_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקונגרס הציוני הראשון

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

מטרהורן

 

     פעם, זוכרני, הלכתי לשוויציה, בכוונה לראות את המטרהורן.  זה כמה אביתי לראותו, אבל, לדאבוני, בכל עת שנמצאה לי ההזדמנות לא נמצא מזג האויר ראוי לכך.  ימים לבקרים הייתי יוצא מבית המלון ותמיד ראיתי את ההר עוטה עננים, ומדי ראותי את רוכסי ההר וסלעיו עטופים ערפלים עד ראשם, הייתי נזכר בלי משים בתפילתו העתיקה של משה:  "הראני נא את כבודך".  לסוף, כאילו שמע ההר את תפילתי והראני את כבודו.  ובצאתי יום אחד להביט בו, כרגיל, מצאתי והנה הוא גלוי לעינים.  פירמידה גאה התגלתה בהדרה על מצע השלג בדממת הנצח מתחת שמי התכלת של הררי האלף.

 

מחזה אחר

      זאת הפעם הלכתי לשוויציה בכוונה אחרת, לא להתענג על הדר הטבע הדומם.  הלכתי לראות את האומץ הבלתי-נדכא שבטבע אדם, את גאוות הלאומיות, את האחווה אשר מימות עולם בין בני עמי המפוזר והמעונה, אבל המתחדש בכוח האמונה של אנשים, אשר כל הגבולות לא יפרידו ביניהם.

      חפצתי לראות בהקיץ את אשר ראיתי בחלומי זה מכבר, את אשר הגיתי בקראי בכתבי הקודש, באגדותינו, בזמירותינו, בתפילותינו.  בכל לבי האמנתי בשבועה אשר נשבעו אבותינו:  "אם אשכחך, ירושלים"...  אלפיים שנות עוני ומצוקה ועשרים גלויות מארצות אירופה השונות, החל מהמאה האחת עשרה והמשך עד המאה השמונה עשרה, וכל מגילת היסורים מאין כמוהם של דורנו, שאינם אלא התעללות בכל מחשבות הקידמה האנושית, וכל זרם הנדודים ללא גבול של המוני עם והפורענויות הבאות בעקבם, – כל זה הראה לי על ההכרח להגשים את החלום העתיק.

     אבל עד עתה היה החלום, ככל החלומות, דבר שברוח, אם כי מלא יופי, קדושה, גאות.  בשעה של דיכוי רוח, בתקוף אותנו רגש של חולשה ועייפות, יש אשר הספק המציק יתגנב ללבב:  העומדת שבועתנו באמונתה גם היום כמו אז, ביום צאתה מפינו לראשונה?  הנהיה נאמנים לעצמנו?  האם יש בשאיפתנו משום תכנית עבודה פשוטה, ברורה, היכולה להתגשם, או אין זו אלא אימרה ריקה וריטורית שאין אחריה מעשה?  ואם כנה  ועמוקה היא, הנעצור כוח לבטא בגלוי את הצפון בחביון לבנו?

     "הראני נא את כבודך".  הראני נא, כי ישראל עם אחד, כי מטרה אחת לו גם בשעה שלכאורה דעותיו מחולקות, כי ארץ קדשנו היא ארץ הגעגועים העמוקים שבנפש העם ומטרתה האחרונה, אף כי מפרידות ומוכרחות להפריד בינינו כל אותן השאלות המקומיות אשר על הפרק בתפוצות גלותנו.  יראה ויתגלם נא כל זה ברעיון יוצר, מגובש ומסודר, בתור רצון לעמל אין קץ, רצון להקריב קרבנות.  ייראה לי כל זה כהתחלה של חיים ופעולה.

     והנה קול פלאי נשא והגיע ממערב.  אדם, אשר את שמו לא שמענו כמעט עד כה, מבשר ואומר להראות את "הכבוד".  ואלך לראות את הפלא.  באוגוסט שנת 1897 היה הדבר.  זאת היתה נסיעתי הרביעית לשוויציה.  וזאת הפעם לא ההר מטרהורן לקח את לבי, אלא דבר מה יותר חשוב ויותר נהדר.

 

חובבי ציון

     הסבותי את לבי לכך גם לפני זה.  אין ספק, שזה היה קיים גם עד כה, אבל הערפל היה חתולתו.  "חיבת ציון" קראו לזה וחלוציה המצויינים נושאיה, בשם "חובבי ציון, נקראו.  בהתאמצותם הבלתי נלאית השיגו אמנם הרבה.  אלמלא הם לא היה מקום לציונות החדשה.  כמעט כל הישוב בא"י מעשה ידיהם הוא, אבל בכל זאת אפשר לומר עליהם, כי היו חסרים דבר מה למילוי שאיפותיהם.  קשה להגיד מה היה חסר להם, אבל...  חסר להם דבר.

     הד"ר דז'ון בראון מספר אפיזודה מענינת מחיי הסיר ריינולדס[1] .  הזמינוהו פעם להסתכל בתמונה.  אמר בלבו כי ראויה התמונה לגמור עליה את ההלל והסתכל בה בשימת לב ובעיון.  "קומפוזיציה נחמדה, ציור מדויק, צבעים ואור נהדרים, אבל...  חסר דבר מה", – אמר ועיכס באצבעותיו, ובלי "דבר מה" זה, אין תמונה זאת מה שהיתה צריכה להיות.  והוא הדין גם בעניני רוח, באסכולות ובתנועות-עם למיניהן, שאין ההצלחה מאירה להן פנים, משום שחסר להן אותו דבר.

     "חובבי ציון" לא היו רחוקים ביותר מהציונות, קרובים היו לה, וציונים לא היו!  אף שמם הגיד דבר מה בלתי מוחלט, דבר של חיבה, של חסד, של אפוטרופסות.  יחס של חיבה ונטיה לדבר אינו אומר עוד להיות חלק הימנו.  יחס של חיבה מוצאו מהעומד מן הצד.  הנכרי עליו יאמר ידיד היהודים, ובשם פילושמי יכונה, אבל מגוחך לכנות בשם "ידיד יהודים" את היהודי בן עמו.  לא-ציוני יכול להיות "חובב ציון", אבל ציוני חובב ציון לא יתכן.  הציוני לא יאהב את ציון בבחינת קפריזה, כשבוי הרגש.  הוא אינו יכול לא לאהוב את ציון כשם שלא יוכל היווני, למשל, לא לאהוב את יוון ואת השם "חובבי הלניות" ישאיר לאחרים.

     ואולם מלבד הדקות שבהבדל השמות עבר עוד קו חוצץ בין שתי התנועות האלה.  גם "חובבי ציון" היו חדורי השאיפות הלאומיות וגודל הרעיון.  אף מחשבתם הם היתה מכוונת אל הציונות המדינית.  לא רק פינסקר, אלא גם רבים לפניו כבר התוו תכניות פוליטיות, אבל דברים לא יחיו באין מעשים, וחובבי ציון יראו להיכשל בענין מדינית, יראו ליצור הסתדרות עולמית, לקרוא לקונגרסים, לחבר תכניות.  הם היו מתאספים בסתר, מדברים בלחש ולא ערבו לבם מעולם לגלות את חלומם לאחרים.  מעין מסתורין של קדושה היו עוטרים אותו.

 

חובבי ציון וציונים

     הם היו מורינו, ואנו חייבים להם תודה.  לבם היה מלא תקוות טהורות ונעלות, אשר התלבטו בכנפיהם הרכות אל כתלי המציאות.  הם הורו לנו דרכים אשר לא ידענו קודם – הדרכים לישב את א"י.  הם הורונו איך להתגבר על המעצורים בדרך הישוב ואיך להחיות את מולדתנו העתיקה.  הם הראונו את הדרכים המוליכים אותנו לביתנו, ופעלם לא יישכח לעולם.  אבל הם התייחסו באי אמון ובספקנות אל כל צעד נועז אשר הוצע על ידי אחרים.  להלכה, בספרות, היתה "חיבת ציון" ציונות אמתית ולמעשה היתה ציונות קלושה, ציונות גלותית.  רכי לבב היו, נבטים תמיד לצדדין ויראים לעשות דבר מה אמיץ וחזק.  חולשתם נבעה מתוך מה שהיו נוטים יותר מדי להאזין לאזהרותיהם של אלה, שהיו מראים על מכשולים.  הם לא הכירו את הכוח האדיר העצור בנפש העם.

     הם היו נבונים, ואנו כולנו יודעים, כמובן, את ערכן וחשיבותן של מעלות הבינה, הזהירות והידיעה לבחור זמן לכל דבר, אבל צו החובה הוא אחד מאותם המומנטים, שבו האומה הולכת לזרוע את שדמתה וחלילה לה להתחשב עם מוצא הרוח המנשבת.

     מעולם לא נעשו גדולות בידי בני אדם שיראו את המעצורים.  האמת ואומץ הלב צריכים ללכת שלובי יד.  אין לחקור:  אם ימצא דבר פלוני או אלמוני חן בעיני הרוב, אם לא מסוכן הוא, הירים הדבר את כבודנו, אם לא כרוך בענין זה מפח נפש לידידנו ונחת רוח לאויבינו?  לא.  יש לשאול רק אחת:  "הנכון הדבר"?  ואם נכון – חובה לבשרו, בין אם יישר ובין אם לא יישר בעיני מי שהוא.  חלוץ הוא רק איש שיש לו שאר עוז, איש ההתחלה.  והוא הדין ביחס לפרט וביחס לאומה תמימה.  זאת היא האבן, שעליה הושתתו החיים.  בלעדיה הכל שב לתוהו ובוהו.

 

המכשולים בדרך הקונגרס הראשון

      בא הרגע, בו נתפרדו הדרכים אשר לחיבת ציון ואשר לציונות.  הגיעונו מכתבים מנדים את הקונגרס מאת הרב הנודע בפרנקפורט, הד"ר הורוביץ, מאת הפילנתרופ הידוע בהשכלתו הנריק מאיר כהן מברלין, מאת הרב המלומד הד"ר גידמן מווינה ומאת רבים אחרים.  דרוש דרשו כל  אלה לעשות תעמולה נגד קריאת הקונגרס.  וילי במבוס וצבי הירש הילדסהיימר, חובבי ציון הנלהבים, אותם תקף היאוש.  הקהילה היהודית שבמינכן סגרה על מסגר את בתי הציבור שלה, שאפשר היה להתאסף בהם לאספות עם.  "טירוף הדעת", "סכנה ציבורית", "מעשה שחצנות", "קשר של ריאקציונרים", – כאלה היו הביטויים הרכים ביותר אשר בהם הכתימה, זו דמתקריא עתונות יהודית ליברלית, את רעיון הקונגרס,ומאות הזמנות וחוזרים בדבר הקונגרס הוחזרו לשולחיהם בצירוף הבעת בוז או התמרמרות.  ואליבא דאמת היו מעטים מאד המתנגדים האמיתיים לקונגרס עצמו.  הרוב עשה מה שעשה, פשוט, משום פחדנות.  נסיון קשה עבר על ה"חובבים", אבל הוא היה להועיל:  זורה המוץ והוברה החיטה.  העקביים, החזקים והאמיצים נספחו אל התנועה החדשה, אשר רכשו בה מיד את כוח  ההשפעה היותר ניכר.

 

הקונגרס הראשון

     נתפזרו ענני ההתנגדות, הפירודים והחילוקים, האפטיה הקהה, התרדמה הקשה, ובקונגרס הראשון בשנת 1897, שהיה בארץ הקטנה, החפשית, הנפלאה, אשר תחת שמי האלפים, ראיתי אשר לא ראיתי מעולם, את ראש פסגת ההתלהבות היהודית בעצם בהירותה.  לעולם לא אשכח את המחזה.  עוטה נגוהות הזמן ישאר המחזה הזה בזכרוני תמיד כעין התגלות ניצחת.

     היעלה בידי עתה לצאת מן השואה ומשואה הרת השנאה והבוז תולדות המלחמה ולהתרומם אל שיא אור שמש אשר לאידיליה הזכה של חיי אחווה ואהבה ותקווה, לצאת מאפלה לאורה?  השוב תשובו אלי, ימי עדנים אשר עברתם עלי בבזל בשנת 1897?  העלה תעלו ותצופו נגד עיני אותם החזיונות וחלומות החיים, וגם אתה החזון היקר מכל, הרצל?!

 

פגישתי הראשונה עם הרצל

     לראשונה פגשתי את הרצל באולם הקריאה אשר במלון, "שלושת המלכים" בבזל, ימים מספר לפני הקונגרס.  הוא קם לברכני ואני ראיתי לפני איש גבה קומה.  הרושם הראשון אשר עשה עלי היה של איש בעל פנים יפים רצינים וחשובים המשנים את הבעתם חליפות, רגע בשיחה חיה ומשנהו בעמקות המחשבה.  דרכו להביט ישר, לנוכח פני איש שיחתו, במבטו החודר מבט הנשר, בעינים מקסימות ביפיין ובעוז שלטונן.

     אחרי לחיצת היד עברתי אל קצה החדר השני, לברך בשלום את המסובים האחרים, ולא נזדמן לי עוד לבוא עמו בשיחה באותו יום.  אני המשכתי להביט אל הרצל בשום לבב.  מהרגע הראשון היה הרושם של אישיות בלתי מצויה.  דבר מה מן היגון היה בחיצוניותו.  כוח מושך היה בו, אבל בפניו היה חותם של גאות טרגית.  כבן שלשים ושבע היה אז, ופניו הצעירים נראו לי כעוטי יגון בלי מצרים, כאילו הסכיתה נפשו בו תמיד אל מהלך החיים, קודם ליציאת גזר דינם.  ראשו היה גדול, מארך מעט, בעל סימטריה נפלאה – מזיגת הכוח והחן.  היה בו מדמות ראשי המלכים באשור, כפי שהם מגולפים בהדרם בתבליטים העתיקים, ולדמיון זה עזר ביחוד זקנו השחור והיפה.  על שפתיו המתעלמות מתחת לשפם ריחפה בת-צחוק של הומור.  מעט בניגוד אל הזיו ואל ההוד של קומה צעירה, מזרחית, מלכותית זו, היו כפות ידיו הגדולות והחזקות, כאילו העידו על בעליהן, כי איש המעשה הוא.

     על הכסאות מסביבו לקחו מקום כל אלה אשר רצו לבוא עמו בדברים ואולם הרצל לא היה מדבר אלא משיב ועונה.  היו במתיבתא זו הפרופ' שפירא, הד"ר ליפא, רעי מאז יסינובסקי, פינלס, הד"ר אלכסנדר מינץ, שני האחים אוסקר ואלכסנדר מרמורק, שליט, קוקיש, ד"ר ליאופולד כהן והזקן גוסטב כהן.  נורדאו, האישיות הבולטת והמושכת ביותר בקונגרס אחרי הרצל, אשר חיכו לו הכל בקוצר רוח, לא בא עדנה.  אם פנה איש להרצל, היה מענהו רך וחביב, בנוסח החן אשר לבני וינה.  הוא ישב, עישן, הביט בכובד ראש, כשהוא מרוחק במקצת מחוג האורחים.  לאחר שהתוודעתי אליו יותר הייתי שומע, כי הוא יודע לתאר אפיו של כל אחד במשפטים קצרים, חריפים ומבריקים.  ואני ברצותי לעמוד יותר על טיבו של הרצל הייתי נוהג לשאול באלה שהכירוהו קודם בהיותו עוד סטודנט באוניברסיטה הווינאית או אחר כך כשהיה לסופר.  והתשובה היתה לרוב כזאת:  "באוניברסיטה נהג להסתכל בחיים.  יש אשר היה בא ויושב ומביט.  לא היה נוהג לדבר אלא להאזין בלבד.  את רגשות לבו לא ידענו".  מקומו היה גם עתה מעבר לחוג, משם הסתכל והעריך בשכלו החריף את כל איש אשר בפנים החוג, אם טיפש ואם חכם.

      למחרת היום היתה לי שיחתי הראשונה אתו שנמשכה שעות מספר.  הוא אבה לעמוד על טיבה של אומה זו ועל סגולות נפשה, ואמר וחזר ואמר, כי דרוש לפתחן כראוי.  "עוד הרבה עלי ללמוד" – הוסיף ואמר.  "השאיפות הלאומיות של היהודים צריכות להיות נובעות מתוך הכרתם הפנימית.  ככל אשר יסתגלו היהודים אל התרבות האירופית כן יוסיפו להכיר את לאומיותם.  הם צריכים לשאוף אליה, אבל תחיית הלאום בגולה אי אפשרית היא.  בתפוצות הגולה יכולים היהודים רק להכשיר את היסודות לחיי חרות בארצם, בפלשתינה.  מדוע יהיו היהודים נחשלים מעמים אחרים?  רק מורך לב וחוסר אמצעים יכולים להיות הסיבה לכך".  הוא דיבר באי רצון על היהירים שבישראל ובהתלהבות – על היהודים הפשוטים של מזרח אירופה.  ובקונגרס שם את התקוות היותר אופטימיות.  "בראשית היה תוהו ובוהו – אמר – ואחר כך בא המעשה, ואחריו – החוק.  כה ברא אלהים את עולמו, וסובר אני, כי כה תתהווה גם הציונות.  מהקונגרס הזה תצא הציונות בהתאמצות כבירה של הרעיון והמעשה, הסתדרות, מפעל, תכנית, חוק".

 

הרצל המנהיג

     הפליאני יותר מכל לא מה שדיבר אלא איך שדיבר.  הוא נולד מנהיג לבני אדם, שליט.  הוא ידע למה שאף וידע לעמוד על שלו, לא לשום לב להתנגדות, לחוצפה ולדיבות.  היתה בו פשטות תמימה, טהורה, שלמות ראשונית, בלתי אמצעיות יסודית, יוצרת של חוטר מגזע עתיק, נשגב.  הרצל של הקונגרס הראשון היה הרצל האמיתי, איש התקופה, ספוג רעיונות החרות, מלא אצילות ובטחון עצמי.  הוא התיחס אל שאלתנו הלאומית כאשר יתייחס בן זמננו אל פרובלימה של לאומיות אחרת, בכוח מחליט, בעזוז, בלי חת.  הוא היה כולו טהור, בלי כל פניה, בן חורין מהשקפות מוקדמות, ודברו היה פשוט, טבעי, הכרחי, מאין כמוהו.

     הרצל קם לפנינו כחידת הקסם.  בהשקפה ראשונה נראה לנו גורלו של האיש הגדול הזה כטרגדיה, אבל בהעמיקנו בו ביתר עיון נראהו מצד אחר, והננו רואים את נצחונו.

     תעודת האנשים הגדולים היא להתגבר על תלאות זמנם, אבל למילוי תעודה זו כראוי, דרוש שיתנסו בעצמם בכל הנסיונות.  והרצל היה צריך, איפוא, לשאת את עינויי העם בכל עמקם, אבל עינוייו לא פגמו בשקט מנוחתו הקלסית, ביפי חייו.  לכל היותר יכלה עין חודרת להכיר בו צל מלנכוליה רכה.  גא וזקוף קומה התהלך הרצל על פני עמק הבכא והוא יוצר טוב, ומביא עמו צרי, נחמה ואהבה.

     אל גדותיו היה לבנו מלא תוגה גדולה, כבדה, אֵבל בלי מלים, – יגון עמנו.  ערגנו לארץ מולדת אבותינו.  הערגה הזאת נטוותה לתוך חלומנו, והוא לבדו ידע לשלוט בגעגועים אלה ביד חזקה, לכסות עליהם בצעיף רקום ריח אדמה, אויר ואור שמש.  הוא צר להם צורה, נתן להם ביטוי של דברים ומעשים.  הוא יכול לעשות זאת, כי גדול היה.  ונפלאה היתה ביותר מסירותו לדבר, אשר לא ידעה פקפוקים.  כמה שהיה דרכו מסובך, הוא נשאר איש השלמות.  הוא יצר לו עמדה מיוחדת בין אנשים;  הכניע לב כל, לב עמו ולב אחרים, חסידיו ומתנגדיו;  אלה ואלה כבדוהו בכל לבם.  ונימוסיו המלאים הכרת ערך, הטקט האצילי שלא עזבהו אף רגע, עושר רוחו, הם היו כלי זינו הנעלים במלחמתו.  איש ואיש שילם מס אין מונים לגאון החירות והטוב.

     הכל היו נושאים מס, מבלי משים, לגאון החופש והטוב שבנפשו.

 

הרצל בתור אדם

     הרצל היה אציל הרוח.  סגולות נפשו לא נכללו במתנות השכל בלבד.  כמה שנגה והבריק אור שכלו, חום לבבו עוד עלה עליו.

     מעולם לא השיב ריקם דרישה צודקת.  הוא לא ביקש מן החיים דבר מלבד שם טוב, כי ידע שזה מספיק בחיים.  כל ישותו היתה מתקוממת נגד עושי עוולה.  הוא היה ידיד נאמן לכל התלויים בו.  הוא לא דרש כל דבר שאינו בגדר האפשרות וצירף כוונה טובה למעשה.  בעלי דין באו לעמוד למשפטו, יען כי היה לו רגש נאמן של צדק ויושר.  יחסו אל השקר, הערמומיות והרכילות היה קשה וללא חמלה.  הוא ריחם את התועים מתוך חולשה והיה נכון תמיד לסלוח לבעלי תשובה.  בחברה היה חס על רגשות האחרים.  מעולם לא עשה את הקדוש להם לצחוק.  ביחוד היה ער לאסון האחרים ולא שמח לאיד מתנגדיו אחרי שניצחם.

     בכל לב ונפש שנא את העריצות העקשנית וגובה הלב.  היה מתקן מעשים נמהרים מצד אחרים ומודה בגלוי על שגיאותיו הוא.  מעולם לא נקם נקמת עלבונו, כי האמין באמת הנצחית וכי סוף כבודה לבוא.  הוא האמין גם כן באמת הנצחית בחיי הלאומים.  כי על כן היה אביה מחוללה של הציונות החדשה.

     בכתובת זהב גדולה נכתבו חייו על קירות לבבנו;  הם לנו כעמוד התווך אשר לא תפילנו השיכחה עד עולם.  כשהנך פותח בתיאור סגולותיו, נוצר מאליו שיר תהילים, בדומה לאותו התיאור, שהמשורר האלהי מחונן בו את הצדיק העברי העתיק.

     כלום לא נלחם הרצל כגיבור, לא סבל מיסורי החכמים, לא מת מות קדושים?

     כוחותיו הלכו ואזלו בשטף רצונו הכביר, המתפרץ.  לבו ומוחו עבדו תמיד במהירות קדחתנית.  שום דבר לא עצר כוח למנעו מהתאמץ ומהתרגש.  הוא היה מפרפר בין יאוש לתקווה, בין גיל וחיל, הוא היה מתייחס לכל דבר בתשומת לב ובגודל רוח, מחשבתו היתה אצילית תמיד, בלי צל של אהבה עצמית וגאווה ריקה.

     משכמו ומעלה היה גבוה מכל העם.  על מרום פסגת ההר היה עומד ושולח את מבטו למרחקי העתיד.  וכל מה שראה היה רואה בעיניו הבהירות של הגאון.

      הסגולות אשר העריך הרצל בעצמו יותר מכל ושהצטיינו בהן אף חייו יותר מכל, היו קשי העורף והמסירות.  האמונה לעמו, האמונה לארצו – הן מילאו והשלימו את אחרית חייו.

 

הכרח היסטורי

     רוח הרצל בהכרח שיחיה לא רק בזכרון הבאים, אלא גם בכל מעשינו, כי רוחו הוא רוח העם.  רוח זה נמסר לו בירושה והוא הורישו לבאים אחריו, אחרי האספו אל עמיו.  מה שנתן הרצל היה הכרח היסטורי.  דבר מה זר לרוח עם אי אפשר להרכיב בו באופן מלאכותי.  בעלי הכשרון פוסעים פסיעות קטנות, הגאונים – מרחקים כבירים בתנועת העמים.  הם רואים ומרגישים את הבאות, ומקבלים על ידי כן את האפשרות לסול מסילה בה ילכו ההמונים לבטח דרכם.  בלא מנהיגים אין התקדמות.

     לא לחינם איפוא מרגיש העם את חיי גדוליו, אולם בה בשעה גם אלה האחרונים חייבים תשואות תודה לעמם.  אם יש התאמה גמורה בין המנהיג ובין העם, תבוא בתוצאותיה ההתקדמות.  כשהתאמה זו מתבטאה בצורה היותר יפה, בצורה של הציונות, הרי היא ממלאה את לבותינו שמחה ובטחון.  מנהיגים גדולים יכולים לנהל את עמם רק למקום שמה עיני כולם נטויות.  כולם – אין פירוש הדבר, כל המון העם החי בתקופה ידועה.  ההמון העלוב יכול להישאר בטיט היוון של חייו הפעוטים, תקוף קהות הרגש ורוכל ברוחו.  בכל לאום ולאום סובלים אנשים כאלה מזהירות יתרה, מן ההרגל המאובן וקטנות המוחין.  "כולם"  לגבי איזה לאום – פירושו:  כל הדורות, כל התקופות, כל הארצות, כל חלקי העם ההוגים, המרגישים, המעפילים.  "כולם"  הללו עמדו באמונתם ללאום, כי הם הם הלאום העברי עצמו.  להם היה הרצל למנהיג, יען אשר הבין לאן נפשם שואפת.  הוא נשא אותם הרחק מן החיים הקופאים למרום המטרה שאליה שאפו.  הרצל לא היה איפוא היוצר הראשון לתנועה, אלא סולל הדרכים הכביר.

 

הרצון המכריע כל – ראש סגולותיו של הרצל

     מה שציין את הרצל ביותר היתה האכסטזה במובנה הראשון של המלה הזאת:  אכ(מן)-סטסיס (המצב).  הוא נמצא מחוץ לתנאי המתינות והממוצעות הרגילה, מחוץ לחיי חולין.  האכסטזה מטהרת, נוסכת אור לנשמה, היא מעוררת את החיים ומגבירה את חיל העם.  מתוך הערכה נפשית חזקה תיוולד האידיאליות, הרצון למות מות קדושים, ההתכוננות להקריב את הנפש על הנשגב והנעלה.

     אין בדעתי לתת אנליזה שלמה של הרצל.  אך גם בלאו הכי לא קשה יהיה להבין מה היה במרכז האישיות הזאת.  אנכי הסתכלתי בו שנים רבות.  הראש הזה, שהיה מורם מאחיו בשנות עלומיו של הרצל, עם המצח הגבוה והיפה, עם השערות השחורות כזפת, זה הראש הכביר עם שרטוטיו הנוקשים, החטובים בשנותיו האחרונות, כמו נעטר זוהר, נמסכה עליו לוויית צער, הצער היהודי.  הרושם שעשה על המסתכל הרציני היה רב ועמוק.  בשנות העלומים התבטא יפי הראש הזה בתנועתו וערנותו בברק השכל שהשתקף בעיניו.  לאחר זמן, כשעבר על פניו זרם הזמן השוטף והסואן, הופיע יופי חדש, יפי כוח הבינה המקיפה ומעמיקה.  לא התבלטה עוד משובת הכוחות, אלא כשרון העבודה הגדול.  לא היה זה עוד איש הסלון, אלא חכם עתיק, אחד מחכמי ישראל, עם סגולות רוחו הקדושה של הנביא.  רק דבר אחד נשאר בתקפו באותו הראש הכביר עם עיניו הגדולות והחודרות:  הוא הוסיף לגלות את עיקר תכונתו – הרצון המכריע כל.  מטרת חיים אחת הציג לו הרצון הזה.  מבלי חשש של גוזמה, אפשר להגיד, כי המטרה שהציג לו הרצל אפשר להביעה בדברים אלה:  "אין אפשרות לאחד את עם ישראל המפוזר והמפורד.  אולם עשה אעשה זאת".

 

מפעלו של הרצל

     לכאורה, היה הדבר מחוץ לגדר האפשרות.  הלאום התחלק והתפלג לפי השקפות דתיות ומעמדיות, תרבותיות וארציות.  ההבדלים היו בולטים כל כך, עד שאי אפשר היה להתגבר עליהם.  בחוגים רבים הכחישו את עצם הרעיון של הלאום הישראלי, וארץ האבות לא היתה בשבילם יותר מאגדה.  חובבי ציון המעטים, כמובן, חוללו מהפכה באומה, אולם הרוב לא ידע מזה כלום והעולם החיצוני אף את שמע הלאומיות הישראלית לא שמע.

     הרצל עשה הכל.  הוא יצר בימה עברית בדמות הקונגרס.  הוא איחד את כל אותם היהודים ששמרו את אמונתם לרגש הלאומי.  אפילו מה שהיה חסרון, לכאורה – העדר יהדות מרוכזת במקום אחד – נהפך בידיו ליתרון;  העולם כולו נעשה שדה פעולותיו המכוונות כלפי יצירת מרכז לעתיד לבוא.

 

היסודות שעזרו להרצל

     אמרנו זאת במלים אחדות, אולם להבין אותו בשלימותו, להשיג מה פעל האיש וכמה כשרון וקרבנות דרש מפעלו, יוכל רק מי שליווה את כל דרך התפתחותו של האיש הזה;  מיום ליום הוסיף הרצל לרקום חלומות זהב מסביב לימות החול האפורים.  החלומות הללו מילאו את נפשו מסירות ואמונה עשויה לבלי חת.  הוא נשען על גודל השאיפה לצדק.  ובה בשעה נשאר שוקט ואיתן כסלע הישיש הזה.  זאת היתה האבן השואבת, שבה משך אליו רבבות ומאות אלפים של אנשים מוקסמים.  מה השפיע על הרצל ביחוד?  אם נצלול למעמקי הציונות ואם יש לנו חוש פסיכולוגי לא קשה יהיה הדבר לגלות את יסודות התלהבותו.  מזכרונות העבר הגדול נולדה הכרה עצמית קיבוצית עילאית.  כמה אוצרות יקר כלולים בעבר הזה!  חלק ידוע מן העבר הרי הוא חי לנצח, הוא הממשות החיה.  ההווה שלנו מקבל את כל זהרו, חיוניותו מידי העבר הזה.  ההווה מכיר את עצמו, רק אחרי שהשיג את עצם הדבר אשר חלף.  זה כוח המחאה נגד שלילת משפטו של עם במשך שנות אלפים.  זה כוח קסמה של החירות.  לשחרר את עצמנו מבור שבי ועבדות – זוהי דרישת הטבע

     אנו חוזרים בתשובה לארץ הורתנו הקדושה, חוזרים מגיטאות עתיקים וחדשים, כדי לקבל מאתה ומאת עצמנו כל מה שאנו יכולים לתת וכדי ליצור בחיים הכלכליים, במדע ובאמנות כשם שיוצרים אחרים.  כשאנו מציגים לנו מטרות אלו, אנו מתמלאים מרץ כזה, עד שכל המעצורים והחתחתים כלא היו בעינינו, כיוון שנוצח מורך הלב, העבדות הרוחנית שלנו.  זאת היא האכסטזה למעשי גבורה.  מן הדרכים הסלולות – שוב לאותו המקום שם היתה אדמתנו לפנים.  בדרך החדשה הראה נראה מה יוכל היהודי לפעול ומה גדול כוח סבלו.  ככה יגדל אומץ הלב עד אין שיעור.  ואם ייווסף לזה הכוח המעורר של השפעת הרצל על ההמונים, גודל כשרונו לפחת רוח חדשה בבני אדם ולעשות אותם אגודה אחת – תיווצר אז גם האכסטזה של אחווה וחיים חברתיים.  האדם נעשה אז חלק מן השלם, המאוחד ברגש הלאום, המקושר בעבותות הסתדרות, אחדות שלמה בששון ואסון גם יחד.  אהבה עצמית נעלמה, היחיד בטל ברבים והרבים מרגישים את עצמם כיחיד.

 

מהותה של הציונות

     אכן זאת היא הציונות.  אך זאת היא הגדולה ביצירותיו של הרצל.  לא רק אמצעי, אלא נצחון כביר כשהוא לעצמו.  בקנה מידה פשוט אי אפשר לגלות את מהותה.  החנוונות הקרה, המחשבת, הפקחית רשלנית, שבעת הרצון וקצרת הראות יש לה תמיד השאלות הילדותיות – כלום אפשר להושיב בארץ ישראל מיליון או עשרת מיליונים יהודים, הפוריה אדמתה או לא, כלום אפשר לייער את ההרים או טוב להשאירם בקרחתם?  בעלי חשבונות עלובים!  הללו היו רוצים לקבל ארץ מעובדת בשבילם מכבר, וקצרה בינתם מהבין שאילו קיבלו אותה, לא היה הדבר שווה ולא כלום אף אילו היתה אדמתה הפוריה ביותר וברכתה – מאה שערים.  לאותו המיליון או עשרת המיליונים יהודים שהיו מושיבים בארץ, לא היתה ההתיישבות מביאה כל תועלת, אלמלא הרגישו בקרבם עליית נשמה, אלמלא נתנו את ידם לכלל המאוחד ולא הרגישו את עצמם בני גזע עתיק, אלמלא התרוממו מעל לחוליניות החיים, מעל לטיט היוון הבולע.  עליית-נשמה זו אפשרית רק אחרי שיתחדש בקרבם הרגש הלאומי, אשר יוקירוהו ויטפחוהו כשהם מוכנים לפתח את סגולותיהם האישיות התפתחות שלמה עד מרום פסגתם ויבושו ברעיון של אבדן עצמותם בהמון האחרים, שאינם מצטיינים ואינם מצויינים בכלום.  רק בשום לב למניעים פנימיים אלה שבנפש האדם, נוכל להבין, כיצד הדמיון נעשה לכוח והחלום – לממשות.

 

הרצל הסופר

      את הציונות הזאת יכול ליצור רק פייטן בחסד עליון.  והרצל היה פייטן.  נשמתו צללה למעמקי כל הדורות והתקופות.  הוא איחד בתוכו כל מה ששרה, התפללה וקוננה אומתו.  זאת היתה ליריקה מסוג אינטימי מיוחד.  הסתכלות בהירה, מחשבה שלוה, מלנכוליה אין-סופית, שפרצה בשלהבות נשמה פתאומיות ורתמיות, געגועים, צלילים תועים על נבל היסורים המתנשאים לשחקים – ואחריהם, כאילו מתוך סערת מרחקים – זעקה גדולה – זעקת נצחון או אימה ומכאובים?  – שהחרישה את היסורים הנסתרים.  לפעמים קרובות נישאים צלילי המנון נערץ רווי הצער העברי העמוק, האין סופי, כזכרון התהלים העתיקות.

     הרצל העתונאי, הפליטוניסטן, הדרמטורג, המבקר השנון – מצטיין תמיד ברכותו, הוא תמיד נעים, סגנונו חד וחלק – סגולותיו של היהודי מאז ומקדם.  אולם בכתביו היתה גם איזו שטחיות, קלות ידועה.  זאת היתה שירת החיים, – הייתי קורא לה עתונאות פיוטית.  מה שנכנס ונבלע בגופו, בדמו, בעצביו, כל מה שראה או הרגיש, עבר תיכף לתוך נשמתו והוצג בשורה רתמית של תמונות, הרודפות זו את זו, הבאות זו אחרי זו.  החיים הביאו חומר חדש לבקרים בשביל יצירותיו.  הוא השקיף עליהם בעיני אמן, היה מסתכל בהם מן הצד ונהנה מזיו יפיים.  גם הדבר הקשה הטרגי שראה והרגיש, היה גורם לו עונג.  הוא התגאה קצת בזה, שעמד במובן ידוע מעל לחיים, וניתנה לו היכולת האלהית להביע במלים מה שרוב בני אדם מוכרחים לשאת דומם בקרב נפשם.

     אולם הציונות עוד העמיקה את כשרון היצירה שנחן בו הרצל.  היא הופיעה בחייו, כרעם ביום בהיר, ככפור בנאות דשא ירוקים, כברד בשדה זרוע, אולם היא גם שיחררה אותו.  אז רק אז הבין שחייו צריכים להשתנות מן הקצה אל הקצה.  אולם עברו לא לשוא עבר עליו.  כל חייו הקודמים, עם מאורעותיהם המעציבים והמזהירים, כל אהבתו, ערגתו, ידיעת העולם שלו – כל זה היה נחוץ כדי שישיג לאחר זמן בשלימות אותה האמת היחידה שכבר היתה טבועה בדמו, האמת היהודית האנושית, אמת עמו וגורלו, סבלותיו ותקוותיו.

 

חייו הפרטיים של הרצל

      חייו הפרטיים של הרצל אינם חשובים ביותר להערכת עבודתו, שרק היא נכבדה בשבילנו.  אף לא נאה לנו לחטט בסודות החיים האישיים של אדם גדול כהרצל.  חייו החיצוניים של אדם גדול יכולים לענין רק את ההמון, האוהב לשמוע דברי חדודים ורכילות על כל מנהיג ודבּר בעמיו.

     אולם לחייו החיצוניים של איזה מנהיג אין שייכות יתירה למה שמתרחש בנפשו פנימה.  חייו החיצוניים של הרצל עברו תחת השפעתם של הרבה מאורעות ותנאים מעציבים פחות או יותר, כחיי כל אדם אחר.  לכל חייו החיצוניים של הרצל אין שום שייכות לאותה התעודה הקדושה שנקרא למלאה והיא:  להבליט בכל הכוח הבלתי-צפוי מראש את המציאות של חיים יהודים לאומיים.

     תעודתו זאת של הרצל התבטאה לא רק בפעולותיו, אלא גם בכתביו ובנאומיו, בין שהם בעלי תוכן ציוני ובין שהם בעלי תוכן כללי.  בת שירתו, כמוחו, נעשתה במשך הזמן ובהתעמק רוחו, גדולה ועמוקה יותר, נאמנה יותר, הוי אומר, "עברית" יותר.  מי ידע לקונן על יסורי עמו יותר ממנו?  מי ידע לקוות ולהילחם כמוהו?

 

חזון הרצל

     מעל לתהומות היאוש, מעל לים הדמעות והדם, מעל לערבות הבוכיות מסביב לבתי העלמין, מתרומם בגאון רוח האומה המחכה לתחייה.

     ראה, הקבר לא נסתם!  רגבי העפר, הרווי דם קדושים עד אין שיעור וסוף, נופלים לתוך הקבר אך אינם יכולים למלאו.  מכסה הקבר נע וזע, כמו ידפוק תחתיה הלב האוהב והמרטט של ענק.

     נשמת הרצל מלאת היגון העלתה כמו מן הקבר את חזון ארץ ישראל היוקד, עטוף ארגמן החיים, חזון מולדת ומקלט שלום ומנוחה.  עלה עלו מקברם כולם, כל הנופלים עם חומות ציון, כל הזורעים בהרי יהודה.  עלה עלו מקברותם שופטים, מלכים, נביאים – ובראשם יהלך בכל גדלו ותפארתו רוח העם.

      יען כי ראה זאת הרצל, יען כי הרגיש זאת, יען כי האיר לו הזוהר האלהי הרחוק, על כן יכול הרצל לכתוב ולנאום על הציונות כמו שכתב ונאם.  כי נביא זמננו היה האיש.  אולם לא כראות שירה ונבואה ראה זאת הרצל.  אלה היו החיים בשלמותם.

 

הלאומיות הישראלית

     ההיה הרצל לאומי?  המתבוללים מתנפלים על מלים ומליצות ומשתמשים בדמיון שיש לכאורה בין רעיון הלאומיות הישראלית והלאומיות של עמים אחרים, כלומר משתדלים הם לערבב את השאיפה האנושית הצודקת והענווה, שאיפת הגנה עצמית פשוטה של עם עתיק וקטן המתמוגג ביסוריו עם אותם התאבונות הבוערים, עם אותה חינגא והלולא של שנאה ותאוות הגזל, דמתקריא בז'רגון המדיני "לאומיות" כביכול.  קשה לנו לשער בנפשנו לעג יותר נורא ונוקב מעירבוב השאיפות הללו.

      רעיון הלאומיות של הרצל בא לשים את שאלת היהודים במסגרת החוק הבין לאומי.  שאיפתו היתה עבודה חפשית ושלווה של עם ישראל בהתאם גמור עם יתר העמים ושכם אחד אתם.  הוא היה ממצדדי האֶנדֶמוֹניוּת, וראה את האושר כראות שימוש אצילי בחיים, כתוצאה של מילוי החובה מתוך אהבה.  האידיאליות הלאומית שלו, כזו של יתר הציונים, מעוטרת רגש אנושי טהור, אנושיות מבפנים ומחוץ לעם ישראל.  תכניתו לעתיד בנויה על הנחות מדיניות וחברתיות היותר נאצלות.  בדרישותיו האמיצות לגבי הבנין המדיני והחברתי איחד את הדמוקרטיה עם כוח היצירה של הפרט, את ההתחרות החפשית עם הפוליטיקה הסוציאלית ועם המפעלים הממלכתיים חברתיים.  רעיונות אלה מצאו אצלו לפעמים קרובות ביטוי בהיר וטיפוח מלא ענין.

 

הציונות – שיטת מחשבה

     לאמיתו של דבר, כשאנו באים לדבר על הרצל עלינו לשכוח כל מה שהיה מקרי וארעי בחייו;  עלינו להשתחוות אפיים ארצה לפני התגלות קדושה זו של נשמת האומה, אשר הרצל רק שימש לה סמל.  הריני שונה את הדברים:  הרצל היה הכרוז אשר קראה לו נשמת העם לבשר את גדולתה, כוחה ורצונה.  וכי מה היא הציונות?  מובן שהיא בעצם ובמטרה – ארץ ישראל, אולם בו בזמן היא גם הבעת כל העמוק, האדיר והחיוני שיש ביהדות בעולם כולו.  זאת היא שיטת מחשבה ורגש, הנותנת גם ליהודי שירד פלאים בגלותו לשחרר את עצמו מן העבדות הפנימית ע"י אצילות מאמציו, יצירת שאיפות יותר נעלות ועלילות גיבורים.  כי על כן יכול הרצל להשתמש ברחבות כזו בכל אותם האוצרות שנצברו בנפש האומה במשך שנות אלפים.  רגשות נלהבים, הכרה עצמית, בטחון, זכרונות המחממים את הלב, העולים כלשונות אש ממעמקי הנשמה, קריאות נצחון של הרוח, שאיפות אשר כקול הרעם ירעמו בלב העם או ישתפכו, בעליה שלווה השמימה, למרחקי האין-סוף, או ישובו ותקפו את המוח בסערה ויטביעו את החזיונות החבויים בו מכבר בים של אורה, ונפחו רוח חיים באפיהם ורקמו עליהם בשר להיות ליצירות חדשות מלאות יופי וכוחות חדשים.

     הפתוס העברי הדרוש לנו כל כך, הרצון והמלה הפודה, המלהיבה;  פני משה המזהירים באור יקרות, רצפת האש בשפת ישעיה, נבל הזהב בידי דוד, קריאות מתתיה החשמונאי, צלילי שירי ציון ליהודה הלוי, כן, ה"שם" המפורש שנתן מהר"ל מפראג בפי הגולם – קראו לי בעל החלומות, לכשתרצו – אולם אנכי חוזר על דברי, שזה כוחנו ובלעדיו אנו עפר  ואפר.

     בשום דבר לא תקוץ נפשי כמו בקולטוס האישיות.  אולם הקולטוס שלנו איננו אישי, זהו הקולטוס של נשמת העם.  על הרצל השקפתי תמיד לא כעל אישיות, אלא כעל הגדולה המתגשמת של דבר לא-אישי, כעל מכשיר הכוח שתקף את כולנו וינהג אותנו שבי בתוקף קסמיו.

 

חברי הקונגרס

     זה היה הרוח שמילא את הקונגרס הראשון.  אולם בזה עוד לא הוגד הכל בדבר הקונגרס.  יש להראות עוד על שרטוט אחד מיוחד שלו.  לפי דעתי היה הקונגרס הזה בחינת מהפכה.  הוא התאמר להיות בא כוח היהדות, בשעה שבאמת לע עמדה כל הסתדרות מאחריו.  לא היתה לו שום באות-כוח מלבד באות-כוח עצמו.  הוא לא היה הפרי, אלא שורש הכל.  הוא היה אי-חוקי, משום שעדיין היה עליו ליצור את החוק.  הוא לא היה מסודר, משום שעדיין היה עליו ליצור את ההסתדרות.  זה היה אקט במזיד של מספר-יהודים ידוע, שהטילו על עצמם את החובה ליצור דבר מה חדש.  וזה סוד גדלותו של הקונגרס.

     עדיין אני רואה בבהירות את הכנסיה המשונה, המגוונת הזאת.  רבנים ופרופסורים, רופאים ואינג'נרים, סופרים ועורכי דין, מהנדסים, חימאים, בנקאים, סוחרים, רוכלים, סטודנטים, חקלאים, רואי חשבונות, פקידים –  מכל מקצוע ומשלח יד שבעולם.  אורתודוכסים, משמרים, מתונים, חסידים, מתקנים, נאורים, אשכנזים, ספרדים, שטריימלים גליצאים וצילינדרים פריזאים, מטיפים מגרמניה וראשי מתיבתא מליטא, בעלי ממון וסוציאליסטים, נדיבים וסטודנטים אביונים, מערבות פולניה ומהרי שוויציה, מגיטאות ליטא ומחוגי וינה, אנשים מדברים רוסית, פולנית, גרמנית, אנגלית, צרפתית, איטלקית, הישפנית, מדיארית, ערבית, הולנדית, בולגרית, סרבית, דנית, עברית ואידית – כולם באו הנה מאוחדים ברצון אחד, נושאים דגל אחד.  פתאום שכחו כולם את חילוקי הדעות השוררים ביניהם, את כל שאלותיהם המקומיות הפעוטות את כל דאגותיהם הפרטיות, ורוח אחת מפעמת אותם, להתמכר למפעל אחד גדול, והם מתווכחים, נושאים ונותנים, דנים בהתלהבות וּודאות כזו כאילו שאלה זו בדבר מולדת האומה היתה תמיד שאלת החיים היותר קרובה לכל אחד מהם.

     זה היה רגע גדול בדברי ימינו, נצחון האמונה בהרים את מסך הדורות – והעם המתפלא רואה לפניו את ברק גאון עצמו.  הרוח המשתחרר מפחדים וספקות, היוצא ממבוכת הדאגות המרות, עלה למרומים והתחיל סוף סוף לשלוט בעצמו.

 

חשיבות יום הזכרון ותקוותינו

     זה – זכרון הסנה הבוער במדבר, עם חולו ואבניו, עם גבעיו האדומים ולהט השמש היוקד.  מדי יבוא השפק לענותני, הנני מתאמץ להחיות בלבי את זכרון ימי הפלאות ההמה.  ושוב אני רואה את הסנה הבוער בלבי ואינו אוכל, ושוב אני שומע את הקול הראשון בקונגרס הבזילאי, – שוב אני שומע בהישנות השבועה:  "אם אשכחך, ירושלים!..."  וצלצולה החגיגי בכתלי הקזינו הבזילאי בעוד גלות ואדישות מסביב, – ותיכף אני מוסיף אומץ וממשיך את עבודתי כקדם.  מדי היכזב אחת מתקוותי, אין לי אלא לשוב אל חיק אותם הימים ושוב יתקפני גל האידיאליות במדבר הירידה ואבדן-העצות הלאומי.

     חמש ועשרים שנה![2]  קשה לי להשיג את הדבר.  חידה זו מי יפתרנה?  איכה היה הדבר, אשר עלו שאיפותינו רגע אחד למרום, התרחבו רעיונותינו, התעמקו רגשותינו, אמונתנו התחזקה, תאוותינו היטהרו, רצוננו הגביר חיילים וכל חווייתנו קמה לחיים חדשים, חדורת רעיון גדול אחד?  ואיכה היה הדבר, אשר הקומץ נעשה להמון עם, התלהבות יחידים להסתדרות ולזרם כביר כוח במחשבה הישראלית ובחיי העם?  אולם העובדה לפנינו היא.  נס התרחש, בימינו התרחש הפלא.

     האם בפעם הבאה לא למטרהורן ולא לקונגרס הבזילאי, אלא ישר לארץ ישראל תוביל דרכנו?  והאם לא יופיע לעינינו הדר הכרמל זה מעטהו עננים כיום?

     "הראני את כבודך!"

 

[לונדון]

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] צייר אנגלי מפורסם (1723-1792)

[2]  הדברים נכתבו במלאת עשרים וחמש שנה לקונגרס הראשון, ב"ספר הקונגרס" שיצא בתרפ"ג, בעריכת ל. יפה.