_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ערב פסח התרע"ח בארמון הבארון רוטשילד בפאריס

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

(פרק מספרי זכרונותי)

ג'  ניסן.

עדיין החורף זועם במקצת;  אבל הוילון הקודר במרום, כבר נקרע לקרעים.  נהר של תכלת ועדנה, הסתעף לכל רוחות השמים.  העבים עומדים על המשמר, מימין ומשמאל, כמו חופים ונמלים על יד פלגי האורה;  והשתרגה התכלת, ורחבה ונסבה למעלה, והלכה והיתה מרגע לרגע, לים גדול — מעין טלית שכולה תכלת.

הרי אנו עומדים כאן בימים הראשונים לחודש ניסן, למניין שאנו מונים;  ועוד אחת מעט, והיה לנו חודש אפריל, למניין שהם מונים, וכבר יצאה כל החמה מנרתיקה, והימים מבהירים והולכים ורננת הצפרים — החזן הראשי, הנותן זמירות בלילה, עודנו מאריך בהכנות, כאמן אמיתי — מגעת אלי מגן עדן הטיולירי, ממול מלון המריס.  הפסח ממשמש ובא!

רוח של יום טוב שפוך על פני חוץ;  אבל בקרב הלב — רוח של תשעה באב. — הנשיא[i]  עומד לימיני ביושר לב, בעמל וביגיעת נפש.  הוא בעל מזג שקט ושאנן.  לא נקל, אבל לא מן הנמנע הוא, להשפיע עליו על ידי מופתי הגיון.  אבל נצטברו ציבורים ציבורים של מכשולים חדשים.  המצב של שדה מערכות המלחמה נעשה מסובך יותר.  הכל לוטה בסודות כמוסים.  "השמבר" תוססת, והמיניסטריון הוא שרוי במצב דחוק.  גוסטב כהן[ii]  לחש לי אתמול שצרפת — כשמתחלפות עונות השנה, גם המיניסטריון מתחלף, ביחוד מחורף לאביב, שאז משהו מחוייב להתחדש. — הקבינט נרתע לאחור, וסולד מכל התנגדות קלה.  הייתי בטוח, שהדבר שלנו עומד להתגשם בעתיד הקרוב.  ככה גם הודעתי לסיר מרק[iii]  ולהוגרד[iv].  חוששני, שמא מרגישים שם בלונדון במכשולים חדשים, שנתהוו כאן ונזורו אחור.  הלוא הם כרוכים וכפותים זה לזה כל כך!

שמעתי מאחורי הפרגוד, שויכוחים חריפים התעוררו בקבינט, בין המחזיקים באסכולה המזרחית[v], ומתנגדיהם[vi];  כניסת אלנבי לירושלים נתנה, מצד אחד, חיזוק לאסכולה המזרחית;  אבל, מהצד השני, עלתה טינה בלב הצרפתים, שצבאותיהם במחנות סאלוניקי, לא שברו את גאון עוז התוגרים, ובדרך קפנדריא — הגרמנים, מהצד ההוא.  אומרים גם כן, שאיזו רוח נוטה לפשרות — מפעפעת בתוך תוכו של המיניסטריון לעניני חוץ — רטט של קוצר רוח תקפני.  ה"קיי ד'אורסיי"[vii] שותק.  הדבקתי אזני אליו אתמול.  התלבטתי ממדור למדור, במשך כל אחרי הצהרים.  אין זיע, ואין רמז.  איזה דכאון רוח שולט, כמו עמד הגלגל מנוע.  צריך להזיז את הענין מ"הנקודה המתה".

אארוז את חפצי, ואסע ללונדון?  אחקור, מה קרה שם? — מצלצלים... מי שם? — נושא המכתבים — שום מכתב מאת דינלוף[viii]  — "עוגן ההצלה היחידי הוא, שהקבינט הצרפתי יתן תיכף את גילוי הדעת".

ברגעים מרים כאלה, יש שנדמה, כי הכל אבד, ואני יושב וחורק את שיני.  דינלוף?  חלזון קט שכמותו, למה הוא נועץ חוטמו בענין הגדול הזה? — אחרי הרהור כל שהוא, נצנץ זיק של עצה במוחי:  אכתוב אל ז'יל קמבון[ix].  הוא יודע את הענין שלנו, והוא גם בקי ורגיל בכל הלהטים של פוליטיקה.  הוא גם איננו כפות למשפטים קדומים, בנוגע לאנגליה, כהרבה אחרים.  הוא גם מתון ומיושב בדעתו.  כל האנדרלמוסיה של הצעות, תביעות, דרישות, משלחות של עמים, וסגלי חבורות של ממשלות, עוברות לפניו, ונסקרות בעיניו.

ועוד הפעם, מנקר במוחי... דינלוף.  מה אני קובל על דינלוף?  הוא כתב מה שגזר עליו רבו! – –  תזכיר אל קמבון... מה עוד?  מה אעשה, אם זה לא יועיל?  ננעלים שערי דמיוני!  יותר אין אני יכול לחדש במוחי.

  תוך כדי הרהור, נזכרתי:  הרי אני סועד הערב עם אלבר תומא[x];  בכל פעם שהמצוקה נוגעת עד לבי — אני מטכס עמו עצה.  אנסה גם הפעם! — זה טוב מכתיבת תזכיר חדש אל קמבון...  כמה תזכירים כבר המטרתי עליו! — אין רגע לקמבון פנוי מתזכירים.

ולבסוף אני גומר בדעתי:  מזה וגם מזה — אל תנח את ידך.  אכין את התזכיר, וגם אם לא אשלחהו, ישמש לי Aide-memorie[xi], בשביל שיחתי הערב עם אלבר תומא.  איזה שילוב של מאורעות!  בדיוק היום בערב, יבוא תומא.  אין כמוהו אורח קרוא ומבוקש!  יש לו לאדם זה סגולה מיוחדת לכוון את השעה, לבוא כשצריכים לו.  גם הפרופסור הזקן מוריס ורן[xii] הבטח לבוא בערב למשא ומתן בבאורי מקראות.  שמא יפריע את משאי ומתני עם תומא?  לא!  אשימה ריווח בין השנים.  כמה השעה?  שלוש!  יש לי עוד שלוש שעות לעבודה.  ישבתי לכתוב את התזכיר.

 

ד' ניסן.

אמש בא תומא לעת היעודה;  והזקן ורן, ברוך השם, לא בא!  הצטדק, שהוא חולה וכפות למטתו.  ככה יכולתי להמתיק סוד עם תומא, בלי מעצור.  כדרכו, התעורר תומא, ויתמרמר, וישתער למצוא חפצו.  גם זה – טבעו טבע נמר!  הוא הסכים לדעתי, שהציונות יצאה מחוג הרעיון, ותעבור אל מחוז הפועל.  הוא היה גם תמים דעים עמדי, שחלילה להשהות ולדחות לזמן אחר את גילוי הדעת של צרפת ואנגליה, פן יתערער הבנין;  אלא צריך לנגד את הברזל בעודו חם, ולנצל את שעת הכושר, כשהדופק המדינאי עדיין מפעם בחזקה.  אבל כששאלתיו לעזור לי, בהתאם לזה, שקע ברוב שרעפיו;  ובמשך רגעים אחדים מנע ממני מענה לשון, ואחר כך ניסה לסבב את השיחה לעניין אחר;  ואולם אני אחזתי בו ולא הרפיתי, ואפצר בו לעוץ מה לעשות.  הוא שהה קימעה, ואחרי כן גמגם:  "היהודים שלך!" — בנתי לרעו, יען כי לא בפעם הראשונה אמר לי, שחבריו היהודים מה"אקול נורמאל"[xiii], שהיו לו עמהם קירבה רוחנית וקישור פנימי — לא די שהם כגלידי קרח ביחס אל הרעיון הציוני, אך הם גם מוכיחים אותו בתוכחות מוסר, הם — היהודים, את הצרפתי הזה, הצרפתי בן הצרפתים, בשל נטיית רוחו לציונות.  מכבר לא דאגתי, שמא יטילו בו זוהמתם, כי ידעתי, שהוא תקיף בדעתו, ושלא מתוך סבר פנים יפות, אלא מתוך הכרה עמוקה, שיש לה שרשים בהשקפת עולמו, הכיר בציונות.  אבל הפעם, בשים לב לתוחלתי הממושכה, ולהיסוסה ופקפקנותה של הממשלה, שהוא היה אחד מחבריה — שמעתי את שתי מליו כלאחר אוזן, אבל הן דקרו בליבי ככידונים מלובנים.

"היהודים שלך!" — ומה לעשות? — הראתי לתומא את התזכיר.  הרכיב את צובט-האף על עיניו, קרא ושנה, ולבסוף השיב לי את המגילה, ואמר:  "זיל[xiv] לא יוכל לעזור לך במאומה.  נסה דבר אל 'היהודים שלך'!  אליהם כתוב תזכירים!" — סינן מבין שפתיו בכעס.

הנני חש את עצמי מדוכא ונעלב.  פור התפוררה עבודתי מזה ימים ושנים[xv], ורוח נשא אותה.  אבל יותר מכל הדהימני העלבון, שהצרפתי הדגול הזה, אשר לו רוחב לב וניב שפתי נואם ומדברנא דאומתא, מאין כמוהו — מגלגל אותי אל "היהודים שלי".  האכתוב אליהם תזכירים, לשוב ולחטט באספקתא הנושנה, אם עם אנחנו או דת?  כמה פעמים נאמתי לפניהם!  כמה מאמרים כתבתי, כמה ספרים, כמה תזכירים!  הפתאים חושבים, שאפשר למצוא מכשף, היודע ללכוד בקסמיו את האנשים האלה בשעה אחת;  אבל הלוא אני עסוק כל חיי בנסיונות אלה, אני יודע את קושיים ואת ביטולם!  כל מה שאנו מדברים אליהם, הוא בניגוד גמור לכל חייהם ומחשבותיהם ורשמיהם ונסיונותיהם הם.  הרי זה כמאמר התלמודי:  "אנא שנאי חדא ואת שנא אידך".  האוכיח לסאלומון ריינאק[xvi], שהוא "עבד בתוך חרות", ואני "בן חורין בתוך עבדות"?  עשר פעמים נסיתי, ולא עלתה בידי.  פילוסופיותו עמוקה יותר, וטרמינולוגיותו הצרפתית היא בוודאי עשירה יותר מזו שלנו;  אלך שוב אל הבארון.  זה מספר ימים לא הייתי אצלו.  אבל, ראשית-כל, עלי לברר את הדברים שבגו, היתכן שיד ישראל מתבולל באמצע?  אקדים ללכת אל ה"קי ד'אורסיי".

 

ה' ניסן.

היתה לי שיחה ארוכה עם ה' ז'ן גו[xvii].  הוא "שמח מאד" לקבל את פני.  כעבור רגע,  היה, "עצוב מאד", שאני אינני מרוצה ממהלך הענינים.  לשמחה מה זו עושה, ולצער מה זו עושה?  הרי זה אדם הגון בתכלית ההוגן, אבל — דיפלומטי!  אין זאת מרמה, אשר תשים אפר צדק על פניה;  אבל גם זהו צדק, אלא ממין מיוחד, צדק דיפלומטי.  הוא איש עומד בכל תוקף על שלו:  צרפת, צרפת, צרפת!  מתייחס לאנגליה בכבוד, אבל בבחינת "כבדהו וחשדהו".  פיקח ומחודד, יבש ומכווץ.  פרוטסטנטי!  כביורוקרט זקן, הוא מכוסה הרבה קרומים;  אבל כשהקרומים מתפוררים, והמרץ הכמוס משתחרר, אז מתגלה לב האיש, והוא לב מרגיש.  משהבין, שהציונות איננה עניין בן-יומו, היתה לו יותר מהתעניינות — השתתפות.  כסיר מרק סייקס באנגליה, היה לי ז'ן גו בצרפת.  בטחתי באיש הזה, וגם אהבתיו.  מי יתן לי יהודים רבים כ"טוב שבגויים" זה!  מסרתי לו את תזכירי בעד קמבון, ואת פתשגנו, בשבילו הוא, ויעף עינו עליהם, ובסקירה אחת ידע את תכנם, שכן היו תמצית הדברים, שכבר קרא מאה פעמים ואחת;  וינענע בידו דרך ביטול, ויאמר:

– "כל אלה הם דברים נאים ומדויקים, ראויים להיכתב בספרים, ואז יוחקו עדי עד;  או בעתונים, להיות נקראים תיכף.  אבל פוליטיקה היא מלאכה אחרת.  צריך לצרף את הבריות, לארגן את המסכינים, לעשות מלחמה עם המתנגדים ולנצחם" ותוך כדי דיבור הרגיש בעצמו שנכשל בסגנון מלמדי של חכם יושב בקתדרה, ופסק ואמר:

– "עוד יש תקוה;  אבל לפי שעה נוספו תלונות הבל ותנועות מחאה, מצדדים שונים;  ואין הרגע הזה רגע כושר, לגילוי דעת של הקבינט".

חשבתי לנכון להשליך לרגע אחד את הסבר הדיפלומטי, ולתקוף את בעלי דברי בבלי-אמצעות:

"אני צריך לדעת, מי ומי המתנגדים, שאני צריך לנצחם.  במטותא, אדון גו, ברר דבריך?"

האדון גו פירפר לכל הצדדים, גחך וכעכע, כעכע וגחך, הגיש לי סגריה, ולקח סיגריה בעצמו, נטל גפרור, הדליק, והתחיל לעשן;  וכשעגילי העשן תמרו ועלו למעלה הוציא מפיו את המילים:  "היהודים הצרפתים".

הבינותי.  התאמצתי ל"ישב בדוחק":  "אי-הבנה" ...  "האנשים ההם אינם בקיאים"...;  ונתקע הדבר כעצם בגרוני, לא לבלוע ולא להקיא.

אי אפשר — אמרתי בלבי — להוציא החוצה ולהוקיע לעין השמש מחלוקת-בית שלנו.  כלפי חוץ, אנו חייבים ללמד זכות על אחינו, גם אם הם בעוכרינו.  אבל — הוספתי לאמר עוד בלבי — הדבר הוא חשוב וחמור ביותר, משיכול האדון גו למצוא לו התרה.  צריך לפנות אל הנשיא.  צריך לבקש ראיון.  מה שייך ראיון?  הלוא הוא אומר, שהוא תלמידי[xviii].  נפטרתי מאת האדון גו.  בפחי נפש עברתי דרך הדיוטות המרובות והמסדרונים הארוכים של מיניסטריון החוץ.  על הגזוטרה התחתונה, פגשתי את שר המלחמה פנליבה, זה היה ידיד נאמן לעניננו! פניתי אליו, קודם שנכנס לאותומובילו, ואמרתי לו:  כל העניין מתערער! — האיש הנחמד החזיק בזרועי, וטייל עמי ארוכות וקצרות על הפלטיה שלפני הארמון, וכשסיימתי והודעתי לו, שאני רוצה לבקש ראיון עם נשיא המיניסטריון, אמר בסגנונו הרוטט והלוהט:  "כרגע יהיה לך ראיון!  הרי אני הולך אליו, אקחך עמי.  רצוני להשתתף בשיחה זו".

הלכנו יחד, ותכף נתקבלנו.

 

ו' ניסן.

בוקר מזהיר.  העננים התפזרו, השמים טהרו, ואני נרגז ועייף.  כל הלילה נדדה שנתי.  הימים האחרונים האלה היו שלשלת עינויים ומצוקות.

כל הערב אמש הייתי עם ריבו ופנליבה.  הצורה השבה הלבנה והגבוהה של ריבו, עושה עלי בכל פעם רושם של דורות;  ואולם-הספרים שלו, ששם הוא עובד, הוא דומה להיכל אגדה מלא סוד קסם.  ניכר, שזהו אחד מבני אל-מוות[xix]. 

ריבו היה חביב מאד, ופנליבה פזם אותי כפזם[xx] מובהק;  אבל אך עתה הוברר לי המצב, שהיה מקודם חתול ערפל ורב רמזים מחרידים, ובלבי עתה שוררת אפלת דאגה.  הקבינט החליט לבלתי פרסם שום גילוי-דעת, בטרם יימלך עם היהודים הצרפתים.  אני דיברתי אל הנשיא כמעט בנוסח "ויגש יהודה"[xxi];  אמרתי לו, שאני מחכה, בכליון נפש, לקיום הבטחתו, שהבטיחני מכבר ברורות ונמרצות;  וכשכשל כוח סבלי לחכות עוד;  והוא באחת:  "אנו מוכנים להסכים, אם הדבר מתאים למגמת היהודים הצרפתים".  הוא העמיד את דבריו כחומה, ואני חגרתי עוז לנתוץ את החומה מכל עבר:  העניין, שאני דן עליו, איננו עניין פנימי של היהודים הצרפתים...  אין אנחנו דורשים מדור מיוחד בעד אחינו בארץ ישראל, אך בעד עם ישראל...  היהודים הצרפתים הם מסודרים בתור קהלה דתית, יש להם מנהיגים וגבאים לבתי הכנסיות, אבל אינם יודעים למדי בצערם של היהודים בעולם , אין מצודתם פרוסה על המליונים של יהודים שבגולה... ישנו אך יהודי צרפתי אחד שעשה גדולות בארץ ישראל, ויתרם לא השתתפו במפעל... כבודו משטה בי בדרשו ממני, שאלך ואבקש "הסכמה" מאת קומץ היהודים שבצרפת בשביל דבר, שההיסטוריה מעידה עליו, שהוא ההצלה היחידה, ולי יש יפוי-כוח לזה מאת מליונים יהודים... יהודי צרפת הם פטריוטים גמורים, ואולם אינם קובעים פוליטיקה לעצמם, ובוודאי לא יתנגדו לאשר תחליט הממשלה לטובתנו, ולאשר הסכימה דעת הקהל במפלגותיה הכי נאורות... ומנקודת ההשקפה הדימוקרטית, הייתי מסכים באמת על הרעיון למשאל פי-כול (פלביסציט) של היהודים בצרפת, אבל לא לסמוך על מנהיגים, שנבחרו למטרות מסויימות דתיות, ולא לעניין לאומי פוליטי כזה, שלא עלה מעולם על לב בוחריהם, ולמשאל עממי אנו חסרים פנאי ויכולת... וכו' וכו';  אבל כל מיני מופתים ונימוקים הללו התפוצצו אל הסלע:  "שורת ההגיון מחייבת אותנו להתיעץ עם היהודים שלנו, ואם אינם בקיאים בדבר זה כיהודים בארצות אחרות, עכ"פ הם בקיאים יותר ממנו, והם הלוא עוסקים ב"אליאנס" גם בעניני היהודים בארצות אחרות, והם נאמנים לנו, וכיצד נסיח דעתנו מהם ונבטלם בלבנו בעניין, שהוא בלי ספק קרוב אל לבם..."

אח, מה נהדר היה הנשיא בזקנו הלבן ומה Charmant בנועם ניבו;  אבל, כבודו של האקדמאי והזקן הלבן במקומו מונח! — סוף סוף צנפני צנפה כבוד אל האליאנס!  חשבתי, שהרים כיסוני, וגבעות נפלו על ראשי.  הוא ליווה אותנו מהקומה הראשונה עד הביאה למטה באופן נימוסי, יותר מן הרגיל.  אבל היה לי הרושם, כאילו החזיק בערפי וגלגלני מהמעלות. — "מה תעשה?" — שאל אותי פנליבה, כשעמדנו שוב למטה, בקול מביע חנינה ורוך.  "אינני יודע — השיבותי — אך האלוהים יעזור.  וגם אתה, אדוני המיניסטר, הלוא גם אתה הבטחתני!  אולי תשובו לדון על הדבר בקבינט...".

הוא חשב רגעים אחדים מחשבות, ואחרי כן קרא:  "חכה ואראה אם אוכל לעשות למענך דבר".  כעבור רגע, הזמינני לאותומובילו, ויביאני לבית מלוני.  בחיבה לחץ את כפי, וייפרד ממני.  נשארתי לבדי.

נכנסתי לחדרי מתוך דכאון לב ורגש עייפות, שלא נתנני להדליק את החשמל.  רציתי להשתקע כולי בעומק מחשבה ובחושך.  רק מן הרחוב הקסטליוני נוצצו אורות החשמל של הפנסים לנגד עיני, ואילו יכולתי, אזי כביתי גם אותם.  כעבור רבע שעה, צלצל הטלפון.

"מי מדבר?"  "פנליבה!"  "הנני אדוני!", "הרהרתי בדבר העניין, והנני לעוץ לך עצה.  ישנו אך איש אחד, אשר יוכל "להציל את הסיטואסיון":  "הבארון אדמונד!"  "רב תודות!  ליל טוב!"  "בטוב תלין".

העצה היעוצה הזאת, כלום היתה לי הפתעה?  היא היתה מקופלת ומונחת מכבר בקרן זוית של מוחי.  אבל אני חיכיתי לעצה אחרת.  לא רציתי להשליך את כל יהבי על הבארון.  הדלקתי את החשמל, ותיקנתי "חצות" בדף גמרא מן ש"ס-הדרך בכרך אחד — התרופה היחידה להיסח הדעת מדאגות יום יום.  אבל האותיות רקדו לנגד עיני.  ציק-צק ולסירוגין.  שכבתי לישון ונפלה עלי תרדמה קשה.

 

ז' ניסן.

זה עתה שבתי מהארמון בפרברי סן הונוריי.

כשבאתי אל הזקן, היתה ראשית דבריו בעסקי ישוב ארץ ישראל.  "שבולת השועל ב'יסוד המעלה' לא עלתה יפה.  שגגה יצאה מלפני מישהו לעוץ, לבזבז זמן ועבודה וממון בזריעת שבולת שועל.  אין אדם מקבל ממנה למזונו, אלא את הריפות הנושרות מהגרעינים, על ידי גריסה, או על ידי כתיתה לפתותים... "ותוך כדי דיבור השמיע את  קריאתו הרגילה:  "ז'ן האטלס!"[xxii]

הרגשתי בסכנה הנשקפת לי משבולת השועל, ומן האטלס.  אם אכנס לשקלא וטריא זו, אבדתי — ונסתם הגולל!  ואי אפשר לסרב לבארון, כשהוא מתכופף על האטלס, מפני שדינו דין קשה.  אבל מן ההכרח היה לשסע אותו בדברו.  הרהבתי עוז בנפשי, ואתיצב לפניו, ואקרא בקול רם יותר מהרגיל:  "אדוני הבארון!  יש לי דבר נחוץ, שכל הישוב הוא תלוי בו!"

שיחק לי הרגע!  קם הבארון בשיא קומתו.  על האח בערו, כנהוג, גזרי העץ העבים, שנחטבו מיערותיו, וזהרורי האש סיננו אור פלדות על פני הבארון האציליים והיהודיים כל כך.

"מה קרה?" שאל, וינד ראשו בסקרנות, שהביעה דאגה עמוקה.

  סיפרתי לו בקיצור נמרץ את עיקרי הדברים:

אז נתרתח, ויקרא:  "הזהר הזהרתיך, לבלתי היכנס במשא ומתן עם האנשים האלה!"

לא ידעתי, למי הוא מתכוון, לממשלה או ליהודים המתנגדים?  אבל, לא חשבתי לנכון לייגעהו בשאלות חדשות.  חגרתי כל כוחי, ואען נמרצות, בהברה חזקה:

אדוני!  כלום יש ברירה?  הכל תלוי ביהודים המתנגדים!

"מה לעשות?" — שאל אותי, מתוך קוצר רוח.

"נפשי בשאלתי — עניתיו — שתשפיע על היהודים האלה!"

הוא ישב על הספה הרפודה בכרים וכסתות, בשטיחים, משמאל להאח וזוג של כלבלבים מפונקי הגזע משחקים לרגליו.  סיפרתי לו את פרטי השיחה של אמש עם ריבו, ואת אשר יעץ פנליבה על ידי הטלפון.

אז באה נקודת המפנה:  מומנט פסיכולוגי!  הוא לא נח מזעפו, אלא הזעף פנה לצד אחר:  אל "היהודים פה".

"איזו זכות יש להם לעכב?  זה לא עניין של הקהלה!  זה עניין של צרפת!  זה עניין של האנושיות!  גם אני פרנס!  גם אבות אבותי היו פרנסים!  מה הם יודעים על דבר ישוב ארץ ישראל?" — הדברים יצאו מפיו כזרמי לבה.  געש, רתח והמה.

כעבור רגע, הופיע על שפתיו שחוק מנצח.

"פנליבה — אתה אומר — משתתף בעניננו?"

"בכל לבו" — עניתיו — "והוא יעץ לי לפנות אליך, אדוני!"

"טוב — ענה, וגיחך של נחת רוח בצבץ מבין שפתיו.  "זהו אדם הגון!  אזמינהו לסעודת הצהרים מחר;  ואתה תבוא יחד עמו.  כדאי והגון הוא להודות לו!"

האטלס היה עוד מונח על הרצפה;  והבארון אמר בצחוק חן הכי נחמד שלו:  "אל תדאג!  ועתה, ראה, הנה 'יסוד המעלה'!"

הפעם שחותי התכופפתי יחד עם הארון על פני המפה ארץ הישראלית, שמח וטוב לב, ואקשב מספר שעות לכל דבריו, בנידון שבולת השועל.

אמרתי בלבי:  לא אבד הקברניט לספינתי המטורפת בים זועף.

שבתי לבית מלוני.  בכניסה עומדת תמיד אשה זקנה מוכרת פרחים.  מעודי לא שמתי לב אליה.  הפעם קניתי את כל צרורות הסגולים, שהיו לה.  תקעתי כפי לנער — עם כל המטבעות שהיו לי בכיסי.  בחדר — הדלקתי את כל מנורות החשמל, וכתבתי בפנקסי זכרון לדור אחרון:  "לא אלמן ישראל".

 

ח' ניסן.

שבתי בארבע אחה"צ.  סעדנו עם פנליבה, שעשה עלי עוד הפעם רושם של ידיד נאמן ומעריץ הבארון.  הוא מסור כולו לרעיוננו.  הסעודה היתה פרוגלית, ודמתה יותר לסעודת ר' חנינא בן דוסא, מאשר לסעודת שלמה בשעתו, כי הימים ימי מלחמה, והאצילים מדקדקים יותר מהמון העם, והעשירים יותר מהעניים, והיהודים יותר מהגויים, להצטיין במידת ההסתפקות;  וגזרו על לחם כזית, ועל סוכר במשהו.  רק חליפת כלי השולחן, והמון המלצרים הלבושים "בגדי מלכות", וגם "המֶני", המוכן בעד כל אחד בדפוס ביתי, והיינות מרובי המינים — הזכירו איפה אנחנו.  וכטוב לב הזקן, היה מפציר בי תמיד, לשתות את היין שלו, ואחר כך את היינות שלנו, ולבסוף — יין בעלמא.  שלו היה שטו לפיט, שלנו היה כרמל הוק וסתם יינם — היה יין שמפניה.  הוא בעצמו טעם רק לעתים רחוקות איזה טיפות.  אבל היום גמע, בלי עינא בישא, כהוגן. 

לב הבארון היה טוב עליו מאד.  הוא היה תמיד רב חן לכשירצה;  ובפעם הזאת רצה.  אני הלוא הייתי אורח קבוע ומתמיד, כביכול, "בן בית".  אבל פנליבה היה האורח, ונתכבד במצווה שהיתה "חזקה" לי, להוביל אל השולחן את הבארונית הזקנה, ואני אחריו — את הגברת מרים, הבת.

השיחה על יד השולחן היתה פאריזאית חגיגית, רמזים על מאורעות היום, ניצוצי תיאטרון.  אחרי השולחן, עברנו אל האולם הפרטי ששם האח המבוערת, והתמונות בעתר גווניהן.  אז קרה דבר יוצא מן הכלל.  הבארון ציווה להגיש סיגריות וסיגרות.  זאת היתה "רעוא דרעוין".  על פי מנהג הבית, אף מעלה עשן כל שהוא נאסר.  בהרגשתו הדקה הרגיש, שפנליבה איננו יכול להזיר עצמו מן הטבק — והעביר על מידותיו ההגייניות.

הברון ישב על ספתו הרבודה, שתה מלוא כף תה מן השיקוי אשר נתן לו הרופא לשתות אחרי הסעודה, והשיחה החלה, ובניגוד למנהג, היתה הפעם קצרה מאד.  הבארון  הודה לפנליבה בעד השתתפותו, בדברים חמים ולבביים, וכשאמר פנליבה, שהוא מקווה, ש"המכשולים יורמו מעל הדרך", אמר הזקן:  "מפריזים על המידה בדבר מכשולים, אין דבר", וכשרמז פנליבה על "מתנגדים" בין היהודים — דחה הבארון את כל העניין בתנועת יד של ביטול.  הדיפלומטיה של הבארון, לא במה שאמר, אלא במה שלא אמר, היתה דקה עד להפליא.  הוא נזהר מהשמיע אף מלה אחת בגנותם של יהודים אעפ"י שהיה רגזן וכעסן מטבעו, ועצביו היו מתוחים, ו"נפשו להטה גחלים" כנגד היהודים שונאי ציון:  רק כאשר הביע לו פנליבה מחמאה, שהוא פיזר ונדב כל כך כסף לטובת ארץ ישראל, ושהוא בקי כל כך בפרטי הישוב שם, ענהו בפתגם קצר "כן, בדמי לבי קניתי לי את התורה הזאת".  ברגע הזה נתן יש לרגש למשול בו;  אבל תיכף התכווץ שוב בצדף נימוסיו, וגמר את השיחה, כאיש רעים להתרועע, בכל נימוסי הכבוד והחיבה.

נפרדנו מאת הבארון, והוכרחנו לצאת ולרדת קפנדריא, לרגל עבודת הפועלים, שתיקנו את בדק הבית באגף השמאלי על יד המבוא למטה.  עלינו היה לעבור דרך שורה של חדרים לבוא אל האולם התיכון אשר בארמון לצאת משם, ושם, באולם התיכון הגדול, נגלה לעינינו מחזה משונה.  על הרצפה מימין היו ציבורים ציבורים של כוסות רחוצות ומגוהצות צחצחות, גביעים, בזיכים, דפים לגבול עיסה, דמויות של היתוך, סירות, קלחות, קומקומים, קלתות, טסי נחושת, פחי כסף מרוקע, קערות, תמחוים, סכינים, מזלגים, קלשונות, בקבוקים, צלוחיות, ספלים, לגינים, מפות של שולחן;  מפיות קטנות, קשוטי סעודה, הכל נוצץ ומבריק! — ניחשתי שזה עתה העלו את כל המחסן הכביר הזה מן המרתפות מהאמתחות של פסח, כי התכונה הגדולה הולכת ונעשית בארמון לכבוד הפסח הממשמש ובא, והשערתי אושרה כרגע עם כניסת הבארונית הזקנה דרך פתח מימין להעיף עין על הכבודה הזאת, כאשר הסכינה לעשות בארמון אביה הבארון המנוח וויללי בפרנקפורט דמאין.

עשינו קידת ראש ונצא.  בדרך אל האותומוביל שאלני פנליבה:  ציבורי כלים ההם על שום מה? — בארתי לו:  מימים ימימה מוציאים את כלי הסעודה לפסח המוצנעים כל השנה, מפני איסורו של הדבר ששמו כשמך (פנליבה פירושו, הלחם שנחמץ), הוא נענע בראשו בחיוב ובצחקה על שפתיו, ואחר כך שאלני: "ועתה מה?" אמרתי:  "הכל כשורה, הוא ידבר אל יהודי פאריס".

 

ט' ניסן.

עתה הוברר לי הכל בדיוק.  הבארון הזמין לביתו, לערב פסח, שנים ממנהיגי היהודים, לדבר עמהם.  חושבני, עד כמה שאני מכיר את שני הקרואים, שהבחירה היתה מכוונת אל המטרה.  שניהם בעלי השפעה מרובה, והם שונים בתכונתם:  האחד — תמונה מגומגמת, מלומד מצויין וספקן, נוטה לפסימיות, בנוגע לענינים ידועים, ולאופטימיות, בנוגע לענינים אחרים;  עתים רך כבצק, עיתים קשה כסלע;  די עקבי, בנוגע לציונות, תמיד לצד הלאו ולקצה השלילה.  השני מומחה גדול למקצועו, פרופסור, רך לב כאדם, ואביר לב כפטריוט — במאה ועשרים אחוז;  שוקע וטובע עד צוואר בבעיות פוליטיות, לא שונא ציון מוחלט, אדרבה, כבוד ישראל נוגע בליבו — לפי דרכו, אבל קודם כל ואחרי ככלות הכל — צרפתי;  ומשאחד מבני משפחתו נפצע במלחמה, ושלחוהו לביתו, להבראה — אין לדבר עמו;  "וכל עוף הפורח עליו נשרף", מעוצם התלהבותו.  לפרקים, מסוגל להתעורר לטובה:  לפרקים — פגיעתו רעה[xxiii].

במותב תלתא זה, יחתך, בשיעור מה, גזר דינו של עמנו.  הרעיון הוא נורא מהכיל.  ככה היא ההיסטוריה!  צעק:  חי וקיים!

אני לא נקראתי לבוא.  כנראה גם אני, אליבא דבארון — חשש חמץ לגבי "מצה שמורה" צרפתית אינטימית זו.  תבוא עליו ברכה, שחלצני מן המיצר!  מי יודע, אם למרות קרירות רוחי וזהירות נימוסי, לא הייתי נכשל בויכוח עם אותו "דובר שקרים לפני ה' ", המתבל את כפירתו באומה הישראלית — בפסוקים, ובמילין דרבנן.  מוטב, שהנסיון הזה ייעשה שלא בפני.  שמא יפרוץ עלי גל הויכוחים, וסער להפיץ את עשתונותי, שאני מתאמץ לצמצמן בנקודת התפקיד, שקיבלתי על עצמי.  למלא את סאת השמחה, קיבלתי הזמנה ל"סדר" מאת ה' ש. ציוני משלנו, יהודי כמעט עני, בעל בית הגון, ומטופל, ובר אוריין.  כבר שמעתי רוזנים וטפסרים, אפילו צדיקים כרוטשילד;  והנני מתגעגע ליהודי פשוט — עם כל הצרורות של צרות, עם כל הצלילים והאנחות והגניחות העמומות של בית המדרש מפולין, מליטא.  געגועי בית!  אפשר, שזאת היתה פעולה נגדית מן המחסן הגדול של הכלים שעל הרצפה, באולם התיכון של הארמון, בפרבר ס"ט הונוריי.  רציתי דוקא בקערות צנועות, מצויירות בפרחים תכולים וצהובים, בקערות הסבתא שלי ב"רחוב הזהב" בפלוצק. 

וכשכתבתי מכתב ב"לשון קודש" לאיש הטוב ה' ש., שאני  מקבל בשמחה את הזמנתו, ושאבוא, כתיבה גרידא זו, השפיעה עלי רגש של תשובת איש לביתו.  כל הימים — תזכירים ותזכירים בצרפתית וב"שבעים לשון", וסוף סוף, אדם שכמותי כותב שוב "בלה"ק", כמו "בכתב יושר".

 

י"ד ניסן

השעה הרביעית אחה"צ.  טלפון.  ורמסר החביב! — תיכף אל הפטרון!  (ככה קראו לבארון).  בשעה רביעית ומחצה!

כרגע ירדתי.  "טאקסי"!   עיכוב של חמישה רגעים, על יד "רחוב השלום".  חשבתי, שהעיכוב נמשך יום תמים.  לבסוף באתי אל מחוז חפצי!  משכתי את הפעמון בכוח.  עברתי בחיפזון על פני עוג מלך הבשן, השוער הזקן, ז'ן, דרכתי על שכבת החצץ שבחצר, עליתי בקפיצה אחת אל הקומה הראשונה עם שני המשרתים הנהדרים בבגדי שרדם — על יד הדלת.  נטל אחד את כובעי, והשני — את מקלי, ונכנסתי נטול נשימה.

הבארון הושיט לי את "שרביט הזהב":  שלוש אצבעות ידו, ואמר:  "הכל כשורה!  מחר ילכו אל המיניסטריון להודיע את הסכמתם!", ואחר כך הוציא את השעון הקטן מכיסו, ואמר לי:  "עלה לי הדבר.  כארבע שעות עבדתי, וטוב.  נחוץ היה .  צדקת!"

ובטרם מצאתי מילים להביע לו את דברי תודתי וברכתי, אמר:  "הערב אל הסדר, ואתה תקריא את ההגדה!"

ברגע אחד היה לי דו-קרב יהודי (כשהיהודי נאבק עם הדעה של עצמו).  עלי ללכת אל העני הצנוע — עלי להיות עם הבארון בשביל עניננו — עלי להודות לו — וגם לא אכחד — מעט סקרנות... שיריים של עיתונאי לשעבר — לא עמדתי בנסיון.  קיבלתי את הזמנת הבארון.  ניצחו אראלי הציונות את מצוקי העקרונים.  כיצד היה "הסדר", ועוד "סדרים" אחר כך, שהיו לי בארמון — כל אלה לפעם אחרת.  אין אלה מן ההיסטוריה, אלא שיחה וציור ויופי.  אבל ערב פסח התרע"ה הוא מן ההיסטוריה שלנו.  אלמלי לא ערב פסח זה, מי יודע אם קיבלתי את הצהרת צרפת, ובלי הצהרת צרפת, לא היתה הצהרת אנגליה, ומי יודע אם כל הרעיון הלאומי לא עלה בתוהו.  הכלל הישן של סיבות קטנות ותולדותיהן לא כיוצא בהן, אלא גדולות לאין חקר.

 

א' דחוהמ"פ.

זה עתה שבתי מה"קיי ד'אורסיי".  קמבון אמר לי, שמנהיגי היהודים הצרפתים הצהירו באופן רשמי, "שאין להם כלום כנגד רעיון הבית הלאומי", ובזה נגמר הסכסוך, וגילוי הדעת יפורסם;  ואין זאת אלא שאלה טכנית — עוד שבוע, עוד שבועיים.

ממשרדו של זה הלכתי אל ז'ן גו.  כשראה אותי נכנס, קרנו פניו משמחה, ויאמר:  "בדבר אחד אני מתקנא בך:  באופטימיות שלך!  אני לא האמנתי".

בשובי למעוני, סרתי אל ורמסר הטוב (לבארון אני קרוא למחר, ואז אספר לו הכל), והוא סיפר לי את כל דבר האספה של ערב פסח, שהוא היה נוכח בה. 

"האספה היתה, לפי הערך, שוצפת.  הבארון היה במדרגה עליונה של התרגשות וכעס קדוש (אני הייתי אומר:  "ריתחא דצורבא מרבנן").  כל הזמן היה הוא במצב של התקפה, והם במצב של הגנה עצמית עלובה ומרפרפת.  הוא התחיל תיכף ב"אתם עתידים ליתן את הדין, אם תעמדו לשטן על דרך עמנו, וגם על דרך צרפת".  הוא הטעים את ערך ארץ ישראל בעד השלום, ואמר:  "ארץ ישראל תשפות שלום לנו, כי מן המזרח יבוא הנצחון, ולרגלו השלום";  וכאשר התחיל מנהיג פלוני להטיל קוצים, ולהסביר, שעי"ז תתעורר השאלה מאליה, אם אנו שייכים רק לדת הישראלית, או יש לנו גם יחס וקשר עם העם היהודי שבכל העולם;  ושאין אנו יכולים לסמוך בנידון זה, על שרי הקבינט, כי בהם אין שאלה זו נוגעת, ואולי אינם מוכשרים לתפוס כל עומקה וכל היקפה — לא רצה הבארון לשמוע, ויזעף, ויאמר:  אין לי עסק בחקירות כאלה!  והם יודעים, שהבארון באמת איננו אוהב להעמיק להתפלסף, אך הוא, ספוג פשטות טבעית ומציאותית;  ולא יספו להלאותו.  אך המנהיג השני העמיד פנים כמקונן, ויאמר:  "אנחנו הולכים ומתקרבים אל עברי פי פחת, שונאים אותנו".  "רב לך!" ענה הבארון נמרצות, ולא נתנו לכלות את דבריו, ויאמר:  "בכל אופן ישנאונו, אם נעשה את חובתנו לארץ ישראל, או נחדל — טוב איפוא שנעשה את חובתנו";  וחזרו הנימוקים לכאן ולכאן, וכשהמנהיג הראשון גמגם שוב בשפה רפה, שהוא, בכל זאת, חושש לעין רעה, ולתקלה וקטטה, כלפי היהודים הצרפתים — קרא הבארון בחמתו:  "האם לבכם לא יכה אתכם בשל אי-מוסר זה?  נניח, שהדבר יביא פגם כלשהו ליהודי צרפת השאננים והמאושרים ועתירי הנכסין ובעלי הזכויות — דבר שאיננו קרוב אל הדעת — אבל הלא דבר זה בעצמו הוא מסוגל להביא תועלת מרובה ליהודים בכל הארצות!  האם גבשושית זו של יהדות (בצרפת) היא המכרעת?  הלוא צריך ללכת אחרי הרוב, דמוקרטים ורפובליקאים גדולים?"   על הדבר הזה לא מצאו האנשים מלה לענות.  אז לחש המנהיג השני:  אפשר שהדין עם כבוד הבארון!  "לדבר הזה אל נא תשת את לבך, אדוני!" ענה הבארון.  "ואין זו שאלה, אם הדין עמי או לא.  אפשר שמהצד הפוליטי הדין עם המתנגדים, אבל אנה יחסו עניי עמי — העניים מכבר, ואלה העומדים להדלדל?  הדין עמהם, ולא עמכם ולא עמי, ועליכם החובה למסור מודעה לממשלה, שמה שמבקשים ממנה הוא נכון וישר.  מחר תעשו זאת!" אז העמידו האנשים פנים תמימים, ויאמרו:  "כן, מחר יהיה האות הזה!"

וביום א' דפסח לשנת התרע"ח הלכו שני המנהיגים ל"קיי ד'אורסיי", וימסרו את המודעה, ו"האבן נגולה מעל פי הבאר" בצרפת — בה בשעה שבלונדון עוד התחבטו והתלבטו האלופים כנגדנו;  ורק כאשר נודע להם, שההתבוללות הפאריסית נכנעה, לא קמה עוד רוח בהם להוסיף לשלוח את "המכתבים הגלויים" שלהם אל העיתונים הגדולים.

 

ירושלים, ליום האבל השלושים לפטירת הבארון.  [1934]

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] אלכסנדר ריבו.

[ii] הסופר הידוע, ששימש אז בכהונת פקיד במיניסטריון.

[iii] סיר מרק סייקס.

[iv] אחד מידידיו של הנ"ל שעסק בשאלת המזרח והיה מזרחן מלומד בקימברידז'.

[v] בעלי השיטה, שהמלחמה עומדת להכרעה במזרח:  בסאלוניקי, בארץ ישראל וסוריה.

[vi] אלה שסברו, שמוטב לצמצם את כל הכוח על גבול המערב, בין גרמניה וצרפת.

[vii] מקום נשיאות המיניסטריון.

[viii] מזכירו של סייקס.

[ix] המזכיר הכללי והקבוע במיניסטריון החוץ, לשעבר ציר צרפת בברלין.

[x] הוא היה אז במיניסטריון של עבודות פומביות ועזר לי הרבה בעבודתו המדינית-ציונית.

[xi] עזר לזכרון

[xii] חוקר התנ"ך.

[xiii] בית ספר גדול בפאריס.

[xiv] קמבון.

[xv] התחילה בחנוכה תרע"ה, עם ד"ר ויצמן וד"ר צ'לנוב בבקרנו יחד בפאריס.

[xvi] הוא היה אז אחד מראשי חברת כל ישראל חברים.

[xvii] היה ממונה על מחלקה פוליטית חשובה במיניסטריון החוץ.

[xviii] הרציתי לפניו מקודם במשך חדשים אחדים על הספרות העברית החדשה ולמד ממני כמה דברים.

[xix] ריבו היה חבר האקדמיה הצרפתית.

[xx] אקומפוניזיטור.

[xxi] ראה בראשית מד, יח ואילך.

[xxii] ראה כרך א, עמ' 360.

[xxiii] הכוונה כאן לש. ריינק וסילויאן לוי.