לכתיבת הספר הנכחי הערוך היום לפניכם, קוראים נכבדים, התעורר סופר הטורים האלה עוד בשנת תרמ"ב. הימים- ימי בכורי רעיון ישוב א"י בארצנו, ואני באתי אז בברית חליפות מכתבים עם התייר הגדול לאהרענס אליפהאנט. אחד הראשונים אשר העביר קול במחנה, כי אין טוב לישראל ולארצו בלתי אם ישוב הענף אל שרשו, והבן הנדח אל אמו אשר קמטה בלא עת. מי ימלל את הפאר וההוד אשר שוה התייר הזה על ארצנו הנוה והמעוננה מקדם, שהיתה למה ולשרקה בהתגלגלה תחת שואה! בקראי את ספרו הגדול והיקר המכונה בשם The Land of Gilead הטני ברוב לקחו וימשכני בקסם אשר על שפתיו, ואדור נדר להריק את הספר הזה מכלי חול אל כלי קדש, לקרב את לב ישראל אל הארץ אשר גלו מעליה הגלת שלומים; אל מעונה אלהי קדם, אשר שמה עוד תערגינה הנפשות הנהלאות. נדרתי ואקימה, העתקתי את הספר לשפת עבר; אך בין כה וכה הניאוני כמה ענינים מהוציאו לאור. ענין ישוב א"י התנגף אל מכשולים וחתחתים, ורבים מהעומדים בראש (ביניהם גם אליפהאנט) נסוגו אחור לפי שעה, או הסתירו מעשיהם בצעיף הערפל, ויזהירו את העם: הצנע לכת והסתר דבר! והתייר אליפהאנט בקשני לחכות בהדפסת הספר עד שעת הכושר, כי ירא מאד פן יאזר הספר הזה זיקות חשק בלב רבבות ישראל בארצנו לצאת מארץ מגוריהם ולעלות על הרי ציון במקלם ותרמילם. בין ככה וכה הֻטל סער מלחמת העט בין הסופרים במכתבי העתים. מעבר מזה חובבי ציון הנאמנים, אשר בלי קולי קולות עבדו עבודתם לעמם, הזהירו מפני ההתלהבות הנפרזה, ויחוו דע כי רעיון הישוב הוא כשמש המאיר באור זך ובהיר, אך חֻמו שורף ומכלה, ואם בגדולות ונשגבות נתהלך לא יעלה בידינו אף מעט. – ומעבר מזה בעלי הדמיון והקצוות התנפלו בשצף קצף על בעלי הדעה המיושבת, ויכנום "בוגדים", "פוסחים על שתי השעפים", ותהי המלחמה פרועה מאד. Ein Schlachten war's, nicht eine Schlacht zu nennen.

ומלבד המהומה בספרות, גדלה המהומה בהליכות הענין הנשגב ובהוצאתו אל הפועל, לא היה חפץ כללי וקשר אמיץ, ולא נודע איזה הדרך ישכון אור. אלה תולדות התסיסה ( גאהרונג) הראשונה.

אכן הרעו לנו בתחלה הסופרים הנמהרים, הבחורים המתפרצים מבית מדרשם, הקנאים הנלהבים ואוהבי המדון והגדופים. אך לא לעולם חוסן הדמיון! התסיסה הראשונה שקטה מעט ואור האמת נבקע מבין הערפל. אלמלי חשוכא לא אשת מודע נהורא, לא ידע איגש טעמא דמתיקא עד דטעים מרורא! הקולוניזאציאן בא"י התכוננה באיתן ונחלצה מן המצר, על ידי מי? על ידי ראשי חברת "חברים כל ישראל", אשר היו לשמצה ולגדופים בפי הקנאים! מפאריז דרך כוכב חדש, ורוב מנינה ורוב בנינה של הקאלאניזאציון בא"י הוא עמוס על שכם יחיד-סגולה, שאין לפרש עילום שמו. גם בדעת הקהל בארצנו שככה הסערה הראשונה, מטבעת הלאומיות המזויפת נפסלה, ומלאכיה נשרפו בנהר דינור, או נתקררו ויהיו כאחד האדם, ותחתיה קמה הלאומיות האמתית; לא ירוץ עוד העם לפלשתינה כמבוהלים ודחופים, לא יבנו עוד עליות על רקמת תהו, ולא יכרכרו על קורי עכביש, אך הפועלים יפעלו בשובה ונחת; ואם אמנם לע"ע פעולת כל אחב"י בארצנו כאין וכאפס תחשב נגד פעולת נדיב אחד בחו"ל, בכל זאת אחד המרבה ואחד הממעיט וכו', ויש תקוה כי המצער הזה יגדל וירבה ברבות הימים, אחרי אשר כבר נחו הרוחות הסוערים מזעפם וענין ישוב א"י נכנס לתקופת ישוב הדעת.

לעת כזאת ראיתי את השעה כשרה לכך להוציא את ספרו של אליפהאנט לאור בהעתקה עברית. אך כאשר הפכתי והפכתי בדברי הספר הזה, שבתי ונתון אל לבי כי בו בלבד לא אצא ידי חובתי, כי בספר הזה ידובר על הרוב בא"י המזרחית; ועוד זאת, כי הספר נכתב בעד אנשים אשר שבילי ארץ כנען לא מוזרים להם. ובכן ראיתי כי למען הפיק רצון מאת הקוראים, נטל עלי להקדים לספרו של אליפהאנט מבוא גדול המאיר נתיב בא"י בכלל, ומַפּה ערוכה בכל במדה גדולה (לא כמפת אליפהאנט הקטנה), למען יראו הקוראים בעיניהם ויחקו דברי בספר על לוח זכרונם[1]). החילותי לכתוב את המבוא, ועד מהרה נוכחתי לדעה כי המבוא הזה יהיה לספר, וההוספות שרציתי לתפור על גלד העתקת ספרו של אליפהאנט רבו ועלו למעלה ראש, עדי כי נאלצתי לקצר בהעתקת אליפהאנט ולבחור ממנה אך את הנחוץ למען אחינו קוראי עברית. ועל כן למען האמת, אני מוצא את עצי מחויב בדבר, להעיר את אזן הקורא, כי ישגה אם יחשוב את הספר הנכחי להעתקת The Land of Gilead של אליפהאנט–, ובאמת הספר הזה חֻבַּר על פי ספרים וסופרים שונים, אשר ביניהן נוטל אליפהאנט חלק בראש. כמקבציאל בוחן ומבקר אספתי אל הספר הזה, את מבחר הידיעות ממחקרי אה"ק ותכונת יושביה וכל הנוגע אליה, על פי משטר חדש אשר לא בעקבות אליפהאנט ולא בעקבות יתר הסופרים, אך ברוחי יצרתיו אף עשיתיו.

ולשים את הספר הנכחי למכלל יופי ולאוצר חמדה לכל איש אשר לב ישראל יפעם בקרבו, שמנו פה לעיני הקוראים תמונה אחת אשר למראֶהָ תדלופנה עיני כל יהודי דמעות גיל. התמונה הזאת היא תמונת "ראשון לציון" העשויה על פי לוח פאטאגראפי אשר הוכן ביחוד לספרנו הזה, מאת אמן-פאטאגראף, מפֻתּח בעץ כדמות הפאטאגראפיע וכצלמה. לא מבצרי תלפיות והיכלי שן נראה בקולוניה הזאת, אך בתי מעון קטנים ושאננים, נוה שקט לאכרים מבני ישראל על אדמת אבותיהם, מקלט לאומללים אשר ארץ מולדתם חורגתם רומעניה, הקיאתם מנוה, וילכו ויתורו להם מנוח בקרן בן שמן קטנה וישבו ויזרעו שדות ויבנו בתים. אולי יש יום – וישוב היהודים בארץ אבותיהם ירחב ויגדל, ולא בקומה כפופה ובפיק ברכים יבואו אל נחלתם, אך קוממיות יתהלכו בערי יהודה, ועל גפי מרומי קרת יֵראָה פעלם והדרם, או אז ישא דור נולד את עיניו אל התמונה אשר בספרנו, ויראה כבמחזה את ראשית המצעד והשוו אותה אל האחרית הגדולה, והודו לה' חסדו.

נ"ס.

ווארשא חצי-אלול תרמ"ה.

פרק 1: חזות הכל

לפלגות ארץ הצבי גדולים חקרי לב. ארץ חמדתנו נקראה לפנים בשם "ארץ כנען", ואם נחפשה דרכי הלשון ונחקרה אי זה המקור אשר ממנו יצא השם הזה, אז נמצא כי כבר הכתה המלה הזאת שרש בשפת הפיניקיים. את השם כנען נמצא גם על מטבעות הצורים, והסופר הקדמון אויגוסטין יספר כי בשם הזה נקראו עוד בזמנו העמים היושבים באפריקא בסביבות קארטהאנא שהתיחשו על פיניקיים. דיוקנא קדמאה שלה "כנע", וישיתו עליה נוספות את האותיות "נה", ותהי אפוא תבניתה העתיקה כנענה, ואחרי כן קצרה מצעה ותמעט דמותה לפי משפט הלשון ותהי ל"כנען". והנה הוראות המלה כנען תפרדנה לשני ראשים (מלבד הוראת השם כנען בתור איש צורי וע"צ ההשאלה סוחר). את הראש האחד נראה בתור שם עצם פרטי. בין שמות בני נח, נמצא את כנען בן חם, הוא אבי העמים השונים הנודעים בכתבי קדשנו בשם "ערקי" "חוי" "גרגשי" "אמורי" "יבוסי" "חת" "צידון" "חמתי" "צמרי" "ארודי" "סיני", הנזכרים כלם בין משפחות העמים שמבראשית. אכן כאמור למעלה, השם "כנען" נלוה גם לעמים אחרים בדור אחר, וגם הפּוּנים בימי אויגוסטין התכנו בשם הזה. על ההוראה השרשית של השם כנען, תפיץ התורה אור בהיר בספרה כי נח קלל את חם לאמר: "ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו". ובאמת הננו רואים בדברי ימי העולם, כי קללת אלהים תלוי על גזע כנען, ולא דבר ריק הוא אשר קַבּח נח. שאלו לנתיבות עולם ותראו כי העברים צאצאי שם ושאר העמים צאצאי יפת הכניעו את גאון הכנענים וישימום למס; על כן אם אין ראיה לדבר יש זכר לדבר וקרובה ההשערה לאמת כי השם כנען ירמוז בעצם וראשונה על העבדות. עתה נראה מה היא הוראת השם כנען השניה. הנה גם היא תכהן בשפתנו בתור שם עצם פרטי, אך בשם העם שרש גזעה כי אם בשם הארץ, כי כן נקראה ארץ המישור השפלה (לדעת רבים השרש כנע יסודתו בעברית והוראתו "שפל" בהפך נגד ארם שהוראתה ארץ גבוהה והררית) אשר על חופי ים התיכון מקצה צפון ממלכת צידון עד העיר עזה, היא הארץ אשר בה ישבו הצוריים או הפיניקייים מלפנים, היא פיניקיה אשר כללה במחלקותיה גם את צור ואת צידון, ויושביה נקראו בכתבי הקדש בשם כנענים, והכתוב מזכירם במקום שמזכיר אל הגרגשי, היבוסי, החוי, הפרזי, האמורי, החתי, אשר תקעו את מושבם הרחק מן גדות הים. הן נמצא כי שתי הממלכות צור וצידון עוד נקראו אחרי דורות רבים בשם הבקעה הגדולה או ארץ המישור הגדולה (το μεγα πεδιον Jos. Ant.[2] 5,3,1) וגם הסופרים העתיקים אויגוסטין והירונימוס הבינו את השם כנען במובן הזה וכן העתיקוהו. ובכה"ק יתואר כי גבול ארץ כנען לפאת צפונית הוא צידון (ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה, בראשית י' י"ט), וגם נראה כי ארץ פלשתים המשתרעת לפאת דרום לא נכללה בארץ כנען, כאשר יתברר על פי נבואת ישעיה (כ"ג י"א) ודבר ה' אל ירמיהו הנביא אשר נשא על פלשתים (מ"ז ד'), כי ישעיה נשא דברו על צור וצידון ויאמר: עברי ארצך כיאור בת תרשיש אין מזח עוד, ידו נטה על הים הרגיז ממלכות, ה' צוה אל כנען לשמיד מעזניה"; וירמיהו נבא על פלשתים לאמר: "על היום הבא לשדוד את כל פלשתים להכרית לצור ולצידון כל שריד עוזר (עם הפלשתים היו עוזרי הצורים) כי שודד ה' את פלשתים שארית אי כפתור"; ואם לא בפירוש איתמר מכללא איתמר, הלא כן שפת הנביאים ברור תמלל, ועל פי זה נחשוב אחרי ההשקפה הראשונה, כי כביר מצאה ידנו להתוות, את תאר ארץ כנען ולהציב את גבולותיה, אך אם נוסיף התבונן, עד מהרה נראה כי העלינו חרס בידינו, יען כי הגבולות הראשונים אר בהם הוקפה "ארץ כנען" בתחלה, רחבו ונסבו נמתחו וישתרעו ברבות הימים, והמסכה צרה כהתכנס. הנה כן ינופץ בִּנְיָנֵנוּ לשבבים בראותנו כי גם פלשת תחשב לארץ צור בדברי צפניה: הוי יושבי חבל הים גוי כרתים דבר ה' עליהם כנען ארץ פלשתים והאבדתיך מאין יושב (ב' ה'), ובספר במדבר (ל"ד ה') יתואר גבול ארץ כנען "מעצמון נחלה מצרים והיו תוצאותיו הימה", וכן גם בספר יהושע (י"ג ט"ו, ד' מ"ו). למראה הסתירות האלה לא מצאו כל אנשי חיל את ידיהם, ויש מהם אשר סמכו את ידם על ההשערה כי השם כנען יִקָרֵא על ארץ ישראל כלה אשר מפאת הירדן ימה, מפאת אשר ישבו הפיניקיים בכל הארץ הזאת בטרם באו אליה העברים ויכבשוה, ולכן יקרא הכתוב את ארץ ישראל בשם ארץ כנען במקום אשר ישא דעו למרחוק וקדמוניות יתבונן, וכן גם הסופרים אשר חיו אחרי חתימת כתבי הקדש בדברם על אדות הארץ הזאת והעתים הקדמוניות אשר עברו עליה; אך בעת אשר תקעו העברים את מושבם בארץ ישראל חדל השם הזה להקרא עוד, אך לפעמים רחוקות ברצות הסופרים לכנות את הארץ בשם המבדיל בינה ובין ארץ הגלעד הגבוהה אשר מעבר הירדן מזרחה, גדרוה בגדר השם העתיק כנען. אמנם לא בסתר נגיד, כי גם הדבר הזה איננו ברור לנו כלו. המאמין יאמין והחדל יחדל.

ואלה שמות ארצנו למן היום אשר תקעו בה אבותינו את יתדם (השם "ארץ העברים" יוצא מן הכלל, שנזכר עוד קודם כניסת העברים לארץ): ארץ ישראל, ארץ יהודה, וגם ארץ ה' וארץ הקדש (את השמות הנמלצים האחרים נבליע בנעימה). והסופרים הנוצרים בעלי הברית החדשה קראו לה "הארץ אשר הָנחלה בשבועה", ומימי מסעי הצלב תקרא אך בשם פַּלֶשְׁתִּינָא, כאשר הסכינו היונים והרומאים לקראה מפני החליפם את פלשת בא"י. [השם הזה נזכר ג' פעמים במדרש, ב"ד פ' צו בפנקיא ובערב ובלסטיני, מדרש איכה פ' ה' דוכס דפלסטני, ויקרא רבה פ' ה' גת דפלסטני, ולפי הוכחת נייבויער בספרו La geographies du Talmud עמוד ה' מוסב השם הזה על ארץ פלשתים, אך ידידיה האלכסנדרוני ויוסף בן גוריון וסופר דה"י העראדאט היו הראשונים אשר כנו את א"י בכלל בשם פלשתינא]. בתחלה קראו הסופרים הקדמונים בשם פאלעסטינא אך את חבל ארץ הים המשתרע מהר הכרמל עד מצרים (כן מוצאים אנו בקדמוניות יוסף בן גוריון), ואח"כ השתרע השם הזה על כל הארץ אשר בין ים התיכון והירדן והלבנון (בדברי העראדאט), וידידיה האלכסנדרוני הרחיב את הגבול ויקרא בשם פלשתינוא סוריית את כל הארץ אשר בין הרי הלבנון וחצי האי הערבי. בכל מקום שהתלמוד מזכיר את ארץ ישראל הוא רומז עכל כל הארץ עד סוריא בצפון וגלעד במזרח וים המלח במזרחית דרומית ונהר שיחור במערבית דרומית, וים הגדול הוא הנקרא היום ים התיכון למערבה. גם קראו הבבליים את א"י בשם מערבא, ועוד נקראה א"י בפי הבבליים בשם תם והוא קצור מן התם, וזהו שאמרו בכמה מקומות שלחו מתם.

בבאור תחומי הארץ וגבולותיה רבה העזובה ואין מעמד. בבראשית פ' י"ט נאמר: ויהי גבול הכנעני מצידן באכה גררה עד עזה, באכה סדומה ועמורה ואדמה וצבים עד לשע". והנה אם נמתח קו לקו על מפת א"י על פי הכתוב הזה, תשתרע לעינינו מדת הארץ מקצה הצפוני צירון עד קצה הדרומי עזה (הנקראת היום גאזא), ומן חוף ים התיכון במערב עד ים המלח (הוא סדום ועמורה אדמה וצבוים) ועוד הרחק משם קדמה עד לשע הוא לאזא הנקראת קאללירהָאע והיושבת מפאת קדם לים המלח, אך עדיין אנו צריכין לחקור, עד כמה משתרע רוחב הארץ מציון קדמה בצפון, אם עד הירדן או גם מעבר הירדן. לנגד זה נראה בספר במדבר (ל"ד ב' י"ב) פנים אחרות לגבולות הארץ, שם נאמר: והיה לכם פאת נגב ממדבר צן על ידי אדום (הוא וואדי אַראַבַּה על המפה) והיה לכם גבול נגב מקצה ים המלח קדמה. ונסב לכם הגבול מנגב למעלה עקרבים (הוא הרשום על המפה "פעלזען עקרבים") ועבר צנה והיו תוצאותיו מנגב לקדש ברנע ויצא חצר אדר ועבר עצמונה (הוא אַימֶעה על המפה). ונסב הגבול מעצמון נחלה מצרים (בערבית אַל עַריש) והיו תוצאותיו הימה. וגבול ים והיה לכם הים הגדול וגבול זה יהיה לכם גבול ים. וזה יהיה לכם גבול צפון מן הים הגדול תתאו לכם הר ההר (הוא לדעת רבים הר נוריא לדרום עיר טריפאלי) וגו' זה יהיה לכם גבול צפון, והתאויתם לכם לגבול קדמה מחצר עינן שפמה, וירד הגבול משפם הרבלה מקדם לעין (היא לפי ההשערה רבלה על הנהר אָראָנטאס) וירד הגבול ומחה על כתף ים כנרת קדמה, וירד הגבול הירדנה והיו תוצאותיו ים המלח". והנה התבנית הזאת היא שונה תכלית שנוי מתבנית ארץ כנען המתוארת בבראשית (י' י"ט), כי שם נקבעה צידון בקצה הצפוני, ופה נקבע הר ההר, שם מוצב גבול דרום בואכה סדומה ועמורה וגו' עד לשע, ופה נמשך הקו עד עקרבים, שם לא נזכר גבול המזרחי ופה נמשך הקו עד עקרבים, שם לא נזכר גבול המזרחי ופה נכלל גם עבר הירדן אצל רבלה. עתה יבוא הכתוב השלישי (בראשית ט"ו י"ח), שם סתם הכתוב: ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמר לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, ושנוי במשנה תורה (דברים י"א כ"ד) מן המדבר והלבנון מן הנהר נהר ופרת ועד הים האחרון יהיה גבולכם, וכן ביהושע (א' ד') מהמדבר והלבנון הזה ועד הנהר הגדול נהר פרת וגו' יהיה גבולכם. והנה כן יש לנו שלש מערכות שונות הסותרות זו את זו. המערכה הראשונה היא ארץ כנען המשתרעת מצידון עד עזה ומעזה עד ים המלח, הוא חבל הארץ אשר בין הירדן וים התיכון. המערכה השניה היא ארץ ישראל המשתרעת מן הר ההר בצפון עד מעלה עקרבים בדרום ומן הים התיכון במערב עד רבלה במזרח מעבר הירדן. והמערכה השלישית הגדולה מכולן היא ארץ ישראל לארכה ולרחבה, יחד פיניקיה ומוריא וארם וגלעד וכל עבר הירדן עד הנהר הגדול נהר פרת. – על הסתירה הזאת עמדו כל חוקרי קדמוניות אה"ק ויבקשו פתרונים אלה בכה ואלה בכה. יש אשר אמרו כי המערכה הגדולה היא תכלית התפשטות ידי בני ישראל בארץ הזאת, וזה שאמר: "מעט מעט אגרשנו מפניך עד אשר תפרה ונחלת את הארץ ושתי את גבולך מים סוף ועד ים פלשתים וגו', והכוונה אחר שפרו ורבו וירב מספר בני ישראל ויש לאל ידם לנחול ולהושיב את כל הארץ אז ישית את גבולם עד נהר פרת וגו'. והנה כשנכנסו לארץ עדיין לא יכלו לנחול ולהושיב את כל הארץ עד פרת לכן הגביל הקב"ה גבולות הארץ במדה קטנה כפי ערך מספרם, וכוונתו העמוקה היתה שהם יגרשו כל גויי הארץ אשר בתוך הגבולים האלה וישבו בארצם ולא ישאר מקום בלי ישוב ולא תרב חית השדה, אכן אחר שיפרו וירבו יתפשט ויתרחב גבולם עד פרת וגו'. ובאמת תחת ממשלת דוד ושלמה (וכן בזמן הורדוס ומלכי החשמונאים) הגיע גבול הארץ עד נהר פרת משך זמן לא כביר, וכבר קיים אז האל הטוב את הבטחתו. זאת היא דרך המאמינים, אך החוקרים לא כן ישפטו שפוט, (הח' מונק בספרו הגדול עמד גם הוא על הסתירה), ורובם מתירים את הקשר בקרדומם כי לפאת נגב לא היה גבול לנחלת בני ישראל, והדבר היה תלוי בזמן ובמקרה. לפעמים הרחיבו בני ישראל את גבולם ויטעו אהלם עד תדמור (פאלמירא), ולפעמים שבו אחורנית עד הירדן. אמנם מכל דברי החכמים האלה רואים אנו את דברי הגאון שי"ר (בס' ערך מלים) כי אמנם ארץ כנען העצמית אשר הובטחה מראש לזרע אברהם ואשר בה התהלכו האבות לארכה ולרחבה היא המשתרעת בין ירדן הנהר למזרחה ובין הים למערבה, והיא המקודשת עוד מימים קדמונים מעת אשר היו האבות בתוכה הם היחידים בדורותם וחצבו להם שם קבריהם וגדלו שם בניהם על אמונת אמת, וקרא בה אברהם בשם ה', ונתקדשה הארץ בעצמה ולא נפסקה עוד קדושתה לעולם, ושבעה עמים אשר היו בה מדי היות ישראל בגלות מצרים, עם כל תועבותיהם במחשבה ובמעשה, בקרבנות אדם וזמות זנונים, לא יכלו להסיר הקדושה ממנה, כי קאה אותם הארץ ולא יכלו להתקיים שמה כדברי הכתובים הקדושים, ולא כן עבר הירדן, קדושת חלק זה החלה רק מעת באו בו שנים וחצי משבטי ישראל, כי ההבטחה להאבות היתה כבר גם על מחוז זה, והש"י אמר להאברהם לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת (בראשית, ט"ז י"ח), והמחוז הזה נכלל כבר בגבולות אלה, וזו הוספה מאת הש"י על הארץ אשר התגוררו בה האבות, והם התהלכו בה רק מעבר הירדן למערב. ואם נרצה להעמיד ההבדל בקצור, נאמר כי ארץ כנען נתקדשה בעצמה מראש מאת הש"י וע"י אנשי הרוח אבותינו הנביאים, ועבר הירדן נתקדש בזמן מאוחר ע"י עם ישראל בבואם שמה.

לא יכלנו לפסוח ולדלג על פני כל המעקשים האלה מבלי לנגוע בהם נגיעה קלה, אך אין מגמתנו לעמוד עליהם יתר מדי. – ממוצא כל הדברים המובאים למעלה יוכל הקורא המשכיל לברוא לו מושג נאמן מגבולות הארץ, כי הגדולה במדות (מאקסימום) שמדדו בכה"ק לא"י היא מן ים התיכון במערב עד נהר פרת במזרח ומן הר ההר בצפון עד נחל מצרים בדרום, והקטנה שבמדות (מינימום) היא מן ים התיכון במערב עד הירדן במזרח ומצידון בצפון עד עזה בדרומית-מערבית וים המלח בדרומית מזרחית; ואמנם יש עוד מדה שלישה, היא מדת תחומי עולי בבל, הקרובה לתחום הנזכר בפרשת מסעות. ולענין קדושה כבר הוכיחו בעלי תריסין כי אין ערך התחומין האלה שוה, שתחום עולי מצרים היא ארץ ישראל העצמית, ומדרגה קטנה ממנה הוא עבר הירדן המזרחי במקומות שהחזיקו בה עולי בבל, ופחות מזו היא סוריא שלא החזיקו בה עולי בבל.

ולחלוקת הארץ עוד עלינו להזכיר את משטרי הרומאים אשר חלקו את הארץ לארבע פלגות: א) ארץ יהודה (יודעאַ) ; ב) ארץ הגליל (גאלילעאַ) ; ג) ארץ שמרון (סאמאריא); ד) עבר הירדן והגלעד (פערעאַ) . [וכבר מצאנו בימי התנאים שא"י היתה נחלקת לשלשה חלקים יהודה וגליל ועבר הירדן, וגם היו דינים חלוקים לפי החלוקה ההיא. ובפרט סופרי היונים מימים ההם, וביחוד הסופר מבני עמנו יוסף בן גוריון יקראו לחלקים האלה בשמותם]. גם בכתבי הברית החדשה להנוצרים נזכרה החלוקה הזאת, ורק לפעמים מכנים שם את כל חלקי ארץ ישראל יחד בשם סוריא. בראשית המאה החמישית לספירת הנוצרים נפלגה ארץ ישראל על