_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

רופוס דניאל אייזיקס

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

[א]

כבר השם הראשון יש בו מן המופלא.  רופוס?  שם רומי!  טורנסרופוס?  – איני רוצה לירד לסיפא דקרא.  השם דניאל – כשורה הוא.  קורטוב של נביאות.  אייזיקס – כאן הננו נכנסים כבר לתחום של האנגלו-ג'ואיות!  כמעט כל שמות המשפחה בישראל הוסבו משמות פרטיים:  סמואל-משמואל, ג'יקובס-מיעקב, דייויס-מדוד, אברהמס-מאברהם, סאלמונס-משלמה, אייזיקס-מיצחק.  ישנה פמליא גדולה של יהודים אנגלים, אנשי ביזנס, המוכתרים בשם המשפחה אייזיקס, בכתיב אנגלי;  אך כל "הגויים" יודעים כי יהודים הם אלה.  אייזיקס שאינו בן-ברית לא ראיתי מעודי.  כשם שלא ראיתי מעודי "כהן" נוצרי.  "מה לכהן בבית הקברות?"

  בני בית אייזיקס, שאנו דנים בהם, היו "וול-אוף" – לא מיליונרים, אבל אמידים.  אחד מהם, דודו של רופוס, – דהיינו:  אחי אביו, הנרי שמו, – היה לורד-מעיר של לונדון, ר"ל:  ראש עירית לונדון.  יושבי היבשת סבורים, כי לורד-מעיר הוא לורד גדול (כדרך שהיה המדפיס שמואל ארגלבראנד סבור, כי טיפוגרף הוא גראף גדול).  אך אין הדבר נורא הוד כל כך, לא תואר הוא, אלא עליה לשנה אחת, מעין עליה ל"חתן תורה", שמזכים בה בעל-בית נשוא-פנים, גביר, בעל צדקה.  בין אלפי הלורד-מעיר'ים, שהיו ללונדון, בין כל מיני פירמות, בתי חרושת, בתי ממכר לסיטונות, עם טבלאות גדולות, הקיימים משנים רבות ולא שמטו מעודם, היו גם פירמות יהודיות מכובדות.  מידה נאה היא ב"סיטי" שאינה פוסלת את המועמד, את האלדרמן (תחילה עליו להיות חבר העיריה), משום יהדותו.

  זה היה דודו.  הוא היה, כפי הנראה, האח העשיר, ואביו של רופוס עני ממנו (אף על פי שבשנות 1880-1879 היו שותפים).  ו"הדוד העשיר", עם הטקס בן שנתו כמשפטי "לורד-מעיר", עם תהלוכות של קול חצוצרות וקול תופים, עם עגלות-צבים, עם בגדי שרד מתנוצצים ועם משרתים ו"יוצרי משרתים", מלובשים כנערים הקמים ומשחקים לפנינו פורים, ועם הברק והצחצוח של המשתה ב"גילדהול", כשהלורד-מעיר יושב במסיבו, כמלך בגדוד, כתולעת בתוך החזרת, בתוככי הפמליא-של-מעלה של מיניסטרים ונסיכים, שהם, מכלומר אורחיו שלו – סבור אני, שעלייה-לגדולה זו של הדוד אי אפשר לה שלא השפיעה כלל על דמיונו של רופוס ולא הטילה ברשמי-ילדותו ניצוץ של שאפתנות ותשוקה להיות גם לורד, אבל לורד של ממש, ולאו דוקא לורד-מעיר.  אך על חינוכו האמיתי של רופוס לא עשתה גדולתו של הדוד שום רושם.

 

[ב]

חינוכו של רופוס הוא חינוך "אנגלו-ג'ואי" טיפוסי, אבותיו, פירמה לממכר פירות בסיטונות, עסק ותיק, אול רייט!  האב ג'וזף מייקל, יהודי נגיד;  האם, בת-ישראל אנגלית כשרה, אחותו של מייקל וולף, אף הוא סוחר חשוב ב"מקום" ("סיטי", עיקרה של העיר, מרכזה המסחרי של לונדון), עוסק בצרכי ציבור, בעניני הקהילה – האבות הללו לבית אייזיקס שולחים את בנם, את רופוס-דניאל הקטן, לבית-ספר יהודי בנורטווריון טיראס, שבלונדון, מיסודו של הרברנד היהודי-אנגלי מיסטר א. פ. מנדס.  אחד מחבריו לבית הספר הזה, שנודע בשם "סמינריון יהודי להכשרה" (Jewish Reparatory Seminary) היה מר ל. גרינברג, הוא גרינברג שלנו, שהיה ברבות הימים לציוני, ואחר כך לעורך ה"ג'ואיש כרוניקל".  משנות למודיו של רופוס בבית הספר נחרתו בלבו של גרינברג זכרונות פרטיים הרבה, שהיה מספרם ואחר כך גם מפרסמם בעילום-שם "מינטור" בעתונו "ג'ואיש כרוניקל".

  זכרונות אלה מספר גם ההודי סעיד סירדאר אל-חאן בספרו "הלורד רידינג", שהופיע בשנת 1924, ואם נתעלמו מלורד רידינג דברי הזכרונות, שנתפרסמו ב"ג'ואיש כרוניקל" (1910), מהיותו מטופל בימים ההם בטירדות הבחירות לפרלמנט, שבהן נבחר מטעם העיירה רידינג, – הרי את ספרו של ההודי סירדאר קרא, בלי שום ספק, ובוודאי צחק בכל לבו.

  גרינברג מספר על הצרות הצרורות, שהיו לו לרופוס בבית-הספר שבנורטוורין טיראס.  הרברנד מנדס היה מלמד כעסן וקפדן.  וודאי היה זה גלגולו של המלמד הפלוצקאי ר' יוסף חיים, שצמרמורת היתה עוברת בגופי כל פעם שאבי ז"ל היה מספר לי על מעשי אכזריותו...   בימים האלה נוהגין עדיין להלקות לפעמים את התלמידים בבתי הספר האנגלים המחמירים, ואילו בשנים ההן היו מלקים את התלמידים המתרשלים לעתים קרובות ולגמרי לא "מעשה כתבות".

  גרינברג מתאר תמונה עגומה ומבדחת של "משכנתא" כזאת, מה שקורין בארץ-ישראל "הרבצה".  הרברנד הטיל, במחילה, את רופוס הקטן, נצב עליו והיה מלקה אותו, הלקות והוסף, והיה רופוס הקטן מצווח בקולי-קולות, עד כי רעשו קירות הבית ורק דבר אחד לא יכול לראות המלמד בריתחתו, ואילו התלמידים שראו גם את פניו של רופוס, ראה ראו, כי אותה שעה, בתוך כל מכות המרדות וה"יעלות" של המצב העגום הזה, עשה רופוס הקטן חוכא ואיטלולא מכל הענין, מעשה-לץ, והתפקע מצחוק, וכל אותה צווחה לא היתה אלא "חוזק".  דבר אחד אינו מוטל אפילו בספיק-ספיקא:  נפשו של רופוס לא חשקה בתורת הסמינריון הזה.  הוא התרשל בעשיית השעורים, והרברנד היה אובד עצות.

 

[ג]

טיפוס מיוחד, בלתי שכיח.  בחור נאה, יפה להפליא, חכם מחוכם, שעיניו בראשו, שדי לו ברמיזא, מלא חן, שיננא וחריף, ידיד-נפש, חרוץ, תכשיט – אך בלימודים געלה נפשו.

ועגמת נפש היא לאבא-אמא, גוולד, מה יהא בסופו של רופוס?

שולחין אותו ליוניוורסיטי-קוליג'-סקול שבגוויר סטריט.  הקונדס עשה צרות צרורות, הפך את העולם – ואף על פי כן הוכרח ללמוד.  לא לבחינה אחת הוכרח להתקין את עצמו.  למדן מופלג לא היה, ואף על פי כן אפילו אצל הרברנד, לא כל שכן ביוניוורסיטי-קולג'-סקול, קנה לימודים הרבה.  אך בעיני ההורים מידה זעומה היא.  הם מתאווים ליותר מזה.

עד כאן הכל בחסד עדיין, צער גידול מילתא דשכיחא היא.  קרקפתא חריפתא, אך מעט פרא – ואף היא מלתא דשכיחא, " לא לעולם סער" .  אך בבוקר לא עבות אחד נפל דבר, שלא פילל איש, לא בבית הספר ולא בפירמה לממכר פירות;  רופוס נעלם!   ויברח רופוס.  כאן חסל סידרה כפולה;  "אנג'לו-ג'ו" (מעין "בהר-בחוקותי") ומתחילה סידרה פשוטה:  אנגלו בלבד.  הבחור דנן לא הלך כאנ"ש, כאורח בחורין יהודאין, למקום תורה, או לאמריקה לרכול ברוכלים, פעדלען בלע"ז.  לא!  הוא הפליג בים!  בחור כארזים היה רופוס, והאנגלית שפת האם, על כל הדיאלקטין שלה.  ב"קוקני" הלונדוני עם כל התגין שלה ירד באניית מפרשים.  אין אדם נעשה ספן בן-לילה.  "משאת הנפש" היתה בלי ספק להגיע למעלת ספן, ומלח, ודווקא באניית מפרשים, ההולכת לאט, ברוב ענין ורומנטיקה, וסכנתה מרובה יותר, והנה נעשה...   וכאן יש פלוגתא בענין התואר.  לפני כמה שנים, על כוס של ברכה, באחד הבנקטים הרבים, לכבוד המארקיז רידינג,סיפר לורד אחד, בלוית-חן, בהתלהבות, בהומור, וברמיזא, פרשה הרפתקנית זו מילדותו של המארקיז, ואמר בערך, כי מי שהיה ברבות הימים משנה למלך בהודו היה בשעתו משנה-לספן.  ובתשובתו על דברי הלורד תיקן המארקיז ואמר:  "משנה לספן?  מדרגה זו היתה גבוהה מדי!  בעל-מטאטא, עושה שמינית הייתי, מיי לארדס!  (קודם למעשה הטיאטואים נוהגים לרבוץ את הסיפון בצינור ולזלף את המים בצורת הספרה 8).  תואר המעלה שלי היה;  לשטוף, לכבד, לנקות.  דבר אחד היה למעלה מכוחותי – מפני יהדותי –; אנוס הייתי לנקות את דיר החזירים שבספינה".[1]

לכתחילה – הכל חידוש!  עני ומרוצה, עליז ושמח, בן חורין!  היכן הוא רברנד מנדס עם הרצועה שלו?  היכן הן גניחות אבא-אמא:  "מה יהא בסופך?" – הים הגדול!  בעצם, הפליגה  תיבה גדולה ועתיקה זו מימי המלכה אננה, עם כנפי-יריעותיה הפרושות, להודו, ורופוס ירד בספינה כמו שהיא, אלא שהאריכה התיבה בפרשת "ויחנו ויסעו" הרבה יותר מבעל-עגלה שבימים עברו, אשר נסע מברדיצ'ב ל"שווארץ-טומאה":  בכל מקום הוצרכה לכנוס משהו או מישהו – כאן ברנש וכאן צרור-משא.  והיתה הספינה הולכת סחור-סחור, בגלגול מחילות, כדרך שעמא דבר; "דרך גינתה של מארינקה לירושלים", או כדרך שאומרין ברומנית:  "דרך מאנעשטי לארץ-ישראל".  לפי דרכה להודו היתה התיבה עוגנת עיגון של ארעי – איזו סמיכות הפרשיות! – באמריקה הדרומית, ובכל מקום שאתה מוצא בו פונדק, וכל מקום שאתה מוצא בו זכר לנמל, וכל מקום שאפשר לטעון בו פחם או מכבול וכמה מאות פוד מיני מזונות.

לעצמו של דבר נתקיימה לו לרופוס משאלת לבו ביד רמה.  ביקש להיטלטל על פני הים, ביקש לראות את עולמו של הקב"ה – וניטלטל כפל כפלים ככל אשר תיאר לעצמו, ראה עולם, עבד עבודת פרך, מיעט באכילה, מיעט בשינה;  אך כנגד זה זכה להיות חברא-רבא לספנים, עד כדי כך שבשעה שמרדו ברב החובלים, אנגלי "רוצח", היה הוא, רופוס, ראש המדברים בשמם.  היה זה תפקידו הפוליטי הראשון – ודווקא בהצלחה:  רב החובלים, זאב-מים ותיק, נתכשף מרופוס, מעוז רוחו, מחיתוך-דיבורו, מעליצותו, ומבקיאותו המופלגת בהלכות ים, ספינות, מפרשים, משוטים.  הוא מילא את כל דרישותיהם.  ויהי שלום בספינה, שהמשיכה את כירכורי הסחרחורת שלה...   לאחר טלטולים רבים הגיעה התיבה להודו, ארץ הפלאות.

 

[ד]

שנה אחת[2] ארכה ההרפתקאה הזאת.  תלאות רבות עדו עליו; "נדד על פני כל הארצות וחזר בלי מנעלים ובלי מחלצות" – וודאי הרהרה האם בלבה למראה הבן היקיר לה רופוס שהוא קרוע ובלוי.  הוא הביא עמו אוצר בלום של רשמים, נסיונות ומראה עינים, שעל פיהם למד לדעת הרבה מן הטבע ומטבעו של אדם – האיך אומר גורקי? – "בשפל".  אבל ג'וזף מייקל אייזיקס, האב, הבקי בפירות, או הרברנד מנדס, הבקי ב"משכנתות" – נלאו להבין זאת.

וכך נשתלח ה"לא-יוצלח" לבריסל.  קוראים ותיקים של מכתבי-עת בישראל אולי יזכרו, כשם שאני זוכר, כי לפנים היתה מתפרסמת בהם מודעה רבה על אינסטיטוט יהודי של "פרופיסור קאהן" מבריסל, "פרופיסור" – ר"ל:  מורה, עני ואביון, "קאהן" – ר"ל כהן, ו"אינסטיטוט" – הרי היא מעין אכסניה, בית לימודים.  "אינסטיטוטין" ו"פרופיסורין" כאלה היו צצים בתקופה מסויימת חדשים לבקרים בגרמניה, בשוויץ, בבלגיה, "להתם", "לחוצה לארץ", היו "גבירים" משגרים את בניהם, על פי רוב, מפולין-דרוסיה, ואפילו מאפריקה הדרומית.  והפועל יוצא היה – באתן האכסניות, שנתקראו בתי החינוך, לימדו בגרמניה, – על צד היותר טוב, קצת הויך-דייטש;  ובאינסטיטוטין של בלגיה וכדו' – קצת צרפתית.

וישב הצעיר אייזיקס – מעתה בדין הוא, שאחדל בכינוי-שמו הפרטי, שכן בינתיים גדל הנער והיה לבחור כהלכה, שיפיו וחכמתו מתרבים והולכים – וישב הצעיר דנן עונה מסויימת בבריסל, למד לדבר בשפת צרפת (הביטוי הבלגי נשתמר אצלו כל ימיו).  אחר כך הלך לעונה מסוימת להנובר ללמוד שפת אשכנז.  סברה היא, כי הביטוי הגרמני המעולה הוא נוסח הנובר.  מלבד זאת הרי מחותנת היא אנגליה להנובר, בזכות בית המלכות, שהוא נצר משרשי האנובר.  כמה זמן שהה שם – איני יודע בדיוק, אלא שלפי אומד הדעת שלי נצטרפו בריסל והנובר לחשבון כולל של 3-2 שנים, וכשחזר הצעיר אייזיקס ללונדון, כבר הרחיק הרבה משנת העשרים לחייו.

אברך בקי בלשונות – לאו מלתא זוטרתא היא לאנגלי!  – ובר-אבהן, כשאינו רוצה לעבוד בעסקו של אבא, נותנין לו "דז'אב" בעסק אחד.  וכך נכנס אייזיקס לעבוד בלשכתו של סרסור בבורסא.  שבילי חכמת החשבון היו נהירין לו, בלי ספק, וידיעת לשונות – תמול-שלשום מבריסל והאנובר, ובאנגלית פה מפיק מרגליות, בן לונדון, "סיטי שבסיטי", – אמנם, בהלכות בורסא אינו בקי עדיין אך תורה זו לא בשמיים היא, ובוודאי יתמחה בה.  וכך היה לפקיד, קלארק בלע"ז, וכשם שהשכיל בנערותו ללמוד על רגל אחת את כל הילכות ספינה מהלכת בים, כן למד עכשיו את כל תורת הבורסא על בוריה, על כל הדקדוק הוואליוטה, שער המחירים, המניות, שטרי הערך, המאזנים, עד שנדחק לבית הבורסא, נעשה חבר בה, וניסה מזלו בעשיית ביזנס כלשהו על דעת עצמו, אלא שאיתרע מזלו והוא "נופל בפח" ופושט את הרגל, אבל בכבוד.  אותה שעה נתן ספר-כריתות לביזנס.

בארצות היבשת נראית קאריירה זו כתעתועים.  וכי דרכה של בורסא להעמיד עורכי דין?  ומה לסטודנט אצל סרסור בורסאי?  אלא שדווקא קו זה בתולדות חייו של הגיבור שלנו הוא מן השכיחים ביותר.  מקצוע הפרקליטות מזווג לביזנס.  חבר של בורסא יחסן גדול הוא – בלי ספק, גדול יותר מפרופיסור.  וגם הלימוד אינו בחינת קו הישר.  אדם חוזר ולומד...   ולעולם אינו יודע, מתי הוא "גומר" את חוק לימודיו, אם בכלל יש "גמר" לתורה.

 

[ה]

בינתיים נשא אשה והיה לאיש, לאו דווקא "מוסמך" ("אגעקאָנטשעטער" כדרך שהיו אומרים אצלנו), ואף על פי כן שידוך הגון מאד, גם כן אנגלו-ג'ו מבית קאהן, לא מבעלי דגל הזהב, האמיתיים, אבל אף הם מכובדים למדי, וסוף סוף, גם קצת יחוס.  אשה כשרה, יפת-תואר, יעלת-חן, נאה וחסודה, בעלת נפש וחכמנית גדולה.  לאחר החתונה וה"שמיטה" הקטנה – היה המעמד קשה, וכבר ביקש אייזיקס הצעיר לנדוד לאמריקה, אלא שאמו ואשתו הצעירה עכבו בידו והניעוהו שיחזור לתלמודו ויגמור את חוק לימודי המשפטים.  וציית להן.  הוא לומד, גומר ונכנס לעדת הפרקליטים שבלונדון[3].

אלה תולדות רופוס אייזיקס המהולל.

ורוצה אני לעמוד על מומנט פסיכולוגי.

שובבות קונדסית, עליצות פורקת-עול, כוח ברזל-עשות של אמונה בעצמו, מיאוס בצעדי-צב וקו-לקו של סדר הלימודים, אך כשרון ויכולת לבצע את הדברים הקשים ביותר כשהוא עושה אותם מתוך בחירה ורצון, חוש מדוקדק לביזנס, שהושחז ונתחדד באבן המשחזת של התחבולות הבורסניות, זהירות בשל מוסר השכל מכשלונות, זכרונות של הוד ורוממות מהדוד הנרי, הלורד-מעיר, ורשמי יום-יום מחיי המציאות, ממכר פירות וקורטוב של דון-קישוטיות בהרפתקאה של ים – ריאקציה לרצועת הרברנד מנדס!  – והאיך מתערבבים ומתמזגים כל הכוחות, הרגשות, המחשבות, הנטיות הללו. האיך הם תופסים ומתבשלים-מזדככים ומצטרפים ומזדקקים זיקוק אחרי זיקוק בכימיה של לפני-ולפנים, אשר לרוח ונשמה, והאיך מפכה אחר כך וזולף מהם סם-חיים זך כבדולח;  מוח ואופי של איש כמארקיז רידינג, מדרגה גבוהה כל כך של חכמה ובינה, אצילות כזו של רגש, עוז-רוח וגבורה כאלה, אישיות עמוקה וחזקה, ואף על פי כן מצוינת בשפע של רגשי חברות ואחווה ואהבה – זהו סוד העבודה האנושית הפנימית, איזו מדרגה של זיכוך ועידון עצמו ואיזו הרמוניה, איזה שיר המעלות והמידות והתפארת! "[4]

 

[ו]

הגלגול הראשון – וכמדומה לי, החשוב ביותר, – העליה הראשונה, שממנה השתרגו כענפים מאילן בריא, שאר העליות:  רופוס אייזיקס, הפרקליט הלונדוני האהוב על הבריות, הנני מדגיש ברגש חזק את התואר אהוב, שכן בו נעוץ השורש ועיקר כוחו של רופוס אייזיקס.  לא הלמדנות המופלגת – היו יודעי דת ודין, אשלי-רברבי בתורת המשפטים, גדולים ממנו אפילו בין היהודים, למשל ג'יסיל;  לא כשרון הנאום – המעט נואמים מצויינים יש בין פרקליטי לונדון?  הנאומים ניתכים כמבול על הארץ הזאת, כמים שאין להם סוף; נואמים שם במיטינגים, בחתונות, – ואצל אחינו בני ישראל גם ב"ברית" וב"בר-מצווה", – נואמים בהייד-פארק;  אפילו אלמים מדברים, "ותרון לשון אלם", ובעונת פולמוס-הבחירות אבנים מקיר תזעקנה, קל וחומר בפרלמנט, בבית-הלורדים, בבתי הדין!  טיט חוצות הוא, וכמה נואמים איכא בשוקא דלונדון!  יודע אני בני-אדם אשר זה להם יובל שנים שהם "נושאים מדברותיהם" – ובכל הדברים הרבים הללו לא השיגו שום דבר כלל.  מקשיבים להם, כשהם באים "פרופוזן" איזו "ריזוליושן" או "ווט אוף טאנקס", – וכי יש ברירה?  כל זה נקבע מראש.  או הפרקליטים, במחילה מכבודם, – כולם במלל ממללים, כולם נוטלים זכות לעצמם – "נטילת זכות" מקצוע היא, חריצות, ואם רצונכם במלה מצלצלת:  מדע.

משמע, כי היה זה כוח מיוחד, אם בכל המהומה הזאת של אלפי פרקליטים, דיינים דמלכותא, דיינים מושבעים, בית-דין-של-מטה, בית-דין-של-ערעורים, שבהם ידודון-ידודון הפרקליטים בעלי תשעה קבין של שיחה, ובעלי העצות:  ה"סוליסיטורס" לאלפיהם עם עורכי הדיינין ממדרגה גבוהה יותר:  ה"קינגס קונסילורס", הפירמות המופלגות בשנים ובנכסים, הפורשות את כנפי הזהב שלהן ובולעות כתנין את הסיטי הענקית ולא ידעו שבעה – הרי מוכרח להיות איזה כוח מיוחד, כדי שביריד זה של תחרות יזכה פלוני אחד, רופוס אייזיקס, להיות, במשך זמן קצר בערך, ל"שם-דבר" כזה! 

מה היה אותו כול מיוחד?

בשני כוחות כבש רופוס אייזיקס את העולם.  הכוח האחד היה – החן.  הכוח השני היה – הכבוד, או ביתר דיוק:  החשיבות.  שתי המעלות הללו היו צרופות ואישיות.  הליצני שבבית-הספר, הלעג-לעצמו, קבלת היסורים וההתקנדסות בתוך משמעת של ברזל אשר ליורדי ספינות – היו בנפשו של אייזיקס הצעיר להאצלה של מידת אנושיות מתונה, מבושמת בהומור, שידעה את קשיות החיים והקשיבה לקול דממה דקה של שירת הנשמות ידועות-הסבל.  הוא נשא חן בעיני ה"ג'אג'ים" האנגליים, קרי המזג, המרקדים כחוט השערה בחוק ומשפט וקשים כצור חלמיש.  היה חנון במין שכל מבריק, שהיה מוצא בשאלות המעורפלות ביותר את המפתח והמוצא.  בחריפות שאינה מצויה היה מתיר כל תסבוכת בין בעסקי ממונות ובין בדיני נפשות של סתרי האפלה של דלות מנוולת.  סמכותו היתה שלטת ומכנעת במין צניעות שלא נתבטאה בהכרזה עצמית, ולא בעניוותם של אנשי שררה רבים, בעלי החוצפה בפנימיותם, שהיא גם בחינת ריקלמה, עניוות עשויה של אמת, אצילית, שקטה, טבעית.

אנגליה התפעלה מהליכותיו של רופוס דניאל אייזיקס, מן ה"מאנירס" (גינונים, מאניירות) שלו, הליכות נאות, גינוני אצילות, חבצלת של מעלה של התרבות הפנימית, הרוך הענוג של חברותא, טוב-הלב שבבת-צחוק – וכל המעלות הללו קנו לבבות באנגליה ועשו נפשות לאהבה את היהודי הזה.  כל הבקי בחכמת הפרצוף הכיר בתוי פניו של אייזיקס את האופי היהודי – לא קלסתר פנים שבהוד וברוממות אשר לבנימין זאב הרצל, אלא כפי שנדמה לי, ביחוד בשנים האחרונות, זיו איקונין של עדינות אשר לאם יהודיה.  בשנות העלומים היתה ארשת הפנים זעופה יותר, התוים חתוכים וקשים יותר, כמעט כשל רומי בימים מקדם.  אך כל אלה עברו בכור ההיתוך הפנימי של הרצון החזק.  "דניאל" היה מבטן ומלידה;  "רופוס".  היה מטופח ומתורבת אבל כאילו מלידה.  החן היה יהודי, והגבורה רומית (כדרך כל הבריטים הגדולים);  הקריבות והחמימות בהליכותיו עם הבריות – מורשה אטאוויסטית של לב יהודי;  החומרה התתאומת, המשמעת  מ"קורפוס יוריס".  שני היסודות הללו, ששימשו בערבוביה, עיצבו את הדמות הזאת, ששמה הרומי:  רופוס, שמה היהודי:  דניאל, ושם משפחתה האנגלו-יהודי אייזיקס.

 

[ז]

איני רוצה להאריך בדרוש על המפורסמות.  כבר הפכו בהן והפכו בהן מאה פעמים, ועוד עתידים להפוך בהן מאה פעמים ואחת.  איני רוצה אלא לתהות על קנקנו, לתפוס מהותו של האיש המופלא הזה.

הישגו היה הוא עצמו, ויצירתו היתה חייו, – היכל אגדי שכולו נצחונות – ולא בזכות אבות, לא בסייעתא דממונא, אלא בכוח סגולותיו הפרטיות:  הן לא היו מעשי חיקוי, אלא שכנו בתוכו פנימה.  איני יודע ספרים שכתב.  שאלתי יוריסטים:  מה חידוש נתחדש על ידי אייזיקס בבית מדרשם של המשפטים, מה הם הרעיונות, מערכות-דינים, שיהיו מצוטטים בדורות הבאים?  ההעמיד תלמידים, שילכו בדרכיו?  שאלתי מדינאים:  היש שיטה, מפלגה, תכנית על שמו?  וענו לי:  לא!  אפילו הנלהבים ביותר.  הוא לא יצר יצירות גדולות, לא העמיד תלמידים:  הוא נתן את עצמו, כווירטואוז גאוני, שלא הניח אחריו שום קומפוזיציה משלו:  כילה נגינתו ונסתלק לביתו.  "הדורות הבאים" – אומר הפייטן הגרמני – "אינם קולעים זר למומוס".  לא כן לגבי רידינג.

גם ערכו כיהודי הוא רק זה, שבכל נצחונות הקאריירה שלו לא התנכר ולא פרש מן העדה היהודית.  הואר התיחס אל היהדות בכבוד ובדרך-ארץ.  בימי פעולתו הרבה בתורת פרקליט, בתוך הקלחת הרותחת של ה"סיטי", היה הוא מקושר אל מקצועו וערך את הסניגוריה שלו במין צלילות-דעת ובמין שאר-רוח, שבאו לא רק מתוך שהעמיק חקר בכל פרט והיה בעל זכרון שאין כדוגמתו ותמיד בעל הומור וטוב-לב ושופע בזוהר חמדה.  פעם אחת היה המלך בכבודו ובעצמו מן ה"קליינטין" שלו.  איזה ברנש מופקר, בעל "פתק-אויל" פגע בכבודו של המלך:  שבאיזה עתון-של-שוק, קטן וקלוקל, כתב זרזיר-עט זה מלה אחת.  הוא הביא בעתונו מראה-מקום מידיעה שנתפרסמה בעתונים אחרים על נסיעת המלך לאחד המקומות ועל אשתו שארחה עמו לחברה.  לידיעה זו צירף העתונאי הערה קטנה, אתא קלילא, רק תיבה אחת:  "איזו", בהא השאלה, – ר"ל:  המלך אינו מדקדק בחרם דרבנו גרשום.  זילותא דבי מלכותא אינה בנמצא באנגליה.  רשאי המלך לא למחול על כבודו ולתבוע את עולבו לדין כדרך סתם בני אדם.  אם יש הוכחה לדבר, שהעולב טפל עלילות שקר, יכול בית הדין להטיל עליו קנס גדול שלא יקום לתחית-המתים.  היה זה אחד ממאות המשפטים המהוללים שערך אייזיקס, וכמובן, בהצלחה מבריקה.  מאותם הימים נעשה אייזיקס מקורב למלכות.  גם את אייזיקס עצמו ביקשו פעם אחת לסבך, יחד עם לויד ג'ורג', בעסק ביש של מניות מרקוני.  הוא תבע לדין ויצא זכאי יחד עם לויד ג'ורג'.  צדקתם יצאה לאור, סמכותו של בית הדין באנגליה בעיני הציבור גדולה כל-כך, שאדם היוצא זכאי בדין לא זו בלבד שאשמתו מוסרת מעליו אלא כבודו של הנחשד על לא דבר גם מתגדל על ידי כך, ובושת הפנים לעולב ולא לנעלב.  אין "זילותא דבי דינא" בעיני האנגלי, אדרבא, נצחון האמת היא.

 

[ח]

את דברי הקאריירה של רידינג אתה קורא "כשיר המעלות".

1910– משנה-לקטיגור ראשי.  אלה הן משרות שזוהי הפעם השניה באנגליה שיהודי מכהן בהן.  הראשון היה ג'סל המהולל במיניסטריון של גלאדסטון מ-1868 עד 1874.

1912– הוזמן להיות חבר במיניסטריון.  הקטיגור הראשי הראשון כחבר מיניסטריון.

1913– לורד אשר על המשפטים, ותואר:  בארון רידינג אוף ארליי.

1915– נשיא הועדה הצרפתית-בריטית למו"מ בדבר מלוה ממשלתי עם ארצות הברית של אמריקה.

1916– תואר אצילים גבוה:  וויקונט Viscount  .

1917– קומיסאר עליון וציר מיוחד בארצות הברית.  ובאותה שנה – התואר "גראף".

1918– אמבאסאדור בוואשינגטון.

1926-1921 – משנה למלך בהודו.

1926– התואר מארקיז[5].

1931– במשך חדשים מספר מיניסטר לעניני חוץ בקבינט של ראמזיי מאקדונלד.  ועוד מאה עליות, הצטיינויות, תארים, אותות כבוד לאין שיעור.  בסתיו האחרון  לחייו עשה בארמון וואלמאר שליד דובר, שהיה מקום משכנו הרשמי בתורת "הלורד הממונה על חמשת הנמלים".  שם היתה לו האפשרות להעלות על לבו את זכר האישים הגדולים שבהיסטוריה האנגלית.  שם התגורר פיט בשנת 1804 ושם ביקרו נלסון;  שם שכנה כבוד המלכה ויקטוריה בשנת 1842;  שם נפטר וולינגטון בשנת 1852 והמארשאל פרנטש ב-1914.

הארמון מתנוסס בצפונה של דובר וצופה פני תעלת לאמאנש.

לפני נ"ח שנים חזר נער משרת על ספינה, קרוע ובלוי, עיף ורצוץ, ממסע על פני העולם באנית המפרשים Blair Athol וראה גוש מוצק של ארמון מימי הביניים בראש ההר, והוא אדיר ואפור.

הקורא את שיר המעלות והתארים הנ"ל יכול לשער, כי המארקיז רידינג היה שרוי כל ימיו בחיי רווחה ומותרות.  לאמיתו של דבר היה דניאל רופוס אייזיקס בתקופת הפרקליטות אחד העובדים עבודה קשה ביותר.  ומרגלא בפיו:  משולה הפרקליטות לערש ושושנים, תצליח והיו שושנים בלי מיטה, לא תצליח – והיתה לך מיטה בלי שושנים[6].

את יהדותו לא כפה על שום אדם, שכן מטבעו היה אדם הבורח מן הדימונסטרטיביות.  אבל בכל שעת כושר היה מדגיש את יחוסו.  בנאום הכתר שלו כמשנה-למלך בהודו התוודע כיהודי בדברים מפורשים ביותר.

מיד לאחר נצחון הנאצים בגרמניה הסתלק, בלי שהיות ובלי תחבולות דיפלומטיות, מנשיאותו בועד האנגלי-גרמני.  היתה זו סטירת לחי לנאצים ובשבילנו מעשה של סולידאריות יהודית לאומית.

רואה אני זכות לעצמי, שהייתי הראשון שדיבר עמו על דבר הציונות, לאחר הכרזת באלפור ולפני נסיעתו השניה לאמריקה.  וזוכר אני באיזו שימת לב של דורש טוב הקשיב לדברי והבטיח לעשות כל מה שיש ביכלתו לטובת הפוליטיקה של המאנדאט[7].  ומאז התענינותו מתגברת והולכת והוא נשא נאומים נלהבים ושירת באמונה את עמו ישראל, בצניעות אבל בלבב שלם.  זכות גדולה עד אין שיעור לו בענין חברת החשמל של רוטנברג, ובנו היחיד לורד ארליי, עכשיו המארקיז רידינג, עמל לטובתנו בסניגוריה שלנו בא"י.  כלתו ליידי ארליי היא אשת-חיל ציונית אמיתית.  עכשיו היתה למארקיזה רידינג.

המארקיז רידינג מת בביתו, קארזאן-סטריט, לונדון, סמוך לבית בו נפטר ד'יזרעאלי-ביקונספילד לפני 55 שנה.                                                                                                                       

היו אלה שני רבי-המדינה הגדולים מגזע ישראל, שאנגליה העמידה לעולם[8].  אך ד'יזרעאלי הוצא בעודו ילד מכלל אמונת ישראל, ואילו רידינג היה יהודי בילדותו ויהודי במיתתו[9].  אין ספק, כי ד'יזרעאלי גדול ממנו, היסטורי יותר ואוניברסלי יותר;  אבל רידינג היה אהוב יותר.  בענין רידינג לא היתה שום שאלה מפלגתית בכלל.  במובן הפוליטי-מפלגתי היה רידינג ליבראל, אך הוא היה אמן הפשרה בחסד עליון, הוא היה היחידי שהשכיל להתרועע במידה שווה עם אסקוויט ועם לויד ג'ורג'.  השמרנים והפועלים – אלה ואלה מייחסים לו אימון ונותנים לו את השכר הגדול ביותר, שהוא החלק לעולם הבא:  אהבה.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] כך הוא הנוסח המקובל.  ואילו בבית המשפחה שמעתי גירסא אחרת.  רופוס לא ברח, אלא ביקש לעבוד בספינה על דעת הוריו.  הוא נסע דרך קארדיף לאחד הנמלים הקטנים והתיצב לפני הנהלת הספינות.  הסכימו לקבלו, אלא שדרשו ממנו שיחתום על חוזה למשך ארבע שנים, או-אז יסכון להיות מן ה"צוערים" (פרחי הספנים).  הוא סירב לחתום ובחר להיות משרת סתם.  וזו לשונו:  "לא שרתי את הספינה אלא את משרתיה", כלומר:  היה עבד עבדים.

 

[2] ועוד זאת שמעתי מפי בני המשפחה, כי בשוב רב-החובלים ב-Blair Athol, לאנגליה ובמוסרו בנמל דובר דו"ח ממסעיו, אמר על הנער אייזיקס:  "הייתי היחידי מכל אנשי הספינה, שלא ידע את נחת זרועו של ברנש זה".  ויש להוסיף כאן בדיחה מענינת ששמעתי מפי הלורד מלצ'ט.  באחד הבנקטים האציליים, לאחר הסעודה, "בטוב לב המלך ביין" נטפלו כמה מן האורחים אל לורד רידינג והפצירו בו שיגיד להם, איזה מומנט היה רב האושר ביותר בחייו, המופלגים כל כך ברגעי אושר?  רגע קמט לורד רידינג את מצחו ואחר פתח ואמר:  "בספינה Blair Athol, כשהצלחתי בהתגוששות אגרופים להפיל את המלח".  בדבריו אלה רמז לורד רידינג על מעשה שהיה עמו בהפלגתו באותה ספינה.  אחד המלחים, גברתן וכיפח, מין עוג מלך הבשן שבים, לגלג עליו, על הנער אייזיקס (יש גירסא, שהיה הלה "מקנטר אותו בדיבור בלשון אידיש"), ואייזיקס קראו למלחמת אגרופים, ועוד הענק מתבונן כה וכה, וכבר הסתער עליו אייזיקס בהתקפה זריזה והפילו לארץ – מעין מעשה דוד וגלית.  המלחים עמדו במעגל והשתאו לזריזותו של אייזיקס, וכשקם גלית הבריטי על רגליו, הפשיל שרווליו וביקש להסתער על אייזיקס, הקיפו כל המלחים את אייזיקס, ולא הניחו לפגוע בו, זהו fair play של אנשי אספורט.

 

[3] בעצם, היה אייזיקס, אבטו-דידקט, הוא לא למד ולא גמר חוק לימודים באוניברסיטה, וכל תלמודו שהיה בידו הביא עמו מן העונה הקצרה בבית ספרו של הרברנד מנדס ואחר כך בקוליג'.  אל הבחינות התקין עצמו בלי עזרת מורים ונתקבל לעדת הפרקליטים, ענין "הדיפלומה" ו"הגמר" לא נחשב באנגליה כדרך שהוא נחשב בארצות היבשת, וביחוד באותם הימים ובענין הפרקליטות.

[4] לתקופת שבתו של אייזיקס בחוץ לארץ ועיסוקיו המסחריים יש להוסיף עוד 2 שנים של ישיבה במאגדבורג לרגל עסקים כפי הנראה, של פירמת אביו.  הוא השתעמם מאד בעיר המשעממת מאגדבורג, אך בשכר זה נתמחה יותר בשפת אשכנז והכיר לדעת יותר את אורח חייהם של הגרמנים.

 

[5] בדברי ימי אנגליה היו רק שני אנשים שלא ירשו מאבותיהם תואר אצילים ועלו בזכות עצמם למעלת מארקיז: לורד מארלבורו, וולינגטון, ורידינג היה השלישי.

 

[6] תשוקתו העזה היתה:  צדק.  הוא היה איש איטי מאד ביישוב הדעת שלו ונזהר מלהיגרר אחרי התלהבות בת רגע, אך משהגיע לכלל דעה, כי הדבר הוא נכון, היה כסלע איתן ולא תזיזהו אפילו כחוט השערה מדעתו.

 

[7] כאיניציאטור, כבן-סמכא בעיני גדולים וככוח מגנטי שהשפיע על הבריות היה דבר חסותו, המלצתו, השתתפותו של רידינג בשמו, בנאומים פומביים גדולים, ואולי "מאחורי הקלעים" יותר מ"שעל הבמה" – ענין בעל ערך היסטורי.  בשעת הסכסוך בענין הספר הלבן על סמך דו"ח של ועדת שאו סייע רידינג סיוע רב להשכין שלום.  לאחר מהומות 1929 היה הוא אחד מחברי "קרן העזרה", והשפעתו סייעה הרבה.  בשעת המגבית ל"יער בלפור" ו"יער המלך" היה הוא בשורה הראשונה של המעוררים, הנואמים וכוחו המשפיע והמכניע בחשאי הביא פירות רבים.  גם קודם לכן, לא הסתלק מעודו, בתוך אלפי עניני המלוכה, מלהשתתף בעניני ישראל.  כולנו זוכרים עדיין, כי לאחר שובו מהודו היתה הופעתו הפומבית הראשונה לרגל ענין של צדקה יהודית.  והוא גם הרגיש אז כי נעים לו מאד לעשות התחלה חדשה בענין יהודי, לאחר שנעדר חמש שנים מלונדון – אך מעודו לא עסק בענינים לוקאליים של הקהילה בכובד ראש ובהתלהבות עמוקה כל כך, כדרך שהזקיק עצמו בשנות חייו האחרונות, בענין מתגבר ונולך, אל כל הדאגות והבעיות, כל ההצעות והסיכויים של ארץ ישראל החדשה,  וביחוד לאחר שביקר בארץ ישראל, היה כחוט השני עובר בכל דבריו על ארץ ישראל המושג "החיים החדשים"...

 

[8] תקופת ה"חומש" של כהונת רידינג כמשנה-למלך היו שנות המנוחה והשקט בהודו.  שום משנה-למלך לא הצליח כמוהו.  והעדות החותכת היא:  טלגרמה של תנחומין ששלח גאנדי למשפחת רידינג.  היתה זו הסנסציה היותר גדולה בלונדון.

 

[9] ידע רידינג, כי קרוב קיצו, והביע את רצונו, שיערכו לו לויה יהודית צנועה אל "בית המשרפות" (קרימטוריון) ושאת עריכת סדר הקבורה על פי דיני ישראל יקבל על עצמו המטיף של בית הכנסת שלו הרברנד פרלצווייג.  כמה חדשים לפני כן השתתף רידינג בלוית גיסו, הדרמטורגן ה' זוטרא והיא עשתה עליו רושם גדול.  אמר לו הרברנד פרלצווייג:  "ההלויה היא יהודית, נאה ופשוטה".  ורידינג השיב:  "כל דבר יהודי – הוא ממילא נאה ופשוט".  הנני מסופק, אם ידע רידינג שחכמינו ז"ל אסרו עלינו את המותרות (לוקסוס) בלוית המת;  אך הוא הרגיש דבר זה באינטואיציה.