צד אחד: אולי סופרים אחרים מכינים את עצמם לענינים אחרים, אבל לענינים יהודיים מי פתי יכין עצמו?  כלום הכין נימציביטש את עצמו ל"לייבא אי סיורא" שלו?  מה יש כאן ללמוד?  וכי גם זה הוא מקצוע ראוי לחקירה?  ענינים חשובים!  דברים עומדים ברומו של עולם! "ז'ידק", "ראבין", "תלמוד" – כל השומע יצחק.

ואמנם הירבו השליאכצי'צים לצחוק. כי "מאיר אזופוביטש" אינו כלל וכלל סיפור פולני-יהודי, אלא סיפור יהודי.  אורז'שקובה נכנסת לפני ולפנים לתוך החיים היהודיים.  היא רואה בתוך היהודים את המלחמה בין הישן ובין החדש, בין האורתודוכסיה וההשכלה, בין הקבלה והפילוסופיה, ועומדת היא כמובן, לימין החדש, ההשכלה, הפילוסופיה.  מאיר אזופוביטש הוא "אוריאל אקוסטה" הפולני: גם הוא שואף לאור, לדעת, לחרות ומאליו מובן, שכמו בחזיונו של גוצקוב כן גם בזה של אורז'שקובה שואף הגיבור לחיבור והתקרבות אל העמים.  אבל הריפורמה אינה באה מחוץ, כשיטת המתבוללים, אלא היא באה מבפנים.  היחס אל החוץ הוא רק כלאחר יד.  היסוד הוא – המסורת.  לטודרוס (הטיפוס השלילי) יש מסורת של הזוהר, למאיר יש מסורת של "מורה נבוכים".  אמנם, לנו היהודים הלאומיים, אין "אוריאל אקוסטה" ו"מאיר אזופוביטש" יחד אומרים כלום.  שניהם – צלמי-חזיון, שניהם תלויים באוויר.  אם תהיה בינינו מלחמה אמיתית בין הדת והדעת – לא בתוך הגלות תהיה.  חוץ מזה – דתנו אינו מעין אותן הדתות, שיש להן שלטון וכוח קליריאקאלי.  ואותם הדברים היפים מחוץ, ש"אוריאל אקוסטה" מתפעל מהם, אינם יפים כלל.  אבל יכולים אנו להבין את נקודת המעמד, שעליה עמדו המאירים בספרות "האשכנזים-הצעירים" של גוצקוב ובספרות אורז'שקובה.  ואם המתבוללים של היום באים ושולחים את ידיהם הגסות לגעת ברקמה דקה ויפה זו – אין זו אלא עניות דעת.

כל הטיפוסים החיוביים של אורז'שקובה הם יהודים גמורים, לא זאטוטי בני ישראל, "פולאקי משה רבנו" וכל אותן הצורות המעורבות והמשונות, שיש בהן רק חיקוי פולני, אבל אין בהן מקוריות יהודית.  היא אינה תובעת את עלבונם של היהודים המשומדים ושל, "ערב-שמד", אינה משתתפת בצערם כשאין מקבלים אותם לאיזה חברה של פולנים אמיתיים ואינה סומכת גאולתם לתפילת האהבה האנושית.  אין דבר זה מעלה או מוריד, כי בין היוצאים והנכנסים אצלה היה פולאק של "משה רבנו" זה או אחר.  הדבר המעסיק את חוקר הספרות, הדבר המתמיד הוא: הקיבוץ של יהודים בסיפורי אורז'שקובה.  היהודים שמסביב ל"אליה מקובר" ל"מאיר אזופוביטש", ל"גדליה", ל"שמשון הגבור" ועוד.  היהודים האלה, שאורז'שקובה מוצאת בהם כל כך טהרה וצדקה וחכמה, כל כך ענווה ויושר ומידות משובחות, כל כך יופי פנימי ועינוי על לא חמס, כל כך קולטורה אמתית, נפשית, רוחנית, היהודים האלה הם רחוקים מההתבוללות כרחוק מזרח ממערב, והמתבוללים גם ידוע לא ידעום, גם דבר לא יוכלו לדבר עמהם, גם בוש יבושו בהם!  כיוון שסופרת גדולה, נוצרית, פולנית, אליזה אורז'שקובה כתבה את הספורים האלה – טוב הדבר, באים ומתגדרים ושמחים ומפארים!  הם בעצמם בוודאי לא מסוגלים היו לכתוב ספרים כאלה... לא מסוגלים היו להתהלך בהורודנא וסביבותיה ולטפל שם עם יהודים, לטייל ולהתבונן, ואולי גם לא היו מסוגלים להכין עת עצמם ע"י קריאת תרגומים מן התלמוד.  מה להם ול"מאיר אזופוביטש"?

"מאיר אזופוביטש" הוא משכיל ריפורמטור מעין "יוסף בן שמעון" של יל"ג, מעין שמעון של סמולנסקין ב"שמחת חנף".   מדבר הוא בלשון המקרא, מעיד לו עדים את פילוסופי ספרד, "אברך משי" וגיבור הרוח.  טיפוס של משכיל ליטאי פולני מדבר בלשון גייגר מן הספרים שקראה אורז'שקובה, ומשורבב ומושב עשר מעלות אחורניות בצל מעלות העתים. אמנם גיבורי אורז'שקובה, עם כל המידות הטובות, מראים גם חיבה לנוצרים, מכירים טובה לאצילים, אוהבים את הבריות, דורשים את טובת הכלל, – אבל עירבוב המידות הטובות האלו עם מה שהכנופיה של מתבוללים דורשת – זוהי סמיכת הפרשיות בלי יסוד ובלי הגיון!

היהודי אינו סומך על הזוהר, אלא על רב סעדיה גאון ב"אמונות ודעות" שלו; אינו מסכים לסגולות ר' טודרוס, העוסק בקבלה מעשית, והוא מעורר את העם ללמוד מדעים; אינו מצדד בזכותם של הרמאים המלווים ברבית והוא משבח את היושר והאמונה ומרים מכשול מעל דרך עיוור; היהודי – יש שהוא קנאי מן העולם וגוזר על כל רעיון חדש ויש שהוא שוקד על הלימודים המועילים; יש שהוא מאסף ממון וגוזל ומלסטם את הבריות ויש שהוא עובד עבודת פרך ומפרנס אפילו את עניי הנוצרים, – מה לכל אלה ולאותה תורת השמד, הרוצה לעשות את פולין בניין אחד, שאין בו שום בליטה, והגוזרת, כי כל הפסק וכל פירוד פוסל?  אם הפירוד פוסל, הרי כל היהודים באוצר צורותיה של אורז'שקובה פסולים!  אם המטרה היא רק לנפול לתוך בית הבליעה של ו"קמא קמא בטיל" – הקדמות ארוכות אלה למה?  – כל מקום שאתה מוצא את ההתבוללות: בפובליציסטיקה או בבלטריסטיקה, העם העיקרי בולע את הראוי להיבלע בלי כרכורים, כזוכה מן ההפקר.  ליהודי אין קולטורה משלו, לו אין הרגשה לאומית, ואם יש לו – הרי זו קנאות ובדאות; לו אין מסורת, – ואם יש לו – הרי זו שטות.  לו אין אפילו מינים שונים; לו יש אינטיליגנציה כלומר המתבוללים ו"חומר עכור", והוא, העם, שלא התבולל עוד.  זהו ה"אני מאמין" של המתבוללים בפולין.

לעומת זאת אורז'שקובה חוקרת רק את הצורות הישנות, מתבוננת אל הקולטורה המיוחדת, מנפה בי"ג נפה את "החומר העכור" ועושה אותו לא כסולת נקיה אחת, אלא כהרבה מינים.  והיכן היא עושה זאת?  שימו נא לב!  היא יושבת כמעט כל ימיה בהורודנה ויודעת היא על פי רוב את היהודים שם. מה הם היהודים שם בעיני ה"פולאק של משה רבנו" הווארשאי? ברו נא מן הפולאקים האלה אנשים אחדים, שלחו אותם להורודנה!  וכי ישהו שם?  וכי יבואו שמה בדברים עם היהודים?  ואם יבואו בדברים עמהם, וכי ימצאו אף דבר טוב אחד בהם – מנקודת ראותם שלהם?  הלא אלה הם ה"ליטוואקים", שכמעט גוזרים עליהם כלייה!  ובתוך ה"ליטוואקים" האלה ישבה אורז'שקובה וביניהם, רק ביניהם מצאה את טיפוסיה, ובייחס אליהם היתה מלאה אהבה ואחווה ושלום וכל ימיה היתה תורת חסד על לשונה!  כלום צריכות המפורסמות האלה ראייה?  הלא רק קורות חיי אורז'שקובה וכל עבודתה היא ראייה אחת גדולה ומכרעת!

הופעת "מאיר אזופוביטש" בשנת 1878 היתה מאורע רב ערך.  הספר נדפס במהדורה ראשונה עם ציורי אנדריולי בהוצאתו של מר שלמה ליבינתאל.  אנדריולי היה תערובת פולני, ליטאי ואיטלקי.  בעל דמיון חזק, ואמרו עליו אז שהתנועות והעוויות שהוא עושה בציוריו, הן מחוץ לשורת האסתיטיקה.  בימינו בוודאי היה נחשב בין האקדמיים היבשים.  בסוף ימיו קנה לו אחוזה קטנה, סמוכה לאוטבוצק אצל ווארשא.  באחת מן השנים ישבתי שם ישיבת הקייץ, והוא היה מספר וחוזר ומספר לי על ציור "מאיר אזופוביטש" שלו. רצה לעשות את ציוריו בווארשא, אך אורז'שקובה לא רצתה בכך, באמרה, שטיפוסי היהודים בהורודנא הם מצויינים יותר. אז נסע אנדריולי להורודנא ועשה איזו "העתקות מן הטבע".  קלונימוס הוא מהורודנה – חנווני, שהיה מספיק סחורה לאורז'שקובה, אך את מאיר לא היה יכול למצוא בהורודנה, והלך לווילנא ושם מצא מה שביקש.  צריך היה להראות לאורז'שקובה כל מסה וכל העתקה ראשונה והיא היתה מקפדת מאד על הדוגמה: "לא כך עלה במחשבתי, אלא כך".  "זה אינו יהודי, אלא פולני עם זקן ופאות".  – סוף סוף – היה אנדריולי אומר – שמח אני עתה, שהמלאכה נגמרה ודעתי נוחה בה, ומחזיק אני טובה למרת אליזה, ששלחה ידה פעמים אחדות במטבע שטבעתי.  ומכל מה שסיפר לי אנדריולי ראיתי, כי סופרת אידיאוליסטית זו היתה ריאליסטית קיצונית בנוגע אל הציורים בחזיונותיה, שחזתה בעצמה.  ברצותה "לרומם מעלת הנכבד, להוסיף הדר לנהדר.  לתת חן לשפלים להסתיר הנגעים תחת לבוש מלכות ולגלות שושנים בין החוחים", נמשכה אחרי הכוח המדמה החזק, אחרי המליצה העשירה וגם אחרי המטרה, שהציגה לה סוף מעשה במחשבה תחלה (אמנם במלאכה יקרה זו נבלעה המטרה בתוך הצורה האמנותית, כאמור למעלה).  אבל כשהיו ציורי אנדריולי לנוכח עיניה ראתה, שיש בהם מן ההפלגה.  ועוררתו לתקן דברים הרבה, שלפי דעתה צריכים היו שינוי והעברת הפצירה פים על פני החרט (ציורי אנדריולי היו ציורים פיתוחי עץ).  אמנם, הדבר המצחיק בזה הוא, שבבחינת ההיסטוריה נכשלו שניהם: אורז'שקובה ואנדריולי יחד.  אם בעינים פקוחות נחפשה ונחקורה את צורותיהם של הסוחרים היהודים ושל הנאורים מן המאה השבע עשרה, נראה שהמצייר הקדים את המאוחר והלביש את דמות דיוקניהם של פרצופי המאה השבע עשרה בגדים של תקופת ניקולאי הראשון, בגדים מתקופת החוכרים וההשכלה הראשונה.

עם כל אלה היה הספר ההוא במהדורתו הראשונה כלי חמדה.  הוא תורגם לכמה לשונות ועשה רושם גדול.

בראשית שנות השמונים, ואני אז סופר צעיר, וניסיתי לכתוב גם פולנית, התוודעתי אל אורז'שקובה בהיותה בווארשא. זאת היתה אחרי שיצא תרגום "מאיר אזופוביטש" באשכנזית.  לרגל תרגום זה נדפסה ביקורת ארוכה בפיליטון של ה"פראנקפורטר צייטונג".  המבקר הירבה להלל את הסופרת ואת הסיפור, אך רמז גם על כמה שגיאות קטנות, שהתגנבו לתוכו.  כן, למשל, כשתיארה אורז'שקובה את סעודת השבת בבית יהודי, כשבעל הבית מקדש על היין במסיבת משפחתו, היא מציגה לעין הקורא חזיון כלול בהדרו: הוד הנווה היהודי, החן הצנוע השפוך על פני כל המשפחה, החדר המלא אורה, השולחן הערוך, קדושת השבת השורה על כל המסובים; ורק באחת נכשלה הסופרת: במה שהעטיפה את בעל הבית לקידוּש... טלית ושמה עליו גם תפילין, כי חשבה, שלעבודה כזו אי אפשר בלי טלית ותפילין.  "מה דעתך על זה?"  – שאלה.  ברצותי להרגיע אותה אמרתי לה: "אין רע, כאלו וכאלו שגיאות קטנות תקרינה".  אך רוחה לא נחה ואמרה: "לא בי האשם!  אני יראתי, שמא איכשל באיזו שגיאה, ועל כן ביקשתי את המו"ל, האדון שלמה ליבינתאל, להעיף עינו על פרטי הדברים האלה, ואם שגיתי – יתקן, אבל הוא השיב לי: "מה אני יודע בענינים כאלה!  ידיעתי פחותה מידיעתך, גבירה!" – "לא כן הוא הדבר – אמרתי אל אורז'שקובה, אחרי שסיפרה לי את המאורע הזה – האדון שלמה ליבינתאל הוא עניו יותר מדי; הוא יודע היטב, שאין מקדשים על היין בשבת בטלית ותפילין, כי הוא נתחנך בעיר הקטנה קובאל, ולמד בחדר, ואביו היה מורה הדת.  רק להתגאות רצה לפני גברתי באי ידיעתו"  –.  "היתכן?  – שאלו הנאספים, שביניהם היו המשוררת הפולנית קונופניצקה והסופר נוביצקי – במה יש להתגאות – ´כן, כן, אני מבינה – השיבה אורז'שקובה בצחוק – זהו ענין יפה!" –.  אחרי איזה זמן פגשתי את האדון שלמה ליבינתאל ופניו לא היו כתמול שלשום, הרגשתי שסיפרו לו, שהוצאתי עליו דיבה, שהוא בקי בענינים האלה.  לא יכול היה שלמה ליבינתאל לסלוח לי זאת כל ימי יהדותו ועמידתו בספסל מזרח בהיכל.  ואחרי שלפני מותו נעשה סאליזי ליבינתאל וקתולי – לא כל שכן.

אני מזכיר את הדבר הזה מפני שהוא מפיץ אור על כל יחוסה של היהדות הפולנית המתבוללת אל אורז'שקובה, מתבוללים אלה לא נתנו לה אף רעיון אחד, אף חצי רעיון.  הם חלקו לה כבוד, רקדו מסביב לה – ולא יותר.  כל מה שהיה באורז'שקובה מן האהבה ליהודים – היה בה משל עצמה, מהתבוננותה דווקא אל המול היהודים הנרדפים ומקריאתה בסיפורים נוגעים אל היהדות.

וכן הלכה אורז'שקובה הלוך ועלה, עד שכתבה בשנת 1883 את "הקדמונים", בשנת 1885 את "משפחת הדז'ורדז'ים", באותה שנה את ה"שיפלות" ובשנת 1888 את ה"חם" ואת "על גדות הנימאן".  בכל הסיפורים והחזיונות האלה יש שני צדדים: אהבת העם ואהבת הטבע.  אורז'שקובה אהבה את החירות ואת האמת ואת השירה; היא אהבה את החכמה ואת יפי הטבע, את התקדמות רעיון האדם ואת קדושת הזכרונות של דור העבר, את עמה ואת האדם בכל עם אחר ובכל דת אחרת.  היא אהבה את האידיאל של אחדות העמים. היא ידעה גם לשנוא.  היא שנאה את השיעבוד ואת הרמאות, את הצביעות ואת החנופה, את האלימות ואת האכזריות. אורז'שקובה לא היתה סופרת נאציונאליסטית מעיקרה.  בכל ספריה – האנושיות קודמת ללאומיות.  כיוון שלאומיותה היא מדוכאה, היא נלחמת את מלחמתה.  היא באה ללאומיות מתוך אנושיות; ההתחלות והיסודות שלה הם: האהבה, הצדק, השיווי, החסד והרחמים.  אחת היא, אם איכרים פולנים או ליטאים או חנוונים יהודים סובלים; אחת היא, אם הם סובלים יסורי הגוף או יסורי הנפש – היא משתתפת בכל צער, יחיד או לאומי, משפחתי או ציבורי.  בגעגועי נשר היא מעופפת אל מרומי השלימות, כיצד העולם צריך להיות, – ובאותה שעה היא גם זהירה ופיקחית, היא יועצת לעשות הכל בהשכל ובדעת, מתון מתון.  כשהיא שומעת על הנעשה להחלשים ביד גיבורים עיניה מתמלאות דמעות, אבל אין היא יכולה לבכות הרבה. היא לא נולדה כדי להיות לאשה מקוננת.  מיד אחר הדמעות היא תופשת את העט ועובדת וחושבת ומורה ומנחמת ומדריכה ומפזרת את זהב כשרונה.

ויש בספריה קסם, שמשקיט את כאב הפצעים ושמחזק את העומדים על נפשם.  ב"שיפלות" היא יורדת לתהום נוולות החיים.  היא רואה שם את האשה בתרבותה הרעה, בקלקלתה ובמפלתה; אך גם שם היא מוצאת תחת ערמת שפך הדשן את ניצוצי צלם האלהים. ב"משפחת הדז'ורדז'ים" היא חודרת לעמקי חיי הכפר. כל מה שאפשר להשיג במקצוע החיים האלה בעינים ובלב, ברוח הזכרון והשכל, בהרבות הקריאה ובהעמיק ההתבוננות – השיגה.  היא יודעת ידיעה ברורוה ופרטית את הענין, שהיא מדברת עליו.  היא יודעת ומכירה גם כן על בוריים הרבה דברים אחרים, שהם זרים לעיניה, אבל יוסיפו הוד והדר לציוריה כשתביא אותם למשל ודמיון.  ב"על גדות הנימאן" היא עולה למדרגה מן השלימות שלא עלתה עליה לפנים – הטבע מדבר שם יחד עם האדם.  הזיווג הכמוס בין הנושא והנשוא, בין האדם והטבע, – זה סוד השירה והציור, התעודה היותר עליונה של היצירה הרוחנית, של היעשות היוצר "שותף לקדוש ברוך הוא במעשה בראשית" –, היא שלטה בו ביצירתה זו!  הנימאן, זה נחל הקדומים של הליטאים והפולנים, הוא כל כך יפה וכל כך שרוי בצער! האבנים בוכות על החמס, העולם עוטה קדרות, הזכרונות צועקים מן האדמה, בתי-הפרס, הקורהאנים הקדמונים, מזדווגים ומתקשרים בעותות חיבור פנימי עם השדות והעמקים ואהלי האיכרים.  לא סופרת עומדת לפנינו, אלא משוררת, לא משוררת, אלא נביאה.  הנה היא עומדת על הספר, על גבול שתי מדינות, ותהי לשומרת אותן ברוח כשרונה, באהבתה ובאמונתה.  סגור סגרה את עצמה בדומיית גדות הנימאן, לרגל עיי היכלי הנסיכים, ותרקום את רקמת הזהב שלה, ותחשוב מחשבות נכונות או לא נכונות אבל לעולם טובות וזכות.

אין רצוני להפליג את ערך אורז'שקובה במה שאין בה.  היא אינה יודעת את השאלות הסבוכות.  אינה יודעת, שה"אידיאה היאגילונית" – חיבור פולין וליטא – מוצאת שוברה בצדה: את האידיאה הליטאית, ואפשר, שהליטאים בכוח אותה ההרגשה הלאומית המפעמת בקרב הפולנים, מתרפקים אף הם על העבר שלהם, על הלשון שלהם?  ואפשר, שאותו הצער העמוק, השפוך על העמקים ועל הגיאיות, אינו רק יליד המאורעות המדיניים, אלא גם יליד התפתחות קאיפיטאליסטית, שהיה לה מקום גם תחת שלטון אחר?  ואפשר, שיש ניגודים פנימיים ביחוסים ידועים בין האהבה האנושית ובין הפטריוטיות? – אין השאלות האלה זרות כל עיקרן לאשה זו, שלרגל קריאה ועיון במשך הרבה שנים היתה  גם למלומדת גדולה. פעמים שהיא פורשת מן הבילטריסטיקה ויושבת בבית מדרשה ומנסה לכתוב גם מאמרים פובליציסטיים פילוסופיים, והיא כותבת "דברים אחדים על שאלת הנשים" (1873), על השפעת המדעים על התפתחות הצדקה (1876), על הפטריוטיות והקוסמופוליטיות, על היהודים ושאלת היהודים (1892); יש, אמנם, בכל המאמרים האלה רעיונות נמרצים, הרצאה נפלאה ונעימה, תבונה עמוקה ודעת רחבה, אבל פילוסופיותה של אורז'שקובה רחוקה מלהיות שלימה ומכרעת, ועל כל ענין וענין, שהיא נוגעת בו, יש לדרוש תילי תילים של מופתים מקיימים ומבטלים.  אך לא זהו יתרון ערכה העצמי של אורז'שקובה – במאמריה, או בספוריה; יתרון ערכה העצמי היא שפע החן והחסד שלה, התכונה הטובה והרכה של האמצעים, שעל ידיהם היא שואפת להגיע אל המטרה: היא חושבת, שיש לעשות את היהודים, את כל היהודים – לאזרחים טובים ומועילים, אבל כיצד?  – לעולם לא ע"י שנאה או לצון, לא ע"י חירוף וגידוף, אלא ע"י אהבה, משפט ושלום.

היא חושבת, שהדעה הפטריוטית והדעה הקוסמופוליטית יכולות להתאחד לדעה אחת. אבל גם כן לא ע"י ערמומית והגבלות וקנוניות וגזירות לכאן או לכאן, אלא בדרכי נועם. היא אינה מעוררת את הנתינים למרוד ולא את העניים להתקומם;  היא בשיעור ידוע, דומה אל טולסטוי, אלא שאין בה מן המיסטיקה הדתית ולא כלום.  היא היתה בגדר זה ברייה בפני עצמה.  לא כל אדם רשאי לומר על עצמו, שהוא עולם קטן, אף על פי שהמשל הקדמוני אומר: האדם הוא עולם קטן.  יש ראשים חטובים תבנית שווה, שאפשר לקבוע את הקטנים שבהם בגדולים שבהם כהביצים החיניות, שהתינוקות משעשעים בהן, ויש חטובים תבנית בפני עצמה; תבנית-של-ראש מיוחד כזו היתה לאורז'שקובה.

בתוך מצחה המקומר עבד כוח כביר של מקוריות ושל אופן מיוחד להבין את הדברים ולפתור אותם.  היא היתה תמיד טובה לאין קץ ולאין חקר.  בשעה שאחרים דומים ללבנה או לכוכבים, שאנו רואים אצל הנגוהות, שהם שופכים מסביב, גם את הצללים ואת עלטת הליל, דמתה היא לשמש, שנותנת ע"י אורה לכל חפץ ולכל עצם חן וערך ושאינה מונעת משום דבר את נוגה זרחה.  לאור הקרנים האלה התייפה כל כיעור, הצטבעה כל כיהות, גדלה כל קטנות.

רק לב טוב כזה יכול לתת את הכוח לעבוד כל כך.  עבודתה של אורז'שקובה, לא רק באיכות, אלא גם בכמות, היא חזיון מפליא.  בין פקידה לפקידה, עודנה עוסקת בשאלת האיכרים, היא פונה הצידה וכותבת את הסיפור מחיי היהודים ברומי: "מירטלה" (1886); הסיפור הזה הצטיין ברוח שירה וגם בהשגת הגוון ההיסטורי.  פניתי אז אל אורז'שקובה בבקשה לתת רשות לתרגם סיפור זה  באחד מכרכי "האסיף" (תרגם מר א. א. ראקובסקי), והיא לא רק נתנה את הרשות, אלא גם הביעה את שמחתה הגדולה על התפתחות הספרות העברית החדשה.  כשקיבלה אכסמפלר מן התרגום כתבה לי, כמה היא מצטערת, שלא יכלה לקנות את דעת הלשון העברית.  "החילותי – כתבה – כמה פעמים אך, כנראה, אין כוח הזכרון תופס עוד; יודעת אני רק מספר מלים".

והיא כותבת וכותבת וזורקת מרגליות חדשות מתחת עטה.  בשנת 1891 היא כותבת את ה"וויסטאלית" – דמות השלימות של אשה טהורה, שהיא מתמכרת לרעיון נאצל אחד; באותה שנה היא יורדת ברוח דמיונה אל תהום החיים וכותבת את "האשה המבישה"; בשנה שלאחריה היא שבה להלחם בגאוות המיוחסים וכותבת את "שלשלת היוחסין", וחוזרת וכותבת מחיי היהודים את "שמשון הגבור" ואת "גדליה"; בשנת 1895 היא כותבת את הימנון העבודה והחריצות בסיפורה: "האויסטראלי"; בשנה שאחריה היא כותבת את "בעלי המרה השחורה" וכשתי שנים אחר כך היא מוציאה קובץ של סיפורים קטנים ואת "הטבעות" שהן הקבלות ודימויים מחיי הנוצרים והיהודים, להראות, שהטוב הוא טוב בכל מקום והטובים שביהודים עם הטובים שבנוצרים נפגשים.

ובמשך כל תקופה זו, משנת 1890 אין עוד אורז'שקובה איזו אשה כותבת ספרים בכשרון פחות או יותר.  אין מסמנים אותה עוד, כמנהג המבקרים הספרותיים המעמידים כל סופר במקצוע מיוחד ומסויים לו.  אין יודעים עוד, מה היא: פוזיטיביסטית או מחזיקה בנושנות, אידיאליסטית או ריאליסטית.  כבר מסופקים האנשים, אם יש באמת אשה יחידה אחת, ששמה: אורז'שקובה.  הרי זה כבר איזה מקור, איזה כוח, סמל, מושג.  היא כבר שייכת לכל והכל שייך לה.  אתה מוציא מאסף ספרותי – כתוב להורודנא, עתון חדש – כתוב להורודנא, הסכמה על איזו הצעה בעניין של ציבור – כתוב להורודנא, עניין לאומי – כתוב להורודנא.  כבר התפשט הדבר את גשמיותו, וידוע רק זה, שיש שם מקום אחד, יש בית, יש מוסד של ציבור, כמו צנתרת!  – שבבית ההוא, באמצע כל אותו ההיקף, יושבת אשה זקנה אחת, חלושה ויגיעה מאד, ושממנה יוצאת כל העבודה הזאת – את הדבר הזה כמעט כבר שכחו הבריות.

גם אני כמעט כבר שכחתי זאת.  בשעה שעברה[i], בקונסטאנטינופול, לרגל ענין ספרותי, צריך היה לאסוף קהילה של סיפורים אירופיים, וכתבתי גם להורודנא.  עם הפוסטה החוזרת קבלתי את התשובה.  כן, זאת היתה אורז'שקובה.  אחר שעבר זמן קצר קיבלתי גם מאמר נפלא, גם מכתב, שראוי יהיה להביאו בדפוס לכשתהיה שעת הכושר.  במכתבה זה כבר היא כותבת.  "איני יודעת אם אשא עוד את משא מחלתי".

ראוי להזכיר גם את יחוסה של אורז'שקובה אל הרעיון הלאומי העברי.  לא הייתי עושה זאת אילמלא ערכה ההתבוללות את המחול-של-מתים-המשונה הזה, אילמלא עשתה תעמולה בשם האשה הגדולה הזאת, שהיתה כל כך רחוקה מכל גזירת התבוללות ושמד... כשאנו לעצמנו, אין אנו חסרי טעם ונימוס כל כך ליטול במונופולין זכר של סופרת גדולה ולהעריכה על פי השער הקצוב של מפלגה אחת.  אבל בשביל אלה שקלקלו צריך להזכיר מלים אחדות.

בראשית התנועה הציונית היתה דעתה של אורז'שקובה נוחה מאד מתנועה זו.  כששמעה על הקטרוגים והשיטנות אמרה: "כנגד רעיון לאומי לא יועיל שום דבר.  כל רעיון לאומי ינצח בהכרח". איש מאתנו לא נדחק לקבל את הסכמתה.  די היה לנו ודי לנו גם עתה להוקיר את אורז'שקובה כמו שהיא: אשה גדולה, טובה, אוהבת את האדם, נביאה לעמה, גאונית בספרות.  המעט הוא אשר העמידה בקרן אורה נפשות יהודיות?  – אבל כנהוג, נכנסים תמיד בינינו ובין העמים אותם הסרסורים הלא קרואים, הגרמנים יותר מן הגרמנים, הפולאקים יותר מן הפולאניים, והם הם המדברים בעדנו, והם הם שמצליחים לפעמים להטעות את לב סופרי העמים. אומרים, שהטעו גם את דעת הסופרת הגדולה הזאת ושהיא חשבה, כי הציונות שואפת אל איזו מטרה, שמקומה ב"מוסקבה".  אם כן הוא, הקולר תלוי רק בצווארי "אוכלי הקורצא".  אבל זוהי ממין השיחות הבטילות, שאין להן שום ערך.  לפי כל ספרותה לפי כל הליכות רוחה ונועם מידותיה היתה אורז'שקובה מסוגלת להבין גם את ערך תנועה לאומית שלא בקרב עמה, אילו היתה לה היכולת לחקור את הדבר ממקורו. יכולת זו לא ניתנה לה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i]  1909