_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

חַיִּים זֶלִיג סְלוֹנִימְסְקִי

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

הטפוס כשהוא לעצמו

(בבחינה הפסיכולוגית)

א

הוא היה יהודי ליטאי, מן העתיקים, מן הקשים והחדים.  יכול אני לאמור: כביר כחלמיש, אך לא כבד כחלמיש, רק בוקע וחודר כשן סלע.

גוף – לא נכאה, לא מסוס-נוסס שמנוני-גביריי, ולא צנום-רוחניי בטלני, כי אם משוער-היטב, בארדיכלות הרמונית; אמיץ ויסודיי, העתיד להתקיים מאה שנה; משטר עצבים, כרשת חוטי ברזל עשת, לא חזקים מחמת מנוחתם, כי אם מתנועעים בתנועה נוציית תמידית, מתמחים ומתכווצים, בלי גרם על ידי זה תשישה וליאות לעצמם, אך להפך – מחזיקים בתוך ההתעוררות את הקלות והרוך, את הדשנות והרעננות; חושים – שלוחים כחצים שנונים תמיד, ניתזים כניצוצות, רועשים, פועלים בלי הפסק.  – על כתפי גו מלא כח מצומצם, תמצית בריאות גנוזה, קלוטה מן הדורות, מהיהודים המוצקים, שהיו אוכלים את הלחם השחור של החיים בפנטסית-זהב; על בנין האברים והעצבים האלה, אשר עם ההתרגשות וההתרגזות, היה כחם מוסיף והולך, ישב ראש, שהיה דמות דיוקנא גזעי-שמיי – אקומו-לאטור מן המובחר לכל הכחות, מתפעל ופועל על כל רטט וזיז ונדנוד!  על הפנים, עם "צלם האלהים" של יהודי, היה הטפוס הלאומי חרות ומוטבע בכתב-שוקע עמוק עמוק, הלוֹך וחרש את תלמי מצח הלמדן בית המדרשיי, מדוֹד ושרטט את העקול הנשריי הקל של החוטם, העמק את גומות העינים ונתוֹן לסילוֹני הסקירות הרובות מתוכן, ליריות עזות-הברק, גם את ערפל-החלום, הענוּת, הגלוּת, המתשת את החמריות ומצחצחת אותה; ובראש הזה, בארנקו – מוח מיוחד במינו: לא מתעמק ומתדבק באיזה דבר, ויונק, ומוצץ אותו, אך הולך וכובש, חוטף ומנצח, ומשתרע על השטח, והולך בכל פעם הלאה הלאה; לא מפוצל-דק, מרובב ומכותם בגונונים וצבעונים, עם הפרגודים והשבכות והגדרים והמקלעת ופטורי הציצים שבמוח יליד הקולטורה החדשה שלנו, בעילוי סלסולה, שכבר נראו בו עקבות התחלת ההפסד, אך מוח כבוש, מושחז, קולט ומוצא, מדביק ומאחד בתוך משכיותיו, בסינתיזה מתאימה אל צורת עקוליו, את אשר קבל, ומרצה את תכנו, ומשפיע את הונו, אשר זה אך עתה קבל – כקרן קיימת שלו, מפני שכבר קנהו ב"שינוי", ככל מוח מקוריי; לא מוח מוריד לטמיון את הבא אל תוכו, קובץ של אמרכל מתפנק בפריה ורביה של קניניו השכליים, עד שהוא משמש בכהונתו לחלק את הפירות, אך מוח – כחנות מיוזנת, שיש בה תנועה ופדיון, הכנסה והוצאה, פתוח לקבל ולתת, ואמנם לא פתוח להרבה רעיונות ולהרבה מקצועות, ולשינויים שבהם, ולכל גלי ההתפתחות החדשה הרועדת באויר, אך פתוח לכמה תחומים גדולים ועצומים של עולם המחשבות והלמודים, בזריזות לוהטת, שהיתה רחוקה מן ההתמדה הדוממת, ודבר לא היה לה עם השקדנות האטית, – בזריזות אשר יותר שהיה בה כח למודי נשואי, היתה בה אישיות מתפרצת של אבטודידקט לוחם, של Self-made man רוחני, שהנקודה המרכזית של שאיפותיו, בהכרח, הנהו הוא בעצמו, דבריו שלמד, מחשבותיו שחשב, אופן באורו אשר באר את אשר למד, ובעיקר: חדושיו שחידש;  לא היה במוח הזה רקיע עם מאורות קבועים ומזלות חוזרים עפ"י הלוח, מדקדקים את התקופות (אעפ"י שהמוח הזה חשב כ"כ תקופות), כי אם רקיע של ערפל מתפעל ורועד, אם אפשר לומר כן: סולד ומבעבע, ובו פעם בפעם מבריקים חזיזים, זרמי שלהבת, זיקי חשמל, "המצאות", ניצוצי חדוש.  אפנים פופולאריים לחטוף איזה ענין בשביל הסברה, כצבתות חדשות של דוגמה, תפישות הרבה רעיונות...  ב"בלוריתם", מן הצד היותר בולט, היותר קרוב אל המושכל הראשון, היותר סמוך אל אופן ההשקפה של היהודי בית-המדרשיי, בלי הקף אותם מכל צד, כי הסבלנות המתונה לא יכלה למצוא מקום בחורש-יער מסובך זה, שאין שפריר עשתות שאנן ושלוה אידילית שפוכים עליו, כי אם ברקי גבורה אשר יירוּ, נשיבות של סער, ציד רוחני, טרף למודים וחדושים, עם התמרמרות והרגשה נושאיית חזקה, אשר יותר שיש בה דברים מן החוץ, יש בה תכנית מזג נפש.

כן היה חיים זליג סלוֹנימסקי...

"זקן מבית המדרש הישן" – בפסידונים הזה כנה סלונימסקי את נפשו, סתם ולא פירש, כי זה הוא אך סוג ידוע בביהמ"ד הישן.  בחוג הרוחני ההוא יהודים שונים היו מכוּוצים!  יהודים חרדים, מרוּססים, בעלי הנפשות הרצוצות, שואפי ערפל, מתאנחים; יהודים מרגישים, שהיו מותחים על ראשיהם את קורי העכביש שלהם כדוק, והיו מתהלכים מעדנות, והיו עומדים כעני בפתח לפני כל מקצוע זר, מקצוע של מעשים חדשים, של מחשבות חדשות, אשר לא ידעו מכבר; יהודים מנקרי קטנות, שהיו ממש טובעים בתוך ילקוטים של נייר, והיו לומדים ויודעים הכל בע"פ, ורוצים להתמלא מחוליתם – והיו גם יהודים כחיתו טרף, בעלי עורקים רועדים ודם רותח, יהודים לא קלים ונעימים, אך בעלי מוחות עזים, מורים חצי אקדח חדים אל הדברים הקשים – אל חשבון "הערוגה", אל "קידוש החודש", אל עניני ה"עברונות", ואל כל מה שיש בכתבים הישנים מן השכליות, שאפשר לעמוד עליה ולבדקה, אם נכון החשבון, או יש טעות.  סמוך לסוג הזה עמדו היהודים של  ה"מורה נבוכים" ו"בעל העקדה" – חקרנים-קצת, מזוגי החקירה והרגש, הדת והדעת; עוד שם והלאה – כנופיה של יהודים בעלי דקדוק, נקוד, נטיות, טעמים.  אלו היו מעין-רציונאליסטים, סוף סוף קשורים אל המסורה, או אל הטקסטים, הרציונאליסטים האמתיים היו אותם המעטים, שהיו לומדים דוקא – מסכת עירובין, והדברים הקשים שבמסכת ראש השנה, הדברים היחידים שניתנו להבּדק "עט עופרת ביד".  אלה היו האפיקורסים המסוכנים, מפני ש"אין חכמות" עמהם, אין דורון ואין תפלה, ואין לפייסם, מפני שהם כל כך יבשים ואכזרים – כסימני המספר, שבהם הנם משתמשים, ואכזר כזה, עפ"י רוב, לא היה מתנפל על שום דבר מלפנים גלוי, אך הוא היה עושה את שלו, את הקונטרולה החשבונית, והיה מרגיל לעשות קונטרולה חשבונית.  הוא לא היה גוזר: אל תאמין, אך היה מרגיל להבין, הוא היה העריץ השכלי, ולא יצא מביהמ"ד.  הוא רק שכלל את התכונה בית המדרשית לצד אחד: אף הוא היה מניף את בוהן ימינו, כמו על ו"דוק" של המהרש"א, אך הנשוא שלו היה ענין אחר, אשר גם הוא תורה,  ובו אין בשום אופן להסביר סברות, ולא להרגיש הרגשות, כי אם  – הן או לאו.

למען הבין את סלונימסקי בראשית תקופתו, צריכים אתם לחדור לעומק הטפוס המיוחד של רציונאליסט תלמודי מדעי.  האיש שאיננו יודע את היער ושאיננו חי עם חייו, בבואו לתוכו, הוא רואה – עצים, בלי הבדל בין מחטי האורן, בין עלי הלבנה והאלון, בין התורניתא והשקמה ודמות מצבתם ותואר גזעם ורקמת זמורותיהם.  המשכיל של הדורות שעברו הנהו אף הוא יער כזה, בעד המביטים כ"עוף הפורח" מלמעלה.  באמת יש גם למשכיל פלגות פלגות, מינים מינים, ומי שלא ידעם – לא יבין לעולם את הכחות הפנימיים , המתנגדים, העמוקים אשר רקמו, עבדו בתוך התפתחות ההשכלה.  מן המשכיל החולם-השואף, שהיו בו ערפלי הבּירוֹנִיוּת וקורטוב הצער הרומנטי של ורטר הצעיר, חניך גיתה ושילר, ממליץ על האביב, בשפה בּיבלית תמימה בלי צבעים, בלי חיים ובלי הסתכלות ממש, עד המשכיל בעל הצחות, המיתודיסט של השפה העתיקה והמפנק אותה בפנוק צלם קדוש ושופרא חביבא, ועד המשכיל חוקר היהדות, המבקש להכניס למסגרת מיתודה פילוסופית את הדעות מן האמונה ומן המסורת ומן הספרות ומן החיים של היהודים, והמשכיל אשר בקע ועלה מתוך החלק המדעי-האֶקזַקטי של התלמוד – יש מרחקים גדולים.  התכונות שונות הן, ויש באלה מה שאין באלה.  גם קנאה, ועוד רע מזה, אי-הבנה היתה ביניהם.  עוד היום אנו צריכים להתרוממות הרוח האנושי-היהודי, למען נקיף את המרחב כולו, ולמען נבין וגם נרגיש את ההרמוניה האנושית, ולא נחשוב אותה לשברי שברים מתנגדים, ולא נתאמץ לתחוב את הכח ואת הרצון ואת המחשבה לתוך איזו מחצלת, שמבטלת את המחצלות האחרות – ומה גם אז!  משכיל-הצחות בודאי היה מביט על העסק ב"חכמת ישראל", המעיין, למשל, בתולדות הקליר, כמו על "דורש אל המתים", והחוקר הזה על משכיל הצחות, כמו על ילד מתהדר, בכולם היו קטנות-דעה וקוצר-ראות לגבי תחומי עבודה אחרים, אשר רק כללותם מחוללת את טפוס האדם החושב והספרות החושבת.

סוג נפלא ויקר המציאות היה המשכיל המדעי מתוך התלמוד.  הוא היה יקר המציאות, מפני שהמליצות, וביחוד אלה שאין בהן כשרון, כי אם חקוי, הן מצויות בשוק, אבל הלמודים נקנים בקושי.  הוא היה נפלא, יען כי בחנוך הדתי-התלמודי יש הרבה נקודות הפגישה עם נטיות אחרות, עם הנטיה ההרגשיית והלירית של השכלת ה"מאספים", עם החקרנות של מיסדי חכמת ישראל, שהמשיכו רק טרדיציה קיימת מכבר, אבל עם נטיה רציונאלית מושכלת-חשבונית, לא אומר שאין לה שום מגע, אבל המגע הוא לא-שכיח ולא ארוך.  מחברי בן-מנחם ותלמידיו, אך מקצת מן המקצת החלו לעסוק בלמודיות-שמושיות.  כונתי על חבריו ותלמידיו שכתבו עברית.  מהם מימוֹן נכנס לפילוסופיה והכניס הרבה מאד; מהם סאטאנוב השתקע באיקליקטיק של חקוי הרבה ענינים בלי מעוף רוח עצמי, וכן להלאה.  אך מעטים פנו אל הלמודים במקצוע העברי.  הדבה הזה לא היה חדש.  נמצאו איזה ספרים מכבר, אשר דים היה לתת את ההערה הראשונה, אפילו ספר כ"הנחמד ונעים", בכל יושנו, פעל פעולה רבה בנפש סלונימסקי, בשביל שמצא בו ציורים מבארים.  הרבה יותר פעל עליו לינדא.  מהיותר קדומים קבל השפעה מרובה מס' האלים לר' יש"ר מקנדיא.  בספרים המועטים האלה, שרשימתם לא תארך, כבר יש משוחררים לגמרי מסמיכות הפרשיות עם שאלות תלמודיות ופירושים תלמודיים, ומרצים דברי חכמה לעצמם, לפי מצבה בימיהם, עפ"י רוב בתרגום מאשכנזית, משופשף ומנוקה מן הדברים ה"טפלים" ומכוּון לצרכי הקורא העברי, אבל – שרטוט זה אני חושב כעיקרי בקלסתר פניו הספרותיים של סלונימסקי, והנני רושם קו תחתיו ומדגישו בכל תוקף: לוא הגיע סלונימסקי בתחילתו אל מה שהשיג במדעים מתוך הספרים כס' ראשית למודים וכדומה, לוא גם בעד ההתחלות החדשות, בתור פרוזדור אל הספרים הכתובים אשכנזית שמהם למד אח"כ, כי עתה חסר היה את המקוריות התלמודית, אשר בה הצטיין ואשר משכה אותו תמיד אל השאלות הנוגעות אל הדברים המדעיים שבתלמוד.  ההבדל הוא כמו בין מי שלמד את השפה העברית ממקורה הראשון, מן התנ"ך ובין מי, שלמד אותה ממאמרים כתובים במה"ע – בין עץ צומח מן הקרקע, ובין נטיעה שהושמה בעציץ נקוב והעמדה על הקרקע.

הטבעיות, הקרקעיות והיסודיות שבסלונימסקי באו לרגל הפרוצס המקורי שעבד בו בעצמו.  יבין נא הקורא את דיוק הרעיון הזה: סלונימסקי היה החכם המדעי מבית המדרש הישן.  אין זאת הגדרה של מדרגת סלונימסקי בתור מהנדס, או חוקר טבעי ממקצוע אחר.  הפרקים האלה לא נועדו בשביל ההגדרה הזאת, ואין לי הקומפטנץ הדרושה.  אפשר שהמהנדסים הפרטיים יכנסו לדין זה, ואפשר שלא יכנסו, יען כי סוף-סוף הרבה יותר נוגע אלינו סלונימסקי בתור מזג וטפוס ספרותי, בנטיותיו, ובהתפתחותו, ובכחות אשר חוללוהו, ובסביבה אשר בה נתגדל, מאשר נוגעת אלינו השאלה, אם לוא עמד סלונימסקי למבחן לפני קהל פרופיסורים אלה, או אלה, היה מקבל תואר למודי זה, או אחר.

רשמתי בתור תו עיקרי ובנין אב, שהתרוממות רוח סלונימסקי בביה"מ, באמצע למודי התלמוד בנעוריו, ואולי גם בעלומיו, באה אולי לרגל הספרים שהזכרתי, אבל היא באה בתור הערה, והיא גרמה להתרוממות עצמית, בחבור וקשור עם החנוך שקבל, ועם הספרים שלמד, בהשתלבות גמורה עם אותו העולם הרוחני, אשר בו חי, כן ורק כן יכלה להתרקם צורתו של רציונאליסט מדעי, אשר תחת רגליו נשאר הקרקע הקדמון של התלמוד, ולא זז מתחת רגליו, בכל גלגולי חייו, בכל חליפות התפתחותו, בכל ימי העליה והירידה, הזריזות והחולשה, שהחיים הארוכים האלה היו עשירים בהם.  הקרקע, השרשים, נמצאים שם, בביאליסטוק, בביהמ"ד של ר' מאיר ניחא'ס, עוד לפני זאבלודאבה, באותה התקופה הפרי-היסטורית, שעל אודותיה שמעתי אלף אגדות מפי סלונימסקי, בתור אחת ההקדמות להבנת הפסיכיה והעצמיות של סלונימסקי.  צריך להתוות תו עוד על הבדל אחד.  היו בזמנו וגם בזמנים אחרים רבים אשר פגע בהם קו השכלה בביהמ"ד – ויצאו.  הוא היה אחד מאלה אשר אחרי פגיעה זו, עוד ימים ושנים לא יצא, וגם אחרי אשר יצא נשא עמו חלקה אחת מביהמ"ד הישן – בעד המדעים שלו, את המסכתות, ההלכות והמאמרים הנוגעים אל הלמודים, החשבונות, העברונות, שהיו חוזרים ובאים, נושא נצחי, וגם הבנת הצבור שבביהמ"ד הישן ההוא וסגנונו והשקפתו.

ואעפ"י שהיה סלונימסקי אישיות חזקה לעצמה, אי אפשר לאמור, שתנאי החיים המקיפים אותו לא הטביעו חותמם עליו.  צריך לראות גם את היריעה שעליה התרדמה תבנית סלונימסקי.

 

ב

התאבקות שני עולמות, שני רוחות, רוח האמוּן למסורת, ורוח השואף-קדימה, הזמן העבר והזמן ההווה, והפשרה שעשו, והסינתיזה שהרכיבו, נראו בפנים שונות.  בשנות תק"ס-תק"פ, שנות לידתו וחנוכו של סלונימיסקי, היתה היהדות של הגאון, היהדות של המתנגדים, בתקפה, כחלמיש – בליטא.  שכליות תלמודית, קפאון-בדולח, פשטות עמוקה, ובלי "כונות".  הכל משועבד לשכל קר וחותך, והשכל אל המסורת.  חיים של דיוק וסדר, אפשר לומר תכסיס קסרקטאי: תפלה בזמנה, תפלה בצבור וכו' – אבל, עכ"פ אצל ה"לומדים", חיים מלאים רוחניות של מוח.  הקודופיקציה האחרונה של ה"שלחן-ערוך" היתה נגמרת אז – במקומות ההם.  בעל ה"באר היטב", שנועדו יותר בעד מורי ההוראה, ובעל "חיי אדם", הס' שנועד יותר בעד בע"ב, סתמו אז את התקופה.  בעלי המוח המעולים היו מתיחסים אל אלה האחרונים, בלי הכנעה מיוחדת; להפך, כמו ספִּיציאלִיסטים באיזה מקצוע, אל הפּוֹפּוּלריזטוֹרים, המסבירים, שא"א להם להמלט מאיזו שטחיות.  אז היתה עוד רשות.  אבל רגלם עמדה על עצם הקרקע התלמודי.  בלי זוז.  מרכז הישיבות החל להשריש מסביב להגאון רבי החיים הוולוז'יני.  בווילנא היתה מסורת הגאון נמשכת והולכת.  הרבנות – תבנית היכל מחוטבת.  אתמחא גברא ואתמחא קמיע.  סח לי חז"ס, שכשנטל הסכמה לס' "מוסדי חכמה" מאת הרב ר' אבלי מפאסלאווא – אי אפשר היה להדפיס ס' בלי הסכמה, כמו שאין להדפיס עתה ספר בלי צנזור – צריך היה לשהות כשבוע או עשור בבית מדרשו של ר' אבלי, ור' אבלי סח עמו ב"דברי תורה" וב"דברי חכמה", ולבסוף אמר: ניש קשה, רשאי האברך להדפיס את ספרו.  ועמד אחד יהודי לוהט, מן המופלגים, המקורבים אל ר' אבלי, שמחה וטען: אבל, רבי, כמדומה לי...  וגער בו הרב, ואמר: מה מדומה לך?  מה מהדומה לך?  אין אתה מומחה לדברים כאלה במשך הימים אשר חכה חז"ס ולא ידע היקבל את ההסכמה, או לא, שאל את ר' אבלי פ"א: רבי, באר נא לי את הדבר הזה!  הנה ראיתי פה אברכים באים לקבל סמיכה.  במשך שני ימים אתה תוהה על קנקנם ופוטר אותם, הן או לאו, ואני יושב פה ואתה סח עמי יום יום.  הן, רבי, הסמיכה שלהם היא להוראה, ונפקא מינה טובא, מפני שאברך כזה אם איננו מומחה, כ"א מהתלמידים שלא שמשו כל צרכם, עלול הוא להאכיל טרפות.  לחייב את הזכאי ולזכות את החייב, ואני וספרי לא להוראה ולא לדין תורה, ואתה שוהה ומאריך.  אז השיבהו ר' אבלי בצחוק לחש: פתי קטן – עמהם אחת, שתים, שלש – אני פותח ומסיים.  זו סמיכה בכל יום.  אבל אתה יקר המציאות, ואני רוצה לטייל עמך ארוכות וקצרות.

לפי השערתו של חז"ס, היה הר' אבלי בעצמו איזה ניצוץ...  עכ"פ היה בעל חשבון.  גם זה נשאר מן הגאון.  הנוסח של הכשר למוד החכמות ידוע.  מקראות שבמורה ומאמרי חז"ל בדבר תועלת החכמות – לרקחות ולטבחות.  אבל המאמרים האלה היו קיימים בכל מקום.  רק כשרוצים מוצאים הכשר.  ולא כל איש ראוי לכך.  סוף-סוף קיימת האבטוריטה של אנשים ידועים.  זה לא היה ה"תהו ובהו" של עתה, הטלטולים וההולכים למקום שאין מכירים.  איש ומולדתו בית אביו ומקומו.  שלום עליכם ליהודי – מהיכן יהודי בא – שואלים את חז"ס שבא לוילנא.  צריך היה לדעת מהיכן בא.  הרב יכול היה לתת או למנוע ממנו את ההסכמה; הפרנס יכול היה, לוא נזדמן הדבר בתקופה שאח"כ, למסרו לעבודת הצבא.  "לקינו – אבל סדר היה" – כדאמרי אינשי.  זה היה הדור האחרון של רבנים ופרנסים שליטים עוד.

והיתה ליטא אולי המדינה האחת אשר בה היה בשלטון הזה עוד קורטוב של כח – ועל כן לא היו מכריזים חרמות הרבה.  אז באונגארן, ואפילו באשכנז, היו מורידים מבול של כרוזים, מפני שכבר לא היה בהם כח.  "אומרים לפרת מפני מה אין קולך הולך" – יספר המדרש – "אומר אינני צריך לכך מעשי מודיעים אותי, אדם נוטע בי נטיעה עולה לשלשים יום, זורע בי ירק עולה לשלשה ימים" – זמן המחאות החל אח"כ, כשגברה החולשה.  אז עוד צריך היה ליטול הסכמות.  המדפיס לא קבל לדפוס בלאו הכי.  המזל היה גורם, אם נמצא אחד גדול, שיש לו ג"כ נטיה ידועה אל החשבונות, אל התקופות והגימטריאות.

זה היה המקצוע שאליו נטו תמיד המחות החדים, המדייקים, והמקבלים על עצמם לחדור אל הדברים הקשים.  בטוח אני, שבישיבת ליסא לא היו מנסים ללמוד ולהבין היטב את הלכות קדוש החודש, וכנגד זה הנני בטוח, כי בתקופה הראשונה שבוולוז'ין נמצאו זעיר שם איזה נלבבים אשר חתרו לכבוש את ההר הזה.  אין כאן גנוּת ושבח, אלא הבנת הבדל המזג, הכשרון ונטיות הנפש.  כשאומרים זה מכבר, כי בשיטת הגאון יש ניצוץ של השכלה – זו היא אמת ממשית.  הסיבה היא אולי קרובה.  גם בחיים גם בלמוד יש נטיה אַסצֵיטית.  נטיה להתענות ולסבול, ויש גם נטיה שכנגדה.  הגאון היה אסציט בחיים, והיה אסציט גם בלמוד.  בשביל להבין הלכות ברכות, או דיני ממונות, אדם צריך ללמוד, להשכים ולהעריב: להתמיד, וכשלמד – לחזור על למודו.  אין ספק בדבר זה, אבל בשביל להבין את המדידות במס' עירובין ובמשניות כלאים ואת העיונים במס' ראש השנה ואת הלכות קדוש החודש של הרמב"ם – צריך הלומד ליגע את מוחו בענויים קשים מאד.  נדרים עם הר"ן – זה למוד יפה; אפילו הש"ך הלכות טוען ונטען סימן ע"ה, מובן שאיננו להדיוטות, אבל יש בו התעמלות דיאלקטית בדברים היקשיים נאצלים, והם, לפי הערך, דברים קלים מאד, כשנשוה אותם לעומת איזה חשבון מסוכסך.  עוד במקצוע אחד, לא כל כך מדעי, אבל לא משולל הערך לגמרי, נראה ההבדל.  כמו שהלמוד הרציונאלי בתלמוד היה מושך אל החלקים הקשים והמדעיים שבו, כן גם הלמוד הרציונאלי שבמקרא היה מושך אל הדקדוק.  בפולין, למשל, החלה ההתרשלות, הבאה מחמת העצלות, התמזמזות האנרגיה התרבותית והמשטרית, לפעמים מין גדלות ולא-נפקא-מינה, nonchalance, ועפ"י רוב סתם הרחבה, "בעקוועמליכקייט".  נקל לבטא בהחלפת אלפי"ן בעייני"ן, בערבוביה של תנועות – מלבטא את התפלות עפ"י דקדוק הלשון.  זה הוא למוד הדורש יגיעה גדולה עד שיקנהו האדם, ואח"כ דורש הוא כח-סבל לשמור את החוקים הקבועים.  אין כל אלה באים מן הלב, אלא מן המוח.  מדגיש אני דבר זה, מפני שעל ידו נבין את הטעם העמוק הצפון ב"אמרי אינשי", השגור בפי היהודים בפולין, שהליטאי הוא אפיקורס.  במימרא פוֹלקלוֹריסטית זאת, שמצד הטנדנצי היא נראית לנו כמכוערת מאד, יש חוש פסיכולוגי חד.  עומק ההשתשרשות של הדעה הזאת מעיד עליה שהיא לא תמול באה.  קרוב בעיני, שהיא קדמה להשכלת וילנא ויסודה הוא ההפך שבין שיטות הלמוד ואפני ההשגה, וההרגשה שהרגישו התמימים פה, כי שם, בתוך בית המדרש, מנקב ומחטט איזה כח שכלי, שאין לבטוח בו, מפני שלא נודע לאן יוליך.  – והליטאי הוא יודע הכל – פתאום הוא מדקדק.  והדקדוק הלא כמעט הוא מין כשוף למי שלא למד את כלליו, ומה גם "תכונה"!

מובן, כי זה הוא אך המושג היחוסי, בפולין, בוואהלין, בפודול, התחילה ליטא להיות חשודה...  ובליטא עצמה החלה המלחמה הפנימית לבצבץ מכמה צדדים, והם:

א. הבנת הדברים המדעיים שבתלמוד התחילה לחתור בביהמ"ד.  בעלי הכשרון המצוינים היו מראים זל"ז, לא כמו בין תלמידי ליסא "צריך עיון" של המהרש"א, כ"א דבר קשה שבערובין, או בשיעורים.  כל זה היה לפני חז"ס, ובתוך ההיקף הזה נתחנך.

ב. דברי חכמה בלה"ק נמצאו מכבר, ותלמודיים מעטים היו מעיינים בספרים ההם, אבל הדברים כבר נתישנו, וצריך היה לבהיר דברי חכמה חדשים.

ג. למוד וקריאה בספרים חיצוניים נחשבו ככלל כדבר אסור, אבל אחרי אשר מלא אדם כרסו בש"ס, ואחרי שנודע מי הוא – לא היו אוסרים לו, וביחוד הנבחרים שבגאונים לא היו אוסרים.

על הנימוקים הפנימיים האלה נוסף גם המון גורמים מחוץ.  המצב החומרי והמוסרי הישן החל להתפורר.  מאשכנז הורגשה נשיבת רוח ההשכלה.  אל מרי הנפש וכפופי הגבות, המוכים והמדוכאים בתוך השכונות המלוכלכות והמבואות האפלות פה, באו משם אנשים מטוהרים, לפעמים מגולחים – ואעפ"כ יהודים, מלים יפות על שפתם, ומטבעות מצלצלות בצלחתם.  גם ספרות חדשה באה משם.  ופה החלה הממשלה להכין פרוייקטים של ריפורם, המשרך האוּסטאוו (1804) שלא לכסנד הראשון.  בלאט, שפי חדר הרוח אל בתי המדרש בליטא יתר מבמדינות הסמוכות.  למטה בוואהלין, בפודול, החלה החסידות עם ה"נגונים" ועם ה"דבקות", קלה, מרננת, משתפכת.  בליטא לא תפסה מקום.  הגאון הטריש את קרקע ליטא לדורות לנטיעה זו.  נשאר התוקף האמיץ האורתודוכסי, ובו vita minima של כח שכלי מתדבק אל המדעיות, מבקש מקום לחתור בו – בסעיפי הסלעים של התלמוד, בשאלות השמושיות, שיש בהן ג"כ איזה צד מדעי, כמו בחשבון העברונות.

נקוט בידך, הקורא, את האלימנטים של הסביבה: אורתודוכסיה מוצקת, אבל ליטאית, שכליית-קמעא, במצב היהודים – הרהורי תקונים והתחלת הנחות, ביחוד בעד אלה שיצטיינו בחכמה ובאומנויות מועילות, גאונים מעטים, אבל מעולים, מרגישים עוד איזו נטיה ל"חכמה".  ההשכלה מתחילה לנצנץ במקומות ידועים, במשפחות ידועות.  פודריאטשיקים מבקשים להם עוזרים רואי חשבון, ומתרקמת איזו אינטיליגנציה, מקצתה אפיקורסית, מקצת קאזיאָננית.  פה ושם – איזה מנדלשטם, איזה זייברלינג, איזה רוזנטל מבצבץ ויוצא.  בווילנא מתרכזים מסביב לבית קליאצקא, ו"הבחור יהודה ליב" (זה קליאטשקא הפולאני, האסתיטי, הקליריקאלי) עוד טרם נולד.  ר' ליזר יאשינובקיר, אפיקורס חד ומהתל, מקרב את המשכילים הראשונים.  מורשא מספרים נסים ע"ד ר' אברהם יעקב שטרן.  מהנדס – וקרוב למלכות.  הנסיך הגדול קונסטנטי נוסע ברחוב בעגלתו, ורואה אותו מרחוק, ומצוה לרכב לעמוד, וקורץ עין לשטרן, ושטרן נגש אליו, והוא יצוהו לשיר "מה יפית", אז ימאן שטרן והשיבהו דבר-מה בשפת צרפת, ואז יזכור קונסטנטי ואמר: אַה, אַה, זה הוא מן האקאדימיה.  ומאשכנז מושכת ההשכלה המנדלזונית בכל זוהר קסמיה.  תקופת "המאספים" כמעט כלתה.  היו חתומים אחדים בליטא.  ובודאי נמצא גם איזה חתום בביאליסטוק.לפי שאני זוכר משיחותיו של הזקן היה המנוח, הבלשן, ר' יחיאל מיכל זאבלודובסקי (בעל בית מרקחת, והיה כותב ב"המגיד" הערות תלמודיות-פילולוגיות), נותן לו ספרים.פ"א השאילהו ליזר יאשינובקיר ספר בחכמת ההנדסה בשפת אשכנז.  מובן, כי אשכנז היתה האידיאל.  ומגליציה בא הד קול חכמת ישראל.  ר' נחמן קרוכמל, ר' הירש חיות, ר' שלמה ליב רפופורט, שמשון בלוֹך.  קנים קנים של השכלה החלו להעשות גם מחוץ, גם בארץ.  מאיטליה היו מספרים ע"ד התחדשות היהודים.  רומאנטיק של שד"ל ושאר משוררי "טריאסטי" והאפיקורסות של יש"ר, שהיה כותב בסגנון "אברהם אבינו", כפתגם בעלי ההיתול.  מרכז קטן של השכלה היה בבראדי.  אודיסה היתה עוד פחותה מכלום.  ניצוץ – בזאמושץ.  ביאליסטוק בעצמה לא היתה עיר של בטלנים, אדרבה, עיר שהיתה לפנים קרית וואיעוואודסטווא, ואח"כ חליפות עברו עליה ואיזו אינדוסטריה החלה להתפתח, ואנשים סוחרים ואשכנזים באים, ואפשר להשיג איזה ספר למקרא – ומספרים ע"ד המצאות חדשות, כח הקיטור, מסלת הברזל – באנגליה.

ומוח הצעיר מתחדד וחותר להבין: כיצד, כמו שהוא רוצה לבין את המשניות של מסכת כלאים, והוא חוקר ודורש, קמעא מספר זה קמעא מספר אחר, ואומרים עליו בביהמ"ד שהוא בעל חשבון, ואחד ממתנגדיו מקנא בו, והוא מתנגדו, בקי באבן עזרא ומדקדק גדול, וחיים זליג איננו בקי באבן עזרא, ואיננו אפילו מדקדק קטן, ושואל: מה אתם פונים אליו?  מה אתם נמלכים בו?  איזה ר' שמעלקי הוא?  מהיכן הוא יכול לדעת חשבונות?  – והמצדד בזכותו ר' גרשם (על אודותיו אספר עוד) אומר: קשיא על מעשה?  יש לו ראש טוב, ויודע חשבון.  אמור מה שתאמר, והוא הלא מבאר היטב דף גמרא בעירובין.

נבא ר' גרשם ולא ידע מה נבא.  מבאר היטב – זה הוא העיקר שבעיקר בכל כשרונו של חז"ס.

כך גדל שם חז"ס בקרן זוית, בביהמ"ד של ר' מאיר ניחא'ס, בסביבה זו, תחת ההשפעות האלה מקרוב ומרחוק.

 

ג

חז"ס היה בעל חשבון מתוך התלמוד.  בהתפתחות דעתו ובקניניו השכליים במקצוע החשבון, היה התלמוד מבצבץ ועולה בתוכו, כמו שהוא מבצבץ ועולה באיש איש מאתנו, חניכי ביהמ"ד, בהגיון פילולוגי, סוציולוגי, או אפילו בפנטסיה של שירה.  ההדיוטות אינם מבינים זאת; הקראים שלנו, דלא ידעו מה דקאמרו רבנן, עומדים לנוכח דברים שאי אפשר להם להבין כלל, או להבין את כל עמקם.  הם חסרים עולם שלם של מחשבות וציורים וסימבולים.  או יש שהם חושבים, כי התלמודיות הזאת היא דבר מלאכותי, ארכיאולוגיה בעד בני הדור הישן.  השקפתם דומה אל השקפת התיאולוגים המלאכותיים האשכנזים, הרואים את התלמוד כראות איזו פּומפּיי.  באמת תלמודיות זו היא רוח-חיים ידועה, שהלכה הלוך והתפתח במשך הרבה מאות שנה, ותחדור לחדרי הלבבות, ותתמזג עם המוח והדם, ותסתבך עם כל הסתכלותנו על העולם, בין על עולם המוחש וההויה, בין על עולם האצילות.

ואם יצייר אדם בדמיונו דבר זה בפשטותו הגסה: יש כך וכך ספרים, שקוראים להם גמרות, ובהם כתובים דברים כאלה וכאלה, והמלמדים מורים מתוכם למודים שונים לתלמידיהם, או הבחורים היושבים בביהמ"ד לומדים בעצמם, או שומעים שעור – ואח"כ, גם כשהם יוצאים לאויר העולם החיצון, ונעשים מה שנעשים, ומתרחקים כמה שמתרחקים ממקורם הראשון, אינם שוכחים גרסא דינקותא – ואם איש כזה נעשה עורך-דין בערכאותיהם, חדוד שכלו של הש"ך ניכר בסניגוריתו בבי"ד, ואם הוא סופר ומשורר – הבוהן המתנועעת התלמודית עושה בו תנועות רפלקסיות בלי-רצון, ואם הוא, למשל, מהנדס – עולות מילין דרבנן על זכרונו – אם כה, ורק כה, יצייר אדם לעצמו את השפעת התלמודיות, פילוסופיתו תהיה פילוסופית בורסקי, בריאה מאד, אבל טובה לגבי עניני בורסקות, ולא לגבי ענינים לאומיים וספרותיים ונפשיים, דקים מן הדקים.

כל בעל מחשבות יבין, כי אין לך סבה ותולדה, שאין לפני הסבה כלום ואין אחרי התולדה כלום, ובכן – גם הספרים, שקוראים להם גמרוֹת, אינם איזו סבה ראשונה, כפתקא דנפל מרקיעא, אך הם בעצמם תולדה של הרבה סבות שהולידום, שהחזיקום.  הספרים האלה הם התגשמות חוג-המחשבות של חלק נכבד בעם, חלק הלומדים.  זה הוא כח שעשה את דרכו בחשאי, במעמקי היצירה, לפני ולפנים מן החדרים ובתי המדרש, והוא מקושר ומסובך גם בהאמונה גם בהגלות, גם בהמסורת גם במה שנתקבל מאת אחרים.  לא היה בשכונת היהודים מקום יותר חשוב מביהמ"ד.  בין עמים אחרים לא היו המוח והלב מצומצמים כולם בבית הכניסה שלהם; ישב ישבו גם בבית המרזח, וישירו שם שירים.  או היו יוצרים לשדה ומשוררים שם.  ובכן הרגשת העם, תסיסתו הפנימית, שמחתו או התמרמרותו היו מוצאים את המלה המבטאת אותם בהרבה מקצועות מחוץ ל"ביהמ"ד" שלהם.  לכן חשוב הדבר מאד, לקבץ למשל את זמירותיהם, את הגדותיהם ואת מימרותיהם, למען הבין על פי אלה את צורתם, את מזגם ואת מהותם של רוב בני האומה.  אך בינינו – קחו נא את השירים ואת ההגדות שאינם מביהמ"ד!  לא נחפץ לאמר, שאין להם שום ערך; יש גם בזה איזה ניצוץ של הופעה רוחנית, ואנחנו העניים, נוקיר עוד יותר את הגרעינים האלה אבל אחרי כל הזמירות עם-הארציות, שירי הערש, או ההגדות של יושבי קרנות – כי שירי שדה אין, ובחנויות לא היה פנאי לשיר – מה הם בניני האב שבהם מצומצמים כל מושגי השכל והדמיון?  שוב הדברים המפנקים את התורה.  ביהמ"ד היה המרכז התמידי.

אתם מוצאים בין בנ"א שיש להם נטיה וכשרון ספרותי כללי, חזיוני, צבורי – תלמודיות משולבת בנפשם, וכן גם בין אלה שיש להם כשרון מדעי.  אם יאמר אדם שהאנשים האלה הם משועבדים לתלמוד, וע"כ לא יוכלו להיות חפשים – זאת היא אולת מאין כמוה.  האנוכיות שלהם עצמותם הפרטית, עם כל שאיפותיה ומגמותיה, יכולות להיות חפשיות בלי מצרים ובלי מעיקים, כזה שהעולם הקלאסי, למשל, חי בו ובכל זאת הסתכלותו היא צרופה ומזוקקה, דעתו צלולה, ורצונו הטבעי כביר ונערץ.  אין בזה שום מחנק ומועקה; אפשרית שאיפה לעוז ולחיים חדשים, וגם יש בשאיפה כזאת יתר אומץ מתוך שיש בה התפרצות והתמרמרות, ונשאר רק דבר שבאמת לא נתן להקל את ערכו: ריח תורה.  חז"ס בלי תלמוד, בלי סוד העבור, בלי "שאלת שמירת שבת לעובר את הים הגדול" – היה מקפּח את עיקר ערכו; חז"ס בלי דעת הסגנון התלמודי, היה מקפּח את המעלה הראשית של סגנונו, את התכונה המסגלתו כל כך להבנת חניכי ביהמד"ר.  בלי תלמוד ולוא חוּנך וילמוד כסדר בבת"ס, היה ל"מוגמר", ויעש דרכו בחיים ואז נוסף על המון הממציאים עוד ממציא אחד – אבל לחז"ס לא היה בלי תלמוד.  זה היה בית המדרשי אמתי שמסורת בעלי חשבון שבתורה היתה חיה בו; זה היה לא רק ההון העיקרי בגנזיו הרוחניים כי גם הנטיה העיקרית בחנוך כשרונו ובהכנתו הלמודית.  טפוס כזה לא היה אפשרי לוא לא היו יחוסים היסטוריים לחכמת החשבון בין היהודים.  אבל היו יחוסים היסטוריים רבים וחז"ס היה חי בהם.  ההגדה העברית היתה מקשטת את חביביה בתארי תוכנים ומהנדסים החל מאברהם אבינו ה"איצטגנין" (ודבר זה נמצא לא רק בהגדות התלמוד כי גם אצל יאָזעפוס) עד בני יששכר יוצרי בינה לעתים ועד שלמה המלך (הרמב"ן בהקדמתו לתורה) – ועד חכמי התלמוד הרבים.  פה כבר יוצא הדבר מגדר הגדה, ויש באמת דוגמאות של התפתחות גבוהה בחשבון ובמדידה.  שמואל ירחינאה שהיה יודע שבילי דרקיעא כשבילי דנהרדעא; הויכוחים בין חכמי ישראל וחכמי אוה"ע (פסחים צ"ד) כל דיני קדוש החודש, ובאחרונה – האגדה, כי חכמתנו ובינתנו לעיני העמים הן תקופות וגימטריאות – נתנו למקצוע זה ערך ספרותי גבוה מאד.

להלן נמשכת בימי הבינים שלשלת של חוקרים מהנדסים ותוכנים יהודים.  אין רצוני לגבב שמות.  די להזכיר את התקופה הערבית, את ר' אברהם בר' חייא, את ר' שבתי דינולו, את ר' יצחק אבן שיד, שחבר את לוחות התכונה, את ר' יצחק ישראלי בעל "יסוד עולם", את הרמב"ם, את ר' אברהם בן עזרא, את הרלב"ג, את רבי אברהם בר' שמואל זכות בעל היוחסין – למען דעת, כי זו היא מסורת ארוכה מאד, ובדורות האחרונים ר' דוד גאנז בעל "נחמד ונעים" והגאון הוילנאי ור' דוד רחבי בעל "אהל דוד" ור' יוסף פיוואני בעל "זכרון יוסף" ור' זרח איידליץ בעל "מלאכת החשבון" ועוד ועוד.  כל אלה היו מורי חז"ס ומדריכיו.  זאת היתה הגרסא דינקותא שלו, שהיתה חוזרת ובאה כל ימי חייו.  רוב השקפותיו היו מכוּוצות במסורת זו, ואחת היא, אם היה רצונו להאמין, ששבילי דרקיעא היו נהירין, או לא היו נהירין להירחינאה – איך שהוא, אי אפשר היה לו לצאת מתוך סבכי היחוסים האלה, כמו שאי אפשר היה לו לשכוח כי בדבריו ע"ד הכוכבא דשביט הוא צריך לבאר, כי אע"פ שהירחינאה לא ידע אותו, עתה אפשר לדעת.

פה מדבר לא רק הפּוֹפּוּלריזאטור הפּקח המעשיי כמו שאומרים עתה: החנוני, בעל השכל השמושי, היודע בעד מי הוא כותב, ומי יקבל סחורתו, אבל פה מדבר איש אשר זה היה עולמו הפנימי שהיה צריך להביא את ההכשר לא רק בעד אחרים, כי גם בעד עצמו, אשר בשעה שקרא איזה ספר מדעי זר אי אפשר היה לו לשכוח את התלמוד ואת המסורת.  הדבר מפתה ומגרה את הכח המדמה לתאר את חז"ס לא בדרכו שהלך אח"כ ביצאו מביהמ"ד כי אם לוא נשאר שם, ויהי לאיזה רב, עם התגברות השכליות שלו עם הנטיה אל בדיקת המדעיות של התלמוד.

אבל המסורת היא חזקה מן האנשים האלה; היא דוחה אותם לחוץ, ורק מחוץ יכולים הם להוסיף לפעול עליה, ופועלים הם באמצעים שלה, לא רק מפקחות, כדי להכריע אותה בכלי נשק שלה, כי אם בגלל אשר גם הם חניכיה, וחושבים הם שהנם מבינים אותה יותר מזולתם.

עולמו של חז"ס היה חוזר לתהו למרות חדושיו הכלליים וערכו הרב או במעט, הכללי – לוא ניטל ממנו תואר "הרב", לוא נטרד בכל רוחניותו מעולם התלמוד.

 

ד

היודעים באמת את מזגו ואת מהותו של חז"ס, המקיפים את צדדיו החזקים ואת צדדיו החלשים בהבטה היקפית וכוללת, לא יעטרוהו עטרה שאיננה הולמת אותו, ולא יטילו בו פגם בעבור חסרונות שהם חושבים למצוא בו, בהביטם מנקודת השקפתם.  היו הרבה פוגמים כאלה אשר שללו ממנו את המומחיות המדעית, וביחוד את העומק ואת ההכנה המספיקה.  הם היו מודדים אותו במדה שהם היו רגילים בה, במדה מקובלת, כללית בעוד אשר איש כחז"ס לא ניתן להמדד בקנה מדה כזה.  חז"ס היה הופעה רוחנית בפני עצמה.  לפי טבעו לא היה כלל וכלל מן המלומדים היסודיים המתמידים, הנוקבים ויורדים עד התהום, ויודעים את הדבר שהם לומדים, עם כל דקדוקיו ותגיו.  למדן-עמקן כזה עשוי לכווץ ולצמצם את שקידתו במקצוע אחד, לפעמים בקרן זוית אחת שבמקצוע ועפ"י רוב הוא מוקף וגדור מכל צד, יודע ענף אחד שבחכמה ידיעה שאין עמוקה ממנה וזה הוא רכושו שבגנזיו הרוחנייים, וזוכה למעלת ספיציאליסט עמוק-עמוק.  אדם כזה צריך להיות מטבעו סובל, קר-רוח, מתמיד כובש יצרו, מתון, בלי התרגשות תוססת, בלי קפיצות ובלי ברקים – מראה תרשיש של פרופיסור דיקן, זריז כשומשמנא, חופר ומעבד את תלמו, את תלוליתו.  הטפוס הזה הגיע לידי שכלול בין האשכנזים, שהמלומדים היו ביניהם למעמד, והאכסניות של תורה קבועות, ויש להן מסורת.

החפצים להלביש את חז"ס איצטלא של עמקן-פּידאנט יסודי אינם יודעים עד מה את תכונתו.  בראשית הפרקים האלה כבר נאמר: את ההערכה המדעית-הלמודית יעשו המומחים, ופה תבוא רק ההערכה הפסיכולוגית.  אבל דבר אחד צריך להאמר גם פה מפני היותו אמת לא רק מדעית, אבל גם פּסיכולוגית: בבית המדרש היו אומרים: סלונימסקי התוכן, סלונימסקי המהנדס, סלונימסקי המוכנאה, סלונימסקי – הוֹמבּוֹלדט העברי.  הפתגמים האלה נתנו מקום לאחרים לבוא ולתהות על הקנקן: הומבוֹלדט העברי – האמנם שוה סלונימסקי להומבולדט האדיר אשר גשם ויגלם בתוך עצמו את כל התפתחות ידיעות הטבע בדורו?  אבל השואלים האלה לא הבינו כי, ב"אמרי אינשי" זה אין הערכה, אלא חיבה יתרה והתיחסות ביהמ"ד אל חניכו שיצא ממנו, ומספרים עליו, שהיה ל"משנה למלך" או שהיה ל"הומבולדט" וכדומה.

החושבים כי חז"ס היה אסטרונום כבסל, מהנדס כגאוטש, ומוכנאה כאדיסון הם מוסיפים גורעים.  האומרים: חז"ס לא היה שטחי, ולא ניכר בו פזור הנפש והרעיון למקצועות שונים ולא התפוצץ ולא התפורר לרסיסים – עומדים בנגוד מוחלט אל האמת.  מתוך השבחים האלה באו אחרים לידי גנות קיצונית, כי כשתהיינה אלה ההקדמות – אזי רשאי המבקר לדייק על כל קוץ וקוץ ולדקדק עם הספיציאליסטים כחוט השערה.  לא די שיש בכל ההערכה הזאת תמימות יתרה, יען כי באמת אי אפשר לאדם להיות אסטרונום ופילוסוף דתי-פסיכולוגי ("מציאות הנפש"), מוכנאה ועוסק בעברונות – במומחיות עמוקה ושוה, לא די אנו אומרים שהדבר הזה הוא לא אפשרי, אבל הוא גם לא מצוי, וההתמדה הדרושה להשגת כל מיני מומחיות אלה, ההתמדה הארוכה מאד, והגדורה מסביב – לא היתה כלל מתכונות טבעו של חז"ס.  הוא היה יותר או פחות מזה – הבוחר יבחר – לכל הדעות נבדל מזה.  הוא לא היה "מתמיד" כי אם "עילוי"; הוא לא היה "בקי" כי אם "חריף".  זה היה חותמו בחטיבה המיוחדת לו מאת הטבע.  הוא לא היה מלומד עמל ויגע כשור פר אך חפשי ומעופף כצפור דרור.  מזגו לא היה כלל מזג-מלומד, כי אם מזג ממציא, מחדש – מרתת, מרתיח.  עמקנות ומומחיות לא היו בו כלל, אבל היו בו רוח היצירה ועוז החיים במדה רבה מאד.  בער בער בו עד אחרית חייו רצון טבעי כביר ונערץ, רצון לכבוש את המדעים, להמציא, להצטיין, לחדש; האנכיות שלו, עצמותו הפרטית עם כל שאיפותיה ומגמותיה היו מצוינות וחזקות מאד: רגשנות שאיננה פוסקת, התעוררות שאין לה סוף – ועל כל אלה מוח מעולה.

שגרא דלישנא הוא: ראובן למד דברים שונים, אבל ידוע הוא מכל מקצוע אך מעט; שמעון למד דבר אחד אבל את הדבר האחד הזה הוא יודע על בוריו.  סך-הכל אחד הוא.  אבל כל הערך הזה הוא נושן ושטחי.  אי אפשר לאמר על חז"ס, כי למד מקצוע אחד וידעהו על בוריו.  המקצועות אשר למד היו שונים מאד.  נראה כאילו רצה להראות בעיני הרבנים כלמדן בקי ומובהק בכל הש"ס והפוסקים עד כדי ה כרע באיזו שאלה נוגעת להלכות חמץ ומצה, ובאותה שעה – כאבטוריטיט להמצאת צפּוי בדיל בעד הקדרות.  זאת היא בהכרח דיליטאנטיות שטחית-מרוקעת, קרום דק מאד פרוש על פני מישור רחב.  ובכן מבחינה זו, ר"ל בגדר השאלה, אם היה חז"ס "מלומד עמוק", "מומחה למקצוע אחד" או היה מה"יודעים דברים שונים" לא ימצא אף איש אחד ממכירי מוחו של חז"ס שימנוהו לסוג הראשון, ולא לאחרון.  ולא זה הוא העיקר, ולא זה הוא קנה המדה.  אפשר להיות מומחה למקצוע אחד, ולהיות קבור בתוך איזו שדרה מדעית בלי הביא תועלת חשובה; אפשר לדעת דברים שונים, אפילו קטעים קטעים קטנים של דברים שונים, ולהכניס עכ"ז לתוך הדברים השונים האלה איזה קורטוב משלו, איזה קרן זהר נפשי, איזה ניצוץ המצאה, או איזו תחבולת הסברה, לוא גם איזה חדוד.  במה דברים אמורים, כשיש בגנזיו הרוחניים של האדם מלבד מה שלמד מתוך הספרים דבר משלו, וכשסובב בו הגלגל של התחדשות החיים וחלוף הכחות הפנימיים – בלי ליאות.

אלף פעמים היה סלונימסקי אומר וחוזר ואומר זאת בשיחותיו הצוהלות והמחודדות: עשיתי רושם על הומבולדט; קניתי את לב בסל (זה היה פרוסי כגליד כפור מרוכס על כל כפתוריו עד הצואר כפקיד); התהלכתי עם יעקוֹבי – הגע בעצמך במה יכולתי אני, היהודי הביאליסטוקי, להצטיין לפניהם?  מה יכולתי אני להודיעם ולא ידעו?  אבל, ראשית, עשיתי רושם, כיהודי ביאליסטוקי, כלומר בתור קוריוז ושנית, יש אשר הרציתי לפני המומחים ההם איזו פלפלא חריפתא, איזו שאלה קטנה בחשבון – זה היה התלמודי הפקח והלוהט בניצוצי המצאות שבא כאושפיז מעולם אחר, ויפלא את הלבבות.  זה לא היה השקדן המעמיק בלי מגע ומשא עם מקצועות ותחומים שונים אבל זה היה העילוי השנון בעל הכשרונות הטבעיים הנפלאים.  כשמעיד עליו רבי נחמן קרוכמל, כי לא נשאר עומד כ"א נכנס לטרקלין של החכמות הללו בכל מקצעותיהם, עלינו להבין, אחת כי גם רבי נחמן קרוכמל, גאון בהסתכלות גדולה על קורות עמנו, תלמיד מובהק של היגל ושלם בחכמות הלמודיות, ראה את חז"ס לפי מדת שלמותו, ושנית, זהו סגנון עברי של הסכמות.  הכרת ערכו האמתית והעקרית של חז"ס ניכרת ביתר דברי קרוכמל "יודע לאמן ולכלכל דבריו במשפט סדר נכון" וכו'.

בפרק הזה הותוו אך הקוים היסודיים של קלסתר האישיות המיוחדת במינה אשר למרות הפּזור בכמה מקצועות, למרות חוסר הפידנטיות הפּרופסורית והעדר ההתמדה הקופאת והעמקנות המדקדקת היו בה סגולות ידועות ופרטיות שהכינוהו לפעול ולהשפיע באופן מצוין.  הונו המדעי של חז"ס, בשעה שהיה לסופר, ישוער בלי גוזמה פניגירית ובלי גרעון, באופן קרוב מאד אל האמת באופן הזה: הוא היה תלמודי מובהק אך ראשו ורובו בחלקים המדעיים שבתלמוד, הוא לא נמנה בין הבקיאים או בין המופלגים בהוראה בדיני ממונות וכיוצא בזה אף בימי נעוריו, אך ידע ידיעה רבה את הדברים הנוגעים לחשבון, למדידה, לעברונות, ויותר שידע את הדברים האלה ידיעה שנקנית ביגיעה ובהתמדה, ידיעה יסודית ועמוקה, היה תופש אותם בחודו של מוח, ומצרפם בצירופים של חריפות סוביקטיבית בכח הממציא ובכח המסביר נפלא במינו, לוהט ורותח במזגו, נוטה לצד שנטה אליו בהתפעלות נלהבת.  חץ מזה הביא עמו ידיעה רבה במקצעות שונים שבספרות העברית מימי הבינים, ביחוד מהספרים הנוגעים אל הלמודיות – ועל אלה הוסיף ידיעות שונות הנדסיות, אסטרונומיות, טבעיות, שלמד מתוך ספרים אשכנזים – לא בכמות רבה ולא בהתמדה עמוקה מתחלה ועד סוף כי אם מה שחטף באותן צבתות החוש העילויי התופש והתוסס.  זה היה יסודו הראשון, הקרן הקימת שבו, שעשתה פירות ופירות הפירות, וגם נוספו עליה סניפים מתוך קריאה, מתוך מו"מ עם חכמים גדולים ומתוך התפתחות עצמית.  אבל מה שהיה חסר לגמרי מכבר, היה חסר גם להלאה.  אל הפילוסופיה המופשטת לא היתה לו נטיה והכנה כל עיקר.  אחרי הדקדוק ופילולוגיה לא הלך לבו – לא בנעוריו ולא כל ימיו.  החוש הפילולוגי וההרגשה הביליטריסטית והפיוטית לא משכו את המוח השכלי המחודד הממציא המצאות כדי למצוא חשבון וכדי להראות נסיון במעשה.  הוא היה בעל התפעלות גדולה, אך ההתפעלות הזאת נתעוררה בו בכח היותר חזק מסביב לנצחונות מדעיים ממש: הטלגרף, החשמל, וכל שאר התוצאות האכספּרימנטיות של דורותיו והמסתעף מהן.  אל כל התפתחות הספרות הכללית לא היו לו יחוסים פנימיים, אבל יחוסים פנימיים היו לו אל התפתחות ההמצאות החדשות – יותר מאשר לאיזה פרופיסור ספיציאליסט עמוק ומומחה הרבה יתר ממנו.

הוא הביא עמו תיכף ליציאתו הראשונה על שדה הספרות המדעית איזו התקשרות-נפשית עם התפתחות המדעים, התקשרות נפשית שקולה כנגד כל מיני בקיאות ועומק הידיעה.  הרכוש לא היה רב ביחוד בתחלתו אבל ההתלהבות היתה רבה; הכרת ערך עצמו היתה גדולה מאד; האמונה והבטחון בעצמו, בכשרונו וגם ביעודו – היו חזקים; ועל כל אלה משוך היה חוט של עצמיות נפרדת, של מקוריות נבדלת.  אלה הן הסבות האמתיות שעשו את חז"ס להופעה רוחנית אדירה ונפלאה מראשית התגלותה.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה